תגית: אוסקר

שניים מעפילים לפסגת התהילה… ומה ההמשך?

"האישה באדום", [The woman in red ] הוא סרט קומדיה רומנטי אמריקאי ששוחרר לבתי הקולנוע באוגוסט 1984. הוא מיד נתפס כלהיט בזכות הסיפור הקומי, השחקנים – ובעיקר, השחקנית קלי לה-ברוק [Kelly Le Brock] – ופס הקול הנפלא מבית היוצר של סטיבי וונדר [Stevie Wonder]. קלי לה-ברוק, שגילמה את הדוגמנית בסרט, נעלמה מהתודעה מזמן; ואילו סטיבי וונדר הוכתר כאייקון, והוא פעיל עד היום.

השחקנית שנסקה מעלה, ומיד צנחה מטה

מה שנכון נכון. קלי לה-ברוק בתפקיד שארלוט, הקסימה את הקהל ומשכה הרבה תשומת לב, לא רק של טדי פירס [ג'ין ויילדר], נשוי באושר לדידי, אלא של קהלים רבים ברחבי העולם. הסרט הקומי בנוי על תמימותו של טדי, שותף במשרד פרסום ואדם מן השורה, שעובד, מפרנס, ומטפח את משפחתו. וכאשר הוא רואה במגרש החניה של משרדו אישה יפהפייה בשמלה אדומה [קלי לה-ברוק], הוא נהיה אובססיבי. הוא מזהה שהבחורה היא דוגמנית שאמורה להצטלם לפרסומות שהמשרד שלו מפיק.

קלי לה ברוק באדיבות פינטרסט ואמזון
קלי לה-ברוק, האישה באדום. באדיבות: פינטרסט ואמזון.

"האישה באדום" העניק לקלי לה-ברוק הזדמנות פז להתקדם כשחקנית הוליוודית ידועה ומבוקשת, אלא שזה לא קרה. כמי שהחלה את דרכה כדוגמנית, בעקבות החשיפה לעולם כשחקנית באישה באדום, נאמר עליה שהיא "האישה הסקסית ביותר בהוליווד של שנות ה-80". וויקיפדיה מספקת מידע על רשימה של סרטי קולנוע (עד 2015) בהם השתתפה, וגם סרטי טלוויזיה, שהאחרון שבהם הוקרן ב- 2017. עד שלבסוף נטשה את הוליווד.

במקומותינו נהוג לומר שכדי להצליח נחוצות שלוש תכונות, כישרון, כישרון ועוד כישרון.

 

 

סטיבי וונדר הגיע לשיא תפארתו ב"האישה באדום", והפך לאייקון

בשנות ה-80, בעולם שסגד למוסיקת הקצב והבלוז (Rythm and Blues ,R&B), מי יכול היה לעצור את ה"נסיך", הסופרסטאר סטיבי וונדר? להיטיו המשיכו לתפוס את המקום הראשון בין אלבומי מוסיקת הנשמה והבלוז במשך חמישה חודשים, החל מחודש יולי 1983. ונראה היה שכך זה יימשך  גם אחרי חג המולד. קצת פחות משלושה חודשים לאחר הופעת הבכורה של הסרט עם פס הקול של "האישה באדום", מבית היוצר שלו, סטיבי וונדר העפיל למקום הראשון, כשפס הקול מתודלק בעיקר בזכות הפופולריות הפנומנלית של הסינגל הראשי שבו: "I Just Called To Say I Love You." האלבום נמכר במספר עותקים בלתי נתפס –  מאות-מיליונים – ועלה לראש מצעדי הפזמונים ברחבי העולם. "האישה באדום" (1984) חשף בפני העולם מופע ווקאלי ואינסטרומנטאלי חדש של סטיבי.

בדצמבר, הוא נישא אל-על כגיבור שאלבומו טיפס אל ראש רשימת מוסיקת הקצב והבלוז – R&B  – באמריקה. [הבהרה: R&B סומן על ידי יצרני תקליטים כז'אנר של מוסיקה פופולרית שמקורה בקהילות אפרו-אמריקניות ונועדה להן. הז'אנר השתנה מעשור לעשור כשהתווספו לו סגנונות מוסיקה חדשים].

בין חמישה המועמדים לפרס אוסקר בקטגוריה של השיר המקורי הטוב ביותר – שכולם היו מוכרים ממצעד הפזמונים,  I just called to say I love you של סטיבי וונדר זכה בפרס. כאשר עלה לבמה באוקטובר 1985 כדי לקבל את פרס האקדמיה,  הוא הודיע שהוא מקבל אותו בשמו של נלסון מנדלה. בעקבות זאת קרו שני דברים: השיר הוחרם על ידי ממשלת האפרטהייד של דרום אפריקה, וסטיבי וונדר קיבל הוקרה מטעם הוועדה המיוחדת של האו"ם למאבק נגד אפרטהייד. מנדלה ישב אז בכלא (מאז 1962) והמחווה תדלק מאבק על שחרורו מהכלא.

הביוגרפיה של סטיבי ונדר כמוסיקאי החלה עוד בהיותו בן 11-12 כאשר ניסה להקליט עצמו שר. ובגיל 20 כבר היו באמתחתו 10 אלבומים. כשחגג 70 ב- 13.5.20 נאמר עליו שהוא מחזיק בשיא הזכיות לפרס הגרמי, הוא דייר מכובד בהיכל הקהילה של הרוק, וכאמור, גם המוסיקאי האפרו-אמריקאי הראשון שזכה באוסקר לשיר המקורי הטוב ביותר. מבחינה סגנונית אי אפשר למקם את יצירתו של סטיבי בסגנון מסוים. הוא נגע בכל והשפיע על הכל. הוא צמח מתוך המוסיקה האפרו-אמריקנית [R&B], ובעיקר הגוספל והג'ז. כל זה נמצא בתוך השירים שלו. הוא משתייך לפנתיאון של גיבורי תרבות, ולא רק מבחינה מוסיקלית. אלא פנתיאון של אייקונים שאפשרו לקהילה האפרו-אמריקנית לפרוץ גבולות, כמו לדוגמא, השחקן סידני פואטייה (האפרו-אמריקני הראשון שזכה בפרס אוסקר לשחקן הטוב ביותר ב- 1963), המתאגרף מוחמד עלי, והכדורסלן מייקל ג'ורדן. עוד נאמר על סטיבי וונדר כי למרות שנולד לפני הזמן ובשל כך ראייתו נפגמה לגמרי, הוא זמר של הרבה שמחה. בשיריו מופיעה פעמים רבות המילה ג'וי. זו שמחה הכרוכה בעצב של איש חכם, שידע תמיד להסתכל על החיים בצורה מפוכחת, מנקודה אישית של ניסיון קשה.

בסוף, המוסיקה של סטיבי וונדר הפכה ללהיטים ועוד ידו נטוייה !!

קובי בראיינט – טעימה ממעמקי ליבו האוהב

הכדורסלן קובי בראיינט חיבר את הפואמה "כדורסל יקר", לכבוד טקס הפרידה שלו, ב- 2015, מאוהדיו הרבים ושחקני ליגת העל בכדורסל. מילות הפואמה מאפילות על ההפסדים שה"לייקרס" ספגה באותה תקופה. הוא פרש בקול תרועה רמה.

קובי בראיינט ויקיפדיה באנגלית
קובי בראיינט. צילום: ויקיפדיה באנגלית

את פרישתו מהקריירה המפוארת שלו ככוכב-על של הכדורסל בארה"ב ובעולם כולו, קובי בראיינט הנציח בפואמה "כדורסל יקר". היא משקפת כל שהיה על ליבו. מעין שיר הלל לקשר מתמשך ואינטימי של ילד שהתבגר עם הכדורסל. שיר על אהבה טוטלית ומסירות ללא-תנאי לספורט הזה.

בראיינט חיבר את הפואמה "כדורסל יקר", לכבוד טקס הפרידה שלו ב- 2015, מאוהדיו הרבים ושחקני ליגת העל בכדורסל. מילות הפואמה מאפילות על ההפסדים שה"לייקרס" ספגה באותה תקופה. הוא פרש בקול תרועה רמה. היו לו חושים חדים ורגישים שבזכותם יכול היה להבחין, בעוד מועד, שפרישה מהספורט בשיא הקריירה פירושה שבעיני העולם הוא תמיד יהיה מזוהה ככוב-על של הלייקרס – למרות ההפסדים. הפואמה היא הגראנד פינאלה, אם תרצו, של בראיינט. והמסר שלב ברור: מוטב שתפרוש כשהינך בשיא. דאג להשאיר אחריך מורשת שתאדיר את כישוריך והישגיך.

באותה שנה גורלית 2015, שבה בראיינט קיבל את ההחלטה לפרוש, הפכה הפואמה המרגשת "כדורסל יקר", לגולת הכותרת של מעמד הפרישה הרשמי . התקשורת ושחקני הכדורסל הוותיקים והצעירים נחשפו לתוצר פואטי שכמו פרץ החוצה ממעמקי ליבו האוהב, שם הסתתר לאורך הקריירה שלו. הייתה זאת יד המקרה שזימנה לבראיינט צפייה בסרט האנימציה "דואט", שהפיק וביים האנימטור של דיסני, גלן קין (Keane). הצפייה בדואט המחישה לבראיינט שאנימציה מיטיבה להבליט ניואנסים של רגש באופן יעיל וטוב יותר מכל סרט ויזואלי קונבנציונלי. השניים – קין ובראיינט, נפגשו והתוצאה: עיבוד "כדורסל יקר" לסרט אנימציה קצר. הסרט זכה בפרס אוסקר ב- 2018.

"כדורסל יקר", מציג את בראיינט ככוכב-העל של הלייקרס וכן כילד בן שש. הוא חושף אהבה ומסירות אין קץ, של ילד בן שש לכדורסל, התמדה, נחישות והגעה ליעד בזכות אותו כדורסל. הפואמה מסתיימת במסר: חשוב לפרוש בשיא, אני פורש, אבל "תמיד אוהב אותך, כדורסל יקר". אותו מסר ליווה את בראיינט במעמד חלוקת פרסי האוסקר. כאשר הוא אחז בפסלון, מלא פליאה, אמר לקהל הצופים: "מעמד זה עולה על כל דמיון, כילד, הצבתי לעצמי מטרה לזכות באליפויות כדורסל. לא העליתי בדעתי שאי-פעם אהפוך לכוכב-על המחזיק בידו את פסלון האוסקר".

BRYANT OSCAR WINNR
צילום: Getty images

תרגום הופאמה לעברית [תרגום שלי, תה.]:

מהרגע,
בו התחלתי לכדרר את גרבי אבי ,
ודמיינתי את עצמי משחיל כדור-מנצח לסל,
במשחקי הפורום המערבי הגדול,
ידעתי שרק דבר אחד הוא אמיתי:
שהתאהבתי בך.
אהבה עמוקה כל-כך, עד שנתתי לך כל מה שיש לי –
החל ממחשבותיי וגופי
וכלה ברוחי ונשמתי.
כילד בן שש
שמאוהב בך עמוקות,
מעולם לא ראיתי את קצה המנהרה,
אלא רק את עצמי בורח מאחת כזו.

 

ואז התחלתי לרוץ.
רצתי במעלה ובמורד כל מגרש;
רדפתי עבורך אחרי כל כדור;
ביקשת ממני רוח קרב
ואני נתתי לך את ליבי
כי הוא הגיע אליך עם הרבה יותר מזה.

 

שיחקתי מזיע וכואב,
אך לא בגלל שהאתגר קרא לי ;
אלא בגלל שאתה קראת לי.
עשיתי הכל למענך
כי זה מה שעושים
כשמישהו גורם לך להרגיש מלא חיים
כפי שאתה גרמת לי להרגיש.

 

זה אתה שהגשמת לילד בן שש את חלום הלייקרס שלו;
ותמיד אוהב אותך בגלל זה.
אבל לא אוכל להמשיך לאהוב אותך באובססיביות עוד זמן רב.
עונה זו היא כל שנותר לי להעניק לך.
לבי מסוגל להתמודד עם מהלומות,
מוחי מסוגל להתמודד עם אתגרים;
אבל גופי יודע שהגיע הזמן להיפרד.

 

וזה בסדר.
אני מוכן לשחרר אותך.
אני רוצה שתדע זאת עכשיו,
כדי ששנינו נוכל להתענג על כל רגע שנותר לנו  להיות יחד.
לטוב ולרע.
הענקנו זה לזה כל מה שיש לנו.

 

ושנינו יודעים,
שלא משנה מה אעשה בהמשך,
תמיד אהיה הילד ההוא
עם הגרביים המגולגלות,
והפח שבפינה;
5 שניות לסיום
והכדור בידיי
….5 … 4 … 3 … 2 … 1

 

אוהב אותך תמיד,
קובי

אומנות וייצוג מדינה

דברים לזכותם וגם לחובתם של יוצרי הסרט "עג'מי"

האם אומנות מייצגת או "איננה מייצגת" מדינה?

האם "הביטוי הייחודי של האמן" תלוש מהמדינה שבה הוא חי ויוצר?

האם שאלות אלו רלבנטיות לסרט "עג'מי"?

עג'מי – פרסומת לסרט קרדיט: ויקיפדיה

צודק המחזאי והסופר יהושע סובול כשהוא כותב (ישראל היום 9.3.2010) שגם סרטיו של צ'פלין אינם מייצגים את האומה האמריקנית… אז מדוע "עג'מי" כן מייצג את ישראל למרות שהוא תוצר כשרונם של ירון שני וסכנדר קובטי?

בתחרות על פרסי האוסקר, כמו בהקשר של כל תחרות בינלאומית, סרט מתמודד כמועמד לפרס מטעם המדינה שבחרה בו לייצג אותה בתחרות בינלאומית יחד עם מועמדים ממדינות שונות. לכן "עג'מי" בהחלט מוגדר בתחרות האוסקר 2010 כסרט המייצג את ישראל.

אינני פוסלת את הזעקה של סובול "אל תתנפלו על הבמאי", משום שהוא הביא למרקע מציאות שריגשה אותו, כביטוי "נאמן, מדויק וייחודי לחווית המציאות של האמן עצמו, אשר מבטא את תחושותיו, את מצוקותיו, את אשרו ואת אומללותו בחיים. בקיצור, את מנת חלקו עלי אדמות" (סובול).

אך מה שקובע לדעתי בשאלת הייצוג במקרה של "עג'מי" היא הטענה ש"משלמי המסים במדינת ישראל הסכימו שחלק ממסיהם ישמשו לענייני תרבות גם לשם צריכה עצמית וגם לשם ייצוא התרבות הישראלית למדינות שונות… וכדי להעביר מסרים ורשמים מישראל אל העולם על הנעשה בישראל", כדברי ניצנה דרשן-לייטנר, במאמר "כפיות טובה מצד הבמאי" (ישראל היום 9.3.2010).

ירון שני וסכנדר קובטי, נהנו מכספי משלם המסים הישראלי (באמצעות קרן הקולנוע הישראלי), כדי שיוכלו ליצור באמצעות כישוריהם סרט קולנוע. אבל מרגע ש"עג'מי" נבחר לייצג את ישראל בתחרות על פרסי האוסקר, "עג'מי" איננו יצירת אומנות בלבד, אלא יצירת אומנות המשתתפת בהקשר ספציפי – יצוג ישראל בתחרות בינלאומית לקולנוע 2010.