תגית: בסקים

אגדה בסקית

לא מזמן חיפשתי את הספר גרניקה – סיפור בסקי על אהבה ומלחמה, מאת דייב בולינג. הספר תורגם לעברית וראה אור בהוצאת אריה ניר.

קרדיט: אתר "סימניה"

בולינג הוא עיתונאי שחי ופועל במדינת וושינגטון. הוא נבחר על ידי בארנס אנד נובל למקום הראשון בקטגוריה "סופר נפלא חדש" לשנת 2009, ובבריטניה דורג כאחד מ-12 "הקולות החדשים" בתחום הספרות. הספר מבוסס על תחקיר עומק  על המקום והתקופה, ומעורר מחשבות על תעצומות הנפש של בני אדם המצויים במצבים בלתי אפשריים. העלילה מבוססת על אירוע שהתרחש בתקופתו של פרנקו בספרד ועליית הנאציזם בגרמניה. גרניקה, עיירה שלווה שאוכלוסייתה חיה שם מזה דורות, שמרה על מסורת עתיקת יומין. כל זה נמחק בבת אחת על ידי הפצצה של חיל האויר הגרמני, בהסכמתו של הגנרל פרנקו. למרות שמדובר בספר המבוסס על תחקיר, הסיפור עצמו הוא בחזקת אגדה. כך מבחינתי. בהמשך נבחן את העובדות.

היה זה האמן פבלו פיקסו שהגיב לטרגדיה של העיירה הבסקית, גרניקה. מיד לאחר שקרא את הידיעה בעיתון בהיותו בפריז, הוא החליט להנציח את האירוע. הוא בחר לתאר את המראות המזעזעים בעת שהעיירה נהרסה. ראיתי את היצירה שלו, "לה גרניקה", הרבה לפני שקראתי את הספר. לה גרניקה (שמן על בד, 3.4 מ' אורך, 776 מ' רוחב), הוצגה במוזיאון  ריינה-סופיה במדריד. אין ביצירה מטוסי קרב או פגזים. מתוארים בה דמויות של בני אדם, אזרחים פשוטים, כשהסבל והאימה משתקפים ממבטם וגופם המעוות. כל אחת מהדמויות נושאת עמה משמעות סמלית מסורתית: אם המחזיקה תינוק מת מזכירה את ה"פיאטה", דימוי של מריה הקדושה הנושאת בחיקה את ישו המת. דמות נוספת בעלת משמעות סמלית היא חייל מת הנושא חרב שבורה, סמל לגבורה. וסוס גוסס המזכיר את הסוס של גויה, תזכורת ל-3 במאי 1808, ההוצאה להורג של מורדים על ידי צבא נפוליאון שכבש את חצי האי האיברי.

שנים לאחר שנחשפתי ל"לה גרניקה" של פיקסו, הוזמנתי להרצות בכנס בין-לאומי של אגודה החוקרת את "ההיסטוריה של המושגים". הכנס נמשך מספר ימים. חלקו ראשון התקיים בעיר ויטוריה וחלקו השני בבילבאו. הוא כלל ביקור במוזיאון גוגנהיים. השפה המדוברת כאן היא ספרדית. בסקית לא שמעתי.

גרפיטי על גזע עץ – Arborglypics

מאז, כל מה שמזכיר לי את הבסקים ואת היצירה של פיקסו, מעורר בי זיכרונות ואמוציות.

המפגש האחרון שלי עם הבסקים היה וירטואלי. מידע עשיר המתעד את ההגירה הגדולה של הבסקים לארה"ב במאה ה- 19 הגיע אלי ממש בזמן האחרון. המטרה שלהם הייתה להיטיב את מצבם הכלכלי. מרביתם החליטו להתפרנס כרועי צאן. מרביתם התיישבו במדינת אספן, והובילו את עדריהם למרעה במרחבים מיוערים. הם נהגו לצאת אל אזורי המרעה עם עדרי הצאן, ולשהות שם לבדם. הם הקימו מחסנים בין העצים ואת היום הם בילו בשעמום גדול. לא חלף זמן והם מצאו עניין בגילוף שמות ודמויות על גזעי העצים. וכך החלה מסורת שנקראת על ידי אנתרופולוגים, "Arborglyphs" – גילוף של גרפיטי על גבי גזע עץ חי. המילים, המשפטים, הדמויות והסימנים שהותירו על גבי אלפי עצים התגלו לאחרונה על ידי חוקרים, רובם אנתרופולוגים. אלו מיהרו לצלם הכל לפני שהעצים, שתוחלת החיים שלהם באזור היא 85 שנים לכל היותר, ימותו ויירקבו.

Credit: Mallea-Olaetxe, J.

מה שעניין את החוקרים, בעיקר האנתרופולוגים, הוא השינויים בהלך הרוח של המהגרים הבסקים. המחקר הראה שמאז המאה ה-19, כאשר החלה ההגירה של הבסקים לארה"ב, השתנה הלך הרוח שלהם. תחילה הם גילפו שמות, דמויות של בני אדם ובעלי חיים. עם פרוץ מלחמת האזרחים בספרד בתקופתו של פרנקו, המסרים שגולפו נשאו אופי של סאטירה פוליטית.

אי אפשר לסיים את הרשימה מבלי לתהות האם התופעה הזו יחידה במינה? מתברר שבעולם הטרום מודרני התופעה הייתה די נפוצה באזורים מיוערים, בקרב ילידים. דוגמה בולטת היא אוסטרליה. אבל לא כאן המקום לדון בכך. הסרטון המצורף מציג את סיפורם האישי של רועי הצאן, שבינתיים הסתגלו לחיים בארה"ב ורובם מדברים אנגלית. סיפור אישי מרתק.

http://www.kaltura.com/index.php/extwidget/preview/partner_id/1372381/uiconf_id/25944532/entry_id/0_rsf2p5nt/embed/auto?&flashvars%5bstreamerType%5d=auto