תגית: אתיקה עיתונאית

אתיקה עיתונאית

קיומם של כללי אתיקה עיתונאית (כתובים או לא כתובים) מראה שישנם דברים בגו, ואולי גם שהיו דברים מעולם….

כל עיתונאי מתחיל, יודע בודאי כיצד עליו לנהוג כלפי מרואיין והמידע שהוא מספק לו במהלך ראיון ….

להלן מקרה המדבר בעד עצמו –

א. תכנון למופת
הטלפון מצלצל בביתי בשעות שלפני הצהרים ומוציא אותי מהריכוז.
פונה אלי עיתונאית של אחד העיתונים היומיים בקול נעים במיוחד: "שלום, ד"ר הכטר?"
אני משיבה: "כן, מדברת".
הקול הרך ממשיך, "קראתי עליך ואודות מחקרך בתחום הסאטירה, והחלטתי לפנות אליך בבקשה להתראיין בנושא זה לעיתון שלנו."
"נכון מאוד, אני חוקרת ומלמדת קורס שנתי על הומור ושימושיו בתקשורת ובפוליטיקה. אם את רוצה אפשרי להיפגש ולדבר על הנושא." השבתי לה בנימה מעודדת.
"אני מאוד מעונינת שניפגש" היא מגיבה בטון מרוצה.
"טוב, אז מאחר שאני גם מלמדת במשך השבוע, אוכל להתפנות אליך באחד מימי השבוע פרט לימים רביעי וחמישי," השבתי לה.
"יופי, אז מה דעתך על יום שלישי?" שאלה אותי בתקווה שזה יסתדר
"יום שלישי לפני הצהרים זה בסדר. אז בואי נקבע, שעה עשר. זה נוח לך?"
"כן בהחלט", השיבה לי בשמחה.
"על מה בדיוק רצית לדבר?" התעניינתי
"בכללי, על סאטירה וכמובן גם על סאטירה בישראל." השיבה לי בטון של שמחה (הרי לא קל למצוא מרואיינים כל כך אדיבים שמוכנים להקדיש זמן לשאלות של עיתונאים).
"בסדר" השבתי, ועוד מיהרתי לנדב מידע ראשוני, "אני כבר יכולה להמליץ לך על שני ספרים מצוינים בנושא הסאטירה בכלל והסאטירה בישראל בפרט; האחד הוא של אלכסנדר דוד, ושמו, ליצן החצר והשליט; השני – ספר חדש שכתב עוז אלמוג, בשם, פרידה משרוליק. אלו מקורות טובים שתוכלי לעיין בהם לפני שאת מגיעה לכאן." כך המשכתי כשאני מפרטת מה כלול בכל אחד מהמקורות (כן, מוסרת מידע כך סתם, בחינם, רוצה להיות בסדר…) ועוד המשכתי ואמרתי, "אז הנה הכתובת שלי, ואסביר לך בדיוק איך להגיע…. להתראות."

ב. שינוי קטן בתוכנית
יום שלישי בבוקר, אני יורדת למטה לצעדה היומית שלי וכמה תרגילי כושר. חוזרת הביתה מתנשפת, ובעלי מוסר לי שבזמן שהייתי בחוץ שוחח בטלפון עם העיתונאית – "חיפשה אותך העיתונאית מעיתון…. היא מבקשת שתיצרי איתה קשר בטלפון מספר…. היא דוחה את הפגישה לשעות הצהרים, רוצה לדעת אם זה בסדר."
טוב, התיישבתי לבדוק מה סדר היום שלי. יש לי פגישה מחוץ לבית אחר הצהרים ועלי לצאת בסביבות השעה ארבע. חוץ מזה מחכה לי הרבה עבודה בבית.
חייגתי אליה, עונה לי הקול המוכר, "שלום, תרצה." (הפעם כבר לא ד"ר הכטר אלא תרצה.)
"שלום" אני עונה. "רצית לשנות את שעת הפגישה לצהרים?" אני שואלת.
"כן, אפשר באחת בצהרים?" היא שואלת.
"כן" אני עונה. "אפשר, רק תקחי בחשבון שלא אוכל לדחות הלאה לשעות אחר הצהרים, יש לי פגישה אחרת".
"טוב, תודה לך, אגיע בזמן. זה סגור. להתראות!" היא עונה.

ג. לקראת הראיון
אני מתיישבת לעבוד על שתי הרצאות עבור שני כנסים שונים בסוף חודש דצמבר. אני עמוסת עבודה. הזמן רץ, השעה כבר אחת בצהרים. הפסקה. היא עדיין לא הגיעה, אולי לא מצאה את הכתובת. אבל אם כך, הייתה מתקשרת לשאול. הפסקתי עיסוקי והמתנתי.
עברו עשר דקות נוספות, השעה אחת ועשר דקות, נשמע צלצול באינטרקום. אני עונה, שואלת מי שם ומוסיפה, "שלום, עלי לקומה עשירית."

ד. הראיון
היא נכנסת ומתיישבת. אני מגישה לה כוס מיץ קר ונשנושים.
אנחנו מתחילות לדבר.
"כן, במה אוכל לעזור לך?" אני שואלת.
היא מסבירה, "אני כותבת קבוע טור בענייני תרבות לעיתון שלנו. הכתבה שלי על סאטירה תופיע ככתבה מרכזית במוסף סוף השבוע הבא. קיבלתי קלטת של "ארץ נהדרת" היא מוסיפה, וגם הספקתי כבר לרכוש את ספרו של עוז אלמוג שעליו המלצת. כן הוא מאוד מעניין ומתאים למטרה שלי."
השיחה קולחת.
אנחנו מדברות על סאטירה, כביקורת הומוריסטית. נזכרות בחנוך לוין ובמלכת האמבטיה. אני מתייחסת לתרומתו של גלי צה"ל לסאטירה בישראל, ונוקבת בשמה של תכניתם המוצלחת של אברי גלעד וטל ארז, "מה יש". אני מתייחסת גם לתכנית "מדינת היהודים" שסוקרת את ההיסטוריה של הסאטירה בישראל. אנחנו ממשיכות לדבר על "החרצופים" בתקופה שבה לא היה "ציד מכשפות" והיה מותר לצחוק בקול רם. ולהבדיל, על תוכנית הסאטירה של שי ודרור, ומדוע הורידו אותם.
לבסוף היא מנסה לברר מה דעתי על הסאטירה כיום, בעיתונות ובטלוויזיה.
במהלך הראיון היא גם מדווחת לי שכבר ראיינה בטלפון את אפריים קישון, שסיפר לה שהוא מאוכזב מאיכות הסאטירה בטלוויזיה, שזו ליצנות יותר מאשר סאטירה.
הערתי על כך – היום מה שקובע הוא רייטינג. גורם מרכזי בקביעת תכנים בערוצים המסחריים בכלל, ובענייני סאטירה בפרט. שנית, צריך להתחשב בטעמיו של הקהל. למי יש היום ראש לחשוב? למי יש בכלל ראש חושב? קהל היעד רוצה לצחוק על ליצנות, לא כל כך מבין שנינות…..

שעה וחצי עוברת לה ביעף, והיא רושמת ורושמת.
לבסוף, כשהרגשנו שמיצינו את הזמן, שאלה אותי הגברת הצעירה, "אז מה האימייל שלך? כשהכתבה תהיה מוכנה," היא מבטיחה, "אשלח לך באימייל."
מסרתי את כתובת האימייל שלי (את מספר הטלפון שלי, היא, אגב, מצאה לבד…), ברכתי אותה בהצלחה בכתיבה, והוספתי שמאוד נהניתי. היא אישרה שגם היא, וזהו.
עיתונאית בתחילת דרכה. מאוד מוטיבציונית. בחורה מבית טוב.

ה. סוף מפתיע
הגיע סוף השבוע.
חיפשתי באינטרנט את אתר הבית של העיתון.
מצאתי. נרשמתי כדי שאוכל לעלעל במדוריו השונים.
לפתע נזכרתי שהיא הייתה אמורה לשלוח אלי את הכתבה באימייל….
טוב, אולי היא עוד תשלח, אמרתי בלבי. אבל בינתיים… סיקרן אותי לקרוא את הכתבה.

הכתבה ארוכה; הקריאה קולחת; הנה היא כותבת על ארץ נהדרת, על אפריים קישון, ואפילו מצטטת את עוז אלמוג (לא ברור לי אם ראיינה אותו או שמא קראה בספר, שעליו, כזכור, המלצתי לה).
בהמשך היא מציינת אפילו את שמו של הבחור, בוגר תיכון, שסיפר לה בהתלהבות שאינו מוכן לפספס את "ארץ נהדרת", מה שמראה, שצעירים כן נהנים מהתכנית.

סיימתי לקרא; כתבה מעניינת; כוללת אזכור נושאים שעלו בראיון אתי, כולל ציטוט של עוז אלמוג.
לא מוזכר אף לא ברמז, הראיון אתי.
נו, בסדר. אבל היא גם לא שלחה אלי את הכתבה באימייל, כפי שהבטיחה!
לא יצרה אתי קשר, כדי להודות לי  או לשאול כיצד התרשמתי מהתוצר הסופי.

בדקתי באתר העיתון, במדור "צור קשר", כדי לשלוח את חוות דעתי על היחס ובכלל.
לא מצאתי את שמה ברשימת כתובות המיילים של בעלי הטורים.
שלחתי למערכת שלה מייל ועדיין אני ממתינה למענה….

אז ככה, ספירת מלאי –
1. למדתי לקח? לא בדיוק. דבר דומה קרה לי עם תחקירנית של ערוץ 2, ממש לאחרונה, לפני כחודש ימים.

2. אבל, זכיתי לקבל שעור פרטי על אתיקה עיתונאית; למדתי על בשרי מהי דרך ארץ אלמנטרית בעיתונות הכתובה, וגם האלקטרונית (אני מקווה שזה איננו מדגם מייצג….). אזכור זאת לפעם הבאה.

 מה שבטוח – לא ארים ידיים, כמו רבים אחרים, וגם לא אומר – "זה מה יש……