תגית: איראן

סינדרום ה"אוייב"

ישנו ציבור הזקוק ל"אויב" כדי לקום בבוקר השלטון שלנו נגרר אחרי ציבור שמרכיב בסיסי בזהותו הוא ה”אויב”, ואת זאת מנצל השלטון לטובתו הוא האינטרס של השלטון הנוכחי הוא לשכנע שהוא ממלא פונקציה חיונית במיגור ה”אויב”, ולהוכיח שהוא המגן והמושיע

********

איל מגד נחשב לסופר פורה. הוא נוהג לעתים גם לחוות דעה בענייני אקטואליה. מאמר הדעה של מגד בנוגע להפצצה/פצצה ויחסי ישראל-איראן שכנע אותי שישנו ציבור הזקוק ל"אוייב" כדי לקום בבוקר. זהו ציבור הזקוק להגדרה קולעת של זהותו. הוכח היסטורית, ששלטון עשוי לספק הגדרת זהות לציבור כזה, כשהיא נשנעת על זיהוי "אוייב" העם.

אומרים שבשביל לקום בבוקר, ובשביל שתהיה מוטיבציה להתחיל יום חדש בעבודה, נחוץ טריגר. אחדים מאיתנו מפתחים תחביבים, יחסים חברתיים ועיסוקים מעניינים שבשבילם כדאי להתחיל את היום. אבל בלי יוצא מן הכלל, כולנו גם יוצרים בדמיוננו חיץ דמיוני המפריד בין המחנה "שלנו" ומחנה ה"אוייב". השאלה מה מקבל משקל רב יותר בחיינו, הרצון להתפתח והסיפוק ממה שאנחנו וממי שאנחנו או, ההתעסקות הבלתי פוסקת ב"אוייב" וכמובן, השארתו על כנו? מה נותן לנו יותר טעם לחיים? אם כל מעייננו נתונים להביס או לעצבן את הבוס, הלקוח, העובד שלנו, השכן וכן הלאה, אולי כדאי שנלך לייעוץ פסיכולוגי? ובמישור המדיני, אם מענייננו נתונים להוכיח לכולי עלמא שאנחנו טובים יותר, חזקים יותר, חכמים יותר וגם מוצלחים יותר מהזולת, אנחנו מסוג האנשים שקל מאוד לתפלל אותם.

מגד מספר לנו שידידו, האינטלקטואל האיראני, סבור שהאייתוללות זקוקים לישראל כל עוד ישראל תספק להם אישור להגדרה שאנחנו ה"אוייב" של איראן. רבים מבני העם האיראני קמים בבוקר לעבודה לא עם שיר בלב אלא עם שאלה: מה התחדש היום במישור המדיני, במתיחות השוררת בינם לבין ה"אוייב" הציוני ואיך האייתוללות מגיבים. לפיכך, אם לדוגמה נחתום על הסכם שלום עם הפלסטינים ונכיר בזכותם הלאומית – האייתוללות ייחלשו ויאבדו את כוחם השלטוני. שכן, מה יעשו אז מאות אלפי איראנים שהגדרתם העצמית נשענה עלינו כ"אוייב"?

האייתוללות שלנו

אני שואלת את עצמי, מהי הצלע המקבילה אצלנו לתופעת האייתוללות וההגדרה העצמית שהם מספקים לאיראנים על בסיס הטענה שישראל היא "אוייב"? מי ביססו בישראל של ימינו את מעמדם בזירה הפנים-מדינית בזכות מסגרת חשיבה דומה, שלפיה קיים ציבור הזקוק להגדרת זהותו, ושניתן לספק לציבור כזה זהות הנשענת על זיהוי ה"אוייב" שלו?

לא אגזים אם אקח את הטענה צעד אחד קדימה ואומר שאלו הטוענים שאין אלטרנטיבה לממשלת הימין ולבכירי שריה, לרבות מי שעומד בראשם, מאושרים שיש על מי לסמוך בעניין הטיפול ב"אוייב". ממשלת הימין הגדירה את ה"אוייב", והיא מכריזה השכם והערב על מחויבותה למגר אותו. בכל יום היא מספקת מחדש תעודות לעשייה בתחום זה:

  1. עם הפלסטינים אי אפשר להגיע לשולחן הדיונים. הם "אוייב" ולא פרטנר למשא ומתן. אי לכך, מדי יום ביומו קמים מאות אלפי בני אדם בבוקר כי יש להם "אוייב" פלסטיני ויש מי שעושה את ימיו ולילותיו במטרה להגן עלינו מפני "אוייב" זה.
  2. בסוגייה האיראנית, כפי שהאייתוללות מספקות דלק ומוטיבציה למאמינים ב"אוייב", שאותו הם הגדירו ובזכותו הם מחזיקים בסטטוס המנהיגות, כך ראשי השלטון בישראל מספקים עוד ועוד מידע על האיום האיראני כל בוקר מחדש. בלי זה אין לרבים זהות ואין גם מוטיבציה וריגושים .

איזו אלטרנטיבה יכולה להיות לשלטון כזה? מה יקרה אם חלילה ישבו נציגי השלטון לשולחן הדיונים וינהלו מגעים עם ה"אוייב"?

"אוייב" הוא קוד בזהות של רבים. בלעדיו, חייהם יהיו נטולי משמעות, מתח וריגושים. כשצפיתי אמש בשידור חדשות הערב בעימות המילולי בין קיצוני הימין לבין נכדתו של יצחק רבין ז"ל, נועה בן-ארצי, הבנתי מה מריץ את הימין הקיצוני וכמה "טוב" זה עושה להם לדעת מי ה"אוייב". יחד עם זאת, הצטערתי שהשלטון שלנו נגרר אחרי ציבור שמרכיב בסיסי בזהותו הוא ה"אוייב". ואת זאת מנצל השלטון לטובתו הוא. האינטרס של השלטון הנוכחי הוא לשכנע שהוא ממלא פונקציה חיונית במיגור ה"אוייב", ולהוכיח שהוא המגן והמושיע. כמה מצער שהשלטון אינו יודע לספק לציבור ערך ממשי מלבד המרדף אחר ה"אוייב". מצער שהציבור הניזון מסיסמאות המגדירות את זהותו על בסיס קיומו של "אוייב" אינו מבין שכך מעמיק המילכוד שטמן לו השלטון ושזה כל מה שיש לשלטון להציע לציבור.

שקיעה

לקחנו לנו פסק זמן. במוצאי יום המנוחה, בשבת האחרונה, ישבנו בבית הקפה בגבעת העלייה, יפו, בקצה הטיילת בואך בת ים. התמקמנו על ספסלי במבוק צבועים תכלת קרוב לשפת הים, על גבי משטח מרוצף מוגבה מעל חוף הרחצה של גבעת עלייה. הגישו לנו בירה וצ'יפס עם חיוך. הבירה עשתה את שלה, צפינו בשמש העומדת לשקוע. בגלים המתנפצים אל החוף. בעננים השטים בשמיים ונצבעים בצבעי השקיעה. מטוסים חלפו בגובה רב מעלינו, לא הרעישו, לא טרדו את רגעי המנוחה האחרונים של השבת. המלצרים חלפו על פנינו, פניהם מחייכות. ככל שהשמש הנמיכה והרוחצים בים ארזו חפציהם בדרכם הביתה, זרמו עוד ועוד סועדים אל בית הקפה התיישבו ופטפטו להנאתם. שרויים היינו בסביבה סוריאליסטית.

הרגשה נפלאה. יש לאן לברוח בערבו של שבת באקלים החם שבאזורנו. אפשר לבחור לשבת על החול, או בבית הקפה על כסא במבוק צבוע תכלת ולצפות במשפחות ובזוגות המשחקים מטקות, בחול, בים, ובקיצור, להשתתף בחוויה יחד עם קהל הסופג לקרבו את הטבע ונהנה בסביבה מיוחדת זו, ממש ליד מרכז פרס לשלום. אסוציאציה.

שלום? מלחמה? כן, 'הנושא החם' צץ ומפר את השלווה. אשליית השלווה, אם תרצו. הנושא החם, איום הגרעין האיראני. איך על ישראל להגיב. מלחמה בשלט רחוק? מלחמה כאן!?! – הטילים ישיגו אותנו – איש איש בביתו. מאות הרוגים. נלך כצאן לטבח, בפקודת ראש ממשלתנו. כבר לא יהיה לאן לברוח.

האם זו תהיה מלחמה צודקת? לא 'ברירה' ולא 'אין-ברירה'. 'מלחמה צודקת' כמו זו שיזמה ממשלת בגין בקיץ 1982? 'מלחמה צודקת' – כך לפחות הגדיר אותה בזמנו, ראש הממשלה, בגין. שכן, הצדק דורש למנוע שואה נוספת של העם היהודי, "מה יהיה עלינו, וקודם כל ילדינו הרכים והתמימים". לא עוד. יש לחסל את האיום האיראני.

אותנו איש אינו שואל וגם לא ישאל. איש אינו יוזם ואיש אינו דורש לקיים סימפוזיונים ציבוריים שבהם ברי סמכא נושאים דברים בפני הציבור ומשיבים לשאלותיו בעניין זה. מי מכיר, מי יודע, מי מבין, מי מסוגל לשאול שאלות אם אין לו מושג במה בדיוק מדובר. רק מביני דבר, קומץ קטן של פוליטיקאים ואנשי ביטחון. הם 'שומרי היידע'. אלינו מגיעים פירורי מידע לא ברורים. אנחנו הדיוטות. ורק כשפורצת מחלוקת בין המנהיגים שלנו או אי הסכמה בינינו לבין בכירי הממשל האמריקני התקשורת מדווחת על כך, אך לא על הדבר עצמו. יש קשר של שתיקה. המחלוקת הפוליטית היא חזות הכל. לא צדקת התקיפה באיראן, לא הסברה ראויה, לא דיון ציבורי בנוגע לעניין עצמו. רק חיוכים למצלמה של המועמד לנשיאות ארה"ב ואישים בכירים המקבלים את פניו.

ראש אמ"ן לשעבר, האלוף במיל' אהרון זאבי-פרקש, אמר בליל שבת בערוץ 2 שישראל מתכננת לתקוף את מתקני הגרעין של איראן בשבועות הקרובים. הוא גם אמר, "יש אלטרנטיבות". מישהו שאל מה האלטרנטיבות? הוא לא פירט. נראה היה לי שזאבי-פרקש לחוץ לספק את "התשובות הנכונות".

האם תינתן למישהו מאיתנו, הרוב הדומם, הזדמנות לברר מהן האלטרנטיבות? מה זה משנה. ביבי כבר פסל מראש כל אלטרנטיבה. רק 300-400 הרוגים זה לא עניין גדול. העיקר שיירשם בהיסטוריה שממשלתו הצילה את העם היהודי, או לפחות התכוונה להציל את העם משואה נוספת. הצילה אותנו "וקודם כל את ילדינו הרכים והתמימים" מכליה. פגעה במתקני הגרעין של 'האויב' (והשמידה אותם???). צה"ל יידע לחסל את מזימותיו של אחמדיניג'אד. צה"ל הוא צבא חזק.

בסדרי העדיפויות של ביבי עניין התקיפה באיראן קודם לכל. הברירה הצודקת. תקיפה באיראן. צודק בעיניו לגזול חיים של כמה מאות, לגזול את ההנאה מהמעט שיש כאן, הים והשקיעה, הטבע והסביבה. יש לביבי תוכנית ואיש לא יזיז אותו ממנה. הוא כבר מזמן לא היה על חוף הים ולא צפה בשקיעה הצבעונית.

ראו גם:

רשימה קודמת

איראן גרעינית – האתגר וההתמודדות הבינלאומית

במזכר של המכון למחקרי ביטחון לאומי של אוניברסיטת תל אביב שעניינו, איראן גרעינית – האתגר וההתמודדות הבינלאומית, השתתף גם אלוף במיל' אהרון זאבי-פרקש, ראש אמ"ן לשעבר. מצאתי לנכון להביא קטעים מדבריו בעקבות ראיון שהעניק לערוץ 2 בליל שישי האחרון.

1. איראן נחושה בכל דרך להשיג נשק גרעיני.

2. מימושו של האיום בתקיפת מתקני הגרעין באיראן על ידי ישראל לא יגרום הרס בלתי הפיך של מתקנים אלה, ובודאי לא יפגע בידע הנרכש זה שנים על ידי המומחים האיראנים. משמעות הדבר היא שבידי איראן קיימת היכולת לשקם את התשתית הגרעינית שלה לאחר תקיפה, מה גם שבמקרה של תקיפה מצד ישראל תוכח טענתה – שחובת ההגנה על איראן מחייבת הכנה ובנייה של יכולת גרעינית צבאית. בראייתה של איראן, תקיפת מתקני הגרעין בשטחה תגדיל את התמיכה בה ובדרכה, תבודד את ישראל, ותרחיק אפשרויות של סנקציות צבאיות ונקיטת פעולה צבאית על ידי מדינות המערב.

מקור:

אהרון זאבי פרקש, "משא ומתן ארצות הברית– איראן  – הזווית האיראנית", בתוך: תמר מלץ גינזבורג ומוטי קריסטל (עורכים), איראן גרעינית: האתגר וההתמודדות הבינלאומית, המכון למחקרי ביטחון לאומי, אוניברסיטת תל אביב, מאי 2010, מזכר 103, עמ' 39-33.

מומלץ לעיין במסמך כולו, העוסק בתכנית הגרעין של איראן ובהתמודדות איתה.

הפרסום מבוסס על דיון שנערך על-ידי צוות חשיבה במטרה להפיץ את המידע בינינו, הציבור הישראלי.

השתתפו בפרוייקט גם המומחים הללו: מוטי קריסטל, תמר מלץ גינזבורג, אפריים אסכולאי, צבי רפיח, צבי מגן, אייל פרופר, שמעון שטיין, יואל גוז'נסקי, שלמה ברום, יאיר עברון, אמילי לנדאו.

תקציר: בשלהי שנת 2009 התקיימה במכון למחקרי ביטחון לאומי סימולציה שדימתה משא ומתן בין ארצות הברית ואיראן בסוגיית הגרעין. מטרת הסימולציה הייתה להעריך את כיווני ההתפתחות השונים של דיאלוג בילטרלי בין ארצות הברית לאיראן על סוגיית הגרעין, ובהתאם לכך להעריך כיצד ראוי שמדינת ישראל תגיב. מזכר זה מציג תחילה את עיקרי התובנות של משחק הסימולציה. בהמשך מובאים מאמרים מפרי עטם של כמה ממשתפי המשחק, המציגים, כל אחד בתחום התמחותו ועיסוקו, ניתוח של הסוגיה האיראנית והשלכותיה. תרומתו של מזכר זה לדיון הציבורי, היא, שמלבד פריסת תמונת מצב האיומים וההתמודדות הבינלאומית, הוא גם מצביע על כמה כיווני פעולה שעל מקבלי ההחלטות במדינת ישראל להידרש אליהם, כחלק מההתמודדות הבינלאומית הצפויה עם איראן.

הנואם האולטימטיבי

בנאומו של נתניהו (יו"ר האופוזיציה בממשלת אולמרט), היו כל הרכיבים הבלתי צפויים – עובדה שבוודאי הפתיעה את הנוכחים באולם המליאה של הכנסת והצופים בבית או המאזינים לרדיו. והעיקר – ביקורת מובלגת ביותר הייתה כאן. היה זה נאום מרתק, ענייני אינטליגנטי שפנה אל השכל והגאווה הלאומית. היה זה נאום מאוזן מבחינת מינון האתוס, הפאתוס והלוגוס. כל מה שמבדיל בין נאום משכנע, שקול ומידתי לבין נאום סתמי, שבלוני, מרדים ומשעמם.

 

אנדרטה לאלדד רגב ואהוד גולסווסר בפארק אדמית
אנדרטה לאלדד רגב ואהוד גולסווסר בפארק אדמית. קרדיט: ויקיפדיה

חכמת בניית הנאום מתחילה ומסתיימת בסדר העלאת הטיעונים – על פיו איזה סדר יש להגיש את הטיעונים?

הנואם בונה את הסיטואציה בכוון הרצוי לו, ולאחר שהוא משוכנע שהקהל הבין את אופי המעמד לאשורו, את כוונותיו של הדובר ולאלו מקומות מיועדות מילותיו, רק אז הוא ממלא בתוכן את המסגרת שיצר.

ממליצים על שלושה סדרים, שיסודם בעוצם הטיעונים: סדר של "עוצם גדל והולך", סדר של "עוצם פוחת והולך", וסדר "נסטורי",ְבו פותחים ומסיימים בטיעונים רבי העוצם, ואת שאר הטיעונים משבצים ביניהם. וזה מה שעשה נתניהו הפעם. שכן, כנואם מבריק הוא יודע שאין זה יעיל לאמץ סדר אחד ויחיד. תכליתו של נאום אינו לשכנע. תכליתו העיקרית היא לשאת חן, לרכך, לאפשר לקהל להסכים עימו ביתר קלות, בזכות קסם הדיבור. נאום הוא יצירת אומנות. סדר הנאום מבוסס למעשה על אסתטיקה הנענית לדרישות של מעשה יצירה. הנואם מנסה להתקרב לסדר רטורי המתאים ביותר לקהל מאזינים נתון.

ראשית חוכמה – אי-אפשר להתחיל לנאום בחלל ריק. המעמד שאליו שייכים הדברים חייב להיות ברור. הקהל רוצה לדעת אם הדובר איתו או נגדו; האם הוא בא חמוש לקרב [נגד הליקויים והכשלים, במקרה שלנו] או שיש לדובר עניין במהות המצב?
בעוד הברזל חם מפתה מאוד להכות בו בפטיש, ולהציג עמדה של –  "אמרתי לכם". אריסטו כבר ציין, שלא זו בלבד שאין להתדיין עם כל אדם, אלא שיש להימנע מדיון בשאלות מסוימות. והשאלות המסוימות, דהיינו, הכשלים והליקויים של מלחמת יולי 2006 (מלחמת לבנון השניה), אינם מעניינים אותו ברגע זה.

א. יצירת הסיטואציה:

תושבי הצפון, תושבי דרום הארץ, המגזר הפרטי, כוחות הים היבשה והאוויר, כוחות ההצלה, הילדים במקלטים, כוחות הרפואה, המגזר הציבורי בכללותו – אלו הם קהלי היעד ששמעו קודם כל תשבחות  – גישה חיובית קולעת למעמד שאותו רוצה נתניהו ליצור.

כל מה שנתניהו רוצה לספק לקהל שלו הוא עושה ברגע הראשון. הוא מעורר ומגביר את הסכמתו של קהל המאזינים לתזה שתבוא לאחר מכן. הכוונה שלו היא להעלות טיעונים כדי להשיג את הסכמת קהל המאזינים. לעורר רצון טוב ועניין בלב קהל המאזינים, להטות את ליבם אחרי הנואם.

בראש ובראשונה מספק נתניהו "טיעון חזק" שיעלה את רמת הגאווה העצמית של כל לוחם, אזרח, הורה, וילד שנחשף לנאום. הוא פונה לכל אחד ואחד מהקהל הפוטנציאלי שלו ובונה סיטואציה של "אתם הייתם נפלאים". את הדגש נתניהו מציב בתפיסה קולקטיבית של "כולנו". תוך פירוט ודוגמאות מתובלות בפאתוס במינון הנכון, כלומר, פאתוס מידתי, "כולנו עוברים ימים קשים, שכול, יגון, סבל, הקרבה, הרס וחורבן… כולנו כואבים את היגון…", הדגש עובר לנימה חיובית מחזקת ומאחדת. "אלו גם ימים של רוח גדולה שמפעמת בלב העם ומאחדת אותו. זהו רגע של אחדות".

ב. המעבר להצגת התזה המרכזית:

"זהו רגע של חשבון נפש… יש להבין דבר אחד יסודי" – נתניהו מציג משנה מדינית ברורה לקהל הקשוב שלו: "כל גוף חי (אורגניזם או קולקטיב חברתי) חייב שני דברים – לזהות סכנות ולטפח עוצמות כדי להדוף אותן".
חיזוק התזה נעשה באמצעות אנלוגיה מעניינת ביותר המניחה את הדגש על האתוס:
הרצל היה מנהיג ["שידע לזהות סכנות ואחר כך תכנן כיצד לשקם עוצמות העם היהודי בארץ ישראל"] – "היום אני אומר – אנו עומדים בפני סכנה המאיימת על קיומנו –

ג. הגדרת הסיכונים העומדים בפני מדינת ישראל.
אם לא ברור היה עד כה מהם הסיכונים ובמה צריכה מדינת ישראל להתמקד, הרי שבנאום יו"ר האופוזיציה מוגדרות הסכנות בצורה הברורה ביותר. יש לציין שלפני כשבוע התראיין נתניהו על-ידי סטפן סאקור מערוץ ה BBC, בתוכנית "שאלה נוקבת". שם הוא הגדיר את הסיכונים שבפניהם עומדת ישראל. באמצעות אותה אסטרטגיה של משיכת תשומת לב הקהל – ואת הקהל הבינלאומי יש לעורר דווקא על ידי תקיפת היריב, דהיינו, המראיין הבריטי, ופירוט כשלי הבריטים במלחמות העולם וכשלים של ארה"ב בעיראק ובאפגניסטן  – ואחר כך על ידי הגדרת המצב. והמצב אותו הגדיר נתניהו בראיון ההוא, וגם היום, הוצג על ידי טיעון חד-משמעי – האויב הוא אחמדי-נז'אד, איראן על שלוחותיה, דהיינו, החמאס הסוני והחיזבאללה השיעי. את שלוחותיה אלו מפעילה איראן כמו "תמנון המפעיל זרועותיו עד שהוא מבצע את זממו בקרבנו".
כך אחמדי-נג'אד פועל לעת עתה כדי להסוות ולהסיט את העולם מהיעד העיקרי של איראן – בניית נשק גרעיני להשמדה המונית שתאיים על כל העולם.

ד. הגדרת האויב – האויב היחיד של מדינת ישראל הוא האויב שבחוץ. דהיינו, איראן על שלוחותיה.
נתניהו, כיו"ר האופוזיציה, לא נזקק לביקורת נוקבת כנגד ביצועי הממשלה בחודש שחלף. למרות שמעצם היותו ראש האופוזיציה צפוי שינגח את הקואליציה. נתניהו הוא רטוריקן מאוד משומן. נתניהו מסרב לבנות קונטקסט שחוצה את העם לשניים, או את הכנסת לשניים. הוא בוחר ללכת בדרך בלתי צפויה, מפתיעה, מושכת תשומת לב פי כמה וכמה מביקורת צפויה. נתניהו מצביע על האויב היחיד הנראה באופק שלו כרגע, והוא איראן, ונשיאה אחמדי-נג'אד. אין אויב אחר. פעם היה זה היטלר. "מאז היטלר לא קם צורר כמו אחמדי-נג'אד, נשיא איראן… זו סכנה קיומית".
ההפתעה ניכרה בהבעות פניהם של רבים מבין חברי הבית. אי אפשר היה להתעלם מסימני בוז על פניהם של חלק מהנוכחים ואיזו ציפייה לכאסח; אבל נתניהו לא הרים כפפה זו. יפה עשה. בכך הוא הצליח לרתק את המאזינים עוד ועוד. קהליו של נתניהו האזינו בעניין רב למשנה המדינית ולפרטים שהובהרו באופן הפשוט והקולע ביותר לגבי תמונת המצב העכשווית.

ה. הקדמה להצגת הפתרון 
כהקדמה להצגת הפתרון שוב מעלה נניהו טיעון חזק המחמיא מאוד לקהלים רבים המאזינים לו: "כוחות גנוזים נתגלו בעמנו – קודם כל, העוצמה, הגבורה, אומץ הלב, האחווה, ההקרבה של החיילים בכל המישורים, גם אנשי ההצלה שנכנסו לאש התופת…". עוצמה שנייה שנתגלתה "עוצמת תושבי הצפון והדרום שעמדו בגבורה בסבל ואמרו 'תמשיכו, אנחנו מוכנים לעבור את הסבל, רק השלימו את המלאכה'". ביבי משבח את העוצמה הזו "שבאה מלמטה… זה דבר פנטסטי!" עוצמה שלישית שנתגלתה היא "עוצמת העם כולו, אנשים טובים מהמגזר העסקי, רופאים, מורים, אחיות ואנשי רוח – העם – פתח ליבו, כיסו וביתו" "זהו עם המסוגל לחולל נפלאות, זה העם שאני מאמין בו" "כל ישראל ערבים זה לזה" "עת צרה לישראל, אחים אנחנו" (פרפראזה על "עת צרה ליעקוב").

כל מי ששמע היום את נתניהו יכול היה להשתאות מעוצמת הביטחון העצמי שלו. הוא הוכיח היום שאינו צריך לנגח את יריביו הפוליטיים מבית כדי להעביר את משנתו. גם ללא ניגוח הוא בטוח שהקהל קונה וגומע כל מילה שלו. מה שהוא צריך לעשות הוא יודע טוב מאוד. 
 
ו. הפתרון:
סוד הנאום הרהוט הוא שיטתיות ועקביות במבנה הנאום וסעיפיו. בכל נאום מוצלח יש גם צורך לספק צרכים פוליטיים של יריבים ואוהדים כאחד.
לצורך סיפוק הצרכים של הקהל בהשמעת ביקורת מסוימת, וכדי לעורר שוב את תשומת ליבם של מאזיניו, מעיר נתניהו בתקיפות מה, ש"היו כשלים בהיערכות ובניהול המלחמה, ודאי נידרש בהמשך להפיק לקחים ולתקן.
בכך מסתפק נתניהו, כיוון שיש לו מסר חשוב יותר –
"ברגע זה נתרכז בנקודות חשובות בעיני, להבטחת ביטחוננו ועתידנו" – מקפיד על תחביר מכליל, "כולנו דואגים לביטחוננו ועתידנו".
הפתרון מתחיל בציון עובדות: קונצפציה של נסיגות חד צדדיות שקרסה, משום שהיא  ביטאה חולשה. היעד הוא אם כן, מדיניות של עוצמה והרתעה. ואז מגיע טיעון חזק נוסף – צריך להבין על מה הסכסוך. הסכסוך הוא על עצם הקיום שלנו – "האויבים רוצים לחסל אותנו", ולא רק אותנו אלא  את העולם המערבי כולו.
אין מנוס כיום אלא ליצור בריתות. עם כמו שלנו זקוק לבריתות והוכח במלחמה זו שאנו מסוגלים לייצר בריתות לא רק עם מדינות המערב אלא גם עם מדינות ערביות.
והרי הטיעון המכריע – ברית יוצרים עם שותף חזק. הדגש איננו על הטעות שבנסיגה חד צדדית אלא על הלקח החדש שיש ללמוד והוא שמדינות מעוניינות לכרות ברית עם חזקים. הדימוי של ישראל חייב להיות דימוי של מדינה בעלת עוצמות לא רק במישור הכלכלי אלא גם במישור הביטחוני והפוליטי. "אדם שואף להתחבר עם החזק".
כלומר, אליבא דנתניהו, אל תטעו – אין מחלוקת מבית. נתניהו עקבי. הפתרון הוא שצריך להתחזק בעיני העולם. זו הסיבה שאינו תוקף את הקואליציה. אם בניית העוצמה שלנו בכל המישורים היא צו השעה, אין השעה נוחה לויכוחים ותגרנות מבית. אדרבא, לפי נתניהו כולנו חייבים להפנים את העובדה שרק ישראל חזקה תזכה בידידים בעולם. גם הידידים חייבים להפנים שהאויב העיקרי הוא האויב של כולם – איראן. ציר הרשע. הטרור. ישראל על המפה של המדינות הנלחמות בטרור.

ז. התנסחות

מטפורות כגון "חיינו בתרדמת וקיבלנו צלצול השכמה" (תרדמת מזכירה את מצבו של אריק שרון…), "כל ישראל ערבים זה לזה", "עת צרה לישראל" "שבכל דור ודור קמים עלינו לכלותנו" נמצאות ברשימת המצאי שלו. אצל כל רטוריקן נודעת חשיבות להתנסחות הנכונה, מחוות הגוף, ביטויים מקובלים, משום שהקישוטים הללו מיועדים לשבות את לב המאזין, עורר אהדה ולא אנטגוניזם. בקושי ניתן למצוא מילות שלילה בנאומו של נתניהו. הוא הרבה להשתמש בטיעונים המנוסחים על דרך החיוב. "הבה נחזור למציאות ולעצמנו, לערכים שיבטיחו בטחוננו וקיומנו". הוא גם לא השתמש בכינויים מעוררי חרדה, דמגוגיים, כגון "אויב אכזרי" "אויב רצחני ומסוכן ביותר". למרות הצפייה, זה לא קרה. הדמגוגיה הייתה היום מביבי והלאה. נתניהו לא נפל למלכודת הדמגוגיה הפעם, גם כאשר התייחס לאיראן, וזיהה בה את הסכנה המרחפת על ישראל. לא זו המטרה. המטרה של ביבי הייתה לשבות את לב הקהל כדי שיאזינו לפרטי משנתו המדינית.

ח. סיום הנאום במסר של "התעלות מעל למצב" – כפי שנהוג אצל מנהיגים מערביים דגולים
"אני מאמין שהמן הרשע המודרני (הכוונה לאחמדי-נג'אד/נסראללה) הזה יתחלף בכורש אחר. העם חזק! הצבא חזק! יהודה תשכון לבטח ועם ישראל ישכון בארצנו לעד – מסר שמאחד את כולנו!"

אכן, הנאום הוגדר כבר בתקשורת כ"נאום לא מתלהם". נקווה שנוכל ללמוד איך צריך לנהוג בשעת משבר, או לפחות בעת יריית הפתיחה לציון תחילת השיח הציבורי ביום שאחרי.

נקווה שמחיאות הכפיים שנתניהו זכה להם יהוו אות ותמרור לדפוסי שיח נכונים מעל בימת הכנסת. נקווה שיחד נוכל להרים את המשא הכבד של מה שמצפה לישראל בטווח הקרוב והרחוק.

אפשר לומר שהיה זה אחד הנאומים הטובים, המעניינים והמוצלחים ביותר שנשמעו כאן לאחרונה. נאום שקול, מידתי, מאוזן, מפורט ומתוכנן לעילא ולעילא.

התקשורת בנתה תסריט אחר, כנראה. התקשורת כבר חיכתה לכאסח במליאת הכנסת "ביום שאחרי" והכינה את הציבור לכך. הקהל שמע לאחרונה מהתקשורת על ועדות חקירה שיקומו, על ליקויים וכשלים שייחשפו לעיני כולנו, ועל מנהיגים שילכו הביתה לאחר שיתנו תשובה על החורבן וההרס. יתרה מכך, הקהל בוודאי העריך שמי שיתקוף בציניות הוא יו"ר האופוזיציה. אבל התבדינו. אנו מכירים היטב יו"ר אופוזיציה שעשו זאת בעבר, וזוכרים היטב נאומים שכל מטרתם הייתה לצבוט ולעקוץ באירוניה וציניות, ולהגזים בפרטים פתטיים של המצב.
הפעם – זכינו בנאום ובנקודת מבט מעוררת מחשבה. נתניהו לא טעה כשאמר שצריך לעשות חשבון נפש במובן של deliberation.

מאוחדים – ננצח!

לידיעת הגולשים – לאחרונה התפרסם מחקרי על הרטוריקה של יאסר ערפאת, בשנה הגורלית המתחילה עם שובו להתגורר בעזה ומינויו ליו"ר הרשות הפלשתינית (1994-5).