תגית: אידיאולוגיה

תיירות בעת משבר

הטראומה היא אותה טראומה, בעיני כולם. הטרור הוא אותו טרור. אבל מה לגבי תוכן השיח במשפחה המורחבת? כאן אני מעלה תהיות בהקשר ספציפי – מפגש עתידי מתוכנן של פלג רחב במשפחתנו. האם ההתרגשות הראשונית לרגל המפגש תימוג ואת מקומה יתפסו חילוקי דעות אידיאולוגיים? 

******

התכנון לקראת מפגש משפחתי היסטורי

לפני כחצי שנה קיבלנו הודעה משמחת מקרובי משפחה שגרים בקליפורניה. מיכאל להמן, אשתו מילי ואחותו קארין קירשנר יבקרו בישראל "אחרי החגים". הם לא ביקרו כאן מזה ארבעה עשורים. בפעם האחרונה שבה נפגשנו הם היו ילדים שהתלוו להוריהם בביקור בישראל. את הביקור הנוכחי שלהם, שהחל אתמול, הם תכננו בקפידה רבה תוך שיתוף פעולה נמרץ עם קרובי משפחה בארץ. אט-אט הם פרסו בפנינו את תוכניתם. וככל שחלף הזמן התרבו הדוא"לים והתגבשו תוכניות מדויקות מבחינת התזמון והמשתתפים במפגש. הרצון המשותף לערוך מפגש צאצאים של משפחת להמן לדורותיה סחף את מרבית בני המשפחה. איש לא תיאר לעצמו שבבא רגע האמת יהיה עליו להיות סוכן בזעיר אנפין של משרד ההסברה. איש לא חשב על המלכודות הכרוכות בכך. והנה נקלענו לתוך קלחת של גל טרור.

שורשי הקשר המשפחתי נמצאים בעבר הרחוק. בקשר ההדוק בין האחים, נכדיו של הרב, ד"ר מאיר להמן: סבתי לבית להמןסופי צ'רניאק – ואחיה הצעיר פריץ להמן. למרות הריחוק הגיאוגרפי – היא בישראל והוא בארה"ב – המפגשים ביניהם היו ממוסדים ומתוזמנים להפליא. סופי צ'רניאק עלתה ארצה מגרמניה, עם בני משפחתה, עוד בטרם החריפו רדיפות יהדות גרמניה. פריץ להמן מעולם לא התגורר בישראל. בצעירותו הוא עזב את גרמניה והתיישב בארצות הברית, שם למד רפואה והתמחה ברפואת אף-אוזן-גרון. את בנו ובתו – מיכאל וקארין – הוא גידל באווירה של זיקה למשפחה שבישראל. את ישראל הוא הציג לילדיו כארץ שבה עם ישראל יחיה לבטח. הקשר המשפחתי נמשך גם לאחר מות שני האחים, פריץ וסופי. מיכאל וקארין החליטו שהגיעה העת לחדש כקדם את המפגשים המשפחתיים, ואת הקשר בין הפלג האמריקאי והישראלי של צאצאי להמן אלו.

משבר בטחוני מדיני והפוטנציאל למשבר משפחתי

רבות דובר על תיירות בימים של משבר בטחוני מדיני. עוד בתקופת מבצע "צוק איתן" ובהמשך,  גם לאחריו, ישראל חוותה משבר תיירותי. המבצע הצבאי התפרס על פני חודשי קיץ 2014, שבדרך כלל מצטיינים כשיא של עונת התיירות. הסטטיסטיקה מראה שמאז "צוק איתן" התיירות לישראל דעכה ולא שבה למצבה הנורמלי, שגרתי. תיירים שוללים את ישראל כיעד תיירותי עקב המצב הביטחוני, ואלו שמגיעים לכאן עושים זאת בעיקר עקב זיקה לקרובי משפחה שלא התראו עמם זמן רב.

זו לנו הפעם הראשונה שבה אנו נערכים לאפשרות של חיכוך בין עמדות ביחס לטרור. זאת דילמה מהותית. אין מנוס מתהיות ומציאת פתרון יצירתי כיצד לא להיקלע לחילוקי דעות ולשמור על השמחה המשפחתית ללא קשר למצב והשלכותיו. כפי הנראה נידרש להסברים ופרשנויות תחילה כלפי עצמנו ובהמשך, כלפי קרובינו. עלינו לתכנן זאת כך שהנושא לא יתפוס מקום מרכזי בשיח המשפחתי. שכן, יש סיכוי שקרובינו יתייעצו איתנו כדי שידעו איך לנהל את התכניות שעליהם עמלו זמן רב בתשומת לב מירבית. אמנם תל אביב נבחרה כיעד המוצא שלהם, אבל פה ושם הם מתעתדים להגיע למוקדי תיירות ברחבי הארץ, וגם בירושלים.

עזרה בתכנון מסלול מחדש אינה מלאכה קשה. הסבר ופרשנות למצב הנוכחי הם הבעיה. המשבר המדיני-ביטחוני עלול להוביל למשבר משפחתי.

אין ספק שתיירים המגיעים לישראל מודעים לסכסוך הישראלי-ערבי/פלסטיני ולהשלכותיו האפשריות על תוכניותיהם בעת שהותם כאן כתיירים. הם גם מבינים שהציבור נחלק ליריבויות אידיאולוגיות בנוגע לסכסוך. יחד עם זאת, במפגש משפחתי מורחב, נושא זה הוא בנפשנו.

הסברה – מאיזו נקודת מבט?

אני לא רוצה להישמע כאדם פסימי, כיוון שאינני כזאת. אבל ברור לי עד כמה גבוה הסיכוי שבמפגש המשפחתי ייחשפו לראווה השסעים העמוקים בחברה הישראלית בין ימין ושמאל. לנוכח טראומת גלי הטרור קשה יהיה לשתוק ולהשתיק הדים לכך.

עד אתמול, כשנחתו השלושה בישראל, ברכתי על היוזמה לחלק את המפגש לשניים. מפגש אחד עם הפלג ה"חילוני" של המשפחה בתל אביב. מפגש שני עם הפלג ה"דתי" של המשפחה בירושלים. שכן ממילא, מספר הנפשות בכל אחד מהמפגשים ממלא אולם שלם. לפני שאתפס כמי שבוחלת בקשר עם שומרי המצוות שבמשפחה, אבהיר כאן שהקשר המשפחתי שלנו איתן ויציב. הוא נבנה והתפתח כהמשך לקשר ההדוק של דור הסבים והסבתות שלנו. אנו משפחה מאוד מלוכדת ומעולם לא ייחסנו חשיבות לסממנים כמו שמירת מצוות ושמירת השבת, כסיבה למחלוקות וחיכוכים. עניינים אלו התגמדו לנוכח השמחה שבמפגשים המשפחתיים שערכנו כשעוד היינו שבט מצומצם.

והנה בא המשבר המדינתי וטורף את כל הקלפים. כמו כל אירוע טראומתי שאנו מתבקשים להתייחס אליו ולהבהיר אותו לעצמנו ולאחרים, גם בגל הטרור הנוכחי (האינתיפאדה השלישית, אם תרצו), אני מוצאת צורך בכך, אבל הפעם צפה ועולה דילמה שלא חלמתי שתעלה. הרי השאלות יישאלו. שלושת בני המשפחה שהגיעו אתמול מארה"ב יודעים היטב מה המצב כרגע.

כולנו רואים עין בעין את גל הטרור כאיום על ביטחוננו האישי וכבעיה לאומית. כולנו חשים חרדה מפני הבלתי-צפוי ושואלים עצמנו: האם הפיגוע הבא יתרחש לידינו? האם ילדינו בטוחים כשהם בגן ובבית הספר? האם הפועל בבניין הסמוך הוא אחד מאותם נערים שעלולים לפגוע בנו? האם להימנע משימוש בתחבורה ציבורית? אבל האצבע המאשימה תופנה לאן שהוא. המציאות עשויה לגרור פרשנויות ובתוך כך לקבל צורה מבעד לפריזמה זו או אחרת.

נהיה אופטימיים ונקווה שההתרגשות הראשונית של המפגש תתגבר על חילוקי הדעות האידיאולוגיים במשפחה?

הפוליטיקה של הזיכרון הלאומי

התנגדות של יהודים בגטאות של אירופה בתקופת שלטונו של היטלר נגד התוכנית להשמיד אותם, היא עובדה מוכחת. זאת בניגוד למה שמפלגת השלטון בישראל בשנות ה-50 רצתה שהעם יאמין בו – יהודים הלכו כ"צאן לטבח". מחובתנו לעשות כל מאמץ להיצמד אל עובדות היסטוריות , לנבור במסמכים, ולגבות עוד עדויות מניצולי שואה שעדיין חיים עימנו.

*********

במעמד הדלקת המשואות לזכר הנספים בשואה שהתקיים ברחבת גטו ורשה ב"יד ושם" ירושלים, הובלטה העובדה שביום הזיכרון לשואה של אותה שנה (2013), ישראל מציינת מלאת שבעים שנה למרד גטו ורשה. בבוקר של אותו יום, משה ארנס התראיין על מחקרו העוסק במרד גטו ורשה. בספרו דגלים מעל הגטו, 2009 בהוצאת ידיעות ספרים, ארנס הציג ממצאים, פרי מחקרו, השופכים אור על מחלוקת היסטורית בין זרמים אידיאולוגיים בגטו, שחלקם סרבו לשתף פעולה עם מארגני המרד.

 

קטע מתוך ספרו של ארנס מספק הצצה על מה שקדם למרד גטו ורשה:

לקראת ערב פסח תש"ג (אפריל, 1943), הוציא היינריך הימלר, סגנו של היטלר וראש הס"ס, הוראה להשמיד את כל יהודי ורשה שנותרו בחיים. הגיעה עת המרד. אך גם בשעה זו לא הצליחו הנדונים למוות להתאחד. המחלוקת האידיאולוגית בין תנועות הנוער הסוציאליסטיות, שהקימו את הארגון היהודי הלוחם (אי"ל), בפיקודו של מרדכי אנילביץ', לבין בית"ר הרביזיוניסטית, שמתוכה הוקם הארגון הצבאי היהודי (אצ"י), בפיקודו של פאבל פרנקל, גרמה לכך ששני הארגונים פעלו בנפרד, ללא תיאום.

וכל השאר היסטוריה. המרד נמשך שלושה שבועות. במהלכם או זמן קצר לאחר מכן, כל אנשי הפיקוד הבכיר של אצ"י נהרגו. אחרים מהתנועות הסוציאליסטיות, ובהם סגנו של אנילביץ',  שרדו וחלקם עלו ארצה.

דגלים מעל הגטו

וכאן מגיעה הפואנטה,

עובדות אלה והמשכה של המחלוקת האידיאולוגית בין התנועות הסוציאליסטיות והרביזיוניסטים הן הסיבות העיקריות לכך שחלקו החשוב של אצ"י במרד גטו ורשה נזנח וכמעט נשכח בהיסטוריוגרפיה של השואה. כתוצאה מכך, למרות שמרד גטו ורשה הוא אחד מאירועי השואה המונצחים והמתועדים ביותר, והוא ממלא תפקיד מרכזי באתוס הציוני ובזיכרון הקולקטיבי של העם היהודי, לא הייתה עד כה (2009, ת"ה) הכרה בחלק המשמעותי שמילא אצ"י במרד, ואשר לא נפל מחלקו של אי"ל.

ארנס חזר ואמר שתהליכי הזיכרון וההשכחה הם בידיו של השליט. רוצה, מעלה עובדה היסטורית על נס, רוצה, משכיח אותה. ותוך כדי כך ציטט ארנס את התובנה של ג'ורג' אורוול בספרו 1984 – "מי ששולט בעבר – שולט בעתיד ומי ששולט בהווה – שולט בעבר". את דבריו אלו ארנס אמר בחיוך, וציין שכיום אין כמעט מצבים כאלו. השליט אוחז בידיו את השרביט ושולט בהווה בלבד. באשר לעבר, נחשפים מחקרים ונגבות עדויות וכל אלו מוצגים לראווה בספרות, בסרטים ובמוזיאונים. ממרחק של זמן כולנו מוכנים לקבל עובדות שבעבר לא ניתנה להן לגיטימציה.

כשעמדתי דום באותו טקס, במשך שתי דקות, וכיבדתי את זכר ששת המיליונים מבני עמי שנספו בשואה, עדיין הדהדו בראשי מילותיו של ארנס מהראיון עימו בתכנית הבוקר של הערוץ השני: "הייתה התנגדות. יהודים בגטאות של אירופה בתקופת שלטונו של היטלר יצאו נגד התכניות להשמדתם – זאת בניגוד לניסיונה של מפלגת השלטון בשנות ה-50, לגרום לציבור בישראל להאמין שהיהודים הלכו כ"צאן לטבח". מחובתנו לעשות מאמץ להיצמד לעובדות היסטוריות, לנבור במסמכים ולהמשיך לגבות עדויות מניצולי שואה שעדיין חיים עימנו. מוטלת עלינו חובה לשלוט בהיסטוריה ולתת לה משמעות, כדי שנדע מי אנחנו – אז והיום – כדי שיהיה לנו עתיד.

בין נרטיב לתעמולה… ערכת לימוד על "הנכבה"

ערכות לימוד כגון זו המופצת על ידי עמותת "זוכרות" על הנכבה, "איך אומרים נכבה בעברית?", אינן "תמימות". במיוחד כשמדובר בתלמידים שהם "קהל שבוי" וכל מענייניהם נתונים להשגת ציון גבוה במבחן. לכולנו חייב להיות ברור שערכת לימוד על מכלול תכניה, מתקבלת בתנאים הנוכחיים כ"עובדה", אלא אם כן דימוי בית הספר יחדל להיות "בית חרושת למבחנים".

פליטים פלסטינים
פליטים פלסטנים בדרכם מהגליל. מקור: ויקיפדיה

"נכבה" היא מילה וגם סמל המייצג אירוע. כסמל יש בה לא מעט ניואנסים וצורות הפעלה בזיכרון הקולקטיבי של עמים וקבוצות. האם טקסט יתקבל על ידי הקורא כנרטיב, עובדה היסטורית, תעמולה, דמגוגיה וכי"ב? קהל שאינו בקיא בהבדלים ולא ניחן בחושים המאפשרים לו להבדיל בין נרטיב לבין תעמולה, לדוגמה, מסתכן בחשיפה למידע שיפגע בכושר השיפוט שלו לאורך זמן.

עדכונים שוטפים מגיעים לדוא"ל שלי מעמותת "זוכרות". ברב המקרים אלו דווחים על כינוסים, ספרים שהעמותה מפרסמת, כתבי עת וכינוסים, ביקורים במקומות שהיו כפרים ערביים לשעבר וציון שמות המקומות והרחובות המקוריים. לרשותה של עמותה זאת חוקרים בעלי השכלה אקדמית היודעים להשתמש בכלים אובייקטיביים לצרכי מחקר. החומר שהצטבר בארכיון העמותה מכיל חומרים שלא כולם אומתו כעובדה היסטורית מדויקת. פה ושם מבצבצים בפרסומים שלהם אי אלו "משאלות לב".

מורים לאזרחות טוענים שהם מעוררים דיון בכיתות, בהקשר לערכת לימוד זאת, האמנם? עד כמה שידוע לי, מרבית התלמידים עדיין לומדים בעיקר כדי להצליח במבחן, וההוראה היא פרונטלית. לא רק זה, התלמידים הם "קהל שבוי" וערכת לימוד המיוצרת בבית גידול ששם לו כמטרה להנציח את ההיסטוריה של היישוב הערבי עם קום המדינה ואת הנכבה, לא יכולה להיכלל בין חומרי לימוד שחובה להיבחן עליהם. המושגים, השמות הערביים של כל מקום ואתר בארצנו שבהם ישבו פלסטינים (גם זה נרטיב) הם רק חלק ממה שנכלל בערכת הלימוד. על גבי עובדות קשיחות בונים מאגר היסטורי וגם נרטיב. כשמלמדים תלמידים שכל שאיפתם היא להצליח במבחן, יש להביא בחשבון שאת המטען הזה הם עשויים להפנים ויקשה עליהם להפריד בין המוץ לתבן.

אני ממליצה למשרד החינוך לאסור בשלב זה את הוראת החומרים שבערכת הלימוד שמפיצה עמותת "זוכרות" ולנקוט בכל חומרת הדין כנגד מורים שמלמדים תלמידי חטיבת ביניים על ה"נכבה". הוראת החומרים שבערכה היא לא רק פשלה של משרד החינוך אלא גם פשלה של צורת החינוך. על מנת להכשיר לימודי הנכבה, המתכונת היחידה שבה ראוי לעשות זאת היא עבודה באזרחות, ידיעת הארץ, סוציולוגיה של המיעוטים בישראל וכן הלאה. שישלחו תלמידים לכתוב עבודות בנושא אזרחות ומי שירצה ינבור בארכיון של זוכרות. או אז, יבינו תלמידים את ההבדל בין עובדות, נרטיב ותעמולה וידעו מה לפניהם.

במילה אחת, תנו לתלמידים לעשות את השקלא והטריא בעצמם. עליהם להיחשף מרצונם לחומרים שונים. ציידו אותם בחושים ובכישורי ביקורת לא רק לצורך עבודה בבית ספר אלא לחיים שלהם.

מה מייצג יצחק רבין?

רצח רבין זעזע את מרבית הציבור הישראלי.  ימי הזיכרון הראשונים לרצח הפכו לאירוע לאומי מלכד. אבל דימויו בציבור הרחב רק הולך נשחק. מאז ועד היום רבין אינו נחשב כאייקון לאומי. ויש לכך הסבר.

הפוסט נכתב לפני עשור. הפוסט מסייע להבין את תהליכי הזיכרון הלאומי. אני מעלה בו הבהרות לגבי אופן עיצוב הזיכרון של דמות ממלכתית. אני משווה בפוסט בין תהליכים בזיכרון הלאומי ביחס לנשיא אברהם לינקולן ובין עיצוב דמותו של יצחק רבין בזיכרון הציבורי בישראל. לינקולן הועלה לדרגה של אייקון בזיכרון האומה מאה שנה אחרי מותו וכך הוא נתפס גם כיום בעיני עמו. האם יש סיכוי לשינוי דומה במעמדו של יצחק רבין בזיכרון הלאומי בעתיד הקרוב/רחוק ובמה זה תלוי?

קרדיט: צבי יבריוס קלר, מתוך אתר פיקיויקי
צילום עמוד ראשי בידיעות אחרונות

התחושה שהותירה בנו מורשת ראש הממשלה המנוח, יצחק רבין, הולכת ודועכת בזיכרון הלאומי ומזמן אינה בחזית הנרטיב הלאומי בישראל.

על דעיכת הזיכרון הלאומי מדברת בתו, דליה רבין, בכינוס שהתקיים במרכז יצחק רבין בתל אביב. (הרשימה נכתבה לפני עשור). אלא שיש להוסיף לכך נקודה חשובה שתוכל להבהיר את תעלומת הדעיכה. זיכרון קולקטיבי-לאומי עובר תהליכי הבנייה וגם שיכחה. מדובר בתהליך טבעי אוניברסלי, לאו דווקא כזה שהממסד מכוון אותו או שולט בו. מה ששולט בדרך כלל בתהליך הן מגוון נסיבות. ביניהן, תרבות פוליטית, אידיאולוגיות דומיננטיות, ומגמות גלובליות. רצח רבין (4 בנובמבר 1995) התרחש בעיצומה של עצרת למען השלום, כשלעצמו אידיאל בעל משמעות. יחד עם זאת, שוררת עד היום תחושה שמורשתו של רבין ודמותו הולכים ומיטשטשים, הולכים ונמוגים. והקהל ממעט להגיע לעצרות זיכרון. התפתחה מגמה של פיזור עצרות הזיכרון והן מתקיימות בזעיר אנפין בערים מסויימות ולא באחרות.

תהליכים אופיניים לזיכרון הקולקטיבי/לאומי

לצורך המחשת התהליכים האפשריים בדינמיקה של הזיכרון הלאומי, נפנה לספרו של בארי שוורץ הבוחן שינויים קיצוניים בייצוג הסמבולי של הנשיא האמריקני, אברהם לינקולן בזיכרון הלאומי. שוורץ משווה בין הייצוג הסימבולי של לינקולן בזיכרון הלאומי בארה"ב מיד לאחר מותו לבין ייצוגו בזיכרון בתקופת כהונת הנשיא האמריקני ה-44, ברק אובאמה. דיון בתמורות שחלו בזיכרון הלאומי ביחס לנשיא לינקולן שופך אור על היתכנותן של תמורות בזיכרון הלאומי ביחס לרבין.

תהליך ההאדרה של הנשיא ה- 16 של ארה"ב, אברהם לינקולן – מנהיג אמריקני, איש ציבור וראש מדינה – הגיע לשיאו, יש לומר, בתהליך מזורז. דינמיקה זו התרחשה למעלה ממאה שנה מאז שנרצח. האופן שבו זוכרים האמריקנים כיום את הנשיא לינקולן והתמורות שחלו בדמותו בזיכרון הלאומי, מסייע להבין את הדינמיקה בדמותו של רבין בזיכרון הלאומי. הדעיכה של מורשת יצחק רבין בזיכרון הלאומי החלה חמש שנים לאחר הרצח ומאז יש תחושה של דעיכה מתמדת של דמותו.

איזו דינמיקה התרחשה בזיכרון הלאומי מאה שנים לאחר מותו של לינקולן?

אברהם לינקולן
אברהם לינקולן. מקור: ויקיפדיה

אברהם לינקולן נבחר לנשיאות ארה"ב במאה ה- 19. בעת ההיא, הוא היה רחוק מלהיות נשיא פופולרי. לפי ספרי ההיסטוריה המתעדים את תקופת נשיאותו, סיכוייו של לינקולן להיבחר בשנית לנשיאות הלכו ודעכו סמוך להירצחו, בלי קשר לרצח. על אף שהרצח זיעזע אומה שלמה, הוא לא שינה את היחס הכמותי בין תומכיו לבין מתנגדיו הפוליטיים של לינקולן. אזרחי הצפון נטרו ללינקולן מכיוון שנקט סלחנות יתרה כלפי אוכלוסיית הדרום בתקופת מלחמת האזרחים. יש לציין שהמחנה הדמוקרטי היה המתנגד העיקרי למלחמת האזרחים. בקרב הרפובליקנים בודדים בלבד תמכו באופן שבו לינקולן ניהל את המלחמה. בעיני הרפובליקנים, לינקולן – המזוהה עם הרפובליקנים – סימל דמות פטריוטית לאומית ולמרות זאת הם בהחלט היו שותפים לדעת מתנגדיו. עקב התנהלותו במלחמת האזרחים, הם דאגו לכך שהוא לא ייזכר בהיסטוריה של ארה"ב כמצביא דגול.

במשך תקופה ממושכת מאז שנרצח (14.4.1865) עד תחילת המאה ה-20, זיכרו של לינקולן כמנהיג דגול היה בשפל. אבל מאה שנה לאחר הרצח התרחש מפנה דרמטי בזיכרון הציבורי. הדימוי הכושל של לינקולן בזיכרון הלאומי עבר שינוי משמעותי. כיום דמותו זכתה להחקק כסמל למנהיגות ראויה, ואף למעלה מכך.

ניתוח היסטורי מצביע על התהליך התודעתי שעבר על האומה. מה שנקרא בשפה מקצועית "התבוננות פנימה". אזרחי ארה"ב מצאו עצמם בתחושה של אבדן דרך. הם החלו לפשפש באידיאלים של האומה ולברר לעצמם באלו ערכים ועקרונות לאומיים הם מאמינים. תוך כדי התבוננות פנימה ב"אני מאמין" שלהם, התודעה הלאומית השתנתה, ערכים מסוימים קיבלו העדפה על פני אחרים שהיו דומיננטיים בעבר. השינוי בתודעה העצמית הלאומית מילא תפקיד מרכזי בתרחיש של הפיכת לינקולן ממנהיג לאייקון. ככל שהתודעה הלאומית המחודשת איפשרה להתבונן בלינקולן כאישיות שמגלמת את תמצית הערכים החשובים לעם, כך עלתה בעיניהם חשיבותו של לינקולן כאייקון לאומי. תוך תקופה קצרה יחסית של כחמש שנים מאז שלינקולן "התגלה" מחדש, דמותו הפכה לסמל האידיאלים הנעלים ביותר של האומה האמריקנית. זאת לראשונה מאז שלינקולן נרצח ב- 1865.

חשוב לציין שדימויים ולא עובדות עמדו במוקד ההסתכלות ה"מחודשת" על לינקולן (דימוי הוא הדרך שבה אדם תופס את עצמו או אחרים). כל זה התרחש בנקודת זמן ספציפית בהיסטוריה של ארה"ב, שבה העם חש צורך לבטא ערכים מסוימים כדבר נשגב. הכמיהה הזו התחברה היטב אל דימויו המחודש של לינקולן ומורשתו. חגיגות 100 שנים להולדתו היו אירוע לאומי שבו לינקולן ניצב במרכז התודעה. הנסיבות שזרזו תהליך זה היו קשורות בתמורות בתפיסה העצמית של העם מאז תחילת המאה העשרים. לראשונה, דימויו של לינקולן זכה לעדנה. דימוי החדש יצר שיוויון בין מעמדו של לינקולן בתודעה הלאומית לזה של הנשיא ג'ורג' וושינגטון. התוצאה: לינקולן זכה להיכלל בפנתיאון של הנשיאים הדגולים.

חשוב להדגיש שחגיגות המאה להולדתו העלו על נס את לינקולן כמנהיג נשגב ולא בעקבות הישגים וגילויים שנחשפו לאחר מאה שנה. הסיבה המרכזית לשינוי היה צורך של דור לגבש תודעה עצמית. הדור שהגיע לפרקו בשנים הראשונות של המאה ה-20 היה חדור צורך לשקם את ערכי הדמוקרטיה ולחיות לפי ערכיה הליברלים.

איך כל זה בא לידי ביטוי? דימויו המחדש של לינקולן בתודעת האומה כיכב בכל נאום ובכל אתר הנצחה. הדימוי ייצג אידיאלים עממיים עכשוויים. וכאשר ב- 1917 אמריקה השתלבה במאמץ המלחמתי של מלחמת העולם הראשונה, התקשורת לא חדלה מאיזכור "המנהיג הדגול", לינקולן, כדי לעודד ולחזק את רוחו של העם. המדיה כולה ניערה את האבק מעל דמותו של לינקולן. הפרסומים בעיתונות האדירו את לינקולן כמנהיג היסטורי בעל שיעור קומה. ערכים השואבים בסיס מדימויו של לינקולן כאייקון לאומי, התפשטו לכל תחומי החיים ככל שציבור נרחב יותר נזקק למודל היסטורי שכזה. מה שבלט באיזכורים השונים שלו היה סלקטיביות. הודגשו בעיקר תכונות והישגים של לינקולן שראוי ורצוי היה להבליט. את חסרונותיו לא העלה איש על דל שפתיו ואף דאגו להשתיקם.

השינוי בדימוי של לינקולן לא נבע מפעילות מכוונת ומגמתית להאדרתו, דוגמת טקסים, מזכרות, ספרים, תקשורת, פסלים, מרכזי הנצחה וכי"ב. כל אלו היו בשטח כעניין שבשגרה במשך מאה שנה, בזמן שלינקולן תפס מקום בירכתי הזיכרון הקולקטיבי. השינוי התודעתי והצורך הלאומי לחזק את האידיאל הדמוקרטי הוא הקטליזטור לחיבור בין דמות הסיטורית של מנהיג לבין הצורך הלאומי.

בהשוואה בין לינקולן ורבין קיים דמיון משמעותי ובולט במיוחד –

לינקולן נתפס בעיני עמו לאורך שנים רבות כמנהיג שלא איחד את העם; וכך גם רבין. יש להוסיף ולומר שעלינו להבחין בין הזעזוע שהעם חש ביום בו רבין נרצח ושסביבו נוצר אפקט מלכד, לבין דימויו של רבין כמנהיג שלא-ליכד את העם. עד היום דמותו אינה חקוקה בזיכרון הציבורי כמנהיג שאיחד את העם. אדרבא, סמוך להירצחו סערו הרוחות והמתח בין מחנה הימין ומחנה השמאל רק הלך והתגבר. הוא קיבל ביטוי בולט באלימות מילולית חסרת תקדים ואחר כך ברצח.

לשם השוואה, דוד בן גוריון נחשב ומוערך עד היום כדמות מכוננת וכמנהיג שידע לאחד את העם (פרט למק"י וחירות). בן גוריון מצוטט ומוכר למרבית אזרחי ישראל וידוע כמי שהכריז על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. ברבות הימים קמו "אנטי ציונים" {כפי שהם מכונים על ידי מחנה ה"ציונים"), ומורשתו של בן גוריון נקלעה לעין הסערה – בזירה האקדמית בעיקר. אבל זה אינו שייך לדיון הנוכחי.

התהליך ששינה את דימויו הציבורי של לינקולן ואיזכורו כיום כ"אגדה וכאיייקון לאומי" הינו פועל יוצא של שינויים פנים-מערכתיים פוליטים. שינויים במגמות ועמדות פוליטיות באמריקה בתחילת המאה ה-20. התהליך הכתיב שינויי בזיכרון הציבורי כלפי דמויות מן העבר. וכאשר מגמות פוליטיות עכשוויות עוברות שינוי, ההיסטוריה מעוצבת בהתאם, כולל דימויו של לינקולן.

ישראל חוותה עיצוב מחדש של דמות היסטורית – והכוונה היא לזיכרון הציבורי ביחס ליוסף טרומפלדור וקרב תל-חי. מאז תקופת היישוב עד כעשרים שנה לאחר קום המדינה, טרומפלדור נתפס בעיני העם כ"גיבור לאומי". הוא צוטט כמי שאמר לפני מותו את המילים "טוב למות בעד ארצנו". הציבור ייחס לו הילה של אייקון לאומי. כיום (2020) אין עוררין על כך שדימויו כאייקון לאומי דעך כמעט לחלוטין.

כפי שעולה מהדיון וההשוואה לעיל, תנודות בזיכרון הציבורי אינן ברות שליטה, בדרך כלל. המחקר מראה שמאמץ לשנות דימוי בכיוון "מלמעלה למטה" עשוי לאכזב. דווקא הלך רוח הציבור הינו גורם משפיע רב עוצמה; השינוי יתחולל בעקבות צורך חברתי-פוליטי כלל-לאומי. צרכים פוליטיים של עם הם כוח שפועל "מלמטה למעלה", והם אלו שעשויים לעצב מחדש את דימויו של יצחק רבין בזיכרון הלאומי. קשה לנבא האם ומתי יתחולל שינוי בדימויו של רבין בזיכרון הלאומי, אם בכלל. האם רבין ייחשב אי פעם כאייקון וכמאחד העם.

דור הולך ופוחת!?

לפי אחד הנרטיבים הבולטים של הדור שחווה על בשרו את מלחמת יום הכיפורים כאירוע טראומטי, מותם של הלוחמים במלחמה ההיא, לפני 37 שנה, יהיה לשוא אם מצב האיבה בין ישראל לשכנותיה יימשך. 

נרטיב קולקטיבי נוסף האדיר את כוחו של צה"ל על ש"הצליח להפוך את הקערה על פיה" ולהסיג את המלחמה לשטח האויב. נרטיב קולקטיבי אחר סיפר שניצחוננו, למרות ההפתעה והמכה שחטפנו בתחילת המלחמה, היה פועל יוצא של היותנו עם בחירה, "הניצל תמיד בנס" מכל אסון ושבר.

cropped-my-book
אנדרטאות לזכר חללי המלחמה. צילום: תרצה הכטר

אך הנרטיב המרכזי של לוחמים שנולדו עם קום המדינה, חוו את מלחמת יום הכיפורים בחזיתות, מדמה את קברניטי ישראל ל"עוקדים" ואת מצב המלחמה האינסופי ל"תופת". 

מלחמת יום הכיפורים הייתה עבורם הוכחה להיותם בנים ובנות שנשלחים לקרב, חלקם מתים, ושמם מופיע לאחר מכן על לוח המודעות בצירוף האותיות ז"ל. מבחינת הסתכלותם על כל מלחמה כתוצר של מנהיגים סרבני שלום, בני הדור הצעיר טיפחו תקוות לכינון שלום בין ישראל ושכנותיה. אותם צעירים לוחמים בגרו, נישאו והקימו משפחות. חלקם מחזיק כיום במרבית עמדות המפתח במגזר הציבורי והפרטי כאחד. האג'נדה האנטי-מלחמתית הייתה במוקד חייהם. עמדה נגטיבית כלפי מדיניות מלחמה.

האם צעירים אלו הציגו את האידיאולוגיה הלאומית שלהם בצורה מסודרת? האם יש להם מה להציע והאם האג'נדה שהם מציעים מחדשת במשהו בהשוואה למוכר ולידוע?

בדברים שנאמרו לרגל יום הזיכרון ה- 37 לחללי מלחמת יום הכיפורים (באוקטובר, 2010), נדמה כי פרט לרשימה הולכת ותופחת של לקחים משדה הקרב, התבטאויות ציניות וחשדנות כלפי מה שהתרחש לפני מלחמת יום הכיפורים, בזמן המלחמה ואחריה, אין בנמצא רעיון קונסטרוקטיבי אחד. רק יחס בוטה של דור המדינה כלפי מי ששלח אותם ל"תופת של המלחמה הארורה ההיא". אין הם מציעים אג'נדה של ממש, או מסגרת רעיונית משל עצמם המחדשת משהו.

וגם ערעור סמכותם של בני הדור שקדם להם מלווה מאז 1973 בדבר אחד בלבד: ספקנות כלפי השקפת העולם של הדור הקודם. הטלת ספק במהות הציונות (ערעור שהפך להתכתשות לאחרונה בעד או נגד הפוסט-ציונים), הטלת ספק בזכותנו על ארץ ישראל השלמה, ספקנות כלפי היחסים בין ישראל והעם היהודי וכיוצא באלה.

מאז שלהי 1973 גיבש דור שלם של צעירים – לוחמי מלחמת יום הכיפורים – סגנון ביטוי בוטה והפגנתי כלפי דור בוני המדינה. זאת למרות שלדור בוני המדינה היה חזון שאותו ניסו להגשים, והשקפת עולם מגובשת שלאורם גידלו את בניהם. נראה שדור המדינה שלחם במלחמת יום הכיפורים מטפחים אג'נדה ביקורתית ותו לא.

חמי שלו, כתב בעל טור במהדורת השבת של היומון "ישראל היום", משלב במאמרו (17.9.2010) דברים לזכרו של חבר טוב. באמתחתו אין בשורה חדשה. חיפשתי. מה שיש בכתבתו למכביר הן מילים המקטרגות על בני הדור הקודם:

"מלחמת יום הכיפורים הייתה המלחמה של "הדור שלי", שנולד אחרי קום המדינה להורים בוגרי תש"ח או ניצולי שואה וחי בצל החוויות והטראומות שלהם… [הדור שלי] למד בסוף היסודי או בתחילת התיכון בתקופה ההרואית של מלחמת ששת הימים, והתגייס בתחילת שנות ה- 70 מתוך אמונה נאיבית בצדקת הדרך ותושיית המנהיגים."

גם יעקב עמידרור ("ישראל היום" 17.9.2010) מעלה על הכתב רשימת לקחים שהפיק מאותה מלחמה, וגם הוא אינו מחדש דבר:

"לקחים חשובים מן המלחמה: ראשית, אסור להיות שאננים. כל תשובה יש לבדוק בספקנות, כי רבות מהן ניתנות מתוך ביטחון עצמי מופרז. הזלזול ביריב והיוהרה הם אם כל חטאת. יש לדחות כל רעיון המסתיים במשפט "אל תדאגו, יהיה בסדר… יש להיות פתוח לדעות אחרות ולעודד את מי שחושב אחרת לומר את דברו… עבור בני דורי מלחמת יום הכיפורים היא מלחמה שעוד לא מוצו לקחיה, עוד יש מה ללמוד ממנה".

בדומה לחמי שליו וליעקב עמידרור, גם עוזי דיין מציג לקחים שאינם מחדשים דבר:

"היום, 37 שנה אחרי המלחמה ההיא, חיוני לחזור ולשנן את לקחיה כיוון שעולמנו חוזר לאי ודאות מזרח-תיכונית… נכון, אסור להתכונן למלחמה הקודמת, ולמדנו גם את מגבלות הכוח, אבל גם אסור לשכוח את לקחיה של מלחמה, שלולא כוחנו היינו מאבדים בה את ארצנו, את מולדתנו ואת בית אבינו…. שני לקחי נכס צאן ברזל: הצורך להיות תמיד חזק ומוכן. שנית, לאמונת הלוחם ולטריטוריה חשיבות ראשונה במעלה"

מסרים דומים כלולים גם בדבריו של ח"כ זבולון אורלב:

"המחדל שהעמיד את מדינת ישראל בפני סכנה מוחשית נבע מרפיון ומביטחון עצמי שאין לו כל בסיס. נכון שמאז נבנו מנגנונים רבים שימנעו דעת יחיד בהכרעה לאומית, כמו המל"ל, אגפי המודיעין ומשרד החוץ, אבל הלקח הבסיסי הוא שלעולם מדינת ישראל לא יכולה לקחת סיכונים וההיערכות שלנו צריכה תמיד להיות על פי התסריט הגרוע, לא האופטימי. כך צריך להתייחס לסכנה הגרעינית האיראנית או לאיומי הטרור הג'יהאדי או לאיומים הסוריים."

דור הולך ופוחת. אילו בני דור המדינה היו מגבשים השקפת עולם משלהם, עם אג'נדה ואסטרטגיה להגשמתה, היה ברור לאן חותרים הגאי ספינתם ולאן הם מוליכים אותנו. לא זו בלבד שיכולנו לומר שהמבול מאחורינו ולהשתחרר סופית מכבלי העבר, היינו גם פורצים ודוהרים קדימה בכל אותן סוגיות שבהן אנו תקועים כיום עמוק. אבל דבר שכזה איננו בנמצא.

הדור שנולד עם קום המדינה "תקוע". אם אפשר לדבר על תהליך סוציולוגי בונה של דור, בעל השקפת עולם שונה משל דור ההורים, אזי על הדור שנולד עם קום המדינה אפשר לומר שהם בשלב ההתחלתי בלבד של התהליך, הם רחוקים מכדי גיבוש כ"יחידה דורית" בעלת השקפת עולם משלה. (ילדים בסדר גמור, חנה יבלונקה)

הטקס הממלכתי שהתקיים ב- 2010 בהר הרצל הנו הסמל בהא הידיעה לדלות הרוח של הדור. באזכרה ממלכתית זו איש לא ייצג את הממשלה. והתירוץ לכך היה נבוב: "פרוטוקול הממשלה אינו מחייב השתתפות נציגיה בטקסים לחללי מלחמות ישראל". בטקס שוב חזרה המנטרה כאשר יו"ר הכנסת, רובי ריבלין, אמר: "הלקח המרכזי של המלחמה הוא חובתנו שלא לשקוע באשליות נוחות, המתיישבות עם מאווי הלב על חשבון העובדות. לא לשוב ולהתמכר לאיזו אשליה חדשה-ישנה, שהנה הגענו סוף-סוף אל המנוחה והנחלה".

ג'קי לוי ("ישראל היום" 17.9.2010) מסכם את כל זה כך:

"נדמה לי שהישראלים הראויים ביותר לסליחה הם אלו שהיו בחורים צעירים בזמן המלחמה ההיא. דור ההורים שלי – היום הם בני 65 בערך – שלעולם לא חזרו להאמין במה שחונכו עליו. המהלומה שספגו הדור הזה זרקה את ישראל לפינות החשוכות ביותר שלה – הציניות הגרגרנית חסרת הלב או הגבולות. ציניות של מי שחי על זמן שאול… דויד גרוסמן מדבר על תרבות חלולה,… הכל נובע מאובדן האמונה והנאמנות לערך כלשהו, חוץ מהערך "אל תהיה פראייר". אל תוך הוואקום התפרצו בולמוס קניות, כרס של בורקס, רוגלעך ושניצל. מפלגת קדימה, ערוץ 2, נופשוני הכל כלול, מכבי תל אביב כדורסל. החלטוריזם החוגג, הבוז לכל סוג של מקצוענות, חוץ מזו של יועצי תקשורת ועו"דים. הסלידה מכל עמידה על עקרונות חוץ מעקרון ההצלחה בכל מחיר – כל אלה לעניות דעתי, נולדו שם, בטראומה ההיא שטילטלה את המפרקת של היישוב העברי… מטבע הדברים רוב הגאי השליטה של מדינת ישראל נמצאים בידיהם של בני אתו דור. הם בגיל הנכון והם יושבים בראש כל פירמידה, אף על פי שלא ברור כמה רחב הבסיס שמתחת רגליהם … הם סוחבים משהו שהוא לא רחוק מהלם קרב קולקטיבי. לא כולם מקשה אחת, מובן שלא, אבל חלק גדול מהם כבר לא מאמין בכלום… יש סיבות טובות לכעוס עליהם, לא חסרים נימוקים למה חייבים להחליף אותם מיד. הנה, עוד סיבה אחת לסלוח"."

"בית קורדובה" – המסגד בגראונד זירו

המאבק נגד העמותה ששמה "יוזמת קורדובה", העומדת להקים את המסגד ב"בית קורדובה" (Park51), בקרבה למקום בו נחרבו מגדלי התאומים ונרצחו כ-3,000 בני אדם, חפים מפשע,  ופועלת במרץ רב להשגת האישור הסופי לבניין, נדון מראש לכישלון.
היחצנו"ת עשתה את שלה באין מפריע מאז הקמת העמותה.

המבנה עליו יוקם בית קורדובה

קרוב לתשע שנים פועלת "יוזמת קורדובה" בעיר ניו יורק כשהיא מכריזה על עצמה שהיא "באה לעולם בעקבות 9/11 במטרה לשנות קונצפציות ולקדם הבנה בין מזרח ומערב". תשע שנים עמלו חבריה להכשיר לבבות לתמוך ביעד המוגדר כ"בניית גשר של הבנות חוצי גבולות בין דתות ותרבויות בעולם". לרעיון שלשמו הוקמה העמותה שותפים שלושה גופים עיקריים ובמסגרת העמותה הם עוסקים בפתרון סכסוכים ויצירת גשר בין המערב למוסלמים.

עד לאחרונה נהנתה העמותה מלגיטימציה כללית, בעיקר משום שהעולם המערבי לא ממש התפנה לדון בהשלכות קיומה או לגדוע את היזמה בעודה באיבה, אלא התעלם ממנה או עמד מן הצד [ואפשר להוסיף לכאן את המילה "כרגיל"].

רעיונות של פיוס מתקבלים בדרך כלל בחיוב. הציניקנים הם אלו שמעירים בדרך כלל הערות ביקורתיות שאיש אינו שט ליבו אליהם וכמו שקורה בדרך כלל, "הכלבים נובחים והשיירה עוברת". בסביבה של פיתוח וחדשנות, מרבית היוזמות וגם האידיאולוגיות נבחנות לגופו של עניין ונבדקות לאור מערכת החוקים שבמדינה. בארצות הברית מקדשים את חופש הביטוי וההתארגנות, בהתאם למה שכתוב בתיקון הראשון לחוקה ולא נמצא כל פסול במצע הרעיוני של העמותה "יוזמת קורדובה". יתר על כן, מאחר וחשיפה מתמדת למגוון מפתחת באדם מידה של סובלנות והניסיון מלמד אותנו להשתדל להיות "פוליטיקלי קורקט", אנחנו כציבור נאור נוטים לשדר סובלנות גם במקרים בהם לא טרחנו לברר ולהעמיד דברים על דיוקם. אם החוק מתיר התארגנות והציבור פועל לפי תחושות בטן, אזי כל עוד אין הציבור חש בסכנה מיידית לא מעניינות אותו עמותות אלו או אחרות.

לעמותת "יוזמת קורדובה" יש אתר בית ובו מצוין בין השאר:

מטרתה העיקרית של יוזמת קורדובה היא לגרום לשינוי משמעותי (To achieve a tipping point) ביחסים בין המוסלמים לבין המערב תוך עשור ולהחזיר את העולם כולו לנתיב של הכרה וכבוד הדדיים מתוך רצון להרחיקו מעימותים ומתחים הולכים וגואים.

הנרטיב של יוזמת קורדובה אומר שבמאות 8-11 התקיימה הרמוניה במערכת היחסים המוסלמים, כובשי דרום ספרד, לבין הנוצרים והיהודים שם. לעומתו, הנרטיב ההיסטורי הדומיננטי בעולם המערבי מצביע על כיבוש מוסלמי מכוער שהיה מלווה בטבח המוני של מאות אלפי אזרחים "כופרים", ביניהם יהודים. הטבח הידוע שבו רצחו מוסלמים יהודים רבים בקורדובה, התרחש ב- 1011 ומאוחר יותר, טבחו המוסלמים ביום אחד כ-4,000 יהודים בגרנדה (1066). למרות מעשי הטבח והפוגרום באנדלוסיה שבוצעו על ידי המוסלמים בדם קר, היו גם תקופות של רגיעה יחסית. אבל מעולם לא ניתנה על ידי המוסלמים הכרה רשמית ב"כופרים" וזכויות האדם הבסיסיות שלהם נשללו מהם. ב-1100 הצהיר המשפטן המוסלמי, איבן אבדון, שאסור ליהודי או לנוצרי להיראות בציבור בלבוש נאה, אריסטוקראטי. הוא אף עודד אווירה של אפליה וביזוי נגדם והתווה כללי התנהגות כלפי ה"כופרים", שלפיהם אין לברך יהודי לשלום משום שהוא בן בריתו של השטן ותמך בסימון מיוחד על בגדי היהודים כדי שקל יהיה לזהותם.

לאחרונה נודע שבאמתחתה של העמותה תוכניות שיקדמו את הממד הפיזי-מוחשי שלה – בניין רב-קומות, שייקרא "בית קורדובה". הבניין עתיד לקום במרחק שני רחובות מה"גראונד זירו". הסיכוי שיוקם בניין במיקום זה נתפס כחציית קו אדום, למרות שדבר לא השתנה במצע הרעיוני של העמותה. חציית קווים זו מעלה לגבהים מדהימים את הפאניקה הציבורית בעיר ניו יורק, ברחבי ארה"ב ובעולם המערבי.

הנה לנו עוד דוגמא המראה בברור כיצד אובייקטים מוחשיים עשויים להקים ציבורים שלמים על רגליהם האחוריות, ואילו עמותות המפיצות רעיונות ומטפחות אידיאולוגיות נתפסות כ"שוגות בדמיונות". המידע על התוכנית להקמת "בית קורדובה" עורר תגובות חריפות שליליות, משום שבעיני רבים מהציבור המערבי מסמן הדבר כניעה לסחטנות מוסלמית.

תחושת הסלידה והזעזוע שחווינו לאחרונה לאור הסיכוי שיוקם מסגד לצד ה"גראונד זירו" נובעת מכמה סיבות. העיקרית שביניהן היא הסימבוליקה של מבנה זה, המכיל בקרבו מסגד.

מבנה פיזי הוא תזכורת בעלת נוכחות מתמדת במרחב ובזמן. ה"גראונד זירו" הוא מיתחם פיזי המנציח טרגדיה אנושית שנגרמה בכוונה תחילה כדי לפגוע בסמל התרבות המערבית הנתפסת כאויב האסלאם. לעומתו, "בית קורדובה" המתוכנן לעמוד שם מסמל בעיניים מערביות את ערכי התרבות שהצמיחה ועדיין מצמיחה טרוריסטים.

היש סיכוי שתכנית ההקמה של "בית קורדובה" תניח את דעת כל הצדדים למרות זאת?

הסיכוי מותנה ביישום הפתרון היחיד המוצע, העשוי להניח את דעת הקהל העולמית. הפתרון המוצע כרוך בנכונות העמותה להוכיח בעליל שהיא באה ממקום של כוונות אמיתיות לדו קיום בשלום, כבוד והכרה הדדיים. זאת היא תוכל להוכיח על ידי כך שתקצה ב"בית קורדובה" המיועד מרחבי פולחן שווים בגודלם לכל אחת מהדתות העיקריות בעולם. ימים יגידו.

"נטיות אנטי-ציוניות" ושאר ירקות

לעתים, כוונה טובה שמטרתה להפיץ במרחב הציבורי מידע על העשייה האקדמית, מלווה ברטוריקה נמוכה. כתוצאה מכך פוחת ערכו של המחקר המדעי בעיני הציבור. נכון שכלי השכנוע המתאימים ביותר למרחב הציבורי הם הדמגוגיה והשפה הפופוליסטית, אבל מאנשי אקדמיה אפשר לצפות לקצת יותר אחריות בהבאת דברים שכאלו לידיעת הציבור. שכן, אני עדיין חושבת שאנשי אקדמיה אמורים להעביר מסר ולא להשתמש בו כדי 'לעשות כותרות'….. 

למען הדיוק אומר כבר עכשיו שמדובר בדווח על ספרות אקדמית נרחבת העוסקת בהיבטים של הגשמת הציונות מאז תקופת היישוב עד ימינו אנו. באקדמיה ניטש ויכוח סביב עובדות ונתונים שמספקת לנו ספרות זו. לאחרונה גלש הויכוח מבין כותלי האקדמיה החוצה אל המרחב הציבורי ומתקבל רושם שמתנהל דו-קרב בין "מנצחים" ל"מפסידים". איכשהו הגענו חיש מהר לכך, שבמקום להפיץ מידע מתוך המחקר, רבים נאחזים בקרנות המזבח של כותרות העיתונות. והציונות בתווך. התוצאה היא שלאחרונה קורא הציבור ביקורת על חוקרים במוסדות אקדמיים בארץ ש"נוטים לאנטי-ציונות". יש מי שטוען ואף מוכיח שחומרים מסויימים, "אנטי-ציוניים", נלמדים בקורסים אקדמיים. המירוץ להוכחת ה"אמת" מתנהל בכותרות העיתון וחברי כנסת מזדרזים להתערב בנעשה בתחום האקדמיה [זו דוגמא מצוינת להשפעה של סדר היום התקשורתי על סדר היום של בית המחוקקים]. 

על מה ניטש הויכוח?  

סקירה תמציתית של הספרות המדעית מראה שאי-שם בין שנות ה-70 וה- 80, הציונות, שחרתה על דגלה עקרונות לאומיים אוניברסליים ושאפה לגאולה חילונית של הארץ, הגיעה לנקודת חדלון בולטת. תהליך זה החל את דרכו עוד בעשור הראשון למדינה אך התחזק ביתר שאת בין מלחמת ששת-הימים (1967) ומלחמת יום-כיפור (1973). לפיכך, במונחים של עידן היסטורי, התקופה הנוכחית נקראת לעתים "פוסט-ציונית", או "בתר-ציונית". מדברים על עידן  שהיה עד לכירסומה של האידיאולוגיה הציונית.

המחקר מצביע למעשה על כישלון הציונות, במיוחד במישור החברתי. השאיפה ליצור "יהודי חדש" והטענה שחלום זה יתגשם היא לכל היותר בגדר "מסורת מומצאת" (מושג שאותו אני מסבירה בהמשך). בפועל התבססה בישראל שכבה חברתית מטופחת, "ישראל הראשונה" (שמוצאה בעיקר מאירופה) ומנגד, שכבה מקופחת, "ישראל השנייה" (מהגרים מצפון  אפריקה ואסיה), שדבק בהם דימוי של "לא מפותחים" משום ש"הגיעו מעולם לא מפותח". 

"המצאת מסורת": או "מסורת מומצאת" 

דוגמא עכשווית ל"מסורת מומצאת" קשורה לקבוצה שמכנה עצמה "ניאו שמרנים". אלו טוענים שיש טעם לפגם בעשייה האקדמית של קבוצת חוקרים שאותם הם מכנים, "בעלי נטייה אנטי-ציונית". הטוענים ל"כתר האמת" הם לעתים אלו ולעתים האחרים. כיום אלו ה"ניאו שמרנים" המסבירים בכותרות העיתונות שבעלי "הנטייה האנטי ציונית" הם ממש "מתאבדים". אלו אוחזים במסורת זו והאחרים במסורת מומצאת אחרת. הבסיס נשאר אותו בסיס. הפרשנות המיתית משתנה, בהתאם למחנה שאותו שואלים.

הצבר – דיוקן. עוז אלמוג קרדיט: עם עובד.

מאז שחר האנושות, כל חברה, בכל המקומות ובכל הזמנים, נסמכה לצורך קיומה החברתי על "מסורת מומצאת". הציונות המוקדמת עשתה זאת בסיפור מיתי המסתכם בשורה אחת, "טוב למות בעד ארצנו". מסורת מומצאת זו עיצבה במשך שנים רבות את הזהות הקולקטיבית של ה"צבר" עד שהגיע העידן של "שרוליק". בספרו "שרוליק" מתאר עוז אלמוג ש"שרוליק התבגר יחד עם המיתוס ודמותו איבדה מהתמימות וערכי הצבר". מתוך המסה של אלמוג אפשר ללמוד כיצד דוד בן גוריון טיפח את דימוי הצבר כ"מסורת מומצאת" כשהוא מציב כנגדו את האנטי-גיבור, "היהודי הגלותי". לפי מסורת מומצאת זו דימו את דור הצברים לגיבורי התנ"ך, והנגידו אותם "לאלו שהלכו כצאן לטבח" (ביטוי שהיה שגור פעם ולאור ממצאים חדשים מתברר שגם במקרה זה הומצאה מסורת מגמתית). כלומר, לוקחים מציאות חברתית ויוצרים עבורה סביבה של מושגים שבכוחם לעצב אותה. ההזדקקות לכך היא ממשית, שכן המטרה היא לסייע לנו לצלוח הווה קשה, להעניק לנו ביטחון מול אימה קיומית ומפני שרירותיות הסבל. אפשר להתווכח על הדרך, אבל התוצאה היא הקמת מדינה ריבונית שצמחה מנקודת האפס הודות ל"מסורת המומצאת". 

עד כאן הבנו שיש תועלת עצומה במסורת מומצאת.

אבל יש גם מכשלה. כאשר המחקר מראה שחלקים רבים באתוס הציוני היו למעשה "מסורת מומצאת" מקימים באקדמיה קול צעקה. אבל מה שרואים מכאן לא ראו משם ועובדות תישארנה עובדות. העקרונות האוניברסליים שעליהם התבסס החזון הציוני, דהיינו, עקרונות שלפיהן לכל עם קיימת זכות אוניברסלית להגדרה עצמית ואוטונומיה, היו למילים הכתובות על הנייר בלבד. גם סמלי הציונות: "קליטת עלייה", "מיזוג גלויות", ו"יישוב הארץ" מומשו חלקית בלבד. 

לא קשה להבין את הבעייתיות בקבלת עובדות כפי שהן, במיוחד כשצריך לנטוש מיתוסים ומסורות מומצאות. אבל מכאן ועד לטענה שבעלי נטיות "אנטי ציוניות" באקדמיה אינם מקדמים מרצים באוניברסיטאות משום שהינם "ניאו שמרנים", זו דמגוגיה לשמה. אם נידרש מחקר שיבדוק טענה זו, עלינו להעמיד מחקר אובייקטיבי כשהדגש הוא על ערך ה"אובייקטיביות", משום שהנתונים שהגיעו לידינו עד כה אינם כאלו. 

סיכומו של דבר

אלו שמכנים עצמם "ניאו שמרנים" והעניקו לעמיתיהם תדמית של בעלי "נטיות אנטי-ציוניות", שוכחים שכולם עוסקים באותן סוגיות חברתיות ופוליטיות, כותבים ומפרסמים את ממצאיהם על התפתחויות חברתיות לאור ערכי הציונות, בכתבי עת מדעיים שעברו שיפוט קפדני. מי מרוויח מההתכתשות מעל דפי העיתונות? תדמיתו הציבורית של המחקר האקדמי בוודאי אינה מרוויחה מכך, אלא ניזוקה במידה רבה ומיותרת.

אלו המעדיפים להימצא במצב של הכחשה עצמית לנוכח המציאות, חייבים להתעשת. עלינו לעצור את הטעיית הציבור. אין "אנטי ציונות" יש "בתר-ציונות" והאחריות לדייק בנתונים המופצים בתקשורת ולתקן את דימוי המחקר האקדמי שניזוק היא של האקדמיה בלבד.  

הדרך ההחלטה והצדק

בג"ץ עמנואל לא מפסיק לעשות כותרות. אחד הבלוגים שמיטב לנתח את הסוגייה על היבטיה השונים – תומר פרסיקו, מלבן את הסוגייה עצמה על כל צדדיה. אבל אני רוצה להתייחס למעצרם של הורי התלמידות ובכך להוסיף על דעתו של אבינרי בהארץ (לא מידתי ולא חכם), שמתמקד בשמירת היחס הנאות בין פעולה לבין תוצאותיה, שעם דבריו אני מסכימה ומתכוונת להסביר זאת בדרך שלי.

ביום ראשון (20.6.2010) דחה בג"ץ את הדיון באפשרות ביטול/דחיית מעצרן של הנשים שדינן נגזר בשבוע שעבר, למועד חדש. מערכת המשפט שומרת על קו עקבי ורציונלי לגמרי. החלטת בג"ץ משנת 2009 מושתתת על צדק במובן היצמדות למערכת חוקים ותקדימים משפטיים. אבל 'צדק' הוא עניין אחד ופסיקה משפטית הגוררת התנגדות ומאסר הורים ובפועל העמקת הקרע החברתי, היא עניין שונה לגמרי. לא רק בנושאים שכאלו טמונה סכנה להעמקת הקרע החברתי. סוגיית היישובים בצפון השומרון ועזה שמצאה את פתרונה בפינוי כעשרים יישובים ב"תכנית ההתנתקות" הידועה, חרשה חריצים עמוקים במירקם החברתי השברירי כל כך שלנו. שני אלו הם תחומים ועניינים שונים, שהמשותף להם הוא הטיעון שההחלטה לגביהם 'צודקת', התקבלה בהתאם לחוק ולכללי המשחק הדמוקרטיים. פתרון שממלא אחר כללי החוק שרואה לנגד עיניו גם את הטווח הרחוק של החברה הישראלית – פתרון של 'צדק יצירתי', רצוי יותר ואף אפשרי.

פתרונות יצירתיים משלבים בין המצוי והצודק, לבין הרצוי והמתחשב. גישה כזו בחברה בעלת שסעים אידיאולוגיים, חברתיים ותרבותיים עמוקים היא מרשם טוב יותר מהגישה שמניפה את דגל ה'צדק הרציונלי' בכל פעם, בלי הבחנה.

 (1)  ב- 18 באפריל 2004 פרסם משרד ראש הממשלה בישראל את עקרונות "תוכנית ההתנתקות", לפיהם מתחייבת ישראל לסגת מרצועת עזה וצפון השומרון, ולפרק כעשרים יישובים. ב- 26 באוקטובר 2004 "תכנית ההתנתקות" של ממשלת ישראל, בראשותו של אריאל שרון, אושרה על ידי הכנסת. מאז סוף שנת 2004 העלו חוגים אידיאולוגיים שונים בחברה הישראלית טיעונים בעד ונגד היוזמה וביצועה. הביסוס לטיעונים בעד יישום ההתנתקות, כמו הביסוס לטיעונים נגד התכנית, נסמכו על ניסיון להעניק לגיטימציה או דה-לגיטימציה, בהתאמה, לאופי היהודי של היישובים בגוש קטיף ובצפון  השומרון. לפי ניתוח שלי (במאמר שפרסמתי בכ"ע אלפיים, 2007 חוברת 31, ע' 100-124) מחאתם של מתישבי רצועת עזה וצפון השומרון נגד תוכנית ההתנתקות נתמכה בטיעונים אידיאולוגיים ללא הועיל. ההחלטה התקבלה תוך שיקול דעת רציונלי, הצדק נעשה. כך גם נחרץ גורלם ועתידם של המפונים ותהליך שיקומם נמשך עד היום.

(2)  הדיון המשפטי בסוגיית החינוך ביישוב החרדי, עמנואל, גם כן משקף את הגישה השכלתנית שמניפה את דגל ה'צדק'. ההחלטה של בג"ץ עולה בקנה אחד עם החלטות דומות בעניין בתי ספר וקבלת תלמידים לכיתות בבתי הספר. במקרה של תושבי עמנואל היו למשיבים טיעונים שונים שלא הועילו. נורמות ומסורת אינם טיעון קביל בבית משפט שפועל אך ורק לפי אמות מידה יבשות. נכון, אלת הצדק מחזיקה במאזניים אך עיניה רעולות. ההשלכות החברתיות התרבותיות והערכיות עשויות להיות הרסניות, אך זהו ההיבט המשפטי וכך הוא נתפס על ידי מי שלנגד עיניו לא עומדים שיקולים ערכיים אלא רק עובדתיים. כללי המשפט נוקשים.  השקפות עולם – 'יוק'. תרבות מובחנת גם כן – 'יוק'. התוצאה הבדוקה היא סדק במערכת היחסים בין המדינה ומוסדותיה לבין ציבור שלדידו דין תורה ודבר תורה הם בחזקת ייהרג ובל יעבור. המשפט אינו עוסק במירקם החברתי של הציבור הישראלי, הוא עוסק בחוק. את הבעיות החברתיות משאיר המשפט לסוציולוגים.

חילונים מזוהים כרציונליים יחסית לחרדים המזוהים כמאמינים ופחות רציונליים. צדק יכול להיות 'יצירתי' במידה וניתן להתחשב בהבדלי תרבות והשקפת עולם

במהלך השבת האחרונה ישבו הורים מעמנואל בכלא וכדרכם בקודש קיימו את מצוות השבת, זימרו זמירות ורקדו לצלילי ניגונים שאחד מהם לקוח – איך לא – מן  המקרא. הם הלכו אחר המוטו הרוחני: "עוצו עצה ותופר, דברו דבר ולא יקום, כי עמנו אל". [ציטוט מתוך ספר ישעיה, פרק ח', פסוק פס' 10]. הפסוק מבטא היטב את דרגת האמונה והביטחון בה' שיש לציבור החרדי  – כציבור מאמין הוא תמיד סמוך ובטוח שכל עצה רעה "תופר" ושכל דבר רע, "לא יקום". הכל כפוף לשליטתו של הקב"ה – עמנו אל. במקרה הנוכחי, פסיקת בג"ץ היא עצה רעה המנוגדת להשקפת עולם חרדית. רב פלוני אמר: "לא כולם רואים את הדברים כפי שאנו רואים זאת...," והוסיף, "התקשורת לא וויתרה, להראות מפגן אדיר זה בלא להשמיץ… אי אפשר, ולפיכך הציגה התקשורת את פעולתכם, את מלחמתכם – מלחמת התורה, כמלחמה גזענית! ובכך הוליכה שולל את שאינם מבינים ומכירים את הדברים כראוי… "

מנגד, בעל דעה אלמוני, חילוני, משקף ראייה 'רציונלית' לחלוטין – "יהודים בגולה נהגו לכבד את דיני המקום…. במדינת היהודים כל זה לא קיים לגבי היהודים החרדים, או חלק מהם. … טוב עשה בג"ץ שהחליט כפי שהחליט. המדינה אינה יכולה להישאר אדישה לא לגזענות ולא לאפליה נוראה של נשים, ולא לעוולות אחרות הנעשות בחסות הדת…. אזרחי ישראל הם אזרחים לכל דבר ואזרחים צריכים להתנהג כאזרחים!

אם תשאלו אותי, ייתכן גם 'צדק יצירתי' שהוא, בראש ובראשונה, צדק המבוסס על שיקולים והחלטות רציונליות, כי לכך מכוונת הדמוקרטיה המערבית וזהו טבעה. יחד עם זאת, רצוי ואף אפשרי לשמוע מומחים בעניין התלוי ועומד כדי שהצדק יהיה חלק אינטגרלי מהחזון החברתי שכל קיבוץ של בני אנוש שואף אליו – הרמוניה. אין לנו מחסור במומחים בעלי רקע שיתאים גם לדיון כזה. שופטי בג"ץ אינם בחזקת מומחים בתחומי הסוציולוגיה והתרבות. הם גם לא מתיימרים להיות כאלו. החלטה שמתבססת על יידע מומחה ומביאה בחשבון הבדלים בתרבות ובהשקפות עולם לא תגרור את כולנו – חילונים רציונליים וחרדים מאמינים – למצב של הידרדרות במדרון חלקלק לאנרכיה.

קומיקס ואידיאולוגיה

לקראת הכנס 'קומיקס, זהות ופוליטיקה באירופה ובישראל'

בימים 5-6 במאי יתקיים הכנס 'קומיקס, זהות ופוליטיקה באירופה ובישראל' (יום ד', 5.5 בקמפוס אונ' בן-גוריון, יום ה' 6.5 במדיטק בחולון). ב- 6.5 בערב תיפתח תערוכה X+Y במוזיאון הישראלי לקומיקס וקריקטורה. הגיעו בהמוניכם…

בישראל, תרבות הקומיקס אינה מפותחת ונחשבת בעיקר ל"תחום של ילדים". בעיתונים הגדולים ל"מבוגרים" אין כמעט קומיקס. הארץ פרסם למשך תקופה מסוימת רצועת קומיקס שבועית בשם 'יתומי הסערה', גם סדרת ה'ברווז' של דודו גבע הופיעה בעיקר כקריקטורה ופחות כסיפור עלילתי. הקומיקס המיינסטרימי תוצרת ישראל מופיע בעיקר בתור מדורים או רצועות בעיתוני ילדים ונוער. בין סדרות הקומיקס הבולטות שנכבתו בישראל בשני העשורים האחרונים היו אלו של דודו גבע, זבנג של אורי פינק ובבא של שי צ'רקה. למעשה, סדרות אלה הן הקומיקס הישראלי היחידי שנכנס למיינסטרים. אורי פינק יצר גם מספר קומיקסים לאינטרנט, בהם 'שבתאי' באתר נענע, ו'הגולם' באנגלית ב-YNET ביחד עם אלי אשד. אלו עוסקים בצורה מבודחת בענייני אקטואליה.

 קומיקס ואידיאולוגיה

הרשימה הנוכחית נכתבת מתוך רצון להעיר ולהאיר לחלק מהקוראים עד כמה חשוב ערוץ הקומיקס לצמיחתה של חברה אזרחית. כולנו מודעים לכך שז'אנר הקומיקס מפותח כיום מאוד באירופה, ביפן (המאגנה) ובארצות הברית, וגם במדינות אמריקה הלטינית ומדינות מזרח אסיה. מדוע זה לא קורה כאן? אולי הכנס שמתקיים השבוע ייתן לנו תשובה ואולי הוא גם יצמיח מודעות וביקוש לקומיקס ל"מבוגרים".

רצועת קומיקס ראשונה בעולם – הבסיס לחברה אזרחית

ב-1895, כיכבה דמותו של "הילדון הצהוב" באופן סדיר בעיתון של ג'וזף פוליצר, ה'ניו יורק וורלד'. גוזף פוליצר היה המו"ל של העיתון משנת 1883. העיתון הופץ לראשונה ב- 1860 בניו-יורק סיטי. למעשה, הניו יורק וורלד היה הצהובון הראשון בארה"ב. העיתון מילא תפקיד בעיצוב התרבות האמריקאית ושימש כשופר למפלגה הדמוקרטית. בקומיקס הילדון הצהוב כיכב הילדון הקירח, השובב, שהיה לבוש בכותונת צהובה, פרי קולמוסו של ריצ'רד פלטון אאוטקולט. הילדון התגורר בסביבה אורבנית דמיונית בשם סמטת הוגאן. שמה של הסמטה הופיע בתחילה ככותרת לרצועת הקומיקס בהמשכים. למרות שהקומיקס כיכב מאז ומתמיד בדיון האקדמי של היסטוריונים העוסקים באומנות הקומיקס – בעיקר משום ההשפעה שנודעה לקומיקס זה על תחום הקומיקס שהתפתח בהמשך, וההשפעה על שיווק דמויות קומיות פופולאריות וקביעת נורמה לגבי חשיבות הקומיקס לתעשיית העיתונות האמריקנית – הרי כיום בעולם המודרני, חוקרים הבוחנים מחדש את הקומיקס 'הילדון הצהוב' מופתעים ולא משום הדמיון של הסדרה לקומיקס אחרים, אלא משום ההבדלים בין 'הילדון הצהוב' לבין קומיקס מאוחרים יותר.

קומיקס ואידיאולוגיה

בואו נודה שבדרך כלל הכיוון הכללי של מרבית רצועות הקומיקס בעולם המודרני הוא לשקף את האידיאולוגיה המיינסטרימית של הבורגנות. לעומת זאת, בקומיקס 'הילדון הצהוב' הרקע הוא שכונת עוני צפופה ומלוכלכת שהבתים בה מתפוררים. הילדון הצהוב וחבריו היו עניים, הבגדים שלבשו היו למעשה בלויי סחבות ואפילו הבעות פניהם של הדמויות בקומיקס שידרו עוני. ואם לא די בכך, רבים מהם פשוט חיו זרוקים ברחוב.

חוקרי קומיקס מודים כיום שאאוטקולט כיוון להציג ביקורת חברתית באמצעות קומיקס על הדמויות המתגוררות בשכונות העוני של ניו יורק דאז. אחד החוקרים כותב במפורש שעולמם של הילדון הצהוב וחבריו היה עולם "אכזרי שבו חיו ילדי זרים ומהגרים ונשים זקנות, פרועות שיער, שעיניהן הביעו עצב ופניהן שידרו מפח נפש וחוסר תקווה". כל זאת, למרות שהקומיקס היה מיועד בראש ובראשונה לבדר. פשוט מאוד, הקומיקס הבליט פנטזיה והיו בו ניואנסים הומוריסטים שטשטשו את תחושת הייאוש שהשתקפה מן הדמויות: ההומור כאן נשען בדרך כלל על כישרון החיקוי שהילדים בשכונת העוני היטיבו להציג, כשחיקו את היומרות ואת התנהלותם הפומפוזית של בני המעמד הגבוה.

בין סדרות הקומיקס המופיעות בעיתונות המיינסטרימית בארה"ב כיום, אין סדרת קומיקס שמגיעה לקרסוליה של הילד הצהוב מ'סמטת הוגאן', בבהירות תיאור ההרס הפיזי והחברתי וחוסר התקווה השוררים בשכונות עוני. קומיקס זה הוא למעשה סאטירה נוקבת על שכונות עוני בערים הגדולות, ובעיקר, הוא מעלה על נס את תפקיד האידיאולוגיה באומנות הקומיקס.

בקומיקס למבוגרים מוצאים בדרך כלל אידיאולוגיה ולא במובן הצר של פוליטיקה. קומיקס הוא כלי אידיאולוגי בעיקר במובן הרחב – הוא עשוי לשמש כערוץ שכנוע. וזה בפירוש כך כשמתבוננים לעומק בחלק מסדרות הקומיקס בימינו. לקומיקס בעיתונות (לא אצלנו !!) יש השפעה רבה על קהל הקוראים, לכיוון זה או אחר. הווה אומר – סדרות הקומיקס אוצרות בקרבן עוצמה רבה לביצור מעמדם של מעמדות השולטים בחברה ולחילופין, גם להתמוטטותם. קומיקס יכול לכוון לסוגיות מאוד מגוונות שבהן עוסקות חברות אזרחיות – תרבות, כלכלה, מגדר, הומוסקסואליות, מיתוסים ועוד.

 חברה אזרחית מעצם טבעה צורכת קומיקס

זו הטענה העיקרית שאני מבקשת להציג כאן. במדינות שבהן הקומיקס מפותח בתרבות המבוגרים, הוא ממלא תפקיד חברתי מהמעלה הראשונה. יוצר הקומיקס עוסק בכוונה תחילה בחיזוק ערכים או מוסדות דומיננטים בחברה ולחילופין, בביקורת וערעור הסטטוס קוו. וזו איננה מלאכה פשוטה. לפיכך, ראוי לאמץ את כלי הביקורת הזה ובאותה נשימה ראוי להוסיף שחברה שאיננה צורכת קומיקס, אלא מותירה ואקום בתחום כה אסטרטגי – חסרה אחד הכלים החשובים ביותר ליצירת חברה אזרחית!

לרגל ציון יום העיתונות החופשית הבינלאומי, שחל אתמול, חשוב להזכיר כאן את ואקום הקומיקס (למבוגרים) הקיים בישראל, שאולי אומר עלינו משהו. הקומיקס ממלא אצלנו  תפקיד מרכזי בבידור ילדים ומתבגרים. כדי לפתח את התחום דרושה קודם כל תרבות שצורכת קומיקס. אולי אלו שבאו ביום שישי לחנות קומיקאזה הם דור העתיד שממנו תבוא הישועה (ראו רשימה קודמת).

אז מה עושים? מעודדים פתיחות, חינוך לאזרחות, מודעות לפונקציה של הקומיקס ככלי לקידום חברה אזרחית, מעודדים מודעות לתרבות המערב ולא רק לתרבות הצריכה האמריקנית.

מכאן אני מצדיעה מכל הלב ושולחת שבח והודייה לקומיקסאים מקומיים כישרוניים ונאמנים: אורי פינק, שי צ'רקה, דודו גבע ז"ל, מישל קישקה ו… יריב אמציה, שם העט של פנחס שדה.

מדורות ל"ג בעומר – מסר לתקשורת

אל תתנו במה ביום הזה לאנשי הימין הקיצוני כמו נועם פדרמן שמצאו דרך לנצל את ל"ג בעומר כדי לשרוף את סמלי היריב… הפעם זו דמותו של אובמה.

ילדים אוהבים את ל"ג בעומר

בעיני הילדים זהו יום מיוחד במינו בו מותר להדליק אש ולחגוג ליד המדורה. ילדים עובדים קשה כדי לקושש עצים ואחר כך נהנים ממראה הלהבות ומהטעימות. אני מפרגנת להם. חוץ מזה, יש משהו קסום בהבערת אש המדורה. גם הקטנטנים רוצים לקחת חלק, הם עוזרים לגדולים ומגיעים עם הוריהם להתפעל ולחוות את יציר כפיהם של הגדולים מהם.

כדי למנוע זיהום אוויר אפשר ואף רצוי לשוחח עם הילדים בבתי הספר. להכין אותם ולהסביר להם מה מותר ומה אסור לשרוף ומה קורה כששורפים חומר בעירה הפולט רעלים.

מסר לתקשורת

בהזדמנות זאת ברצוני להעביר מסר לתקשורת. דברו יותר על שמירת הסביבה ופחות על ניצול ציני של ל"ג בעומר על ידי הימין הקיצוני: בעיקר, אל תתנו להם ולתככיהם במה. במיוחד אל תעשו זאת כשמדובר בשימוש ציני של סמלים ובאקט סימבולי של שריפת דיוקן היריב שלהם.

אל לה לתקשורת לנפח את האידיאולוגיה הקיצונית ימנית. זו מספיק בעייתית גם בלי שתסקרו אותה. ברצינות, מה יוצא לכולנו מזה? אל לכם ליפול למלכודת של חסידי האידיאולוגיה הנלוזה שלהם ולהקדיש לכך אייטם, הם לא שווים את זה. הם לא שווים דיון ציבורי. חוץ מזה, לא התקשורת צריכה לעסוק בכך, המשטרה חייבת לפעול ולבדוק את חוקיות הכוונות ו/או הפעולות שתתבצענה בעוד ימים ספורים, אם בכלל.

תזכורת למי ששכח מיהו נועם פדרמן:

בימים שעוד מותר היה לשדר את תוכניתם הסאטירית המוצלחת של שי ודרור, הם יצרו קשר עם היצור הזה, הפתיעו אותו בכוונה ושאלו אותו מספר שאלות משמעותיות, הקשיבו לדברים:

 מתוך: שי ודרור, שודר בערוץ 10