ארכיון תג: אידיאולוגיה

הסברה: המשפחה המורחבת

הטראומה היא אותה טראומה, בעיני כולם. הטרור הוא אותו טרור. אבל מה אמור להיות סגנון השיח בתוך המשפחה על המצב והטרור? איך יתגלגלו הדברים במפגש מתוכנן של פלג שלם במשפחתנו? האם ההתרגשות הראשונית תתגבר על חילוקי הדעות האידיאולוגיים במשפחה המורחבת?

******

לפני כחצי שנה קיבלנו הודעה משמחת מקרובי משפחה שגרים בקליפורניה. מיכאל להמן, אשתו מילי ואחותו קארין קירשנר יבקרו כאן "אחרי החגים". הם לא ביקרו בישראל מזה ארבעה עשורים. בפעם האחרונה שבה נפגשנו הם היו ילדים והתלוו להוריהם. את הביקור הנוכחי בישראל, שהחל אתמול, הם תכננו בקפידה רבה תוך שיתוף פעולה נמרץ של כל הקרובים בארץ. אט-אט הם פרסו בפנינו את תוכניתם. ככל שחלף הזמן התרבו הדוא"לים והתגבשו תוכניות מדויקות מבחינת התזמון והמשתתפים במפגש. הרצון המשותף לערוך מפגש צאצאים של משפחת להמן לדורותיה סחף את מרבית בני המשפחה ואיש לא תיאר לעצמו שבבא רגע האמת יהיה עליו להיות סוכן בזעיר אנפין של משרד ההסברה. איש לא חשב על המלכודות הכרוכות בכך. והנה נקלענו לתוך קלחת של גל טרור.

הכל התחיל בעבר הרחוק, בקשר משפחתי הדוק בין אחים: סבתי לבית להמןסופי צ'רניאק – ופריץ להמן, נכדיהם של הרב, ד"ר מאיר להמן. המפגשים ביניהם היו ממוסדים ומתוזמנים להפליא. סבתי עלתה ארצה מגרמניה עם בני משפחתה עוד בטרם החלו אירועי השואה הנאצית. פריץ להמן מעולם לא התגורר בישראל. בצעירותו עזב את גרמניה הנאצית והתיישב בארצות הברית, שם למד רפואה והתמחה ברפואת אף-אוזן-גרון. בנו מיכאל ובתו קארין גדלו באווירה של זיקה למשפחה שבישראל ולמדינת ישראל, כארץ שבה חי עם ישראל לבטח. הקשר המשפחתי נמשך גם לאחר מותו של פריץ ושל אחותו סופי. מיכאל וקארין החליטו שהגיעה העת לחדש כקדם את המפגשים המשפחתיים ואת הקשר בין הפלג האמריקאי והישראלי של צאצאי להמן אלו.

משבר בטחוני מדיני והפוטנציאל למשבר משפחתי

רבות דובר על תיירות בימים של משבר בטחוני מדיני. אחרי מבצע "צוק איתן" החמיר המשבר התיירותי ביתר שאת. המבצע הצבאי התפרס על פני חודשי קיץ 2014 שבדרך כלל מציינים בהם את שיא עונת התיירות. הסטטיסטיקות מראות שמאז "צוק איתן" התיירות לישראל דעכה ולא שבה למצבה הנורמלי. תיירים מסרבים להגיע לישראל בגלל המצב הביטחוני, ואלו שמגיעים לכאן עושים זאת בעיקר עקב זיקה לקרובי משפחה שלא התראו עמם זמן רב.

זו לנו הפעם הראשונה שאנו ניצבים בפני דילמה מהותית ותוהים כיצד לא להיקלע לחילוקי דעות ולהפר את השמחה המשפחתית שבמפגש המתוכנן בימים אלו. כפי הנראה נידרש לתחכום ופרשנות "נכונה" של המצב ונצטרך להסביר לעצמנו ולקרובינו את הקלות הבלתי נסבלת שבה מתרחשים האירועים האחרונים. הנושא בוודאי יעלה בשיחות שכן יהיה צורך לכוון את קרובינו ולאלצם להביא בחשבון שהתכניות שעליהם עמלו זמן רב בתשומת לב מירבית, עלולות להשתנות. הם אמנם בחרו בתל אביב כיעד המוצא שלהם לכל יעדיהם התיירותיים, אבל פה ושם ישהו בצפון ובדרום, וגם בירושלים.

אבל לא בכך טמונה המלכודת. עזרה בתכנון מסלול מחדש אינה מלאכה קשה. הסבר ופרשנות למצב הנוכחי הם הבעיה. המשבר המדיני עלול להוביל למשבר משפחתי.

אין ספק שתיירים המגיעים לישראל מודעים לסכסוך הישראלי-ערבי/פלסטיני ולהשלכותיו האפשריות על תוכניותיהם בעת שהותם כאן כתיירים. הם גם מבינים שהציבור נחלק ליריבויות אידיאולוגיות בנוגע לסכסוך. יחד עם זאת, במפגש משפחתי מורחב הנושא הזה הוא בנפשנו.

הסברה – מאיזו נקודת מבט?

אני לא רוצה להישמע כאדם פסימי אבל ברור לי עד כמה רבים הסיכויים שהמפגש המשפחתי יחשוף לראווה את השסעים העמוקים בחברה הישראלית. לנוכח טראומת גלי הטרור אי אפשר לשתוק ולהשתיק זרמים הקיימים לא רק בחברה בכללותה אלא בקרב המשפחה המורחבת.

עד אתמול, כשנחתו השלושה בישראל, ברכתי על היוזמה לחלק את המפגש לשניים. מפגש אחד עם הפלג ה"חילוני" של המשפחה בתל אביב. מפגש שני עם הפלג ה"דתי" של המשפחה בירושלים. שכן ממילא מספר הנפשות בכל אחד מהמפגשים ממלא אולם שלם. לפני שאתפס כמי שבוחלת בקשר עם שומרי המצוות שבמשפחה אבהיר כאן שהקשר המשפחתי שלנו איתן ויציב. הוא נבנה והתפתח על ידי דור הסבים והסבתות שלנו. אנו משפחה מאוד מלוכדת ומעולם לא ייחסנו חשיבות לסממנים כמו שמירת מצוות ושמירת השבת. עניינים אלו התגמדו לנוכח השמחה שבמפגשים המשפחתיים שערכנו כשעוד היינו שבט מצומצם.

והנה בא המשבר המדינתי וטורף את כל הקלפים. כמו כל אירוע טראומתי שאנו מתבקשים להתייחס אליו ולהבהיר אותו לעצמנו ולאחרים, גם בגל הטרור הנוכחי (האינתיפאדה השלישית, אם תרצו), אני מוצאת צורך בכך, אבל הפעם צפה ועולה דילמה שלא חלמתי שתעלה. הרי השאלות יישאלו. שלושת בני המשפחה שהגיעו אתמול מארה"ב יודעים היטב מה המצב כרגע.

כולנו רואים עין בעין את גל הטרור כאיום על ביטחוננו האישי וכבעיה לאומית. כולנו חשים חרדה מפני הבלתי צפוי: האם הפיגוע הבא יתרחש לידינו? האם ילדינו בטוחים כשהם בגן ובבית הספר? האם הפועל בבניין הסמוך הוא אחד מאותם נערים שעלולים לפגוע בנו? האם להימנע משימוש בתחבורה ציבורית? אבל האצבע המאשימה תופנה לאן שהוא. המציאות בהכרח תגרור פרשנויות ובתוך כך תקבל צורה דרך משקפיים כאלו או אחרים של בני המשפחה.

 הטראומה היא אותה טראומה, בעיני כולם. הטרור הוא אותו טרור. אבל מה אמור להיות סגנון השיח בתוך המשפחה על המצב והטרור? איך יתגלגלו הדברים במפגש מתוכנן של המשפחה המורחבת? האם ההתרגשות הראשונית תתגבר על חילוקי הדעות האידיאולוגיים במשפחה?

הפוליטיקה של הזיכרון הלאומי

הייתה התנגדות של היהודים בגטאות של אירופה בתקופת שלטונו של היטלר, נגד התוכנית להשמיד אותם – בניגוד למה שמפלגת השלטון בישראל בשנות ה-50 רצתה שהעם יאמין בו – שהיהודים הלכו כ"צאן לטבח". מחובתנו לעשות מאמץ ולשוב אל ההיסטוריה , לנבור במסמכים ולגבות עוד עדויות מניצולי שואה שעדיין חיים עימנו.

*********

אמש, במעמד הדלקת המשואות לזכר הנספים בשואה שהתקיים ברחבת גטו ורשה ב"יד ושם" ירושלים, הובלטה העובדה שביום הזיכרון לשואה שחל השנה אנו מציינים מלאת שבעים שנה למרד גטו ורשה. הבוקר התראיין משה ארנס על מחקרו העוסק במרד גטו ורשה. ב-2009 ראה אור ספרו דגלים מעל הגטו, בהוצאת ידיעות ספרים, בו הציג ארנס ממצאי מחקרו השופך אור על מחלוקת היסטורית בין הזרמים האידיאולוגיים בגטו שחלקם סרבו לשתף פעולה עם מארגני המרד.

אנדרטה לזכר מרד גטו ורשה, ביד ושם (באדיבות אתר סרוגים)

אנדרטה לזכר מרד גטו ורשה, ביד ושם (באדיבות אתר סרוגים)

קטע מתוך ספרו של ארנס – פורסם באתר ידיעות ספרים – מספק הצצה על מה שקדם למרד גטו ורשה:

לקראת ערב פסח תש"ג (אפריל, 1943), הוציא היינריך הימלר, סגנו של היטלר וראש הס"ס, הוראה להשמיד את כל יהודי ורשה שנותרו בחיים. הגיעה עת המרד. אך גם בשעה זו לא הצליחו הנדונים למוות להתאחד. המחלוקת האידיאולוגית בין תנועות הנוער הסוציאליסטיות, שהקימו את הארגון היהודי הלוחם (אי"ל), בפיקודו של מרדכי אנילביץ', לבין בית"ר הרביזיוניסטית, שמתוכה הוקם הארגון הצבאי היהודי (אצ"י), בפיקודו של פאבל פרנקל, גרמה לכך ששני הארגונים פעלו בנפרד, ללא תיאום.

וכל השאר הוא היסטוריה. המרד נמשך שלושה שבועות שבמהלכם או זמן קצר לאחר מכן, כל אנשי הפיקוד הבכיר של אצ"י נהרגו. לעומת זאת, סגנו של אנילביץ' ואחרים מהתנועות הסוציאליסטיות שרדו וחלקם עלו ארצה.

וכאן מגיעה הפואנטה,

עובדות אלה והמשכה של המחלוקת האידיאולוגית בין התנועות הסוציאליסטיות והרביזיוניסטים הן הסיבות העיקריות לכך שחלקו החשוב של אצ"י במרד גטו ורשה נזנח וכמעט נשכח בהיסטוריוגרפיה של השואה. כתוצאה מכך, למרות שמרד גטו ורשה הוא אחד מאירועי השואה המונצחים והמתועדים ביותר, והוא ממלא תפקיד מרכזי באתוס הציוני ובזיכרון הקולקטיבי של העם היהודי, לא הייתה עד כה (2009, ת"ה) הכרה בחלק המשמעותי שמילא אצ"י במרד, ואשר לא נפל מחלקו של אי"ל.

דגלים מעל הגטו, משה ארנס, 2009, הוצאת ידיעות ספרים.

דגלים מעל הגטו, משה ארנס, 2009, הוצאת ידיעות ספרים.

גם הבוקר, אמר ארנס שתהליכי הזיכרון וההשכחה הם בידיו של השליט. רוצה, מעלה עובדה היסטורית על נס, רוצה, משכיח אותה. ותוך כדי כך ציטט ארנס את התובנה של ג'ורג' אורוול בספרו 1984 – "מי ששולט בעבר – שולט בעתיד ומי ששולט בהווה – שולט בעבר". את הדברים הללו אמר ארנס בחיוך וציין שכיום אין כמעט מצבים כאלו. השליט אוחז בידיו את השרביט ושולט על ההווה בלבד. באשר לעבר, נחשפים מחקרים ונגבות עדויות וכל אלו מוצגים לראווה בספרות, בסרטים ובמוזיאונים. ממרחק של זמן כולנו מוכנים לקבל עובדות שבעבר לא הייתה כל לגיטימציה לקבלן.

כשעמדתי דום הבוקר במשך שתי דקות וכיבדתי את זכר ששת המיליונים מבני עמי שנספו בשואה, עדיין הדהדו בי מילותיו של ארנס מהראיון עימו בתכנית הבוקר של הערוץ השני: הייתה התנגדות של יהודים בגטאות של אירופה בתקופת שלטונו של היטלר, נגד התכניות להשמיד אותם – בניגוד למה שמפלגת השלטון בשנות ה-50 רצתה שהעם בישראל יאמין בו – שהיהודים הלכו כ"צאן לטבח". מחובתנו לעשות מאמץ ולשוב אל ההיסטוריה, לנבור במסמכים ולגבות עוד עדויות מניצולי שואה שעדיין חיים עימנו – עלינו, הציבור, מוטלת חובה לשלוט בהיסטוריה ולתת לה משמעות, כדי שנדע מי אנחנו – אז והיום – כדי שיהיה לנו עתיד.

בין נרטיב לתעמולה… ערכת לימוד על "הנכבה"

ערכות לימוד כגון זו המופצת על ידי עמותת "זוכרות", על הנכבה: "איך אומרים נכבה בעברית?", אינן "תמימות". במיוחד כשמדובר בתלמידים שהם "קהל שבוי" וכל מענייניהם נתונים להשגת ציון גבוה במבחן. לכולנו חייב להיות ברור שערכת לימוד על מכלול תכניה, מתקבלת בתנאים הנוכחיים כ"עובדה", אלא אם כן דימוי בית הספר יחדל להיות "בית חרושת למבחנים".

"נכבה" היא מילה וגם סמל המייצג אירוע. כסמל יש בה לא מעט ניואנסים וצורות הפעלה בזיכרון הקולקטיבי של עמים וקבוצות. האם טקסט יתקבל על ידי הקורא כנרטיב, עובדה היסטורית, תעמולה, דמגוגיה וכי"ב? קהל שאינו בקיא בהבדלים ולא ניחן בחושים המאפשרים לו להבדיל בין נרטיב לבין תעמולה, לדוגמה, מסתכן בחשיפה למידע שיפגע בכושר השיפוט שלו לאורך זמן.

עדכונים שוטפים מגיעים לדוא"ל שלי מעמותת "זוכרות". ברב המקרים אלו דווחים על כינוסים, ספרים שהעמותה מפרסמת, כתבי עת וכינוסים, ביקורים במקומות שהיו כפרים ערביים לשעבר וציון שמות המקומות והרחובות המקוריים. לרשותה של עמותה זאת חוקרים בעלי השכלה אקדמית היודעים להשתמש בכלים אובייקטיביים לצרכי מחקר. החומר שהצטבר בארכיון העמותה מכיל חומרים שלא כולם אומתו כעובדה היסטורית מדויקת. פה ושם מבצבצים בפרסומים שלהם אי אלו "משאלות לב".

מורים לאזרחות טוענים שהם מעוררים דיון בכיתות, בהקשר לערכת לימוד זאת, האמנם? עד כמה שידוע לי, מרבית התלמידים עדיין לומדים בעיקר כדי להצליח במבחן, וההוראה היא פרונטלית. לא רק זה, התלמידים הם "קהל שבוי" וערכת לימוד המיוצרת בבית גידול ששם לו כמטרה להנציח את ההיסטוריה של היישוב הערבי עם קום המדינה ואת הנכבה, לא יכולה להיכלל בין חומרי לימוד שחובה להיבחן עליהם. המושגים, השמות הערביים של כל מקום ואתר בארצנו שבהם ישבו פלסטינים (גם זה נרטיב) הם רק חלק ממה שנכלל בערכת הלימוד. על גבי עובדות קשיחות בונים מאגר היסטורי וגם נרטיב. כשמלמדים תלמידים שכל שאיפתם היא להצליח במבחן, יש להביא בחשבון שאת המטען הזה הם עשויים להפנים ויקשה עליהם להפריד בין המוץ לתבן.

אני ממליצה למשרד החינוך לאסור בשלב זה את הוראת החומרים שבערכת הלימוד שמפיצה עמותת "זוכרות" ולנקוט בכל חומרת הדין כנגד מורים שמלמדים תלמידי חטיבת ביניים על ה"נכבה". הוראת החומרים שבערכה היא לא רק פשלה של משרד החינוך אלא גם פשלה של צורת החינוך. על מנת להכשיר לימודי הנכבה, המתכונת היחידה שבה ראוי לעשות זאת היא עבודה באזרחות, ידיעת הארץ, סוציולוגיה של המיעוטים בישראל וכן הלאה. שישלחו תלמידים לכתוב עבודות בנושא אזרחות ומי שירצה ינבור בארכיון של זוכרות. או אז, יבינו תלמידים את ההבדל בין עובדות, נרטיב ותעמולה וידעו מה לפניהם.

במילה אחת, תנו לתלמידים לעשות את השקלא והטריא בעצמם. עליהם להיחשף מרצונם לחומרים שונים. ציידו אותם בחושים ובכישורי ביקורת לא רק לצורך עבודה בבית ספר אלא לחיים שלהם.

מה מייצג יצחק רבין?

מה ניתן לומר על תחושת הדעיכה בזיכרון הלאומי בהקשר למורשתו ומנהיגותו של יצחק רבין,
כפי שהגדירה זאת בתו, דליה רבין, בכינוס שהתקיים ב"מרכז יצחק רבין" בתל אביב?

בשלהי המאה הקודמת פרסם חוקר בשם בארי שוורץ ספר המצביע על שינוי מקיר לקיר בין מה שייצג בתקופת כהונתו לבין מה שמצייג כיום הנשיא האמריקני ה-16, אברהם לינקולן בעיני עמו. בחרתי לתאר בקצרה תהליך של האדרת מנהיג, איש ציבור וראש מדינה זה, שהתרחשו בקרב הציבור האמריקני. המקרה אמיתי ומחייב אזכור במיוחד לאור התחושות שלנו כיום כלפי דעיכת זכרו ומורשתו של יצחק רבין.

לינקולן לא היה נשיא פופולרי במיוחד. ההיסטוריה מתעדת כיצד דעכו סיכוייו להיבחר בשנית לנשיאות, סמוך להירצחו. אף על פי שהרצח זיעזע אומה שלמה, הרצח לא שינה את היחס הכמותי בין תומכיו של לינקולן לבין מתנגדיו. מתנגדיו של לינקולן היו אזרחי צפון אמריקה שנטרו לו איבה משום שנקט סלחנות יתר כלפי אזרחי הדרום סביב מלחמת האזרחים. יתר על כן, המחנה הדמוקרטי היה המתנגד העיקרי למלחמה אך גם בקרב הרפובליקנים נמצאו בודדים בלבד שתמכו באופן ניהול המלחמה על ידי לינקולן. למרות שבעיני הרפובליקנים לינקולן סימל דמות פטריוטית לאומית, הם בהחלט היו שותפים לדעה שהוא לא ייזכר  בהיסטוריה של האמריקנים כמצביא דגול לאור התנהלותו במלחמה. התייחסות העם האמריקני לזכרו של לינקולן, במשך תקופה ממושכת מאז הרצח (14.4.1865) עד לתחילת המאה ה-20, הייתה בשפל ובכל זאת השתנתה מאז מהקצה אל הקצה.

איך זה קרה?

מה שעודד את תחילת השינוי הוא תהליך ציבורי של התבוננות פנימה. מודעות ותובנות של אומה שלמה באשר לאידיאלים שלה, ערכיה ועקרונותיה. התודעה הלאומית היא אלמנט מרכזי בתרחיש של הפיכת מנהיג לאייקון. ככל שהתודעה הלאומית נטתה יותר לכיוונים המאפשרים להכיר בלינקולן כמי שמגלם את עיקריה, כך התגברה חשיבותו כאייקון לאומי. תוך חמש שנים מאז ש"התגלה" מחדש, הפך לינקולן לסמל האידיאלים הנעלים ביותר של האומה האמריקנית.

חשוב להבין שמדובר בדימויים ולא בקביעת עובדות או בחיטוט בנבכי העבר. הצורך לבטא ערכים נשגבים בנקודת זמן ספציפית בהיסטוריה האמריקנית הכתיב את הדימוי החדש של לינקולן ומורשתו. עקב תפיסה עצמית וערכים מוסכמים שאיתם מזדהה העם האמריקני מאז תחילת המאה ה-20 זכה לינקולן להאדרה כמנהיג המסמל אידיאל נשגב של האומה האמריקנית. כיום, וושינגטון ולינקולן כאחד מככבים בפנתיאון של הנשיאים הדגולים.

חגיגות המאה להולדתו של לינקולן העלו על נס את המנהיג הנשגב לא משום שנחשפו הישגים וגילויים חדשים המצדיקים זאת. בתחילת המאה ה- 20 הגיע לפרקו דור בעל תודעה חזקה מאוד שהחברה האמריקנית היא חברה דמוקרטית בעלת חוסן ניכר. כך שהזמן היה בשל לשינויים ודמותו של לינקולן כיכבה משום שנבנתה בהתאם לאידיאלים עכשוויים. במלחמת העולם הראשונה, אמריקה השתלבה במאמץ המלחמתי ב- 1917 והתקשורת לא חדלה לאזכר את המנהיג הדגול, לינקולן, כדי לעודד את העם. המדיה נחלצה לניעור האבק מעל דמותו של לינקולן. הפרסומים בעיתונות המאדירים את לינקולן כמנהיג היסטורי בעל שיעור קומה התרבו ככל שציבור נרחב בקרב האומה האמריקנית נזקק למודל היסטורי שכזה. האיזכורים הבליטו באופן סלקטיבי רק תכונות והישגים של לינקולן שראוי ורצוי להבליט. ואילו את חסרונותיו לא העלה איש על דל שפתיו ואף דאגו להשתיקם.

כלומר, השינוי בדימוי המיוחס ללינקולן לא נבע מפעילות מכוונת ומגמתית להאדרתו. טקסים, מזכרות, ספרים, תקשורת, פסלים, מרכזי הנצחה וכן הלאה היו גם היו. אך העובדות מראות שכל אלו הפכו לעניין שבשגרה. חיפוש אחר עובדות או ממצאים חדשים כדי להעלותם כל פעם מחדש בעצרות זיכרון אינם אלא המשך של אותם הרגלי הנצחה. עובדה, לינקולן נותר במשך תקופה ארוכה בירכתי הזיכרון הקולקטיבי.

יצחק רבין נורה למוות בעצרת למען השלום, ב-4 בנובמבר 1995.

רצח רבין התרחש בעיצומה של עצרת למען השלום, כשלעצמו ערך אנושי אידיאלי בעל משמעות ורלבנטי במיוחד לחברה הישראלית. יחד עם זאת, שוררת כיום תחושה שמורשתו של רבין ודמותו הולכים ומיטשטשים, הולכים ונמוגים. ההמונים ממעטים להגיע לעצרות זיכרון, וקיימת נטייה למקם את העצרות באולמות קטנים יחסית למה שהיה נהוג בעבר (עיריית מודיעין, לדוגמה).

כשם שלינקולן נתפס לאורך שנים רבות כמנהיג שלא איחד את העם, כך לגבי יצחק רבין. הרצח זעזע ולכן יום הזיכרון לרצח רבין הפך לאירוע מלכד. אך רבין עצמו לא נתפס עד היום כמנהיג שאיחד את העם. אדרבא, סמוך להירצחו סערו הרוחות והמתח בין מחנה הימין ומחנה השמאל רק הלך והתגבר ובא לידי ביטוי קודם כל באלימות מילולית חסרת תקדים ואחר כך ברצח. היה לנו מנהיג, בן גוריון, שנתפס עד היום כדמות מכוננת, כמנהיג שידע לאחד את העם (פרט למק"י וחירות). בן גוריון מצוטט כמי שהכריז על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. ברבות הימים קמו "אנטי ציונים" כפי שהם מכונים על ידי מחנה ה"ציונים", ומורשתו של בן גוריון נקלעה לעין הסערה – בזירה האקדמית בעיקר.

"לא לעולם חוסן" – שינויים פנים מערכתיים, זויות ראייה, עמדות, דעות, הבנות, כל אלה ועוד מקבלים משקל באימוץ דמויות היסטוריות ספציפיות ופועלן כאות וכסמל לאומיים בנקודת זמן ספציפית. על אלמנטים ערכיים שכאלו אין שליטה בדרך כלל. מאמצים שנעשים מ"למעלה למטה" עשויים לאכזב אם אין מיתאם בינם לבין הלכי הרוח של הציבור. אין להם תפקיד מרכזי בשאלה האם זכרו של רבין ומורשתו יעלו עובש ויירקבו תחת אבק ההיסטוריה אם לאו.

דור הולך ופוחת!?

לפי אחד הנרטיבים הבולטים של הדור שחווה את מלחמת יום הכיפורים מקרוב כאירוע טראומטי, מותם של הלוחמים במלחמה ההיא, לפני 37 שנה, היה לשווא. היה כמובן נרטיב נוסף שהאדיר את כוחו של צה"ל על ש"הצליח להפוך את הקערה על פיה" ולהסיג את המלחמה לשטח האויב, ועוד נרטיב שסיפר שניצחוננו למרות ההפתעה והמכה שחטפנו בתחילת המלחמה היה פועל יוצא של היותנו עם בחירה, הניצל תמיד בנס מכל אסון ושבר. אך הנרטיב המרכזי מדמה את המלחמה לתופת ואת קברניטי ישראל, בני הדור ההוא, ל"עוקדים" בלתי נלאים.

הדור שהמלחמה ההיא עיצבה אותו הלך ובגר וכיום מחזיק במרבית עמדות המפתח במגזר הציבורי והפרטי כאחד. האם יש לדור זה משנה סדורה? האם יש לו מה להציע והאם האג'נדה שהוא מציע מחדשת במשהו את המוכר והידוע? כשקוראים או מאזינים לדברים שנאמרו לרגל יום הזיכרון ה- 37 לחללי המלחמה ההיא נדמה כי פרט לרשימה הולכת ותופחת של לקחים מאותו שדה קרב, התבטאויות ציניות וחשדנות כלפי מה שהתרחש לפני המלחמה, בזמן המלחמה ואחריה, תוך הבעת יחס בוטה כלפי מי ששלח אותם ל"תופת של המלחמה הארורה ההיא", אין הם מציעים אג'נדה של ממש, מסגרת רעיונית משל עצמם, או משנה סדורה וקונקרטית המחדשת משהו.

ערעור סמכותם של בני הדור הקודם מלווה במשך 37 שנה בדבר אחד בלבד: ספקנות כלפי  השקפת העולם של הדור הקודם: על מהות הציונות (ערעור שהפך להתכתשות לאחרונה בעד או נגד הפוסט ציונים), על זכותנו על ארץ ישראל, על היחסים בין ישראל ובין העם היהודי, על מהות היהדות וכיוצא באלה.

מאז שלהי 1973 גיבש דור המלחמה ההיא סגנון ביטוי בוטה והפגנתי כלפי ייצוגיו של הדור המבוגר ממנו, מהסוג שאינו חס על בני הדור שלפניו. אך בעוד שלדור הקודם היה חזון ברור והשקפת עולם עצמאית משלו, שלוחמי מלחמת 1948-9 היו חדורים בה בכל רמ"ח אבריהם, אי אפשר להצביע על תהליך דומה שעברו בני הדור של מלחמת יום הכיפורים – צעירים בגילאי 20-30, שהיו בשלב בחיים שבו מתעצבות עמדות והשקפות משום שזה הגיל שבו מסוגלים בני האדם לפתח חשיבה מופשטת, ולקלוט השקפת עולם פוליטית.

חמי שלו, הכותב במהדורת השבת של "ישראל היום", ומאוד מוערך בעיני, משלב במאמרו (17.9) דברים לזכרו של חבר טוב. באמתחתו אין בשורה חדשה. חיפשתי. מה שיש בכתבתו למכביר הן מילים המקטרגות על בני הדור הקודם: "מלחמת יום הכיפורים הייתה המלחמה של "הדור שלי", שנולד אחרי קום המדינה להורים בוגרי תש"ח או ניצולי שואה וחי בצל החוויות והטראומות שלהם… למד בסוף היסודי או בתחילת התיכון בתקופה ההרואית של מלחמת ששת הימים, והתגייס בתחילת שנות ה- 70 מתוך אמונה נאיבית בצדקת הדרך ותושיית המנהיגים…"

גם יעקב עמידרור ("ישראל היום" 17.9) מעלה על הכתב רשימת לקחים שהפיק מהמלחמה ההיא, אך אין הוא מחדש דבר: "לקחים חשובים מן המלחמה: ראשית, אסור להיות שאננים. כל תשובה יש לבדוק בספקנות, כי רבות מהן ניתנות מתוך ביטחון עצמי מופרז. הזלזול ביריב והיוהרה הם אם כל חטאת. יש לדחות כל רעיון המסתיים במשפט "אל תדאגו, יהיה בסדר…". יש להיות פתוח לדעות אחרות ולעודד את מי שחושב אחרת לומר את דברו… עבור בני דורי מלחמת יום הכיפורים היא מלחמה שעוד לא מוצו לקחיה, עוד יש מה ללמוד ממנה.."

כנ"ל עוזי דיין: "היום, 37 שנה אחרי המלחמה ההיא, חיוני לחזור ולשנן את לקחיה כיוון שעולמנו חוזר לאי ודאות מזרח-תיכונית… נכון, אסור להתכונן למלחמה הקודמת, ולמדנו גם את מגבלות הכוח, אבל גם אסור לשכוח את לקחיה של מלחמה, שלולא כוחנו היינו מאבדים בה את ארצנו, את מולדתנו ואת בית אבינו…. שני לקחי נכס צאן ברזל: הצורך להיות תמיד חזק ומוכן. שנית, לאמונת הלוחם ולטריטוריה חשיבות ראשונה במעלה."

כך נראים גם דבריו של ח"כ זבולון אורלב: "המחדל שהעמיד את מדינת ישראל בפני סכנה מוחשית נבע מרפיון ומביטחון עצמי שאין לו כל בסיס. נכון שמאז נבנו מנגנונים רבים שימנו דעת יחיד בהכרעה לאומית, כמו המל"ל, אגפי המודיעין ומשרד החוץ, אבל הלקח הבסיסי הוא שלעולם מדינת ישראל לא יכולה לקחת סיכונים וההיערכות שלנו צריכה תמיד להיות על פי התסריט הגרוע, לא האופטימי. כך צריך להתייחס לסכנה הגרעינית האיראנית או לאיומי הטרור הג'יהאדי או לאיומים הסוריים".

אילו דור המלחמה ההיא היה מעצב ומפנים השקפת עולם משלו ומציג לכולנו משנה סדורה אלטרנטיבית, היה ברור לאן חותרים הגאי ספינתנו ולאן הם מוליכים אותנו. לא זו בלבד שיכולנו לומר שהמבול מאחורינו ולהשתחרר סופית מכבלי העבר, היינו גם פורצים ודוהרים קדימה בכל אותן סוגיות שבהן אנו תקועים כיום עמוק.

דור הולך ופוחת. דור המלחמה ההיא "תקוע" בשלב התחלתי של תהליך סוציולוגי שאמור היה להוביל אותם לידי גיבוש כ"יחידה דורית" שיש לה השקפת עולם משלה.

הטקס הממלכתי שהתקיים אתמול בהר הרצל הנו הסמל בהא הידיעה לדלות הרוח של הדור. איש לא ייצג באזכרה ממלכתית זו את הממשלה בשל תירוץ נבוב שאומר שפרוטוקול הממשלה אינו מחייב השתתפות נציגיה בטקסים לחללי מלחמות ישראל. גם בטקס זה חזרה המנטרה מפיו של יו"ר הכנסת, רובי ריבלין, שאמר: "הלקח המרכזי של המלחמה הוא חובתנו שלא לשקוע באשליות נוחות, המתיישבות עם מאווי הלב על חשבון העובדות. לא לשוב ולהתמכר לאיזו אשליה חדשה-ישנה, שהנה הגענו סוף-סוף אל המנוחה והנחלה".

ג'קי לוי ("ישראל היום" 17.9) מסכם את כל זה יפה, כך:

"נדמה לי שהישראלים הראויים ביותר לסליחה הם אלו שהיו בחורים צעירים בזמן המלחמה ההיא. דור ההורים שלי – היום הם בני 65 בערך – שלעולם לא חזרו להאמין במה שחונכו עליו. המהלומה שספגו הדור הזה זרקה את ישראל לפינות החשוכות ביותר שלה הציניות הגרגרנית חסרת הלב או הגבולות. ציניות של מי שחי על זמן שאול… דויד גרוסמן מדבר על תרבות חלולה,… הכל נובע מאובדן האמונה והנאמנות לערך כלשהו, חוץ מהערך "אל תהיה פראייר". אל תוך הוואקום התפרצו בולמוס קניות, כרס של בורקס, רוגלעך ושניצל. מפלגת קדימה, ערוץ 2, נופשוני הכל כלול, מכבי תל אביב כדורסל. החלטוריזם החוגג, הבוז לכל סוג של מקצוענות, חוץ מזו של יועצי תקשורת ועו"דים. הסלידה מכל עמידה על עקרונות חוץ מעקרון ההצלחה בכל מחיר כל אלה לעניות דעתי, נולדו שם, בטראומה ההיא שטילטלה את המפרקת של היישוב העברי מטבע הדברים רוב הגאי השליטה של מדינת ישראל נמצאים בידיהם של בני אתו דור. הם בגיל הנכון והם יושבים בראש כל פירמידה, אף על פי שלא ברור כמה רחב הבסיס שמתחת רגליהם … הם סוחבים משהו שהוא לא רחוק מהלם קרב קולקטיבי. לא כולם מקשה אחת, מובן שלא, אבל חלק גדול מהם כבר לא מאמין בכלום… יש סיבות טובות לכעוס עליהם, לא חסרים נימוקים למה חייבים להחליף אותם מיד. הנה, עוד סיבה אחת לסלוח"."

אנדרטות לחללי מלחמות ישראל

אנדרטות לחללי מלחמת ישראל, גני יהושוע, ת"א

"בית קורדובה" – המסגד בגראונד זירו

המאבק נגד העמותה ששמה "יוזמת קורדובה", העומדת להקים את המסגד ב"בית קורדובה" (Park51), בקרבה למקום בו נחרבו מגדלי התאומים ונרצחו כ-3,000 בני אדם, חפים מפשע,  ופועלת במרץ רב להשגת האישור הסופי לבניין, נדון מראש לכישלון.
היחצנו"ת עשתה את שלה באין מפריע מאז הקמת העמותה.

המבנה עליו יוקם בית קורדובה

קרוב לתשע שנים פועלת "יוזמת קורדובה" בעיר ניו יורק כשהיא מכריזה על עצמה שהיא "באה לעולם בעקבות 9/11 במטרה לשנות קונצפציות ולקדם הבנה בין מזרח ומערב". תשע שנים עמלו חבריה להכשיר לבבות לתמוך ביעד המוגדר כ"בניית גשר של הבנות חוצי גבולות בין דתות ותרבויות בעולם". לרעיון שלשמו הוקמה העמותה שותפים שלושה גופים עיקריים ובמסגרת העמותה הם עוסקים בפתרון סכסוכים ויצירת גשר בין המערב למוסלמים.

עד לאחרונה נהנתה העמותה מלגיטימציה כללית, בעיקר משום שהעולם המערבי לא ממש התפנה לדון בהשלכות קיומה או לגדוע את היזמה בעודה באיבה, אלא התעלם ממנה או עמד מן הצד [ואפשר להוסיף לכאן את המילה "כרגיל"].

רעיונות של פיוס מתקבלים בדרך כלל בחיוב. הציניקנים הם אלו שמעירים בדרך כלל הערות ביקורתיות שאיש אינו שט ליבו אליהם וכמו שקורה בדרך כלל, "הכלבים נובחים והשיירה עוברת". בסביבה של פיתוח וחדשנות, מרבית היוזמות וגם האידיאולוגיות נבחנות לגופו של עניין ונבדקות לאור מערכת החוקים שבמדינה. בארצות הברית מקדשים את חופש הביטוי וההתארגנות, בהתאם למה שכתוב בתיקון הראשון לחוקה ולא נמצא כל פסול במצע הרעיוני של העמותה "יוזמת קורדובה". יתר על כן, מאחר וחשיפה מתמדת למגוון מפתחת באדם מידה של סובלנות והניסיון מלמד אותנו להשתדל להיות "פוליטיקלי קורקט", אנחנו כציבור נאור נוטים לשדר סובלנות גם במקרים בהם לא טרחנו לברר ולהעמיד דברים על דיוקם. אם החוק מתיר התארגנות והציבור פועל לפי תחושות בטן, אזי כל עוד אין הציבור חש בסכנה מיידית לא מעניינות אותו עמותות אלו או אחרות.

לעמותת "יוזמת קורדובה" יש אתר בית ובו מצוין בין השאר:

מטרתה העיקרית של יוזמת קורדובה היא לגרום לשינוי משמעותי (To achieve a tipping point) ביחסים בין המוסלמים לבין המערב תוך עשור ולהחזיר את העולם כולו לנתיב של הכרה וכבוד הדדיים מתוך רצון להרחיקו מעימותים ומתחים הולכים וגואים.

הנרטיב של יוזמת קורדובה אומר שבמאות 8-11 התקיימה הרמוניה במערכת היחסים המוסלמים, כובשי דרום ספרד, לבין הנוצרים והיהודים שם. לעומתו, הנרטיב ההיסטורי הדומיננטי בעולם המערבי מצביע על כיבוש מוסלמי מכוער שהיה מלווה בטבח המוני של מאות אלפי אזרחים "כופרים", ביניהם יהודים. הטבח הידוע שבו רצחו מוסלמים יהודים רבים בקורדובה, התרחש ב- 1011 ומאוחר יותר, טבחו המוסלמים ביום אחד כ-4,000 יהודים בגרנדה (1066). למרות מעשי הטבח והפוגרום באנדלוסיה שבוצעו על ידי המוסלמים בדם קר, היו גם תקופות של רגיעה יחסית. אבל מעולם לא ניתנה על ידי המוסלמים הכרה רשמית ב"כופרים" וזכויות האדם הבסיסיות שלהם נשללו מהם. ב-1100 הצהיר המשפטן המוסלמי, איבן אבדון, שאסור ליהודי או לנוצרי להיראות בציבור בלבוש נאה, אריסטוקראטי. הוא אף עודד אווירה של אפליה וביזוי נגדם והתווה כללי התנהגות כלפי ה"כופרים", שלפיהם אין לברך יהודי לשלום משום שהוא בן בריתו של השטן ותמך בסימון מיוחד על בגדי היהודים כדי שקל יהיה לזהותם.

לאחרונה נודע שבאמתחתה של העמותה תוכניות שיקדמו את הממד הפיזי-מוחשי שלה – בניין רב-קומות, שייקרא "בית קורדובה". הבניין עתיד לקום במרחק שני רחובות מה"גראונד זירו". הסיכוי שיוקם בניין במיקום זה נתפס כחציית קו אדום, למרות שדבר לא השתנה במצע הרעיוני של העמותה. חציית קווים זו מעלה לגבהים מדהימים את הפאניקה הציבורית בעיר ניו יורק, ברחבי ארה"ב ובעולם המערבי.

הנה לנו עוד דוגמא המראה בברור כיצד אובייקטים מוחשיים עשויים להקים ציבורים שלמים על רגליהם האחוריות, ואילו עמותות המפיצות רעיונות ומטפחות אידיאולוגיות נתפסות כ"שוגות בדמיונות". המידע על התוכנית להקמת "בית קורדובה" עורר תגובות חריפות שליליות, משום שבעיני רבים מהציבור המערבי מסמן הדבר כניעה לסחטנות מוסלמית.

תחושת הסלידה והזעזוע שחווינו לאחרונה לאור הסיכוי שיוקם מסגד לצד ה"גראונד זירו" נובעת מכמה סיבות. העיקרית שביניהן היא הסימבוליקה של מבנה זה, המכיל בקרבו מסגד.

מבנה פיזי הוא תזכורת בעלת נוכחות מתמדת במרחב ובזמן. ה"גראונד זירו" הוא מיתחם פיזי המנציח טרגדיה אנושית שנגרמה בכוונה תחילה כדי לפגוע בסמל התרבות המערבית הנתפסת כאויב האסלאם. לעומתו, "בית קורדובה" המתוכנן לעמוד שם מסמל בעיניים מערביות את ערכי התרבות שהצמיחה ועדיין מצמיחה טרוריסטים.

היש סיכוי שתכנית ההקמה של "בית קורדובה" תניח את דעת כל הצדדים למרות זאת?

הסיכוי מותנה ביישום הפתרון היחיד המוצע, העשוי להניח את דעת הקהל העולמית. הפתרון המוצע כרוך בנכונות העמותה להוכיח בעליל שהיא באה ממקום של כוונות אמיתיות לדו קיום בשלום, כבוד והכרה הדדיים. זאת היא תוכל להוכיח על ידי כך שתקצה ב"בית קורדובה" המיועד מרחבי פולחן שווים בגודלם לכל אחת מהדתות העיקריות בעולם. ימים יגידו.

"נטיות אנטי-ציוניות" ושאר ירקות

לעתים, כוונה טובה להפיץ במרחב הציבורי מידע על העשייה האקדמית, מלווה ברטוריקה נמוכה. כתוצאה מכך פוחת ערכו של המחקר המדעי בעיני הציבור. נכון שכלי השכנוע המתאימים ביותר למרחב הציבורי הם הדמגוגיה והשפה הפופוליסטית, אבל מאנשי אקדמיה אפשר לצפות לקצת יותר אחריות בהבאת דברים שכאלו לידיעת הציבור. שכן, אני עדיין חושבת שאנשי אקדמיה אמורים להעביר מסר ולא להשתמש בו כדי 'לעשות כותרות'….. 

למען הדיוק אומר שמדובר בדווח על ספרות אקדמית נרחבת העוסקת בהיבטים של הגשמת הציונות מאז תקופת היישוב עד ימינו אנו. באקדמיה ניטש ויכוח סביב עובדות ונתונים שמספקת לנו ספרות זו. לאחרונה גלש הויכוח מבין כותלי האקדמיה החוצה אל המרחב הציבורי ומתקבל רושם שמתנהל דו-קרב בין 'מנצחים' ל'מפסידים'. איכשהו הגענו חיש מהר לכך, שבמקום להפיץ מידע מתוך המחקר, רבים נאחזים בקרנות המזבח של כותרות העיתונות. והציונות בתווך. התוצאה היא שלאחרונה קורא הציבור ביקורת על חוקרים במוסדות אקדמיים בארץ ש"נוטים לאנטי-ציונות". יש מי שטוען ואף מוכיח שחומרים מסויימים, "אנטי-ציוניים", נלמדים בקורסים אקדמיים. המירוץ להוכחת ה"אמת" מתנהל בכותרות העיתון וחברי כנסת מזדרזים להתערב בנעשה בתחום האקדמיה [זו דוגמא מצוינת להשפעה של 'סדר היום התקשורתי' על 'סדר היום של בית המחוקקים']. 

על מה ניטש הויכוח?  

סקירה תמציתית של הספרות המדעית מראה שאי שם בין שנות ה-70 וה- 80, הציונות, שחרתה על דגלה 'עקרונות לאומיים אוניברסליים' ושאפה ל'גאולה חילונית' של הארץ, הגיעה לנקודת חדלון בולטת. תהליך זה החל את דרכו עוד בעשור הראשון למדינה אך התחזק ביתר שאת בין מלחמת ששת הימים ומלחמת יום-כיפור. לפיכך, במונחים של עידן היסטורי, התקופה הנוכחית נקראת לעתים 'פוסט-ציונית', או 'בתר-ציונית'. מדברים על עידן  שהיה עד לכירסומה של האידיאולוגיה הציונית.

המחקר מצביע למעשה על כישלון הציונות, במיוחד במישור החברתי. השאיפה ליצור "יהודי חדש" והטענה שחלום זה יתגשם היא לכל היותר בגדר "מסורת מומצאת" (מושג שאותו אני מסבירה בהמשך). בפועל התבססה בישראל שכבה חברתית מטופחת, "ישראל הראשונה" (שמוצאה בעיקר מאירופה) ומנגד, שכבה מקופחת, "ישראל השנייה" (מהגרים מצפון  אפריקה ואסיה), שדבק בהם דימוי של "לא מפותחים" משום ש"הגיעו מעולם לא מפותח". 

"המצאת מסורת": או "מסורת מומצאת" 

דוגמא עכשווית קשורה לקבוצה שמכנה עצמה "ניאו שמרנים". אלו טוענים שיש טעם לפגם בעשייה האקדמית של קבוצת חוקרים שאותם הם מכנים, "בעלי נטייה אנטי-ציונית". הטוענים ל"כתר האמת" הם לעתים אלו ולעתים האחרים. כיום אלו ה"ניאו שמרנים" המסבירים בכותרות העיתונות שבעלי "הנטייה האנטי ציונית" הם ממש "מתאבדים". אלו אוחזים במסורת זו והאחרים במסורת מומצאת אחרת. הבסיס נשאר אותו בסיס. הפרשנות המיתית משתנה, בהתאם למחנה שאותו שואלים.

מאז שחר האנושות כל חברה, בכל המקומות ובכל הזמנים, נסמכה לצורך קיומה החברתי על "מסורת מומצאת". הציונות המוקדמת עשתה זאת בסיפור מיתי המסתכם בשורה אחת, "טוב למות בעד ארצנו". מסורת מומצאת זו עיצבה במשך שנים רבות את הזהות הקולקטיבית של ה"צבר" עד שהגיע העידן של "שרוליק". בספרו מתאר עוז אלמוג ש"שרוליק התבגר יחד עם המיתוס ודמותו איבדה מהתמימות וערכי הצבר". מתוך המסה של אלמוג אפשר ללמוד כיצד בן גוריון טיפח את דימוי הצבר כ"מסורת מומצאת" כשהוא מציב כנגדו את האנטי-גיבור, "היהודי הגלותי". לפי מסורת מומצאת זו דימו את דור הצברים לגיבורי התנ"ך, והנגידו אותם "לאלו שהלכו כצאן לטבח" (ביטוי שהיה שגור פעם ולאור ממצאים חדשים מתברר שגם כאן הומצאה מסורת מגמתית). כלומר, לוקחים מציאות חברתית ויוצרים עבורה סביבה של מושגים שבכוחם לעצב אותה. ההזדקקות לכך היא ממשית, שכן המטרה היא לסייע לנו לצלוח הווה קשה, להעניק לנו ביטחון מול אימה קיומית ומפני שרירותיות הסבל. אפשר להתווכח על הדרך, אבל התוצאה היא הקמת מדינה ריבונית שצמחה מנקודת האפס הודות ל"מסורת המומצאת". 

עד כאן הבנו שיש תועלת עצומה במסורת מומצאת. אך יש גם מכשלה. כאשר המחקר מראה שחלקים רבים באתוס הציוני היו למעשה "מסורת מומצאת" מקימים באקדמיה קול צעקה. אבל מה שרואים מכאן לא ראו משם ועובדות תישארנה עובדות. העקרונות האוניברסליים שעליהם התבסס החזון הציוני, דהיינו, עקרונות שלפיהן לכל עם קיימת זכות אוניברסלית להגדרה עצמית ואוטונומיה, היו למילים הכתובות על הנייר בלבד. גם סמלי הציונות: "קליטת עלייה", "מיזוג גלויות", ו"יישוב הארץ" מומשו חלקית בלבד. 

לא קשה להבין את הבעייתיות בקבלת עובדות כפי שהן במיוחד כשצריך לנטוש מיתוסים ומסורות מומצאות. אבל מכאן ועד לטענה שבעלי נטיות "אנטי ציוניות" באקדמיה אינם מקדמים מרצים באוניברסיטאות משום שהינם "ניאו שמרנים", זו דמגוגיה לשמה. אם נידרש מחקר שיבדוק טענה זו, עלינו להעמיד מחקר אובייקטיבי כשהדגש הוא על ערך ה"אובייקטיביות", משום שהנתונים שהגיעו לידינו עד כה אינם כאלו. 

סיכומו של דבר

אלו שמכנים עצמם "ניאו שמרנים" והעניקו לעמיתיהם תדמית של בעלי "נטיות אנטי-ציוניות", שוכחים שכולם עוסקים באותן סוגיות חברתיות ופוליטיות, כותבים ומפרסמים את ממצאיהם על התפתחויות חברתיות לאור ערכי הציונות, בכתבי עת מדעיים שעברו שיפוט קפדני. מי מרוויח מההתכתשות מעל דפי העיתונות? תדמיתו הציבורית של המחקר האקדמי בוודאי אינה מרוויחה מכך, אלא ניזוקה במידה רבה ומיותרת.

אלו המעדיפים להימצא במצב של הכחשה עצמית לנוכח המציאות, חייבים להתעשת. עלינו לעצור את הטעיית הציבור. אין "אנטי ציונות" יש "בתר-ציונות" והאחריות לדייק בנתונים המופצים בתקשורת ולתקן את דימוי המחקר האקדמי שניזוק היא של האקדמיה בלבד.  

 

הדרך ההחלטה והצדק

בג"ץ עמנואל לא מפסיק לעשות כותרות. אחד הבלוגים שמיטב לנתח את הסוגייה על היבטיה השונים – תומר פרסיקו, מלבן את הסוגייה עצמה על כל צדדיה. אבל אני רוצה להתייחס למעצרם של הורי התלמידות ובכך להוסיף על דעתו של אבינרי בהארץ (לא מידתי ולא חכם), שמתמקד בשמירת היחס הנאות בין פעולה לבין תוצאותיה, שעם דבריו אני מסכימה ומתכוונת להסביר זאת בדרך שלי.

ביום ראשון (20.6.2010) דחה בג"ץ את הדיון באפשרות ביטול/דחיית מעצרן של הנשים שדינן נגזר בשבוע שעבר, למועד חדש. מערכת המשפט שומרת על קו עקבי ורציונלי לגמרי. החלטת בג"ץ משנת 2009 מושתתת על צדק במובן היצמדות למערכת חוקים ותקדימים משפטיים. אבל 'צדק' הוא עניין אחד ופסיקה משפטית הגוררת התנגדות ומאסר הורים ובפועל העמקת הקרע החברתי, היא עניין שונה לגמרי. לא רק בנושאים שכאלו טמונה סכנה להעמקת הקרע החברתי. סוגיית היישובים בצפון השומרון ועזה שמצאה את פתרונה בפינוי כעשרים יישובים ב"תכנית ההתנתקות" הידועה, חרשה חריצים עמוקים במירקם החברתי השברירי כל כך שלנו. שני אלו הם תחומים ועניינים שונים, שהמשותף להם הוא הטיעון שההחלטה לגביהם 'צודקת', התקבלה בהתאם לחוק ולכללי המשחק הדמוקרטיים. פתרון שממלא אחר כללי החוק שרואה לנגד עיניו גם את הטווח הרחוק של החברה הישראלית – פתרון של 'צדק יצירתי', רצוי יותר ואף אפשרי.

פתרונות יצירתיים משלבים בין המצוי והצודק, לבין הרצוי והמתחשב. גישה כזו בחברה בעלת שסעים אידיאולוגיים, חברתיים ותרבותיים עמוקים היא מרשם טוב יותר מהגישה שמניפה את דגל ה'צדק הרציונלי' בכל פעם, בלי הבחנה.

 (1)  ב- 18 באפריל 2004 פרסם משרד ראש הממשלה בישראל את עקרונות "תוכנית ההתנתקות", לפיהם מתחייבת ישראל לסגת מרצועת עזה וצפון השומרון, ולפרק כעשרים יישובים. ב- 26 באוקטובר 2004 "תכנית ההתנתקות" של ממשלת ישראל, בראשותו של אריאל שרון, אושרה על ידי הכנסת. מאז סוף שנת 2004 העלו חוגים אידיאולוגיים שונים בחברה הישראלית טיעונים בעד ונגד היוזמה וביצועה. הביסוס לטיעונים בעד יישום ההתנתקות, כמו הביסוס לטיעונים נגד התכנית, נסמכו על ניסיון להעניק לגיטימציה או דה-לגיטימציה, בהתאמה, לאופי היהודי של היישובים בגוש קטיף ובצפון  השומרון. לפי ניתוח שלי (במאמר שפרסמתי בכ"ע אלפיים, 2007 חוברת 31, ע' 100-124) מחאתם של מתישבי רצועת עזה וצפון השומרון נגד תוכנית ההתנתקות נתמכה בטיעונים אידיאולוגיים ללא הועיל. ההחלטה התקבלה תוך שיקול דעת רציונלי, הצדק נעשה. כך גם נחרץ גורלם ועתידם של המפונים ותהליך שיקומם נמשך עד היום.

(2)  הדיון המשפטי בסוגיית החינוך ביישוב החרדי, עמנואל, גם כן משקף את הגישה השכלתנית שמניפה את דגל ה'צדק'. ההחלטה של בג"ץ עולה בקנה אחד עם החלטות דומות בעניין בתי ספר וקבלת תלמידים לכיתות בבתי הספר. במקרה של תושבי עמנואל היו למשיבים טיעונים שונים שלא הועילו. נורמות ומסורת אינם טיעון קביל בבית משפט שפועל אך ורק לפי אמות מידה יבשות. נכון, אלת הצדק מחזיקה במאזניים אך עיניה רעולות. ההשלכות החברתיות התרבותיות והערכיות עשויות להיות הרסניות, אך זהו ההיבט המשפטי וכך הוא נתפס על ידי מי שלנגד עיניו לא עומדים שיקולים ערכיים אלא רק עובדתיים. כללי המשפט נוקשים.  השקפות עולם – 'יוק'. תרבות מובחנת גם כן – 'יוק'. התוצאה הבדוקה היא סדק במערכת היחסים בין המדינה ומוסדותיה לבין ציבור שלדידו דין תורה ודבר תורה הם בחזקת ייהרג ובל יעבור. המשפט אינו עוסק במירקם החברתי של הציבור הישראלי, הוא עוסק בחוק. את הבעיות החברתיות משאיר המשפט לסוציולוגים.

חילונים מזוהים כרציונליים יחסית לחרדים המזוהים כמאמינים ופחות רציונליים. צדק יכול להיות 'יצירתי' במידה וניתן להתחשב בהבדלי תרבות והשקפת עולם

במהלך השבת האחרונה ישבו הורים מעמנואל בכלא וכדרכם בקודש קיימו את מצוות השבת, זימרו זמירות ורקדו לצלילי ניגונים שאחד מהם לקוח – איך לא – מן  המקרא. הם הלכו אחר המוטו הרוחני: "עוצו עצה ותופר, דברו דבר ולא יקום, כי עמנו אל". [ציטוט מתוך ספר ישעיה, פרק ח', פסוק פס' 10]. הפסוק מבטא היטב את דרגת האמונה והביטחון בה' שיש לציבור החרדי  – כציבור מאמין הוא תמיד סמוך ובטוח שכל עצה רעה "תופר" ושכל דבר רע, "לא יקום". הכל כפוף לשליטתו של הקב"ה – עמנו אל. במקרה הנוכחי, פסיקת בג"ץ היא עצה רעה המנוגדת להשקפת עולם חרדית. רב פלוני אמר: "לא כולם רואים את הדברים כפי שאנו רואים זאת...," והוסיף, "התקשורת לא וויתרה, להראות מפגן אדיר זה בלא להשמיץ… אי אפשר, ולפיכך הציגה התקשורת את פעולתכם, את מלחמתכם – מלחמת התורה, כמלחמה גזענית! ובכך הוליכה שולל את שאינם מבינים ומכירים את הדברים כראוי… "

מנגד, בעל דעה אלמוני, חילוני, משקף ראייה 'רציונלית' לחלוטין – "יהודים בגולה נהגו לכבד את דיני המקום…. במדינת היהודים כל זה לא קיים לגבי היהודים החרדים, או חלק מהם. … טוב עשה בג"ץ שהחליט כפי שהחליט. המדינה אינה יכולה להישאר אדישה לא לגזענות ולא לאפליה נוראה של נשים, ולא לעוולות אחרות הנעשות בחסות הדת…. אזרחי ישראל הם אזרחים לכל דבר ואזרחים צריכים להתנהג כאזרחים!

אם תשאלו אותי, ייתכן גם 'צדק יצירתי' שהוא, בראש ובראשונה, צדק המבוסס על שיקולים והחלטות רציונליות, כי לכך מכוונת הדמוקרטיה המערבית וזהו טבעה. יחד עם זאת, רצוי ואף אפשרי לשמוע מומחים בעניין התלוי ועומד כדי שהצדק יהיה חלק אינטגרלי מהחזון החברתי שכל קיבוץ של בני אנוש שואף אליו – הרמוניה. אין לנו מחסור במומחים בעלי רקע שיתאים גם לדיון כזה. שופטי בג"ץ אינם בחזקת מומחים בתחומי הסוציולוגיה והתרבות. הם גם לא מתיימרים להיות כאלו. החלטה שמתבססת על יידע מומחה ומביאה בחשבון הבדלים בתרבות ובהשקפות עולם לא תגרור את כולנו – חילונים רציונליים וחרדים מאמינים – למצב של הידרדרות במדרון חלקלק לאנרכיה.

קומיקס ואידיאולוגיה

לקראת הכנס 'קומיקס, זהות ופוליטיקה באירופה ובישראל'

בימים 5-6 במאי יתקיים הכנס 'קומיקס, זהות ופוליטיקה באירופה ובישראל' (יום ד', 5.5 בקמפוס אונ' בן-גוריון, יום ה' 6.5 במדיטק בחולון). ב- 6.5 בערב תיפתח תערוכה X+Y במוזיאון הישראלי לקומיקס וקריקטורה. הגיעו בהמוניכם…

בישראל, תרבות הקומיקס אינה מפותחת ונחשבת בעיקר ל"תחום של ילדים". בעיתונים הגדולים ל"מבוגרים" אין כמעט קומיקס. הארץ פרסם תקופה מסוימת רצועת קומיקס שבועית בשם 'יתומי הסערה', גם סדרת ה'ברווז' של דודו גבע הופיעה בעיקר כקריקטורה ופחות כסיפור עלילתי. הקומיקס המיינסטרימי תוצרת ישראל מופיע בעיקר בתור מדורים או רצועות בעיתוני ילדים ונוער. בין סדרות הקומיקס הבולטות שנכבתו בישראל בשני העשורים האחרונים היו אלו של דודו גבע, זבנג של אורי פינק ובבא של שי צ'רקה. למעשה, סדרות אלה הן הקומיקס הישראלי היחידי שנכנס למיינסטרים. אורי פינק יצר גם מספר קומיקסים לאינטרנט, בהם 'שבתאי' באתר נענע, ו'הגולם' באנגלית ב-YNET ביחד עם אלי אשד. אלו עוסקים בצורה מבודחת בענייני אקטואליה.

 קומיקס ואידיאולוגיה

הרשימה הנוכחית נכתבת מתוך רצון להעיר ולהאיר לחלק מהקוראים עד כמה חשוב ערוץ הקומיקס לצמיחתה של חברה אזרחית. כולנו מודעים לכך שהקומיקס מפותח כיום מאוד באירופה, ביפן (המאגנה) ובארצות הברית, וגם במדינות אמריקה הלטינית ומדינות מזרח אסיה. מדוע זה לא קורה כאן? אולי הכנס שמתקיים השבוע ייתן לנו תשובה ואולי הוא גם יצמיח מודעות וביקוש לקומיקס ל"מבוגרים".

רצועת קומיקס ראשונה בעולם – הבסיס לחברה אזרחית

ב-1895, כיכבה דמותו של "הילדון הצהוב" באופן סדיר בעיתון של ג'וזף פוליצר, ה'ניו יורק וורלד'. הילדון הקירח, השובב, שהיה לבוש בכותונת צהובה, היה פרי קולמוסו של ריצ'רד פלטון אאוטקולט. הילדון התגורר בסביבה אורבנית דמיונית בשם סמטת הוגאן. שמה של הסמטה הופיע בתחילה ככותרת לרצועת הקומיקס בהמשכים. למרות שהקומיקס כיכב מאז ומתמיד בדיון האקדמי של היסטוריונים העוסקים באומנות הקומיקס – בעיקר משום ההשפעה שנודעה לקומיקס זה על תחום הקומיקס שהתפתח בהמשך, וההשפעה על שיווק דמויות קומיות פופולאריות וקביעת נורמה לגבי חשיבות הקומיקס לתעשיית העיתונות האמריקנית – הרי כיום בעולם המודרני, חוקרים הבוחנים מחדש את הקומיקס 'הילדון הצהוב' מופתעים ולא משום הדמיון של הסדרה לקומיקס אחרים, אלא משום ההבדלים בין 'הילדון הצהוב' לבין קומיקס מאוחרים יותר.

קומיקס ואידיאולוגיה

בואו נודה שבדרך כלל הכיוון הכללי של מרבית רצועות הקומיקס בעולם המודרני הוא לשקף את האידיאולוגיה המיינסטרימית של הבורגנות. לעומת זאת, הרקע בקומיקס 'הילדון הצהוב' הוא של שכונת עוני צפופה ומלוכלכת שהבתים בה מתפוררים. הילדון הצהוב וחבריו היו עניים, הבגדים שלבשו היו למעשה בלויי סחבות ואפילו הבעות פניהם של הדמויות בקומיקס שידרו עוני. ואם לא די בכך, רבים מהם פשוט חיו זרוקים ברחוב.

חוקרי קומיקס מודים כיום שאאוטקולט כיוון להציג ביקורת חברתית באמצעות קומיקס על הדמויות המתגוררות בשכונות העוני של ניו יורק דאז. אחד החוקרים כותב במפורש שעולמם של הילדון הצהוב וחבריו היה עולם "אכזרי שבו חיו ילדי זרים ומהגרים ונשים זקנות, פרועות שיער, שעיניהן הביעו עצב ופניהן שידרו מפח נפש וחוסר תקווה". כל זאת, למרות שהקומיקס היה מיועד בראש ובראשונה לעורר צחוק. פשוט מאוד, הקומיקס הבליט פנטזיה והיו בו ניואנסים הומוריסטים שטשטשו את תחושת הייאוש שהשתקפה מן הדמויות: ההומור כאן נשען בדרך כלל על כישרון החיקוי שהילדים בשכונת העוני היטיבו להציג, כשחיקו את היומרות ואת התנהלותם הפומפוזית של בני המעמד הגבוה.

בין סדרות הקומיקס המופיעות בעיתונות המיינסטרימית בארה"ב כיום, אין סדרת קומיקס שמגיעה לקרסוליה של 'סמטת הוגאן' בבהירות תיאור ההרס הפיזי והחברתי וחוסר התקווה השוררים בשכונות עוני. קומיקס זה הוא למעשה סאטירה נוקבת על שכונות עוני בערים הגדולות, ובעיקר, הוא מעלה על נס את תפקיד האידיאולוגיה באומנות הקומיקס.

בקומיקס למבוגרים מוצאים בדרך כלל אידיאולוגיה ולא במובן הצר של פוליטיקה. קומיקס הוא כלי אידיאולוגי בעיקר במובן הרחב – הוא עשוי לשמש כערוץ שכנוע. וזה בפירוש כך כשמתבוננים לעומק בחלק מסדרות הקומיקס בימינו. לקומיקס בעיתונות (לא אצלנו !!) יש השפעה רבה על קהל הקוראים, לכיוון זה או אחר. הווה אומר – סדרות הקומיקס אוצרות בקרבן עוצמה רבה לביצור מעמדם של מעמדות השולטים בחברה ולחילופין, גם להתמוטטותם. קומיקס יכול לכוון לסוגיות מאוד מגוונות שבהן עוסקות חברות אזרחיות – תרבות, כלכלה, מגדר, הומוסקסואליות, מיתוסים ועוד.

 חברה אזרחית באפן טבעי צורכת קומיקס

זו הטענה העיקרית שאני מבקשת להציג כאן. במדינות שבהן הקומיקס מפותח בתרבות המבוגרים, הוא ממלא תפקיד חברתי מהמעלה הראשונה. יוצר הקומיקס עוסק בכוונה תחילה בחיזוק ערכים או מוסדות דומיננטים בחברה ולחילופין, בביקורת וערעור הסטטוס קוו. וזו איננה מלאכה פשוטה. לפיכך, ראוי לאמץ את כלי הביקורת הזה ובאותה נשימה ראוי להוסיף שחברה שאיננה צורכת קומיקס, אלא מותירה ואקום בתחום כה אסטרטגי – חסרה אחד הכלים החשובים ביותר ליצירת חברה אזרחית!

לרגל ציון יום העיתונות החופשית הבינלאומי, שחל אתמול, חשוב להזכיר כאן את ואקום הקומיקס (למבוגרים) הקיים בישראל, שאולי אומר עלינו משהו. הקומיקס אצלנו ממלא יותר תפקיד בבידור ילדים ומתבגרים. כדי לפתח את התחום דרושה קודם כל תרבות שצורכת קומיקס. אולי אלו שבאו ביום שישי לחנות קומיקאזה הם דור העתיד שממנו תבוא הישועה (ראו רשימה קודמת).   אז מה עושים? מעודדים פתיחות, חינוך לאזרחות, מודעות לפונקציה של הקומיקס ככלי לקידום חברה אזרחית, מעודדים מודעות לתרבות המערב ולא רק לתרבות הצריכה האמריקנית.

מכאן אני מצדיעה מכל הלב ושולחת שבח והודייה לקומיקסאים מקומיים כישרוניים ונאמנים: אורי פינק, שי צ'רקה, דודו גבע ז"ל, מישל קישקה ו… יריב אמציה, שם העט של פנחס שדה.

חזרה ל'רשימות'

מדורות ל"ג בעומר – מסר לתקשורת

אל תתנו במה ביום הזה לאנשי הימין הקיצוני כמו נועם פדרמן שמצאו דרך לנצל את ל"ג בעומר כדי לשרוף את סמלי היריב… הפעם זו דמותו של אובמה.

ילדים אוהבים את ל"ג בעומר

בעיני הילדים זהו יום מיוחד במינו בו מותר להדליק אש ולחגוג ליד המדורה. ילדים עובדים קשה כדי לקושש עצים ואחר כך נהנים ממראה הלהבות ומהטעימות. אני מפרגנת להם. חוץ מזה, יש משהו קסום בהבערת אש המדורה. גם הקטנטנים רוצים לקחת חלק, הם עוזרים לגדולים ומגיעים עם הוריהם להתפעל ולחוות את יציר כפיהם של הגדולים מהם.

כדי למנוע זיהום אוויר אפשר ואף רצוי לשוחח עם הילדים בבתי הספר. להכין אותם ולהסביר להם מה מותר ומה אסור לשרוף ומה קורה כששורפים חומר בעירה הפולט רעלים.

מסר לתקשורת

בהזדמנות זאת ברצוני להעביר מסר לתקשורת. דברו יותר על שמירת הסביבה ופחות על ניצול ציני של ל"ג בעומר על ידי הימין הקיצוני: בעיקר, אל תתנו להם ולתככיהם במה. במיוחד אל תעשו זאת כשמדובר בשימוש ציני של סמלים ובאקט סימבולי של שריפת דיוקן היריב שלהם.

אל לה לתקשורת לנפח את האידיאולוגיה הקיצונית ימנית. זו מספיק בעייתית גם בלי שתסקרו אותה. ברצינות, מה יוצא לכולנו מזה? אל לכם ליפול למלכודת של חסידי האידיאולוגיה הנלוזה שלהם ולהקדיש לכך אייטם, הם לא שווים את זה. הם לא שווים דיון ציבורי. חוץ מזה, לא התקשורת צריכה לעסוק בכך, המשטרה חייבת לפעול ולבדוק את חוקיות הכוונות ו/או הפעולות שתתבצענה בעוד ימים ספורים, אם בכלל.

תזכורת למי ששכח מיהו נועם פדרמן:

בימים שעוד מותר היה לשדר את תוכניתם הסאטירית המוצלחת של שי ודרור, הם יצרו קשר עם היצור הזה, הפתיעו אותו בכוונה ושאלו אותו מספר שאלות משמעותיות, הקשיבו לדברים:

 מתוך: שי ודרור, שודר בערוץ 10