המציאות האירונית היא שהעימות העומד להתקיים היום, יום ד', בין הנשיא בוש לבין הסנאטור ג'ון קרי, שכותרתו היא "סוגיות פנים", יהיה המעמד הקריטי והמכריע עבור בוש, ויקבע האם ייבחר לכהונה נוספת.
ידוע שסוללות של עורכי דין ודמויות מפתח מתחום הפוליטיקה, המזוהים עם שני המחנות היריבים גם יחד, ישבו על מדוכת ניסוח כללי "המשחק" (או "תזכיר ההבנות" לגבי העימותים, 32 עמודים טבין ותקילין). וגם שעל כללי המשחק חתומים מנהלי הקמפיין של שני היריבים, ומי שקובעים איך תתנהל התקשורת הבלתי מילולית והמטא-מילולית של שלושת העימותים.
שני הצדדים הסכימו על שלושה עימותים, זו הפעם הרביעית בלבד מאז סדרת שלושת העימותים הידועה, שהתקיימה בשנת 1960, בין הסנטור (דאז) ג'ון קנדי לבין סגן הנשיא (דאז) ריצ'רד ניקסון.
הרפובליקנים, שהשתתפו בניסוח "תזכיר ההבנות" (או, כללי ה"משחק") של סדרת העימותים הנוכחית, שערו לתומם, שמרבית הכללים שגובשו יסייעו לבוש בגדול. ביניהם: לא ניתן ל"גנוב" צילומים של המועמד-היריב במהלך העימות כאשר השני מדבר (מגיב לשאלות המנחה או מסכם טיעוניו); נורית אזהרה תידלק אם אחד היריבים יחרוג מפרק הזמן שהוקצב לו; העימות הראשון יסוב על סוגיות הקשורות במדיניות החוץ של ארה"ב.
ראו עד כמה העניין הזה מזוייף – מקובל שבוש שולט יותר מאחרים בתחום החוץ ואם יתאפשר לו לזכות ביתרון בעימות הראשון, קרוב לודאי שהוא ייתפס כמנצח גם בהמשך.
ובמציאות (האירונית) התברר:
א.רשתות הטלוויזיה התעלמו מהכלל האוסר לצלם יריב בעוד השני מדבר. התוצאה: צילומים בלתי חוקיים, במיוחד אלו של בוש בחליפה ה"מקומטת" מאחור.
ב.יועציו של בוש קיוו שתידלק נורית אזהרה במהלך תשובותיו של קרי, משום שהוא נוטה להאריך בדבריו, לגלוש, לא תרתי משמע, (ראה מאמר קודם), אך זה לא מה שקרה במציאות.
ג.התקווה שבעימות הראשון בוש ינצח בגדול, נשענה על תחושה מבוססת, שבוש שולט שליטה מלאה ורחבה ביותר בנושאים חוץ-מדיניים של ארה"ב. אלא שלרוע מזלו, דווקא אז התפרסמו חדשות שליליות מהזירה העיראקית, והוא נאלץ לדבר מעמדה של מגננה.
רוס בייקר, חוקר מתחום מדעי המדינה, אוניברסיטת רוטגרס ארה"ב, גם כן סבור כך : "מנסחי תזכיר ההסכמות קיוו שהם יהוו מלכודת וגם מכשול עבור קרי, והמציאות טפחה על פניהם."
יודעי דבר אומרים שלא זכור להם שהתקיימה סדרת עימותים בין מועמדים לנשיאות ארה"ב, שבהן נשיא מכהן הפסיד בשלושה עימותים ברצף, נחקק כלוזר בזכרונם של הבוחרים, אך עדיין ניצח בקלפי.
יועצי תקשורת משוכנעים, לפיכך, שהאדם הלחוץ ביותר בארה"ב היום הוא הנשיא המכהן, ג'ורג' וו. בוש.
אחד המקרים שבהם תקשורת בלתי מילולית ומטא-מילולית נכנסת חזק לתוך סיכויי המועמד לנצח את יריבו הפוליטי, הוא העימות הטלוויזיוני.
החייט של נשיאי ארה"ב האחרונים, ג'ורג' דה פאריס, טוען שמה שנראה כבליטה בדמות קופסא זעירה, בגב חליפתו של הנשיא בוש בזמן העימות, הוא סתם עיוות שנוצר בתפר האחורי של הג'קט.
כללי ה"משחק" כוללים, בסעיף 5, הנחיות ברורות לגבי כל העימותים הנוכחיים:
מעניין הסעיף המתייחס לבימוי – מצלמות הטלוויזיה יהיו קבועות במקומות מיועדים, וניתן יהיה רק לשנות את זווית הצילום, בהתאם לצורך, אך לא להעתיק את המצלמות ממקומן.
כשמועמד מדבר (משיב למנחה או מסכם דבריו) ,מותר לצלם אותו, ורק אותו!!!
המצלמות בירכתי הבמה מיועדות לצלם את המנחה.
התדריך שיתקיים ממש לפני תחילת כל עימות, לא יהיה מלווה בצילומים.
סעיף מעניין אחר- חל איסור מוחלט על כל צד לעימותים, להשתמש בציוד עזר, ברשימות, שרטוטים ודיאגרמות מוכנים מראש ומסמכים כלשהם בזמן העימותים. אסור למועמד לקבל עזרה מאף אחד מן הנוכחים במעמד העימות, לצטט אדם ספציפי היושב בין הקהל הנוכח בעימות, בכל רגע שהוא במהלך העימות.
אם בכל זאת יתרחש מצב כזה, על המנחה להעיר לו שפעולה כזו הנה מנוגדת לכללים שעליהם הסכים.
למרות זאת, מותר לכל מועמד המשתתף בעימות, לרשום לעצמו הערות במהלך העימות, באמצעות כלי כתיבה ונייר שהובאו על ידו לפי בחירתו, ובלבד שהחפצים הללו יימסרו סמוך לשעת העימות לצוות האחראי, לצורך בדיקה. צוות זה, בלבד, מוסמך להניחם על בימת הנואם.
כל מועמד רשאי למנות לעצמו צלם, שיעמוד על הבמה ויצלם תמונות בודדות לפני תחילת העימות. בזמן העימות עליו להתרחק לאחד מאגפי האולם, שם אינו רשאי לצלם לא מה שמתרחש על הבמה ולא את הקהל הנוכח באולם. בתום העימות רשאי הצלם לשוב לזירה הראשית.
רק במידה והוסכם על קהל "משתתף" רשאי צלם זה לצלם תמונות בודדות של הקהל.
מלחמת יום הכיפורים בזיכרון הציבורי– נרטיב "העקדה הנצחית"
(מתוך התזה לדוקטורט)
"…….המגמה שהחלה בסוף נובמבר 1973, עברה תפנית חדה בדצמבר, כשגילויי ההתמרמרות של החיילים בתגובה למלחמה וייחוס תדמית למלחמה על דרך השלילה הלכו וגברו. ביטוי לכך נמצא בעיקר בעיתונות היומית ובעלוני קיבוצים, כפי שנראה בהמשך הדברים.
בעיתונות היומית (חודש לאחר מלחמת יום-כיפור) הופיעו כתבות, שעניינן חלוקת הנטל בין החזית לעורף בעקבות ימי המילואים המתמשכים בחזית. כתבי העיתונות היומית שהזדמנו לחזית דווחו על התמרמרות בקרב חיילי המילואים, שנאלצו לשמור על הגבולות, בעוד בעורף אין מתעניינים בגורלם. מיוחדות במובן זה היו הכתבות שדווחו על כניעת מוצב ה"מזח" ביום ה- 7 למלחמה. בעקבותיהן באו כתבות נוספות שבהן תוארו דברי המרירות של שבויי המזח, לאחר ששבו ממצרים, ומחאתם על שגורלם הופקר (ברזילי, הארץ, 4:18.12.1973). מענה חלקי לטענות אנשי המילואים היה – "חוק החייל המשוחרר" שהתקבל בכנסת ב-25 בדצמבר (הארץ, 11:26.12.1973).
מכיוון שעיקר הממצאים לצורך המחקר על תגובות החיילים לוקטו מתוך שני כתבי-עת של התנועה הקיבוצית, יש טעם לסברה, כי ייתכן שוני מסוים במידת המרירות והצגת התדמית השלילית למלחמה על ידי חיילים שהיו חברי קיבוץ, לעומת העירוניים. אך העמדה הכללית בשתי קבוצות אלו הייתה בעיקרה זהה.
בכתב העת מבפנים של הקיבוץ המאוחד תיאר מנחם דורמן את ימי הקרבות והימים שלאחריהם ביומן, שסקר תקופה המתחילה ב- 10 באוקטובר 1973 ומסתיימת ב- 12 בנובמבר 1973. בולטת שם התייחסותו ל"הפתעה" עם פרוץ הקרבות, באמצעות הדימוי – "היה לנו מעין 'פרל הרבור'."
הוא תיאר את המלחמה על דרך השלילה, באמצעות מטאפורה על "מגדל קלפים" שהתמוטט ב- 6 באוקטובר (416:12.1973). כמו כן הבליטו דבריו את ה"מחדל" המדיני שנחשף במלחמת יום הכיפורים" (429:12.1973).
בגיליון נוסף של אותו כתב עת פורסם מאמר, שעניינו "חשבון נפש" של לוחמים מקיבוצים שונים. לקט קטעים במאמר זה מציע מבחר ביטויים "קשים" מצד אחד, כגון: ה"כאב גדול", "ניסיון של פוסט מורטם", אך מצד שני, משולבים בהם גם ביטויים הרומזים על מורל גבוה, כגון, "נחלנו במלחמה ניצחון עצום".
בכתב עת אחר של התנועה הקיבוצית, שדמות, הביעו כותבי חלק מהמאמרים תחושות הנוטות לקיצוניות, כגון – תחושה "חלולה" ו"סדוקה" לגבי המלחמה (ראה להלן, ארנון לפיד, 27:1974). ההתייחסות למלחמת יום-כיפור, על דרך השלילה, סוכמה על ידי אחד הכותבים במילים שאינן משתמעות לשתי פנים: "שבע עשרה יממות של מתח, פחד, כוננות… ורגשי תסכול קשים.…", המשקפות במידה רבה את המסר הגלום בדימוי "תשושי קרב", במאמרו של בן-פורת בעיתון הארץ.
תחושת "אכזבה" גלויה מהמלחמה בלטה במאמר (ראה להלן), שכותרתו מדברת בעד עצמה, "הזמנה לבכי" (לפיד, שדמות, תשל"ד/ 50:1974). ארנון לפיד מביע בו אכזבה "מוחלטת" ממציאות, שאין בה "גם קרן אחת של אור." האנלוגיה שיוצר לפיד בין הדור שלחם במלחמת יום הכיפורים לבין אבותיו הקדמונים, באמצעות הדימוי – "עם מיוסר" ב"ארץ אוכלת יושביה", ממחיש, שהכותב מנסה לשוות למלחמה תדמית המבוססת על תפיסה כללית של מציאות קשה שהיתה מנת חלקם של אבות אבותיו. יחד עם זאת, מציעה האנלוגיה סיכוי לעתיד "שונה לחלוטין" ואולי רמז לעתיד טוב יותר.
כמה שעות לפני שנפל אוריאל, בחור צנום ויפה כנערה, מקופלים היינו בשוחה הרדודה, בחול הרך. היתה שעת שחר מכוערת, והשמים והארץ בערו. אוריאל סיפר על מילאנו, ממנה הגיע שלשום, ואני על ניו-יורק, ממנה הגעתי לפני ארבעה ימים. אוריאל אמר שהוא מוכרח להכיר לי ילדה מקסימה, איריס, שאיך זה יתכן שאיננו מכירים, הרי נולדנו אחד בשביל השניה, או להיפך.
הוא הכין סרט-כדורים חדש, מבהיק "למאג," ואני מצצתי דבוקה של סוכריית מנטה ממנת-הקרב כדי לרענן נשימתי משנת הלילה.
בטרם ניתנה פקודה לצאת מן השוחות ולרוץ קדימה, נפלה החלטה חפוזה בינינו לארגן מסיבה גדולה בביתו שבצפון תל-אביב, לאחר המלחמה.
אוריאל הבטיח לשלוח לי הזמנה מודפסת בזהב.
בצהריים היתה גם גופתו מונחה, מכוסה בשמיעה, ליד התאג"ד.
מוזר שחשבנו על מסיבה. אני רוצה לשלוח לכם הזמנה לבכי. היום והשעה אינם חשובים, אך תוכנית הערב, אני מבטיח, תהא עשירה: בכי. נבכה שעות, וביחד כי לבד זה לא יוצא לי. משך כל המלחמה רציתי לבכות ולא יכולתי. עכשיו זה ילך, זה מוכרח ללכת. אין דבר שיעצור בעדנו. אני אבכה על המתים שלי: אברהמל'ה, אילן, אמיתי, דודו, עוזי, יאיר, בני – ואתם תבכו על שלכם. ויחד נבכה על החלומות מהם הקצנו, על הדברים הגדולים שהפכו קטנים, על האלים שהכזיבו, ועל נביאי-השקר שעלו לגדולה, על חוסר-הטעם, חוסר-הרצון, חוסר-הכוח, על ההווה שאין בו גם קרן אחת של אור, ועל העתיד שיהיה שונה לחלוטין. נבכה על השכולים החדשים ועל האלמנות החדשות ועל היתומים החדשים, על הידידויות העזות שנחתכו, על האשליות שנופצו, על התיזות שהוכחו כחסרות-בסיס, האמיתות שנתגלו כשקרים, התוכניות שנרקמו ולא תצאנה לפועל ועל העצב שירד כענן על כל שמחה לנצח. ונרחם על עצמנו, כי אנחנו ראויים לרחבים. דור אבוד שכמותנו לעם מיוסר בארץ אוכלת יושביה [ת.ה]. החזקים בעלי הדעה, המפוכחים – לא יורשו לקחת חלק, הם אינם שייכים, בלתי רצויים. אח, כמה שנבכה, בכי-תמרורים נבכה, בכי-קורע-לב. בכי-גדול. בכי-פסיכודלי. נבכה ספלים מלאים. דוודים. נהרות נבכה. נבכה אוקיינוס. ומי שירגיש כי "נשבר", כי התרוקן לחלוטין, ואינו יכול עוד – ייצא בחשאי, על קצות אצבעותיו ייצא, לבל יהרוס את הערב. קרוב לוודאי שבאשמורת אחרונה אוותר לבדי. אך תמיד – בעוד חודש, בעוד חודשיים, בעוד שנה – תוכלו לבוא שנית, הדלת פתוחה. ההזמנה בעינה, ומכאן ואילך אצלי תמיד אפשר לבכות. ואת ירושלים – איך אפשר שלא? – נעלה על ראש בכיינו.
גבעת חיים איחוד.
("הזמנה לבכי", רשימתו של ארנון לפיד, פורסמה לראשונה ב"איגרת," שבועון איחוד הקבוצות והקיבוצים, ועוררה תגובות רבות ומנוגדות, בפומבי ובמכתבים פרטיים. כמה מהן ממצות את הדרכים השונות, המנוגדות כאילו, של עמידתנו מול השכול; את התגובה המעורבת, המיטלטלת בין התמכרות לכאב לבין התאזרות מחודשת.)
"הזמנה לבכי" עוררה תגובות רבות, שחלקן הגדול תמך בתדמית המלחמה כפי שתיאר אותה לפיד וחלקן הסתייג ממנה. למרות שרוב התגובות ל"הזמנה לבכי," שיוו למציאות תדמית במונחים שליליים – מלחמה ש"אין בה במה להתנחם" (53:1974, לא רק בהקשר לדימוי השכול הכבד שהיה כרוך במלחמה), תמונה זו אינה חד-משמעית. הובעה גם תקווה, באמצעות האנלוגיה "… עולם טוב יותר שקוראים לו 'ירושלים'." (ברזל, תשל"ד 55:1974) – דימוי המבוסס על הפרדיגמה היהודית, שעל פיה קיימת תקווה ל"עם הנרדף", בדמות "ירושלים הבנויה" מחדש.
תגובה נוספת בשדמות (רוביק, 57:1974) דימתה את מלחמת יום כיפור לשדה קטל, שבו מתו חיילים ללא כל צידוק. כותב המאמר עירער את צדקתם של "מיתוס תל-חי" והאידיאולוגיה הציונית, ומחה נגדם בכל תוקף. לטענת הכותב, תוך כדי הלחימה נולדה אצלו תפיסה חדשה, שלהיות יהודי הוא מצב אבסורדי ש"פירושו לחיות עם המוות", ושהציונות היא "מוות וחיים". יתר על כן, המחבר הציג את ישראל של מלחמת יום הכיפורים כ"כדור משחק בידי אינטרסים בינלאומיים, כלכליים ומדיניים." (57:1974).
עבודת הדיסרטציה שלי לתואר דוקטור לפילוסופיה עסקה במלחמת יום-כיפור (1973), והאופן בו נחקקה בזיכרון הציבורי בישראל. גיליתי שסביב מלחמת יום כיפור נרקמו חמישה נרטיבים קולקטיביים. אלו פירשו את חוויות המלחמה לפי אידיאולוגיות וצרכים אופייניים לאוכלוסיות מזוהות בחברה הישראלית החילונית. לאחר המלחמה ניתן היה לתייג את הנרטיבים הללו בפורמט של מיתוס פוליטי. שכן, נוצרה פריזמה קבועה דרכה המשיכו אלו לאפיין אירועים בסכסוך הישראלי-ערבי על פי דרכם וצרכיהם. הדיסרטציה זיכתה אותי ב- 1997, בתואר דוקטור לפילוסופיה. ועל כך אני מודה לפרופ' ישעיהו ליבמן (ז"ל) חתן פרס ישראל לסוציולוגיה פוליטית (2003) שהנחה אותי בעבודת מחקר זאת.
המחקר עצמו היה כרוך בחיפוש ממצאים כתובים כך: התחקות אחר התבטאויות במהלך מלחמת יום כיפור ואחריה, שעסקו במלחמה או התייחסו אליה, שהופיעו בתקשורת לסוגיה (בעיקר, כתבות ופרשנויות בתקשורת הכתובה של הזרם המרכזי – מעריב, ידיעות אחרונות, הארץ). דגש מיוחד ניתן להתבטאויות הדרג המדיני-ביטחוני והדרג הצבאי בפרסומים רשמיים, דיונים במליאת הכנסת, ולציטוטים של אזרחים המזוהים עם דור סוציולוגי, אידיאולוגיה, עמדה פולטית וחברתית. נוסף על התקשורת היומית ופרסומים רשמיים, נעשה חיפוש אחר ממצאים בספרות מקור על המלחמה, בפרוזה, בשירה, ובחוברות הנצחה לחללי מלחמת יום כיפור. סך הממצאים מכסה טווח של עשרים שנה, מאז מלחמת יום כיפור עד מועד החתימה על הסכמי אוסלו (ספטמבר 1993).
הנחת היסוד של המחקר היא, שחוויה משותפת של עם, הנתפסת כטרגדיה וכטראומה, עשויה להיחקק בזיכרון הקולקטיבי כמיתוס שלאורו יפרש העם את הדרמות והדילמות החוץ-מדיניות לאורך זמן. יתרה מכך, טראומה לאומית עשויה להתפרש, בתנאים מסוימים, באופנים שונים ואף לשמש חומר גלם לנרטיבים שונים ואף מנוגדים זה לזה סביב אותה טראומה. לפי הנחה כזאת, ייתכנו מספר פרשנויות, שכן הטראומה תעורר גן אידיאולוגיות מובחנות שהיו רדומות עד אז. אלו ישובו לככב במעגלי השיח הציבורי והדוברים ישתמשו בנרטיב המובחן המתאים להם כסימוכין והצדקת עמדה. בשלב זה מדובר כבר במיתוס פוליטי/חברתי.
הממצא המרכזי העולה מן המחקר מראה שבמשך חודשים ושנים שחלפו מאז סיומה הרשמי של מלחמת יום הכיפורים, התפתחה בישראל תבנית מורכבת של גרסאות ופרשנויות למלחמת יום כיפור. וככל שהציבור נזקק להתייחס לאירועי הזמן – בעיקר במישור הסכסוך הישראלי-ערבי – הגרסאות הללו התקבעו כמיתוסים. וכידוע, מיתוס מודרני מתקבע בזיכרון כך שקשה לסתור אותו. המיתוסים על מלחמת יום כיפור המשיכו לתווך בין אירועים לבין העמדות כלפיהם, במשך חודשים ושנים מאז סיומה הרשמי של מלחמת יום כיפור. בד בבד העמיקו והחריפו קונפליקטים אידיאולוגיים ואלו מילאו תפקיד בעיצוב עמדות כלפי הסכסוך הישראלי-ערבי לאורך זמן.
מלחמת יום כיפור
הנרטיב הפופולרי ביותר ששימש את מרבית הציבור החילוני בישראל, בבואו לבחון אירוע ביטחוני היה "המחדל". המחדל הפך למיתוס פוליטי בעקבות דברי הביקורת שהטיח מנחם בגין בממשלת העבודה על תפקודה הלקוי ו"מחדליה" במלחמה. יתרה מזו, מיתוס המחדל גרר, לראשונה בתולדות מדינת ישראל, הקמת ועדה ממלכתית (ועדת אגרנט) לצורך בחינת מדיניות הממשלה ותהליכי קבלת ההחלטות המדיניים-ביטחוניים לפני מלחמת יום הכיפורים ובמהלכה.
במקביל למיתוס המחדל, שנעשה בו שימוש בעיקר בהתייחסות הציבור לסכסוך הישראלי-ערבי, התגבשו גם גוונים מיתיים מובחנים שניתן לזהותם על בסיס דורות סוציולוגיים, אידיאולוגיה ושיוך פוליטי. כל זה עולה מתוך הממצאים – התבטאויות שהופיעו בשכיחות מסוימת והופצו באמצעי התקשורת הכתובים. התמונה הכוללת של מבנה הזיכרון הציבורי באותה תקופה, הבנויה סביב אירועי מלחמת יום כיפור ובהתייחס אליה, שיקפה קונפליקט בין דורות סוציולוגיים, בין שוחרי שלום ואלו החיים על חרבם, וכן בין הימין והשמאל הפוליטי. ובנוסף, כאמור, מיתוס מרכזי שעל פיו בוחן הציבור את הסכסוך הישראלי-ערבי – מיתוס המחדל.
ראש הממשלה גולדה מאיר
מיתוס "המחדל"
על המחדל במלחמת יום כיפור נעשו מחקרים בתחומי יידע רבים, וקיימת ספרות ענפה המתייחסת לעיצוב הזיכרון הציבורי על פי ערכיו ולקחיו של המחדל. ה"מחדל" מבטא אכזבה עמוקה של מרבית הציבור מהרשלנות של הדרג המדיני-ביטחוני והדרג הצבאי, בעיקר בטרם פרצה מלחמת יום כיפור, אך גם במהלכה. חסידי המיתוס ראו ברשלנות של הדרג המדיני-ביטחוני את חזות הכל של מלחמת יום כיפור. הרשלנות היא שהובילה לפרוץ המלחמה ולימים הקשים בתחילתה. כתוצאה מראייה זאת, התערער אמון הציבור במערכת המדינית והצבאית, והמילים "רעידת אדמה", שהפיעו תדירות בתקשורת, תיארו באופן ציורי ורב-משמעות את הסדקים החמורים ביחסי האמון בין הציבור והשלטון בישראל. הקונצנזוס הציבורי שנוצר סביב ה"מחדל" חיזק את נטיית הציבור להטיח בפומבי דברי ביקורת חריפים במדיניות הממשלה זמן רב לאחר שמלחמת יום כיפור הסתיימה.
משה דיין. קרדיט: ויקיפדיה
עיצוב הזיכרון הציבורי שלקבוצות מובחנות בישראל
במקביל למיתוס המרכזי של מלחמת יום כיפור – ה"מחדל" – התגבשו כאמור, גווניים מיתיים נוספים בזיכרון הציבורי של קבוצות מובחנות בציבור החילוני בישראל. בנוסף להטחת ביקורת רבתי נגד מחדלי השלטון המדיני והצבאי במלחמה, ניכר ברטוריקה הציבורית גוון מיתי המזוהה עם לקחים שהפיקו קבוצות מובחנות, אידיאולוגיות ואחרות, ביחס למלחמת יום כיפור ולסכסוך הישראלי-ערבי. אלו שיקפו אספקטים דרמתיים חשובים נוספים הקשורים במלחמת יום כיפור. בעוד שה"מחדל" העניק ממד דרמתי לתפקוד הרשלני של הדרג המדיני-ביטחוני והדרג הצבאי, לקחים של קבוצות סוציולוגיות ואידיאולוגיות אלו היוו בסיס למיתוסים מובחנים ולקחיהם. בפועל, אלו סייעו בחיזוק עמדות אידיאולוגיות מובחנות בישראל.
נרטיב ה"נס" מזוהה עם צעירים שהמפגש שלהם עם שדה הקרב ב-1973 היה חוויית הלחימה הראשונה שלהם. האידיאולוגיה הפוליטית שלהם הייתה ימנית במהותה. לוחמים צעירים אלו זיהו את הטראומה שחוו בקרבות מלחמת יום כיפור כחוליה ברצף ההיסטורי של "הגורל היהודי" ושל "העם הנרדף" – לדבריהם – שסופו להינצל הודות ל"נס" מכוח עליון.
זרם מתחרה זיהה את עוצמתו של צה"ל עם תושיית מפקדיו, החל מקרבות היום השלישי למלחמת יום כיפור ואילך, כעוגן הצלה שעליה נשענת מדינת ישראל. בהתאם לכך חסידי המיתוס נטו להפגין בדבריהם נימה דרמתית סביב ה"ניצחון" ותפקודו העילאי צה"ל. הנרטיב שיצר דרמה סביב צה"ל ש"הפך את הקערה על פיה", היה מזוהה בעיקר עם מפקדי צה"ל והדרג הצבאי הבכיר ולקחיו התגבשו לכדי מיתוס. להלן, מיתוס "צה"ל המופלא".
דוד אלעזר
שני דורות מובחנים על בסיס סוציולוגי, ייצגו תפיסות מתחרות של מלחמת יום כיפור, שעניינן המרכזי "איכות הלחימה, שמירה על ביטחון ישראל, ומשמעות המלחמה". דור תש"ח – הדור שנולד טרם קום המדינה והשתתף במלחמת העצמאות – שיקף בהתבטאויותיו אכזבה מרוח הלחימה הירודה של הלוחמים הצעירים, שלחמו לראשונה בחייהם ב- 1973 – ה"בנים". דור תש"ח, סיפר לעצמו ולאחרים שה"בנים" איבדו את הזיקה אל החזון הציוני וערכיו, את חשיבות המלחמה כהגנה על המולדת, ואת ערך ההישג של דור האבות, דור תש"ח. דור תש"ח דיבר על "מלחמת הבנים" (כפי שהוא מכנה אותה), כשהוא מביע חשש מפני אבדן "מפעל תש"ח" שעליו דור תש"ח עמל ושילם על-כך מחיר יקר. מנגד, הלוחמים שהשתתפו לראשונה בחייהם בקרב, במלחמת יום כיפור, הלינו על כך שדור הלוחמים הוותיק – דור תש"ח – אימץ את מדיניות המלחמה והפעלת כוח צבאי כפתרון עיקרי לסכסוך הישראלי-ערבי. הדור הצעיר, "הבנים", הפגינו סלידה ממלחמות. בעיניהם דור תש"ח הפכו את סיפור העקדה המקודש, ל"עקדה נצחית", מושג שסימל את המיתוס המובחן של דור הבנים. היה זה דור ששאף לשים קץ למלחמות ול"קרבנות-השווא", לדבריהם. הדרמטיזציה ולקחי השלום של דור הבנים בא לידי ביטוי בהתבטאויות של נחישות להיאבק על השלום. מיתוס "העקדה הנצחית" בנוי על לקחי מלחמת יום כיפור – קרב שלעולם לא יסתיים, קרב מתמשך, "עקדה נצחית". מדובר במיתוס של מחאה נגד הדרישה המתמדת להיערך למלחמה, כאילו שה"קוממיות" וה"מחיר" אינם מוצדקים. שכן, יש להאבק על השלום.
זרם מובחן של אנשי חינוך ואינטלקטואלים, הקיף קומץ של אנשי חינוך שראו במלחמת יום כיפור אירוע מכונן של "התפכחות מאשליות". בראש סולם העדיפות שלהם ניצב ערך של מימוש החזון הציוני ובניית חברה מתוקנת. "ההתפכחות" (כפי הם ציינו) מבליטה ערך של חיפוש-עצמי שנוצר לאחר טראומה, "רעידת המלחמה" במלחמת יום הכיפורים. לפי תפיסתם זאת, "מעז יצא מתוק" – המלחמה יצרה הזדמנות למומנטום חיובי. "רעידת האדמה" הוא הלקח העיקרי של המלחמה, מכיוון שמדובר בזעזוע "מפכח" ופוקח עיניים, שעשוי להחיות מחדש את הרפורמה החברתית שנעצרה לאחר מלחמת ששת הימים, ב-1967.
תבנית הזיכרון הציבורי על גווניו המיתיים, שנוצרו סביב מלחמת יום כיפור, נותרה בעינה לאורך תקופה של כעשרים שנה, עם החתימה על הסכמי אוסלו (1993). ההתבטאויות סביב הדרמות שליוו מאז מלחמת יום כיפור את הסכסוך הישראלי-הערבי, היו למעשה טיעונים התואמים תפיסות ולקחים מובחנים ואף כלליים, הקשורים ללקחי מלחמת יום כיפור.
במלחמת יום הכיפורים הוכיח הציבור בישראל את בשלותו. הפיצול הלך והעמיק, על בסיס חברתי ואידיאולוגי בעיקר, ובמקביל, למיתיזציה סביב המלחמה היו השלכות קריטיות על עיצוב מדיניות הסכסוך הישראלי-ערבי בעיקר, שמטבע הדברים דורשת קונצנזוס ואחדות לאומית.
למעלה מארבעה עשורים חלפו מאז מלחמת יום כיפור. במבט לאחור, ניכרת דעיכה בדינאמיקה המיתית סביב המלחמה. בספטמבר 2004, יום השנה השלושים למלחמה, העיתונות היומית משקפת עדיין את לקחי ה"מחדל". התחושה השלטת ביום השנה השלושים למלחמה היא אכזבה וכעס על השלטון דאז. המלחמה עדיין נתפסת כאסון הלאומי הגדול ביותר שהתרחש אי פעם בהיסטוריה המודרנית של ישראל. למרות הניצחון, עוצמתו של צה"ל, פרדויות על "מגש הכסף" שך אלתרמן ומתווים שונים לשלום אזורי, לקחיה העיקריים של מלחמת יום הכיפורים עדיין משמשים כר פורה למחקרים ותחקירים.
מבט תיאורטי – הפונקציה של המיתיזציה
ספרות מחקר ענפה עוסקת בפונצקיונליות ובהשלכות של תהליכי מיתיזציה בחברה המודרנית. מיתוסים מודרניים נחשבים לכלי פונקציונאלי במספר מישורים. מיתיזציה עשויה לעצב פרספקטיבות על ההיסטוריה של קבוצות חברתיות, אך גם על ההווה והעתיד שלהן. מיתיזציה הינה תהליך פונקציונאלי בתקופה בה מתעורר צורך בהכוונה עצמית, במיוחד לנוכח אירוע שנתפס כאסון לאומי. הפונקציה שממלא תהליך המיתיזציה בסביבה של אידיאולוגיות קונפליקטואליות, היא אחד הנושאים המרכזיים במחקר שסקרתי לעיל. לפיכך, חשיבותו של המחקר ותרומתו לחוקרי מיתוסים מודרניים ולחוקרי מדעי המדינה, טמונות בהבנה ובהבהרת תהליך המיתיזציה, נחיצותו והשלכותיו על גיבוש החברה והזיכרון הציבורי כאשר ברקע, מתרחש אירוע שנתפס בעיני החברה כטראומטי.
הערות
הנתונים האמפיריים למחקר נאספו ממקורות ראשוניים בתקשורת הכתובה בעברית, כגון, דברי הכנסת ודיווחים ממסיבות עיתונאים. חומר מודפס נוסף נאסף גם ממקורות משניים כגון, חוברות ועלונים של יחידות צה"ל, עלוני בתי ספר ככל שאלו דיווחו על מהלך המלחמה והשלכותיה; שלושה היומונים הנפוצים בישראל – הארץ, מעריב וידיעות אחרונות; מבחר כתבי עת בעברית וחוברות הנצחה לנופלים במלחמת יום-כיפור. בכל המאמרים, בדברי הפרשנות, ובדברי העורך, הנוגעים למלחמת יום-כיפור, שהתפרסמו במקורות אלו במהלך של כשנה לאחר מלחמת יום-כיפור, נבדקו דימויים ומצגים של מלחמה זו. הדימויים והמצגים שנמצאו סווגו על פי מקורותיהם – דהיינו, פוליטיקאים, אזרחים או אנשי צבא; בעלי אורינטציה ימנית או שמאלנית; סוג המאמר – מאמר פרשנות, כתבה ראשית, מכתבים למערכת העיתון או ראיון; השתייכות לדור סוציולוגי. אלו שימשו גם כאינדיקאציה לעמדות ולאוריינטציה הערכית של המחברים או של הדוברים שמטעמם הופצו.
במדור המאמרים ("הארץ" 1 ספטמבר) מוצגת סקירה על התפתחותו של האינטרנט בעולם.
אני מצטטת: "לאחר שהדפדן הופיע, העניינים החלו לנוע במהירות. ב-1992 נטבע המונח "לגלוש באינטרנט" על ידי ז'אן ארמור פולי, מחברת מדריך לאתרים מומלצים לילדים. חברת "נטסקייפ" נוסדה ב-1994 ובאותה שנה היא הציגה את הדפדפן המסחרי הראשון. "
בכתבה מוצגים כמה נתונים סטטיסטיים רלבנטיים:
"נכון ליולי 2004, נהנים מהאינטרנט כמעט 800 מיליון בני אדם בעולם.
ישראל, שבה החלו לפעול ספקיות האינטרנט הגדולות באמצע שנות ה-90, נהפכה לאחת מצרכניות האינטרנט הגדולות בעולם ביחס לגודל האוכלוסייה. אחד הגורמים להאצה בשימוש באינטרנט הוא האינטרנט המהיר."
"ביולי 2004 היו בישראל 860 אלף גולשי אינטרנט, המחוברים בפס רחב. " (שימו לב שהמקור לנתון זה הוא משרד התקשורת)
במדור הכלכלה ("הארץ" 14 ספטמבר) מוצגת כתבה שעניינה המרכזי הוא אחוז הגולשים בפס רחב בישראל:
הכותרת: 57% מהישראלים גולשים, 50% מהם בפס רחב.
אני מצטטת: "סקר חדש שנעשה לקראת ראש השנה מגלה כמה דברים חדשים באשר לשימוש של ישראלים באינטרנט."
שימו לב לנתונים הסטטיסטיים הרלבנטים: (המשך ציטוט) "מסתבר כי 57% מתושבי ישראל כבר מחוברים לאינטרנט, מתוכם 50% מחוברים באינטרנט מהיר…. כמו כן, לשבעה מכל עשרה מרואיינים שהשתתפו בסקר, יש מחשב בביתם".
מקור: המרכז לחקר האינטרנט אוניברסיטת תל אביב
"מהסקר עולה כי הפעילות השכיחה ביותר שמבצעים אזרחי ישראל באינטרנט היא גלישה באתרים לחיפוש מידע…."
(שימו לב שזהו סקר שנערך על מידגם של 500 איש).
כפי הנראה, משרד התקשורת מחזיק בנתונים שגויים, ממש שגויים…..
במקום אחר באתר זה כבר כתבתי על הכותרות הקובעות את סדר היום הציבורי (בעיקר בנושאים "חמים"), הנה לנו שתיים שזורעות בלבול…..
האם מדונה תהדק את קשריה עם עולם הקבלה כך שבשלב הבא היא תיקרא "מאמא מדונה?"
מדונה קשובה ללימודי הקבלה אומרים שהמציאות עולה על כל דימיון. האם מדונה, הלומדת קבלה היום, תהיה הבאה בתור ברשימת ה"קדושים" המודרניים אחרי באבא ברוך והרב איפרגן, "הרנטגן"?
תאריך לידה:
16.08.58
עיסוק:
זמרת, שחקנית
נחשף לראשונה:
עם הלהיט "everybody" שיצא בראשית שנות ה-80.
רזומה:
הזמרת המצליחה ביותר בעולם מובילה בתחום ההופעות, הקליפים, הלהיטים והאלבומים שהובילו את המצעדים העולמיים ונמכרו במאות מיליוני עותקים. עד כה הוציאה מדונה עשרה אלבומים שמכרו מיליוני העתקים בכל רחבי העולם, לוו בהופעות ובקליפים מושקעים בערוצי המוסיקה העולמיים. בנוסף הוציאה שלושה אוספים של מיטב להיטיה מכל הזמנים. בצעירותה עסקה בדוגמנות ואחר כך פנתה לתחום המוזיקה. היא הוציאה את הספר "סקס" עם תמונות אירוטיות שלה ובקרוב תוציא ספר ילדים שכתבה. היא שיחקה במספר סרטים, שרה בפסקולים וזכתה במקום השלישי בשנת 2002 בעשיית הון מהופעות ומכירת תקליטים.
מלבד הכותרות שבישרו על הגעתה של הגברת הנכבדה וקהל מעריציה לישראל, ערב ראש השנה, יש משהו מסקרן עד מיסטי בביקור זה. במשך ימי החג מנוקדת שפת ימה של תל אביב בדמויותיהם של "המקובלים"/מעריצי הקבלה ומדונה, הלבושים/ות בביגוד לבן-צחור וצמיד קלוע אדום, עשוי מצמר דק, מלופף על ידיהם. מי יודע? אולי עוד נכונו לנו התרחשויות מעניינות כשהפמליה (כ-2500 איש) תגיע ביוזמתו המתוקשרת ובסיועו של משרד התיירות, לקברות הצדיקים בגליל, צפת ומירון (כפי שידוע לי, בכמה נאגלות).
איך מתיישב כל הדבר הזה עם העולם התוסס והמודרני שאותו ייצגה מדונה עד היום? מה הקשר בין עולם הקבלה לבין מדונה ופמלייתה?
מדונה בהופעה תוססת וסקסית
בהחלט ייתכן שמדונה זו תיקרא בעתיד הקרוב מאוד "מאמא מדונה" "מדונה הקדושה" ואפילו "הרבנית אסתר" (על משקל "הרבנית קוק", ואולי אף תזכה להידמות לה).
ולא בכדי אני מתייחסת לסיכוי שכזה. אני מתבססת על מה שידוע לנו על תהליכי הכריזמטיזציה או המיתולוגיזציה של הבאבא סאלי והבאבא ברוך. [אגב, ישנו סיפור מאלף שכתב לפני שנים רבות הסופר, חיים הזז, על דמות של יהודי מסכן מהעיר טבריה, בשם "מיישל" שזכה לכינוי "ר' מיישל יישל" – תגר במקצועו ובעליו של חמור. מיישל, כך מספר הזז, גרם שלא במתכוון ושלא ביודעין לכך שחמורו ייחשב כ"צדיק" ו"קדוש" המחולל נסים. (ניתן להשיג את הסיפור במלואו בכתבי חיים הזז).]
מיתולוגיזציה בישראל המודרנית תועדה ונחקרה על ידי רבים, כולל אנוכי. [על תהליך המיתולוגיזציה של הבאבא סלי והבאבא ברוך אפשר לקרא במאמר שנכתב על ידי יורם בילו ואייל בן ארי בספר Modernity and Charisma in Contemporary Israel. .]
וכעת לעצם העניין – הבאבא סאלי, או בשמו הרשמי, רבי ישראל אבו חצירא, היה חכם וגדול בתורה; שמו הלך לפניו בדרומה של מרוקו. הוא עלה ארצה בשנות ה-50 ועם מותו, ב-1984, הפך מקום קבורתו בנתיבות לאתר עלייה לרגל בסדר גודל לאומי. ההילולה השנתית על קברו מושכת אליה מאמינים רבים, שמספרם נופל אך במעט מאלו הפוקדים את קברי הצדיקים בימי ההילולה השנתיים במיירון. איך הפך הבאבא סאלי ל"צדיק" בישראל של שנות ה-80?
לא היה כאן תהליך ממסדי מכוון, מעין קנוניזציה, כפי שמתרחש למשל בעולם הקתולי. אך עובדה היא שהבאבא סאלי הורם מעם והפך לאישיות שהונצחה בפנתיאון של ה"קדושים" בישראל המודרנית. מעמדו המקודש אינו נופל בהרבה ממעמדם של הרבנים הכריזמטיים, רבי שמעון בר יוחאי ורבי מאיר בעל הנס. רחובות ובתי כנסת רבים נקראים על שמם. תמונותיהם תלויות בבתיהם של רבים בישראל, ומונצחות גם על גבי חפצים כגון ספרים, לוחות שנה, מחזיקי מפתחות, וכן הלאה.
המקרה של הבאבא ברוך קצת שונה. בעוד שהבאבא סאלי נחשב לצדיק בעודו בחיים, יורשו ובנו, הרב ברוך (באבא ברוך), ניהל סגנון חיים תוסס. הוא חי שנים רבות בפריז, מנותק מהמורשת המרוקאית של אביו. בשנות ה-60 הצטרף הרב ברוך לאביו בישראל וניסה את כוחו בפוליטיקה. הוא הצליח להיבחר לתפקיד של סגן ראש עיריית אשקלון, ואז האשימו אותו בשוחד ובשחיתות. הוא נשפט ונגזר דינו לשבת בכלא – לאחר חמש שנים, שוחרר בגין התנהגות טובה בכלא. עם שחרורו מהכלא הצטרף אל אביו, הבאבא סאלי, וישב צמוד אליו, כסגנו, במשך שלושת חודשי חייו האחרונים של האב. למרות הסטיגמה ששחקה מאוד את דימויו הציבורי של הרב ברוך ולמרות בעיות אחרות במשפחת אבו חצירה, הצליח הרב ברוך להשיג מעמד דומה לזה של אביו ואף להיכנס לנעליו. הוא נטל לידיו חזקה על ביתו של אביו, הבאבא סאלי, וקבר אותו בבית הקברות בנתיבות. תוך זמן קצר הצליח ברוך אבו חצירא לנצל את רשת הקשרים הבלתי פורמליים שיצר אביו עם גורמים רבים בישראל וגם בחו"ל. ברוך אבו חצירא הקים ארגון שמיסד את דמותו המקודשת של הבאבא סאלי. חסידיו וכל קהל המאמינים בבאבא סאלי המשיכו להזרים תרומות נדיבות לארגון שנוסד על ידי הבן, ברוך אבו חצירה. הוא השתמש בכספים כדי להקנות לקברו של הבאבא סאלי חזות מהודרת שגם תתאים לקבל את פניהם של אלפי העולים לרגל. ההשקעה בבנייה מורגשת גם סביב הבית שבו חי הבאבא סאלי.
ברוך אבו חצירא נתפס כקדוש וקיבל את הכינוי "באבא ברוך". למרות שהבאבא ברוך נהנה ממוניטין נמוך יחסית לאביו, הייתה לו הצלחה יתרה בניהול ואף בשליטה על חוגים נרחבים מקרב יהודי מרוקו. הבאבא ברוך התקבל כאחד מבניה המכובדים של יהדות מרוקו וכאחד מגדולי התורה לבית משפחת אבו חצירא. הוא נחשב ליורשו הלגיטימי של אביו, הבאבא סאלי.
כיצד קרה הדבר? איך אדם בעל רקע מפוקפק, כמו זה של ברוך אבו חצירא, עולה ל"גדולות"?
בכל תהליך של מיתולוגיזציה היסוד הדומיננטי הוא הסיפור המתקבל כ"אמיתי". אירועים אותנטיים היסטוריים לחוד, והסיפור הידוע והמקובל לחוד. בדרך כלל כשנתקלים בנרטיב, בסיפור המעשה הפולקלוריסטי המקובל והידוע, מוצאים בו גרעין של עובדות אמיתיות שניתן להוכיחן. תהליך המיתולוגיזציה נמשך זמן רב, נחוצה השתנות של
זיכרון הקולקטיבי. אולם, כשהתהליך הטרנספורמטיבי מהיר מאוד נוצרת האישיות הכריזמטית.
סביב הבאבא סאלי נרקמו אגדות, ובעיקר – נעשה שימוש בקלטות שמע הנושאות את דרשותיו. מספרים שהבאבא סאלי "נוצר" כ"כריזמה סינתטית" בניצוחו המניפולטיבי של בנו, ברוך, מיד לאחר מותו של האב. הודפסו אלבומים שתעדו את סגנון חייו הסגפני של ה"צדיק". כל אירוע בחייו של הבאבא סאלי תואר במונחים מיסטיים. לכל משפט שאמר ייחסו השלכות מיתיות. נעשו השוואות בינו לבין משה רבינו, רבי שמעון בר יוחאי ואפילו בינו לבין הבעל שם טוב, מי שהקים במאה ה-18 את התנועה החסידית. מה שסייע לדימויים אלו היה הבסיס העובדתי. הבאבא סאלי היה ידוע כ"קבליסט", מאפיין המעיד על התערות טוטלית במיסטיקה היהודית. לבאבא סאלי היה גם אילן יוחסין מאוד מרשים שסיפק חומר גלם לדימויו כקדוש.
באבא ברוך חייב היה לעמול קשה כדי לזכות בתואר של בעל דמות כריזמטית כזו. יהיה מי שיטען שעמדה לו "זכות האבות" של הבאבא סאלי. שהרי בניהם של יוצאי מרוקו שומרים זכות אבות לצאצאים. אבל במקרה שלנו, לא רק זכות אבות עמדה לבאבא ברוך לעזר. הבאבא ברוך פעל ועמל קשות יומם ולילה כדי ליצור לעצמו דימוי של אישיות כריזמטית.
אם נבחן את המקרה נווכח שניתן להאיץ תהליכים של כריזמטיזציה. פעילותו המחושבת של הבאבא ברוך היא החלק החשוב ביותר בבניית העצמי-הכריזמטי שלו. [ואפשר אולי להקיש מכך גם על ניסיונו האפשרי של כל סלבריטי לזכות בדימוי כריזמטי ולהגיע למעמד של "קדוש". ] כיצד פעל הבאבא ברוך? הוא פרסם ברבים את פרטי ריצוי עונשו בבית הכלא, כהוכחה ועדות לכך שהוא ראוי ליחס חיובי. הוא הודה באשמה, התנצל אינספור פעמים ותיאר בפרטי פרטים מה עבר עליו בתקופת ישיבתו בכלא. גם קלינטון השיב לעצמו את ההילה שהייתה לו, כאשר הודה לבסוף כי אכן היה לו קשר מיני עם מוניקה לוינסקי. מאז החרטה שהביע, וההשפלה ש"הרגיש" עקב הודאתו הפומבית, דימויו של הנשיא לשעבר, ביל קלינטון, רק הלך והשתפר. האוטוביוגרפיה שפרסם לאחרונה והפרטים האינטימיים שעל דיוקם העובדתי והרגשי טרח טרחה יתרה, סייעו לו, באורח פרדוכסלי, להגביר את האהדה שהעולם המערבי חש כלפיו עד היום.
כלומר – סגנון חיים פרוע, הגובל בשערוריה ולעתים בעבריינות, עשוי לסייע בידי מי שיודע לעשות זאת. באורח פרדוכסלי יכול בימינו כל הולל להפוך לבאבא סאלי, למאמא מדונה, ולחילופין ל"רבנית אסתר" משום שישנן עובדות בעברו שעליהן הוא יכול ל"הביע חרטה" – התערות בעולם הקבליסטי המיסטי היהודי בודאי אינה מזיקה.
הומור בשירות המתמודדים לבחירות לנשיאות בארה"ב מה כל כך מצחיק בתצלום של ג'ון קרי על גלשן הרוח שלו מול חופי ננטאקט?
אתרי אינטרנט, קריקטוריסטים, תוכניות אירוח ומי לא? בקיצור, חגיגה הומוריסטית, סאטירית, פארודית בעיצומה. להלן מבחר מצומצם, וגם עצה (בסטייל של הומור) –
א. באדיבותה של התקשורת הישראלית זכינו לטעום משהו מחגיגת ההומור התקשורתית של בחירות 2004 לנשיאות ארה"ב. נתן גוטמן, מ"הארץ" מענג אותנו על התרשמויותיו ממסע הבחירות הנכנס לשלבו הסופי בארה"ב.לפי דיווחו של הכתב, תחביבו של המועמד הדמוקרטי, ג'ון קארי, הזרים חומר בעירה למדורת ההבלים ושירת את יריביו הפוליטיים.
מה כל כך מצחיק בתצלום של ג'ון קארי על גלשן הרוח שלו מול חופי ננטאקט?
ב"הארץ" נאמר – "מארחי תוכניות הלילה של רשתות הטלוויזיה צחקו על קארי המעדיף לגלוש בים במקום להשיב מלחמה שערה לנשיא ג'ורג' בוש. קומיקאים סיפרו בבדיחות הדעת שקארי משנה את עמדותיו 'לפי כיוון הרוח' כשהם מציגים את התצלום שבו קארי אוחז במפרש מול הרוח".
ההתייחסות שלנו להומור היא בדרך כלל כאל אירוע תקשורתי קליל ומשחרר. זו באמת אחת הפונקציות המרכזיות שלו. עובדה שההומור שכיח בעיקר בעתות מצוקה. למרות היתרון הסטטיסטי ההולך וגדל של בוש לעומת קארי בימים האחרונים, התבדחות המחנה הרפובליקני על חשבון היריב מהמחנה הדמוקרטי מאותתת בעצם על מצוקה. פרויד סבר שהתפקיד העיקרי שההומור ממלא בחיים שלנו זה שחרור צבר אנרגיה עצבית שתפקידה הוא להדחיק מחשבות ודברים שהנורמות החברתיות אוסרות עלינו לתת להם ביטוי פומבי. בקיצור, ההומור משחרר אותנו מדחפים הנמצאים בתת המודע שלנו. זה מסביר מדוע שתי הקטגוריות הנפוצות ביותר במאגרי הבדיחות, בדיחות שנוהגים לעסוק בהן ולספר אותן יותר מאחרות, הן בדיחות פוליטיות ובדיחות על מין וכל הקשור לתחום.
כיצד אפשר לפרש את ההתבדחות על חשבון קארי ? אם נאמץ את התיאוריה שהבדיחה הפוליטית מצמצמת את ממדיו המנופחים של ה"איש הגדול" ומציגה אותו ב"גודל טבעי" וכבעל ממדים אנושיים, ובו זמנית מעניקה ביטחון לאחרים, הרי שהתבדחות על חשבונו של קארי נובעת מכך שיוצרי הבדיחה חשים נחיתות אישית מולו. אם כך, נסכים גם שהבדיחה הפוליטית על קארי ה"עושה רוח" נותנת פומבי לחששותיהם של אנשי בוש מפני היריב הפוליטי, קארי.
לפי פירוש נוסף, הבדיחה הפוליטית היא כלי להעברת מסר פוליטי אל אובייקט הבדיחה, היא מסירה מעליו את המסיכות שכל כך טרח לבנות לעצמו; אך כאמור, היא מעידה גם על נחיתות מסויימת שחש מחנה בוש מול קארי.
ולמרות הכל, ההומור משרת את כל מי שנחשף אליו, הוא מנקה את האווירה. הדעה הרווחת בקרב פסיכולוגים היא שהומור הוא בעצם כלי הישרדות במרחב החברתי, תרבותי ובעיקר במרחב הפוליטי. ההומור מספק לנו את היכולת לשכוח לרגע אחד את האקטואליה, במיוחד כשהיא מאוד כואבת ומעיקה, ולברוח למציאות של הבדיחה.
מספרים על גצל ושמרל היושבים בבית המדרש ומשוחחים ביניהם וגצל כל הזמן נאנח. שואל אותו שמרל "מה אתה נאנח?" וגצל עונה לו "אוי, הנעליים לוחצות לי." "אז מה הבעיה? לך לחנות, קנה נעליים אחרות והכל ייגמר." אומר לו גצל, "אתה אדיוט מושלם, לפני חודש פיטרו אותי, אין לי כסף להאכיל את משפחתי, כשאני מתקרב לאשתי שרה'לה אז או שיש לה מיגרנה או רומטיזם ובכלל, הבת שלי ברחה לה עם איזה גוי והבן שלי נעלם לו עם כל הכסף שחסכתי עבור לימודיו באוניברסיטה, הימר והפסיד את כולו, אז אתה יודע מה? כשאני חולץ את הנעליים, זהו גן עדן…".
האפשרות לחלוץ את הנעליים, האפשרות לנשום לרגע אחד נשימה עמוקה, לשאוף אוויר למקום שבו הכאב הוא החזק ביותר, מיד משפרת את ההרגשה.
כנראה שקארי עדיין נתפס כמי שמהווה איום על מועמדותו של בוש ועל מעמדם של הרפובליקנים בארה"ב, אחרת לא היו אלו מנסים לסגור איתו חשבונות. כשחקן חדש בזירה הכלל-מדינתית משרה קארי תחושה של איום, למרות מה שאומרים הסקרים (ואולי "שקרים"…). ואמנם, אחת הפונקציות של ההומור היא הניסיון להתגונן בפני מי שמאיים עלינו, בפני מי שמנסה להשתלט עלינו. והרפובליקנים מחפשים הזדמנויות מתאימות כדי להחזיר לקארי קונטרה. כאן ההומור הוא בפירוש נשק בידיו של המתקיף שבתוך תוכו הוא חושב רק על דבר אחד, כיצד לשרוד. הרי עד לרגע האחרון, איך אפשר לדעת מה יחליט הבוחר? (גם ניקסון היה בטוח שג'ון קנדי כבר בכיס הקטן שלו עד לאותו עימות אלקטוראלי טלוויזיוני ידוע ב-1960, שבו הביס אותו קנדי בגדול).
הקונטרה הנוכחית קלילה למדי, מה שאולי מעיד בכל זאת על תחושה בקרב הרפובליקנים שלבוש יש בכל זאת סיכוי טוב להיבחר.
ב. פליטות פה
כשמתקרב יום הדין, לא עושים חשבון ומלבינים גם את פניו של הנשיא ברבים על פליטות הפה האופייניות לו..
לדוגמא, מספרים שנשיא ארה"ב ג'ורג' בוש, כשל בימים האחרונים מספר פעמים בלשונו, ובכך סיפק חומר רב למבקריו ולקומיקאים: בשבת, בכינוס הרפובליקנים שנערך בפנסילווניה, רצה הנשיא לספר לשומעיו על פעילותו בחקיקה למען החיילים בעיראק; במקום לדבר על "הצורך במימון חלקי חילוף ומיגון גוף לחיילים," אמר בוש כי ביקש מהקונגרס "מימון למיגון ולחלקי גוף".
ולפני ימים אחדים, בעצרת בחירות אחרת במיזורי, שוב כשל בוש בלשונו כשביקש לדבר על הקושי שגורמות התביעות על רשלנות רפואית, משום שהן מבריחות רופאים ממדינות רבות. אבל בפועל, זה מה שיצא מפיו של בוש: "יש לנו בעיה באמריקה," הוא אמר, "יותר מדי רופאים טובים עוז
בים את המקצוע, יותר מדי גינקולוגים אינם יכולים לממש את אהבתם לנשים בכל רחבי המדינה." אחר כך הבהירו יועציו כי הנשיא התכוון לומר שיותר מדי גינקולוגים אינם יכולים לממש את אהבתם למקצוע רפואת הנשים…..
ג. אפרופו, פליטות פה של פוליטיקאים ודיבורי סרק למיניהם … להלן עצה לחיים… (וברכת שנה טובה לכולם) ….
לא חשבת? – אל תדבר! דיברת? – אל תבטיח! הבטחת? – אל תחתום! חתמת? – אל תתפלא!
מדובר בתופעה של תקשורת לא-מילולית מעניינת עם מסר ברור בצידה.
מפגש שגרתי בין גברים המתפתח למשהו שונה לגמרי: חיבוק אינטימי פוליטי מתמשך.
הנשיא ג'ורג' בוש והסנטור ג'ון מקיין, אויבים לשעבר בלב ובנפש, הדגימו לאחרונה את הטכניקה במסע הבחירות ברחבי ארה"ב. תנועות גוף אלו נועדו להפגין קבל-עם-ועדה, יחסי ידידות מחודשים. באמצעות שפת גוף זו עבר המסר בצורה הרבה יותר מוצלחת מהמחמאות ההדדיות שאמרו זה לזה בפומבי. באחת הפעמים רפרפו שפתיו של בוש קלות על פדחתו של מקיין.
לאחר שהסנטור ג'ון קארי מינה את ג'ון אדוארדס לסגנו העתידי, אפשר היה לפרש את חיבוקיהם האנרגטיים והתכופים כסימן מובהק ליחסי שיתופיות לבביים. פעמים כה רבות הרבו השניים לאמץ אל ליבם זה את זה עד שאפילו ג'יי לנו לא נשאר אדיש וביים סרטון וידיאו, כשברקע מושמע הלחן הידוע המתחיל במילים, “You are so beautiful".
Credit Wikipedia .Joe Cocker – You Are So Beautiful 1974
מי שניהל את הקמפיין של ביל פורבס (רפובליקני, בחירות 2000) אומר שאין ספק שהשנה בולטים חיבוקים פוליטיים אינטימיים קלאסיים בין בוש ומקורבים וגם בין קארי ומקורביו. לדעתו, חיבוק פוליטי משקף מסר ברור.
להלן סגנונות החיבוק הפוליטי והמסר העולה מהם:
חיבוק ידידותי רגיל:
חיבוק שנועד לרכך תחושה של איום' ולהגביר התרשמות חיובית. מתנדבים מקומיים ברחבי ארה"ב משתדלים לאחרונה לקבל את פניו של בוש בכל שדה תעופה שבו נוחת ה- Air Force One. באחת הפעמים שבהם נחת בוש בגרנד רפידס, מישיגן, אחד התושבים המקומיים, אדם בשם סטיל, הגיש לנשיא בוש סלסלה מלאה דובדבנים. סטיל זכה מיד לחיבוק לבבי מהנשיא בוש, והפך בין-לילה לסלבריטי מקומי. לא מזמן, בבית ספר בלאס וגאס, העניק סנטור קארי חיבוק גדול ופוטוגני לגברת אחת לאחר שסיפרה בהתרגשות שחצתה קווים ושמעתה היא רשומה כתומכת מחנה הדמוקרטים.
חיבוק מלא אמפאתיה:
הבעת תנחומים במקרים של טרגדיה משפחתית כגון, טרגדיות של תושבים במקומות שונים בארה"ב, היא משימה שזכתה לעדיפות גבוהה מאוד במסע הבחירות הנשיאותי. לאחר סיום טקס האזכרה לחללי הפיגוע באוקלהומה-סיטי 1995, זכו חיבוקי התנחומים שהעניק הנשיא ביל קלינטון לכותרת "המרגיע הלאומי", והקנו לו תדמית של מנהיג הנושא על כתפיו את האבל הלאומי. אופיו הנשיאותי של קלינטון הוכתר במונחים רגשניים – "נשיאות עם אמפתיה." ב- 2002 פנה הנשיא בוש בנאום לאומה, ודיבר על המפגש שלו עם העם האמריקאי לאחר הזעזוע של ה-11 בספטמבר, כך: "כאשר נפגשתי עם הגיבורים, חיבקתי את המשפחות, והבטתי בפניהם העייפות של כוחות ההצלה, הייתה לי תחושה של יראת כבוד כלפי העם האמריקאי."
חיבוק של הכתרה ורוממות:
ביל קלינטון נהג לחבק את נשיא רוסיה, בוריס ילצין, כל פעם שנפגשו בחדר ישיבות. המסר של קלינטון היה כנראה כזה: "אדם זה נחשב בעיני כאישיות חשובה, אני רוחש לו אמון רב וטוב לעבוד איתו." בספטמבר 1998, בשיאה של שערוריית מוניקה לוינסקי, ביקר בבית הלבן נשיא דרום אפריקה, מר נלנסון מנדלה, ואמר שהוא מרבה לחשוב על קלינטון "בימי מצוקתו הקשים". החיבוק בין מנדלה וקלינטון היה מיועד להפגין קבל עם ועדה שאם מנדלה, כגיבור שלחם למען שיוויון זכויות, יכול לסלוח לנשיא ארה"ב ביל קלינטון, כל העולם יכול לסלוח לו.
חיבוק ספונטני:
בסיימו את נאומו בפני הקונגרס בעיצומם של אירועי 11 בספטמבר, התחבק הנשיא בוש באופן אימפולסיבי עם מנהיג הדמוקרטים בסנאט, טום דאשל. האפקט המיידי של הקירבה שהפגין אז היה הרושם שבין השניים התפתחה כימיה במובן הפוליטי, למרות שהרושם נמוג מיד. הבדרן סמי דיויס ג'וניור התחבק עם הנשיא ריצ'רד ניקסון באופן ספונטני ב 1972, חיבוק שהפך לבדיחה שאיש לא שכח לסמי דייויס עד סוף ימיו.
חיבוק הפאנטום:
לאחרונה, מנהיג הדמוקרטים בסנאט האמריקאי, טום דאשל, למד לקח על בשרו והבין שהחיבוק הפוליטי טומן בחובו גם סיכונים. הסנטור ספג ביקורת קשה במגרשו הביתי, בדרום דאקוטה, לאחר שהואשם שלא בצדק על חיבוק שהעניק למייקל מור, במאי הסרט "פרנהייט 9/11", המכפיש את הנשיא המכהן, ג'ורג' בוש.
לא קל לנשיא או למועמד לנשיאות להפוך חיבוק פוליטי לטבע השני שלו.
סגן הנשיא, ריצ'רד צ'ייני, מעולם לא נראה בפומבי כשהוא כורך את זרועותיו בלהט סביב גופו של הנשיא בוש. בוב וודוורד, שכתב את הספר "תכנון למתקפה" על המלחמה בעיראק, תעד בו חיבוק נדיר עם צ'ייני. לאחר שהדובר הרשמי של ממשלת רייגן לשעבר, קנת אדלמן, כתב מאמר עיתונאי בו הוא משבח את מה שנתפס על ידי רבים כניצחון מהיר של הממשל האמריקאי בעיראק, הזמין אותו צ'ייני לארוחת ערב מכובדת. "אדלמן היה נרגש עד כדי כך שפרץ בדמעות על סף ביתו של סגן הנשיא באותו יום ראשון", מספר וודוורד ומוסיף, "הוא חיבק את צ'ייני לראשונה לאחר 30 שנה של היכרות איתו."
ישנם אנליסטים שמתמחים בפוליטיקה, והם טוענים שחיבוק של פוליטיקאי מסמל לעתים ניסיון מחושב למצוא חן בעיני נשים, משום שיחסית לגברים, ידועה נטייתן הבולטת להגיב בחיוב להפגנת רגשות פומבית כלפיהן על-ידי מועמד בבחירות לנשיאות.
סטפן הס, חוקר במכון ברוקינגס שמתמחה במוסד הנשיאות, טוען ש"התנהגות נשיאותית מסוג זה מסמנת מפנה תרבותי בארה"ב".
לטענתו,
התנהגות כזו היא בגדר הפגנת רגש ראוותנית, והיא מעידה על מצב נפשי בריא. הרי הפוליטיקאי משמש בבואה למצב החברתי…" הס תוהה אם מישהו יכול לדמיין את אברהם לינקולן, חבוש בכובעו האופייני, מחבק את סטפן דגלס…"
אין ספק שסגנון החיבוק ותנועות גוף משקפים את רוח הזמן בדרך מאוד מעניינת.
לעומת זאת, פאול בגלס, האסטרטג של מחנה הדמוקרטים, סבור שהפגנת רגשות באמצעות חיבוק, בסגנון כלשהו, מעידה על חוסר טקט וטעם רע. "קשה לי לדמיין את ג'ורג' וושינגטון מעניק חיבוק אמיתי ונשיקה לג'ון אדאמס," הוא אומר וממשיך, "בואו לא נעלה זיכרונות מהעבר הרחוק שלנו. לדוגמא, כשחבר הקונגרס, פרסטון ברוקס, ב 1856כמעט היכה למוות באמצעות אלה את הסנטור צ'רלס סמנר על רצפת הסנאט."
נסיים בהערת אזהרה: ההיסטוריה מאז ימי רומי העתיקה, מלמדת שהחיבוק הפוליטי איננו המצאה מודרנית חדשה, וגם לא התנהגות המעידה בהכרח על חיבה שרוחשים בני האדם לזולתם.
ברוטוס חיבק את יוליוס קיסר – וכולנו יודעים מה התרחש במהלך החיבוק האחרון הזה.
ומה לגבי החיבוק הפוליטי בישראל?
אגב, לנו יש היסטוריה עשירה של התנהגות לא-מילולית בין פוליטיקאים לבין העם, בתיזמון של ערב בחירות. מישהו, ירון לונדון אם אינני טועה, תעד את גינוני החיזור בסרטון שהפיק, ושהוקרן בטלוויזיה תחת הכותרת, "הפוליטיקה של המופלטה" – אבוי לבושות. איציק מרדכי, ביבי נתניהו ואחרים מנשקים זקנו של הרב כדורי ועוד כהנה וכהנה פיקנטריה למהדרין.
הסקרים אומרים שבוש מוביל ב-7 נקודות על קארי, זו תמונה שטוחה ופשטנית * סדר היום הציבורי קצת יותר מורכב ומעורר שאלות * לא נגזים אם נאמר שמדובר ב"משחק מכור מראש" * אמצעי התקשורת מכוונים אותנו "על מה" לחשוב טרם נגבש דעה , לא "איך לחשוב".
********
נתקלתם בודאי בתופעה מעניינת – רובנו קוראים רק את הכותרות המצביעות על צמצום/הגדלת הפער בין בוש ובין קארי. אנחנו קוראים רק את השורה התחתונה הקובעת בסופו של דבר מי ייבחר. אם נבדוק על סמך מה מחליט הציבור ומה נחשב בעיניו כקהל הניזון מהידיעות המתפרסמות בכותרות של כלי התקשורת השונים וממפגשים עם המועמדים לנשיאות ונציגיהם – נבין את התהליך המורכב של גיבוש דעת קהל ובמיוחד – איך פועלת התקשורת בשירות הפוליטיקה.
סקר מעניין של גאלופ מגלה לנו מהן השאלות ה"חשובות" שהוצגו בפני מרואיינים בוגרים מעל גיל 18 בארה"ב בראיונות טלפוניים, שהתשובות להן הסתכמו בפער הזה של 7 נקודות בין המועמדים לנשיאות.
זאת יש לדעת – השאלות מכוונות לבני אדם בוגרים ,ומנסחי השאלון מניחים מראש שבני אדם בוגרים בגיל 18+ קוראים עיתונים, מאזינים לרשתות הרדיו והטלוויזיה, מגיעים מדי פעם למפגש פנים אל פנים עם המועמדים לנשיאות. את המפגשים הללו עם כלי התקשורת או עם התועמלנים השונים מלווה זרם אדיר של מידע שאליו נחשפים האזרחים במדינה (בעלי זכות ההצבעה בבחירות לנשיאות 2004). חלק מהמידע מגיע אל האזרח בצורה מורחבת, מודגשת, מלווה בכרזות, פרסומות, תמונות, קריקטורות – בקיצור, באופן המעלה את הסוגייה לדרגת עדיפות מאוד גבוהה בתודעת הציבור ובשיח הציבורי (כמובן שיש הבדלים בין בולטות המסרים בהתאם לכלי התקשורת ובהתאם להעדפות האזרח להחשף לכלי תקשורת זה או אחר). גם טווח הזמן ממלא תפקיד בזרימת המידע. כיום למשל, הנושא הבולט במרבית הכותרות הראשיות הוא מלחמת ויאטנאם. מחנה הדמוקרטים עושה כמיטב יכולתו לגרות את הזיכרון הקולקטיבי של הציבור בארה"ב לסוגייה זו משום שלקארי יש צורך להתבלט באמצעות מלחמת ויאטנאם כלוחם ומנהיג גיבור, בעוד שבוש יכול רק להפסיד מהעניין.
בתמצית – מי שקובע את סדר היום התקשורתי יכול לקבוע הרבה מאוד מה תהיה דעת הקהל ותמיכתו במועמד זה או אחר. ברגע שהתקשורת מבליטה סוגייה כמו מלחמת וייטנאם, שלגביה יש ערפול מסויים, חילוקי דעות או קונפליקט לאומי, נוצרת תחושה שזהו הנושא החשוב ביותר ברמה הלאומית. בולטות הסוגייה בתקשורת גורמת לאזרח העוקב אחר מערכת הבחירות לבדוק, קודם כל, מה עמדתו של כל מועמד בסוגייה הספציפית המובלטת כרגע בתקשורת, ורק אחר כך לקבל החלטה האם לתמוך במועמד או לא. לאורך זמן, התנהגות התקשורת, הבלטת נושאים ו/או הדחקתם מהווה גורם משמעותי בתהליך גיבוש עמדה בעד או נגד מועמד זה או אחר.
מכון גאלופ פרסם את השאלות המרכיבות את כלי הניבוי שלו לגבי הצפי של פערים בתמיכה במועמדים לנשיאות ארה"ב, לכיוון זה או אחר. גם כלי הניבוי והשאלות המרכיבות אותו אינם אובייקטיביים לחלוטין. ראשית, כלי זה מסתמך על הסוגיות הנראות חשובות לעורכי השאלון ולשופטים חיצוניים. יש למכון גאלופ אפשרות לנטרל השפעות זרות בבחירת השאלות ובניסוחן, אף לא באופן מוחלט. שנית, כלי הניבוי תלוי בגורמים המתערבים בצורה בלתי נמנעת באופי התשובה וזמן מתן התשובות. שלישית, גורמים מתערבים נוספים יכולים להיות תקשורת בין המראיין לבין המרואיין, האינטונציה של הצגת השאלה, רמת הריכוז של המרואיין בשעת השיחה, שאלות ששואל המרואיין את המראיין לפני שהוא משיב וכן הלאה.
להלן השאלות שהוצגו למרואיינים שהשתתפו במידגם של גאלופ – רוב השאלות נבדקו לאורך זמן מאז חודש יולי 2004 עד היום וכאמור – התוצאה הנובעת משקלול סטטיסטי של כל התשובות מצביעה כרגע על פער של 7 נקודות לטובתו של בוש.
שאלה 1 – "נניח שהבחירות לנשיאות ארה"ב היו נערכות היום, והמועמדים של המחנה הדמוקרטי היו ג'ון קארי וג'ון אדוארדס, ומעמדי הרפובליקנים היו ג'ורג' בוש וריצ'רד צ'ייני, למי היית מצביע?" (יש אפשרות לבחור גם בתשובות "מישהו אחר" "לא יודע").
שאלה 2ב': "האם ההצבעה שלך מייצגת בעיקר תמיכה בקארי או התנגדות לבוש?"
שאלה 2ג' – "האם ההחלטה שלך מייצגת בעיקר תמיכה בבוש או התנגדות לקארי?"
שאלה 3 – "האם אתה בטוח בעמדתך כבר כעת, או שייתכן שינוי בעמדתך לקראת סוף נובמבר?
שאלה 4 – נניח שהבחירות היו נערכות כעת, כך שקארי/אדוארדס היו מועמדי הדמוקרטים, בוש/צ'ייני מועמדי הרפובליקנים ורלף נאדר/פיטר קאמאג'ו מועמדים עצמאיים, למי היית מצביע?, (האפשרויות כוללות גם "אחר" "אף אחד" ו"לאיודע")
שאלה 5 – "האם אתה מעריך בצורה חיובית או שלילית את תיפקודו של בוש כנשיא?"
שאלה 6 – "אילו נערכו הבחירות לקונגרס כעת, לאיזו מפלגה היית מצביע – לרפובליקנים או לדמוקרטים?"
שאלה 7 – "מה דעתך על האנשים הבאים, המופיעים בכותרות החדשות, האם דעתך לגביהם חיובית או שלילית, או שהם אינם מוכרים לך?" (א. בוש; ב. קארי; ג. צ'ייני; ד. אדוארדס; ה. ראלף נאדר; ו. המפלגה הדמוקרטית; ז. המפלגה הרפובליקנית).
שאלה 8 – "איזה מהתיאורים הבאים מקובלים עליך יותר – בוש וגם קארי מתאימים לתפקיד נשיאותי; אף אחד מהם לא מתאים לתפקיד נשיאותי; רק קארי יהיה נשיא טוב; רק בוש יהיה נשיא טוב; לא יודע."
שאלה 9 – "בהשוואה לבחירות קודמות – האם הפעם יש לך יותר מוטיבציה ללכת לקלפי, להתעניין במה שקורא, או פחות?" (התשובות כוללות "אותו דבר" "לא יודע")
שאלה 10 – "עד כמה אתה להוט הפעם ללכת לקלפי?" – להוט ביותר, להוט מאוד, די להוט, לא כל כך להוט, בכלל לא להוט (וגם "לא יודע")
שאלה 11 – "אילו מהמאפיינים של המועמדים חשובים לך הפעם לצורך ההכרעה: דעתו של המועמד בסוגיות החשובות לך, כישוריו וחזונו האישי של המועמד לנשיאות?" (התשובות כוללות, "אותו דבר", "אף אחד מהם" "לא יודע")
שאלה 12 – "האם אתה מסכים/לא מסכים עם המשפט הבא: לבוש/קארי יש כישורי מנהיגות ואישיות שחייבים להיות לכל נשיא ("מסכים" "לא מסכים" "לא יודע")
שאלה 13 – האם אתה מסכים/לא מסכים עם דיעותיו של קארי/בוש על הסוגיות החשובות לך?" ("מסכים" "לא מסכים" "אין דעה")
שאלה 14 – "אם הדבר היה תלוי בך, אלו מבין התחומים שלהלן יקבעו את החלטתך הסופית בדבר המועמד הראוי – כלכלה, טרור, המצב בעיראק, מערכת הבריאות?" (התשובות כוללות גם "לא יודע")
שאלה 15 – "בלי קשר למועמד המועדף עליך, האם קארי או בוש יצליחו לנהל את התחומים הנ"ל טוב יותר?"
שאלה 16 – "חשוב על המאפיינים הבאים וציין לגבי כל אחד מהם אם הוא מתאים יותר לבוש או לקארי?" – א. איכפת לו מהצרכים של אנשים כמוהו; ב. הוא אופטימי לגבי עתיד המדינה; ג. הוא מנהיג חזק והחלטי; ד. הוא ישר ומהימן; ה. הוא דוגל באותם ערכים כמוני; ו. הוא יגרום לאחדות ולא לפיצול העם. (אפשרויות להשיב "קארי" "בוש" "שניהם" "אף אחד" "לא יודע").
שימו לב לשאלות 5, 8, 14, 15, 16.
שאלה 5 – תפקודו של בוש עד היום – מה ידוע על כך? מהיכן שואב הציבור מידע לגבי שאלה זאת? ברוב המקרים כל המידע מגיע מהכותרות בתקשורת. התקשורת יכולה להבליט ו/או להצניע אפילו אירועי טרור (כמובן לא משהו בסדר גודל של 11/9!). דוגמה פשוטה – הדחקת אירוע על ידי שיבוצו במקום פחות בולט בעמוד הראשי, קביעת גודל אות צנוע יחסית, דפוס בצבע שחור ולא אדום וכן הלאה.
שאלה 8 – מי יהיה נשיא יותר טוב? מה זה "נשיא יותר טוב?" ברור שרוב הציבור מתרשם כך או אחרת מתיפקודו של בוש (הודות לדווחי התקשורת בעיקר), מה ידוע לנו על קארי כנשיא? גם כאן, הבלטת סוגיות בתקשורת והתייחסותו של קארי לסוגיות אלו יקבעו האם הוא "יהיה נשיא טוב" בעיני המתלבט.
שאלה 14 – השאלה מה לדעתו של הבוחר חשוב יותר מבין הסוגיות שצוינו, תלויה במידה רבה בבולטות שמקבלות יהדיעות מהתחומים הללו בתקשורת.
ולסיום, שאלה 15 – המאפיינים שצוינו לגבי המועמדים נבחרו אולי על סמך מה "שידוע לציבור", ומה שלא הובלט בתקשורת גם לא מעניין את הציבור. הציבור לא יתעמק בסוגיות שהתקשורת לא תפנה אליהם את הזרקורים.
האם בוש הוא מנהיג חזק והחלטי? האם הוא דוגל בערכים כמוני? האם הוא ישר ומהימן?
התשובה הנכונה היא, זהו "משחק מכור מראש" משום שהתקשורת קובעת "על מה" עלינו לחשוב ביום יום ועל מה לא.
הדבר הקשה ביותר בהצלחה הוא להמשיך ולהצליח (ארווין ברלין)
