תגית: בני גנץ

פולחן אישיות במרחב הפוליטי

פולחני אישיות במרחב הפוליטי, המקומי והעולמי, הם אך ורק קדימון למה שיעלה בגורלם של הזוכים ביוקרה. במוקדם או במאוחר, אותם אלו שזכו לעמוד בקדמת הבמה הפוליטית נמחקים במחי יד. וגם זה לא סופי – שכן גם אז אין מתירים להם לנוח בשקט. בעת הצורך מעלים אותם לרגע לבמה, מפירים את שלוותם, מאמללים אותם, מדיחים אותם, וחוזר חלילה.

קחו לדוגמה את חיים רמון. אחרי שנים של עשייה, מי שנודע כאישיות נחשבת, פעילה ומוערכת, מי שזכה לחוש על בשרו את מגע פולחן האישיות, הוא הפך, בין לילה, לאובייקט רצוי וכמי שיסייע לתדלוק הבצה הפוליטית, והמומנטום שלה, לטוב ולרע.

חיים רמון בימים הטובים. קרדיט: פיקיוויקי

בעבר הרחוק מאוד, פולחנים וקורבנות אדם נודעו כפרקטיקה קבועה לתחזוק המצב הקיומי. אם נלך אחורה במנהרת הזמן ניווכח שעוד בעידן הברזל, האמונה בחיוניות האלים ששולטים ביקום ובקיום על פני האדמה, הולידה פולחנים של הקרבת אדם, פיזית. זאת מתוך אמונה שזו הדרך להמשך הקיום האנושי.

ההבדל בין פולחני אישיות עכשווים-פוליטיים לפולחנים ההם, הוא אפיזודת המוות שהייתה ממשית בעבר. והמוות היה טקס אלים שהחל בהאכלת הקורבן המיועדבתפריט עשיר במיוחד. עם מותו הוא צויד באביזרים חיוניים כדי ש"חייו האחרים" יהיו כפי שהוא דמיין שיהיו. ולא רק זאת, הקרבנות קיבלו עליהם את עול הגזרה בשמחה תוך שיתוף פעולה. ואחר כך הניחו להם.

הדברים הללו חיוניים לדיון בעלייתו הפתאומית לבמה הפוליטית של חיים רמון. מדי פעם הוא זוכה לעדנה פוליטית, פולחן אישיות שלאחריו הוא נעלם לתהום הנשייה. כדוגמה לכך ניקח את הראיון שחיים רמון העניק לאחרונה לרינה מצליח, בתכנית האירוח "פגוש את העיתונות". הדיון שהתנהל כאן התמקד ברמון, כקרבן של מאבקים פוליטיים. אבל בניגוד לעידן הברזל, אין כאן מוות פיזי. הקורבן נזרק לפח האשפה של ההיסטוריה, לבינתיים, עד שמתעורר שוב צורך לשלוף אותו מ"קברו". רמון נשלף בתזמון של רגעי הגסיסה האחרונים של ממשלת האחדות שהוקמה בראשות הליכוד וכחול לבן. מדוע דווקא הוא? מדוע לא מניחים לו? רמז – רמון מצפה שבביה"מ העליון ימחקו לגמרי את האישום נגדו בשל הטרדה מינית, אישום שסייע ליריביו הפוליטיים להרחיקו מן הזירה הפוליטית. ואם חלילה יזכה להרים ראש ולהכריז "הכשירו אותי בעליון", ידאגו בעוד מועד להנמיך את ציפיותיו, ובינתיים יעשו בו שימוש לליבוי האש של האג'נדה הפוליטית הרצויה. וחוזר חלילה.

אני חוזרת אחורה לאותה גופה, שסיפרתי עליה בפוסט קודם. אחת מאלו שהוגדרו כ"גופות בִּצָה" שנמצאו באזור הבצות של עידן/תקופת הברזל (תזכורת: גופות בני אדם שחיו לפני 2000 שנה ויותר והתגלו בביצות ובבורות ברחבי צפון אירופה, מאירלנד ועד פולין). הגופה הספציפית שנמצאה הידועה בכינוי "האיש מטולונד" (Tollund Man), הוטמנה שם לפני כאלפיים שנה ויותר, והתגלתה במאה ה-20 על ידי כורי כבול שעבדו באזור. היא נשלפה מתוך הכבול והועברה דרך מספר תחנות ביניים. לבסוף הגופה הונחה בתיבת תצוגה במוזיאון באחת מערי דנמרק. שם היא נחה לה באין מפריע. המבקרים החולפים על פניה תוהים איך ייתכן שהגבר שמצא את מותו בנסיבות אלימות, ומוצג כאן עם חבל התלייה מהודק אל צווארו, נראה שליו כאילו שהוא בסך הכל מרוצה. הוא לא נראה כמי שיש לו שמץ של רצון להתעורר מתרדמת המוות.

Tullund Man – Credit: Smithonian Magazine online. Photography by Christian Als

בחזרה אל הפוליטיקה המודרנית ופולחן האישיות האישיות סביב חיים רמון. בתקופת התהילה שלו, רמון היה אישיות פוליטית מוערכת. גם כעת הוא נקרא מחדש כדי לקיים סדר פוליטי עירני ותוסס. לאחר שימילא את תפקידו הוא יזרק ויוטמן "מחוץ לגדר", ושוב ישלף ממקומו, מיוסר, ויחפש דרך להיחלץ מקלונו. הזירה הפוליטית אינה מניחה לו. היא תובעת את שלה. היא שורצת תככים ומחפשת אחר קרבן אדם תורן כדי להמשיך ולקיים את פולחן צייד המכשפות והתססת האווירה. אחרת איך ניתן להסביר שרמון נשלף מדי פעם והופך לאייטם תקשורתי בכל המדיות האפשריות. צריך לומר – שבניגוד לקרבנות אדם בעידן הברזל, פניו של רמון כלל אינם משקפים שלווה אלוהית. אדרבא, פניו נראים כפני בר-מינן, פנים מיוסרות שמלמדות על סבל רב ואי השלמה עם ה"מוות האלים".

ללמדך, שפולחני האישיות הפוליטית של ימינו מתקיימים כל עוד הם מסייעים לקיים מצב נקודתי בבצה הפוליטית המקומית/העולמית. הדמיון בין פולחני העת זאת לפולחני עידן הברזל ניכר בכך שבעידן ההוא בחרו בקרבן שמסוגל למלא תפקיד בשימור המצב הרצוי, הקיים. ובניגוד בולט לעידן הברזל, במאה ה-21 הקורבנות אינם יודעים מנוח, וגם אינם משלימים עם גורלם. הזירה הפוליטית ממשיכה לסחור בהם לפי הצורך. תחשבו על העתיד – האם זה מה שמחכה לבני גנץ, לגדעון סער, וכעת גם לזאב אלקין? בני גנץ זכה לפולחן אישיות קצר-טווח כראש ממשלה חליפי בעידן נתניהו. הוא נזרק החוצה. ושוב הוא מככב בבצה הפוליטית, כיוון שהתעורר הצורך לתדלק אותה. גנץ הוא בבחינת קרבן מסוג, "השתמש וזרוק" וחוזר חלילה. כנ"ל גדעון סער. מזה שנים הוא מייחל לתפקיד מרכזי, תחילה כמוביל הליכוד. כעת שוב הייתה לו עדנה. יש לשער שייסורים עדיין מצפים לו. והבאים בתור הם זאב אלקין, נפתלי בנט ועוד רבים וטובים. יש גם אישה אחת בחבורה, יפעת שאשא-ביטון, רחמנא ליצלן.

ימים יגידו.

הקורבנות דאז קיבלו על עצמם את צו האלים. ולמרות המוות האלים, שהיה לב לבו של הפולחן הציבורי, הם השלימו עם המצב והציבור הוקיר אותם על תרומתם לחברה ולהמשך מיטבי של קיומה. עובדה שציידו אותם בכל הדרוש להם ל"חיים שאחרי". יחס שכזה אינו מנת חלקם של מי שזכו להוקרה בבצה הפוליטית. הם אינם זוכים ל"חיים אחרים" טובים לאחר שהושלכו מהבמה.

מקורות וקריאה נוספת:

P V Glob, The Bog People: Iron-Age Man Preserved 1965

BBC – A  2,000 years old unsolved mystery

"ממשלה חלופית" – התסריט המלא

אם מקובלת האנלוגיה בין ההתפתחויות ברפובליקה הרומית של יוליוס קיסר – כאשר הרטוריקה מושלת בכיפה ומסעירה את הרוחות – לבין מצבנו הפוליטי מאז ה- 26.3.2020, הרי שבהחלט אפשר להעלות כמה הגיגים ולהציע תסריט קלאסי לסדרת דרמה פוליטית טלוויזיונית מקורית עם סיכוי לפרס אמי.

המצב הפוליטי הנוכחי מוגדר כ"על סף רתיחה". וכמו הסדרות שאנחנו כל כך אוהבים לצפות בהן לאחרונה, גם הפוליטיקה הנוכחית של ממשלה חלופית מתנהלת כמו סדרת דרמה שהכותר המתאים לה ביותר הוא "ממשלה חלופית בע"ה (בעזרת הרטוריקה)". אין ספק שזאת תהיה אחת הסדרות המבוקשות ביותר.

(ספוילר: ראש ממשלת ישראל החלופי הנוכחי הוא בני גנץ. בעת הקמת ממשלת ישראל השלושים וחמש הושבע גם בנימין נתניהו כראש הממשלה החלופי לעתיד, מועד החילופים נקבע לתאריך 17 בנובמבר 2021 אך גנץ לא יכהן בתפקיד, בשל פירוק הממשלה – ויקיפדיה.)

תזכורת, ב- 26.3.2020 בעת שמירב מיכאלי הושבעה לכנסת ה-23, היא עלתה לדוכן הנואמים והפילה "פצצה תקשורתית". היא לא ידעה אז שהיא טומנת אבן פינה לסדרת דרמה פוליטית פוטנציאלית. היא הכריזה בדרמטיות שח"כ בני גנץ הודיע בזה הרגע שהוא חוצה קווים עם סיעתו "כחול לבן", ו"מתאחד" עם סיעת הליכוד ושותפותיה. ב- 17.5.2020 בני גנץ הוכרז כ"ראש ממשלת ישראל החלופי הראשון", אחרי לא מעט דרמות והתנצחויות שלטוניות שנמשכות מאז ועד היום.

נשיא המדינה ראובן ריבלין עם יושב ראש הליכוד וראש הממשלה בנימין נתניהו ויושב ראש כחול לבן חבר הכנסת בני גנץ בפתח פגישתם הערב.צילום: חיים צח / לע"מ.Photos By : Haim Zach / GPO

מזכיר לכם פרק בהיסטוריה של העמים בתקופתו של יוליוס קיסר? החומר העסיסי על הרפובליקה הרומית בתקופתו ושקיעתה לאחר מותו סיפק רקע לנובלות וסרטי דרמה לרוב.

אם מקובלת האנלוגיה בין ההתפתחויות דאז – כאשר הרטוריקה מושלת בכיפה ומסעירה את הרוחות – לבין מצבנו הפוליטי מאז ה- 26.3.2020, הרי שבהחלט אפשר להעלות כמה הגיגים כהצעה לסדרת דרמה פוליטית טלוויזיונית מקורית עם סיכוי לפרס אמי.

אלו שמתמצאים קצת בתולדות הסכסוך שפרץ בין יורשיו הפוטנציאלים של יוליוס קיסר לאחר הרצחו, זוכרים בוודאי כמה שמות ידועים, לדוגמה: ברוטוס, קסיוס, אוקטביאנוס, אנטוניוס והנואם הדגול, הפילוסוף קיקרו. גם אישה הייתה מעורבת במאבקי הירושה – המלכה המצרית לבית תלמיי, קליאופטרה ה-7, זוגתו הלא רשמית של יוליוס קיסר עד הירצחו ובהמשך, זוגתו של אנטוניוס.

שני מטבעות זהב עם דיוקנות של אנטוניוס ואוקטביאנוס משנת 41 לפני הספירה, הוטבעו לרגל הטריומוויראט השני. ויקיפדיה

מי חושב על שילוב כוחות במקום הכשלת יריבים?

מבין הניצים, דווקא אנטוניוס ציין לעצמו כי מוטב שבמקום שיכשילו שני היריבים איש את רעהו (הכוונה ליריבות בינו לאוקטביאנוס, אשר מונה בצוואתו של קיסר ליורשו), הם ישלבו את כוחותיהם כנגד הצמד, ברוטוס-קסיוס. אבל אוקטוביאנוס הצעיר סיים זה עתה את לימודיו ולמד במהלכם כי, "האספסוף מעדיף להאריך במחלוקת, להעלות דמגוגים לשם העונג שבהפלתם ולעודד אותם להרוס זה את זה." מילה קצת בוטה – אספסוף – ובכל זאת, מדובר באמת שרירה וקיימת. הצימאון הטבעי של האדם/אזרח לראות איך פולטיקאים ומדינאים בכירים "הולכים מכות".

ואז צץ לו דמגוג שתזמר את ההתנצחויות. כי תמיד יש מי שעוזר ללבות את אש ההתנצחות והשנאות האישיות, ולהלהיב את הציבור.

ברומא של יוליוס קיסר, איש לא הצטיין בזריעת מחלוקת יותר מהפילוסוף והרטוריקן האגדי, מרקוס קיקרו. תמיד היה אפשר לסמוך עליו שיכפיש את רמי המעלה, יסחט את בעלי העוצמה ויוציא את דיבתם של המכובדים. גם כעת הוא מילא את תפקידו נאמנה. [הוא נאבק בעד המשך הרפובליקה, אבל היא התמוטטה ובמקומה קמה הקיסרות הרומית].

בסדרה המוצעת, "ממשלת חילופים בעזרת הרטוריקה (בע"ה)", הציבור כולו, על פלגיו ויריבויותיו הפוליטיים הסמויים והגלויים, מתנהל כ"עמך טיפוסי" אשר שש מדי יום לעוד מידע דרמטי של "מי נגד מי" מהזירה הפוליטית.

מי שמנצל את המצב ומלבה את הרוחות ברשתות, במדיה, ופנים אל פנים – הם ממלאי מקום עכשווים של קיקרו הדמגוג הרומי האגדי. אני מתכוונת לסטיריקנים וציניקנים ומחברי הומורסקות למיניהם, וגם מגוון הפעילים שגוררים מפגינים אל תוך הקלחת ומספקים חומר לתוכניות אירוח ומהדורות חדשות עם תמונות פיקנטיות של ההתלקחות בבלפור. לפיכך, את תפקידו של קיקרו הדמגוגה הרומי, יכול למלא בסדרת הדרמה המוצעת כאן כל עיתונאי, פוליטיקאי בפועל או בפוטנציה, ובעצם כל אחד שדמגוגיה היא לחם חוקו.

לקיקרו הייתה דילמה משמעותית, "את מי אני רוצה לשרת?"

קיקרו היה האיש בעל ההשפעה הגדולה ביותר ברומא שרצח קיסר והמצוקה לאיזה צד להצטרף העיקה עליו. הוא הבין שאי אפשר להיות ניטרלי. גם עיתונאים ופוליטיקאים בכירים משתמשים ברטוריקה שנונה כדי ל"המליך" או ל"השפיל" יריבים. קיקרו הכיר את כל הנפשות הפועלות ולא הוקסם ולו מאחת מהן. במי לצדד? זאת הייתה החלטה קשה. הוא יכול היה לתמוך בצמד ברוטוס-קסיוס, בבנו הצעיר של פומפיוס או אחרים. למעשה היה מספר מסחרר של אפשרויות.

ההחלטה של קיקרו נפלה כאשר הרגיש כי רומא איננה עוד מקום בטוח בשבילו, ואז החליט לתמוך בחתנו לשעבר, דולבלה. באמצעות אמנות הדיבור והדמגוגיה הוא הפך את דולבלה ל"דולבלה הנפלא שלי". וכאשר דולבלה נשא נאום מבריק, קיקרו הזיל ריר מרוב הערכה. ולפתע התהפך אצל קיקרו הכיוון. תופעה ידועה ומוכרת גם במקומותינו. קיקרו ניער את חוצנו מדולבלה ויצא בהכרזה "החוצפה של האיש הזה!". נאומיו ליבו "איבות אישיות שגברו על סוגיות פוליטיות". והפוליטיקה הוגדרה מזה זמן כ"ארגון שיטתי של שנאות". מה שאומר שבשנים שלאחר רצח קיסר, איבות אישיות ולא סוגיות מהותיות הפרידו בין רוצחיו של קיסר, יורשיו של קיסר ותומכי פומפיוס. נראה היה כי לכל אחד מהם יש צבא, סדר יום ושאיפות משלו. גם בימינו, רטוריקן ממולח ופעיל נוטה להיות הפכפך. להלהיט רוחות ולהוציא את הציבור משלוותו. אירועי השבוע האחרון מדגימים זאת היטב. כולם מחכים לראות "מי ימצמץ ראשון".

עם זאת, בין שפע הסכסוכים האישיים לא היה ולו סכסוך אחד פראי יותר מזה שבין קיקרו לאנטוניוס. הסנאט לא עשה דבר כדי לרסן את השניים, והעדיף "לשטות אותם זה בזה" עד כי שביתת נשק מתוחה אחת רדפה את חברתה.

פרשת יורשיו של יוליוס קיסר התפתחה בדיוק כפי שמתפתחת פרשת ראש הממשלה החליפי מול הבטחותיו של נתניהו.

קיקרו התמקד בוודאות אחת, שעליה חזר כאילו היתה לחש קסם: "האיש שימחץ את מרקוס אנטוניוס, ישים קץ למלחמה האיומה והמסוכנת הזו". אנלוגיה מושלמת לנוסחה, שמי שימחץ את ראש הממשלה החליפי ישים קץ לפוליטיקה הסוערת ולממשלה הלא מתפקדת.

עם בוא הסתיו של שנת 44 BC הפכה בעיני קיקרו ההגנה על הרפובליקה, או מה שנותר ממנה, למילה נרדפת לריטושו של מרקוס אנטוניוס, ובששת החודשים הבאים הוא לא חדל לפעול נגדו

בשורה של התקפות פרועות, המוכרות לנו כיום כ"נאומים הפיליפייים", יצא קיקרו להרוס את סגנו לשעבר של קיסר. אנטוניוס הוצג בנאומיו במקרה הטוב, "נבל מחוצף", ובמקרה הרע היה "מטורף חסר שיטה, שיכור, מטונף, נטול בושה, שקוע בתאווה, מתירני וחובב ביזה… למען האמת אל לנו לחשוב עליו כעל אדם, אלא כעל חיה פרועה". קיקרו שמח מאוד לרכוש סיפורים על ביזיונותיו של אנטוניוס ולהעצים אותם. אנטוניוס היה "הבריון המגהק והמקיא", אשר נוטה "להתיז ולא לדבר." אדם ללא שאיפה כלשהי, חוץ מלספק את הצרכים של שחקני רומא, מהמריה וסרסוריה. בנושא הזה לא ידע קיקרו שובע.

במהלך התקפותיו המילוליות הופיעו שני חידושים בדבריו של קיקרו ביחס לאוקטביאנוס. הוא הפך בנאומיו מ"הילד" ל"ידידי הצעיר", ל"בחור יוצא הדופן הזה" ול"איש הצעיר מתת השמים" שבו תלויות כל תקוותיה של רומא.

בסוף, באוקטובר 43 BC לא היתה לאוקטביאנוס ולאנטוניוס ברירה אלא לאחד את כוחותיהם. האם זה יקרה אצלנו? האם גנץ ונתניהו ימצאו נוסחת קסם לפשרה והמשך שיתופי פעולה, לפי הספר? האפיזודה הפוליטית העכשווית, מ- 1.12.2020 ואילך יכולה להתאים להפליא כפרק בהא הידיעה בסדרה המוצעת.

אכן, רב הדמיון בין הפוליטיקה האישית שמשלה בכיפה לפני למעלה מאלפיים שנים, וזו המושלת בכיפה בימינו אנו. זו שלנו מתנהלת בינתיים כפוליטיקה של שנאות אישיות, בדיוק כמו אותם ניצים ברומא העתיקה. ה- 23 בדצמבר מתקרב, ועד אז נמשיך ליהנות מהמשחק הפוליטי, הרטוריקה, והלהטת היצרים במופע העולה לעינינו מבית היוצר של הסכם מוזר שכונן מהות פוליטית חדשה, "ראש ממשלה חליפי". (כאמור לעיל בספוילר: לא תהיה ממשלה חליפית).

דיוקן, צבעים, וסיסמה – זה כל הסיפור

כבר בכותרת תוכלו לנחש למה אני חותרת. ההצלחה האירה פנים לאובמה במידה ניכרת בזכות "כרזת התקווה" שהופצה לקראת הבחירות לנשיאות ארה"ב (2008). זו חדרה לתודעה והעלתה את אובמה למעמד של אייקון פוליטי, במיידי, עד שקשה להפריז בחשיבותה. אפשר אף לטעון שבזכותה הוא נבחר לנשיא כנגד כל הסיכויים. המעניין הוא שדווקא אצלנו לא נוטים לסגנון יחצני מסוג זה – לא בני גנץ, הפוליטיקאי המתחיל, ולא בנימין נתניהו, אמן התקשורת ומומחה מספר אחד ברזי הקסם האישי.

"כרזת התקווה" של אובמה

נתחיל בדיוקן המוצלח, "כרזת התקווה" של אובמה, פרי יוזמתו וכישוריו של אמן הרחוב שפרד פיירי – Shepard Fairey – שנודע ברבים בזכות האסתטיקה שאותה הוא מתאר כ"סגנון איקוני נועז המבוסס על סטייליזציה ואידיאליזציה של דמויות."

כרזת התקווה של אובמה
כרזת התקווה של אובמה. מקור: ויקיפדיה

הפקת הכרזה הידועה והמוצלחת של אובמה לקראת בחירות 2008 החלה את דרכה בתחילת 2007. פיירי היה מוקסם מאובמה מייד לאחר שהאזין לאחד מנאומיו בשידור חי בטלוויזיה, והזדהה עם דיעותיו הפוליטיות. כאשר אובמה הודיע על מועמדותו לנשיאות, פיירי הרגיש שעליו לקדם את מועמדותו של אובמה לנשיאות ארה"ב על-ידי כך שיפיק כרזה אייקונית שלו. החשש של פיירי היה שעם מוניטין כמו שלו, כאמן רחוב, הרעיון  הזה  שלו לא יוכל להתממש. למזלו הטוב, יחצן של אובאמה יצר קשר בין פיירי ומנהלי הקמפיין של אובמה, וב- 22 בינואר 2008, אישרו לפיירי  להתחיל בעבודה.

פיירי נרתם למשימה והחל מייד בעיצוב אמנותי של כרזה שתגדיל משמעותית את ההסתברות שאובמה יזכה הן במועמדות הדמוקרטית והן בבחירות הכלליות.

במילותיו של פיירי זה נשמע כך: "ידעתי שהאתגר הגדול ביותר שלי הוא להציג את אובמה כפטריוט פרוגרסיבי עם חזון מיינסטרימי. החלטתי לצייר דיוקן שלו בעיקר בגלל שהרגשתי שהכוח והכנות של אובמה כדובר, מייצרים קונוטציה חיובית לדמותו. רציתי שלדיוקן יהיה אופי פוליטי שיטשטש את מוצאו של מר אובמה. עשיתי זאת על ידי שימוש בלוח צבעים של אדום, לבן וכחול, שמסמנים פטריוטיזם. רציתי לתפוס את מר אובמה בתנוחה שמשדרת דימוי פוליטי קלאסי, משהו שיעלה אותו לסטטוס איקוני כמו של אלו שקדמו לו וזכו בכבוד רב בספרה הפוליטית. קיוויתי שדימוי כזה יגרום לאובמה, באופן מיידי, להרגיש מבוסס, מוכר, אמריקני ונשיאותי. "

והשאר הוא היסטוריה – פיירי הצליח לבנות יותר מסתם עוד דיוקן. יצירת האמנות שלו העבירה משמעות, שהדהדה את האידיאליזם של אובמה. באמצעותה, הציבור הפרוגרסיבי פיתח מוטיבציה לתמוך באובמה, והמליץ על כך גם לאחרים. הפרטים שבכרזה היו מאוד מחושבים, למשל, השימוש ב"זווית שלושת הרבעים" האייקונית (שבה האובייקט אינו פונה ישירות אל עיני הצופה, אלא מביט כלפי מעלה והצידה), בהשראת הדיוקן הידוע של JFK.

דיוקן של ג'ון קנדי
הדיוקן הידוע של JFK. קרדיט: ויקיפדיה

פיירי בחר תמונה מתאימה של אובמה, והשתמש בשלושה צבעים בלבד – אדום, לבן, וכחול (צבעי הדגל האמריקני וצבעי שתי המפלגות הגדולות). למרות שפיירי לא אמר זאת ישירות, רבים סבורים כי "כרזת התקווה" נוצרה בהשראת יצירות כגון הפופ-ארט של אנדי וורהול (למשל, הדיוקן של מרלין מונרו).

 

הכרזות הופצו בחוצות הערים במהלך מסעות הפרסום של אובמה, ולפני "יום שלישי הגדול" (Super Tuesday). לאחר שפיירי העלה את הכרזה לאתר שלו, היא הפכה במהירות לוויראלית במדיה החברתית, והופצה גם מפה לאוזן. הביקוש לכרזה היה כה גדול עד כי במהלך הקמפיין של אובמה הופקו 350,000 כרזות ו -500,000 מדבקות.

"כרזת התקווה" נחשבת עד היום לאחד הסמלים – אם לא לסמל המוכר ביותר – המזוהה עם המסר של אובמה. בזכות המיומנות הגרפית שלו, פיירי הצליח להפוך את אובמה מאובייקט הנותן תקווה כמועמד לנשיאות, לאייקון בעל חזון. עבודתו של פיירי מדגימה עד כמה עיצוב גרפי עשוי להשפיע.

המקום והזמן הנכונים

חוקרי תקשורת (כמוני) תוהים בימים אלו, מדוע כרזות מהסוג האייקוני כמו זו של אובמה, נעדרו בתקופה של הקמת מפלגת "חוסן לישראל" בראשות  ח"כ בני גנץ, ואחר כך, במהלך סבבי הבחירות שנמשכו זמן רב כל כך. מדוע יחצניו של גנץ העדיפו להשקיע בפרסום שמשמיץ את המחנה היריב ואת העומד בראשו, במקום להשקיע במסר שיעלה את גנץ ממעמד סתמי למעמד אייקוני בעל מסר מנצח. "ישראל מעל לכל" של רשימת "כחול-לבן" לא מתחרה עם "כרזת התקווה" של אובמה בשל העדר אלמנטים אמנותיים ובעלי משמעות.

תהייה מסוג שונה לגמרי עולה אצלנו כיום, בעקבות פתיחת המשפט נגד נתניהו (24.5.2020). גם שם היו מצלמות. אבל כנראה שהוכתבו הנחיות ברורות לעיתונות הכתובה בסוגיית התצלומים. שכן, לא איש כנתניהו ישאיר מעמד חשוב שכזה ליד המקרה. אם יש סיכוי שתמונה אחת שלו תנציח מסר כלשהו, עדיף לתכנן הכל מראש. נתניהו איש "פיקח שיודע לצאת ממצבים שחכם לא היה נכנס אליהם". עוד לפני שצעד אל אולם המשפט, הוא נעמד בפתח אולם הדיונים, מאחורי הפודיום, כשחברי הכנסת הנאמנים לו ניצבים סביבו והוא בתווך. כולם עוטים מסיכות חוץ ממנו. התמונה שלא הפכה ויראלית, הכילה סממנים ברורים של עוצמה. יש להניח שהתנוחות של כל המצולמים בה היו מתוזמנות כהלכה ובקפידה מבית היוצר של הבמאי, נתניהו. ייתכן שהוא אף בחר בפינצטה את הסובבים אותו, ולא השאיר אף פתח לפספוס ההזדמנות להפגין עוצמה ויציבות פוליטית. נתניהו פיצח את הסיטואציה בעוד מועד. הוא בוודאי הדריך את המשתתפים ובעיקר את הצלם, כדי להנציח את עוצמתו וחפותו לכאורה, בתצלום קבוצתי שלו יחד עם חברי כנסת הנאמנים לו. הצלם ידע מראש שהוא מגיע כדי ללכוד תמונה מכובדת אייקונית של נתניהו שייתכן שתהפוך לוויראלית.

העבודה העיקרית כאן הייתה של הצלם. היה עליו לשוות לחבורה מראה נונשלנטי, לא מתוכנן מראש, אבל עוצמתי ומכובד.  בהנחיית הבמאי, נתניהו, יש לשער.

כדי להמחיש את חשיבות הנונשלנטיות בתמונה שתהפוך אולי למפורסמת, נבדוק למשל עבודת צילום משנת 1960, תמונתו של צ'ה גווארה, המהפכן הקומוניסטי, מאת הצלם הקובני אלברטו קורדה. יום אחד ב- 1960, נטל קורדה בידיו את מצלמת הלייקה M2 שלו, והגיע לטקס אזכרה בהוואנה, קובה. הוא ידע שהוא יצלם כמה מהדמויות החשובות ביותר של העידן – פידל קסטרו, צ'ה גווארה; אפילו ז'אן פול סארטר וסימון דה בובואר היו שם. אבל הוא לא ממש ידע שהוא זה שייצור את התצלום שיהפוך את גווארה לדמות בעלת שם עולמי.

צה גווארה תמונה מקורית
צ'ה גאוורה – תמונה מקורית. קרדיט: ויקיפדיה

התצלום שעתיד היה להיקרא ולהיזכר בשם,  Guerrillero Heroico (לוחם גרילה הירואי), הופיע תחילה בגודל מקורי, לא חתוך; הוא כלל עץ דקל לשמאלו של גווארה ופרופיל של גבר אחר מימינו. מכיוון שהיה זה טקס אזכרה לנספים בפיגוע בהוואנה, גווארה היה לבוש כנדרש, במדי צבא, כולל כומתת הכוכב המפורסמת שלו. הדמות מהתמונה ההיא טבועה היטב במוחנו עד היום – האם הוא תמיד חבש את הכומתה? למעשה, הוא לא. אז לא רק שבתצלום של קורדה נכלל אלמנט מושלם שעיטר את אובייקט הצילום שלו, וסימן יכולת צבאית. כאשר קורדה לחץ על כפתור הפלאש, בדיוק אז עיניו של גווארה שוטטו על פני הקהל, רגע לפני שהתכוון לשאת נאום. חשוב לציין זאת, מכיוון שהרעיון היה ליצור צילום שונה, נונשלנטי, ולא צילום של לוחם גרילה שצוחק ונושף עשן סיגרים, כפי שרואים בתמונות אחרות. בתצלום שלו, צ'ה גווארה נראה כאדם נחוש ובעל מבט רציני. אם הצלם לא היה חותך אותה, לתמונה לא הייתה אותה עוצמה; אם גווארה היה מביט היישר בכיוון העדשה, או אם לא היה חובש את הכומתה, משהו מהאפקט של התמונה היה נגרע. בתצלום כפי שהוא, ישנם אלמנטים של תקווה נצחית, ובשילוב עם הכומתה הוא נראה כהבטחה פוטוגרפית של מאבק נצחי נגד הקפיטליזם.

בחר אובייקט שנתפס כבר כגיבור

דיוקן אייקוני חייב להיות מבוסס על "תמונה שכבר קיימת בראש של כולנו". נתניהו שמפעיל את קסמו לעתים קרובות מאוד בזמן-אמת, ומקפיד מאז ומתמיד שניזכר בו כמי שעומד בראש מורם. לכן הוא נתפס כמנהיג בלתי מנוצח. כפי הנראה, כרזות כמו זו של אובמה נחשבות בעיניו כאמצעי שהולם פוליטיקאי מתחיל (גנץ למשל). כחיה טלוויזיונית, נתניהו לא נזקק לזה. יתר על כן, העוצמה העיקרית שלו – שעליה אין עוררין – נובעת מכישוריו הרטוריים (ראו רשימה קודמת שלי). זה מסביר גם את ההכנה המוקדמת שלו ב- 24.5, לקראת תצלום "הנבחרת", שבו רואים את הפיות של מלוויו כשהם "סתומים", ורק פיו משוחרר כדי לשאת נאום הבנוי לעילא ולעילא.

התקשורת והתצלומים

שני תצלומים מפתיחת משפטו של נתניהו במחוזי (24.5) הוצגו, ביום שאחרי, על ידי ארבעת העיתונים היומיים המרכזיים – "ישראל היום", "הארץ", "ידיעות אחרונות" ו"מעריב". אחד, בשער העיתון, ואילו התצלום הנוסף – של נתניהו בתוך אולם בית המשפט – הוצג על ידי ארבעת העיתונים בעמודים הפנימיים שלהם (ראו כתבתו של בן כספית, מעריב). התקשורת איזנה בין תצלום מכובד של נתניהו (מה שלא אומר שהתקשורת אוהבת אותו), לבין חשיפה פחות מכובדת שלו באולם בית המשפט. לא שזו תמונה שממעיטה מכוחו ויוקרתו של נתניהו. חשוב לציין שגם כאן נתניהו הקפיד לזקוף את קומתו, ולהפנות את גוו כלפי דוכן השופטים, בעוד עיניו תרות אחר הצלמים.

כרזה שתיזכר כאייקון

אי-אפשר שלא להעיר שבעידן העכשווי כרזות עשויות להיזכר "למשך דקות ספורות בלבד", כפרפרזה על המשפט שאנדי וורהול אהב לחזור עליו: "בעתיד כולנו נהיה מפורסמים למשך 15 דקות בלבד". אלמלא אישיותו הייחודית של אובמה וכישרונו של האיקונוגרף שהיה שם בזמן הנכון – גם כרזות כמו זו של אובמה היו בוודאי נעלמות תוך 15 דקות בתוך המבול הוויזואלי של ימינו.

סיבה אפשרית לחוסר העניין של בני גנץ – כפוליטיקאי מתחיל – ושל בנימין נתניהו – כפוליטיקאי ותיק ומיומן – באמן כרזות שיעצב אותם כאייקון, היא, כיוון ששניהם העדיפו ועדיין מעדיפים, כנראה, לייצר את דמותם האייקונית במי ידיהם ובזמן אמת.

*************

 

הערה:  אייקון הוא המקבילה של המילה היוונית eikōn, שפירושה 'דימוי' או 'דמיון'. השימוש המקורי במילה "אייקון" סימן שמדובר בדיוקן של דמות חשובה כמו ישו או מריה הבתולה, שהופיע לראשונה במאות הראשונות של הנצרות. אייקון היא מילה שציינה יצירה אמנותית מהעידן בו לבני האדם היו מעט מאוד תמונות. לפיכך אייקון לא היה רק משהו שיפה להתבונן בו. אלה תמונה דידקטית ועוצמתית שחייבו אותך להתפלל ולציית לה. לכל פיצ'ר בתמונה – למשל, הצבע, האובייקט שהדמות אחזה בו, התנוחה של הדמות – הייתה חשיבות סמיוטית שכיום בעידן של תקשורת המונים, אין לכך כמעט השפעה עלינו.