בשבוע הראשון של חודש אוגוסט 2005 הרציתי בכנס בינלאומי (The Third International Conference on New Directions in the Humanities) יחד עם כ- 400 משתתפים מרחבי העולם המערבי. פגשתי נציגים ממדינות צפון ודרום אמריקה, אירופה וגם מאוסטרליה וניו זילנד. כולם הגיעו לכנס שהתקיים בעיר קיימברידג', אנגליה.
**************
בחסות הקולג'ים היוקרתיים החל מהקינגס קולג' וכלה בטריניטי קולג', ובחסות התיירות הבינלאומית לעיר זו, התנהל לו כנס בינלאומי שבו ניתן היה לשמוע הרצאות מפיהם של חוקרים בעלי מוניטין עולמי בתחומם, כגון, הפילוסוף הבריטי הנודע – טד הונדריך (Ted Honderich).
שמו של פרופ' הונדריך הולך לפניו בעולם האקדמי. הונדריך זכה להוקרה זו בעקבות תרומתו לחשיבה הפילוסופית. הוא נושא את התואר: Grote Prof. Emeritus in Philosophy of Mind and Logic
הונדריך לימד שנים רבות ב University College London והוזמן כמרצה אורח לאוניברסיטת ייל וגם לאוניברסיטה של העיר ניו יורק. הוא מזוהה עם תיאוריות כגון טיבעה של התודעה התפיסתית – התודעה כקיום – המתקרבת לתחום הפיסיקה ובכך מהווה אלטרנטיבה לגישה המסורתית של הפילוסופיה של התודעה.
לאחרונה פרסם את הספר After the Terror . הספר עורר לא מעט מחלוקות בעולם המערבי ובעיקר בגרמניה. זאת עקב הטיעון המרכזי שבו – המעניק הגנה מוסרית לטרור הפלסטיני נגד ה"טיהור האתני" שישראל נוקטת כנגד העם הפלסטיני. הספר הוחרם על ידי הוצאה לאור חשובה מאוד בגרמניה, ולבסוף נאותה הוצאה אחרת לפרסם אותו בגרמנית.
מה כל כך מקומם בגישה של פרופ' הונדריך?
ראשית – הונדריך מדבר על טרור נגד יעדים בעולם המערבי מאז 9/11. רשימת המקרים אותם הוא בוחן לעומק מבחינה מוסרית כוללת את הטרור הפלסטיני נגד יעדים אזרחיים בישראל, את 9/11, את הפלישה לעיראק על סיבותיה ובעיקר השלכותיה, ואת הפיגוע בלונדון הידוע בכינוי 7/7.
כל אלו הם מקרי הבוחן שלו לבירור השאלה הספציפית של right/wrong, דהיינו, האם הם "צודקים" או "שגויים" מבחינה מוסרית. שכן, גינוי רשמי של מעשי טרור אינם נחשבים בעיני הפילוסופיה האנליטית כגושפנקא לכך שהטרור אינו מוצדק.
שנית – למרבה הפלא, הנטייה של הונדריך בהרצאת הפתיחה שלו בכנס הנוכחי שבו השתתפתי, הייתה להתמקד דווקא בטרור הפלסטיני נגד ישראל. הונדריך בחר לעשות זאת בפני קהל גדול שמגיע ממדינות רבות ושונות, והקדיש את מירב הזמן לדיון בסוגיית הצדק המוסרי שבטרור הפלסטיני נגד ישראל. יתרה מכך, ההרצאה הספציפית שעליה מדובר כאן, הייתה הרצאת הפתיחה של היום השני לכנס. הקהל היה בבחינת "קהל שבוי" – שהרי מדובר באנשי אקדמיה ואורחים אחרים שבאו ללמוד מה בפיו של אדם שעלה לגדולה בתחום הפילוסופיה, בסוגיית "הצידוק המוסרי שבמעשי הטרור". ובעצם כל מה שעשה הונדריך היה לתת גושפנקא, על בסיס תחום ההתמחות שלו, למה שהעולם המערבי "ממילא יודע" על הקונפליקט הישראלי-פלסטיני, כפי שיובהר להלן.
שלישית – התייחסותו הכללית של הונדריך לסוגייה של "טרור צודק או שגוי" בודקת האם ניתן ללמוד על כך מהחלטות מועצת הביטחון של האו"ם, החוק הבינלאומי וכן הלאה. את הרלבנטיות של החוק הבינלאומי פוסל הונדריך באומרו "חוקים אינם מיועדים למימוש הצדק. חוקים נועדו בעיקר כדי שיהיה סדר בעולם " (…?)
לדידו, המדד היחיד שהולם את הדיון בסוגיית הצדק המוסרי של הטרור הפלסטיני הוא עקרונות זכויות האדם.
רביעית – בהקשר לטרור הפלסטיני, אומר הונדריך, יש לעשות הבחנה ברורה בין ציונות של טרום הקמת המדינה לבין ציונות שהקימה את מדינת ישראל הריבונית כדי שלעם היהודי, שנרדף על לא עוול בכפו בתקופת הנאציזם והשואה, תהיה מולדת.
ההבחנה האחרונה שלו היא בין ציונות של שנת תש"ח לבין ניאו-ציונות (Neo-Zionism), המוגדרת על ידו כאידיאולוגיה של התפשטות במרחב (Expansionism). כלומר, מדינת ישראל מאז כיבוש שטחי יהודה ושומרון וחבל עזה מזוהה כמדינה העוסקת בהתפשטות טריטוריאלית מעבר לגבולותיה המקוריים.
חמישית – הונדריך מודה שקיימת בעיה בסיסית גם כשמשתמשים באמת המידה של עקרונות זכויות האדם לצורך הערכת מעשה טרור ספציפי כצודק או שגוי מהבחינה המוסרית. עקרונות זכויות האדם מובילים לסתירות רבות. ישנה סתירה מוסרית במיוחד כשמדובר בהרג במהלך מלחמות. לצורך העניין, הונדריך מגדיר מצבים של "הרג מוסרי", דהיינו, מלחמות שמטרתן היא להגן מפני פגיעה בזכויות האדם של קבוצה מסוימת-
War can be justified if you defend your human rights
(השאלה שלא נדונה היא מי קובע מתי אדם מתגונן בפני פגיעה בזכויות האדם שלו?)
שישית: המשוואה הסופית של הונדריך לגבי ישראל היא:
א. בעקבות השואה הנאצית נוצר מצב לפיו התבקש להעניק ליהודים מולדת.
ב. הפלסטינים לא היו אלו שבנו את תאי הגזים והשמידו שם מיליוני יהודים.
ג. הפלסטינים אינם מזוהים על ידי ישראל כאומה.
ד. לכן אין הצדקה לפגיעה של ישראל בפלסטינים.
כך ש –
The Palestinian terrorism is against ethnic cleansing.
כמו כן –
Neo-Zionism = Ethnic cleansing
"אנחנו לא נהיה אנטישמיים בעקבות הלוגיקה דלעיל," כך סיכם הונדריך את המשוואה.
הערה: ההרצאה של הונדריך התקיימה באולם מלא מפה לפה בבוקר יום ד' 3/8.
הכותרת שלה הייתה – HUMANITIES AND THE PALESTINIAN TERROR.
**************************************************************
את דוח המחקר שלי על "הרטוריקה של ערפאת ומשמעותה לפי שתי גישות לרטוריקה" (פרזנטציה באורך של 30 דקות) הגשתי רק בצהרים. כך שהיה לי זמן להגיע לדיון על הרצאת המליאה של הונדריך ולהציג את תגובתי. החלטתי להגיב לחלק מהדברים ויהי מה.
מאחר שמדובר בכנס מדעי, ומאחר שהתחום המדובר הוא פילוסופיה (ששימשה ככלי להערכת המוסריות של הטרור בעולם בימינו), היה עלי לעבד ולנסח את תגובתי בשפת האקדמיה.
וכנציגה (יחידה) של ישראל בכנס זה, היה עלי לתמרן בין הטיעון האקדמי לבין הסיכוי שמישהו יחשוב שיש לי אינטרס להצדיק את ישראל מבחינה פוליטית.
בתגובתי דרשתי להבהיר מושגים כגון "ניאו ציונות" ו"טיהור אתני" שהוצגו כתשתית לדיון במוסריות הטרור הפלסטיני נגד ישראל.
התעורר בי ספק באשר למשמעות המושג "ניאו ציונות" בהרצאה של הונדריך. רציתי לברר האם הוא עשה שימוש במושג כפי שהוא מוכר ומבוסס באקדמיה, או שמא הגדיר אותו לפי צרכיו לצורך בניית התיזה. ולכן ניסחתי טענה, שלפיה, המושג "ניאו ציונות", כפי שהונדריך משתמש בו, נשמע כמו "טיעון קטגורי" – דהיינו, טיעון המוצג כאמת שאין בלתה; עובדה שאין עליה עוררין.
לכיבוש של 67 קדמה "מלחמה" שהוגדרה בספרות ונלמדת עד היום כ"מכה מקדימה". דהיינו, מלחמה "שנועדה לסכל תוכנית התקפית רחבה נגד ישראל". אלא שהאופן שבו הציג הונדריך את המושג "ניאו ציונות", בלי איזכור ה"מלחמה" (שאם היא בעצם "מכה מקדימה" הרי שהיא מלחמת הגנה עצמית של זכויות האדם, לפי הגדרתו של הונדריך), לא הותיר מקום להרהורים ותהיות בקרב המאזינים שאינם בקיאים בתולדות מלחמות ישראל.
באתי אני והעליתי שאילתה לגבי זה.
משמעות הדבר היא שכדי להציג משוואה הבנויה על לוגיקה, ניתן להשתמש בהנחות מוקדמות. אבל גם מבנה לוגי חייב להציג הנחות מבוססות.
הונדריך השיב לי – "ישנם רבים הסבורים שלמלחמת ששת הימים לא קדמה "מכה מקדימה". דהיינו, אין מדובר כאן על מלחמת הגנה עצמית מתוקף הגנה על זכויות האדם. והוסיף, "אני מקבל טענה זאת ומשתמש בה כדי לטעון שישראל עוסקת בניאו-ציונות, באידיאולוגיה של השתלטות על שטחים טריטוריאלים מעבר לגבולות המקוריים שלה, ואין לך כל אפשרות להתווכח אתי על כך."
(מטענתו זו משתמע שגבולותיה המקוריים של ישראל, טרום 1967, היוו תשתית לישראל כמולדת העם היהודי וגם הגנו עליה מפני אויבים – מה שעלה בקנה אחד עם הציונות של 1948).
בתגובתי באשר לשימוש במושג "טיהור אתני" היה עלי להזדהות כישראלית, ולציין שידוע שהעם בישראל מפולג באשר למדיניות הכיבוש. חלק מהעם מצדיק את הכיבוש ואינו מתייחס לסבלם של הפלסטינים וחלק מתנגד לכיבוש וכואב את כאבם של הפלסטינים.
מעבר לכל זה ישנה עובדה היסטורית שקשה להתעלם ממנה – "תכנית החלוקה ההיסטורית" שהובאה בפני נציגי ערביי ישראל והיהודים בא"י, הציעה לחלק את שטחה של א"י המנדטורית בין תושביה היהודים והערבים; אלא שערביי הארץ סרבו לקבל את תוכנית החלוקה (לא ארחיב על כך את הדיבור כאן). מי שעוסק בדיון על סבלם של הפלסטינים חייב לציין לא רק את סבלם העכשווי אלא גם את ההיסטוריה של המגעים השונים ליישוב בעיית ערביי א"י עוד לפני קום המדינה, וגם אחר כך.
זכיתי מפרופ' הונדריק לתשובה בסגנון קטגורי – "גם לתושבי הבנטוסטנים בדרום אפריקה הוצעו פשרות מדיניות שניתן לכנותן "ארוחת בוקר של כלבים – Dogs breakfast" ולזה הוסיף הערה: "כישראלית טובה עליך להבין זאת".
נימה צינית זו מפיו של הפילוסוף הנודע, טד הונדריך, הובילה אותי למסקנה שכל מילה נוספת מצדי תהיה מיותרת.
אמרתי לעצמי, הרי את מה שרציתי לומר אמרתי. הצגתי עובדות בסיסיות היסטוריות שלא נכללו בהרצאת הפתיחה של הונדריך. כמו כן, עקב מה שהעליתי בדיון הקהל קיבל תמונה יותר מפורטת. ולא רק זה, הנחות היסוד שעליהן התבסס הונדריך בהרצאתו במטרה לבנות את טיעוניו הלוגיים, הפכו כעת למוקד תשומת הלב.
היה ברור לי שהשגתי משהו משמעותי – לא רק הארתי מספר עובדות היסטוריות חד משמעיות שמהן התעלמו כולם. ההישג העיקרי שלי היה בכך שהפניתי את אור הזרקורים אל המבנה הלוגי של הונדריך שכעת הוא עמד [כמעט] על כרעי תרנגולת, ובמיוחד התיזה שהטרור הפלסטיני הוא בבחינת הגנה עצמית מפני "טיהור אתני".
למותר לציין, שרבים מהנוכחים בדיון פנו אלי לאחר הדיון, במהלך ימי הכנס הנותרים והצטדקו … (תמוה בעיניי מדוע לא אמרו דבר וחצי דבר במהלך הדיון????). הם הצדיקו עצמם, בטענה שלא שמו לב שמעבר ללוגיקה המצויינת והמבריקה של הונדריך מסתתרות הנחות יסוד ששובות את אוזנו הכרויה של המאזין, משום שהורגל לשמוע טיעונים קטגוריים שכאלו בתקשורת העולמית.
קשה למאזין המצוי שאינו בקיא בפרטים היסטוריים עובדתיים לקלוט שהצלחת התזה של הונדריך הייתה מבוססת על טיעון "פסיאודו לוגי", דהיינו, טיעון לוגי מדומה, שמושתת על הנחות יסוד מוטעות.
מה אפשר ללמוד מהמקרה?
גם פילוסוף בעל מוניטין נתקל לעתים בחושים החדים של חלק מהציבור. לדוגמה, חוקרים גרמנים, שהשתתפו בכנס ובהרצאת המליאה, היו חלוקים בדעותיהם לגבי הטיעון של הונדריך המצדיק מוסרית את הטרור הפלסטיני. עובדה, חלקם חשבו שהונדריך פעל מתוך מניעים אנטישמיים ושהוא בנה את התיזה שלו בהתאם.
לפיכך, לוגיקה היא כלי שכנוע מעולה בתנאי שהמאזין מתקשה לאתר ליקויים בהנחות היסוד שבבסיס המבנה הלוגי.
הצלחה 