תגית: בידיים הלא נכונות

מה לא עושים כדי למכור ספרים!

מאוד אהבתי את הגישה של קושניר ל"מעשה דברוריה", תעלומה שחוקרי תלמוד מאז רש"י עמלים על פיצוחה. משום מה, ספרו, הפיתוי של ברוריה, תויג כ"רומן היסטורי" ולא היא! אני הייתי משייכת את הספר לז'אנר ספרי מתח, ולקטגוריית ה- Mystery כלומר, "תעלומה".

********

הפיתוי
הפיתוי של ברוריה. הקיבוץ המאוחד

בין שני ז'אנרים   

בפוסט קודם העליתי תהיות לגבי מעמדה הנחות יחסית בישראל של ספרות המתח בהשוואה למעמד "הספרות היפה". תהיה נוספת שעליה אכתוב כאן מתייחסת לנטייה של מו"לים מקומיים לתייג ספרות מתח כ"רומן היסטורי", במקום לקרא לילד בשמו – "מותחן". עלינו לחדול מהנטייה להתייחס בסתמיות כלפי ספרות מתח ישראלית (ומתורגמת), שכן, זוהי סטייה מהמגמה העולמית המקובלת, שעל פיה יכול/ה הקורא/ת הפוטנציאלי/ת לדייק בבחירת חומרי הקריאה שלה/ו.

ברשימה קודמת הצגתי את ההסבר ה"דחוק" של מבקרי הספרות המקומיים לתופעת התיוג המטעה. לטענתם, שורשי ה"קיפוח המעמדי" של ספרות המתח התפתחו עם קום המדינה. הספרות הייתה מגויסת ומחויבת לבניית הזהות הלאומית. מן הסתם ניתנה העדפה ל"ספרות יפה" והסופרים המקומיים שנרתמו למשימה תוייגו כסופרים "מבטיחים". לטענת מבקרי ספרות המתח הסטייה המקומית מהנורמה המקובלת בעולם לגבי ספרות מתח, היא נורמה כלל עולמית.

כדי להמחיש את הנטייה ליחס הסתמי שזוכים לו ספרי המתח במקומותינו, אציג להלן מספר דוגמאות לכותרים שראו אור לאחרונה ולא זכו משום מה להיכלל בז'אנר "ספרות מתח":

תעתוע אפל מאת דנה מויסון (הוצאת רימונים כתר, 2012) – ההוצאה לאור תייגה את הכותר כ"סיפור שנכתב על ידי בעלת תואר בפסיכולוגיה". ואילו הקוראים העדיפו לסווג את הספר כ"מותחן" מכיוון ש"הספר עוסק בפענוח רצח". גם הגוזל מאת ארנה קזין (הקיבוץ המאוחד, 2015) שהוגדר על ידי קזין כ"בלש", תוייג אחרת על ידי המו"ל. ה"גוזל" תויג שם כ"נובלה בלשית". לגיטימי? בהחלט. אבל אם נשמיט את המילה נובלה נישאר עם ספר בלשים. סוגה מקובלת במקומותינו. אם כך, מה הבעיה? נובלה מרמזת על ספר המיועד למבוגרים ואילו ספר בלשים מזכיר קצת את חסמבה, הז'אנר האהוב על בני נוער! ייתכן שהמ"ל העדיף לשוות ליצירתה של קזין נופך בוגר יחסית כשהוסיף את המילה "נובלה" – "נובלה בלשית".

לשמחתי כשהתחקיתי אחר כותרים נוספים שעברו "שיפוץ" כזה, מצאתי עדות לכך שהסופרים עצמם אינם מוכנים להתפשר. הם תובעים לעצמם תואר של סופר/ת מתח, ולהלן דוגמא אחת: אבי דומושביצקי. פרד במנהטן (אי-פאבליש סטימצקי, 2015). פרי עטו של דומושביצקי סווג גם על ידי המו"ל כספר "מתח". דומושביצקי, הייטקיסט לשעבר, התעקש להגדיר את ספרו כ"מותחן", והבהיר למו"ל שמדובר ב"ספר מתח בעל קצב מהיר". גם את ספרו הקודם  בידיים הלא נכונות  דומושביצקי התעקש להגדיר כ"מותחן" (אי-פאבליש עברית, 2017). דומושביצקי אינו איש של פשרות כשמדובר בספריו. הוא אף עושה מאמץ לכבוש סטטוס של סופר מתח מוביל בישראל. מגיע לו שאפו!

המותחנים המתורגמים הם פרשה די עגומה. נכון שבתרגום לעברית המו"ל מחוייב לקבל את התיוג הספרותי שניתן ליצירה במקום הוצאתה לאור. אבלתסמכו על הראש הישראלי, נמצאו דרכים לעקוף זאת. להתחמק. קחו לדוגמא את שתיים בגוף אחד, מאת מישל בוסי (ספרי פן משכל, 2016). הספר ראה אור בצרפתית ותורגם לעברית. בוסי ידוע כאחד מגדולי סופרי המתח בצרפת. ואמנם ספרי פן, משכל לא השמיטו עובדה זאת, וציינו אותה על גבי הכריכה האחורית של הספר. כמה חבל שבסוף, בהגדרת הז'אנר, ההוצאה ציינה בסתמיות שמדובר ב"סיפורת תרגום".

"מעשה דברוריה" – תעלומה או רומן היסטורי

ההקדמה המפורטת לעיל היא פרי של מחשבות שצצו בראשי לאחרונה. ייגעתי את מוחי בשאלת מעמדה הנחות יחסית של ספרות המתח בישראל, עד כדי שיבוש הז'אנר המפואר הזה. ההתחבטויות הציקו לי במיוחד לאחר שקראתי את הפיתוי של ברוריה מאת אברהם קושניר (הקיבוץ המאוחד, 2017). מאוד אהבתי את הגישה של קושניר ל"מעשה דברוריה", תעלומה שחוקרי תלמוד מאז רש"י עמלים על פיצוחה. אבל תהיתי על שום מה ספרו, הפיתוי של ברוריה, תויג כ"רומן היסטורי"! אני הייתי מציעה לשייך את הספר לז'אנר ספרי המתח, בקטגוריית ה- Mystery  כלומר, "תעלומה". ציינתי כבר ברשימה קודמת שספרות המתח בחו"ל נחלקת לשלוש קטגוריות-מישנה, אחת מהן היא "תעלומה" שנדרש לפענחה.

ראוי לציין שקושניר נרתם לכתיבת הספר לאחר שכבר ביים את הסרט הקולנועי "ברוריה". הסרט תוייג כמותחן. כעבור זמן, קושניר ביקש להוציא מתחת ידיו מותחן כתוב שיפצח את תעלומת "מעשה דברוריה". מרבית המבקרים המקצועיים הלכו בעקבות התיוג של המו"ל לספר, והעדיפו לתייג אותו כ"רומן היסטורי". דברי הביקורת שעל הכריכה החיצונית מראים ששניים מהבולטים במקומותינו בחרו לתייג את הספר כ"רומן היסטורי" – יהודה פרידלנדר – פרופ' [אמריטוס] מאוניברסיטת בר אילן וראש החוג לשעבר לספרות עם ישראל וספרות משווה, ומבקר הקולנוע – יהודה סתו.

גם ברשימות שמפיצים קוראי "הפיתוי של דברוריה" מאת קושניר, מתקבל הרושם שמדובר ברומן היסטורי. עיינתי בחלק מהרשימות שמופיעות און-ליין. פרט לדברי השבח וההלל המורעפים על המחבר, קשה היה למצוא את המילים "תעלומה" או "מותחן" או "בלש". אחת התגובות רמזה שהספר מרתק ושמדובר ב"מופע מרהיב של עושר תרבותי המוגש בשפה קולחת ועשירה, המצליח להשאיר את הקורא מרותק".

לגבי המקרה הנוכחי של קושניר, קשה שלא לתהות על ההבדל התהומי בין מה שקורה במרחב הספרותי והמרחב הקולנועי. מדוע "סרטי מתח" זוכים לתיוג הולם ומקובל, ואילו הביקורות בעולם הספרות מבכרות לטעון שמדובר ב"רומן היסטורי". מה גם שהמקרה בו אנו עוסקים עוסק באותה עלילה בדיוק. ולא רק זה, קושניר בנה מלכתחילה את "הפיתוי של ברוריה" כ"מותחן", "תעלומה שיש לפצח". כבר בסצנת הפתיחה, מוצגת גופה תלויה מענף של עץ, מול מוקד המשטרה.

איך זה שדווקא בעולם הקולנוע השימוש במונחים "מתח" ו"מסתורין" שכיח ואילו מבקרי ספרות "תקועים" ועושים אקרובטיקה על מנת להימנע מאותם מונחים בדיוק?

תמר רותם – "הפיתוי של ברוריה" הוא מותחן בלשי

בהפוך על הפוך, תמר רותם – עיתונאית בהארץ – קבעה ש"הפיתוי של ברוריה" הוא "מותחן בלשי". בכתבת הביקורת שפרסמה (תמר רותם הארץ 14.3.2018 עריכה, רות טואג), רותם יצאה בביקורת חריפה נגד "הפיתוי של ברוריה" ועל הדרך כתבה משהו שעשה חסד רב לספר. היא קבעה לגביו קביעה נחרצת: "אברהם קושניר מנסה לפצח דמותה של ברוריה… באמצעים של ספר מתח בלשי ההדגשה שלי, ת.ה.)".  אין זה המקום להיכנס לביקורת של רותם שקוטלת את ספרו של קושניר. המטרה היא להראות שישנם מספר חדי-עין שאינם מהססים לקרוא לילד בשמו. הגם שרותם עצמה מתייגת אותו כ"ספר מתח בלשי". ואל תאמרו שאין הבדל בין שתי הסוגות.

לסיכום, כל ספר היה מעלה אבק בלי קורטוב של מתח. גם "רומן היסטורי" מכיל בדרך כלל אלמנט של מתח, אבל מעצם הגדרתו הוא אינו שייך לז'אנר ה"מותחן".

מבולבלים? אדרבא, אולי זאת הזדמנות לחשוב מה עומד מאחורי התיוג; אני טוענת התיוג המתחמק נועד לשמש כאמצעי יח"צנות ….

 

קישורים:

הפיתוי של ברוריה, הקיבוץ המאוחד/ספריית הפועלים, 2017

ביקורת על הפיתוי של ברוריה, מאת תמר רותם בהארץ (14.3.2018, ערכה רות טואג)