תגית: אנונימיות

המגזר החרדי: מה מאפיין אותם בעיני עצמם?

רוב משתתפי הפורום הוירטואלי המיועד למגזר החרדי ועוסק באקטואליה – "בחדרי חרדים" – מזדהים כמשתתפים אנונימים. הפורום הקים אשכול בדיחות בשם, "מילתא דבדיחותא". בין היתר מכיל האשכול מאגר של בדיחות "מחץ" מה שנקרא על-פי פרויד "בדיחה מגמתית" (Tendentious jokes). מאגר זה היווה בסיס למחקר שעניינו "מיפוי מאפייני המגזר החרדי בעיניי עצמם".

*************************

רציתם לשמוע ממקור ראשון על מאפיינים חברתיים של קבוצה או קהילה שאליה משתייך אדם כלשהו? אין קל יותר מאשר ליצור מידגם מייצג של הקבוצה הספציפית ולראיין מספר מייצג של חברים באמצעות שאלון. עד כאן אין חידוש. עם זאת, כשמדובר באוכלוסיית החרדים בישראל, שיטת השאלון הישיר אינה רלבנטית. שכן כל ניסיון של חוקר לראיין ולקבל תשובה כנה וישירה לשאלות המתייחסות למאפיינים חברתיים-תרבותיים של אוכלוסייה זאת – כגון, סוגיות חברתיות או משפחתיות וכי"ב, המעסיקות אותם כקולקטיב – עשוי להיכשל ברב המקרים. הדרך היחידה היא לראיין את הרב או מקורביו, ומחקר כזה לעולם לא יענה לדרישות המחקר המדעי.

ולמרות זאת, במחקר שערכתי מצאתי דרך מדעית לעשות זאת באמצעות ההומור שלהם, הכיצד?

"מילתא דבדיחותא": לקט בדיחות של קבוצה וירטואלית חרדית 

אשכול הבדיחות "מילתא דבדיחותא", המהווה חלק בלתי נפרד מהפורום הוירטואלי והפופולרי "בחדרי חרדים", שמיועד למשתתפים מהמגזר החרדי, סיפק לי נתונים על מאפייניו החברתיים מנקודת המבט העצמית של המגזר. יש לציין שהחברים הפעילים ביותר באשכול הבדיחות "מילתא דבדיחותא", בפורום "בחדרי חרדים" הם בני 40 לערך. פורום "בחדרי חרדים" שייך לאתר האינטרנט "הייד פארק", והוא מאפשר דיון בענייני אקטואליה. יש לציין כי בקבוצת "בחדרי חרדים" מוסכם להציג שֶם משתמש בדוי (Pseudonym) במקום השם האמיתי, כך שהמשתתפים  אנונימיים.

התהליך היה כרוך בסווג של מאות בדיחות "מגמתיות" לקבוצות נושא, תוך התמקדות במישור החברתי-תרבותי.

"בדיחה מגמתית" Tendentious Joke על-פי פרויד : פרויד בדק סוגי הומור שונים וקבע שבדיחה שמטרתה לפרוק מתח ולמתוח ביקורת, מבלי לתקוף ישירות את אובייקט הביקורת, היא "בדיחה מגמתית". בדיחה נתפסת בדרך כלל כאנקדוטה שמעוררת פרצי צחוק ומסייעת לפריקת מתחים. התיאוריה של פרויד לגבי הומור בכלל, והבדיחה המגמתית בפרט, מגדירה אותה כטקסט חברתי-תרבותי. התכנים בבדיחה מגמתית הן סוגיות מחיי היום-יום. כל דבר ועניין שגורם להצטברות מתח נפשי. בשאיפה לפרוק את המתח באופן מיידי, מבלי להטיח ביקורת ישירה בסובייקט, הוא ישתמש בבדיחה מגמתית שמכילה ממד של התרסה ועוינות גלויה, במסווה של גוון הומוריסטי.

א. דרויאנוב, ספר הבדיחה והחידוד
א. דרויאנוב, ספר הבדיחה והחידוד, 1951, הוצאת דביר. קרדיט: ויקיפדיה

גם אלתר דרויאנוב (1922/2000) מתייחס לממד ההתרסה והעוינות שבבדיחה המגמתית בספרו ספר הבדיחה והחידוד:

"וכמה יודעת בדיחתנו להיפרע גם מאותה יראה, שזה כאלפיים שנה היא רודפת את היהודי ומבקשת להטיל את שעבודה עליו… ויותר משבדיחתנו ממרידה את היהודי על שעבודיו ומשעבדיו מבחוץ היא ממרידה אותו על שעבודיו ומשעבדיו מבפנים… ולבסוף פורצת הבדיחה שלנו את כל הגדרים, הורסת את כל המעצורים והחסימות, פורקת את כל השעבודים והעולים ונעשית מרידה לא רק בתורה ובמצווה ובמסורה, אלא גם מרידה – כלפי מעלה… (עמ' י"א, י"ז).

סינון הבדיחה המגמתית מתוך המאגר של "מילתא דבדיחותא", הניב למעלה מאלף בדיחות מגמתיות. היה בהן חומר רב ומגוון על מאפייני "המגזר החרדי", וזאת יש להדגיש, מנקודת המבט של החברים בפורום הווירטואלי "בחדרי חרדים".

הבדיחות שנאספו מכסות תקופה של כשמונה שנים. כאמור, חשיבותה של הבדיחה המגמתית במגזר החרדי היא קריטית לבריאות הנפש של המגזר. שכן, החברים נמצאים תחת פיקוח של חוקי הדת המחמירים ביותר. עליהם לפרוק מתח בעיתות מצוקה. הם עושים זאת באמצעות הומור ובמיוחד באמצעות הבדיחה המגמתית. בחינה לעומק של הטקסט ההומוריסטי מאפשרת להתחקות אחר סוגיות אופייניות לקולקטיב זה. חשוב מכך, לקט הבדיחות באשכול "מילתא דבדיחותא" נמצא שם בזכות הרלבנטיות שלו לקהל היעד של "בחדרי חרדים", והתובנות העולות ממנו מעוגנות בראייה הסובייקטיבית של ציבור זה.

נהוג לחלק את המגזר החרדי לשלוש קבוצות-משנה עיקריות: חסידים, מתנגדים וחרדים ספרדים. מצב דומה קיים גם באשכול הבדיחות, שמאז הקמתו בסוף ינואר 2002 ועד לסוף אוקטובר 2009 הועלו אליו כ-1,200 בדיחות. הומור עצמי מהווה רוב באשכול הבדיחות – ומציג נקודות תורפה בחברה, משפחה, הלכה, מצוות ובאתיקה של הציבור החרדי. חלק ניכר מהבדיחות המגמתיות משקף הומור עצמי ומספק מבט רוחבי על התפיסה העצמית של המשתייכים לקולקטיב.

מה מאפיין את הציבור החרדי בעיני עצמו, וכיצד הוא תופס את עצמו ביחס לקבוצות אוכלוסיה אחרות?

– מובחנות המגזר החרדי בעיני עצמם, כפי שזה בא לידי ביטוי בפורום הוירטואלי, ובהסתמך על אשכול הבדיחות, מתמצית בשלושה מישורים עיקריים:

– מובחנות הציבור החרדי מול האוכלוסייה היהודית-חילונית ומול האוכלוסייה הלא-יהודית. הבדיחה מועלית לאשכול מתוך הנחה שיש הסכמה בקבוצה על המשותף לחבריה ועל המייחד אותם, כציבור, משאר החברה.

– הזהות הקבוצתית של החרדי ברמת המיקרו: אחד המאפיינים המיקרו-חברתיים הוא ההשתייכות לאחת מהחצרות החסידיות – חסידים, ליטאים (מתנגדים) וחרדים ספרדים, והכרת המתחים המתקיימים ביניהם.

– מובחנות הקולקטיב החרדי משאר הזרמים שביהדות – האורתודוכסיה, הזרם הקונסרבטיבי או הזרם הרפורמי.

הבחנה נוספת שעלתה במחקר, היא ההשוואה בין סוגיות המטופלות בבדיחה המגמתית של הציבור בישראל לבין הסוגיות שמעלה הציבור החרדי הלא-מקומי לאשכול.

חרדים דוברי אנגלית, מרקע לא-ישראלי, נוהגים לעשות שימוש בביטוי "גוי".

להמחשת הקטגוריות הנ"ל:

(1) בדיחות המבחינות בין היהודי/החרדי לבין החילוני מהוות אחוז מזערי מכלל הבדיחות שבאשכול, ואילו הבדיחות המבחינות בין היהודי/החרדי לבין אוכלוסיות לא-יהודיות נפוצות יחסית והן נוטות לטובת הקבוצה הראשונה. 

נימת התנשאות (של הרב) בולטת בבדיחה שלהלן:

שיחת חולין מתנהלת בין רב לבין כומר שנפגשו באקראי באירוע מפואר. הכומר מתרברב ומאדיר את הטקסים השונים הנערכים בנצרות. כשהוא מחלק שבחים לטקס ההלוויה הנוצרית ולסדר המופתי השורר בה, מהנהן הרב ומשיב לכומר: "ובעניין הלוויות, אני חייב להגיד לך שגם אני מעדיף את שלכם".

התפיסה בדבר העליונות השכלית של הרב מומחשת גם בבדיחה הבאה. בבדיחה זו בולט הזלזול של הרב ביומרה של יריבו, הכומר, המבקש ללמוד גמרא. עוקצה של הבדיחה טמון בביטוי ביידיש בעל קונוטציה שלילית, "אַ גוֹיִישֶע קוֹפּ":

כומר מבקש ללמוד גמרא. הרב דורש ממנו לעבור מבחן התאמה מסוים ומציג לו שאלה: "שניים חודרים לבית דרך ארובה, הם מביטים זה בזה ומיד יודע כל אחד מהם מי מהם יצא ממנה נקי ומי לא, הכיצד?" לאחר שלושה ניסיונות כושלים של הכומר להשיב לשאלה, מסכם הרב ואומר: "אמרתי לך שלא תצליח, אתה גוי ויש לך ראש של גוי… [א גויישע קופ]". 

הביטוי "א גויישע קופ" ("ראש של גוי") מופיע לרוב בקטעי הומור של יהודים ונועד להקניט ולהצביע על נחיתות שכלית של מושא הבדיחה.

(2) בדיחות המתמקדות בזרמים בציבור החרדי ובמתח ביניהם, כגון חסידים, ליטאים (מתנגדים) וחרדים-ספרדים, ומוסדות חינוך המזוהים אתם.

להלן שתי דוגמאות:

שאלה (1): "כמה חסידי ברסלב צריכים כדי להחליף נורה?" תשובה: "אפס. אף אחד לא יכול להחליף את הנורה המקורית."

שאלה (2): "כמה תלמידים של ישיבה יוניברסיטי צריך כדי להחליף נורה?" תשובה: "אחד, ועוד שנים-עשר מתחלקים בקרדיט."

הניגודים בין הזרמים מפליגים עד כדי נגיעה בפרטי פרטים ובדקויות. כשפורצת, למשל, מחלוקת בין חצרות חסידיות או בין קבוצות בחברה הליטאית והמוסדות המזוהים עמן, היא מתדלקת את אוצר הבדיחות המשתייכות לקטגוריה זאת. לדוגמה:

מחלוקת פרצה בין ראשי ישיבת פוניבז' לבין ישיבת מיר, כאשר יצא מכשיר "מירס" לשוק. בפוניבז' הציעו לתת למכשיר את השם המשולב: פונופון.

(3) בדיחות המתמקדות במובחנוּת הציבור החרדי מזרמים מתחרים ביהדות, כגון הרפורמים והקונסרבטיבים.

בדיחה טיפוסית לקטגוריה זאת מתמקדת בעיקר בזרמים הקונסרבטיבי והרפורמי, ומציגה אותם באור מגוחך. לעתים הגיחוך מתבסס על אנקדוטה מדומיינת. כך למשל, אחת הבדיחות באנגלית מספרת:

יהודי זכה בלוטו ורכש לעצמו מכונית מסוג למבורגיני. עם קבלת הרכב החליט הלה לבקש מהרב אישור להתקין במכונית מזוזה. תחילה פנה אל רב הקהילה האורתודוקסית. הלה שאל את היהודי לפשר האובייקט הקרוי "למבורגיני" ושלח אותו לרב הקהילה הקונסרבטיבית שיפתור את הבעיה. זה שלחו אל הרב הרפורמי שהודה שאינו יודע מה זאת "מזוזה": "אני יודע שלמבורגיני זה רכב ספורט איטלקי, אבל מה זה לעזאזל מזוזה?!" 

כיצד מתייחס המגזר החרדי למנהיגיו הרוחניים?

החשיפה של שדרות רחבות בציבור החרדי לצורת הסמכות הנהוגה במעגלים רבים של החברה הסובבת שאתה הם באים במגע, עשויה להגביר את התסכול והמתח בין בסיס הפירמידה לקודקודה. בד בבד, גובר גם הצורך התקופתי למתוח ביקורת על סמכות המנהיגות הרוחנית. הבדיחות בקטגוריה זאת משמשות לצורך זה. מקצתן מופנות אל סמכותו של מנהיג מסוים ואחרות מופנות אל המנהיגות בכללה.

הדרשן בבית הכנסת מוצג בבדיחות כאחראי עיקרי לשעמום של הקהל. להלן שתי דוגמאות:

דרשן האריך בדברים, מעבר למצופה, ודרשתו ארכה כשעה וחצי. בעל השמחה שפך את מר לבו בפני אחד האורחים והלה כתב פתק ועליו שלוש מילים: "דיין הויזן איז סיריצן… [המכנסיים שלך קרועים]" ומסר אותו לדרשן.

הקהל היה נרדם על-פי-רוב במהלך הדרשות של דרשן אחד בבית הכנסת. כאשר הגיע אותו דרשן לגן עדן התברר לו שנהג מונית התכבד במיקום טוב יותר מזה שלו. הבירור שעשה חשף בפניו את האמת: "אנו מתגמלים לפי התוצאות… אצלך הקהל כולו נרדם ואילו מי שיושב במונית ערני …. הוא מתפלל במשך כל הנסיעה". 

רבנים מוזכרים בבדיחות בשמם המפורש, לדוגמה: עובדיה יוסף, יוסף שלום אלישיב, יוסף אפרתי וישראל אלטר, האדמו"ר מגור:

הועלתה הצעה לחלוקה מחדש של הש"ס…: ברכות – הרב עובדיה; פאה – הרב אלישיב; עבודה זרה – הרב אפרתי; שבת –  האדמו"ר מגור".

הומור עצמי באשכול הוירטואלי

להומור העצמי באשכול יש תפקיד מרכזי, כפי שעולה משיעור הבדיחות הללו מכלל הבדיחות המגמתיות שבאשכול, העובר את המחצית. המטרה בהומור העצמי היא לגעת בחסרונותיו של הציבור החרדי ובנורמות ההתנהגות המקובלות עליו. להציג אותן לראווה, לגחך ובכך להפגין חוסן. בולט הדבר בעיקר בבדיחות המשקפות את יחסו של הציבור החרדי לנורמות חברתיות ותרבותיות. העיקריות שבהן קשורות למערכות יחסים במשפחה (יחסי בעל-אישה/חמות), לחברת הלומדים, לכולל, לישיבות, לעבודה ולפרנסה, ולתכונות שכיחות בחברה זו. דוגמאות לכך הן, קיום מצוות, תפילה בבית הכנסת, שנור, קמצנות, יחס כלפי נשים או כלפי החמוֹת, התנהגות חברת הלומדים, האם היהודייה, השתמטות בחורי ישיבה מעול פרנסה, סגידה לכסף, שנור, קמצנות, תחמנות ונורמות השידוך.

אחת הבדיחות משנת 2009, הממחישה הומור עצמי, שייכת לסוגת ה"קצרים":

שידוך הוא כמו חניה: "הטובים תפוסים, הפנויים לנכים." 

אחת מתת-הסוגות בקטגוריה (5) היא כאמור בדיחות המתמקדות בבחורי ישיבה ומלגלגות על שאינם מקפידים בקיום מצוות, כמו בדוגמה הבאה:

בחור ישיבה מתוודה שבחופשה אינו מחמיר בשלושה דברים אלה: השגחה מהודרת של בד"ץ העדה החרדית – כי לא תמיד אפשר להשיג; תפילה במניין – כי לא תמיד אפשר להשיג; בת תלמיד חכם – כי לא תמיד אפשר להשיג…".

הביקורת על יחסו המשתמט של בחור ישיבה מקיום המצוות, כפי שהיא מוצעת בבדיחה הבאה, משתמשת בכפל לשון, כך:

שאלו ראש ישיבה על בחור אחד, "איך הוא?" והלה השיב, "ממש שולחן ערוך מהלך…" – שאלוהו: "ממש כך?" –  השיב להם: "כן, מלא סעיפים".

לסיכום: משתתפי הפורום החרדי לענייני אקטואליה "בחדרי חרדים" הם אנונימיים ומזוהים עם הציבור החרדי, ולקט הבדיחות שבאשכול הווירטואלי "מילתא דבדיחותא" הוא פרי בחירתם. השימוש שהם עושים בבדיחות המגמתיות הוא הבסיס האמין ביותר למיפוי המאפיינים החברתיים של הציבור החרדי בעיני עצמו.

**** הערה: כל המעוניין, יוכל לעיין במאמר המלא שפורסם בכתב העת "מגמות" (2014).

בשבחה של אנונימיות ברשת: הטוקבקיסטים

טוקבקיסטים אנונימיים: קושיה אתית ישנה-חדשה

אתמול (7.6.2010) נכחתי ביום עיון באוניברסיטת תל אביב, שנערך תחת הכותרת "האתיקה של הטוקבקים: היבט משפטי והיבט תקשורתי". הכותרת העלתה מן האוב פרשיות שהגיעו עד לפתחם של בתי המשפט בכל הערכאות ואת היוזמה והקריאה של ח"כ ישראל חסון, חבר לשעבר בסיעת "ישראל ביתנו", למסד באמצעות חקיקה, כללים לניהול תגוביות (טוקבק) לכתבות בעיתונות המקוונת בעיקר.

ציור מהמאה ה 16 של משל המערה של אפלטון
ציור מהמאה ה 16 של משל המערה של אפלטון. קרדיט: ויקיפדיה

סוגיית הטוקבקיסט ה"אנונימי" נדונה ביום העיון בשני מושבים. "אנונימיות באינטרנט לאחר פסיקת בית המשפט העליון", במושב שעסק בהיבט המשפטי. לא צריך להיות רגיש במיוחד כדי לחוש סלידה לעתים מטוקבק מתלהם, החותם על התגובית כ"כותב אנונימי", במיוחד כשאין אפשרות לאתרו ולתבוע ממנו את עלבוננו. לא חסרים כאלו שמכוונים חצי רעל לכל כיוון אפשרי ומנצלים לרעה את נישת הטוקבק למטרות מסוג זה.

לטעמי, ביום העיון היה חוסר איזון בין "הטוב" לבין "הרע" שבתופעת הטוקבקים האנונימיים. וכך נעשה עוול למחקרים שמראים ש"היער איננו שורץ זאבים טורפים", כפי שנהוג לחשוב במקומותינו.

לפני שאבהיר את דעתי זו, אני מבקשת להודות לבעלת טור במדור "יהדות" באתר YNET, הגב' טלי פרקש. רשימתה, "להיות שליחה", ריגשה גולשים רבים לפני שנתיים. האירוע נדון רבות בתקשורת. אבל אלמלא הרשימה של פרקש וקבוצה של טוקבקיסטים אנונימיים, ההיבטים שהעלתה פרקש בוודאי לא היו נכללים בסדר-היום הציבורי. אך זו רק אחת הדוגמאות לתרומתם של טוקבקיסטים…. גם כשאינם מזדהים בשמם המלא ונשארים באלמוניותם. אציג אותה בהמשך.

המושב הראשון: היבט משפטי

פרט לשופטת מיכל אגמון-גונן, שהשתתפה במושב הראשון ודיברה בשבחי הרשת בהקשר של חופש הביטוי, נשמעה נימה די דורסנית מפיהם של דוברי המושב שהוקיעו את תופעת האנונימיות כאמצעי שלילי, הן מבחינת לשון הרע והן מבחינת היותה זכות-לא-זכות.

המושב השני: ההיבט התקשורתי

המושב השני היה מיועד להציג את תופעת הטוקבק מהיבט תקשורתי ולדון באתיקה של התופעה בקונטקסט תקשורתי.

למרבה הפלא, הקולות שנשמעו כאן היו בגדר "קול ענות חלושה". איש מהדוברים לא הראה בקיאות ברמה האמפירית, והדוגמאות שהוצגו היו עד כדי כך שטחיות שהנימה החיובית נבלעה כליל באווירה שהשתרשה במושב הראשון, דהיינו, אוירה של "נגד" טוקבקים אנונימיים. למותר לציין את נוכחותו הדלה של קהל המאזינים במושב שעסק בהיבט התקשורתי של התופעה (האם זה אומר משהו על ההתעניינות הדועכת בתופעת הטוקבקים בקרב הציבור הרחב??).

קהל המאזינים אכן לא הצליח לרדת לסוף דעתם של כמה דוברים שהיה להם משהו טוב להגיד על התופעה. מה גם שהדוברים כלל לא התייחסו למורכבות המושג "אנונימיות", מהבחינה החברתית, ולמקור התופעה. זאת הייתה החמצה. התרשמתי שהמושג אנונימיות נחשב לשרץ שיש להיפטר ממנו מבלי לתהות על קנקנו. רגולציה נכונה של המצב תזדקק להבהרת מושגים ולהתייחסות לקונטקסט ולהעדפות ערכיות.

לא כל "כיפה אדומה" שעוברת ביער בדרכה לסבתה פוגשת בזאבים. לא כל מגיב אנונימי מהווה פוטנציאל לבעיות. ממחקריהם של עמיתי וממחקרים שערכתי אני, למדנו על יתרונות הטוקבקים במישור החברתי והתרבותי, גם כאשר הכותבים מזדהים כ"אורח" או "אחד שיודע".

גולשי האינטרנט מטפחים לעצמם הרגלים שונים ומשונים. במקרים רבים נוצרת נורמה בקהילה וירטואלית לגבי אופן ההזדהות של מי שמשתתף ברב-שיח המתנהל במרחב הווירטואלי. יתר על כן, אין כמו התנסות במדיום כלשהו כדי לעצב תרבות דיבור/תגובה ספציפית סביבו. עובדה היא שהפקת תכנים טקסטואליים או אודיו-ויזואליים באתרי בית, בבלוגים וביוטיוב הם מסוג הפעילויות הנפוצות ביותר בקרב גולשים מנוסים, ולא חיפוש מידע גרידא. אך כאמור, קיים גם קומץ של גולשים שעיקר פעילותו ברשת הוא פרסום טוקבקים לכתבות בעיתונות המקוונת.

קטגוריית הטוקבקיסטים שנויה במחלוקת (2010). נוכחותם ברשת נתפסת על ידי חלק מאיתנו כמטרד, במיוחד אם תשאלו את המשפטנים שביניכם. גם עורכי העיתונות המקוונת מקטרים. הם נזקקים לידיים ועיניים במשרה מלאה כדי לסנן החוצה תכנים מתלהמים מתוך טוקבקים המגיעים אל המערכת. אם תשאלו אותם, חלקם אולי יודו שהייתה זאת טעות לפתוח נישה כזו בעיתון המקוון ויטענו שהרשת מתמלאת בתכנים 'מיותרים' וחסרי תועלת למאגר העולמי של המידע המצטבר ברשת.

אכן זוהי דילמה. ויש לה לפחות שני צדדים, משפטי וסוציולוגי

למותר לציין כי מרבית בני הדור שנולדו בעידן האינטרנט, החיים במקביל הן את המציאות הפיזית והן הווירטואלית, עדיין לא הגיעו לגיל שבו דעותיהם וקולם נשמעים בפורומים הדנים בתופעות של הרשת. דור הצעירים עדיין לא הגיע לפרקו, כמו שנאמר במקומותינו. דור גולשי הפייסבוק יוצרים תרבות ומאגרי מידע משלהם, ויחד עם זאת הם מבינים היטב את הדינמיקה ברשת, הרבה יותר טוב מהדור הקודם להם. מחקר ידוע של פרופ' דפנה למיש וד"ר רבקה ריב"ק, משנת 2006, מראה שהורים פשוט אינם שותפים לעולם התוכן והמושגים של ילדיהם, הדור הצעיר (גם פרשת ההדלפה של מבחן הבגרות לפייסבוק מעידה על כך). צבירת הניסיון של הצעירים איננה מסתכמת רק בתרבות ה-לייק של הפייסבוק. היא עוסקת גם ביכולתם המפותחת יחסית להשמיע קול וביצירה עצמית ועצמאית. לפי המחקר הנ"ל, זהו דור שיודע לברור את המוץ מן התבן. לכן, כל מחקר סוציולוגי שלוקח את הקבוצה הזאת בחשבון הוא בגדר ברכה ליידע של כולנו על תופעות ברשת. עלינו לשנן השכם והערב שדור הצעירים, דור הפייסבוק, שונה מאיתנו בעולם המושגים שלו. לא רחוק היום שבו דור זה יטרוף את הקלפים ויארגן מחדש את כללי האתיקה ברשת, כולל אתיקה של טוקבקים. כשיגיע תורם לתרום למדיניות הציבורית ולרגולציה של הרשת תנוח דעתם של רבים גם לגבי תופעת הטוקבקיסטים.

המחשה באמצעות דוגמה קונקרטית

להלן דוגמה לאירוע שהתרחש לפני שנתיים: רשימתה של טלי פרקש שהתפרסמה ב-YNET, כאמור לעיל.

פרקש היא בעלת טור במדור "יהדות" באתר המקוון YNET. בעקבות הטבח במומבאיי (2008), ומותם של הזוג הולצברג ז"ל, היא פרסמה את הרשימה "להיות שליחה", במדור יהדות, שנכללים בו בדרך כלל מאמרי דעה. הרשימה תשמש כאן דוגמה למה ש"טוב" בטוקבק, גם כאשר הוא אנונימי. פרקש כתבה דברים לזכרם של בני הזוג הולצברג ז"ל ושליחותם במומביי, והתייחסה במיוחד לרבקי הולצברג: "אתן, הריבקיות של העולם, מודל חיקוי אמיתי...". אמירה זו ריגשה אותי ואחרים שהגיבו לרשימה.

שעה או שעתיים מפרסום הרשימה, הגיבו לה יותר ממאתיים גולשים. אחד הטוקבקים הראשונים, שנכתב על ידי "אורח", פנה בבקשה לעורכי האתר: "זאת אמורה להיות כתבה ראשית!!! בבקשה, העלו אותה למעלה… היא לכל עם ישראל ולא רק בחלק של יהדות ודת…. אנא העלו את הכתבה למעלה… תודה לך ריבקי על הכל… מנוחתך ומנוחת בן זוגך בגן עדן!"  וראה זה פלא, טוקבקים נוספים חזרו על הבקשה ועורכי YNET העלו את הכתבה למעלה. היא מוקמה במסך הראשי של האתר המקוון YNET בעמודה המרכזית כאחד העדכונים המרכזיים של אותה שעה.

אם זו איננה תרומה משמעותית של טוקבקיסטים [אנונימיים], אז מהי תרומה משמעותית באמת?

סדר היום השתנה בעיקר בזכות טוקבקיסטים. הם לא רצו להזדהות בשמם. נכון הדבר שבדרך כלל, טוקבקיסטים אינם מעשירים את מאגרי ה-ווב בתכנים. אבל אין להתעלם מהשפעתם העקיפה. לפי הדוגמה דלעיל, תרומתם העקיפה לדיון הציבורי ולסדר היום עולה עשרות מונים על התופעה שאליה נדרשים משפטנים ועורכי דין, דהיינו "הרע" שבתופעת האנונימיות של טוקבקיסטים. שינויים בשיקולי המערכת של עיתון מקוון הם תהליך מהותי. אבל הטכנולוגיה מאפשרת כיום ביצוע מיידי. ורשימות, מאמרי דעה, כתבות באתרים מקוונים משנים את מיקומם בעמוד הראשי של אתרי העיתונות המקוונת כהרף עין מרגע שהמערכת מבינה שלמידע מסויים יש ערך חדשותי. הרשימה של פרקש כיוונה את תשומת לב הציבור לנקודה חברתית ספציפית ובעקבות החלטת המערכת נדרש הציבור להרהר בה.

זאת זווית ראיה מעניינת ומעוררת מחשבה. לכן יש להצר על כך שיום העיון שנערך אתמול באוניברסיטת תל אביב על אתיקה של טוקבקים משך בעיקר לכוון של ה"נגד" …….."אנונימיות של טוקבקיסטים…….." ולא ה"בעד", למרות שאפשר היה לנהל את הדיון בצורה יותר מאוזנת.