תגית: אפרו אמריקאים

יום מרטין לותר קינג – הבדלי גישות; מטרה אחת

לנרטיב פוליטי יש בדרך כלל בסיס אידיאולוגי. מבעד לפריזמה האידיאולוגית נרקם נרטיב שרבים מאמינים בו ובאמיתותו. מעין מטבע עובר לסוחר. זה מסביר את הנטייה לגיבוש מחנות פוליטיים. בניגוד לעובדה היסטורית מאומתת, מה שאופייני לנרטיב הוא שבחלוף הזמן, כאשר מטשטש ההבדל בין אידיאולוגיות ישנות, מי שתמכו בנרטיב מתפכחים, ונוטשים את הנרטיב. ראו מקרה קרב תל-חי והאמירה ההירואית של יוסף טרומפלדור.  ראו גם את הקשיים בהקמת ממשלה, (מרץ-אפריל 2020), כשהמטרה היא אותה מטרה אבל האידיאולוגיה והרקע האישי אינם דומים.

**********

הדוגמא האקטואלית לימינו היא התנועה לזכויות אזרח בשנות ה-50 וה-60 בארה"ב.

360px-Martin_Luther_King_-_March_on_Washington
ד"ר מרטין לותר קינג ג'וניור, במצעד הגדול לוושינגטון והנאום "יש לי חלום". 1963. מקור: ויקיפדיה

מנהיגי התנועה: ד"ר מרטין לותר קינג ג'וניור ומלקולם X. שני מנהיגים יוצאי דופן אלו – ד"ר מרטין לותר קינג ומלקולם X – פעלו למען אותה מטרה ובאותה תקופה. ההגיון אומר שהם ישתפו פעולה ביניהם. זה לא קרה. ההיסטוריה רצופה דוגמאות לאי שיתוף-פעולה בין מנהיגים פוליטיים, למרות המטרה הזהה. [רואים זאת גם בישראל– הקושי להרכיב ממשלה 2020]

מרטין לותר קינג ג'וניור ומלקולם X, שני המנהיגים הבולטים ביותר של התנועה לזכויות האזרח בארה"ב, מאז שנות ה-1950 עד שנות ה-1960, נפגשו פנים אל פנים פעם אחת בלבד, וגם אז המפגש התרחש באופן בלתי מתוכנן מראש.

 

המפגש ביניהם התרחש ב- 26.3.1964 בוושינגטון DC. מלקולם X הגיע אל ישיבת הסנאט האמריקאי במטרה להשתתף בדיון בנוגע לזכויות האזרח. כשהדיון הסתיים, מלקולם X חמק אל בין השורות האחוריות של מסיבת העיתונאים שהמתינה למרטין לותר קינג. בסיומה, קינג עזב את המקום דרך דלת אחת ומלקולם מיהר לצאת דרך הדלת השנייה. הוא הצליח לעצור את קינג בדרכו. "היי, מלקולם" אמר קינג, "נעים לראותך". "נעים לראותך", השיב מלקולם. כתבי העיתונות החלו להתקבץ סביבם והקהל צפה בשני המנהיגים לוחצים ידיים. המחווה צולם מיד. היה ברור שקינג מופתע מהמפגש, אבל מלקולם רק חייך, פנה אל קינג ובנימה בוחנת אמר: "מיד יחקרו אותך". ובזה הסתיים המפגש בין השניים. הם מעולם לא שבו להיפגש.

מלקולם X
מלקולם X. מקור: ויקיפדיה

במפגש ניכר מתח בין השניים, למרות המטרה המשותפת. הוצעו כמה הסברים לכך. ביניהם – הבולט מביניהם מצביע על ניסיון חיים שונה של כל אחד מהם. שכן עקב השוני ברקע האישי כל אחד מהם נקט דרך שונה במאבק למען זכויות אזרח לאפרו-אמריקאים.

רקע שונה

קינג נולד ב- 1929, ארבע שנים אחרי מלקולם. שניהם בנים של מטיפים בפטיסטים, שהיו פעילים פוליטית. שניהם נחשפו מגיל צעיר לתנועות התנגדות שפעלו נגד הגזענות בחברה האמריקאית של אותה תקופה. שניהם סבלו מכך בילדותם. אבל ילדותו של מלקולם הייתה הרבה יותר טראומטית מזו של קינג. מערכת היחסים במשפחתו של מלקולם הייתה רצופה משברים. לעומתו, קינג סיפר בבגרותו שהרוח האופטימית שלוותה אותו כל חייו והאמונה בטבע האדם, נבעו מכך שגדל ב"משפחה שהאהבה הציפה אותה."

הבדלים משמעותיים יותר בין השניים בולטים בתקופת בגרותם. מלקולם X נסחף לשימוש בסמים והיה מעורב בפלילים. הוא נעצר בשל כך ונשלח לכלא. שם הצטרף ל-NOI (אומת האיסלאם) בראשותו של אלי מוחמד, ששימש עבורו כדמות אב. השקפת עולמו הצטמצמה מאחר וכחבר ב-NOI הוא לא נחשף לנושאים הרחבים יותר של היסטוריה ותרבות השחורים. ה- NOI העניקה למלקולם תחושה של שייכות ומטרה.

קינג למד באוניברסיטה ופגש שם דמויות בעלות השראה הרבה יותר חיובית מאלי מוחמד. הוא הצטרף למאבק למען זכויות האזרח, שמלקולם כמעט לא היה פעיל בו. לקינג היו יתרונות נוספים, כגון העובדה שהיה מנהיג בפטיסטי בתקופה שבה בפטיזם נחשב לתנועה מוכרת ומוערכת היטב בקרב האפרו-אמריקאים.

בשנות ה- 1950, מלקולם זכה לקידום בשורות ה- NOI והפך למטיף הפעיל ביותר של האסלאם. אבל באותה תקופה, קינג כבר היה מנהיג מאוד פופולרי בתנועת זכויות האזרח בארה"ב. כך נודע למלקולם על קיומו של קינג.

התקשורת והנרטיב

כמו שקורה בדרך כלל כשמדובר באירוע חדשותי מתפתח, התקשורת לא עמדה מן הצד. הסיקור התקשורתי של הפער בין שני המנהיגים הפופולאריים היה אינטנסיבי והופיע תחת כותרות כגון, "מלחמת בני אור ובני חושך". בעוד שההבדלים האמיתיים בין מלקולם וקינג נגעו לגישה ולדרך, התקשורת העדיפה להשתמש בסגנון כתיבה סנסציוני שלפיו, הפער בין שני האישים "מסכן את תנועת המחאה".

קינג המשיך להטיף לחיפוש דרך יותר טובה למאבק. בנאומיו נהג לומר כך, "There must be a better way" – דרך של אהבה דרך של מחאה לא-אלימה.

יש אומרים שהקנאה בפופולאריות הגוברת של מלקולם X מחוץ ל- NOI וגם בתוך התנועה, הובילה להשעייתו ממנה בסוף 1963. בתחילת 1964, מלקולם X עלה לרגל למכה (חאג'). ומשם חזר כאדם חדש – מוסלמי אמיתי, מנותק מ- NOI, ומוכן לעבוד בשיתוף פעולה עם קינג, ומנהיגים אחרים שעליהם מתח ביקורת בעבר. הוא הקים את "הארגון לאחדות אפרו-אמריקאית", ובמהלך 1964 ניסה למשוך לארגון כמה שיותר אפרו-אמריקאים, ובמיוחד את מי שלקחו חלק בתנועה לזכויות האזרח. יכול להיות שהיוזמה לפגוש את קינג בוושינגטון, שאוזכרה לעיל, הייתה מכוונת גם כן לכך.

בתחילת 1965 מלקולם הוזמן על ידי "המועצה המתאמת של סטודנטים המטיפים לאי אלימות" (SNCC) לסלמה שבאלבאמה – עיר מגוריו ומעוזו של קינג – כדי להשתתף בוועידה. מלקולם הגיע ונשא נאום חוצב להבות, שבו הוא תקף את קינג. המארגנים ניסו לייעץ לו מראש על מה לדבר והוא בשלו, "אף אחד לא ישים מילים בפי". דבריו של מלקולם הגיעו לאוזניו של קינג עצמו, ששהה באותה עת בכלא. רבים אינם יודעים שלאחר הוועידה מלקולם פגש את אשתו של קינג, קורטה סקוט קינג, והבטיח לה, "אני רוצה שד"ר קינג יידע שלא הגעתי לסלמה כדי להקשות עליו, אלא להקל עליו. אם הלבנים יבינו מהי האלטרנטיבה, אולי הם יראו נכונות להקשיב לד"ר קינג."

למרבה הצער מלקולם לא זכה להוכיח את עמדתו, וקינג לא זכה להיווכח בתמיכתו של מלקולם. שבועות ספורים לאחר נאומו של מלקולם X בסלמה הוא נרצח (21.2.1965). קינג, שהיה מאוד מוטרד מהרצח העדיף שלא להגיע לטקס הלוויה, ובמקום זאת הכריז בפומבי שהוא מביע תנחומים לאשתו ולמשפחתו של מלקולם. הוא דיבר גם על אהדתו למלקולם X.

שינוי עמדה פוליטית

בתקופה שלאחר רצח מלקולם X, קינג הראה התקרבות לגישה שאפיינה את מלקולם, דהיינו, מרד והגנה עצמית אקטיבית. קינג עצמו נרצח בינואר 1968. עד אז תעד את זיכרונותיו ובכלל זה את העובדה שהוא אינו חש צער על כך שמלקולם עורר את האפרו-אמריקאים למרוד במדיניות של גזענות: "כי בלי להט, האפליה הקשה נגד השחורים תתמיד בלי גבול".

הנרטיב והשינויים – מבט לאחור

במבט לאחור, באין אמוציות וקנאה בין תנועות, הדברים עשויים להיראות שונה מאשר בזמן ההתרחשות עצמה. אחד הגורמים לשינוי הוא פער בינדורי. הדור שלא ידע את אותם ימי המחאות השקטות שקינג דגל בהם, והיותר לוהטות של מלקולם, רואה היום את הדברים אחרת. הטענה הרווחת כיום במחקר היא כי ביום מותו של קינג כבר לא היה הבדל משמעותי בין גישותיהם. רבים מצטערים על שבאותם ימים, רוב חברי התנועה לזכויות האזרח לא היו מודעים לקשר ולדמיון כלשהו בין מלקולם וקינג, מה גם שהעיתונאים המשיכו להבליט את "הפער התהומי בין שניהם", והמשיכו לדבר על הטינה ששררה ביניהם. גרסת העיתונות חלחלה אל דור הפעילים הבא מקרב השחורים. כך נכפה עליהם לבחור בין דרכו של מלקולם X לבין דרכו של קינג. רק מעטים ציינו את המשותף בין המנהיגים, ודיברו על מלקולם X כמי שסלל את הדרך להצלחתו של קינג. הם ציינו שמי שמפעיל התנגדות פסיבית ונוקט בגישה של אי-אלימות, מאבד את עוצמתו הפוליטית. רק הם הבינו שהשחורים בארה"ב היו זקוקים לשני המנהיגים גם יחד, בדיוק כפי שהודו הייתה זקוקה לגנדי וגם לנהרו.

ה"תיקון" – ב- 1983 הוקמה קבוצת תיאטרון על ידי בנותיהם של כל אחד משני המנהיגים. הקבוצה שמה לה למטרה להבליט את הדמיון בין שני המנהיגים. קבוצת התיאטרון יצרה מופע בשם "לקראת המחר" (Stepping into Tomorrow), והפיצה את "הקולות של האבות" בבתי ספר, בכנסיות ובמרכזים קהילתיים בכל רחבי ארה"ב. באמצעות המופע התיאטרלי הן ביקשו להפיץ נרטיב מאחד. המופע סיפר למשל שכאשר קינג היה עצור וישב בכלא, מלקולם שלח אליו מברק תומך. וכאשר מלקולם נרצח, קינג שלח מברק תנחומים לאשתו של מלקולם. כל זאת כדי לנפץ את המיתוס שרווח עד אז לפיו, דבריו של קינג היו שונים מהותית מאלו של מלקולם X, ושניהם היו בעלי דעות מנוגדות.

כיום, 53 שנים לאחר הרצח של מלקולם, ו- 50 שנה לאחר הרצח של קינג, קשה לומר שהגזענות בארה"ב נכחדה טוטלית.

יום מרטין לותר קינג והמסר החשוב שלו:

המסר הפוליטי של "יום מרטין לותר קינג" שנחגג בארה"ב הוא, שאפשר להתגבר על מכשולים זהים גם כאשר הדרכים לכך שונות. מרטין לותר קינג כתב על כך בקובץ זיכרונותיו, "יש יותר מדרך אחת להשיג מטרה, ובלבד שהדרך שנבחרה היא כנה ואמיצה". יום מרטין לותר קינג נועד להנציח את העובדה ששני המנהיגים האפרו-אמריקאים, קינג ומלקולם X, בחרו בדרכים שונות כדי להתמודד עם אותה בעייה: גזענות. שניהם עשו את דרכם בכנות ובאומץ וידעו להביע תמיכה זה בזה ובלבד שיושג החלום המשותף.

ולסיום – השיר כולנו נתגבר – We shall overcome! שהפך למעין קאנון משותף של התנועה לזכויות האזרח, שיר מחאה. שרה הזמרת האגדתית, ג'ואן באז.

 

אנו נתגבר – ג'ואן באז.