תגית: אמיל זולא

"עיר האורות", האם בחטא נולדה?

שירים רבים מנציחים את פריז כעיר האורות. הם מהללים אותה כעיר רומנטית, תוססת, ושופעת מקומות בילוי ואתרים היסטוריים. אבל מי זוכר את ההרס והחורבן שנגזרו על שכונות ובתים פרטיים בעיר, בפקודת נפוליאון השלישי, עד שנמחקו מההיסטוריה ומהזיכרון?

ראוי לפתוח רשימה זו בציטוט מהמקורות שלנו (ויקרא כ"ו): "ישן מפני חדש תוציאו". הוראה שיש בה הרבה טעם, והיא נכונה הן במישור הפיזי והן במישור הרוחני: היא מורה לשמור על מתח מפרה בין הישן לחדש. ליצור חדש בהשראת הישן.

מה התרחש בפריז תחת שרביטו של נפוליאון השלישי ועושה דברו, הברון אוסמן?

שני רומנים נכתבו בהפרש של כמאה וחמישים שנה ביניהם, ושניהם מציגים פן לגמרי לא מחמיא בהיסטוריה של פריז, בטרם הפכה למרכז תרבות עולמי. מדובר בפרק היסטורי שעיקרו "העבודות הגדולות" שנעשו בפריז בשנות השישים של המאה ה-19.

סופרת ילידת פריז חשה שהגיעה העת לנער את האבק מעל "המשיסה" מאת אמיל זולא. שמה טטיאנה דה-רוניי, ילידת פריס של ימינו. ספרה "הבית שאהבתי", שואב מידע מתיעוד היסטורי ומהרומן שפרסם זולא. הבית שאהבתי מגולל צד אפל בהיסטוריה של "עיר האורות". הקריאה בו גרמה לי להמשיך ולקרא את המשיסה, מאת אמיל זולא.

רשימה זו מתמקדת, ברובה הגדול, ברומן המשיסה מאת אמיל זולא, בן תקופתו של נפוליאון השלישי. את הרומן הבית שאהבתי אציין כמבוא להמשיסה. ואציג בקצרה את זווית הראיה  של דה-רוניי.

הבית שאהבתי, מאת טטיאנה דה-רוניי, הוצאת כנרת זמורה ביתן (2015, 221 עמ').

המשיסה, מאת אמיל זולא, הוצאה לאור כרמל,  1998, 320 עמ' [כולל איורים ומדריך לקורא המבקר בפריס של ימינו]. תרגום מצרפתית: קולט בוטנר. המקור: (1871-72) Emile Zola La Curee

שני הרומנים מתארים את התקופה של מחצית המאה ה-19 בפריז, כתקופה אומללה בהיסטוריה של העיר. דה-רוניי, ילידת פריז המודרנית, מתמקדת במשפחה אחת לדורותיה. משפחה ששכנה בבית רחב מידות עד שנחרב בהוראת נפוליאון ואוסמן. גיבורת הרומן, נצר לאותה משפחה ותיקה בשכונה, מנסה להתנגד לצווי ההריסה שנגזרו על ביתה. דה-רוניי כותבת ברגש ומשיגה מטרה חשובה אחת: הנצחת כאב המשפחה, ומשפחות אחרות כמוה שלא זכו שיוותר זכר לשכונה בה חיו. זו נמחקה מדפי ההיסטוריה ובמקומה נסללו רחובות רחבי ידיים ושדרה יפהפיה החוצה את פריז. דה-רוניי נעזרה בתיעוד היסטורי על אותן שנים וברומן המשיסה המתעדים את שהתרחש באותן שנים בפריז. מידע שנמנע מהתייר שמבקר בפריז.

אמיל זולא חיבר עשרות רומנים על הווי החיים בפריז במהלך השיפוצים הנרחבים והבנייה החדשה בתקופת האימפריה השניה, תקופת שלטונו של נפוליאון השלישי ויד ימינו בתכנון מחדש של פריז, הברון אוסמן. שיפוצים שקיבלו את הכינוי "העבודות הגדולות". הקורא הישראלי מכיר את זולא בעיקר בזכות מאמר שפרסם לפני כמאה וחמישים שנה, "אני מאשים". במאמרו תוקף זולא את התנהלות השלטון והצבא הצרפתים וזיוף מסמכים במשפט שניהלו נגד קצין צבא יהודי, אלפרד דרייפוס, שהואשם בבגידה.  

ברומן המשיסה בולט ניואנס חיובי שאינו קיים ברומן הבית שאהבתי. אמיל זולא שחי באותן שנים בפריז מתאר את מה שהוא עצמו חווה: שגשוג הספסרות והשחיתויות סביב "העבודות הגדולות" שהחריבו מאות בתים, אבל גם את סגנונות התרבות אשר שינו את תפיסת העיר ממרכז פוליטי בעיקרו, למרכז כלכלי וחברתי. התפתחויות שהתרחשו בין המהפכה של 1789 לבין מימוש תוכניתו של הברון ז'ורז- אז'אן אוסמן  – שיפוץ אדיר של פריז בשנות השישים של המאה ה-19. את דפי המשיסה ממלאים דברי הלל לצד ביקורת נוקבת על שהתרחש בפריז בשנות השישים של המאה ה-19, ביוזמת הקיסר נפוליאון השלישי ויד ימינו הברון אוסמן. מי שהיה אחראי על ההרס והבנייה הממלכתית בפריס. דברי הלל לא מפורשים משתמעים מתוך תיאור החיים החברתיים ושכיות התרבות, האדריכלות, האופנה, השירה והספרות שצמחו אז. לימים, בזכותם עוצבה פריז "כבירת המאה התשע-עשרה" ומגדולי מרכזי התרבות החדישים של ימינו. קשה להתעלם מהתיאור הססגוני של הבתים שצמחו על חורבות הישן, האדריכלות המסוגננת, צמיחתה של אסכולת הציור האימפרסיוניסטי, אופנת הלבוש ותכשיטי היוקרה שנשות החברה הגבוהה לבשו וענדו, עיצוב הבית והגנים, ודפוסי הבילוי, כולל הצגות ומשחקים.

לצד כל זאת, ובדומה לדה-רוניי, בספרה הבית שאהבתי, זולא נותן הד בהמשיסה גם לביקורת שהופנתה כלפי נפוליאון ואוסמן מצד חוגים רבים ושונים: בעלי הנכסים האשימו אותם בפגיעה ברכוש הפרטי בשל ההפקעות ההמוניות; אנשי הכספים האשימו אותם בהאצת האינפלציה בעקבות ההעלאות במחירי המכירה וההשכרה של הבניינים; צירי הפרלמנט מן הכפר האשימו אותם על שהקריבו את הכפר על מזבח הפיתוח של פריס ושל הערים הגדולות; הרפובליקאים מן השמאל והסוציאליסטים הדגישו את העובדה שהספסרות הביאה להעלאת דמי השכירות ויוקר המחיה ברבעים החדשים והעמיקה את הפער בין חלקיה העניין לחלקיה העשירים של העיר; אנשי המוסר הגבירו את אזהרותיהם: הזנות תתפשט בכל. הנשים ההגונות יעוטו על מקומות העינוגים החדשים למצוא בהם מפלט משממון חיי הנישואים שלהן, ואילו הגברים יהפכו את העיר כולה, דוגמת יער בולון, לשדה ציד של טרף נשי.

לצורך תיאור השחיתות שנלוותה ל"העבודות הגדולות" מנתח זולא בפירוט רב את מנגנון הפעולות הכספיות והמסחריות השונות שהיו אבני דרך במימושה: ניסוח דו"חות, שזויפו במידה זו או אחרת על ידי היזמים, אנשי הכספים והפוליטיקאים; ההליכים והמזימות שנלוו לכל קבלת החלטה בקשר לתכנון לקראת המכירה; החתימה על חוזים עם קבלנים, ההפקעות, הקצאת העבודות לאנשי המקצוע וכן הלאה. כל זאת עושה זולא באמצעות סיפור חייו של גיבור הרומן, אריסטיד רוגון-סאקאר בן כפר שהפך לספסר חסר גבולות ולקח חלק במשיסה.

השימוש הנדיר במילה "המשיסה", והבחירה בו ככותר לרומן המשיסה בתרגום לעברית (ובאנגלית: The Kill) עורר את סקרנותי וגרר אותי לקריאתו. ואמנם, רומן זה הוא לא פחות מתיעוד היסטורי מפורט של התקופה, שכן זולא היה בן התקופה. הוא חווה את החיים בפריז של אותה עת על בשרו. יתרה מכך, המונח "משיסה" מופיע באחד מדפי הספר כך: "משיסה: קריעה לגזרים וחלוקתה של פריז, כפי שציידים קורעים ומחלקים ביניהם את השלל". משפט קצר ורב משמעות אשר מחזיר אותנו לציטוט שבו פתחתי את הרשימה – "ישן מפני חדש תוציאו". בהקשר שלנו המשפט הקצר הזה מטיל דופי במעשה "העבודות הגדולות", המתח בין הישן והחדש לא נשמר. הישן נחרב בלי להותיר זכר לישן  או לשאוב ממנו השראה.    

***** הערות: המשיסה לא זכה להצלחה שייחל לה זולא. חלפו שנים ועניין מחודש ברומן הפך אותו לסיפור הצלחה. זאת על רקע הבנייה הגדולה שהתבצעה בפריס בתקופת נשיאותם של שארל דה-גול, ז'ורז' פומפידו ופרנסואה מיטראן. בנייה שהזכירה את עבודותיהם של נפוליאון השלישי ואוסמן.

לצורכי רשימה זו נעזרתי ב"אחרית דבר" מאת דוד מנדלסון בהמשיסה.

משפט פריס

"האם שמעתם על ארנסט מסוניה (Ernest Meissonier)"? ברומן ההיסטורי "משפט פריס" (Judgement of Paris), תמצאו פרטים מפתיעים ומרשימים על הצייר ארנסט מסוניה ועל מהפכת האמנות הגדולה ביותר מאז הרנסנס האיטלקי – האימפרסיוניזם.

לא ברור מדוע הסקירות והביקורות על הספר אינן מציינות את אמיל זולא כדמות מפתח במהפכת האמנות הגדולה?

"משפט פריס", מאת רוס קינג, הוצאת כנרת זמורה-ביתן, דביר, 2010, תרגמו: יותם פלדמן ונעמי כרמל, עריכה מדעית: ד"ר שרה לוטן. 541 עמ', כולל הערות שולים, ביבליוגרפיה ואינדקס.

משפט פריס. כנרת זמורה דביר
משפט פריס. באדיבות: כנרת, זמורה, דביר

התת-כותרת של "משפט פריס" היא: "העשור המהפכני שהעניק לעולם את האימפרסיוניזם". הספר "עוקב במיומנות אחר קריירות של אנשים בעשור שהוביל אל התערוכה החשובה ביותר בתולדות האמנות, התערוכה הקבוצתית הראשונה של האימפרסיוניסטים בשנת 1874 (מייקל פרודג', ליטררי ריווי)".

"משפט פריס" עוסק בתולדות האמנות בצרפת במאה ה-19 בפרטנות רבה. הספר מתרכז בעיקר בשנים המהפכניות שלאחר 1863, השנה שבה התקיים "סלון המסורבים" הראשון. מרחב שהוצג בו, לראשונה בפומבי, ציורו של אדואר מאנה, המוכר בשם "ארוחת בוקר על הדשא". הציור עורר שערורייה, בהציגו אישה עירומה יושבת בצל עצים על דשא בחברת שני גברים מעונבים ולבושים חגיגית. הציור היה מעין אות למהפכה העתידה להתחולל בטעם הקהל באמנות. העשור של ספרו של רוס קינג מסתיים ב-1874, השנה שבה הוצגה התערוכה הראשונה של הציירים הדחויים, נציגי החיים המודרניים, שכונו בבוז "אימפרסיוניסטים". היו אלה שנים קשות בתולדות צרפת. שנים שבהן צרפת נחלה תבוסה במקסיקו ונכבשה על ידי גרמניה, שנים של מלחמת אזרחים שגבתה אלפי קורבנות והביאה הרס על פאריס.

ארוחת בוקר על הדשא, אדואר מאנה 1862-1863
ארוחת בוקר על הדשא, אדואר מאנה 1863-1862

אמיל זולא – סוכן תרבות

אמיל זולא מוכר לרבים בזכות פרסומיו: "אני מאשים" ו"פרשת דרייפוס", והסרט "קצין ומרגל". מאידך, לפי הממצאים שמובאים ב"משפט פריס", שמבוסס על מחקר, חלקו של אמיל זולא במה שהתרחש בעשור הגורלי שבין 1863 ל- 1874 בולט עדי כדי כך, שהימנעות הביקורת מלטפל בפועלו ולשבח את חלקו בהישגים של עשור זה מעורר תמיהה.

זולא החל את הקריירה שלו ב- 1862 בהוצאת הספרים היוקרתית "ליברארי אשט" (Hachette), תחילה בתפקיד פקידותי. כשהבחינו בכישרון הפרסום שלו, הוא עבר אל מחלקת המודעות שם התחיל לפרסם מאמרים על אמנות ופוליטיקה בעיתונים שונים. ביום שפרסם את הרומן הראשון שלו, "הווידוי של קלוד", (1865) הוא קנה לו מוניטין של כותב שערורייתי. זולא היה מרוצה מאוד מהשם הרע שיצא לו, "היום אני מדורג בין הסופרים שחיבוריהם מעוררים חלחלה," התפאר במכתב לחבר. הוא עזב מיד את עבודתו ב"אשט" לטובת משרה ב"ל'אוונמן" (L'Événement), חסיד השערוריות.

ב"סלון" הפריסאי שהתקיים מדי שנה, חבר שופטים קבע אלו יצירות ייכללו בתערוכת הציורים השנתית. המהלך הראשון של זולא היה למתוח ביקורת נוקבת בחבר השופטים, תוך כדי ציון שמותיהם של עשרים וארבעה השופטים וגינויים על דעותיהם הקדומות ועל העוינות שגילו כלפי מה שהוא כינה "התנועה החדשה" (לימים "אימפרסיוניסטים"). בשפה בוטה זולא תיאר את ה"סלון" כ"נזיד אמנותי ענק, שכל צייר יצק לתוכו את הרכיבים שלו." אבל מכיוון שלציבור הצרפתי יש כביכול "קיבה רגישה, החליט צוות של טבחים שעליו לטעום תחילה מהתבשיל המשותף כדי למנוע הפרעות עיכול מן הציבור הרעב". בנקודה זאת בביקורת שלו, זולא בוחן את הכישורים ואת הדעות הקדומות של "טבחים" אלה, המופקדים על חׅכּו של הציבור. את האשם זולא תלה בהתערבותו המזיקה של יו"ר חבר השופטים, וכינה אותו, "שריד הרומנטיציזם". את הצייר העשיר והמפורסם ביותר בפריס באותה עת – ארנסט מסוניה – שבאותה עת זכה לכינוי "הצייר של ליליפוט", זולא כינה בשם, "הצייר ההומיאופתי עם המינונים הזערוריים שלו".

זולא הוצג בפני אדואר מאנה ב- 1866. השניים נפגשו בקביעות מאז תקף זולא את חבר השופטים ב- 1866. "משפט פריס" מדגיש את המשותף לשני אלו: "… הסופר הצעיר, שהתאושש באותה עת מן הקלון שהודבק בו זה מכבר, ומאנה המושמץ לא פחות". כאשר "סלון" 1866 נפתח, זולא יצא להגנתו של ידידו החדש. ומאחר שעבודותיו של מאנה נדחו על ידי חבר השופטים, זולא ציין במאמר שפרסם כעת: "חובתי להקדיש מקום נרחב ככל האפשר לאיש שעבודותיו נדחו בזדון, ולא נחשבו ראויות להופיע בין אלף וחמש מאות או אלפיים הבדים חסרי הערך שהתקבלו בזרועות פתוחות."

קוראי המאמר שהתפרסם ב"ל'אוונמן", יצאו מכליהם וקרעו את הגיליון לגזרים. זולא פוטר לאלתר. מאנה, ששיגר לזולא מכתב תודה, החל לסמוך על ידידו הנועז. הוא תלה בו תקוות לקידום הקריירה שלו ועוד יותר לניצחון סגנון הציור החדשני שלו.

בזכות הביטחון העצמי שמאנה צבר כעת, הוא ארגן לעצמו תערוכת יחיד בקרבת מקום לתערוכה העולמית שהתקיימה בפריס ב- 1867. בתערוכה זו הוכתר ארנסט מסוניה כ"גדול הציירים החיים של צרפת ולמעשה של העולם כולו". תגובתו של זולא לא אחרה לבוא. הוא התרעם על הניגוד שבין "ההתקהלות התזזיתית מול ציוריו של מסוניה לבין נדירות המבקרים בביתן של מאנה שמעבר לנהר". זולא פרסם מיד מאמר בתגובה למתרחש, ובו הוא הוקיע את "ההמונים הנלהבים שנדחקו וכמעט מחצו אותי כשהם קוראים זה לזה ולוחשים, בייראת כבוד דתית, את מחיריהן המופרזים של פיסות בד אלה (של מסוניה)".

ב"סלון" של 1868, שני ציורים של מאנה קיבלו ביקורת (לא אחידה). זולא הזדרז מיד עם פתיחת ה"סלון" ופרסם מאמר שבו הכריז, "הצלחתו של מאנה שלמה. לא העזתי להאמין שתהיה כה מהירה וראויה… התגובה ההכרחית ליצירות מאנה, אותה ניבאתי כבר ב- 1866, מתרחשת לאט-לאט." לעומת השבחים שזולא הרעיף על ידידו מאנה, הביקורת לא חסכה את שבטה וכתבה שציוריו של מאנה החצינו "מוזרויות גסות ומכוערות המבוססות על ראוותנות ואמפוטנציה". זולא לא נשאר חייב. הוא המשיך להתעלם מגיבוריו המסורתיים של ה"סלון"  והרעיף תשבחות על קבוצת הציירים החדשה, כולל מאנה, כינה אותם "נטורליסטים" ו"אקטואליסטים". הוא תיאר אותם כ"קבוצה ייחודית העומדת בראש התנועה האמנותית החדשה". לטענתו, "מדובר בציירים שהתעלמו מן הטעם הבורגני-מסורתי לטובת החיפוש האמיץ אחר המודרני, המקורי והאמיתי." אלא שמאנה וחבריו לא זכו בפרסים או בהוקרה כלשהי מרשויות ה"סלון".

כוס בירה טובה, אדואר מאנה, 1973 מוצג כיום במוזיאון לאומנות בפילדלפיה.
כוס בירה טובה, אדואר מאנה, 1973, מוצג כיום במוזיאון לאומנות בפילדלפיה

תהילתו של מאנה הציפה את פריס ב"סלון" של 1874. הציור "כוס בירה טובה" (1873) זכה לתשבחות הקהל והמבקרים. הביקורת שיבחה את "השטחים הצבעוניים המונחים זה לצד זה בפשטות ובלי שום הצללה. אבל אם תצעד מעט לאחור, תראה כיצד מחילים להיווצר יחסי גומלין בין משטחי הצבע השונים". רפרודוקציות של הציור נמכרו בחנויות הספרים והטבק ומאנה נהנה סוף-סוף מההצלחה – בציבור, בקרב המבקרים וחשבון הבנק. האם לייחס זאת לתהליך התבגרותם של הציבור והמבקרים במשך השנים שחלפו מאז "ארוחת בוקר על הדרש" ואולימפיה, או לעובדה שמאנה שינה את סגנונו?

אחרית דבר

שמונה חודשים בלבד אחרי מותו של מאנה ב- 1883, נערכה תערוכה רטרוספקטיבית של עבודתו בפריס, שנהנתה מביקורות אוהדות מן הסוג שנשלל מהצייר בימי חייו. שלוש שנים אחר מותו, שבעה עשר בדים פרי מכחולו של מאנה נכללו בתערוכה החלוצית של דוראן-רואל בניו יורק ב- 1886.

גורלן של "ארוחת בוקר על הדשא" ו"אולימפיה" שימש ברומטר למוניטין של מאנה בעשורים שלאחר מותו. "אולימפיה", אולי הציור הנודע לשמצה ביותר במאה התשע-עשרה, היה למרבה הפלא הראשון מבין עבודותיו של מאנה שנכנס למוזיאון הלובר. חוקרי אמנות בתחילת המאה העשרים קשרו כתרים ל"אולימפיה" כעבודה "שמציינת תאריך חשוב בתולדות הציור במאה התשע-עשרה ובתולדות האמנות בכלל, ואנדרטת היסוד של האמנות המודרנית".

אולימפיה אדואר מאנה 1863
אולימפיה, אדואר מאנה, 1863

ונוס מאורבינו טיציאן, 1538 (גלריה אופיצי, פירנצה).

ונוס מאורבינו מאת טיציאן, 1538 גלריה אופיצי פירנצה