תגית: אירוניה

ביידיש זה נשמע יותר טוב

את הסופר היהודי, שלום עליכם, מאפיינת כתיבה ביידיש בלבד, הערצה לעיירה היהודית יחד עם מבעים של גרוטסקה והומור עצמי, שגם אותם עטף בחמלה. אין כמו הסיפור, "בגלל כובע", כדי להמחיש מדוע הוא נחשב אז וגם היום לסופר פופולרי בעולם כולו.

****

ב- 2016 מלאו מאה שנה למותו של הסופר היהודי, שלום עליכם (שלום רבינוביץ' 1859 – 1916) – וזו הייתה הזדמנות לציין שהוא העניק "קול" לנדכאים ולחלשים: דמויות מהעיירה היהודית במזרח אירופה שבעיניו הן מעולם לא היו "שקופות". מאפיינת אותו הכתיבה ביידיש בלבד, הערצה לעיירה היהודית יחד עם מבעים של גרוטסקה והומור עצמי, שגם אותם עטף בחמלה. אין כמו הסיפור, "בגלל כובע", כדי להמחיש מדוע הוא נחשב אז וגם כיום לסופר פופולרי בעולם כולו.

כתריאליבקה
תחילה, כמה הערות לגבי כתריאליבקה – העיירה בהא הידיעה של שלום עליכם, לה הקדיש ספר שלם – כתריאלים – המביא את סיפורי העיירה היהודית הטיפוסית, את חיי אנשיה הקטנים, אורחם ומסחרם, חיי שלוותם ריביהם וקטטותיהם. ימי חגם ואבלם, שמחתם ועצבותם. בניגוד לגיבורי העיירה של סופרי יידיש אחרים: את חייהם הטרגיים-קומיים של גיבוריו שלום עליכם מתאר בסגנון ציורי מלא חן ואירוניה – ועם זאת במבט חומל ואוהד. חייהם קשים ומלאי תלאות, ובכל זאת הם אינם מאבדים תקווה. על עליבות חייהם מחפה שמחת החגים היהודיים וטקסי החיים ושאר שמחות קטנות – כולל מעשי נסים. וכך, על אף מצבם ודלותם – הם אינם מעוררים רחמים. (ישראלה הלזנר – לקסיקון לתרבות ישראל).

יידיש
שלום עליכם היה אדם משכיל. אם כך, מדוע פרסם את כתביו ביידיש בלבד? מדוע לא חבר אל הקבוצה של ח.נ. ביאליק וי.ח. רבניצקי ששאפו לטפח את העברית המודרנית? אכן, רבים ראו בכך אות וסימן לריחוק מקבוצת הסופרים הדומיננטית בת זמנו. אבל שלום עליכם סימן לעצמו מטרה: לתת את רשות הדיבור למגוון הטיפוסים בעיירה היהודית של מזרח אירופה במאה ה-19, ובכלל זה, ההווי היומיומי של מגוון בעלי המקצוע כולל שרברבים ועגלונים. נאמר עליו שהפך את עם הספר ל"עם של דיבור" במובן זה שהראה לכולם את הדרך להשתחרר ממצוקות היום-יום – לדבר, ואם כבר לדבר אז בשפת העם, יידיש.

אופטימים ללא תקנה
"אני אומר לך, אנו חיים בעולם רע ומכוער ורק כדי להילחם בו, אסור לנו לבכות" – זה המסר של שלום עליכם לבני דורו במזרח אירופה. למעלה משני-שליש מכלל יהודי העולם חיו במאה ה-19 במזרח אירופה – בעיקר ברוסיה ובפולין. בשאיפתו להוציא את הצער מהטרגדיה של החיים, סיגל סגנון כתיבה משולב בסוג מיוחד של שנינה. לא רק כפרשנות חריפה של החיים אלא גם כפרשנות מתקנת. הדבר הראשון שקרה כתוצאה מסגנון זה היה שצרותיהם הפכו את היהודים לאופטימיים ללא תקנה. האירוניה העשירה את חייהם במקום שיתמוססו בדמעות ויתאבלו כל פעם מחדש. כיום סגנון זה נחשב ל"הומור שחור" וניתן לזהות בו גם מה שמוגדר היום כ"הומור עצמי" – הומור שמפנה את חיציו לעבר ההומוריסטן עצמו והקבוצה אליה הוא משתייך. באורח פרדוכסלי, הומור זה שימש מעין מנגנון הגנה, "תרפיה של עליזות וצחוק", לדבריי אבנר זיו בספרו על ההומור היהודי (1986):

"אין זה דבר פשוט כלל להתגונן מפני מציאות טרגית כשהנך חסר כוח ואין נשק בידך. אחת הדרכים האפשריות היא לעוות את המציאות, לראות את האבסורד שבה ולא רק לבכות על הנראה אלא להגיב בתגובה הפוכה, ולצחוק. אדם היודע לצחוק על עצמו, משתמש באחד ממנגנוני ההגנה היעילים ביותר: בניגוד להומור התוקפני, בו צוחקים על הזולת וחולשותיו."

סיפורי תוהו
סיפורי תוהו – מכיל את הסיפור בגלל כובע. קרדיט: אתר סימניה

בגלל כובע (נכתב ב- 1913)

בגלל כובע, סיפור שכתב שלום עליכם ב- 1913, היא אחת היצירות הספרותיות שלו שבה הוא מיטיב לספר לקורא על מגוון הדמויות בעיירה בשם כתריאלבקה. ולא רק זה, הוא יוצר מונולוג שנאמר כביכול על ידי הדמויות. למשל, היהודי ה"לא יוצלח" – שלום שכנא, גיבור "בגלל כובע", שדבק בו הכינוי "שלום שכנא בעל מוח רוטט" בשל פיזור הנפש שלו. שלום שכנא היה "עסקן נדל"ן שלא בדיוק קושר עסקאות אבל מנסה מזלו עם בעלי נדל"ן."

בגלל כובע מתחיל בנימה חיובית – קרה נס. אלוהים ריחם על שכנא ויום אחד, פעם ראשונה בכל הקריירה שלו כסוכן נדל"ן הוא סוף-סוף קשר עסקה. לרוע מזלו, יהודי אחר הצליח לעקוף אותו ולשלש את הכסף לכיסו. "איפה הצדק!?" – קריאה המהדהדת את דברי שכנא, הלא-יוצלח.
הודות לכסף שקיבל בעזרת השם, שכנא מצליח לטפל בחוב הכספי שצבר, שולח כסף לאשתו לחג ואף קונה מתנות לילדיו, ואז מתברר ללא-יוצלח שכמעט לא נותר לו זמן עד חג הפסח. לכן הוא ממהר לשלוח מברק הביתה: "מגיע הביתה לפסח, בוודאות".

שלום עליכם ממשיך לספר באירוניה על קורותיו של שכנא הלא-יוצלח בערב חג הפסח – איך נקלע לביש מזל בתחנת הביניים שבעיירה זולודייבקה, בדרכו לכתריאלבקה. נתחיל בכך ששלום שכנא הגיע לתחנת הביניים כשהוא היה חצי מעולף, אחרי שעברו עליו שני לילות ללא שינה. ואז הוא מסתכל סביבו ומחפש לעצמו מקום לשבת. כשהוא מוצא – מקום הישיבה על הספסל הוא "בפינה ממש", משום שעל הספסל שכב "איש ציבור במדים מעוטר כפתורים, ונחר בקצב". מדובר בגוי וזה מפחיד מעט את שכנא. נאמר לנו ששכנא "לא התמצא במדים ולא הכיר את האיש, אבל שם לב כי לאיש במדים יש כובע צבא מהודר עם סרט אדום הכרוך סביבו".

"ייתכן שהיה קצין, מי יודע?" הרהורי שחולפים במוחו של שכנא. "מה יקרה אם אדם זה הוא לא פחות מאשר המפכ"ל האזורי? ואולי הוא הפריץ עצמו, האנטישמי הידוע? שמישהו אחר יתעסק איתו… אבל, אם לקצין מגיעה שינה כזו, מדוע לשלום שכנא לא מגיע נמנום? גם הוא בן אדם… אבל מחר זה כבר ערב פסח! ומה יקרה אם ארדם חס וחלילה ואפספס את הרכבת!"

שלום עליכם יודע גם לחמול, וכהומאז' ל"ראש היהודי" הוא מוסיף כי למרות שהיה לא-יוצלח, שכנא מצא דרך להרגיע את עצמו, "רגע, הרי בשביל זה יש לו ראש יהודי על הכתפיים!" שכנא יוצא לחפש את ירמי, הסַבָּל הרוסי שאותו הוא מכיר היטב. הוא נותן לו טיפ כדי שיעיר אותו בזמן ואלו הם דבריו, "מחר איסטר. איסטר, ירמי, אתה מבין? ראש של גוי שכמוך! האיסטר שלנו!". הרוסי מבטיח להעיר את שכנא כשיהיה סימן ראשון להגעת הרכבת.

בגלל כובעכיסוי הראש הנו סמל וסימן היכר מרכזי בלבוש של כל יהודי מאמין. אבל שלום עליכם יוצר את הסצינה הבאה ובה שילוב של גרוטסקה עם חמלה:

שכנא המפוזר נרדם על הספסל כשתרמילו שמור היטב מתחתיו "כדי שאיש לא יגנוב אותו". בחלומו הוא מאבד את הכובע. באותו רגע הוא שומע מישהו מאיץ בו, "הגיע הזמן לקום". תחילה שכנא מבולבל לגמרי. אבל מהר מאוד הוא קולט שבאמת איבד את כובעו בתחנת הרכבת בזולודייבקה. אבוי, חולפת במוחו מחשבה, "עוד מעט ערב פסח ואם הוא רוצה בכלל להגיע הביתה בזמן, עליו לרוץ מהר ולקנות כרטיס נסיעה".
והנה קורה עוד נס – שכנא מוצא כובע – אבל לא את שלו הוא מוצא, אלא את כובעו של הקצין, עם הסרט האדום הכרוך סביבו. שיהיה. כשלראשו הכובע עם הסרט האדום הכרוך סביבו, שכנא ממהר לקופה לקנות לעצמו כרטיס נסיעה לכתריאלבקה. תור ארוך משתרך לפני הקופה אבל כולם זזים הצידה ביראת כבוד כדי לתת לו לעבור. הכרטיסן (גוי) פונה אליו ביראת כבוד, "לאן זה, הוד מעלתך?" ושלום שכנא לא מבין מדוע פונים אליו פתאום ב'הוד מעלתך'? כיהודי בין גויים הוא משוכנע שמתבדחים ועושים צחוק ממנו. שכנא כועס ומבקש מהכרטיסן כרטיס למחלקה שלישית, והכרטיסן בטוח שלא שמע טוב. "הוד מעלתו ייסע במחלקה שלישית?" אבל שכנא ממש כועס, רץ החוצה ודוחף את הקהל, יהודים וגויים, ויוצא לחפש את קרון המחלקה השלישית. מבלי ששכנא מבין מדוע זה קורה, כולם מפנים לו את הדרך. אבל מבקר הכרטיסים בכניסה לקרון המחלקה השלישית לא נותן לשכנא להיכנס פנימה, "תרשה לי אדוני, כאן מלא מאוד", הוא אומר לשכנא ולוקח אותו ואת תרמילו ומוסיף בנימוס, "לך מכאן, הוד מעלתך, אני כבר אדאג לך למקום." ושכנא צועק, "מה קורה כאן?" בסוף הם מגיעים למחלקה ראשונה. מבקר הכרטיסים מניח את התרמיל של שכנא לידו, מצדיע ומשתחווה לו. שכנא לא מאמין, צובט את עצמו ואף הולך להציץ בראי שעל הקיר. זה גורם לו לזעזוע! הוא רואה לא את עצמו אלא קצין עם כובע וסרט אדום.

כדי לרכך את תלאותיו של הלא יוצלח שלום עליכם שותל בפיו של שכנא מילים כדרבנות, עטופות נימה של לעג כלפי הגוי, "ראש של גוי – זה העניין! עשרים פעם הרי אמרתי לירמי להעיר אותי ואפילו נתתי לו טיפ, ומה עשה האדיוט? הלוואי שימות, הוא העיר את הקצין במקום להעיר אותי! ואותי לא העיר. הוא נתן לי להמשיך לישון על הספסל. מזל ביש. שלום שכנא, השנה תבלה את פסח לא בבית.'"
ושוב שלום עליכם מגחך על דמותו של שכנא המפוזר – מרוב בלבול שכנא נוטל את תרמילו, יוצא מהקרון, חוזר לתחנה ורץ ישר לספסל שעליו ישן. הוא פשוט רוצה להעיר את עצמו לפני שהקטר יתניע חס וחלילה ואז באמת לא יגיע הביתה לפסח. כמובן שברגע שקפץ מהקרון החוצה, הקטר התניע, צפר, וזהו. שלום שכנא המפוזר בילה "פסח נורא ואיום, עם זרים בביתו של יהודי מזולודייבקה".
מה קרה אחר כך, כששכנא הגיע לכתריאלבקה? כאן מזמן שלום עליכם הצצה על טיפוסים קשיי יום בכתריאלבקה – נשים, ילדים, שכנים – ומראה שהשד לא נורא כל כך. וכך יוצא שעל אף עליבותם וחייהם הקשים מצבם לא עד כדי כך מר. כפי שנאמר, הוא מספק תרפיה של עליזות וצחוק לאנשי כתריאלבקה.

האישה העניקה לשלום שכנא קבלת פנים ממש מלכותית, עם סייג אחד – היא לא התלוננה שנשאר לפסח מחוץ לבית. היא לא אמרה כלום לגבי הסרט האדום. היא התלוננה לגבי המברק: איך העז שלום שכנא לכתוב שיגיע הביתה לפסח "בוודאות". איך יכול היה לשלם לדואר עבור המילה "בוודאות". אף יצור אנושי לא יכול להבטיח ב"וודאות". על זה היא ממש צעקה עליו. שלום עליכם מוסיף כאן הערה ובה לעג מהול בחמלה כלפי האישה, "לכן היא אישה. חבל עליה, היא חיכתה לו כל הזמן".

יהודי העיירה חטפו את ההזדמנות לצחוק כששמעו מה שבאמת קרה – הם שמעו על ירמי והקצין עם הכובע והסרט האדום וכשיצא שכנא לרחוב הם הצביעו עליו והתפקעו מצחוק ושאלו, "איך היה לחבוש כובע עם סרט אדום?".

ילדיו של שכנא ניצלו אף הם את ההזדמנות להשתחרר – הם רצו אחרי אביהם בצעקות, "הוד מעלתך!"

כל ניסיונות ההכחשה לא עזרו לו לשכנא. וכך, לאחר שתיאר מגוון של מצבים, והעניק "קול" לדמויות העיירה שחייהן עוברים עליהם בדרך כלל בעליבות, שלום עליכם מצליח במשפט אחד לסיים את הסיפור במסר שנון מלא אופטימית:

"אתם באמת חושבים שקל לעבוד על מישהו בכתריאלבקה?"

ביידיש זה נשמע יותר טוב:
צי איר טאַקע טראַכטן אַז איר קענען אַרבעטן אויף עמעצער אין קאַטריעלעווקאַ?

הסיפור בגלל כובע (באנגלית)

הערה: ניתוח מעולה של "בגלל כובע" על ידי פרופ' דוד רוסקיס, ניתן לקרא כאן

מודל של אופוזיציה שלטונית

קולו של יוסי שריד נשמע ברמה במקומותינו במשך שנים רבות. שריד בלט בעיקר כמודל של אופוזיציה שלטונית, רטוריקה משובחת, שנונה, מלאה פאתוס, מטפורות יצירתיות, ואירוניה.

ביום מותו, קוראי עיתון "הארץ" נפרדו מיוסי שריד:

"יוסי שריד, כל כך יחסר כאן. כמעט לא נותר מישהו שיוכל לומר את הדברים שצריך לומר, בבהירות, בחדות ובחכמה כזאת. הוא הדובר החזק ביותר שהיה לאמת ולהגינות במדינה."; "אהבתי את השפה העשירה שלו ובציניות האופיינית לו העביר את המסרים בצורה נבונה שקולה וחכמה. תמיד הגיון רב מאחורי כל אמירה שנונה. הוא היה מדור הולך ונכחד של מנהיגים גדולים במיוחד, לא מושחתים."; "ליבו ופיו היו שווים."; "וירטואוז של שפה. השפה הזאת צלפה בכל מה שדשדש בביצה. לא חשש ללעוג לטמטמת בעיתונות ובפוליטיקה. ישר, אמיץ ומתוחכם". (פורסם בהארץ ב- 5.12.2015)

נאום הפולקאס (2002)

בפתיחת מושב החורף של הכנסת (14.10.2002) כיו"ר האופוזיציה, בנאום הזכור בשם "נאום הפולקעס", שריד תבע מראש הממשלה, אריק שרון, שיעסוק קודם כל בדברים קטנים – "כיסוח דשא לא בולדוזר" – ושלא ישתמש בתירוץ של "יאסר ערפאת".. . להלן הנאום המשוכתב.

יוסי שריד. קרדיט: ויקיפדיה

יוסי שריד נפטר ב- 4 בדצמבר, 2015. יהי זכרו ברוך!

*************************

נאום יו"ר האופוזיציה, יוסי שריד בפתיחת מושב החורף של הכנסת, 14.10.2002

כאשר מתחייבים למי שמתחייבים צריך לעמוד בהתחייבות.

אבל איך אני יודע שהממשלה הזו היא בכל זאת ממשלת עורמה?

נניח, אלו גויים – מצווה להערים עליהם, נכון? על הטובים ועל הרעים, על אוהבי ישראל ועל שונאי ישראל.

אבל, אתן לכם דוגמא לגמרי אחרת –

הממשלה הזו – בין השאר, בהתערבותך, ראש הממשלה, זה כבר לא המחלקה של שמעון פרס – הממשלה שלך התחייבה לקיים הסכם, חתמה על הסכם לא עם אירופאים אנטישמיים אלא עם נכים. 75 יום השלכתם אותם אל הרחוב. הפגינו 75 יום. בסופו של דבר הממשלה הזאת, במו ידיה, אולי במו ידיך, אפילו חתמה על הסכם עם הנכים. אני שואל אותך, ראש הממשלה, זה ראוי, להערים על נכים? זה ראוי להערים על כל אדם אבל בעיקר נכים? עד היום הרי מצבם רק הורע לאחר שחתמתם! זאת אומרת, זה טבעה של הממשלה, זה לא רק הגויים האלה שצריך לרמות אותם. אלא נכים שאיתנו. למה לרמות אותם? זה ראוי? עכשיו אני אומר זה… מכסחת דשא, לא צריך בולדוזר בשביל זה. אני אומר, ראש הממשלה, בכיסוח דשא, שלא, לא תובע איזה מאמץ עליון אתה צריך לעמוד על זה שהממשלה תקיים את ההסכם שהיא חתמה עם הנכים!!

דרישה מאוד פשוטה, זה דבר של מה בכך בשבילך! אז תעשה את זה!! חבל! יש פה נציגים של הנכים? אין פה נציגים של הנכים – אבל בלאו הכי, גם אם תקיימו עכשיו את ההסכם של הנכים, מצבם לא יחזור להיות מה שהיה, ומה שהיה, היה גרוע מכל גרוע. למה? כי בינתיים השכר נשחק ובינתיים הטלתם עליהם גזרות נוספות וגם אם יקבלו את המעות הקטנות האלה – מה כבר הבטחתם שם איזה 300 שקל עלובים, 300 שקל, ועל זה אתה רוצה לבנות את התאוששותה של הכלכלה הישראלית? אמרת בדבריך – וגם לזה כדאי להתייחס – אמרת בדבריך ושבחת דווקא את זה, אז לכן מדינת ישראל, אמרת, כולם נותנים דוגמא! וזה במידה רבה נכון ואני מצטרף אליך לשבחים לאזרחי מדינת ישראל. אבל יש גורם אחד שלא נתן שום דוגמא. הגורם הזה זו ממשלת ישראל – אתה רואה שכולם מקריבים קורבנות, איזה קורבן הקריבה ממשלת ישראל? הממשלה הצטמצמה במשהו??  היא יותר קטנה היום במשהו??  כמה שרים בלי תיק? למה לא הקרבת איזה שניים-שלושה שרים בלי תיק? למה לא צמצמת קצת את הממשלה, למה לא הקרבת כמה סגני שרים שקמים בבוקר ואין להם מה לעשות?  זאת אומרת, זאת אומרת אני מסכים אתך שכולם מקריבים קורבנות. יש גורם אחד שלא מקריב שום קרבן, וזו הממשלה!! ממשלה שמנה!! שמנה ובועטת!!! במי היא בועטת? בחלשים ביותר…

היו גם התחייבויות, נדמה לי שלא חתומות, אבל היו גם התחייבויות, היו גם התחייבויות לאנשי מילואים. וזה בודאי נושא שקרוב ללבך, ראש הממשלה. אנשי מילואים. שום דבר לא נפרע עד עצם היום הזה. למה שלא תתנו כיסוח דשא, לא בולדוזר, לא שום דבר. למה שלא תתנו לאנשי המילואים, שמצבם כפי שהוא, אנו יודעים מה העומס המוטל עליהם, למה שלא תתנו להם הרגשה שאתם אוהבים אותם כמו שאתם אוהבים את המתנחלים, את תושבי קריית ארבע? תושבי קירית ארבע, אתם נורא נורא אוהבים אותם ויש לזה סימנים בשטח. אלמלא אהבתם אותם כל-כך בודאי הייתם מנסים לרסן אותם במשהו?! למה שאנשי המילואים לא ירגישו שאתם אוהבם אותם כמו שאתם אוהבים את תושבי חברון!!! לכל השדים!! למה?!

אדוני היו"ר, רבותיי השרים – אתם קוראים עיתונים, אני מניח, כמונו, אבל בכל זאת, יש דבר אחד, אם אני מדבר על המשימות הקלות, משימות קלות! יחסית, אם אתם לא מסוגלים לעמוד במשימות האלה, אז אתם לא מסוגלים לעמוד בשום דבר! אתם קוראים עיתונים, גם אנחנו קוראים עיתונים, ואני רוצה – אנחנו מכירים גם את המציאות, אנחנו לא מכירים את המציאות דרך התקשורת, אבל פה זה מנוסח כפי שזה מנוסח (קורא מן העיתון).

אתמול, ואני מאוד התרגשתי כשראיתי את זה באמת, בלי שום ציניות. אתה נתת ברכה ועיטור ומתנה למיכאל סיקיסוב, שהציל אותנו באמת מפני פורענות קשה. אבל, אני לא אקרא כאן את התיאור, אתם כולכם קראתם אותו, אתם יודעים באיזה מצב הוא נמצא, בקראוון העלוב ישנה "מיטה בודדת, ועליה מזרון, שתי שמיכות וסדין וכרית. אין בו גז. אין בו מקרר. אין שירותים. ואין מקלחת. ספסלי הישיבה היחידים נלקחו מאוטובוס ישן. האיש נפרד מאשתו בגלל, בגלל המצוקה, אני שואל – אה, השר הנבחר שרנסקי, אני שואל גם אותך – אנחנו מביאים עולה מטורקמניסטן – נדמה לי זה מטורקמניסטן – ואנחנו גוזרים עליו חיי כלב. בשביל מה הבאנו אותו?? למה, כדי לתת לו חיי כלב? כדי לתת לו שני עטים במתנה בקופסא מהודרת?

מה הוא יעשה בעטים האלה, ריבונו של עולם?? מה, הוא יכתוב מכתבים לאשתו בנפרד? הוא יחתום על צ'קים שאין לו? מה הוא יעשה בעטים האלה בקופסא המהודרת?

עכשיו, הוא לא היחיד, אתם במדיניות שלכם – מר שרנסקי – אתם שולחים הרבה  עולים חדשים, ולא רק אותם, גם גמלאים אל פחי אשפה! אתה יודע שאנשים מחטטים בפחי אשפה?? או שאתה לא יודע?? אז כדאי שתדע שהם מחטטים בפחי האשפה!! בשביל זה אנחנו, זו המדינה היהודית-הציונית שמביאה עלייה כדי לשלוח אותם לחטט בפחי אשפה?!

מאה אחוז, ואני רוצה להגיד, אז אני רוצה להגיד תודה מקרב לב למיכאל סיקיסוב, באמת תודה מקרב לב. ואני רוצה גם לבקש ממנו סליחה על מה שאנחנו לא עשינו למענו – על מה שאנחנו עוללנו לו ועל אנשים כמוהו.

מכל הסיפורים שמתפרסמים, יש באמת סיפורים מדהימים באופן מיוחד. אחד מהם – התפרסם באחד העיתונים – "שוטרים קנו לגנב חטיפים עבור בנותיו" – ומה מסופר כאן? מסופר – חוקרים בתחנת מעלה אדומים של מחוז שעל ישבו שלשום בחדר החקירות מול גבר כבן 50 שישב שפוף וניסה להסביר את מעשיו, תוך שהוא ממרר בבכי – זה אגב גם לשר הפנים, לשעבר שר העבודה והרווחה כי זהו בכי נמשך, נמשך והולך – אבל האוזניים כבר אטומות. האיש נתפס בסופרמרקט בעיר כשהוא גונב, מהו גונב? ביסלי ובמבה. "אני מצטער ומתבייש" אמר האיש, תושב מעלה אדומים. הוא הסביר כי הוא אב ל-4 ילדים, משתכר 2500 שקל בחודש. בגלל מצוקתו הכלכלית החליטו שירותי הרווחה להוציא מביתו 2 מבנותיו והעבירו אותן למוסד חינוכי עם פנימייה. הן מגיעות הביתה פעם בחודש, כי לביקורים תכופים יותר אומר האיש, אין לי כסף. סיפר האיש לחוקרים "היום הבנות שלי מגיעות לביקור, אבל אין לי שום דבר טעים לתת להן." הרי זהו סיפור נורא, מהו גנב בסופרמרקט, מהו גנב?? פטה?? כבד אווז? קוואיר? מהו גנב?? במבה וביסלי!! אני יודע שהנכדים שלי נורא נורא אוהבים – ושל יעל דיין כמובן, כדי לא לקחת בעלות, מונופול – אוהבים נורא במבה וביסלי. כל אחד מאתנו הרי צריך להעמיד את עצמו במקומו – אין לו במבה וביסלי לקנות לילד שלו או נכד שלו. כל אחד צריך לשאול את עצמו מבינינו, האם אנחנו במצב הזה – במקרה הזה אצל האיש המסכן ממעלה אדומים – באים פעם בחודש, אנחנו הולכים לגנוב בסופרמרקט במבה וביסלי בשביל שתי הילדות שבאות פעם בחודש, או לא?? זו שאלה שכל אחד צריך לשאול את עצמו. הבעיה רק שבארץ שלנו לא העניים גונבים אלא העשירים גונבים! ואם הם לא גונבים את זה במישרין אז הם עושים את זה בתעתועים. הם עושים את זה בכל מיני דרכים נפתלות, נניח בעמותות. העשירים גונבים לא העניים גונבים!!

הבוקר קראתי בעיתון – גם זהו נושא שקרוב ללבכם – הבוקר קראתי בעיתון שחיילים, חיילים בצבא, לא יוצאים לחופשה רגילה בגלל זה שאין מה לאכול בבית. שומו שמיים!! למה הגענו!! פעם, לפני הרבה שנים, שמעון – אתה בודאי זוכר את זה, לפני הרבה שנים ילדה אחת, ממקום אחד, אמרה משפט אחד. ילדה אחת מבית שאן אמרה אפילו לא משפט, שתי מילים: "אני רעבה" – כל הארץ רעשה!! רעידת אדמה הייתה!! מה רועד עכשיו?… שום דבר. זה לא מזיז לאף אחד, ובוודאי לא מזיז לממשלה – ועובדה שהממשלה לא נתנה שום דוגמא, משל עצמה, שום דוגמא אישית.

הרי כל המדינה הזו השתנתה מהקצה אל הקצה! התהפכה על פניה! זו מדינה אחרת לגמרי מן התקופה שילדה אחת, במקום אחד אומרת "אני רעבה" והארץ רועשת, לבין עשרות אלפים של ילדים רעבים – והארץ שותקת.

הסיפור הכי מכאיב שאני קראתי בזמן האחרון.

יש לי גם עצה. זה אגב, כל זה מתייחס לכיסוח דשא לא בולדוזר, לא שום דבר. דברים קטנים.

בואו נתחיל להתהלך בקטנות. בואו נשכח עכשיו מהשלום ומהביטחון, השלום והביטחון יבואו – לא בתקופה הזו ולא בתקופה של הממשלה הזו, הם יבואו פעם.

אבל הרי כל האיומים שנשקפים לחברה הישראלית מבית הם לאין שיעור יותר חמורים ויותר מסוכנים מכל האיומים של ערפאת ושל החיזבללה ושל הגי'האד האיסלאמי ושל אל קעידה ביחד. חלס!! מספיק עם ערפאת!! בסדר, ערפאת מתעתע, ערפאת טעה, ערפאת ידו הייתה במעל. אני מוכן לקבל את זה. קיבלת הרבה עזרה מערפאת, אני שואל –  אבל כמה עזרה ניתן לקבל מערפאת! הרי גם לזה יש גבול!! אז דברים קטנים.

ילד שמר את העוף במכנסיו לאמו הרעבה." בשלב מסוים, אומרת המורה, שמתי לב כי זו הפעם השנייה שאני רואה שהילד חיסל את מנת העוף בתוך שנייה. שאלתי אותו, קיבלת את מנת העוף? השלכתה אותה? אולי אתה לא אוהב עוף? ראיתי שהילד מתכווץ, ביקשתי ממנו לקום ולגשת אלי, ואז שמתי לב שהכיס הימני במכנסיו תפוח קצת. הצצתי וראיתי שמתוך הכיס מציץ פולקע של עוף. שאלתי אותו מדוע הוא מכניס את העוף לכיס והילד השיב "זה בשביל האמה שלי." חטפתי שוק!! אומרת המורה. התברר לי שכל הימים האלה הוא הסתפק במנת קוסקוס ואורז וירקות ואת העוף הוא מכניס לכיס ומביא לאמו. לקחתי את חתיכת העוף והשלכתי אותה לפח, היא הייתה מלאת חול שהיה לו בכיס ממגרש המשחקים. נתתי לו לאכול מנת עוף אחרת והבטחתי לו שייקח לאימא מנה מסודרת. יש להניח שהאימא היא חד הורית כי אחרת היה לוקח גם לאבא. יש להניח שהאימא היא חד הורית. זה נורא, הסיפורים האלה הם איומים. עכשיו בסך הכל כל מה שצריך לעשות זה לנסות ולהקים בהדרגה, אם צריך, אבל בקצב מואט מפעל הזנה.

הדרך שבה אתם הולכים, של התורים, תורי הבושה לסנדוויצ'ים, זה מזכיר לי את ה… אתם לא ראשונים בהמצאה הזו. היה ראש ממשלה קודם שדיבר על מדיניות המקרר הריק והמקרר המלא. כמו כלים שלובים, כן? יש מקרר ריק בבית אחד, ויש מקרר מלא בבית שני, מסדרים את העניינים בכלים שלובים. טוב, גם הוא עכשיו בכפר שמריהו.

אז, זה לא כלים שלובים. זה לא כלים שלובים. ואלה דברים שדי קל לעשות, אם אתם לא יכולים לעשות את זה, אז מה אתה אומר לנו ראש הממשלה שכולם משלמים את המחיר? האנשים האלה בכלל לא יכולים לשלם מחיר, מה אתה רוצה שהם ישלמו? הרי אין להם ממה לשלם?

לכן – יכול להיות – אמירה שקצת לא לעניין – שאתם סומכים על זה שבלאו הכי שבסופו של דבר… בסדר.. אתם ברגע המכריע , כמו שאתם עושים כל הזמן – אתם תנפנפו ב.. של ערפאת כולם ייתקפו בחרדה ויכול להיות ש… אבל, זה לא הכל. אתם משאירים אחריכם אדמה חרוכה, אתם משאירים אחריכם מדינה חרוכה, ובעיקר, אתם משאירים אחריכם אנשים חרוכים. אנשים חרוכים ואי אפשר יהיה לשקם את זה, אני שואל אותך –

החיילים האלה שבוודאי נורא נורא אוהבים, כפי שכולנו אהבנו, חופשה רגילה, ולא יוצאים הביתה בגלל שאין להם מה לאכול, זה ביטחון??? הרי פה באמת הדברים נפגשים. זה ביטחון?? הביטחון שהבטחת??

החיילים האלה יגנו על הבית??? הבית שאין בו לחם לאכול?? והם לא.. ומה עם הבושה? נכון, הבושה? יש לכם המון המון דברים לעשות…. אני אגיד לך מה קרה לנו במשך השנים.

במשך השנים היינו פעם מדינה יותר טובה, לא מי יודע מה, אבל בכל זאת מדינה יותר ערכית, יותר מוסרית, יותר מחושבת, יותר מזדהה, זו הייתה מדינה שאפשר היה להגדיר אותה כמדינה, פעם יותר ופעם פחות – כמדינה של צדק ורווחה, ועכשיו קבלנו מדינה של רווח וצדקה מדינת הסנדוויץ'.

אז מה שאני מציע לכם בסך הכל רבותיי המכובדים, חברי הממשלה, שבכל פעם שאתם מחליטים משהו אל תראו רק את ערפאת לנגד עיניכם, תראו. אתם הרי, הרי בלי ערפאת מה הייתם עושים בלי ערפאת, הרי הוא השותף הכי נאמן שלכם. אל תראו רק את ערפאת לנגד עיניכם, תראו לנגד עיניכם את הילד, את הילד עם הפולקע של העוף. ואז, תאמינו לי, תהיו גם הרבה יותר פופולריים, למה אני נותן לכם את העצות הטובות האלה, יכול להיות שראש הממשלה יהיה אז גם יותר פופולרי מנתניהו.

אם הוא יראה את הפולקע של העוף, ואת הילד, ואת החול על הפולקע, תקבלו החלטות הרבה יותר נכונות.

תודה רבה.

נעים להיזכר ולהזכיר לכולנו את נימת דבריו של יוסי שריד כראש אופוזיציה. הוא ניחן בלשון חדה במידה ובמינון הנכון.

ביום מותו, קוראי עיתון "הארץ" נפרדו מיוסי שריד. ראו מה הם חשבו עליו כנואם:

"היית חכם ושנון ומופת לעמך"; "רק חבל שלא לוקחים דוגמא מפוליטיקאים קיימים… אני מדבר על מוסר, אחריות, חכמה וניקיון כפיים. תודה לך יוסי"; "טוריו השנונים והחדים כתער יחסרו לי מאוד"; "נואם רהוט שלא היה כמוהו בארץ הזו. בדרך כלל נואמים רהוטים באים מהימין, כי שם החיים הם שחור ולבן"; "יוסי שריד, כל כך יחסר כאן. כמעט לא נותר מישהו שיוכל לומר את הדברים שצריך לומר, בבהירות, בחדות ובחכמה כזאת. הוא הדובר החזק ביותר שהיה לאמת ולהגינות במדינה."; "אהבתי את השפה העשירה שלו ובציניות האופיינית לו העביר את המסרים בצורה נבונה שקולה וחכמה. תמיד הגיון רב מאחורי כל אמירה שנונה. הוא היה מדור הולך ונכחד של מנהיגים גדולים במיוחד, לא מושחתים."; "ליבו ופיו היו שווים."; "וירטואוז של שפה. השפה הזאת צלפה בכל מה שדשדש בביצה. לא חשש ללעוג לטמטמת בעיתונות ובפוליטיקה. ישר, אמיץ ומתוחכם". (פורסם בהארץ ב- 5.12.2015)

. יהי זיכרו ברוך!

רטוריקה משובחת

הסופרת, דלית אורבך, כובשת את תשומת לב הקורא – איך היא עושה את זה?

האמצעים הרטוריים השזורים כבר בתחילת הספר הם "האמצעי הסודי" שגורם לקורא להתמסר לספר. אופי העלילה ותהפוכותיה בהחלט משלימים את התמונה.

אתחיל בכך שאמנה כמה ממעלותיו של הספר "יותר מדי נינה". ראשית לכל הסיפור עצמו מרתק. יש לאורבך דמיון מאוד פורה וידה קלה על המקלדת; היא גם מעידה על עצמה באחד הראיונות שהעניקה לתקשורת שכך היא כותבת. אורבך שותלת בספר תעתועים כיד הדמיון הטובה עליה, כגון אלו ששוררים בין נינה וקלרה, בין אריקה, אמו של חגי, לבין הבת המדומיינת שלה, ובין אריקה לבין ה"פסיכיאטר" שהופך למחזר שלה.

גדולתו של הספר נמצאת לדעתי בחמישים העמודים הראשונים שלו. מצאתי בהם את המפתח להצלחתו – פועל יוצא של הניסיון והידע היחצ"ני והפרסומאי של אורבך – ולכן אתמקד בעיקר בהם.

גמאתי אותם בשקיקה והתמוגגתי מיכולתה של אורבך להפיק, בעיקר מפיה של נינה, סגנון דיבור מסוג שאינו שכיח במקומותינו. זיהיתי בחמישים עמודים אלו עשרות מקרים בהם הרטוריקה מזכירה מאוד את הניסיון והידע היחצ"ני והפרסומאי של אורבך. מן הסתם, קורא בעל עין חדה יבחין בכך מיד ומרבית הקוראים פשוט יתענגו ויחוו קשר רגשי עם דמותו של חגי ובעיקר עם דמותה של נינה מבלי לדעת ש"זו כוונת המשורר", דהיינו, שבאמצעות אסטרטגיה מגובשת שכזו משכנעת אורבך את הקורא שיש בידיו טקסט ראוי ורצוי.

העוסקים במלאכת הכתיבה מסגלים לעצמם סגנונות כתיבה המושכים את הקורא באף – אם אפשר לומר כך – כדי שימשיך בקריאה. טקטיקות לשוניות ורטוריקה משמשות אותם במידה זו או אחרת, הכל בהתאם לכישוריהם. ולאורבך כנראה לא חסרים הניסיון והכישורים לכך, זאת התרשמותי מהספר היחיד של אורבך שקראתי עד כה. יש לאורבך כישרון רטורי יוצא דופן. היא יוצרת צירופי מילים ולשון פיגורטיבית יש מאין, היא שופעת אמירות הומוריסטיות ומתנסחת באמצעות אירוניה ועוקצנות.

בחמישים העמודים הראשונים של הספר ניכר שאורבך עשתה מאמץ אדיר לשכנע אותנו ביכולותיה הלשוניות דרך צורת הדיבור של כמה מהדמויות ובעיקר דרך צורת הדיבור של נינה. אורבך מציגה לקורא את נינה, כדמות ססגונית לא רק על ידי הצגת התזזיתיות שלה כאישה רבת פעלים, יצרים, תהפוכות, רצונות, תעלולים ומהלכים בלתי צפויים. נינה ססגונית גם בסגנון הדיבור שלה. ובלי שניתן יהיה לשים את האצבע על מאפיין זה או אחר שמחבב את נינה על הקורא, רבים נשבים בקסמה. ולא רק אלו שחיים בסביבתה אלא בעיקר הקוראים. גם העלילה מתפתחת בכיוונים בלתי צפויים. כך שבנוסף לפתיח הססגוני והסגנוני המיוחד של הספר מתקבל מוצר בעל איכות שכל שנותר הוא פשוט להמליץ עליו בכל פה.

אסטרטגיות של רטוריקה ושכנוע

אתן הסבר קצרצר על אסטרטגיות של רטוריקה ושכנוע משום שהן חלק מתחום ההתמחות שלי. שכנוע יכול להיעשות דרך ההיגיון; אבל כשמשלבים בו הומור, אירוניה, לשון פיגורטיבית וצירופי לשון, במטרה לרתק את הקורא, התוצאה כמעט מובטחת. שכן קוראי הספר נהנים רגשית וההיגיון נכנע לבסוף לרגש.

האפקט ההומריסטי-עוקצני מעצים את חווית הקריאה ממש מתחילת הספר ואת הילת מחברת הספר. נינה אוהבת להשתמש בהומור עוקצני: "אמא שלי חושבת שמגיע לי גבר שיוריד למעני את הירח. אמרתי לה שניל ארמסטרונג כבר תפוס, אלא שהיא לא ויתרה. 'תפוס, את אומרת? אז שיתפנה…" (ע' 16). הדוגמה הבאה מתייחסת להומור "נינאי" טיפוסי: "נו, אריקה, חקירות נוסח חוני המעגל. סחור-סחור במעגלים ובסוף עוד ירד עלינו גשם" (ע' 44). הומור שזור גם בדבריה ובהרהוריה של אריקה, אמו של חגי, "… הגבר שיצרה, שדחפורי הפלדה של הפרופסור השתלבו בו עם רככת העצמיות שלה" (ע' 152).

חלק מצירופי הלשון והמטפורות שאורבך משתמשת בהם, הם די  "נדושים". כל מטרתם היא לקשט את השיח ולספק הנאה אסתטית לקורא. אבל גם חשיפה כזו גורמת לקורא לחוש קירבה רגשית לדמויות ואל הסופרת. לשבחה של אורבך יש לציין כי לעתים קרובות צירופי הלשון והמטפורות שהיא משתמשת בהם הם די חדשניים, לדוגמה: "אתה… עובר עם הגלגלים עד שהם הופכים לאריזה שטוחה של פיצה. ילדי הפיצה של מיכלסון. יש עם זיתים ויש עם פפרוני" (ע' 22) – כך נהגה נינה לפנות אל חגי (מיכלסון) וגם: "גם אם זה לוקח כמה דקות, מיכלסון, זה מרגיז, כי כשזה כבר בא, אני רק רוצה לתת לאורגזמה אגרוף, אבל אז היא ממלאת אותי בכל כך הרבה מתיקות, בקלאווה, טונות של בקלאווה, שאני מוותרת לה על שהתעכבה" (ע' 28). אורבך מעצבת את הדברים שהיא שמה בפיה של נינה כשזו פונה לדמויות שיש לה איתן קשר יום-יומי והופכת אותה באמצעות המקלדת לדמות המצטיינת בצירופי לשון מקוריים, או – במה שנקרא "שבירת קולוקאציות".

מה זאת קולוקאציה?

קולוקאציה היא צירוף מילים טבעי, בקונטקסט מסוים. לדוגמה: "מילים כדרבנות" "קריאה מהנה" "עלם חמודות" "עולם ומלואו" וכן הלאה. כל אלו הם צירופים הבנויים על ערך מילוני שאליו ניתן לצרף אחת מכמה אפשרויות מצומצמות, כמקובל. לעומת זאת, "קולוקאציות שבורות" הם צירופים "לא מקובלים" לדוגמה: "אמא שלי נתנה מבט אחד בנינה החדשה ומיד צמצמה את העיניים שלה. קווי חשדנות הופיעו מעל השפה העליונה שלי, קמטי עיניה הצטופפו לקונצרטינה ערמומית ואצבעות ידיה התחילו לפתל עצמן זו בזו.." (ע' 30), אומר חגי. "אני רואה את ההורים נאחזים ביד ילדיהם, כאילו נאחזו בזנב העפיפון המוחמץ של ילדותם" (ע' 39) – שוב חגי. נינה במובן זה נמצאת כמה דרגות מעליו, בעיניה של אורבך. אורבך מציגה אותה כמי שמסוגלת לדחוס בקטע דיבור קצר יחסית כמות של קולקאציות נדושות יחד עם קולוקאציות שבורות: "בכל מקרה, הלכו החצוצרות ואיתן הילדים, כך שאם אתה בעניין של תזמורת, אז לי אין כלי נשיפה" (ע' 38). המבע האופייני של נינה הוא בעיקר קולוקאציה שבורה, כגון: "טינופת צופים" (ע' 92). לעתים גם אריקה משתמשת בקולקאציות שבורות: "אקדח קצוץ-אמביציה המכוון נגד עצמו. …" (ע' 152) וכן הלאה.

אורבך מיטיבה לחבב את יצירותיה על הקורא בזכות הדמויות והרטוריקה שלהן. חלקן מוצבות בחזית תשומת הלב, בשל התנסחותן המקורית וחלקן מוצבות בצל העלילה. אך אין זה אומר שהקורא לא יזדהה עם קלרה, או עם חגי, ודמויות נוספות שאורבך מעצבת כדמויות רקע.

סיכומו של דבר, "יותר מדי נינה" מומלץ בכל פה. אני נהניתי בעיקר מהרטוריקה.