תגית: אריק שרון

מאיר צ'רניאק – סיפורו של חייל פשוט בעל עיטור המופת

אהבת המולדת שספג בבית הוריו הובילה את מאיר צ'רניאק, בעודו בבי"ס תיכון, להצטרף לפלוגת הנוער התל אביבית של "ההגנה". על קורותיו בתקופה שבין 1941-49 ועל שירותו בצה"ל כחייל פשוט שהוענק לו עיטור המופת, סיפר מאיר צ'רניאק בראיון תיעודי שהעניק ל"ארכיון לתולדות ההתיישבות בנגב", אוניברסיטת בן גוריון.

מאיר צ'רניאק נולד למשפחה דתית. החל מינקותו, חווה מאיר נדודים ממדינה למדינה. את ארץ הולדתו, רוסיה, עזבה משפחתו כשזו הפכה למדינה קומוניסטית. משם עברה המשפחה לגרמניה, וכאשר מאיר היה בן 10 עלתה המשפחה לישראל. ההורים החדירו בילדיהם ערכים של עבודה, אהבת הזולת, עזרה לזולת והקרבה בעד המולדת. המעבר לישראל, מגרמניה הנאצית, היווה ציון דרך חשוב בחייו של מאיר. חוויה מעצבת של הגשמת הגעגועים לארץ אבות ואהבת המולדת.

ההצטרפות לפלמ"ח

אהבת המולדת שספג בבית הוריו הובילה את מאיר, בעודו בבי"ס תיכון, להצטרף לפלוגת הנוער התל אביבית של "ההגנה". על קורותיו בתקופה שבין 1941-49 ועל שירותו בצה"ל כחייל פשוט שהוענק לו עיטור המופת, סיפר מאיר צ'רניאק בראיון תיעודי שהעניק ל"ארכיון לתולדות ההתיישבות בנגב", אוניברסיטת בן גוריון (26.3.1989):

ב- 1941 הצטרף מאיר ל"המחלקה הדתית בפלמ"ח" בכפר הנוער עיינות. בפסח 1941 מאיר הועבר לפלוגת הדרום של הפלמ"ח. גזרת הדרום כללה את השטח המשתרע בין ראשון-לציון עד נגבה. האימונים נערכו בעיקר בבן-שמן וסביבותיה ולאחר מכן הועברו ליער משמר העמק. בפלוגה זו מאיר התוודע למסורת הפלמ"ח, כאשר בערב שבת ישבו החברים, סיפרנו צ'יזבטים, שתו קפה, ושרו שירים. הם הוכשרו למשימות שלאחר סיום מלחמת העולם, כי היה ברור שאז יתחיל המאבק להקמת המדינה היהודית. הם למדו להשתמש בנשק וערכו סיורים למטרת הכרת הארץ, ובכדי לאסוף מידע לקראת הזמן שבו יצטרכו לפעול. לכן קיבלו את השם "מחלקת הסיירים". "הסיורים המעניינים במיוחד", סיפר מאיר בראיון, "היו אלו שנערכו בהרי חברון. אמרו לנו שזו הפעם הראשונה בהיסטוריה, אחרי 2000 שנה, שפלוגה שלמה של יהודים נכנסת להרי חברון". אחד הפרטים החשובים שנרשמו על ידי החולייה היה מיפוי אפשרויות ההגעה אל אוניות המעפילים. פלוגת הדרום של הפלמ"ח פעלה במרץ להקמתו מחדש של כפר עציון, למרות הוראות "הספר הלבן" שאסר להקים במקום ישוב. כל זה היה ב- 1943". פעילות מעניינת נוספת שהמחלקה של מאיר ביצעה קשורה להקמת היישוב בניצנים.

מלחמת השחרור (1948-49) – עם פרוץ מלחמת השחרור מאיר התגייס כמו כולם והשתחרר ב- 1949. במהלכה מאיר נפצע ממוקש ליד לטרון (אוקטובר 1948).

מלחמת קדש (מלחמת סיני) (1956) – במלחמת קדש מאיר גויס כאיש מילואים לחיל ההנדסה, תחילה כחבלן. אחר-כך הועבר על ידי הצבא לתפקיד של מפעיל טרקטורים וציוד כבד. בכתבה, "תעלה, טרקטור וצל"ש", מאת דב גולדשטיין, מעריב (13.2.1970), מובאים מספר פרטים רלבנטיים: "במבצע קדש סיפחו את מאיר צ'רניאק לטור הצנחנים, שעשה את דרכו אל עבר המיתלה. במקום ישבו כבר צנחנים שהגיעו למיתלה בדרך האוויר וצנחו בשטח. צריך היה להחיש להם תגבורת: אנשים, נשק, תחמושת ומזון. הטור הממוכן הצליח להגיע עד לפני כונתילה. שם, באזור החולות והדיונות, פסק הטבע את פסוקו: השיירה כולה, פרט לטנקים, שקעה עמוק בחול. אף כלי רכב לא היה מסוגל לזוז ממקומו. מאיר היה צמוד אל טרקטור קטן, עמוס על גבי משאית. כאשר הבחין במכוניות השוקעות, הורה לנהג לשנות כיוון. חיפש – ומצא – שטח קטן ללא חול טובעני. הוא כיוון לשם את המשאית, ותוך גילויי תושייה, פרק את הטרקטור הקטן מן המשאית באמצעות שיח קטן ובודד שמצא שם. מעתה, במשך עשרים וארבע שעות רצופות, נשא צ'רניאק על גבו את גורל המלחמה: לאחר שני לילות קודמים של שימורים, הטיל את עצמו למערכת הזאת. הוא אמנם נסתפח אל הטור למטרה שונה בתכלית – להכשיר מסלולים ארעיים לנחיתת מטוסים. אך עתה אין ערך להגדרות של תפקידים. הטור הזה שקוע. באמצעות כבל גרירה חילץ מאיר את כלי הרכב השקועים, אחד-אחד, בעקשנות, בדבקות במטרה, שעה-אחר-שעה. קודם – תותחים, אחר כך – אנשים, ולבסוף – מזון ואביזרים שונים. "היה לי רק סיפוק אחד" – נזכר מאיר במהלך הריאיון – "לראות איך השטח מתנקה ממכוניות. עוד תותח, עוד משאית, עוד אנשים. הייתי סוחב אותם עד מחוץ לשטח החולי, מנתק את עצמי חוזר לסחוב כלי רכב אחר. והם נסעו. זה היה העיקר. ובעיני ראיתי לא את אלה שאני מחלץ – אלא את הבחורים, המצפים לתגבורת במיתלה". אחר כך נסע לכונתילה, למלא את מיכל הדלק של הטרקטור. חזר בבוקר. היו שם עוד שתי משאיות שקועות בחול. רתם את הטרקטור לאחת מהן ולפני שהספיק לחלצה, תקפו מטוסים מצריים אותו ואת המשאיות. "אילו הגיעו שעות אחדות לפני כן", רדפה את מאיר אז המחשבה, "היו המטוסים האלה זורעים מוות וחורבן. קפצתי מהטרקטור. חיפשתי מחסה, המטוסים צללו וכיסו את השטח באש תותחים. אחר כך גילו בשטח פייפר שלנו. הוא ניסה להתחמק בטיסה נמוכה דרך הערוצים, אולם לא הצליח. הם פגעו בו והוא התפוצץ. המטוסים עזבו ואנו המשכנו בעבודה. שהיתי עשרה ימים בכונתילה. חילצתי עוד חלק מהכלים של חטיבה תשע, שהייתה בדרך ליעד שלה".

המלחמה נגמרה. האזרח צ'רניאק חזר לעבודתו בסדום. מאיר לא קיבל אז צל"ש. אבל מפקדים בשטח, שראו מקרוב את פעולותיו, גמלו לו בדברים שבכתב ובעל פה.

מלחמת ששת הימים (1967) – "עם טרקטור מול כונתילה, לא רחוק מהגזרה של 1956, מאיר המילואימניק מסייע ליחידות להתחמש, על סף המלחמה. אחר כך מעבירים את מאיר לצפון, לפלס את הדרך לטנקים באמצעות הטרקטור, מול המוצב הסורי דרבשייה. חצי יום גורלי. המלחמה נגד הסורים כבר בעיצומה. מאיר – חשוף בטרקטור שלו. אש סורית עצבנית ואימתנית. משמאל ומימין, מלפנים ומאחור, מרטשים פגזים את הקרקע הסלעית ורסיסיהם ניתזים כגשם קללה לכל עבר. גם זה נגמר".

מלחמת ההתשה (1969) – הצל"ש ועיטור המופת.

ב- 1970 כאשר מפקד חטיבת הדרום, אריק שרון, העניק למאיר צ'רניאק את הצל"ש הוא אמר: "אחרי שנתקענו בחול ציפינו לעזרת אלוהים. לא היינו יוצאים משם. אתה הופעת כשליח טוב". ובהמשך סיפר: "בעצם עוד אז, ב-1969, מאיר היה ראוי לבוא על שכרו באמצעות ציון לשבח. שכן, תפקיד הרכבים שנתקעו בחולות להחיש תגבורת: אנשים, נשק, תחמושת ומזון. ומאחר שהטור נתקע בכונתילה, אף כלי רכב לא יכול היה לזוז ממקומו. ומאיר, כאשר הבחין במכוניות השוקעות, הורה לנהג המשאית לשנות כיוון, חיפש ומצא שטח קטן ללא חול טובעני, כיוון לשם את המשאית, תוך גילויי תושייה פרק את הטרקטור הקטן מן המשאית, באמצעות שיח קטן ובודד שמצא שם. וכך המשיך במשך עשרים וארבע שעות רצפות לשאת על גבו את גורל המלחמה. כך חילץ בעקשנות ובדבקות במטרה, שעה אחר שעה, קודם את התותחים אחר כך את האנשים ולבסוף את המזון."

"על תרומתו למדינה, במלחמת ההתשה", מאיר קיבל עיטור המופת מהרמטכ"ל, דוד אלעזר (1973). בספר, בעוז רוחם, פורסם הסבר להענקת עיטור המופת למאיר: "בליל ה-31 במאי 1969, הפעיל רב"ט מאיר צ'רניאק דחפור D-8 להקמת סוללת עפר בדרך ליד תעלת-סואץ. הוא התמיד בעבודתו בדחפור הפתוח, גם כאשר האויב ירה לעברו במרגמות, עד שסיים את הקמת הסוללה. לאחר שהשלים את העבודה בקטע שלו, עבר רב"ט מאיר צ'רניאק לקטע השני, שבו היו צריכים לעבוד 2 מפעילים אחרים, אך לא עבדו מפאת ההפגזה. רב"ט מאיר צ'רניאק ביצע בעצמו את משימת הקמת הסוללה בקטע זה במשך כ-3 שעות תחת אש רצופה של מרגמות. כאשר סיים גם עבודה זו, עבר לקטע נוסף של הדרך, שהייתה חשופה לאש מרגמות ונשק קל של האויב. הוא המשיך בעבודתו בשטח זה בהיותו חשוף לאש ובחיפוי אש של כוחותינו, סיים את העבודה גם בקטע זה. כל העבודות, שתוארו לעיל, בוצעו על-ידו ברמה מקצועית גבוהה ובצורה מושלמת.

מלחמת יום כיפור (1973) – בתחילה צורף מאיר ליחידה שפעלה בעורף. אולם בסיום המלחמה, כשעדיין נמשך הגיוס, עברה היחידה לשפת התעלה ובנתה את הגשר היבשתי. עיקר עיסוקיה היה בניית גשר עפר וסלעים וכן גשרים צפים. עיקר הצבא עבר את התעלה בגשר העפר. התפקיד של מאיר היה לשפוך עפר לתעלה, להעמיס סלעים ממחצבה סמוכה עבור הגשר ולעבור תחת אש האויב לעיר סואץ. מאיר ביצע את משימותיו באמצעות דחפור  מסוג D-8 , שהגיע לידיו כשהוא חסר צינור פליטה ומרעיש בעוצמה קיצונית. רעש המנוע עלול היה לפגוע בכושר השמיעה שלו, אך את המשימה צריך הרי לבצע ברמה מקצועית גבוהה. בדחפור התגלתה תקלה נוספת – אפשר היה להפנות אותו רק שמאלה ולא ימינה. מאיר החל את עבודתו בשטח והמצרים הפגיזו, לאחר שאיתרו את הדחפור על פי הרעש המחריד ועשו עליו תצפיות. את הדחפור הענק הפעיל מאיר בפעולה מהירה והקים סוללה כשממול פלוגה של מצרים עם נשק מכוון אליו. רק מאוחר יותר החלה הנסיגה, ועדיין היה עליו לבצע עבודות בסיני תחת אש. "אחד המקומות הקשים ביותר" נזכר מאיר, "היה ליד מעוז מצרי שאותו תפש צה"ל. המצרים ישבו ממול, בקו בר-לב, ודרך הגישה שם עברה באזור של ביצות עמוקות".

בצאתו לגמלאות בשנת 1981 התמסר מאיר לריענון הנפש. הוא חילק את זמנו בין לימודי ספרות עברית באוניברסיטת בן גוריון כסטודנט מהמניין (1998-99), וכתיבת ספרי שירה. חלק מהשירים פורסמו בכתבי-עת, וחלקם עבר עיבוד מוסיקלי לביצוע במסגרת מקהלה. מאיר המשיך להתמסר לטבע וסייר בארץ במסגרת החברה להגנת הטבע, עד יום מותו ב- 26.09.2003.

*****

גילוי נאות:

אני אחייניתו של מאיר צ'רניאק, שהיה אחיו הצעיר של אבי, עו"ד גרשון צ'רניאק.

מודל של אופוזיציה שלטונית

קולו של יוסי שריד נשמע ברמה במקומותינו במשך שנים רבות. שריד בלט בעיקר כמודל של אופוזיציה שלטונית, רטוריקה משובחת, שנונה, מלאה פאתוס, מטפורות יצירתיות, ואירוניה.

ביום מותו, קוראי עיתון "הארץ" נפרדו מיוסי שריד:

"יוסי שריד, כל כך יחסר כאן. כמעט לא נותר מישהו שיוכל לומר את הדברים שצריך לומר, בבהירות, בחדות ובחכמה כזאת. הוא הדובר החזק ביותר שהיה לאמת ולהגינות במדינה."; "אהבתי את השפה העשירה שלו ובציניות האופיינית לו העביר את המסרים בצורה נבונה שקולה וחכמה. תמיד הגיון רב מאחורי כל אמירה שנונה. הוא היה מדור הולך ונכחד של מנהיגים גדולים במיוחד, לא מושחתים."; "ליבו ופיו היו שווים."; "וירטואוז של שפה. השפה הזאת צלפה בכל מה שדשדש בביצה. לא חשש ללעוג לטמטמת בעיתונות ובפוליטיקה. ישר, אמיץ ומתוחכם". (פורסם בהארץ ב- 5.12.2015)

נאום הפולקאס (2002)

בפתיחת מושב החורף של הכנסת (14.10.2002) כיו"ר האופוזיציה, בנאום הזכור בשם "נאום הפולקעס", שריד תבע מראש הממשלה, אריק שרון, שיעסוק קודם כל בדברים קטנים – "כיסוח דשא לא בולדוזר" – ושלא ישתמש בתירוץ של "יאסר ערפאת".. . להלן הנאום המשוכתב.

יוסי שריד. קרדיט: ויקיפדיה

יוסי שריד נפטר ב- 4 בדצמבר, 2015. יהי זכרו ברוך!

*************************

נאום יו"ר האופוזיציה, יוסי שריד בפתיחת מושב החורף של הכנסת, 14.10.2002

כאשר מתחייבים למי שמתחייבים צריך לעמוד בהתחייבות.

אבל איך אני יודע שהממשלה הזו היא בכל זאת ממשלת עורמה?

נניח, אלו גויים – מצווה להערים עליהם, נכון? על הטובים ועל הרעים, על אוהבי ישראל ועל שונאי ישראל.

אבל, אתן לכם דוגמא לגמרי אחרת –

הממשלה הזו – בין השאר, בהתערבותך, ראש הממשלה, זה כבר לא המחלקה של שמעון פרס – הממשלה שלך התחייבה לקיים הסכם, חתמה על הסכם לא עם אירופאים אנטישמיים אלא עם נכים. 75 יום השלכתם אותם אל הרחוב. הפגינו 75 יום. בסופו של דבר הממשלה הזאת, במו ידיה, אולי במו ידיך, אפילו חתמה על הסכם עם הנכים. אני שואל אותך, ראש הממשלה, זה ראוי, להערים על נכים? זה ראוי להערים על כל אדם אבל בעיקר נכים? עד היום הרי מצבם רק הורע לאחר שחתמתם! זאת אומרת, זה טבעה של הממשלה, זה לא רק הגויים האלה שצריך לרמות אותם. אלא נכים שאיתנו. למה לרמות אותם? זה ראוי? עכשיו אני אומר זה… מכסחת דשא, לא צריך בולדוזר בשביל זה. אני אומר, ראש הממשלה, בכיסוח דשא, שלא, לא תובע איזה מאמץ עליון אתה צריך לעמוד על זה שהממשלה תקיים את ההסכם שהיא חתמה עם הנכים!!

דרישה מאוד פשוטה, זה דבר של מה בכך בשבילך! אז תעשה את זה!! חבל! יש פה נציגים של הנכים? אין פה נציגים של הנכים – אבל בלאו הכי, גם אם תקיימו עכשיו את ההסכם של הנכים, מצבם לא יחזור להיות מה שהיה, ומה שהיה, היה גרוע מכל גרוע. למה? כי בינתיים השכר נשחק ובינתיים הטלתם עליהם גזרות נוספות וגם אם יקבלו את המעות הקטנות האלה – מה כבר הבטחתם שם איזה 300 שקל עלובים, 300 שקל, ועל זה אתה רוצה לבנות את התאוששותה של הכלכלה הישראלית? אמרת בדבריך – וגם לזה כדאי להתייחס – אמרת בדבריך ושבחת דווקא את זה, אז לכן מדינת ישראל, אמרת, כולם נותנים דוגמא! וזה במידה רבה נכון ואני מצטרף אליך לשבחים לאזרחי מדינת ישראל. אבל יש גורם אחד שלא נתן שום דוגמא. הגורם הזה זו ממשלת ישראל – אתה רואה שכולם מקריבים קורבנות, איזה קורבן הקריבה ממשלת ישראל? הממשלה הצטמצמה במשהו??  היא יותר קטנה היום במשהו??  כמה שרים בלי תיק? למה לא הקרבת איזה שניים-שלושה שרים בלי תיק? למה לא צמצמת קצת את הממשלה, למה לא הקרבת כמה סגני שרים שקמים בבוקר ואין להם מה לעשות?  זאת אומרת, זאת אומרת אני מסכים אתך שכולם מקריבים קורבנות. יש גורם אחד שלא מקריב שום קרבן, וזו הממשלה!! ממשלה שמנה!! שמנה ובועטת!!! במי היא בועטת? בחלשים ביותר…

היו גם התחייבויות, נדמה לי שלא חתומות, אבל היו גם התחייבויות, היו גם התחייבויות לאנשי מילואים. וזה בודאי נושא שקרוב ללבך, ראש הממשלה. אנשי מילואים. שום דבר לא נפרע עד עצם היום הזה. למה שלא תתנו כיסוח דשא, לא בולדוזר, לא שום דבר. למה שלא תתנו לאנשי המילואים, שמצבם כפי שהוא, אנו יודעים מה העומס המוטל עליהם, למה שלא תתנו להם הרגשה שאתם אוהבים אותם כמו שאתם אוהבים את המתנחלים, את תושבי קריית ארבע? תושבי קירית ארבע, אתם נורא נורא אוהבים אותם ויש לזה סימנים בשטח. אלמלא אהבתם אותם כל-כך בודאי הייתם מנסים לרסן אותם במשהו?! למה שאנשי המילואים לא ירגישו שאתם אוהבם אותם כמו שאתם אוהבים את תושבי חברון!!! לכל השדים!! למה?!

אדוני היו"ר, רבותיי השרים – אתם קוראים עיתונים, אני מניח, כמונו, אבל בכל זאת, יש דבר אחד, אם אני מדבר על המשימות הקלות, משימות קלות! יחסית, אם אתם לא מסוגלים לעמוד במשימות האלה, אז אתם לא מסוגלים לעמוד בשום דבר! אתם קוראים עיתונים, גם אנחנו קוראים עיתונים, ואני רוצה – אנחנו מכירים גם את המציאות, אנחנו לא מכירים את המציאות דרך התקשורת, אבל פה זה מנוסח כפי שזה מנוסח (קורא מן העיתון).

אתמול, ואני מאוד התרגשתי כשראיתי את זה באמת, בלי שום ציניות. אתה נתת ברכה ועיטור ומתנה למיכאל סיקיסוב, שהציל אותנו באמת מפני פורענות קשה. אבל, אני לא אקרא כאן את התיאור, אתם כולכם קראתם אותו, אתם יודעים באיזה מצב הוא נמצא, בקראוון העלוב ישנה "מיטה בודדת, ועליה מזרון, שתי שמיכות וסדין וכרית. אין בו גז. אין בו מקרר. אין שירותים. ואין מקלחת. ספסלי הישיבה היחידים נלקחו מאוטובוס ישן. האיש נפרד מאשתו בגלל, בגלל המצוקה, אני שואל – אה, השר הנבחר שרנסקי, אני שואל גם אותך – אנחנו מביאים עולה מטורקמניסטן – נדמה לי זה מטורקמניסטן – ואנחנו גוזרים עליו חיי כלב. בשביל מה הבאנו אותו?? למה, כדי לתת לו חיי כלב? כדי לתת לו שני עטים במתנה בקופסא מהודרת?

מה הוא יעשה בעטים האלה, ריבונו של עולם?? מה, הוא יכתוב מכתבים לאשתו בנפרד? הוא יחתום על צ'קים שאין לו? מה הוא יעשה בעטים האלה בקופסא המהודרת?

עכשיו, הוא לא היחיד, אתם במדיניות שלכם – מר שרנסקי – אתם שולחים הרבה  עולים חדשים, ולא רק אותם, גם גמלאים אל פחי אשפה! אתה יודע שאנשים מחטטים בפחי אשפה?? או שאתה לא יודע?? אז כדאי שתדע שהם מחטטים בפחי האשפה!! בשביל זה אנחנו, זו המדינה היהודית-הציונית שמביאה עלייה כדי לשלוח אותם לחטט בפחי אשפה?!

מאה אחוז, ואני רוצה להגיד, אז אני רוצה להגיד תודה מקרב לב למיכאל סיקיסוב, באמת תודה מקרב לב. ואני רוצה גם לבקש ממנו סליחה על מה שאנחנו לא עשינו למענו – על מה שאנחנו עוללנו לו ועל אנשים כמוהו.

מכל הסיפורים שמתפרסמים, יש באמת סיפורים מדהימים באופן מיוחד. אחד מהם – התפרסם באחד העיתונים – "שוטרים קנו לגנב חטיפים עבור בנותיו" – ומה מסופר כאן? מסופר – חוקרים בתחנת מעלה אדומים של מחוז שעל ישבו שלשום בחדר החקירות מול גבר כבן 50 שישב שפוף וניסה להסביר את מעשיו, תוך שהוא ממרר בבכי – זה אגב גם לשר הפנים, לשעבר שר העבודה והרווחה כי זהו בכי נמשך, נמשך והולך – אבל האוזניים כבר אטומות. האיש נתפס בסופרמרקט בעיר כשהוא גונב, מהו גונב? ביסלי ובמבה. "אני מצטער ומתבייש" אמר האיש, תושב מעלה אדומים. הוא הסביר כי הוא אב ל-4 ילדים, משתכר 2500 שקל בחודש. בגלל מצוקתו הכלכלית החליטו שירותי הרווחה להוציא מביתו 2 מבנותיו והעבירו אותן למוסד חינוכי עם פנימייה. הן מגיעות הביתה פעם בחודש, כי לביקורים תכופים יותר אומר האיש, אין לי כסף. סיפר האיש לחוקרים "היום הבנות שלי מגיעות לביקור, אבל אין לי שום דבר טעים לתת להן." הרי זהו סיפור נורא, מהו גנב בסופרמרקט, מהו גנב?? פטה?? כבד אווז? קוואיר? מהו גנב?? במבה וביסלי!! אני יודע שהנכדים שלי נורא נורא אוהבים – ושל יעל דיין כמובן, כדי לא לקחת בעלות, מונופול – אוהבים נורא במבה וביסלי. כל אחד מאתנו הרי צריך להעמיד את עצמו במקומו – אין לו במבה וביסלי לקנות לילד שלו או נכד שלו. כל אחד צריך לשאול את עצמו מבינינו, האם אנחנו במצב הזה – במקרה הזה אצל האיש המסכן ממעלה אדומים – באים פעם בחודש, אנחנו הולכים לגנוב בסופרמרקט במבה וביסלי בשביל שתי הילדות שבאות פעם בחודש, או לא?? זו שאלה שכל אחד צריך לשאול את עצמו. הבעיה רק שבארץ שלנו לא העניים גונבים אלא העשירים גונבים! ואם הם לא גונבים את זה במישרין אז הם עושים את זה בתעתועים. הם עושים את זה בכל מיני דרכים נפתלות, נניח בעמותות. העשירים גונבים לא העניים גונבים!!

הבוקר קראתי בעיתון – גם זהו נושא שקרוב ללבכם – הבוקר קראתי בעיתון שחיילים, חיילים בצבא, לא יוצאים לחופשה רגילה בגלל זה שאין מה לאכול בבית. שומו שמיים!! למה הגענו!! פעם, לפני הרבה שנים, שמעון – אתה בודאי זוכר את זה, לפני הרבה שנים ילדה אחת, ממקום אחד, אמרה משפט אחד. ילדה אחת מבית שאן אמרה אפילו לא משפט, שתי מילים: "אני רעבה" – כל הארץ רעשה!! רעידת אדמה הייתה!! מה רועד עכשיו?… שום דבר. זה לא מזיז לאף אחד, ובוודאי לא מזיז לממשלה – ועובדה שהממשלה לא נתנה שום דוגמא, משל עצמה, שום דוגמא אישית.

הרי כל המדינה הזו השתנתה מהקצה אל הקצה! התהפכה על פניה! זו מדינה אחרת לגמרי מן התקופה שילדה אחת, במקום אחד אומרת "אני רעבה" והארץ רועשת, לבין עשרות אלפים של ילדים רעבים – והארץ שותקת.

הסיפור הכי מכאיב שאני קראתי בזמן האחרון.

יש לי גם עצה. זה אגב, כל זה מתייחס לכיסוח דשא לא בולדוזר, לא שום דבר. דברים קטנים.

בואו נתחיל להתהלך בקטנות. בואו נשכח עכשיו מהשלום ומהביטחון, השלום והביטחון יבואו – לא בתקופה הזו ולא בתקופה של הממשלה הזו, הם יבואו פעם.

אבל הרי כל האיומים שנשקפים לחברה הישראלית מבית הם לאין שיעור יותר חמורים ויותר מסוכנים מכל האיומים של ערפאת ושל החיזבללה ושל הגי'האד האיסלאמי ושל אל קעידה ביחד. חלס!! מספיק עם ערפאת!! בסדר, ערפאת מתעתע, ערפאת טעה, ערפאת ידו הייתה במעל. אני מוכן לקבל את זה. קיבלת הרבה עזרה מערפאת, אני שואל –  אבל כמה עזרה ניתן לקבל מערפאת! הרי גם לזה יש גבול!! אז דברים קטנים.

ילד שמר את העוף במכנסיו לאמו הרעבה." בשלב מסוים, אומרת המורה, שמתי לב כי זו הפעם השנייה שאני רואה שהילד חיסל את מנת העוף בתוך שנייה. שאלתי אותו, קיבלת את מנת העוף? השלכתה אותה? אולי אתה לא אוהב עוף? ראיתי שהילד מתכווץ, ביקשתי ממנו לקום ולגשת אלי, ואז שמתי לב שהכיס הימני במכנסיו תפוח קצת. הצצתי וראיתי שמתוך הכיס מציץ פולקע של עוף. שאלתי אותו מדוע הוא מכניס את העוף לכיס והילד השיב "זה בשביל האמה שלי." חטפתי שוק!! אומרת המורה. התברר לי שכל הימים האלה הוא הסתפק במנת קוסקוס ואורז וירקות ואת העוף הוא מכניס לכיס ומביא לאמו. לקחתי את חתיכת העוף והשלכתי אותה לפח, היא הייתה מלאת חול שהיה לו בכיס ממגרש המשחקים. נתתי לו לאכול מנת עוף אחרת והבטחתי לו שייקח לאימא מנה מסודרת. יש להניח שהאימא היא חד הורית כי אחרת היה לוקח גם לאבא. יש להניח שהאימא היא חד הורית. זה נורא, הסיפורים האלה הם איומים. עכשיו בסך הכל כל מה שצריך לעשות זה לנסות ולהקים בהדרגה, אם צריך, אבל בקצב מואט מפעל הזנה.

הדרך שבה אתם הולכים, של התורים, תורי הבושה לסנדוויצ'ים, זה מזכיר לי את ה… אתם לא ראשונים בהמצאה הזו. היה ראש ממשלה קודם שדיבר על מדיניות המקרר הריק והמקרר המלא. כמו כלים שלובים, כן? יש מקרר ריק בבית אחד, ויש מקרר מלא בבית שני, מסדרים את העניינים בכלים שלובים. טוב, גם הוא עכשיו בכפר שמריהו.

אז, זה לא כלים שלובים. זה לא כלים שלובים. ואלה דברים שדי קל לעשות, אם אתם לא יכולים לעשות את זה, אז מה אתה אומר לנו ראש הממשלה שכולם משלמים את המחיר? האנשים האלה בכלל לא יכולים לשלם מחיר, מה אתה רוצה שהם ישלמו? הרי אין להם ממה לשלם?

לכן – יכול להיות – אמירה שקצת לא לעניין – שאתם סומכים על זה שבלאו הכי שבסופו של דבר… בסדר.. אתם ברגע המכריע , כמו שאתם עושים כל הזמן – אתם תנפנפו ב.. של ערפאת כולם ייתקפו בחרדה ויכול להיות ש… אבל, זה לא הכל. אתם משאירים אחריכם אדמה חרוכה, אתם משאירים אחריכם מדינה חרוכה, ובעיקר, אתם משאירים אחריכם אנשים חרוכים. אנשים חרוכים ואי אפשר יהיה לשקם את זה, אני שואל אותך –

החיילים האלה שבוודאי נורא נורא אוהבים, כפי שכולנו אהבנו, חופשה רגילה, ולא יוצאים הביתה בגלל שאין להם מה לאכול, זה ביטחון??? הרי פה באמת הדברים נפגשים. זה ביטחון?? הביטחון שהבטחת??

החיילים האלה יגנו על הבית??? הבית שאין בו לחם לאכול?? והם לא.. ומה עם הבושה? נכון, הבושה? יש לכם המון המון דברים לעשות…. אני אגיד לך מה קרה לנו במשך השנים.

במשך השנים היינו פעם מדינה יותר טובה, לא מי יודע מה, אבל בכל זאת מדינה יותר ערכית, יותר מוסרית, יותר מחושבת, יותר מזדהה, זו הייתה מדינה שאפשר היה להגדיר אותה כמדינה, פעם יותר ופעם פחות – כמדינה של צדק ורווחה, ועכשיו קבלנו מדינה של רווח וצדקה מדינת הסנדוויץ'.

אז מה שאני מציע לכם בסך הכל רבותיי המכובדים, חברי הממשלה, שבכל פעם שאתם מחליטים משהו אל תראו רק את ערפאת לנגד עיניכם, תראו. אתם הרי, הרי בלי ערפאת מה הייתם עושים בלי ערפאת, הרי הוא השותף הכי נאמן שלכם. אל תראו רק את ערפאת לנגד עיניכם, תראו לנגד עיניכם את הילד, את הילד עם הפולקע של העוף. ואז, תאמינו לי, תהיו גם הרבה יותר פופולריים, למה אני נותן לכם את העצות הטובות האלה, יכול להיות שראש הממשלה יהיה אז גם יותר פופולרי מנתניהו.

אם הוא יראה את הפולקע של העוף, ואת הילד, ואת החול על הפולקע, תקבלו החלטות הרבה יותר נכונות.

תודה רבה.

נעים להיזכר ולהזכיר לכולנו את נימת דבריו של יוסי שריד כראש אופוזיציה. הוא ניחן בלשון חדה במידה ובמינון הנכון.

ביום מותו, קוראי עיתון "הארץ" נפרדו מיוסי שריד. ראו מה הם חשבו עליו כנואם:

"היית חכם ושנון ומופת לעמך"; "רק חבל שלא לוקחים דוגמא מפוליטיקאים קיימים… אני מדבר על מוסר, אחריות, חכמה וניקיון כפיים. תודה לך יוסי"; "טוריו השנונים והחדים כתער יחסרו לי מאוד"; "נואם רהוט שלא היה כמוהו בארץ הזו. בדרך כלל נואמים רהוטים באים מהימין, כי שם החיים הם שחור ולבן"; "יוסי שריד, כל כך יחסר כאן. כמעט לא נותר מישהו שיוכל לומר את הדברים שצריך לומר, בבהירות, בחדות ובחכמה כזאת. הוא הדובר החזק ביותר שהיה לאמת ולהגינות במדינה."; "אהבתי את השפה העשירה שלו ובציניות האופיינית לו העביר את המסרים בצורה נבונה שקולה וחכמה. תמיד הגיון רב מאחורי כל אמירה שנונה. הוא היה מדור הולך ונכחד של מנהיגים גדולים במיוחד, לא מושחתים."; "ליבו ופיו היו שווים."; "וירטואוז של שפה. השפה הזאת צלפה בכל מה שדשדש בביצה. לא חשש ללעוג לטמטמת בעיתונות ובפוליטיקה. ישר, אמיץ ומתוחכם". (פורסם בהארץ ב- 5.12.2015)

. יהי זיכרו ברוך!