תגית: אלי ויזל

גלגוליה של סמנטיקה – נרטיב "באבי יאר"

מאז פורסמה (1961) הפואמה "באבי יאר" מאת יבגני יבטושנקו, התנהל קרב סמנטי סביב ההנצחה של הקרבנות היהודיים בבאבי יאר. הקרב ניטש בין נאמני המשטר הסובייטי ומתנגדיהם – בעיקר סופרים, משוררים ואמנים. ממשלת ברה"מ השקיעה מאמץ כדי לקעקע את משמעות הפואמה "באבי יאר". בתקופת שלטונו, ניסה חרושצ'וב למחוק את האתר מההיסטוריה (גם פיזית). אחר כך ניסו הסובייטים למחוק את האופי היהודי של הטגרדיה בבאבי יאר, ולבסוף, בשנות ה-80 הם הפכו את המקום לאתר המגנה את הציונות ועושה הקבלה בינה לנאציזם. מאז 1991 השליטה בנרטיב עברה לידי יהדות קייב, איך קרה הדבר?

גלגוליה של סמנטיקה ומאבק על נרטיב "באבי יאר"

כיתוב רשמי על גבי מצבה ואנדרטה והנצחת זכר המת, מזמין פרובוקציות. הנצחת חללי מערכות ישראל חורגת מגבולות מעגלי השכול הפרטיים – יש לה משמעות ציבורית עמוקה. היגון והשכול הם נחלתם של הקרובים ביותר אל החלל ומהווים חלק מצנעת הפרט. לעומתם, חייב זכרם של החללים להיות נחלתו של הציבור כולו ולהוות מרכיב בזיכרון הקולקטיבי של החברה הישראלית (ציטוט מתוך אתר משרד הביטחון. לא פעם קורה שאזרחים מן השורה נקלעים לעימותים רוויי ארס מול השלטונות סביב אופי ההנצחה של יקיריהם, באין מושיע. אבל מה שהתרחש סביב הנצחת הנספים מקרב היהודים בבאבי יאר, שהפך ב- 1941 לקבר אחים המוני, הוא חריג בכל מובן שהוא.

תיאור המקרה: לאחר הפלישה הנאצית לברית המועצות ביוני 1941, הצליחו חלק מיהודי קייב לברוח מזרחה, אך עשרות אלפים נותרו בעיר כאשר הצבא הגרמני כבש את העיר בספטמבר. יותר מ-33,000 נרצחו תוך יומיים בלבד (29–30 בספטמבר) בגיא באבי יאר על ידי חברי ה-Einsatzgruppen, בסיוע אנשי מיליציה אוקראינים. במהלך השנה שלאחר מכן הובלו לבאבי יאר והומתו שם בהריגה 15,000 יהודים נוספים שנתפסו בעיר ובסביבתה. הרצח ההמוני של אזרחים ושבויי מלחמה – יהודים ולא-יהודים כאחד – נמשך בבאבי יאר, כל עוד הכיבוש הגרמני נשאר בקייב.

יצירת נרטיב "באבי יאר"

לפי הוראתו של ניקיטה חרושצ'וב, מזכ"ל המפלגה הקומוניסטית בברה"מ סומנה מטרה חשובה: למחוק מההיסטוריה את זכרם של הנרצחים היהודים בטבח בבאבי יאר.

ממשלת ברה"מ הייתה הראשונה שפתחה במאמץ לקעקע את זכר היהודים בטבח בבאבי יאר. עוד בתקופת שלטונו (1954-1962), ניסה חרושצ'וב למחוק את האתר מההיסטוריה (גם פיזית). הוא תכנן  להקים איצטדיון וסכר בבאבי יאר. אחר כך ניסו הסובייטים למחוק את האופי היהודי של הטגרדיה בבאבי יאר, ולבסוף, בשנות ה-80 הם הפכו את המקום לאתר המגנה את הציונות ועושה הקבלה בינה לבין הנאציזם.

מנגד, סופרים ומשוררים ובראשם המשורר יבגני יבטושנקו, יצאו בביקורת חריפה נגד התכנית. הפואמה "באבי יאר" מאת יבטושנקו, הייתה יריית פתיחה ראשונה של הביקורת. יבטושנקו, בן לאב גרמני ואם אוקראינית, פרסם את הפואמה "באבי יאר" עשרים שנה לאחר הטבח. היא הופיעה בעמוד האחורי של גיליון ספרותי מיוחד לציון עשרים שנה לטבח (1961). בפואמה הצליח יבטושנקו לבטא זעקה כנגד הרוע, האכזריות והאדישות. הוא לא מחה רק נגד הטבח עצמו, אלא הפנה אצבע מאשימה נגד שיתוף הפעולה של הרוסים והאוקראינים עם השלטון הנאצי ועם האנטישמיות הרוסית טרום הקמת ברית המועצות. הפואמה הייתה היצירה הראשונה בברה"מ שמתחה ביקורת על קשר השתיקה השלטוני סביב השמדת יהודי ברית המועצות בכלל ויהדות אוקראינה בפרט בתקופת מלחה"ע השנייה. הייתה זו הפעם הראשונה בה הופיעה השואה בשירה הסובייטית הרוסית. הפואמה "באבי יאר" הנציחה  את השמדת יהודי קייב בבאבי יאר – כיוון ש"אין יד ואין מצבת". במהלך השנים היא תורגמה לעשרות שפות והפכה בעיני רבים לאחד מסמליה המייצגים של השואה.

גלגוליו של הנרטיב

קרדיט: אתר סימניה

עד 1965  אין זכר לטבח ו/או הנצחה. ניצול אושוויץ וחתן פרס נובל, אלי ויזל, שנסע לראשונה לביקור בבאבי יאר ב- 1965 , מספר בספרו "יהודי הדממה", שנהג המונית שהסיע אותו לבאבי יאר, עצר בקרחת של יער והכריז: הגענו. "המקום נראה עזוב", מספר ויזל בספרו, "הייתי בטוח שנהג המונית הביא אותי במתכוון למקום הלא נכון". ויזל תהה בינו לבין עצמו, "איך זה ייתכן? הרי חצינו את העיר ונסענו בכיוון הנכון עד שהגענו לאזור צחיח נטול צמחייה כלשהי. כאן בוודאי בוצע הטבח, כאן באבי יאר" , הוא אישר לעצמו באופק הוא זיהה מבנים חדשים, מרכזי קניות והמולה של בני אדם. שגרה. אבל במקום שנהג המונית הוריד אותו לא היה סימן או זכר כלשהו למה שהתרחש שם כעשרים שנה קודם לכן. גם לאחר שעה של חיפושים הוא לא מצא דבר המעיד על הטבח ההמוני וקבר האחים. והנהג המשיך בשלו. הוא משך בכתפיו בזלזול ובכך אותת לויזל: זה המקום שהוא מחפש.

שנה לאחר מכן,  ב- 1966, נערכה תחרות בין אדריכלים ואמנים להקמת אנדרטה בבאבי יאר. היא הוקמה רק בקיץ 1976. וכך, 35 שנים לאחר הטבח היה מה לראות: הייתה שם אבן, אנדרטה וכיתוב. כל המגבלות בדרך לאתר הוסרו והמקום הפך לחלק קבוע של הסיורים בקייב.

אלא מה? המבקרים באתר, במיוחד אלו שאינם יודעים דבר על ההיסטוריה של גאי ההריגה והאנדרטה, לקחו מהביקור שני פרטי מידע בסיסיים: 1) במקום בוצעו פשעים נוראים על ידי הנאצים, 2) הפשעים בוצעו נגד אלפים רבים של "אזרחים סובייטים". הם למדו זאת מהסמנטיקה שהסובייטים קבעו בכיתוב שעל גבי האנדרטה. הסובייטים יצרו נרטיב שלפיו האנדרטה הוקמה לזכר "אזרחים סובייטים". קיוו למחוק כל זכר למה שקרה ליהודים בבאבי יאר.

וכך, כאשר אלי ויזל ביקר שוב בבאבי יאר (אוגוסט 1979) במסגרת ועדה נשיאותית שהופקדה על תכנון אנדרטה אמריקאית לקורבנות השואה, הוא צפה באנדרטה שהקימו הסובייטים וקרא את הכיתוב. אין פלא שהוא הביע מורת רוח מהסמנטיקה בכיתוב המופיע על גבי האנדרטה:

ויזל מתאר את הביקור בספרו: "כשעמדתי כאן לפני חמש עשרה שנה, לא הייתה אנדרטה בבאבי יאר. אבל כולנו ידענו מה משמעות האתר, באבי יאר. עכשיו יש אנדרטה בבאבי יאר. אבל איזו מין אנדרטה זו? כולנו קיווינו למצוא כאן אנדרטה לכל היהודים שמתו כיהודים, כמו גם אנדרטה לכל השאר שמתו כאן. אבל אין שום אזכור ליהודים שמתו כאן."

זאת אומרת, שהסובייטים עשו דבר משמעותי: באמצעות סמנטיקה שהיא בגדר חילול נורא ביותר של האתר, הם יצרו נרטיב משלהם סביב הטבח בבאבי יאר.

צריך להגיד, כי מאז מלחמת ששת הימים ביוני 1967 – ובמידה מסוימת, עוד קודם לכן – ניסתה התעמולה הסובייטית להשוות בין הציונות לנאציזם. מאמץ זה בא לידי ביטוי בהצהרה, שצוטטה בעיתון היומי ברוסיה, ה"פרבדה", ב-1971: "הטרגדיה של באבי יאר תיזכר לעד לא רק כקניבליזם של ההיטלריסטים, אלא גם כאות לבושה של שותפיהם וחסידיהם – הציונים!". ההשוואה בין הנאציזם לציונות זועקת לשמיים. אכן השליטה בסמנטיקה מקנה שליטה בנרטיב.

יהודי קייב על הכוונת: לאחר מלחמת העולם השנייה והמשך העוינות של השלטון הסובייטי כלפי פעילות יהודית מאורגנת, הביאו לכך שהחיים היהודיים בקייב הוגבלו לבית כנסת אחד ולאירועי תרבות מזדמנים, אם כי חוגים של סופרים ושחקנים ביידיש המשיכו להיות פעילים. כמו בערים אחרות, יהודים היו מתאספים לעתים קרובות בתוך, או מול בית הכנסת בחגים יהודיים – בעיקר ביום הכיפורים – וממלאים לעתים קרובות רחוב שלם. היו קיימים גם מספר מנייני תפילה פרטיים (כ-16 ב-1951), אך אלו נסגרו על ידי השלטונות. יהודי קייב שהיו מעורבים ב"פעילות ציונית" נעצרו מעת לעת, אם כי לא כולם היו פעילים או בעלי אידיאולוגיה ציונית. העובדה שרק 13 אחוזים מתושבי העיר היהודים טענו במפקד האוכלוסין של 1959 שיידיש היא שפת האם שלהם, מעידה על המשך היחלשות הזהות היהודית בקרב יהודי קייב.

סמנטיקה חלופית, נרטיב יהודי לבאבי יאר

למרות היחלשות הזהות היהודית, יהודי קייב עסקו בפעילות ציונית מחתרתית בשנות ה-60, ומגמה זו צברה תאוצה לקראת סוף העשור. פעילות ציונית כמו גם פעילות יהודית אחרת בקייב, העצימו בשיח שלהן  את אירועי באבי יאר בניסיון לאלץ את הממשלה הסובייטית להכיר בטרגדיה היהודית הספציפית שהתרחשה שם. צריך להגיד שהפעילות הציונית והניסיון לשנות את הנרטיב האנטישמי של הסובייטים גבה מחיר ממשתתפי האזכרה השנתיים בבאבי יאר ומפעילים יהודים אחרים למען הנצחה נאותה במקום הטבח. הם היו נתונים בסכנת מאסר ואף מעצר בפועל. הם התעלמו מהסכנות הללו וההשתתפות באזכרות השנתיות התרחבה ונעשתה טעונה רגשית, במיוחד בשנים שלאחר ניצחון ישראל במלחמת יוני 1967. מנגד, נמשכו ביטויי העויינות הרשמיים והלא רשמיים נגד יהודי קייב, יותר מאשר בערים או אזורים סובייטיים אחרים. עד התפרקות ברה"מ והכרזת העצמאות של אוקראינה העדויות ההיסטוריות מצביעות על כך.

השינוי המיוחל

אנדרטה לזכר הקורבנות היהודים בבאבי יאר הוצבה שם  עם הכרזת עצמאות אוקראינה (1991). במהלך השנים התקיימו בבאבי יאר מספר טקסי זיכרון. השתתפו בהם נציגים מישראל, כולל הרב הראשי מאיר לאו שנשא דברים והתפלל תפילת יזכור. בטקס לציון 80 שנה לטבח שהתקיים לאחרונה (2021), השתתפו בין היתר נשיא אוקראינה וולודימיר זלנסקי,  נשיא ישראל יצחק הרצוג, נשיא גרמניה פרנק-ואלטר שטיינמאייר והרב הראשי לקייב הרב יונתן בנימין מרקוביץ'. במהלך הטקס נחנך מרכז הנצחה חדש הכולל מספר אנדרטאות (קרדיט: "מקור ראשון").

דבריו של הנשיא הרצוג בטקס משקפים היטב את כל האמור לעיל:  "ממרבית הנרצחים בבאבי יאר לא נשאר זכר, לא שם ולא זיכרון. הגיע זמן הזיכרון. לכן אנחנו כאן !" בכך הקיץ הקץ על שנים רבות של סמנטיקה סובייטית פושעת והניסיון למחוק את זכר היהודים שנרצחו בבאבי יאר.

קומיקס בשואה ומיקי מאוס

הוא אייר קומיקס בתנאים לא-תנאים במחנות מעצר בצרפת במהלך מלחמת העולם השנייה. הוא היה פולני ממוצא יהודי. הוא הכיר את העכבר של וולט דיסני – מיקי מאוס – ובחר בו כדי ליצור קומיקס על השואה. זאת בלי לבקש רשות מוולט דיסני.

"מיקי במחנה גירס" – הומור פסול 

הבחירה בייצוג דימיוני מאוייר בכדי להמחיש את זוועות השואה לא בא בחשבון מבחינתו של ניצול השואה זוכה פרס נובל, אלי ויזל. ויזל תהה, מדוע להציג הכל בתמונות. ישנן טכניקות שאינך יכול להשתמש בהן, "כדי לא לבגוד במתים ולהשפיל את החיים". אבל הצעיר הפולני-יהודי שיצר את הקומיקס, "מיקי במחנה גירס" (Mickey au camp de Gurs), הבין הרבה לפניו שהדרך המנצחת לתאר את החיים במחנות המעצר בצרפת הוא השימוש בייצוגים דמיוניים.

ארבעה עשורים אחרי שמת באושוויץ, קמו מתנגדים לבחירה בייצוג דמיוני כדי להמחיש זוועות השואה. אחד המתנגדים הגדולים הוא זוכה פרס נובל אלי ויזל. במאמרו, "אמנות והשואה" משנת 1989, ויזל שופך את זעמו בעיקר על ייצוגים חזותיים ומיני-סדרות שואה אמריקאיות. מחאתו נובעת דווקא מהאופי הטראומטי של השואה. לטענתו, אם נשתמש באמצעים כגון ייצוג דמיוני כדי להמחיש אותה, מי שלא חווה את השואה לעולם לא יוכל להבין את גודל האימה.[1]

הורסט רוזנטל, פורץ מוסכמות

במהלך שהותו במחנה המעצר גירס (Gurs), הורסט רוזנטל (Horst Rosenthal) יצר שלושה קבצי קומיקס (לפי מה שידוע לנו עד כה).

רוזנטל נתפס על ידי חיל הכיבוש הנאצי בפריס, והוחזק בתחילה ב – La Stade Buffalo at Montrouge (איצטדיון באפלו במונטרו, ששימש כמסלול אופניים תחרותי 1922-1957). לאחר מכן רוזנטל הועבר לאין-ספור מחנות מעצר בצרפת, כולל מחנה Gurs (גירס), סמוך ל- Pau (פאו), בגבול צרפת-ספרד. מסעו יסתיים בסוף בהעברתו לאושוויץ ב -11 בספטמבר 1942, שם הושמד בתאי הגזים.

Vélodrome_Buffalo
. Vélodrome Buffalo, Credit: Wilipedia

הרב מקס אנסבכר (Max Ansbacher), ששימש כמנהיג דתי במחנה המעצר, בתקופה שרוזנטל היה עצור בו, השיג את היצירות בעוד מועד, בזמן שרוזנטל הועבר לאושוויץ. אנסבכר תרם את היצירות למרכז התיעוד של יהדות בת זמננו בפריז (CCJD). לא ידוע בוודאות האם רוזנטל יצר יצירות אחרות בזמן שהותו במחנות המעצר שאליהם נשלח קודם לכן. ואם היו כאלו, הן לא נשמרו.

כיום גוברת ההתעניינות בהורסט רוזנטל בעיקר בשל יצירתו יוצאת הדופן במחנה גירס. במיוחד זו שבה מככבת דמותו של מיקי מאוס: Mickey au camp de Gurs (מיקי במחנה גירס), 1942 – אחת משלוש היצירות של רוזנטל ששרדו.

Mickey_au_Camp_de_Gurs_(cover) (1)
Mickey au camp de Gurs, Credit: Wikipedia

יצירה זו היא אחת הדוגמאות המוקדמות ביותר של קומיקס בשואה, ששרדו. כפי שרואים בתמונות הנ"ל, רוזנטל לא נעזר בדמויות של בני אנוש כדי ליצור את הקומיקס, ולתאר את החיים במחנה גירס. הוא בחר, במקום זאת, להשתמש בכלי הפנטזיה. לשם כך גייס דמות רחוקה מאוד מהמציאות – מיקי מאוס. וולט דיסני היה מי שיצר את מיקי מאוס עוד ב- 1928. רוזנטל הכיר את העבודות של וולט דיסני שבהן הופיעה דמותו של מיקי מאוס. דמות זו מצאה חן בעיניו. כנראה בשל העובדה שבגרמניה הנאצית דימו את היהודי לעכבר ביבים, וכמחאה על כך, הוא השתמש במיקי מאוס, העכבר של דיסני. בכך רוזנטל הצליח להחדיר לקומיקס הומור עצמי. לא עוד עכבר ביבים, אדרבא, השימוש במיקי מאוס יצר אפקט הפוך של חיוך ולא סלידה.

מיקי במחנה גירס הוא קומיקס קצר. למרות זאת, באמצעות דמותו הדימיונית של העכבר, מיקי מאוס, רוזנטל מצליח לתאר את הנדידה שלו עצמו בצרפת ואת רגע המעצר. הוא נעצר בגלל שלא היו בידיו ניירות לצורך זיהויו. הקומיקס מתאר בין היתר, את הביורוקרטיה, התנאים הירודים, המנות הזעירות והאסירים במחנות המעצר.

Mickey_au_Camp_de_Gurs_(panel4)

להלן קטע מתורגם מתוך הקובץ "מיקי במחנה גירס" (כל הזכויות שמורות ל- Glyn Morgan)

Mickey au Camp de Gurs
Mickey au Camp de Gurs. Credit: Wikipedia

לאחר המתנה של מספר דקות, הגיח מתוך הערימה ראש

שמך? שאל הראש  – מיקי

שם אביך? – וולט דיסני

שם אימך? – אימי, אין לי אמא!

איך זה? אין לך אמא? אתה מהתל בי !!

לא, באמת, אין לי אמא !!

בלי צחוק! אני מכיר חבר'ה שאין להם אבות, אבל לא אמהות … בסוף – אתה יהודי?

סלח לי?

שאלתי אותך אם אתה יהודי!

למרבה הבושה, הודיתי על בורותי הגמורה בנושא …..

איזה לאום?

הא … נולדתי באמריקה, אבל אני בינלאומי !!!

בינלאומי! בינלאומי!!! אז … אתה טיפוס מאוד שכיח ….. ועם חיוך איום ונורא,

(הראש נעלם שוב בתוך ערימת הניירות).

(Mickey à Gurs 13-15)

בעמוד האחרון של הקומיקס, מיקי מצליח לברוח מגירס, ומסביר שהוא בחר בכך מכיוון ש"האוויר כבר לא מתאים לו." אז, "מכיוון שאני רק סרטון מצויר, הסרתי את עצמי בהינף מחק אחד." "המשטרה תמיד יכולה לבוא לחפש אותי בארץ החירות, השוויון והאחווה. אני מדבר על אמריקה!" הרחקתו של מיקי מהקומיקס, בהינף של מחק, משקפת את הקלות שבה הגרמנים הצליחו למחוק יהודים, לכאורה בהינף של רישום בעט.

אפקט הקומיקס

בסופו של דבר, באמצעות ייצוג דמיוני, רוזנטל מצליח לספק נקודת מבט, שלולי הכלי הדמיוני הזה, לא יכלה להיות לו. במיוחד כשמדובר בשטח ביטוי מצומצם כל-כך – בקומיקס זה יש שלושה עשר פאנלים בלבד (15 עמודים). יתרה מכך, מאחר שמיקי הוא אמריקאי במקור, הוא ממחיש הן את מצבו של העציר היהודי בגירס, והן את המשקיף מהצד האמריקני. הודות לכך באמצעותו של מיקי מתאפשר ליצור פרודיה ביקורתית בעלת גוון של הומור שחור. בעיקר בשל כך, למיקי במחנה גירס, היה אפקט מיוחד. זאת בוודאי בהשוואה לעבודותיו האחרות, שלא לדבר על עבודותיהם של אחרים שמתארות את החיים במחנות המעצר. הייצוג הדמיוני מאפשר לפתח זוויות ראייה מרובות, כיד הדמיון.

האם הייתה ל"מיקי במחנה גירס" השפעה ?

לרוזנטל שמור מקום מכובד לאורך ציר הזמן שבו נוצרו קומיקס נוספים על השואה. במיוחד בשל העובדה שיצירתו היא פועל יוצא של שהייתו הפיזית במחנה המעצר גירס, במהלך השואה עצמה. אף-על-פי-כן, ההשפעה של מיקי במחנה גירס, בשדה יצירת קומיקס בשואה, היה מינימלי. חוקרים מייחסים עובדה זאת בראש ובראשונה למועד גילויה, שהיה מאוחר יחסית, ולמעמדה כיצירה שלא ראתה אור ולא תורגמה, עד לאחרונה.

הקומיקס שזכה בבכורה הוא, La Bete est Morte! (החיה מתה!), מאת שלישיית אמנים ובראשם הסופר, אדמונד-פרנסואה קלבו.

הקומיקס של השלושה התפרסם בפריס בשנת 1944. החבורה עבדה בחשאי על הקומיקס במהלך הכיבוש. ובדומה למיקי במחנה גירס, גם הם עשו שימוש בייצורים דמיוניים של בעלי חיים כדי לספר על הכיבוש של צרפת על ידי כוחות גרמניה הנאצית. למזלם, לעומת הקומיקס של רוזנטל, העבודה של קלבו ושותפיו נודעה לרבים עוד במהלך יצירתה, לפחות במדינות דוברות צרפתית , ובטרם ראתה אור באופן פורמלי. כמו כן, לעומת היצירה של רוזנטל, החיה מתה! היה קומיקס שלא התמקד בחיים הממשיים במחנות המעצר בצרפת. שכן, בזמן שהוא נוצר מרבית הפרטים על השואה  לא היו מוכרים, כך שהציבור עדיין לא היה מודע לכל הזוועות. זה פעל בכיוון שלא ציפו לו. במקום לדבר אל לבם של הציבור, החיה מתה! נותר כקומיקס לילדים, שמתאר את הכיבוש בתקופת הנאצים.

******

[1] ציטוט מדבריו של אלי ויזל: "מדוע הנחישות הזו להציג "הכל " בתמונות? […] השואה אינה נושא כמו כל האחרים. נושא השואה מחייב יצירת גבולות מסוימים. ישנן טכניקות שאינך יכול להשתמש בהן, גם אם הן יעילות בתחום המסחרי. כדי לא לבגוד במתים ולהשפיל את החיים, נושא מסוים זה דורש רגישות מיוחדת, גישה אחרת, הקפדה שמושתת על יראת כבוד ובעיקר על נאמנות לזיכרון.