תגית: אילנה דיין

לצאת לרחובות ולצעוק, "אמרתי לכם!"

בתקופה של משבר ובמיוחד כאשר תחושה של אי-וודאות מכבידה ומעיקה, גוברת הנטייה לחפש "גורו" שיודע טוב יותר מאיתנו מה קורה לנו ומפני מה עלינו להישמר. להלן אציע גורו מתחום הספרות – מרגרט אטווד – וגורו מתחום ההיסטוריה – יובל נח הררי – שרבים וטובים שוחרים לפיתחם בימים אלו. רוצים לדעת מה בפיהם ביחס למשבר הקורונה ובעיקר להשלכותיו האפשריות? האם שניהם מוכנים להכריז פה אחד: "אמרתי לכם?"

כמי שזכתה לכינוי "גורו של ספרות דיסטופיה", מרגרט אטווד, הסופרת הקנדית הפמיניסטית, התפרסמה בין השאר הודות לספריה: סיפורה של שפחה (2012), מעשה השפחה (1985), ושנת המבול (MaddAddam), (2009).ולאחרונה ראה אור ספר המשך ל"סיפורה של שפחה" – העדויות (2019).

סיפורה של שפחה
סיפורה של שפחה, מאת מרגרט אטווד. קרדיט: אתר סימניה

כגורו של ספרות דיסטופיה, אין פלא שאטווד מתראיינת כיום בלי סוף. ב- 2016, אטווד התראיינה אצל הכתבת שרלוט היגינס (Charlotte Higgins) מהגרדיאן, וקבעה: "כל הדיסטופיות, בלי יוצא מהכלל, מדליקות נורות אזהרה. הן גם מזכירות לנו לדאוג שיהיה לנו מלאי של שימורים וגם רובה."

השאלה הראשונה שהציג גואל פינטו בפני אטווד בראיון מיוחד שהעניקה לו בתוכנית, "גם כן תרבות" (5.5.2020), הייתה:

את לא מרגישה צורך לצאת לרחובות ולצעוק, "אמרתי לכם!"?

בתגובתה, אטווד התנערה מתווית ה"נביאה": "אינני יודעת טוב יותר מאחרים על המצב. זו תווית שהודבקה לי כיוצרת טקסטים על דיסטופיה". לכן, "אין כל סיבה שאצא לרחובות ואצעק, אמרתי לכם!". "בכלל", היא טוענת, "זה הגיל, ועם הגיל בא היידע והניסיון". לדעתה גם העובדה שרבים נוהרים למפגשים הוירטואליים שהיא מקיימת, איננה עניין של חיפוש אחר "אדם שהוא משכמו ומעלה, שכולם מרגישים נינוחים ומוגנים בחברתו". לדעתה, היא פשוט נתפסת ככזו.

"פנדמיה היא תופעה עתיקת יומין, מימי התנ"ך. כולנו שמענו על מגיפות היסטוריות". היא מספרת שגם היא, כאזרחית ותושבת צפון אמריקה ידעה כבר בגיל צעיר שההגירה האירופאית לאמריקה שהחלה במאה ה-17, הביאה עימה תוצאות הרות גורל, כמו "וירוסים שחיסלו רבים מהילידים, שמערכת החיסון שלהם נעדרה נוגדנים למחלות שמקורן מחוץ לאמריקה." "בסך הכל", היא מבהירה, "ההיסטוריה חוזרת על עצמה, והפעם אנחנו ברי מזל. הפעם אנחנו יודעים במה מדובר – וירוס הקורונה הוא עוד וירוס. ומה שקורה לנו כעת הוא, שאנו נאלצים להיות תקועים בבית וזהו. לכל היותר הקלסטרופוביה מציקה לנו".

במהלך הראיון, אטווד מצטיירת כאדם יוצא-דופן ברמת האופטימיות והשליטה העצמית שלה. גיחוך עצמי הוא חלק בלתי נפרד ממנה. לדעתה, מרגע זה ואילך יקרה משהו טוב. המשבר יגרום לכך שבני האדם יחפשו איך להתנהל טוב יותר. זה כבר התחיל: יש שיתופי מתכונים, ספרים ועצות פרקטיות לכל דורש. וכמו סופרים רבים, גם היא מפעילה שיחות זום בהתנדבות.

אז מה זה בדיוק  "דיסטופיה"?

נתחיל בהגדרה מתוך אנציקלופדיה אאוריקה האינטרנטית,

אם אוטופיה היא חברה מושלמת ואידיאלית המבוססת על טוב מושלם, הרי דיסטופיה (Dystopia)  היא ההיפך המוחלט. דיסטופיה היא מציאות אנושית של חברה שהתנאים בה קשים ולרוב מלווים בדיקטטורה (עריצות) וניצול של אנשים (הדגשה שלי).

נמשיך עם ראיון מהזמן האחרון, שאטווד העניקה ל- BBC, שם היא הייתה יותר ספציפית והגדירה דיסטופיה כך,

"דיסטופיה, מעצם תכנונה, היא חברה לא-נעימה שאתה לא רוצה לחיות בה. ואילו המצב העכשווי לא היה מתוכנן. כך שיכול להיות שייעשו הסדרים לא כל-כך נעימים, אבל אין כעת טוטליטריות מכוונת. אין זה הסדר מכוון… זה מצב חירום… שכן, להיות במצב לא נעים, נניח כמו הבליץ, זו לא דיסטופיה. זה מקום לא נעים, ואף מפחיד, שאיש אינו רוצה להיות בו, אבל זה לא מצב שהוסדר מלכתחילה על ידי ממשלה ששולטת בך."

איך מוצגת הדיסטופיה בספרים שפרסמה: "סיפורה של שפחה" (המקור באנגלית מ- 1985) וטרילוגיית MaddAddam שנת המבול שלה (המקור באנגלית, מ- 2003).

הראשון, מתאר את אמריקה כמדינה שהפכה לתיאוקרטיה ומתייחסת לנשים כבהמות וולדניות גרידא – כל זאת לאחר שהוכרז על מצב חירום במדינה בעקבות התנקשות (לטענתה "הם בעצם הטילו את האשמה על פנאטים מוסלמים, שפעלו באותה תקופה"). המעניין הוא שכאשר פרסמה את "סיפורה של שפחה" ב-1985, מבקרי ספרים בריטיים אמרו שזאת פנטזיה מהנה, אבל בקנדה הגיבו בחרדה מסוימת ("האם זה יכול לקרות כאן?"). ובאמריקה הייתה תחושה של: "'כמה זמן עוד נותר לנו?'"

הטרילוגיה  MaddAddam מ- 2003 (בעברית: שנת המבול) עוסקת בעולם שבו המשאבים מתרוקנים באופן מדאיג. המצב מוביל לכאוס אזרחי, "מצביאים ודמגוגים משתלטים על בני האדם; אנשים שוכחים לגמרי שכולנו בני אדם. וכך מתפתחות איבה ודה-הומניזציה, מיעוטים נרדפים, וזכויות האדם פשוט נרמסות." אטווד טוענת שמצב בלתי נסבל כזה, שעשוי להתרחש בעתיד הלא רחוק, אינו הדבר שממנו עלינו לחשוש, אלא, המצב הבלתי נסבל שאנו חיים בו כרגע". תרחישים בשנת המבול: עולם עתידני-אינטרנטי ששורר בו חוסר ביטחון ונוצרים בו יצורי כלאיים של חזירי-אנוש וכי"ב. עולם שמתפשט בו הרס סביבתי, כולם סוגדים לנפט והתאגידים משתלטים לגמרי על המדינה.

אטווד מסכמת את תובנותיה ביחס לתקנות לשעת חירום באופן ברור ורלבנטי לכל הדמוקרטיות המערביות שמתמודדות עם המגיפה, כך, "העולם שבהסגר עלול להיות מקום לא נעים, מפחיד, לא רצוי, עולם שאתה לא רוצה להיות בו, אבל הוא לא דיסטופי. אנחנו עדיין לא שם, תודה לאל…למרות הריגול אחרי האזרחים, שהונהג כאמצעי חירום לגילוי נשאי הוירוס שבינינו ולמניעת התפשטות המגיפה. אבל לא לעולם חוסן". מקנן בליבה חשש מפני הידרדרות לדיסטופיה, "ברגע שאתה יוצר ארגון חזק מכל סוג, יש לארגון רצון להמשכיות. הרי אף אחד לא רוצה לוותר על כוח שקיבל. ולכן, מרחפת מעלינו סכנה שאותם בעלי כוח, שגויסו לשעת חירום, ינצלו את המצב לרעה". את התובנה היא שואבת ממצבים פוליטיים שזכורים לה היטב, כמו הלאומנות דמויית הפאשיזם של פרון בארגנטינה.

הבה נבדוק מה בפיו של ה"גורו" השני – ההיסטוריון, פרופ' יובל נח הררי – ביחס למשבר הקורונה והשלכותיו? האם הוא מוכן להכריז: "אמרתי לכם!"

ההיסטוריון, פרופ' יובל נח הררי, מחבר הספרים: קיצור תולדות האנושות, ההיסטוריה של המחר, ו21 מחשבות על המאה ה-21, משתף את הגיגיו עם העיתונאית והתחקירנית, אילנה דיין (עובדה, 26.3.2020).

הררי, התפרסם כהיסטוריון ועתידן. בהתייחסו למשבר הנוכחי והשלכותיו האפשריות – התיחסות שהינה רלבנטית לדיון שלנו כאן על דיסטופיה – הררי מתבסס על דברים שכתב בספרו "ההיסטוריה של המחר", שאלמנטים בתוכו נכתבו בזמנים אחרים. התחקירנית דיין תוהה אולי יש בדברים שבספרו אמירות שמתיחסות לתקופה הנוכחית של משבר הקורונה.

המונח הספציפי, דיסטופיה, לא עלה כלל בדיון שהתנהל ביניהם בתחקיר. אבל דבריו של הררי מהדהדים היטב את הדיסטופיה שמפניה גם אטווד חוששת, כשהיא מדברת על המשבר הנוכחי והשלכותיו. אלא שבשונה מאטווד, שחיברה ספרי דיסטופיה, הררי הוא היסטוריון. הוא בקיא בפרטי פרטים של מקרים דומים בהיסטוריה של העמים, שבהם משבר הוביל לטוטליטריזם. על סמך מקרים שהיו, הוא מציע  – בזהירות – לחשוב על אפשרות שהמשבר הנוכחי יחזק אלמנטים של טוטליטריזם.

דווקא אטווד, ששניים מספריה עוסקים בדיסטופיה, מסרבת להודות שהחיים בצל פנדמיית הקורונה יובילו בהכרח לדיסטופיה. מנגד, ההיסטוריון הררי אינו מזכיר את המילה המפורשת דיסטופיה בראיון לעובדה, אבל כן רוצה לרוץ החוצה ולצעוק "אמרתי לכם".

האזינו לדבריו של פרופ' יובל נוח הררי – החל מהדקה 12:00 ואילך – שם הוא מברר עם אילנה דיין את רמת הסבירות שבעקבות המשבר נידרדר לטוטליטריזם.

פוליטיקה של "פוסט-אמת"

בדרכי הבייתה השכם בבוקר לאחר שהסעתי את הבנזוג העירה, הדלקתי רדיו והאזנתי לתכניתה של התחקירנית והעיתנואית, אילנה דיין, בגל"צ. דיין עסקה בעינייני היום, ובין שאר המרואיינים שלה היה ח"כ בוגי יעלון. הדיאלוג  ביניהם התמקד בפוליטיקה של רשימת "כחול-לבן" בהמשך לבחירות סבב-שלישי. הדיון החל בנחת – שאלות ותשובות – והסתיים בניצה צורמת ובאמירה נחרצת של בוגי:

מה שקורה כאן הוא זה – התרגלנו לחשוב שהעובדה שראש ממשלה ממשיך לתפקד בזירה הציבורית והפוליטית היא עניין של מה-בכך, כאילו לא קרה כלום, וכל זאת בסמוך לפתיחת המשפט נגדו בקרוב מאוד.

בוגי המשיך בהציגו שורה של "הרגלים" שהציבור אימץ בזמן האחרון; הרגלים שהציבור חדל להתנגד להם. ואין איש בודק התנהגויות ואמירות המוצגות בפניו בראש חוצות, כאילו הן נסמכות על עובדות בדוקות. רק האמירה המפורשת הבאה הייתה חסרה בדבריו של יעלון, "התרגלנו להעלים עין מהאמת"

ברקזיט
דוגמה לפוליטיקת פוסט-אמת: פוסטר במהלך משאל העם על חברות בריטניה באיחוד האירופי, ובו טענת-שווא לפיה בריטניה משלמת דמי חברות לאיחוד האירופי. מקור: ויקיפדיה

מאחר והאכסניה שבה אני כותבת מחפשת את שאריות השפיות והרציונליות שעוד נותרו בעולמנו, אין בכוונתי להגן כאן על זרם פוליטי זה או אחר.

בחרתי לסטות אל התחום העיוני:

בשנת 2016, מילון אוספורד הכתיר את המילה "פוסט-אמת" כמונח הפופולרי ביותר של אותה שנה והסביר בדיוק במה מדובר:

 

The prefix in post-truth has a meaning more like ‘belonging to a time in which the specified concept has become unimportant or irrelevant’. This nuance seems to have  originated in the mid-20th century, in formations such as post-national (1945) and post-racial   (1971

ובתרגום לעברית:

לקידומת "פוסט", במונח "פוסט-אמת", יש משמעות של "שייכות לתקופה שבה המונח עצמו הפך לבלתי חשוב או בלתי רלוונטי. משמעות שכזו למילה "פוסט" החלה לצבור תאוצה במחצית המאה ה-20, כשנעשה שימוש במבנים תחביריים כגון "פוסט-לאומיות" (1945) ו"פוסט-גזענות" (1971).

לאחר הצגת דוגמאות קונקרטיות לטענה הנ"ל אוקספורד מראה כיצד, במהלך הזמן, הקידומת "פוסט" חדרה לצירופי לשון נוספים והפכה לאיפיון רחב וכללי של העידן. הדברים הגיעו לידי כך שמי שמקבל כמובן מאליו ייחוס של "פוסט-אמת" לעולם המציאות, מאשר באופן עקיף ש"אם דברים שנאמרו נשמעים כמו דברי-אמת אין זה משנה מה האמת הצרופה".

אם נראה היה שהמילה "פוסט-אמת" שהופיעה אי-שם במחצית המאה הקודמת, היא ברת חלוף, וכי מדובר במונח פריפריאלי ושולי, הרי שהמציאות טפחה על פנינו. התבטאויות "פוסט-אמיתיות" רק הלכו וצברו תאוצה וחדרו גם לכתבות תחקיר מהשורה הראשונה. הדוגמאות המעידות על כך בלטו במיוחד ב-2016 בזירה הבינלאומית:

ראשית, סביב משאל העם בבריטניה, לפני ה"ברקזיט"; ושנית, סביב מערכת הבחירות בארה"ב, באותה שנה – בשני המקרים התרבו בזירה הציבורית אמירות לא-בדוקות-עד-הסוף, שהתקבלו כ"אמיתות שאין צורך לבדוק אותן". לתופעה זאת הוצמד המונח – Post-truth politics.

ולסיום, בכתבה שפרסם עו"ד אמיר גל ב"ישראל היום" ("אמת"? לא חובה… 6.3.2020), הוא הביע חרדה באשר לבאות, כאשר כינה את המונח הנ"ל בשם המפורש, "פייק-ניוז".

פוסט-אמת מחולל קושי גובר לברר את המציאות, להבין אותה ולקבל על בסיסה החלטות נכונות, הן בקרב הציבור הרחב והן בקרב מקבלי ההחלטות. בפרט, מתערערת כנראה הגישה הבסיסית לבירור המציאות, שהיתה מקובלת עד לא מזמן בדמוקרטיות המערביות הליברליות.

ואיך כל היסודות הרעועים הללו משפיעים על כתיבת ההיסטוריה? ימים יגידו.