בורות בענייני ביטחון המדינה – לפני בחירות כלליות
כלל לא התכוונתי לכתוב על נושאים הקשורים בביטחון המדינה, אפילו לא באופן עקיף. אבל כקוראת נאמנה של מאמרי הדעה שמפרסם הפרשן והכתב תומס פרידמן ב'ניו יורק טיימס' – מאמרים קריאים ומלאי מידע המוגשים לקורא בדרך מיוחדת במינה – מצאתי לנכון לכתוב רשימה זו ולהכתיר אותה בכותרת: "האוייב הנורא מכל" – כוונתי איננה לחמאס וגם לא לסוריה, לחיזבאללה או לאיראן. כוונתי היא לבורות הקולקטיבית שנכפתה על לא עוול בכפם של אלו שישימו פתק בקלפי ביום ג'. (הפוסט נכתב בפברואר 2009).
הכל התחיל כאשר עיינתי לתומי בכתבה ערוכה ומעניינת ביותר שפרסם הכתב והפרשן אלוף בן בעיתון הארץ באוגוסט 2008. אלוף בן התייחס בכתבתו למעורבותה של ארה"ב בנעשה ברשות הפלסטינית והתמקד בסיוע, בייעוץ, ובתקציבים של הממשל האמריקני למטרות כינון מדינה פלסטינית. הכתבה מציינת לטובה את הקמת חייל המצב החמוש, הנשיאותי, הכפוף למרותו של נשיא הרשות הפלסטינית, מחמוד עבאס, בהנחייתו של הגנרל קית' דייטון. הכותרת שבחר אלוף בן לכתבתו – "וינגייט של הפלשתינאים מבקש: קחו סיכון". בתמצית הוא אומר כך, אם לא יהיו הפתעות נוכל להיווכח שבתוך שנתיים שלוש יוכלו הפלשתינאים לשמור בכוחות עצמם על הסדר בערי הגדה. והוסיף, "מי שמאמן אותם ודואג לציידם הוא הגנרל האמריקני, קיית' דייטון". לדעתו של קייטון, "אם הפוליטיקה תהיה בסדר: הכל יהיה בסדר".
ואני מוסיפה: אם הבורות לא תמשול בכיפה, למסיתים בעם לא תהיה תקווה.
מי לימד את היישוב היהודי בישראל מהו צבא ואיך נלחמים בטרור? ומי הניח את היסודות למדינה שבדרך? הקצין הבריטי אורד ווינגייט. ווינגייט זכה ששמו יתנוסס בגאון על מוסדות, ארגוני ספורט, רחובות, ועוד כהנה וכהנה. גם קיית' דייטון היה מאושר אילו הצליח בתפקידו ובתרומתו להקמת מדינה פלשתינאית.
עד כאן תמצית דבריו של אלוף בן.
מכאן אעבור לבורות – התקשורת בישראל עושה עצמה כלא יודעת כאשר מידע שעלול להזיק לה כלכלית, מכיוון המערכת הפוליטית (קשרי הון שלטון), עומד על הפרק. בכך תורמת התקשורת לבורות הציבור.
התקשורת לא מדווחת בריש גלי, והאדם מן הרחוב איננו תוהה אפילו איך זה שהתושבים הפלסטינים בגדה המערבית לא הגיבו בתסיסה חריפה על המבצע הצבאי של צה"ל בעזה בינואר? האם מחמת האימה מפני נוכחות חיילי צה"ל בערי הגדה לא הורגשה תסיסה נגד המבצע? האם רק הודות לכוננות הגבוהה בגדה נמנעה התסיסה שם?
מה עוד קורה בגדה המערבית? על כך התקשורת איננה מנדבת מידע או הסבר. אין גם דיווח מקיף על כך בקמפיין הבחירות. אני טוענת שאין כל סיבה ביטחונית למנוע דווחים מסוג זה מאיתנו.
כאמור לעיל, היום מצאתי תיעוד למה שעוד קורה בגדה המערבית, זאת בכתבתו הנשכחת של אלוף בן. הוא בין הבודדים שהתייחסו לקית' דייטון בתקשורת בישראל.
הידיעה שמסתירים מאיתנו דברים גרמה לעלייה ברמת הדאגה שלי לתוצאות הבחירות. איך יתנהגו בקלפי אזרחי המדינה, שחיים בצל מתמיד של דיבורים מפחידים על ה"איומים" וה"סכנות"? איך רוצים שמישהו יחשוב על נושאים פנים-מדינתיים, כאשר איומים כאלו מעוררים את החובה האזרחית המינימלית להצביע למי שיוכל להיות "המנהיג שיושיע את ישראל מהסכנות הגרועות ביותר" הצפויות בטווח המיידי והרחוק משלטון החמאס וראשיו האידיאולוגיים וגם מאויבים מדינתיים אחרים?
תומס פרידמן ביקר באחרונה באזורנו ונפגש עם קיית' דייטון. הוא היה עד ל"אחד הדברים המפתיעים ביותר", כפי שהוא מתאר זאת בכתבתו – כשדייטון הזמין אותו לג'נין, הזכורה לכל כמוקד של אלימות בגדה המערבית. הוא היסס לרגע. אבל בהגיעם לג'נין, מחוז חפצם, הצדיעו להם חיילי פלוגת הביטחון של הרשות הפלסטינית , שעברו אמונים מייגעים ביותר בתקציב של עשרות מיליוני דולרים. באותו מעמד פנה דייטון אל הפלוגה ובישר להם: "פועלכם כאן תרם יותר מכל דבר אחר שנעשה כאן בעבר לקידום המדינה הפלסטינית… אתם הייתם הגוף שפיקח במקצועיות רבה על בני העם שלכם בגדה המערבית בתקופה הקשה שכולנו עברנו באזור (הכוונה למלחמה בעזה). כך יאה לכוחות ביטחון להתנהג. יישר כוח!".
דבריו כוונו אל ה N.S.F. – האוגדה המיוחדת השנייה של כוחות הביטחון של הרשות הפלסטינית, שאומנה על ידי הירדנים, בפיקוח המתאם לענייני ביטחון מטעם ארה"ב – דייטון. מאחר שהתקציב האמריקני לתוכנית זו הגיע רק לאחר שהחמאס השתלט על עזה בשנת 2007, האימונים שהיו אמורים להתחיל בשנת 2005 נדחו עד לאותו מועד. האוגדה כוללת כאלפיים איש בינתיים. האימונים מכינים אותם למגוון משימות, החל מדיכוי מהומות וכלה בדאגה לזכויות האדם. מי שאחראי על התכנית מבחינה היררכית הוא נשיא הרשות הפלסטינית, מחמוד עבאס (אבו מאזן).
תודו, לא בכל יום מזדמן להיווכח שהעתיד איננו כפי שהוא מצטייר ברבים מכלי התקשורת. אני מוצאת שמעקב מתמיד אחר תקשורת זרה בכלל, והמידע המתפרסם בניו יורק טיימס בפרט, הוא ממש הכרחי.
לצערי ולצערם של אחרים הנמצאים באותה עמדה, הציבור שהולך ביום שלישי לבחירות לא יודע איך להשיג מידע מן הסוג הזה. לא נותר לציבור כוח לחפש מידע באופן יזום. ההפחדות הוציאו ממנו את המוטיבציה. אם נותרו בקרבנו קומץ של פוליטיקאים ישרים שדרכם זורמים אי אלו פיסות מידע שכאלו, הם בסך הכל קומץ – איים של שפיות. בדרך כלל המקהלה הגוברת בקולה על כל שאר הקולות לאחרונה, יודעת לזעוק זעקה גדולה על "האיום מפה ומשם". חצי תמונה. ומה עם החצי השני? מדוע אין שומעים יותר על מה שקורה אצל השכנים?
נשיא צוות החשיבה של מכון ראות, גידי גרינשטיין, המצוטט על ידי פרידמן, מקווה בכל אופן שמה שהצליח בג'נין יוביל להמשך יותר אופטימי. דרושה רק לגיטימציה שלנו למשטרה הפלשתינית הוא אומר.
פרט למידע, שרק מי שמחפש אותו בנרות ימצא אותו, אנו מתקרבים לדקה אחת לשתים עשרה עם מציאות שבה קהל המצביעים לוקה בבורות שלא באשמתו. גורמים אינטרסנטים אינם מנדבים מידע ואף חוסמים אותו.
האינטרסנטים המקצועיים רוצים לצייר במוחנו תמונה דמיונית פחות או יותר שתתאים לאג'נדה שלהם ולא להפך. הם לא רוצים שנדע שיש תקווה לרסן את ה"איום" הביטחוני כפי שמראה הדוגמא על קיית דייטון, ושהתכנית שיזמה בזמנו קונדוליסה רייס חיה ובועטת כפי שתוכניתו של וינגייט פעלה וסייעה בידינו להתבסס כמדינה שבדרך.
מתוך הארץ און-ליין
צר לי מאוד על הבורות, שהרי אין זאת לגמרי אשמתו של הציבור אלא של הרועה המוליך את עדרו.
הצלחה 