אומנות החיבוק הפוליטי

אומנות החיבוק הפוליטי

זה מתחיל בלחיצת יד.

מיד לאחר מכן עוברת יד שמאל לכיוון הכתפיים.

מדובר בתופעה של תקשורת לא-מילולית מעניינת עם מסר ברור בצידה.
מפגש שגרתי בין גברים המתפתח למשהו שונה לגמרי: חיבוק אינטימי פוליטי מתמשך.

הנשיא ג'ורג' בוש והסנטור ג'ון מקיין, אויבים לשעבר בלב ובנפש, הדגימו לאחרונה את הטכניקה במסע הבחירות ברחבי ארה"ב. תנועות גוף אלו נועדו להפגין קבל-עם-ועדה, יחסי ידידות מחודשים. באמצעות שפת גוף זו עבר המסר בצורה הרבה יותר מוצלחת מהמחמאות ההדדיות שאמרו זה לזה בפומבי. באחת הפעמים רפרפו שפתיו של בוש קלות על פדחתו של מקיין.

לאחר שהסנטור ג'ון קארי מינה את ג'ון אדוארדס לסגנו העתידי, אפשר היה לפרש את חיבוקיהם האנרגטיים והתכופים כסימן מובהק ליחסי שיתופיות לבביים. פעמים כה רבות הרבו השניים לאמץ אל ליבם זה את זה עד שאפילו ג'יי לנו לא נשאר אדיש וביים סרטון וידיאו, כשברקע מושמע הלחן הידוע המתחיל במילים, “You are so beautiful".

Joe Cocker - You Are So Beautiful 1974
Credit Wikipedia .Joe Cocker – You Are So Beautiful 1974

מי שניהל את הקמפיין של ביל פורבס (רפובליקני, בחירות 2000) אומר שאין ספק שהשנה בולטים חיבוקים פוליטיים אינטימיים קלאסיים בין בוש ומקורבים וגם בין קארי ומקורביו. לדעתו, חיבוק פוליטי משקף מסר ברור.

להלן סגנונות החיבוק הפוליטי והמסר העולה מהם:

חיבוק ידידותי רגיל:

חיבוק שנועד לרכך תחושה של איום' ולהגביר התרשמות חיובית. מתנדבים מקומיים ברחבי ארה"ב משתדלים לאחרונה לקבל את פניו של בוש בכל שדה תעופה שבו נוחת ה- Air Force One. באחת הפעמים שבהם נחת בוש בגרנד רפידס, מישיגן, אחד התושבים המקומיים, אדם בשם סטיל, הגיש לנשיא בוש סלסלה מלאה דובדבנים. סטיל זכה מיד לחיבוק לבבי מהנשיא בוש, והפך בין-לילה לסלבריטי מקומי. לא מזמן, בבית ספר בלאס וגאס, העניק סנטור קארי חיבוק גדול ופוטוגני לגברת אחת לאחר שסיפרה בהתרגשות שחצתה קווים ושמעתה היא רשומה כתומכת מחנה הדמוקרטים.

חיבוק מלא אמפאתיה:

הבעת תנחומים במקרים של טרגדיה משפחתית כגון, טרגדיות של תושבים במקומות שונים בארה"ב, היא משימה שזכתה לעדיפות גבוהה מאוד במסע הבחירות הנשיאותי. לאחר סיום טקס האזכרה לחללי הפיגוע באוקלהומה-סיטי 1995, זכו חיבוקי התנחומים שהעניק הנשיא ביל קלינטון לכותרת "המרגיע הלאומי", והקנו לו תדמית של מנהיג הנושא על כתפיו את האבל הלאומי. אופיו הנשיאותי של קלינטון הוכתר במונחים רגשניים – "נשיאות עם אמפתיה." ב- 2002 פנה הנשיא בוש בנאום לאומה, ודיבר על המפגש שלו עם העם האמריקאי לאחר הזעזוע של ה-11 בספטמבר, כך: "כאשר נפגשתי עם הגיבורים, חיבקתי את המשפחות, והבטתי בפניהם העייפות של כוחות ההצלה, הייתה לי תחושה של יראת כבוד כלפי העם האמריקאי."

חיבוק של הכתרה ורוממות:

ביל קלינטון נהג לחבק את נשיא רוסיה, בוריס ילצין, כל פעם שנפגשו בחדר ישיבות. המסר של קלינטון היה כנראה כזה: "אדם זה נחשב בעיני כאישיות חשובה, אני רוחש לו אמון רב וטוב לעבוד איתו." בספטמבר 1998, בשיאה של שערוריית מוניקה לוינסקי, ביקר בבית הלבן נשיא דרום אפריקה, מר נלנסון מנדלה, ואמר שהוא מרבה לחשוב על קלינטון "בימי מצוקתו הקשים". החיבוק בין מנדלה וקלינטון היה מיועד להפגין קבל עם ועדה שאם מנדלה, כגיבור שלחם למען שיוויון זכויות, יכול לסלוח לנשיא ארה"ב ביל קלינטון, כל העולם יכול לסלוח לו.

חיבוק ספונטני:

בסיימו את נאומו בפני הקונגרס בעיצומם של אירועי 11 בספטמבר,  התחבק הנשיא בוש באופן אימפולסיבי עם מנהיג הדמוקרטים בסנאט, טום דאשל. האפקט המיידי של הקירבה שהפגין אז היה הרושם שבין השניים התפתחה כימיה במובן הפוליטי, למרות שהרושם נמוג מיד. הבדרן סמי דיויס ג'וניור התחבק עם הנשיא ריצ'רד ניקסון באופן ספונטני ב 1972, חיבוק שהפך לבדיחה שאיש לא שכח לסמי דייויס עד סוף ימיו.

חיבוק הפאנטום:

לאחרונה, מנהיג הדמוקרטים בסנאט האמריקאי, טום דאשל, למד לקח על בשרו והבין שהחיבוק הפוליטי טומן בחובו גם סיכונים. הסנטור ספג ביקורת קשה במגרשו הביתי, בדרום דאקוטה, לאחר שהואשם שלא בצדק על חיבוק שהעניק למייקל מור, במאי הסרט  "פרנהייט 9/11", המכפיש את הנשיא המכהן, ג'ורג' בוש.

לא קל לנשיא או למועמד לנשיאות להפוך חיבוק פוליטי לטבע השני שלו.

סגן הנשיא, ריצ'רד צ'ייני, מעולם לא נראה בפומבי כשהוא כורך את זרועותיו בלהט סביב גופו של הנשיא בוש. בוב וודוורד, שכתב את הספר "תכנון למתקפה" על המלחמה בעיראק, תעד בו חיבוק נדיר עם צ'ייני. לאחר שהדובר הרשמי של ממשלת רייגן לשעבר, קנת אדלמן, כתב מאמר עיתונאי בו הוא משבח את מה שנתפס על ידי רבים כניצחון מהיר של הממשל האמריקאי בעיראק,  הזמין אותו צ'ייני לארוחת ערב מכובדת. "אדלמן היה נרגש עד כדי כך שפרץ בדמעות על סף ביתו של סגן הנשיא באותו יום ראשון", מספר וודוורד ומוסיף, "הוא חיבק את צ'ייני לראשונה לאחר 30 שנה של היכרות איתו."

ישנם אנליסטים שמתמחים בפוליטיקה, והם טוענים שחיבוק של פוליטיקאי מסמל לעתים ניסיון מחושב למצוא חן בעיני נשים, משום שיחסית לגברים, ידועה נטייתן הבולטת להגיב בחיוב להפגנת רגשות פומבית כלפיהן על-ידי מועמד בבחירות לנשיאות.

סטפן הס, חוקר במכון ברוקינגס שמתמחה במוסד הנשיאות, טוען ש"התנהגות נשיאותית מסוג זה מסמנת מפנה תרבותי בארה"ב".
לטענתו,

התנהגות כזו היא בגדר הפגנת רגש ראוותנית, והיא מעידה על מצב נפשי בריא. הרי הפוליטיקאי משמש בבואה למצב החברתי…" הס תוהה אם מישהו יכול לדמיין את אברהם לינקולן, חבוש בכובעו האופייני, מחבק את סטפן דגלס…"

אין ספק שסגנון החיבוק ותנועות גוף משקפים את רוח הזמן בדרך מאוד מעניינת.

לעומת זאת, פאול בגלס, האסטרטג של מחנה הדמוקרטים, סבור שהפגנת רגשות באמצעות חיבוק, בסגנון כלשהו, מעידה על חוסר טקט וטעם רע.  "קשה לי לדמיין את ג'ורג' וושינגטון מעניק חיבוק אמיתי ונשיקה לג'ון אדאמס," הוא אומר וממשיך, "בואו לא נעלה זיכרונות מהעבר הרחוק שלנו. לדוגמא, כשחבר הקונגרס, פרסטון ברוקס, ב 1856כמעט היכה למוות באמצעות אלה את הסנטור צ'רלס סמנר על רצפת הסנאט."

נסיים בהערת אזהרה: ההיסטוריה מאז ימי רומי העתיקה, מלמדת שהחיבוק הפוליטי איננו המצאה מודרנית חדשה, וגם לא התנהגות המעידה בהכרח על חיבה שרוחשים בני האדם לזולתם.

ברוטוס חיבק את יוליוס קיסר – וכולנו יודעים מה התרחש במהלך החיבוק האחרון הזה.

ומה לגבי החיבוק הפוליטי בישראל?

אגב, לנו יש היסטוריה עשירה של התנהגות לא-מילולית בין פוליטיקאים לבין העם, בתיזמון של ערב בחירות. מישהו, ירון לונדון אם אינני טועה, תעד את גינוני החיזור בסרטון שהפיק, ושהוקרן בטלוויזיה תחת הכותרת, "הפוליטיקה של המופלטה" – אבוי לבושות. איציק מרדכי, ביבי נתניהו ואחרים מנשקים זקנו של הרב כדורי ועוד כהנה וכהנה פיקנטריה למהדרין.

 

הבחירות לנשיאות ארה"ב קרבות – והתקשורת מדווחת

הסקרים אומרים שבוש מוביל ב-7 נקודות על קארי, זו תמונה שטוחה ופשטנית * סדר היום הציבורי קצת יותר מורכב ומעורר שאלות * לא נגזים אם נאמר שמדובר ב"משחק מכור מראש" * אמצעי התקשורת מכוונים אותנו "על מה" לחשוב טרם נגבש דעה , לא "איך לחשוב".

********

נתקלתם בודאי בתופעה מעניינת – רובנו קוראים רק את הכותרות המצביעות על צמצום/הגדלת הפער בין בוש ובין קארי. אנחנו קוראים רק את השורה התחתונה הקובעת בסופו של דבר מי ייבחר. אם נבדוק על סמך מה מחליט הציבור ומה נחשב בעיניו כקהל הניזון מהידיעות המתפרסמות בכותרות של כלי התקשורת השונים וממפגשים עם המועמדים לנשיאות ונציגיהם – נבין את התהליך המורכב של גיבוש דעת קהל ובמיוחד – איך פועלת התקשורת בשירות הפוליטיקה.

סקר מעניין של גאלופ מגלה לנו מהן השאלות ה"חשובות" שהוצגו בפני מרואיינים בוגרים מעל גיל 18 בארה"ב בראיונות טלפוניים, שהתשובות להן הסתכמו בפער הזה של 7 נקודות בין המועמדים לנשיאות.

זאת יש לדעת – השאלות מכוונות לבני אדם בוגרים ,ומנסחי השאלון מניחים מראש שבני אדם בוגרים בגיל 18+ קוראים עיתונים, מאזינים לרשתות הרדיו והטלוויזיה, מגיעים מדי פעם למפגש פנים אל פנים עם המועמדים לנשיאות. את המפגשים הללו עם כלי התקשורת או עם התועמלנים השונים מלווה זרם אדיר של מידע שאליו נחשפים האזרחים במדינה (בעלי זכות ההצבעה בבחירות לנשיאות 2004). חלק מהמידע מגיע אל האזרח בצורה מורחבת, מודגשת, מלווה בכרזות, פרסומות, תמונות, קריקטורות – בקיצור, באופן המעלה את הסוגייה לדרגת עדיפות מאוד גבוהה בתודעת הציבור ובשיח הציבורי (כמובן שיש הבדלים בין בולטות המסרים בהתאם לכלי התקשורת ובהתאם להעדפות האזרח להחשף לכלי תקשורת זה או אחר). גם טווח הזמן ממלא תפקיד בזרימת המידע. כיום למשל, הנושא הבולט במרבית הכותרות הראשיות הוא מלחמת ויאטנאם. מחנה הדמוקרטים עושה כמיטב יכולתו לגרות את הזיכרון הקולקטיבי של הציבור בארה"ב לסוגייה זו משום שלקארי יש צורך להתבלט באמצעות מלחמת ויאטנאם כלוחם ומנהיג גיבור, בעוד שבוש יכול רק להפסיד מהעניין.

בתמצית – מי שקובע את סדר היום התקשורתי יכול לקבוע הרבה מאוד מה תהיה דעת הקהל  ותמיכתו במועמד זה או אחר. ברגע שהתקשורת מבליטה סוגייה כמו מלחמת וייטנאם, שלגביה יש ערפול מסויים, חילוקי דעות או קונפליקט לאומי, נוצרת תחושה שזהו הנושא החשוב ביותר ברמה הלאומית. בולטות הסוגייה בתקשורת גורמת לאזרח העוקב אחר מערכת הבחירות לבדוק, קודם כל, מה עמדתו של כל מועמד בסוגייה הספציפית המובלטת כרגע בתקשורת, ורק אחר כך לקבל החלטה האם לתמוך במועמד או לא. לאורך זמן, התנהגות התקשורת, הבלטת נושאים ו/או הדחקתם מהווה גורם משמעותי בתהליך גיבוש עמדה בעד או נגד מועמד זה או אחר.

מכון גאלופ פרסם את השאלות המרכיבות את כלי הניבוי שלו לגבי הצפי של פערים בתמיכה במועמדים לנשיאות ארה"ב, לכיוון זה או אחר. גם כלי הניבוי והשאלות המרכיבות אותו אינם אובייקטיביים לחלוטין. ראשית, כלי זה מסתמך על הסוגיות הנראות חשובות לעורכי השאלון ולשופטים חיצוניים. יש למכון גאלופ אפשרות לנטרל השפעות זרות בבחירת השאלות ובניסוחן, אף לא באופן מוחלט. שנית, כלי הניבוי תלוי בגורמים המתערבים בצורה בלתי נמנעת באופי התשובה וזמן מתן התשובות. שלישית, גורמים מתערבים נוספים יכולים להיות תקשורת בין המראיין לבין המרואיין, האינטונציה של הצגת השאלה, רמת הריכוז של המרואיין בשעת השיחה, שאלות ששואל המרואיין את המראיין לפני שהוא משיב וכן הלאה.

להלן השאלות שהוצגו למרואיינים שהשתתפו במידגם של גאלופ – רוב השאלות נבדקו לאורך זמן מאז חודש יולי 2004 עד היום וכאמור – התוצאה הנובעת משקלול סטטיסטי של כל התשובות מצביעה כרגע על פער של 7 נקודות לטובתו של בוש.

שאלה 1 – "נניח שהבחירות לנשיאות ארה"ב היו נערכות היום, והמועמדים של המחנה הדמוקרטי היו ג'ון קארי וג'ון אדוארדס, ומעמדי הרפובליקנים היו ג'ורג' בוש וריצ'רד צ'ייני, למי היית מצביע?" (יש אפשרות לבחור גם בתשובות "מישהו אחר" "לא יודע").

שאלה 2ב': "האם ההצבעה שלך מייצגת בעיקר תמיכה בקארי או התנגדות לבוש?"

שאלה 2ג' – "האם ההחלטה שלך מייצגת בעיקר תמיכה בבוש או התנגדות לקארי?"

שאלה 3 – "האם אתה בטוח בעמדתך כבר כעת, או שייתכן שינוי בעמדתך לקראת סוף נובמבר?

שאלה 4 – נניח שהבחירות היו נערכות כעת, כך שקארי/אדוארדס היו מועמדי הדמוקרטים, בוש/צ'ייני מועמדי הרפובליקנים ורלף נאדר/פיטר קאמאג'ו מועמדים עצמאיים, למי היית מצביע?, (האפשרויות כוללות גם "אחר" "אף אחד" ו"לאיודע")

שאלה 5 – "האם אתה מעריך בצורה חיובית או שלילית את תיפקודו של בוש כנשיא?"

שאלה 6 – "אילו נערכו הבחירות לקונגרס כעת, לאיזו מפלגה היית מצביע – לרפובליקנים או לדמוקרטים?"

שאלה 7 – "מה דעתך על האנשים הבאים, המופיעים בכותרות החדשות, האם דעתך לגביהם חיובית או שלילית, או שהם אינם מוכרים לך?" (א. בוש; ב. קארי; ג. צ'ייני; ד. אדוארדס; ה. ראלף נאדר; ו. המפלגה הדמוקרטית; ז. המפלגה הרפובליקנית).

שאלה 8 – "איזה מהתיאורים הבאים מקובלים עליך יותר – בוש וגם קארי מתאימים לתפקיד נשיאותי; אף אחד מהם לא מתאים לתפקיד נשיאותי; רק קארי יהיה נשיא טוב; רק בוש יהיה נשיא טוב; לא יודע."

שאלה 9 – "בהשוואה לבחירות קודמות – האם הפעם יש לך יותר מוטיבציה ללכת לקלפי, להתעניין במה שקורא, או פחות?" (התשובות כוללות "אותו דבר" "לא יודע")

שאלה 10 – "עד כמה אתה להוט הפעם ללכת לקלפי?" – להוט ביותר, להוט מאוד, די להוט, לא כל כך להוט, בכלל לא להוט (וגם "לא יודע")

שאלה 11 – "אילו מהמאפיינים של המועמדים חשובים לך הפעם לצורך ההכרעה: דעתו של המועמד בסוגיות החשובות לך, כישוריו וחזונו האישי של המועמד לנשיאות?" (התשובות כוללות, "אותו דבר", "אף אחד מהם" "לא יודע")

שאלה 12 – "האם אתה מסכים/לא מסכים עם המשפט הבא: לבוש/קארי יש כישורי מנהיגות ואישיות שחייבים להיות לכל נשיא ("מסכים" "לא מסכים" "לא יודע")

שאלה 13 – האם אתה מסכים/לא מסכים עם דיעותיו של קארי/בוש על הסוגיות החשובות לך?" ("מסכים" "לא מסכים" "אין דעה")

שאלה 14 – "אם הדבר היה תלוי בך, אלו מבין התחומים שלהלן יקבעו את החלטתך הסופית בדבר המועמד הראוי – כלכלה, טרור, המצב בעיראק, מערכת הבריאות?" (התשובות כוללות גם "לא יודע")

שאלה 15 – "בלי קשר למועמד המועדף עליך, האם קארי או בוש יצליחו לנהל את התחומים הנ"ל טוב יותר?"

שאלה 16 – "חשוב על המאפיינים הבאים וציין לגבי כל אחד מהם אם הוא מתאים יותר לבוש או לקארי?" – א. איכפת לו מהצרכים של אנשים כמוהו; ב. הוא אופטימי לגבי עתיד המדינה; ג. הוא מנהיג חזק והחלטי; ד. הוא ישר ומהימן; ה. הוא דוגל באותם ערכים כמוני; ו. הוא יגרום לאחדות ולא לפיצול העם. (אפשרויות להשיב "קארי" "בוש" "שניהם" "אף אחד" "לא יודע").

שימו לב לשאלות 5, 8, 14, 15, 16.

שאלה 5 – תפקודו של בוש עד היום – מה ידוע על כך? מהיכן שואב הציבור מידע לגבי שאלה זאת? ברוב המקרים כל המידע מגיע מהכותרות בתקשורת. התקשורת יכולה להבליט ו/או להצניע אפילו אירועי טרור (כמובן לא משהו בסדר גודל של 11/9!). דוגמה פשוטה – הדחקת אירוע על ידי שיבוצו במקום פחות בולט בעמוד הראשי, קביעת גודל אות צנוע יחסית, דפוס בצבע שחור ולא אדום וכן הלאה.

שאלה 8 – מי יהיה נשיא יותר טוב? מה זה "נשיא יותר טוב?" ברור שרוב הציבור מתרשם כך או אחרת מתיפקודו של בוש (הודות לדווחי התקשורת בעיקר), מה ידוע לנו על קארי כנשיא? גם כאן, הבלטת סוגיות בתקשורת והתייחסותו של קארי לסוגיות אלו יקבעו האם הוא "יהיה נשיא טוב" בעיני המתלבט.

שאלה 14 – השאלה מה לדעתו של הבוחר חשוב יותר מבין הסוגיות שצוינו, תלויה במידה רבה בבולטות שמקבלות יהדיעות מהתחומים הללו בתקשורת.

ולסיום, שאלה 15 – המאפיינים שצוינו לגבי המועמדים נבחרו אולי על סמך מה "שידוע לציבור", ומה שלא הובלט בתקשורת גם לא מעניין את הציבור. הציבור לא יתעמק בסוגיות שהתקשורת לא תפנה אליהם את הזרקורים.

האם בוש הוא מנהיג חזק והחלטי? האם הוא דוגל בערכים כמוני? האם הוא ישר ומהימן?

התשובה הנכונה היא, זהו "משחק מכור מראש" משום שהתקשורת קובעת "על מה" עלינו לחשוב ביום יום ועל מה לא.

הדבר הקשה ביותר בהצלחה הוא להמשיך ולהצליח (ארווין ברלין)