תגית: בג"ץ

ביקורת גלויה עדיפה על התעלמות מוחלטת

בגץביקורת עניינית על החלטת בג"ץ בעניין מתווה הגז היא זכות שיש לכל אחד מאיתנו, כולל שרי ממשלה והעומד בראשה. התעלמות מהחלטות בג"ץ היא דבר שונה לגמרי ולשמחתנו, היא נחלת העבר.

************
פרשת אל-ע'בסייה
בג"ץ 220/51 ג'מאל מחמוד אסלאן ו-30 אחרים נגד המושל הצבאי בגליל
הזיכרון אמנם קצר אבל בשנים שבהן מוסדות המדינה היו בתהליך של הקמה היו מקרים של התעלמות מהחלטות בג"ץ. מקרה אחד ידוע נוגע לכפר הערבי אל-ע'בסייה שבגליל. ההחלטה שהתקבלה על ידי שופטי בג"ץ בעניין אל-ע'בסייה לא יושמה על ידי המדינה עד היום. היא לא כובדה על ידי הממשל הצבאי ואחרי ביטולו, היא לא כובדה על ידי מנהל מקרקעי ישראל – שלוחה רשמית של ממשלת ישראל.
אבי היקר, עו"ד גרשון צ'רניאק ז"ל, הגיש בשם תושבי הכפר עתירה לבג"ץ (בגוף החלטת בג"ץ מופיע השם "רבסיה"). בג"ץ דן בעתירה ב-25.9.51 וב- 30.11.51, כבוד השופטים שרשבסקי, חשין ואגרנט קיבלו החלטה חד משמעית לפיה תושבי הכפר זכאים לשוב לאדמתם והממשל הצבאי בגליל מנוע מלגרש אותם מן הכפר.

להלן פרטים רלבנטים מתוך דבריו של כבוד השופט שרשבסקי,

המבקשים גרו בכפר רבסיה בגליל המערבי עד שנכבש ע"י צה"ל בחודש מאי, 1948. הכפר נמצא באזור שיפוטו של המושל הצבאי של הגליל, המשיב, אבל איננו בשטח שהוכרז כשטח מוגן או כאזור בטחון לפי תקנות שעת-חירום (אזורי בטחון, תש"ט-1949 ספר החוקים תש"ט, עמוד 136). כתוצאה מפעולות הכיבוש הנ"ל, גורשו המבקשים מהכפר על-ידי החיילים, אולם הם שבו באביב 1949 וגרו בכפר עד 26 בינואר 1950 ואז גורשו מחדש על ידי חיילי צה"ל. מאז הם נמצאים בכפר דנון, סמוך לכפר רבסיה הנ"ל, ולא ניתן להם לשוב לכפרם והכפר נשאר שומם.
ביום 24.9.51 נכנסו המבקשים (פרט למבקש מס 17 עלי מחמד עבד אלחמיד) לכפר רבסיה כדי לשוב ולגור כל אחד ואחד בביתו, אולם למחרת היום גורשו בפקודת המשיב והוחזרו לכפר דנון. המשיב מסרב להרשות להם לשוב לכפרם. כל המבקשים הם בעלי תעודות זיהוי ישראליות, נרשמו כתושבים במסגרת רישום כלל התושבים במדינת ישראל בשנים 1948-1949. לכולם אדמות ובתים בכפר רבסיה והם חשבו את עצמם במשך כל תקופת ישיבתם בכפר דנון כפליטי הכפר רבסיה ורואים את עצמם עוד היום כתושביו.
לפי בקשתם של המבקשים נתן בית משפט זה ביום כ"ד אלול, תשי"א (25.9.51), צו-על-תנאי נגד המשיב, בו נדרש ליתן טעם מדוע לא יימנע מלגרש את המבקשים מהכפר רבסיה, וצו זה תוקן בהסכמת ב"כ המשיב ביום ה' בתשרי, תשי"ב (5.10.51) בזה שהמשיב נדרש לתת טעם מדוע לא ייאסר עליו ועל כל אלה הפועלים בשמו, או באופן ישיר או באופן בלתי ישיר, לגרש את המבקשים או אחד מהם מהכפר רבסיה, או למנוע את ישיבתם בכפר זה או את גישתם לכפר ויציאתם ממנו, ולעשות איזה שינוי שהוא במבנים שבכפר. טענת המבקשים היא, כי לא היתה, ואין גם כיום, כל סמכות למשיב לגרשם מכפרם או למנוע אותם מלבוא ולצאת ממנו ולגור בו, ושגירושם על ידי המשיב והתערבותו בתנועתם החפשית הם בלתי חוקיים ושרירותיים.

כאמור, הוחלט שאין תוקף חוקי לצו כלשהו מטעם המושל הצבאי אלא לאחר שפרסמו אותו ב"רשומות" ושלפיכך, רשאים בני הכפר רבסיה לבוא ולצאת ממנו בחופשיות. להחלטה נוספה האמירה העקרונית הבאה:

אנחנו רואים צורך להדגיש, כי אין להביט על הנקודה הזאת כאילו היתה טכנית, נהפוך הדבר: אנחנו דנים על נושא שהוא אחד מיסודות החיים הקונסטיטוציוניים, על חופש האדם לצאת ולבוא בתחום המדינה כאוות נפשו. התערבות בשטח הזה, המיועדת להיות בת תוקף לגבי הציבור כולו יש בה משום ערעור עמודי התווך של מדינה דמוקרטית…. אין לך חוק אלא אם הוא הובא לידיעת הרבים… אם לא כן ייוצר מצב של אנדרלמוסיה… למשיב לא היתה כל סמכות לגרש את המבקשים מהכפר רבסיה ואין לו סמכות למנוע אותם מלהיכנס אליו, לצאת ממנו ולהימצא ולגור שם.

על התפתחויות בפרשה לאורך השנים ניתן ללמוד מכתבתו של ד"ר יוסף אלגזי, "אלע'בסייה – נכבה בהמשכים: סודו של השייח' רבאח" (4.4.1997, הארץ). תושבי הכפר עדיין מקווים שיוכלו לשוב אליו כבימים עברו, לעבד את האדמות, לבנות, להקים משפחות, להתנהל לפי החוק ולצאת ולבוא את תחומי הכפר. אלגזי מציין כי אחרי ביטול הממשל הצבאי, את הפיקוד בעניינם של תושבי רבסייה קיבל לידיו מינהל מקרקעי ישראל. התנהלותו של המינהל ממשיכה את מדיניות הממשל הצבאי".

צירוף מקרים סתום
בשנת 2002 נרשמתי לקבלת עדכונים מאתר "זוכרות". אחד העדכונים גולל פרטים על ביקור שערכה עמותת זוכרות ברבסייה. קראתי בעיון את האמור בדווח – "יום הנכבה באל-ע'בסייה" ונדהמתי. עלי חמד, הנקרא גם אבו נידאל – אחד מתושבי אל ע'בסייה שזכר את שרשרת האירועים מאז 1948 – גולל בפני הקהל שהשתתף ביום הנכבה פרטים היסטוריים וסיפר על מאמציו של אבי בעתירה לבג"ץ. הוא ציין שמאז שהתקבלה החלטת בג"ץ ב- 1951, מנהל מקרקעי ישראל עדיין מונע מתושבי הכפר לגור בו. לסיום הוסיף: "צ'רניאק שהיה אדם טוב לב סירב לקבל שכר לטרחתו כל עוד אנו מנועים מלהיכנס לכפר. צ'רניאק נרצח באורח מסתורי". כך היה כתוב שם. לאחר בירור קצר שערכתי עם מערכת "זוכרות" תוקן הכתוב והוסרו המילים "באורח מסתורי". וכך נותר בעינו משפט די סתום.

ברשימה קודמת כתבתי על נסיבות מותו של אבי ז"ל, עו"ד ג. צ'רניאק. באחד התיקים שבטיפולו של אבי הוא קיבל על עצמו לייצג גרושה שבעלה לשעבר דרש לקבל משמורת על בתם המשותפת. לחילופין, הוא דרש שגרושתו תהיה מנועה מלהוציא את בתם המשותפת מן הארץ במטרה להשתקע בחו"ל. לצערנו, כשנודעו פרטי ההכרעה בדין הבעל המאוכזב שהפסיד משמורת על בתו ושמע שהותר לגרושתו לצאת עם הבת למגורי קבע בחו"ל, מיהר לצאת מבניין בית המשפט המחוזי בחיפה. שם הוא ארב לאבי וירה בו למוות.

לפיכך, דבריו של אבו נידאל על "רצח באורח מסתורי" עוררו בי תמיהה וגם סימני שאלה שלא באו על פתרונם: איזו שמועה הסתובבה בנוגע לנסיבות מותו של אבי, שטיפל בענייני אל ע'בסייה? מה היה ידוע על התנהלות הממשל הצבאי בגליל? האם היה אבי חשוף להתנכלות מצד אנשי הממשל בשל החלטת בג"ץ? ואולי נפלה טעות בזמן הבאת הדוח לכתב באתר "זוכרות"?

חצי הכוס המלאה
כשמעמד שופטי בית המשפט העליון היה בתהליך התבססות, מקרים של אי כיבוד החלטות בג"ץ בשל מניעים אידיאולוגים או אחרים בוודאי היו. פרשיות כמו פרשת הכפר אל-ע'בסייה לא הגיעו לידיעתם של מרבית אזרחי המדינה. סיבה עיקרית לכך היא שבאותם ימים לא היה אינטרנט וגם לא טלוויזיה. כמו כן, העיתונות הייתה "מגויסת" למאמץ הלאומי. יחסית לאותם ימים, קשה מאוד להסתיר מידע מהציבור. החשיפה למידע כיום עולה עשרות מונים יחסית לשנות ה-50 בעיקר הודות לרשתות החברתיות (למרות שהמידע המופץ דרכן לא תמיד אמין) והודות לתחקירים עיתונאיים. החלטות שמתקבלות על ידי בג"ץ כיום נגישות לציבור בכל אמצעי התקשורת. מה שנאמר על ידי שופטי בג"ץ נגיש לכולנו הודות לאתרי האינטרנט. ובנוגע לביקורת – גם במקרים בהם נמתחת ביקורת מצד שרים או חברי כנסת על החלטה של שופט זה או אחר, במידה שהיא ביקורת עניינית היא בהחלט מעשה לגיטימי. כך שכל ביקורת עניינית שנמתחה על החלטת בג"ץ בעניין מתווה הגז היא זכות שיש לכל אחד מאיתנו, כולל שרי ממשלה והעומד בראשה. ולהבדיל אלפי הבדלות, התעלמות מהחלטות בג"ץ כפי שקרה בפרשת אל-ע'בסייה, היא דבר שונה לגמרי. לשמחתנו, התעלמות מסוג זה הינה נחלת העבר.

הומור: חרדים וחילונים

סטריאוטיפים של "רפורמי", "קונסרבטיבי" וגם "לא יהודי" מהווים לסירוגין בסיס להומור החרדי. לפיכך, העדרו של סטריאוטיפ "החילוני" בהומור החרדי טעון הסבר.

מספרים שלזקן אחד היה כלב, שהיה ידידו הטוב ביותר. יום אחד, הכלב מת בשיבה טובה, והזקן, שהיה קשור אליו מאוד, הלך לרב, וביקש ממנו שיעשה לכלב אזכרה ושיקרא עליו "קדיש". הרב הסתכל עליו בפליאה ואמר לו: "אדוני, קדיש אומרים רק על יהודים שנפטרים, ולא על חיות. אבל, אם זה באמת כל כך חשוב לך, אז בצד השני של הרחוב, יש בית כנסת רפורמי. תנסה שם, אולי תמצא שם את מבוקשך.
"אתה חושב שהם יסכימו לקבל תרומה של 75 אלף דולר לבית הכנסת לזכר הכלב?" שאל הזקן.
הרב הסתכל עליו ואמר: "75 אלף דולר!!! למה לא אמרת לי שהכלב יהודי???"

זאת בדיחה שהפיץ גולש אנונימי בפורום של חרדים. סטריאוטיפים של "רפורמי", "קונסרבטיבי" וגם "לא-יהודי" מהווים לסירוגין בסיס להומור החרדי. לפיכך, העדרו של סטריאוטיפ "החילוני" בהומור החרדי טעון הסבר. בדקתי מאות בדיחות שהופצו על ידי גולשים חרדים בפורומים של ציבור זה ברשת. חיפשתי שם התייחסות הומוריסטית ל"החילוני". התיאוריה של פרויד בדבר פורקן של עכבות ושחרור צבר של אנרגיה מודחקת התפוגגה בנקודה זו.

במהלך חיפושי אחר הסבר להעדר התייחסות ל"החילוני" בהומור החרדי באתרים של ציבור זה ברשת, נתקלתי לאחרונה בכתבתו של יהודה שלזינגר, כתב לענייני חרדים, "מעבר לקווים", שפורסמה בחינמון, "ישראל היום" (17.7.2010). הודות לכתבה שעניינה הקריקטורה החרדית בעיתוני המיינסטרים של הציבור החרדי [כגון "יתד נאמן", "המודיע" והביטאון של ש"ס], נמצא הסבר דחוק ואולי מניח את הדעת [אבל לא יותר מכך!] מדוע אין זכר להומור של חרדים על "החילוני" באתריהם ברשת.

"מותר" ו"אסור" בקריקטורה בעיתונות [מיינסטרים] של החרדים

הקריקטוריסטים שהתראיינו לכתבה שפרסם שלזינגר, סיפרו כיצד עבודתם בעיתון כפופה להיררכיה של ביקורת, החל מקריטריונים ידועים מראש, כגון, צנזורה על דמויות [למשל, דמות של אישה, סצנה אלימה או כל מה שקשור בספורט] וכלה בצנזורה מטעם "ועדה רוחנית". יחד עם זאת, רובם טוענים שהקריקטורה שלהם עוסקת בנושאים מגוונים, "החל בנושאים מדיניים כמו המשט או קבלתה של ישראל ל-OCED, שבהם בולטת העמדה הפוליטית הימנית, לצד הסלידה מהעולם הלא-יהודי, דרך סוגיות פנים מגזריות, למשל האיסור שהטילו הרבנים על השימוש באינטרנט וכלה בבעיית המים". עד כאן ברור ש"שומרי הסף" בעיתונים של הציבור החרדי מקפידים ביותר על חומרים המופצים במדיה שלהם. כידוע, בעיתוני המיינסטרים החרדיים אין דבר שנקרא "זכות הציבור לדעת". הכתבות, מאמרי הדעה, התמונות והקריקטורות מתפרסמים בתנאי שהיררכיית הביקורת סבורה ש"טוב לציבור החרדי לדעת" עליהם.

קחו לדוגמה את דוד גרשטיין, קריקטוריסט של "יתד נאמן", הביטאון של הזרם החרדי ליטאי. כשהוא חושב על קריקטורה יומית לעיתון הוא מודע לכך שחלק מהנושאים ה"חמים" המופיעים בעיתונות המיינסטרימית החילונית הם מחוץ לתחום עבורו. בתקופת הבחירות האחרונה "הייתי במתח עצום", הוא מספר לשלזינגר. "החשש הגדול שלי היה שציפי לבני תיבחר, ואז איך במשך ארבע שניםי אני אאייר אותה…." אך הוא מצא לאיסור זה פתרון יצירתי, "ציירתי ציפור… זאת הייתה ציפי לבני".

הומור בהקשר לבית החולים "ברזילי" ובג"צ "עמנואל"

קבוצות בציבור החרדי מכנות, באופן "חצי רשמי", את ההתרחשויות סביב בית החולים "ברזילי" ובג"צ "עמנואל", "גל הסתה". המצב נתפס בעיניהם כ"התנכלות", במיוחד מצד התקשורת הישראלית ובית המשפט העליון. קריקטוריסט חרדי עושה חשבון עם התקשורת, משום ש"הרבה פעמים התקשורת החילונית עושה עוול לציבור החרדי… הרבה כתבים ופרשנים לא יודעים עלינו מספיק. יש כיום הרגשה במגזר החרדי, שבמקרים רבים הוא נרדף על לא עוול בכפו." אך יש לכך סייג: ברגע שההומור נתפס כ"הלשנה" הוא לא יתפרסם במרחב הציבורי.

גרשטיין מ"יתד נאמן" מבהיר שכאשר הציעו לו להציג את הקריקטורות הללו בתחרות בינלאומית הוא סרב משום שמדובר במרחב כלל עולמי: "אחת העבירות הכי חמורות בתורה היא דין מוסר – מה שאנחנו קוראים 'מויסר' – להלשין, להוציא לעז על יהודים, על אחים. זה לעולם לא אעשה בעד שום סכום או פרסום".

כעת אציע שני הסברים חלופיים או מצטברים להעדר גילויים של הומור על ה"חילוני" בבדיחות שאספו והפיצו גולשים חרדים אנונימיים ברשת:

(א)   החרדי חי על פי דין תורה. התורה אוסרת להלשין על יהודי [דין מוסר]. התרסה של קריקטוריסט חרדי כלפי בג"ץ והתקשורת החילונית אולי איננה נחשבת כ"לעז כלפי אח", כל עוד היא מופצת בעיתונות בארץ. גרשטיין עצמו מבהיר כי שליחת קריקטורות כאלו לתחרות עולמית היא בבחינת הלשנה, ונחשבת כעבירה חמורה על פי דין תורה.

(ב)   אם קיים סטריאוטיפ של "החילוני" כיישות מקבילה ל"רפורמי" או ל"קונסרבטיבי, הרי שבעוד שהרפורמי והקונסרבטיבי אינם מזוהים עם המדינה ומוסדותיה, לפי תפיסת הציבור החרדי, "החילוני" מזוהה עימם. אפילו נניח שגולש חרדי, המשתמש בשם בדוי, יפיץ בדיחות על "החילוני" [יהודי ש"אינו שומר מצוות"] בפורום של חרדים ברשת, יש לשער שמנהל הפורום, שבא מקרבו של הציבור החרדי, ימחק אותן מארכיון הפורום. האינטרנט נתפס כמרחב ציבורי חסר גבולות גיאוגרפיים ואין "מוסרים" לעז על המדינה לגורם זר.

הדרך ההחלטה והצדק

בג"ץ עמנואל לא מפסיק לעשות כותרות. אחד הבלוגים שמיטב לנתח את הסוגייה על היבטיה השונים – תומר פרסיקו, מלבן את הסוגייה עצמה על כל צדדיה. אבל אני רוצה להתייחס למעצרם של הורי התלמידות ובכך להוסיף על דעתו של אבינרי בהארץ (לא מידתי ולא חכם), שמתמקד בשמירת היחס הנאות בין פעולה לבין תוצאותיה, שעם דבריו אני מסכימה ומתכוונת להסביר זאת בדרך שלי.

ביום ראשון (20.6.2010) דחה בג"ץ את הדיון באפשרות ביטול/דחיית מעצרן של הנשים שדינן נגזר בשבוע שעבר, למועד חדש. מערכת המשפט שומרת על קו עקבי ורציונלי לגמרי. החלטת בג"ץ משנת 2009 מושתתת על צדק במובן היצמדות למערכת חוקים ותקדימים משפטיים. אבל 'צדק' הוא עניין אחד ופסיקה משפטית הגוררת התנגדות ומאסר הורים ובפועל העמקת הקרע החברתי, היא עניין שונה לגמרי. לא רק בנושאים שכאלו טמונה סכנה להעמקת הקרע החברתי. סוגיית היישובים בצפון השומרון ועזה שמצאה את פתרונה בפינוי כעשרים יישובים ב"תכנית ההתנתקות" הידועה, חרשה חריצים עמוקים במירקם החברתי השברירי כל כך שלנו. שני אלו הם תחומים ועניינים שונים, שהמשותף להם הוא הטיעון שההחלטה לגביהם 'צודקת', התקבלה בהתאם לחוק ולכללי המשחק הדמוקרטיים. פתרון שממלא אחר כללי החוק שרואה לנגד עיניו גם את הטווח הרחוק של החברה הישראלית – פתרון של 'צדק יצירתי', רצוי יותר ואף אפשרי.

פתרונות יצירתיים משלבים בין המצוי והצודק, לבין הרצוי והמתחשב. גישה כזו בחברה בעלת שסעים אידיאולוגיים, חברתיים ותרבותיים עמוקים היא מרשם טוב יותר מהגישה שמניפה את דגל ה'צדק הרציונלי' בכל פעם, בלי הבחנה.

 (1)  ב- 18 באפריל 2004 פרסם משרד ראש הממשלה בישראל את עקרונות "תוכנית ההתנתקות", לפיהם מתחייבת ישראל לסגת מרצועת עזה וצפון השומרון, ולפרק כעשרים יישובים. ב- 26 באוקטובר 2004 "תכנית ההתנתקות" של ממשלת ישראל, בראשותו של אריאל שרון, אושרה על ידי הכנסת. מאז סוף שנת 2004 העלו חוגים אידיאולוגיים שונים בחברה הישראלית טיעונים בעד ונגד היוזמה וביצועה. הביסוס לטיעונים בעד יישום ההתנתקות, כמו הביסוס לטיעונים נגד התכנית, נסמכו על ניסיון להעניק לגיטימציה או דה-לגיטימציה, בהתאמה, לאופי היהודי של היישובים בגוש קטיף ובצפון  השומרון. לפי ניתוח שלי (במאמר שפרסמתי בכ"ע אלפיים, 2007 חוברת 31, ע' 100-124) מחאתם של מתישבי רצועת עזה וצפון השומרון נגד תוכנית ההתנתקות נתמכה בטיעונים אידיאולוגיים ללא הועיל. ההחלטה התקבלה תוך שיקול דעת רציונלי, הצדק נעשה. כך גם נחרץ גורלם ועתידם של המפונים ותהליך שיקומם נמשך עד היום.

(2)  הדיון המשפטי בסוגיית החינוך ביישוב החרדי, עמנואל, גם כן משקף את הגישה השכלתנית שמניפה את דגל ה'צדק'. ההחלטה של בג"ץ עולה בקנה אחד עם החלטות דומות בעניין בתי ספר וקבלת תלמידים לכיתות בבתי הספר. במקרה של תושבי עמנואל היו למשיבים טיעונים שונים שלא הועילו. נורמות ומסורת אינם טיעון קביל בבית משפט שפועל אך ורק לפי אמות מידה יבשות. נכון, אלת הצדק מחזיקה במאזניים אך עיניה רעולות. ההשלכות החברתיות התרבותיות והערכיות עשויות להיות הרסניות, אך זהו ההיבט המשפטי וכך הוא נתפס על ידי מי שלנגד עיניו לא עומדים שיקולים ערכיים אלא רק עובדתיים. כללי המשפט נוקשים.  השקפות עולם – 'יוק'. תרבות מובחנת גם כן – 'יוק'. התוצאה הבדוקה היא סדק במערכת היחסים בין המדינה ומוסדותיה לבין ציבור שלדידו דין תורה ודבר תורה הם בחזקת ייהרג ובל יעבור. המשפט אינו עוסק במירקם החברתי של הציבור הישראלי, הוא עוסק בחוק. את הבעיות החברתיות משאיר המשפט לסוציולוגים.

חילונים מזוהים כרציונליים יחסית לחרדים המזוהים כמאמינים ופחות רציונליים. צדק יכול להיות 'יצירתי' במידה וניתן להתחשב בהבדלי תרבות והשקפת עולם

במהלך השבת האחרונה ישבו הורים מעמנואל בכלא וכדרכם בקודש קיימו את מצוות השבת, זימרו זמירות ורקדו לצלילי ניגונים שאחד מהם לקוח – איך לא – מן  המקרא. הם הלכו אחר המוטו הרוחני: "עוצו עצה ותופר, דברו דבר ולא יקום, כי עמנו אל". [ציטוט מתוך ספר ישעיה, פרק ח', פסוק פס' 10]. הפסוק מבטא היטב את דרגת האמונה והביטחון בה' שיש לציבור החרדי  – כציבור מאמין הוא תמיד סמוך ובטוח שכל עצה רעה "תופר" ושכל דבר רע, "לא יקום". הכל כפוף לשליטתו של הקב"ה – עמנו אל. במקרה הנוכחי, פסיקת בג"ץ היא עצה רעה המנוגדת להשקפת עולם חרדית. רב פלוני אמר: "לא כולם רואים את הדברים כפי שאנו רואים זאת...," והוסיף, "התקשורת לא וויתרה, להראות מפגן אדיר זה בלא להשמיץ… אי אפשר, ולפיכך הציגה התקשורת את פעולתכם, את מלחמתכם – מלחמת התורה, כמלחמה גזענית! ובכך הוליכה שולל את שאינם מבינים ומכירים את הדברים כראוי… "

מנגד, בעל דעה אלמוני, חילוני, משקף ראייה 'רציונלית' לחלוטין – "יהודים בגולה נהגו לכבד את דיני המקום…. במדינת היהודים כל זה לא קיים לגבי היהודים החרדים, או חלק מהם. … טוב עשה בג"ץ שהחליט כפי שהחליט. המדינה אינה יכולה להישאר אדישה לא לגזענות ולא לאפליה נוראה של נשים, ולא לעוולות אחרות הנעשות בחסות הדת…. אזרחי ישראל הם אזרחים לכל דבר ואזרחים צריכים להתנהג כאזרחים!

אם תשאלו אותי, ייתכן גם 'צדק יצירתי' שהוא, בראש ובראשונה, צדק המבוסס על שיקולים והחלטות רציונליות, כי לכך מכוונת הדמוקרטיה המערבית וזהו טבעה. יחד עם זאת, רצוי ואף אפשרי לשמוע מומחים בעניין התלוי ועומד כדי שהצדק יהיה חלק אינטגרלי מהחזון החברתי שכל קיבוץ של בני אנוש שואף אליו – הרמוניה. אין לנו מחסור במומחים בעלי רקע שיתאים גם לדיון כזה. שופטי בג"ץ אינם בחזקת מומחים בתחומי הסוציולוגיה והתרבות. הם גם לא מתיימרים להיות כאלו. החלטה שמתבססת על יידע מומחה ומביאה בחשבון הבדלים בתרבות ובהשקפות עולם לא תגרור את כולנו – חילונים רציונליים וחרדים מאמינים – למצב של הידרדרות במדרון חלקלק לאנרכיה.