Tag Archives: ארגון יוצאי מרכז אירופה

פרסומאים יקים ותרבות הצריכה בישראל

"פנטסטיש", "גוטן טאג" וקריאות נלהבות נוספות בשפת האם של הייקים ושל חלק מצאצאיהם, מילאו את חלל הרחבה במוזיאון הפתוח בתפן בעת ביקור שערכתי שם לאחרונה. מזג אוויר קריר של סתיו קידם את פניהם של מאות המבקרים שהגיעו כמוני להפנינג חגיגי לרגל פתיחת התערוכה "ועכשיו לפרסומות" (האוצרת: רותי אופק) ב- 9 באוקטובר 2017. בראש המברכים היה התעשיין סטף ורטהיימר, מייסד ישקר וטכנולוגיית להבים.

למרות  הזיקה שלי לארגון יוצאי מרכז אירופה, רק לאחרונה נזדמן לי לבקר במרכז מורשת הייקים בתפן, בזכות התערוכה הייחודית. תערוכה שהיא פרי שיתוף פעולה בין ארגון "יוצאי מרכז אירופה" ו"מרכז מורשת הייקים".

ארגון יוצאי מרכז אירופה

התערוכה מעלה על נס את תרומתם של היהודים שהגיעו ממרכז אירופה ובהם הייקים, אנשי העלייה החמישית, להתפתחות ענף הפרסום בשלבים הראשונים של פיתוח הארץ והתבססות הרגלי הצריכה של התושבים בה.

אם הייקים, יוצאי ארצות מרכז אירופה, נתפסים אצל רבים מאתנו כדייקנים וחמורי סבר התערוכה חושפת פאן אחר שלהם שמחובר לסגנון ואסתטיקה. מדובר ב"בעלי המקצועות החופשיים, אנשי רוח ויצירה כמו גם אנשי תעשייה ועסקים, שהגיעו לפלשתינה מגרמניה בעלייה החמישית, והיוו הלכה למעשה את ראשוני פרופסיית הפרסום הבלתי-מוכרת למרבית התושבים הארץ ישראלים באותם הימים… רבים מהפרסומאים היקים הראשונים לא שלטו כלל בשפה העברית, שפת הפרסום בעיתונים החשובים של התקופה ההיא, ולכן לעזרתם באו "הטלאנטים" ילידי הארץ , כמו חיים חפר ואף המשורר שלונסקי, שלא בחלו בכתיבת סיסמאות וטקסטים למודעות וכרזות שכיכבו באותם ימים "(דני צימט, אתר "אלכסון").

מה בתערוכה:

בתערוכה מוצגות עבודותיהם של כמה משרדי פרסום, אשר השפיעו על תרבות הצריכה והפרסום בישראל, כדוגמת "פרסום או.קיי. OK", "פרסום צימט", "פרסום רייצס", "פרסום יעקבסון", "הרמן יעקבי", "פרסום מלניק", "פרסום וליש" ו"פרסום אטלינגר". עיקר ההשקעה בפרסום נבעה מתקציבי חברות ומפעלים, שהחלו להאיץ את התפתחותם עם תחילת התבססות המשק והכלכלה.

קפה עלית

מוצרי הצריכה מהשנים 1950-1930, שהופיעו בפרסומות, הם לדוגמא: טקסטיל שמפו, סבון של "שמן", שמן של "מגד", "קסם" של שמן. אריזות של סיגריות של חברות דובק, אופק, גלבוע, עתיד, מונט בלאן, כנרת, עליה ועוד. קפה עלית, המגפר, קפה עטרה, אסם, פריגת, עסיס, אוניה-מוצרי נייר, מוצרי טקסטיל של את"א, מעילים של טלמון ושות, מוצרי תרופות, קשת – ניקוי יבש, אמה – חומרי ניקוי, נעלי פיל, בלו-בנד ועוד

חלק מהמפעלים ומהמוצרים לא שרדו את תלאות הזמן, אך לא מעט מהם, כדוגמת "פריגת", "אסם", "תנובה", "טמפו", "עלית", "שטראוס", "שמן", "דובק" ו"בירה נשר" שרדו עד ימינו אלה.

מוצרים וחברות אלה המפורסמים בתערוכה מהווים חולייה מקשרת בין עבר והווה.

סיגריות דובק

המידע הנוסף העולה מן התערוכה מתאר את אופי העבודה במשרדי הפרסום שהוקמו על ידי הייקים בתחילת המאה הקודמת.

תנובה – ביצים

אלו העסיקו צוות עובדים מצומצם. הבעלים נטל על עצמו את תפקיד התקציבאי, הרעיונאי ואיש הכספים. הטקסטים אותם כתבו, הביאו עמם תרבות אירופאית של צריכה. הייקים, אשר לא תמיד שלטו בשפה העברית, הקפידו על הגשת הטקסט לקהל בשפות שונות: גרמנית, אנגלית, עברית וערבית.

"הנחת העבודה" הייתה שבעל משרד הפרסום יודע לעשות הכול, להמציא סיסמאות, לכתוב כותרות, לשכתב טקסטים, בעצם כל דבר חוץ מלעצב את המודעות. לצורך זה עמדו לרשותו גרפיקאים וציירים מוכשרים שהבולטים ביניהם היו האחים מקסים וגבריאל שמיר. אמנים אלו פעלו רבות בנושאים לאומיים ובשירות התעמולה הציונית, התערוכה מתמקדת אך ורק בעבודתם בתחום של פרסום מוצרי צריכה לחיי היומיום.

ואכן, בתערוכה מוצגות מבחר כרזות של גרפיקאים בולטים, אשר השפיעו על התפתחות התרבות החזותית בישראל, ביניהם, האחים גבריאל ומקסים שמיר שהיו פעילים משנות ה- 30 עד שנות ה- 90 של המאה הקודמת. עבודתם הלאומית הידועה ביותר היא סמל המדינה. גרפיקאים ידועים נוספים הם פרנץ קראוס שעבד עם חברת "דובק" ועיצב את המותג שוקולד הפרה עבור "עלית", ואוטֶה וׇליש, שעיצב מדליות, מטבעות, וגם סמלילים עבור "תנובה" ו"אסם".

דברים שראויים לציטוט

בין הדוברים, שקידמו את פני המבקרים בתערוכה בתפן רגע לפני הכניסה לאולם התערוכה, היה מר רפי קאופמן, נציג ילדי הפרסומאים/גרפיקאים הייקים. קאופמן העלה זיכרונות והדגיש בדבריו את המוטו של הוריו שיסדו את משרד הפרסום OK בישראל: "הורי האמינו ב'אמת בפרסום'; אמינות המסר הייתה חשובה להם", והוסיף: "דווקא הייקים הדביקו שמות עבריים למוצר, כדי לציין את הרוח הציונית. זאת למרות שלא ידעו טוב עברית".

גולת הכותרת של משרד הפרסום OK הוא מותג בן 79 שנים, "טקסטיל שמפו". בכתבה שפורסמה לפני כעשור (ספט' 2006) בtheMarker  בשם: "מותג במנהרת הזמן", מובא סיפור מרתק על הוריו של רפי קאופמן ותחילת דרכם בישראל כפרסומאים. האם, אולׅי קאופמן, הייתה הבעלים של חברת פרסום מצליחה בווינה והפרסומאית היחידה בישראל של 1938. עוד נאמרו בכתבה דברים המשווים בין עולם הפרסום כיום ובעבר, שראוי לצטט כאן:

בתקופה שבה מפרסמים נוהגים לרענן תדמית מותג חדשות לבקרים ולשנות או להחליף את הלוגו לעתים קרובות, מתנהל לו בשקט ובבטחה על המדפים, מחוץ לאור הזרקורים וללא תקציבי פרסום, מותג בן 79 שנים, המצליח לשמור על מיצובו המיוחד ועל מקומו בראש הקטגוריה לכביסה עדינה ביד – הלא הוא ה"טקסטיל שמפו.

ההסבר לבחירת השם טקסטיל שמפו היה הגיוני: "זוהי אבקת כביסה עדינה כמו שמפו." מאז 1938 ועד ימינו מאומה לא השתנה במוצר או בשם המותג וגם לא בסקיצה של המותג שמופיעה על גבי האריזה: זאטוט בחליפת צמר לבנה ומצנפת לראשו.

היום השחור ההוא: "ליל הבדולח"

בהיותי שייכת במובן מסוים לקהילת יוצאי מרכז אירופה, הוזמנתי ליום עיון שיתקיים השבוע ב-9 בנובמבר בבית התפוצות. ההתכנסות נועדה לציין 79 שנים לפוגרום 'ליל הבדולח', היום השחור בחיי קהילות יהודיות בגרמניה ואוסטריה, שכמעט ואינו מוזכר בתקשורת בשנים האחרונות.

יש לי קשר הדוק עם ידיד המשפחה, מר צבי כהן מכפר פינס, יהודי דתי שחווה את 'ליל הבדולח' על בשרו והוא מכנה אותו "היום השחור ההוא". כהן תעד את זיכרונותיו מאותו יום שחור במאמר שפרסם ב-2014 בכתב העת "ירושתנו". זהו מסמך חשוב, מדויק ובהיר העוסק ב"העשור האחרון בחיי הקהילה החרדית במגנצא תרפ"ט-תרצ"ט (1939-1929)"(עמ' שמ"ג-ש"פ). כהן מתבסס על מסמכים ועל זיכרונותיו מחיי הקהילה היהודית במיינץ. חלק מהמאמר עוסק בפרעות 'ליל הבדולח' שהתחוללו בעירו מיינץ, שבגרמניה.

אני מתנצלת בפני מר כהן על שלא אוכל להאריך בדברים ברשימה זאת. אתמקד כאן במבחר קטעים מתוך מאמרו, הנוגעים לשתי סוגיות: ראשית, האם הכינוי 'ליל הבדולח' הולם את האירוע ועדותו של כהן על אותו יום שחור. שנית, מה עלה בגורלם של ספרי הקהילה היהודית בגרמניה בעקבות היום השחור ההוא?

'ליל הבדולח' הוא הכינוי שיוחד לאירועי ליל ט"ז בחשוון תרצ"ט, אך יש החולקים על כך:

באחת מהערות השוליים הרבות שבמאמרו של כהן מצאתי ציטוט מדברי הרב יונה מרצבך, מראשי ישיבת 'קול התורה', ומי שהיה אב-בית-דין דרמרשטט. הרב מתיחס לכינוי "ליל הבדולח" בביקורתיות:

אצל יהדות גרמניה נתקיים בה 'שרפו כל מועדי א-ל בארץ'. זה התרחש בלילה אחד, אור ליום ט"ז מרחשון תרצ"ח. מצטער אני שבחוגים דתיים שונים מקובל כאילו היה זה בתאריך של ט"ו מרחשון – ולא הוא. אמנם לפי התאריך הלא-יהודי הוא התשיעי בנובמבר 1938. אבל לנו, המחשבים את הלילה ליום הבא אחריו ממילא יוצא כי 'ליל הבדולח' (ביטוי שנוא עלי, כי הם קראוהו כך: על שם "שברי הזכוכית", אך אצלנו היה ליל זה ליל שרפת כל קדשי ישראל בארץ זו) הוא הליל השייך ליום ט"ז במרחשון (10 בנובמבר). … אבקש להשתדל ולתקן את הטעות הזאת שנשתרשה.

הרב מרצבך מדגיש בדבריו אלו את חשיבותם היתרה של הספרים ותשמישי הקדושה ("כל קודשי ישראל בארץ זו"). על כן הוא מסתייג בבוטות מהכינוי המקובל, 'ליל הבדולח', מכיוון שהכינוי מתייחס בעיקר לזכוכיות שנופצו בבתים ובתי העסק שנבזזו. לי נדמה שכל יהודי באשר הוא מכיר בחשיבותם של ספרי קודש וספרים מעל ומעבר לנזקים חומריים. עוד אחזור לסוגיית הספרים בהמשך.

להלן קטעים מתוך עדותו של כהן על היום השחור ההוא, שהתרחש בהיותו נער בן 15:

היה זה יום חמישי בשבת, ככל יום השכמתי לבית הכנסת, וכשהגעתי לקצה רחוב בית הכנסת, באו לקראתי כמה מהמתפללים הקבועים ואמרו לי: 'בית הכנסת בוער, והמשטרה אינה נותנת להתקרב.' היינו כשמונה אנשים, וסיכמנו לגשת לביתו של אחד מחברי הקהילה, שבביתו נמצא ספר תורה, ולהתפלל שם.

העמוד הראשי של הניו יורק טיימס מתאריך 11.9.1938

מישהו הגיע לשם במרוצה וסיפר שיצאה הוראה האוסרת התקהלות של יותר משלושה אנשים, ומוטב שכל אחד ילך לביתו. כאשר חזרתי הביתה מצאתי שם את אבי במצב מאוד מבוהל, לאחר שניסה לברר פרטים נוספים ושמע שגם בתי כנסת אחרים עלו באש.

האב שהיה חבר בהנהלת בית החולים, שוחח טלפונית עם מנהל בית החולים. ממנו שמע שמגיעים פצועים ושאין בסביבה רופא שיוכל לעזור להם. מרגע זה והלאה הידרדרו העניינים בקצב מהיר. האב יצא לבית החולים. אספסוף פרץ לבית וכששמעו שהאב נמצא בבית החולים, הודיעו לו טלפונית שהם מגיעים לעצור אותו. את הילדים והאם הובילו אל מטה המשטרה, שתוך זמן קצר שחררה אותם. כאשר חזרו הביתה הם גילו שחלק מתכולת הדירה הושלך לרחוב דרך החלונות, שהחדרים הפוכים ומלאים שברי רהיטים וחפצים. האב שוחח טלפונית עם בני המשפחה ולאחר שהבין מה מתרחש נסע הביתה במונית. אבל בשל ההמונים שהצטופפו ברחוב, המונית לא יכלה להגיע עד פתח הבית. האב ניסה להמשיך ברגל אבל עוברת אורח זרה הזהירה אותו שאם יתקדם הוא ייהרג. לא הייתה לו ברירה והוא חזר לבית החולים. כאשר הכל נרגע האב חזר הביתה וגילה שכולם בריאים, שנגרם נזק רב לתכולת הבית ושחסרו הרבה דברי ערך. האב הצליח לטלפן לכל קרובי המשפחה בערים השונות ושמע מהם שרוב הגברים נלקחו למחנות ריכוז. שכנה שנכנסה להציע עזרה רמזה שהיא ידעה מראש שדבר כזה עתיד להתרחש.

עדויות נוספת למה שהתרחש באותו יום שחור, לוקטו על ידי עיריית מיינץ ופורסמו ב- 1991 בספר בשם "כשהתקוות האחרונות נמוגו". הספר מכיל כתבות רבות של יהודים שהיגרו ממינץ ובהן הם מתארים את קורותיהם ב'ליל הבדולח'. מהעדויות שבספר עולה שב'ליל הבדולח' לא היו הרוגים במיינץ ובית הקברות החדש וגם בית הקברות העתיק של היהודים לא ניזוקו. גם בית החולים היהודי ובית הזקנים הצמוד לו לא נפגעו, אך נקלעו לקשיים. (על ליל הבדולח, יד ושם)

מה עלה בגורלם של ספרי הקודש ואוספי הספרים של יהדות מיינץ?

למר כהן נודע על הצלתם של ספרי הקודש ואוסף ספרי יהודי מיינץ והוא מתאר זאת כך:

בשנת 2010 נודע לי על ספר שראה אור במיינץ ובו פרטים אודות הספרים הללו, שהתגלו לאחר המלחמה. פניתי למחבר הספר – פרופ' אנדריאס לאהנהרדט, ראש הפקולטה לאוונגליזם (כת נוצרית הנפוצה בגרמניה) באוניברסיטה על שם גוטנברג במיינץ. לאהנהרדט מסר לי עותק של הספר ומאוד התרשמתי מהבנתו של לאהנהרדט בכל תחומי היהדות ומהעבודה הרבה שהשקיע.

בעקבות הקריאה בספר כהן מסר ללאהנהרדט "הערות והסברים שלא יכול היה למצוא במקום אחר." מאז הם שומרים על קשר ונפגשים לעתים כאשר לאהנהרדט מגיע לישראל. בשנת 2012 אף יצא להם להיפגש במיינץ. (יש לציין שמר צבי כהן הוא אדם נמרץ וערני למרות גילו המופלג).

ליל הבדולח – כרוניקה של חורבן מרטין גילברט (צומת ספרים)

מספרו של לאהנהרדט עולה שבמרתף, שהיה קרוב לספרייה העירונית במיינץ, נמצאו אחרי המלחמה כ-5,500 ספרים שנאספו על ידי הנאצים ועמדו להישלח למקום ריכוז, אך לבסוף לא נשלחו. חלקם הם ספרים מהבניינים הצמודים לבית הכנסת. חלק נכבד נוסף הם ספרים מספריותיהם של הרב מאיר להמן ופרופסור סאלפלד ומספריית בית הספר של הקהילה הכללית. ספרים נוספים הגיעו מבית המדרש של יוצאי מזרח אירופה, וגם מבית הכנסת 'קהל עדת ישורון' – ספרים של הקהילה ושל אנשים פרטיים.

כל האוסף הזה נמסר לקהילה היהודית החדשה הקטנה. אבל מכיוון שלא הייתה מסוגלת לטפל באוצר הספרים ההיסטורי הם הופקדו לשמירה בפקולטה לאוונגליזם שבאוניברסיטה המקומית. שם הם נשמרו בארגזים כמעט ללא טיפול עד שנת 2005 לערך. אז מונה פרופסור לאהנהרדט לראש הפקולטה והתחיל למיין את הספרים ולסדר אותם. כיום הם נגישים במדפים. בזמנו התעורר כעס רב בין יוצאי העיר מיינץ על מסירת הספרים לידיים לא-יהודיות. למרות זאת כהן מברך על כך, כי אחרת הם בוודאי היו כבר קבורים היום באדמה.

לשמחתנו, כתבי היד שבאוסף קהילת מיינץ צולמו בינתיים והועברו למיקרופילם. העתקים שמורים במכון לתצלומי כתבי יד עבריים בירושלים. הספרים שהובאו לישראל מאירופה אחרי המלחמה נקלטו רק בחלקם על ידי ספריות גדולות שגם עוסקות בשימור ספרים.

 

לקריאה נוספת:

כך צוין השנה ליל הבדולח בחוגים חרדים בגרמניה (ט"ו חשוון, 4.11.2017)