פרסומות פוליטיות בשידור חי

לאחרונה, דן בג"ץ בשאלה האם להתיר שידור של פרסומות פוליטיות ברדיו ובטלוויזיה.
ב-2003 הוגשה עתירת "המפקד הלאומי", מספר ימים לאחר עתירה דומה מאוד שהגישה החברה שעמדה מאחורי "הבנות ז'נווה". כזכור, העתירה בעניין הבנות ז'נווה כוונה נגד גורמי השידור, שפסלו תשדיר פרסומת בנוגע לחלוקת עותקי ההסכם לתיבות הדואר ברחבי הארץ.
    

בעוד שאנשי ז'נווה הסתפקו בעתירתם בטענה שהתשדיר המוצע תואם את כללי הרשות השנייה בדבר תכני הפרסומת, אנשי "המפקד הלאומי" התמקדו במישור החוקתי וטענו שיש לבטל את כללי רשות השידור וגם את כללי הרשות השנייה, העוסקים בהגבלת תשדירי פרסומת בנושאים פוליטיים.
כללי רשות השידור קובעים כי פרסומת אסורה אם לדעת מנכ"ל הרשות היא כוללת "תעמולה מפלגתית או תשדיר בעניין השנוי במחלוקת אידיאולוגית או פוליטית בציבור".
בדומה לכך, גם כללי הרשות השניה קובעים ש"בעל זיכיון לא ישדר תשדיר פרסומת שיש בו העברת מסר בנושא פוליטי, חברתי, ציבורי או כלכלי השנוי במחלוקת בציבור."
  

לטענת אנשי המפקד הלאומי, כללים אלה פוגעים באופן בלתי מידתי בחופש הביטוי, ולכן אינם חוקתיים. חוקרי תקשורת מוסיפים כי לכללים אלו אבד מזמן הרציונל משום שבעולם ממוסחר, הממון מכריע את הוויכוח הפוליטי; וזאת לאו דווקא דרך פרסומות בטלוויזיה, אלא פרסומות בשלטי חוצות, מקומונים, עיתונות כתובה שעליהם הגבלה כזו איננה חלה.

בעניין יוזמת ז'נווה התקבלה העתירה, שכאמור, לא התבססה על טיעון במישור החוקתי. בנובמבר 2004, פרסמו השופטים אהרון ברק, יעקב טירקל ואסתר חיות את נימוקיהם לפסק הדין, ובכך התירו פרסומת בנושא פוליטי שיש בה ממד אינפורמטיבי בלבד, ללא אלמנט של שכנוע. וכך נאמר בהחלטה: "כשאין מרכיב דומיננטי של ניסיון לשכנע, מדובר בתשדיר אינפורמטיבי שאין להחיל עליו את האיסורים שבכללי רשות השידור והרשות השנייה, כולל איסור על שידורי תעמולה מפלגתית."
  

יש הבדל בין עתירה בעניין אי-חוקתיות של חוק, לבין עתירה בעניין אי התאמה לכללים. אבל מה שעומד בבסיס הסוגייה הוא הערך הדמוקרטי, חופש הביטוי כזכות בסיסית של האדם, שנגזר ממנו חופש ביטוי של ארגון, קבוצה וכן הלאה. בהתאם לכללים שבחוק רשות השידור ובחוק הרשות השנייה, חופש הביטוי בעניינים אינפורמטיביים, וגם ענייני פרשנות איננו חופש מוחלט. כל המשדר מידע ו/או דעה חלים עליו התנאים הללו – חובת איזון, מתן זכות תגובה, חובת הגינות. כך מתאפשרת תחרות שווה והוגנת ב"שוק הרעיונות".
  

בהיסטוריה של השידור בישראל מילא בג"ץ תפקיד נכבד במילוי לקונות בחוק רשות השידור 1965. חוק הרשות השנייה 1990, היווה גולת כותרת בחקיקה בתחום השידור בישראל. הופקו לקחים רבים על בסיס החלטות בג"ץ היסטוריות שנסובו במקרים רבים על שאלת חופש הביטוי. מבחינה זו, חוק הרשות השנייה הוא החוק המפורט ביותר בישראל במישור הפיקוח על השידור ברדיו (האזורי) והטלוויזיה (המסחרית, ערוץ 2 וערוץ 10). החוק השאיר מעט מאוד ליד המקרה, ואף הטיל חובה למנות נציב קבילות ציבור, שיהיה כפוף ישירות לשר הממונה, וסמכויותיו נוסחו לפרטי פרטים בחוק הרשות השניה המקורי.
  

אחד התחומים הבודדים שבו עדיין לא נאמרה המילה האחרונה, הוא תחום הפרסומות בכלל ותחום הפרסומות הפוליטיות בפרט. כללים שקבעה מועצת הרשות השנייה בנוגע לפרסומות מסחריות עסקו בעיקר בזמן שידור, בשיבוץ הפרסומות בתוכניות שונות ובאתיקה הקשורה לפרסום, כמעט ללא היזקקות להחלטות של בג"ץ. שונה המצב בכל הקשור לפרסומות פוליטיות. בסוגיה זו כמעט שלא התעוררו סימני שאלה מהותיים עד שנת 2003, עם הגשת העתירות לבג"ץ על ידי אנשי ז'נווה ואנשי המפקד הלאומי, נגד סירובם של רשויות השידור לאפשר להם לפרסם ו/או להעביר מסר תעמולתי. בעניין המפקד הלאומי, קבלו שופטי בג"ץ ריבלין עדיאל וחיות החלטה (27 ינואר, 2005) להעביר את הדיון לפורום שיפוטי רחב יותר.
  

בסוגיית חופש הביטוי של העיתונות יש לבג"ץ רפרטואר נכבד, החל מפסה"ד הידוע של "קול העם" ו"אלאתיחאד" בשנות ה-70, שקבע את הקואורדינטות של חופש הביטוי ובכך העניק בסיס איתן לדמוקרטיה בישראל. אולם מאז שנות ה-90 מסתייג בג"ץ מהתערבות בשיקולי רשויות השידור. דוגמא מובהקת לכך היא המחלוקת בדבר שידור הדוקודרמה "משפט קסטנר".

החלטת בג"ץ תקבע גם כעת את גבולות חופש הביטוי ותידון בממד החוקתי של האיסורים בחוק הרשות השנייה ובחוק רשות השידור. בכל מקרה, יש לקוות שאופי ההחלטה יהיה ליברלי. הגבלת חופש הביטוי בנושאים פוליטיים, עשויה להחטיא את המטרה; למי שדרכו אצה לו, תמיד קיימת האופציה להשתמש בשידור הפיראטי, שמשקלו בתקופת בחירות תופס נפח נכבד מכלל התעמולה, אך גם בתקופות של שגרה אינו חף מסיוע לארגונים אידיאולוגיים.

חידוש ושמו The Marker (תוספת)

תוך כדי הניסיון להבהיר מה כולל המושג הנפוץ "טכנופוביה" (בעידן של מהפכות טכנולוגיות, אך לא רק) נתקלתי באתר המפרט סוגים שונים של טכנופוביה –

http://web.mscc.huji.ac.il/techedu/techedu/phobia.htm

א.

תמצית דברי בפוסט על ה"מקטרגים" נגד The Marker בשל הכותרת בלועזית, היא שביקורת שלילית חשודה בעיני במידה מסויימת של טכנופוביה, גם כאשר הטענה המפורשת פוסלת רק את השימוש בכותרת לועזית למוסף של יומון מכובד בעברית.

ב.

את מוסף הספרים של הארץ אני קוראת מהדף הראשון עד האחרון. המוסף מופיע בקביעות בימי ד', כך שהבוקר הוא כבר היה מונח על מפתן דלת דירתנו.

לא פספסתי את מאמרו הפותח של הנדלזלץ, שגם הוא מנסה להתעמת עם תופעת ה"קטרוגים" נגד המוסף הכלכלי החדש של הארץ "The Marker" (עליו כתבתי אתמול).

במאמרו, הנדלזלץ כרגיל, מעביר את המסר שלו בנימה מקורית ומשעשעת:

מדוע דווקא The Marker ?

מדוע "הכל זה כסף"?

חידוש ושמו "The Marker"

א.

אני פונה לכל המקטרגים שסימנו את המדור הכלכלי המורחב ובעל הפורמט המיוחד, של עיתון "הארץ", כתוספת לא רצויה, משום שהיא נושאת את השם הלועזי "The Marker" –

כמה פעמים השתמשתם לאחרונה במילה "פטריוט"? אם הטענות שלכם נובעות מהמילים הלועזיות בשמו של המוסף הכלכלי החדש, עליכם לפחות להודות שבמילה פטריוט אתם משתמשים ועוד איך. אתם, הפטריוטים שלא מוכנים לקבל חידוש בגלל שמו ומכנים את השיקול שהוביל את עורכי הארץ להחדיר אותו בשם "מוצר שאינו תואם את רוח העיתון," אינכם כנים עם עצמכם.

להלן ציטוט מתוך מבחר המכתבים שלכם שפורסמו במדור "מכתבים למערכת" בעיתון "הארץ", מאז השבוע שעבר, כשהעיתון החל להפיץ למינויו את התוספת הכלכלית המורחבת:
"תודה על הודעת הארץ, המבשרת לנו כי מדור הכלכלה ישתפר וייקרא The Marker. עכשיו אני מצפה בקוצר רוח לעיתון המשופר The Country." – על פניו, זו פנייה צינית-הומוריסטית, אך בבסיסה זוהי טכנופוביה בהתגלמותה.
"אני מברך על השיפור, אבל איני מעוניין לקבל לביתי עיתון עברי ששמו The Marker. שפת אמי ועמי אינה זקוקה לשדרוג. כאשר העיתון כולו יעבור שדרוג וייקרא The Land אבקש להפסיק את חתימתי על הארץ". – מדוע לכתוב בדרך מליצית? מדוע לא לומר בפירוש, אני פטריוט?….
"אני קורא ותיק של הארץ יותר מ-40 שנה, בהפסקה קלה בעת שירות חובה בצה"ל. בשנים האחרונות אני נדהם בכל פעם שהעיתון משנה צורה לרעה… השינוי האחרון הוא אחד הגרועים מכולם." – זו טכנופוביה לשמה.
"זה כמה ימים, שכמנויה על הארץ אני מקבלת את המוסף החדש לענייני כלכלה וצרכנות, שבדמותו החדשה נקרא The Marker. למרות תכניו ועיצובו העשויים לעניין, השם הזר מקומם אותי". – וזו בוודאי פטריוטית.
"ההתכוונות לרצונו של הקורא ולנוחותו והפנייה לקהל הרחב ביותר על ידי הרחבת מגוון הנושאים – הם הנושא העיקרי של 7 מתוך 11 הפסקאות במכתב לקוראים שצורך לעיתון הארץ בשבוע שעבר…. [אבל] כבר למראה החוברת הראשונה, התפוחה ומלאה בכותרות פרסומת וצבעים, עולה בי געגוע למתכונת הנזירית וחמורת הסבר הקודמת". – הערה מכובדת, פונה ישר לעניין בלי להתייחס לכותרת הלועזית. פנייה המעמידה את החידוש בקונטקסט ההיסטורי של "מוסד העיתונאות ותפקידיו". כן, מכתב זה יוצא דופן מבין השלל שפורסם. אבל לבסוף, מתברר שאינו מחמיא כלל וכלל אלא פוסל את המתכונת בגלל שלל צבעיה.
ועוד תגובה "אני מביע… תמיהה על כך שעיתון ישראלי מכובד כמו הארץ מתקשה למצוא שם עברי הולם למוסף החדש שלו ובוחר בשם לועזי… הואיל וגם בלשכת הנגיד בבנק ישראל השפה השלטת תהיה אנגלית… אולי מוטב…. שכל המוסף הכלכלי, או אפילו עיתון הארץ כולו, יופיע בשפה האנגלית, ככה נהיה כולנו חלק אינטגרלי מ'הכפר הגלובלי'. מסעודה משדרות תעבור קורס מזורז ללימוד אנגלית, הדולר יהיה המטבע המקומי, וכל תחלואינו יתמוססו. חוץ מהשם הנורא, אני חייב לציין לטובה את המוסף החדש, את מגוון הכתבות ותוכנן."  – יפה!! הנה לכם מחמאה ברוח הומוריסטית משיבת נפש, למרות הפתיח וגוף המכתב שמכוונים להשמיץ את חוסר הפטריוטיות של המוסף החדש.
ועוד אחת אחרונה "כמנוי ותיק של העיתון אנו בושים ונכלמים: עיתון הארץ, מראשוני העיתונות העברית, נותן יד לחיסול השפה העברית" לא פחות ולא יותר. "אני מציע ואף מרשה לעצמי לדרוש לוותר על השם בלועזית, או לפחות לרשום בצדו גם את השם בעברית..." – אכן, מלים כדורבנות – פטריוט וקונסטרוקטיבי כאחת.

ב.

אבל נניח לזה, ונפנה לשאלה היותר דוחקת –
מה טעם ראה העורך של מדור המכתבים לפרסם דווקא את אלו?
מניסיוני, לא כל מכתב למערכת העיתון זוכה להתפרסם במדור זה. הווה אומר, לעורך יש שיקול דעת אינטרסנטי מה לפרסם בעיתון המשלם לו את שכר עבודתו ולעתים גם שיקול דעת מקצועי לגבי איכות הכתיבה ומידת העניין והרלבנטיות של מכתב שנשלח למערכת העיתון.
קל לנחש איזה שיקול דעת התערב בבחירתם של מכתבים "טכנופוביים" ו"פטריוטים" של קוראי העיתון הוותיקים, המטיחים ביקורת בעיקר נגד שמו של המוסף הכלכלי THE MARKER, ורק מיעוטם (אחד בלבד!!) מודה שזוהי תוספת מבורכת לעיתון?
מאז השבוע שעבר עקבתי אחר תכני המכתבים העוסקים בחידוש שהתווסף לעיתון. אני לא מאמינה שזהו המשוב היחיד שהגיע למערכת. פשוט לא יכול להיות שיש רק טכנופובים המציגים עצמם כפטריוטים.
נכון שהנטייה האנושית היא לא להשקיע זמן ומאמץ כשאין בעיות, ולכן מה שבסדר יודע שהוא בסדר, מכיוון שאין תגובות שליליות עליו. נכון שמי שמשלם ממיטב כספו ונמנה על קוראיו הוותיקים של העיתון רוצה לקבל תמורה בעד האגרה ולכן טורח לנסח את דעותיו על המוצר רק כשאינו חש כל שביעות רצון מהשיפורים הנעשים "על חשבונו".
למרות זאת, הסטטיסטיקה אומרת שהפצת מוצרים חדשים מניבה תגובות מאוד מעורבות. ותמיד יימצא אותו אחוז קטן המברך על המוגמר, ממהר לאמץ אותו ומקדים להביע דעתו לגבי היתרונות של המוצר. כולנו נתקלים בפרסומות למוצרים ומותגים חדשים שאיננו חייבים לרכוש אותם. אנחנו בודאי נרכוש אותם כשהשכן או החבר שמיהר לאמץ חידושים אלו יספר לנו שהמוצר טוב וראוי, ובהחלט שווה את הכסף.
שלא יספר לי עורך מדור המכתבים שלא היה אף מכתב שמתחילתו עד סופו שר שיר הלל לתוספת החדשה לעיתון. או שמא, התוספת הרעננה והמעולה הזו מציגה את מדור המאמרים בעיתון הארץ לפתע באור חיוור ואנכרוניסטי???

ג.

עדכון כללי – במילה הלועזית "מרקר" משתמשים כולנו ומפעילים אותה בהטיות דקדוק שונות – מירקרתי, למרקר וכן הלאה. לפי האקדמיה ללשון marker הוא "מסמן", "מדגש" אבל אין מילה ספציפית לפעולת הסימון בעזרת העט הזוהר. ובדרך כלל, כולנו "ממרקרים" מילה, שורה וכן הלאה. אבל, כלוגו שכבר מופיע זמן רב כאתר אינטרנט, The Marker – איך היה צריך להכתיר את המוסף הכלכלי? ומי שיתבונן בלוגו עצמו יבין שתפקידו של המוסף הכלכלי החדש הוא למרקר את הדברים החשובים ביותר ביממה הקודמת, דהיינו להדגיש או לסמן. ובכל זאת, לסמן או להדגיש איננו שווה ערך למילה הלועזית "למרקר". היא יוצרת תמונה מנטלית מדויקת של העברת צבע זוהר לשם הדגשת הטקסט.

ד.

ולסיום, המלצה שימושית. אתר האינטרנט של הארץ מספק מה שנקרא בלועזית – The Marker newsletter – כל אחד יכול להירשם ולקבל לתיבת האימייל שלו מידע על הסיפור המרכזי ועוד,ביממה החולפת, חינם אין כסף!!
כתובתם –
http://www.themarker.com/?from=hasot
 

"הכל דיבורים?" – אולי…

בשבוע שעבר התקיים כנס אקדמי באחת המכללות שבחסות אוניברסיטת בר-אילן, על "מנהיגות פוליטית".
אני הרציתי על רטוריקה בהודעות פומביות של מנהיג פוליטי, כאסטרטגיה המסייעת לו להגביר את רמת האמון שהציבור תולה בו ובמסריו הפוליטיים, בעיקר בנקודות זמן היסטוריות קריטיות.

לטענתם של רבים, אין מצב של שקיפות בדיווח, בכלל, ובהודעות פומביות של מנהיג פוליטי, בפרט. לא ניתן להעביר מידע באופן נטול הטיות או סממנים סובייקטיביים של סוכן המידע. הציבור עסוק, לפיכך, בבדיקות ובהצלבות מידע – על דרך השגרה – כדי לאמוד האם "עובדים עליו" באמצעות המלים.
אלא מה? הקדמונים כבר ידעו שגם במקרה של הצלבת מידע יכול מנהיג פוליטי, כמקור מידע, להשפיע על תפיסותינו ולגרום לנו לתת אמון בו ובמסריו, אם הוא יודע כיצד להשתמש בכלים לשוניים העומדים לרשותו. מנהיג פוליטי בעל כישורים רטוריים, מסוגל לגרום לקהל לקבל את דיווחיו כאמינים, גם כאשר ידוע שהמציאות המצטיירת מתוך טקסט מילולי מעובד, היא מובנית.
במילים פשוטות, קל יחסית לבדוק דיוקים ואי-דיוקים בתוכן שמועבר לקהל היעד; קשה להתמודד עם שימוש מתוחכם באסטרטגיות רטוריות המתיימרות להציג שקיפות.
 
בהרצאתי התמקדתי בהודעותיו הפומביות של יאסר ערפאת לאחר הסכמי אוסלו. ערפאת היה מנהיג פוליטי, שלדרגת אמינותו הייתה חשיבות בעיני קהלים רבים. היא נמדדה לא רק על ידי עמו, אלא בעיקר על ידי קהל חיצוני. שהרי פועלו כמנהיג פוליטי היה קשור קשר אמיץ לנסיבות שנתפסו כקריטיות על ידי סביבתו המיידית והגלובלית.
את השאלה, באלו אסטרטגיות רטוריות השתמש ערפאת כדי ל"שלוט" ברמת האמינות שלו כמנהיג, מבית ומחוץ, בדקתי באמצעות ניתוח שהשווה בין הודעותיו הפומביות לקהל מערבי לבין הודעותיו הפומביות לקהל מוסלמי (נאומים, מסיבות עיתונאים, ראיונות לכלי התקשורת).
מאחר שערפאת, נתפס מלכתחילה כדמות שנויה במחלוקת במובנים רבים, הייתה חשיבות לשאלה, כיצד שרד בזירה הפנימית המורכבת וגם בזירה הבינלאומית, כדמות מפתח בכל הקשור לתהליך השלום בין ישראל לבין הפלסטינים, למרות התדמית שנדבקה אליו.
(יש לציין שהעדפתי לבדוק הודעות פומביות של ערפאת בטווח של שנה בלבד, בתקופה שהסכם אוסלו היה עדיין טרי.)
 
תוצאות הניתוח מעניינות ככל שתהיינה, הראו שלערפאת הייתה בעיה של כישורים רטוריים. אבל הוא השכיל לעשות שימוש במיתוסים "לאומיים." בעיקר, מיתוסים ששורשיהם בקוראן ובדמויות מפתח דתיות, כגון הנביא מוחמד. פרט לכך, ידע להשתמש במיתוסים אוניברסליים, וליצור רושם של מנהיג "מושיע," לדרבן את העולם המערבי "להתאחד" לטובתם של הפלסטינים וליצור רושם שישראל היא "האויב" של השלום, ולא הוא.
בכך הסתיימו כישוריו הרטוריים של ערפאת. הוא כשל בכפל לשון, בכפל מוסר, בהתחמקות מגינוי הטרור. תדמית המנהיג הבלתי-אמין נדבקה אליו כמובן גם בשל אופי מסריו בפורומים לא פומביים רשמיים (בכך לא נגעתי).
 
הבוקר התבשרנו שאבו מאזן ניצח בבחירות ויהיה היו"ר הבא, הנבחר, של הרשות הפלסטינית. לאחר האזנה חטופה לנאום הניצחון שנשא, לא הופתעתי למצוא שגם אבו מאזן משתמש באחת האסטרטגיות הרטוריות השכיחות ביותר, העוזרות להגביר אמינותו של מנהיג פוליטי, דהיינו, שילוב מיתוסים לאומיים ואוניברסליים, לתוך הודעותיו הפומביות.
אחד מהם הוא מיתוס הג'יהאד.
על מנת לסבר את אוזנם של קוראים שניזונים מכלי התקשורת בלבד, אפרט כיצד עשוי השימוש במיתוס הג'האד להגביר אמינותו של מנהיג פלסטיני-מוסלמי בקרב בני העם הפשוט וכיצד עשוי הוא לבנות תפיסותיו של ציבור מערבי למוד ניסיון מהטרור המוסלמי.
מובנו המילולי של המושג ג'האד הוא, "להשקיע אנרגיות לשם מטרה נעלה, לשאת בכל קושי נפשי שנגרם כתוצאה מהשאיפה להשיג את היעד הנעלה."
הביטוי הוזכר בקוראן ובחאדית' בשתי משמעויות:
אלג'האד אל-אכבאר – "הג'האד הגדול יותר", שזו המשמעות הערטילאית יותר. דהיינו, לסבול את הקשיים ולהיאבק בפיתויים למען העלאת שמו של אללה ועניין האסלאם, על ידי דבקות במצוותיו. כמו כן להטיף בדרכי נועם ובנתינת דוגמא אישית. הג'האד הזה קרוי "הגדול" בכדי להראות עד כמה הוא קשה.
אלג'האד אל-אצע'אר – "הג'האד הקטן יותר" בעל המשמעות החומרית, מתייחס להקרבת הקניין, הממון והנפש לשם העלאות העניין המוסלמי. הוא מטיף לציית לאללה ושליחיו על ידי לוחמה ודבקות במצוקה.

ככל הנראה, הצווי המקורי לנביא מוחמד היה ללכת לפי הג'האד הגדול. אך עם הידוק המצור על המוסלמים במכה ובמדינה, התיר האל למוחמד, דרך המלאך גבריאל, לנקוט בדרך השניה. נוצר מצב בו רוב חכמי ההלכה ורוב האסכולות המוסלמיות מדגישות בעיקר את הג'האד הקטן. אבל, הוגים מסבירים שהג'האד במובנו החומרי איננו מלחמה אבסולוטית, אלא היא מותנית במציאות – במידה ויש רודפים או כשאין דרך אחרת, יש להשתמש בשיטה זו. יש דעות אחרות שלפיהן המובן של הג'האד הקטן משרת הן את מטרות ההלכה והן את מטרות הפוליטיקה, ולכן הדבר הארעי הפך להיות הדבר המרכזי. 
ערפאת הרבה להשתמש במיתוס הג'האד וחזר עליו אינספור פעמים. האם היה ברור למה התכוון? ככל הנראה, כוונותיו העיקריות היו להתחבר לאלמנטים דתיים מוסלמים משום שהיה מנהיג חילוני. אבל, כשלא גינה את הטרור ואת הפיגועים, התחלנו לחשוב, ובצדק, שערפאת מעודד טרור. הבנו שהוא קורא לג'האד "קטן" במובן של מלחמת קודש ב"אויבים," בקיצור – שולל את קיומנו באזור.
 
אתמול, גרף אבו מאזן כ-70% מכלל קולות הבוחרים.
את נאום הניצחון שלו תיבל גם הוא במיתוסים לאומיים-מוסלמים.
אחד המשפטים שהונצחו, ואולי ייזכרו זמן רב הוא:
"לירושלים צועדים מיליוני בני חורין" והוסיף: "אנו מקדישים את הניצחון לרוחם של השאהידים, אנו מאמינים באחדות העם הפלסטיני .."
כרמז לסוף האינתיפאדה החמושה ותחילת ה"מאבק הפנימי" של כל מאמין ומאמין, הצהיר אבו מאזן – "נגמר הג'האד הקטן, מתחיל הג'האד הגדול"
 
השימוש הרטורי במיתוס הג'האד, והבלטת המשמעות הערטילאית, הג'האד הגדול, עשויים לשחק לידיו של אבו מאזן, ולהגביר אמינותו בעיני העולם, בעיקר כשהוא מכריז באופן שיובן גם על ידי הקהל המערבי – נפרדנו מהג'האד הקטן… [הלוחמני, האינתיפאדה החמושה.]
אני טוענת "כבדהו וחשדהו" משום שאם זוהי אמינות שבנויה על תחכום רטורי היא עשויה להתברר, באורח פרדוכסלי, כאחיזת עיניים ומניפולציה. הרי מלומדים קדמונים כבר מזמן קבעו ש"הכל דיבורים"!

בקיצור – צריך לשמוע ולהבין ורק אחר כך להאמין.

סייברספייס ודעת קהל

להלן קישור למאמר שלי:  "אינטרנט, קהילות וירטואליות ודעת קהל", שפורסם במגאזין ברשת, כתב העת של האגודה הישראלית לאינטרנט.

http://www.isoc.org.il/magazine/magazine.html

תקשורת באמצעות מחשב שימשה בסיס למחקרים רבים.

מה שנקרא "תרבות האינטרנט" נחקר לאחרונה על ידי אנשי אקדמיה ואחרים.

במאמר "אינטרנט, קהילות וירטואליות ודעת קהל", אני מאפיינת את התקשורת הבין-אישית המתקיימת באמצעות מדייה דיגיטליים, כתקשורת אולטימטיבית בסביבה דמוקרטית.

הדיון מוביל לטענה ש"קהל" ו"מרחב ציבורי" עוברים תהליך של שינוי משמעותי בסביבה הנקראת "מרחב וירטואלי", וכתוצאה מכך, "דעת הקהל" מקבלת אופי יותר דמוקרטי.

רבים טענו שבעידן של אמצעי תקשורת מודרניים, קולו של הציבור לא נשמע, ושהתקשורת רק מתיימרת לייצג את דעת הקהל.

במאמר אני מתייחסת לתהליכים ולדינמיקות של ההתקשרות דרך האינטרנט. ובמבט פוסט מודרניסטי, הכולל עולם מושגים שמותאם לעידן ההתקשרות דרך המחשב, אני טוענת שצורות שונות של אינטראקציה באמצעות המחשב עתידות לחולל פלאים בעולמם של השואפים למימוש מלא של תהליכים דמוקרטיים ברוח חזונו של רוסו. אני מבקשת לטעון שההשפעה שלנו כ"קהל" בעידן הדיגיטלי תהיה משמעותית, ותתרחש "מבפנים כלפי חוץ," כתוצר של תהליך בלתי נמנע העובר על האדם "הדיגיטלי", בין אם הוא/היא מהזרם המרכזי או מהשוליים החברתיים.

זווית ראייה זו, בנויה על תפיסה "חדשנית" לגבי זהות הפרט.

לא עוד זהות סטטית אלא זהות מורכבת ודינמית, כזו המשתנה ללא הרף. לא עוד תפיסה של עולם וירטואלי הקיים במנותק מהעולם הממשי, אלא עולם בעל גבולות חדירים שדרכם נכנסות ויוצאות ישויות סובייקטיביות.

איש השנה – כתב העת "טיים"

א.

בעקבות הכותרת "עוד שנה, עוד איש" – הכרזת איש השנה של "טיים", המופיעה בהארץ מיום ה' (16/12), נזכרתי בהתרגשות שלי כקוראת לשעבר של "העולם הזה" כאשר ב-27/9/1989 בחר אורי אבנרי באריה דרעי כאיש השנה. הכתבה שהתפרסה על פני ששה עמודים כתובים כפי שרק אורי אבנרי יודע לכתוב כשהוא רוצה, פתחה כך – "מאז פגישות פרעה מלך מצריים עם משה ואהרון לא הייתה פגישה כזאת בעמק היאור. יורשו של פרעה קיבל את פניהם של שני הישראלים. הראשון, עטוף בגלימה כחולה-כהה שזורה בזהב, אמר כולו כבוד והדר. הוא היה יורשו של משה .השני, איש גבה-קומה בחליפה שחורה, היה בלי ספק יורשו של אהרון. הדבר ניכר בחיוכו הממזרי, בעיניו המהירות והפקחיות" והכתבה מסיימת במלים, "הדברים נראים כנים, מפני שהם הגיוניים, ואריה דרעי הוא קודם כל אדם הגיוני. גם מבחינה זו, כמו מבחינת הגישה הדתית לשלום, מסמל אריה דרעי מהות חדשה, ביטוי לשינוי המתחולל בישראל מתחת לפני השטח. על כן היה איש השנה תשמ"ט". אכן כתבה מרשימה – קראתי אותה גם בתקופת הקשות של דרעי והרהרתי בפסוק "איך נפלו גיבורים…" .

 

ב.

במגאזין האלקטרוני THE DAILY STANDARD על הנושא החם של "אישיות השנה", זו שחלפה, מובאים דבריו של הבלוגר "הפרובוקטיבי מאז ומעודו" אנדרו סליבן. "זה עתה חזרתי מפגישת צהרים של הטיים מגאזין." סליבן מספר, שישב יחד עם חבורה מכובדת, שכללה גם את "המדליף" מה FBI, בעניין 9/11, קולין האולר, כaמטרתם היחידה היא להשפיע במשהו על בחירת איש השנה. סיעור מוחות שבסופו תצוץ הדמות הראוייה להיקרא "איש השנה" 2004.

את מי מציע סליבן ? הוא מציע את קרל רוב, את מוחמד, או את הצמד מייקל מור ומל גיבסון. אבל ברור לו שעורך הטיים יתקשה שלא לבחור בנשיא בוש כאיש השנה. אבל, רבים סבורים שאם בוש לא ייבחר כאיש השנה על ידי הטיים, ייחשב הדבר כעלבון כלפי הנשיא בוש.

 

ג.

מעניין לנבור קצת בהיסטוריה של המוסד הזה שנקרא "איש השנה".

גיליון "איש השנה" מופק פעם בשנה על ידי הטיים מגאזין, לקראת סוף השנה האזרחית. לפי הנורמות המקובלות, "איש השנה" יכול להיות גבר, אישה, זוג, קבוצה, רעיון, מקום או מכונה (ויקפידיה), "שהשפיעו באופן בולט, לטוב ולרע, על אירועי השנה החולפת."

מדובר על פרויקט שקיים כבר קרוב לשמונים שנה, מאז 1927. עורכי הטיים דאז גלגלו רעיון, להקדיש גיליון ל"איש השנה", סר צ'רלס לינדברג, על תרומתו הייחודית לפיתוח התעופה. לינדברג היה הראשון שחצה את האוקיינוס האטלנטי (1927) במטוסו, "הרוח של סנט לואיס".

מאז עד 1999, הוציא הטיים גיליון שנתי שמוקדש ל"איש השנה".כותרת זו שונתה ב-1999, ל- PERSON OF THE YEAR, משום שבמתכונתה המקורית – MEN OF THE YEAR – הכותרת איננה מאפשרת אלא להציג אישיות בשר ודם.

 

ד.

האם הכותרת מצביעה על אישיות רבת פועלים, מכובדת, שבשל כך ראוי שתזכה לסיקור מרכזי כאישיות השנה החולפת? תהיה זו טעות לחשוב כך. בעקבות בחירתו של הטיים לסקר את האייטולה חומייני כאיש השנה ב-1979 וערימות המכתבים שנשלחו על ידי קוראים זועמים למערכת הטיים, מלמדות על כך. מאז אותו גיליון, מערכת הטיים מאוד נזהרת שלא לפגוע באופן חריג ברגשות הציבור וקהל הקוראים הנאמן המצפה לגליון המכתיר את הדמות המרכזית שהשפיעה על אירועי השנה החולפת.

בתום שנת 2001, שלושה חודשים אחרי אירועי ה- 11/9, בחרה מערכת הטיים בראש עיריית ניו יורק, רודולף ג'וליאני, כאיש השנה. למרות שבדיעבד התברר שבחירה זו עוררה ביקורת לא קטנה וגם תהליך הבחירה לא היה פשוט. למרות חילוקי הדעות שהתעוררו תוך כדי תהליך הבחירה בגוליאני, כדמות שהשפיעה באופן המשמעותי ביותר על אירועי השנה שחלפה, הוא בוודאי היה ראוי לכך.

אם כך, על מה נסב הויכוח? על כללי הבחירה. הביקורת טענה שיש לקיים את העקרון המנחה את הבחירה, והוא "דמות שהשפעתה על חדשות ואירועי השנה החולפת הינה משמעותית ביותר". ומי אם לא אוסאמה בין לאדן, וארגון אל קעידה מתאימים "בול" להגדרה זו, טענו מבקרים (אנטי מערביים כמובן)? היו מבקרים שציטטו (בצדק) דוגמאות קודמות ל"איש השנה" של הטיים, כמו אדולף היטלר, כדי להוכיח שהדמות האמורה להיבחר לפי הכללים, איננה בהכרח דמות שהשפעתה המשמעותית על חיינו בשנה החולפת הייתה חיובית. כך שלא מדובר בהכרח בדמות הנחשבת כדמות האנושית ביותר. אלא בדמות שהשפעתה על התרחשויות בעולם בשנה החולפת היא המשמעותית ביותר.

עורכי הטיים היו חייבים הסבר לקוראיהם הנאמנים. והם אכן סיפקו הסבר דחוק – שלושה גליונות מאז 11/9 2001 נשאו על גבי הכריכה את דמותו ושמו של בין לאדן. זה עזר להם לבלום ולעצור את הויכוח בעודו באיבו.

מאז שמענו גם ביקורות כגון, שמערכת הטיים. פועלת על פי העדפות אגוצנטריות – ברשימת המועמדים ל"דמות השנה" של עורכי כתב העת, בולט מקומם של דמויות "אמריקאיות".

אגוצנטריות כזו – טוענים המבקרים כיום, מהווה סטייה גסה מהעקרונות המקובלים, המסורתיים, של כתב העת, שהקפיד עד לאחרונה לכלול ברשימת המועמדים שלו ל"איש השנה" פוליטיקאים, מנהיגים והוגי דיעות מרחבי העולם. 

 

נחתום אם כך,לא בתחזית ולא בניחוש, אלא במשפט הבנוי על טוהרת האבסורד:

"עורכי הטיים עשויים-יכולים-חייבים לבחור בנשיא בוש כאיש השנה – כלומר, בטוח שהטיים לא יבחר בבוש ודמותו לא  תזכה לפאר את הכריכה הצבעונית של גיליון "איש השנה" 2004."

 

לינקים

כדאי להיכנס לאתר ויקפידיה, שם מופיעה רשימת "אנשי/דמויות השנה" של כתב העת 'טיים' מאז 1927.

 הבלוג של יוז יוויט

 

 

 

הנצחה: אישי ציבור בישראל

במקומון המגיע אל תיבות הדואר של תושבי רמת גן וגבעתיים, ומודפס ב-70.000 עותקים, פורסמה ב- 16.12.2004 ידיעה, לפיה ראש עיריית רמת גן, צבי בר, פנה במכתב אישי לראש הממשלה בבקשה להעביר בהקדם החלטה, לפיה ייקרא פארק איילון בשם "פארק איתן".


 
רפאל איתן ז"ל היה ביטחוניסט ותפקד כרמטכ"ל במלחמה שנויה במחלוקת, אך הוא גם כיהן בממשלת ישראל כשר לאיכות הסביבה, קיבל וביצע החלטה היסטורית להעתיק את אתר מזבלת חירייה ממקומו בלב גוש דן לדרום הארץ, לאורון.
 
ידיעה זו מופיעה גם באתר האינטרנט של עיריית רמת גן בתוספת פרטים מדוייקים יותר אודות הפנייה שהוגשה על ידי בר לראש הממשלה, ב-1.12.2004. באתר האינטרנט עצמו ניתנת אפשרות לכל מאן דבעי לתמוך/להתנגד באמצעות הצבעה בעד או נגד ההחלטה הזו.
 
מאחר ומדובר בהנצחה של אישיות רבת פעלים במהלך ההיסטוריה של המדינה רצוי היה להפיץ מידע ספציפי זה לבתי האב ברחבי המדינה. זאת כמובן, כדי שאחרים יוכלו גם הם להביע עמדה, לשקול את העניין ולהשקיע מחשבה באיש, רפול, השנוי במחלוקת בשל פועלו בתחום הביטחון. הנצחתו של רפול כשר שעמד בראש המשרד לאיכות הסביבה במחצית השנייה של שנות ה-90, מבליטה כמובן פן אחד באישיותו של אדם שנוי במחלוקת זה.

רפול: סיפור של חייל. קרדיט: סימניה

אינני רואה טעם לפגם בכך שייקרא על שמו פארק, שבינתיים קרוי על שם נחל איילון (ולא על שמה של אישיות היסטורית אחרת).
 
לעניות דעתי, הנצחה של אדם שכך פעל, ואני בטוחה שלא התעצל כשר וירד פעמים רבות לשטח כדי להיות בעניינים ולבדוק מקרוב, במו ידיו ובאופן אישי, את המפגעים והאסונות הצפויים מאתר הפסולת חירייה, הינה הנצחה על בסיס ממשי, דהיינו, על סמך פועלו של האיש. אין ספק, לרפול הייתה מודעות גבוהה לאיכות הסביבה. הוא היה האדם הנכון במקום הנכון כשנבחר לשר לאיכות הסביבה.
 
ניסיונות להנציח שמו של אדם בדרכים אחרות, כגון שמות רחובות או שמות אתרים שלאותה אישיות לא היו יד ורגל בהקמתם או הפעלתם, נראים לי תמיד מאולצים. אין גם להתפלא על שילדי ישראל אינם יודעים בדרך כלל דבר על האישיות ששמה מופיע, לדוגמא, על שלט בפינת הרחוב.

היוזמה והפנייה של ראש העיר ר"ג, בר, אל ראש הממשלה בענייו הנצחת רפול היא מעשה אמיץ כשלעצמו ומעיד על עירנותו של ראש עיר. ולכל המלעיזים אפשר לענות כך: נכון שהוא פוליטיקאי אבל ראו כיצד הוא עושה ומזיז דברים מתוך הבנת המאטרייה.
 
כתושבת חדשה ברמת גן, וכמי שהתגוררה מרבית חייה בשכונה שקטה ושלווה מוקפת ירק, מסוגלת אני להעריך יוזמות כמו אלו של בר. היוזמה לגבי רפול רק מחזקת את דעתי שהנצחה חייבת להיעשות על בסיס ממשי, על קשר בין המקום הפיזי, או הארגון או הרעיון וכן הלאה, לבין פועלו של האיש ה ראוי להנצחה.

אתיקה עיתונאית

קיומם של כללי אתיקה עיתונאית (כתובים או לא כתובים) מראה שישנם דברים בגו, ואולי גם שהיו דברים מעולם….

כל עיתונאי מתחיל, יודע בודאי כיצד עליו לנהוג כלפי מרואיין והמידע שהוא מספק לו במהלך ראיון ….

להלן מקרה המדבר בעד עצמו –

א. תכנון למופת
הטלפון מצלצל בביתי בשעות שלפני הצהרים ומוציא אותי מהריכוז.
פונה אלי עיתונאית של אחד העיתונים היומיים בקול נעים במיוחד: "שלום, ד"ר הכטר?"
אני משיבה: "כן, מדברת".
הקול הרך ממשיך, "קראתי עליך ואודות מחקרך בתחום הסאטירה, והחלטתי לפנות אליך בבקשה להתראיין בנושא זה לעיתון שלנו."
"נכון מאוד, אני חוקרת ומלמדת קורס שנתי על הומור ושימושיו בתקשורת ובפוליטיקה. אם את רוצה אפשרי להיפגש ולדבר על הנושא." השבתי לה בנימה מעודדת.
"אני מאוד מעונינת שניפגש" היא מגיבה בטון מרוצה.
"טוב, אז מאחר שאני גם מלמדת במשך השבוע, אוכל להתפנות אליך באחד מימי השבוע פרט לימים רביעי וחמישי," השבתי לה.
"יופי, אז מה דעתך על יום שלישי?" שאלה אותי בתקווה שזה יסתדר
"יום שלישי לפני הצהרים זה בסדר. אז בואי נקבע, שעה עשר. זה נוח לך?"
"כן בהחלט", השיבה לי בשמחה.
"על מה בדיוק רצית לדבר?" התעניינתי
"בכללי, על סאטירה וכמובן גם על סאטירה בישראל." השיבה לי בטון של שמחה (הרי לא קל למצוא מרואיינים כל כך אדיבים שמוכנים להקדיש זמן לשאלות של עיתונאים).
"בסדר" השבתי, ועוד מיהרתי לנדב מידע ראשוני, "אני כבר יכולה להמליץ לך על שני ספרים מצוינים בנושא הסאטירה בכלל והסאטירה בישראל בפרט; האחד הוא של אלכסנדר דוד, ושמו, ליצן החצר והשליט; השני – ספר חדש שכתב עוז אלמוג, בשם, פרידה משרוליק. אלו מקורות טובים שתוכלי לעיין בהם לפני שאת מגיעה לכאן." כך המשכתי כשאני מפרטת מה כלול בכל אחד מהמקורות (כן, מוסרת מידע כך סתם, בחינם, רוצה להיות בסדר…) ועוד המשכתי ואמרתי, "אז הנה הכתובת שלי, ואסביר לך בדיוק איך להגיע…. להתראות."

ב. שינוי קטן בתוכנית
יום שלישי בבוקר, אני יורדת למטה לצעדה היומית שלי וכמה תרגילי כושר. חוזרת הביתה מתנשפת, ובעלי מוסר לי שבזמן שהייתי בחוץ שוחח בטלפון עם העיתונאית – "חיפשה אותך העיתונאית מעיתון…. היא מבקשת שתיצרי איתה קשר בטלפון מספר…. היא דוחה את הפגישה לשעות הצהרים, רוצה לדעת אם זה בסדר."
טוב, התיישבתי לבדוק מה סדר היום שלי. יש לי פגישה מחוץ לבית אחר הצהרים ועלי לצאת בסביבות השעה ארבע. חוץ מזה מחכה לי הרבה עבודה בבית.
חייגתי אליה, עונה לי הקול המוכר, "שלום, תרצה." (הפעם כבר לא ד"ר הכטר אלא תרצה.)
"שלום" אני עונה. "רצית לשנות את שעת הפגישה לצהרים?" אני שואלת.
"כן, אפשר באחת בצהרים?" היא שואלת.
"כן" אני עונה. "אפשר, רק תקחי בחשבון שלא אוכל לדחות הלאה לשעות אחר הצהרים, יש לי פגישה אחרת".
"טוב, תודה לך, אגיע בזמן. זה סגור. להתראות!" היא עונה.

ג. לקראת הראיון
אני מתיישבת לעבוד על שתי הרצאות עבור שני כנסים שונים בסוף חודש דצמבר. אני עמוסת עבודה. הזמן רץ, השעה כבר אחת בצהרים. הפסקה. היא עדיין לא הגיעה, אולי לא מצאה את הכתובת. אבל אם כך, הייתה מתקשרת לשאול. הפסקתי עיסוקי והמתנתי.
עברו עשר דקות נוספות, השעה אחת ועשר דקות, נשמע צלצול באינטרקום. אני עונה, שואלת מי שם ומוסיפה, "שלום, עלי לקומה עשירית."

ד. הראיון
היא נכנסת ומתיישבת. אני מגישה לה כוס מיץ קר ונשנושים.
אנחנו מתחילות לדבר.
"כן, במה אוכל לעזור לך?" אני שואלת.
היא מסבירה, "אני כותבת קבוע טור בענייני תרבות לעיתון שלנו. הכתבה שלי על סאטירה תופיע ככתבה מרכזית במוסף סוף השבוע הבא. קיבלתי קלטת של "ארץ נהדרת" היא מוסיפה, וגם הספקתי כבר לרכוש את ספרו של עוז אלמוג שעליו המלצת. כן הוא מאוד מעניין ומתאים למטרה שלי."
השיחה קולחת.
אנחנו מדברות על סאטירה, כביקורת הומוריסטית. נזכרות בחנוך לוין ובמלכת האמבטיה. אני מתייחסת לתרומתו של גלי צה"ל לסאטירה בישראל, ונוקבת בשמה של תכניתם המוצלחת של אברי גלעד וטל ארז, "מה יש". אני מתייחסת גם לתכנית "מדינת היהודים" שסוקרת את ההיסטוריה של הסאטירה בישראל. אנחנו ממשיכות לדבר על "החרצופים" בתקופה שבה לא היה "ציד מכשפות" והיה מותר לצחוק בקול רם. ולהבדיל, על תוכנית הסאטירה של שי ודרור, ומדוע הורידו אותם.
לבסוף היא מנסה לברר מה דעתי על הסאטירה כיום, בעיתונות ובטלוויזיה.
במהלך הראיון היא גם מדווחת לי שכבר ראיינה בטלפון את אפריים קישון, שסיפר לה שהוא מאוכזב מאיכות הסאטירה בטלוויזיה, שזו ליצנות יותר מאשר סאטירה.
הערתי על כך – היום מה שקובע הוא רייטינג. גורם מרכזי בקביעת תכנים בערוצים המסחריים בכלל, ובענייני סאטירה בפרט. שנית, צריך להתחשב בטעמיו של הקהל. למי יש היום ראש לחשוב? למי יש בכלל ראש חושב? קהל היעד רוצה לצחוק על ליצנות, לא כל כך מבין שנינות…..

שעה וחצי עוברת לה ביעף, והיא רושמת ורושמת.
לבסוף, כשהרגשנו שמיצינו את הזמן, שאלה אותי הגברת הצעירה, "אז מה האימייל שלך? כשהכתבה תהיה מוכנה," היא מבטיחה, "אשלח לך באימייל."
מסרתי את כתובת האימייל שלי (את מספר הטלפון שלי, היא, אגב, מצאה לבד…), ברכתי אותה בהצלחה בכתיבה, והוספתי שמאוד נהניתי. היא אישרה שגם היא, וזהו.
עיתונאית בתחילת דרכה. מאוד מוטיבציונית. בחורה מבית טוב.

ה. סוף מפתיע
הגיע סוף השבוע.
חיפשתי באינטרנט את אתר הבית של העיתון.
מצאתי. נרשמתי כדי שאוכל לעלעל במדוריו השונים.
לפתע נזכרתי שהיא הייתה אמורה לשלוח אלי את הכתבה באימייל….
טוב, אולי היא עוד תשלח, אמרתי בלבי. אבל בינתיים… סיקרן אותי לקרוא את הכתבה.

הכתבה ארוכה; הקריאה קולחת; הנה היא כותבת על ארץ נהדרת, על אפריים קישון, ואפילו מצטטת את עוז אלמוג (לא ברור לי אם ראיינה אותו או שמא קראה בספר, שעליו, כזכור, המלצתי לה).
בהמשך היא מציינת אפילו את שמו של הבחור, בוגר תיכון, שסיפר לה בהתלהבות שאינו מוכן לפספס את "ארץ נהדרת", מה שמראה, שצעירים כן נהנים מהתכנית.

סיימתי לקרא; כתבה מעניינת; כוללת אזכור נושאים שעלו בראיון אתי, כולל ציטוט של עוז אלמוג.
לא מוזכר אף לא ברמז, הראיון אתי.
נו, בסדר. אבל היא גם לא שלחה אלי את הכתבה באימייל, כפי שהבטיחה!
לא יצרה אתי קשר, כדי להודות לי  או לשאול כיצד התרשמתי מהתוצר הסופי.

בדקתי באתר העיתון, במדור "צור קשר", כדי לשלוח את חוות דעתי על היחס ובכלל.
לא מצאתי את שמה ברשימת כתובות המיילים של בעלי הטורים.
שלחתי למערכת שלה מייל ועדיין אני ממתינה למענה….

אז ככה, ספירת מלאי –
1. למדתי לקח? לא בדיוק. דבר דומה קרה לי עם תחקירנית של ערוץ 2, ממש לאחרונה, לפני כחודש ימים.

2. אבל, זכיתי לקבל שעור פרטי על אתיקה עיתונאית; למדתי על בשרי מהי דרך ארץ אלמנטרית בעיתונות הכתובה, וגם האלקטרונית (אני מקווה שזה איננו מדגם מייצג….). אזכור זאת לפעם הבאה.

 מה שבטוח – לא ארים ידיים, כמו רבים אחרים, וגם לא אומר – "זה מה יש……

גרשון צ'רניאק (עו"ד)

ב-3 באפריל 1960 עו"ד גרשון צ'רניאק ז"ל נורה למוות ליד בית המשפט המחוזי בחיפה, על ידי אדם שנטר לו טינה על רקע סכסוך משפטי שבו ייצג צ'רניאק את גרושתו של האיש . הרוצח ניהל מאבק ארוך שנים כדי לזכות במשמורת על בתו. פסק הדין וגם הערעור קבעו שהמשמורת על הבת תישאר בידי גרושתו של הרוצח. אבי ייצג אותה לאורך כל הדרך.

*************

רקע: בתקופה בה התנהל המשפט, התגוררה הבת עם גרושתו של הרוצח באנגליה. הרוצח, עמנואל מזרחי שמו, תכנן את מהלכיו לפרטי פרטים והגיע לבית המשפט מצויד באקדח. מששמע את פסק הדין ואפסו תקוותיו לזכות במשמורת על בתו, יצא מבין כותלי בית המשפט ובצע את זממו. לאחר מכן ירה מזרחי בעצמו ומת מפצעיו כעבור מספר ימים בבית החולים הממשלתי רמב"ם בחיפה.

הרצח

עדי ראייה סיפרו שלאחר מתן פסק הדין במחוזי בחיפה, עו"ד צ'רניאק עשה את דרכו  אל משרדי התובע המחוזי, מול בניין העירייה בהדר הכרמל. בעודו צועד לעבר יעדו, עצר אותו מזרחי. עדי הראייה טוענים שהיו חילופי דברים בין צ'רניאק ומזרחי, וכאשר פנה אבי והלך לדרכו, מזרחי דרך את אקדחו וירה ירייה אחת, כשהוא מכוון את האקדח אל לב קרבנו. צ'רניאק הספיק להזעיק עזרה, רץ מספר מטרים והתמוטט ליד ספסל בגן הציבורי (כיום, גן הזיכרון). מזרחי ניסה לברוח לכיוון הטלפון הציבורי, אך עצר כשהבחין בעוברים ושבים שהתקבצו סביבו, לאחר שאלו שמעו את היריות ואת זעקות העזרה של צ'רניאק. בשלב זה שוב שלף מזרחי את אקדחו, ירה בחלק גופו התחתון והתמוטט על הדשא בגן הזיכרון כשהוא מחוסר הכרה. ניידת משטרה חילצה אותו מהמון הסקרנים שהתקהל במקום, והובילה את צ'רניאק ואת רוצחו אל בית החולים הממשלתי, רמב"ם. המשטרה דיווחה שמזרחי החזיק באקדח ללא רשיון.

בעקבות האירוע, לשכת עורכי הדין הציעה לסייע לאמי לחסל את עזבונו של אבי – שהקיף כמה עשרות תיקים אזרחיים, שנותרו תלויים ועומדים.

עם חלוף השנים, המשיכו רבים מידידי המשפחה ומוקירי זכרו של צ'רניאק להביע תנחומיהם בפני בני המשפחה בהזדמנויות שונות. היה זה מקרה חריג ביותר באותם זמנים. האירוע הרצחני היכה את הציבור בתדהמה ונחקק בזיכרונם של רבים.

למרות השנים הרבות שחלפו מאז, אחותי, אחי ואני זוכים לשמוע על אבי המנוח מדי פעם משופטים ועורכי דין שעדיין זוכרים אותו. כולם מציינים את הישגיו בתחום התקדים המשפטי ואת תרומתו לעיצוב פניה של הדמוקרטיה בישראל. לאחרונה פרסמתי ערך בויקיפדיה שמפרט זאת.

בתקופה בה אירע הרצח, הרדיו היה אמצעי התקשורת הפופולרי ביותר. אבל לא קיימו בו שיחות עם מאזינים. האפשרות היחידה הייתה ליצור קשר טלפוני עם רשות השידור ולדווח על הידוע לך על האדם ו/או האירוע, או להתייצב במשטרה ולהעיד שם. ידוע לנו שאזרחים מן השורה המשיכו לעקוב אחר גורלו של הרוצח, שמת ימים ספורים אחרי הרצח, ולדבר על הרצח והשלכותיו במסגרות לא-פורמליות.

יש לזכור שבשנות ה-60, הייתה זו עליית מדרגה בולטת ברמת האלימות בישראל! היה זה מקרה ראשון מסוגו, שבו נרצח אדם במסגרת עבודתו כעורך דין, על ידי צד שתביעתו  וערעורו נדחו על ידי שתי ערכאות.

הרוצח

מזרחי היה ירקן שנישא לתושבת חיפה ממוצא צרפתי בשם יהודית בלוינל. הייתה להם בת משותפת, אבל הנישואין עלו על שרטון והשניים התגרשו. הילדה הועברה בצו בית משפט לרשותה של האם; לאב ניתן היתר לבקר את בתו כל אימת שחפץ בכך. בית המשפט אסר להוציא את הילדה מחוץ לגבולות ישראל. כאשר האם סירבה לאפשר למזרחי לבקר את בתו, עתר מזרחי לבית המשפט וביקש לממש את זכותו לבקר את בתו. כעבור מספר שנים נישאה האם בשנית לאזרח בריטי, ועברה להתגורר עמו בתל-אביב יחד עם בתה מנישואיה עם מזרחי. מאוחר יותר עזבו האם והבת את ישראל. מעשה זה הוגדר כהברחה של הילדה אל מחוץ לגבולות המדינה. בעקבות זאת, מזרחי היה נחוש יותר מאי פעם לקבל משמורת על בתו. בעוד גרושתו מתגוררת יחד עם בתם המשותפת באנגליה, הוא פנה לממסד על מנת שיסייעו לו להשיג את מבוקשו.

הישגיו המקצועיים של אבי

על פרטי הרצח, והרקע שקדם לו, פורסמו למחרת האירוע כתבות רבות בעיתונות היומית. פרט לסיקור הרצח וביטויי התדהמה על שנפל דבר בישראל, העיתונות סיפקה פרטים על הישגיו התקדימיים של אבי כעורך דין, ועל הסוגיות החשובות שבהן טיפל. בעיקר, בלט אבי כאחד מעורכי הדין הראשונים בישראל שנרתמו לסייע בפתרון סכסוכים בין בעלי קרקעות ערביים-ישראלים ומדינת ישראל.

בגץ רבסייה - למרות החלטת בגץ השלטונות מנעו חזרת התושבים לרבסייה
בגץ רבסייה – למרות החלטת בגץ השלטונות מנעו חזרת התושבים לרבסייה. קרדיט: ויקיפדיה

עתירותיו לבג"ץ בשנות ה-50, בעניינם של תושבי כפרים ערביים שנעקרו מבתיהם ולא הורשו לחזור, עשו כותרות בעיתונות היומית.
אחד המקרים הידועים הוא העתירה שהגיש אבי לבג"ץ בעניין תושביו הערביים של הכפר אל ע'בסייה.  בשנת 1948 מנה הכפר 673 איש ואדמותיו השתרעו על פני 7600 דונם. בחודש מרץ 1948 נחתם הסכם בינם לבין אנשי ש"י, לפיו הצבא לא יכנס לכפר אם יונף דגל לבן מעל המסגד. למרות זאת, בחודש מאי 1948 נכנסו כוחות צבא אל הכפר תוך הפרת ההסכם האמור, וירו ללא אבחנה בתושבים – גברים נשים וטף – שהיו ברחבת המסגד. כמה מהם נהרגו במקום והשאר נסו מהכפר בבהלה. לקראת סוף שנת 1948 חזרו תושבי הכפר לבתיהם. בסוף שנת 1950 שוב נאלצו תושבי אל ע'בסייה לעזוב את הכפר, בתירוצים ביטחוניים. לאחר מכן היו מספר ניסיונות של התושבים לחזור לכפר, אך לשווא. הצבא מנע בעדם. בסתיו 1951 פנו התושבים לבג"ץ באמצעות אבי. בג"ץ קבע באופן תקדימי כי זכותם של עקורי אל ע'בסייה לחזור לבתיהם. בדצמבר 1951 חזרו התושבים אל בתיהם בתוקף אותה החלטת בג"ץ, אבל גם הפעם חזרתם נמנעה בטענה של שטח צבאי סגור. בשנת 1955 הרסו השלטונות את הכפר כליל פרט למסגד.

אחד מזקני הכפר סיפר ל"זוכרות" – "עו"ד צ'רניאק היה אדם טוב לב. סירב לקבל שכר טרחה כל עוד אנו מנועים מלהיכנס לכפר."

צ'רניאק הגיש עתירות לבג"ץ בעניינם של תושבי כפרים ערביים נוספים שנעקרו מבתיהם וחזרתם נמנעה בתירוצים שונים של הממשל הצבאי, למשל, תושבי הכפר אם אל פארג'.
בנוסף, צ'רניאק היה חבר באחת מוועדות החקירה הרבות שעסקה בעניינם של תושביו הנוצרים-מרונים של הכפר ברעם.

אחותי, אחי ואנוכי עדיין מזועזעים ….

 

גזענות היא [לא/כן] מילה גסה

אהוד אשרי, סופר וכתב מבריק ויצירתי, בעל טור בהארץ השבוע, בשם: "משחק מלים", תוהה בקול רם:

מה למשל רע במשפטים הבאים –

שחורים מול ירוקים…. / יהודי ודמוקרטי – סתם נונסנס…

זה יכול להיות סתם משחק מילים חף מכל סממן של מגמתיות.

בתפקיד של "מצליף" מתמודד אשרי עם סוגיות המסמלות את ההוויה הישראלית, בדרך הראויה ממש להערצה.

שתי הכותרות של אשרי מסירות באחת את המסיכה:

"דופקים את השחורים" – מעלה מהארכיון הקולקטיבי שלנו את זכר "הפנתרים השחורים" ומחאת הקיפוח החברתי-מעמדי

"נפש ערבי הומיה" – חושף מחדש את העצב הנגוע שלנו – התודעה-העצמית הדמוקרטית המזויפת: "מדינה יהודית ודמוקרטית".

להלן שני הסיפורים בלשונו של אשרי – (ציטוט מתוך המקור)

סיפור ראשון

"דופקים את השחורים"

"מוטי מורל מוכר כפרסומאי מניפולטיבי במיוחד, אבל המניפולציה האחרונה שלו חצתה את גבולות האתיקה הציבורית.

"הירוקים דופקים את השחורים" –

זו סיסמת הקמפיין הציני שניהל בשבועות האחרונים בשם בעלי הון שרוצים לבנות 10,000 יחידות דיור בפארק איילון המתוכנן לקום ליד חיריה. הירוקים מתנגדים לבנייה.

אם הם דופקים מישהו, זה את יזמי הנדל"ן ששכרו את מורל. אבל מורל חשב שקשה לגייס דעת קהל לטובת בעלי הון. לכן הוא התחפש למגן "השחורים", שם קוד לתושבי כפר שלם הסמוך לפארק המתוכנן, ושיסה אותם בירוקים. הטענה שלו הייתה שאם לא תאושר הבנייה, תתעכב הקמת הפארק והתושבים ייפגעו.

כלומר, זה כבר לא סיפור של בעלי הון שמחפשים רווח, אלא של "שחורים" שהירוקים גוזלים להם את הפארק….. [לא משחק מלים תמים, של פרסומאי, היה כאן..]

מורל שלף מהגיהינום את הקיפוח העדתי… באותה הזדמנות גילה מה הוא חושב באמת על תושבי כפר שלם – שחורים, דפוקים ומטומטמים. (סוף ציטוט)

סיפור שני –

"נפש ערבי הומייה"

"בכל פעם שנבחרת ישראל בכדורגל מתייצבת למשחק רשמי והמנון המדינה מנוגן, מתמקדות מצלמות הטלוויזיה בפני השחקנים הממלמלים (בקושי) את המלים. בשלב מסוים היא נעצרת, ולא במקרה, על קלסתרו של ואליד באדיר, השחקן הערבי של מכבי חיפה והנבחרת. שפתיו של באדיר חתומות. הוא לא מצטרף לשירת ההמנון. ההימנעות שלו לא פרובוקטיבית. ממראה פניו ברור שהוא פשוט רוצה לעבור את זה ולשמוע כבר את שריקת הפתיחה.

בכל זאת ההימנעות הזאת לא מפסיקה להטריד עיתונאי ספורט פטריוטים. למה, לעזאזל, הוא לא שר? מה, הוא לא ישראלי?

עד השבוע האחרון הקפיד באדיר לא להתייחס לכל התהיות. הוא גם לא נוהג להתייחס לכל הקללות הגזעניות שהוא חוטף במגרשי הכדורגל המקומיים, בעיקר בזה של בית"ר ירושלים. הבנאדם עולה לשחק, לא לנהל ויכוחים פוליטיים.

אבל השבוע השתתף עם כמה משחקני קבוצתו במפגש עם אוהדים. מישהו העלה את שאלת ההמנון. באדיר שוב בחר בזכות השתיקה. אוהד אחר קם ושאל למה הוא מפחד לענות.

ואז באדיר אמר: "אולי אני אשיר בעוד 50 שנה, כשיכניסו את המלה 'ערבי'".

צודק, באדיר. כל הזמן מזכירים לו שהוא ערבי ובסוף עוד דורשים ממנו לשיר "נפש יהודי הומייה".

[פוסט-סקריפט: – את ההמנון צריך לשנות בכל מקרה. גם כי התקווה להיות עם חופשי בארצנו כבר התגשמה, וגם כי אף אדם נורמלי לא ישיר "ארץ ציון ירושלים", כשכל גיחה לירושלים עולה לו בהשפלות ועלבונות.]  (סוף ציטוט מהטור של אשרי).

הדבר הקשה ביותר בהצלחה הוא להמשיך ולהצליח (ארווין ברלין)