תגית: אנתרופולוגיה

אגדה בסקית

לא מזמן חיפשתי את הספר גרניקה – סיפור בסקי על אהבה ומלחמה, מאת דייב בולינג. הספר תורגם לעברית וראה אור בהוצאת אריה ניר.

קרדיט: אתר "סימניה"

בולינג הוא עיתונאי שחי ופועל במדינת וושינגטון. הוא נבחר על ידי בארנס אנד נובל למקום הראשון בקטגוריה "סופר נפלא חדש" לשנת 2009, ובבריטניה דורג כאחד מ-12 "הקולות החדשים" בתחום הספרות. הספר מבוסס על תחקיר עומק  על המקום והתקופה, ומעורר מחשבות על תעצומות הנפש של בני אדם המצויים במצבים בלתי אפשריים. העלילה מבוססת על אירוע שהתרחש בתקופתו של פרנקו בספרד ועליית הנאציזם בגרמניה. גרניקה, עיירה שלווה שאוכלוסייתה חיה שם מזה דורות, שמרה על מסורת עתיקת יומין. כל זה נמחק בבת אחת על ידי הפצצה של חיל האויר הגרמני, בהסכמתו של הגנרל פרנקו. למרות שמדובר בספר המבוסס על תחקיר, הסיפור עצמו הוא בחזקת אגדה. כך מבחינתי. בהמשך נבחן את העובדות.

היה זה האמן פבלו פיקסו שהגיב לטרגדיה של העיירה הבסקית, גרניקה. מיד לאחר שקרא את הידיעה בעיתון בהיותו בפריז, הוא החליט להנציח את האירוע. הוא בחר לתאר את המראות המזעזעים בעת שהעיירה נהרסה. ראיתי את היצירה שלו, "לה גרניקה", הרבה לפני שקראתי את הספר. לה גרניקה (שמן על בד, 3.4 מ' אורך, 776 מ' רוחב), הוצגה במוזיאון  ריינה-סופיה במדריד. אין ביצירה מטוסי קרב או פגזים. מתוארים בה דמויות של בני אדם, אזרחים פשוטים, כשהסבל והאימה משתקפים ממבטם וגופם המעוות. כל אחת מהדמויות נושאת עמה משמעות סמלית מסורתית: אם המחזיקה תינוק מת מזכירה את ה"פיאטה", דימוי של מריה הקדושה הנושאת בחיקה את ישו המת. דמות נוספת בעלת משמעות סמלית היא חייל מת הנושא חרב שבורה, סמל לגבורה. וסוס גוסס המזכיר את הסוס של גויה, תזכורת ל-3 במאי 1808, ההוצאה להורג של מורדים על ידי צבא נפוליאון שכבש את חצי האי האיברי.

שנים לאחר שנחשפתי ל"לה גרניקה" של פיקסו, הוזמנתי להרצות בכנס בין-לאומי של אגודה החוקרת את "ההיסטוריה של המושגים". הכנס נמשך מספר ימים. חלקו ראשון התקיים בעיר ויטוריה וחלקו השני בבילבאו. הוא כלל ביקור במוזיאון גוגנהיים. השפה המדוברת כאן היא ספרדית. בסקית לא שמעתי.

גרפיטי על גזע עץ – Arborglypics

מאז, כל מה שמזכיר לי את הבסקים ואת היצירה של פיקסו, מעורר בי זיכרונות ואמוציות.

המפגש האחרון שלי עם הבסקים היה וירטואלי. מידע עשיר המתעד את ההגירה הגדולה של הבסקים לארה"ב במאה ה- 19 הגיע אלי ממש בזמן האחרון. המטרה שלהם הייתה להיטיב את מצבם הכלכלי. מרביתם החליטו להתפרנס כרועי צאן. מרביתם התיישבו במדינת אספן, והובילו את עדריהם למרעה במרחבים מיוערים. הם נהגו לצאת אל אזורי המרעה עם עדרי הצאן, ולשהות שם לבדם. הם הקימו מחסנים בין העצים ואת היום הם בילו בשעמום גדול. לא חלף זמן והם מצאו עניין בגילוף שמות ודמויות על גזעי העצים. וכך החלה מסורת שנקראת על ידי אנתרופולוגים, "Arborglyphs" – גילוף של גרפיטי על גבי גזע עץ חי. המילים, המשפטים, הדמויות והסימנים שהותירו על גבי אלפי עצים התגלו לאחרונה על ידי חוקרים, רובם אנתרופולוגים. אלו מיהרו לצלם הכל לפני שהעצים, שתוחלת החיים שלהם באזור היא 85 שנים לכל היותר, ימותו ויירקבו.

Credit: Mallea-Olaetxe, J.

מה שעניין את החוקרים, בעיקר האנתרופולוגים, הוא השינויים בהלך הרוח של המהגרים הבסקים. המחקר הראה שמאז המאה ה-19, כאשר החלה ההגירה של הבסקים לארה"ב, השתנה הלך הרוח שלהם. תחילה הם גילפו שמות, דמויות של בני אדם ובעלי חיים. עם פרוץ מלחמת האזרחים בספרד בתקופתו של פרנקו, המסרים שגולפו נשאו אופי של סאטירה פוליטית.

אי אפשר לסיים את הרשימה מבלי לתהות האם התופעה הזו יחידה במינה? מתברר שבעולם הטרום מודרני התופעה הייתה די נפוצה באזורים מיוערים, בקרב ילידים. דוגמה בולטת היא אוסטרליה. אבל לא כאן המקום לדון בכך. הסרטון המצורף מציג את סיפורם האישי של רועי הצאן, שבינתיים הסתגלו לחיים בארה"ב ורובם מדברים אנגלית. סיפור אישי מרתק.

http://www.kaltura.com/index.php/extwidget/preview/partner_id/1372381/uiconf_id/25944532/entry_id/0_rsf2p5nt/embed/auto?&flashvars%5bstreamerType%5d=auto

אפרופו הצבעה פמיניסטית בבחירות

קדחת ניפוץ מיתוס ה"גבר-צייד/אישה-לקטת" בעיצומה. גם אצלנו. ברקע, השתלשלות העניינים מובילה אל מחקרים אנתרופולוגיים וארכיאולוגיים לאורך השנים עד ימינו. גם כאשר נראה שהגענו לפריצת דרך בדבר שוויון בין המינים, מחקר אנתרופולוגי חדש על החברה הילידית במלזיה, מאתגר הנחה זאת. וכאן בא הפאנץ'-ליין – עלינו להבדיל בין סטטוס חברתי לבין שיוויון. עלינו לשאוף לכך שיכירו בכישורינו, ויאפשרו לנו לממש אותם. גברים ונשים כאחד. עלינו לשאוף לכך שיסמכו על חוות דעתנו בהתאם לניסיון וליידע שצברנו.

ומכאן אעבור לסקירה מפורטת

מיתוס ה"גבר-צייד/אישה-לקטת", הוא מיתוס מעצב בתרבות שלנו – הגברים שיצאו לצוד ראויים לכבוד בעבור הבשר שהביאו הביתה, התורם יותר קלוריות בצורת חלבונים, מוצר מבוקש בעולם שבו אין "וולט" או "תן-ביס", לעומת הנשים ש"רק תרמו את התוספת" – נשמע מוכר?

מחקר משנת 2020 שמתבסס על ממצאים שנתגלו בפרו, מאתגר את התפיסה הרווחת שבימים הפרה-היסטוריים חלוקת העבודה הייתה מגדרית – "נשים-לקטות וגברים-ציידים". הרבה מהתפיסות האלה "כנראה הונחו עקב התפיסות המגדריות של… החוקרים/ות עצמם" ("האישה הציידת: סוף המיתוס על החלוקה המגדרית בשחר ימי האדם", מאת אסף רונאל, הארץ 10.11.2020).

מאז חלו התפתחויות במחקר האנתרופולוגי

האנתרופולוגית ויבק ונקאטראמן Vivek Venkataraman –  – מאוניברסיטת קלגרי שבקנדה מאתגרת את המסקנות שעלו עד כה, כולל המסקנות מהמחקר האחרון בפרו (2020). בנוסף הנושא עומד בראש סדר היום של המצביעות הפמיניסטיות גם אצלנו, ומתוזמר על ידי יו"ר מפלגת העבודה, מירב מיכאלי. לפיכך מצאתי לנכון להביא את תמצית הממצאים והמסקנות שהאנתרופולוגית, פרופ' ונקאטראמן מאוניברסיטת קלגרי, קנדה.

אם קודמיה הניחו שמשום שנשים בחברות קדומות, אשר לא השתתפו בצייד חיות הבר כדי להביא בשר הבייתה, נדונו לסטטוס נמוך בחברה הקדומה, מסתבר שמי ששואל את השאלות שלא נשאלו עד כה, רואה את הדברים קצת אחרת.

על סמך החשיבה האחרת של ונקאטראמן, נוכל גם להבין איך זה שאין סוף פסוק במחקר האקדמי בכלל, ובנושא השוויון המגדרי בפרט.

במחקר שערכה היא הסתמכה על ממצאים שנתגלו בנוגע לחברת ציידים-לקטים המתגוררת ביערות הגשם ב- BATEK שבמלזיה. על פי מחקרים שערכו קודמיה, חברת ילידים זאת נחשבת לאחת השוויוניות ביותר בעולם מבחינה מגדרית. היא מקיימת שוויון בתחומים כמו שיתוף נכסים חומריים ומזון, היא מקיימת פיקוח על אלימות ומקדשת את האוטונומיה של הפרט. סדר-יום אופייני לחברה זאת מראה, שהגברים יוצאים לבדם למסע צייד במקומות מרוחקים. מטרתם היא לצוד קופים באמצעות "מוט נשיפה" (Blowpipes/ Gunpipes), מעין כלי קרקע-אויר שדרכו נושפים טילים, חניתות וחצים. הנשים יוצאות בקבוצות קטנות לשטחים בקרבת המחנה כדי ללקט ירק או פרי. צריך להדגיש שחברה זאת אינה אוסרת על נשים לצאת לציד. זאת בניגוד למה שקורה בחברות דומות של ציידים-לקטים, אשר אוסרות בדרך כלל על נשים לגעת בכלי נשק. לעתים רחוקות נשות באטק מצטרפות לקבוצות שיוצאות לצוד עכברושי-במבוק. אבל יש גם יוצאים מן הכלל: נערות בגיל ההתבגרות נמשכות לצייד באמצעות "מוט נשיפה", וממשיכות בכך עד גיל הבגרות. הילידים בבאטק טוענים שכתוצאה מחלוקת העבודה נוצרים הבדלים בכוח הפיזי, חוסר מיומנות בגידול ילדים, והבדלי מומחיות ויידע בין נשים וגברים. אבל אין מדובר באי-שוויון מגדרי בין ציידים ולקטים. הילידים עצמם מבינים את המשמעות התרבותית הנובעת מכך – הנשים מפתחות בקיאות במיקום מיני צמחי המאכל. בקיאות שהופכת אותן לגורם קריטי בקבלת ההחלטות הנוגעת לכלל. לדוגמה, ההחלטה להעתיק את המחנה כולו למיקום אחר, בעקבות מיקום מגוון רחב יותר של צמחי מאכל וכיו"ב. המודעות הזאת מובילה לסגנון חיים של שיתוף פעולה מלא ותלות הדדית בתוך הקבוצה. כל אדם בקבוצה נחשב כחיוני מתוקף מומחיותו למען השגת היעד הקבוצתי. פועל יוצא מכך: כל תפקיד עשוי להקנות סטטוס.

אם המחקר האתרופולוגי שנערך בפרו מנפץ את מיתוס ה"גבר-צייד/נשים-לקטות", המחקר המאוחר שם דגש על הבנת הסיבות לפיצול משימות הצייד והליקוט. המסקנה ברורה: חשוב לבדוק מדוע וכיצד מתבצעת חלוקת התפקידים.

בהחלט ייתכן שהמחקרים הקודמים, כולל המחקר על ילידים בפרו, אינם מנפצים את "מיתוס הגבר-הצייד". הציידים שחיו בפרו הצטיינו במיומנות זאת, ופיתחו טכנולוגיות משוכללות לירי קרקע-אוויר. נשים שהיו להן מיומנויות כאלו השתתפו אף הן בצייד ולפיכך, חלוקת העבודה הייתה גמישה.

בסיכומו של דבר, הקשר בין חלוקת תפקידים וסטטוס מאוד דינמי ומבוסס על מגוון גורמים. על דרך המטפורה עולה כאן התהייה: האם מי שמביא את הבשר הביתה הוא בהכרח בעל סטטוס ועוצמה גבוהה יחסית לאחרים?

ההשלכות הן שהצבעה פמיניסטית בבחירות, מבלי להבין מניין נובע "סטטוס חברתי", כיצד הוא קשור לכישורים ושיתוף פעולה חברתי – תחטיא את המטרה.