"ברור, הרי הוא מעוניין שג'ון קרי יזכה במרוץ לנשיאות!
"….. במחשבה שניה – די יתכן שהוא היה רוצה שבוש יזכה, ולכן, הוא תומך בקרי, כדי להטעות, כשבפועל הוא בטוח שבעקבות זאת האמריקאים יצביעו לבוש, כדי לעשות לו דווקא…
"ואולי לא?…..
"….. אבל, אם הצלחנו לפצח את התעלומה הזאת, אז בן-לאדן בטח כבר עלה על זה….
"הממ… אז מה….. הוא בעצם רוצה שקארי ינצח….?
"אבל מה ייצא לו מזה שהוא יגלה את הקלפים שלו …. שהוא, בעצם, תומך בקרי?
"טמבלים ….זה כדי שהאמריקאים יחשבו, קודם כל, שכדאי להצביע לבוש,….
….. ורק בסוף יגיעו למסקנה שבעצם זה מה שבן לאדן רוצה…. הבנתם?
"…..אוף, נורא מבלבל…..
"…..לעזאזל, מה קורה כאן ?!
"שוב נפלנו בפח עם הטעות הקלאסית הידועה –
שלא תעזו לצאת למלחמה יבשתית באסיה, ראו הוזהרתם…….,
או שמא, אחת קלאסית ופחות ידועה –
יש לכם זמן לבזבז על שטויות, כשהמוות אורב בפתח….??!!.
מאחורי הקלעים-
– בוידיאו שהופץ ביום שישי, פונה בן-לאדן לציבור האמריקאי, ומאיים לראשונה מאז כשנה שלא שמענו ממנו, שהוא יתקוף את ארה"ב:
"למרות שעברו 4 שנים מאז 9/11, בוש עדיין מהתל בכם…. מרמה אתכם…. מסתיר מכם עובדות…
אחת התיאוריות המבריקות בתחום הקמפיין הפוליטי והשפעתו על הבוחר, היא זו של חוקרת גרמניה המוכרת היטב למדעני תקשורת המונים – אליזבט נואלה נוימן.
לפי התיאוריה, שאותה הכתירה כ"תיאוריית ספירלת השתיקה", מתרחש תהליך של "השתקה/הגברה" של התבטאויות לטובת/נגד מועמד/מפלגה, כתוצאה מיכולת של כל אדם לחזות תוצאות הבחירות – חיזוי שאינו מבוסס על מתודה מדעית ולכן הוא קיבל את השם חיזוי "מעין סטטיסטי".
בני אדם נוטים להשתתק ככל שבעלי דעות מנוגדות לשלהם "מרעישים" יותר מהם. התהליך הוא טבעי ותת הכרתי. אדם חושש להתבטא בכנות אל מול ציבור רחב שמשמיע דעה שונה לחלוטין מזו שלו.
בשלב זה שבו משתתקים אל מול דעות מנוגדות, נוצרת התחושה ש"הנה, אנחנו במחנה הלא-נכון, אנחנו במיעוט".
הדילמה של הבוחר לפי התיאוריה שנואלה-נוימן ניסחה לאחר מחקר ממושך, היא למצוא דרך לנבא מיהו מחנה הרוב. ניבוי שאינו מתבסס על סקרי דעת קהל רשמיים בלבד. שכן, אין לדעת מי מחולל את הסקרים והאם הם באמת מדוייקים. הבוחר שואף להשתייך אל מחנה שנחשב בעיניו כמחנה הרוב. זה יכול להיות רוב מוחלט או רוב יחסי למחנה שאליו הוא עצמו משתייך. המחקר של נואלה-נוימן נערך בגרמניה. היא ניתחה את הסיקור התקשורתי של מערכת הבחירות בגרמניה המערבית בשנות ה-60 וה-70. היא טענה שלאמצעי התקשורת היה חלק ביצירת אקלים פוליטי שלא היה לו כיסוי עובדתי. בבחירות בגרמניה התקשורת יצרה רושם מכוון לפיו השמאל הולך לנצח, לפני הבחירות עצמן. הסקרים הצביעו על מאבק צמוד בין הימין לשמאל, ובכך תיארו תמונת מצב שונה מהמציאות העובדתית. כתוצאה מכך, רבים מתומכי הימין נסוגו מהתמיכה שלהם, וחלק אפילו יישרו קו עם השמאל, והעדיפו להצביע לשמאל. התקשורת עיוותה את המציאות והתוצאה הייתה נבואה שמגשימה את עצמה. המציאות המסולפת שנעשתה ע"י התקשורת הפכה למציאות הממשית. ובסופו של דבר השמאל ניצח. נואלה-נוימן מתארת את המניפולציה שהתקשורת עשתה. אמצעי התקשורת למעשה חטאו בסילוף העובדות, ואף הצליחו ליצור אווירה ציבורית שהגשימה את עצמה והפכה למציאות.
התיאוריה הנקראת "ספירלת השתיקה" מבוססת על מחקרים בתחום הפסיכולוגיה החברתית, לפיהם בני אדם נוטים להיות קונפורמיים מבחינה חברתית. רבים שבדקו כיצד פועלת הפסיכולוגיה של האזרח בבואו להצביע בקלפי או במקרים אחרים שתמיכתו נדרשת כדי להכריע בסוגיות "קשות" קיומיות.
התברר שההשפעה החזקה ביותר, נובעת מחשיפה בלתי מכוונת לסביבה המיידית, לאמצעי תקשורת, שלטי חוצות וכן הלאה. לפי התיאוריה של נואלה-נוימן, מי ששם לב לקמפיין ה"צעקני" יותר, יפתח תחושה שאם לא יתמוך במועמד המיוצג בקמפיין הוא ימצא עצמו מחוץ למשחק, כלומר, מחוץ למחנה המנצח. הרגשה המבוססת על תחושת בטן ועל "חוש מעין-סטטיסטי".
כך שדווקא המועמד שסקרים שהוצגו על ידי התקשורת נבאו לו תבוסה, עשוי כתוצאה מההליך המתואר לעיל, לנחול ניצחון – לעתים אף ניצחון מוחץ. וכל זה מותנה במידה שבה הבוחר נחשף לקמפיין ה"צעקני". קמפיין שמאותת לבוחר שליריב אין כל סיכוי.
בעוד ש"חוש מעין סטטיסטי" הוא התרשמות בלתי-נמנעת של הבוחר מנתונים סביבתיים שעיניו או אזניו קולטות ללא הרף, בין אם זה נעשה מתוך התעניינות מכוונת או בדרך אגב, המדגם שמציג סקר סטטיסטי מהווה קנה מידה יבש יחסית. מספרים המוצגים לצורך השוואה.
במסגרת קמפיין בחירות כלליות, סקר סטטיסטי יצביע על פער גדול/קטן בין מתמודדים. אולם במקביל לכך, ההשפעה המכרעת על נטייתו של הבוחר הם הכלים החזותיים של הקמפיין: מצעד חזותי של פמפלטים, הופעות, כרוזים, שלטי חוצות, סיטקרים, תשדירים המתרחש מול עינינו, בין אם נרצה בכך או לא. גם האזנה לשיחות עם תומכי המועמדים, הנתפסים כ"ברי סמכא" ו"יודעי דבר" – כוחה יפה כדי להכריע את הכף.
נסו לשחזר קמפיין בחירות: בהן יש גם מי שמצליח לגייס לעצמו זמר ידוע, סיסמא קליטה המושמעת ללא הרף וחודרת לתת-ההכרה, וג'ינגל המשתלט על הקולות האחרים. לנוכח תופעות אלו פועל תהליך קוגניטיבי בתת-מודע. וכך עשוי להתעורר חשש – או פחד בלתי נשלט – מפני השתייכות למחנה ה"לא נכון" המחנה ה"חלש". כי מי מאיתנו רוצה להיות מזוהה עם מחנה המחזיק בדעת מיעוט? מי רוצה להיות בין אלו ה"טועים" בסוגיות חשובות? הרי רובנו מעדיפים לשתוק – ובלבד שלא נבטא בקול מחשבה הנחשבת כ"מוטעית".
חוקרי פסיכולוגיהם-חברתית הוכיחו שרמת הפחד של האדם מהיותו שייך ל"לוזרים", עשויה להיות עצומה. מעצם היותינו יצורים חברתיים, נשתדל בדרך כלל לעשות מה שמיכולנו כדי להישאר מקובלים על סביבתנו. קשה מאוד להמשיך להחזיק בעמדות והתנהגות "לא קונפורמיים".
מי שקובע מה כן, או לא, קונפורמי הוא אנחנו.
אנחנו יודעים לקרא את הסביבה החברתית באמצעות "חוש שישי מעין-סטטיסטי" על סמך מסרים המועברים דרך כל אמצעי תקשורת, בפומבי.
(כמה מאיתנו נפלו בפח כששמעו מכל הכיוונים, פרסומות, חברים, שכנים, ג'ינגלים, אנשי מכירות "מוסמכים" –
"רק עוד יומיים והמבצע יסתיים… מי שיזדרז ירוויח… הנחה משמעותית כזו על דירה, בית, במיקום מעולה כמו זה לעולם לא תחזור על עצמה…. – התוצאה, כולם באטרף, אחוזי טירוף מזדרזים יחד עם אחרים לממש את הקנייה. ואבוי – התרשמנו שכ ו ל ם רצים ריצת אמוק לאותו כיוון, כאשר בפועל – אנחנו היינו אלו שקבענו על סמך ה"חוש המעין-סטטיסטי" שכ ו ל ם עומדים בתור לקנות….)
שבוע לפני הבחירות הכלליות – עדיין ייתכנו תנודות חזקות במטוטלת האישית של כל בוחר בעד או נגד אחד היריבים, וזאת דווקא בזמן שיום הבחירות מתקרב. הכלל הוא, שככל שמתקרב הזמן, גדל הלחץ להחליט. זה גם הזמן של קמפיין החוצות להגביר את המאמץ התעמולתי.
מי אינו זוכר שהסקרים ניבאו הפרש מסויים לטובת שרון בחירות הכלליות שנערכו ב-2003 והפער במציאות היה הרבה יותר גדול.
טוב יעשו המועמדים אם ישקיעו את מיטב מרצם בתעמולה של הרגע האחרון, בכל האמצעים הנקלטים דרך החושים של הבוחר, התוכן איננו חשוב, חשוב שיראו וירגישו את הנוכחות שלך.
בחירות לנשיאות ארצות הברית (2004) – באתר האינטרנט המוצלח של USA Today ניתן להעיף מבט על פנים שונים של הרטוריקה, החל ממספרים וסטטיסטיקה וכלה בהתמקדות בפרמטרים שהם לב ליבה של הרטוריקה – אתוס, פאתוס ולוגוס.
Credit: Robert Mayer / KRT Campus
כדי להגיע לשרטוט הסכימתי, יש להעלות את העמוד, לרדת למטה עד לקופסה מצד ימין שבה מופיע דיוקנו המצולם של קרי וללחוץ על Graphic: Campaign ad analysis
לחיצה על 4 לינקים בראש הסכמה תאפשר לכם להגיע לארבע קטגוריות:
בקטגוריה (1) מוצגת סטטיסטיקה של מספר הפרסומים בקמפיין של שני היריבים. ממצא מעניין הוא העובדה שקרי הקפיד להיחשף במקומות ציבוריים שבהם התקשורת קלטה אותו משוחח ונפגש עם קהל הבוחרים. – 178 שניות לעומת 73 שניות של בוש!!!
בקטגוריה (2) יש מידע על כמות הזמן שהפרסומות הקמפיין ציינו במפורש את שמו של היריב. הממצא המשמעותי הוא שבתשדירי הקמפיין של קרי צוין שמו של בוש רק 14 פעם. בתשדירי הקמפיין של בוש צוין שמו של קרי 40 פעם!
רוב זמן השידור בתשדירי הקמפיין של קרי הוקדש להבהרת מצע הדמוקרטים. בתשדירי הקמפיין של בוש הושקע מעט מאוד להבהרת מצעם של הרפובליקנים.
ממצא משמעותי נוסף בתשדירי הקמפיין של בוש הוא, ששמו צוין רק 4 פעמים. בתשדירי הקמפיין של קרי, שמו צוין 34 פעמים.
בקטגוריה (3) מוצגת מפת ארה"ב על כל מדינותיה. מובלטות 19 מדינות שבהן הקרב בין המתמודדים חריף ביותר, משום שמתרכזים בהן 198 אלקטורים מתוך 270 שהוא הרוב הדרוש כדי לזכות בכס הנשיאות.
המסך המרשים ביותר, שמסכם את ה"לוגוס", ה"אתוס", וה"פאתוס" של הקמפיין, מוצג בקטגוריה (4):
באמצעות העכבר אפשר להגיע לקטעים המייצגים את ה"אתוס" – תשדירים עם מסר שלילי על היריב, תשדירים עם חזון וביוגרפיה חיובית של המועמד/הדובר, ובעיקר, תשדירים המיועדים לשכנע את הציבור שהמועמד/הדובר המסוים אמין ומהימן.
קטעים המייצגים את ה"לוגוס" וה"פאתוס" – חושפים את דעתו של כל מועמד בסוגייה המוצגת בתקשורת כ"סוגייה קריטית" (למי שמכיר, אפקט ה"פריימינג"). כאן יש למועמד אפשרות לשכנע באמצעות רגש, "פאתוס", ("הוא הרס, חיבל, גזל, שדד") ובאמצעות ההגיון, "לוגוס" ("אני כבר הכנתי תוכניות לשיפור המצב"), ואם יש לו זמן, הוא גם מספק את פרטי התוכניות.
במפגש "שבת-גן" (23/10), ברמת-גן, פרופ' אדיר כהן מאוניברסיטת חיפה, העניק ראיון לעיתונאי – מ"מ וסגן עורך עיתון מעריב – אבי בטלהיים, בדגש על ספר ההומור היהודי הגדול, מאת אדיר כהן, הוצאת כנרת, 2004.
נקדים ונציין כי בין העוסקים בהומור יהודי חובה להזכיר את אלתר דרויאנוב ודב סדן. וכדאי לדעת – כתיבת תולדות הספרות ההומוריסטית ביידיש על סופריה וסוגיה בין שתי מלחמות העולם היא חלק אינטגרלי של חקר תולדות ספרות יידיש.
גם כהן בוחן וסוקר בספרו את ההומור יהודי מאז תקופת המקרא, דרך המשנה והתלמוד, המדרש, ספרות ימי הביניים, החסידות, השטעטל, השואה, תקופת היישוב, מלחמות ישראל, תקופת הצנע, בדיחות עדתיות, פוליטיות, צה"ליות, בדיחות שמספרים יהודי המזרח, יהודי ארה"ב, ובדיחות של ימינו.
"מדוע חרדים הם דו-פרצופיים?" – "זה ברור לגמרי. יש להם פרצוף אחד לחלב ופרצוף נוסף לבשר"
בטלהיים: כיצד השימוש בהומור עשוי לרכך מתחים? כהן: מעצם טבעו, הומור נועד לרכך.
להלן מספר דוגמאות להומור מבית היוצר של כהן:
ביניהן, בדיחות קרש סתמיות שמעלות חיוך על הפנים, לדוגמה:
איך זה שמלאכים מסוגלים לעוף? כי הם לוקחים עצמם בקלות.
ובדיחות עם חידוד לשון והומור עצמי
אשה הגיעה לפסיכיאטר. שואל אותה הפסיכיאטר: למה באת? – "מה אני יודעת", משיבה האשה, "אומרים שאני משוגעת" – "מדוע", שואל הפסיכיאטר. "משום שאני משוגעת על לביבות", עונה האשה. הפסיכיאטר: "אז מה…גם אני משוגע על לביבות". האשה: "בא אתי לבית. אני מזמינה אותך לראות איך בכל פינה בבית יש לביבות. מליונים. מתחת לכל כסא, על כל שולחן…."
ההומוריסטן הנפלא, וודי אלן, אמר – "בכל בוקר אני מסתכל בראי ורואה אדם מזדקן, קרח, ממושקף, מזוקן. אם לא אצחק, אז בטוח שאתאבד."
וודי אלן ב"אני הול" – פלוני בא לפסיכיאטור ומספר לו שיש לו אח שחושב שהוא תרנגול. עונה לו הפסיכיאטור "אין בעיה, הבא אותו לכאן אלי" – אומר האיש, "אבל מה יהיה, מה נעשה בלי ביצים?"
בדרן הוזמן להופיע במחנה צבאי לפני חיילים. הוא עבד קשה ואיש לא צחק. כשניסה לאחר מכן לברר אצל המפקד מדוע איש לא צחק התברר לו שהחיילים היו שבויים לבנוניים……
בטלהיים: האם היה הומור בתקופת השואה –
בתשובתו התיחס כהן קודם כל לויקטור פרנקל, פסיכולוג ופילוסוף יהודי מחבר הספר, "האדם מחפש משמעות" שיש בו גם בדיחות מתקופת השואה. כאן יש לסייג ולומר, שבתקופת השואה הם צחקו בעיקר על עצמם, מה שנקרא הומור עצמי. עד היום יש טאבו על הומור שעושה צחוק מאירועי השואה. שכן כאשר צוחקים על מישהו, עושים זאת בעצם מתוך תחושת התעלות על האחר, כמו בבדיחה על היטלר,
היטלר התייעץ עם מקורביו מה לקחת לשדה הקרב. סיפרו לו שסטאלין נהג לקחת איתו חולצה אדומה כדי שלא יבחינו בדם אם יפצע. אמר היטלר – "אם כך אקח אתי מכנסיים חומים".
הומור על היטלר מאפשר לנו להרגיש תחושה של שחרור מכאב. יש בו היבטים של קתרסיס (שחרור). ברגע ששמים את הכאב על השולחן, היטלר, הוא פחות כואב.
מספרים על משה מנדלסון שהתהלך ברחוב בעירו שבגרמניה. כעבור זמן מה פגש בקצין גרמני והלה אמר לו "חזיר". השיב לו מנדלסון "נעים מאוד, שמי משה מנדלסון".
ספרו של כהן על ההומור היהודי עוסק במספר נושאים
אחד מהם הוא "בתי מלון":
אורח מגיע למלון. הוא נשאר בחדרו לנוח ואינו מצליח לסלק מעליו את הזבובים המתעופפים בחדר. הוא רץ בכעס ללובי, פונה למנהל בית המלון, ומספר לו על הזבובים. מייעץ לו המנהל, "לך לנוח בדיוק בשעה 12. אז הזבובים נמצאים על הלפתן בחדר האוכל."
אורח מגיע לבית מלון. הוא נכנס מיד לחדר אמבטיה כדי להתרענן לאחר הנהיגה הממושכת. הוא מתנגב, ומרגיש שהמגבת שקיבל מאוד מסריחה ומלוכלכת. מיד הוא רץ להתלונן. עונה לו בעל המלון – "מה איתך, אתה בסדר? מאה איש לפניך התנגבו ואיש מהם לא התלונן."
בטלהיים: איזו דמות מאפיינת את האשה בהומור היהודי?
כהן – האישה מוצגת בהומור היהודי באמצעות סטריאוטיפ – כל התכונות השליליות שלה. אבל כהן לא מסתפק בכך וטוען שתדמית זו השתנתה לאורך השנים, "אנו עדים לתהליך של שבירת הסטריאוטיפ."
חווה מקיימת דו-שיח עם אלוהים בגן עדן. "לא טוב לי", אומרת חווה, "נורא משעמם לי כאן, אין לי חברה, וגם אסור לי לגעת בחלק מהעצים שבגן". אלוהים מבטיח לה: "אצור לך גבר שישעשע אותך וינעים לך את הזמן….אל תדאגי, יהיה לך טוב". "אבל," מוסיף אלוהים, "יש תנאי אחד, שנינו נגרום לו להאמין שהוא נברא הראשון".
כהן על ההומור בראשית תקופת היישוב.
בתחילת ההתיישבות ההומור היה מאוד מעודן. עם השנים הפך להיות יותר בוטה.
ילד חוזר מבית ספר ומספר לאמא מה למד בשעור טבע. "למדתי היום שהגולם מביא לנו חולצות ממשי." האם – "מה פתאום למדתם על אבא בכיתה?"
בחתונת הזהב שלהם קנה הבעל לאשתו חלקת קבר במחיר גבוה. כעבור זמן מה כאשר התקרב תאריך יום הולדתה, האשה הסקרנית שאלה – "מה תקנה לי הפעם ליום הולדתי?". עונה לה בעלה, "כלום. הרי עדיין לא השתמשת במתנה שקניתי לך ביום ההולדת הקודם."
הבעל חוזר הביתה ומוצא את הבית חשוך לגמרי. הוא פונה לאשתו ושואל, "שרה'לה, מה קרה? למה חשוך כל כך?" משיבה לו אשתו, "החשמל התקלקל" – אומר הבעל, "מדוע לא תקנת?" – עונה האשה, "יענקלה, מה אתה חושב שאני חשמלאי?" – טוב, נכנס הבעל לשירותים והדלת מתפרקת. "שרה'לה, מה זה? למה לא תקנת את דלת השירותים?" – משיבה לו אשתו, "מה אתה חושב שאני נגר?" – מנסה יענקל'ה לרחוץ ידיים ואין מים בברז, "שרה'לה, מדוע אין מים בברז?" – "מדוע אתה שואל אותי, מה אני נראית לך אינסטלטור?" – הבעל כועס ויוצא מהבית, לא חוזר לישון. למחרת, מגיע הבעל הביתה ומה הוא מגלה? הכל תקין, יש חשמל, יש מים הדלת מתוקנת. "שרה'לה, תקנת הכל בלילה? איך הצלחת?" – "לא יענקלה, השכן מלמעלה היה כאן בלילה, הוא תיקן הכל". – "מה, הוא לא לקח כסף?!" – "לא, הוא אמר שבתמורה הוא רוצה שאני אבחר, האם לשיר לו שיר, או לשכב איתו". – "ובמה בחרת?" – "מה אתה חושב שאני זמרת?"
אי אפשר לדבר על הומור יהודי בישראל מבלי להזכיר הומור עדתי
כהן: איך יודעים שעדה נקלטה בארצנו היפה? חדלים לספר עליה בדיחות ובמקום זה, בני העדה מספרים בדיחות על עדות אחרות.
ציניקנים תוהים, מה ההבדל בין אשה מעדות המזרח לבין אשה פולניה? – "תירס…. אם שמים תירס בין רגליהן, למזרחית יוצא פופקורן ולפולניה יוצא סנפרוסט.
שני יקים נפגשים ברחוב. אומר יקה א' ליקה ב' – "אני רגיל לראות אותך מגיע לכאן באוטובוס והנה היום אתה רוכב על אופניים וגורר איתך זוג אופניים נוסף, מדוע?" – "כשאני נוסע באוטובוס, אני תמיד מחליף קו ברחוב פנקס" …
גרוזיני בא לרופא שיניים. הרופא בודק את שיניו ואומר לו, "מה יש כאן לעשות, מה פתאום באת, הרי כל השניים מזהב"! – אומר לו הגרוזיני, "זה בדיוק העניין. אני רוצה שתשים לי אזעקה בפה !"
פרסי הולך לבדיקת שתן במעבדה, כשהוא נושא בשתי ידיו שני דליי שתן. שואל אותו השכן, "בשביל מה שניים"? – עונה הפרסי, "אם כבר אז שיבדקו את השתן של כל המשפחה". לאחר שעה חוזר הפרסי עם שני הדליים, עדיין מלאים. השכן שוב פוגש אותו ורואה את שני הדליים המלאים בשתן ושואל, "ומדוע עכשיו אתה סוחב שני דליי שתן?" – "כי מצאו סוכר בשתן, זה משהו יקר".
"דיוגנס", ציור מאת ג'ון ויליאם ווטרהאוס משנת 1882. קרדיט: ויקיפדיה
ולסיום – בדיחה עממית אוניברסלית שיש בה רמז לסטריאוטיפ של "הרומני הגנב" שהיה נפוץ בתקופת הקמת המדינה והעלייה מרומניה. דיוגנס זכה שיחברו על שמו בדיחות בעלות אופי אוניברסלי. הוא היה פילוסוף יווני מאסכולת הציניקנים שחי באתונה במאה השלישית לפנה"ס.
דיוגנס חי לו בחבית, והיה יוצא כל לילה עם פנס לחפש צדק בעולם. עד שיום אחד הגיע לרומניה. שם הוא יצא מהחבית כדי לחפש את הפנס שלו.
"שבת-גן" היא אירוע המתקיים בשבת בבוקר שמטרתו העיקרית היא לאפשר בעיקר לתושבי רמת גן להינות ממגוון מופעי תרבות.
הגעתי כדי לשמוע את פרופ' אדיר כוהן, שפרסם לאחרונה את הספר (בהוצאת כנרת) "ספר ההומור היהודי הגדול", שבו קיבץ אלפי בדיחות ממיטב ההומור היהודי לדורותיו. האסופה מסודרת לפי נושאים המוצגים בספר בסדר אלפביתי.
הגעתי גם כדי לשמוע מה בפיו של מנהל הקמפיינים, מבקר התקשורת, ואיש האקדמיה, ד"ר יריב בן-אליעזר, שפרסם לאחרונה את הספר (בהוצאת ביתן) "בין תקשורת ופרופגנדה".
האירוע כולו היה מלווה בתרגום חי לשפת הסימנים.
* האם נעשה הדבר מתוך התחשבות? בודאי. עיריית רמת גן מצטיינת ביחסה המיוחד לבעלי מוגבלויות.
* האם התקבלה, או הוצעה גם חקיקה המחייבת לשלב במופעים שכאלו מתורגמן/נית לשפת הסימנים?
סקרנית הייתי לדעת מה נעשה עד היום בתחום זה.
בעלי מוגבלויות מושכים תשומת לב לבעיות שהוזנחו על ידי הרשויות, על ידי הפגנות בעיקר ולעתים גם עצומות. עד היום לא זכורה לי הפגנה או מחאה של כבדי שמיעה.
גלישה באינטרנט הובילה לממצאים הבאים:
א. קיים אתר מציין הנקרא "שומעים ברשת" ובו מצאתי את הדברים הבאים:
הצעת חוק פרטית "כתוביות ושפת הסימנים בטלוויזיה," 2002; עברה קריאה ראשונה בכנסת ב-2002.
ב. המשכתי לגלוש ומצאתי שב-31 באוגוסט, 2004 התקיימה ישיבה לקראת הצבעה שנייה ושלישית בהצעת חוק זו, בוועדת העבודה והרווחה של הכנסת, במטרה לזרז את החקיקה. ישבו יחד נציגי משרד התקשורת, משרד הרווחה, אגודת החרשים, הרשות השניה, "יס", משרד המשפטים, מועצת הכבלים והלווין, ערוץ 10, רשות השידור ומתורגמן. סך הכל, למעלה מעשרים איש היו מוזמנים לישיבה.
היוה"מ של ועדת העבודה והרווחה, ג'ודי וסרמן, הסבירה את מטרות החוק המוצע.
בקצרה, החוק מתייחס לכתוביות ולשפת הסימנים כשתי קטגוריות תלויות-טכנולוגיה. החוק מתייחס כמובן לאפשרויות הכספיות של הגוף המשדר. חברי הוועדה הביעו מפורשות את רצונם להנהיג כתוביות בהדרגה, בכל התוכניות המוקלטות לטלוויזיה. באשר לשפת הסימנים, החוק שואף לכך שמהדורת חדשות יומית אחת לפחות תלווה בשפת הסימנים לכבדי שמיעה, וגם כמה תוכניות ילדים. החוק מבחין בין משדר שהוא גוף ממשלתי לבין משדר שהוא גוף פרטי.
ישיבת ועדת העבודה והרווחה התנהלה באריכות, הנימה הייתה מאוד חיובית אבל, למיטב ידיעתי עדיין לא נקבע נוסח מחייב (עד כמה שידוע לי, נקבע לסגור את הנושא לאחר החגים).
זו יוזמה נפלאה.
פרט ליוזמה זו הקשורה במדיה, לא מצאתי מידע המעיד על יוזמה דומה בתחום המופעים החיים.
מדי פעם מורגש שיש לנו בארץ נהדרת זו התחשבות בזולת ובצרכיו. ואל תגידו לי שבמדינות מפותחות אחרות מתיחסים טוב יותר לכבדי שמיעה.
שרון וכותבי נאומיו ידעו, עד היום, להכניס מידה גדושה של פאתוס לנאומים שנשא.
קשה להפריז במאפייני הפאתוס המשתרבבים פעם אחר פעם לנאומיו ומרתקים בשל כך את הקהל במליאה, במרכז המפלגה ומול המסך בבית. בפתיחת מושב החורף הנוכחי, מול חברי כנסת נזעמים ומול "מורדים" מבית, עלה שרון לבמת הנואמים ופתח, אמנם בשמאלץ הידוע, דהיינו, "שוב נדרשנו להקריב ק ר ב ן נ ו ר א ל מ ו ל ך הטרור, השנאה, הרצח," אלא שכל היתר היה דומה יותר ל"שאר ירקות." לא מרור, לא אפיקומן אלא פשוט פקה-פקה, קשקוש תפל על מפת דרכים, כלכלה משגשגת, רפורמות…."
על מפת הדרכים כבר שמענו. גם על חוק פינוי פיצוי. עודינו מחפשים את הפלפל ואת התבלינים המיוחדים, הפטריוטיים, האחדותניקיים, שבהם מצטיינים בדרך כלל נאומיו של שרון והנה מתברר ששמעון גנב לו הפעם את ההצגה בגדול.
במהלך מבריק ניצל שמעון פרס את הראיון שנתן דב וייסגלס לארי שביט, שפורסם במוסף עיתון הארץ ב-8/10/2004. הראיון נפל לידיו של האזרח המבוגר ביותר בכנסת ישראל כתפוח בשל נוטף מיץ מתקתק.
לשונו השלוחה של ארי שביט ומליצותיו של וייסגלס השאנן, סיפקו לשמעון פרס כלים מובחרים, ממש משובחים שכל נואם היה מרגיש בר-מזל אילו נפלו בחלקו, כדי לבנות את נאום האופוזיציה, שאפילו קיקרו לא היה מתבייש להציגו בעידן רומי העתיקה.
היכן כותבי הנאומים המסורתיים של אריק שרון? הפשלה הנוכחית עלתה לראש הממשלה ביוקר רב. היכן אתם, הרי יכולתם לשער אלו מטעמים עשוי השף, שמעון, להכין מפרי עטו של מראיין, שועל ותיק, כמו ארי שביט! אם לא להפתיע אז לפחות לכתוב נאום מרגש שיחזיר את הפרות התועות לעדר. חברי הכנסת מורגלים בסגנונות נאום של חבריהם הותיקים. אפילו לא קמצוץ מאותו ניחוח שרוני מוכר?
תפקיד הניגוח, שלוקח על עצמו ראש אופוזיציה, בוצע כהלכה בכנסות שבהן כיהן יוסי שריד בתפקיד זה. כולנו זוכרים את "נאום הפולקע" הידוע, כפי שרובנו מכירים ודאי את סגנונו היבש עד מליצי-רך של שמעון פרס. כן, הוא גם יודע להכות ולהשתמש בכוח המילים.
רצה אלוהים ונפלה לחיקו הזדמנות פז שכזו דווקא ערב ה-11 באוקטובר, פתיחת מושב החורף של הכנסת. היא כמובן לא הוחמצה. פרס הוא יין המשתבח עם הזמן.
"נמצאה נוסחה שנועדה ליצור קיפאון מדיני לטווח ארוך, ונמצאה נוסחה ששמה בצד את מפת הדרכים – מה! את כל תהליך השלום אפשר לשים בבקבוק של פורמלין?! נמצא פטנט שלא יהיה כאן שעון חול, שאפשר להעביר הכל מעבר להרי הזמן?! – הכל סיפורי בדים" זעק פרס מעל הדוכן. והמשיך להתייחס ל"חזון וויסגלס" – "אילו הבינו זאת המתנחלים היו יוצאים בריקודים…" בזלזול מפורש. פרס המשיך והקשה "ואיך תיובש ביצת הטרור, הרי היא נוצרה מ י י א ו ש ולא ממים," והוסיף דימויים ההולמים את מטאפורת הביצה – "ושם יגדלו י ת ו ש י ם, ואיך נטפל בהם, בחד-צדדיות?…"
כיאה לראש אופוזיציה אחראי, הזדרז פרס גם לצאת בהכרזה ברורה – "יש אלטרנטיבה למדיניות זו," והוסיף, "גם לטענה ש'אין עם מי לדבר' אפשר למצוא אלטרנטיבה, "צריך למצוא ע ל מ ה לדבר עם ה ד ו ר ה ק י י ם." וכאן מתוח פרס ביקורת על נוסחת שרון, שזה עתה השמיע מעל אותו דוכן – "הכה קודם ודבר אחר כך" – "אם נעניק הזדמנות רצינית של צד למשא ומתן נוכל לדבר,… צריך להכות בטרור ול ק ר ב את השלום – מדיניות אקטיבית ויצירתית." "יש לנצל את האופציות הקיימות – ולא, נמצא עצמנו רועדים מקור [בקפאון המדיני] ל ב ד נ ו."
לקינוח, העלה פרס טיעון חזק המסתמך שוב על ניסוחיו המליציים של וויסגלס, בתווכו של ארי שביט (חיים פרלמן, הידוע כחלוץ הרטוריקה החדשה המודרנית, בודאי יסכים עם טקטיקה זו המכונה בשם המקצועי "הסדר הנסטורי"). בפנותו לשרון, ולאחר שמנה את חסרונותיו של הלה והנזקים שגרם במישור המדיני, הכלכלי והחברתי אמר לו פרס, בנימה בוטה, "אי אפשר לחיות מעבר ל'הרי הזמן', הערפל שנוצר יתפזר וזה עלול לקרות למחרת הבחירות בארה"ב." והוסיף, "אנו מוכנים להעניק 'רשת ביטחון' ולא 'רשת הסוואה'".
נאומו המופלא של פרס כראש האופוזיציה היה אכן אחד הנאומים המוצלחים והמשכנעים ביותר שנשא לאחרונה. הוא פתח בפסוק מהמקורות "נחמו, נחמו עמי…" וסיים בכך שנסים הנם תופעות חד פעמיות, הנס של יהושוע בן-נון, דהיינו – "שמש בגבעון דום, וירח בעמק איילון" – היה תופעה חד פעמית שלא תחזור. אכן, התבלבלו היוצרות…מול ציפייה לנאום שרוני עסיסי קבלנו תבשיל תפל. פרס זכה בפרס השף המצטיין.
העימות השלישי הוגדר על ידי כתבת USATODAY– סוזן פייג' כך:
לילה של מהלומות ישירות, סטריאוטיפים ועקיצות לגלגניות דו-סטריות.
בוש השתמש בלשון של הצלפות, שאינה מקובלת בדרך כלל אצל נשיא מכהן, במיוחד כאשר התמיכה בנשיא עומדת על 47% מכלל קהל הבוחרים בארה"ב; בכך הסתכן בוש בגרימת תחושה שהוא בעצם לא כל כך "נשיאותי" כפי שחשבו, ולמחשבה שאולי יש להתרחק ממנו ולהתקרב לקרי. בוש לעג לקרי והציג אותו כליברל היושב בשוליים השמאליים ביותר של הזרם המרכזי, ותיאר אותו כמי שמתעתד להעלות מסים ולהעביר את מערכת הבריאות הציבורית לידיהם של בירוקרטים.
קרי לא נשאר חייב. הוא הציג את בוש ככלי בידיהם של עשירים וקונצרנים חזקים, האשים את הנשיא בירידה במספר מקומות העבודה והגדיר אותו, בלגלגנות, כאדם המנותק מההוויה היומיומית ומבעיותיהם של מצבייעם פוטנציאליים קשי-יום.
העימות התאפיין רובו ככולו במתקפות מתחת לחגורה, אות לכך ששני המועמדים הבינו עד כמה קריטי מצבם, ששניהם חייבים להתמקד בגרעין הקשיח של תומכיהם עד מועד הבחירות ההולך וקרב.
בוש לא הסתתר מאחורי פרגוד של "אמירות מעורפלות" כפי שנוהגים בדרך מרבית הפוליטיקאים. הזהיר מפני פתרונות שטחיים והגדיר "קיצוץ במסים" כנסיוב שנועד לטשטש את קהל הבוחרים. הוא הדגיש את הקשר שלו לדת ואת הרגליו להתפלל תדיר, כדי לפרוט על נימי הרגש של הנוצרים-אוונגליסטים, שאחריהם הוא מחזר באופן נואש.
קרי עסק במספר עיקרים ליברליים: נשבע שלא יתמוך במינוי שופט לבית המשפט העליון, אם יתברר שמועמד כזה תומך בביטול זכויות ההפלה, הבטיח שיתמוך בהעלאת שכר המינימום, רמז לכך שהוא תומך במיעוטים ובנשים.
העימות התקיים בצל הכותרות הראשיות: מדד הדאו ג'ונס התעשייתי מקרטע סביב 10,000 הנקודות; מחירי הנפט הגולמי בעולם מרקיעים לשחקים חדשים; חלה האטה בקצב גידול מספר מקומות העבודה וששה חיילים אמריקאים נוספים קפחו חייהם בעיראק ביום ד'.
למרות מצב זה, נראה בוש בוטח בעצמו ופתוח יחסית למה שהקרין בשני העימותים הקודמים. כשקרי דיבר, בוש עשה כמיטב יכולתו להביט בו נכחה, או לרשום מספר הערות על גבי ניר הטיוטה שלו, כשהוא נמנע מאותן הבעות זועפות שאפיינו את הופעתו בעימות הראשון.
קרי הפגין רכות יחסית, ונראה כמי שמטיח ביקורת על בוש מתוך רחמים יותר מאשר מעמדה של כעס.
שני המועמדים הכינו היטב את שיעורי הבית שלהם והפיצו נתונים סטטיסטיים מרשימים לכל עבר, כדי לשפר את ציוני הרייטינג העצמי (ה"אתוס", בלשונו של אריסטו).
USATODAY, CNN ומכון גאלופ סיכמו את סקריהם מיד עם תום העימות. שלושתם כאחד ציינו שקרי מוביל 52% לעומת 39% בלבד לבוש; בדומה ליתרון של קרי בעימות הטלוויזיוני הראשון (ב-30/9).
פער בן 2 ספרות כלל ציון גבוה יחסית לקרי בכושר הבעה, בהירות, הבנת סוגיות והפגנת אכפתיות כלפי העם. קרי גם צבר נקודות רבות יותר במישור האמינות, ורק בקטגוריה אחת מתוך שבע (ראו מאמר קודם) זכה בוש ביתרון: דמות המזמינה אהדה (שימו לב!!! זה הקלף של בוש!!)
יש לציין שעד לשאלה האחרונה שהציג בפניהם המנחה, דהיינו – השפעת נשותיהם על מהלכי חייהם – היו שניהם מאוד רציניים, ממוקדים, ובלתי מתפשרים. נראה היה ששניהם נחושים בדעתם לקעקע את היריב ולשרוד בעימות של פנים-אל-פנים.
מידע מעניין נוסף – בשלש מערכות בחירות קודמות לנשיאות ארה"ב – 1960, 1980, 2000 – אחד המועמדים הפסיד בסיבוב הראשון לפי סקרי גאלופ, ויצא מנצח בסיבוב השלישי. ואז גם ניצח בבחירות. מדובר בג'ון קנדי, רונלד רייגן, וג'ורג' וו. בוש, שתפקדו באופן יוצא דופן בעימות השלישי מול יריבים שנראו, יחסית אליהם, די כושלים.
בסיכומו של דבר, בכל 8 העימותים הטלוויזיוניים שהתקיימו עד כה לנשיאות ארה"ב, המועמד שהוביל בגדול בעימות השלישי זכה בכל הקופה גם בקלפי.
תזכורת – הפעם בוש הוביל לפני העימות הראשון ב-8 נקודות. קרי הוביל בנקודה זעומה אחת בעימות השני מול בוש.
עימותים טלוויזיוניים מזוהים כאירוע חשוב משום שבשעת העימות, רוב הציבור שאינו קשוב בדרך כלל לפוליטיקה, צופה בהתעניינות רבה במסך, למרות שבדרך כלל שידורים פוליטיים נחשבים בעיניהם כ"מוסיקת רקע" בלבד. (ייתכן, שאמש היו בכל זאת כאלו שצפו במשחקי הליגה הלאומית והאמריקאית).
כל מה שנאמר על ידי שני המועמדים, בוש וקרי, במהלך שלושת העימותים, כולל העקיצות, הסרקאזם, המכות מתחת לחגורה, הם האלמנט שיכריע יותר מכל את הדינמיקה של הימים שעוד נותרו עד לבחירות. יש לזכור שהטקטיקה של קרי הייתה לאורך כל הדר, לדחוק את בוש לעמדה של מגננה. ציטוט מדבריו בעימות השלישי: "הטפה של בוש לאחריות כספית משולה בעיני לדיבורים שמשמיע טוני סופראנו על חוק וסדר במדינה שלנו."
אכן – תשובותיו של בוש מעידות על כך שהוא מוצא עצמו נכון לרגע זה בעמדה של מגננה.
המציאות האירונית היא שהעימות העומד להתקיים היום, יום ד', בין הנשיא בוש לבין הסנאטור ג'ון קרי, שכותרתו היא "סוגיות פנים", יהיה המעמד הקריטי והמכריע עבור בוש, ויקבע האם ייבחר לכהונה נוספת.
ידוע שסוללות של עורכי דין ודמויות מפתח מתחום הפוליטיקה, המזוהים עם שני המחנות היריבים גם יחד, ישבו על מדוכת ניסוח כללי "המשחק" (או "תזכיר ההבנות" לגבי העימותים, 32 עמודים טבין ותקילין). וגם שעל כללי המשחק חתומים מנהלי הקמפיין של שני היריבים, ומי שקובעים איך תתנהל התקשורת הבלתי מילולית והמטא-מילולית של שלושת העימותים.
שני הצדדים הסכימו על שלושה עימותים, זו הפעם הרביעית בלבד מאז סדרת שלושת העימותים הידועה, שהתקיימה בשנת 1960, בין הסנטור (דאז) ג'ון קנדי לבין סגן הנשיא (דאז) ריצ'רד ניקסון.
הרפובליקנים, שהשתתפו בניסוח "תזכיר ההבנות" (או, כללי ה"משחק") של סדרת העימותים הנוכחית, שערו לתומם, שמרבית הכללים שגובשו יסייעו לבוש בגדול. ביניהם: לא ניתן ל"גנוב" צילומים של המועמד-היריב במהלך העימות כאשר השני מדבר (מגיב לשאלות המנחה או מסכם טיעוניו); נורית אזהרה תידלק אם אחד היריבים יחרוג מפרק הזמן שהוקצב לו; העימות הראשון יסוב על סוגיות הקשורות במדיניות החוץ של ארה"ב.
ראו עד כמה העניין הזה מזוייף – מקובל שבוש שולט יותר מאחרים בתחום החוץ ואם יתאפשר לו לזכות ביתרון בעימות הראשון, קרוב לודאי שהוא ייתפס כמנצח גם בהמשך.
ובמציאות (האירונית) התברר:
א.רשתות הטלוויזיה התעלמו מהכלל האוסר לצלם יריב בעוד השני מדבר. התוצאה: צילומים בלתי חוקיים, במיוחד אלו של בוש בחליפה ה"מקומטת" מאחור.
ב.יועציו של בוש קיוו שתידלק נורית אזהרה במהלך תשובותיו של קרי, משום שהוא נוטה להאריך בדבריו, לגלוש, לא תרתי משמע, (ראה מאמר קודם), אך זה לא מה שקרה במציאות.
ג.התקווה שבעימות הראשון בוש ינצח בגדול, נשענה על תחושה מבוססת, שבוש שולט שליטה מלאה ורחבה ביותר בנושאים חוץ-מדיניים של ארה"ב. אלא שלרוע מזלו, דווקא אז התפרסמו חדשות שליליות מהזירה העיראקית, והוא נאלץ לדבר מעמדה של מגננה.
רוס בייקר, חוקר מתחום מדעי המדינה, אוניברסיטת רוטגרס ארה"ב, גם כן סבור כך : "מנסחי תזכיר ההסכמות קיוו שהם יהוו מלכודת וגם מכשול עבור קרי, והמציאות טפחה על פניהם."
יודעי דבר אומרים שלא זכור להם שהתקיימה סדרת עימותים בין מועמדים לנשיאות ארה"ב, שבהן נשיא מכהן הפסיד בשלושה עימותים ברצף, נחקק כלוזר בזכרונם של הבוחרים, אך עדיין ניצח בקלפי.
יועצי תקשורת משוכנעים, לפיכך, שהאדם הלחוץ ביותר בארה"ב היום הוא הנשיא המכהן, ג'ורג' וו. בוש.
אחד המקרים שבהם תקשורת בלתי מילולית ומטא-מילולית נכנסת חזק לתוך סיכויי המועמד לנצח את יריבו הפוליטי, הוא העימות הטלוויזיוני.
החייט של נשיאי ארה"ב האחרונים, ג'ורג' דה פאריס, טוען שמה שנראה כבליטה בדמות קופסא זעירה, בגב חליפתו של הנשיא בוש בזמן העימות, הוא סתם עיוות שנוצר בתפר האחורי של הג'קט.
כללי ה"משחק" כוללים, בסעיף 5, הנחיות ברורות לגבי כל העימותים הנוכחיים:
מעניין הסעיף המתייחס לבימוי – מצלמות הטלוויזיה יהיו קבועות במקומות מיועדים, וניתן יהיה רק לשנות את זווית הצילום, בהתאם לצורך, אך לא להעתיק את המצלמות ממקומן.
כשמועמד מדבר (משיב למנחה או מסכם דבריו) ,מותר לצלם אותו, ורק אותו!!!
המצלמות בירכתי הבמה מיועדות לצלם את המנחה.
התדריך שיתקיים ממש לפני תחילת כל עימות, לא יהיה מלווה בצילומים.
סעיף מעניין אחר- חל איסור מוחלט על כל צד לעימותים, להשתמש בציוד עזר, ברשימות, שרטוטים ודיאגרמות מוכנים מראש ומסמכים כלשהם בזמן העימותים. אסור למועמד לקבל עזרה מאף אחד מן הנוכחים במעמד העימות, לצטט אדם ספציפי היושב בין הקהל הנוכח בעימות, בכל רגע שהוא במהלך העימות.
אם בכל זאת יתרחש מצב כזה, על המנחה להעיר לו שפעולה כזו הנה מנוגדת לכללים שעליהם הסכים.
למרות זאת, מותר לכל מועמד המשתתף בעימות, לרשום לעצמו הערות במהלך העימות, באמצעות כלי כתיבה ונייר שהובאו על ידו לפי בחירתו, ובלבד שהחפצים הללו יימסרו סמוך לשעת העימות לצוות האחראי, לצורך בדיקה. צוות זה, בלבד, מוסמך להניחם על בימת הנואם.
כל מועמד רשאי למנות לעצמו צלם, שיעמוד על הבמה ויצלם תמונות בודדות לפני תחילת העימות. בזמן העימות עליו להתרחק לאחד מאגפי האולם, שם אינו רשאי לצלם לא מה שמתרחש על הבמה ולא את הקהל הנוכח באולם. בתום העימות רשאי הצלם לשוב לזירה הראשית.
רק במידה והוסכם על קהל "משתתף" רשאי צלם זה לצלם תמונות בודדות של הקהל.
מלחמת יום הכיפורים בזיכרון הציבורי– נרטיב "העקדה הנצחית"
(מתוך התזה לדוקטורט)
"…….המגמה שהחלה בסוף נובמבר 1973, עברה תפנית חדה בדצמבר, כשגילויי ההתמרמרות של החיילים בתגובה למלחמה וייחוס תדמית למלחמה על דרך השלילה הלכו וגברו. ביטוי לכך נמצא בעיקר בעיתונות היומית ובעלוני קיבוצים, כפי שנראה בהמשך הדברים.
בעיתונות היומית (חודש לאחר מלחמת יום-כיפור) הופיעו כתבות, שעניינן חלוקת הנטל בין החזית לעורף בעקבות ימי המילואים המתמשכים בחזית. כתבי העיתונות היומית שהזדמנו לחזית דווחו על התמרמרות בקרב חיילי המילואים, שנאלצו לשמור על הגבולות, בעוד בעורף אין מתעניינים בגורלם. מיוחדות במובן זה היו הכתבות שדווחו על כניעת מוצב ה"מזח" ביום ה- 7 למלחמה. בעקבותיהן באו כתבות נוספות שבהן תוארו דברי המרירות של שבויי המזח, לאחר ששבו ממצרים, ומחאתם על שגורלם הופקר (ברזילי, הארץ, 4:18.12.1973). מענה חלקי לטענות אנשי המילואים היה – "חוק החייל המשוחרר" שהתקבל בכנסת ב-25 בדצמבר (הארץ, 11:26.12.1973).
מכיוון שעיקר הממצאים לצורך המחקר על תגובות החיילים לוקטו מתוך שני כתבי-עת של התנועה הקיבוצית, יש טעם לסברה, כי ייתכן שוני מסוים במידת המרירות והצגת התדמית השלילית למלחמה על ידי חיילים שהיו חברי קיבוץ, לעומת העירוניים. אך העמדה הכללית בשתי קבוצות אלו הייתה בעיקרה זהה.
בכתב העת מבפנים של הקיבוץ המאוחד תיאר מנחם דורמן את ימי הקרבות והימים שלאחריהם ביומן, שסקר תקופה המתחילה ב- 10 באוקטובר 1973 ומסתיימת ב- 12 בנובמבר 1973. בולטת שם התייחסותו ל"הפתעה" עם פרוץ הקרבות, באמצעות הדימוי – "היה לנו מעין 'פרל הרבור'."
הוא תיאר את המלחמה על דרך השלילה, באמצעות מטאפורה על "מגדל קלפים" שהתמוטט ב- 6 באוקטובר (416:12.1973). כמו כן הבליטו דבריו את ה"מחדל" המדיני שנחשף במלחמת יום הכיפורים" (429:12.1973).
בגיליון נוסף של אותו כתב עת פורסם מאמר, שעניינו "חשבון נפש" של לוחמים מקיבוצים שונים. לקט קטעים במאמר זה מציע מבחר ביטויים "קשים" מצד אחד, כגון: ה"כאב גדול", "ניסיון של פוסט מורטם", אך מצד שני, משולבים בהם גם ביטויים הרומזים על מורל גבוה, כגון, "נחלנו במלחמה ניצחון עצום".
בכתב עת אחר של התנועה הקיבוצית, שדמות, הביעו כותבי חלק מהמאמרים תחושות הנוטות לקיצוניות, כגון – תחושה "חלולה" ו"סדוקה" לגבי המלחמה (ראה להלן, ארנון לפיד, 27:1974). ההתייחסות למלחמת יום-כיפור, על דרך השלילה, סוכמה על ידי אחד הכותבים במילים שאינן משתמעות לשתי פנים: "שבע עשרה יממות של מתח, פחד, כוננות… ורגשי תסכול קשים.…", המשקפות במידה רבה את המסר הגלום בדימוי "תשושי קרב", במאמרו של בן-פורת בעיתון הארץ.
תחושת "אכזבה" גלויה מהמלחמה בלטה במאמר (ראה להלן), שכותרתו מדברת בעד עצמה, "הזמנה לבכי" (לפיד, שדמות, תשל"ד/ 50:1974). ארנון לפיד מביע בו אכזבה "מוחלטת" ממציאות, שאין בה "גם קרן אחת של אור." האנלוגיה שיוצר לפיד בין הדור שלחם במלחמת יום הכיפורים לבין אבותיו הקדמונים, באמצעות הדימוי – "עם מיוסר" ב"ארץ אוכלת יושביה", ממחיש, שהכותב מנסה לשוות למלחמה תדמית המבוססת על תפיסה כללית של מציאות קשה שהיתה מנת חלקם של אבות אבותיו. יחד עם זאת, מציעה האנלוגיה סיכוי לעתיד "שונה לחלוטין" ואולי רמז לעתיד טוב יותר.
כמה שעות לפני שנפל אוריאל, בחור צנום ויפה כנערה, מקופלים היינו בשוחה הרדודה, בחול הרך. היתה שעת שחר מכוערת, והשמים והארץ בערו. אוריאל סיפר על מילאנו, ממנה הגיע שלשום, ואני על ניו-יורק, ממנה הגעתי לפני ארבעה ימים. אוריאל אמר שהוא מוכרח להכיר לי ילדה מקסימה, איריס, שאיך זה יתכן שאיננו מכירים, הרי נולדנו אחד בשביל השניה, או להיפך.
הוא הכין סרט-כדורים חדש, מבהיק "למאג," ואני מצצתי דבוקה של סוכריית מנטה ממנת-הקרב כדי לרענן נשימתי משנת הלילה.
בטרם ניתנה פקודה לצאת מן השוחות ולרוץ קדימה, נפלה החלטה חפוזה בינינו לארגן מסיבה גדולה בביתו שבצפון תל-אביב, לאחר המלחמה.
אוריאל הבטיח לשלוח לי הזמנה מודפסת בזהב.
בצהריים היתה גם גופתו מונחה, מכוסה בשמיעה, ליד התאג"ד.
מוזר שחשבנו על מסיבה. אני רוצה לשלוח לכם הזמנה לבכי. היום והשעה אינם חשובים, אך תוכנית הערב, אני מבטיח, תהא עשירה: בכי. נבכה שעות, וביחד כי לבד זה לא יוצא לי. משך כל המלחמה רציתי לבכות ולא יכולתי. עכשיו זה ילך, זה מוכרח ללכת. אין דבר שיעצור בעדנו. אני אבכה על המתים שלי: אברהמל'ה, אילן, אמיתי, דודו, עוזי, יאיר, בני – ואתם תבכו על שלכם. ויחד נבכה על החלומות מהם הקצנו, על הדברים הגדולים שהפכו קטנים, על האלים שהכזיבו, ועל נביאי-השקר שעלו לגדולה, על חוסר-הטעם, חוסר-הרצון, חוסר-הכוח, על ההווה שאין בו גם קרן אחת של אור, ועל העתיד שיהיה שונה לחלוטין. נבכה על השכולים החדשים ועל האלמנות החדשות ועל היתומים החדשים, על הידידויות העזות שנחתכו, על האשליות שנופצו, על התיזות שהוכחו כחסרות-בסיס, האמיתות שנתגלו כשקרים, התוכניות שנרקמו ולא תצאנה לפועל ועל העצב שירד כענן על כל שמחה לנצח. ונרחם על עצמנו, כי אנחנו ראויים לרחבים. דור אבוד שכמותנו לעם מיוסר בארץ אוכלת יושביה [ת.ה]. החזקים בעלי הדעה, המפוכחים – לא יורשו לקחת חלק, הם אינם שייכים, בלתי רצויים. אח, כמה שנבכה, בכי-תמרורים נבכה, בכי-קורע-לב. בכי-גדול. בכי-פסיכודלי. נבכה ספלים מלאים. דוודים. נהרות נבכה. נבכה אוקיינוס. ומי שירגיש כי "נשבר", כי התרוקן לחלוטין, ואינו יכול עוד – ייצא בחשאי, על קצות אצבעותיו ייצא, לבל יהרוס את הערב. קרוב לוודאי שבאשמורת אחרונה אוותר לבדי. אך תמיד – בעוד חודש, בעוד חודשיים, בעוד שנה – תוכלו לבוא שנית, הדלת פתוחה. ההזמנה בעינה, ומכאן ואילך אצלי תמיד אפשר לבכות. ואת ירושלים – איך אפשר שלא? – נעלה על ראש בכיינו.
גבעת חיים איחוד.
("הזמנה לבכי", רשימתו של ארנון לפיד, פורסמה לראשונה ב"איגרת," שבועון איחוד הקבוצות והקיבוצים, ועוררה תגובות רבות ומנוגדות, בפומבי ובמכתבים פרטיים. כמה מהן ממצות את הדרכים השונות, המנוגדות כאילו, של עמידתנו מול השכול; את התגובה המעורבת, המיטלטלת בין התמכרות לכאב לבין התאזרות מחודשת.)
"הזמנה לבכי" עוררה תגובות רבות, שחלקן הגדול תמך בתדמית המלחמה כפי שתיאר אותה לפיד וחלקן הסתייג ממנה. למרות שרוב התגובות ל"הזמנה לבכי," שיוו למציאות תדמית במונחים שליליים – מלחמה ש"אין בה במה להתנחם" (53:1974, לא רק בהקשר לדימוי השכול הכבד שהיה כרוך במלחמה), תמונה זו אינה חד-משמעית. הובעה גם תקווה, באמצעות האנלוגיה "… עולם טוב יותר שקוראים לו 'ירושלים'." (ברזל, תשל"ד 55:1974) – דימוי המבוסס על הפרדיגמה היהודית, שעל פיה קיימת תקווה ל"עם הנרדף", בדמות "ירושלים הבנויה" מחדש.
תגובה נוספת בשדמות (רוביק, 57:1974) דימתה את מלחמת יום כיפור לשדה קטל, שבו מתו חיילים ללא כל צידוק. כותב המאמר עירער את צדקתם של "מיתוס תל-חי" והאידיאולוגיה הציונית, ומחה נגדם בכל תוקף. לטענת הכותב, תוך כדי הלחימה נולדה אצלו תפיסה חדשה, שלהיות יהודי הוא מצב אבסורדי ש"פירושו לחיות עם המוות", ושהציונות היא "מוות וחיים". יתר על כן, המחבר הציג את ישראל של מלחמת יום הכיפורים כ"כדור משחק בידי אינטרסים בינלאומיים, כלכליים ומדיניים." (57:1974).
(חומר למחשבה….)
הדבר הקשה ביותר בהצלחה הוא להמשיך ולהצליח (ארווין ברלין)
הצלחה 