תגית: אוקראינה

גלגוליה של סמנטיקה – נרטיב "באבי יאר"

מאז פורסמה (1961) הפואמה "באבי יאר" מאת יבגני יבטושנקו, התנהל קרב סמנטי סביב ההנצחה של הקרבנות היהודיים בבאבי יאר. הקרב ניטש בין נאמני המשטר הסובייטי ומתנגדיהם – בעיקר סופרים, משוררים ואמנים. ממשלת ברה"מ השקיעה מאמץ כדי לקעקע את משמעות הפואמה "באבי יאר". בתקופת שלטונו, ניסה חרושצ'וב למחוק את האתר מההיסטוריה (גם פיזית). אחר כך ניסו הסובייטים למחוק את האופי היהודי של הטגרדיה בבאבי יאר, ולבסוף, בשנות ה-80 הם הפכו את המקום לאתר המגנה את הציונות ועושה הקבלה בינה לנאציזם. מאז 1991 השליטה בנרטיב עברה לידי יהדות קייב, איך קרה הדבר?

גלגוליה של סמנטיקה ומאבק על נרטיב "באבי יאר"

כיתוב רשמי על גבי מצבה ואנדרטה והנצחת זכר המת, מזמין פרובוקציות. הנצחת חללי מערכות ישראל חורגת מגבולות מעגלי השכול הפרטיים – יש לה משמעות ציבורית עמוקה. היגון והשכול הם נחלתם של הקרובים ביותר אל החלל ומהווים חלק מצנעת הפרט. לעומתם, חייב זכרם של החללים להיות נחלתו של הציבור כולו ולהוות מרכיב בזיכרון הקולקטיבי של החברה הישראלית (ציטוט מתוך אתר משרד הביטחון. לא פעם קורה שאזרחים מן השורה נקלעים לעימותים רוויי ארס מול השלטונות סביב אופי ההנצחה של יקיריהם, באין מושיע. אבל מה שהתרחש סביב הנצחת הנספים מקרב היהודים בבאבי יאר, שהפך ב- 1941 לקבר אחים המוני, הוא חריג בכל מובן שהוא.

תיאור המקרה: לאחר הפלישה הנאצית לברית המועצות ביוני 1941, הצליחו חלק מיהודי קייב לברוח מזרחה, אך עשרות אלפים נותרו בעיר כאשר הצבא הגרמני כבש את העיר בספטמבר. יותר מ-33,000 נרצחו תוך יומיים בלבד (29–30 בספטמבר) בגיא באבי יאר על ידי חברי ה-Einsatzgruppen, בסיוע אנשי מיליציה אוקראינים. במהלך השנה שלאחר מכן הובלו לבאבי יאר והומתו שם בהריגה 15,000 יהודים נוספים שנתפסו בעיר ובסביבתה. הרצח ההמוני של אזרחים ושבויי מלחמה – יהודים ולא-יהודים כאחד – נמשך בבאבי יאר, כל עוד הכיבוש הגרמני נשאר בקייב.

יצירת נרטיב "באבי יאר"

לפי הוראתו של ניקיטה חרושצ'וב, מזכ"ל המפלגה הקומוניסטית בברה"מ סומנה מטרה חשובה: למחוק מההיסטוריה את זכרם של הנרצחים היהודים בטבח בבאבי יאר.

ממשלת ברה"מ הייתה הראשונה שפתחה במאמץ לקעקע את זכר היהודים בטבח בבאבי יאר. עוד בתקופת שלטונו (1954-1962), ניסה חרושצ'וב למחוק את האתר מההיסטוריה (גם פיזית). הוא תכנן  להקים איצטדיון וסכר בבאבי יאר. אחר כך ניסו הסובייטים למחוק את האופי היהודי של הטגרדיה בבאבי יאר, ולבסוף, בשנות ה-80 הם הפכו את המקום לאתר המגנה את הציונות ועושה הקבלה בינה לבין הנאציזם.

מנגד, סופרים ומשוררים ובראשם המשורר יבגני יבטושנקו, יצאו בביקורת חריפה נגד התכנית. הפואמה "באבי יאר" מאת יבטושנקו, הייתה יריית פתיחה ראשונה של הביקורת. יבטושנקו, בן לאב גרמני ואם אוקראינית, פרסם את הפואמה "באבי יאר" עשרים שנה לאחר הטבח. היא הופיעה בעמוד האחורי של גיליון ספרותי מיוחד לציון עשרים שנה לטבח (1961). בפואמה הצליח יבטושנקו לבטא זעקה כנגד הרוע, האכזריות והאדישות. הוא לא מחה רק נגד הטבח עצמו, אלא הפנה אצבע מאשימה נגד שיתוף הפעולה של הרוסים והאוקראינים עם השלטון הנאצי ועם האנטישמיות הרוסית טרום הקמת ברית המועצות. הפואמה הייתה היצירה הראשונה בברה"מ שמתחה ביקורת על קשר השתיקה השלטוני סביב השמדת יהודי ברית המועצות בכלל ויהדות אוקראינה בפרט בתקופת מלחה"ע השנייה. הייתה זו הפעם הראשונה בה הופיעה השואה בשירה הסובייטית הרוסית. הפואמה "באבי יאר" הנציחה  את השמדת יהודי קייב בבאבי יאר – כיוון ש"אין יד ואין מצבת". במהלך השנים היא תורגמה לעשרות שפות והפכה בעיני רבים לאחד מסמליה המייצגים של השואה.

גלגוליו של הנרטיב

קרדיט: אתר סימניה

עד 1965  אין זכר לטבח ו/או הנצחה. ניצול אושוויץ וחתן פרס נובל, אלי ויזל, שנסע לראשונה לביקור בבאבי יאר ב- 1965 , מספר בספרו "יהודי הדממה", שנהג המונית שהסיע אותו לבאבי יאר, עצר בקרחת של יער והכריז: הגענו. "המקום נראה עזוב", מספר ויזל בספרו, "הייתי בטוח שנהג המונית הביא אותי במתכוון למקום הלא נכון". ויזל תהה בינו לבין עצמו, "איך זה ייתכן? הרי חצינו את העיר ונסענו בכיוון הנכון עד שהגענו לאזור צחיח נטול צמחייה כלשהי. כאן בוודאי בוצע הטבח, כאן באבי יאר" , הוא אישר לעצמו באופק הוא זיהה מבנים חדשים, מרכזי קניות והמולה של בני אדם. שגרה. אבל במקום שנהג המונית הוריד אותו לא היה סימן או זכר כלשהו למה שהתרחש שם כעשרים שנה קודם לכן. גם לאחר שעה של חיפושים הוא לא מצא דבר המעיד על הטבח ההמוני וקבר האחים. והנהג המשיך בשלו. הוא משך בכתפיו בזלזול ובכך אותת לויזל: זה המקום שהוא מחפש.

שנה לאחר מכן,  ב- 1966, נערכה תחרות בין אדריכלים ואמנים להקמת אנדרטה בבאבי יאר. היא הוקמה רק בקיץ 1976. וכך, 35 שנים לאחר הטבח היה מה לראות: הייתה שם אבן, אנדרטה וכיתוב. כל המגבלות בדרך לאתר הוסרו והמקום הפך לחלק קבוע של הסיורים בקייב.

אלא מה? המבקרים באתר, במיוחד אלו שאינם יודעים דבר על ההיסטוריה של גאי ההריגה והאנדרטה, לקחו מהביקור שני פרטי מידע בסיסיים: 1) במקום בוצעו פשעים נוראים על ידי הנאצים, 2) הפשעים בוצעו נגד אלפים רבים של "אזרחים סובייטים". הם למדו זאת מהסמנטיקה שהסובייטים קבעו בכיתוב שעל גבי האנדרטה. הסובייטים יצרו נרטיב שלפיו האנדרטה הוקמה לזכר "אזרחים סובייטים". קיוו למחוק כל זכר למה שקרה ליהודים בבאבי יאר.

וכך, כאשר אלי ויזל ביקר שוב בבאבי יאר (אוגוסט 1979) במסגרת ועדה נשיאותית שהופקדה על תכנון אנדרטה אמריקאית לקורבנות השואה, הוא צפה באנדרטה שהקימו הסובייטים וקרא את הכיתוב. אין פלא שהוא הביע מורת רוח מהסמנטיקה בכיתוב המופיע על גבי האנדרטה:

ויזל מתאר את הביקור בספרו: "כשעמדתי כאן לפני חמש עשרה שנה, לא הייתה אנדרטה בבאבי יאר. אבל כולנו ידענו מה משמעות האתר, באבי יאר. עכשיו יש אנדרטה בבאבי יאר. אבל איזו מין אנדרטה זו? כולנו קיווינו למצוא כאן אנדרטה לכל היהודים שמתו כיהודים, כמו גם אנדרטה לכל השאר שמתו כאן. אבל אין שום אזכור ליהודים שמתו כאן."

זאת אומרת, שהסובייטים עשו דבר משמעותי: באמצעות סמנטיקה שהיא בגדר חילול נורא ביותר של האתר, הם יצרו נרטיב משלהם סביב הטבח בבאבי יאר.

צריך להגיד, כי מאז מלחמת ששת הימים ביוני 1967 – ובמידה מסוימת, עוד קודם לכן – ניסתה התעמולה הסובייטית להשוות בין הציונות לנאציזם. מאמץ זה בא לידי ביטוי בהצהרה, שצוטטה בעיתון היומי ברוסיה, ה"פרבדה", ב-1971: "הטרגדיה של באבי יאר תיזכר לעד לא רק כקניבליזם של ההיטלריסטים, אלא גם כאות לבושה של שותפיהם וחסידיהם – הציונים!". ההשוואה בין הנאציזם לציונות זועקת לשמיים. אכן השליטה בסמנטיקה מקנה שליטה בנרטיב.

יהודי קייב על הכוונת: לאחר מלחמת העולם השנייה והמשך העוינות של השלטון הסובייטי כלפי פעילות יהודית מאורגנת, הביאו לכך שהחיים היהודיים בקייב הוגבלו לבית כנסת אחד ולאירועי תרבות מזדמנים, אם כי חוגים של סופרים ושחקנים ביידיש המשיכו להיות פעילים. כמו בערים אחרות, יהודים היו מתאספים לעתים קרובות בתוך, או מול בית הכנסת בחגים יהודיים – בעיקר ביום הכיפורים – וממלאים לעתים קרובות רחוב שלם. היו קיימים גם מספר מנייני תפילה פרטיים (כ-16 ב-1951), אך אלו נסגרו על ידי השלטונות. יהודי קייב שהיו מעורבים ב"פעילות ציונית" נעצרו מעת לעת, אם כי לא כולם היו פעילים או בעלי אידיאולוגיה ציונית. העובדה שרק 13 אחוזים מתושבי העיר היהודים טענו במפקד האוכלוסין של 1959 שיידיש היא שפת האם שלהם, מעידה על המשך היחלשות הזהות היהודית בקרב יהודי קייב.

סמנטיקה חלופית, נרטיב יהודי לבאבי יאר

למרות היחלשות הזהות היהודית, יהודי קייב עסקו בפעילות ציונית מחתרתית בשנות ה-60, ומגמה זו צברה תאוצה לקראת סוף העשור. פעילות ציונית כמו גם פעילות יהודית אחרת בקייב, העצימו בשיח שלהן  את אירועי באבי יאר בניסיון לאלץ את הממשלה הסובייטית להכיר בטרגדיה היהודית הספציפית שהתרחשה שם. צריך להגיד שהפעילות הציונית והניסיון לשנות את הנרטיב האנטישמי של הסובייטים גבה מחיר ממשתתפי האזכרה השנתיים בבאבי יאר ומפעילים יהודים אחרים למען הנצחה נאותה במקום הטבח. הם היו נתונים בסכנת מאסר ואף מעצר בפועל. הם התעלמו מהסכנות הללו וההשתתפות באזכרות השנתיות התרחבה ונעשתה טעונה רגשית, במיוחד בשנים שלאחר ניצחון ישראל במלחמת יוני 1967. מנגד, נמשכו ביטויי העויינות הרשמיים והלא רשמיים נגד יהודי קייב, יותר מאשר בערים או אזורים סובייטיים אחרים. עד התפרקות ברה"מ והכרזת העצמאות של אוקראינה העדויות ההיסטוריות מצביעות על כך.

השינוי המיוחל

אנדרטה לזכר הקורבנות היהודים בבאבי יאר הוצבה שם  עם הכרזת עצמאות אוקראינה (1991). במהלך השנים התקיימו בבאבי יאר מספר טקסי זיכרון. השתתפו בהם נציגים מישראל, כולל הרב הראשי מאיר לאו שנשא דברים והתפלל תפילת יזכור. בטקס לציון 80 שנה לטבח שהתקיים לאחרונה (2021), השתתפו בין היתר נשיא אוקראינה וולודימיר זלנסקי,  נשיא ישראל יצחק הרצוג, נשיא גרמניה פרנק-ואלטר שטיינמאייר והרב הראשי לקייב הרב יונתן בנימין מרקוביץ'. במהלך הטקס נחנך מרכז הנצחה חדש הכולל מספר אנדרטאות (קרדיט: "מקור ראשון").

דבריו של הנשיא הרצוג בטקס משקפים היטב את כל האמור לעיל:  "ממרבית הנרצחים בבאבי יאר לא נשאר זכר, לא שם ולא זיכרון. הגיע זמן הזיכרון. לכן אנחנו כאן !" בכך הקיץ הקץ על שנים רבות של סמנטיקה סובייטית פושעת והניסיון למחוק את זכר היהודים שנרצחו בבאבי יאר.

כְּאֵבוֹ שֶׁל פָּלִיט

בתוכניתו המצוינת של מואב ורדי, מגזין חדשות החוץ "העולם היום" של כאן11, התקיים דיון מלומד תחת הכותרת "בין אנקרה וקייב" (9 מרץ 2022).

אַנְקָרָה תְּחִלָּה

בדיון על חידוש היחסים בין ישראל וטורקיה, העיר והזהיר יעקב עמידרור: "אנחנו צריכים להיות זהירים ולא למהר". בבחינת כבדהו וחשדהו. הוא התייחס לכאב שהסבה לנו טורקיה בעידן של ארדואן. החרה החזיק אחריו, פרופ' דרור זאבי, מומחה לטורקיה, (אוניברסיטת בן גוריון): לארדואן יש אידיאולוגיה, אינטרסים לחוד ואידיאולוגיה לחוד.

קִיֶּב

Credit: Wikipedia

בני הדור הצעיר שגדלו והתחנכו בקייב, ויש להם גישה לאינטרנט, נחשפים לידיעות מהעולם לגבי רוסיה. הם יודעים מה קורה. הֵם בְּשׁוֹק. הם כואבים את המציאות העכשווית, מבולבלים וחווים הלם שכן, המדינה שלהם פלשה לאוקראינה. מודעים לכאבם של הפליטים, חלקם בוודאי יהיו פליטים, יכאבו את הכאב כמו של כל פליטי העולם, לא ישכחו את הכאב לעולם.

כְּאֵב

לקטע הבא, מתוך, איסטנבול איסטנבול, מאת בורהן סונמז, יליד טורקיה, הענקתי את הכותרת: "לא משנה כמה האדם מתכונן לרגע שבו יחוש את הכאב"

סונמז, נולד בטורקיה, התחנך על ברכי התרבות הטורקית והכורדית, ונאלץ להעביר תקופה ניכרת מחייו הבוגרים כגולה פוליטי בבריטניה. אין פלא שהוא מיטיב לתאר כאב פיזי ונפשי. כלשהו. ובמיוחד כאבו של פליט/גולה. ציטוט מספרו (איסטנבול איסטנבול):

לא משנה כמה האדם מתכונן, ברגע שהוא חווה את הכאב, הוא יוצא מדעתו. זרימת הזמן נקטעת בגלל הכאב וכמוה גם תחושת העתיד. המציאות מפסיקה להתקיים, כל היקום מוגבל אך ורק לגופך. אותו רגע יישאר לנצח נצחים, אף פעם לא יהיה עוד שום זמן אחר.

בתוך פרק זמן של מיליארד שנים, למה אנחנו נמצאים דווקא בזמן הזה, שבו נגזר עליי לכאוב? מצאתי את עצמי תוהה ומעלה בפני עצמי שאלות חסרות פשר.

המצב היה כמו מצבו של ילד הנוגע בכוס לוהטת, נכווה, ואחר כך מביט בחשדנות בכל חפץ.

לא הכרתי שום הגדרה מלבד הכאב, לא יכולתי לחשוב על שום דבר מלבד הזמן.

הרופא האמין שאם לא נחשוב על הכאב, נחזיק מעמד ביתר קלות. כשהזמן האינסופי בא והתמקם בגופי, לא יכולתי למנוע מעצמי לחשוב: בתוך פרק זמן של מיליארד שנים, למה נמצאנו עכשיו דווקא בזמן הזה, שבו נגזר עליי לכאוב? (ע' 35).

האם בכוחו של הדמיון לשמש מזור לנפש האדם ברגעיה הקשים ביותר ? זאת גם השאלה המרכזית שעולה מתוך "איסטנבול איסטנבול".

צפו ב"בין אנקרה וקייב", מואב ורדי (העולם היום, 9.3.2022)

מואב ורדי, בין אנקרה וקייב, "העולם היום", באדיבות: כאן11

חוות החיות של פוטין

בעיצומן של הקרבות והניסיון של פוטין לכבוש את אוקראינה, ראוי לציין שהשימוש בתעמולה מתוחכמת עלול לשבש את תהליך החשיבה גם אצל בעלי ההיגיון הבריא, עד כדי השתלטות עליו ושינוי עמדות.

לפני שמונה שנים סופח חצי האי קרים אל רוסיה. יממה לאחר שרוסיה צירפה לעצמה את קרים, כוחות בגיבוי רוסי פרצו למפקדת הצי האוקראיני בסבסטופול, העיר המרכזית בקרים, והניפו את הדגל הרוסי. העיתונות המערבית הייתה בהלם. בכתבה שסיקרה את מעמד הניצחון, שבמרכזו הנפת דגל רוסיה בסבסטופול והשמעת ההמנון הלאומי של רוסיה, נזכרה כתבת הוושינגטון פוסט ב"חוות החיות" מאת ג'ורג' אורוול.

קרדיט: צומת ספרים

כדאי להיזכר ביצירה המבריקה של אורוול, סאטירה נוקבת על משטרים טוטליטריים ועל מעמדו של היחיד, זכויותיו ויחסיו החברתיים בתוכם. הספר הנו אלגוריה הוא מציג באמצעות משל את ביקורתו של הסופר על המשטר הקומוניסטי בברית המועצות. את זאת הוא עושה באמצעות קבוצה של חיות שהחזירים מייצגים בה את הכת השלטת במדינה. במעמד השקת הספר, אורוול שחרר אמירה נוקבת: "זו ההיסטוריה של מהפכה שסטתה מדרכה, והתירוצים המצוינים שניתנו על כל צעד ושעל לסילופה ועיוותה של התזה המקורית".

בעיצומן של הקרבות והניסיון של פוטין לכבוש את אוקראינה, ראוי לציין שהשימוש בתעמולה מתוחכמת עלול לשבש את תהליך החשיבה גם אצל בעלי ההיגיון הבריא, עד כדי השתלטות עליו ושינוי עמדות.

בעת סיפוחה הרשמי של קרים לרוסיה (2014) הוושינגטון פוסט פרסם סיקור של המעמד מאת הכתבת, פמלה קונסטבל. בכתבתה היא כוללת אמירות לגבי פוטין על בסיס הלקחים העולים מ"חוות החיות". היא מתרשמת ש"ולדימיר פוטין מגלם את התפקיד הראשי של נפוליאון החזיר. וכדי לבסס את כוחו, הוא מעסיק כלבים מאיימים, בדיוק כפי שעשה נפוליאון",

כשהתקרב משאל העם, הבירה הייתה רגועה, אבל הרחובות התמלאו במספר גדל והולך של אנשי אבטחה חסונים בפינות ומחוץ למתקני הממשלה… לרוב, הם עמדו מסביב ונראו קשוחים, אבל עצם נוכחותם הייתה מאיימת…

כמו בחווה של אורוול, בחצי האי קרים יש כמה חמורים סקפטיים, אבל רוב האנשים הם כנראה כבשים פתיות. ציטוט מהכתבה,

מדי פעם פגשתי מישהו שהטיל ספק בקו הרשמי… אחד מהם היה חייל לשעבר, אדם חסון בשנות ה-50 לחייו ושמו וולודיה. הוא רוקן שוֹטים של וודקה בין ביס לביס מסלט תפוחי האדמה שאכל בבית קפה של מעמד הפועלים. 'אומרים שהפנסיה שלי תעלה, אבל גם הארוחה הזו תעלה', הוא אמר. ובקהל סביבו אנשים נטו להקשיב לסיסמאות כאלו ואחרות ולהתרגש.

שטיפת המוח ומכונת התעמולה ב"חוות החיות" מתייחסות לבעלי החיים כך – יש להם "ארבע רגליים טובות, או שתי רגליים רעות". התעמולה בקרים מרבה לתאר את תושבי קייב כבעלי "שתי רגליים". כתבת הוושינגטון פוסט יצאה לבדוק עד כמה זה נכון. היא שוחחה עם אדם שהיה מוכן להודות בפניה בדיסקרטיות, שהוריו 'נוטים להאמין לתעמולה הפרו-רוסית המזהירה מפני איומים פשיסטים המגיעים מקייב'. בנימה של עצב, הוא ציין שאמרו לו 'להיזהר ולא להתרועע עם אף אחד בקייב'. מה שגרם לכתבת להעריך שמדובר ב"תעמולה דומה מאוד למעשיו של השטן. כדרכו, השטן משתלט על אנשים עד כי אינם מסוגלים יותר לחשוב".

סממן נוסף של התעמולה השטנית הם אביזרי הטקסים, תמונות, דגלים, מנגינה, המנון, מופע ראווה של בכירים וכד'. אלו שובים את לב הקהל וגורמים לו להיסחף ולאבד את אחיזתו בעמדותיו. בטקס סיפוחה של קרים אפקט השמעת ההמנון הרוסי גנב את ההצגה. היה זה מופע שהסעיר את הנשמה והנפש הלאומית של אזרחי קרים, בדיוק כפי שעשו "חיות אנגליה" בחוות החיות:

גם אם אינך מכיר את המילים, ההמנון של הפדרציה הרוסית הוא אחד ההמנונים הלאומיים המרגשים ביותר שנכתבו אי פעם. במשימת הסיקור שלי בחצי האי קרים, שמעתי אותו מושר במלוא הדרו על ידי מקהלת צעירים במדים שעומדים דום, ובקושי הצלחתי לעצור את עצמי כדי שלא אסחף במעמד הטקס.

קרדיט: אתר "סימניה"

למי שאינו מתמצא בספרו הראשון של אורוול, "דפוק וזרוק בפריז ובלונדון" (1933) – "בספרד נהפך אורוול לאנטי-סובייטי. ב-1 בספטמבר 1944 פירסם מאמר חריף על אדישותה של ברית המועצות לקורבנות הפולנים הרבים שלהם נמנעה מלסייע במאבקם בצבא הכיבוש הגרמני. במיוחד תקף את עמיתיו העיתונאים, שנמנעו מלהביא מידע זה לקוראיהם" (מתוך אתר "טקסט").

דעותיו של אורוול על כישלון הניסיון הסובייטי בוטאו באלגוריה "חוות החיות", שיצאה לאור ב-1945, ומתוכה לקוח המשפט הנודע "כל החיות שוות, אך יש חיות ששוות יותר". הספר היווה ביקורת חריפה על מימוש הקומוניזם בברית המועצות, ולכן ניסו תומכי ברית המועצות בבריטניה, ומו"לים בעלי נטיות שמאליות, להניא את אורוול מפרסום ספרו.