תגית: אברהם לינקולן

חג ההודייה – Thanks Giving

בעוד אנחנו מתכוננים להדלקת נרות חנוכה, להשתעשע בסביבונים ולאכול לביבות תפוחי אדמה, לזכר נס פך השמן, ניצחון המכבים וחנוכת בית המקדש, בארה"ב חוגגים כל שנה ביום חמישי הרביעי של חודש נובמבר, את אחד החגים הלאומיים הבודדים של האמריקאים – חג ההודייה. מקורו בתקופת הקמת המושבה הראשונה בארה"ב – מסצ'וסטס שנת 1621. ארוחת החג המסורתית כוללת תרנגול הודו ממולא, בתוספת רוטב.

הגיעו לידי נתונים סטטיסטיים מעניינים בקשר לתרנגולי הודו כמוצר צריכה (בארה"ב). תרנגול ההודו המבויית המשמש גם לצרכי סעודת חג ההודייה החל את דרכו לשולחן החג עוד ב-1621. אך הוכר רשמית כמאכל פופולרי מיוחד לרגל החג הלאומי של ארה"ב, רק לפני כ- 150 שנה.

************************

מספר מילים על שורשי חג ההודייה

אירוע ראשון שבו נאמרה תפילת הודייה לבורא עולם על היבול החקלאי שעלה בידם של המתיישבים הראשונים בארה"ב לגדל, נחגג לראשונה ב-1621. מדובר בחלוצים שהתיישבו בפלימות', מדינת מסצ'וסטס. החורף הראשון שלהם היה נוראי. אבל הם הצליחו לגדל מעט תירס. ולאחר הקציר החליטו לארגן חגיגה ולהודות על כך לאלוהים. לחגיגה הזמינו את האינדיאנים המקומיים שהביאו עימם תקרובת ובין השאר – תרנגולי הודו. אז עדיין לא הונהג תרנגול הודו ממולא כמאכל חגיגי המאפיין את חג ההודייה.

חלפו 240 שנה עד שנקבע חג ההודייה כחג לאומי רשמי ותרנגול ההודו הממולא כמאכל מסורתי של החג. ההכרזה הרשמית על חג ההודייה הייתה יוזמתו של הנשיא אברהם לינקולן. העיתוי – מיד אחרי הנאום המפורסם שנשא בו הוא ניסה ללכד את שורות האומה בעיצומה של מלחמת האזרחים. היה זה נאום חוצב להבות – הידוע בשם נאום גטיסברג 19.11.1863 (עיינו בגרסה המלאה של הנאום, בסוף הרשימה). היה זה הנאום הקצר ביותר שנשא אי פעם. מאז חוגגים האמריקאים את חג ההודייה ומעלים על שולחנם הודו ממולא. 

הנשיא ה-16 של ארה"ב, אברהם לינקולן.
קרדיט: ויקיפדיה

מספר נתונים סטטיסטיים ביחס לתרנגולי הודו כמוצר צריכה (כל הנתונים מתייחסים לארה"ב)

גודלו הממוצע של תרנגול הודו (מבויית) עלה עם השנים. סטטיסטית, גודלו הממוצע של תרנגול הודו מבויית שהובל לשחיטה בשנת 1980 היה כ-19 פאונד (8.6 ק"ג). הוא לא היה גדול בהרבה מקרוב המשפחה שלו, תרנגול הודו בר. איך קרה שגודלו הממוצע עלה עם השנים? שיטות מודרניות של גידול תרנגולי הודו בחוות סייעו לכך. השיטה תורמת לכך שתרנגול ההודו יוסיף יותר קילגרמים למשקלו תוך זמן קצר יחסית. סטטיסטית, משקלו הממוצע של תרנגול הודו מבויית שהובל לשחיטה הגיע בשנת 2017 ל-29.8 פאונד (13.51 ק"ג). כלומר, משקלו הממוצע הוכפל תוך 75 שנה (המידע נמסר על ידי השירות הסטטיסטי של משרד החקלאות הלאומי בארה"ב' והפדרציה הלאומית לגידול הודו). שורה תחתונה: מגדלי תרנגולי ההודו מוכרים כעת יותר בשר – בארה"ב הגיע סך המכירות השנתי של בשר ההודו ל-5.8 ביליון פאונד (2.6 ביליון ק"ג). וזאת ממספר צנוע יחסית של עופות – 242 מיליון.

שתי מדינות מובילות בייצור בשר תרנגולי הודו בארה"ב– מינסוטה וצפון קרוליינה. כללית, 13 מדינות בארה"ב הן היצרניות הגדולות ביותר של בשר ההודו ומספקות קרוב ל-85% מהתצרוכת האמריקאית.

עלות בשר ההודו בארה"ב נמוכה ביותר בעונה זו של השנה. מדובר בעיקר בבשר הודו קפוא. מחירו יורד בחודשים אוקטובר-נובמבר ב-10% בקירוב. בדצמבר נותר המחיר הנמוך על כנו עד אחרי החגים – חג המולד וראש השנה האזרחי. במבט ראשון תמוה הדבר שכן, היה צפוי שדווקא כשהביקוש להודו עולה גם המחירים יעלו וכך ירוויחו יותר מגדלי תרנגולי ההודו. כלכלנים הציעו מספר סיבות לתופעה זאת שלא נפרט אותן כאן.

הציבור האמריקאי אוהב בשר הודו, אבל התיאבון שלו לבשר זה הנו מוגבל. תצרוכת בשר ההודו זינקה בשנות ה-80 של המאה הקודמת ומאז התצרוכת נותרה ללא שינוי. כלומר, התצרוכת השנתית הממוצעת של בשר הודו לנפש עומדת בארה"ב על 18 פאונד לשנה (8.16 ק"ג). ויש לציין שלאחרונה ניכרת ירידה נוספת בתצרוכת לנפש. סטטיסטית, בשנה החולפת ירדה הצריכה הממוצעת לנפש לרמה של 16 פאונד לשנה (7.25 ק"ג).

ייצוא בשר ההודו מארה"ב לשוק העולמי נמצא במגמת עלייה. בשנות ה-90 של המאה הקודמת חלה עלייה משמעותית בייצוא בשר ההודו מארה"ב לשווקים בעולם. סטטיסטית, נתח הייצוא מתוך הייצור הכולל של בשר ההודו בארה"ב מגיע השנה ל-12.2%. מכסיקו היא היבואנית הגדולה ביותר של בשר ההודו מארה"ב. בשנה שעברה היא ייבאה כמות של 412.7 מיליון פאונד (187.19 מיליון ק"ג) בשר הודו. במקום השני אחריה, קנדה עם 31.2 מיליון פאונד (14.15 מיליון ק"ג) בשר הודו מיובא, ובמקום השלישי הונג-קונג – 26.6 מיליון פאונד (12.06 מיליון ק"ג) בשר הודו מיובא מארה"ב.

כאמור, חג ההודיה הוכרז רשמית כחג לאומי בארה"ב, בהמשך לנאום גטיסברג שחתם את מלחמת האזרחים והיה מיועד לאחד את השורות. הנאום הקצר והקולע ביותר בהיסטוריה האמריקאית. בסיומו מופיע המשפט המנציח את עקרון הדמוקרטיה במיטבה: "ממשלה של העם, על ידי העם, למען העם".

נאום גטיסברג – הגרסא בעברית (באדיבות ויקיפדיה):

לפני שבע ושמונים שנה, הולידו אבותינו על יבשת זו אומה חדשה, אשר הורתה בחרות וייעודה באמונה, כי כל בני האדם נבראו שווים. עתה, אנו מצויים במלחמת אזרחים גדולה הבוחנת האם אומה זו, או אומה כלשהי אשר בכך הורתה ובזאת ייעודה, עתידה להאריך ימים. נפגשים אנו בשדה מערכה גדול של אותה המלחמה. באנו להקדיש חלקה משדה זה, כבית מנוחת עולמים לאלו שמסרו את חייהם למען חייה של אומה זו. אכן ראוי ונכון הוא כי כך נעשה. אולם, במובן עמוק יותר, איננו יכולים להקדיש – איננו יכולים לקדש – איננו יכולים לרומם – קרקע זו. האנשים האמיצים, החיים והמתים, אשר נאבקו כאן, הם שקידשוה, הרבה מעל מה שבכוחנו הדל להוסיף או לגרוע. העולם ישית ליבו מעט, אף לא יזכור לאורך ימים את שאנו אומרים כאן, אך לעולם לא יוכל לשכוח את שהם עשו כאן. מוטב הוא כי אנו החיים, נקדיש עצמנו כאן למלאכה הבלתי-גמורה אשר הלוחמים כאן נשאו עד עתה באצילות כה רבה. מוטב כי אנו כאן נקדיש עצמנו למשימה הכבירה הניצבת עדיין בפנינו – כי ממתים עטורי תהילה אלו נשאב מסירות רבה יותר למטרה שעבורה נתנו הם את מלוא מסירותם האחרונה, כי נגמור אומר שמתים אלו לא לשווא מתו; שאומה, זו, בחסדי האל, תיוולד מחדש לחופש; וכי ממשלה של העם, על ידי העם, למען העם, לא תכלה מן הארץ.

מה מייצג יצחק רבין?

רצח רבין זעזע את מרבית הציבור הישראלי.  ימי הזיכרון הראשונים לרצח הפכו לאירוע לאומי מלכד. אבל דימויו בציבור הרחב רק הולך נשחק. מאז ועד היום רבין אינו נחשב כאייקון לאומי. ויש לכך הסבר.

הפוסט נכתב לפני עשור. הפוסט מסייע להבין את תהליכי הזיכרון הלאומי. אני מעלה בו הבהרות לגבי אופן עיצוב הזיכרון של דמות ממלכתית. אני משווה בפוסט בין תהליכים בזיכרון הלאומי ביחס לנשיא אברהם לינקולן ובין עיצוב דמותו של יצחק רבין בזיכרון הציבורי בישראל. לינקולן הועלה לדרגה של אייקון בזיכרון האומה מאה שנה אחרי מותו וכך הוא נתפס גם כיום בעיני עמו. האם יש סיכוי לשינוי דומה במעמדו של יצחק רבין בזיכרון הלאומי בעתיד הקרוב/רחוק ובמה זה תלוי?

קרדיט: צבי יבריוס קלר, מתוך אתר פיקיויקי
צילום עמוד ראשי בידיעות אחרונות

התחושה שהותירה בנו מורשת ראש הממשלה המנוח, יצחק רבין, הולכת ודועכת בזיכרון הלאומי ומזמן אינה בחזית הנרטיב הלאומי בישראל.

על דעיכת הזיכרון הלאומי מדברת בתו, דליה רבין, בכינוס שהתקיים במרכז יצחק רבין בתל אביב. (הרשימה נכתבה לפני עשור). אלא שיש להוסיף לכך נקודה חשובה שתוכל להבהיר את תעלומת הדעיכה. זיכרון קולקטיבי-לאומי עובר תהליכי הבנייה וגם שיכחה. מדובר בתהליך טבעי אוניברסלי, לאו דווקא כזה שהממסד מכוון אותו או שולט בו. מה ששולט בדרך כלל בתהליך הן מגוון נסיבות. ביניהן, תרבות פוליטית, אידיאולוגיות דומיננטיות, ומגמות גלובליות. רצח רבין (4 בנובמבר 1995) התרחש בעיצומה של עצרת למען השלום, כשלעצמו אידיאל בעל משמעות. יחד עם זאת, שוררת עד היום תחושה שמורשתו של רבין ודמותו הולכים ומיטשטשים, הולכים ונמוגים. והקהל ממעט להגיע לעצרות זיכרון. התפתחה מגמה של פיזור עצרות הזיכרון והן מתקיימות בזעיר אנפין בערים מסויימות ולא באחרות.

תהליכים אופיניים לזיכרון הקולקטיבי/לאומי

לצורך המחשת התהליכים האפשריים בדינמיקה של הזיכרון הלאומי, נפנה לספרו של בארי שוורץ הבוחן שינויים קיצוניים בייצוג הסמבולי של הנשיא האמריקני, אברהם לינקולן בזיכרון הלאומי. שוורץ משווה בין הייצוג הסימבולי של לינקולן בזיכרון הלאומי בארה"ב מיד לאחר מותו לבין ייצוגו בזיכרון בתקופת כהונת הנשיא האמריקני ה-44, ברק אובאמה. דיון בתמורות שחלו בזיכרון הלאומי ביחס לנשיא לינקולן שופך אור על היתכנותן של תמורות בזיכרון הלאומי ביחס לרבין.

תהליך ההאדרה של הנשיא ה- 16 של ארה"ב, אברהם לינקולן – מנהיג אמריקני, איש ציבור וראש מדינה – הגיע לשיאו, יש לומר, בתהליך מזורז. דינמיקה זו התרחשה למעלה ממאה שנה מאז שנרצח. האופן שבו זוכרים האמריקנים כיום את הנשיא לינקולן והתמורות שחלו בדמותו בזיכרון הלאומי, מסייע להבין את הדינמיקה בדמותו של רבין בזיכרון הלאומי. הדעיכה של מורשת יצחק רבין בזיכרון הלאומי החלה חמש שנים לאחר הרצח ומאז יש תחושה של דעיכה מתמדת של דמותו.

איזו דינמיקה התרחשה בזיכרון הלאומי מאה שנים לאחר מותו של לינקולן?

אברהם לינקולן
אברהם לינקולן. מקור: ויקיפדיה

אברהם לינקולן נבחר לנשיאות ארה"ב במאה ה- 19. בעת ההיא, הוא היה רחוק מלהיות נשיא פופולרי. לפי ספרי ההיסטוריה המתעדים את תקופת נשיאותו, סיכוייו של לינקולן להיבחר בשנית לנשיאות הלכו ודעכו סמוך להירצחו, בלי קשר לרצח. על אף שהרצח זיעזע אומה שלמה, הוא לא שינה את היחס הכמותי בין תומכיו לבין מתנגדיו הפוליטיים של לינקולן. אזרחי הצפון נטרו ללינקולן מכיוון שנקט סלחנות יתרה כלפי אוכלוסיית הדרום בתקופת מלחמת האזרחים. יש לציין שהמחנה הדמוקרטי היה המתנגד העיקרי למלחמת האזרחים. בקרב הרפובליקנים בודדים בלבד תמכו באופן שבו לינקולן ניהל את המלחמה. בעיני הרפובליקנים, לינקולן – המזוהה עם הרפובליקנים – סימל דמות פטריוטית לאומית ולמרות זאת הם בהחלט היו שותפים לדעת מתנגדיו. עקב התנהלותו במלחמת האזרחים, הם דאגו לכך שהוא לא ייזכר בהיסטוריה של ארה"ב כמצביא דגול.

במשך תקופה ממושכת מאז שנרצח (14.4.1865) עד תחילת המאה ה-20, זיכרו של לינקולן כמנהיג דגול היה בשפל. אבל מאה שנה לאחר הרצח התרחש מפנה דרמטי בזיכרון הציבורי. הדימוי הכושל של לינקולן בזיכרון הלאומי עבר שינוי משמעותי. כיום דמותו זכתה להחקק כסמל למנהיגות ראויה, ואף למעלה מכך.

ניתוח היסטורי מצביע על התהליך התודעתי שעבר על האומה. מה שנקרא בשפה מקצועית "התבוננות פנימה". אזרחי ארה"ב מצאו עצמם בתחושה של אבדן דרך. הם החלו לפשפש באידיאלים של האומה ולברר לעצמם באלו ערכים ועקרונות לאומיים הם מאמינים. תוך כדי התבוננות פנימה ב"אני מאמין" שלהם, התודעה הלאומית השתנתה, ערכים מסוימים קיבלו העדפה על פני אחרים שהיו דומיננטיים בעבר. השינוי בתודעה העצמית הלאומית מילא תפקיד מרכזי בתרחיש של הפיכת לינקולן ממנהיג לאייקון. ככל שהתודעה הלאומית המחודשת איפשרה להתבונן בלינקולן כאישיות שמגלמת את תמצית הערכים החשובים לעם, כך עלתה בעיניהם חשיבותו של לינקולן כאייקון לאומי. תוך תקופה קצרה יחסית של כחמש שנים מאז שלינקולן "התגלה" מחדש, דמותו הפכה לסמל האידיאלים הנעלים ביותר של האומה האמריקנית. זאת לראשונה מאז שלינקולן נרצח ב- 1865.

חשוב לציין שדימויים ולא עובדות עמדו במוקד ההסתכלות ה"מחודשת" על לינקולן (דימוי הוא הדרך שבה אדם תופס את עצמו או אחרים). כל זה התרחש בנקודת זמן ספציפית בהיסטוריה של ארה"ב, שבה העם חש צורך לבטא ערכים מסוימים כדבר נשגב. הכמיהה הזו התחברה היטב אל דימויו המחודש של לינקולן ומורשתו. חגיגות 100 שנים להולדתו היו אירוע לאומי שבו לינקולן ניצב במרכז התודעה. הנסיבות שזרזו תהליך זה היו קשורות בתמורות בתפיסה העצמית של העם מאז תחילת המאה העשרים. לראשונה, דימויו של לינקולן זכה לעדנה. דימוי החדש יצר שיוויון בין מעמדו של לינקולן בתודעה הלאומית לזה של הנשיא ג'ורג' וושינגטון. התוצאה: לינקולן זכה להיכלל בפנתיאון של הנשיאים הדגולים.

חשוב להדגיש שחגיגות המאה להולדתו העלו על נס את לינקולן כמנהיג נשגב ולא בעקבות הישגים וגילויים שנחשפו לאחר מאה שנה. הסיבה המרכזית לשינוי היה צורך של דור לגבש תודעה עצמית. הדור שהגיע לפרקו בשנים הראשונות של המאה ה-20 היה חדור צורך לשקם את ערכי הדמוקרטיה ולחיות לפי ערכיה הליברלים.

איך כל זה בא לידי ביטוי? דימויו המחדש של לינקולן בתודעת האומה כיכב בכל נאום ובכל אתר הנצחה. הדימוי ייצג אידיאלים עממיים עכשוויים. וכאשר ב- 1917 אמריקה השתלבה במאמץ המלחמתי של מלחמת העולם הראשונה, התקשורת לא חדלה מאיזכור "המנהיג הדגול", לינקולן, כדי לעודד ולחזק את רוחו של העם. המדיה כולה ניערה את האבק מעל דמותו של לינקולן. הפרסומים בעיתונות האדירו את לינקולן כמנהיג היסטורי בעל שיעור קומה. ערכים השואבים בסיס מדימויו של לינקולן כאייקון לאומי, התפשטו לכל תחומי החיים ככל שציבור נרחב יותר נזקק למודל היסטורי שכזה. מה שבלט באיזכורים השונים שלו היה סלקטיביות. הודגשו בעיקר תכונות והישגים של לינקולן שראוי ורצוי היה להבליט. את חסרונותיו לא העלה איש על דל שפתיו ואף דאגו להשתיקם.

השינוי בדימוי של לינקולן לא נבע מפעילות מכוונת ומגמתית להאדרתו, דוגמת טקסים, מזכרות, ספרים, תקשורת, פסלים, מרכזי הנצחה וכי"ב. כל אלו היו בשטח כעניין שבשגרה במשך מאה שנה, בזמן שלינקולן תפס מקום בירכתי הזיכרון הקולקטיבי. השינוי התודעתי והצורך הלאומי לחזק את האידיאל הדמוקרטי הוא הקטליזטור לחיבור בין דמות הסיטורית של מנהיג לבין הצורך הלאומי.

בהשוואה בין לינקולן ורבין קיים דמיון משמעותי ובולט במיוחד –

לינקולן נתפס בעיני עמו לאורך שנים רבות כמנהיג שלא איחד את העם; וכך גם רבין. יש להוסיף ולומר שעלינו להבחין בין הזעזוע שהעם חש ביום בו רבין נרצח ושסביבו נוצר אפקט מלכד, לבין דימויו של רבין כמנהיג שלא-ליכד את העם. עד היום דמותו אינה חקוקה בזיכרון הציבורי כמנהיג שאיחד את העם. אדרבא, סמוך להירצחו סערו הרוחות והמתח בין מחנה הימין ומחנה השמאל רק הלך והתגבר. הוא קיבל ביטוי בולט באלימות מילולית חסרת תקדים ואחר כך ברצח.

לשם השוואה, דוד בן גוריון נחשב ומוערך עד היום כדמות מכוננת וכמנהיג שידע לאחד את העם (פרט למק"י וחירות). בן גוריון מצוטט ומוכר למרבית אזרחי ישראל וידוע כמי שהכריז על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. ברבות הימים קמו "אנטי ציונים" {כפי שהם מכונים על ידי מחנה ה"ציונים"), ומורשתו של בן גוריון נקלעה לעין הסערה – בזירה האקדמית בעיקר. אבל זה אינו שייך לדיון הנוכחי.

התהליך ששינה את דימויו הציבורי של לינקולן ואיזכורו כיום כ"אגדה וכאיייקון לאומי" הינו פועל יוצא של שינויים פנים-מערכתיים פוליטים. שינויים במגמות ועמדות פוליטיות באמריקה בתחילת המאה ה-20. התהליך הכתיב שינויי בזיכרון הציבורי כלפי דמויות מן העבר. וכאשר מגמות פוליטיות עכשוויות עוברות שינוי, ההיסטוריה מעוצבת בהתאם, כולל דימויו של לינקולן.

ישראל חוותה עיצוב מחדש של דמות היסטורית – והכוונה היא לזיכרון הציבורי ביחס ליוסף טרומפלדור וקרב תל-חי. מאז תקופת היישוב עד כעשרים שנה לאחר קום המדינה, טרומפלדור נתפס בעיני העם כ"גיבור לאומי". הוא צוטט כמי שאמר לפני מותו את המילים "טוב למות בעד ארצנו". הציבור ייחס לו הילה של אייקון לאומי. כיום (2020) אין עוררין על כך שדימויו כאייקון לאומי דעך כמעט לחלוטין.

כפי שעולה מהדיון וההשוואה לעיל, תנודות בזיכרון הציבורי אינן ברות שליטה, בדרך כלל. המחקר מראה שמאמץ לשנות דימוי בכיוון "מלמעלה למטה" עשוי לאכזב. דווקא הלך רוח הציבור הינו גורם משפיע רב עוצמה; השינוי יתחולל בעקבות צורך חברתי-פוליטי כלל-לאומי. צרכים פוליטיים של עם הם כוח שפועל "מלמטה למעלה", והם אלו שעשויים לעצב מחדש את דימויו של יצחק רבין בזיכרון הלאומי. קשה לנבא האם ומתי יתחולל שינוי בדימויו של רבין בזיכרון הלאומי, אם בכלל. האם רבין ייחשב אי פעם כאייקון וכמאחד העם.