ריטואל גייטס

נתחיל בקביעה שישנה חולייה ברורה שמקשרת בין כל בעלי העניין בביקורו האחרון של גייטס. שכן לכל מי שהשתתף בריטואל גייטס היה הביקור נחוץ כדי "להוכיח" את מה שהוא מסמל עבורו. בעיקר, מדובר בכמה סקטורים בישראל, ומי שמזהה עצמו כשייך אליהם.

ממשלת ישראל, אנשי מדיה, אנשי ההיי טק, אנשי מקצוע המחשבים, תוכניתנים ואנשי עולם העסקים מאוד התרגשו לקראת בואו של גייטס לביקור בזק בישראל.

אבל מאחורי ההתרגשות ניכר כי לכל סקטור הייתה סיבה משלו להתרגש. סוגי ההתלהבות נבעו מגישות שונות לאיש שהוכתר בין היתר כיזם טכנולוגי חשוב בעולם, ארכיטקט ראשי, אבי התוכנה, סופר-חנון, האיש העשיר ביותר בעולם.

אנשי עסקים בודאי מעריצים את האיש בשל יכולתו לממש חזון. ההיסטוריה של המאה ה-20 מראה שארגונים קמו ונפלו על חזון שהפך למציאות לעומת חזון שלא מומש. חזון הוא הדלק המניע כל אינדיבידואל וכל ארגון; רק מה, רבים מתקשים להגדיר את החזון שלהם במדויק, מתקשים לנהל סדר יום תוך דבקות במסלול הקצר ביותר שיוליך אותם למימוש החזון במידה והצליחו להגדירו, ומתקשים בזיהוי וניהול התחרות נגדם. זוהי בקצרה רשימת המשימות שעמד בהם ביל גייטס בדרכו להגשמת חזון מיקרוסופט.

פוליטיקאים בוודאי מעריצים את גייטס על שידע להתפשר עם עצמו מבחינה מצפונית, בדרכו למונופול. איזה פוליטיקאי לא נאלץ כל יום מחדש לנווט עצמו בין מצפונו לבין מאוויים לזכות בשררה, תוך עימות עם מתחרים שלא פעם מצמיח לו אוייב חדש? גייטס עשה שיעורי בית. הוא מטבעו איש "מעונב" שאינו לוקח סיכונים ולא מוכן להציג את הצד הלא-פורמלי שלו בפומבי. אולי זה הסוד? מצד שני, לבושו ומראהו החיצוני מעוררים השתאות – ובכך "מורידים" אותו אל העם, כמחווה והתנצלות על היותו מוקפד בכל ראיון והופעה לעין הזרקורים. אי אפשר היה שלא להתרשם מהסמליות שבריטואל שבנתה המערכת הפוליטית לכבוד הביקור. הפגישות והחיבוקים בין שרים, חשב כללי, מנכ"ל האוצר, המדען הראשי ואחרים עם גייטס נעשו כשברקע מופיע סמל מדינת ישראל ולצדו הלוגו של מיקרוסופט. 

אנשי מקצוע מתחום המחשבים, תוכניתנים פעילי ה"קוד הפתוח" ו"סופר-חנונים" שרוצים להוביל את המהפכה קדימה וסבורים שגייטס גם עצר במידה רבה את התפתחות המחשוב והאינטרנט, בכל זאת רואים בו אדם שזיהה את כישוריו וגם פיתח ומיצה אותם. לאלו יש נרטיב לא כל כך ברור שהרי ישנם ביניהם כאלו שציפו לשמוע מגייטס משהו על הקוד הפתוח וזכו ליחס מזלזל משהו, ולנוסח כגון "אם יש לי תוכנה טובה, כמובן שאני רוצה למכור אותה" – כפי שהשיב במספר ראיונות שנתן במשך יום אתמול לשאלות הסקרנים שחיכו לתגובה ממנו בנושא החום של הקוד הפתוח. 

בסיכומו של יום אין חדש תחת השמש – כל מגזר והסיבות שלו להתרגש מביקורו של גייטס.

חידוש

לאחרונה התווספו מספר חידושים לפורמט העמוד החדשותי המקוון שמתקבל על מסכי המחשבים האישיים שלנו.

אבל החידוש (שאולי מתבקש מאופי המאמר) שבו נתקלתי היום במדור מחשבים של YNET הוא רעיון שכדאי לאמץ אותו לכל אותם מאמרים שברור מראש שיהיו סביבם חילוקי דיעות. 

ספציפית, מדובר במאמר מצויין שמסכם את ביקורו של ביל גייטס בישראל, "לאהוב או לא לאהוב את גייטס?", שנכתב על ידי עמיחי יעקבי, ואורי שרף המפעיל את מגזין הרשת, לינמגזין.

מבחינה עניינית, עמיחי יעקבי "משוכנע שאנשי העסקים שפוגשים עכשיו את ביל גייטס, ייקחו איתם משהו מהרוח שהפכה את החלום של מיקרוסופט למציאות", ולכן הם "אוהבים את ביל גייטס". לעומתו, אורי שרף סבור "שהאמת הפשוטה היא שמיקרוסופט וממשלת ישראל זקוקות זו לזו, ובלית-ברירה ממשיך להתנהל לו סיפור האהבה ביניהם.

מבחינת הפורמט, אני בדעה, שכל מה שעשוי לקדם את מהירות קליטת המסרים במידע המציף אותנו מכל עבר,  תורם לשיפור "כושר העיכול" של הגולש המצוי. בתחום המידע המקוון, כל אפשרות לחסוך באנרגיה שעלינו להשקיע כדי להתעדכן באמצעות מידע זמין היא אפשרות מבורכת!

 

סטנדרטים פתוחים בחברת הרשת

בדיון שהתנהל בוועדת המשנה "אינטרנט וטכנולוגיית המידע", של הכנסת, באוקטובר 2002, טען אריה סקופ, לשעבר מנכ"ל מיקרוסופט ישראל, "אל לה לממשלה להתערב בתחרות החופשית בשוק באמצעות חקיקת חוק. הממשלה צריכה לעסוק בסטנדרטים ולא בתוכנות. עליה להחליט באילו סטנדרטים לבחור."

הדיון באוקטובר 2002 עסק בהצעת החוק שהגישה ח"כ לשעבר, נחמה רונן,  לתקן את חוק חובת המכרזים ולקבוע שגופים ממשלתיים ומוסדות ציבור יחויבו לרכוש תוכנות המבוססות על קוד מקור פתוח בלבד. היא הסבירה שיזמה את הצעת החוק כחלק ממגמת חקיקה כלל עולמית המעודדת תחרות בשוק התוכנה. זאת בעקבות הפקת לקחים ממשפט מיקרוסופט בארה"ב. (היו גם הסברים נוספים).

קוד מקור פתוח מוגדר על ידי תאגיד המחקר האמריקאי MITRE בדו"ח שנכתב בעבור הצבא האמריקאי ביולי 2001. וכך נאמר שם – "קוד מקור של תוכנת מחשב יכול להיות מסווג כ"פתוח" אם הוא נגיש לצרכני התוכנה ולא רק למפתחיה. לפיכך, תוכנת קוד פתוח היא תוכנה שקוד המקור שלה נגיש וניתן לשימוש, העתקה והפצה, עם התאמות או בלעדיהן, שיכולות להיות מוצעות הן בתשלום והן חינם". (ישנם כמה מודלים לרישוי תוכנות קוד פתוח).

קהילת הקוד הפתוח מורכבת מאינדיבידואלים או מקבוצות של אינדיבידואלים התורמים למוצר או טכנולוגיית קוד פתוח ספציפיים.

תהליך הקוד הפתוח מתייחס לפיתוח ותחזוקת טכנולוגיה ומוצרי קוד פתוח הכוללים תוכנות, חומרה, פורמטים טכניים ושפות מחשב.

האידיאולוגיה המניעה את הקוד הפתוח מהווה חלק מהשיח הפילוסופי-פוליטי-משפטי, העוסק בקניין רוחני.

כאשר ריצ'רד סטולמן הקים את התנועה Free Software foundation, הוא פרסם מניפסט שבבסיסו עמד רעיון. רעיון הבסיס אומר שתוכנה מסחרית המופצת ללא קוד המקור שלה פוגעת רוחנית ומטריאלית בחברה. (רעיון זה התבסס על התפיסה שהבדילה בין קניינם הרוחני של סופרים הכותבים יצירה, המיועדת לקריאה, ובין קניינם הרוחני של התוכניתנים המיועד לשמש לפעולה שעושה שינויים באותו הקניין.)

ההיבט האידיאולוגי משפיע גם על גופים גדולים ומדינות בבואם לבחור את ספקיות התוכנה עמן יתקשרו באמצעות חוזים. מדובר כאן במניעים אידיאולוגיים החורגים מהדיון בזכויות הקניין ומוּנׇעׅים על ידי השאיפה לעצור, תרבותית-מסחרית-פוליטית, תהליכי אמריקניזציה, המגולמים במקרה זה במונופול העולמי של מיקרוסופט על חבילות התוכנה.

דו"ח Mitre האמריקני בוחר לצטט מטאפורה מעניינת – "הקתדרלה והבזאר", שאותה תיארתי בפוסט קודם. המטאפורה מזוהה עם אריק ריימונד, והיא עקרון בסיסי בניתוח היתרונות והחסרונות של שימוש במערכות מבוססות קוד פתוח. ריימונד משווה מערכות נטולות גישה לקוד המקור, לקתדראלה, ואת מערכות המבוססות על קוד מקור פתוח, לבזאר. בדומה לעבודת תכנון ובניית קתדראלה, תוכניתני המערכות הדיסקרטיות פועלים בבידוד, מבלי לחשוף תוצאות ביניים של תהליכי עבודתם. מנגד, מודל הקוד הפתוח נשען על רשת של תוכניתנים "מתנדבים", בעלי סגנונות, מטרות וסדרי-יום שונים, אשר פועלים במקביל כשהם מפתחים את הקוד ומנסים לאתר בו תקלות. תהליך העבודה כאן פתוח, קוד המקור הראשוני חשוף באופן כזה שמי שרוצה לפתחו ולבחנו יכול לעשות זאת. וכך חוקי הבזאר ה"טבעיים" באים לידי ביטוי.

יחד עם זאת, חשוב להבין שהקוד הפתוח הוא רק אחד האספקטים במה שנקרא סטנדרט פתוח.

לפי גלעד בן-יוסף, יועץ בכיר בתחום טכנולוגיות הקוד הפתוח בחברת קודפידנס, "הבעיה שמפריעה כיום לקוד הפתוח להתחרות בתוכנות המבוססות על קוד סגור, היא סטנדרטים. אם, לדוגמה, לתושב שמתגורר באופקים אין די כסף, הוא עשוי לרכוש מחשב חלש במיוחד. במקום להעתיק Windows, המשתמש מתקין לינוקס וגולש באינטרנט. אולם אותו משתמש לא יכול להוריד פסקי דין מהאתר של בית המשפט העליון כי פורמט המסמכים בו מתפרסמים פסקי הדין (doc.) הוא פורמט קנייני. כלומר, מדיניות הממשלה אינה מתחשבת באזרח העני מאופקים, שלא יוכל לקרוא את פסקי הדין של בית המשפט.

בן יוסף ממליץ שהכנסת תחוקק חוק שיחייב את מערכות הממשל הזמין להתבסס על סטנדרטים (תקנים) פתוחים, שיאפשרו לכל יישומי הממשל הזמין להיות נגישים גם לציבור שמשתמש בתוכנות חופשיות (דפדפנים, מערכות הפעלה וכו').

רצוי שהממשלה תקפיד על גישה שיוויונית כדי שגם משתמשים שמפעילים מערכות יותר פשוטות יוכלו לגשת לפרסומיה – סבור ח"כ מיכאל איתן.

דורון שקמוני, חבר הנהלת איגוד האינטרנט הישראלי שהשתתף בישיבת ועדת המישנה "אינטרנט וטכנולוגיית מידע" של הכנסת (11.9.2003), (ישיבה אחרונה שדנה בקוד פתוח בסביבה של משרדי ממשלה וגופים ציבוריים), טען,

יש חשיבות עליונה להצעת ההחלטה כפי שהתגבשה בישיבת וועדת כנסת זו ב-2 באוקטובר 2002. המרכיב החשוב ביותר בהצעה, אומר שהיא לא מתמקדת דווקא בקוד הפתוח, אלא בשימוש בסטנדרטים פתוחים. קוד פתוח הוא אחת החלופות, ואינו נתפס כחלופה יחידה. הדבר החשוב, כדי שניתן יהיה להשתמש במוצרי קוד פתוח ובמוצרים אחרים, זה שימוש בסטנדרטים פתוחים. הקשר בין המערכות השונות ובין האזרח שמשתמש במידע שסופק על ידי המערכות האלו, יתקיים באמצעות תקנים פתוחים. שכן, מעצם ההגדרה, תקן פתוח הינו תקן שכל אחד יכול לממש אותו."

על "תקן פתוח" – כאן.

ביל גייטס, אולמרט ואריק

הפורום הנקרא "חופש לבחור 0n-line"  – מתריע מפני ניסיון אפשרי של מיקרוסופט לנצל את הפגישה ביום ג' עם שר האוצר, אולמרט, ועם ראש הממשלה, שרון, לצורך קידום עסקיה.
 
הסיפור שמאחורי זה קשור לסוגייה המדוברת ביותר כיום –  "הקוד הפתוח" – והוא מעלה מן האוב מפגש קודם בין גייטס לסגן החשב הכללי והממונה על מחשוב משרדי הממשלה, איציק כהן.
המפגש הרלבנטי שעומד ברקע הביקורת על "הפילנטרופיות" של גייטס, התקיים בפברואר 2002 בפאריס, שם נחתם הסכם בין מיקרוסופט למדינת ישראל, שלפיו התחייב גייטס לתרום למדינה תוכנות בשווי 20 מיליון דולר לצרכי גופים ממשלתיים. 
קבוצת מתכנתים צעירים מתומכי קוד פתוח בישראל הפעילו, מיד לאחר שנודע להם הדבר, את עו"ד פרישטיק שפנה ליועץ המשפטי לממשלה, כדי להסב את תשומת ליבו למשמעות העסקית החבוייה של קבלת התרומה, תוך עקיפת חוק חובת המכרזים. העסקה נפלה.

במאמרי פרשנות עכשוויים של גיא לשם ממדור "קפטיין אינטרנט" (הארץ) ושל גל מור ממדור מחשבים של YNET שסקר רבות את הסוגייה בשנת 2002, עולה שהסוגייה מתבשלת בעולם המערבי עוד מאז שנות ה-80, כאשר פרופסור מ MIT , ריצ'רד סטולמן שמו, הגה את רעיון הקוד הפתוח ולאחר מכן את ה-GPL (תגובת נגד לזכויות יוצרים). 
מקצת מהמהלכים שהתקיימו בישראל בשנת 2002, סביב סוגיית מיקרוסופט והמאבק בעד או נגד תוכנות קוד פתוח הם: שאילתה של ח"כ כהן בנוגע לשימוש בתוכנות מבצעיות של קוד פתוח בצה"ל, היוזמה של ח"כ לשעבר, נחמה רונן, בעקבות העסקה הנ"ל מ-2002 לתיקון חוק חובת המכרזים באופן שיורה כי תיעשנה רכישות של תוכנות קוד פתוח עבור גופים ממשלתיים בישראל, וכן טיפולו המתמשך של הממונה על ההגבלים העסקיים בהקשר להכרזה על מיקרוסופט כמונופול. 
 
לגבי הקוד הפתוח, מסביר גל מור, ש"רוב יצרני התוכנה הקניינית (ובראשם מיקרוסופט) נוטים לשמור את קוד המקור של התוכנות שלהם לעצמם ולא לאפשר לאחרים לשנותו וליהנות מפיתוחיו (קוד מקור סגור). לטענתם, ההגנה על חשאיות הקוד היא המפתח לייחודיות שלו ולצבירת רווחים גדולים."
"על פי תפישת הקוד הפתוח, תוכנה מופצת ברשיון יחד עם קוד המקור (קוד תוכנה לפני שעבר שלב של הידור משפה עילית לשפת מכונה – compiler), בדרך שמעודדת מפתחים לשנותו ולשפרו כראות עיניהם. מוצרי הדגל של תנועת קוד המקור הפתוח הם מערכת הפעלה לינוקס ושרת האינטרנט אפאצ'י.
ללינוקס גירסאות רבות, רובן ניתנות להורדה מהאינטרנט חינם. עם זאת, חברות מסחריות כמו "רד האט" מוכרות גירסאות ארוזות של לינוקס יחד עם תיעוד, תמיכה טכנית ותוכנות נוספות, במחיר זול יותר מתוכנות קנייניות מתחרות."
"ב-1992, כ-1000 אנשים ברחבי העולם השתמשו בלינוקס. עשור לאחר מכן, 20 מיליון אנשים משתמשים בה, בעיקר בתאגידים, מעריכה חברת המחקר A.D.H בראון.
על אף שלינוקס עדיין אינה מהווה חלופה אמיתית ל"חלונות" עבור משתמשי המחשבים האישיים, מחירה הזול ושיפור בידידותיות שלה למשתמש עשויים להפוך אותה לכזו." עוד התברר שבזמנו, רשת "וול-מארט" הציעה למכירה בארה"ב מחשבים אישיים שפועלים עם Lindows, גירסה של לינוקס שתומכת בהפעלה של יישומי חלונות עבור 299 דולר בלבד.  (התוכנות של מיקרוסופט הן בעלות קוד סגור. הן אינן מאפשרות גישה לקוד המקור שנחשב לסוג עסקי.  אחת  ההשלכות היא שקשה ליצרני תוכנה מתחרים להתאים את הטכנולוגיות שלהן לסביבת Windows .)

מחדל אחר נוגע לפרשת הטיפול הלקוי של הממונה על ההגבלים העסקיים, שמאז 1997 בוחנים שם את האפשרות להכריז על מיקרוסופט כמונופול בישראל."

אני ממליצה לעיין בספר האלקטרוני "הקתדרלה והבזאר" המכיל מספר מאמרים ותרגומים בתחום זה שנשען על היבטים אידיאולוגיים לא פחות מאשר היבטים חומריים-מסחריים.

מומלצים במיוחד מאמרם של אורי עידן "הגדרות וגישות שונות לקוד פתוח", המסביר מדוע קוד פתוח יכול להיות מסחרי. מאמר המבוא של נאורה. מאמרו המתורגם של סטולמן, מיסת יוזמת הקוד הפתוח וה-GPL; ומאמרו המתורגם של אריק ריימונד, "הקתדרלה והבזאר" (1997), שהפך למניפסט הקוד הפתוח.

 

משפט הראווה התורני

מי שיצרו את מיתוס "האיום העיראקי" והנציחו את סאדאם חוסיין כרודן סימובלי – ובכך הצדיקו  את הפלישה הבריטית-אמריקאית לעיראק, וגם זאת לא לפני שהמתינו בסבלנות עד לקבלת אור ירוק מצוות פקחי האו"ם – עוסקים כעת באפיזודה שכנראה תסיים את בניית הנרטיב המערבי שבו מככב אותו סמל של הרוע האנושי.
 
בעצם ימים אלו עסוקים הבריטים והאמריקאים, או ליתר דיוק, בלייר ובוש, בבניית הפרק האחרון,  ולכן החשוב מכולם, בסיפור הדרמתי שאותו הם מטפחים ומפיצים בשנים האחרונות. אפיזודה זו בסיפור אמורה להעמיק את הזיכרון הקולקטיבי, הן של אזרחי עיראק והן של אוכלוסיית העולם המערבי, לגבי צדקת "בני האור" הדמוקרטים וחרפת "בני החושך" הדיקטטורים (דימוי דיכוטומי הזועק לשמיים….)
פרק זה בנרטיב המערבי ממשיך להשתמש באנטי גיבור, סאדאם חוסיין, וכנגדו מציב הוא את הגיבור – המנהיגות שהושיעה את האנושות, דהיינו, ראש ממשלה ונשיא. תסביכי גדלות מניעים מנהיגים רבים להציג עצמם כמי ששמו נפשם בכפם כדי לטהר את העולם ולמגר את "כוחות הרשע". במקרה דנן, מקווים בעלי אינטרסים אלו לאחד כך את כולנו סביב המנטרה שהערך העליון המשותף לאנשי המערב הוא קדושת חיי אדם.
 
אבל לא זו הפואנטה העיקרית.
 
במידה ויש כמה חדי-העין בינינו, הם בוודאי מבינים שהסיסמא ש-X מהווה "סכנה לאנושות" מעורפלת. לאלו וגם לאחרים יועדה האסטרטגיה של משפט הראווה המשודר.
 
כדי לטשטש את חושיהם של אותם חדי העין וכדי להבטיח שאיש לא יחמיץ את ההזדמנות להבין באופן חד משמעי שאכן האיש מהווה "סכנה לאנושות", נולד הרעיון לנהל משפט ראווה טלוויזיוני; כזה שיאפשר גם כניסה די חופשית לעיתונאים.
 
לא יזיק אם נהרהר בכמה עובדות מחשידות בנוגע לאסטרטגיה ספציפית זו שמשתתפת ביצירת הנרטיב המערבי (למרות שהלב מקבל אך האוזן אולי תמאן לשמוע והעין לראות)-
 
א. מתברר שהשופטים שקיבלו מינוי רשמי לשמש ב"טריבונל המיוחד" העיראקי עברו סדנא אינטנסיבית, במהלך החודשים האחרונים, בחסות ממשלת בריטניה (ויש הטוענים שקיומה של הסדנא נחשף במקרה למדיה).
מועצת לשכות עורכי הדין בבריטניה אישרה שניתנה הדרכה ל-20 שופטים עיראקים שקיבלו מינוי רשמי לשמש ב"טריבונל המיוחד", כולל החמישה שאחראים לניהול משפטו של סדאם חוסיין. המטרה הייתה להדריך את השופטים בכללי המשפט הבינלאומי הפלילי.
 
ב. העיתוי – על מנת שלא יתנגש שימוע הפתיחה של משפטו של סדאם חוסיין עם מועד ההצבעה על החוקה החדשה שארה"ב ניסחה עבור עיראק (15.10.2005), ועל מנת שלא יתנגש גם עם מועד הבחירות הכלליות לפרלמנט העיראקי שיחול בדצמבר, נקבע השימוע ל-19.10 וההמשך נדחה כנראה לסוף נובמבר.
 
לא פחות מטרידה היא השאלה, מדוע בכל זאת מתעקשים במערב לתת לסדאם חוסין במה טלוויזיונית?
 
במאה ה-21 יש פתרונות יצירתיים ויעילים יותר לבניית הזיכרון הקולקטיבי. שהרי:
א. שימוש באמצעי תקשורת אלקטרוניים כדי להפיץ את האידיאולוגיה/מיתוס המערביים כפי שמנסחים אותה נשיא ארה"ב וראש ממשלת בריטניה, של עשיית דין וצדק ברוח זכויות האדם הבסיסיות, אינו עניין של מה בכך. מחקרים מראים שזהו אמצעי בדוק לניצול ציני של יצר המציצנות שמדרבן את קורבנותיו התמימים "לגמור חשבון" עם מי שהיווה איום מספר אחד על יציבות האזור.
האם לא נסחפו אלו שהמליצו על משפט ראווה אחר מאווי האגו שלהם עצמם?
ב. לא ידוע האם הוגי האסטרטגיה מבינים שעליהם להיות זהירים בשימוש במדיום האלקטרוני. דווקא שידור חי במדיום שמתאפיין בפן רגשי סוחף, עשוי להתסיס למשל את האוכלוסייה הסונית בעיראק, ואת המחתרת שלה. אין זו פנטזיה לשער גם שבעקבות משפט הראווה עלול לפרוץ מרד המוני נגד הממשלה והפרלמנט, עושי דברם של הבריטים והאמריקאים.
ג. בנוסף לכך, לא ידוע האם בוש ובלייר מבינים גם שחרף מאמציהם לזכות בדימוי סימבולי של מנהיגים ממגרי משטרים אפלים ומיישמי דמוקרטיה במזרח התיכון, עשוי משפט הראווה לגרום לבומרנג שיעמיק עוד יותר את השסעים בין זרמים דתיים ואתניים בעיראק.
ד. האם בוש ובלייר אינם משלים את עצמם שיוכלו בעזרת אמצעי זה למחוק מהזיכרון הקולקטיבי של שוחרי זכויות האדם באשר הם (ולא מדובר בשמאלנים רדיקליים), את העובדה שנכשלו בשכנוע רבים במדינות המערב בצדקת הפלישה הבריטית-אמריקאית לעיראק לפני כשנתיים?
אכן- העובדות ההיסטוריות הן שסדאם חוסיין היה אדריכלם של פשעים חמורים נגד האנושות, אבל ישנם רבים בבריטניה ובארה"ב, כמו גם באירופה, שזוכרים לשני מנהיגים מערביים אלו לא רק את מעשה הפלישה לעיראק כטעות שאת תוצאותיה חווים מאות ואלפי חיילים אמריקאים ואזרחים בעיראק, אלא גם את מה שנחשב בעיניהם כמצג שווא.
(אגב – לפי החוק הבינלאומי הפלילי אי אפשר לשפוט את בוש ובלייר בעוון פשעים נגד האנושות.)
 
סמלים פוליטיים עשויים לשרת היטב אינטרסים של שליטים. כדי להצליח בזה נחוץ תחכום. משפט ראווה משודר הוא כלי נדוש ולא כל כך יעיל בימינו. על מנת לבנות נרטיב מערבי כפי שחפצים בו בוש ובלייר ואחרים, נחוץ בראש ובראשונה לבדוק סביב מה מתנהל הויכוח הנוכחי. הויכוח הנוכחי הוא בין אלו שסבורים שסדאם פושע ובליר ובוש עשו חסד עם העולם ואחרים שסבורים שהמשפט נקבע לפי פרמטרים שיסייעו לבוש ולבלייר להשלים תדמית של שוחרי צדק וזכויות אדם ותומכי דמוקרטיה בעולם.
 
טוב יעשו אם במקום לספק פרנסה לצלמי העיתונות, מגישי מהדורות החדשות, סוכ
ויות החדשות ופרשנויות למיניהן, יגייסו פתרונות יצירתיים יותר המתאימים לדור החדש של צרכני התקשורת.
מי שיקרא את תגובות הגולשים לידיעות במהדורות אינטרנטיות של עיתונים מרחבי העולם, כולל אתר כגון אל-ג'אזירה, יבין שבעידן של תקשורת אינטראקטיבית כוחה של הרשת הופך אותה לערוץ חשוב שיש להפעיל אותו קודם כל. בעיקר כשמדובר ברחל בתך הקטנה. 

אינני רואה דרך טובה יותר לטשטש את העובדה שהצידוק שבוש ובלייר מחפשים לפלישה הבריטית-אמריקנית לעיראק לוקה בחסר, שלא לדבר על הקורבנות היומיומיים של חפים מפשע בעקבות מה שקורה שם.
 

שתיקה שאומרת דרשני

ערב יום כיפור 2005 (תשס"ו) הקדיש הערוץ הראשון שתיים-שלוש תוכניות למלחמת יום כיפור. גם בגלי צה"ל דיברו על מלחמה זו.
יומיים לפני חול המועד סוכות נערכה אזכרה לחללי מלחמת יום כיפור בהר הרצל בנוכחות שאול מופז ודן חלוץ. במבזקים של YNET צויין בקצרה המשפט המרכזי בנאומי שני המנהיגים הללו, שחוו את מלחמת יום כיפור על בשרם.
פרט לכך, לא הוקדש ולו מאמר ענייני אחד, אף לא כותרת חדשותית אחת לנושא בעיתון "לאנשים חושבים" – "הארץ".

הבוקר גיליתי שאני לא לבד ושישנם מאוכזבים נוספים – קוראים אחרים, האחד מירושלים והשני מגבעת עדה, מתרעמים במדור "מכתבים" של עיתון "הארץ" על מערכת העיתון שלא טרחה לאזכר, לכתוב ברמז כלשהו על "אותה מלחמה נוראה שפרצה ביום כיפור 'ההוא'". התרעומת מוצדקת השאלה היא האם יש סיבה בדוקה לכך?
 
שכחו? לא יכול להיות. יש אירועים דרמתיים מתחום ההוריקנים ושפעת העופות ומתחום הספורט וטיולי החגים ואפילו מתחום מזג האוויר. למרות זאת, את מלחמת יום כיפור לא שוכחים. הדור שלחם אז עדיין חי בקרבנו.
 
יכול להיות שלא הוזמנו כתבים מעיתון מסויים ליום הזיכרון ה-32 ל-2,500 חללי מלחמת יום כיפור בהר הרצל? אולי.
 
כידוע, מחקר הדוקטורט שלי עוסק במלחמת יום-כיפור ובמיתוסים שצמחו על בסיס הטראומה שקשורה בנסיבות פרוץ מלחמת יום כיפור. גם אני עוקבת בדריכות אחר סוגי הזיכרונות המועלים מדי שנה בעיתונים ובספרות קרוב ליום הזיכרון הממלכתי לחללי המלחמה "ההיא".
 
לא מדובר בקשירת קשר מזימתי נגד העלאת זכרה של מלחמת יום כיפור. לדעתי מדובר כאן באפקט הספינינג הידוע ואולי גם בתופעה מדאיגה של היגררות אחרי העיתון המוביל במדינה.
 
העיתון המוביל במדינה מבחינת היקף תפוצתו היומית, ידיעות אחרונות שמו, הוא עיתון מסחרי. עליו לקדם אינטרסים כלכליים ועסקים תקשורתיים שבבעלות משפחת מוזס. בין היתר, בשנת 2003 יצא לאור ספרם של רונן ברגמן וגיל מלצר, מלחמת יום כיפור: זמן אמת. מכירת הספר, כמו גם יכולתו של ברגמן לדבר בשטף ובאופן דרמתי על ממצאים, קלטות והקלטות מהחווה הסינית, שירתו היטב את מפעליה של משפחת מוזס, כולל הוצאת הספרים אך גם העיתון ידיעות, והמדיה הישראלית בכללותה. הריצו את הנושא שנה שנתיים וזהו.
 
אני טועה? נדמה לי שלא. הייתה סיבה לזכור את מלחמת יום כיפור במלאת שלושים שנה לפרוץ הקרבות. הייתה סיבה נוספת מדוע צריך להעלות את הנושא באופן נרחב גם במלאת 31 שנה למלחמה, כשהדיו של הספר של ברגמן ומלצר על מלחמת יום כיפור עדיין היו טריים – ואינני טוענת חס וחלילה שהספר הוא קלישאה או פרויקט של מה בכך שכל מטרתו הייתה להריץ את מכירות בית ההוצאה לאור של משפחת מוזס – גם עיתון הארץ הקדיש מאמרים וכתבות לזכר המלחמה ויום הזיכרון הממלכתי לחלליה.
 
כל זה מחשיד את העיתונות שלנו בהליכה אחר עיתון יומי אחד כמי שקובע את הטון, עיתון ידיעות אחרונות. אין זה מוגזם לחשוד שלמען התחרות מקדישים משאבים ולמען המורשת הלאומית לא נשאר כסף בקופה (או לא נחוץ להשקיע בזה) כדי לכתוב ולא כתבה קצרצרה – ולא מבזקון – על הטקס בהר הרצל לציון 32 שנה למלחמת יום כיפור, שנת 2005.

סיבות נוספות בודאי ישנן; ואולי יואילו עורכי עיתון הארץ לפרט אותן לפנינו. בינתיים, אם הסיבה שצוינה כאן נכונה, אבוי לנו כציבור צרכני תקשורת ושומרי המורשת הלאומית.

היום האפל ביותר בהיסטוריה המודרנית

לוח השנה בבריטניה מציין את יום השואה היהודי אחת לשנה ב-27 בינואר מאז 2001. יועצים בוועדות שמינה טוני בלייר בעקבות הטרור ב-7 ביולי, דורשים למחוק את הכותרת "יום השואה" ולהחליפה בכותרת "יום רצח העם".
 
ידיעה זו התפרסמה בהרחבה הבוקר ב- YNET במדור חדשות מהעולם.
נאמר שטוני בלייר עדיין לא הגיב לידיעה שיועצים בוועדות שמינה, בעקבות פיגועי הטרור בלונדון, מתכוונים להעביר אליו המלצה רשמית למחוק את הכותרת "יום השואה", מלוח האירועים הבריטי, ולהמירו בכותרת "יום רצח העם". לפי הכתבה הנ"ל, הנימוק העיקרי של צוותי הוועדות להמלצה הרשמית שתוגש כבר ב-22 בספטמבר לראש הממשלה בלייר, הוא שציון יום השואה ברחבי בריטניה, מבלי להעניק יחס שווה לג'נוסייד של מוסלמים בצ'צ'ניה, בוסניה ופלסטינה, פוגע ברגשותיהם של מוסלמים ומפלה בין דם לדם.
הגרסה המקורית לכתבה ב-YNET, הופיעה הבוקר בסנדיי טיימס הלונדוני, והיא מתייחסת גם לתגובות הראשוניות במערכת הפוליטית בבריטניה לסוגייה זו (שמשום מה אינן מופיעות בכתבה בעברית). אלו הן תגובות חשובות לקורא שמעוניין לדעת מהו הלך הרוחות בבריטניה לאשורו. בסייפא של הכתבה המקורית שמופיעה בסנדיי טיימס מצוטטות תגובות אלו – הראשונה היא תגובתו של דובר משרד הפנים (ה Home Office )– לפיה, יישקלו ההמלצות לכינון יום זיכרון נפרד לציון "רצח עם" (ג'נוסייד) – לזכר סבלם של בני כל הדתות. יחד עם זאת, הדגיש הדובר שיום השואה נחשב כ"טרגדיה ייחודית בהיסטוריה האירופית." התגובה השנייה המצוטטת בכתבה המקורית היא של מייק וויין, ראש ה British Board of Deputies שאומר, "כמובן שנתנגד למהלך זה – הרי כל הפואנטה היא לזכור את היום האפל ביותר בהיסטוריה המודרנית". אחריו מובא ציטוט מדברים די דומים שנאמרו על ידי לואיז אלמן, חברת פרלמנט מהלייבור.

מעניין להציץ בכתבות רקע לידיעה שפרסם YNET: (א) הסנדיי טיימס מפרט שיום השואה כונן על ידי טוני בלייר ב-2001, מלכת בריטניה היא הפטרון הרשמי לארגון אירועי היום ומשרד הפנים מקציב חצי מיליון שטרלינג לכיסוי הוצאות האירועים המקומיים המתקיימים בבריטניה כל שנה לציון יום השואה היהודי. בכתבה זו מובאת כלשונה גם טענה קטגורית-דמגוגית של איברהים יואיט, יו"ר ארגון אינטרפל – "כ-500 ערים וכפרים פלסטינים נמחקו במשך השנים" – שעליה יצא הקצף ותגובה לכך נכללה במכתב שקטעים ממנו מובאים בסוף הרשימה.
(ב) יום הזיכרון לשואה היהודית מצויין ברחבי בריטניה במאות אירועים מקומיים – זאת לפי האתר הרשמי של  משרד הפנים הבריטי. 
(ג) להלן קטע מראיון שנתן מזכיר המועצה המוסלמית של בריטניה, סר איקבאל סיקראני, לתוכנית פנורמה של הטיימס. במסמך זה מתגלות סתירות עובדתיות בין דווחיו של סיקראני לבין הנתונים העובדתיים שמסרה המועצה המוסלמית -MCB -למשרד הפנים במסמך מאוגוסט השנה . במסמך עצמו נכתב שהפשעים הגדולים ביותר נגד האנושות בזמנים המודרניים הם נגד מוסלמים, והמסמך מתייחס במפורש לצ'צ'ניה, פלסטינה וקשמיר. בעוד שבראיון אומר יו"ר המועצה הפלסטינית, איקבאל סיקראני, שמדובר בעיקר בצ'צ'ניה, בוסניה ורואנדה.
 
(ד) להלן קטעים ממכתב תגובה לכתבה בסנדיי טיימס

Sir
Can someone enlighten me about "mass massacres of Muslims in Palestine"
cited in the Sunday Times (September 11) which could rank alongside the Nazi
Holocaust….
The proposal to abandon Holocaust Memorial Day is surely the thin end of the
wedge and a warning sign about the influence extremist Muslims wish to exert
in the UK….
Would the new day planned include the massacre in 1982 (including, according
to an Amnesty International, the use of poison gas and mass executions) of
an estimated 30,000 Syrians at the hands of their own government in Hama, of
the Kurds by the Iraqis, and of many Palestinians and fellow Muslims in Arab
countries?   
I suppose this Holocaust Day proposal should not come as a surprise when the
committees making them include at least two Muslim leaders who have
supported the concept of suicide bombing against Israeli civilians.
We should wake up to the danger of pressure groups with an agenda which
threatens the independence of the UK before it is too late.
 

 
 
 

הבלוג והרייטינג

בכתבתה, "כל אחד פותח ת'פה", טוענת מיכל רמתי שבלוגרים שמפרסמים ב"רשימות" הם אליטיסטים – "…האליטיסטים אולי ירצו לנסות להתקבל ל'רשימות'…." ובהמשך, באותה נימה – "קוראי 'רשימות' לא יכולים ליהנות …. מאנשים מוכשרים שאין להם את השורות הנכונות בקורות החיים…."

אפשר לנחש מה דעתה של מיכל רמתי על ערוצי טלוויזיה כגון ערוץ 8, דיסקברי וערוץ ההיסטוריה – שתרבות הרייטינג לא ניכרת במגוון תוכניותיהם…

פייר בורדייה בספרו, "על הטלוויזיה", מציג עמדה פסימית לגבי יחסי הגומלין בין השדה העיתונאי לבין תחומי תרבות יצירתיים – "אני סבור אם כן שכרגע כפופים כל שדות הייצור התרבותי לאילוצים המיבניים של השדה העיתונאי… " –

בורדייה הוא נביא זעם של ממש –  השדה העיתונאי הוא "שדה שההיגיון המסחרי משתלט עליו בהדרגה כופה יותר ויותר אילוצים על תחומים אחרים… וכפועל יוצא, מכוח משקלו המשותף של שדה העיתונות, הוא מופעל על כל שדות הייצור התרבותי…"

בורדייה ממשיך ומבהיר –

ככל שיצרן תרבות הוא בלתי-תלוי, עשיר בהון סגולי וממוקד אך ורק בשוק המוגבל שבו לקוחותיו היחידים הם המתחרים שלו, כך תגבר נטייתו לגלות התנגדות [לכפיית הרייטינג העיתונאי]….";  "לעומת זאת, ככל שהוא מייעד את מוצריו לשוק ההפצה הרחב… כך תגבר נטייתו לשתף פעולה עם הכוחות החיצוניים, מדינה, כנסייה, מפלגה, ובימינו עיתונות וטלוויזיה, ולהכפיף את עצמו לפקודותיהם" (ע' 69).

 

רחמנא ליצלן!

בורדייה מסכם בקביעה – "אפשר וצריך להיאבק נגד הרייטינג בשם הדמוקרטיה" (ע' 74).

מיכל רמתי הנכבדה, מוטב לחשוב לפני שמאדירים את אמות המידה העיתונאיות של תרבות הרייטינג !

 

 

מצוקת האתיופים – והתקשורת לא אשמה?

מדי פעם מקצה התקשורת מקום מכובד ובולט לדווח על מצוקתם החברתית של אוכלוסיות מיעוט. לאחרונה זה נעשה בנוגע לאתיופים.
מה חדש בסיפור של בוכובזה, ראש עיריית אור יהודה? התקשורת הצמידה לו את התואר "גזען" וריככה זאת כשהוסיפה גם את המילה "לכאורה". הרי המדינה אשמה, כי במקום להזרים כספים כדי לסייע לאתיופים, המדינה מטילה מעמסה זו על כתפי ערים "חלשות" כמו אור יהודה וקריית מלאכי.
 
אם נהפוך את היוצרות, ונשאל מה תורם לחוסנה וחוזקה של קבוצת אוכלוסייה, נבין כיצד התקשורת אחראית לא מעט להיווצרות פערים חברתיים בישראל הרב-תרבותית. פערים שנגררים עד לחינוך הגבוה ולקריירה

ראשית, דימויים בתקשורת הם גורם ראשון במעלה ליצירת סטריאוטיפ של "אוכלוסייה חלשה". לאחר דיון שהתקיים בסוף 2002 בנושא פערים חברתיים בישראל, מיהרה התקשורת והפיצה את ממצאי הדיונים. אלו הובילו למסה של פורומים מתוקשרים על "מצבם המחפיר של האתיופים במגוון תחומים חברתיים, כולל תחום החינוך." נודה, שחלק מהתוצאות היו בהחלט מועילות. משום שעוד באותה שנה הורחבה "תוכנית שלהב"ת", המיועדת לאוכלוסיית התלמידים האתיופיים, למספר נוסף של בתי ספר בהם לומדת אוכלוסייה זו.
אבל לפי דווחי התקשורת, הפער צומצם אך במעט. והתקשורת ממשיכה בשלה – מדווחת על גורלם העגום של ילדי העולים מאתיופיה שמופנים בהמוניהם לפנימיות, ובכך מורחקים מחיק המשפחה והוריהם אינם זוכים ליטול חלק בחינוכם. במספרים מדובר בכ-70% מכלל הילדים האתיופיים.
 
שנית, מחקרים קובעים שהתקשורת המודרנית אשמה בהגדלת "פער המידע" ולכן, להגדלת פערים חברתיים. בשנות ה-60 על רקע ההיצע האדיר של מידע תקשורתי שנבע בין היתר מתפוצה רחבה של מידע טלוויזיוני להמונים בארה"ב, הוכח שם שאוכלוסייה בכל חברה נחלקת בין אלו שרכשו כלים מנטליים ואינטלקטואלים מספיק טובים כדי לעבד במהירות מידע שמקורו בתקשורת – במיוחד כשמדובר בעניינים הנתפסים כחשובים וחיוניים לעתידו של היחיד והכלל – לבין אלו שחסרים להם נתונים אלו.
כיום האינטרנט הוא כלי מרכזי להעברת וקבלת מידע.
מי שחסרה לו תשתית מתאימה לעיבוד מידע "חיוני", כזה שמעיד על היותך "מתאים וכשר להתקבל למוסד להשכלה גבוהה ולמשרה בכירה", הוא אדם שבפועל חסר את המיומנות גם להתעדכן בנושאים לאומיים, בין שהם חברתיים או פוליטיים. פשוט אין לאדם כזה היכולת להדביק את הקצב שבו מתעדכנים כולם. האם האשמה היא בו? אולי גם למוטיבציה שלו יש חלק בכך. לתקשורת בוודאי יש אחריות כלפי אזרחים שחיים בחברה רב תרבותית ואינם באים מבתים מבוססים מבחינה אינטלקטואלית, המסונכרנת לפי המקובל בתרבות המערבית. אלו מסוגלים לקלוט ולעבד רק חלק מזערי מהמידע המציף את התקשורת והאינטרנט. כך שהפער רק ילך ויתרחב.
 
אתמול בתוכנית "משחק מכור" עמד ליאור שליים ליד לוח ורשם משוואה שצידה הימני הוא שרון בחזקת משהו נעלם וצידה השמאלי הוא הרצח של רבין. השאלה היא, באלו תנאים לא יהיה שיוויון בין השניים? התשובה היא: N עצרת. האם כולם מבינים "שפה מתמטית" זו? הפלח שיוכל להבין וליהנות מהומור זה הוא זעום יחסית לאוכלוסייה בכללותה. לא שיש לי טענות כלשהן לליאור שליים או ל"משחק מכור", תאמינו לי. בעוונותי הרבים בתיכון למדתי במגמה ראלית.
 
אפשר לצפות מהתקשורת שתתאמץ קצת יותר לטובת צרכים של אוכלוסיות "פריפריה תרבותית" (בלשון הפטרונות) – דבר שלא יסולא בפז. לא אמרתי שצריך להוריד את רמת השנינות בתוכניות בידור, או להנהיג בחדשות הערב של שעה 8 "עברית קלה".
אם המגמה היא לעודד אוכלוסייה להשתלב, וגם לעזור להם לרכוש מיומנויות ותשתית מתאימה לקליטת זרם המידע בנושאים חיוניים, צריך להבין מה חלקה של התקשורת בכך. במיוחד כששעות הצפייה בטלוויזיה, ושעות הגלישה באינטרנט עולות על שעות קריאת ספר.
 
טוב נעשה אם נזכיר לעצמנו שגם במצבה הנוכחי – למרות איך שהיא מצטיירת בתקשורת ולמרות איך שהתקשורת מתנערת מחובתה כלפי אוכלוסייה זו – הוכח שיש להם פוטנציאל אדיר, גם בלי הטובות של קרנות, כסף, מוסדות רווחה וטיפוח.
שלמה גרוניך הקים את מקהלת שבא, בשנת 1991, לצורך הופעה חד פעמית בטלוויזיה. ההמשך ידוע. יצא אלבום שירים של מקהלה זו ושמה הולך לפניה. חברי המקהלה המקוריים הם אתיופים מהעיר חדרה, עולים חדשים שעד היום הוכיחו עד כמה החברה הישראלית חסרה את הכלים למיצוי הפוטנציאל הגלום באוכלוסיות בעלות כישורים ייחודיים.
פועלו זה של גרוניך, שיהיו כאלו שיאמרו שהמטרה העיקרית שלו הייתה הקריירה והכסף, עדיין מלמד משהו חשוב – קנה המידה הסטנדרטי להערכת יכולות של אוכלוסיות בעלות רקע שונה מזה של ה"זרם המרכזי" הוא הבעיה העיקרית שאיתה יש להתמודד בחברה רב תרבותית. אינני רומזת שעלינו לשנות את אמות המידה של ה"זרם המרכזי". נהפוך הוא, נחוצה לנו הבנה של תרומת אמצעי התקשורת למיניהם לפער החברתי בתחום החינוך, בנסיבות הקיימות.
 
 

סיינפלד ופילוסופיה

בספרו, סיינפלד ופילוסופיה, היטיב הפילוסוף, ד"ר וויליאם ארווין, להגיש לקורא אוסף מעניין של מאמרים המצביעים על דמיון בין קומדיית המצבים סיינפלד לבין פילוסופיה. ספר מרשים זה מציע זווית חדשה להתבוננות בתוכנית הבידור סיינפלד. אבל מעבר לאופיו המשעשע של הספר, יש בו גם אלמנט אינפורמטיבי חשוב. אפשר לומר שיש בו פרשנות אחרת לאפיזודות ה'ריקות' לכאורה.

סיינפלד ופילוסופיה
סיינפלד ופילוסופיה. מקור: ידיעות ספרים

הספר מעלה סוגיות פילוסופיות אבל הוא ערוך בכוונה תחילה כדי לעניין את ה'קורא מן השורה'. גם הכותרת מצביעה על כך – סיינפלד ופילוסופיה, לא 'הפילוסופיה של סיינפלד'. הכתיבה מעניקה תובנות ייחודיות, הן לאנשי האקדמיה והן לאוהד המושבע של הסדרה, תובנות הקשורות לקומדיית מצבים זו ('סיטקום', בלעז).

כאשר אוהדי סיינפלד מנסים להיזכר באפיזודות מתוך הסדרה, לרוב עולים בדמיונם מאפייני הדמויות כפי שהן נראות בהתנהלותן היומיומית –

ג'רי מתנהל כדרכו כקומיקאי 'פריקי', המחליף בנות זוג באותו קצב שמחליפים גרביים.

ג'ורג', איש קירח בעל מבנה גוף מוצק, שמשחק את תפקיד האדם בעל הדימוי העצמי הנמוך, הלוזר. דימוי אשר דבק בו. בכל אפיזודה התנהלותו של ג'ורג' מוכיחה זאת. הוא הדמות היחידה שנקלעת למצבי ביש בקצב מסחרר.

איליין היא, מה שמכונה בפינו, 'אישה כלבבם של מרבית הגברים'. כך לפחות חושב קריימר. איליין מוצגת במרבית האפיזודות ככזו שמשתלבת היטב בחברת בנים. היא מצליחה בזאת טוב יותר מאשר היא תצליח אי-פעם להשתלב בחברת נשים. איליין מרבה לרוץ לג'רי עם סיפורים 'טריים' על אהבותיה המזדמנות.

מה שנוגע לקריימר –  קריימר מגלם דמות של אדם שקשה להתעלם ממנו. רבים רואים בו את דמות 'השכן' האופיינית. באפיזודות של הסדרה קריימר הוא השכן של ג'רי, המצטיין בכל פעם מחדש בהופעה פתאומית בדלת הכניסה של ג'רי, ותמיד עם אותה 'פוזה'. כשהוא כבר בתוך הדירה הוא מתנהג שם כאילו היה זה ביתו. הוא מזוהה בעיקר כ'מצחיקן התורן' של הסדרה, עם 'יציאות' אופייניות ו'קטעים' מיוחדים. את קריימר תמיד מוצאים כשהוא בדיוק באמצע איזו תוכנית מבריקה שיעדה העיקרי הוא להשיג את העושר בבת אחת – לעשות 'מכה'.

מעבר להצגת הדמויות של קומדיית מצבים זו, הספר מיועד ליצור גשר בינן לבין דמויות מוכרות מתחום הפילוסופיה היוונית, אך גם דמויות מתקופות מאוחרות יותר מתחום הפילוסופיה המערבית.

במובן זה הספר מאפשר לעיין הן במושגים פילוסופיים והן להמחיש אותם דרך דמויות שבסדרה.

סיינפלד ופילוסופיה הוא ספר ערוך. המחברים שמאמריהם שולבו בספר על ידי וויליאם ארווין, דר' לפילוסופיה, 'שידכו' לכל דמות מהסדרה את אחד הפילוסופים הקלאסיים. התוצאה מעניינת ומאתגרת כאחד. לפתע הפילוסופיה, כתחום מופשט, קורמת עור וגידים והולמת להפליא את חיי היום יום של הדמויות בסדרה.

בתחילה קשה למצוא למשל את הקשר בין ג'רי לסוקרטס. אך הקריאה מאוד קלילה ועד מהרה כול קורא יסכים עם האנלוגיה.

ג'רי סיינפלד – את דמותו רבת הרושם וההשפעה של ג'רי סיינפלד משדך הספר עם סוקרטס  אחד הפילוסופים הקלאסיים שכתביו ותובנותיו מלווים את האנושות עד ימינו אנו.

אחד המשפטים, הזכורים לכל, שבאמצעותו סוקרטס נהג להציג את גישתו המרכזית לחיים הוא – "חיים ללא ביקורת וללא שאלות הינם חיים חסרי ערך; חיים שהוחמצו". זו גישה פילוסופית אשר הולמת את דמותו של ג'רי סיינפלד ככפפה ליד. כל חובב מושבע של ג'רי סיינפלד שנפגש לראשונה עם אנלוגיה שכזו, נפתח בקלות לעולם הפילוסופיה. ג'רי, בעל הדמות ה'כובשת', הוא הכפיל של סוקרטס במובן זה, שגם ג'רי סבור שחובה לנתח ולבדוק את המציאות כמה שיותר לעומק. שניהם, ג'רי וסוקרטס כאחד, מלמדים אותנו שאסור לתת לחיים לחמוק בעדנו, ושעלינו לדעת איך למצות אותם עד תום.

מכאן ואילך, לא קשה להבחין בהבדל בגישותיהם של השניים – ג'רי וסוקרטס – לחיים, מבחינת מה שהחיים מייצגים עבור כל אחד מהם. בעוד שג'רי בוחר להעמיק בניתוח הסביבה המיידית שלו, כגון, המשפחה, החברים ובנות זוגו המרובות, סוקרטס עוסק במציאות הגלובלית. בעוד שג'רי נוטה להפגין גישה פסימית, סוקרטס בוחר לחפש את הטוב בכל דבר, ואף עוזר לאחרים לגלות את הצדדים החיוביים שבחיים. סוקרטס מייצג למעשה הגרסה האופטימית של ג'רי.

סוקרטס הפך לחביבם של רבים. כך גם ג'רי, שצופי הסדרה ממש מתבטלים בפני דמותו הכובשת. הכישרון לאתגר את הסביבה, לבחון אותה מנקודות מבט שונות, ולהתבונן לעומק משותף לשניהם. אך כל אחד מהם מיישם את גישתו בדרכים שונות. בערוב ימיו של סוקרטס ולקראת סיום הסדרה סיינפלד, זימנו להם (החיים, ומפיקי הסדרה) "גזר דין" קשה. האחד (סוקרטס), נשפט ונגזר דינו למות והאחר (ג'רי) נשלח לכלא. גם בקו הסיום, כאשר הסוף קרב, אנו מגלים הבדל מהותי ביניהם. מצד אחד, מסוקרטס אנו מתפעלים. הוא נואם את נאומו הידוע בזכותו של המוסר, ונגד התחמקות מקבלת העול שהמדינה הכריעה בעניינו, ואילו ג'רי חי את חייו כרגיל באופן שאינו מעורר התפעלות וגם לא הערצה.

את דמותו של ג'ורג', הספר בוחן מנקודת מבט אריסטוטליאנית. ג'ורג' מחפש את האושר, אך לשווא, הוא לוזר מובהק. לאורך כל הסדרה הזו ג'ורג' הוא הכישלון בהתגלמותו. והצופה המצוי מתקשה כמובן להבין מדוע בחר יוצר הסדרה דמות כזו פתטית.

את ההסבר לכך מציע המבט הפילוסופי. לג'ורג' חסר האינטלקט שיש לאריסטו, ואולי בשל כך הוא לוזר. כל אחד מחובבי הסדרה זוכר בוודאי את האפיזודה שבה ג'ורג' מחליט לעשות ההפך ממה שמורה לו האינסטינקט הבריא שלו. ולפתע מתברר לו ש'הולך לו', טוב לו, ושהדברים מסתדרים. גם המיפנה הזה אינו תוצר של אינטלקט או תבונה שג'ורג' ניחן בה. זו תוצאה של מזל שנקרה בדרכו.

איליין – הספר בוחן את דמותה של איליין לאור הגישה הפמיניסטית. הניתוח מגלה לנו שבניגוד לתחושותינו, איליין איננה פמיניסטית. היא מושפעת רק במידת מה מהתזה, שהאישה היא 'כל יכולה'. היא מוצגת בסדרה כדמות העצמאית ביותר מבין כולם, זו שלעולם לא תנסה להטיל את עצמה כמעמסה על אחרים או להישען על גבר, גם כאשר היא נקלעת לבעיה כספית או אמוציונלית.

קריימר – האיש המצחיק שבסדרה, קריימר, נבחן בספר לאור 'תורת שלבי ההתפתחות של האדם', מבית מדרשו של קירקגור. קריימר מתברר כאדם התקוע ב'שלב האסתטי', על פי קירקגור. לקריימר יש מטרה אחת ויחידה, הוא מתמקד בסיפוק צרכיו המידיים. לפי קירקגור, זהו מצב שעשוי להוביל אדם רק לייאוש. לפי התזה של קירקגור, השלב האסתטי משעמם. בני אדם שאינם מסוגלים להתמודד עם מצבי שעמום בשלב האסתטי, מוצאים עצמם מעורבים בפרויקטים שאליהם הם נכנסים במלוא התנופה ובסוף הם גם פורשים מהם, בלי כל סיבה ממשית. אם זה לא מאפיין את קריימר אז מה כן?

חלקים נוספים בספרו הערוך של וויליאם ארווין מוקדשים לפילוסופיה של הסדרה בכללותה.

אחד הרעיונות הפילוסופים העיקריים הנדונים בהקשר לסדרה בכללותה הוא – האם ניתן להפיק משהו מ'לא כלום'? כפי שידוע לכולנו, הסדרה סיינפלד משווקת כ'סדרה על לא-כלום'.

בתחילה נדונה השאלה הכללית, האם 'לא-כלום' הוא בעצם 'משהו'?

לפי גישתו של פרמנידס, מאחר ש'כלום' איננו קיים, אי אפשר לומר עליו משהו משמעותי.

ידוע שסוקרטס  ואפלטון, תלמידו, בחנו יחדיו גישה זו לעומקה ולרוחבה. הטענה שלהם הייתה שבכל מה שנמצא מסביבנו ישנו אלמנט של 'לא-כלום'; ל'לא-כלום' זה יש עוצמה, נוכחות.

בודהה ההודי ולאו דזה הסיני גם כן סברו שיש משהו ב'לא-כלום'. לפי הבנתם, מנת חלקם הארצית של מי שישכילו להבין מהו 'לא-כלום', תהיה אושר ושלווה.

לפיכך, אולי יש משהו ב'לא-כלום', כפי שמציעים יוצרי הסדרה סיינפלד – סדרה על 'לא-כלום'.

באחת האפיזודות האחרונות של הסדרה, ג'רי וג'ורג' מנסים לעניין את אנשי רשת ה-NBC בהפקת סדרה על 'לא-כלום'. אנשי הרשת הללו סבורים כמובן שהרעיון מופרך מתחילתו. שאין סיכוי שלרעיון שכזה תהיה אי פעם הצלחה. הדוגמה הזו ממחישה את האירוניה שבביטוי 'סדרה על לא-כלום'. כולנו הרי יודעים שהסדרה היא על 'לא-כלום' ובכל זאת קצרה הצלחה במשך תשע עונות….

הערה : יש לציין שכאשר החלו בשידור הסדרה, ההצלחה לא הייתה מסחררת, בלשון המעטה. רק לאחר שהעבירו  את השידור מ-9 בערב בימי רביעי לרצועת השידור של 9.30 בערב בימי חמישי, לאחר הסדרה "צ'ירס" (חופשי על הבר), החלה הסדרה סיינפלד צוברת רייטינג אגדי.

הדבר הקשה ביותר בהצלחה הוא להמשיך ולהצליח (ארווין ברלין)