ארכיון תג: בנימין נתניהו

במקום עימות טלוויזיוני

לא זו בלבד שנתניהו נפל בפח שטמן לכחול לבן, הוא הפסיד את הקלף החזק ביותר בכל מערכת בחירות: הוא הפסיד הזדמנות להסיט את תשומת לב הציבור מפרשת מכירת הצוללות למצרים, שהפכה מאז למוקד סדר היום

  • * * *

במקום עימות בחירות טלוויזיוני נתניהו הגיע באופן מפתיע לאולפן חדשות 13 והתבקש על ידי קרן מרציאנו ועמית סגל למסור פרטים על המניות שרכש בעת שהיה יו"ר האופוזיציה ומכר כשכבר היה ראש ממשלה. כך יצא שנתניהו, שהתנגד לעימות טלוויזיוני מול גנץ, הגיע לאולפן החדשות בלי הכנה מוקדמת, נכנס לפרטי עסקת הצוללות (תיק 3000) ויצא מופסד:

"לא החזקתי במניות של צוללות ולא של פלדה ולא של אלקטרודות שמייצרות את הפלדה כשהייתי חבר בממשלה", נתניהו לא הסתפק בכך. הוא המשיך והסביר מדוע לא שיתף את שר הביטחון ואת הרמטכ"ל דאז בשיקולי מכירת צוללות גרמניות מתקדמות למצרים, "מדובר בסוד מדינה ומכיוון שכך שר הביטחון לא חייב לדעת על הצוללות [ואישור מכירתן למצרים] … במדינת ישראל יש סודות שרק ראש הממשלה וקומץ אנשים יודעים."

נתניהו המוקפד והמקפיד על כל מילה שיוצאת מפיו, נפל הפעם באותו פח שטמן לבכירי כחול לבן כשהמשיך ותקף בחזרה את בכירי כחול לבן: "מה שקורה כאן זה דבר נורא, גנץ, לפיד, יעלון ואשכנזי רוצים להכריח אותי לחשוף סודות מדינה ולסכן את ביטחון המדינה. הם עושים דבר שלא ייעשה. אני לא יכול לחשוף את הדברים האלה. מי שצריך לדעת יודע".

"כחול לבן הצליחה לקבוע את סדר היום, בפעם הראשונה במערכת הבחירות הנוכחית",  כך הודיע הפרשן, עמית סגל, לאחר הופעתו הפתאומית של נתניהו באולפן חדשות 12.

לא זו בלבד שנתניהו נפל בפח שטמן לכחול לבן, הוא הפסיד את הקלף החזק ביותר בכל מערכת בחירות: הוא הפסיד הזדמנות להסיט את תשומת לב הציבור מפרשת מכירת הצוללות למצרים, שהפכה מאז למוקד סדר היום. מחיר הפזיזות ברור: העובדה שהרמטכ"ל דאז, בני גנץ, ושר הביטחון דאז, בוגי יעלון מודרו מסוד העניינים תהפוך לפרשה שתככב בראש סדר היום מעתה ועד מועד הבחירות. זאת בניצוחם של ראשי מפלגת כחול-לבן.

כידוע, מי שקובע את סדר היום של הבחירות לכנסת, משול למי שבועט ראשון בכדור, זה שמוביל את המשחק. תזכורת: בעימות הטלוויזיוני ערב בחירות שנת 96', נתניהו קבע את סדר היום כאשר הציג שתי טענות קצרות וברורות : "פרס יחלק את ירושלים"; "הציבור פוחד לעלות על אוטובוסים מתפוצצים" – אלו היו שתי כותרות שהובילו לנצחונו של נתניהו ולכהונתו כראש ממשלת ישראל.

מסתבר שאף פעם לא מאוחר מדי. הבה נודה בדבר אחד: עד עתה מסע התעמולה של כחול לבן היה די צונן ופַּרְוֶה (ביידיש: פאַרעווע). אבל בסוף השבוע האחרון התהפכה הקערה על פיה. בכירי כחול לבן העלו לסדר היום את סוגיית הצוללות הגרמניות שנמכרו למצרים בהסכמת נתניהו, והבליטו את העובדה שההחלטה התקבלה על ידי נתניהו בעוד שר הביטחון והרמטכ"ל מודרו ממהלך מדיני-ביטחוני חשוב זה. ובמוצאי שבת, באולפן חדשות 12 נתניהו נאלץ להגיב לטענות שהוצגו לתקשורת יום קודם לכן, על ידי ראשי כחול לבן.  תגובתו של נתניהו הייתה הכרחית, אך בוודאי לא סיפקה לו את הסחורה ולא איפשרה לו לאחוז שוב במושכות של השיח הציבורי ולתזמר את סדר היום בזמן שעוד נותר עד מועד הבחירות הכלליות.

פתגם אנגלי נושן אומר: "פזיזות היא בזבוז" (Haste makes waste) ויש לו מקבילה בעברית: "החיפזון מהשטן". במקרה דנן, נתניהו שילם בעד הפזיזות בהגעתו במפתיע ובלי הכנה לאולפן חדשות 12. הוא הפסיד את הדבר החשוב ביותר במסע בחירות לכנסת: "קביעת סדר היום."

עימות טלוויזיוני כנראה לא יתקיים בין נתניהו לבין גנץ. אבל במקום עימות, הליכוד בעיקר ייגרר מעתה, בעל כורחו, לשיח שבו מנהיגם יידרש לסוגיית הצוללות ולהסברים משכנעים בדבר פרטיה. הוא יהיה חייב בכך מול הציבור, הן מן הימין והן מהשמאל. הציבור ירצה להשתכנע בנחיצות ההדרה של גורמים בכירים במערכת הביטחון מתהליך קבלת ההחלטות באשר למכירת צוללות גרמניות מתקדמות למצרים, בעת שנתניהו היה ראש הממשלה.

מקורות:

וואלה; מעריב אונליין

אותי זה לא מפחיד

DEMAGOGUE: Leader who exploits and the ignorance among common people for his own interests

מה ומי עשוי להיות הגורם שיעזור לציבור, שמזמן הפך לקרבן הדמגוגיה וההפחדה, להתגונן מפניהן? מה תפקידם של הקרובים ביותר לדמגוג, במערכת הבחירות הבלתי-שפויה הנוכחית?

*******

שכנוע באמצעות דמגוגיה נפוץ בכל תחומי החיים, ולא רק בפוליטיקה. הגיע העת לפוצץ את התיזה ש"רק הליכוד יכול" וגם לחשוף את האמת: "המלך עירום". אין זו משימה של מה בכך, לעמוד מול השימוש במניפולציה של הפחדה, ניצול הזיכרון הקצר של הציבור, "שתילת" מוסכמות מופרכות ושימוש בהן כדי להוכיח שיש רק אדם אחד נעלה מעל כולם בכישוריו שיודע לטפל בביטחון, במדיניות החוץ ובכלכלה של ישראל.

דמגוגיה

הגדרה מקוצרת של דמגוגיה מתארת מצב שבו הדמגוג עושה שימוש במלים בצורה בלתי הגיונית למטרות אנוכיות ולרכישת עמדת מנהיגות.

דמגוג מוצלח חייב להיות אומן של רטוריקה, דמגוג חייב לשלוט במילים ולהשתמש בהן בצורה יעילה. התבטאות בכתב או בעל-פה חייבת להעביר מסר בצורה מסודרת וברורה. המסר עצמו חייב להיות ברור לציבור שאליו המסר מכוון, ולעורר אצלו הקשבה והתעניינות. ומעל לכל, את המסר יש לחדד ולקשור לאירועים דומים מהעבר.

לרוע המזל, אותן שיטות התבטאות כשהן נתונות בידיו של הדמגוג, עלולות לשכנע אנשים להאמין לדברי שקר, לבלבל את החשיבה ההגיונית וללבות יצרים. במקרים רבים מה שנקרא שכנוע, אינו אלא "מניפולציה מילולית". אחת מדרכי השכנוע של הדמגוג היא "שימוש בהפחדה", כמו ההתבטאויות  ששמענו במערכת הבחירות האחרונה (2015) כאשר ביום הבחירות הופצו מסרים שלפיהם "הערבים נוהרים בהמוניהם לקלפיות".

מה למדתי מניסיון אישי

בינואר 2015, טופלתי על ידי מדקרת בעלת תואר דוקטור ברפואה פנימית, ומיד למחרת הבחירות כשהגעתי לטיפול שנקבע לי מראש, נשאלתי על ידה: "למי הצבעת?" הייתי נבוכה, חשבתי שאין זה מענינו של איש לדעת למי בחרתי להצביע. תשובה קצרה ביותר הקפיצה את המדקרת, כאשר אמרתי, "לא הצבעתי ביבי". מיד שפכה עליי את כל הפחדים שבעולם, בסגנון של, "איך לא הצבעת ביבי, את לא מפחדת שהערבים ישלטו כאן?" – הבטתי בה והזדעזעתי. אותי ביבי לא הצליח להפחיד כהוא זה והמילים שלו פשוט חלפו מעליי. היה תמוה בעיניי שמדקרת שהייתה רופאה קונבנציונלית, ושאת מירב שנותיה עשתה בטיפול בחולים בשיטות קונבנציונליות כמומחית במדע הרפואה, הולכת שבי אחרי ססמאות.

שימוש בהפחדה כמאפיין מרכזי של הדמגוג

אמר פעם נשיא חכם – "הדבר היחיד שעלינו לפחוד מפניו הוא הפחד עצמו – שכן פחד שאין לו שם, אין לו הגיון ואינו מוצדק, משתק את המאמצים שלנו להתקדם". תזכורת: זהו ציטוט מנאום רדיופוני שנשא הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט, במהלך מלחמת העולם השנייה, בעקבות המיתקפה על פרל הארבור. מיד אחרי שהצביע על הסכנה שבפחד אמר – "אתמול, השבעה בדצמבר 1941, יום שייזכר לדיראון עולם, ארצות הברית של אמריקה הותקפה בגלוי ובמכוון על ידי כוחות אוויריים וימיים של האימפריה היפנית." לרוזוובלט היה ברור – אנחנו לא מפחדים, היפנים לא ישתקו אותנו ואנו נתאמץ ונגיב בכוח.

אבל לדמגוג אין גבולות

דמגוג משתמש הן בהפחדה מפני סכנה אמיתית או אמיתית למחצה והן בהפחדה מפני סכנה שקרית. לאחרונה שמענו סיסמת בחירות שזועקת, "ביבי או טיבי" – זאת תעמולת הבחירות החדשה של הליכוד כנגד מפלגת "כחול לבן": ייזהר הציבור אחרת נקבל את טיבי בשלטון. אבל יש לכך סייג – דמגוגים זריזים ויעילים אינם מפריזים באימה שהם מטילים על שומעיהם. תגובה של "כחול לבן" להפחדה שקרית זאת? בינתיים נחשף רק מצע המפלגה, ובין היתר יש בו סעיף ברור שמדבר על טיפוח התנחלויות וגושי התיישבות בגדה. הווה אומר: אם נשב עם טיבי, נחטא למצע הבחירות שלנו. יועצי התקשורת של "כחול לבן" מאוד מאופקים ומשתדלים לאמץ תגובות שדורשות מהציבור מאמץ מחשבתי, זאת מול אותו דמגוג המסית את הציבור בעזרת טכניקת ההפחדה. התוצאה: בכירי מפלגת כחול לבן מצטיירים כדמויות מעולם אחר שבו מסתפקים בתגובה פושרת: "מי שצולל בסקרים – ממציא סיפורים".

שיטת ההפחדה אינה בוחלת בהצגת האויב – האמיתי או המדומה – כהתגלמות הרשע וכמי שמתכוון לפגוע בכולנו ולהשמיד את המדינה. האויב החיצוני שלנו הוא תמיד איראן. איראן מתכוונת להשמיד אותנו. אמיתי או לא? אכן, אמיתי. אבל, הדמגוג אינו מסתפק בכך. הוא משתמש במניפולציות מילוליות, מילים שנוגעות עמוק ברגשות הפחד שלנו מבלי שנרגיש. ההפחדה נוגעת במעמקי נפשם של ציבור הבוחרים של מפלגת הליכוד, ציבור נאמן ומאמין, כשנתניהו מתאר סכנה קיומית בדמותו של הגרעין האיראני. כולנו יודעים שהגרעין האיראני כשלעצמו הוא עובדה. אבל את הכוונות הזדוניות הדמגוג לא מאמת ולא מפרט עד הסוף. והפחד משתק את הציבור שגם הוא לא שואל שאלות. אבל קחו לדוגמא את המדענים שבינינו, אלו שמשתתפים בכנסים מדעיים בינלאומיים ופוגשים במדענים איראניים. המדענים מסוגלים להבחין בין אמת, אמת למחצה ושקר, בין הגיון והגזמה. המדען לא מקבל דברים כפשוטם. נוסיף לכך את זמנם המוגבל של העיתונאים ואת השיח המוגבל שהם מקיימים עם המדענים. כך יוצא שהציבור מקבל סיכום של "בדיקות מומחים", לך תדע מה שם הוכח ומה לא, והאם זה מצדיק אמירות של הפחדה מפני סכנה מיידית טוטלית, שמושמעות השכם והערב בכל הופעה ציבורית של האחד והיחיד, שמספר לנו שרק בזכותו נחשפה הסכנה ושהוא בלבד המנהיג שיושיע את העולם כולו מכלייה. מנהיג שמשתמש בשפה מדעית ובתרשימים מגמתיים ואת הכל הוא זוקף לזכותו. מנהיג שמה שמעסיק אותו הוא בעצם האתוס שלו עצמו; תעודת הכשרות שלו. "אני מומחה לטיפול בטרור", "הייתי הראשון שהתריע על פיתוח הגרעין האיראני וסכנותיו למדינה שלנו" – (לא, רק אל תאמרו מילה לגבי מפעל הטכסטיל בדימונה…)

הגיון לחוד והפחדה צרופה לחוד. מי מאיתנו שנוהג לחפש הוכחות משמעותיות ואובייקטיביות כאשר בר-סמכא מדווח על מה שנשמע כעובדות מוצקות, שיקום. וכך, לנוכח מילים כמו, "נשקפת סכנה לקיומה של המדינה; צפוי לה הרס וחורבן", בלי לספק פרטים מאומתים על החלטה מדינית להטיל פצצה על ישראל, אם וכאשר – הציבור שותק ולא שואל שאלות. מדוע? כיוון שהגירוי האמוציונאלי, הפחד והפאניקה משתקים את רובנו. המאזין עצמו מדמה שהוא ממלא תפקיד דרמטי מעל בימת החיים, ותומך בנפש חפצה, ללא עוררין, במנהיג הכל-יכול, הכל-יודע, המושיע. וכך השבויים במילותיו נרתמים למעשי גבורה ואף לאכזריות ורשעות.

המתוחכמים ביותר

דוברים מתוחכמים בונים דמגוגיה על בסיס של שכנוע הגיוני לכאורה, שמא ייתפסו בעיני הציבור החושב כחפיפניקים וככאלו שאין להם מושג על מה הם מדברים. דוברים מתוחכמים בונים טיעונים שמשלבים הגיון עם רגש, טיעונים הגיוניים לכאורה בלבד. דוגמא מובהקת כאן היא נתונים סטטיסטיים וסקרי דעת קהל. תגידו אתם – האם אפשר להסתמך על נתון סטטיסטי הבנוי על קומץ נבדקים – הרבה פחות מאלף, אלפיים איש ואישה, נער ונערה, יהודי ולא יהודי, חילוני ודתי? ברור שלא. ומי שם לב בכלל למילים הקטנות שמופיעות בתחתית הטבלה? המספרים, המצגת, העמודות והצבעים הם חזות הכל.

טקטיקה נפוצה בדמגוגית ההפחדה: התבססות על קוצר הזיכרון שלנו

תחילה הדמגוג "שותל" מוסכמה או הנחה ובינתיים, הוא עובר לדון בנושא אחר. אחר-כך הוא חוזר לדון בנושא הקודם כשהוא בונה על הזיכרון של המוסכמה (הבלתי מוכחת). ניקח לדוגמא את נאומו הטלוויזיוני של נתניהו, שבו דיווח על הביקור שלו במוסקבה. הוא ציין שם שפוטין הסכים עימו שיש למגר את כוחות איראן בסוריה. מיד אחר-כך מיהר לצטט מדבריו של טראמפ, "נתניהו מפגין מנהיגות חזקה, חכמה ונחושה שבה הוא מוביל את מדינת ישראל." הרי אין טוב יותר מציטוט דבריו של נשיא של מעצמה. זה כרטיס ביקור משכנע, אתוס ותעודת הכשר. אבל מיד אחרי דברים (עובדתיים) אלו נתניהו נוהג כמנהגו של הדמגוג המצוי. הוא מזדרז ל"שתול" מוסכמה באומרו: "אין זה דבר מובן מאליו (לזכות בשבחי מנהיגי מעצמות), אני בונה אותו במשך שנים ארוכות, והוא מסייע לי להבטיח את ביטחוננו ואת עתידנו. הוא מסייע לי לשמור על המדינה שלנו (מישהו זוכר בכלל שהדרום היה ועדיין נתון למתקפת בלוני נפץ?). זאת מניפולציה על קוצר הזיכרון שלנו, ובהמשך, "המדיניות שאני מוביל יחד עם חבריי המנוסים והמוכשרים בליכוד הביאה את מדינת ישראל לעשור הטוב ביותר בתולדותיה, בביטחון, במדיניות החוץ, בכלכלה ובעוד תחום". מישהו מתווכח על כך וזוכר מה היה בעבר? ספק אם מישהו זוכר היום את שר האוצר, לוי אשכול, שהוציא את ישראל ממיתון קשה ב- 1954, תמך בהזרמה מסיבית של הון מחו"ל וצמצום האבטלה? שר אוצר שהוביל לעלייה מסיבית לישראל ממדינות הרווחה? זה הישג היסטורי!

ולקינוח: דמגוגיה של מתקפה נגד היריב

מיתקפות הבנויות על פאתוס דביק שהולך וגובר, ממשיכות לצוץ בדבריו של ראש הממשלה והדמגוגיה צוברת תאוצה… ואפילו לא חלפו שלוש דקות מתוך השש-עשרה שבהן נאם וכבר אנו שומעים:

"השמאל פשוט יודע שעם הישגים כאלו הם פשוט לא יכולים לנצח אותנו בקלפי. ולכן במשך שלוש שנים הם מבצעים נגדנו רדיפה פוליטית, מסע צייד חסר תקדים … אלה הפעילו מכבש לחצים בריוני בלתי פוסק, הייתי אומר, כמעט בלתי אנושי על היועה"מ לממשלה, כדי שהוא יגיד שהוא שוקל להגיש נגדי כתב אישום".

אסתכן ואומר שתומכי הליכוד, כולל חברי המפלגה עצמם, בוודאי מודעים ומבינים היטב שבראשם עומד "קוסם" שמצטיין בדמגוגיה, עיוות, סילוף, מניפולציה והפחדה. מה שמבאס היא העובדה שהם גאים בו בשל כך. למעשה, לכל דמגוג מגיעים שבחים על כישוריו. אבל מכאן ועד "גניבת דעת הקהל על ידי מניפולציות של מילים מכוערות ובוטות" יש מרחק עצום. אפשר רק לקוות שהציבור ילמד לזהות את הטריקים, התכסיסים המילוליים והמניפולציות.

נקווה שבתוך תוכם גם חברי הליכוד יודעים שהכל בלוף אחד גדול שמטרתו לא לאבד את השלטון לידי השמאל. רק הם יכולים להציל את מדינת ישראל מהתהום המסוכן שאליו הידרדרה.

ביבליוגרפיה:

תמר ברוש, נאום לכל עת, 1993.

משה וולמן, דמגוגיה ורטוריקה, 1990.

 

 

שיגעון שררה

כחודש לפני מועד הבחירות, ב-7 באפריל 1977, רבין הסיר את מועמדותו. זאת בעקבות חשיפת חשבון הדולרים של אשתו בבנק בארה"ב, על ידי העיתונאי דן מרגלית ב"הארץ"

אז איך קורה שבאותה מדינה, תרבות ארגונית אחת מכבדת את כללי היושרה ותרבות ארגונית אחרת, באותו תחום (פוליטיקה) מזלזלת בהם? איך קורה שבמחנה פוליטי אחד קיים סימפטום מובהק של שיגעון שררה בעוד שהמחנה הפוליטי האחר מתהדר בבעלי מצפון שיודעים מתי לפרוש?

על השאלה הנ"ל אין לי תשובה. אציין רק שאחד המושגים שנמצא במוקד דילמה זאת הוא "תרבות פוליטית". לעתים היא נוצרת למטה ומחלחלת למעלה ולעתים, ההיפך – הכל קורה למעלה, בצמרת ומחלחל משם למטה. כך זה בתיאוריה. ומה במציאות שלנו? להלן סקירה תמציתית של אירועים פוליטיים משמעותיים מההיסטוריה הקצרה שלנו.

חלק א'

תרבות פוליטית בממשלות המערך: בבחירות לכנסת ה-7 (ב- 28.10.1969) זכה המערך ב- 56 מנדטים. הממשלה בראשותה של גולדה מאיר הוקמה כממשלת ליכוד לאומי, יחד עם סיעת גח"ל, עד שזו פרשה ועברה לאופוזיציה בעקבות התנגדותה לתכנית רוג'רס. ב- 1973 פרצה מלחמת יום הכיפורים. לצה"ל נגרמו אבידות בהיקף שלא היה כמותו מאז מלחמת תש"ח. יו"ר האופוזיציה, מנחם בגין (גח"ל) האשים את הממשלה ב"משגה חמור" וב"מחדל" – ביטויים שנקלטו כמטבעות לשון מקובלות ברטוריקה של ח"כים, עיתונאים ובשיח הציבורי.

מלחמת 1973: בהידום התותחים

איך הגיבה על כך ראש הממשלה מאיר? בראיון שהעניקה מאיר לתקשורת במסיבת העיתונאים הראשונה מאז הפסקת האש, היא אמרה:

(מתוך ארכיון המדינה, א-3 / 7010 עמ' 9) "אני מייסרת את עצמי שלא אמרתי, 'רבותיי אולי בכל זאת – גיוס'… העניין שבו מטפלים אנו הוא יותר מדי רציני וחמור, יותר מדי כאוב מכדי לפתור אותו באמצעות הורדת ראשים של אלה או אחרים, ובזה לגמור את העניין. איש מאיתנו אינו יכול להגיע למסקנה עם עצמו… אני רוצה להתפלל לכך שנעשה את הדבר באמת ובלי כל חשבון-לוואי שיכול רק לקלקל את הכוונות הטובות.. את כל זה נעשה ללא ספק… נעשה זאת יחד, כל אלה שנשאו ונושאים באחריות, ואין כאן חלוקה כזאת שמישהו נושא בהצלחות ואחר בכישלונות".

הטלת האחריות על הדרג המבצעי בלבד על ידי ועדת אגרנט בראשותו של נשיא בית המשפט העליון, שמעון אגרנט, לא מנעה מראש הממשלה להודיע על התפטרותה. מאיר הודיעה על התפטרותה מתפקידה ועל התפטרות הממשלה כולה. לא אחז בה שיגעון השררה; נהפוך הוא.

תזכורת: ועדת אגרנט הוקמה כדי לחקור את נסיבות פריצתה של מלחמת יום הכיפורים. ב-1 באפריל 1974 פרסמה דוח ביניים ובו מסקנות אישיות לגבי המעורבים והמלצות. הוועדה לא מצאה דופי בהתנהגותו של שר הביטחון משה דיין ושיבחה את התנהגותה של ראש הממשלה גולדה מאיר.

מקרה אחר, קל בהרבה, שאף הוא קשור בממשלת מערך, התרחש ב- 1977. יצחק רבין עמד אז בראש ממשלת מעבר. הבחירות לכנסת התשיעית הוקדמו ל- 17 במאי 1977. כחודש לפני מועד הבחירות, ב-7 באפריל 1977, רבין הסיר את מועמדותו. זאת בעקבות חשיפת חשבון הדולרים של אשתו בבנק בארה"ב, על ידי העיתונאי דן מרגלית ב"הארץ". רבין הצהיר שהיה שותף מלא בחשבון הדולרים של אשתו ושידוע לו שזאת עבירה על הוראות הפיקוח על מטבע זר שהיו נהוגות אז בישראל.

חלק ב'

תרבות פוליטית בממשלות הליכוד: עם כל הצער שבדבר, שונה המצב במחנה הימין. מנחם בגין הוא יוצא דופן במובן זה. הוא היה אדם משכמו ומעלה שעמד בגו זקוף והיישיר מבט אל העובדות כשהודיע על התפטרותו מהממשלה. כשנה וקצת לאחר פרוץ מלחמת לבנון הראשונה, ב-28 בספטמבר 1983, בגין הופיע בפני חברי ממשלתו, במצב בריאות לקוי ביותר, והודיע על התפטרותו מתפקידו. אחת הסברות לגבי הסיבה לכך הייתה שבגין פרש עקב ההסתבכות בלבנון, מספר הקורבנות הרב ומסקנות ועדת כאהן.

דבר מזה לא דבק בראש הממשלה, אהוד אולמרט. ב-30.1.2008 פורסמו המלצותיה של ועדה ממשלתית בראשות שופט בדימוס אליהו וינוגרד, שהוקמה במטרה לחקור את אירועי המערכה במלחמת לבנון השנייה. בין היתר, נכתב בדוח הוועדה שהדרג המדיני נהג בחוסר אחריות. ראש הממשלה אהוד אולמרט נמצא אחראי מיניסטריאלית ואישית:

"אנחנו מוצאים את ראש הממשלה אחראי, מיניסטריאלית ואישית, לליקויים בהחלטות שהתקבלו, ולליקויים בתהליכי קבלתן. ראש הממשלה גיבש את עמדתו מבלי שהוצגה לו תוכנית מפורטת ובלי שדרש כי תוצג, ולכן לא היה יכול לנתח את פרטיה ולאשר אותה. יתר על כן הוא לא דרש חלופות של ממש לשיקול דעתו, ולא גילה ספקנות ראויה ביחס לעמדות הצבא. בכך הוא כשל."

עם היוודע פרטים אלו, נשמעו קריאות של מפגינים במקומות מרכזיים בארץ, שדרשו התפטרותם של האחראים לכשלים במלחמת לבנון, ובעיקר אישים מהדרג המדיני: ראש הממשלה, אהוד אולמרט ושר הביטחון עמיר פרץ. הם דרשו גם את פיטוריו לאלתר של הרמטכ"ל, דן חלוץ.

אפקט הדוח וההמלצות של ועדת וינוגרד היה מזערי. אהוד אולמרט לא מצא סיבה להתפטר:

"למרות הביקורת הקשה מצד הציבור, המערכת הפוליטית והתקשורת על ראש הממשלה, האחרון לא התפטר וטען שהוא וממשלתו יתקנו את הליקויים (ויקיפדיה)."

יתרה מכך, מקורבים לראש הממשלה הודיעו כי "הוקל לו לאחר קריאת הדו"ח, בשל ראייתו כי הוא ניקה אותו מ'כתם מוסרי' וכי 'הצדק יצא לאור'".

סיכום:

מיקומי על הקשת הפוליטית הוא שמאל-מרכז. אינני ממצביעי הליכוד ומתומכיו של נתניהו. יחד עם זאת דעתי נוחה מכך שנתניהו עושה רבות למען המדינה. הוא אדם מוכשר. מישהו הגדיר אותו לאחרונה כ"נואם הטוב ביותר שהיה לנו אי פעם". בימים אלו, נתניהו שרוי בסבך חקירות משטרה. עד כה, המלצות המשטרה מתייחסות למעשים שאם יוכחו מעבר לספק סביר קרוב לוודאי יוגש נגדו כתב אישום פלילי. עם כל הכבוד לכישורי המנהיגות שלו, מתקבל הרושם שנתניהו מדמה עצמו כיישות שהיא מעל לחוק. לצערנו, הוא לוקה בסינדרום של שיגעון שררה. וזה חייב להדליק אצל כולנו נורת אזהרה. עלינו לשאול את עצמנו מה יקרה אם נתניהו ימשיך לעמוד בראש מדינה שכל-כולה היא חזית, מדינה החשופה לאיומים ביטחוניים על בסיס יומיומי? ומה יקרה אם חס וחלילה ניתפס בלתי מוכנים, האם ייתכן שנתניהו ימשיך לדבוק בשררה למרות הכל ולהנציח תרבות פוליטית של שיגעון שררה?

קישורים:

דברי גולדה מאיר מתוך ארכיון המדינה

ועדת וינוגרד (ויקיפדיה)

 

חידוש מרענן: סאטירה

היכולת לחבר מאמר סאטירי, ועוד כזה שמזמן לא ראינו כאן בעיתונות, היכולת לגרות את החוש היודע להבחין בין בידור לבין סאטירה, היא הנקודה העיקרית בה אני עוסקת ברשימה זאת.

********

בני ציפר, עורך המדור "תרבות וספרות" בגליון יום שישי בהארץ, פרסם לפני שבוע מאמר שבו סיפר על האירוח שאירגן בביתו לאחרונה לאישיות חשובה. ראש ממשלתנו, נתניהו ואשתו היו אורחי הכבוד שלו. לדבריו, היה זה לילה ענוג בו קיווה ציפר ש"הקסם הזה לא ייגמר לעולם".
במאמרו "הערב הענוג, ענוג שלי עם הרב כהנא" בהארץ גם ב. מיכאל מתאר אירוח דומה שאירגן. היה זה לפני שנים. אורחי הכבוד היו הרב כהנא וזוגתו. האם זו מקריות? איך זה שבהפרש של שבוע אחרי מאמרו של ציפר, נזכר ב. מיכאל לתאר אירוע שהתרחש לפני שנים?

אין כאן מקריות או דבר מה תמוה. אדרבא, זהו חידוש מרענן: סאטירה מעולה.

התפעלתי מהעיתוי בפרסום מאמרו של מיכאל ומהעולה ממנו עד כי מצאתי לנכון לכתוב את דעתי כאן. בראש ובראשונה מאמרו של מיכאל מייצג את שובה של הסאטירה ואולי אף מרחיב את גבולות הסאטירה, לאחר שהוצרו מידותיה, ומשיב לה את כבודה האבוד. היכולת לחבר מאמר סאטירי, ועוד כזה שמזמן לא ראינו כאן בעיתונות, היכולת לגרות את החוש היודע להבחין בין בידור לבין סאטירה, היא הנקודה העיקרית בה אני עוסקת ברשימה זאת.

 

קודם כל, מה זאת סאטירה? ומה הקו שמבדיל בין סאטירה לבין בידור? האם סאטירה היא בכלל שם נרדף למלל הומוריסטי המעורר צחוק? ואם לא, אז מה מייחד אותה מיתר סוגי ההומור?

 

בתשובה לשאלות אלו אתבסס על מה שנאמר על כך בפורום שנערך במלאת 8 שנים לרדיו האזורי תחת הכותרת: "אחריות תקשורתית" בעידן שבו הקו המפריד בין "שמים פתוחים" ו"פרועים" דק מאוד (27.10.2003). ובכן, אחד הפאנלים באותו פורום התייחס בכובד ראש לקו המפריד בין תכניות סאטירה  לבין תכניות בידור והומור. המנחים, דודו הררי וגב' רוני יובל, ביקשו את התייחסות המשתתפים לשאלה מה ההבדל בין הומור וסאטירה? מהי סאטירה ומהו בידור?

אפרים סידון היה ראשון המשיבים, וכך אמר:

הומור וסאטירה לא נשואים. הרבה פעמים נוהגים לומר הומור וסאטירה ביחד, אולם זה לא הכרחי. הסאטירה מוגדרת כמופנית נגד חזקים, למשל נגד ראשי ממשלה ומפלגות פוליטיות. ללעוג על פַרסִים או על נכים או על נשים נאנסות זה לא סאטירה, כי סאטירה היא נגד חזקים ולא נגד חלשים.

אבי כהן, יוצר סדרת החרצופים ובטי המכוערת, חיזק את קביעתו של סידון:

ההבחנה שערך אפרים סידון בין סאטירה להומור היא נכונה, כי סאטירה לא תמיד מצחיקה. יש קטעים סאטירים  מחרידים של חנוך לוין, למשל, והם אינם מצחיקים. אני חושב שהקו המבדיל עובר במקום של האמירה. אם אתה סתם רוצה להצחיק אתה יכול להצחיק. אפשר לצחוק בסאטירה, כמו שאנחנו צוחקים בבי"ס על המורה, כי נורא מצחיק לצחוק על המורה כי הוא שולט וזה נורא מצחיק לצחוק על אריק שרון.  כלומר, "אפשר לצחוק על אנשים חזקים ועדיין זו לא תהייה סאטירה. אם אני צוחק על אריק שרון רק בגלל שהוא שמן. אם אין אמירה בקצה, חידוש כלשהו, אם אין איזו הפיכה של דעות קדומות זה סתם צחוק.

האמירה השנונה של ב. מיכאל –

למי שעדיין לא הספיק להתעדכן, אגלה כי לפני זמן מה בני ציפר, עורך מוסף התרבות של עיתון הארץ, הזמין לביתו את ראש הממשלה נתניהו ואשתו שרה לארוחת ערב. הוא לא הסתפק בכך ופרסם טור (22.07.2015) מפרי עטו בו הפליג בשבחם של בני הזוג נתניהו. הערב שבו בילו הזוג נתניהו אצל בני ציפר ייזכר על ידו כעונג, כקסם וכעדות לנועם הליכותיהם. כל מילה ומשפט בטור של ציפר היו ספוגים בהתפעלות מבני הזוג הממלכתיים והתרבותיים ובכלל זה היכולת שלהם להעשיר את הערב בכל טוב, החל בסגנון הדיבור וכלה ביידע ואנקדוטות מעוררות עניין.

קראתי את המאמר בשקיקה תוך ניסיון לעמוד על קנקנו – האם ציפר יוצא מגדרו כדי לבטא את הערכתו ותודתו העמוקה על אירוע ייחודי שכזה או שמא, בין מילות הטור שלו מסתתרת אמירה כלשהי, איזו סאטירה. לא מצאתי כזו.

הבוקר במקביל לחדשות הלוהטות מהאזור החם ביותר במדינה – בג"ץ בתי דריינוף שבבית אל – מצאתי (בעמוד השני של החלק העיקרי בעיתון הארץ) מאמר שכתב ב. מיכאל. אותו ב. מיכאל שליווה בטוריו את העיתון 18 שנים (כתב טורים ב"ידיעות אחרונות" וגם ב"חדשות"). היום אפשר לומר שלא נס ליחו של מיכאל הטוב שבסאטיריקנים.

לכאורה, מדובר במאמר תמים ואגבי על אירוח שהתקיים בביתו לפני שנים (אולי שלושים שנה), של אישיות פוליטית ידועה ובת זוגו. שכן, לפי המאמר מיכאל אירח את הרב כהנא וזוגתו לארוחת ערב בביתו וכך הזדמן לו לעמוד על קנקנם. מיכאל הפליג במאמר בשבח השניים. ליקט מתוך "יומנו" פרטים חשובים שרצה להביא לידיעת הקורא הסקרן. הוא ציין למשל שכהנא שם לב לפרטים ומפגין יידע, ואשתו המצודדת כל עין, אינה בוחלת בכל אמצעי לפתות את בעלה למהר ולסיים את האירוח ולשוב לביתם כדי לסיים את הערב בנעימים.

איפה העוקץ? מה ייחודו של מיכאל במאמרו הסאטירי? האמירה שלו ברורה אך נאמרת בעקיפין. מאמרו יוצא כנגד דברי החנופה שהעתיר ציפר על אורחיו המכובדים, חייב הקורא להיות מודע לענייני האקטואליה האחרונים. אם ידוע לקורא שציפר הרים בביתו אירוע לכבוד בני הזוג נתניהו אין ספק שהתפעל מהאמירה העולה ממאמרו המתוחכם של מיכאל – אמירה השמה ללעג את האירוח של ציפר בכללותו.

אך לא די בכך כדי שמיכאל יזכה לשבחים על מאמרו הנ"ל. שכן דבריו של מיכאל יכלו להישאר בגדר סאטירה סתמית, או הומור ללא אמירה מיוחדת כנגד ה"חזקים" – תכונתה המובהקת של הסאטירה. מלאכתו כסאטיריקן מיומן הושלמה בפסקה האחרונה והעוקצנית במיוחד שבמאמרו.

ליוויתי אותם למכוניתם המצודדת, ותהיתי מה תהיה הפרובוקציה שלי בשבוע הבא: … לבסוף החלטתי לכתוב מאמר שכותרתו תהיה "בוגדאן חמילניצקי – לא מה שחשבתם".

רק מה לעשות, הודה מיכאל, אין לי המייל שלו: "לו רק היתה בידי כתובת המייל של בוגדאן, הייתי מזמין גם אותו לארוחת ערב." אך מייד נזכר היכן למצוא, "אחפש בגוגל…"