תגית: ארנון לפיד

המלחמה בפרספקטיבה של למעלה מארבעים שנה

"טירוף", "נלחמים", "נהרגים" – אלו המילים שפרצו החוצה מפי לוחמים בני דור המדינה שאיישו את מעוז "פורקן" – יום שני למלחמה (7.10.1973)

כל כך הרבה מוות, ייאוש, שבר ערכי, תחושת הפקרה ופרספקטיבה של למעלה מ- 40 שנה ממלחמת יום הכיפורים, מאפשרים לשרטט שש תגובות התמודדות אופייניות של בני דור המדינה ביום שאחרי המלחמה. יש בהן תגובות קרובות יותר בזמן למלחמה, יש מאוחרות יותר, ויש שהגיבו ביותר מאופן אחד, אך כולן מופיעות בים החומרים שבני הדור הניחו לפתחנו. כמה מן הכותרות לתגובות הללו אינן מדוייקות ומזוקקות, ובכל זאת, שש התגובות היו:

משבר זהות, מחאה, "ירידה", כתיבה ספרותית, הלם, נישואים והורות

המעוזים של צה"ל באזור תעלת סואץ היו הראשונים לספוג את האש במלחמת יום הכיפורים. ששה עשר לוחמים יושבים במעוז "פורקן" על קו המים של תעלת סואץ, ומתצפתים לעבר העיר איסמעיליה, שנמצאת רק 100 מטרים מהם. דממת האלחוט שמלווה כל בית יהודי במדינת ישראל באותו יום, משתדלת ללוות גם אותם.

אבי יפה, לוחם במילואים בגדוד 68 של חטיבת החי"ר 'ירושלים', ומומחה לסאונד באזרחות, יודע שתמיד כדאי להקליט, רק ל"יתר ביטחון". השקט הקדוש של יום הכיפורים מופר לפתע על ידי קולות של מנועי טנקים. מכשיר ההקלטה של אבי ממשיך להקליט וקולות פיצוצים עזים ובלתי פוסקים ממשיכים לחנוק את שני המיקרופונים, שעדיין מוצבים מחוץ למעוז.

"זה עלינו! העניין מתחיל!", נשמע קולו של אבי שצועק במערכת הכריזה של המוצב.

השעה היא 13:55, יום שבת, אמצע יום הכיפורים, והמצרים החלו לתקוף.

תותחים כבדים, מרגמות, ומטוסי קרב פותחים בירי, כשבמקביל כוחות קומנדו, חי"ר ושריון עוברים את התעלה ומתקרבים לעבר המעוזים.

ההקלטות מאותה מלחמה הפכו לנכס היסטורי נדיר.

יום ראשון 7.10.1973 שעות הלילה – המצרים כבר כאן

אבי: "אינעל דינק כל המלחמה הזאת, מי המציא אותה?"

הדוקטור: "טירוף, נלחמים, נהרגים".

אבי: "אבל אף פעם לא נתקלתי בדבר כזה, תמיד היה מצב שהאויב היה קילומטר ממני, 200 מטר ממני, אפס ממני, אבל מכל הכיוונים?"

אתוס אנטי-מלחמתי

הרגעים הראשונים של מלחמת יום הכיפורים חלחלו אט-אט ונצרבו בתודעת חיילי המעוזים הצעירים.

שנה אחרי המלחמה הם נצרבו גם על גבי אנדרטות. מה שסימן את תחילתו של אתוס אנטי-מלחמתי.

ההלם והטראומה עדיין מלווים רבים מהלוחמים, בני דור המדינה, אלו שהשתתפו בקרבות בגזרה הדרומית והן בגזרה הצפונית של ישראל. להלן אזכור קטע מתוך, "מלחמה כבדת דמים: טראומה, זיכרון ומיתוס" מאת ד"ר תרצה הכטר (2014), בתוך הספר, "ילדים בסדר גמור", מאת פרופ' חנה יבלונקה (2018). יבלונקה שילבה קטע מתוך עבודתה של הכטר בפרק שעוסק במלחמת יום הכיפורים, ובו תגובות לוחמים בני דור המדינה המתמודדים עם אירועי המלחמה. הלוחמים שראו את חבריהם נטבחים לעיניהם באין מושיע וזעקו קריאות לעזרה אל תוך מכשירי הקשר בלי שקיבלו סיוע מיידית.

את שלושת הימים הראשונים במלחמה הם לא ישכחו. וכך כותבת יבלונקה (עמ' 341-346):

"תרצה הכטר מצאה כי מאז 1967, לאחר מלחמת ששת הימים, בוטאה מחאה אנטי-מלחמתית בתחומים שונים של האמנות, אך לא היה לכך ביטוי באנדרטאות. ההסבר שנתנה לכך הוא כי קריאת תיגר נגד מלחמה נתפסה כמנוגדת ליעדן החינוכי המקורי של האנדרטאות – טיפוחו של אתוס ההתגייסות והגבורה. מרבית האנדרטאות לנופלי יום הכיפורים צעדו אף הן בתלם הזה ודיבררו את הערכים הקולקטיביים הממלכתיים.

עם זאת, ממש בסמוך למלחמת יום הכיפורים, עוד בשנות ה- 70, קם דור צעיר יותר של אמנים שיצא חוצץ כנגד העקידה הנצחית והטיל ספק בצדקת הדרך. כמה וכמה אנדרטאות שצצו בעקבות המלחמה הכילו התרסה קשה ובוטה כנגדה.

אחת מהן הייתה זו של אריק אופיר, איש גדוד 68 של חטיבת ירושלים, שאינו בן הדור. כשפרצה מלחמת יום הכיפורים מיהר אופיר לשוב מלונדון והצטרף לשארית הגדוד שהתארגן מחדש בתעלה. חיילי הגדוד החליטו לפעול להנצחת חבריהם הנופלים והטילו על אופיר האמן לעצב חפץ אישי שיוענק ללוחמים ולבני משפחות החללים, בהם מבני דור המדינה. אריק אופיר החל ללמוד את הנושא, נפגש עם הלוחמים ובהמשך גם עם פדויי השבי לשיחות אינטימיות שהוקלטו. אופיר גם האזין להקלטותיו של אבי יפה. השנה היתה 1974 ואופיר יצר הנצחה שהיתה שונה מכל מה שקדם לה. הוא בנה קובייה שעל ארבע פאותיה הועתקו ציטוטים נבחרים מתוך ההקלטות שלו ושל יפה. נלוו להם שרבוטים מאולתרים שצוירו במהלך השיחות. הקובייה התקבלה בהתרגשות גדולה על ידי הלוחמים ובני משפחה. בעקבות זאת הוחלט להעביר את סיפור גדוד 68 למרחב הציבורי, וכיעד נבחר יער השלום בירושלים. בפאה העליונה נכתבה הקדשה: "לחיילי גדוד 68 אשר עמדו בגבורה בפרץ מול נחשולי ענק בתעלת סואץ, יום הכיפורים תשל"ד". הכתובות על האנדרטה, שכאילו נכתבו בכתב ידו, היו:

"ינעל דינאק כל המלחמה הזו מי המציא אותה", "טירוף", "נלחמים ונהרגים". כל הציטוטים אותנטיים.

ההיסטוריון ג'ורג' מוסה, שעסק במחקריו בפולחן החייל המת בגרמניה, צוטט כמי שאמר שמעולם לא ראה כתובת כזו בארץ אחרת, והסיק ממנה כי אנדרטאות המלחמה בישראל משדרות הרבה יותר שלום מאשר בכל מקום אחר שהוא מכיר. שנים אחדות בלבד אחרי המלחמה, בסמוך למבצע אנטבה, אכן השתנתה מגמת ההנצחה ועל האנדרטאות בוטאה כמוטיב מרכזי הכמיהה לשלום.

ימים ספורים לאחר שנכנסה הפסקת האש לתוקף קיבל ארנון לפיד, חבר קיבוץ גבעת חיים איחוד, חופשה בת 24 שעות. ארנון, שחזר למלחמה מארצות הברית בה הספיק לשהות רק זמן קצר ועמד להתחיל את לימודיו, חש כי נשמתו רותחת. התוצאה הייתה מאמר קצר שפרץ כאש לאווירה הקודרת של חורף 1973 וכותרתו: "הזמנה לבכי".

השורות המשמעותיות ביותר במאמרו מבכות את בני הדור החיים ב"ארץ אוכלת יושביה",

"נבכה על השכולים החדשים.. ועל העצב, שירחף כענן על כל שמחה לנצח. ונרחם על עצמנו, כי אנחנו  ראויים לרחמים, דור אבוד שכמותנו לעם מיוסר בארץ אוכלת יושביה. אך כמה שנבכה, בכי תמרורים נבכה. בכי קורע לב. בכי גדול. בכי פסיכודלי. נבכה ספלים מלאים. דוודים. נהרות נבכה. נבכה אוקיאנוס."

זה המניפסט האולטימטיבי לתחושת בני הדור – דורו של לפיד – דור ילדי המדינה, שכל סביבתם התרוקנה. שמדינתם, ביתם, זהותם – רוסקו. במידה מסוימת היה זה בכי של ייאוש עם מידה של חוסר אונים. מרבית החיילים שהגיבו לרשימה חשו, זה לראשונה מאז השישה באוקטובר, שמישהו כתב דברי אמת. "רק מי שהיה כאן, אז, יודע כמה הייתה הרגשת הבכי דומיננטית" כתב לארנון חייל מג'בל עתקה. רוביק רוזנטל שהגיב ל"הזמנה לבכי" ניסח זאת כך – "עת לבכות: גם אני בעד ארצנו – אבל לא טוב למות".

ההד של הרשימה היה כה גדול עד שחנה זמר, העורכת המיתולוגית של "דבר", החליטה לפרסמה בשלישית בעיתונה, שהיה למעשה הביטאון של מפלגת השלטון. בראש הגיליון כתבה זמר, בעצמה ניצולת שואה מסלובקיה, רשימה משלה בנושא. בין שאר דבריה היא כתבה את המשפט הבא: "דבריך נראים לי לא כהזמנה לבכי אלא כהזמנה ליללה. אולי באמת אסור לי לבוא בטענות אליך, שהגורל חסך ממך את החישול שנפל בחלקי."

ספרות שראתה אור בשנות האלפיים ביוזמת לוחמים מצביעה על נטייה "אנטי מלחמתית" שמקורה בטראומה של מלחמת יום הכיפורים. יש דוגמאות רבות לכך לאורך השנים. לדוגמה הספר, מראה סדוקה: מלחמת יום הכיפורים מנקודת מבט של לוחם הלום קרב מהחווה הסינית (2007), מאת מיכאל אחי-עמוס (הרשקוביץ), עדויות מגובה החול: קרב הצנחנים בחווה הסינית (2007), מאת מעוזיה סגל, שחבריו מגדוד 890 לחמו בחווה הסינית. שניהם מציגים עמדה אנטי-מלחמתית. גם בני הדור שלא גויס אז, אבל נחשף לטראומה של המלחמה טענו שהספרים הללו הם אנטי-מלחמתיים. שכן מי שקורא בהם "לא יכול שלא לשאול את עצמו בשביל מה היה צריך לצאת לקרב הזה. לא פחות מזה מנקרת השאלה כמה קרבות כאלה נוהלו במלחמות ישראל, כמה כאלה ינוהלו במלחמות העתיד".

גם התיאטרון מהדהד נימה זאת בדיוק. בין הדוגמאות לכך אפשר לציין את "בצהרי היום", "איסמעיליה", ו"עיר הנפט". בשלושתם ניכר כי "אוקטובר 1973 היה נקודת השבר לדור המבוגר שחי את המלחמה. גילינו שהרבה מהציונות מבוסס על ציניות. מלחמת יום הכיפורים הייתה טקס הכביסה המלוכלכת, ומלחמת לבנון ניערה סופית את כל האשליות". שלושת המחזות הועלו שלושים שנה לאחר מלחמת יום הכיפורים, כביקורת על מלחמה בכלל ועל מלחמה זו בפרט, ובמיוחד כביקורת על חוסר היוזמה המדינית לפתרון הסכסוך הישראלי-ערבי הממושך.

תובנותיו של בני דור המדינה, ובמיוחד הלוחמים שביניהם, תרמו להתגבשותם כדור סוציולוגי מובחן. באמצעותן הם בידלו עצמם מהדור שלחם במלחמת תש"ח – דור תש"ח, מקימי המדינה. דברים אלו מומחשים היטב בפרודיה שחיבר דן אלמגור על שירו של נתן אלתרמן, "מגש הכסף".

מחשבות מעמיקות שיבלונקה אינה מצליחה לתת להן תשובה.

בסיום פרק זה בספרה, יבלונקה מציינת שהמילים האותנטיות שנצרבו על גבי אנדרטאות, ואלו שקיבלו ביטוי בכתיבה ספרותית וב"הזמנה לבכי", ואחר-כך גם בתיאטרון ובספרות שפרסמו הלוחמים ביחס לקרב זה או אחר במלחמת יוה"כ, נגעו בליבת השאלה, שהייתה אף גדולה מן השאלה על "צדקת הדרך". יבלונקה מודה שקשה לנסח את הדברים באופן שיתעכלו בקלות, אך מבינה שצריך לעשות זאת. וכך היא כותבת (ע' 347): "האם כל העניין הזה של הציונות ומדינת ישראל היה שווה? האם הציונות אכן נועדה לפתור את בעיית היהודים, אותם אלו שלא היו רצויים בשום מקום אחר וביקשו טריטוריה שתאפשר להם לחיות עליה?"

מלחמת יום-כיפור כמיתוס (ב')

מלחמת יום הכיפורים בזיכרון הציבורי –  נרטיב "העקדה הנצחית"

(מתוך התזה לדוקטורט)

"…….המגמה שהחלה בסוף נובמבר 1973, עברה תפנית חדה בדצמבר, כשגילויי ההתמרמרות של החיילים בתגובה למלחמה וייחוס תדמית למלחמה על דרך השלילה הלכו וגברו. ביטוי לכך נמצא בעיקר בעיתונות היומית ובעלוני קיבוצים, כפי שנראה בהמשך הדברים.

בעיתונות היומית (חודש לאחר מלחמת יום-כיפור) הופיעו כתבות, שעניינן חלוקת הנטל בין החזית לעורף בעקבות ימי המילואים המתמשכים בחזית. כתבי העיתונות היומית שהזדמנו לחזית דווחו על התמרמרות בקרב חיילי המילואים, שנאלצו לשמור על הגבולות, בעוד בעורף אין מתעניינים בגורלם. מיוחדות במובן זה היו הכתבות שדווחו על כניעת מוצב ה"מזח" ביום ה- 7 למלחמה. בעקבותיהן באו כתבות נוספות שבהן תוארו דברי המרירות של שבויי המזח, לאחר ששבו ממצרים, ומחאתם על שגורלם הופקר (ברזילי, הארץ, 4:18.12.1973). מענה חלקי לטענות אנשי המילואים היה – "חוק החייל המשוחרר" שהתקבל בכנסת ב-25 בדצמבר (הארץ, 11:26.12.1973).

מכיוון שעיקר הממצאים לצורך המחקר על תגובות החיילים לוקטו מתוך שני כתבי-עת של התנועה הקיבוצית, יש טעם לסברה, כי ייתכן שוני מסוים במידת המרירות והצגת התדמית השלילית למלחמה על ידי חיילים שהיו חברי קיבוץ, לעומת העירוניים. אך העמדה הכללית בשתי קבוצות אלו הייתה בעיקרה זהה.

בכתב העת מבפנים של הקיבוץ המאוחד תיאר מנחם דורמן את ימי הקרבות והימים שלאחריהם ביומן, שסקר תקופה המתחילה ב- 10 באוקטובר 1973 ומסתיימת ב- 12 בנובמבר 1973. בולטת שם התייחסותו ל"הפתעה" עם פרוץ הקרבות, באמצעות הדימוי – "היה לנו מעין 'פרל הרבור'."

הוא תיאר את המלחמה על דרך השלילה, באמצעות מטאפורה על "מגדל קלפים" שהתמוטט ב- 6 באוקטובר (416:12.1973). כמו כן הבליטו דבריו את ה"מחדל" המדיני שנחשף במלחמת יום הכיפורים" (429:12.1973).

בגיליון נוסף של אותו כתב עת פורסם מאמר, שעניינו "חשבון נפש" של לוחמים מקיבוצים שונים. לקט קטעים במאמר זה מציע מבחר ביטויים "קשים" מצד אחד, כגון: ה"כאב גדול", "ניסיון של פוסט מורטם", אך מצד שני, משולבים בהם גם ביטויים הרומזים על מורל גבוה, כגון, "נחלנו במלחמה ניצחון עצום".

בכתב עת אחר של התנועה הקיבוצית, שדמות, הביעו כותבי חלק מהמאמרים תחושות הנוטות לקיצוניות, כגון – תחושה "חלולה" ו"סדוקה" לגבי המלחמה (ראה להלן, ארנון לפיד, 27:1974). ההתייחסות למלחמת יום-כיפור, על דרך השלילה, סוכמה על ידי אחד הכותבים במילים שאינן משתמעות לשתי פנים: "שבע עשרה יממות של מתח, פחד, כוננות… ורגשי תסכול קשים.…", המשקפות במידה רבה את המסר הגלום בדימוי "תשושי קרב", במאמרו של בן-פורת בעיתון הארץ.

תחושת "אכזבה" גלויה מהמלחמה בלטה במאמר (ראה להלן), שכותרתו מדברת בעד עצמה, "הזמנה לבכי" (לפיד, שדמות, תשל"ד/ 50:1974). ארנון לפיד מביע בו אכזבה "מוחלטת" ממציאות, שאין בה "גם קרן אחת של אור." האנלוגיה שיוצר לפיד בין הדור שלחם במלחמת יום הכיפורים לבין אבותיו הקדמונים, באמצעות הדימוי – "עם מיוסר" ב"ארץ אוכלת יושביה", ממחיש, שהכותב מנסה לשוות למלחמה תדמית המבוססת על תפיסה כללית של מציאות קשה שהיתה מנת חלקם של אבות אבותיו. יחד עם זאת, מציעה האנלוגיה סיכוי לעתיד "שונה לחלוטין" ואולי רמז לעתיד טוב יותר.

20200423_172008

הזמנה לבכי/ ארנון לפיד (שדמות, נ"ג, חורף תשל"ד, ע' 50).
כמה שעות לפני שנפל אוריאל, בחור צנום ויפה כנערה, מקופלים היינו בשוחה הרדודה, בחול הרך. היתה שעת שחר מכוערת, והשמים והארץ בערו. אוריאל סיפר על מילאנו, ממנה הגיע שלשום, ואני על ניו-יורק, ממנה הגעתי לפני ארבעה ימים. אוריאל אמר שהוא מוכרח להכיר לי ילדה מקסימה, איריס, שאיך זה יתכן שאיננו מכירים, הרי נולדנו אחד בשביל השניה, או להיפך.
הוא הכין סרט-כדורים חדש, מבהיק "למאג," ואני מצצתי דבוקה של סוכריית מנטה ממנת-הקרב כדי לרענן נשימתי משנת הלילה.
בטרם ניתנה פקודה לצאת מן השוחות ולרוץ קדימה, נפלה החלטה חפוזה בינינו לארגן מסיבה גדולה בביתו שבצפון תל-אביב, לאחר המלחמה.
אוריאל הבטיח לשלוח לי הזמנה מודפסת בזהב.
בצהריים היתה גם גופתו מונחה, מכוסה בשמיעה, ליד התאג"ד.
מוזר שחשבנו על מסיבה.
אני רוצה לשלוח לכם הזמנה לבכי.
היום והשעה אינם חשובים, אך תוכנית הערב, אני מבטיח, תהא עשירה: בכי. נבכה שעות, וביחד כי לבד זה לא יוצא לי. משך כל המלחמה רציתי לבכות ולא יכולתי. עכשיו זה ילך, זה מוכרח ללכת. אין דבר שיעצור בעדנו.
אני אבכה על המתים שלי: אברהמל'ה, אילן, אמיתי, דודו, עוזי, יאיר, בני – ואתם תבכו על שלכם.
ויחד נבכה על החלומות מהם הקצנו, על הדברים הגדולים שהפכו קטנים, על האלים שהכזיבו, ועל נביאי-השקר שעלו לגדולה, על חוסר-הטעם, חוסר-הרצון, חוסר-הכוח, על ההווה שאין בו גם קרן אחת של אור, ועל העתיד שיהיה שונה לחלוטין.
נבכה על השכולים החדשים ועל האלמנות החדשות ועל היתומים החדשים, על הידידויות העזות שנחתכו, על האשליות שנופצו, על התיזות שהוכחו כחסרות-בסיס, האמיתות שנתגלו כשקרים, התוכניות שנרקמו ולא תצאנה לפועל ועל העצב שירד כענן על כל שמחה לנצח.
ונרחם על עצמנו, כי אנחנו ראויים לרחבים. דור אבוד שכמותנו לעם מיוסר בארץ אוכלת יושביה [ת.ה].
החזקים בעלי הדעה, המפוכחים – לא יורשו לקחת חלק, הם אינם שייכים, בלתי רצויים.
אח, כמה שנבכה, בכי-תמרורים נבכה, בכי-קורע-לב. בכי-גדול. בכי-פסיכודלי. נבכה ספלים מלאים. דוודים. נהרות נבכה.
נבכה אוקיינוס.
ומי שירגיש כי "נשבר", כי התרוקן לחלוטין, ואינו יכול עוד – ייצא בחשאי, על קצות אצבעותיו ייצא, לבל יהרוס את הערב.
קרוב לוודאי שבאשמורת אחרונה אוותר לבדי.
אך תמיד – בעוד חודש, בעוד חודשיים, בעוד שנה – תוכלו לבוא שנית, הדלת פתוחה. ההזמנה בעינה, ומכאן ואילך אצלי תמיד אפשר לבכות.
ואת ירושלים – איך אפשר שלא? – נעלה על ראש בכיינו.
גבעת חיים איחוד.

("הזמנה לבכי", רשימתו של ארנון לפיד, פורסמה לראשונה ב"איגרת," שבועון איחוד הקבוצות והקיבוצים, ועוררה תגובות רבות ומנוגדות, בפומבי ובמכתבים פרטיים. כמה מהן ממצות את הדרכים השונות, המנוגדות כאילו, של עמידתנו מול השכול; את התגובה המעורבת, המיטלטלת בין התמכרות לכאב לבין התאזרות מחודשת.)

"הזמנה לבכי" עוררה תגובות רבות, שחלקן הגדול תמך בתדמית המלחמה כפי שתיאר אותה לפיד וחלקן הסתייג ממנה. למרות שרוב התגובות ל"הזמנה לבכי," שיוו למציאות תדמית במונחים שליליים – מלחמה ש"אין בה במה להתנחם" (53:1974, לא רק בהקשר לדימוי השכול הכבד שהיה כרוך במלחמה), תמונה זו אינה חד-משמעית. הובעה גם תקווה, באמצעות האנלוגיה "… עולם טוב יותר שקוראים לו 'ירושלים'." (ברזל, תשל"ד 55:1974) – דימוי המבוסס על הפרדיגמה היהודית, שעל פיה קיימת תקווה ל"עם הנרדף", בדמות "ירושלים הבנויה" מחדש.

תגובה נוספת בשדמות (רוביק, 57:1974) דימתה את מלחמת יום כיפור לשדה קטל, שבו מתו חיילים ללא כל צידוק. כותב המאמר עירער את צדקתם של "מיתוס תל-חי" והאידיאולוגיה הציונית, ומחה נגדם בכל תוקף. לטענת הכותב, תוך כדי הלחימה נולדה אצלו תפיסה חדשה, שלהיות יהודי הוא מצב אבסורדי ש"פירושו לחיות עם המוות", ושהציונות היא "מוות וחיים". יתר על כן, המחבר הציג את ישראל של מלחמת יום הכיפורים כ"כדור משחק בידי אינטרסים בינלאומיים, כלכליים ומדיניים." (57:1974).

(חומר למחשבה….)