תגית: אלתר דרוינוב

הומור יהודי

במפגש "שבת-גן" (23/10), ברמת-גן, פרופ' אדיר כהן מאוניברסיטת חיפה, העניק ראיון לעיתונאי – מ"מ וסגן עורך עיתון מעריב – אבי בטלהיים, בדגש על ספר ההומור היהודי הגדול, מאת אדיר כהן, הוצאת כנרת, 2004.  

נקדים ונציין כי בין העוסקים בהומור יהודי חובה להזכיר את אלתר דרויאנוב ודב סדן. וכדאי לדעת – כתיבת תולדות הספרות ההומוריסטית ביידיש על סופריה וסוגיה בין שתי מלחמות העולם היא חלק אינטגרלי של חקר תולדות ספרות יידיש.

גם כהן בוחן וסוקר בספרו את ההומור יהודי מאז תקופת המקרא, דרך המשנה והתלמוד, המדרש, ספרות ימי הביניים, החסידות, השטעטל, השואה, תקופת היישוב, מלחמות ישראל, תקופת הצנע, בדיחות עדתיות, פוליטיות, צה"ליות, בדיחות שמספרים יהודי המזרח, יהודי ארה"ב, ובדיחות של ימינו.

"מדוע חרדים הם דו-פרצופיים?"  – "זה ברור לגמרי. יש להם פרצוף אחד לחלב ופרצוף נוסף לבשר"  

בטלהיים: כיצד השימוש בהומור עשוי לרכך מתחים? כהן: מעצם טבעו, הומור נועד לרכך.

להלן מספר דוגמאות להומור מבית היוצר של כהן:

ביניהן, בדיחות קרש סתמיות שמעלות חיוך על הפנים, לדוגמה:

איך זה שמלאכים מסוגלים לעוף? כי הם לוקחים עצמם בקלות.

ובדיחות עם חידוד לשון והומור עצמי

אשה הגיעה לפסיכיאטר. שואל אותה הפסיכיאטר: למה באת? – "מה אני יודעת", משיבה האשה, "אומרים שאני משוגעת" – "מדוע", שואל הפסיכיאטר. "משום שאני משוגעת על לביבות", עונה האשה.  הפסיכיאטר: "אז מה…גם אני משוגע על לביבות". האשה: "בא אתי לבית. אני מזמינה אותך לראות איך בכל פינה בבית יש לביבות. מליונים. מתחת לכל כסא, על כל שולחן…."

ההומוריסטן הנפלא, וודי אלן, אמר – "בכל בוקר אני מסתכל בראי ורואה אדם מזדקן, קרח, ממושקף, מזוקן. אם לא אצחק, אז בטוח שאתאבד."

וודי אלן ב"אני הול" – פלוני בא לפסיכיאטור ומספר לו שיש לו אח שחושב שהוא תרנגול. עונה לו הפסיכיאטור "אין בעיה, הבא אותו לכאן אלי" – אומר האיש, "אבל מה יהיה, מה נעשה בלי ביצים?"

בדרן הוזמן להופיע במחנה צבאי לפני חיילים. הוא עבד קשה ואיש לא צחק. כשניסה לאחר מכן לברר אצל המפקד מדוע איש לא צחק התברר לו שהחיילים היו שבויים לבנוניים……

בטלהיים: האם היה הומור בתקופת השואה

בתשובתו התיחס כהן קודם כל לויקטור פרנקל, פסיכולוג ופילוסוף יהודי מחבר הספר, "האדם מחפש משמעות" שיש בו גם בדיחות מתקופת השואה. כאן יש לסייג ולומר, שבתקופת השואה הם צחקו בעיקר על עצמם, מה שנקרא הומור עצמי. עד היום יש טאבו על הומור שעושה צחוק מאירועי השואה. שכן כאשר צוחקים על מישהו, עושים זאת בעצם מתוך תחושת התעלות על האחר, כמו בבדיחה על היטלר,

היטלר התייעץ עם מקורביו מה לקחת לשדה הקרב. סיפרו לו שסטאלין נהג לקחת איתו חולצה אדומה כדי שלא יבחינו בדם אם יפצע. אמר היטלר – "אם כך אקח אתי מכנסיים חומים".

הומור על היטלר מאפשר לנו להרגיש תחושה של שחרור מכאב. יש בו היבטים של קתרסיס (שחרור). ברגע ששמים את הכאב על השולחן, היטלר, הוא פחות כואב.

מספרים על משה מנדלסון שהתהלך ברחוב בעירו שבגרמניה. כעבור זמן מה פגש בקצין גרמני והלה אמר לו "חזיר". השיב לו מנדלסון "נעים מאוד, שמי משה מנדלסון".

ספרו של כהן על ההומור היהודי עוסק במספר נושאים

אחד מהם הוא "בתי מלון": 

אורח מגיע למלון. הוא נשאר בחדרו לנוח ואינו מצליח לסלק מעליו את הזבובים המתעופפים בחדר. הוא רץ בכעס ללובי, פונה למנהל בית המלון, ומספר לו על הזבובים. מייעץ לו המנהל, "לך לנוח בדיוק בשעה 12. אז הזבובים נמצאים על הלפתן בחדר האוכל."

אורח מגיע לבית מלון. הוא נכנס מיד לחדר אמבטיה כדי להתרענן לאחר הנהיגה הממושכת. הוא מתנגב, ומרגיש שהמגבת שקיבל מאוד מסריחה ומלוכלכת. מיד הוא רץ להתלונן. עונה לו בעל המלון – "מה איתך, אתה בסדר? מאה איש לפניך התנגבו ואיש מהם לא התלונן."

בטלהיים: איזו דמות מאפיינת את האשה בהומור היהודי?

כהן – האישה מוצגת בהומור היהודי באמצעות סטריאוטיפ – כל התכונות השליליות שלה. אבל כהן לא מסתפק בכך וטוען שתדמית זו השתנתה לאורך השנים, "אנו עדים לתהליך של שבירת הסטריאוטיפ."

חווה מקיימת דו-שיח עם אלוהים בגן עדן. "לא טוב לי", אומרת חווה, "נורא משעמם לי כאן, אין לי חברה, וגם אסור לי לגעת בחלק מהעצים שבגן". אלוהים מבטיח לה: "אצור לך גבר שישעשע אותך וינעים לך את הזמן….אל תדאגי, יהיה לך טוב". "אבל," מוסיף אלוהים, "יש תנאי אחד, שנינו נגרום לו להאמין שהוא נברא הראשון".

כהן על ההומור בראשית תקופת היישוב.

בתחילת ההתיישבות ההומור היה מאוד מעודן. עם השנים הפך להיות יותר בוטה.

ילד חוזר מבית ספר ומספר לאמא מה למד בשעור טבע. "למדתי היום שהגולם מביא לנו חולצות ממשי." האם – "מה פתאום למדתם על אבא בכיתה?"

בחתונת הזהב שלהם קנה הבעל לאשתו חלקת קבר במחיר גבוה. כעבור זמן מה כאשר התקרב תאריך יום הולדתה, האשה הסקרנית שאלה – "מה תקנה לי הפעם ליום הולדתי?". עונה לה בעלה, "כלום. הרי עדיין לא השתמשת במתנה שקניתי לך ביום ההולדת הקודם." 

הבעל חוזר הביתה ומוצא את הבית חשוך לגמרי. הוא פונה לאשתו ושואל, "שרה'לה, מה קרה? למה חשוך כל כך?" משיבה לו אשתו, "החשמל התקלקל" – אומר הבעל, "מדוע לא תקנת?" – עונה האשה, "יענקלה, מה אתה חושב שאני חשמלאי?" – טוב, נכנס הבעל לשירותים והדלת מתפרקת. "שרה'לה, מה זה? למה לא תקנת את דלת השירותים?" – משיבה לו אשתו, "מה אתה חושב שאני נגר?" – מנסה יענקל'ה לרחוץ ידיים ואין מים בברז, "שרה'לה, מדוע אין מים בברז?"  – "מדוע אתה שואל אותי, מה אני נראית לך אינסטלטור?" – הבעל כועס ויוצא מהבית, לא חוזר לישון. למחרת, מגיע הבעל הביתה ומה הוא מגלה? הכל תקין, יש חשמל, יש מים הדלת מתוקנת. "שרה'לה, תקנת הכל בלילה? איך הצלחת?" – "לא יענקלה, השכן מלמעלה היה כאן בלילה, הוא תיקן הכל". – "מה, הוא לא לקח כסף?!" –  "לא, הוא אמר שבתמורה הוא רוצה שאני אבחר, האם לשיר לו שיר, או לשכב איתו". – "ובמה בחרת?" – "מה אתה חושב שאני זמרת?"

אי אפשר לדבר על הומור יהודי בישראל מבלי להזכיר הומור עדתי

כהן: איך יודעים שעדה נקלטה בארצנו היפה? חדלים לספר עליה בדיחות ובמקום זה, בני העדה מספרים בדיחות על עדות אחרות.

ציניקנים תוהים, מה ההבדל בין אשה מעדות המזרח לבין אשה פולניה?  – "תירס…. אם שמים תירס בין רגליהן, למזרחית יוצא פופקורן ולפולניה יוצא סנפרוסט.

שני יקים נפגשים ברחוב. אומר יקה א' ליקה ב' – "אני רגיל לראות אותך מגיע לכאן באוטובוס והנה היום אתה רוכב על אופניים וגורר איתך זוג אופניים נוסף, מדוע?" – "כשאני נוסע באוטובוס, אני תמיד מחליף קו ברחוב פנקס" …

גרוזיני בא לרופא שיניים. הרופא בודק את שיניו ואומר לו, "מה יש כאן לעשות, מה פתאום באת, הרי כל השניים מזהב"! – אומר לו הגרוזיני, "זה בדיוק העניין. אני רוצה שתשים לי אזעקה בפה !"

פרסי הולך לבדיקת שתן במעבדה, כשהוא נושא בשתי ידיו שני דליי שתן. שואל אותו השכן, "בשביל מה שניים"? – עונה הפרסי, "אם כבר אז שיבדקו את השתן של כל המשפחה". לאחר שעה חוזר הפרסי עם שני הדליים, עדיין מלאים. השכן שוב פוגש אותו ורואה את שני הדליים המלאים בשתן ושואל, "ומדוע עכשיו אתה סוחב שני דליי שתן?" – "כי מצאו סוכר בשתן, זה משהו יקר".

דיוגנס
"דיוגנס", ציור מאת ג'ון ויליאם ווטרהאוס משנת 1882. קרדיט: ויקיפדיה

ולסיום – בדיחה עממית אוניברסלית שיש בה רמז לסטריאוטיפ של "הרומני הגנב" שהיה נפוץ בתקופת הקמת המדינה והעלייה מרומניה. דיוגנס זכה שיחברו על שמו בדיחות בעלות אופי אוניברסלי. הוא היה פילוסוף יווני מאסכולת הציניקנים שחי באתונה במאה השלישית לפנה"ס.

דיוגנס חי לו בחבית, והיה יוצא כל לילה עם פנס לחפש צדק בעולם. עד שיום אחד הגיע לרומניה. שם הוא יצא מהחבית כדי לחפש את הפנס שלו.

הראיון תם ונשלם, הצחוק עדיין חי וקיים!!