סוף-סוף גם בעיות חברתיות עולות לכותרות הראשיות!

שמתם לב למיקום המועדף שניתן בימים האחרונים לכותרות בנושאים חברתיים מעיקים, בעיתונות היומית הארצית כגון הארץ וגם בעיתונות המקוונת כגון YNET ?

 

אלו הן כותרות המביאות לידי ביטוי מפורש תחושות אנושיות מבורכות הקוראות תגר נגד תרבות הצריכה והחומרניות שהקפיטליזם סוגד להן ומכתיר אותן בביטוי – "רמת חיים"

 

זוהי הצלחה לא מבוטלת הנובעת מפרי עמלן של תנועות חברתיות "חדשות" –

האם יש אור בקצה המנהרה?

האם סוף-סוף מתחולל שינוי חברתי משמעותי בתחום "איכות חיינו" במדינה זו?

האם חזון ה"חברה האזרחית" מכה לאחרונה שורשים אצלנו?

 

  • הארץ – צחר רותם

 

 "בדרום תל אביב לא ידעו שהם תומכים בבנייה בפארק איילון"

 

חברת "הזרע" דורשת שהמדינה תאפשר לה לבנות 10,000 יחידות דיור בשולי הפארק המתוכנן. "הזרע" שכרה את חברת ייעוץ התקשורת של מוטי מורל, וזו יזמה את מסע ההסברה תחת הכותרת השקרית "הירוקים דופקים את השחורים".

 

·        YNET דוד רגב

"מאבק חברתי: לאפשר לקופאיות לשבת במהלך העבודה"

150 אלף קופאיות מועסקות ברשתות השיווק בארץ: במשך כל שעות העבודה אסור למרביתן לשבת, ולפעמים נאסר עליהן גם ללכת לשירותים. גופים חברתיים קוראים לציבור להחרים את הרשתות: "היחס לקופאיות פוגע ומשפיל"

הרשתות המדוברות הן: סופרפארם, יוניברס-קלאב והמשביר לצרכן.
 

 

קישורים:

 

המאמר בהארץ

 

המאמר ב- Ynet

בכי לדורות –

הרעיון, התפיסה של דורות שגדלו על ים וחול במשך כל עונות השנה , עשויים להתברר בעתיד הלא רחוק כמיתוס לנוכח המתרחש לנגד עינינו בשנים האחרונות.
 
למעט ארגונים סביבתיים, בעידן הקפיטליסטי המכה שורשים בישראל במהירות ובשיטתיות, יש לרבים נטייה להתפעל מטונות של בטון הנשפכים לתוך מבנים וקניונים מסוגננים הקמים לאורך רצועת החוף היחידה שיש לנו לאורך הים התיכון.
 
החברה להגנת הטבע מדווחת שבשנים האחרונות חלה ירידה משמעותית בהיקף תוכניות הבנייה הפוגעות בחופים. ההנחה היא שהסיבה העיקרית לכך היא המאבק הציבורי והמשפטי נגד בנייה זו, והמודעות הגוברת לחשיבות החופים הקיימת בוועדות התכנון.
בנוסף לכך, עמותות כגון גרינפיס ישראל ואדם טבע ודין, חרטו על דגלן כמטרה להיאבק נגד מפגעים סביבתיים ולשמור על זכות הציבור ליהנות ממשאבי הטבע שלנו.
 
נדמה כי המשרד לאיכות הסביבה פועל לעתים בהתאם לדרישות ולקמפיינים של ארגוני הסביבה בישראל, אך בפועל, הם משמשים לו כסות של עלי תאנה.
למעשה, מספקת הממשלה, באמצעות המשרד לאיכות הסביבה, "אקמול" כדי להרגיע את הרוחות, נעתרת לדרישות הארגונים הסביבתיים ויוזמת חקיקה שאמורה להגן על משאבי טבע אלו ועל נגישות הציבור אליהם.
 
על גבי רצועת החוף נבנו פרויקטים לפני 1998 שהם בכייה לדורות. ומאז 1998 נעצרה בנייתם של פרויקטים נוספים, משום שב-1998 פתחה החברה להגנת הטבע בקמפיין להגנת החופים. אולם תוכניות בנייה במקומות נופש וערים ראשיות כגון, כפר הנופש הבונים, קיסריה, כפר הים בחדרה, המרינה בנתניה, בנייה בחופי הרצליה ותל אביב, המרינה באשדוד וכפרי נופש בחוף ניצנים, מרינה באשקלון ועוד, עדיין ממשיכות לזרום לוועדות המתאימות על מנת להשיג אישורי בנייה.
 

הטיפול בנושא הכאוב של היתרי הבנייה הניתנים לכרישי נדל"ן לאורך רצועת החוף, נמשך כבר שנים. המשרד לאיכות הסביבה אכן "רשם לזכותו" חקיקה בנדון תוכניות הבנייה לאורך החוף. החקיקה עד היום לא הצליחה לרשום לעצמה הישגים מרשימים.
האם החוק החדש מיטיב לענות על הליקויים של החוק הקודם?
 
כותרת של מאמר שהתפרסם בהארץ הבוקר (של צפריר רינת) אומרת:
 
"חוק שאמור להגן על החופים נכנס לתוקף, אבל האם הרשויות כבר ערוכות לאכיפתו?"
 
ראשית, מה אומר החוק?
החוק חל רק על חופי הים התיכון ויש בו שני רכיבים מרכזיים:
סעיף הקובע שיש זכות מעבר חופשית לציבור בכל החופים, והקמתה של ועדת תיכנון ובנייה לשמירת הסביבה החופית. ללא אישורה לא ניתן יהיה לאשר תוכניות בנייה חדשות ברצועה ברוחב של 300 מטרים מקו המים.
 
שנית, מהו הרכב הוועדה?
בוועדה יש רוב לנציגי משרדי ממשלה, ומיעוט החברים בה הם נציגי ארגונים סביבתיים וגופים מקצועיים העוסקים בתכנון.
יו"ר הועדה הוא ראש מינהל התכנון במשרד הפנים, אדריכל שמאי אסיף.
 
החוק קובע למשל, שכל פגיעה בסביבה החופית תהווה עבירה פלילית.
"כבר היום אמורים אנשי אגף ים וחופים במשרד לאיכות הסביבה להתחיל בבדיקה של המעבר החופשי לאורך חופי הים התיכון, מדובר באיסוף מידע על חופים שנסגרו, והאם הדבר עומד בסתירה לחוק החדש."
אבל – יש בחוק סעיף שלפיו, ניתן להקים גדר או מכשול מלאכותי אחר, אם הדבר נעשה על פי היתר ותוכנית בנייה, וכמו כן ניתן לגבות דמי כניסה לחוף באישור שר הפנים.
 
החקיקה החדשה כבר נידרשה לביקורת חריפה, שאותה הוביל נציב הדורות הבאים בכנסת, השופט בדימוס שלמה שהם. הוא טען שבמקום להבטיח בחוק הגנה מפני בנייה ולהגדיר במסגרתו את החופים כקניין הציבור – נוצר עוד מנגנון בירוקרטי של ועדת תכנון שבהרכבה יש רוב ברור לנציגי הממשלה.
תשובתה של החברה להגנת הטבע  – מהיום מתיר החוק לטפל בכל תוכניות הבנייה שברצועת החוף, לכל אורכה. וכן, כושר התמרון של הועדה שתוקם מוגבל על ידי סעיפים בחוק, המחייבים אותה לתת עדיפות להגנה על החופים. ובאשר להרכב הועדה – ניכרת בה נציגות הרבה יותר גדולה של גורמים סביבתיים, יחסית לועדות תכנון אחרות.
 
עם כל הכבוד לקואליציה ובעיותיה, לפלשתינאים האמורים לשקם עצמם ולהשלכות המדיניות באזור של הראיס שהלך לעולמו, סוגיית הרס רצועת החוף בישראל אינה מייצרת אצלנו כותרות במידה מספקת.
 
נסו לברר ברחוב הישראל מה ידוע לעוברים ושבים על היתרי הבנייה הללו, על חוקים למניעתם, על ארגונים הפועלים כדי להגן על החופים.
כן, הם שמעו על מאבקים משפטיים בשטח המרינה בהרצליה ואולי גם באשדוד ובאשקלון, אך את מי זה באמת מדרבן לעשות מעשה?
 
יעזור לשלוח טיפ לתוכניות הפופולריות, כגון "ארץ נהדרת," שקבעה שיא של רייטינג בשבוע הראשון של העונה החדשה שלה – שיעלו את הסוגייה בקונטקסט הומוריסטי?
חיים הכט, עמנואל רוזן ודומיהם עוסקים ברווחת הציבור, בעיקר. יצפאן – באקטואליה הפוליטית.
 
מה שברור הוא שמה שלא עושים תשדירי שירות ובוודאי לא כותרות המתחבאות בעמודים האחוריים של העיתונות יכולה לחולל פלאים סדרה פופולרית.
 
רעיונות נוספים? אולי דיווחים ותצלומים שלנו על גדרות, מבנים כמו בתי קפה ומחסומים לא חוקיים לאורך רצועת החוף – לשלוח ישר לחברה להגנת הטבע, בתקווה שזה יעזור לאכוף את החוק החדש.

שנאה עצמית או שמחה לאיד?

הערה אישית: אני מרגישה שמחובתי כעוסקת בתחום של הומור, סמלים ומיתוסים מודרניים להשוות זה מול זה מתוך שני מאמרים שהופיעו בהארץ השבוע.

דורון רוזנבלום כותב (7/11/2004) כך:

"מאז הדחיפות ההיתוליות והצחוקים שבין ראש ממשלת ישראל לשעבר אהוד ברק לבין ערפאת בשיחות בקמפ-דיוויד, שהשיקו מלחמת דמים עם אלפי הרוגים, לא נראו באזורנו חיוכים רחבים כמו אלה של ערפאת ופמלייתו, בהמריאם מהמוקטעה ברמאללה בדרכם להתלוצצות עם רופאים פריסאים…; "אם נזכור את סוג העליצות שליווה כמה מהפיגועים ורגעי האימה הנוראים ביותר – כולל ריקודי הגגות וחלוקת הסוכריות בקרב הפלישתינאים – נבין שבאזורנו אין קשר בין צחוקים ובין שמחה….;  "להיפך – הצחוקים נועדו במזרח התיכון לשתי פונקציות בלבד: שמחה לאיד, או התרסה…."

מן הצד האחר, יזהר באר, מנכ"ל עמותת "קשב" – מרכז להגנת הדמוקרטיה בישראל (9/11/2004) – כותב באותו עניין, על "שמחה לאיד מרושעת" –

"אפשר רק לתאר מה חשים מיליוני פלשתינאים למראה מחזות העליצות והשמחה לאיד המלוות אצלנו את גסיסתו של מנהיגם."

למה מתכוון באר? לעניות דעתי, הפסוק "בנפול אויבך אל תשמח" תקף באופן כללי. אלא שסיר לחץ שאין לו שסתום ביטחון עלול להתפוצץ.

כן, לפני אלפי שנים חשבו שצחוק לאיד איננו אתי. אבל מולייר, וגם ג'ונתן סוויפסט כבר הבינו שעדיפים צחוקים, התלוצצויות ושטיקים קומיים כדי להמשיך לתפקד איכשהו במצב הנוכחי. לכן, מה שמוגדר כ"שמחה לאיד", במחילה מכבודו של המחבר הנ"ל, אינו אלא שנאה עצמית, במסווה.

                                                    *******************************

אין דרך אחרת להבין את הטענה של באר (אני שוב מצטטת) –

"ערפאת היה מיתוס, ו*מסע הדמוניזציה* שמתנהל נגדו פוגע בעם הפלשתיני כולו"

ערפאת הוא מיתוס ויישאר מיתוס אצל אלו שחושבים שהוא גיבור הדור, ולא משנה כמה נצחק (לאידו או לאידינו). ואם הצחוק הוא מה שהופך מיתוס לאפס אחד גדול, אזי משהו לא בסדר.

להלן תגובתי למאמרו של יזהר באר:

הפילוסוף הבריטי, הובס כבר אמר ששמחה לאיד מעידה על חוסר ביטחון ועל חולשה. אלא שיש כאלו שאינם צוחקים בכלל.
גם המפריזים וגם הנמנעים לא היו עוברים את מבחן האתיקה של אריסטו שכתב שיש למצוא את שביל הזהב.

מי שאינו צוחק, לא מבין שלא תמיד עוזרות נזיפות, לעתים צחוק מתקן בדרכי נועם מה שיד קשה לא מצליחה לעשות. 
כשאתה מגדיר את המצב לא כשמחה לאיד אלא, יותר מכך, כדמוניזציה, פירושו שאינך מבין מהו צחוק אמיתי ואותנטי.
כפי שכותב רוזנבלום במאמרו השבוע "צחוק באפילה" – "כך נשאר השמאל נאמן עד אבסורד לפוזת ה"הומניזם" ("בכל זאת איש חם ולבבי").
האם אין בדבריך משום "שנאה עצמית?" – תסביך רדיפה? בהחלט רצוי לעתים להשתמש בשסתום ביטחון. הטריגר במקרה זה הוא גסיסתו של ערפאת.

לפיכך, הביטוי "הרוע, נדמה, נהפך לקו היכר של הקולקטיב הישראלי" – הוא מוגזם.
מה שעשתה התקשורת הפופולרית הוא טרפה והתייחסות גורפת שכזו לקולקטיב הישראלי היא נבלה.

הקלף המנצח – הסבר פניך לבוחר

אנחנו חיים בעידן שבו המסר הויזואלי הוא המסר המכריע.

כך אומרים לנו יועצי תדמית, "עליכם להקפיד על הופעה, לשמור על חזות חביבה ורגועה" ועוד.

העניין הוא שלאדם הממוצע חסר המידע הבא:

בשנות ה-50 כשעמלו חוקרים על הבנת הקשר בין טכנולוגיות התקשורת לבין פרצופה של החברה ותרבותה, בלט ביניהם חוקר המדיה ועתיד הטכנולוגיה, מרשל מקלוהן (1911-1980). את תורתו אפשר לסכם כך: "המדיום הוא המסר". הוא האבא של ביטויים משמעותיים נוספים כגון "הכפר הגלובלי". אבל הפואנטה שלו הייתה שלכל טכנולוגיית תקשורת יש משקל רב בעיצוב האדם. כתוצאה מכך, גם עיצוב החברה שבה אדם חי את חייו מושפעת מהטכנולוגיה השלטת באותה עת.

טענתו של פרופ' מקלוהן – שכנראה אוששה גם הפעם בתוצאות הבחירות לנשיאות (על כך בהמשך….) – יש קשר הדוק בין טכנולוגיית התקשורת השלטת בחברה, זו שאליה נחשף הפרט במידה מוגברת יחסית (בימינו: מסך הטלוויזיה, הסמרטפון וכן האלה), לבין התפתחות חמשת חושיו.

בהתבסס על טענתו זאת, מקלוהן דיבר על חוסר איזון בין חושים, שחלקם מתחדדים יותר על חשבון החושים האחרים של האדם. ויש לכך השלכות חברתיות ותרבותיות.

ככל שנחשוף אדם לשורות מודפסות, כך ילך ויתחדד אצלו החוש הויזואלי, וביתר שאת השאיפה לסדר וארגון. שהרי שורות מודפסות מישרות קו כמו חיילים במסדר המפקד. לטענתו של מקלוהן, גם פס הייצור המפורסם הוא תולדה של עידן הדפוס, כך הוא סבר ברמה הרעיונית.

בעידן הטלוויזיה – שנות ה- 60 המוקדמות בארה"ב ואחר כך בעולם כולו – החלה תקופה שבה זאת הייתה הטכנולוגיה בהא הידיעה. טכנולוגיה עם כח משיכה רב, שכבש מיליוני בני אדם וריתק אותם וכך זה נמשך גם עד ימינו אנו.

לעידן הצפייה בטלוויזיה נודעה השפעה ברמה האישית ועוד יותר, ברמת היחסים בין בני אדם.

כיום לדוגמה, האלמנט או הקריטריון החשוב ביותר לכל מי שמתעתד להופיע על גבי מסך הטלוויזיה הוא "לעבור מסך." מה שנקלט באופן ויזואלי על ידי הצופים בבית חייב להיות מותאם במאה אחוז לקריטריונים שרק העין קולטת – ל"פוליטיקלי קורקט" של החוש הויזואלי.

מה נחשב לפוליטיקלי קורקט בהופעות טלויזיוניות?

בראש ובראשונה חשוב להפגין נחמדות וקסם אישי. הקהל בבית לא יאפשר דקה של חסד, אין לצופי הטלוויזיה אורך רוח ולכן, אין מצב שבו כישלון בפתח הדברים יתוקן בעתיד. כאשר את/ה בשידור חי, עליך למהר ולהעלות על פניך את החיוך הכי מקסים שלך, לעשות פוזות נעימות וכובשות למצלמה. אל תגיד כלום עדיין, העין כבר קלטה משהו, למה לא הכנסת את הכרס? מה עושה האצבע בפה? מה זה הלבוש ה"סבתאי" הזה?

את התורה הזאת הפנמנו הודות ליועצי תקשורת בעיקר. וכך הגענו למצב שרייטניג של תוכנית אירוח, הופעות יחיד או רב שיח, מושפע בעיקר מתכונות שמקנות לנו סטטוס של "כוכבים". כלומר – כל מי שהופעתם החזותית הוכתרה בהצלחה מייד עם חשיפתם הראשונה לקהל הצופים בבית, ואולי עוד קודם לכן, כשהפרומואים יידעו את צופי הטלוויזיה לגבי מי שעומד/ת להגיש את התוכנית או מי שיופיע/תופיע בתוכנית בשבוע הבא.

כמה שאנחנו אוהבים את המראה הסקסי של …. ואת המראה הגברי של… ואת השרירים והחזה והשד יודע מה של…

ומה כל הפואנטה? מקלוהן הרי אמר ש"המדיום הוא המסר" – המדיום הוא הגורם החשוב בהא הידיעה בהתפתחות האדם ובמקרה של הטלוויזיה, חוש הראייה שעל פיו יישק דבר. ואם הקהל מטמיע ומפנים את הכללים הללו בתוך התת מודע שלו או שלה עד הסוף, הוא ייסחף בעיקר משום שהעיניים קלטו אובייקט שהוא "פוליטקלי" לפי כל כללי הדקדוק של "כוכב" הטלוייזיה המצוי.

הרי לכם מסקנה מעניינת – (בחירות 2004 לנשיאות ארה"ב, בוש נגד קרי):

החכם, השקדן, גיבור המלחמה, האחראי (ג'ון קרי) הפסיד לפיכך משום שחביב הקהל  ( ג'ורג' וו. בוש), יודע לעבור מסך (בדיוק כשם שהנשיא רייגן הצליח…)

זיכרו, מה שמסתתר מאחורי זה הנו תהליך התפתחות חושים לא-מודעת שהוסברה והובנה היטב למקלוהן. (אלא שהוא לא כל כך הוכיחה זאת במחקר)

אימרו מעתה – זה לא כל-כך חיוני להיות גאון (של אמא). אבל חובה לעבור את מבחן החביבות, הקסם. להלהיב במושגים של המדיום הדומיננטי – הטלוויזיה.

ברור, יש לכך גם השלכות על החברה בכללותה.

להלן טריוויה (בסגנון של שאלה רטורית) –

את מי יכנו בעידן שלנו כ"מנהיג המושיע" – את זה שטורח להסביר לציבור את האלף-בית של מלחמה בטרור? לא ולא..

אולי את זה שהיה שם ויודע מהי מלחמה מיותרת? שוב, טעות.

התשובה הנכונה היא: המנהיג המושיע, זה שאין לא תחליף, הוא זה שאומר לקהל, "הם לא יצליחו להפחיד אותנו" ובו-זמנית הוא עוטה על פניו ארשת של דאגה מהולה בסימפטיה ואמפתיה.

בשלב ראשון ממש לא משנה למי שצופה בהופעתך על גבי מסך הטלוויזיה "איך לא יצליחו?. כי מה שחשוב הוא המימיקה, האמירה הקצרה היוצאת היישר מהבטן. זה הקלף המנצח – עובדה, זה קנה מיליוני בני אדם.

יחי (ג'ורג' וו. בוש) חביב הקהל.

לא שיש לי משהו נגדו, הוא דווקא אמור להיות ידיד של ישראל, אוונגליסט-נוצרי אנטי-מוסלמי….

מתלבטים ומבולבלים – הדקה ה-90

מה בן לאדן רוצה?

"אופססס… הוא חי!!

והוא מגנה את בוש…

"ברור, הרי הוא מעוניין שג'ון קרי יזכה במרוץ לנשיאות!

"…..  במחשבה שניה – די יתכן שהוא היה רוצה שבוש יזכה, ולכן, הוא תומך בקרי, כדי להטעות, כשבפועל הוא בטוח שבעקבות זאת האמריקאים יצביעו לבוש, כדי לעשות לו דווקא…

"ואולי לא?…..

"….. אבל, אם הצלחנו לפצח את התעלומה הזאת, אז בן-לאדן בטח כבר עלה על זה….

"הממ… אז מה….. הוא בעצם רוצה שקארי ינצח….?

"אבל מה ייצא לו מזה שהוא יגלה את הקלפים שלו …. שהוא, בעצם, תומך בקרי?

"טמבלים ….זה כדי שהאמריקאים יחשבו, קודם כל, שכדאי להצביע לבוש,….

….. ורק בסוף יגיעו למסקנה שבעצם זה מה שבן לאדן רוצה….  הבנתם?

"…..אוף, נורא מבלבל…..

"…..לעזאזל, מה קורה כאן ?!

"שוב נפלנו בפח עם הטעות הקלאסית הידועה –

שלא תעזו לצאת למלחמה יבשתית באסיה, ראו הוזהרתם…….,

או שמא, אחת קלאסית ופחות ידועה –

יש לכם זמן לבזבז על שטויות, כשהמוות אורב בפתח….??!!.

מאחורי הקלעים-

–  בוידיאו שהופץ ביום שישי, פונה בן-לאדן לציבור האמריקאי, ומאיים לראשונה מאז כשנה שלא שמענו ממנו, שהוא יתקוף את ארה"ב:

"למרות שעברו 4 שנים מאז 9/11, בוש עדיין מהתל בכם…. מרמה אתכם…. מסתיר מכם עובדות…

…. יש לי כל הסיבות שבעולם לחזור על מה שקרה אז….."

– יש הטוענים שזה דווקא יכול לעזור לבוש….

"חוש מעין-סטטיסטי"

אחת התיאוריות המבריקות בתחום הקמפיין והשפעתו על הבוחר היא זו של חוקרת גרמניה המוכרת היטב למדעני תקשורת המונים – אליזבט נואלה נוימן.

לפי התיאוריה שלה, שאותה היא הכתירה כ"תיאוריית ספירלת השתיקה", מתרחש תהליך של "השתקה/הגברה" של התבטאויות לטובת/נגד מועמד/מפלגה, כתוצאה מיכולת החיזוי ה"מעין סטטיסטי" של כל אחד מאיתנו.

בני אדם נוטים להשתתק כאשר גובר ה"רעש" של אלו המחזיקים בדעות מנוגדות לשלהם.

נוצרת אצלם תחושה שהם במחנה הלא-נכון, שהם במיעוט.

 

איך מנבאים, לא רק באמצעות הסקרים – ואולי אף למרות הסקרים-  מיהו מחנה הרוב, למי כדאי לתת קול, ועל מי לא כדאי לבזבז קול? זאת השאלה.

 

התיאוריה הנקראת "ספירלת השתיקה" מבוססת על מחקרים רבים שבדקו כיצד פועלת הפסיכולוגיה של האזרח בבואו להצביע בקלפי או במקרים אחרים שתמיכתו נדרשת כדי להכריע בסוגיות "קשות" קיומיות.

התברר שההשפעה החזקה ביותר, נובעת מחשיפה בלתי מכוונת לסביבה המיידית, לאמצעי תקשורת, שלטי חוצות וכן הלאה. 

דווקא מועמד שהסקרים נבאו לו תבוסה, ינחל ניצחון – לעתים מוחץ אפילו – אם הקמפיין שלו יותר "צעקני". מי ש"צועק בקול רם יותר" משרה תחושה שהיריב "חלש" שליריב  אין סיכוי.

 

נואלה נוימן מתמקדת במה שנקרא, החוש השישי, "חוש מעין סטטיסטי" – התרשמות בלתי נמנעת שלנו מנתונים סביבתיים שעינינו קולטות ללא הרף או אוזננו קולטות, ולעתים קרובות גם מהרצון שלנו לדעת לאן נושבת הרוח, ולכן מההתעניינות המכוונת שלנו.

סקר סטטיסטי עשוי להצביע על פער גדול/קטן בין מתמודדים. אולם במקביל, מצעד חזותי של פמפלטים, הופעות, כרוזים, שלטי חוצות, סיטקרים, תשדירים המתרשח מול עינינו, בין אם נרצה או לא, ושיחות עם נציגי המועמדים, עם אנשים "ברי סמכא" ו"יודעי דבר" – כל אלו מכריעים את הכף.

 

כיצד? 

 

ב"הצגה הראוותנית" שבה משתתפים כל המעוניינים לרכוש לעצמם תומכים, יש מי שמצליח להתבלט יותר בצעקנותו.

יש גם מי שמצליח לגייס לעצמו זמר ידוע, סיסמא קליטה המושמעת ללא הרף וחודרת לתת הכרה, וג'ינגל המשתלט על הקולות האחרים. יש מי שמצליח למשוך תשומת לב וליצור רושם שהוא בעל העוצמה, הוא מייצג את דעת הרוב.

 

לנוכח תופעות אלו מתחיל אצל כל אדם בקהל תהליך קוגניטיבי תת-מודע – שבסופו נוצר בהכרח חשש – ממש פחד בלתי נשלט –  מפני השתייכות למחנה ה"לא נכון" המחנה ה"חלש".

מי רוצה להיות מזוהה עם מחנה המחזיק בדעת מיעוט? מי רוצה להיות בין אלו ה"טועים" בסוגיות חשובות?

הרי רובנו מעדיפים לשתוק – רק לא לבטא בקול מחשבה הנחשבת כ"מוטעית".

 

פסיכולוגים הוכיחו עד כמה פוחדים בני אדם להיות מזוהים כ"לוזרים", להיות בלתי מקובלים.

בני אדם, מעצם היותם יצורים חברתיים, ישתדלו בדרך כלל לעשות מה שאפשר כדי להישאר מקובלים על סביבתם. קשה מאוד להמשיך להחזיק בעמדות והתנהגות "לא קונפורמיים".

 

ושוב – מי שקובע מה כן או לא קונפורמי הוא אנחנו.

אנחנו יודעים לקרא את הסביבה החברתית באמצעות "חוש שישי מעין-סטטיסטי" על סמך מסרים המועברים דרך כל אמצעי תקשורת, בפומבי.

(כמה מכם נפלו בפח כששמעו מכל הכיוונים, פרסומות, חברים, שכנים, ג'ינגלים, אנשי מכירות "מוסמכים" –

"רק עוד יומיים והמבצע יסתיים… מי שיזדרז ירוויח… הנחה משמעותית כזו על דירה, בית, במיקום מעולה כמו זה לעולם לא תחזור על עצמה…. – התוצאה, כולם באטרף, אחוזי טירוף מזדרזים יחד עם אחרים לממש את הקנייה. ואבוי – התרשמנו שכ ו ל ם רצים ריצת אמוק לאותו כיוון, כאשר בפועל – אנחנו היינו אלו שקבענו על סמך ה"חוש המעין-סטטיסטי" שכ ו ל ם עומדים בתור לקנות….)

 

גם כאשר הסקרים מתימרים לשקף את המציאות (מה שבדרך כלל נותן תמונת מצב לא מדויקת) המפגש שלנו עם מה שאפשר לקלוט דרך החושים באופן בלתי אמצעי קובע הרבה יותר.

 

שבוע לפני הבחירות לנשיאות – עדיין ייתכנו תנודות חזקות במטוטלת האישית של כל בוחר בעד או נגד אחד היריבים, דווקא משום כך שככל שמתקרב הזמן הלחץ להחליט גדל, והבוחר נחשף יותר ויותר למאמץ התעמולתי המתבטא בכל אמצעי אפשרי הפועל על חושיו, כולל הסקרים אך לא רק.

 

מי לא זוכר שהסקרים ניבאו הפרש מסויים לטובת שרון ב-2003 והפער במציאות היה הרבה יותר גדול.

טוב יעשו המועמדים לנשיאות אם ישקיעו את מיטב מרצם בתעמולה של הרגע האחרון, בכל האמצעים הנקלטים דרך החושים של הבוחר האמריקאי, התוכן איננו חשוב, חשוב שיראו וירגישו את הנוכחות שלך.

קחו זאת לתשומת ליבכם וגם אתם אל תהיו פראיירים בנושא ההתנתקות.

 

להלן תוספת שלא הופיעה עם עלייתו לאוויר של פוסט זה לפני כשעתיים:

במאמר המופיע בקישור הבא מתאר הכתב את נושא ההתנתקות משתי זוויות ראייה שנשענות על תיאוריות של תקשורת והשפעתה.

לגבי ספירלת השתיקה מציין/ת הכתב/ת, חני לוז, שתושבי גוש קטיף, מתנגדי תוכנית ההתנתקות, הצליחו לשבור את ספירלת השתיקה ולהפריך את הרושם שכ ו ל ם בעוד ההתנתקות, כפי שהראו אמצעי התקשורת. הוא מסביר כיצד עשו זאת.

רטוריקה בבחירות לנשיאות ארה"ב' 2004

בחירות לנשיאות ארצות הברית (2004) – באתר האינטרנט המוצלח של USA Today ניתן להעיף מבט על פנים שונים של הרטוריקה, החל ממספרים וסטטיסטיקה וכלה בהתמקדות בפרמטרים שהם לב ליבה של הרטוריקה – אתוס, פאתוס ולוגוס.  

 

Credit: Robert Mayer / KRT Campus

כדי להגיע לשרטוט הסכימתי, יש להעלות את העמוד, לרדת למטה עד לקופסה מצד ימין שבה מופיע דיוקנו המצולם של קרי וללחוץ על Graphic: Campaign ad analysis

לחיצה על 4 לינקים בראש הסכמה תאפשר לכם להגיע לארבע קטגוריות:

בקטגוריה (1) מוצגת סטטיסטיקה של מספר הפרסומים בקמפיין של שני היריבים. ממצא מעניין הוא העובדה שקרי הקפיד להיחשף במקומות ציבוריים שבהם התקשורת קלטה אותו משוחח ונפגש עם קהל הבוחרים. – 178 שניות לעומת 73 שניות של בוש!!!

בקטגוריה (2) יש מידע על כמות הזמן שהפרסומות הקמפיין ציינו במפורש את שמו של היריב.  הממצא המשמעותי הוא שבתשדירי הקמפיין של קרי צוין שמו של בוש רק 14 פעם. בתשדירי הקמפיין של בוש צוין שמו של קרי 40 פעם!

רוב זמן השידור בתשדירי הקמפיין של קרי הוקדש להבהרת מצע הדמוקרטים. בתשדירי הקמפיין של בוש הושקע מעט מאוד להבהרת מצעם של הרפובליקנים.

ממצא משמעותי נוסף בתשדירי הקמפיין של בוש הוא, ששמו צוין רק 4 פעמים. בתשדירי הקמפיין של קרי, שמו צוין 34 פעמים.

בקטגוריה (3) מוצגת מפת ארה"ב על כל מדינותיה. מובלטות 19 מדינות שבהן הקרב בין המתמודדים חריף ביותר, משום שמתרכזים בהן 198 אלקטורים מתוך 270 שהוא הרוב הדרוש כדי לזכות בכס הנשיאות.

המסך המרשים ביותר, שמסכם את ה"לוגוס", ה"אתוס", וה"פאתוס" של הקמפיין, מוצג בקטגוריה (4):

באמצעות העכבר אפשר להגיע לקטעים המייצגים את ה"אתוס" – תשדירים עם מסר שלילי על היריב, תשדירים עם חזון וביוגרפיה חיובית של המועמד/הדובר, ובעיקר, תשדירים המיועדים לשכנע את הציבור שהמועמד/הדובר המסוים אמין ומהימן.

קטעים המייצגים את ה"לוגוס" וה"פאתוס" – חושפים את דעתו של כל מועמד בסוגייה המוצגת בתקשורת כ"סוגייה קריטית" (למי שמכיר, אפקט ה"פריימינג"). כאן יש למועמד אפשרות לשכנע באמצעות רגש, "פאתוס", ("הוא הרס, חיבל, גזל, שדד") ובאמצעות ההגיון, "לוגוס" ("אני כבר הכנתי תוכניות לשיפור המצב"), ואם יש לו זמן, הוא גם מספק את פרטי התוכניות.

ראו גם:

קמפיין הבחירות לנשיאות ארה"ב 2020 בתנאי המגיפה של וירוס הקורונה COVID-19.

הומור יהודי

במפגש "שבת-גן" (23/10), ברמת-גן, פרופ' אדיר כהן מאוניברסיטת חיפה, העניק ראיון לעיתונאי – מ"מ וסגן עורך עיתון מעריב – אבי בטלהיים, בדגש על ספר ההומור היהודי הגדול, מאת אדיר כהן, הוצאת כנרת, 2004.  

נקדים ונציין כי בין העוסקים בהומור יהודי חובה להזכיר את אלתר דרויאנוב ודב סדן. וכדאי לדעת – כתיבת תולדות הספרות ההומוריסטית ביידיש על סופריה וסוגיה בין שתי מלחמות העולם היא חלק אינטגרלי של חקר תולדות ספרות יידיש.

גם כהן בוחן וסוקר בספרו את ההומור יהודי מאז תקופת המקרא, דרך המשנה והתלמוד, המדרש, ספרות ימי הביניים, החסידות, השטעטל, השואה, תקופת היישוב, מלחמות ישראל, תקופת הצנע, בדיחות עדתיות, פוליטיות, צה"ליות, בדיחות שמספרים יהודי המזרח, יהודי ארה"ב, ובדיחות של ימינו.

"מדוע חרדים הם דו-פרצופיים?"  – "זה ברור לגמרי. יש להם פרצוף אחד לחלב ופרצוף נוסף לבשר"  

בטלהיים: כיצד השימוש בהומור עשוי לרכך מתחים? כהן: מעצם טבעו, הומור נועד לרכך.

להלן מספר דוגמאות להומור מבית היוצר של כהן:

ביניהן, בדיחות קרש סתמיות שמעלות חיוך על הפנים, לדוגמה:

איך זה שמלאכים מסוגלים לעוף? כי הם לוקחים עצמם בקלות.

ובדיחות עם חידוד לשון והומור עצמי

אשה הגיעה לפסיכיאטר. שואל אותה הפסיכיאטר: למה באת? – "מה אני יודעת", משיבה האשה, "אומרים שאני משוגעת" – "מדוע", שואל הפסיכיאטר. "משום שאני משוגעת על לביבות", עונה האשה.  הפסיכיאטר: "אז מה…גם אני משוגע על לביבות". האשה: "בא אתי לבית. אני מזמינה אותך לראות איך בכל פינה בבית יש לביבות. מליונים. מתחת לכל כסא, על כל שולחן…."

ההומוריסטן הנפלא, וודי אלן, אמר – "בכל בוקר אני מסתכל בראי ורואה אדם מזדקן, קרח, ממושקף, מזוקן. אם לא אצחק, אז בטוח שאתאבד."

וודי אלן ב"אני הול" – פלוני בא לפסיכיאטור ומספר לו שיש לו אח שחושב שהוא תרנגול. עונה לו הפסיכיאטור "אין בעיה, הבא אותו לכאן אלי" – אומר האיש, "אבל מה יהיה, מה נעשה בלי ביצים?"

בדרן הוזמן להופיע במחנה צבאי לפני חיילים. הוא עבד קשה ואיש לא צחק. כשניסה לאחר מכן לברר אצל המפקד מדוע איש לא צחק התברר לו שהחיילים היו שבויים לבנוניים……

בטלהיים: האם היה הומור בתקופת השואה

בתשובתו התיחס כהן קודם כל לויקטור פרנקל, פסיכולוג ופילוסוף יהודי מחבר הספר, "האדם מחפש משמעות" שיש בו גם בדיחות מתקופת השואה. כאן יש לסייג ולומר, שבתקופת השואה הם צחקו בעיקר על עצמם, מה שנקרא הומור עצמי. עד היום יש טאבו על הומור שעושה צחוק מאירועי השואה. שכן כאשר צוחקים על מישהו, עושים זאת בעצם מתוך תחושת התעלות על האחר, כמו בבדיחה על היטלר,

היטלר התייעץ עם מקורביו מה לקחת לשדה הקרב. סיפרו לו שסטאלין נהג לקחת איתו חולצה אדומה כדי שלא יבחינו בדם אם יפצע. אמר היטלר – "אם כך אקח אתי מכנסיים חומים".

הומור על היטלר מאפשר לנו להרגיש תחושה של שחרור מכאב. יש בו היבטים של קתרסיס (שחרור). ברגע ששמים את הכאב על השולחן, היטלר, הוא פחות כואב.

מספרים על משה מנדלסון שהתהלך ברחוב בעירו שבגרמניה. כעבור זמן מה פגש בקצין גרמני והלה אמר לו "חזיר". השיב לו מנדלסון "נעים מאוד, שמי משה מנדלסון".

ספרו של כהן על ההומור היהודי עוסק במספר נושאים

אחד מהם הוא "בתי מלון": 

אורח מגיע למלון. הוא נשאר בחדרו לנוח ואינו מצליח לסלק מעליו את הזבובים המתעופפים בחדר. הוא רץ בכעס ללובי, פונה למנהל בית המלון, ומספר לו על הזבובים. מייעץ לו המנהל, "לך לנוח בדיוק בשעה 12. אז הזבובים נמצאים על הלפתן בחדר האוכל."

אורח מגיע לבית מלון. הוא נכנס מיד לחדר אמבטיה כדי להתרענן לאחר הנהיגה הממושכת. הוא מתנגב, ומרגיש שהמגבת שקיבל מאוד מסריחה ומלוכלכת. מיד הוא רץ להתלונן. עונה לו בעל המלון – "מה איתך, אתה בסדר? מאה איש לפניך התנגבו ואיש מהם לא התלונן."

בטלהיים: איזו דמות מאפיינת את האשה בהומור היהודי?

כהן – האישה מוצגת בהומור היהודי באמצעות סטריאוטיפ – כל התכונות השליליות שלה. אבל כהן לא מסתפק בכך וטוען שתדמית זו השתנתה לאורך השנים, "אנו עדים לתהליך של שבירת הסטריאוטיפ."

חווה מקיימת דו-שיח עם אלוהים בגן עדן. "לא טוב לי", אומרת חווה, "נורא משעמם לי כאן, אין לי חברה, וגם אסור לי לגעת בחלק מהעצים שבגן". אלוהים מבטיח לה: "אצור לך גבר שישעשע אותך וינעים לך את הזמן….אל תדאגי, יהיה לך טוב". "אבל," מוסיף אלוהים, "יש תנאי אחד, שנינו נגרום לו להאמין שהוא נברא הראשון".

כהן על ההומור בראשית תקופת היישוב.

בתחילת ההתיישבות ההומור היה מאוד מעודן. עם השנים הפך להיות יותר בוטה.

ילד חוזר מבית ספר ומספר לאמא מה למד בשעור טבע. "למדתי היום שהגולם מביא לנו חולצות ממשי." האם – "מה פתאום למדתם על אבא בכיתה?"

בחתונת הזהב שלהם קנה הבעל לאשתו חלקת קבר במחיר גבוה. כעבור זמן מה כאשר התקרב תאריך יום הולדתה, האשה הסקרנית שאלה – "מה תקנה לי הפעם ליום הולדתי?". עונה לה בעלה, "כלום. הרי עדיין לא השתמשת במתנה שקניתי לך ביום ההולדת הקודם." 

הבעל חוזר הביתה ומוצא את הבית חשוך לגמרי. הוא פונה לאשתו ושואל, "שרה'לה, מה קרה? למה חשוך כל כך?" משיבה לו אשתו, "החשמל התקלקל" – אומר הבעל, "מדוע לא תקנת?" – עונה האשה, "יענקלה, מה אתה חושב שאני חשמלאי?" – טוב, נכנס הבעל לשירותים והדלת מתפרקת. "שרה'לה, מה זה? למה לא תקנת את דלת השירותים?" – משיבה לו אשתו, "מה אתה חושב שאני נגר?" – מנסה יענקל'ה לרחוץ ידיים ואין מים בברז, "שרה'לה, מדוע אין מים בברז?"  – "מדוע אתה שואל אותי, מה אני נראית לך אינסטלטור?" – הבעל כועס ויוצא מהבית, לא חוזר לישון. למחרת, מגיע הבעל הביתה ומה הוא מגלה? הכל תקין, יש חשמל, יש מים הדלת מתוקנת. "שרה'לה, תקנת הכל בלילה? איך הצלחת?" – "לא יענקלה, השכן מלמעלה היה כאן בלילה, הוא תיקן הכל". – "מה, הוא לא לקח כסף?!" –  "לא, הוא אמר שבתמורה הוא רוצה שאני אבחר, האם לשיר לו שיר, או לשכב איתו". – "ובמה בחרת?" – "מה אתה חושב שאני זמרת?"

אי אפשר לדבר על הומור יהודי בישראל מבלי להזכיר הומור עדתי

כהן: איך יודעים שעדה נקלטה בארצנו היפה? חדלים לספר עליה בדיחות ובמקום זה, בני העדה מספרים בדיחות על עדות אחרות.

ציניקנים תוהים, מה ההבדל בין אשה מעדות המזרח לבין אשה פולניה?  – "תירס…. אם שמים תירס בין רגליהן, למזרחית יוצא פופקורן ולפולניה יוצא סנפרוסט.

שני יקים נפגשים ברחוב. אומר יקה א' ליקה ב' – "אני רגיל לראות אותך מגיע לכאן באוטובוס והנה היום אתה רוכב על אופניים וגורר איתך זוג אופניים נוסף, מדוע?" – "כשאני נוסע באוטובוס, אני תמיד מחליף קו ברחוב פנקס" …

גרוזיני בא לרופא שיניים. הרופא בודק את שיניו ואומר לו, "מה יש כאן לעשות, מה פתאום באת, הרי כל השניים מזהב"! – אומר לו הגרוזיני, "זה בדיוק העניין. אני רוצה שתשים לי אזעקה בפה !"

פרסי הולך לבדיקת שתן במעבדה, כשהוא נושא בשתי ידיו שני דליי שתן. שואל אותו השכן, "בשביל מה שניים"? – עונה הפרסי, "אם כבר אז שיבדקו את השתן של כל המשפחה". לאחר שעה חוזר הפרסי עם שני הדליים, עדיין מלאים. השכן שוב פוגש אותו ורואה את שני הדליים המלאים בשתן ושואל, "ומדוע עכשיו אתה סוחב שני דליי שתן?" – "כי מצאו סוכר בשתן, זה משהו יקר".

דיוגנס
"דיוגנס", ציור מאת ג'ון ויליאם ווטרהאוס משנת 1882. קרדיט: ויקיפדיה

ולסיום – בדיחה עממית אוניברסלית שיש בה רמז לסטריאוטיפ של "הרומני הגנב" שהיה נפוץ בתקופת הקמת המדינה והעלייה מרומניה. דיוגנס זכה שיחברו על שמו בדיחות בעלות אופי אוניברסלי. הוא היה פילוסוף יווני מאסכולת הציניקנים שחי באתונה במאה השלישית לפנה"ס.

דיוגנס חי לו בחבית, והיה יוצא כל לילה עם פנס לחפש צדק בעולם. עד שיום אחד הגיע לרומניה. שם הוא יצא מהחבית כדי לחפש את הפנס שלו.

הראיון תם ונשלם, הצחוק עדיין חי וקיים!!

"שבת-גן"

"שבת-גן" היא אירוע המתקיים בשבת בבוקר שמטרתו העיקרית היא לאפשר בעיקר לתושבי רמת גן להינות ממגוון מופעי תרבות.

הגעתי כדי לשמוע את פרופ' אדיר כוהן, שפרסם לאחרונה את הספר (בהוצאת כנרת) "ספר ההומור היהודי הגדול", שבו קיבץ אלפי בדיחות ממיטב ההומור היהודי לדורותיו. האסופה מסודרת לפי נושאים המוצגים בספר בסדר אלפביתי.

הגעתי גם כדי לשמוע מה בפיו של מנהל הקמפיינים, מבקר התקשורת, ואיש האקדמיה, ד"ר יריב בן-אליעזר, שפרסם לאחרונה את הספר (בהוצאת ביתן) "בין תקשורת ופרופגנדה".

האירוע כולו היה מלווה בתרגום חי לשפת הסימנים.

* האם נעשה הדבר מתוך התחשבות? בודאי. עיריית רמת גן מצטיינת ביחסה המיוחד לבעלי מוגבלויות.

* האם התקבלה, או הוצעה גם חקיקה המחייבת לשלב במופעים שכאלו מתורגמן/נית לשפת הסימנים?

סקרנית הייתי לדעת מה נעשה עד היום בתחום זה.

בעלי מוגבלויות מושכים תשומת לב לבעיות שהוזנחו על ידי הרשויות, על ידי הפגנות בעיקר ולעתים גם עצומות. עד היום לא זכורה לי הפגנה או מחאה של כבדי שמיעה.

גלישה באינטרנט הובילה לממצאים הבאים: 

א. קיים אתר מציין הנקרא "שומעים ברשת" ובו מצאתי את הדברים הבאים:

הצעת חוק פרטית "כתוביות ושפת הסימנים בטלוויזיה," 2002; עברה קריאה ראשונה בכנסת ב-2002.

ב. המשכתי לגלוש ומצאתי שב-31 באוגוסט, 2004 התקיימה ישיבה לקראת הצבעה שנייה ושלישית בהצעת חוק זו, בוועדת העבודה והרווחה של הכנסת, במטרה לזרז את החקיקה. ישבו יחד נציגי משרד התקשורת, משרד הרווחה, אגודת החרשים, הרשות השניה, "יס", משרד המשפטים, מועצת הכבלים והלווין, ערוץ 10, רשות השידור ומתורגמן. סך הכל, למעלה מעשרים איש היו מוזמנים לישיבה.

היוה"מ של ועדת העבודה והרווחה, ג'ודי וסרמן, הסבירה את מטרות החוק המוצע.

בקצרה, החוק מתייחס לכתוביות ולשפת הסימנים כשתי קטגוריות תלויות-טכנולוגיה. החוק מתייחס כמובן לאפשרויות הכספיות של הגוף המשדר. חברי הוועדה הביעו מפורשות את רצונם להנהיג כתוביות בהדרגה, בכל התוכניות המוקלטות לטלוויזיה. באשר לשפת הסימנים, החוק שואף לכך שמהדורת חדשות יומית אחת לפחות תלווה בשפת הסימנים לכבדי שמיעה, וגם כמה תוכניות ילדים. החוק מבחין בין משדר שהוא גוף ממשלתי לבין משדר שהוא גוף פרטי.

ישיבת ועדת העבודה והרווחה התנהלה באריכות, הנימה הייתה מאוד חיובית אבל, למיטב ידיעתי עדיין לא נקבע נוסח מחייב (עד כמה שידוע לי, נקבע לסגור את הנושא לאחר החגים).

זו יוזמה נפלאה.

פרט ליוזמה זו הקשורה במדיה, לא מצאתי מידע המעיד על יוזמה דומה בתחום המופעים החיים.

מדי פעם מורגש שיש לנו בארץ נהדרת זו התחשבות בזולת ובצרכיו. ואל תגידו לי שבמדינות מפותחות אחרות מתיחסים טוב יותר לכבדי שמיעה.

הדבר הקשה ביותר בהצלחה הוא להמשיך ולהצליח (ארווין ברלין)