התנתקות פינוי והתנגדות "דה לוקס"

נכון ששר ההיסטוריה נוהג לצחוק על כל המתנבאים למיניהם.

נכון שאין מצב שהיסטוריה חוזרת על עצמה אבל תמיד יש סיכוי שזה יקרה.

אינני מנסה לשכנע לגבי מה שיקרה בעוד חודשיים לערך בתקופת פינוי יישובי גוש קטיף. אבל דבר אחד ארצה לטעון בכל זאת –  במובן מסויים ישנה וודאות שמודל ימית לא יחזור על עצמו. 

ב- 18 באפריל 2004 פירסם משרד ראש הממשלה בישראל מסמך רשמי הכולל את עקרונות "תוכנית ההתנתקות", לפיהם מתחייבת ישראל לסגת מרצועת עזה וצפון השומרון, ולפרק כעשרים יישובים.  ב-28 במאי מאשרת הממשלה תיקון לתוכנית. ב- 26 באוקטובר 2004 הצביעה כנסת ישראל בעד "תוכנית ההתנתקות". תושבי היישובים ברצועת עזה וצפון השומרון הביעו התנגדות נחרצת נוכח ההצבעה של חברי הכנסת בעד התוכנית וביקשו לבסס עמדותיהם בנימוקים שונים. בבסיס המחלוקת, שבין התושבים שיישוביהם יתפנו בהתאם לתוכנית ההתנתקות לבין גופים חברתיים אחרים בישראל, מצויים הבדלי תפיסות ואידיאולוגיות.
המחאה של מתיישבי רצועת עזה וצפון השומרון נתמכת רובה ככולה בטיעונים שבבסיסם בולטת זיקה היסטורית בין העם היהודי לדורותיו לבין ארץ-ישראל ותפיסת עולם שלפיה "אין בסיס מוסרי ל'טרנספר' של יהודים על ידי יהודים". בהפגנה נגד תוכנית ההתנתקות, שהתקיימה בכיכר ציון בירושלים, ב- 12 בספטמבר 2004, נשאו המשתתפים כרזות ונישאו נאומים.  יושב-ראש מועצת יהודה ושומרון, בנצי ליברמן, הקריא מסמך שנערך באופן דומה לעשרת הדיברות, שבו נכלל, בין היתר, "לאו לעקירת ישובים שהינה עוול אישי ולאומי".  הרב שלמה אבינר, רבה של התנחלות בית-אל, אמר בהפגנה: "הארץ הזאת נקראת ארץ-ישראל ולא ארץ ישמעאל", והוסיף: "לערבים יש עשרים מדינות ולנו רק אחת, ואנו אומרים לאחמד ולמוסטפה: את הארץ שלנו אל תיקחו מאתנו. חזרנו ולא נזוז מארצנו לעולם".
בני נוער צעירים חדורי אידיאולוגיה, שמשלבים את תורות הרב אברהם יצחק קוק, רבי נחמן מברסלב והרב כהנא עם חלוציות, ושפעילותם מתרכזת באזור גבעות יהודה ושומרון, התארגנו אף הם נגד תכנית ההתנתקות בהקימם את תנועת "נוער הגבעות".  בהפגנה נגד תוכניתו של שרון, נשאו חברי התנועה כרזות בסגנון: "אנחנו לא מתכוונים לשלם את המחיר, סיפור ימית חוזר והפעם על כל הקופה – אנחנו לא מוותרים".
מקרה קודם של פינוי חבל ארץ מיושב – הראשון בתולדות ישראל –  התרחש בתחילת שנות ה-80 של המאה שעברה, כאשר ממשלת ישראל, בראשותו של מנחם בגין, חתמה על התחייבות כזו במסגרת הסכם קמפ-דיויד, 1978. ההחלטה המשותפת של נשיא מצרים אנואר סאדאת וראש ממשלת ישראל בגין, לחתום על הסכם השלום בין שתי המדינות, אושררה באפריל 1979 על ידי כנסת ישראל; תהליך המשא ומתן שהוביל לחתימה על הסכם שלום זה בין ישראל למצרים החל לקרום עור וגידים בסוף 1977, ארבע שנים לאחר מלחמת יום-כיפור. לפי תנאי ההסכם התחייבה ישראל לסגת מחצי-האי סיני ולפנות את יישובי חבל ימית, ובדומה לסערת הרוחות שהתעוררה בעקבות תוכנית ההתנתקות של 2004, גם אז סערו הרוחות בישראל.
בהשוואה בין שני המקרים בולטת העובדה שהטיעונים שהועלו נגד ה"נסיגה" מסיני בתחילת שנות ה- 80, ומן הסתם גם אלה שתמכו בה, התבססו רובם ככולם על דימויים, סמלים, נרטיבים, פרשנויות ולקחים שהפיקו קבוצות מובחנות בישראל מאירוע טראומתי קולקטיבי אשר התרחש בישראל ארבע שנים טרם החתימה על הסכם קמפ-דיויד, במלחמת יום-כיפור (אוקטובר, 1973). בשונה מהנסיגה מסיני, הרי שלא קיימת "טראומה לאומית" "טרייה" וזמינה בזיכרון הלאומי של בעלי הפלוגתא בסמוך לתוכנית ההתנתקות (2004/5). אין זה הבדל של מה בכך, במישור של מיתולוגיזציה בקונטקסט של חברה שסועה עקב קונפליקט אידיאולוגי.
סביב מלחמת יום-כיפור נבנו נרטיבים שהלכו ונחרטו במהלך הזמן בזיכרון של החברה בישראל; בתקופת פינוי ימית היו אלה בחזקת נרטיבים מיתיים "חיים". ככלל, מרבית התפיסות והעמדות בישראל כלפי הסכם קמפ-דיויד, וכלפי התחייבות ישראל לפנות את סיני, שיקפו מגוון של משקעים ערכיים שמקורם בתפיסת מלחמת יום-כיפור כטראומה, ואף הזינו אותם.
לא רק שמלחמת יום-כיפור נתפסה על ידי רבים כאירוע טראומטי, אלא מלחמה זו גם הזינה תשתיות אידיאולוגיות מובחנות של זרמים חברתיים בישראל; אידיאולוגיות מובחנות אלו הפכו לבסיס תודעתי אשר סיפק גיבוי לעמדות השונות – ואף היריבות – בתקופת התמודדות עם הפינוי העתידי של חצי האי סיני וימית. ממרחק של כשש שנים הפכה הטראומה המיתולוגית של מלחמת יום-כיפור למקור לא-אכזב של לקחים, שעליהם ביססו חוגים שונים בחברה הישראלית טיעונים בעד ונגד ההחלטה לפנות את סיני ואת היישובים בחבל ימית.
"הזדמנות היסטורית" שכזו לא נשנתה למתיישבי רצועת עזה וצפון השומרון. ניתן לשער שבאין טראומה לאומית "טרייה" וזמינה בזיכרון הלאומי של בעלי הפלוגתא סביב תוכנית ההתנתקות 2004, נראה התפתחויות מסוג שונה לגמרי מאלו שהתרחשו בעת ביצוע פינוי סיני וימית כפי שהותנה בהסכם קמפ-דיויד.
 

הומור זה לא צחוק!

מי שתרגם את  המאמר לעברית הרג את הפואנטה!!  פשוט הרג אותה…

ומדוע? משום שהומור זה עניין רציני.

מיסטר בין
מיסטר בין (רואן אטקינסון). מקור: ויקיפדיה

קראתי בספקנות רבה את כותרת המישנה בעיתון – לא ידוע מי אחראי למותה של הבדיחה, האם פצצת האטום אחראית לכך, האם האינטרנט???

משהו שידר לי שיש כאן באג רציני וצריך לברר מה מקורו.
התלבשתי על מנוע החיפוש כדי לחפש את הכתבה המקורית  (Seriously, the joke is dead) וכמובן שלא הופתעתי לראות כיצד התבלבלו היוצרות בתרגום לעברית.
אין בכוונתי להשוות כאן בין התרגום לבין המקור אלא להרגיע את קוראי. נא לא להיבהל, הבדיחה לא מתה. אולי סגנונה השתנה.

בכתבה המקורית אומר וורן סנט ג'ון

"ההומור תמיד היה חלק אינטגרלי של החיים – לדוגמא, ביוון העתיקה היה מועדון של קומיקאים שנקרא קבוצה של 60 שנפגשה באופן קבוע במקדשו של הרקולס….
"יחד עם זאת, ימי הזוהר של הבדיחה הנרטיבית שכוללת פתיח מעין הכרזה על בואה, ידעה ימים טובים יותר. ימי הזוהר שלה היו שנות ה-50. היא הלכה ודעכה ואת מקומה תופסת הבדיחה הצינית. יש לכך מספר סיבות:

אנו חיים בקצב רצחני, בחוסר וודאות רבה, אין לנו זמן לנשום, אז למי יש זמן לשמוע סיפורים??? רוצים את העיקר בלבד. אז לומר שימיה של הבדיחה הגיעו לקיצם? הרי יש כאן בעייה של הבנת הנקרא!

ההומור השחור והאירוני, הומור שנועד כדי להתמודד עם מצבים  קשים, ולהקל על הסבל שלנו, בולט היום יותר מאי פעם. כל מה שהשתנה הוא, אם כן, השכיחות הגבוהה של ההומור השחור, הסאטירי, לעומת בדיחות האבסורד.

ג'ון מוריאל, שחקר את ההומור לאורך ולרוחב, מסביר את השינוי על בסיס כניסתן של נשים לעולם העבודה – גורם מלחיץ שמגביר את התחרות בין אלו ששואפים לטפס בהיררכיה הארגונית. ההומור משמש את המשתתפים בעולם התחרותי והמלחיץ – נשים וגברים כאחד.

האנתרופולוג אפטה היה בוודאי אומר שבעבר מי שקבע מה מצחיק היה הגבר.
נשים לא הצחיקו? שקר וכזב. פשוט לא נתנו להן הזדמנות להופיע במרחב הציבורי. כיום הן מופיעות כסטנדאפיסטיות בעולם המודרני, והן עושות את העבודה בכלל לא רע.

פרויד, מסביר כי מה שנחשב פעם לגורם משמעותי בצורך שלנו להתבדח היה כל דחף שהיה עלינו להדחיקו. כל מה שהיה בגדר טאבו במרחב הציבורי, משום שלא נכון היה לפרוק אותו בפומבי, אלא אם-כן הוא עוטה מעטה סגנוני של הומור.
הדחף המיני של הגבר היה אחד הגורמים הבולטים ביותר ליצירת בדיחות גסות לפי פרויד.

חוקרים פמיניסטיים עלו על האלמנט הזה. וכיום הם טוענים שאופי הבדיחה משתנה, הבדיחה עצמה לא מתה. וההסבר לכך הוא, שכולנו חייבים לתקשר עם הסביבה המיידית שאיננה המשפחה אלא סביבת העבודה. וכל מי שרוצה להיות בסדר עם אחרים, עושה זאת בדרך הומוריסטית. כיום לא רק הגברים זקוקים לבדיחה ככלי עזר; גם נשים מוצאות עצמן יום-יום באותם מצבי לחץ בעבודה.

בעצם, ימי הזוהר של הבדיחה המסורתית – בדיחת האבסורד, והבדיחה הגסה – חפפו את התקופה שבה האישה ישבה בבית. מדובר בעיקר בשנות החמישים. תקופה שהצמיחה את ז'אנר קומדיות המצבים, כגון "הכל נשאר במשפחה", שהמחישנ היטב את הסטריאוטיפ הנשי – אדית, אשתו של ארצ'י בנקר.
באותם ימים האישה הייתה צריכה להתנצל על כל דבר שהשתבש בחייו של הגבר, להתנצל שהיא מפריעה לו לקרוא עיתון, שהיא לא הספיקה להכין אוכל בזמן וכן הלאה. נטייה שהעניקה להומור שלה, שהיה מוגבל לחדרי חדרים, גוון של התנצלות, והפחתת הערך העצמי. והיא עשתה זאת מתוך אמונה ברורה שאכן היא האשמה.

אבן הבוחן לסגנון ההומור המקובל הוא קומדיית המצבים.
זהו ז'אנר טלוויזיוני שמיטיב לשקף את הסטריאוטיפ החברתי, את הקוד המקובל והאיקונוגרפיה החברתית של התקופה והחברה.
בקומדיית המצבים של שנות ה-90 ג'רי סיינפלד החל לעשות שימוש בהומור אישי – הומור הנבנה על תכונות של חבורת הרווקים שאיתם הוא חי. באופן מפתיע, זה גם הסגנון המסורתי של בדיחות הנשים.
אז איך זה שסיינפלד הצטרף לסגנון ההומור הנשי? זאת משום שזה הסגנון שנמכר בשנות ה-90 טוב יותר מהפורמט ההומוריסטי שנקבע על ידי העולם הגברי ששלט בתחום עד אז!!!

קומדיית מצבים חייבת למכור מוצר, בין אם מדובר במוצר מדף ובין אם מדובר בקוד תרבותי. בעצם, שני אלו תלויים מאוד זה בזה, ומוצר המדף הוא זה שחייב להימכר בכל מקרה!!
אז סיינפלד היה מי שחשף את הקוד התרבותי של שנות ה-90. קוד תרבותי שאומר שרווקים ורווקות מובטלים, אבל שניהם שווי ערך והזדמנויות, חיים בניו יורק בחוסר וודאות במנותק מההורים ומהמשפחה. שניהם חיים חיי רגע. נשים וגברים נחשפו באותה מידה לתלאות העיר הגדולה. נשים וגברים כאחד היו קהל הצרכנים של חברות מסחריות. כדי לשווק את הסחורה צריך קהל נאמן לסדרה.

לדאבוני, המאמר שתורגם לעברית והופיע הבוקר בעיתון החמיץ את הפואנטה בגדול.
לא הבדיחה מתה אלא סגנון ההומור הגברי שיצר פורמט של בדיחות גסות ואבסורדיות מת.
יחי הפורמט החדש המשקף שוויוניות בין המינים!

להלן שורת המחץ של המאמר, שאותה פספס מי שמתרגם אותו לעברית, ובזאת גם אסיים
"כן, ההומור הגברי שבק חיים בתהליך איטי ובטוח, במשך 30 השנה האחרונות – עד שיישר קו עם ההומור הנשי….."

לא רק שרון עשה זאת, גם נתניהו

זהירות: אל תיפלו בפח. היו רגישים לאפקט הרטוריקה הפופוליסטית, זו שמשמשת פוליטיקאים מנוסים בכדי לבנות אשלייה של מציאות עובדתית במטרה לשלוט בציבור. היזהרו מפני הגדרת מצב כ"נתון עובדתי אובייקטיבי". בידקו היטב את העובדות. קחו בחשבון שלכל הבניית מציאות יש מטרה: השגת תגובה ציבורית רצויה לאותו מנהיג פופוליסטי.

מאמר הביקורת המושכל של פרופ' יהושע גתי על ספרו של נדיר צור, העוסק ברטוריקה של מנהיגים ישראליים במצבי לחץ, בנוי על ההנחה שקיימת "סיטואציה", כמצב אובייקטיבי נתון. גתי מביע דאגה בספרו לגבי הרטוריקה בחברה הישראלית, ומעוניין להשיב את האמון שלנו בשיח הציבורי ובכוח השכנוע הארגומנטטיבי, להבדיל משכנוע פופוליסטי, הנפוץ בתוכניות אירוח."

אריק שרון
אריק שרון, יוזם תכנית ההתנתקות. קרדיט: ויקיפדיה

הבעיה נובעת מכך שהשאלה הבסיסית ששואל נדיר צור בספרו, אינה מעוררת הרהורים אצל גתי. השאלה: האם הרטוריקה של מנהיגים במצבי לחץ שונה מהרטוריקה שלהם במצבי שגרה?

ישנם טיפוסי מנהיגות שונים. אבל תמוהה בעיני הקביעה עצמה, לגבי מצבים שנקראים מצבי שגרה, ואחרים הנקראים מצבי לחץ, כאילו כך בנויה המציאות, כאילו המציאות היא נתון אובייקטיבי עובדתי.

בכנס בינלאומי שיתקיים באוניברסיטת קיימברידג' באוגוסט 2005, הוזמנתי להרצות על הרטוריקה של יאסר ערפאת על סמך מחקר שערכתי, שמסתמך על מאות מהודעותיו הפומביות של יאסר, שהופנו כלפי קהל מערבי מחד, וקהל פלשתיני מאידך, בתקופה של שנה מאז נוסדה הרשות הפלסטינית. ליתר דיוק, במהלך של שנה אחת שבה התגורר ערפאת באזורנו – עזה ויריחו (1.7.1994-30.6.1995).

לטענתי, השאלה הבסיסית שיש להשיב עליה, בטרם ניגשים לניתוח סגנון הרטוריקה של המנהיג, היא מה פירוש "מצבי לחץ"? [ובמחקר שלי אני שואלת קודם כל "מה פירוש שיחות שלום]"?

בעולמנו הדינמי חשוב כמובן להתמצא באסטרטגיות שכנוע שמנהיגים בני זמננו מתמחים בהן. נכון שטקס החתימה על הסכמי אוסלו בבית הלבן, ב-13 בספטמבר 1993, היא מצב עובדתי אובייקטיבי. אבל עדיין יש להתייחס לשאלה, "האם המנהיגים באותו אירוע חשוב והיסטורי, הגיבו למציאות אובייקטיבית, או שמא הם הגיבו למציאות מובנית? תהייה זאת נובעת מקביעה מלומדת, שלפיה רטוריקה היא קודם כל קונסטרוקציונית [בונה מציאות] ולא סיטואציונית [משקפת מציאות קיימת]"

הסבר:

לדעת חוקרי רטוריקה העוסקים במדינאות בת-זמננו, התשובה לכך לא כל-כך פשוטה ומובנת מאליה. כיום לא מקובלת התזה של חוקר הרטוריקה הידוע לויד ביצר, כתורה שאין עליה עוררין. יותר מקובלת התזה של ריצ'רד ואץ, רטוריקן העוסק בתפר שמחבר בין פוליטיקה ורטוריקה.

בשנת 1973 פרסם ואץ מאמר על "המיתוס של הסיטואציה הרטורית", ושם הוא טוען שמנהיגים פוליטיים נוטים בר לבנות/לייצר תחושת מועקה ודחק (exigencies), ורק אחר כך הם פונים לקהל, שתופס את המציאות לפי הבנייה מכוונת זו. בפנייה שלהם לקהל, המנהיגים מתייחסים ל"בעיות" ול"מצוקות" שהם נטעו בלב קהלם, במטרה להציע פתרונות מתאימים להבנייה.

הבנת הסיטואציה הרטורית הפכה למאוד נזילה בתיאוריה הרטורית של ימינו. רבים מזהירים מפני הסיכון שבהבנת מה שנחשב עד שנות ה-70 כ"סיטואציה רטורית" ונתפס כמציאות אובייקטיבית טעונת מתח וקונפליקט, כנתון אובייקטיבי. לפיכך, טוב נעשה אם נשים לב לשאלה התיאורטית שעוסקת ביחס שבין רטוריקה ומציאות ולא נתעלם ממנה.

האם רטוריקה היא באמת תגובה לקונטקסט עובדתי נתון? או שמא הסיטואציה [המובנית] היא זו שמזמינה את השיח? אם נלך לפי התזה של ביצר בלבד, עלולים אנו ליפול למלכודת ולחשוב בטעות שפוליטיקאים ומנהיגים לאומיים מגיבים למצבי לחץ; ושמתפקידם לספק תגובה "הולמת" למצב ולעצב את תפיסת הנסיבות האובייקטיביות. אם כך הדבר, האחריות המוטלת על כתפיו של אריאל שרון היא מזערית. הוא מגיב למצב של לחץ, שעוצמתו תלויה אך ורק בעיתוי של מאה הימים שלפני ההתנתקות מגוש קטיף, והוא פשוט מתאמץ לרכך עמדות וליצור תפיסה הגיונית ואוהדת כלפי תוכניתו. בקיצור, לפי תפיסתו של לויד ביצר, מצב הדחק היא סיטואציה אובייקטיבית, ולשרון אין כל שליטה עליה, לא הוא האחראי לגבי טבעה.

ואץ חולק על כך וטוען שהסיטואציה הרטורית היא מיתוס

אין סיטואציה שטבעה עצמאי לחלוטין ובלתי תלוי בתפיסותיו של מי שמפרש אותה ומציג אותה לעולם, באמצעות אסטרטגיות רטוריות שבהן הוא בוחר להשתמש מסיבות השמורות עימו.

תובנה זו מעמידה את התיזה של "מצבי לחץ" במצב בעייתי. האם מצבי לחץ טבועים בסיטואציה?
לדעת אלו שחולקים על לויד ביצר, התעלמות משאלה זו מעמידה את התיזה של "סגנונות נאום במצבי לחץ" בבעיה.

פוליטיקאים מגיבים למצבי לחץ, אבל קשה להאמין שהם גם חפים מיצירת אשלייה של מצבי לחץ.

"האיום הגרעיני" מהווה דוגמא ליצירת מצבי לחץ בסדר גודל עולמי. הנשק הביולוגי ש"נמצא בידיו של סדאם חוסיין" היווה כלי רטורי מצוין לשם יצירת תחושה של "דחק", וכמובן שהדבר הצדיק דיון בטיפול שורש בבעיה.

מה שטוענת האסכולה שאינה מזדהה עם מצב לחץ "נתון", הוא שפוליטיקאים מנוסים יודעים, קודם כל, כיצד להשתמש בכח הארגומנטציה בכדי לבנות את הסיטואציה הרטורית. אם כך עלינו לדייק ולומר שלפי זרם חשוב זה של חוקרי הרטוריקה הפוליטית בת-זמננו, המשמעות, התחושות והמצב עצמו נוצרים באמצעות כח השכנוע. כלומר – הסיטואציה עצמה היא תוצר רטורי. אין "בית גידול סיטואציוני" נהפוך הוא – הכל דיבורים! (תרתי משמע)

עדכון מאוחר – מנובמבר 2020. ההסבר לגבי הבניית מציאות להבדיל מעובדה היסטורית אובייקטיבית, מוביל למסקנה שנתניהו אינו חף מהבניית מציאות גם כיום. באמצעות רטוריקה פופוליסטית הוא מבנה את המציאות. הוא מציג אותה כאילו היא נתון עובדתי אובייקטיבי. וכך התגובה שלנו כקהל היעד לנאומיו, היא למעשה תגובה לסיטואציה שנוצרה על ידו באמצעות מילים ורטוריקה פופוליסטית. וכל זאת על מנת לשלוט בציבור.

ירושלים של זהב הוא לא רק שיר

הוא נטוע עמוק בזיכרון העממי ואין כוח בעולם שיוכל לערער עליו –  הוא חזק כמו סלע איתן. השיר, ירושלים של זהב...

דוגמא מוזרה קצת למתח שבין מיתוס והיסטוריה עובדתית הוא מה שידוע לנו על מקורם של לחנים.
בדרך כלל ויכוחים ניטשים על אירועים, פרטים מאירוע, היה או לא היה וכדומה.

בכל מקרה, כשרוצים לא לדעת אמת אחרת (הרי הכל יחסי), והתחושות באות מלמטה, מהעם, אין כוח בעולם שיכול לפגוע באמונה הרווחת שתומכת בגרסה ספציפית כאילו זאת האמת. המיתוס זהה לעובדה היסטורית. את אף אחד זה גם לא מעניין אם ישנה גרסה מתחרה.

ירושלים של זהב
ירושלים של זהב. סינגל בביצוע שולי נתן. קרדיט: ויקיפדיה

שירה של נעמי שמר, ירושלים של זהב, שאותו הלחינה וכתבה במיוחד לכבוד הניצחון של מלחמת ששת הימים ב-1967, הפך לאחרונה לעוד סקופ שיישכח עד להופעתו של הסקופ התורן הבא; ובכל זאת הוא משאיר טעם רע בפיהם של רבים ממוקירי זיכרה.

הדרך שעבר הלחן, ידועה. אך הדרך בה פורסמה הידיעה היא הדבר המעניין. אם בשנת 2000 היה מישהו שעלה במקרה על הדמיון שבין הלחן הישראלי לבין הלחן הבסקי ושתק (או שהשתיקו אותו), הרי שב-2005 יצא השד מהבקבוק בסיועו של תחקירן מעיתון הארץ. זהו שד סקופי, ובין אם תרצה או לא תרצה, הוא מושך תשומת לב ומפר את שלוות הנפש בעיתוי כל כך סמבולי, ערב יום הזיכרון לחללי מלחמות ישראל, כולל אלו שלחמו על שחרור ירושלים במלחמת ששת הימים. (אני אפילו לא רוצה לחשוב במונחים של תיאוריית הקונספירציה).

ובכן, יש לחוקרי המיתוס חדשות עבור כל מי שחושב שההשוואות וההוכחות למיניהן תתרומנה במשהו לעמעום זכרה של נעמי שמר בקרב העם. זה בכלל לא יעזור. לא סקופ, ובודאי לא הוכחות מדעיות של חדי שמיעה ואנשי מקצוע למיניהם. לא יעזרו שמות של פרופסורים למוזיקולוגיה וגם לא לינקים ללחן של השיר הבסקי.

נחמד שיש על מה לדבר במשך היום. נחמד עוד יותר כשהידיעה מופיעה, בעקבות החשיפה בהארץ, גם בעיתון האלקטרוני ואפשר לשלוח תגובה, טוקבק. אבל התגובות מדברות בעד עצמן. אין אפילו קומץ של מגיבים שמוכנים להקשיב בכלל לדברי המלומדים והידענים למיניהם. זה בכלל לא רלבנטי. אדרבא, מי שמצוטט כיום כתורם לדיון על "חטאה" של נעמי שמר, פוסל במומו, בעיניהם של מעריציה של נעמי שמר. הוא מסתכן בשמו הטוב לא משום שהוא עשוי להיחשב כאנטי ציוני. הוא מסתכן משום שהוא פוגע במה שנחשב כיום כנכס היסטורי.

נעמי שמר היא נכס היסטורי. כמו שביאליק הוא נכס היסטורי בעיני חלק מהעם גם בימינו. את הדבר הזה אי אפשר לשנות באמצעות עובדות חדשות או במורא או במופתים. (יש שיר כזה, "אלף כבאים לא יצליחו לכבות אותי…" של להקת כוורת).

אלו הם הכללים הבלתי כתובים של המיתוס המודרני. כשהוא נוצר, מומצא או מגיח ממוחם הקודח של זרם, שמצליח למסדו ולהקנות לו צביון היסטורי, מאותו רגע הוא חלק מזהות. אין לו חיים משלו. הוא איננו בר-מיקוח והשוואות. (אני מעזה אפילו לומר שגם ה"וידוי" של שמר לגיל אלדמע לא מזיז למוקירי זיכרה).

זהותנו קשורה לרפרטואר השירים של נעמי שמר. נקודה. בחגים במועדים ובעונות השנה, בימי הולדת בטיולים ובחשיבה שלנו יש הרבה מהתכנים והלחנים שלה.

הרגשות חזקים יותר מכל הגיון; החסינות של המיתוס המודרני חזקה לאין ערוך בהשוואה לכל "עובדה" היסטורית. על עובדות מתווכחים; על מיתוס לא.

לכן, אין אפילו טעם לנסות לגרור לויכוח את מוקיריה של נעמי שמר ויצירתה, חבל על הזמן והאנרגיה.

 

חרם על מוסדות אקדמיים

 
אין פלא שהחרימו את אנשי האקדמיה בשתי אוניברסיטאות.
 
המצפון הבריטי והאירופאי פועל על פי הרגש שמטפחים הפלסטינים במסעות ההסברה שלהם בעולם.
 
חוויה אישית טראומתית למדי תמחיש את הדברים.
 
מאז יוני 2000 השתתפתי מספר פעמים בכנסים בינלאומיים שנתיים של האגודה ל"היסטוריה של מושגים פוליטיים וחברתיים". הרציתי בכל כנס וניתן לי מעמד שווה כמו לכל המרצים שמגיעים לכנסים מן הסוג הזה.
 
בכנס שנערך באמשטרדם בתחילת יולי 2002, חוויתי חוויה שלא תישכח מלבי זמן רב. הכנס נמשך שלושה ימים, ובכל יום התקיימו ההרצאות בכנסייה אחרת באמשטרדם. שובצתי במושב הראשון ביום הראשון לכנס. הוצגתי בפני הקהל כנציגה יחידה מישראל, מאוניברסיטת בר-אילן. כתוספת לדברי ההקדמה האלו, פתחתי את הרצאתי במילים: "אני מגיעה ממדינה שמוכרת בשם "ארץ זבת חלב ודבש", ולאחר מכן הצגתי את נושא ההרצאה והמשכתי בפרזנטציה עד סיומה. בסיום הפנל ישבנו עמיתי ואני ליד שולחן מול הקהל, שאלו אותנו שאלות ענייניות, השבנו עליהן וחזרנו למקומותינו.
 
המשתתפים הקבועים בכנסים אלו שוחחו אתי בהפסקה והשבתי לשאלותיהם, כדבר שבשגרה.
 
למחרת בבוקר, הדלקתי את הטלוויזיה בחדרי שבמלון כדי להאזין לחדשות באנגלית – BBC WORLD- שמעתי דיווח ישיר ממקום הפיגוע בירושלים. פיגוע קשה, הרוגים, פצועים והשדרן מבהיר למאזינים בשפה האנגלית היכן התרחש הפיגוע, מה מצב הפגועים, מי לקח על עצמו אחריות וכן הלאה.
תוך זמן קצר העלו לשידור את אריק שרון, שהגיע למקום הפיגוע דבריו, שנאמרו בעברית, תורגמו על ידי השדרן לאנגלית. נדהמתי!! הוא השמיע את דבריו בעברית בלבד!! הכיצד זה לא הבהירו לו שעדיף להשמיע דברים בשפה האנגלית? אפילו אנגלית עילגת (כמו זו של ערפאת) הייתה עדיפה על עברית, בשעה שהמאבק העיקרי שלנו בעולם הוא על ההסברה. איזה אפקט יש לעברית לעומת מלים הנאמרות בשפה מוכרת כמו אנגלית!?
 
אותו בוקר התכנסנו כרגיל באחת הכנסיות לשמוע עוד סדרה של הרצאות בפנלים שנקבעו לאותו יום. זה היה יום שני לכנס, איש לא דיבר על החדשות המזרח התיכון. את מי זה עניין? איש לא ניגש אלי לשאול שאלות. גם עמיתי שהכירו אותי מכנסים קודמים, גם קהל ששמע אותי יום קודם בפנל הפתיחה של הכנס התעלמו לגמרי מכך (שידור תמונות הזוועה נמשך עד שעות הערב המאוחרות)…. זה כאב!!!

הדקות והשעות נקפו, עד שבאחת מהפסקות הקפה ניגשה אלי אישה מן הקהל ושאלה אותי איך אני מרגישה. מרוב התרגשות לא ידעתי מה לומר לה, האם היה עלי לומר שאני מאוכזבת מעמיתי, אנשי אקדמיה מכובדים, שכלל לא הטריחו עצמם לומר לי שהם שמעו על הפיגוע בישראל ומשתתפים בצערי כישראלית? אני הודיתי לה על הדברים החמים ושמרתי את האירוע בזיכרון הפרטי שלי.
 
ואמנם, שנה לאחר מכן, בקיץ 2003 הוזמנתי לכנס בבילבאו, ספרד (חבל הבסקים). אירוח מכובד מאוד כמו שרק הבסקים יודעים להפיק. באמת מעל ומעבר!! התמזל מזלי ובמקביל לימי הכנס התרחש אירוע מיוחד במסגרת שיחות השלום בין ישראל והפלשתינים – לחיצת יד היסטורית בין אריק שרון לבין מחמוד עבאס (אבו מאזן) ב-2.7.2003, בירושלים. האירוע צולם על ידי רשתות הטלוויזיה והופיע בכל העמודים הראשיים של העיתונות בספרד. שני האישים, אבו מאזן ושרון לוחצים ידיים. כן – עמיתי חיכו בלובי של המלון באותו ערב לכל אלו שרצו לצאת לארוחת ערב. כשראו אותי לחצו את ידי בחמימות וברכו אותי ואת הצעד המבורך של אריק שרון. ולא רק זה, חלק מהם סיפרו ש:יש להם קרובים בישראל… ירושלים.. פתח תקווה… תל אביב.". לא ידעתי שיש יהודים בין עמיתי אלו. ראו איזו צביעות!!!
 
וכעת המצטדקים הבריטים מחרימים את אוניברסיטת בר אילן משום שהיא מפקחת על תוכניות לימוד במכללת יהודה ושומרון (על חלק קטן ביותר מתוכניות הלימוד, עד שהמכללה תצא לעצמאות מוחלטת). הם מחרימים את אוניברסיטת חיפה משום שיש שמועות שהאוניברסיטה מתכוונת לפטר את אילן פפה, שדיעותיו הפוסט ציוניות נוטות מאוד לקיצוניות השמאלנית, ומשום שהאוניברסיטה פסלה עבודת מאסטר שעסקה בטבח בטנטורה בשנות ה-40.
(בהערת אגב אוסיף, שהוזמנתי להרצות באוניברסיטת קיימברידג' באוגוסט 2005, ונושא המחקר שלי – הרטוריקה של יאסר ערפאת מאז הגעתו לעזה ב-1994 – איזה מאמצים עשה בהודעותיו הפומביות כדי להיראות אמין. – אני חוששת להופיע שם כנציגה של אוניברסיטה מוחרמת, ועוד יותר בגלל נושא המחקר שלי)
 
אני מצטרפת לדברים שקראתי הבוקר בעיתון הארץ – שם נשאלה השאלה, מדוע לא נוקטים אותו יחס כלפי אוניברסיטאות פלשתיניות בגדה המערבית שבהם שולט החמאס, הידוע בעולם כתנועה מוסלמית טרוריסטית?
 
הפואנטה שלי היא זו –
איפה ואיפה יש. בכל הדבר הזה אשם מערך ההסברה של ישראל שהינו כושל ביותר. מול השפה העשירה של הפלשתינים, שאותה הם לומדים מגיל אפס, ומצליחים להעביר מסרים שקריים מבלי ש"ייתפסו על חם" דווקא בזכות טכסיסנות רטורית זו, יש לומר שאנחנו הישראלים יוצאים כמפסידנים גדולים.
לא חסרים לנו פוליטיקאים שיודעים להדגים ברטוריקה שלהם שכנוע דמגוגי, ובכך לסמם את הציבור ולמכור "לוקשים" לכל מאן דבעי.
איפה הם כשצריך אותם במערך ההסברה? מדוע ראש הממשלה מדבר למיקרופונים של סוכנויות טלוויזיה זרות בעברית? דווקא אז הוא נזכר שזו שפת הקודש ורק היא תתאים לנסיבות?

ולעמיתי באקדמיה אפשר לומר רק זאת – במאבק הזה לא ננצח בזכות "יושרה" "אמת" "הסברים". במאבק זה ננצח רק אם נדע לגייס דמגוגים שלא משנה מה יאמרו, העיקר שיידעו איך להציג את הדברים בשפת הדמגוגיה, כך שייראו משכנעים!!!

כנס שנתי-ארצי באוניברסיטת בן גוריון בבאר שבע

חג הפסח מתחבר אצל חלק מאיתנו לקניידלך וגפילטה פיש, אפיקומן ומשפחה….

חלק מאיתנו מצפים לחול המועד ולחופשת האביב כדי לשאוף אויר ולטייל….

גם התייר הישראלי לא יפספס את טעם החג ובוודאי יחפש כתובות של  מרכזי חב"ד כדי להצטרף ל"אחד מי יודע" בחברותא.

אצלי מתקשר חג הפסח לעבודה, לא במטבח כי זה קיים תמיד, אלא עבודה שמקיימת את האמירה הידועה – Work before pleasure . אמירה שמתחברת מבחינתי, בחג הפסח, לא לפסוק "מי שטורח בערב שבת אוכל בשבת" (אולי בעקיפין דווקא כן.) אמירה שמתחברת למסורת שהונהגה מזה תשע שנים בברנז'ה האקדמית שלי, חוקרי תקשורת: לקיים מיני-סדר ולערוך שולחן לפני החג הרשמי באירוע שנתי שכל כולו מוקדש לחקר התקשורת.

סמל האגודה הישראלית לתקשורת
סמל האגודה הישראלית לתקשורת. קרדיט: אתר האגודה.

הכנס השנתי ה-9 של האגודה הישראלית לתקשורת, מתקיים השנה מחר, יום ד' (20.4.2005) באוניברסיטת בן גוריון.

בין המשתתפים – פרופ' יחיאל לימור, פרופ' דפנה למיש, פרופ' סם לימן-וילציג, פרופ' חנה אדוני, פרופ' רפי כהן אלמגור, פרופ' עקיבא כהן, פרופ' גבי ויימן, פרופ' דן כספי, פרופ' דב שנער ואחרים.

אני ממליצה להגיע כדי לשמוע את הרצאת האורח של הרמטכ"ל רב-אלוף בוגי יעלון בנושא "יחסי צבא-תקשורת" בשעה 9:45 (אולם זוננפלד, קריית האוניברסיטה, באר שבע), וגם לדיון בשולחן עגול על ספר שבנוי על מחקר – טלפופוליזם: מדיה ופוליטיקה בישראל (באנגלית),  מאת יורם פרי, ודיון נוסף בשולחן עגול על ספרם של ענת פירסט ואלי אברהם – ייצוג התקשורת הערבית בתקשורת העברית: השוואה בין סיקור יום האדמה הראשון לבין סיקור אינתפאדת אל אקצה.

להלן רשימת נושאי המושבים:
אייקונים נשיים בתקשורת הפופולארית בישראל
פרסומת ותקשורת
מחקר דימויים בתקשורת
תקשורת כתרבות וכטקסט
תקשורת פוליטית
תקשורת בין נורמות של חברה לנרטיבים של קהילה
תקשורת וטכנולוגיה
חומות וגשרים דיגיטליים: טכנולוגיות תקשורת חדשות, דיאלוג ותהליכי שלום.
תקשורת ופוליטיקה בישראל: שינוים לאורך השנים
שיח ורטוריקה (במושב זה אני משתתפת).

ואסיים בברכת חג פסח שמח וחופשה נעימה לכל חברי, ידידי, מכרי וקוראי רשימותי

רוצים להמר?

במהלך החודשים האחרונים ובמיוחד בשבועות האחרונים, אנו מוצפים בפרסומות וכתבות יח"צניות של הקבוצות המתחרות על התואר הנכסף – זכיינית ערוץ 2 החדש.

אפרים סידוןכתב פעם:
במדינת חנטריש לא מזיז לשום איש…
כבוד השר לא מרגיש… החוק הוא גמיש.

אך היא ממשיכה לנוע,
לא מגיבה, לא עונה,
בין הסיכוי לייאוש,
בין הסכין ליונה. (סידון, מעולם לא היה מצבנו, עם עובד, 2003).

מעולם לא היה מצבנו
אפרים סידון, מעולם לא היה מצבנו. עם עובד

השבוע יבחרו הזכייניות שישדרו בערוץ 2 ב"מתכונת חדשה" –
השאלה הגדולה היא…. מי יהיו שתי הזכייניות המאושרות?

זה באמת לא צריך להזיז לאיש. המדינה תמשיך להתנהל ולא משנה מי שתיזכה בתואר "זכיינית" של ערוץ 2 ;

גם הבגצ"ים שעוד יוגשו יישכחו במהרה.

שהרי הזכייניות הן חברות מסחריות שמניותיהן מחליפות ידיים בקצב מסחרר. הקבוצה שנקראת קשת, למשל, איננה אלא מקבץ של בעלי מניות כגון: קוקה קולה, אלכס גלעדי, חיים סבן, בנק לאומי, ואחרים.
הרי עד לא מזמן גם למעריב ולידיעות היו מניות בחברות הזכייניות.

השאלה שכן צריכה להזיז לנו, למרות שאנחנו קיבלנו תואר של "מדינת חנטריש", היא מהי "הרחבת הדעת" שנזכה לקבל במסגרת שידורי ערוץ 2 החדש – מהו החזון של מוטי שקלאר, מנכ"ל הרשות השניה לגבי ערוץ 2 החדש, והאם יצליח ליישם את חזונו?

שקלאר שאף לשדרג את ערוץ 2, לאפשר לנו ליהנות מערוץ 2 חדש שיש בו 2 שיפורים מתבקשים.
ראשית – הגדלת מכסות ההפקה המקומית יחסית למה שהיה נהוג עד כה;
שנית – חידוש נוסף, המבוסס על "תפיסה רב-תרבותית" לגבי נושאים, תכנים ובעיקר ייצוגים בתוכניות וגם במצבת כוח האדם של הרשות השנייה.
חידוש זה מבוסס על לא פחות ולא יותר מאשר מחקר שהוזמן על ידי הרשות השניה, ושממצאיו הראו בעליל עיוותים בייצוג קבוצות מיעוט בערוצים המסחריים, 2 ו-10, בשעות צפיית שיא. המחקר גם מראה שאם קבוצות מיעוט (ולא ניכנס לפרטים, אך אפשר לנחש במי מדובר) מיוצגות בתוכניות החדשות והאקטואליה, אזי הן מופיעות במרבית המקרים בקונטקסט שלילי.

שאלת השאלות היא, האם יצלח בידי מועצת הרשות השניה להשפיע גם במובן של "רב תרבותיות" על דמותו של ערוץ 2 החדש, באמצעות תנאי המכרז על ניסוחיו היבשים והביורוקרטיים?
האם נהיה עדים, כבר בקרוב, לשינוי פרופיל הדמויות המוקרנות על המסך בשעות צפיית שיא כיום, דהיינו, גברים יהודים, חילונים וותיקים, מחציתם אשכנזים?
האם יצלח בידי מועצת הרשות השניה לגרום לכך שגם ערבים ועולים חדשים, ואפילו חרדים, יהיו מיוצגים באופן הולם בתוכניות דרמה, אירוח ושעשועונים?

לאחר כל ההצהרות והדיבורים על "תפיסה רב-תרבותית" בתקופת הזכיינות הבאה (10 שנים!) של ערוץ 2, נותר לכולנו רק להמר…..

זונות – כן; עצובות – לא בהכרח….

א.
לאחר מאה עמודים והנאה לא קטנה בכל זאת צפה ועלתה במוחי מחשבה מטרידה שמקורה בביטוי שבכותרת הספר – "הזונות העצובות."

קרדיט: אתר עם עובד.

שאלתי את עצמי –

האם הן באמת עצובות, הזונות?

האם הזונות של גיבור הספר היו עצובות?

האם זה סתם כינוי חיבה?

האם הביטוי הוא תלוי-תרבות, מיתוס פופולרי שאומר שזונות הן נשים עצובות?

הרי לא יכול להיות ש"כל" הזונות עצובות….

מישהו שמע על קסווירה הולנדר? היא בודאי לא הייתה "זונה עצובה."

Credit: Wikipedia

ב.
הכירו את מי ששברה את המיתוס והראתה ש"המלך הוא עירום," האישה שפרסמה טור קבוע במגזין פנטהאוז הניו-יורקי, כתבה ספרים על המקצוע העתיק ביותר בעולם מתובלים בהומור קליל והמשיכה עד לאחרונה בהפקת מחזות תיאטרון גורפי קופות באירופה.
אישה זו החליטה בשנות ה-70 לעשות מעשה. היא גוללה בפניה קהל כלל עולמי, ועדיין מגוללת בפנינו, את מה שנסתר מעיני הציבור, ונשאר בדרך כלל מאחורי הקלעים. זאת היא עושה מזווית הראייה האישית שלה, באמצעות ספרים, מחזות והרצאות מוזמנות.

ג.
תיעוד שנעשה מזווית ראייה של אחרים הוא אחת הסיבות לפריחתם של מיתוסים פופולריים.
תיעוד מזווית ראיה אישית, גם אם אינו חף מסובייקטיביות ועיוותים, עשוי להפוך לציון דרך בחשיבה שלנו על המיתוס הפופולרי, בתנאי שהוא נעשה בוירטואוזיות.
זה מה שעשתה קסוויארה הולנדר.

ד.
מה מיוחד באישה זו שרבים ראו בה את הכוהנת הגדולה, ה"מאדאם" בעלת ההשפעה שסובבה את העיר ניו-יורק סביב האצבע הקטנה שלה? יש אומרים בציניות שכאשר ועדת קנפ שעסקה בשחיתויות הורתה לקסביירה לעזוב את העיר ניו יורק, הכבוד שרחש לה הציבור אילץ את הועדה להיזהר בניסוח ההחלטה המשפטית ועל כן נכתב בה שהועדה "מזמינה" את הולנדר לעזוב את העיר ניו-יורק.

ה.
מי שכתב עליה ידע לחפש בביוגרפיה שלה את "הילדות העשוקה" כדי לתרץ את ה"הידרדרות" שלה ל"זנות". סיפרו שבילדותה, מלחמת העולם השניה, היא התגוררה עם אמה, בנפרד מאביה, במחנה מעצר יפני באינדונזיה. אביה היה כלוא במחנה מעצר אחר ושימש כפסיכיאטר ראשי של בית החולים. לאחר המלחמה, שוחררה המשפחה ממחנה המעצר ועקרה להולנד, שם גילתה קסביארה את כישרונה הספרותי והחלה לערוך את עלון בית הספר בו למדה.
גם יוצרי המיתוס של "המאדאם" אינם יכולים להסתיר את העובדה שאשה נפלאה זו החלה את דרכה בעולם המשוחרר שבו היא נחתה, כמזכירה כישרונית שהוכתרה בהולנד כאחת המזכירות המעולות ביותר של העשור.
העובדה שהיא השתכרה מעט מאוד, וגם משבר בתחום האהבה חברו יחד ואותה נערה מוכשרת החלה לספק שירותי מין כדי לקיים את עצמה בכבוד (אני מתנצלת מראש בפני מי שלא נוח לו עם המשפט הזה).

ו.
חשוב להדגיש כאן שיצר ההרפתקנות של קסוויירה הוביל אותה למקומות שאנשים ההולכים בתלם אינם מגיעים אליהם. היא כמובן לא הייתה עצובה. (כמובן שזה יכול היה להיגמר אחרת…)
מגזין פנטהאוז הכתיר אותה כאחת מבעלי הטורים המצטיינים והחשובים ביותר במשך תקופה של עשרים שנה מאז החלה הולנדר לפרסם את הטור השבועי שלה.
אשה זו התפרסמה ברחבי העולם. הוזמנה להופיע בתכניות אירוח טלוויזיוניות בלונדון, פריס, בלגיה והולנד, הוזמנה להרצות באוניברסיטאות ובפני קבוצות פרטיות או עסקיות. היא הרצתה בפני הקונגרס העולמי לסקסולוגיה במקסיקו סיטי וגם בירושלים, ולבסוף קבלה רשות לחזור לארה"ב, שם המשיכה להרצות בערים כגון ניו יורק, וושינגטון סן פרנסיסקו ועוד. היא אישיות טלוויזיונית מאוד מבוקשת שמאחרים כגון לארי קינג, סאלי ג'ס רפאל וסלינה סקוט בונים את תוכניות שלמות סביבה.

ח.
גולת הכותרת היא שהספר שכתבה, The Happy Hooker היה לרב מכר שנמכר בעשרות מיליוני עותקים ותורגם בשנות ה-70  ל–15 שפות שונות. לגל הצלחה זה נוספו עוד כתריסר ספרים חלקם פרוזה וחלקם תיעודיים.

ט.

מסקנה בלתי נמנעת: סטיגמה היא סטיגמה היא סטיגמה.

באף אחת מהביקורות על ספרו של גרסיה מארקס לא מצאתי התייחסות לביטוי "עצובות," הסבר כלשהו, או תהייה. האנושות פשוט אינה מסוגלת להתבונן במקצוע העתיק בעולם בעיניים אובייקטיביות.
וסופן של נשים עובדות אלו הוא על-פי-רב לשאת סטיגמה חברתית של "זונה עצובה."

אינטימיות, קירבה ואשליה של חשיפה אישית – מתכון מדויק לנצחון פוליטי

איך הגענו עד הלום? מתברר שיש קשר הדוק בין המדיה האלקטרוניים לבין הפופולאריות של אנשי דת ופוליטיקאים כאחד, במאה ה-21.

הנאום בעידן המדיה הפופולריים הוא אומנות של הסתרה וערפול שאינו מתיימר אפילו לשכנע דרך ההגיון, אלא מכוון לגרום לקהל היעד תחושה של נינוחות. קהל היעד מקבל יחד עם המסר גם חשיפה אישית ואינטימית של הנואם. אין ספק – הטלוויזיה הגדילה לטפח סגנון נאום שכזה. זה הסגנון המנצח.

נתחיל בשידורי הדת הטלוויזיוניים

שידורי הדת הטלוויזיונים כבר מזמן כבשו את מסך הכסף בארה"ב. ערוצי הקודש הללו מוגשים בפורמט מסחרי מזה שנים. הם מאוד פופולריים וגדולתם נובעת מעצם יכולתם לספק צרכים שונים ומגוונים של קהלי היעד. הנואמים בערוצים אלו למדו את המדיום הטלוויזיוני על היבטיו השונים באופן יסודי ביותר. הם עשו שיעורי בית בעזרתם האדיבה של מחקרי תקשורת המתמקדים בקהלי יעד וצרכיהם.

הסטטיסטיקה מראה שאחוז הנחשפים לערוצי הקודש בארה"ב עולה משנה לשנה ובמחקרים תופסת תופעה זו מקום חשוב החורג מגבולות דיציפלינה זו או אחרת.
לפי מחקרים על תקשורת המונים, שידורי הדת עונים על צרכים מגוונים. הנה העיקריים שבהם: צרכים של אזרחים בעלי תודעה דתית עמוקה; חילוניים הנהנים מכך שתכני ערוצים אלו פחות ממוסחרים מהערוצים החילוניים; צופי טלוויזיה משועממים המחפשים לעצמם מפלט בתכנים "אחרים" בסיומו של יום מייגע, כשהנפש צמאה לתפריט מעט יותר רוחני.

יוחנן פאולוס השני
יוחנן פאולוס השני. קרדיט: ויקיפדיה

גם יוחנן פאולוס ה-2 הכיר את כללי המשחק הטלוויזיוניים. וכך כותבת לילי גלילי בהארץ:

לד"ר מייקל מאייר, שהתחנך באוניברסיטה קתולית באוסטריה, יש הסבר נוסף לפופולריות הגדולה של יוחנן פאולוס ה-2. 'הוא היה האפיפיור הראשון של עידן הטלוויזיה ומומחה גדול לשימוש במדיום הזה. הוא היה מצוין בלהיות אפיפיור – אך גם בלשחק את האפיפיור.'

נעבור לסוגייה המאוד רלוונטית כרגע – אופי הנאום הפוליטי בעידן הטלוויזיה.

התופעה מתוארת במספר מחקרים אקדמיים החל מספרה המבריק של קת'לין ג'מייסון
Kathleen Hall Jamieson, Eloquence in an Electronic Age (Oxford University Press, 1988; 1990) 313 pages. וכלה במחקרים עכשוויים העוסקים בהוויה הישראלית – כגון – הטלה-פוליטיקאים  (ספרה המרתק של אורית גלילי). "טלפופוליזם" (באנגלית) מאת יורם פרי, הוצאת אוניברסיטת סטנפורד, גם כן מגולל בפנינו את הקשר בין המדיה והפוליטיקאים בישראל מאז ימיו של בנימין זאב הרצל.

אבל ספרה של ג'מייסון, היה הסנונית הראשונה בסדרה ארוכה של ספרים שמתארים את ההשלכות והשינויים המתרחשים בימינו בזירת הנאום הפוליטי. בין השאר, הניתוח שלה רלבנטי גם לבחינת הפופולריות של אנשי ציבור מרכזיים בעידן הטלוויזיוני ובכללם אנשי דת דגולים.

ג'מייסון ממשיכה לעסוק באינטנסיביות בסוגיית הקשר בין המדיה האלקטרוניים לבין סגנון הנאום הציבורי-פוליטי. מחקריה ומאמריה המדעיים עוסקים בדרך כלל בשימוש במדיה האלקטרוניים בארה"ב על ידי נשיאים, החל מהנשיא רונלד רייגן וכלה בנשיאים קלינטון ובוש. ספרה זה ראה אור ב- 1988 אבל הוא עדיין נחשב לקלאסיקה בתחום זה.

ג'מייסון הייתה הראשונה שהצביעה על השינויים שחלו בנאום הפוליטי בעידן האלקטרוני, כפועל יוצא של שינויים שחלו בקהל היעד המודרני, קרי, קהל היעד של המדיה האלקטרוניים.

מדובר בקהלי יעד שמיומנות ההאזנה שלהם לנאומי כיכרות זרה להם לחלוטין. קהל היעד של כל איש ציבור בנוי כיום ברובו מבני אדם שהתחנכו לעכל מסרים המוגשים לו דרך המדיה האלקטרוניים, ובעיקר הטלוויזיה המסחרית. קהל זה מסוגל לעקוב בקלות אחר נואמים ונאומים הממלאים אחר הסטנדרטים והפורמט של אמצעי תקשורת המונים. נאומים שאינם בנויים לפי אמות המידה של טיעון ומבנה הגיוני שעליהם מבוסס נאום מסורתי מבית היוצר של הרטוריקה הקלאסית.

בעידן השיא של נאום הכיכרות, הנואמים השקיעו את זמנם בהגדרת מונחים והקפידו לפרט בפני קהלי היעד שלהם את האלטרנטיבות והאפשרויות, לפני שקיבלו החלטה על מדיניות. בעיתות של שגרה היה מקובל לבחון במהלך הנאום כל אחת מהאלטרנטיבות תוך התייחסות לטווח רחב של ממצאים, ולהיזהר שלא ליפול למלכודת של חזרה על שגיאות העבר. נאום פומבי באותה עת היה "נאום חוצב להבות."

הנאום בעידן המדיה הפופולריים הוא אומנות של הסתרה וערפול שאינו מתיימר אפילו לשכנע דרך ההגיון, אלא מכוון לגרום לקהל היעד תחושה של נינוחות. קהל היעד מקבל יחד עם המסר גם חשיפה אישית ואינטימית של הנואם. אין ספק שהטלוויזיה הגדילה לטפח סגנון נאום זה.

לפי ג'מייסון, מאפייני הנאום הפומבי בימינו (היא מתייחסת כאמור לפוליטיקאים בלבד), כוללים אימוץ נרטיב בסיסי מקובל, וצורות שכנוע המבוססות על הסתרה מצד אחד, ושימוש בדימויים ויזואליים ממשיים או מובנים, מצד שני. נוצרת אווירה של קצביות  ולא של טיעון משכנע; של סיפור אישי ולא מחקר סטטיסטי מבוסס.

לטענת ג'מייסון, השינוי הבולט ביותר מאז הנאום המסורתי איננו אילוצים של אימוץ הכללים החדשים על ידי הדובר; קהל היעד הוא זה שעבר טרנספורמציה במישור של קליטת מסרים. קהל היעד מתורגל היטב בקבלת מסרים בפורמט הטלוויזיוני. יתרה מכך,  ציפיותיו של קהל היעד המודרני למצוא פורמטים אלו על גבי מסך הכסף רק הולכות ומתגברות. מי שמשכיל למלא ציפיות אלו יוצא מנצח. כך נוצר מעגל קסמים תפיסתי שלדאבוננו יוצר האחדה: "קהל המונים" (עם או בלי קונוטציה שלילית).

בתמצית, ג'מייסון טוענת שהטלוויזיה שינתה את אפיוני הנאום הציבורי-פוליטי, כך שגם קווי המיתאר המקובלים של אומנות הדיבור השתנו.
יוצא מכך שנואמים, החל מרונלד רייגן וכלה בנשיאים של ימינו (כיום ב- 2020 הנשיא טראמפ הוא דוגמה טובה), נחשבים כ"אומני הנאום הפומבי" בעידן הטלוויזיה משום שהם יודעים כיצד לנצל את רגשות הקהל, להשתמש בנרטיבים מקובלים, להיפתח באופן אישי בפני הקהל ולהפעיל קסם אישי עד כדי סימום הקהל. אומנות הנאום החדשה היא, "אומנות דיבור רכרוכית וחסרת עמוד שדרה," לדבריה של ג'מייסון. והיא תולדה מובהקת של המדיום הטלויזיוני.

האם ג'מייסון מתנשאת? האם היא מייצגת פלח אוכלוסייה שדוגל בתרבות דיבור "גבוהה" וסולד מתרבות דיבור "נמוכה ועממית?" לדעתי לא.

גדולתה של ג'מייסון היא בכך שהיא מפרשת באמצעות עולם מושגים חדש, את המציאות הטלוויזיונית. ושכל אחד יסיק את מסקנותיו. היא מבינה את המציאות ומסבירה לנו ש"המדיום הטלוויזיוני מחייב את הדובר להקרין תחושה של אינטימיות וליצור הרגשה של קרבה על ידי אשליה של חשיפה אישית ואנושית בפני קהל היעד. הנואם חייב למשוך את הקהל במסרים קצרים. ומשום כך, היכולת להביע רגשות בנינוחות, כפי שעושים קלינטון וגם בוש, היא נכס חשוב בהופעה טלוויזונית". סגנון זה הוא ממש תנאי מוקדם לנואם הפופולרי. עליו להביע רעיונות ולקחים באופן תמציתי על ידי נרטיבים ומיתוסים מקובלים.

נוצר אקלים או מרחב ציבורי שאין בו מקום לדיון ואין מקום להעלאת טיעונים מייגעים. בעידן האלקטרוני הנואם משתמש בטלוויזיה כדי להנחיל לקהל מורשת הבנויה על מיטב הדימויים הויזואליים. הכישרון ליצור דימויים מנטליים ברורים חשוב יותר להישרדותו של כל נואם המנסה לבנות לעצמו תדמית של אישיות פופולרית. ההופעה הטלוויזיונית הפכה כמעט לחזות הכל. אפשר להבין את הביקורת של אפלטון על ה"רטוריקה" ככלי שממנו הסתייג וקרא לכל פילוסוף המכבד עצמו להימנע ממנו. הוא הגדיר רטוריקה כאומנות שמסוגלת להציג את השקר כדבר אמת, וליהפך.

בחזרה לאפיפיור יוחנן פאולוס ה-2

יוחנן פאולוס ה-2 היה אשף של הופעות בסגנון זה, כך נטען.  גם להופעותיו בפני ציבור המתקהלים ברחבת סנט פטרוס בוותיקן היה מימד מאוד תיאטרלי. הוא שיחק את האפיפיור, כפי שטען ד"ר מאייר, ולהופעותיו היה ממד ויזואלי מובהק שחזר על עצמו.

בעידן המדיה האלקטרונים, אישי ציבורף חילונים ודתיים כאחד, גילו את עוצמת הממד הויזואלי, את יכולתם למשוך תשומת לב ואת חשיבות היכולת להשרות תחושה של אמינות. אין כיום איש דת (זכורים לנו עדיין האפקטים שיצר עובדיה יוסף בשידורי הטלוויזיה בלוויין שלו), או פוליטיקאי שאינו מכיר את הסיכונים שבהופעה מייגעת מול קהל. מי שמופיע בנאום שבנוי לפי סטנדרטים מיושנים מובטח לו שתגובתו הכמעט אוטומטית של הקהל תהיה שעמום ותסכול.

"החדשות הרעות" הן שאין סיכוי כיום לשנות את הפורמט המודרני – לפחות כך מסכמת ג'מייסון את דבריה בספרה הקלאסי. המחקרים החדשים מאשרים את ממצאיה והופכים אותם לעדכניים על ידי הבאת דוגמאות מהמציאות של המאה ה-21.
האם זה באמת כל כך רע כפי שסבורה ג'מייסון? – תלוי את מי שואלים.

קברי צדיקים בגליל

אני עורכת מחקר קטן היוצא מנקודת מבט אנתרופולוגית-תקשורתית ובוחן את תופעת העלייה לקברי צדיקים באזור הגליל.

 

קבר רבי יונתןבן עוזיאל, עמוקה
קבר רבי יונתן בן עוזיאל, עמוקה. מקור: ויקיפדיה

מה שרציתי לדעת הוא, לאיזה מבין שני המודלים שאציג בהמשך אתם משתייכים, כמובן, רק אלו שעשו את דרכם לקברי צדיקים בגליל (אינני מעונינת לבדוק את תופעת העלייה לרגל לאתרים כמו הכותל המערבי, קבר רחל או מערת המכפלה). האם המודל שמציע האנתרופולוג ויקטור טרנר, מודל אקסמנטרי, מיטיב לתאר את הנהירה לקברי צדיקים, או שמא המודל הקונצנטרי שמציע חוקר הדתות, מירצ'ה אליאדה?

 

ובכן, הספרות מציעה שני מודלים תיאורטיים מנוגדים של עלייה לרגל, המאפשרים חלוקה כללית של התופעה:
 
מודל א – הוצע על ידי מירצ'ה אליאדה, הנחשב לאחד מחוקרי הדתות הגדולים של המאה העשרים. זהו מודל קונצנטרי של קדושה, שבו המאמין נע מן השוליים את המרכז, אל "קודש הקודשים". האתר שאליו עולים לרגל, לדוגמה, הכותל המערבי, אינו רק הזירה שבה הקדושה מוצאת לה ביטוי במרחב, אלא גם "מרכז הייקום", הציר הבסיסי להתהוות העולם. מודל זה מציג תמונה דמיונית של מעגלים קונצנטריים, שמציינים מרחקים שונים מהמרכז הקדוש. לפי המודל כל אחד מאיתנו נע על פני מעגלים אלו, והעלייה לקברי צדיקים ולמקומות קדושים מסמלת התקרבות ממשית למרכז, למקור הקדושה.

מודל ב' – המודל השני, שאותו הציע האנתרופולוג ויקטור טרנר, אינו קונצנטרי אלא אקס-צנטרי, שמדגיש את התנועה מלב החברה אל שוליה. טרנר רואה חשיבות תיאורטית לתנועה זו מה"קוסמוס" אל ה"כאוס", כלומר ממרכז הסדר החברתי כלפי גבול הארץ הלא נודעת. יש ב"מסע החוצה" משום אישור כי המרכזים הרוחניים מופרדים מן המרכזים הפוליטיים של חיי השגרה ואינם כפופים למרותם. בנוסף לכך האתר שמחוץ לסדר החברתי יכול ליהפך למרכז מקודש של כל המאמינים, שהרי אין הוא שייך לקבוצה או למעמד מסויים. המיוחד במודל זה טמון במסלול המוליך אל האתר. מסלול שלעתים הוא מתמשך ורצוף קשיים, כך שהוא משמש קרקע פורייה להתמרקות רוחנית ולמהפכי חיים.

אני מודה מראש לכל מי שמוכן לסייע לי בפרויקט קטן זה ומבטיחה למסור סטטיסטיקה לגבי החלוקה, נניח בעוד שבוע ימים, כולל חשיבות הבדיקה ומטרת המחקר.
 
אבקש לציין בתגובה –  "מודל א" או "מודל ב"
תודה!

הדבר הקשה ביותר בהצלחה הוא להמשיך ולהצליח (ארווין ברלין)