פילוסופיה ואנטישמיות

בשבוע הראשון של חודש אוגוסט 2005 הרציתי בכנס בינלאומי (The Third International Conference on New Directions in the Humanities) יחד עם כ- 400 משתתפים מרחבי העולם המערבי. פגשתי נציגים ממדינות צפון ודרום אמריקה, אירופה וגם מאוסטרליה וניו זילנד. כולם הגיעו לכנס שהתקיים בעיר קיימברידג', אנגליה.

**************

קינגס קולג' – קרדיט: ויקיפדיה

בחסות הקולג'ים היוקרתיים החל מהקינגס קולג' וכלה בטריניטי קולג', ובחסות התיירות הבינלאומית לעיר זו, התנהל לו כנס בינלאומי שבו ניתן היה לשמוע הרצאות מפיהם של חוקרים בעלי מוניטין עולמי בתחומם, כגון, הפילוסוף הבריטי הנודע – טד הונדריך (Ted Honderich).

שמו של פרופ' הונדריך הולך לפניו בעולם האקדמי. הונדריך זכה להוקרה זו בעקבות תרומתו לחשיבה הפילוסופית. הוא נושא את התואר: Grote Prof. Emeritus in Philosophy of Mind and Logic

הונדריך לימד שנים רבות ב University College London והוזמן כמרצה אורח לאוניברסיטת ייל וגם לאוניברסיטה של העיר ניו יורק. הוא מזוהה עם תיאוריות כגון טיבעה של התודעה התפיסתית – התודעה כקיום – המתקרבת לתחום הפיסיקה ובכך מהווה אלטרנטיבה לגישה המסורתית של הפילוסופיה של התודעה.

לאחרונה פרסם את הספר After the Terror . הספר עורר לא מעט מחלוקות בעולם המערבי ובעיקר בגרמניה. זאת עקב הטיעון המרכזי שבו – המעניק הגנה מוסרית לטרור הפלסטיני נגד ה"טיהור האתני" שישראל נוקטת כנגד העם הפלסטיני. הספר הוחרם על ידי הוצאה לאור חשובה מאוד בגרמניה, ולבסוף נאותה הוצאה אחרת לפרסם אותו בגרמנית.

מה כל כך מקומם בגישה של פרופ' הונדריך?

ראשית – הונדריך מדבר על טרור נגד יעדים בעולם המערבי מאז 9/11. רשימת המקרים אותם הוא בוחן לעומק מבחינה מוסרית כוללת את הטרור הפלסטיני נגד יעדים אזרחיים בישראל, את 9/11, את הפלישה לעיראק על סיבותיה ובעיקר השלכותיה, ואת הפיגוע בלונדון הידוע בכינוי 7/7.
כל אלו הם מקרי הבוחן שלו לבירור השאלה הספציפית של right/wrong, דהיינו, האם הם "צודקים" או "שגויים" מבחינה מוסרית. שכן, גינוי רשמי של מעשי טרור אינם נחשבים בעיני הפילוסופיה האנליטית כגושפנקא לכך שהטרור אינו מוצדק.

שנית – למרבה הפלא, הנטייה של הונדריך בהרצאת הפתיחה שלו בכנס הנוכחי שבו השתתפתי, הייתה להתמקד דווקא בטרור הפלסטיני נגד ישראל. הונדריך בחר לעשות זאת בפני קהל גדול שמגיע ממדינות רבות ושונות, והקדיש את מירב הזמן לדיון בסוגיית הצדק המוסרי שבטרור הפלסטיני נגד ישראל. יתרה מכך, ההרצאה הספציפית שעליה מדובר כאן, הייתה הרצאת הפתיחה של היום השני לכנס. הקהל היה בבחינת "קהל שבוי" – שהרי מדובר באנשי אקדמיה ואורחים אחרים שבאו ללמוד מה בפיו של אדם שעלה לגדולה בתחום הפילוסופיה, בסוגיית "הצידוק המוסרי שבמעשי הטרור". ובעצם כל מה שעשה הונדריך היה לתת גושפנקא, על בסיס תחום ההתמחות שלו, למה שהעולם המערבי "ממילא יודע" על הקונפליקט הישראלי-פלסטיני, כפי שיובהר להלן.

שלישית – התייחסותו הכללית של הונדריך לסוגייה של "טרור צודק או שגוי" בודקת האם ניתן ללמוד על כך מהחלטות מועצת הביטחון של האו"ם, החוק הבינלאומי וכן הלאה. את הרלבנטיות של החוק הבינלאומי פוסל הונדריך באומרו "חוקים אינם מיועדים למימוש הצדק. חוקים נועדו בעיקר כדי שיהיה סדר בעולם " (…?)
לדידו, המדד היחיד שהולם את הדיון בסוגיית הצדק המוסרי של הטרור הפלסטיני הוא עקרונות זכויות האדם.

רביעית – בהקשר לטרור הפלסטיני, אומר הונדריך, יש לעשות הבחנה ברורה בין ציונות של טרום הקמת המדינה לבין ציונות שהקימה את מדינת ישראל הריבונית כדי שלעם היהודי, שנרדף על לא עוול בכפו בתקופת הנאציזם והשואה, תהיה מולדת.
ההבחנה האחרונה שלו היא בין ציונות של שנת תש"ח לבין ניאו-ציונות (Neo-Zionism), המוגדרת על ידו כאידיאולוגיה של התפשטות במרחב (Expansionism). כלומר, מדינת ישראל מאז כיבוש שטחי יהודה ושומרון וחבל עזה מזוהה כמדינה העוסקת בהתפשטות טריטוריאלית מעבר לגבולותיה המקוריים.

חמישית – הונדריך מודה שקיימת בעיה בסיסית גם כשמשתמשים באמת המידה של עקרונות זכויות האדם לצורך הערכת מעשה טרור ספציפי כצודק או שגוי מהבחינה המוסרית. עקרונות זכויות האדם מובילים לסתירות רבות. ישנה סתירה מוסרית במיוחד כשמדובר בהרג במהלך מלחמות. לצורך העניין, הונדריך מגדיר מצבים של "הרג מוסרי", דהיינו, מלחמות שמטרתן היא להגן מפני פגיעה בזכויות האדם של קבוצה מסוימת-

War can be justified if you defend your human rights

(השאלה שלא נדונה היא מי קובע מתי אדם מתגונן בפני פגיעה בזכויות האדם שלו?)

שישית: המשוואה הסופית של הונדריך לגבי ישראל היא:
א.      בעקבות השואה הנאצית נוצר מצב לפיו התבקש להעניק ליהודים מולדת.
ב.      הפלסטינים לא היו אלו שבנו את תאי הגזים והשמידו שם מיליוני יהודים.
ג.       הפלסטינים אינם מזוהים על ידי ישראל כאומה.
ד.      לכן אין הצדקה לפגיעה של ישראל בפלסטינים.
כך ש –
The Palestinian terrorism is against ethnic cleansing.
כמו כן –
Neo-Zionism = Ethnic cleansing

"אנחנו לא נהיה אנטישמיים בעקבות הלוגיקה דלעיל," כך סיכם הונדריך את המשוואה.

הערה: ההרצאה של הונדריך התקיימה באולם מלא מפה לפה בבוקר יום ד' 3/8.
הכותרת שלה הייתה – HUMANITIES AND THE PALESTINIAN TERROR.

**************************************************************

את דוח המחקר שלי על "הרטוריקה של ערפאת ומשמעותה לפי שתי גישות לרטוריקה" (פרזנטציה באורך של 30 דקות) הגשתי רק בצהרים. כך שהיה לי זמן להגיע לדיון על הרצאת המליאה של הונדריך ולהציג את תגובתי. החלטתי להגיב לחלק מהדברים ויהי מה.

מאחר שמדובר בכנס מדעי, ומאחר שהתחום המדובר הוא פילוסופיה (ששימשה ככלי להערכת המוסריות של הטרור בעולם בימינו), היה עלי לעבד ולנסח את תגובתי בשפת האקדמיה.
וכנציגה (יחידה) של ישראל בכנס זה, היה עלי לתמרן בין הטיעון האקדמי לבין הסיכוי שמישהו יחשוב שיש לי אינטרס להצדיק את ישראל מבחינה פוליטית.

בתגובתי דרשתי להבהיר מושגים כגון "ניאו ציונות" ו"טיהור אתני" שהוצגו כתשתית לדיון במוסריות הטרור הפלסטיני נגד ישראל.
התעורר בי ספק באשר למשמעות המושג "ניאו ציונות" בהרצאה של הונדריך. רציתי לברר האם הוא עשה שימוש במושג כפי שהוא מוכר ומבוסס באקדמיה, או שמא הגדיר אותו לפי צרכיו לצורך בניית התיזה. ולכן ניסחתי טענה, שלפיה, המושג "ניאו ציונות", כפי שהונדריך משתמש בו, נשמע כמו "טיעון קטגורי" – דהיינו, טיעון המוצג כאמת שאין בלתה; עובדה שאין עליה עוררין.

לכיבוש של 67 קדמה "מלחמה" שהוגדרה בספרות ונלמדת עד היום כ"מכה מקדימה". דהיינו, מלחמה "שנועדה לסכל תוכנית התקפית רחבה נגד ישראל". אלא שהאופן שבו הציג הונדריך את המושג "ניאו ציונות", בלי איזכור ה"מלחמה" (שאם היא בעצם "מכה מקדימה" הרי שהיא מלחמת הגנה עצמית של זכויות האדם, לפי הגדרתו של הונדריך), לא הותיר מקום להרהורים ותהיות בקרב המאזינים שאינם בקיאים בתולדות מלחמות ישראל.
באתי אני והעליתי שאילתה לגבי זה.
משמעות הדבר היא שכדי להציג משוואה הבנויה על לוגיקה, ניתן להשתמש בהנחות מוקדמות. אבל גם מבנה לוגי חייב להציג הנחות מבוססות.

הונדריך השיב לי  – "ישנם רבים הסבורים שלמלחמת ששת הימים לא קדמה "מכה מקדימה". דהיינו, אין מדובר כאן על מלחמת הגנה עצמית מתוקף הגנה על זכויות האדם. והוסיף, "אני מקבל טענה זאת ומשתמש בה כדי לטעון שישראל עוסקת בניאו-ציונות, באידיאולוגיה של השתלטות על שטחים טריטוריאלים מעבר לגבולות המקוריים שלה, ואין לך כל אפשרות להתווכח אתי על כך."

(מטענתו זו משתמע שגבולותיה המקוריים של ישראל, טרום 1967, היוו תשתית לישראל כמולדת העם היהודי וגם הגנו עליה מפני אויבים – מה שעלה בקנה אחד עם הציונות של 1948).

בתגובתי באשר לשימוש במושג "טיהור אתני" היה עלי להזדהות כישראלית, ולציין שידוע שהעם בישראל מפולג באשר למדיניות הכיבוש. חלק מהעם מצדיק את הכיבוש ואינו מתייחס לסבלם של הפלסטינים וחלק מתנגד לכיבוש וכואב את כאבם של הפלסטינים.
מעבר לכל זה ישנה עובדה היסטורית שקשה להתעלם ממנה – "תכנית החלוקה ההיסטורית" שהובאה בפני נציגי ערביי ישראל והיהודים בא"י, הציעה לחלק את שטחה של א"י המנדטורית בין תושביה היהודים והערבים; אלא שערביי הארץ סרבו לקבל את תוכנית החלוקה (לא ארחיב על כך את הדיבור כאן). מי שעוסק בדיון על סבלם של הפלסטינים חייב לציין לא רק את סבלם העכשווי אלא גם את ההיסטוריה של המגעים השונים ליישוב בעיית ערביי א"י עוד לפני קום המדינה, וגם אחר כך.

זכיתי מפרופ' הונדריק לתשובה בסגנון קטגורי – "גם לתושבי הבנטוסטנים בדרום אפריקה הוצעו פשרות מדיניות שניתן לכנותן "ארוחת בוקר של כלבים – Dogs breakfast" ולזה הוסיף הערה: "כישראלית טובה עליך להבין זאת".

נימה צינית זו מפיו של הפילוסוף הנודע, טד הונדריך, הובילה אותי למסקנה שכל מילה נוספת מצדי תהיה מיותרת.
אמרתי לעצמי, הרי את מה שרציתי לומר אמרתי. הצגתי עובדות בסיסיות היסטוריות שלא נכללו בהרצאת הפתיחה של הונדריך. כמו כן, עקב מה שהעליתי בדיון הקהל קיבל תמונה יותר מפורטת. ולא רק זה, הנחות היסוד שעליהן התבסס הונדריך בהרצאתו במטרה לבנות את טיעוניו הלוגיים, הפכו כעת למוקד תשומת הלב.

היה ברור לי שהשגתי משהו משמעותי – לא רק הארתי מספר עובדות היסטוריות חד משמעיות שמהן התעלמו כולם. ההישג העיקרי שלי היה בכך שהפניתי את אור הזרקורים אל המבנה הלוגי של הונדריך שכעת הוא עמד [כמעט] על כרעי תרנגולת, ובמיוחד התיזה שהטרור הפלסטיני הוא בבחינת הגנה עצמית מפני "טיהור אתני".

למותר לציין, שרבים מהנוכחים בדיון פנו אלי לאחר הדיון, במהלך ימי הכנס הנותרים והצטדקו … (תמוה בעיניי מדוע לא אמרו דבר וחצי דבר במהלך הדיון????). הם הצדיקו עצמם, בטענה שלא שמו לב שמעבר ללוגיקה המצויינת והמבריקה של הונדריך מסתתרות הנחות יסוד ששובות את אוזנו הכרויה של המאזין, משום שהורגל לשמוע טיעונים קטגוריים שכאלו בתקשורת העולמית.
קשה למאזין המצוי שאינו בקיא בפרטים היסטוריים עובדתיים לקלוט שהצלחת התזה של הונדריך הייתה מבוססת על טיעון "פסיאודו לוגי", דהיינו, טיעון לוגי מדומה, שמושתת על הנחות יסוד מוטעות.

מה אפשר ללמוד מהמקרה?
גם פילוסוף בעל מוניטין נתקל לעתים בחושים החדים של חלק מהציבור. לדוגמה, חוקרים גרמנים, שהשתתפו בכנס ובהרצאת המליאה, היו חלוקים בדעותיהם לגבי הטיעון של הונדריך המצדיק מוסרית את הטרור הפלסטיני. עובדה, חלקם חשבו שהונדריך פעל מתוך מניעים אנטישמיים ושהוא בנה את התיזה שלו בהתאם.


לפיכך, לוגיקה היא כלי שכנוע מעולה בתנאי שהמאזין מתקשה לאתר ליקויים בהנחות היסוד שבבסיס המבנה הלוגי.

חקיקה מגדרית

ארגוני נשים בישראל קצרו אתמול הצלחה.
 
החלטת מועצת הביטחון של האו"ם 1325 התקבלה באוקטובר, במטרה להגדיר את ההשלכות הייחודיות שיש למצב מלחמה וסכסוך אלים על חייהן של נשים ונערות…
ההחלטה גם מכירה בחשיבות ההטמעה של תפיסה מגדרית בתהליכי שלום ויישוב סכסוכים ובתפקידן המשמעותי של נשים וארגוני נשים בתהליכים אלו.
למעשה, זוהי החלטה המעגנת את המחויבות של מועצת הביטחון להגן על נשים ולדאוג לייצוג של נשים בתהליכי שלום ובפוליטיקה מקומית ובינלאומית.

ההחלטה התקבלה בעקבות לחץ ממושך של ארגוני נשים ותנועות שלום בינלאומיות אשר דרשו מהאו"ם לאמץ השקפה מגדרית ברורה בכל משימות שמירת השלום ברחבי העולם; לשתף באופן שווה נשים בכל סוג של משא ומתן ודיונים לפתרון סכסוכים…

באפריל 2003 התקיים הכנס הראשון בישראל על החלטת מועצת הביטחון 1325 ומשמעותה ביחס לקונפליקט הישראלי-פלסטיני.
בכנס השתתפו נשות אקדמיה, משפטניות ופעילות שטח העוסקות בחוק הבינלאומי, זכויות נשים ואדם ופעילות שלום – ביניהן נציגות ישראליות ופלסטיניות.
הכנס אורגן על ידי "אשה לאשה – מרכז פמיניסטי חיפה" ו"כייאן – ארגון פמיניסטי", בשיתוף עם חטיבת זכויות האדם במכללת רמת גן.
הרצאות הכנס פורסמו בקובץ מאמרים תחת הכותרת "איפה הנשים כולן"?

לפי דבריה של עו"ד אילנה אפללו מ"אשה לאשה" שנישאו ב-11.3.2005 במסגרת יום האשה הבינלאומי, במועדון צוותא בתל אביב, נעשו מאמצים בישראל להגביר מודעות ליכולתן של נשים להביא שלום באזורי סכסוך. נערכו כנסי הסברה שבין היתר מתחו ביקורת על התעלמותה של הממשלה מתרומתן של נשים בעד שלום.
כפי שטוענת פרופ'/ח"כ יולי תמיר – באשר לאישור בקריאה שנייה ושלישית אתמול בכנסת של תיקון מספר 4 לחוק שיווי זכויות האשה – "נשים הן אלו שמעלות לראשונה רעיונות חדשניים בתפיסה הביטחונית מדינית ולבסוף גברים בתפקידי הכרעה הם אלו שמאמצים ומיישמים אותם. כך היה עם "ארבע אמהות" כך קורה גם "שובי" ובתחומים רבים אחרים."

יש לציין שמאז קבלת ההחלטה 1325 ב-2000 מדינת ישראל לא עשתה דבר ליישום ההחלטה לאפשר לנשים להשתתף בעיצוב השלום (החוק שהתקבל מחייב ייצוג נשים בכל משא ומתן עתידי, גיבוש הסכם, או מסמך מדיניים בכל הצוותים המייצגים את מדינת ישראל, בכל הדרגים ובכל הנושאים, בהם גם נושאי ביטחון וחוץ).

אבל –

הממשלה ביטלה את הנוסח המקורי של התיקון לחוק, שהוצע על ידי יולי תמיר ואתי לבני, שחייב ייצוג מינימלי של 25% ובמקום זאת אומץ נוסח שמעגן רק באופן הצהרתי את זכותן של הנשים להשתתף במשא ומתן.

ואף על פי כן – הצלחה ותודות לפעילות הנשים ובראשן יולי תמיר.

משחק מכור


לקראת ההתנתקות. נכון לעכשיו זהו "משחק מכור" – תחרות בין ה"מכורים" ל"מתמכרים".

הראשונים היו, כמדומני, תושבי הגוש והשומרון. יריית הפתיחה במשחק המכור נורתה מהתותח שלהם בצורה של הפגנות שהחלו לפני שנה לערך, שיצאו חוצץ נגד החלטת הממשלה על מדיניות ההתנתקות. ומאז נמשך ה"פייט" בדינמיקה של קצב מואץ עד מתון וחוזר חלילה, שמשקף את מצב הרוח הלאומי. ה"פייט" כובש לו את הרחוב הישראלי, מגיע למחסומים (כיסופים היום), ומפרנס את סדר יומנו בדרכים שונות ומשונות. מהצד האחד, יוזמים, נוקטים ומבצעים אנשי הגוש ("המכורים") מהלכים  ומהצד האחר – מגיבים כמעט באותה מטבע התומכים בהתנתקות (ה"מתמכרים"). הם בודאי לא רוצים להצטייר כ"מתמכרים" לתוכנית הממשלה, שעושים מאומה, …
מעניינת ההתארגנות של ה"מפקד הלאומי" ל"רונדו" – שיירת מכוניות בעד ההתנתקות שיצאה מכפר סבא ביום שישי האחרון, תחת הכותרת "שיירת רכבים כחול-לבן",


אז ראינו במקומותינו את ההפגנות בעד  – הפגנות של תמיכה בתוכנית ההתנתקות. גם סרטים בצבעי כחול לבן הוצמדו לעמודים בצידי מדרכות, על גבי קירות של מבנים ציבוריים, על פרטי לבוש, על אנטנות של מכוניות וכיו"ב, וזאת רק לאחר שהנוף האורבני התמלא בצבע הכתום על גבי סרטים ופרטי לבוש, על שיחים בכניסה לירושלים וכן הלאה. מלבד מה שזה עושה לתומכי ומתנגדי ההתנתקות, זוהי עדות לעידן שבו השטחיות מולכת בכל. 
 
האם יש לצדדים איזו משנה סדורה , איזו אג'נדה ממשית או אידיאולוגיה מנומקת (פרט להבזקים פה ושם על ארץ ישראל השלמה, והשואה לא עלינו)? מישהו שמע מדוע ההתנתקות "טובה ליהודים" או מדוע איננה טובה כל כך כפי שהמתנגדים טוענים? וחשוב מכך – מישהו ביקש לדעת או העלה מחשבות באופן וולונטרי באיזו מידה, מדיניות ההתנתקות היא מעשה דמוקרטי, מנומק, שנתמך בהגיון היסטורי יהודי-ישראלי בריא? גם בראיון שנתן ראש הממשלה, שרון, לרינה מצליח בערוץ 2 אתמול (אגב- ערוץ 2, ב"פגוש את העיתונות" זכה בבלעדיות על ראיון זה), גם שם לא התאמצה המראיינת, מצליח, לשאול על אידיאולוגיה ותכנים וכך הוחמצה ההזדמנות שלו לספק תשובה עניינית וברורה מדוע ההתנתקות טובה ליהודים.

כמעט שאבדה תקוותנו לזכות במענה מעמיק דרך כלי התקשורת, בחוגי בית או בפורומים מתוכננים בפני קהל מוזמן. מי יודע? יכול עוד להיות שכנגד כל הסיכויים תתפוגג האפלה הזו. אולי התפילות שהתקיימו לאחרונה ליד הכותל המערבי, טרם המצעד ההמוני לגוש קטיף בשבוע הבא יובילו לזה??.
 
השאלה איננה גחמתית, היא צפה ועולה [אצל מספר מועט מדי של ישראלים] –
מה מחזק את ידי האנשים בעד או נגד ההתנתקות? באיזה נרטיב מחזיק המחנה שבעד ומהו הנרטיב של המחנה שכנגד? באיזה עוגן מנסים אלו ואף אלו להיתלות?
 
לחילופין – אם אין נרטיב, אזי לאן עשויה המחאה והאנטי-מחאה לגלוש?
באילו אמצעים תזזיתיים עוד ישתמשו ויגיבו?
 
יושבים להם צלמים, אנשי המדיה, בהמוניהם וממתינים לאוצר בלום שאולי ייפול לידיהם, איזושהי דמות של חייל סרבן, או משהו בדומה לזה שיספק למדורי הסטיריקנים חומר לעיצוב האייטם התורן.
 
אני שואלת את עצמי, לאן כל זה מוביל?

אז תהיה עוד צעדת מחאה המונית, ואחר כך עוד תפילה המונית; ואז יופיעו עוד קטעי הומור וסאטירה.
מה כל זה משנה לקובעי המדיניות שאמרו את שלהם ונכון להיום, התוכנית יוצאת לפועל?
הרי שעון החול מבשר לנו מידי יום ביומו את מניין הימים שעדיין נותרו עד ל… התנתקות.
 
מטריד מאוד.
אבל מה? המשהו החמקמק הזה שקשה לשים עליו את האצבע כבר נלכד על ידי חושיהם החדים של מעטים מבינינו. שהרי לא מתאים לנו, עם הספר, להפוך כל מצב לאומי בעייתי למעין קמפיין בחירות שבו האמצעים השיווקיים כובשים כל חלקה טובה – כהבל רוח המשרת מתמודדים על ייצוג ציבורי. 
מישהו דיבר לאחרונה על ההתנתקות תוך שימוש במושגים של "תוכנית החלוקה" או "חלוקת הארץ"; מישהו ניסה לשתול מושגים כגון "מדינת ישראל" נגד "מדינת ההלכה" אבל כל זה נוחת על הקרקע כמו פתיתי שלג ביום חמסין, שבקושי נודע מקום התמוססותם. בקיצור, זה לא זה.
 
אילו רק אפשר היה לעצור לרגע את מחוגי הזמן ולנסות לחדד את החושים עוד קצת על מנת להספיק בזמן שעוד נותר לנו עד להשלמת ההתנתקות, להנביט ממד ממשי לתהליך ההתנתקות להעניק לו את הערך הראוי לו, להעניק לו מהות, יותר עמוקה ומשמעותית…

                                                              *********************************

בעולם המושגים היהודי ישנו סיפור על שלמה המלך שפסק שיש לבתר את התינוק ולמסור את חציו לאשה הטוענת לאמהות ואת חציו הנותר, לשניה הטוענת אף היא שהתינוק הנו פרי בטנה. בין שתי הנשים הייתה פעורה תהום. אך הן הובאו לפני המלך שלמה בציפייה למוצא פיו, שהרי הוא היה החכם שבאדם. אבל שתיהן דיברו על אותו תינוק.

בשלב זה של תהליך ההתנתקות נראה שלתינוק אין זהות ברורה. כל צד, כל אינטרס, והתינוק שלו. לכל צד במאבק מתוקשר זה נדמה שהדבר הוא בנפשו הוא.

צריך להגדיר מיהו התינוק של כולנו, ולברר כיצד לפעול כדי שהתינוק יחיה.  

כפי שהדברים נראים כיום השיח והשיג מביישים את שני הצדדים. 
הדיון המיוחל בושש לבוא. חישוב הפיצויים ומספר כווני האוויר בנכס החדש וצורת הנוף שנשקף מחלונותיו, הם משאת נפשו של מי שלא היה לו תינוק שאותו הוא משאיר מאחור. מאידך, מי שאינו מוכן להשאיר רכושו מאחור, מדמה לעצמו שזהו תינוקו האמיתי. גם בקרב המחנה שכנגד, פועלים שיקולים לא פחות אינטרסנטיים לגבי עצמו, והוא מעלה חרס בידיו כשמגיע תורו לתבוע עלבונה של אם התינוק "האמיתית". כל שעלה בידיו לעשות עד כה הוא להשיב מלחמה שערה על ידי חיקוי-קונטרה של מהלך המתנגדים להתנתקות.

כך לפחות נדמה לי – במדינת המשחק המכור, המכורים וגם המתמכרים אינם בשלים להשתחרר ממעמדם הלא דמוקרטי קודם כל.
 
רק בשלותם של כל הצדדים תנביט ערך משותף ויקר שקושר את כולם לדיון דמוקרטי, ענייני ומהותי.

במידה והבשלות תתמהמה, כולנו נפסיד – ושר ההיסטוריה, הוא כבר ידאג להשכיח את קורותיה של ההתנתקות, של אותו משחק מכור ולא תבונתי, שבו השחקנים הראשיים הם כולנו.

יהיה זה סיפור בלהות על קבוצות של אנשים נטולי פנים, והוא יישכח במהרה.

התנתקות פינוי והתנגדות "דה לוקס"

נכון ששר ההיסטוריה נוהג לצחוק על כל המתנבאים למיניהם.

נכון שאין מצב שהיסטוריה חוזרת על עצמה אבל תמיד יש סיכוי שזה יקרה.

אינני מנסה לשכנע לגבי מה שיקרה בעוד חודשיים לערך בתקופת פינוי יישובי גוש קטיף. אבל דבר אחד ארצה לטעון בכל זאת –  במובן מסויים ישנה וודאות שמודל ימית לא יחזור על עצמו. 

ב- 18 באפריל 2004 פירסם משרד ראש הממשלה בישראל מסמך רשמי הכולל את עקרונות "תוכנית ההתנתקות", לפיהם מתחייבת ישראל לסגת מרצועת עזה וצפון השומרון, ולפרק כעשרים יישובים.  ב-28 במאי מאשרת הממשלה תיקון לתוכנית. ב- 26 באוקטובר 2004 הצביעה כנסת ישראל בעד "תוכנית ההתנתקות". תושבי היישובים ברצועת עזה וצפון השומרון הביעו התנגדות נחרצת נוכח ההצבעה של חברי הכנסת בעד התוכנית וביקשו לבסס עמדותיהם בנימוקים שונים. בבסיס המחלוקת, שבין התושבים שיישוביהם יתפנו בהתאם לתוכנית ההתנתקות לבין גופים חברתיים אחרים בישראל, מצויים הבדלי תפיסות ואידיאולוגיות.
המחאה של מתיישבי רצועת עזה וצפון השומרון נתמכת רובה ככולה בטיעונים שבבסיסם בולטת זיקה היסטורית בין העם היהודי לדורותיו לבין ארץ-ישראל ותפיסת עולם שלפיה "אין בסיס מוסרי ל'טרנספר' של יהודים על ידי יהודים". בהפגנה נגד תוכנית ההתנתקות, שהתקיימה בכיכר ציון בירושלים, ב- 12 בספטמבר 2004, נשאו המשתתפים כרזות ונישאו נאומים.  יושב-ראש מועצת יהודה ושומרון, בנצי ליברמן, הקריא מסמך שנערך באופן דומה לעשרת הדיברות, שבו נכלל, בין היתר, "לאו לעקירת ישובים שהינה עוול אישי ולאומי".  הרב שלמה אבינר, רבה של התנחלות בית-אל, אמר בהפגנה: "הארץ הזאת נקראת ארץ-ישראל ולא ארץ ישמעאל", והוסיף: "לערבים יש עשרים מדינות ולנו רק אחת, ואנו אומרים לאחמד ולמוסטפה: את הארץ שלנו אל תיקחו מאתנו. חזרנו ולא נזוז מארצנו לעולם".
בני נוער צעירים חדורי אידיאולוגיה, שמשלבים את תורות הרב אברהם יצחק קוק, רבי נחמן מברסלב והרב כהנא עם חלוציות, ושפעילותם מתרכזת באזור גבעות יהודה ושומרון, התארגנו אף הם נגד תכנית ההתנתקות בהקימם את תנועת "נוער הגבעות".  בהפגנה נגד תוכניתו של שרון, נשאו חברי התנועה כרזות בסגנון: "אנחנו לא מתכוונים לשלם את המחיר, סיפור ימית חוזר והפעם על כל הקופה – אנחנו לא מוותרים".
מקרה קודם של פינוי חבל ארץ מיושב – הראשון בתולדות ישראל –  התרחש בתחילת שנות ה-80 של המאה שעברה, כאשר ממשלת ישראל, בראשותו של מנחם בגין, חתמה על התחייבות כזו במסגרת הסכם קמפ-דיויד, 1978. ההחלטה המשותפת של נשיא מצרים אנואר סאדאת וראש ממשלת ישראל בגין, לחתום על הסכם השלום בין שתי המדינות, אושררה באפריל 1979 על ידי כנסת ישראל; תהליך המשא ומתן שהוביל לחתימה על הסכם שלום זה בין ישראל למצרים החל לקרום עור וגידים בסוף 1977, ארבע שנים לאחר מלחמת יום-כיפור. לפי תנאי ההסכם התחייבה ישראל לסגת מחצי-האי סיני ולפנות את יישובי חבל ימית, ובדומה לסערת הרוחות שהתעוררה בעקבות תוכנית ההתנתקות של 2004, גם אז סערו הרוחות בישראל.
בהשוואה בין שני המקרים בולטת העובדה שהטיעונים שהועלו נגד ה"נסיגה" מסיני בתחילת שנות ה- 80, ומן הסתם גם אלה שתמכו בה, התבססו רובם ככולם על דימויים, סמלים, נרטיבים, פרשנויות ולקחים שהפיקו קבוצות מובחנות בישראל מאירוע טראומתי קולקטיבי אשר התרחש בישראל ארבע שנים טרם החתימה על הסכם קמפ-דיויד, במלחמת יום-כיפור (אוקטובר, 1973). בשונה מהנסיגה מסיני, הרי שלא קיימת "טראומה לאומית" "טרייה" וזמינה בזיכרון הלאומי של בעלי הפלוגתא בסמוך לתוכנית ההתנתקות (2004/5). אין זה הבדל של מה בכך, במישור של מיתולוגיזציה בקונטקסט של חברה שסועה עקב קונפליקט אידיאולוגי.
סביב מלחמת יום-כיפור נבנו נרטיבים שהלכו ונחרטו במהלך הזמן בזיכרון של החברה בישראל; בתקופת פינוי ימית היו אלה בחזקת נרטיבים מיתיים "חיים". ככלל, מרבית התפיסות והעמדות בישראל כלפי הסכם קמפ-דיויד, וכלפי התחייבות ישראל לפנות את סיני, שיקפו מגוון של משקעים ערכיים שמקורם בתפיסת מלחמת יום-כיפור כטראומה, ואף הזינו אותם.
לא רק שמלחמת יום-כיפור נתפסה על ידי רבים כאירוע טראומטי, אלא מלחמה זו גם הזינה תשתיות אידיאולוגיות מובחנות של זרמים חברתיים בישראל; אידיאולוגיות מובחנות אלו הפכו לבסיס תודעתי אשר סיפק גיבוי לעמדות השונות – ואף היריבות – בתקופת התמודדות עם הפינוי העתידי של חצי האי סיני וימית. ממרחק של כשש שנים הפכה הטראומה המיתולוגית של מלחמת יום-כיפור למקור לא-אכזב של לקחים, שעליהם ביססו חוגים שונים בחברה הישראלית טיעונים בעד ונגד ההחלטה לפנות את סיני ואת היישובים בחבל ימית.
"הזדמנות היסטורית" שכזו לא נשנתה למתיישבי רצועת עזה וצפון השומרון. ניתן לשער שבאין טראומה לאומית "טרייה" וזמינה בזיכרון הלאומי של בעלי הפלוגתא סביב תוכנית ההתנתקות 2004, נראה התפתחויות מסוג שונה לגמרי מאלו שהתרחשו בעת ביצוע פינוי סיני וימית כפי שהותנה בהסכם קמפ-דיויד.
 

הומור זה לא צחוק!

מי שתרגם את  המאמר לעברית הרג את הפואנטה!!  פשוט הרג אותה…

ומדוע? משום שהומור זה עניין רציני.

מיסטר בין
מיסטר בין (רואן אטקינסון). מקור: ויקיפדיה

קראתי בספקנות רבה את כותרת המישנה בעיתון – לא ידוע מי אחראי למותה של הבדיחה, האם פצצת האטום אחראית לכך, האם האינטרנט???

משהו שידר לי שיש כאן באג רציני וצריך לברר מה מקורו.
התלבשתי על מנוע החיפוש כדי לחפש את הכתבה המקורית  (Seriously, the joke is dead) וכמובן שלא הופתעתי לראות כיצד התבלבלו היוצרות בתרגום לעברית.
אין בכוונתי להשוות כאן בין התרגום לבין המקור אלא להרגיע את קוראי. נא לא להיבהל, הבדיחה לא מתה. אולי סגנונה השתנה.

בכתבה המקורית אומר וורן סנט ג'ון

"ההומור תמיד היה חלק אינטגרלי של החיים – לדוגמא, ביוון העתיקה היה מועדון של קומיקאים שנקרא קבוצה של 60 שנפגשה באופן קבוע במקדשו של הרקולס….
"יחד עם זאת, ימי הזוהר של הבדיחה הנרטיבית שכוללת פתיח מעין הכרזה על בואה, ידעה ימים טובים יותר. ימי הזוהר שלה היו שנות ה-50. היא הלכה ודעכה ואת מקומה תופסת הבדיחה הצינית. יש לכך מספר סיבות:

אנו חיים בקצב רצחני, בחוסר וודאות רבה, אין לנו זמן לנשום, אז למי יש זמן לשמוע סיפורים??? רוצים את העיקר בלבד. אז לומר שימיה של הבדיחה הגיעו לקיצם? הרי יש כאן בעייה של הבנת הנקרא!

ההומור השחור והאירוני, הומור שנועד כדי להתמודד עם מצבים  קשים, ולהקל על הסבל שלנו, בולט היום יותר מאי פעם. כל מה שהשתנה הוא, אם כן, השכיחות הגבוהה של ההומור השחור, הסאטירי, לעומת בדיחות האבסורד.

ג'ון מוריאל, שחקר את ההומור לאורך ולרוחב, מסביר את השינוי על בסיס כניסתן של נשים לעולם העבודה – גורם מלחיץ שמגביר את התחרות בין אלו ששואפים לטפס בהיררכיה הארגונית. ההומור משמש את המשתתפים בעולם התחרותי והמלחיץ – נשים וגברים כאחד.

האנתרופולוג אפטה היה בוודאי אומר שבעבר מי שקבע מה מצחיק היה הגבר.
נשים לא הצחיקו? שקר וכזב. פשוט לא נתנו להן הזדמנות להופיע במרחב הציבורי. כיום הן מופיעות כסטנדאפיסטיות בעולם המודרני, והן עושות את העבודה בכלל לא רע.

פרויד, מסביר כי מה שנחשב פעם לגורם משמעותי בצורך שלנו להתבדח היה כל דחף שהיה עלינו להדחיקו. כל מה שהיה בגדר טאבו במרחב הציבורי, משום שלא נכון היה לפרוק אותו בפומבי, אלא אם-כן הוא עוטה מעטה סגנוני של הומור.
הדחף המיני של הגבר היה אחד הגורמים הבולטים ביותר ליצירת בדיחות גסות לפי פרויד.

חוקרים פמיניסטיים עלו על האלמנט הזה. וכיום הם טוענים שאופי הבדיחה משתנה, הבדיחה עצמה לא מתה. וההסבר לכך הוא, שכולנו חייבים לתקשר עם הסביבה המיידית שאיננה המשפחה אלא סביבת העבודה. וכל מי שרוצה להיות בסדר עם אחרים, עושה זאת בדרך הומוריסטית. כיום לא רק הגברים זקוקים לבדיחה ככלי עזר; גם נשים מוצאות עצמן יום-יום באותם מצבי לחץ בעבודה.

בעצם, ימי הזוהר של הבדיחה המסורתית – בדיחת האבסורד, והבדיחה הגסה – חפפו את התקופה שבה האישה ישבה בבית. מדובר בעיקר בשנות החמישים. תקופה שהצמיחה את ז'אנר קומדיות המצבים, כגון "הכל נשאר במשפחה", שהמחישנ היטב את הסטריאוטיפ הנשי – אדית, אשתו של ארצ'י בנקר.
באותם ימים האישה הייתה צריכה להתנצל על כל דבר שהשתבש בחייו של הגבר, להתנצל שהיא מפריעה לו לקרוא עיתון, שהיא לא הספיקה להכין אוכל בזמן וכן הלאה. נטייה שהעניקה להומור שלה, שהיה מוגבל לחדרי חדרים, גוון של התנצלות, והפחתת הערך העצמי. והיא עשתה זאת מתוך אמונה ברורה שאכן היא האשמה.

אבן הבוחן לסגנון ההומור המקובל הוא קומדיית המצבים.
זהו ז'אנר טלוויזיוני שמיטיב לשקף את הסטריאוטיפ החברתי, את הקוד המקובל והאיקונוגרפיה החברתית של התקופה והחברה.
בקומדיית המצבים של שנות ה-90 ג'רי סיינפלד החל לעשות שימוש בהומור אישי – הומור הנבנה על תכונות של חבורת הרווקים שאיתם הוא חי. באופן מפתיע, זה גם הסגנון המסורתי של בדיחות הנשים.
אז איך זה שסיינפלד הצטרף לסגנון ההומור הנשי? זאת משום שזה הסגנון שנמכר בשנות ה-90 טוב יותר מהפורמט ההומוריסטי שנקבע על ידי העולם הגברי ששלט בתחום עד אז!!!

קומדיית מצבים חייבת למכור מוצר, בין אם מדובר במוצר מדף ובין אם מדובר בקוד תרבותי. בעצם, שני אלו תלויים מאוד זה בזה, ומוצר המדף הוא זה שחייב להימכר בכל מקרה!!
אז סיינפלד היה מי שחשף את הקוד התרבותי של שנות ה-90. קוד תרבותי שאומר שרווקים ורווקות מובטלים, אבל שניהם שווי ערך והזדמנויות, חיים בניו יורק בחוסר וודאות במנותק מההורים ומהמשפחה. שניהם חיים חיי רגע. נשים וגברים נחשפו באותה מידה לתלאות העיר הגדולה. נשים וגברים כאחד היו קהל הצרכנים של חברות מסחריות. כדי לשווק את הסחורה צריך קהל נאמן לסדרה.

לדאבוני, המאמר שתורגם לעברית והופיע הבוקר בעיתון החמיץ את הפואנטה בגדול.
לא הבדיחה מתה אלא סגנון ההומור הגברי שיצר פורמט של בדיחות גסות ואבסורדיות מת.
יחי הפורמט החדש המשקף שוויוניות בין המינים!

להלן שורת המחץ של המאמר, שאותה פספס מי שמתרגם אותו לעברית, ובזאת גם אסיים
"כן, ההומור הגברי שבק חיים בתהליך איטי ובטוח, במשך 30 השנה האחרונות – עד שיישר קו עם ההומור הנשי….."

לא רק שרון עשה זאת, גם נתניהו

זהירות: אל תיפלו בפח. היו רגישים לאפקט הרטוריקה הפופוליסטית, זו שמשמשת פוליטיקאים מנוסים בכדי לבנות אשלייה של מציאות עובדתית במטרה לשלוט בציבור. היזהרו מפני הגדרת מצב כ"נתון עובדתי אובייקטיבי". בידקו היטב את העובדות. קחו בחשבון שלכל הבניית מציאות יש מטרה: השגת תגובה ציבורית רצויה לאותו מנהיג פופוליסטי.

מאמר הביקורת המושכל של פרופ' יהושע גתי על ספרו של נדיר צור, העוסק ברטוריקה של מנהיגים ישראליים במצבי לחץ, בנוי על ההנחה שקיימת "סיטואציה", כמצב אובייקטיבי נתון. גתי מביע דאגה בספרו לגבי הרטוריקה בחברה הישראלית, ומעוניין להשיב את האמון שלנו בשיח הציבורי ובכוח השכנוע הארגומנטטיבי, להבדיל משכנוע פופוליסטי, הנפוץ בתוכניות אירוח."

אריק שרון
אריק שרון, יוזם תכנית ההתנתקות. קרדיט: ויקיפדיה

הבעיה נובעת מכך שהשאלה הבסיסית ששואל נדיר צור בספרו, אינה מעוררת הרהורים אצל גתי. השאלה: האם הרטוריקה של מנהיגים במצבי לחץ שונה מהרטוריקה שלהם במצבי שגרה?

ישנם טיפוסי מנהיגות שונים. אבל תמוהה בעיני הקביעה עצמה, לגבי מצבים שנקראים מצבי שגרה, ואחרים הנקראים מצבי לחץ, כאילו כך בנויה המציאות, כאילו המציאות היא נתון אובייקטיבי עובדתי.

בכנס בינלאומי שיתקיים באוניברסיטת קיימברידג' באוגוסט 2005, הוזמנתי להרצות על הרטוריקה של יאסר ערפאת על סמך מחקר שערכתי, שמסתמך על מאות מהודעותיו הפומביות של יאסר, שהופנו כלפי קהל מערבי מחד, וקהל פלשתיני מאידך, בתקופה של שנה מאז נוסדה הרשות הפלסטינית. ליתר דיוק, במהלך של שנה אחת שבה התגורר ערפאת באזורנו – עזה ויריחו (1.7.1994-30.6.1995).

לטענתי, השאלה הבסיסית שיש להשיב עליה, בטרם ניגשים לניתוח סגנון הרטוריקה של המנהיג, היא מה פירוש "מצבי לחץ"? [ובמחקר שלי אני שואלת קודם כל "מה פירוש שיחות שלום]"?

בעולמנו הדינמי חשוב כמובן להתמצא באסטרטגיות שכנוע שמנהיגים בני זמננו מתמחים בהן. נכון שטקס החתימה על הסכמי אוסלו בבית הלבן, ב-13 בספטמבר 1993, היא מצב עובדתי אובייקטיבי. אבל עדיין יש להתייחס לשאלה, "האם המנהיגים באותו אירוע חשוב והיסטורי, הגיבו למציאות אובייקטיבית, או שמא הם הגיבו למציאות מובנית? תהייה זאת נובעת מקביעה מלומדת, שלפיה רטוריקה היא קודם כל קונסטרוקציונית [בונה מציאות] ולא סיטואציונית [משקפת מציאות קיימת]"

הסבר:

לדעת חוקרי רטוריקה העוסקים במדינאות בת-זמננו, התשובה לכך לא כל-כך פשוטה ומובנת מאליה. כיום לא מקובלת התזה של חוקר הרטוריקה הידוע לויד ביצר, כתורה שאין עליה עוררין. יותר מקובלת התזה של ריצ'רד ואץ, רטוריקן העוסק בתפר שמחבר בין פוליטיקה ורטוריקה.

בשנת 1973 פרסם ואץ מאמר על "המיתוס של הסיטואציה הרטורית", ושם הוא טוען שמנהיגים פוליטיים נוטים בר לבנות/לייצר תחושת מועקה ודחק (exigencies), ורק אחר כך הם פונים לקהל, שתופס את המציאות לפי הבנייה מכוונת זו. בפנייה שלהם לקהל, המנהיגים מתייחסים ל"בעיות" ול"מצוקות" שהם נטעו בלב קהלם, במטרה להציע פתרונות מתאימים להבנייה.

הבנת הסיטואציה הרטורית הפכה למאוד נזילה בתיאוריה הרטורית של ימינו. רבים מזהירים מפני הסיכון שבהבנת מה שנחשב עד שנות ה-70 כ"סיטואציה רטורית" ונתפס כמציאות אובייקטיבית טעונת מתח וקונפליקט, כנתון אובייקטיבי. לפיכך, טוב נעשה אם נשים לב לשאלה התיאורטית שעוסקת ביחס שבין רטוריקה ומציאות ולא נתעלם ממנה.

האם רטוריקה היא באמת תגובה לקונטקסט עובדתי נתון? או שמא הסיטואציה [המובנית] היא זו שמזמינה את השיח? אם נלך לפי התזה של ביצר בלבד, עלולים אנו ליפול למלכודת ולחשוב בטעות שפוליטיקאים ומנהיגים לאומיים מגיבים למצבי לחץ; ושמתפקידם לספק תגובה "הולמת" למצב ולעצב את תפיסת הנסיבות האובייקטיביות. אם כך הדבר, האחריות המוטלת על כתפיו של אריאל שרון היא מזערית. הוא מגיב למצב של לחץ, שעוצמתו תלויה אך ורק בעיתוי של מאה הימים שלפני ההתנתקות מגוש קטיף, והוא פשוט מתאמץ לרכך עמדות וליצור תפיסה הגיונית ואוהדת כלפי תוכניתו. בקיצור, לפי תפיסתו של לויד ביצר, מצב הדחק היא סיטואציה אובייקטיבית, ולשרון אין כל שליטה עליה, לא הוא האחראי לגבי טבעה.

ואץ חולק על כך וטוען שהסיטואציה הרטורית היא מיתוס

אין סיטואציה שטבעה עצמאי לחלוטין ובלתי תלוי בתפיסותיו של מי שמפרש אותה ומציג אותה לעולם, באמצעות אסטרטגיות רטוריות שבהן הוא בוחר להשתמש מסיבות השמורות עימו.

תובנה זו מעמידה את התיזה של "מצבי לחץ" במצב בעייתי. האם מצבי לחץ טבועים בסיטואציה?
לדעת אלו שחולקים על לויד ביצר, התעלמות משאלה זו מעמידה את התיזה של "סגנונות נאום במצבי לחץ" בבעיה.

פוליטיקאים מגיבים למצבי לחץ, אבל קשה להאמין שהם גם חפים מיצירת אשלייה של מצבי לחץ.

"האיום הגרעיני" מהווה דוגמא ליצירת מצבי לחץ בסדר גודל עולמי. הנשק הביולוגי ש"נמצא בידיו של סדאם חוסיין" היווה כלי רטורי מצוין לשם יצירת תחושה של "דחק", וכמובן שהדבר הצדיק דיון בטיפול שורש בבעיה.

מה שטוענת האסכולה שאינה מזדהה עם מצב לחץ "נתון", הוא שפוליטיקאים מנוסים יודעים, קודם כל, כיצד להשתמש בכח הארגומנטציה בכדי לבנות את הסיטואציה הרטורית. אם כך עלינו לדייק ולומר שלפי זרם חשוב זה של חוקרי הרטוריקה הפוליטית בת-זמננו, המשמעות, התחושות והמצב עצמו נוצרים באמצעות כח השכנוע. כלומר – הסיטואציה עצמה היא תוצר רטורי. אין "בית גידול סיטואציוני" נהפוך הוא – הכל דיבורים! (תרתי משמע)

עדכון מאוחר – מנובמבר 2020. ההסבר לגבי הבניית מציאות להבדיל מעובדה היסטורית אובייקטיבית, מוביל למסקנה שנתניהו אינו חף מהבניית מציאות גם כיום. באמצעות רטוריקה פופוליסטית הוא מבנה את המציאות. הוא מציג אותה כאילו היא נתון עובדתי אובייקטיבי. וכך התגובה שלנו כקהל היעד לנאומיו, היא למעשה תגובה לסיטואציה שנוצרה על ידו באמצעות מילים ורטוריקה פופוליסטית. וכל זאת על מנת לשלוט בציבור.

ירושלים של זהב הוא לא רק שיר

הוא נטוע עמוק בזיכרון העממי ואין כוח בעולם שיוכל לערער עליו –  הוא חזק כמו סלע איתן. השיר, ירושלים של זהב...

דוגמא מוזרה קצת למתח שבין מיתוס והיסטוריה עובדתית הוא מה שידוע לנו על מקורם של לחנים.
בדרך כלל ויכוחים ניטשים על אירועים, פרטים מאירוע, היה או לא היה וכדומה.

בכל מקרה, כשרוצים לא לדעת אמת אחרת (הרי הכל יחסי), והתחושות באות מלמטה, מהעם, אין כוח בעולם שיכול לפגוע באמונה הרווחת שתומכת בגרסה ספציפית כאילו זאת האמת. המיתוס זהה לעובדה היסטורית. את אף אחד זה גם לא מעניין אם ישנה גרסה מתחרה.

ירושלים של זהב
ירושלים של זהב. סינגל בביצוע שולי נתן. קרדיט: ויקיפדיה

שירה של נעמי שמר, ירושלים של זהב, שאותו הלחינה וכתבה במיוחד לכבוד הניצחון של מלחמת ששת הימים ב-1967, הפך לאחרונה לעוד סקופ שיישכח עד להופעתו של הסקופ התורן הבא; ובכל זאת הוא משאיר טעם רע בפיהם של רבים ממוקירי זיכרה.

הדרך שעבר הלחן, ידועה. אך הדרך בה פורסמה הידיעה היא הדבר המעניין. אם בשנת 2000 היה מישהו שעלה במקרה על הדמיון שבין הלחן הישראלי לבין הלחן הבסקי ושתק (או שהשתיקו אותו), הרי שב-2005 יצא השד מהבקבוק בסיועו של תחקירן מעיתון הארץ. זהו שד סקופי, ובין אם תרצה או לא תרצה, הוא מושך תשומת לב ומפר את שלוות הנפש בעיתוי כל כך סמבולי, ערב יום הזיכרון לחללי מלחמות ישראל, כולל אלו שלחמו על שחרור ירושלים במלחמת ששת הימים. (אני אפילו לא רוצה לחשוב במונחים של תיאוריית הקונספירציה).

ובכן, יש לחוקרי המיתוס חדשות עבור כל מי שחושב שההשוואות וההוכחות למיניהן תתרומנה במשהו לעמעום זכרה של נעמי שמר בקרב העם. זה בכלל לא יעזור. לא סקופ, ובודאי לא הוכחות מדעיות של חדי שמיעה ואנשי מקצוע למיניהם. לא יעזרו שמות של פרופסורים למוזיקולוגיה וגם לא לינקים ללחן של השיר הבסקי.

נחמד שיש על מה לדבר במשך היום. נחמד עוד יותר כשהידיעה מופיעה, בעקבות החשיפה בהארץ, גם בעיתון האלקטרוני ואפשר לשלוח תגובה, טוקבק. אבל התגובות מדברות בעד עצמן. אין אפילו קומץ של מגיבים שמוכנים להקשיב בכלל לדברי המלומדים והידענים למיניהם. זה בכלל לא רלבנטי. אדרבא, מי שמצוטט כיום כתורם לדיון על "חטאה" של נעמי שמר, פוסל במומו, בעיניהם של מעריציה של נעמי שמר. הוא מסתכן בשמו הטוב לא משום שהוא עשוי להיחשב כאנטי ציוני. הוא מסתכן משום שהוא פוגע במה שנחשב כיום כנכס היסטורי.

נעמי שמר היא נכס היסטורי. כמו שביאליק הוא נכס היסטורי בעיני חלק מהעם גם בימינו. את הדבר הזה אי אפשר לשנות באמצעות עובדות חדשות או במורא או במופתים. (יש שיר כזה, "אלף כבאים לא יצליחו לכבות אותי…" של להקת כוורת).

אלו הם הכללים הבלתי כתובים של המיתוס המודרני. כשהוא נוצר, מומצא או מגיח ממוחם הקודח של זרם, שמצליח למסדו ולהקנות לו צביון היסטורי, מאותו רגע הוא חלק מזהות. אין לו חיים משלו. הוא איננו בר-מיקוח והשוואות. (אני מעזה אפילו לומר שגם ה"וידוי" של שמר לגיל אלדמע לא מזיז למוקירי זיכרה).

זהותנו קשורה לרפרטואר השירים של נעמי שמר. נקודה. בחגים במועדים ובעונות השנה, בימי הולדת בטיולים ובחשיבה שלנו יש הרבה מהתכנים והלחנים שלה.

הרגשות חזקים יותר מכל הגיון; החסינות של המיתוס המודרני חזקה לאין ערוך בהשוואה לכל "עובדה" היסטורית. על עובדות מתווכחים; על מיתוס לא.

לכן, אין אפילו טעם לנסות לגרור לויכוח את מוקיריה של נעמי שמר ויצירתה, חבל על הזמן והאנרגיה.

 

חרם על מוסדות אקדמיים

 
אין פלא שהחרימו את אנשי האקדמיה בשתי אוניברסיטאות.
 
המצפון הבריטי והאירופאי פועל על פי הרגש שמטפחים הפלסטינים במסעות ההסברה שלהם בעולם.
 
חוויה אישית טראומתית למדי תמחיש את הדברים.
 
מאז יוני 2000 השתתפתי מספר פעמים בכנסים בינלאומיים שנתיים של האגודה ל"היסטוריה של מושגים פוליטיים וחברתיים". הרציתי בכל כנס וניתן לי מעמד שווה כמו לכל המרצים שמגיעים לכנסים מן הסוג הזה.
 
בכנס שנערך באמשטרדם בתחילת יולי 2002, חוויתי חוויה שלא תישכח מלבי זמן רב. הכנס נמשך שלושה ימים, ובכל יום התקיימו ההרצאות בכנסייה אחרת באמשטרדם. שובצתי במושב הראשון ביום הראשון לכנס. הוצגתי בפני הקהל כנציגה יחידה מישראל, מאוניברסיטת בר-אילן. כתוספת לדברי ההקדמה האלו, פתחתי את הרצאתי במילים: "אני מגיעה ממדינה שמוכרת בשם "ארץ זבת חלב ודבש", ולאחר מכן הצגתי את נושא ההרצאה והמשכתי בפרזנטציה עד סיומה. בסיום הפנל ישבנו עמיתי ואני ליד שולחן מול הקהל, שאלו אותנו שאלות ענייניות, השבנו עליהן וחזרנו למקומותינו.
 
המשתתפים הקבועים בכנסים אלו שוחחו אתי בהפסקה והשבתי לשאלותיהם, כדבר שבשגרה.
 
למחרת בבוקר, הדלקתי את הטלוויזיה בחדרי שבמלון כדי להאזין לחדשות באנגלית – BBC WORLD- שמעתי דיווח ישיר ממקום הפיגוע בירושלים. פיגוע קשה, הרוגים, פצועים והשדרן מבהיר למאזינים בשפה האנגלית היכן התרחש הפיגוע, מה מצב הפגועים, מי לקח על עצמו אחריות וכן הלאה.
תוך זמן קצר העלו לשידור את אריק שרון, שהגיע למקום הפיגוע דבריו, שנאמרו בעברית, תורגמו על ידי השדרן לאנגלית. נדהמתי!! הוא השמיע את דבריו בעברית בלבד!! הכיצד זה לא הבהירו לו שעדיף להשמיע דברים בשפה האנגלית? אפילו אנגלית עילגת (כמו זו של ערפאת) הייתה עדיפה על עברית, בשעה שהמאבק העיקרי שלנו בעולם הוא על ההסברה. איזה אפקט יש לעברית לעומת מלים הנאמרות בשפה מוכרת כמו אנגלית!?
 
אותו בוקר התכנסנו כרגיל באחת הכנסיות לשמוע עוד סדרה של הרצאות בפנלים שנקבעו לאותו יום. זה היה יום שני לכנס, איש לא דיבר על החדשות המזרח התיכון. את מי זה עניין? איש לא ניגש אלי לשאול שאלות. גם עמיתי שהכירו אותי מכנסים קודמים, גם קהל ששמע אותי יום קודם בפנל הפתיחה של הכנס התעלמו לגמרי מכך (שידור תמונות הזוועה נמשך עד שעות הערב המאוחרות)…. זה כאב!!!

הדקות והשעות נקפו, עד שבאחת מהפסקות הקפה ניגשה אלי אישה מן הקהל ושאלה אותי איך אני מרגישה. מרוב התרגשות לא ידעתי מה לומר לה, האם היה עלי לומר שאני מאוכזבת מעמיתי, אנשי אקדמיה מכובדים, שכלל לא הטריחו עצמם לומר לי שהם שמעו על הפיגוע בישראל ומשתתפים בצערי כישראלית? אני הודיתי לה על הדברים החמים ושמרתי את האירוע בזיכרון הפרטי שלי.
 
ואמנם, שנה לאחר מכן, בקיץ 2003 הוזמנתי לכנס בבילבאו, ספרד (חבל הבסקים). אירוח מכובד מאוד כמו שרק הבסקים יודעים להפיק. באמת מעל ומעבר!! התמזל מזלי ובמקביל לימי הכנס התרחש אירוע מיוחד במסגרת שיחות השלום בין ישראל והפלשתינים – לחיצת יד היסטורית בין אריק שרון לבין מחמוד עבאס (אבו מאזן) ב-2.7.2003, בירושלים. האירוע צולם על ידי רשתות הטלוויזיה והופיע בכל העמודים הראשיים של העיתונות בספרד. שני האישים, אבו מאזן ושרון לוחצים ידיים. כן – עמיתי חיכו בלובי של המלון באותו ערב לכל אלו שרצו לצאת לארוחת ערב. כשראו אותי לחצו את ידי בחמימות וברכו אותי ואת הצעד המבורך של אריק שרון. ולא רק זה, חלק מהם סיפרו ש:יש להם קרובים בישראל… ירושלים.. פתח תקווה… תל אביב.". לא ידעתי שיש יהודים בין עמיתי אלו. ראו איזו צביעות!!!
 
וכעת המצטדקים הבריטים מחרימים את אוניברסיטת בר אילן משום שהיא מפקחת על תוכניות לימוד במכללת יהודה ושומרון (על חלק קטן ביותר מתוכניות הלימוד, עד שהמכללה תצא לעצמאות מוחלטת). הם מחרימים את אוניברסיטת חיפה משום שיש שמועות שהאוניברסיטה מתכוונת לפטר את אילן פפה, שדיעותיו הפוסט ציוניות נוטות מאוד לקיצוניות השמאלנית, ומשום שהאוניברסיטה פסלה עבודת מאסטר שעסקה בטבח בטנטורה בשנות ה-40.
(בהערת אגב אוסיף, שהוזמנתי להרצות באוניברסיטת קיימברידג' באוגוסט 2005, ונושא המחקר שלי – הרטוריקה של יאסר ערפאת מאז הגעתו לעזה ב-1994 – איזה מאמצים עשה בהודעותיו הפומביות כדי להיראות אמין. – אני חוששת להופיע שם כנציגה של אוניברסיטה מוחרמת, ועוד יותר בגלל נושא המחקר שלי)
 
אני מצטרפת לדברים שקראתי הבוקר בעיתון הארץ – שם נשאלה השאלה, מדוע לא נוקטים אותו יחס כלפי אוניברסיטאות פלשתיניות בגדה המערבית שבהם שולט החמאס, הידוע בעולם כתנועה מוסלמית טרוריסטית?
 
הפואנטה שלי היא זו –
איפה ואיפה יש. בכל הדבר הזה אשם מערך ההסברה של ישראל שהינו כושל ביותר. מול השפה העשירה של הפלשתינים, שאותה הם לומדים מגיל אפס, ומצליחים להעביר מסרים שקריים מבלי ש"ייתפסו על חם" דווקא בזכות טכסיסנות רטורית זו, יש לומר שאנחנו הישראלים יוצאים כמפסידנים גדולים.
לא חסרים לנו פוליטיקאים שיודעים להדגים ברטוריקה שלהם שכנוע דמגוגי, ובכך לסמם את הציבור ולמכור "לוקשים" לכל מאן דבעי.
איפה הם כשצריך אותם במערך ההסברה? מדוע ראש הממשלה מדבר למיקרופונים של סוכנויות טלוויזיה זרות בעברית? דווקא אז הוא נזכר שזו שפת הקודש ורק היא תתאים לנסיבות?

ולעמיתי באקדמיה אפשר לומר רק זאת – במאבק הזה לא ננצח בזכות "יושרה" "אמת" "הסברים". במאבק זה ננצח רק אם נדע לגייס דמגוגים שלא משנה מה יאמרו, העיקר שיידעו איך להציג את הדברים בשפת הדמגוגיה, כך שייראו משכנעים!!!

כנס שנתי-ארצי באוניברסיטת בן גוריון בבאר שבע

חג הפסח מתחבר אצל חלק מאיתנו לקניידלך וגפילטה פיש, אפיקומן ומשפחה….

חלק מאיתנו מצפים לחול המועד ולחופשת האביב כדי לשאוף אויר ולטייל….

גם התייר הישראלי לא יפספס את טעם החג ובוודאי יחפש כתובות של  מרכזי חב"ד כדי להצטרף ל"אחד מי יודע" בחברותא.

אצלי מתקשר חג הפסח לעבודה, לא במטבח כי זה קיים תמיד, אלא עבודה שמקיימת את האמירה הידועה – Work before pleasure . אמירה שמתחברת מבחינתי, בחג הפסח, לא לפסוק "מי שטורח בערב שבת אוכל בשבת" (אולי בעקיפין דווקא כן.) אמירה שמתחברת למסורת שהונהגה מזה תשע שנים בברנז'ה האקדמית שלי, חוקרי תקשורת: לקיים מיני-סדר ולערוך שולחן לפני החג הרשמי באירוע שנתי שכל כולו מוקדש לחקר התקשורת.

סמל האגודה הישראלית לתקשורת
סמל האגודה הישראלית לתקשורת. קרדיט: אתר האגודה.

הכנס השנתי ה-9 של האגודה הישראלית לתקשורת, מתקיים השנה מחר, יום ד' (20.4.2005) באוניברסיטת בן גוריון.

בין המשתתפים – פרופ' יחיאל לימור, פרופ' דפנה למיש, פרופ' סם לימן-וילציג, פרופ' חנה אדוני, פרופ' רפי כהן אלמגור, פרופ' עקיבא כהן, פרופ' גבי ויימן, פרופ' דן כספי, פרופ' דב שנער ואחרים.

אני ממליצה להגיע כדי לשמוע את הרצאת האורח של הרמטכ"ל רב-אלוף בוגי יעלון בנושא "יחסי צבא-תקשורת" בשעה 9:45 (אולם זוננפלד, קריית האוניברסיטה, באר שבע), וגם לדיון בשולחן עגול על ספר שבנוי על מחקר – טלפופוליזם: מדיה ופוליטיקה בישראל (באנגלית),  מאת יורם פרי, ודיון נוסף בשולחן עגול על ספרם של ענת פירסט ואלי אברהם – ייצוג התקשורת הערבית בתקשורת העברית: השוואה בין סיקור יום האדמה הראשון לבין סיקור אינתפאדת אל אקצה.

להלן רשימת נושאי המושבים:
אייקונים נשיים בתקשורת הפופולארית בישראל
פרסומת ותקשורת
מחקר דימויים בתקשורת
תקשורת כתרבות וכטקסט
תקשורת פוליטית
תקשורת בין נורמות של חברה לנרטיבים של קהילה
תקשורת וטכנולוגיה
חומות וגשרים דיגיטליים: טכנולוגיות תקשורת חדשות, דיאלוג ותהליכי שלום.
תקשורת ופוליטיקה בישראל: שינוים לאורך השנים
שיח ורטוריקה (במושב זה אני משתתפת).

ואסיים בברכת חג פסח שמח וחופשה נעימה לכל חברי, ידידי, מכרי וקוראי רשימותי

רוצים להמר?

במהלך החודשים האחרונים ובמיוחד בשבועות האחרונים, אנו מוצפים בפרסומות וכתבות יח"צניות של הקבוצות המתחרות על התואר הנכסף – זכיינית ערוץ 2 החדש.

אפרים סידוןכתב פעם:
במדינת חנטריש לא מזיז לשום איש…
כבוד השר לא מרגיש… החוק הוא גמיש.

אך היא ממשיכה לנוע,
לא מגיבה, לא עונה,
בין הסיכוי לייאוש,
בין הסכין ליונה. (סידון, מעולם לא היה מצבנו, עם עובד, 2003).

מעולם לא היה מצבנו
אפרים סידון, מעולם לא היה מצבנו. עם עובד

השבוע יבחרו הזכייניות שישדרו בערוץ 2 ב"מתכונת חדשה" –
השאלה הגדולה היא…. מי יהיו שתי הזכייניות המאושרות?

זה באמת לא צריך להזיז לאיש. המדינה תמשיך להתנהל ולא משנה מי שתיזכה בתואר "זכיינית" של ערוץ 2 ;

גם הבגצ"ים שעוד יוגשו יישכחו במהרה.

שהרי הזכייניות הן חברות מסחריות שמניותיהן מחליפות ידיים בקצב מסחרר. הקבוצה שנקראת קשת, למשל, איננה אלא מקבץ של בעלי מניות כגון: קוקה קולה, אלכס גלעדי, חיים סבן, בנק לאומי, ואחרים.
הרי עד לא מזמן גם למעריב ולידיעות היו מניות בחברות הזכייניות.

השאלה שכן צריכה להזיז לנו, למרות שאנחנו קיבלנו תואר של "מדינת חנטריש", היא מהי "הרחבת הדעת" שנזכה לקבל במסגרת שידורי ערוץ 2 החדש – מהו החזון של מוטי שקלאר, מנכ"ל הרשות השניה לגבי ערוץ 2 החדש, והאם יצליח ליישם את חזונו?

שקלאר שאף לשדרג את ערוץ 2, לאפשר לנו ליהנות מערוץ 2 חדש שיש בו 2 שיפורים מתבקשים.
ראשית – הגדלת מכסות ההפקה המקומית יחסית למה שהיה נהוג עד כה;
שנית – חידוש נוסף, המבוסס על "תפיסה רב-תרבותית" לגבי נושאים, תכנים ובעיקר ייצוגים בתוכניות וגם במצבת כוח האדם של הרשות השנייה.
חידוש זה מבוסס על לא פחות ולא יותר מאשר מחקר שהוזמן על ידי הרשות השניה, ושממצאיו הראו בעליל עיוותים בייצוג קבוצות מיעוט בערוצים המסחריים, 2 ו-10, בשעות צפיית שיא. המחקר גם מראה שאם קבוצות מיעוט (ולא ניכנס לפרטים, אך אפשר לנחש במי מדובר) מיוצגות בתוכניות החדשות והאקטואליה, אזי הן מופיעות במרבית המקרים בקונטקסט שלילי.

שאלת השאלות היא, האם יצלח בידי מועצת הרשות השניה להשפיע גם במובן של "רב תרבותיות" על דמותו של ערוץ 2 החדש, באמצעות תנאי המכרז על ניסוחיו היבשים והביורוקרטיים?
האם נהיה עדים, כבר בקרוב, לשינוי פרופיל הדמויות המוקרנות על המסך בשעות צפיית שיא כיום, דהיינו, גברים יהודים, חילונים וותיקים, מחציתם אשכנזים?
האם יצלח בידי מועצת הרשות השניה לגרום לכך שגם ערבים ועולים חדשים, ואפילו חרדים, יהיו מיוצגים באופן הולם בתוכניות דרמה, אירוח ושעשועונים?

לאחר כל ההצהרות והדיבורים על "תפיסה רב-תרבותית" בתקופת הזכיינות הבאה (10 שנים!) של ערוץ 2, נותר לכולנו רק להמר…..

הדבר הקשה ביותר בהצלחה הוא להמשיך ולהצליח (ארווין ברלין)