תגית: איך לאהוב את בתך

חשוב לחזור לאור הזרקורים

אני מודה ומתוודה שרק הודות להאזנה לרדיו ("גם כן תרבות", כאן11, 24.11.21), נחשפתי בזמן אמת לחמשת הספרים שעלו לגמר בתחרות על פרס ספיר לספרות מטעם מפעל הפיס לשנת 2021. כקוראת אובססיבית, הייתי אמורה לגלות מזמן (במאי 2021) מיהם המועמדים לפרס ספיר ("הרשימה הארוכה") לעיין בספרים שזכו. להפתעתי, פרסום שמותיהם חלף מתחת לרדאר. מה שנחשב בעבר כמרכז הכובד של התרבות המקומית, כבר אינו במוקד. אור הזרקורים הוסט מעליו. הבשורה הטובה היא שיכול להיות אחרת, חשוב לחזור לאור הזרקורים, ועל כך בהמשך.

גם בספרייה העירונית לא ידעו

השבוע נכנסתי לספרייה העירונית כדי להחליף ספר. אני מבקרת בה בקביעות, משוחחת לעתים עם הספרניות ומתייעצת איתן. הפעם, לפני שיצאתי מהספרייה שאלתי מי לדעתן יהיה/תהיה הזוכה בפרס ספיר? הופתעתי מהתשובה המהוססת, שאחריה נשאלתי, "מי נכלל השנה ב'רשימה הקצרה?'". אני מקווה שזה מקרי בלבד, ושהאשם הוא במערכת ולא בספרייה. צריך לומר שבעבר, ההכרזה על רשימות המועמדים לפרס וההכרזה על הזוכה תפסה מקום ראשי בכל אמצעי התקשורת הציבוריים. כיום הידיעה מסתתרת בפינה נידחת הרבה אחרי החדשות היומיות העיקריות. ההרגשה היא שאין בכלל גאווה בספרות. בכל מקרה, לתומי ציפיתי שכמנויה בספרייה העירונית בעירי, אהיה מודעת לכל זה בזמן אמת. הרי תמיד נחמד להיות אחת הקוראות הראשונות של אחד הספרים [לפחות] המועמדים לפרס היוקרתי. מדוע נודע לי על המועמדים לפרס רק במקרה? כאן המקום להוסיף שמלבד פרס ספיר לספרות, מוענקים כיום בישראל פרסי ספרות ושירה נוספים:  פרס ישראלפרס ספירפרס ביאליק, פרס ברנשטיין, פרס עמיחי ,פרס ברנר, פרס רמת גן,  פרסי שר התרבות, ראש הממשלה ונשיא המדינה לספרות, פרס טשרניחובסקי, פרס לאה גולדברג, פרס א.מ.ת לספרות, פרס ניומן ועוד.

המקרה המדובר אינו ענייני הפרטי. זו עובדה מצערת ברמת הכלל, הציבור. בדיוק כפי שאנו יודעים מתי מתקיים שבוע הספר, כך אמורים אנו לקבל מידע על ספרי מקור ישראלים הראויים לפרס. ליתר דיוק, שטיפת מוח חייבת להיות כאן כדי שנמהר לחנות הספרים הקרובה או לספרייה שבה אנו מחליפים ספרים באופן קבוע, נדפדף ונזין את עינינו ב"נבחרים" הראויים לפרס. בעצם, על מה אני מדברת? הרי באנגלית יש ביטוי – follow the money  (לכו בעקבות הכסף). והמבין יבין. כנראה שיש הבדל בין שבוע הספר לפרס ספרות.

חבר השופטים הסביר, הקורונה אשמה

ומה באמת קרה? באתר של מפעל הפיס פורסם, "גיורא רום , יו"ר חבר השיפוט אמר כי: 'ועדת השיפוט הגיעה להסכמה לגבי תשעה (9) ספרים המתאימים ביותר לדעתה להיכלל ב'רשימה הארוכה' לפרס. יש לקחת בחשבון שהשנה, בשל הקורונה ראו אור פחות ספרים והוגשו כ- 30% פחות מועמדים לפרס"'.  

באדיבות: פרדס הוצאה לאור

רצוי להבהיר דבר אחד לפחות, על כל אחד מהספרים שעלו לגמר בתחרות על הפרס (5 ספרים), פורסם "נימוק השופטים" לבחירה. דוגמה אחת היא הנימוק לבחירת "תחנות ביניים" (2020), מאת בוריס זיידמן: "תחנות ביניים … ספרו החדש של בוריס זיידמן,  הוא ספר המפתיע את קוראיו ללא הרף בהמצאותיו הלשוניות, בתיאוריו הקרנבליים ובמבטו הייחודי על ההוויה הישראלית, על חברוּת, על נאמנות, על גבריות ועל  תעתועי הגעגוע לילדות … לשונו הייחודית של המספר היא הלחמה של העברית לרוסית ושל הרוסית לעברית ,"עברוסית" כהגדרתו … זיידמן בורא באמצעותה, ויחד אתה, עולם עשיר עד להתפקע … הוא כותב בשצף קצף, ברגישות הומניסטית בלתי מצויה ובמנעד רגשי  שאין דומה לו בספרות העברית: חיבור בין רגשות עזים לריחוק אירוני, בין הגזמה והליכה בגדולות לבין התעקשות על הגיון פשוט.".

קראתי בשקיקה את ספרו של זיידמן. גם אני בדעה שהוא "מיוחד ומכשף בלשונו". צריך לקרא את הספר כדי להבין עד כמה. קראתי גם את ספרו המצוין של יניב איצקוביץ ("אף אחד לא עוזב את פאלו אלטו"), וגם את ספרה של זוכת פרס ספיר לשנת 2021, הסופרת והעורכת הילה בלום ("איך לאהוב את בתך"). זאת כאמור בזכות ההקשבה היזומה שלי לתכנית רדיו שבה התראיינו כל חמשת המועמדים הסופיים לפרס.

גם שר התרבות והספורט ושרת החינוך נרדמו בשמירה

עצוב שכך נראים הדברים. וכלל אינני בטוחה שהאשם תלוי במפעל הפיס. מה עושה שר התרבות והספורט, מה עושה שרת החינוך ומספר גופים ציבוריים נוספים כדי לעודד כתיבה ופרסום ספרות מקור ישראלית, האם כולם נרדמו בשמירה? אולי זו הסיבה לכך שנמכרו פחות מאלף עותקים של שניים, או יותר, מבין הספרים שהיו מועמדים לזכות בפרס ספיר? בל נשכח שחלפה חצי שנה מאז שפורסמה רשימת המועמדים המלאה.

הדילמה הטעונה בירור מיידי היא מה הדרך לתיקון את המצב, ואיך ליצור גשר וחיבור בין ספרי המקור שלנו לציבור המעוניין לקרא.

טוב יעשו חבר השופטים לפרס ספיר, שר התרבות והספורט ושרת החינוך אם יזמו דיאלוג ציבורי מתמשך עם הציבור מאז ההכרזה על "הרשימה הארוכה" של המועמדים לפרס, עד להכרזה על הזוכה בפרס ספיר. את האופן שבו ניתן לעשות זאת אני משאירה להם. זאת העבודה שלהם ואחריותם. בכל אציע פתרון זמני פשוט – להדביק כרזות במוסדות חינוך תיכון, בספריות ציבוריות וכן הלאה, וליידע את העוברים ושבים בזמן אמת על רשימת הספרים המועמדים לפרס ספרות. אפשר גם ליזום קבוצות דיון, הרצאות זום וכדומה.

לסיום, פנייה אל שר התרבות והספורט, ח"כ חילי טרופר,

דבריך בטקס הענקת פרס ספיר להילה בלום יפים וטובים, ציטוט: "ברכות לזוכים ולזוכות בפרס ספיר לספרות עברית. על אף האתגרים בעולם הספרות בשנה האחרונה ובכלל, הספרות הישראלית ממשיכה להוציא מתוכה יבול ספרותי נהדר." אבל בהמשך דבריך הוספת, "תודה מיוחדת למפעל הפיס אשר ממשיך להעמיד את הספרות הישראלית, את הסופרות והסופרים שלנו על מרכז הבמה הישראלית." האמנם?

ואולי עניין הציבור בספרות המקור נופל בעצם בין הכיסאות – בין משרד התרבות, משרד החינוך, וחבר השופטים/מפעל הפייס?

הערות:

  1. פרס ספיר לספרות של מפעל הפיס מחולק בשני מסלולים: מסלול ראשי ומסלול הביכורים. מסלול ראשי – בשלב הראשון חבר השופטים יבחר את "הרשימה הארוכה", עד 12 ספרים ומתוכה תיבחר ה"רשימה הקצרה", עד 5 ספרים, מתוכם ייבחר הספר הזוכה.
  2. למי מכם שמעוניין לדעת מי המועמדים שנבחרו ("רשימה הארוכה") במאי 2021 כמועמדים לפרס ספיר, להלן הפרטים – "הלשון נושלה", שמעון אדף )הוצאת פרדס); "אף אחד לא עוזב את פאלו אלטו", יניב איצקוביץ (הוצאת כתר); "איך לאהוב את בתך", הילה בלום (הוצאת כנרת זב"מ); "מקום", ניצן ויסמן (הוצאת כנרת זב"מ); "תחנות ביניים", בוריס זיידמן (הוצאת פרדס); "מחר אני יוצא מזה" , מתן חרמוני (הוצאת כתר); "דיאנה ודויד", שירה כרמי (הוצאת אחוזת בית); "אמונה",  דרור משעני (הוצאת אחוזת בית); "בייבי בלוז"  מרים קוץ (הוצאת משכל).

איך לאהוב את בתך [?]

הוועדה קבעה: הילה בלום היא הזוכה בפרס ספיר לשנת 2021 על ספרה "איך לאהוב את בתך".

ספרה של הילה בלום "איך לאהוב את בתך" מועמד לפרס ספיר (הרשימה הקצרה). זה כשלעצמו מעורר עניין בסופרת ובפרי עטה. בירור מקדים הציע שמדובר בספר מתח ואֵימה; מה שנקרא מותחן אפל. שכן, מדובר בהורות שנכשלה ומשפחה שמתפרקת. אבל בפועל לא מצאתי לכך כל אחיזה. מה כן?

"איך לאהוב את בתך", הילה בלום (כנרת-זמורה-דביר, 2021, 238 עמודים)

אל הסיפור המלא נחשפים הקוראים מפי סבתה יואלה, אמה של בתה היחידה, לאה.

קרדיט: כינרת-זמורה-ביתן

בדקתי את הפסקה הראשונה בספר. התחושה שעלתה בי היא שמדובר בדרמה: סבתה, שמעודה לא פגשה את נכדותיה, עומדת ברחוב כגנב בצהרי היום. היא צופה בסתר על בית מעבר לכביש, ומבינה ששתי הילדות הקטנות שנראות בסלון הבית חשופות לכל מי שמביט בהן מבעד לזכוכית החלון הענקית. מוקדם יותר נודע לה שאלו הן נכדותיה, שמעולם לא פגשה: "בפעם הראשונה שראיתי את נכדותיי עמדתי מעבר לרחוב, לא העזתי להתקרב… נבהלתי מהיותן שלל זמין למבטי…. ילדות עם שיער בהיר ודק שנשפך מבין האצבעות כמו קמח."

מכאן ואילך מתפתחת עלילה במתווה של שתי וערב, פשוטו כמשמעו. עלילה שסך כל קטעיה מתחברים לבסוף ליחידה קוהרנטית, וגדולה מסך חלקיה. צריך לציין שבלום הרכיבה את החלקים ביד מיומנת ובמתכונת מקורית ביותר. המעקב אחר התפתחות העלילה הוא זה שמפתח בקוראים ציפייה לבאות. זהו סוג של מתח מובנה, וככזה תפקידו לגרות את הקוראים להמשיך הלאה. רוצה לומר שאין לבלבל בין מתח מובנה בדרמה פסיכולוגית (כהגדרת  ההוצאה לאור), לבין "מותחן". את זאת מגלים גם הקוראים בשלביה הראשונה של העלילה.

מנקודת מבט הבוחנת את הקשר בין הטקסט למשמעות שלו בעיני הקוראים, אני סבורה שבלום מעמידה בפנינו שאלה גדולה: "איך לאהוב את בתך". על אף שבכותר מופיעות המילים איך לאהוב את בתך ללא סימן שאלה, לי נראה כי העלילה מכוונת להשיב על השאלה שבכותר. האתגר הגדול שעמד בפני יואלה מיום שילדה את בתה הבכורה והיחידה, לאה, היה כרוך בהתחקות אחר צורת התנהלות של אם האוהבת את בתה. ואולי האתגר מתחיל עוד קודם לכן, כאשר יואלה מאמינה שהיא עתידה ללדת בת. מכל מקום, השאלה "איך לאהוב" היא חוליה המקשרת בין חלקי העלילה. האם נמצאה הדרך האידיאלית?

כדי למצוא את מבוקשה בלום משלבת בעלילה קטעים מתוך רשימה נאה של מקורות המובאת בנספח לספר, ובוחנת אותם, באמצעות יואלה. שכן יואלה חושפת בגוף ראשון את המחשבות שהיא חולקת עם האימהות שבטקסטים: "זאת אישה שלא הכרתי, קראתי עליה בספר שנים קודם לכן, אישה מדבלין, …וכשבגרה ונישאה נולדו לה שתי בנות. הילדות שלה אף פעם לא הלכו לבד ברחוב ואף פעם לא חלקו מיטה זו עם זו. האישה לא סיפרה עוד הרבה על בנותיה, והבנתי שהתכוונה לומר שאהבה אותן, ובה בעת לומר שלא ידעה איך לאהוב אותן. ושזה הדבר, בעיית האהבה [הדגשה במקור]". בשלב זה יואלה היא אם לילדה קטנה בת שנה וחצי, לאה, והיא מגיבה לקטע המצוטט כך, "אהבתי את בתי התינוקת בקלות… בכל חדשי ההיריון התייסרתי בתעלומת האהבה, אבל מרגע שבאה בתי לעולם פתרתי הכל." האמנם כך הדבר? למרות ההצהרות של יואלה שהיא פתרה את תעלומת ה"איך לאהוב את בתה", היא ממשיכה לצטט אימהות מתוך טקסטים שהיא קוראת, כדי להבין את יחסן לבנותיהן:

"אני קוראת בספר על אם שלא יכולה לשאת עוד את הבכי של ילדיה, ואימהות כמוה נמצאות פתאום בכל מקום… לאה בכתה מדי פעם, אבל כל תינוקת בוכה לפעמים" [הדגשה במקור]. ובהמשך יואלה מספרת ש"שנים קודם לכן, לפני שיכולתי להעלות את מאיר (בעלה, ת.ה.) ולאה על דעתי, בזמנים שאינני יודעת מה ידעתי בהם ומה הבנתי, קראתי בספר על אישה קנדית". היא ממשיכה ומספרת, "קראתי – וזה כבר היה לא מזמן, שנים אחרי הקנדית – על אישה שגדלה בעוני מחפיר.. ובבגרותה עקרה לניו יורק… ובניו יורק קרה לה שנסעה ברכבת התחתית וירדה ממנה כדי לא לשמוע ילד בוכה בייאוש עמוק מאין כמוהו [הדגשה במקור]… אבל אילו נכתב שיצאה מהקרון בגלל ילדה שבוכה בייאוש עמוק מאין כמוהו, הייתי נוטשת את הספר ההוא בו ברגע".

החיפוש אחר ההתנהלות של אם אוהבת הופך לעיסוק של ממש. יואלה ממשיכה לקרא טקסטים ולהשוות את התנהלותן של אמהות אחרות ביחס לבנותיהן ליחסה שלה לבתה, לאה: "אני קוראת על יחסיה הקשים, הלהוטים, של אישה אנגלייה עם אמה המאמצת. אני לא מצליחה להיזכר בזמן מן הזמנים שבו לא העמדתי את הסיפור שלי כנגד הסיפור שלה" [הדגשה במקור]. יואלה מנהלת דו-שיח גם עם ספרים המתעדים את מערכת היחסים באמצעות דיוקנאות של מדונות, "על ספסל בדרכי מהעבודה מונח ספר עב כרס על נשים ושיגעון. אני נוטלת אותו לידי. [הספר מלא] דיוקנאות של מדונות הדואגות לרווחת עולליהן ממין זכר והסוגדות להם. בעמוד הבא, הילדות, הנקבות, מורעבות בשיטתיות לכלולות, פשוטו כמשמעו: לא לחיי נישואים; כי אם להזנה גופנית ולמורשת של כוח ואנושיות, מבוגרות בנות מינן" [הדגשה במקור]. השנים חולפות להן, יואלה היא כבר סבתה. וגם בשלב זה של החיים היא מודה שהיא אינה בטוחה אם מצאה איך לאהוב את בתה: "אני רואה את כל הדרכים המשונות שבהן אימהות מכשירות לחיים את בנותיהן, ותמיד יש בזה צער."

בחשבון אחרון צריך לומר שאין זה משנה אם בלום התכוונה ליצור דרמה, מותחן אימה/אפל, או מותחן עם תעלומה. ולאחר שנחשפתי לשלוש ביקורות על ספרה של בלום, נוכחתי שאין תמימות דעים לגבי הז'אנר אליו משתייך ספרה של בלום. אחת הביקורות (ניב הדס, הארץ 2015) מתיחסת להדרדרות היחסים בין הורים וילדיהם, ומגיעה למסקנה שאת האשם נוטים כיום לתלות בהורה, הוא פשוט ה"נָבַל התורן": "בעידן הנוכחי של היפר־תקינות פוליטית, כשכל הסטריאוטיפים [המוכרים לנו]… פסולים מלכהן כנבלים … אין ליהוק טוב יותר לתפקיד הוותיק מהורינו שהביאונו עד הלום והפכו אותנו לבריות הפגומות שאנחנו". [הדגשה שלי, ת.ה.]. לאמור, הורינו שהביאונו עד הלום לא ידעו כיצד לאהוב את ילדיהם. האזנתי גם לביקורת שעלתה בשיח סופרים (בתכנית "גם כן תרבות"). אחד הדוברים הציע שספרה של בלום הוא מותחן-אימה. שכן בימינו מתפשטת תופעה של התפרקות המשפחה במפתיע, וללא סיבה הנראית לעין. וככל הנראה זו תולדה של טעויות שהצטברו וחמקו  "מתחת לרדאר" עד שקיבלו בבת אחת נוכחות הרסנית. ביקורת נוספת שנחשפתי אליה עורכת השוואה בין "חייבים לדבר על קווין" של ליונל שרייבר, ל"איך לאהוב את בתך". והמסקנה העולה כאן היא ש"כמו ספרה של בלום, גם "קווין" הוא מותחן הורות אפל."

  • בשלב זה, נכון יהיה לסכם ש"איך לאהוב את בתך" היא נובלה מנוסחת בשפה מעוררת השראה. בלום יודעת לעורר דיון פורה. ונקודה זו עצמה נזקפת לזכותה. בלום הצליחה לייצר רב-שיח סביב נושא עדין ועכשווי: אימהוּת בעידן העכשווי; וספציפית, מערכת היחסים בין אמהות ובנות. לא משנה מהו הז'אנר כאן אלא היכולת של הטקסט הספרותי לפתח סביבו דיון חופשי וקריאות שונות שלו. ולמרות שנותרנו עם סימן שאלה לגבי "איך לאהוב את בתך" הגיעה העת להרחיב בסוגייה החשובה והמשמעותית של יחסי אמהות ובנות, באמצעות כתיבה ספרותית איכותית.

בזה אני נפרדת משנת 2021.

להשתמע בשנת 2022 עם תקווה גדולה בלב ש- 2022 תהיה שנה מבורכת.