תגית: בנימין נתניהו

במקום עימות טלוויזיוני

לא זו בלבד שנתניהו נפל בפח שטמן לכחול לבן, הוא הפסיד את הקלף החזק ביותר בכל מערכת בחירות: הוא הפסיד הזדמנות להסיט את תשומת לב הציבור מפרשת מכירת הצוללות למצרים, שהפכה מאז למוקד סדר היום

  • * * *

במקום עימות בחירות טלוויזיוני נתניהו הגיע באופן מפתיע לאולפן חדשות 13 והתבקש על ידי קרן מרציאנו ועמית סגל למסור פרטים על המניות שרכש בעת שהיה יו"ר האופוזיציה ומכר כשכבר היה ראש ממשלה. כך יצא שנתניהו, שהתנגד לעימות טלוויזיוני מול גנץ, הגיע לאולפן החדשות בלי הכנה מוקדמת, נכנס לפרטי עסקת הצוללות (תיק 3000) ויצא מופסד:

"לא החזקתי במניות של צוללות ולא של פלדה ולא של אלקטרודות שמייצרות את הפלדה כשהייתי חבר בממשלה", נתניהו לא הסתפק בכך. הוא המשיך והסביר מדוע לא שיתף את שר הביטחון ואת הרמטכ"ל דאז בשיקולי מכירת צוללות גרמניות מתקדמות למצרים, "מדובר בסוד מדינה ומכיוון שכך שר הביטחון לא חייב לדעת על הצוללות [ואישור מכירתן למצרים] … במדינת ישראל יש סודות שרק ראש הממשלה וקומץ אנשים יודעים."

נתניהו המוקפד והמקפיד על כל מילה שיוצאת מפיו, נפל הפעם באותו פח שטמן לבכירי כחול לבן כשהמשיך ותקף בחזרה את בכירי כחול לבן: "מה שקורה כאן זה דבר נורא, גנץ, לפיד, יעלון ואשכנזי רוצים להכריח אותי לחשוף סודות מדינה ולסכן את ביטחון המדינה. הם עושים דבר שלא ייעשה. אני לא יכול לחשוף את הדברים האלה. מי שצריך לדעת יודע".

"כחול לבן הצליחה לקבוע את סדר היום, בפעם הראשונה במערכת הבחירות הנוכחית",  כך הודיע הפרשן, עמית סגל, לאחר הופעתו הפתאומית של נתניהו באולפן חדשות 12.

לא זו בלבד שנתניהו נפל בפח שטמן לכחול לבן, הוא הפסיד את הקלף החזק ביותר בכל מערכת בחירות: הוא הפסיד הזדמנות להסיט את תשומת לב הציבור מפרשת מכירת הצוללות למצרים, שהפכה מאז למוקד סדר היום. מחיר הפזיזות ברור: העובדה שהרמטכ"ל דאז, בני גנץ, ושר הביטחון דאז, בוגי יעלון מודרו מסוד העניינים תהפוך לפרשה שתככב בראש סדר היום מעתה ועד מועד הבחירות. זאת בניצוחם של ראשי מפלגת כחול-לבן.

כידוע, מי שקובע את סדר היום של הבחירות לכנסת, משול למי שבועט ראשון בכדור, זה שמוביל את המשחק. תזכורת: בעימות הטלוויזיוני ערב בחירות שנת 96', נתניהו קבע את סדר היום כאשר הציג שתי טענות קצרות וברורות : "פרס יחלק את ירושלים"; "הציבור פוחד לעלות על אוטובוסים מתפוצצים" – אלו היו שתי כותרות שהובילו לנצחונו של נתניהו ולכהונתו כראש ממשלת ישראל.

מסתבר שאף פעם לא מאוחר מדי. הבה נודה בדבר אחד: עד עתה מסע התעמולה של כחול לבן היה די צונן ופַּרְוֶה (ביידיש: פאַרעווע). אבל בסוף השבוע האחרון התהפכה הקערה על פיה. בכירי כחול לבן העלו לסדר היום את סוגיית הצוללות הגרמניות שנמכרו למצרים בהסכמת נתניהו, והבליטו את העובדה שההחלטה התקבלה על ידי נתניהו בעוד שר הביטחון והרמטכ"ל מודרו ממהלך מדיני-ביטחוני חשוב זה. ובמוצאי שבת, באולפן חדשות 12 נתניהו נאלץ להגיב לטענות שהוצגו לתקשורת יום קודם לכן, על ידי ראשי כחול לבן.  תגובתו של נתניהו הייתה הכרחית, אך בוודאי לא סיפקה לו את הסחורה ולא איפשרה לו לאחוז שוב במושכות של השיח הציבורי ולתזמר את סדר היום בזמן שעוד נותר עד מועד הבחירות הכלליות.

פתגם אנגלי נושן אומר: "פזיזות היא בזבוז" (Haste makes waste) ויש לו מקבילה בעברית: "החיפזון מהשטן". במקרה דנן, נתניהו שילם בעד הפזיזות בהגעתו במפתיע ובלי הכנה לאולפן חדשות 12. הוא הפסיד את הדבר החשוב ביותר במסע בחירות לכנסת: "קביעת סדר היום."

עימות טלוויזיוני כנראה לא יתקיים בין נתניהו לבין גנץ. אבל במקום עימות, הליכוד בעיקר ייגרר מעתה, בעל כורחו, לשיח שבו מנהיגם יידרש לסוגיית הצוללות ולהסברים משכנעים בדבר פרטיה. הוא יהיה חייב בכך מול הציבור, הן מן הימין והן מהשמאל. הציבור ירצה להשתכנע בנחיצות ההדרה של גורמים בכירים במערכת הביטחון מתהליך קבלת ההחלטות באשר למכירת צוללות גרמניות מתקדמות למצרים, בעת שנתניהו היה ראש הממשלה.

מקורות:

וואלה; מעריב אונליין

שיגעון שררה

כחודש לפני מועד הבחירות, ב-7 באפריל 1977, רבין הסיר את מועמדותו. זאת בעקבות חשיפת חשבון הדולרים של אשתו בבנק בארה"ב, על ידי העיתונאי דן מרגלית ב"הארץ"

אז איך קורה שבאותה מדינה, תרבות ארגונית אחת מכבדת את כללי היושרה ותרבות ארגונית אחרת, באותו תחום (פוליטיקה) מזלזלת בהם? איך קורה שבמחנה פוליטי אחד קיים סימפטום מובהק של שיגעון שררה בעוד שהמחנה הפוליטי האחר מתהדר בבעלי מצפון שיודעים מתי לפרוש?

על השאלה הנ"ל אין לי תשובה. אציין רק שאחד המושגים שנמצא במוקד דילמה זאת הוא "תרבות פוליטית". לעתים היא נוצרת למטה ומחלחלת למעלה ולעתים, ההיפך – הכל קורה למעלה, בצמרת ומחלחל משם למטה. כך זה בתיאוריה. ומה במציאות שלנו? להלן סקירה תמציתית של אירועים פוליטיים משמעותיים מההיסטוריה הקצרה שלנו.

חלק א'

תרבות פוליטית בממשלות המערך: בבחירות לכנסת ה-7 (ב- 28.10.1969) זכה המערך ב- 56 מנדטים. הממשלה בראשותה של גולדה מאיר הוקמה כממשלת ליכוד לאומי, יחד עם סיעת גח"ל, עד שזו פרשה ועברה לאופוזיציה בעקבות התנגדותה לתכנית רוג'רס. ב- 1973 פרצה מלחמת יום הכיפורים. לצה"ל נגרמו אבידות בהיקף שלא היה כמותו מאז מלחמת תש"ח. יו"ר האופוזיציה, מנחם בגין (גח"ל) האשים את הממשלה ב"משגה חמור" וב"מחדל" – ביטויים שנקלטו כמטבעות לשון מקובלות ברטוריקה של ח"כים, עיתונאים ובשיח הציבורי.

מלחמת 1973: בהידום התותחים

איך הגיבה על כך ראש הממשלה מאיר? בראיון שהעניקה מאיר לתקשורת במסיבת העיתונאים הראשונה מאז הפסקת האש, היא אמרה:

(מתוך ארכיון המדינה, א-3 / 7010 עמ' 9) "אני מייסרת את עצמי שלא אמרתי, 'רבותיי אולי בכל זאת – גיוס'… העניין שבו מטפלים אנו הוא יותר מדי רציני וחמור, יותר מדי כאוב מכדי לפתור אותו באמצעות הורדת ראשים של אלה או אחרים, ובזה לגמור את העניין. איש מאיתנו אינו יכול להגיע למסקנה עם עצמו… אני רוצה להתפלל לכך שנעשה את הדבר באמת ובלי כל חשבון-לוואי שיכול רק לקלקל את הכוונות הטובות.. את כל זה נעשה ללא ספק… נעשה זאת יחד, כל אלה שנשאו ונושאים באחריות, ואין כאן חלוקה כזאת שמישהו נושא בהצלחות ואחר בכישלונות".

הטלת האחריות על הדרג המבצעי בלבד על ידי ועדת אגרנט בראשותו של נשיא בית המשפט העליון, שמעון אגרנט, לא מנעה מראש הממשלה להודיע על התפטרותה. מאיר הודיעה על התפטרותה מתפקידה ועל התפטרות הממשלה כולה. לא אחז בה שיגעון השררה; נהפוך הוא.

תזכורת: ועדת אגרנט הוקמה כדי לחקור את נסיבות פריצתה של מלחמת יום הכיפורים. ב-1 באפריל 1974 פרסמה דוח ביניים ובו מסקנות אישיות לגבי המעורבים והמלצות. הוועדה לא מצאה דופי בהתנהגותו של שר הביטחון משה דיין ושיבחה את התנהגותה של ראש הממשלה גולדה מאיר.

מקרה אחר, קל בהרבה, שאף הוא קשור בממשלת מערך, התרחש ב- 1977. יצחק רבין עמד אז בראש ממשלת מעבר. הבחירות לכנסת התשיעית הוקדמו ל- 17 במאי 1977. כחודש לפני מועד הבחירות, ב-7 באפריל 1977, רבין הסיר את מועמדותו. זאת בעקבות חשיפת חשבון הדולרים של אשתו בבנק בארה"ב, על ידי העיתונאי דן מרגלית ב"הארץ". רבין הצהיר שהיה שותף מלא בחשבון הדולרים של אשתו ושידוע לו שזאת עבירה על הוראות הפיקוח על מטבע זר שהיו נהוגות אז בישראל.

חלק ב'

תרבות פוליטית בממשלות הליכוד: עם כל הצער שבדבר, שונה המצב במחנה הימין. מנחם בגין הוא יוצא דופן במובן זה. הוא היה אדם משכמו ומעלה שעמד בגו זקוף והיישיר מבט אל העובדות כשהודיע על התפטרותו מהממשלה. כשנה וקצת לאחר פרוץ מלחמת לבנון הראשונה, ב-28 בספטמבר 1983, בגין הופיע בפני חברי ממשלתו, במצב בריאות לקוי ביותר, והודיע על התפטרותו מתפקידו. אחת הסברות לגבי הסיבה לכך הייתה שבגין פרש עקב ההסתבכות בלבנון, מספר הקורבנות הרב ומסקנות ועדת כאהן.

דבר מזה לא דבק בראש הממשלה, אהוד אולמרט. ב-30.1.2008 פורסמו המלצותיה של ועדה ממשלתית בראשות שופט בדימוס אליהו וינוגרד, שהוקמה במטרה לחקור את אירועי המערכה במלחמת לבנון השנייה. בין היתר, נכתב בדוח הוועדה שהדרג המדיני נהג בחוסר אחריות. ראש הממשלה אהוד אולמרט נמצא אחראי מיניסטריאלית ואישית:

"אנחנו מוצאים את ראש הממשלה אחראי, מיניסטריאלית ואישית, לליקויים בהחלטות שהתקבלו, ולליקויים בתהליכי קבלתן. ראש הממשלה גיבש את עמדתו מבלי שהוצגה לו תוכנית מפורטת ובלי שדרש כי תוצג, ולכן לא היה יכול לנתח את פרטיה ולאשר אותה. יתר על כן הוא לא דרש חלופות של ממש לשיקול דעתו, ולא גילה ספקנות ראויה ביחס לעמדות הצבא. בכך הוא כשל."

עם היוודע פרטים אלו, נשמעו קריאות של מפגינים במקומות מרכזיים בארץ, שדרשו התפטרותם של האחראים לכשלים במלחמת לבנון, ובעיקר אישים מהדרג המדיני: ראש הממשלה, אהוד אולמרט ושר הביטחון עמיר פרץ. הם דרשו גם את פיטוריו לאלתר של הרמטכ"ל, דן חלוץ.

אפקט הדוח וההמלצות של ועדת וינוגרד היה מזערי. אהוד אולמרט לא מצא סיבה להתפטר:

"למרות הביקורת הקשה מצד הציבור, המערכת הפוליטית והתקשורת על ראש הממשלה, האחרון לא התפטר וטען שהוא וממשלתו יתקנו את הליקויים (ויקיפדיה)."

יתרה מכך, מקורבים לראש הממשלה הודיעו כי "הוקל לו לאחר קריאת הדו"ח, בשל ראייתו כי הוא ניקה אותו מ'כתם מוסרי' וכי 'הצדק יצא לאור'".

סיכום:

מיקומי על הקשת הפוליטית הוא שמאל-מרכז. אינני ממצביעי הליכוד ומתומכיו של נתניהו. יחד עם זאת דעתי נוחה מכך שנתניהו עושה רבות למען המדינה. הוא אדם מוכשר. מישהו הגדיר אותו לאחרונה כ"נואם הטוב ביותר שהיה לנו אי פעם". בימים אלו, נתניהו שרוי בסבך חקירות משטרה. עד כה, המלצות המשטרה מתייחסות למעשים שאם יוכחו מעבר לספק סביר קרוב לוודאי יוגש נגדו כתב אישום פלילי. עם כל הכבוד לכישורי המנהיגות שלו, מתקבל הרושם שנתניהו מדמה עצמו כיישות שהיא מעל לחוק. לצערנו, הוא לוקה בסינדרום של שיגעון שררה. וזה חייב להדליק אצל כולנו נורת אזהרה. עלינו לשאול את עצמנו מה יקרה אם נתניהו ימשיך לעמוד בראש מדינה שכל-כולה היא חזית, מדינה החשופה לאיומים ביטחוניים על בסיס יומיומי? ומה יקרה אם חס וחלילה ניתפס בלתי מוכנים, האם ייתכן שנתניהו ימשיך לדבוק בשררה למרות הכל ולהנציח תרבות פוליטית של שיגעון שררה?

קישורים:

דברי גולדה מאיר מתוך ארכיון המדינה

ועדת וינוגרד (ויקיפדיה)

 

חידוש מרענן: סאטירה

היכולת לחבר מאמר סאטירי, ועוד כזה שמזמן לא ראינו כאן בעיתונות, היכולת לגרות את החוש היודע להבחין בין בידור לבין סאטירה, היא הנקודה העיקרית בה אני עוסקת ברשימה זאת.

********

בני ציפר, עורך המדור "תרבות וספרות" בגליון יום שישי בהארץ, פרסם לפני שבוע מאמר שבו סיפר על האירוח שאירגן בביתו לאחרונה לאישיות חשובה. ראש ממשלתנו, נתניהו ואשתו היו אורחי הכבוד שלו. לדבריו, היה זה לילה ענוג בו קיווה ציפר ש"הקסם הזה לא ייגמר לעולם".
במאמרו "הערב הענוג, ענוג שלי עם הרב כהנא" בהארץ גם ב. מיכאל מתאר אירוח דומה שאירגן. היה זה לפני שנים. אורחי הכבוד היו הרב כהנא וזוגתו. האם זו מקריות? איך זה שבהפרש של שבוע אחרי מאמרו של ציפר, נזכר ב. מיכאל לתאר אירוע שהתרחש לפני שנים?

אין כאן מקריות או דבר מה תמוה. אדרבא, זהו חידוש מרענן: סאטירה מעולה.

התפעלתי מהעיתוי בפרסום מאמרו של מיכאל ומהעולה ממנו עד כי מצאתי לנכון לכתוב את דעתי כאן. בראש ובראשונה מאמרו של מיכאל מייצג את שובה של הסאטירה ואולי אף מרחיב את גבולות הסאטירה, לאחר שהוצרו מידותיה, ומשיב לה את כבודה האבוד. היכולת לחבר מאמר סאטירי, ועוד כזה שמזמן לא ראינו כאן בעיתונות, היכולת לגרות את החוש היודע להבחין בין בידור לבין סאטירה, היא הנקודה העיקרית בה אני עוסקת ברשימה זאת.

 קודם כל, מה זאת סאטירה? ומה הקו שמבדיל בין סאטירה לבין בידור? האם סאטירה היא בכלל שם נרדף למלל הומוריסטי המעורר צחוק? ואם לא, אז מה מייחד אותה מיתר סוגי ההומור?

בתשובה לשאלות אלו אתבסס על מה שנאמר על כך בפורום שנערך במלאת 8 שנים לרדיו האזורי תחת הכותרת: "אחריות תקשורתית", בעידן שבו הקו המפריד בין "שמים פתוחים" ו"פרועים" דק מאוד (27.10.2003). ובכן, אחד הפאנלים באותו פורום התייחס בכובד ראש לקו המפריד בין תכניות סאטירה לבין תכניות בידור והומור. המנחים, דידי הררי וגב' רוני יובל, ביקשו את התייחסות המשתתפים לשאלה, מה ההבדל בין הומור וסאטירה? מהי סאטירה ומהו בידור?

אפרים סידון היה ראשון המשיבים, וכך אמר:

הומור וסאטירה לא נשואים. הרבה פעמים נוהגים לומר הומור וסאטירה ביחד, אולם זה לא הכרחי. הסאטירה מוגדרת כמופנית נגד חזקים, למשל נגד ראשי ממשלה ומפלגות פוליטיות. ללעוג על פַרסִים או על נכים או על נשים נאנסות זה לא סאטירה, כי סאטירה היא נגד חזקים ולא נגד חלשים.

אבי כהן, יוצר סדרת החרצופים ובטי המכוערת, חיזק את קביעתו של סידון:

ההבחנה שערך אפרים סידון בין סאטירה להומור היא נכונה, כי סאטירה לא תמיד מצחיקה. יש קטעים סאטירים  מחרידים של חנוך לוין, למשל, והם אינם מצחיקים. אני חושב שהקו המבדיל עובר במקום של האמירה. אם אתה סתם רוצה להצחיק אתה יכול להצחיק. אפשר לצחוק בסאטירה, כמו שאנחנו צוחקים בבי"ס על המורה, כי נורא מצחיק לצחוק על המורה כי הוא שולט וזה נורא מצחיק לצחוק על אריק שרון.  כלומר, "אפשר לצחוק על אנשים חזקים ועדיין זו לא תהייה סאטירה. אם אני צוחק על אריק שרון רק בגלל שהוא שמן. אם אין אמירה בקצה, חידוש כלשהו, אם אין איזו הפיכה של דעות קדומות זה סתם צחוק.

האמירה השנונה של ב. מיכאל –

למי שעדיין לא הספיק להתעדכן, אגלה כי לפני זמן מה בני ציפר, עורך מוסף התרבות של עיתון הארץ, הזמין לביתו את ראש הממשלה נתניהו ואשתו שרה לארוחת ערב. הוא לא הסתפק בכך ופרסם טור (22.07.2015) מפרי עטו בו הפליג בשבחם של בני הזוג נתניהו. הערב שבו בילו הזוג נתניהו אצל בני ציפר ייזכר על-ידו כעונג, כקסם וכעדות לנועם הליכותיהם. כל מילה ומשפט בטור של ציפר היו ספוגים בהתפעלות מבני הזוג הממלכתיים והתרבותיים ובכלל זה היכולת שלהם להעשיר את הערב בכל טוב, החל בסגנון הדיבור וכלה ביידע ואנקדוטות מעוררות עניין.

קראתי את המאמר בשקיקה תוך ניסיון לעמוד על קנקנו – האם ציפר יוצא מגדרו כדי לבטא את הערכתו ותודתו העמוקה על אירוע ייחודי שכזה או שמא, בין מילות הטור שלו מסתתרת אמירה כלשהי, איזו סאטירה. לא מצאתי כזו.

הבוקר במקביל לחדשות הלוהטות מהאזור החם ביותר במדינה – בג"ץ בתי דריינוף שבבית-אל – מצאתי (בעמוד השני של החלק העיקרי בעיתון הארץ) מאמר שכתב ב. מיכאל. אותו ב. מיכאל שליווה בטוריו את העיתון 18 שנים (כתב טורים ב"ידיעות אחרונות" וגם ב"חדשות"). היום אפשר לומר שלא נס ליחו של מיכאל הטוב שבסאטיריקנים.

לכאורה, מדובר במאמר תמים ואגבי, על אירוח שהתקיים בביתו לפני שנים (אולי שלושים שנה), של אישיות פוליטית ידועה ובת זוגו. שכן, לפי המאמר מיכאל אירח את הרב כהנא וזוגתו לארוחת ערב בביתו וכך הזדמן לו לעמוד על קנקנם. מיכאל הפליג במאמרו בשבחם של השניים. ליקט מתוך "יומנו" פרטים חשובים שרצה להביא לידיעת הקורא הסקרן. הוא ציין למשל שכהנא שם לב לפרטים ומפגין יידע, ואשתו המצודדת כל עין, אינה בוחלת בכל אמצעי לפתות את בעלה למהר ולסיים את האירוח ולשוב לביתם כדי לסיים את הערב בנעימים.

היכן העוקץ? מה ייחודו של מיכאל במאמרו הסאטירי? האמירה שלו ברורה, אך נאמרת בעקיפין. מאמרו יוצא כנגד דברי החנופה שהעתיר ציפר על אורחיו המכובדים, וכדי להבין זאת חייב הקורא להיות מודע לענייני האקטואליה האחרונים. אם ידוע לקורא שציפר הרים בביתו אירוע לכבוד בני הזוג נתניהו אין ספק שהתפעל מהאמירה העולה ממאמרו המתוחכם של מיכאל – אמירה השמה ללעג את האירוח של ציפר בכללותו.

אך לא די בכך כדי שמיכאל יזכה לשבחים על מאמרו הנ"ל. שכן דבריו של מיכאל יכלו להישאר בגדר סאטירה סתמית, או הומור ללא אמירה מיוחדת כנגד ה"חזקים" – תכונתה המובהקת של הסאטירה. מלאכתו כסאטיריקן מיומן הושלמה בפסקה האחרונה והעוקצנית במיוחד שבמאמרו.

ליוויתי אותם למכוניתם המצודדת, ותהיתי מה תהיה הפרובוקציה שלי בשבוע הבא: … לבסוף החלטתי לכתוב מאמר שכותרתו תהיה "בוגדאן חמילניצקי – לא מה שחשבתם".

רק מה לעשות, הודה מיכאל, אין לי המייל שלו: "לו רק היתה בידי כתובת המייל של בוגדאן, הייתי מזמין גם אותו לארוחת ערב." אך מייד נזכר היכן למצוא, "אחפש בגוגל…"