תגית: אפי איתם

"כעלה נידף". חזרה בתשובה במלחמת יוה"כ

"ﬧֹב החוזרים, חוזרים מתוך מצוקות אישיות… ואם לא הם, אז צאצאיהם הם אלה שמתפרקים/מתפקרים…"

מלחמה כבדת דמים/ תרצה הכטר

הדילמה של היוצאים בשאלה מלווה במאבק בין הלב לשכל וחיפוש האמת הוודאית. שני גורמים אלו מומחשים היטב ברומן ההיסטורי כעלה נידף. גורמים אלו ליוו גם את תהליך החזרה בתשובה של  לוחמים בקו האש וטייסי חי"א במלחמת יום הכיפורים (1973).

"כעלה נידף" – (תרגמה יעל ענבר, הוצאת ידיעות ספרים, 2015, 493 עמ') הוא  רומן היסטורי מאת מילטון שטיינברג (פורסם לראשונה באנגלית ב-1939). זהו סיפורו של אלישע בן אבויה, דמות המוזכרת בתלמוד בָּכינוי, "אחר". מי שבטרם נטש את המסורת היהודית, נחשב לאחד הﬨָּנאים הגדולים. הדיאלוגים המעמיקים בין הדמויות המשובצים ברומן ההיסטורי כעלה נידף חושפים התחבטויות הנפש של אלישע בחיפושיו אחר האמת הוודאית בבסיס האמונה באלוהים. הדיאלוגים הם פרי דמיונו של שטיינברג, בעוד הדמויות לקוחות מתקופת הבית השני.

החיפוש אחר "אמת ודאית" – סוגייה מרכזית בתהליך היציאה בשאלה

אלישע בן אבויה נחשף מגיל צעיר להגותם של הפילוסופים היוונים. את המסורת היהודית הוא בחן לאור כתביהם, בחיפושיו אחר האמת הוודאית.

באחד הדיאלוגים שאלישע בן אבויה מנהל עם אשתו, בולטות תחושות של פקפוק ותהיה באשר לאמיתות התורה, התושב"ע, והדת היהודית. הדיאלוג חושף את תחושת הצביעות שלו, ואת המחשבה שזה אינו הדבר האמיתי:

"אתה מתכוון לומר," לחשה בבעתה, "שאתה כבר לא מאמין בתורה, בתורה שבעל פה, בכל הדת שלנו?" – "זה לא בדיוק כך. אני לא כופר בפועל. אני פשוט מפקפק במידה מחרידה, כך שבכל פעם שאני מתפלל או מקיים מצווה כלשהי אני מתחיל לתהות אם הדבר אמיתי או נכון. גרוע, הרבה יותר גרוע, הוא הצורך לשאת דרשות בפני אחרים כשאני בעצמי לא בטוח. אני מרגיש כל כך צבוע…" – "אבל זה מטורף," קראה. "אסור לך אפילו להגיד דברים כאלה. זה חטא." -"אבל אני חושב אותם." – "אז תפסיק לחשוב אותם." – "אני מנסה, אבל זה בלתי-אפשרי. אף אחד לא יכול לשלוט במחשבות שלו."

שיח בין גולשים חרדים בפורום "בחדרי חרדים" סביב "כעלה נידף"

על-פי כמות המשתתפים בשיח סביב הרומן ההיסטורי של שטיינברג, מתקבל הרושם שהרומן נקרא על ידי רבים מהגולשים ב"בחדרי חרדים". את עיניי צדו הפרשנויות ל"כעלה נידף" שהועלו לאשכול, "אלישע בן אבויה: מאבק בין דת לשכל" ("בחדרי חרדים"). השיח באשכול מאמת קיומו של מאבק בין השכל והדת וחיפוש אחר האמת הוודאית בתהליך היציאה בשאלה. הדיון בתהליך היציאה בשאלה ובחיפוש אחר האמת הוודאית מספק תובנות גם ביחס לסוגיית "החזרה בתשובה": א. הן הדת והן האלטרנטיבה – השכל, לא סיפקו לאלישע את צרכיו המוסריים. ב. הדת רחוקה מהאמת הוודאית. זהו שקר קדוש. ג. ﬧֹב החוזרים, חוזרים מתוך מצוקות אישיות. וכך מתנהל השיח:

משתתף א': "מסקנת אלישע (לפי הספר) היא שבשכלו לא יכל למצוא אלטרנטיבה לדת. לכן הוא נשאר 'תקוע' ושבור. לדת לא יכל לחזור אחר שגילה את טיבה (בלשוננו שקר קדוש) אבל גם שכלו לא סיפק לו את צרכיו המוסריים." משתתף ב' מגיב: "…. מי שטעם את טעם השכל וההיגיון הצרוף, הדרך אחורה סגורה. כך אני הבנתי אותו לפחות." משתתף ג' מוסיף: "התעניינתי לגבי גוף הספר והרושם מתקבל שהמסר העוצמתי שלו הוא "לא ליסתר איניש בי כנישתא עד דלא בני בי כנישתא אחריתא" [לא יסתור אדם בית כנסת עד שלא בנה בית כנסת אלטרנטיבי]." משתתף ד' מוסיף: "על אותו משקל אפשר לראות את הצד השני והוא "תופעת החזרה". ﬧֹב החוזרים, חוזרים מתוך מצוקות אישיות … ואם לא הם, אז צאצאיהם הם אלה שמתפרקים/מתפקרים… [הדגשות שלי ת.ה.]" 

המאבק בין השכל והלב, לרבות החיפוש אחר האמת הוודאית היוו סממן שחזר על עצמו גם בקרב החוזרים בתשובה במהלך ובעקבות מלחמת יום הכיפורים (1973). להלן מספר דוגמאות:

מרדכי (פופיק) ארנון,  זמר ושחקן ישראלי, חזר בתשובה באמצע שנות השבעים והפך לחרדי ליטאי – "זה [חזרה בתשובה, ת.ה.] לא היה בזבנג וגמרנו, זה היה תהליך ארוך ומתמשך…. הכל התחיל עם פרפרים בבטן ואחר כך התפתח למחשבות בראש, ומשם לביצוע מעשים של חזרה בתשובה אמיתית וגלויה… הפרפר הראשון החל לאחר מלחמת יום כיפור".

סא"ל (לשעבר) רענן נאמן – הטייס רענן נאמן השתחרר בדרגת סא”ל לאחר שפיקד על טייסת סקייהוקים, חזר בתשובה וכיום הוא רב. במהלך טיסת קרב קשה במלחמת ההתשה, נאמן איבד את כף ידו, ועם יד אחת מתפקדת המשיך להילחם, בעודו מתחמק שוב ושוב מטילי האויב. .. בסיום הקרב, "אלוהים עדיין לא היה שם" הוא אומר. אבל מהרגע שהגלגלים נגעו בקרקע, הוא [אלוהים, ת.ה.] החל לחלחל, באיטיות ובהתמדה. לאחר מלחמת יום הכיפורים, והשבר שבעקבותיה, צלל נאמן אל נבכי נשמתו, והחל לחזור בתשובה. "אתה יכול לקבל כנפי טייס ולהעלות  את ה'פאנטום' שלך לגובה שלושים אלף רגל, אבל לימוד דף גמרא מרים אותך למקום גבוה אף יותר!"

אפי איתם. היה קצין חי"ר בחטיבת גולני, גדוד 12. במלחמת יום הכיפורים לחם בקרבות הבלימה נגד הצבא הסורי ברמת הגולן. בהתייחס למלחמה איתם הבין שנלחמים על הבית "כל אחד יוצא למלחמה, … אדם נדרש לסכן את חייו בשם "חיים יותר כוללים, העם שלך, המדינה שלך"… בדקות הראשונות [של מלחמת יום הכיפורים ת.ה.], היה לי בראש שנלחמים על הבית…. פשוטו כמשמעו… כאשר אתה רואה את החברים שלך, אדם נהרג תוך שנייה… (מכאן ואילך מתייחס איתם למאבק בין השכל והדת והחיפוש אחר האמת הוודאית): איך אפשר לסכן את החיים שלך בשביל משהו שהוא לא ברור? מה יש במדינת ישראל שהוא מספיק כדי שאני אסכן את החיים שלי? מה הקשר שלנו אל הכלל, אל המורשת, אל הזהות היהודית שלנו… מלחמה היא המקום שבו משוואת היחיד והביחד מגיעה אל רגע האמת שלה. (בשביל מי אני נלחם, בשביל מה..)" את התשובה מצא ביהדות. במקביל המשיך לשמש בתפקידים ציבוריים.

אל"מ (מיל.) ישי שלח (טייס ומפקד טייסת 109 2009-2011): חזר בתשובה, ללא קשר למלחמת יום הכיפורים. שלח נולד למשפחה חילונית בקיבוץ שדה נחמיה, הלך לקורס טייס, הפך לטייס ובהמשך למפקד טייסת. (המאבק שלו בין הדת והשכל) "חזרתי בתשובה בהיותי טייס ומפקד טייסת. סיימתי לימודים והיה לי זמן לחשוב, מי אני, מה אני, ולמה אני מוכן לתת את החיים שלי בתור לוחם ובתור טייס קרב בחיל האוויר. נפגשתי עם חבר… שהיה בתהליך של תשובה. פעם ראשונה בחיים שלי שמשהו נדלק. ואמרתי, אני הולך לבדוק בצורה הכי רציונלית, ויבשה [היכן נמצאת האמת הוודאית, ת.ה.]. ידעתי שאני נחשב כי אני טייס קרב, מפקד טייסת…אבל בפנים משהו חסר. משהו לא מלא … מציק. לא יכולתי להבין מדוע כל החיצוניות המושלמת הזאת, זה לא מספיק לי. וככה התחיל חיפוש שהגיע לתשובה".

חומר למחשבה: על פי הרומן ההיסטורי, "כעלה נידף". החשיפה של אלישע בן אבויה להגותם של פילוסופים יוונים הובילה אותו למאבק בין הדת והשכל ולנטישת המסורת היהודית. שכן את האמת הוודאית הוא לא מצא. אולם באחרית ימיו התאכזב לגלות שגם במדע/שכל אין וודאות מוחלטת. עד יום מותו אלישע המשיך להתלבט. החזרה שלו למסורת היהודית באחרית ימיו הייתה פשרה.

כפי שעולה מדברים אלו, ישנם רגעים בחיים, לרבות אירועים קשים, שבהם אדם מחפש את האמת הוודאית.  ספציפית, תהליך החזרה בתשובה כרוך בהתלבטויות וחיפוש אחר אמת וודאית. אם לשפוט לפי המקרה המתואר ב"כעלה נידף", גם תהליך החזרה בתשובה של לוחמי צה"ל וטייסי חי"א, לעולם יהיה כרוך בהתלבטות בין האמת של המסורת היהודית וזו של השכל וההיגיון.

דרוש יו"ר ליד ושם

מאז החל תהליך מינויו של יו"ר חדש ליד ושם, במקומו של היו"ר הפורש אבנר שלו, ששירת נאמנה את יד ושם במשך 27 שנים, התקשורת מדווחת ומעדכנת מה יעלה בגורל הצעתו של השר זאב אלקין, השר להשכלה גבוהה, למנות את אפי איתם כיו"ר.

יד ושם, ירושלים. קרדיט: ויקיפדיה

תהליך מינוי היו"ר כפי שהוא נעשה עד כה, הינו חוקי לגמרי. ההצעה של השר אלקין, שהועלתה בתמיכתו הלא-רשמית יש לומר של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, אושרה בוועדה למינויים בכירים בתאגידים של רשות החברות ותועבר בקרוב לאישור הקבינט הפוליטי.

מחד, ניכרת תמיכה במינויו של איתם לתפקיד בקרב חוגים רחבים בציבור הישראלי. מאידך, התנגדויות למינוי איתם יש בלי סוף. גופים שמייצגים את ניצולי השואה, אנשי אקדמיה, חברי כנסת ורבים נוספים בישראל היו בין הראשונים להגיב על מהלכו של השר אלקין. אנשי אקדמיה פרסמו עצומה נגד המינוי של איתם, אחרים התראיינו לכלי התקשורת בישראל, והסבירו מדוע המינוי אינו הולם, ואף מבייש את המוסד שנקרא יד ושם שחרט על דגלו שכל בני האדם שווים. מבין שלל הכותרות בתקשורת המקומית עדיין לא מצאתי כותרת שמכריזה בצורה ישירה, מבלי ללכת סחור-סחור, שהתהליך הנוכחי הינו פוליטי מובהק. אם כי בגוף הידיעות שפורסמו ישנם רמזים ברורים או משתמעים לכך.

בעולם מגיבים להצעה למנות את אפי איתם ליו"ר יד ושם. אחת הכתבות שמצאתי ושפורסמה ב- 16 בנובמבר באתר תקשורת צפון אמריקאי יהודי (The Jewish News of Northern California) מציבה בכותרת, בצורה הכי ברורה שאפשר, שהמינוי מתנהל כמאבק פוליטי.

The political fight over who will lead Yad Vashem, Israel's Holocaust Museum.

העיתונאי Ben Sales, עוטף את סוגיית המינוי בהגדרה אחת חד משמעית, המינוי הוא פוליטי. המשפט הפותח את הכתבה אומר מפורשות, "One of the latest political disputes in Israel…", והמשפט הבא אחריו מציין שהיוזמה הגיעה מראש הממשלה, בנימין נתניהו ושותפיו. עד כאן הקורא כבר מבין שהעיתונאי שפרסם את הכתבה מתרשם שהמינוי עובר מסלול פוליטי ושהוא כרוך בעימותים וויכוחים. אלא שהפעם עלינו לציין לעצמנו שהוויכוח הפוליטי מתרחש בנוגע לזירה בלתי צפויה בעליל. מה למוסד כמו יד ושם ופוליטיקה?

אין בכתבה של בן סיילס ולו מילה אחת על הדרישות והרקע המקצועי המצופה מאדם שמיועד לתפקיד של יו"ר יד ושם. מי שעוקב אחר הידיעות בתקשורת המקומית לומד שהמועמד לתפקיד אמור בעצם לנהל מוסד חינוכי ולקיים פגישות עם היסטוריונים שעובדים ביד ושם. האם יש לאפי איתם הניסיון הדרוש לשם כך? ומה לגבי מועמדים אחרים הבקיאים בתחום החינוך, כמו לדוגמה, זבולון אורלב  או שי פירון?  

בהמשך הכתבה בן סיילס מציג את עיקרי טענותיהם של המתנגדים והתומכים במינוי, ומוסיף פרטים על משמעותו של יד ושם בארץ ובעולם, הרקע של אפי איתם כאיש צבא מצטיין וכחבר כנסת, לרבות אזכור הפרשה משנת 1988, שנכרכה סביב שמו של איתם ושבה מצא את מותו פלסטיני, והנאום שאיתם נשא בכנסת ב- 2006, שבו הוא אמר מפורשות שיש לגרש את הפלסטינים מאזורי יהודה ושומרון ולסלק מהכנסת חברי כנסת ערביים. חותמת את הכתבה שאלה רטורית, "הייתכן שהצבעה עתידית בקלפי תושפע ממי שעומד בראש יד ושם?", ודי לחכימה ברמיזה.

לדעתי, הפיסקה החשובה נמצאת עוד קודם לכן, לפני הסיכום. יד ושם מייצג בראש ובראשונה תזכורת ומצבת זיכרון למאבק כנגד הישנות זוועות השואה והניסיון להכחיד את העם היהודי. מינויו של אפי איתם לתפקיד יו"ר יד ושם ייצג נאמנה את המסר הזה. מינויו של איתם, "שעוטר על חלקו בקרב נגד השמדת ישראל ב- 1973, יכול להעביר את המסר שהם כבר לא יכולים לפגוע ולהרוג יהודים ללא עונש." (ציטוט מהכתבה).

יחד עם זאת, מוסיף סיילס, יש לשקול כיו"ר ליד ושם מינוי של אדם ש"יאותת על רצון להכליל את לקחי השואה ולא לראות בה פשע אנטישמי בלבד, אלא פשע רחב יותר נגד האנושות" (ציטוט מהכתבה). שכן הראייה העכשווית היא שאין כמו יד ושם לשמש גם כאנדרטת זיכרון לכל באי עולם בדבר כיבוד חיי האדם באשר הוא, ברוח ההכרזה של האו"ם על זכויות האדם (10.12.1948) שבאה בעקבות השואה.