תגית: אל ע'בסייה

שתיקה רועמת

מדוע חלקים נרחבים בציבור היהודי בישראל עדיין בדעה שערבי מוסלמי הוא קודם כל "תומך טרור"? מדוע אותם מגזרים בציבור אינם יודעים דבר וחצי דבר על יישובים ערביים שהיו קיימים כאן לפני 1948 ושתושביהם הוגלו באונס ממקום מושבם ולא הורשו לשוב אליו חרף הוראת בג"ץ? ומדוע לאותו ציבור אין מידע על מיזמים תומכי תרבות, פרי יוזמה פרטית של המגזר הבדווי?

בדקתי היטב והתבהר לי שהן בתקשורת והן בשיח הציבורי ההתייחסות לסוגיות אלו מזערית. האם זו התעלמות או שתיקה רועמת? האם כלב השמירה של הדמוקרטיה מתרשל בעבודתו, או שמא גיבש החלטה להנמיך את הלהבה ביחס לסוגיות אלו ומעדיף לדבוק בגרסה המקובלת? שאלה נוספת היא, האם הציבור אחראי, ביקורתי ועירני דיו?

תומכי טרור כסיסמא פוליטית

קחו לדוגמא את מנסור עבאס. בדקתי עד הסוף את הטענה שעבאס "תומך טרור". רציתי להבין על מה מתבססת הטענה. האם מי שדבק באופן שיטתי בהצמדת התואר הזה לאדם ספציפי, יודע שאין בסיס מוצק לכך? האם הציבור טורח לבדוק עד הסוף את האמת? אולי מדובר בשמועה, מידע חסר בסיס עובדתי מוצק, סיסמא פוליטית גרידא. עידו דויד כהן, עורך דין ומנהל תחום המשפט בחברה לייעוץ תקשורת, מתאר תהליך של דה לגיטימציה מכוון במקרה של עבאס (הארץ, 15 במאי 2021).  ציטוט: "לא עובר יום שבו חברי רע"ם לא שומעים את הכינוי 'תומכי טרור' נזרק לעברם. האומרים זאת אינם רק חברי כנסת עם חסינות פרלמנטרית — הכינוי חילחל לכלי התקשורת עד כדי כך, שלא מעט עיתונאים נוטים להגיד את המילים הללו בעצמם, בלי הסתייגות. במסגרת דיווחים פוליטיים הם מצטטים את הפוליטיקאים שיורים שוב ושוב 'תומכי טרור' כאילו מדובר בעובדה מוכחת" ובעניין הטענה שעבאס תומך טרור מוסיף כהן וטוען, "בנוגע ל'תמיכה בטרור', ההאשמה החמורה אינה מבוססת. עבאס הוא חבר כנסת רק מאפריל 2019, אך עוד לפני כן מפלגתו, באופן עקבי, לא התקרבה למצב שבו יש לפסול אותה, על פי חוק, מהתמודדות בבחירות . ניסיונות למנוע את התמודדותה התגלו שוב ושוב כתלושים מהמציאות" [הדגשה שלי, ת.ה.].

עד לפני סבב הבחירות האחרון, הסולן הבכיר בהצמדת התואר לעבאס היה ראש הממשלה בנימין נתניהו, שאמר מעל כל במה, ובלי שמץ הסתייגות, שחברי הרשימה המשותפת (שכללה את כל הסיעות הערביות, מחד"ש עד בל"ד), הם "תומכי טרור שרוצים להשמיד את המדינה".  כיום מזמרים זאת בעיקר חברי הכנסת בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן־גביר, אך הם לא לבד.

כפריים שהורחקו מאדמותיהם מבלי שוב

מסגד אל-ע'אבסייה. מקור:עופר כהן, סאקרה, Marikriber, רבקה בק, Davtir

מאמר מערכת בהארץ (4 במאי, 2022) מזכיר את שני הכפרים, איקרית וברעם, שתושביהם הנוצרים-מרונים קיבלו הוראה מצה"ל במהלך מלחמת השחרור לפנות את יישוביהם עד להוראה חדשה. לא מדובר במוסלמים. מדובר במיעוט שחי כאן לפני קום המדינה. ההבטחה שניתנה להם בעת הפינוי, קרי: "הפינוי זמני בלבד", מעולם לא קוימה. מקרה דומה מתייחס לתושבי הכפר אלע'רבייה (גרבייה), כפר ותיק שהיה קיים כאן בטרם הקמת מדינת ישראל. תושבי הכפר, ערבים-מוסלמים, פונו בהוראת צה"ל, "עד יעבור זעם". גם הם לא זכו לשוב לאדמתם ולחיות בכפרם. יתרה מכך המושל הצבאי, ששלט באזור באותן שנים, סרב לקיים את החלטת בג"ץ ולאפשר להם לשוב אל כפרם ואדמותיהם. במקום זאת, הממשל הצבאי יצא למסע של הרס בתי הכפר, ומחק את רובם מעל פני האדמה. בפרשה זאת טיפל עו"ד גרשון צ'רניאק, סנגור תושבי הכפר, והמשיך לטעון בעדם עד שלבסוף בג"ץ קיבל החלטה לפיה על המושל הצבאי של הגליל לאפשר שובם של בני הכפר אל אדמתם (ראו: בג"ץ 220/51: ג'מאל מחמוד אסלאן ו- 30 אחרים נ. המושל הצבאי של הגליל, נצרת). למותר לציין שהפרשייה חדלה להעסיק את התקשורת והשיח הציבורי. תאמרו שזו טעות מצערת, או לא רלבנטית לסדר היום? אולי זו הסתרת מידע מכוונת? קרי,  שתיקה רועמת. היה מי שטרח לתאר את המצב, הבלוגר והאדריכל זוכה הפרסים, מיכאל יעקובסון (ראו: "סיבוב בשרידי אל-ע'אבסייה" 2015). וטוב שכך, שכן מדובר באיש מקצוע שמסייר באתרים, דולה מידע אודותם, בודק ובוחן כל דבר. הווה אומר, מה שלא עולה לדיון על ידי אמצעי התקשורת הפופולריים, מצוי באתרים פרטיים ובלוגים שמושכים קהל קוראים הצמא למידע החסר.

התיאטרון של הבדווים

גם ביחס למגזר הבדווי (רבע מיליון איש) נוצר מצב דומה: המידע היזום המובא על ידי התקשורת הציבורית לוקה בחסר. במקרה זה: ידיעות בדבר האלימות בחברה הבדווית, בעיקר אלו החיים ברהט, מופצים על ידי התקשורת הציבורית, במיוחד לאחרונה. מאידך חסר מידע על התפתחויות והישגים משמעותיים בתחומי החברה והתרבות. לדוגמה, ידיעות אודות מיזמי תרבות שצמחו מתוך שורות הבדווים בנגב. האם המדיה הפופולריים דווחו פרטים על מאמץ של קומץ מתוך תושבי רהט להנגיש לתושבי היישוב הצגות תיאטרון? עד כינונה של ממשלת השינוי, מדינת ישראל (משרד התרבות והספורט, ומשרד הרווחה) העניקה למגזר הבדווי תקציבים זעומים למיזמי תרבות, אם בכלל. הנגשת הצגות תיאטרון וחינוך הציבור הבדווי לצרוך תיאטרון הם פועל יוצא של בעלי תושייה במגזר הבדווי. מעטים מבינינו שמעו על תיאטרון 'אלמהבאש" והשתתפותו בפסטיבלים מקומיים, או על הפקה בעברית וערבית של הצגות מתוצרתם העצמית. לאחרונה נמצא להם מושיע מטעם המדינה – שר התרבות והספורט, חילי טרופר. לראשונה מאז קום המדינה תושבי רהט נכללים ברשימת מקבלי תקציבי תרבות. וזאת יש לדעת, ככל שגוברת החשיפה של הציבור לתוצרי תרבות, ואין זה משנה באיזה גיל או מגזר מדובר, גובר גם הסיכוי לקירוב הלבבות ויצירת מכנה משותף ממשי. יותר מכך, יזמי התיאטרון – תושבי רהט – למדו על בשרם שהצגות מתובלות בהומור או סאטירה, בסגנון קליט לכל דכפין, עשויות למגר תופעות חברתיות בלתי רצויות, כולל תופעות של אלימות בשל "כבוד המשפחה". שכן תיאטרון, סאטירה והומר, הם שפה בינלאומית שיש בכוחה לפשר בין יריבים ובין שונאים, וליצור שיח פורה לטובת כל הצדדים.

התובנה המיידית שחשוב לציין כאן היא, בראש ובראשונה, שמידע חסר עלול לחבל ברקמה החברתית השברירית ממילא של מדינתנו. אחת הדוגמאות שהובאו לעיל היא האמונה של חלקים נרחבים בציבור היהודי בישראל שערבי-מוסלמי הוא אוטומטית "תומך טרור". גם יידע חסר ביחס לתושבי ישובים ערביים שהיו קיימים כאן לפני 1948, גורם נזק ומהווה טריגר לליבוי שנאה ושימוש באלימות. ובאשר לדימוי השלילי של המגזר הבדווי בנגב: קיימת פעילות מקומית חיובית שאינה זוכה לדווח תקשרותי נרחב.

כיצד ניתן לתקן את המצב? ציבור אחראי חייב לעשות הרבה מעבר להסתפקות בנוסחאות וסיסמאות המופצות חדשות לבקרים בערוצי המדיה. ציבור אחראי חייב להבין ולהאמין שחיכוכים בין מגזרים החיים בכפיפה אחת עשויים להתמתן אם ייעשה מאמץ אקטיבי לדלות מידע נרחב יותר על אלו החיים בקרבנו. מובן שאין זה פוטר את המדינה וערוצי המדיה מאחריות. נהפוך הוא, הפצת סיסמאות ושתיקה מכוונת הן בעוכרי כולנו.

ביקורת גלויה עדיפה על התעלמות מוחלטת

בגץביקורת עניינית על החלטת בג"ץ בעניין מתווה הגז היא זכות שיש לכל אחד מאיתנו, כולל שרי ממשלה והעומד בראשה. התעלמות מהחלטות בג"ץ היא דבר שונה לגמרי ולשמחתנו, היא נחלת העבר.

************
פרשת אל-ע'בסייה
בג"ץ 220/51 ג'מאל מחמוד אסלאן ו-30 אחרים נגד המושל הצבאי בגליל
הזיכרון אמנם קצר אבל בשנים שבהן מוסדות המדינה היו בתהליך של הקמה היו מקרים של התעלמות מהחלטות בג"ץ. מקרה אחד ידוע נוגע לכפר הערבי אל-ע'בסייה שבגליל. ההחלטה שהתקבלה על ידי שופטי בג"ץ בעניין אל-ע'בסייה לא יושמה על ידי המדינה עד היום. היא לא כובדה על ידי הממשל הצבאי ואחרי ביטולו, היא לא כובדה על ידי מנהל מקרקעי ישראל – שלוחה רשמית של ממשלת ישראל.
אבי היקר, עו"ד גרשון צ'רניאק ז"ל, הגיש בשם תושבי הכפר עתירה לבג"ץ (בגוף החלטת בג"ץ מופיע השם "רבסיה"). בג"ץ דן בעתירה ב-25.9.51 וב- 30.11.51, כבוד השופטים שרשבסקי, חשין ואגרנט קיבלו החלטה חד משמעית לפיה תושבי הכפר זכאים לשוב לאדמתם והממשל הצבאי בגליל מנוע מלגרש אותם מן הכפר.

להלן פרטים רלבנטים מתוך דבריו של כבוד השופט שרשבסקי,

המבקשים גרו בכפר רבסיה בגליל המערבי עד שנכבש ע"י צה"ל בחודש מאי, 1948. הכפר נמצא באזור שיפוטו של המושל הצבאי של הגליל, המשיב, אבל איננו בשטח שהוכרז כשטח מוגן או כאזור בטחון לפי תקנות שעת-חירום (אזורי בטחון, תש"ט-1949 ספר החוקים תש"ט, עמוד 136). כתוצאה מפעולות הכיבוש הנ"ל, גורשו המבקשים מהכפר על-ידי החיילים, אולם הם שבו באביב 1949 וגרו בכפר עד 26 בינואר 1950 ואז גורשו מחדש על ידי חיילי צה"ל. מאז הם נמצאים בכפר דנון, סמוך לכפר רבסיה הנ"ל, ולא ניתן להם לשוב לכפרם והכפר נשאר שומם.
ביום 24.9.51 נכנסו המבקשים (פרט למבקש מס 17 עלי מחמד עבד אלחמיד) לכפר רבסיה כדי לשוב ולגור כל אחד ואחד בביתו, אולם למחרת היום גורשו בפקודת המשיב והוחזרו לכפר דנון. המשיב מסרב להרשות להם לשוב לכפרם. כל המבקשים הם בעלי תעודות זיהוי ישראליות, נרשמו כתושבים במסגרת רישום כלל התושבים במדינת ישראל בשנים 1948-1949. לכולם אדמות ובתים בכפר רבסיה והם חשבו את עצמם במשך כל תקופת ישיבתם בכפר דנון כפליטי הכפר רבסיה ורואים את עצמם עוד היום כתושביו.
לפי בקשתם של המבקשים נתן בית משפט זה ביום כ"ד אלול, תשי"א (25.9.51), צו-על-תנאי נגד המשיב, בו נדרש ליתן טעם מדוע לא יימנע מלגרש את המבקשים מהכפר רבסיה, וצו זה תוקן בהסכמת ב"כ המשיב ביום ה' בתשרי, תשי"ב (5.10.51) בזה שהמשיב נדרש לתת טעם מדוע לא ייאסר עליו ועל כל אלה הפועלים בשמו, או באופן ישיר או באופן בלתי ישיר, לגרש את המבקשים או אחד מהם מהכפר רבסיה, או למנוע את ישיבתם בכפר זה או את גישתם לכפר ויציאתם ממנו, ולעשות איזה שינוי שהוא במבנים שבכפר. טענת המבקשים היא, כי לא היתה, ואין גם כיום, כל סמכות למשיב לגרשם מכפרם או למנוע אותם מלבוא ולצאת ממנו ולגור בו, ושגירושם על ידי המשיב והתערבותו בתנועתם החפשית הם בלתי חוקיים ושרירותיים.

כאמור, הוחלט שאין תוקף חוקי לצו כלשהו מטעם המושל הצבאי אלא לאחר שפרסמו אותו ב"רשומות" ושלפיכך, רשאים בני הכפר רבסיה לבוא ולצאת ממנו בחופשיות. להחלטה נוספה האמירה העקרונית הבאה:

אנחנו רואים צורך להדגיש, כי אין להביט על הנקודה הזאת כאילו היתה טכנית, נהפוך הדבר: אנחנו דנים על נושא שהוא אחד מיסודות החיים הקונסטיטוציוניים, על חופש האדם לצאת ולבוא בתחום המדינה כאוות נפשו. התערבות בשטח הזה, המיועדת להיות בת תוקף לגבי הציבור כולו יש בה משום ערעור עמודי התווך של מדינה דמוקרטית…. אין לך חוק אלא אם הוא הובא לידיעת הרבים… אם לא כן ייוצר מצב של אנדרלמוסיה… למשיב לא היתה כל סמכות לגרש את המבקשים מהכפר רבסיה ואין לו סמכות למנוע אותם מלהיכנס אליו, לצאת ממנו ולהימצא ולגור שם.

על התפתחויות בפרשה לאורך השנים ניתן ללמוד מכתבתו של ד"ר יוסף אלגזי, "אלע'בסייה – נכבה בהמשכים: סודו של השייח' רבאח" (4.4.1997, הארץ). תושבי הכפר עדיין מקווים שיוכלו לשוב אליו כבימים עברו, לעבד את האדמות, לבנות, להקים משפחות, להתנהל לפי החוק ולצאת ולבוא את תחומי הכפר. אלגזי מציין כי אחרי ביטול הממשל הצבאי, את הפיקוד בעניינם של תושבי רבסייה קיבל לידיו מינהל מקרקעי ישראל. התנהלותו של המינהל ממשיכה את מדיניות הממשל הצבאי".

צירוף מקרים סתום
בשנת 2002 נרשמתי לקבלת עדכונים מאתר "זוכרות". אחד העדכונים גולל פרטים על ביקור שערכה עמותת זוכרות ברבסייה. קראתי בעיון את האמור בדווח – "יום הנכבה באל-ע'בסייה" ונדהמתי. עלי חמד, הנקרא גם אבו נידאל – אחד מתושבי אל ע'בסייה שזכר את שרשרת האירועים מאז 1948 – גולל בפני הקהל שהשתתף ביום הנכבה פרטים היסטוריים וסיפר על מאמציו של אבי בעתירה לבג"ץ. הוא ציין שמאז שהתקבלה החלטת בג"ץ ב- 1951, מנהל מקרקעי ישראל עדיין מונע מתושבי הכפר לגור בו. לסיום הוסיף: "צ'רניאק שהיה אדם טוב לב סירב לקבל שכר לטרחתו כל עוד אנו מנועים מלהיכנס לכפר. צ'רניאק נרצח באורח מסתורי". כך היה כתוב שם. לאחר בירור קצר שערכתי עם מערכת "זוכרות" תוקן הכתוב והוסרו המילים "באורח מסתורי". וכך נותר בעינו משפט די סתום.

ברשימה קודמת כתבתי על נסיבות מותו של אבי ז"ל, עו"ד ג. צ'רניאק. באחד התיקים שבטיפולו של אבי הוא קיבל על עצמו לייצג גרושה שבעלה לשעבר דרש לקבל משמורת על בתם המשותפת. לחילופין, הוא דרש שגרושתו תהיה מנועה מלהוציא את בתם המשותפת מן הארץ במטרה להשתקע בחו"ל. לצערנו, כשנודעו פרטי ההכרעה בדין הבעל המאוכזב שהפסיד משמורת על בתו ושמע שהותר לגרושתו לצאת עם הבת למגורי קבע בחו"ל, מיהר לצאת מבניין בית המשפט המחוזי בחיפה. שם הוא ארב לאבי וירה בו למוות.

לפיכך, דבריו של אבו נידאל על "רצח באורח מסתורי" עוררו בי תמיהה וגם סימני שאלה שלא באו על פתרונם: איזו שמועה הסתובבה בנוגע לנסיבות מותו של אבי, שטיפל בענייני אל ע'בסייה? מה היה ידוע על התנהלות הממשל הצבאי בגליל? האם היה אבי חשוף להתנכלות מצד אנשי הממשל בשל החלטת בג"ץ? ואולי נפלה טעות בזמן הבאת הדוח לכתב באתר "זוכרות"?

חצי הכוס המלאה
כשמעמד שופטי בית המשפט העליון היה בתהליך התבססות, מקרים של אי כיבוד החלטות בג"ץ בשל מניעים אידיאולוגים או אחרים בוודאי היו. פרשיות כמו פרשת הכפר אל-ע'בסייה לא הגיעו לידיעתם של מרבית אזרחי המדינה. סיבה עיקרית לכך היא שבאותם ימים לא היה אינטרנט וגם לא טלוויזיה. כמו כן, העיתונות הייתה "מגויסת" למאמץ הלאומי. יחסית לאותם ימים, קשה מאוד להסתיר מידע מהציבור. החשיפה למידע כיום עולה עשרות מונים יחסית לשנות ה-50 בעיקר הודות לרשתות החברתיות (למרות שהמידע המופץ דרכן לא תמיד אמין) והודות לתחקירים עיתונאיים. החלטות שמתקבלות על ידי בג"ץ כיום נגישות לציבור בכל אמצעי התקשורת. מה שנאמר על ידי שופטי בג"ץ נגיש לכולנו הודות לאתרי האינטרנט. ובנוגע לביקורת – גם במקרים בהם נמתחת ביקורת מצד שרים או חברי כנסת על החלטה של שופט זה או אחר, במידה שהיא ביקורת עניינית היא בהחלט מעשה לגיטימי. כך שכל ביקורת עניינית שנמתחה על החלטת בג"ץ בעניין מתווה הגז היא זכות שיש לכל אחד מאיתנו, כולל שרי ממשלה והעומד בראשה. ולהבדיל אלפי הבדלות, התעלמות מהחלטות בג"ץ כפי שקרה בפרשת אל-ע'בסייה, היא דבר שונה לגמרי. לשמחתנו, התעלמות מסוג זה הינה נחלת העבר.

גרשון צ'רניאק (עו"ד)

ב-3 באפריל 1960 עו"ד גרשון צ'רניאק ז"ל נורה למוות ליד בית המשפט המחוזי בחיפה, על ידי אדם שנטר לו טינה על רקע סכסוך משפטי שבו ייצג צ'רניאק את גרושתו של האיש . הרוצח ניהל מאבק ארוך שנים כדי לזכות במשמורת על בתו. פסק הדין וגם הערעור קבעו שהמשמורת על הבת תישאר בידי גרושתו של הרוצח. אבי ייצג אותה לאורך כל הדרך.

*************

רקע: בתקופה בה התנהל המשפט, התגוררה הבת עם גרושתו של הרוצח באנגליה. הרוצח, עמנואל מזרחי שמו, תכנן את מהלכיו לפרטי פרטים והגיע לבית המשפט מצויד באקדח. מששמע את פסק הדין ואפסו תקוותיו לזכות במשמורת על בתו, יצא מבין כותלי בית המשפט ובצע את זממו. לאחר מכן ירה מזרחי בעצמו ומת מפצעיו כעבור מספר ימים בבית החולים הממשלתי רמב"ם בחיפה.

הרצח

עדי ראייה סיפרו שלאחר מתן פסק הדין במחוזי בחיפה, עו"ד צ'רניאק עשה את דרכו  אל משרדי התובע המחוזי, מול בניין העירייה בהדר הכרמל. בעודו צועד לעבר יעדו, עצר אותו מזרחי. עדי הראייה טוענים שהיו חילופי דברים בין צ'רניאק ומזרחי, וכאשר פנה אבי והלך לדרכו, מזרחי דרך את אקדחו וירה ירייה אחת, כשהוא מכוון את האקדח אל לב קרבנו. צ'רניאק הספיק להזעיק עזרה, רץ מספר מטרים והתמוטט ליד ספסל בגן הציבורי (כיום, גן הזיכרון). מזרחי ניסה לברוח לכיוון הטלפון הציבורי, אך עצר כשהבחין בעוברים ושבים שהתקבצו סביבו, לאחר שאלו שמעו את היריות ואת זעקות העזרה של צ'רניאק. בשלב זה שוב שלף מזרחי את אקדחו, ירה בחלק גופו התחתון והתמוטט על הדשא בגן הזיכרון כשהוא מחוסר הכרה. ניידת משטרה חילצה אותו מהמון הסקרנים שהתקהל במקום, והובילה את צ'רניאק ואת רוצחו אל בית החולים הממשלתי, רמב"ם. המשטרה דיווחה שמזרחי החזיק באקדח ללא רשיון.

בעקבות האירוע, לשכת עורכי הדין הציעה לסייע לאמי לחסל את עזבונו של אבי – שהקיף כמה עשרות תיקים אזרחיים, שנותרו תלויים ועומדים.

עם חלוף השנים, המשיכו רבים מידידי המשפחה ומוקירי זכרו של צ'רניאק להביע תנחומיהם בפני בני המשפחה בהזדמנויות שונות. היה זה מקרה חריג ביותר באותם זמנים. האירוע הרצחני היכה את הציבור בתדהמה ונחקק בזיכרונם של רבים.

למרות השנים הרבות שחלפו מאז, אחותי, אחי ואני זוכים לשמוע על אבי המנוח מדי פעם משופטים ועורכי דין שעדיין זוכרים אותו. כולם מציינים את הישגיו בתחום התקדים המשפטי ואת תרומתו לעיצוב פניה של הדמוקרטיה בישראל. לאחרונה פרסמתי ערך בויקיפדיה שמפרט זאת.

בתקופה בה אירע הרצח, הרדיו היה אמצעי התקשורת הפופולרי ביותר. אבל לא קיימו בו שיחות עם מאזינים. האפשרות היחידה הייתה ליצור קשר טלפוני עם רשות השידור ולדווח על הידוע לך על האדם ו/או האירוע, או להתייצב במשטרה ולהעיד שם. ידוע לנו שאזרחים מן השורה המשיכו לעקוב אחר גורלו של הרוצח, שמת ימים ספורים אחרי הרצח, ולדבר על הרצח והשלכותיו במסגרות לא-פורמליות.

יש לזכור שבשנות ה-60, הייתה זו עליית מדרגה בולטת ברמת האלימות בישראל! היה זה מקרה ראשון מסוגו, שבו נרצח אדם במסגרת עבודתו כעורך דין, על ידי צד שתביעתו  וערעורו נדחו על ידי שתי ערכאות.

הרוצח

מזרחי היה ירקן שנישא לתושבת חיפה ממוצא צרפתי בשם יהודית בלוינל. הייתה להם בת משותפת, אבל הנישואין עלו על שרטון והשניים התגרשו. הילדה הועברה בצו בית משפט לרשותה של האם; לאב ניתן היתר לבקר את בתו כל אימת שחפץ בכך. בית המשפט אסר להוציא את הילדה מחוץ לגבולות ישראל. כאשר האם סירבה לאפשר למזרחי לבקר את בתו, עתר מזרחי לבית המשפט וביקש לממש את זכותו לבקר את בתו. כעבור מספר שנים נישאה האם בשנית לאזרח בריטי, ועברה להתגורר עמו בתל-אביב יחד עם בתה מנישואיה עם מזרחי. מאוחר יותר עזבו האם והבת את ישראל. מעשה זה הוגדר כהברחה של הילדה אל מחוץ לגבולות המדינה. בעקבות זאת, מזרחי היה נחוש יותר מאי פעם לקבל משמורת על בתו. בעוד גרושתו מתגוררת יחד עם בתם המשותפת באנגליה, הוא פנה לממסד על מנת שיסייעו לו להשיג את מבוקשו.

הישגיו המקצועיים של אבי

על פרטי הרצח, והרקע שקדם לו, פורסמו למחרת האירוע כתבות רבות בעיתונות היומית. פרט לסיקור הרצח וביטויי התדהמה על שנפל דבר בישראל, העיתונות סיפקה פרטים על הישגיו התקדימיים של אבי כעורך דין, ועל הסוגיות החשובות שבהן טיפל. בעיקר, בלט אבי כאחד מעורכי הדין הראשונים בישראל שנרתמו לסייע בפתרון סכסוכים בין בעלי קרקעות ערביים-ישראלים ומדינת ישראל.

בגץ רבסייה - למרות החלטת בגץ השלטונות מנעו חזרת התושבים לרבסייה
בגץ רבסייה – למרות החלטת בגץ השלטונות מנעו חזרת התושבים לרבסייה. קרדיט: ויקיפדיה

עתירותיו לבג"ץ בשנות ה-50, בעניינם של תושבי כפרים ערביים שנעקרו מבתיהם ולא הורשו לחזור, עשו כותרות בעיתונות היומית.
אחד המקרים הידועים הוא העתירה שהגיש אבי לבג"ץ בעניין תושביו הערביים של הכפר אל ע'בסייה.  בשנת 1948 מנה הכפר 673 איש ואדמותיו השתרעו על פני 7600 דונם. בחודש מרץ 1948 נחתם הסכם בינם לבין אנשי ש"י, לפיו הצבא לא יכנס לכפר אם יונף דגל לבן מעל המסגד. למרות זאת, בחודש מאי 1948 נכנסו כוחות צבא אל הכפר תוך הפרת ההסכם האמור, וירו ללא אבחנה בתושבים – גברים נשים וטף – שהיו ברחבת המסגד. כמה מהם נהרגו במקום והשאר נסו מהכפר בבהלה. לקראת סוף שנת 1948 חזרו תושבי הכפר לבתיהם. בסוף שנת 1950 שוב נאלצו תושבי אל ע'בסייה לעזוב את הכפר, בתירוצים ביטחוניים. לאחר מכן היו מספר ניסיונות של התושבים לחזור לכפר, אך לשווא. הצבא מנע בעדם. בסתיו 1951 פנו התושבים לבג"ץ באמצעות אבי. בג"ץ קבע באופן תקדימי כי זכותם של עקורי אל ע'בסייה לחזור לבתיהם. בדצמבר 1951 חזרו התושבים אל בתיהם בתוקף אותה החלטת בג"ץ, אבל גם הפעם חזרתם נמנעה בטענה של שטח צבאי סגור. בשנת 1955 הרסו השלטונות את הכפר כליל פרט למסגד.

אחד מזקני הכפר סיפר ל"זוכרות" – "עו"ד צ'רניאק היה אדם טוב לב. סירב לקבל שכר טרחה כל עוד אנו מנועים מלהיכנס לכפר."

צ'רניאק הגיש עתירות לבג"ץ בעניינם של תושבי כפרים ערביים נוספים שנעקרו מבתיהם וחזרתם נמנעה בתירוצים שונים של הממשל הצבאי, למשל, תושבי הכפר אם אל פארג'.
בנוסף, צ'רניאק היה חבר באחת מוועדות החקירה הרבות שעסקה בעניינם של תושביו הנוצרים-מרונים של הכפר ברעם.

אחותי, אחי ואנוכי עדיין מזועזעים ….