תגית: בחדרי חרדים

חזרה בתשובה בעקבות מלחמת יום הכיפורים (1973).

אחד הנרטיבים שנוצרו סביב מלחמת יום הכיפורים נשא גוון יהודי מובהק. "נעשה לנו נס", כך טענו לוחמים בחזית שניצלו מהתופת. ההבנה שארע נס הובילה אחדים מהלוחמים לשאול שאלות על הדת ועל האל. חלקם חזרו בתשובה. 

**************

צליחת התעלה [ צילום: פליקר, צה"ל]

המחקר שעליו מתבסס הספר, "מלחמה כבדת דמים: טראומה היסטורית, זיכרון ומיתוס", מאת תרצה הכטר (2014), בוחן כיצד טראומה לאומית נחקקת בזיכרון של עם החווה אותה. כיצד פרטי החוויה הטראומטית מתגבשים בהדרגה לנרטיב/ים ומקבלים גוון מיתי המועבר הלאה אל הדורות הבאים. מלחמת יום הכיפורים (1973) הייתה אירוע הסיטורי טראומתי. בימים אלו אני עוסקת בכתיבת פרק נוסף שעניינו, חזרה בתשובה של לוחמים במהלך הקרבות ובעקבות המלחמה, שנתפסה כטראומה לאומית על ידי הציבור החילוני בישראל.

המחקר ונרטיב הנס

המחקר שעליו מתבסס מלחמה כבדת דמים בוחן את האפקט המיתי של טראומה לאומית בקרב הציבור שחווה אותה. כיצד הזיכרון נחרת בהדרגה כנרטיב ומתגבש כמיתוס קולקטיביממצאי המחקר מראים שחל פיצול בזיכרון של הציבור בישראל ולפיכך, נרקמו מספר נרטיבים סביב המלחמה. המאפיין אותם הוא שכל אחד מהם משקף אידיאולוגיה או מורשת של קבוצה בציבור הישראלי. אחד הנרטיבים שהתגבש במהלך הקרבות הוא נרטיב הנס. לוחמים בקו האש חוו בו-זמנית מתקפת פתע בגבול הדרומי ובגבול הצפוני של ישראל. המתקפה תואמה על ידי מצרים וסוריה. עם פרוץ הקרבות שדה הקרב נתפס על-ידם כמלכודת. הדעה הכללית  בקרב העם הייתה שצה"ל הופתע על ידי המתקפה המשולבת. התוצאה המיידית הייתה אבדרות כבדות לחיילי צה"ל. כעבור שלושה ימי לחימה עקובים מדם, כאשר התבררה התמונה האמיתית בחזית, וגם בעורף נודע הדבר, ההנהגה המדינית של ישראל יצאה בהכרזה ש"צה"ל הפך את הקערה על פיה". אלא שהבשורה שחיילי צה"ל "הצליחו להסיג את כוחות צבא האוייב אל מעבר לגבולות ישראל", לא הצליחה לעמעם את המצוקה והידיעות בדבר גודל האסון. חלק מהלוחמים שניצלו מהתופת בשתי החזיתות – הדרום והצפון – האמינו שארעה להם ולמדינה "הצלה נסית". לוחמים, שזאת הייתה האינטרפרטציה שלהם לחוויה הקשה ולעובדה שהם נותרו בחיים, הצהירו שיש לשים את מבטחם באלוהים. ומדובר בלוחמים חילונים גמורים.

כעלה נידף

נרטיב הנס שימש בעיניהם כסמל של המלחמה. הם צבעו את ההתרחשויות בגוונים נסיים, כשהם מאמינים ש"הכל בידי שמיים" ושאין דרך אחרת לפרש את העובדה שהם נותרו בחיים למרות התופת. עם תום הקרבות לא נמצאה בידם סיבה הגיונית להסגת צבאות הפולש המצרי והסורי משטחי ישראל, למרות תנאי הפתיחה הגרועים. הם גם לא חיפשו הגיון. עמדתם הייתה סובייקטיבית ורגשית. מה שהגביר את התבססות נרטיב הנס, היתה התחושה הזהה שחלחלה אל העורף, כאשר גם שם נשמעו קולות בדבר הנס שסייע ליציאה מהתופת ולהיפוך המגמה לאחר שלושה ימי הקרבות הראשונים. נרטיב הנס חלחל אל תוך השיח הציבורי ואחד מתומכיו היה חיים הרצוג שבאותה עת שימש כפרשן רדיו ולימים כיהן כנשיא המדינה השישי. יתרה מכך , תוך כדי הלחימה ניכרו ניצנים של חזרה בתשובה. נשמעו הצהרות של לוחמים בדבר קיומו של כוח עליון, לדוגמא: "לא הייתי מאמין", "לא הייתי דתי עד כה" "אבל…". אין עוררין על כך שהטראומה הלאומית הייתה ברקע ההתגבשות מקבץ של נרטיבים קבוצתיים וכן, שהתגבשותם כנרטיבים שחלקם תואמים וחלקם סותרים ניכרה גם בדעת הקהל המפולגת סביב אירועי המלחמה. בתחילתה, היה נדמה שנרטיב אחד מאחד את העם. זאת לאור הקולות שגרסו שההנהגה הבכירה הצבאית והמדינית לקתה במחדל, לפני המלחמה ובמהלכה. במקביל הופיעו קולות בעלי ניואנסים שהעידו על פיצול הזיכרון הכללי. הניואנסים רווחו בקרב קבוצות דור – של אבות ובנים –  ושל ותיקי הקרבות והנהגת המדינה וצה"ל. כל קבוצה סיפרה נרטיב משלה על-פי האידיאולגיה האופיינית לה. פיצול זה ונוכחותו בשיח הציבורי, ניכר גם בדיוני הכנסת והקשה על  קבלת החלטות, במיוחד בנקודות זמן קריטיות בסכסוך הישראלי-ערבי. בביניהן, הסכמי קמפ דיויד (1978-9), האיתנדפאדה הראשונה והסכם אוסלו.

אפי איתם, הרב מרדכי (פופיק) ארנון, הרב רענן נאמן והרב אפי אחינועם אהרון 

בהמשך להתגבשות נרטיב הנס, ובעקבות תופעות ברורות של חזרה בתשובה בישראל באותן שנים, התחקיתי אחר לוחמים שחזרו בתשובה בעיצומה של מלחמת יום הכיפורים ואחריה. בעזרת מידע זמין ברשת האינטרנט, קיבלתי תמונה כללית באשר להיקף ואופי החזרה בתשובה במהלך ובעקבות המלחמה. חלק מהעדויות ברשת, שנמסרו על ידי לוחמים דאז אחרי תום המלחמה, מביעות חוסר אמון בכוחו של צה"ל כנגד צבאות האויב והבנה שהניצחון לא הושג ב"כוח הזרוע והנשק" בלבד.

התופעה הופיעה לראשונה כאמירה נחרצת שנשמעה בחזית ובעורף כאשר הציבור התבשר על תחילתה הסגת כוחות האוייב ביום השלישי למלחמה, "רק נס הציל את המדינה; יש לשים את מבטחנו באלוהים". דוגמאות נוספות לאמירה הזאת מוצגות בספר. ביניהן הצהרות של טייסי קרב. לדוגמא: אפי איתם שהפך לדתי-לאומי בגיל 27, הרב מרדכי (פופיק) ארנון שהפך ליהודי חרדי אחרי המלחמה, הרב רענן נאמן טייס קרב שהפך ליהודי חרדי, והרב אפי אחינועם אהרון.

המחקר על חזרה בתשובה כתופעה בחברה החילונית בישראל [i]

במחקר על תופעת החזרה בתשובה בישראל חסרה התייחסות ספציפית ומפורטת על החזרה בתשובה בעקבות מלחמות בכלל ומלחמת יום הכיפורים בפרט. לפיכך, לא ידוע האם לוחמים שסברו שאירע להם נס במלחמת יום הכיפורים, באמת סברו שמעבר ומעל לקיום האנושי ישנה יד אלוהית מכוונת, או שמא זאת האמירה בדבר נס, והחזרה בתשובה נובאות מאינטרס של כדאיות? שאלה נוספת שנותרה ללא מענה היא, האם החוזרים בתשובה אחרי מלחמת יום הכיפורים, בחרו לדבוק בזרמים האורתודוכסי ואף האותטרה-אורתודוכסי, וכמה מהם בחרו לדבוק בזרם הקונסרבטיבי או הרפורמי?

ספרו של שטיינברג "כעלה נידף" ומה למדתי ממנו בנוגע לחזרה בתשובה

טריגר ראשון לבירור כיוון ואופי חזרתם בתשובה של לוחמים בעקבות מלחמת יום הכיפורים, בא בעקבות קריאת כעלה נידף, מאת מילטון שטיינברג (ידיעות ספרים, 493 עמ', 2015.תרגום: יעל ענבר. המקור, באנגלית, פורסם ב-1939), שטיינברג מציג התחבטויות של חוזר בשאלה באשר לקיומה של אמת וודאית כבסיס לאמונה בכח עליון. הוא עושה זאת באמצעות גיבור העלילה, אלישע בן אבויה, דמות המתוארת גם בתלמוד.[ii] ספרו של שטיינברג הוא רומן היסטורי. והוא מבוסס על דמויות היסטוריות במרחב היהודי הקדום. שטיינברג משתמש ביד הדמיון הטובה עליו כדי ליצור דיאלוגים מעמיקים בין הדמויות בנושא האמונה בדת היהודית. למרות שהסצנות בספר ברובן דמיוניות, הן מיועדות לשקף את אופן התנהלות הקהילה היהודית בארץ, בצל השליט הרומי ובנסיבות החיים בסביבת התרבות והפילוסופיה ההלניסטית.

ניתוחים ופרשנויות ל"כעלה נידף" בפורום "בחדרי חרדים". דבר גרר דבר. גיליתי מכלול של ניתוחים ופרשנויות להתפתחויות בחייו של אלישע. ברובם היו אלה ניתוחים מזווית ראייה ספרותית. נוכחתי שהניתוח הספרותי, מסייע גם לחקר החזרה בתשובה בעקבות מלחמת יום הכיפורים. זאת בעקבות השיח על ספרו של שטיינברג, שהתפתח בפורום האקטואליה של "בחדרי חרדים". הפורום של "בחדרי חרדים" מציג דיון סביב ספרו של שטיינברג. הדיון פתח בפני צוהר לנושא החזרה בשאלה. ובהפוך על הפוך – לנושא החזרה בתשובה. השיח הוליך את מחשבותיי אל אותם לוחמים שחזרו בתשובה בעקבות השבר שחוו במלחמת יום הכיפורים.

במוחי צצו שאלות חדשות על החוזרים בתשובה במלחמת יום הכיפורים; שאלות שלא התעמקתי בהן מאז תחילת המחקר המקורי. ראשית, בעקבות השיח בפורום של "בחדרי חרדים" סביב ספרו של שטיינברג, הבנתי שעליי להתייחס לקיומם של זרמים שונים ביהדות. השיח בפורום הביע עמדה כללית שמרבית החוזרים בשאלה, כדוגמת אלישע בן-אבויה, בוחרים בזרם הקונסרבטיבי ו/או האורתודוכסי ומעטים בלבד בוחרים בזרם הרפורמי והחילוני (הכופרים).

ציטוט מתוך הפורום:

האפשרויות שעומדות בפני אדם, הן שלוש: להאמין ללא עוררין, להשתלב בתרבות המערבית ולבטל את הייחוד היהודי (רפורמים/חילונים) וישנה דרך אמצעית שאליה חותר כנראה שטיינברג בספרו. זו משלבת בין שמירה על עקרונות המסורת דווקא לאחר ומתוך פרספקטיבה של הכרות עם התרבות היוונית ועקרונותיה הרציונאליסטיים. (ת.ה.)

בעקבות תובנה זאת, ובהפוך על הפוך, הבנתי שיש משמעות לזרם הדתי של החוזרים בתשובה  (אורתודוכסי, רפורמי, קונסרבטיבי). כמו כן, יש משמעות לפן הפסיכולוגי של החזרה בתשובה. הבה נניח, בעקבות פסיכולוגים, שאחת הסיבות לחזרה בתשובה הינה מצוקה נפשית לנוכח מציאות קשה. גם הפן הרציונלי-פילוסופי עשוי להיות גורם משפיע בתהליך החזרה בתשובה. חיפוש אחר אמת וודאית. אפשרות נוספת להסביר חזרה בתשובה, כפי שעלה מהשיח בפורום, היא שמדובר באינטרס של כדאיות. כפי שציין אחד המשתתפים בשיח 'בחדרי חרדים': "אין למסורת ערך כ'אמת', אך יש לה ערך ככזו היוצרת חברה נכונה". דעה המאפינת זרמים קונסרבטיבים; והיא כנראה מקובלת יותר על שטיינברג.

עיבוד התהיות בעקבות השיח בפורום היווה בסיס לשאלות הבאות ששאלתי את עצמי: איזה חלק מהלוחמים, שחזרו בתשובה בעקבות השבר שחוו במלחמת יום הכיפורים, בחרו בדרך האמצע, הקונסרבטיבית? כמה מהם בחרו בזרם הרפורמי וכמה באורתודוכסי? בספרות שחקרה חזרה בתשובה של חילונים בישראל בעקבות מלחמת יום הכיפורים אין מענה לשאלה. ההגיון שלי אומר שאדם שבא מרקע של תרבות חילונית ("כופר" בלשון משתתפי הפורום), איננו "לוח חלק". שכן בעברו המשמעותי (תקופת ההתבגרות והבגרות המוקדמת) הוא נחשף לתרבות המערב החילונית. אלו הם גם המשקפיים שהוא חובש כשעליו להכריע אלו מעיקרי הדת ומזרמיה הוא מוכן ורוצה לקבל?

הרי לכם דילמה. ההמשך יבוא.

הערות:

[i] מחקרים על חזרה בתשובה בישראל, לדוגמה, המחקר המקיף של שלומי דורון, מחקר לדוקטורט (המהלכים בין העולמות). בראיון שהעניק לתומר פרסיקו, דורון טען שאין לו נתונים על חזרה בתשובה בעקבות מלחמת יום הכיפורים.

[ii] אירוע שאלישע בן-אבויה נחשף אליו מבהיר לו שקיימת סתירה בכל הקשור ל"גמול". ובמיוחד, בכל הנוגע לשתי מצוות, שעליהן הובטח גמול של חיים ארוכים בעולם הזה ("כיבוד הורים" ו"שילוח הקן"). כדי לפתור את הסתירה, אלישע יוצא למסע היכרות עם הפילוסופים היווניים, מתעמק במדעים המדויקים ושיטות הוכחה של "אמת ודאית" ולבסוף גומר בליבו לשנות את תפיסתו ו/או את גישתו לאמונה בכלל.

 

והדרת פני אישה

המדייה החילוניים מפתחים דיון בינם לבין עצמם וכנ"ל במגזר החרדי. אולי זו הבעייה העיקרית, אין דיון ברמת הפרט בין הציבור החילוני לבין הציבור החרדי, והציבור החילוני ניזון מהמדייה החילוניים  ומתדיין בינו לבין עצמו.

אילו יכולנו אנו, הציבור החילוני, להגיב לפוסטים בפורום "בחדרי חרדים", היה מתפתח דיון. אבל הפורום מוגבל וקשה מאוד להשיג הרשאה לכתוב בו. לפיכך, המדייה החילוניים מפתחים דיון בינם לבין עצמם וכנ"ל במגזר החרדי. אולי זו הבעייה העיקרית, אין דיון ברמת הפרט בין הציבור החילוני לבין הציבור החרדי. והציבור החילוני ניזון מאמצעי התקשורת החילוניים ומתדיין בינו לבין עצמו!!!

לעתים אני בודקת מה כותבים המשתתפים בפורום "בחדרי חרדים". לאור התקרית של הבוקר (18.12.2011), שבה חרדים מאשדוד גדפו אשה (תוספת, מתברר שזו טניה רוזנבליט מארגון "קול אחד"' – תוקף אותה ברגר מעיתון "המבשר"' והנה פוסט סאטירי על טניה רוזנבליט, ועוד אחד, פורסם בפורום ב"חדרי חרדים", שימו לב, הומור של חרדים!), שישבה בקדמת האטובוס (קו אגד 451) מאשדוד לשכונה חרדית בירושלים, ודרשו שתעבור לחלק האחורי, ומשסרבה עיכבו את הנסיעה בחצי שעה,  נכנסתי לפורום במטרה לעיין בתגובות כלשהן לאירוע. שום כלום בינתיים. הנושא לא נדון בדף העדכני של הפורום.

לא התייאשתי והמשכתי לסרוק את הפוסטים האחרונים שהועלו לפורום. הצלחתי למצוא אחד שכותרתו היא "והדרת פני אישה". לא ברור מדוע נבחרה כותרת זו, כי אילו היינו מוצאים אותה בעיתונות החילונית סביר שהיינו מבינים שכאן מדובר בתרתי משמע, הדַרְתַּ והדָרַת. מאז שפורסם הבוקר, הגיבו לפוסט בסך הכל שלושה.

הפוסט פותח כך: "חבר'ה אני מרגיש שדי הלך עלינו… הנבלות תפסו אותנו במקום הכי קשה, במקום שחצי מהציבור החרדי מסכים איתם אבל לא מעז לומר זאת". הפוסט נכתב על ידי משתתף אנונימי. כדי לסבר את האוזן, ב"חדרי חרדים" רשומים כ-6000 גולשים מורשי כתיבה. הפורום הוא הותיק ביותר מבין הפורומים הוירטואליים של החרדים והוא למעשה, הראשון מביניהם שנפתח (2002).

הפורום החרדי נקרא על ידי חרדים בעיקר, אך גם על ידי אוכלוסייה חילונית ועיתונאים מכל הזרמים. על אף שרבים מהגולשים והכותבים בפורום שייכים לציבור החרדי, מרביתם מסרבים להודות בעובדה שהם גולשים באינטרנט. האפשרות לכתוב תחת שם בדוי היא כלי עזר מעולה למי שרוצה להשתתף בדיון אך אינו מעוניין ש"ילשינו" על הימצאותו ברשת האינטרנט.

הפרדה נתפסת כהשפלה

וכעת להמשך הפוסט. אם בפתיח נשמעת נימה של וידוי, או רמז כלשהו לכך, הכותב ממשיך ומבהיר, שמדובר ב"מתקפת שנאה שיהיה קשה להתגונן מפניה, משום שההפרדה (לא "הדרה"!!) ממוצבת במדייה החילוניים כ"השפלה":

"יהיה קשה לנו מאוד להגיב ולהתגונן מול מתקפת שנאה שכזו, קשה לענות תשובות על השפלת נשים. איך שלא נראה את זה, וגם אם ההפרדה היא מוצדקת ומקובלת על הנשים, השפלה היא השפלה היא השפלה".

לקרא ולא להאמין, הודאה בכך שהפרדה היא השפלה, ועוד מפרי עטו של אדם המשתייך לציבור המדיר נשים!

עד כאן הנימה די מתחשבת ואפילו מרמזת על הרהורים לתיקון המצב. אבל בהמשך מבצבצת לה בפוסט המצוטט כאן נימה דעתנית ושונה והמנגינה משתנה לחלוטין. כנראה שהכותב נמלך בדעתו שעליו להשיב מלחמה שערה ובהפוך על הפוך מפתח לו בהמשך תיאוריית קונספירציה שכזו (המשך ציטוט מהפוסט):

"הקמפיין המבריק נגד "הדרת נשים" אינו מקרי….שימו לב לשורות הבאות…. היעד (שלו) הוא, "הדרת" הציבור החרדי מהמרחב הציבורי… "

לכך מתווסף נימוק נוסף, פוליטי, שלפיו בבחירות הבאות בכנסת יעלה נושא מרכזי אחד, והוא השתלטות הציבור החרדי שכמובן יביא מנדטים רבים למפלגה שתציע להילחם בציבור החרדי ותעודד לעגן את הדברים בחקיקה אזרחית.

ולקינוח מוסיף הכותב האנונימי הפוסט וקובע שהמתקפה היא רק שלב אחד של קמפיין מתוזמר היטב. "עלינו להיערך… הצעות מעשיות להתגוננות אביא בהמשך, למרות שכפי שפתחתי, אני מעריך שאת המאבק הזה יהיה לנו קשה מאוד לנצח."

אסיים באותו משפט הפותח את הרשימה: אילו יכולנו אנו, הציבור החילוני, להגיב לפוסט, היה מתפתח דיון. אבל פורום "בחדרי חרדים" מוגבל וקשה מאוד להשיג הרשאה לכתוב בו. לפיכך, המדייה החילוניים מפתחים דיון בינם לבין עצמם וכנ"ל במגזר החרדי. אולי זו הבעייה העיקרית, אין דיון ברמת הפרט בין הציבור החילוני לבין הציבור החרדי. והציבור החילוני ניזון מאמצעי התקשורת החילוניים ומתדיין בינו לבין עצמו!!!