תגית: בני ציפר

מי כואב יותר את השכול: ויכוח בין עיתונאים

במקום לצטט את מסקנותיו המלומדות של עופר גרוזברד, שכבודו במקומו מונח, מה היה קורה אילו בני ציפר היה מצטט אמירות של חוקרים אחרים המנוסים במנטליות של הסכסוך הישראלי-ערבי, כמו פרופ' ישראל ברטל, פרופסור לפסיכולוגיה חברתית-פוליטית?

***************

ברשימתי הקודמת ניסיתי להסביר שהומור אתני עשוי להיות פוגעני, שלא לצורך, אם הוא מתבסס על סטריאוטיפ הנגוע באתנוצנטריות קיצונית (התנשאות כלפי ה"אחר").

עוד טענתי כי כל הומור המעורר צחוק על ה"אחר" מבוסס על סטריאוטיפ. סטריאוטיפ של ה"אחר" הוא כלי סוציולוגי מאוד שימושי המקצר את הזמן ל"זיהוי" ראשוני של אדם שאינו מוכר לנו. כך כשנודעים לנו פרטים שיוכיים או נרכשים של הזר יש בידינו לכל הפחות נקודת התחלה לקטלוגו, או אם תרצו, לקטלוגה של הזר/ה.

הויכוח בין ציפר וברקאי משיק לשאלה האם נשוא הויכוח – עצמת השכול – ניתן למדידה מדעית או שמא מדובר בסטריאוטיפ (שכפי שהסברתי, מספק בבוא הזמן בסיס להומור…)?

ברקאי אמר את שאמר בשידור חי ואחר כך התנצל – "שכול הוא שכול אצל כולם". בני ציפר תקף אותו מעל דפי העיתונות. רזי ברקאי לא נשאר חייב ופרסם תגובה לדבריו של בני ציפר, להלן, רזי ברקאי, "במלחמת האותיות – ציפר מנצח בגדול" (הארץ, 29.2.2016).

לטענתו, הפילטרים של הפרשנים עיוותו את מה שאמר בשידור חי:

"להלן עמדתי, בלי הפילטרים של הפרשנים: אין סרגל מדידה לבדוק עוצמות של שכול… דם יהודי יותר יקר לי מדם ערבי (קיבלתי לגיטימציה מאחמד טיבי, שבאחד הראיונות אתי אמר לי בפשטות מצמררת: כשערבי נהרג אני יותר עצוב) … אם לפשט את הוויכוח ביני לבין ציפר, הוא מסתכם במשחקי המלים שהוא כה אוהב: ויכוח על אות עברית אחת. הוא, ושכמותו, מבקשים להעניש את הפלסטינים. אני, ושכמותי, מבקשים להאניש אותם. בקרב האותיות הזה, ציפר מנצח בגדול.

 

תזכורת

האמירה של ברקאי בגלי צה"ל בעניין עצמת כאב השכול של יהודים לעומת ערבים גררה ויכוח עם בני ציפר, עורך הארץ.

בני ציפר יצא מגדרו ופרסם תגובה לדבריו של ברקאי בגלי צה"ל, בראש ובראשונה מכיוון שציפר טוען ש"כעיתונאי, רזי ברקאי מאכזב אותו מאוד". בני ציפר, "כן, השכול הישראלי כואב מזה הפלסטיני" (הארץ, 26.2.2016)

בני ציפר - mako
בני ציפר, באדיבות mako

ציפר אף טרח לחלק לברקאי "מחמאה", כך,

… ברקאי נהג כאילו נכנע ללחצים והתנצל בחצי פה באוזני ההורים השכולים שנפגעו כשהשווה בין השכול הישראלי לשכול של משפחות המחבלים הפלסטינים… אמירתו של ברקאי בתום התנצלותו הגלילייאית 'שכול הוא שכול אצל כולם', אידיוטית לא פחות מלהגיד שהשכול של יהודים גדול יותר מהשכול של ערבים, מכיוון שאיננו יכולים לדעת כלום בעניין זה.

במה טעה בני ציפר?

ראשית, גם ציפר מודה כי טרם הומצא מכשיר שמודד את עוצמת השכול,

לא נוכל לדעת באופן מדעי מי כואב יותר את השכול: יהודי או ערבי, אשכנזי או מזרחי, גבר או אשה… ייתכן שהורה פלסטיני חש פחות כאב מהורה יהודי, כפי שטענו אותם הורים שכולים שיצאו נגד ברקאי, וייתכן גם ההפך.

שנית, באותה נשימה ציפר אומר שברמת החברה אפשר גם אפשר לבדוק מדעית "פחות או יותר" את יחס החברה לשכול ואת מידת האמפתיה שחשה חברה מסוימת למי שהקריב את חייו למענה,

מה שאפשר לבדוק בכלים מדעיים פחות או יותר הוא את יחס החברה לשכול ואת מידת האמפתיה שחשה חברה מסוימת למי שהקריב את חייו למענה.

מישהו כאן שמע על מחקר מדעי שמודד "פחות או יותר"???

מדוע ציפר ודומיו לא מוכנים להודות בכך שמדובר בסטריאוטיפ? מדוע ציפר ממשיך את הטיעון ה"פסבו מדעי" שלו ואומר, "…כאן אפשר ומותר בהחלט להשוות בין החברה הפלסטינית לחברה הישראלית, ויש דרכים בדוקות למדי לעשות זאת?"

שלישית, אחרי ה"פילוסופיה בגרוש" שלו, מעז ציפר להביא כדוגמה את מחקריו של הפסיכולוג הישראלי עופר גרוזברד – שכתב בין היתר את הרומן "הערבי שבלב". רומן פוליטי-פסיכולוגי המנסה להתחקות אחר השורשים הנפשיים של הסכסוך הישראלי-ערבי. רומן שזכה ב-2000 בתואר "ספר השנה של אגודת הסופרים העבריים".

ציפר מסתמך על גרוזברד כך,

גרוזברד מעמיד זו מול זו את פרדיגמת החשיבה המסורתית, או השבטית, או המזרחית, המאפיינת את החברה הפלסטינית והערבית בכלל, ואת פרדיגמת החשיבה המערבית, המאפיינת במידה רבה יותר את ישראל. פרדיגמת החשיבה השבטית (הפלסטינית, לענייננו) מעמידה במרכז את הכבוד, ההזדהות עם הקולקטיב, הסמכותיות והכישורים החברתיים. ולעומתה, פרדיגמת החשיבה המערבית (ולענייננו כאן, הישראלית) מעמידה במרכז את ההישגים כנגד הכבוד, את האמפתיה לזולת כנגד ההזדהות עם הקולקטיב, את התקיפות כנגד הסמכותיות, ואת החשיבה הביקורתית כנגד הכישורים החברתיים.

 

מסקנה:

השאלה החשובה כאן היא האם ניתן לקבוע בוודאות את עוצמת השכול בכל חברה וחברה?  בויכוח בין ברקאי לציפר, ציפר יוצא כשידו על התחתונה. ראו מה היה קורה אילו במקום לצטט את מסקנותיו של המלומד עופר גרוזברד, שכבודו במקומו מונח, ציפר היה מצטט אמירות של חוקרים אחרים המנוסים במנטליות של הסכסוך הישראלי-ערבי. כמו למשל, ישראל ברטל, פרופסור לפסיכולוגיה חברתית-פוליטית שחקר את הסכסוך הישראלי-ערבי? את התשובה תוכלו לגלות בעצמכם.

חידוש מרענן: סאטירה

היכולת לחבר מאמר סאטירי, ועוד כזה שמזמן לא ראינו כאן בעיתונות, היכולת לגרות את החוש היודע להבחין בין בידור לבין סאטירה, היא הנקודה העיקרית בה אני עוסקת ברשימה זאת.

********

בני ציפר, עורך המדור "תרבות וספרות" בגליון יום שישי בהארץ, פרסם לפני שבוע מאמר שבו סיפר על האירוח שאירגן בביתו לאחרונה לאישיות חשובה. ראש ממשלתנו, נתניהו ואשתו היו אורחי הכבוד שלו. לדבריו, היה זה לילה ענוג בו קיווה ציפר ש"הקסם הזה לא ייגמר לעולם".
במאמרו "הערב הענוג, ענוג שלי עם הרב כהנא" בהארץ גם ב. מיכאל מתאר אירוח דומה שאירגן. היה זה לפני שנים. אורחי הכבוד היו הרב כהנא וזוגתו. האם זו מקריות? איך זה שבהפרש של שבוע אחרי מאמרו של ציפר, נזכר ב. מיכאל לתאר אירוע שהתרחש לפני שנים?

אין כאן מקריות או דבר מה תמוה. אדרבא, זהו חידוש מרענן: סאטירה מעולה.

התפעלתי מהעיתוי בפרסום מאמרו של מיכאל ומהעולה ממנו עד כי מצאתי לנכון לכתוב את דעתי כאן. בראש ובראשונה מאמרו של מיכאל מייצג את שובה של הסאטירה ואולי אף מרחיב את גבולות הסאטירה, לאחר שהוצרו מידותיה, ומשיב לה את כבודה האבוד. היכולת לחבר מאמר סאטירי, ועוד כזה שמזמן לא ראינו כאן בעיתונות, היכולת לגרות את החוש היודע להבחין בין בידור לבין סאטירה, היא הנקודה העיקרית בה אני עוסקת ברשימה זאת.

 קודם כל, מה זאת סאטירה? ומה הקו שמבדיל בין סאטירה לבין בידור? האם סאטירה היא בכלל שם נרדף למלל הומוריסטי המעורר צחוק? ואם לא, אז מה מייחד אותה מיתר סוגי ההומור?

בתשובה לשאלות אלו אתבסס על מה שנאמר על כך בפורום שנערך במלאת 8 שנים לרדיו האזורי תחת הכותרת: "אחריות תקשורתית", בעידן שבו הקו המפריד בין "שמים פתוחים" ו"פרועים" דק מאוד (27.10.2003). ובכן, אחד הפאנלים באותו פורום התייחס בכובד ראש לקו המפריד בין תכניות סאטירה לבין תכניות בידור והומור. המנחים, דידי הררי וגב' רוני יובל, ביקשו את התייחסות המשתתפים לשאלה, מה ההבדל בין הומור וסאטירה? מהי סאטירה ומהו בידור?

אפרים סידון היה ראשון המשיבים, וכך אמר:

הומור וסאטירה לא נשואים. הרבה פעמים נוהגים לומר הומור וסאטירה ביחד, אולם זה לא הכרחי. הסאטירה מוגדרת כמופנית נגד חזקים, למשל נגד ראשי ממשלה ומפלגות פוליטיות. ללעוג על פַרסִים או על נכים או על נשים נאנסות זה לא סאטירה, כי סאטירה היא נגד חזקים ולא נגד חלשים.

אבי כהן, יוצר סדרת החרצופים ובטי המכוערת, חיזק את קביעתו של סידון:

ההבחנה שערך אפרים סידון בין סאטירה להומור היא נכונה, כי סאטירה לא תמיד מצחיקה. יש קטעים סאטירים  מחרידים של חנוך לוין, למשל, והם אינם מצחיקים. אני חושב שהקו המבדיל עובר במקום של האמירה. אם אתה סתם רוצה להצחיק אתה יכול להצחיק. אפשר לצחוק בסאטירה, כמו שאנחנו צוחקים בבי"ס על המורה, כי נורא מצחיק לצחוק על המורה כי הוא שולט וזה נורא מצחיק לצחוק על אריק שרון.  כלומר, "אפשר לצחוק על אנשים חזקים ועדיין זו לא תהייה סאטירה. אם אני צוחק על אריק שרון רק בגלל שהוא שמן. אם אין אמירה בקצה, חידוש כלשהו, אם אין איזו הפיכה של דעות קדומות זה סתם צחוק.

האמירה השנונה של ב. מיכאל –

למי שעדיין לא הספיק להתעדכן, אגלה כי לפני זמן מה בני ציפר, עורך מוסף התרבות של עיתון הארץ, הזמין לביתו את ראש הממשלה נתניהו ואשתו שרה לארוחת ערב. הוא לא הסתפק בכך ופרסם טור (22.07.2015) מפרי עטו בו הפליג בשבחם של בני הזוג נתניהו. הערב שבו בילו הזוג נתניהו אצל בני ציפר ייזכר על-ידו כעונג, כקסם וכעדות לנועם הליכותיהם. כל מילה ומשפט בטור של ציפר היו ספוגים בהתפעלות מבני הזוג הממלכתיים והתרבותיים ובכלל זה היכולת שלהם להעשיר את הערב בכל טוב, החל בסגנון הדיבור וכלה ביידע ואנקדוטות מעוררות עניין.

קראתי את המאמר בשקיקה תוך ניסיון לעמוד על קנקנו – האם ציפר יוצא מגדרו כדי לבטא את הערכתו ותודתו העמוקה על אירוע ייחודי שכזה או שמא, בין מילות הטור שלו מסתתרת אמירה כלשהי, איזו סאטירה. לא מצאתי כזו.

הבוקר במקביל לחדשות הלוהטות מהאזור החם ביותר במדינה – בג"ץ בתי דריינוף שבבית-אל – מצאתי (בעמוד השני של החלק העיקרי בעיתון הארץ) מאמר שכתב ב. מיכאל. אותו ב. מיכאל שליווה בטוריו את העיתון 18 שנים (כתב טורים ב"ידיעות אחרונות" וגם ב"חדשות"). היום אפשר לומר שלא נס ליחו של מיכאל הטוב שבסאטיריקנים.

לכאורה, מדובר במאמר תמים ואגבי, על אירוח שהתקיים בביתו לפני שנים (אולי שלושים שנה), של אישיות פוליטית ידועה ובת זוגו. שכן, לפי המאמר מיכאל אירח את הרב כהנא וזוגתו לארוחת ערב בביתו וכך הזדמן לו לעמוד על קנקנם. מיכאל הפליג במאמרו בשבחם של השניים. ליקט מתוך "יומנו" פרטים חשובים שרצה להביא לידיעת הקורא הסקרן. הוא ציין למשל שכהנא שם לב לפרטים ומפגין יידע, ואשתו המצודדת כל עין, אינה בוחלת בכל אמצעי לפתות את בעלה למהר ולסיים את האירוח ולשוב לביתם כדי לסיים את הערב בנעימים.

היכן העוקץ? מה ייחודו של מיכאל במאמרו הסאטירי? האמירה שלו ברורה, אך נאמרת בעקיפין. מאמרו יוצא כנגד דברי החנופה שהעתיר ציפר על אורחיו המכובדים, וכדי להבין זאת חייב הקורא להיות מודע לענייני האקטואליה האחרונים. אם ידוע לקורא שציפר הרים בביתו אירוע לכבוד בני הזוג נתניהו אין ספק שהתפעל מהאמירה העולה ממאמרו המתוחכם של מיכאל – אמירה השמה ללעג את האירוח של ציפר בכללותו.

אך לא די בכך כדי שמיכאל יזכה לשבחים על מאמרו הנ"ל. שכן דבריו של מיכאל יכלו להישאר בגדר סאטירה סתמית, או הומור ללא אמירה מיוחדת כנגד ה"חזקים" – תכונתה המובהקת של הסאטירה. מלאכתו כסאטיריקן מיומן הושלמה בפסקה האחרונה והעוקצנית במיוחד שבמאמרו.

ליוויתי אותם למכוניתם המצודדת, ותהיתי מה תהיה הפרובוקציה שלי בשבוע הבא: … לבסוף החלטתי לכתוב מאמר שכותרתו תהיה "בוגדאן חמילניצקי – לא מה שחשבתם".

רק מה לעשות, הודה מיכאל, אין לי המייל שלו: "לו רק היתה בידי כתובת המייל של בוגדאן, הייתי מזמין גם אותו לארוחת ערב." אך מייד נזכר היכן למצוא, "אחפש בגוגל…"

 

תרבות של "מקוששי עצים"

חובה לקרא את מה שכותב בני ציפר על ה"אנאלפביתים החדשים" – וחובה גם לשאול עד כמה זה לגיטימי לסווג מוצרי תרבות לשתי קטגוריות, "גבוהה" ו"נמוכה"?

ציפר מתאר סצינה שכיחה בחיינו, מדברים על ענייני תרבות, ספרות וכן הלאה, כשלפתע מישהו נזכר ברינגטון שהוריד לאחרונה לסלולרי שלו. במקרה הנדון, הרינגטון שעליו מדובר היה שילוב של מוצרט בטהובן ומלחינים נוספים. מה רע בכך?

כמענה הולם אפשר לשאול אינטלקטואלים מסוגו של ציפר, האם לא נהניתם אי פעם מפרסומת מסחרית בטלוויזיה? גם זו דרמה ואת מוצרט אפשר לשמוע גם דרך הרינגטון.

קיים מספר לא מבוטל של משכילים מכורים לתוצרי "התרבות הנמוכה", למרות הכינוי שהדביקו לה, ורואים בה – תתפלאו – סוג של דרמה. משום שיש בה מימיקה, מופע מוסיקלי, אלמנטים של מתח ומדע בידיוני, שילוב של חומרים מתוך מערבון ואופרות סבון. ולא רק זה, בסיפור הדרמטי יש גם נקודת מפנה שמשנה את חייו של הגיבור. זה יוצר תחושה של משהו אמיתי, קרוב ודרמטי. וכל זה נמשך מינימום זמן תוך מכסימום ביטוי דרמטי.

מגוון רחב של צורות לפרסומת המסחרית בטלוויזיה: מחזה קאמרי, מופע מוסיקלי ענק, מחזה ריאליסטי ומחזה מופשט על פנטזיות. ומה שנוגע לתוכן – חייבת להיות תוצאה – פרט לפרסומות שאינן מסחריות גרידא. ולמרות שהתוצאות תמיד טובות, יש גם תמיד רמז לטרגדיה במהלך הפרסומת. אם אין לך מוצר כזה אתה מאוים.

כך שהג'אנר הבסיסי של הדרמה הפרסומית בטלוויזיה הוא מלודרמה, שבה מצב שעשוי להיגמר לא טוב נפתר ברגע האחרון תוך התערבות נסית מלמעלה. פעם הייתה מעט מאוד קומדיה טהורה בעולם הפרסומות המסחריות בטלוויזיה. כיום יש יותר קומדיה בפרסומות והטרגדיה לעתים אפילו אינה נרמזת.

במובן זה הפרסומת דומה מאוד לתאטרון הקדום המאופיין בדרמה מהסוג הדתי, המתארת אותנו כיצורים החיים בעולם הנשלט על ידי הרבה יצורים חזקים. יש לנו רצון משלנו ויכולת בחירה אך אבוי לאלו הבוחרים לא נכון!!
העולם המתואר כאן הוא עולם של הרבה דתות והרבה כוחות המצויים בכל פריט צריכה, בכל מוסד בחיינו. אנו חיים לפי "דת הצרכנות".

לפי מקלוהן – בעידן של תקשורת המונים פנינו מציביליזציה שהייתה מבוססת על חשיבה רציונלית ולוגית, ועברנו לתפיסה לא מילולית המבוססת על סיפוקים מיידיים באמצעות חשיפה לדימויים ויזואליים ושמיעתיים.
העידן הרציונלי היה מוגבל – בעידן הפרסומת בטלוויזיה אפשר לממש מיד פנטזיות בהיקף של קהל רב.
 
האם הפרסומת המסחרית מנצלת את הציבור במישור הפסיכולוגי? האם יש להעלות את הרמה שלה? או שיש לאסור על הפצת פרסומות? 

נכון שיש לכל אדם הזכות לקבוע עמדה לגבי זולתו ו"רמת האינטליגנציה" שלו. אבל אומרים ש"כל הפוסל, במומו הוא פוסל".

דכאון חורף?!

האם מזג האויר משפיע עליכם?

סתם גלשתי בין אתר חדשות אחד לשני וכהרגלי לאחרונה סקרתי תוצרת של כמה בלוגרים שהעיתונות האלקטרונית היא האכסנייה העיקרית שלהם לצורך שיווק מרכולתם.

הנה מה שמזג האויר החורפי, הגשום, הסגרירי והאפרורי עשה לאחד מהם – בני ציפר.

לא רק שהוא נכנס לדיכי אלא שרבים מקוראיו העלו רעיונות והעניקו לכתבה מעמד של כתבה מבוקשת כפי שמעידים על עצמם הטוקבקים שהכתבה שלו קיבלה.

תוכלו לעיין בכתבה להנאתכם בלינק זה.