ארכיון תג: איראן

אותי זה לא מפחיד

DEMAGOGUE: Leader who exploits and the ignorance among common people for his own interests

מה ומי עשוי להיות הגורם שיעזור לציבור, שמזמן הפך לקרבן הדמגוגיה וההפחדה, להתגונן מפניהן? מה תפקידם של הקרובים ביותר לדמגוג, במערכת הבחירות הבלתי-שפויה הנוכחית?

*******

שכנוע באמצעות דמגוגיה נפוץ בכל תחומי החיים, ולא רק בפוליטיקה. הגיע העת לפוצץ את התיזה ש"רק הליכוד יכול" וגם לחשוף את האמת: "המלך עירום". אין זו משימה של מה בכך, לעמוד מול השימוש במניפולציה של הפחדה, ניצול הזיכרון הקצר של הציבור, "שתילת" מוסכמות מופרכות ושימוש בהן כדי להוכיח שיש רק אדם אחד נעלה מעל כולם בכישוריו שיודע לטפל בביטחון, במדיניות החוץ ובכלכלה של ישראל.

דמגוגיה

הגדרה מקוצרת של דמגוגיה מתארת מצב שבו הדמגוג עושה שימוש במלים בצורה בלתי הגיונית למטרות אנוכיות ולרכישת עמדת מנהיגות.

דמגוג מוצלח חייב להיות אומן של רטוריקה, דמגוג חייב לשלוט במילים ולהשתמש בהן בצורה יעילה. התבטאות בכתב או בעל-פה חייבת להעביר מסר בצורה מסודרת וברורה. המסר עצמו חייב להיות ברור לציבור שאליו המסר מכוון, ולעורר אצלו הקשבה והתעניינות. ומעל לכל, את המסר יש לחדד ולקשור לאירועים דומים מהעבר.

לרוע המזל, אותן שיטות התבטאות כשהן נתונות בידיו של הדמגוג, עלולות לשכנע אנשים להאמין לדברי שקר, לבלבל את החשיבה ההגיונית וללבות יצרים. במקרים רבים מה שנקרא שכנוע, אינו אלא "מניפולציה מילולית". אחת מדרכי השכנוע של הדמגוג היא "שימוש בהפחדה", כמו ההתבטאויות  ששמענו במערכת הבחירות האחרונה (2015) כאשר ביום הבחירות הופצו מסרים שלפיהם "הערבים נוהרים בהמוניהם לקלפיות".

מה למדתי מניסיון אישי

בינואר 2015, טופלתי על ידי מדקרת בעלת תואר דוקטור ברפואה פנימית, ומיד למחרת הבחירות כשהגעתי לטיפול שנקבע לי מראש, נשאלתי על ידה: "למי הצבעת?" הייתי נבוכה, חשבתי שאין זה מענינו של איש לדעת למי בחרתי להצביע. תשובה קצרה ביותר הקפיצה את המדקרת, כאשר אמרתי, "לא הצבעתי ביבי". מיד שפכה עליי את כל הפחדים שבעולם, בסגנון של, "איך לא הצבעת ביבי, את לא מפחדת שהערבים ישלטו כאן?" – הבטתי בה והזדעזעתי. אותי ביבי לא הצליח להפחיד כהוא זה והמילים שלו פשוט חלפו מעליי. היה תמוה בעיניי שמדקרת שהייתה רופאה קונבנציונלית, ושאת מירב שנותיה עשתה בטיפול בחולים בשיטות קונבנציונליות כמומחית במדע הרפואה, הולכת שבי אחרי ססמאות.

שימוש בהפחדה כמאפיין מרכזי של הדמגוג

אמר פעם נשיא חכם – "הדבר היחיד שעלינו לפחוד מפניו הוא הפחד עצמו – שכן פחד שאין לו שם, אין לו הגיון ואינו מוצדק, משתק את המאמצים שלנו להתקדם". תזכורת: זהו ציטוט מנאום רדיופוני שנשא הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט, במהלך מלחמת העולם השנייה, בעקבות המיתקפה על פרל הארבור. מיד אחרי שהצביע על הסכנה שבפחד אמר – "אתמול, השבעה בדצמבר 1941, יום שייזכר לדיראון עולם, ארצות הברית של אמריקה הותקפה בגלוי ובמכוון על ידי כוחות אוויריים וימיים של האימפריה היפנית." לרוזוובלט היה ברור – אנחנו לא מפחדים, היפנים לא ישתקו אותנו ואנו נתאמץ ונגיב בכוח.

אבל לדמגוג אין גבולות

דמגוג משתמש הן בהפחדה מפני סכנה אמיתית או אמיתית למחצה והן בהפחדה מפני סכנה שקרית. לאחרונה שמענו סיסמת בחירות שזועקת, "ביבי או טיבי" – זאת תעמולת הבחירות החדשה של הליכוד כנגד מפלגת "כחול לבן": ייזהר הציבור אחרת נקבל את טיבי בשלטון. אבל יש לכך סייג – דמגוגים זריזים ויעילים אינם מפריזים באימה שהם מטילים על שומעיהם. תגובה של "כחול לבן" להפחדה שקרית זאת? בינתיים נחשף רק מצע המפלגה, ובין היתר יש בו סעיף ברור שמדבר על טיפוח התנחלויות וגושי התיישבות בגדה. הווה אומר: אם נשב עם טיבי, נחטא למצע הבחירות שלנו. יועצי התקשורת של "כחול לבן" מאוד מאופקים ומשתדלים לאמץ תגובות שדורשות מהציבור מאמץ מחשבתי, זאת מול אותו דמגוג המסית את הציבור בעזרת טכניקת ההפחדה. התוצאה: בכירי מפלגת כחול לבן מצטיירים כדמויות מעולם אחר שבו מסתפקים בתגובה פושרת: "מי שצולל בסקרים – ממציא סיפורים".

שיטת ההפחדה אינה בוחלת בהצגת האויב – האמיתי או המדומה – כהתגלמות הרשע וכמי שמתכוון לפגוע בכולנו ולהשמיד את המדינה. האויב החיצוני שלנו הוא תמיד איראן. איראן מתכוונת להשמיד אותנו. אמיתי או לא? אכן, אמיתי. אבל, הדמגוג אינו מסתפק בכך. הוא משתמש במניפולציות מילוליות, מילים שנוגעות עמוק ברגשות הפחד שלנו מבלי שנרגיש. ההפחדה נוגעת במעמקי נפשם של ציבור הבוחרים של מפלגת הליכוד, ציבור נאמן ומאמין, כשנתניהו מתאר סכנה קיומית בדמותו של הגרעין האיראני. כולנו יודעים שהגרעין האיראני כשלעצמו הוא עובדה. אבל את הכוונות הזדוניות הדמגוג לא מאמת ולא מפרט עד הסוף. והפחד משתק את הציבור שגם הוא לא שואל שאלות. אבל קחו לדוגמא את המדענים שבינינו, אלו שמשתתפים בכנסים מדעיים בינלאומיים ופוגשים במדענים איראניים. המדענים מסוגלים להבחין בין אמת, אמת למחצה ושקר, בין הגיון והגזמה. המדען לא מקבל דברים כפשוטם. נוסיף לכך את זמנם המוגבל של העיתונאים ואת השיח המוגבל שהם מקיימים עם המדענים. כך יוצא שהציבור מקבל סיכום של "בדיקות מומחים", לך תדע מה שם הוכח ומה לא, והאם זה מצדיק אמירות של הפחדה מפני סכנה מיידית טוטלית, שמושמעות השכם והערב בכל הופעה ציבורית של האחד והיחיד, שמספר לנו שרק בזכותו נחשפה הסכנה ושהוא בלבד המנהיג שיושיע את העולם כולו מכלייה. מנהיג שמשתמש בשפה מדעית ובתרשימים מגמתיים ואת הכל הוא זוקף לזכותו. מנהיג שמה שמעסיק אותו הוא בעצם האתוס שלו עצמו; תעודת הכשרות שלו. "אני מומחה לטיפול בטרור", "הייתי הראשון שהתריע על פיתוח הגרעין האיראני וסכנותיו למדינה שלנו" – (לא, רק אל תאמרו מילה לגבי מפעל הטכסטיל בדימונה…)

הגיון לחוד והפחדה צרופה לחוד. מי מאיתנו שנוהג לחפש הוכחות משמעותיות ואובייקטיביות כאשר בר-סמכא מדווח על מה שנשמע כעובדות מוצקות, שיקום. וכך, לנוכח מילים כמו, "נשקפת סכנה לקיומה של המדינה; צפוי לה הרס וחורבן", בלי לספק פרטים מאומתים על החלטה מדינית להטיל פצצה על ישראל, אם וכאשר – הציבור שותק ולא שואל שאלות. מדוע? כיוון שהגירוי האמוציונאלי, הפחד והפאניקה משתקים את רובנו. המאזין עצמו מדמה שהוא ממלא תפקיד דרמטי מעל בימת החיים, ותומך בנפש חפצה, ללא עוררין, במנהיג הכל-יכול, הכל-יודע, המושיע. וכך השבויים במילותיו נרתמים למעשי גבורה ואף לאכזריות ורשעות.

המתוחכמים ביותר

דוברים מתוחכמים בונים דמגוגיה על בסיס של שכנוע הגיוני לכאורה, שמא ייתפסו בעיני הציבור החושב כחפיפניקים וככאלו שאין להם מושג על מה הם מדברים. דוברים מתוחכמים בונים טיעונים שמשלבים הגיון עם רגש, טיעונים הגיוניים לכאורה בלבד. דוגמא מובהקת כאן היא נתונים סטטיסטיים וסקרי דעת קהל. תגידו אתם – האם אפשר להסתמך על נתון סטטיסטי הבנוי על קומץ נבדקים – הרבה פחות מאלף, אלפיים איש ואישה, נער ונערה, יהודי ולא יהודי, חילוני ודתי? ברור שלא. ומי שם לב בכלל למילים הקטנות שמופיעות בתחתית הטבלה? המספרים, המצגת, העמודות והצבעים הם חזות הכל.

טקטיקה נפוצה בדמגוגית ההפחדה: התבססות על קוצר הזיכרון שלנו

תחילה הדמגוג "שותל" מוסכמה או הנחה ובינתיים, הוא עובר לדון בנושא אחר. אחר-כך הוא חוזר לדון בנושא הקודם כשהוא בונה על הזיכרון של המוסכמה (הבלתי מוכחת). ניקח לדוגמא את נאומו הטלוויזיוני של נתניהו, שבו דיווח על הביקור שלו במוסקבה. הוא ציין שם שפוטין הסכים עימו שיש למגר את כוחות איראן בסוריה. מיד אחר-כך מיהר לצטט מדבריו של טראמפ, "נתניהו מפגין מנהיגות חזקה, חכמה ונחושה שבה הוא מוביל את מדינת ישראל." הרי אין טוב יותר מציטוט דבריו של נשיא של מעצמה. זה כרטיס ביקור משכנע, אתוס ותעודת הכשר. אבל מיד אחרי דברים (עובדתיים) אלו נתניהו נוהג כמנהגו של הדמגוג המצוי. הוא מזדרז ל"שתול" מוסכמה באומרו: "אין זה דבר מובן מאליו (לזכות בשבחי מנהיגי מעצמות), אני בונה אותו במשך שנים ארוכות, והוא מסייע לי להבטיח את ביטחוננו ואת עתידנו. הוא מסייע לי לשמור על המדינה שלנו (מישהו זוכר בכלל שהדרום היה ועדיין נתון למתקפת בלוני נפץ?). זאת מניפולציה על קוצר הזיכרון שלנו, ובהמשך, "המדיניות שאני מוביל יחד עם חבריי המנוסים והמוכשרים בליכוד הביאה את מדינת ישראל לעשור הטוב ביותר בתולדותיה, בביטחון, במדיניות החוץ, בכלכלה ובעוד תחום". מישהו מתווכח על כך וזוכר מה היה בעבר? ספק אם מישהו זוכר היום את שר האוצר, לוי אשכול, שהוציא את ישראל ממיתון קשה ב- 1954, תמך בהזרמה מסיבית של הון מחו"ל וצמצום האבטלה? שר אוצר שהוביל לעלייה מסיבית לישראל ממדינות הרווחה? זה הישג היסטורי!

ולקינוח: דמגוגיה של מתקפה נגד היריב

מיתקפות הבנויות על פאתוס דביק שהולך וגובר, ממשיכות לצוץ בדבריו של ראש הממשלה והדמגוגיה צוברת תאוצה… ואפילו לא חלפו שלוש דקות מתוך השש-עשרה שבהן נאם וכבר אנו שומעים:

"השמאל פשוט יודע שעם הישגים כאלו הם פשוט לא יכולים לנצח אותנו בקלפי. ולכן במשך שלוש שנים הם מבצעים נגדנו רדיפה פוליטית, מסע צייד חסר תקדים … אלה הפעילו מכבש לחצים בריוני בלתי פוסק, הייתי אומר, כמעט בלתי אנושי על היועה"מ לממשלה, כדי שהוא יגיד שהוא שוקל להגיש נגדי כתב אישום".

אסתכן ואומר שתומכי הליכוד, כולל חברי המפלגה עצמם, בוודאי מודעים ומבינים היטב שבראשם עומד "קוסם" שמצטיין בדמגוגיה, עיוות, סילוף, מניפולציה והפחדה. מה שמבאס היא העובדה שהם גאים בו בשל כך. למעשה, לכל דמגוג מגיעים שבחים על כישוריו. אבל מכאן ועד "גניבת דעת הקהל על ידי מניפולציות של מילים מכוערות ובוטות" יש מרחק עצום. אפשר רק לקוות שהציבור ילמד לזהות את הטריקים, התכסיסים המילוליים והמניפולציות.

נקווה שבתוך תוכם גם חברי הליכוד יודעים שהכל בלוף אחד גדול שמטרתו לא לאבד את השלטון לידי השמאל. רק הם יכולים להציל את מדינת ישראל מהתהום המסוכן שאליו הידרדרה.

ביבליוגרפיה:

תמר ברוש, נאום לכל עת, 1993.

משה וולמן, דמגוגיה ורטוריקה, 1990.

 

 

סינדרום ה"אוייב"

ישנו ציבור הזקוק ל"אויב" כדי לקום בבוקר השלטון שלנו נגרר אחרי ציבור שמרכיב בסיסי בזהותו הוא ה”אויב”, ואת זאת מנצל השלטון לטובתו הוא האינטרס של השלטון הנוכחי הוא לשכנע שהוא ממלא פונקציה חיונית במיגור ה”אויב”, ולהוכיח שהוא המגן והמושיע

********

איל מגד נחשב לסופר פורה. הוא נוהג לעתים גם לחוות דעה בענייני אקטואליה. מאמר הדעה של מגד בנוגע להפצצה/פצצה ויחסי ישראל-איראן שכנע אותי שישנו ציבור הזקוק ל"אוייב" כדי לקום בבוקר. זהו ציבור הזקוק להגדרה קולעת של זהותו. הוכח היסטורית, ששלטון עשוי לספק הגדרת זהות לציבור כזה, כשהיא נשנעת על זיהוי "אוייב" העם.

אומרים שבשביל לקום בבוקר, ובשביל שתהיה מוטיבציה להתחיל יום חדש בעבודה, נחוץ טריגר. אחדים מאיתנו מפתחים תחביבים, יחסים חברתיים ועיסוקים מעניינים שבשבילם כדאי להתחיל את היום. אבל בלי יוצא מן הכלל, כולנו גם יוצרים בדמיוננו חיץ דמיוני המפריד בין המחנה "שלנו" ומחנה ה"אוייב". השאלה מה מקבל משקל רב יותר בחיינו, הרצון להתפתח והסיפוק ממה שאנחנו וממי שאנחנו או, ההתעסקות הבלתי פוסקת ב"אוייב" וכמובן, השארתו על כנו? מה נותן לנו יותר טעם לחיים? אם כל מעייננו נתונים להביס או לעצבן את הבוס, הלקוח, העובד שלנו, השכן וכן הלאה, אולי כדאי שנלך לייעוץ פסיכולוגי? ובמישור המדיני, אם מענייננו נתונים להוכיח לכולי עלמא שאנחנו טובים יותר, חזקים יותר, חכמים יותר וגם מוצלחים יותר מהזולת, אנחנו מסוג האנשים שקל מאוד לתפלל אותם.

מגד מספר לנו שידידו, האינטלקטואל האיראני, סבור שהאייתוללות זקוקים לישראל כל עוד ישראל תספק להם אישור להגדרה שאנחנו ה"אוייב" של איראן. רבים מבני העם האיראני קמים בבוקר לעבודה לא עם שיר בלב אלא עם שאלה: מה התחדש היום במישור המדיני, במתיחות השוררת בינם לבין ה"אוייב" הציוני ואיך האייתוללות מגיבים. לפיכך, אם לדוגמה נחתום על הסכם שלום עם הפלסטינים ונכיר בזכותם הלאומית – האייתוללות ייחלשו ויאבדו את כוחם השלטוני. שכן, מה יעשו אז מאות אלפי איראנים שהגדרתם העצמית נשענה עלינו כ"אוייב"?

האייתוללות שלנו

אני שואלת את עצמי, מהי הצלע המקבילה אצלנו לתופעת האייתוללות וההגדרה העצמית שהם מספקים לאיראנים על בסיס הטענה שישראל היא "אוייב"? מי ביססו בישראל של ימינו את מעמדם בזירה הפנים-מדינית בזכות מסגרת חשיבה דומה, שלפיה קיים ציבור הזקוק להגדרת זהותו, ושניתן לספק לציבור כזה זהות הנשענת על זיהוי ה"אוייב" שלו?

לא אגזים אם אקח את הטענה צעד אחד קדימה ואומר שאלו הטוענים שאין אלטרנטיבה לממשלת הימין ולבכירי שריה, לרבות מי שעומד בראשם, מאושרים שיש על מי לסמוך בעניין הטיפול ב"אוייב". ממשלת הימין הגדירה את ה"אוייב", והיא מכריזה השכם והערב על מחויבותה למגר אותו. בכל יום היא מספקת מחדש תעודות לעשייה בתחום זה:

  1. עם הפלסטינים אי אפשר להגיע לשולחן הדיונים. הם "אוייב" ולא פרטנר למשא ומתן. אי לכך, מדי יום ביומו קמים מאות אלפי בני אדם בבוקר כי יש להם "אוייב" פלסטיני ויש מי שעושה את ימיו ולילותיו במטרה להגן עלינו מפני "אוייב" זה.
  2. בסוגייה האיראנית, כפי שהאייתוללות מספקות דלק ומוטיבציה למאמינים ב"אוייב", שאותו הם הגדירו ובזכותו הם מחזיקים בסטטוס המנהיגות, כך ראשי השלטון בישראל מספקים עוד ועוד מידע על האיום האיראני כל בוקר מחדש. בלי זה אין לרבים זהות ואין גם מוטיבציה וריגושים .

איזו אלטרנטיבה יכולה להיות לשלטון כזה? מה יקרה אם חלילה ישבו נציגי השלטון לשולחן הדיונים וינהלו מגעים עם ה"אוייב"?

"אוייב" הוא קוד בזהות של רבים. בלעדיו, חייהם יהיו נטולי משמעות, מתח וריגושים. כשצפיתי אמש בשידור חדשות הערב בעימות המילולי בין קיצוני הימין לבין נכדתו של יצחק רבין ז"ל, נועה בן-ארצי, הבנתי מה מריץ את הימין הקיצוני וכמה "טוב" זה עושה להם לדעת מי ה"אוייב". יחד עם זאת, הצטערתי שהשלטון שלנו נגרר אחרי ציבור שמרכיב בסיסי בזהותו הוא ה"אוייב". ואת זאת מנצל השלטון לטובתו הוא. האינטרס של השלטון הנוכחי הוא לשכנע שהוא ממלא פונקציה חיונית במיגור ה"אוייב", ולהוכיח שהוא המגן והמושיע. כמה מצער שהשלטון אינו יודע לספק לציבור ערך ממשי מלבד המרדף אחר ה"אוייב". מצער שהציבור הניזון מסיסמאות המגדירות את זהותו על בסיס קיומו של "אוייב" אינו מבין שכך מעמיק המילכוד שטמן לו השלטון ושזה כל מה שיש לשלטון להציע לציבור.

שקיעה

לקחנו לנו פסק זמן. במוצאי יום המנוחה, בשבת האחרונה, ישבנו בבית הקפה החדש ביפו, בקצה הטיילת בואך בת ים. התמקמנו על ספסלי במבוק צבועים תכלת קרוב לשפת הים, על גבי משטח מרוצף מוגבה מעל חוף הרחצה של גבעת עלייה. הגישו לנו בירה וצ'יפס עם חיוך. הבירה עשתה את שלה, צפינו בשמש העומדת לשקוע. בגלים המתנפצים אל החוף. בעננים השטים בשמיים ונצבעים בצבעי השקיעה. מטוסים חלפו בגובה רב מעלינו, לא הרעישו, לא טרדו את רגעי המנוחה האחרונים של השבת. המלצרים חלפו על פנינו, פניהם מחייכות. ככל שהשמש הנמיכה והרוחצים בים ארזו חפציהם בדרכם הביתה, זרמו עוד ועוד סועדים אל בית הקפה התיישבו ופטפטו להנאתם. שרויים היינו בסביבה סוריאליסטית.

הרגשה נפלאה. יש לאן לברוח בערבו של שבת באקלים החם שבאזורנו. אפשר לבחור לשבת על החול, או בבית הקפה על כסא במבוק צבוע תכלת ולצפות במשפחות ובזוגות המשחקים מטקות, בחול, בים, ובקיצור, להשתתף בחוויה יחד עם קהל הסופג לקרבו את הטבע ונהנה בסביבה מיוחדת זו, ממש ליד מרכז פרס לשלום. אסוציאציה.

שלום? מלחמה? כן, 'הנושא החם' צץ ומפר את השלווה. אשליית השלווה, אם תרצו. הנושא החם, איום הגרעין האיראני. איך על ישראל להגיב. מלחמה בשלט רחוק? מלחמה כאן!?! – הטילים ישיגו אותנו – איש איש בביתו. מאות הרוגים. נלך כצאן לטבח, בפקודת ראש ממשלתנו. כבר לא יהיה לאן לברוח.

האם זו תהיה מלחמה צודקת? לא 'ברירה' ולא 'אין-ברירה'. 'מלחמה צודקת' כמו זו שיזמה ממשלת בגין בקיץ 1982? 'מלחמה צודקת' – כך לפחות הגדיר אותה בזמנו, ראש הממשלה, בגין. שכן, הצדק דורש למנוע שואה נוספת של העם היהודי, "מה יהיה עלינו, וקודם כל ילדינו הרכים והתמימים". לא עוד. יש לחסל את האיום האיראני.

אותנו איש אינו שואל וגם לא ישאל. איש אינו יוזם ואיש אינו דורש לקיים סימפוזיונים ציבוריים שבהם ברי סמכא נושאים דברים בפני הציבור ומשיבים לשאלותיו בעניין זה. מי מכיר, מי יודע, מי מבין, מי מסוגל לשאול שאלות אם אין לו מושג במה בדיוק מדובר. רק מביני דבר, קומץ קטן של פוליטיקאים ואנשי ביטחון. הם 'שומרי היידע'. אלינו מגיעים פירורי מידע לא ברורים. אנחנו הדיוטות. ורק כשפורצת מחלוקת בין המנהיגים שלנו או אי הסכמה בינינו לבין בכירי הממשל האמריקני התקשורת מדווחת על כך, אך לא על הדבר עצמו. יש קשר של שתיקה. המחלוקת הפוליטית היא חזות הכל. לא צדקת התקיפה באיראן, לא הסברה ראויה, לא דיון ציבורי בנוגע לעניין עצמו. רק חיוכים למצלמה של המועמד לנשיאות ארה"ב ואישים בכירים המקבלים את פניו.

ראש אמ"ן לשעבר, האלוף במיל' אהרון זאבי-פרקש, אמר בליל שבת בערוץ 2 שישראל מתכננת לתקוף את מתקני הגרעין של איראן בשבועות הקרובים. הוא גם אמר, "יש אלטרנטיבות". מישהו שאל מה האלטרנטיבות? הוא לא פירט. נראה היה לי שזאבי-פרקש לחוץ לספק את "התשובות הנכונות".

האם תינתן למישהו מאיתנו, הרוב הדומם, הזדמנות לברר מהן האלטרנטיבות? מה זה משנה. ביבי כבר פסל מראש כל אלטרנטיבה. רק 300-400 הרוגים זה לא עניין גדול. העיקר שיירשם בהיסטוריה שממשלתו הצילה את העם היהודי, או לפחות התכוונה להציל את העם משואה נוספת. הצילה אותנו "וקודם כל את ילדינו הרכים והתמימים" מכליה. פגעה במתקני הגרעין של 'האויב' (והשמידה אותם???). צה"ל יידע לחסל את מזימותיו של אחמדיניג'אד. צה"ל הוא צבא חזק.

בסדרי העדיפויות של ביבי עניין התקיפה באיראן קודם לכל. ה'ברירה' הצודקת. תקיפה באיראן. צודק בעיניו לגזול חיים של כמה מאות, לגזול את ההנאה מהמעט שיש כאן, הים והשקיעה, הטבע והסביבה. יש לביבי תוכנית ואיש לא יזיז אותו ממנה. הוא כבר מזמן לא היה על חוף הים ולא צפה בשקיעה הצבעונית.

ראו גם:

רשימה קודמת

איראן גרעינית – האתגר וההתמודדות הבינלאומית

במזכר של המכון למחקרי ביטחון לאומי של אוניברסיטת תל אביב שעניינו, איראן גרעינית – האתגר וההתמודדות הבינלאומית, השתתף גם אלוף במיל' אהרון זאבי-פרקש, ראש אמ"ן לשעבר. מצאתי לנכון להביא קטעים מדבריו בעקבות דברים שאמר בראיון לערוץ 2 בליל שישי האחרון.

1. איראן נחושה בכל דרך להשיג נשק גרעיני.

2. מימושו של האיום בתקיפת מתקני הגרעין באיראן על ידי ישראל לא יגרום הרס בלתי הפיך של מתקנים אלה, ובודאי לא יפגע בידע הנרכש זה שנים על ידי המומחים האיראנים. משמעות הדבר היא שבידי איראן קיימת היכולת לשקם את התשתית הגרעינית שלה לאחר תקיפה, מה גם שבמקרה של תקיפה מצד ישראל תוכח טענתה – שחובת ההגנה על איראן מחייבת הכנה ובנייה של יכולת גרעינית צבאית. בראייתה של איראן, תקיפת מתקני הגרעין בשטחה תגדיל את התמיכה בה ובדרכה, תבודד את ישראל, ותרחיק אפשרויות של סנקציות צבאיות ונקיטת פעולה צבאית על ידי מדינות המערב.

מקור:

אהרון זאבי פרקש, "משא ומתן ארצות הברית– איראן  – הזווית האיראנית", בתוך: תמר מלץ גינזבורג ומוטי קריסטל (עורכים), איראן גרעינית: האתגר וההתמודדות הבינלאומית, המכון למחקרי ביטחון לאומי, אוניברסיטת תל אביב, מאי 2010, מזכר 103, עמ' 39-33.

מומלץ לעיין במסמך כולו, העוסק בתכנית הגרעין של איראן ובהתמודדות איתה.

הפרסום מבוסס על דיון שנערך על ידי צוות חשיבה במטרה להפיץ את המידע בינינו, הציבור הישראלי.

השתתפו בפרוייקט גם המומחים הללו: מוטי קריסטל, תמר מלץ גינזבורג, אפריים אסכולאי, צבי רפיח, צבי מגן, אייל פרופר, שמעון שטיין, יואל גוז'נסקי, שלמה ברום, יאיר עברון, אמילי לנדאו.

והכור האטומי קרס נפל, איננו!

אין לזלזל בממד הרציונלי המרכזי שבקבלת ההחלטה לפעול נגד הכור בעירק. אך הממד האי רציונלי, תחושות בטן ואמוציונליות יתר, לא נעדר מהתהליך שכאמור היה בעיקרו רציונלי. שכן, מנחם בגין, האדם שהוביל את מדינת ישראל במישור המדיני היה חדור ב"מנטליות מצור"

ב-27.2.12 ציינו עשרים שנה למותו של ראש הממשלה השישי של מדינת ישראל – מנחם בגין. שמו קשור לאירועים היסטוריים כמו הסכם השלום עם מצרים, הפצצת הכור האטומי אוסיראק בעירק ומלחמת לבנון (1982). הדאגה מפני פיתוח נשק גרעיני על ידי איראן והשאלה האם לתקוף מטרות אסטרטגיות באיראן, הדהדה בתכנית מיוחדת ברשת ב' שהוקדשה לזכרו של בגין. דהיינו, מה היה אופי קבלת ההחלטות של ממשלת ישראל ערב הפצצת הכור הגרעיני אוסיראק ביולי 1981.

מגיש התכנית ברשת ב', יצחק נוי, התמקד בסוגיית קבלת ההחלטות של בגין וממשלתו, כשהוא מפנה שאלות למשתתפים בתוכנית, כולל: אמציה ברעם, שלמה נקדימון, יורם ארידור, עזריאל נבו ובר סימן טוב. כולם מומחים בתחומי יידע כמו קבלת החלטות, מערכת הביטחון, אמ"ן, וגם יודעי דבר מיד ראשונה, שהכירו את מנחם בגין ואף היה להם קשר ישיר עימו במהלך כהונתו כראש ממשלה (יוני 1977 עד ספטמבר 1983).

קבלת החלטות רציונלית: הפצצת הכור האטומי אוסיראק 1981

תהליך קבלת החלטות על הפצצת הכור הגרעיני באוסיראק נמשך מאז  שלהי ממשלתו הראשונה של יצחק רבין (1974) עד ביצוע ההפצצה האווירית על ידי צה"ל ביולי 1981. במובן מסויים, מאז מלחמת ששת הימים ב-1967 חששה ישראל מפני שיתוף הפעולה בין הסובייטים לעירקים שבסופו נחנך הכור האטומי בבגדד ב- 1968 (מתוך נקדימון, שלמה, תמוז בלהבות, ע' 49). תהליך קבלת ההחלטות התקדם בקצב מזורז בשנה שלאחר עלייתו של בגין לשלטון כראש ממשלה (1978). זרועות הביטחון ואמ"ן וגם שרי ממשלה וגורמי חוץ בדקו ושבו ובדקו את אפשרויות התקיפה לאורכן ולרחבן. בעיקרו היה זה תהליך קבלת החלטות רציונלי. בגין מינה ועדה חיצונית בראשותו של אהרון יריב, שכללה כמה מדעני גרעין שנקראה קבוצת "העידן החדש" שהתנגדה, אגב, להפצצה. אבל זרועות הביטחון וגם אמ"ן היו בדעה שיש להמשיך בתכנית והפציצו ביולי 1981, עם הסכמתה העקיפה של ארה"ב ובלי להיות תלויה בהסכמה זו – מזכיר המדינה הייג שלח שליח אישי והממשלה ניסחה נייר הסכמה עמו. כפי שאמר אחד המעורבים בה, היא צריכה להילמד בכל מוסד אקדמי.

ב- 1979 ביקש בגין לדעת מהי עמדת עירק כלפי ישראל. כך הובאו לידיעתו דברים מתוך נאומו של שליט עירק דאז, סדאם חוסיין:

"מטרתנו היא לכבוש את ירושלים, לאסור את היהודים בנחושתיים (ביטוי מעניין…) ולהוביל אותם חזרה לבבל…" – בגין נדהם.

המשתתפים בדיון בתכניתו של נוי, ציינו פעם אחר פעם שמנחם בגין קיבל החלטה "אחרי התלבטויות". יחד עם זאת אחד המומחים לקבלת החלטות ופתרון סכסוכים, בר סימן טוב ציין שהיה בקבלת החלטות זאת אלמנט חזק של אי רציונליות – ראש הממשלה, בגין, ראה את העולם מבעד לעדשת זוועות השואה. הוא כאב במיוחד את מותם של כמיליון הילדים היהודים שנרצחו בשואה הנאצית ונשבע שדבר כזה לעולם לא יישנה.

אי רציונליות בקבלת ההחלטות

אין לזלזל בממד הרציונלי המרכזי שבקבלת ההחלטה לפעול בעיראק. אך הממד האי רציונלי, תחושות בטן ואמוציונליות יתר, לא נעדר מהתהליך שכאמור היה בעיקרו רציונלי. שכן, מנחם בגין, האדם שהוביל את מדינת ישראל במישור המדיני היה חדור ב"מנטליות מצור", שלפי פרופ' דניאל בר-טל זהו מצב נפשי של קבוצה בדרך כלל, הנעשית רדופת חרדות מפני אויבים האורבים לה בכל פינה ומחפשים הזדמנות לחסלה ולמחוק את זכרה מעל פני האדמה (דניאל בר-טל חקר את "מנטליות המצור הישראלית").

ליתר דיוק, דאגתו העיקרית של מנחם בגין – וזו ייחודיותו בהשוואה לפוליטיקאים אחרים המשדרים את "מנטליות המצור" – הייתה נתונה תמיד לילדים.

למנחם בגין היה כושר רטורי ידוע באיכותו ויחד עם זאת הייתה לו גם נטייה לתבל את דבריו בדמגוגיה מעוררת רחמים על עתידם של "ילדינו". חוקרי רטוריקה ודמגוגיה טוענים שבגין היה ללא ספק מומחה ברזי הדמגוגיה וייזכר בשל כך לאורך זמן (פי כמה וכמה יותר מכישוריו הדמגוגיים של בנימין נתניהו).

בנאום הבחירות שנשא בגין ב"כיכר מלכי ישראל" שנת 1981, כשהוא מתמודד מול שמעון פרס, הוקדשו כמה פסקאות לאזכור ההפצצה בעירק. דבריו מזכירים לכמה מאיתנו נשכחות וממחישים מדוע הוכתר בגין כ"אלוף הדמגוגיה":

"ימים נוראים ולילות קשים עברו עלינו מאז נודע לנו שבאוסיראק מכינים נגדנו פצצות אטומיות. היתה לנו דילמה נוראה. נניח שאנחנו לא עושים שום פעולה. מה יהיה עלינו, וקודם כל על ילדינו?… הפעם, עם פצצות אטומיות בידי עירק, אויב דמים אכזרי, כאשר היינו יוצאים לרחובות ורואים קבוצת ילדים שלנו משחקת, היינו מתבוננים בהם והיינו שואלים את עצמנו: היום הם בני חמש, בעוד שנתיים, שלוש שנים, יהיו בני שבע או שמונה, מה יהיה עליהם כאשר בידי סדאם חוסיין יהיו אפילו רק שתיים או שלוש פצצות נוסח הירושימה ונגסאקי?… ולכן שאלנו את עצמנו: מה נעשה? איך נסלח לנו לעצמנו אם חלילה לא נפעל?

וכך תיאר בגין בדרכו הדמגוגית-תיאטרלית את הפצצת הכור בעירק:

"והכור האטומי קרס נפל, איננו! לא יהיה עוד! ילדי ישראל יחיו! ויקימו בתים להם! ועם ישראל יחיה בארץ-ישראל, לדורי דורות, ולא יהיה מחריד. זאת היתה פעולת הישע, למען עמנו, ובעיקר, למען ילדינו".

סופו של דבר, ההחלטות התקבלו, הכור האטומי קרס ומנחם בגין נבחר לקדנציה נוספת כראש ממשלת ישראל. ממשלה מרובת הגנרלים. שכן לא הייתה עוד ממשלה בישראל שהיו מעורבים בהחלטותיה כל כך הרבה גנרלים: משה דיין, עזר וייצמן, רפול, אריאל שרון, עזריאל נבו.