גרשון צ'רניאק (עו"ד)

ב-3 באפריל 1960 עו"ד גרשון צ'רניאק ז"ל נורה למוות ליד בית המשפט המחוזי בחיפה, על ידי אדם שנטר לו טינה על רקע סכסוך משפטי שבו ייצג צ'רניאק את גרושתו של האיש . הרוצח ניהל מאבק ארוך שנים כדי לזכות במשמורת על בתו. פסק הדין וגם הערעור קבעו שהמשמורת על הבת תישאר בידי גרושתו של הרוצח. אבי ייצג אותה לאורך כל הדרך.

*************

רקע: בתקופה בה התנהל המשפט, התגוררה הבת עם גרושתו של הרוצח באנגליה. הרוצח, עמנואל מזרחי שמו, תכנן את מהלכיו לפרטי פרטים והגיע לבית המשפט מצויד באקדח. מששמע את פסק הדין ואפסו תקוותיו לזכות במשמורת על בתו, יצא מבין כותלי בית המשפט ובצע את זממו. לאחר מכן ירה מזרחי בעצמו ומת מפצעיו כעבור מספר ימים בבית החולים הממשלתי רמב"ם בחיפה.

הרצח

עדי ראייה סיפרו שלאחר מתן פסק הדין במחוזי בחיפה, עו"ד צ'רניאק עשה את דרכו  אל משרדי התובע המחוזי, מול בניין העירייה בהדר הכרמל. בעודו צועד לעבר יעדו, עצר אותו מזרחי. עדי הראייה טוענים שהיו חילופי דברים בין צ'רניאק ומזרחי, וכאשר פנה אבי והלך לדרכו, מזרחי דרך את אקדחו וירה ירייה אחת, כשהוא מכוון את האקדח אל לב קרבנו. צ'רניאק הספיק להזעיק עזרה, רץ מספר מטרים והתמוטט ליד ספסל בגן הציבורי (כיום, גן הזיכרון). מזרחי ניסה לברוח לכיוון הטלפון הציבורי, אך עצר כשהבחין בעוברים ושבים שהתקבצו סביבו, לאחר שאלו שמעו את היריות ואת זעקות העזרה של צ'רניאק. בשלב זה שוב שלף מזרחי את אקדחו, ירה בחלק גופו התחתון והתמוטט על הדשא בגן הזיכרון כשהוא מחוסר הכרה. ניידת משטרה חילצה אותו מהמון הסקרנים שהתקהל במקום, והובילה את צ'רניאק ואת רוצחו אל בית החולים הממשלתי, רמב"ם. המשטרה דיווחה שמזרחי החזיק באקדח ללא רשיון.

בעקבות האירוע, לשכת עורכי הדין הציעה לסייע לאמי לחסל את עזבונו של אבי – שהקיף כמה עשרות תיקים אזרחיים, שנותרו תלויים ועומדים.

עם חלוף השנים, המשיכו רבים מידידי המשפחה ומוקירי זכרו של צ'רניאק להביע תנחומיהם בפני בני המשפחה בהזדמנויות שונות. היה זה מקרה חריג ביותר באותם זמנים. האירוע הרצחני היכה את הציבור בתדהמה ונחקק בזיכרונם של רבים.

למרות השנים הרבות שחלפו מאז, אחותי, אחי ואני זוכים לשמוע על אבי המנוח מדי פעם משופטים ועורכי דין שעדיין זוכרים אותו. כולם מציינים את הישגיו בתחום התקדים המשפטי ואת תרומתו לעיצוב פניה של הדמוקרטיה בישראל. לאחרונה פרסמתי ערך בויקיפדיה שמפרט זאת.

בתקופה בה אירע הרצח, הרדיו היה אמצעי התקשורת הפופולרי ביותר. אבל לא קיימו בו שיחות עם מאזינים. האפשרות היחידה הייתה ליצור קשר טלפוני עם רשות השידור ולדווח על הידוע לך על האדם ו/או האירוע, או להתייצב במשטרה ולהעיד שם. ידוע לנו שאזרחים מן השורה המשיכו לעקוב אחר גורלו של הרוצח, שמת ימים ספורים אחרי הרצח, ולדבר על הרצח והשלכותיו במסגרות לא-פורמליות.

יש לזכור שבשנות ה-60, הייתה זו עליית מדרגה בולטת ברמת האלימות בישראל! היה זה מקרה ראשון מסוגו, שבו נרצח אדם במסגרת עבודתו כעורך דין, על ידי צד שתביעתו  וערעורו נדחו על ידי שתי ערכאות.

הרוצח

מזרחי היה ירקן שנישא לתושבת חיפה ממוצא צרפתי בשם יהודית בלוינל. הייתה להם בת משותפת, אבל הנישואין עלו על שרטון והשניים התגרשו. הילדה הועברה בצו בית משפט לרשותה של האם; לאב ניתן היתר לבקר את בתו כל אימת שחפץ בכך. בית המשפט אסר להוציא את הילדה מחוץ לגבולות ישראל. כאשר האם סירבה לאפשר למזרחי לבקר את בתו, עתר מזרחי לבית המשפט וביקש לממש את זכותו לבקר את בתו. כעבור מספר שנים נישאה האם בשנית לאזרח בריטי, ועברה להתגורר עמו בתל-אביב יחד עם בתה מנישואיה עם מזרחי. מאוחר יותר עזבו האם והבת את ישראל. מעשה זה הוגדר כהברחה של הילדה אל מחוץ לגבולות המדינה. בעקבות זאת, מזרחי היה נחוש יותר מאי פעם לקבל משמורת על בתו. בעוד גרושתו מתגוררת יחד עם בתם המשותפת באנגליה, הוא פנה לממסד על מנת שיסייעו לו להשיג את מבוקשו.

הישגיו המקצועיים של אבי

על פרטי הרצח, והרקע שקדם לו, פורסמו למחרת האירוע כתבות רבות בעיתונות היומית. פרט לסיקור הרצח וביטויי התדהמה על שנפל דבר בישראל, העיתונות סיפקה פרטים על הישגיו התקדימיים של אבי כעורך דין, ועל הסוגיות החשובות שבהן טיפל. בעיקר, בלט אבי כאחד מעורכי הדין הראשונים בישראל שנרתמו לסייע בפתרון סכסוכים בין בעלי קרקעות ערביים-ישראלים ומדינת ישראל.

בגץ רבסייה - למרות החלטת בגץ השלטונות מנעו חזרת התושבים לרבסייה
בגץ רבסייה – למרות החלטת בגץ השלטונות מנעו חזרת התושבים לרבסייה. קרדיט: ויקיפדיה

עתירותיו לבג"ץ בשנות ה-50, בעניינם של תושבי כפרים ערביים שנעקרו מבתיהם ולא הורשו לחזור, עשו כותרות בעיתונות היומית.
אחד המקרים הידועים הוא העתירה שהגיש אבי לבג"ץ בעניין תושביו הערביים של הכפר אל ע'בסייה.  בשנת 1948 מנה הכפר 673 איש ואדמותיו השתרעו על פני 7600 דונם. בחודש מרץ 1948 נחתם הסכם בינם לבין אנשי ש"י, לפיו הצבא לא יכנס לכפר אם יונף דגל לבן מעל המסגד. למרות זאת, בחודש מאי 1948 נכנסו כוחות צבא אל הכפר תוך הפרת ההסכם האמור, וירו ללא אבחנה בתושבים – גברים נשים וטף – שהיו ברחבת המסגד. כמה מהם נהרגו במקום והשאר נסו מהכפר בבהלה. לקראת סוף שנת 1948 חזרו תושבי הכפר לבתיהם. בסוף שנת 1950 שוב נאלצו תושבי אל ע'בסייה לעזוב את הכפר, בתירוצים ביטחוניים. לאחר מכן היו מספר ניסיונות של התושבים לחזור לכפר, אך לשווא. הצבא מנע בעדם. בסתיו 1951 פנו התושבים לבג"ץ באמצעות אבי. בג"ץ קבע באופן תקדימי כי זכותם של עקורי אל ע'בסייה לחזור לבתיהם. בדצמבר 1951 חזרו התושבים אל בתיהם בתוקף אותה החלטת בג"ץ, אבל גם הפעם חזרתם נמנעה בטענה של שטח צבאי סגור. בשנת 1955 הרסו השלטונות את הכפר כליל פרט למסגד.

אחד מזקני הכפר סיפר ל"זוכרות" – "עו"ד צ'רניאק היה אדם טוב לב. סירב לקבל שכר טרחה כל עוד אנו מנועים מלהיכנס לכפר."

צ'רניאק הגיש עתירות לבג"ץ בעניינם של תושבי כפרים ערביים נוספים שנעקרו מבתיהם וחזרתם נמנעה בתירוצים שונים של הממשל הצבאי, למשל, תושבי הכפר אם אל פארג'.
בנוסף, צ'רניאק היה חבר באחת מוועדות החקירה הרבות שעסקה בעניינם של תושביו הנוצרים-מרונים של הכפר ברעם.

אחותי, אחי ואנוכי עדיין מזועזעים ….

 

גזענות היא [לא/כן] מילה גסה

אהוד אשרי, סופר וכתב מבריק ויצירתי, בעל טור בהארץ השבוע, בשם: "משחק מלים", תוהה בקול רם:

מה למשל רע במשפטים הבאים –

שחורים מול ירוקים…. / יהודי ודמוקרטי – סתם נונסנס…

זה יכול להיות סתם משחק מילים חף מכל סממן של מגמתיות.

בתפקיד של "מצליף" מתמודד אשרי עם סוגיות המסמלות את ההוויה הישראלית, בדרך הראויה ממש להערצה.

שתי הכותרות של אשרי מסירות באחת את המסיכה:

"דופקים את השחורים" – מעלה מהארכיון הקולקטיבי שלנו את זכר "הפנתרים השחורים" ומחאת הקיפוח החברתי-מעמדי

"נפש ערבי הומיה" – חושף מחדש את העצב הנגוע שלנו – התודעה-העצמית הדמוקרטית המזויפת: "מדינה יהודית ודמוקרטית".

להלן שני הסיפורים בלשונו של אשרי – (ציטוט מתוך המקור)

סיפור ראשון

"דופקים את השחורים"

"מוטי מורל מוכר כפרסומאי מניפולטיבי במיוחד, אבל המניפולציה האחרונה שלו חצתה את גבולות האתיקה הציבורית.

"הירוקים דופקים את השחורים" –

זו סיסמת הקמפיין הציני שניהל בשבועות האחרונים בשם בעלי הון שרוצים לבנות 10,000 יחידות דיור בפארק איילון המתוכנן לקום ליד חיריה. הירוקים מתנגדים לבנייה.

אם הם דופקים מישהו, זה את יזמי הנדל"ן ששכרו את מורל. אבל מורל חשב שקשה לגייס דעת קהל לטובת בעלי הון. לכן הוא התחפש למגן "השחורים", שם קוד לתושבי כפר שלם הסמוך לפארק המתוכנן, ושיסה אותם בירוקים. הטענה שלו הייתה שאם לא תאושר הבנייה, תתעכב הקמת הפארק והתושבים ייפגעו.

כלומר, זה כבר לא סיפור של בעלי הון שמחפשים רווח, אלא של "שחורים" שהירוקים גוזלים להם את הפארק….. [לא משחק מלים תמים, של פרסומאי, היה כאן..]

מורל שלף מהגיהינום את הקיפוח העדתי… באותה הזדמנות גילה מה הוא חושב באמת על תושבי כפר שלם – שחורים, דפוקים ומטומטמים. (סוף ציטוט)

סיפור שני –

"נפש ערבי הומייה"

"בכל פעם שנבחרת ישראל בכדורגל מתייצבת למשחק רשמי והמנון המדינה מנוגן, מתמקדות מצלמות הטלוויזיה בפני השחקנים הממלמלים (בקושי) את המלים. בשלב מסוים היא נעצרת, ולא במקרה, על קלסתרו של ואליד באדיר, השחקן הערבי של מכבי חיפה והנבחרת. שפתיו של באדיר חתומות. הוא לא מצטרף לשירת ההמנון. ההימנעות שלו לא פרובוקטיבית. ממראה פניו ברור שהוא פשוט רוצה לעבור את זה ולשמוע כבר את שריקת הפתיחה.

בכל זאת ההימנעות הזאת לא מפסיקה להטריד עיתונאי ספורט פטריוטים. למה, לעזאזל, הוא לא שר? מה, הוא לא ישראלי?

עד השבוע האחרון הקפיד באדיר לא להתייחס לכל התהיות. הוא גם לא נוהג להתייחס לכל הקללות הגזעניות שהוא חוטף במגרשי הכדורגל המקומיים, בעיקר בזה של בית"ר ירושלים. הבנאדם עולה לשחק, לא לנהל ויכוחים פוליטיים.

אבל השבוע השתתף עם כמה משחקני קבוצתו במפגש עם אוהדים. מישהו העלה את שאלת ההמנון. באדיר שוב בחר בזכות השתיקה. אוהד אחר קם ושאל למה הוא מפחד לענות.

ואז באדיר אמר: "אולי אני אשיר בעוד 50 שנה, כשיכניסו את המלה 'ערבי'".

צודק, באדיר. כל הזמן מזכירים לו שהוא ערבי ובסוף עוד דורשים ממנו לשיר "נפש יהודי הומייה".

[פוסט-סקריפט: – את ההמנון צריך לשנות בכל מקרה. גם כי התקווה להיות עם חופשי בארצנו כבר התגשמה, וגם כי אף אדם נורמלי לא ישיר "ארץ ציון ירושלים", כשכל גיחה לירושלים עולה לו בהשפלות ועלבונות.]  (סוף ציטוט מהטור של אשרי).

ארבה הומור

ארבה הומור

 
מתוך העיתונות – יובל דרור (הארץ, יום שישי 26-11-2004)

ח', כ' או ט'

ובכל זאת, איך יודעים שהארבה שלפניך הוא כשר?

מסתבר שהארבה מעיד על עצמו.

כאשר מחזיקים ארבה ביד מגלים שבחלק העליון של לוחית הגחון של החזה שלו מופיעה צורה של האות ח'. צורה זו, המופיעה כאות מודפסת, ניכרת היטב בעיקר בשלב הבוגר, וכאשר אוחזים בארבה בעמדה אנכית לקרקע. כאשר הארבה מוטה בצורה מאוזנת נראית הצורה כאות כ', ויש שראו בכך סימן לציון המלה "כשר".

בספרו של ד"ר זהר עמר "הארבה במסורת ישראל" (הוצאת אוניברסיטת בר-אילן) נטען כי באלג'יריה היו שסברו שהאות ח' רומזת למלה הערבית "חלאל" שפירושה מותר, כשר.

ובכל זאת, בלי בעיות אי אפשר.

לעתים, מופיעה על הארבה צורה הדומה לאות ט', ומה עושים אז?

יש הטוענים שארבה עם ט' הוא "טריפה" ואילו ארבה עם ח' הוא כשר. מצד שני, יש שפוסקים כי האות ט' דווקא מסמלת "טהור" ולא "טמא".

נראה, שהכי בטוח לאכול ארבה עם ח' שהוא – ועל כך כמעט כולם מסכימים – כשר.

ומה אומרת התורה על אכילת ארבה?

"את אלה מהם תאכלו: את הארבה למינו ואת הסלעם למינהו ואת החרגול למינהו ואת החגב למינהו" (ויקרא, י"א, כ"ב-כ"ד).

עד כאן על אכילת ארבה.

שאלה: מעניין איך "מכשירים" בהלכה אכילת "כל מה שזז" …….?

 *****************

 

נקודת ה- G

הארבה הוא בעל חיים שממחיש כיצד בעלי חיים מתנהגים באופן שונה כאשר הם פועלים כלהקה.

אם תלכו בשדה ותראו חגב ארבה בודד תמצאו שהוא לא מציק לאף אחד.

הבעיה מתחילה כאשר הוא מתרבה – ומארבה, הוא הופך להרבה.

בשלב זה מתחיל להיות לארבה צפוף והפריטים הבודדים מתחילים להתלהק ללהקות עצומות שמחפשות אוכל. זה הרגע שבו הוא הופך מחגב מחמד למזיק של ממש.

ואולם היכן נמצא "הכפתור" שלחיצה עליו מורה לארבה להתלהק?

זואולוגים מאוניברסיטת אוקספורד ביקשו להבין את המנגנון הכימי שמורה לארבה להתחבר ללהקה. הוראה זו יוצרת תגובת שרשרת יוצאת דופן; "הארבה המלוהק" משנה את צבעו (מירוק חום לאדמדם, ולאחר מכן לצהוב), כנפיו מתחזקות והוא הופך לאגרסיווי יותר.

מתוצאות המחקר עולה שהכפתור שמפעיל את תגובת השרשרת נמצא מתחת לרגליו האחוריות של הארבה בדמות שערות זעירות.

איך גילו זאת? פשוט מאוד – דיגדגו אותו.

המדענים השתמשו במכחול עדין ודיגדגו את רגלי הארבה. בתוך זמן קצר הופעלה תגובת השרשרת, שבמהלכה הופעלו הורמונים שונים שגרמו לכל חגבי המעבדה ליהפך ללהקה מתוזמרת.

"זוהי נקודת ה-G של הארבה", אמר מי שעמד בראש צוות המדגדגים, ד"ר סטיוון סימפסון.

כעת מקווים המדענים כי יצליחו להבין את המהלך הכימי שמתרחש בגופו של הארבה, דבר שיאפשר לפתח חומרי הדברה שיעצרו את תהליך ההתלהקות.

לגבי הפסקה האחרונה, מותר לשאול את המלומדים אם ארבה הוא זכר או נקבה? 

ראיון עם פרופ' אמיר אילי קרדיט: YNET

 

פארק איילון

הטענה שסדר היום הציבורי נקבע על ידי התקשורת מתחזקת יותר מאי פעם לנוכח מיקום הידיעה בדבר המאבק המתמשך נגד דרישותיה של חברת "הזרע" (ובעקיפין נגד מינהל מקרקעי ישראל) לבנות בפארק-

הידיעה ממוקמת בעמוד 12 של עיתון הארץ –  כן, די בסוף מצעד הידיעות החשובות באמת.

מידע מסוג זה, חשוב שיופיע בעמוד הראשי, במסגרת קטנה, עם הפניה להמשך באחד העמודים הפנימיים.

דווקא הידיעה על השלג בחרמון חייבת להופיע במשבצת קטנה בתחתית העמוד הראשי של הארץ.????..

 

אגב – בעמודים 14-15 של העיתון מופיעות ידיעות די פיקנטיות מתחום הפלילים,

אולי עדיף היה לשתול גם את המידע החדש על המאבק של פארק איילון בעמודים אלו, המושכים יותר תשומת לב?

 

השאלה היא כמובן, מה מנסה הכתבה להשיג, לדעת עורך העיתון?

האם חשוב לו שיגיע מידע זה לידיעת קוראי העיתון המעיפים מבט חטוף קודם כל על העמוד הראשי?

 

**********

 

בכל מקרה, מי ששוקל להצטרף לחזית ההולכת ומתרחבת נגד תוכנית פארק איילון, שיעשה זאת מיד.

חברת "הזרע", מנסה להשיג אישור לתוכנית הפארק, הכוללת בניית אלפי דירות על חלק מהשטח,

הדיון התקיים היום בועדת מישנה של ה"מועצה הארצית לתכנון ובנייה." אך עדיין אין סוף פסוק לפרשה (ראו להלן)

 

*********

 

רבותי, העניין רציני ביותר, "בנפשנו הדבר הזה".

הציבור הרחב של גוש דן עדיין לא התעורר ל"עושק הריאה הירוקה" העלול לנחות עליו –

והרי פרטים נוספים:

תוכנית פארק איילון, כך כותבים צפריר רינת וצחר רותם, משתרעת על 8,000 דונם.

השטח כולל את פארק דרום הקיים ואת אדמות ביה"ס החקלאי מקווה ישראל, וחירייה שיישארו כקרקע חקלאית.

חברת "הזרע" דורשת לאפשר לה בניית 10,000 יחידות דיור על שטח בפארק, לאחר שמינהל מקרקעי ישראל אישר לפני כשנתיים את בקשתה להסב ייעוד הקרקע לבניית דירות (את השטח המיועד לבנייה מחזיקה חברת "הזרע" כיום בחכירה חקלאית).

 

צילום ב-Ynet באדיבותו של גילי סופר

 

***********

 

על מה ולמה קמה צעקה (שאותה קלטתי רק לאחר דפדוף בעיתון הארץ עד עמוד 12. לא בדקתי בעיתונים אחרים)?

ראשית, הצעקה פרצה מגרונה של חזית משותפת –

המשרד לאיכות הסביבה, איגוד ראשי ערי גוש דן וארגונים "ירוקים" כגון:

אדם, טבע ודין, החברה להגנת הטבע.

נוסף לכך גם התנועה לאיכות השלטון הצטרפה לחזית זו, בהגשת בקשה לבג"ץ נגד תכנית הבנייה.

מתנגדים נוספים הם תושבי שכונות בדרום תל אביב, שכפי שראינו, חברת "הזרע" יצאה לאחרונה בקמפיין, על גבם, תחת הכותרת "הירוקים דופקים את השחורים" –  (הוסיפה חטא על פשע)

במסגרת הקמפיין נטען כי תושבי דרום תל אביב תומכים בעמדת החברה, שלפיה בנייה בפארק תביא לקידום השכונות.

ל-ה-ד-ם!!.

למעשה – תושבי שכונות בדרום תל אביב דורשים להתייחס לנושאים אקולוגיים "למען הדורות הבאים" ואמש כינו את אנשי "הזרע" "ספסרי נדל"ן".

 

שנית, וזה העיקר, מהי טענתם העיקרית של המתנגדים?

כולם רוצים פארק נטו, בלי קניונים ובלי אלפי דירות.

(ראוי לציין את פעילותו של צבי בר, ראש עיריית רמת גן, שבתחום שיפוטו נמצא הפארק הלאומי.

לפי הידיעה בעיתון הארץ, פנה צבי בר אל עמיתו, פרנקנטהל, ראש עיריית בני ברק, וביקש ממנו שיתמוך בהקמת פארק לאומי חדש בלב גוש דן, גם אם הדבר ייעשה בהדרגה ולאורך זמן.)

 

 

מי יכריע את הכף? זוהי שאלת מיליון הדולר.

עודני תוהה ובוהה בעניין, קלטו עיני (בצהרי היום) כתבה ראשית במדור הכלכלי של Ynet

פארק איילון לא יכלול בנייה למגורים –  

ועדת המשנה של המועצה הארצית לתכנון ובנייה אישרה פה אחד את התוכנית להקמת פארק איילון ללא בנייה למגורים בתחומו
דוד הכהן

אולם – אליה וקוץ בה,

לפי עיתון הארץ הבוקר, נראה שעדיין מוקדם לשמוח,

זאת לתשומת ליבם של הירוקים ושל המשרד לאיכות הסביבה, וגם לתשומת ליבו של כותב המאמר ב- Ynet.

כיוון שלחברת "הזרע" שלוש אופציות אפשריות – לדרוש דיון במליאת המועצה הארצית לתכנון ובנייה; לפנות לבית משפט; ולהגיש בג"ץ.

חברת "הזרע" כבר עתרה שלוש פעמים לבג"ץ נגד החלטות קודמות שבהן אושרה התוכנית!!!

 

********

 

מלחמת גוג ומגוג

כיצד תפעל חברת "הזרע"? מה יעשה חולדאי? מה יעשה הציבור הרחב?

ובעיקר – מה תעשה התקשורת?

נחכה ונראה.

סוף-סוף גם בעיות חברתיות עולות לכותרות הראשיות!

שמתם לב למיקום המועדף שניתן בימים האחרונים לכותרות בנושאים חברתיים מעיקים, בעיתונות היומית הארצית כגון הארץ וגם בעיתונות המקוונת כגון YNET ?

 

אלו הן כותרות המביאות לידי ביטוי מפורש תחושות אנושיות מבורכות הקוראות תגר נגד תרבות הצריכה והחומרניות שהקפיטליזם סוגד להן ומכתיר אותן בביטוי – "רמת חיים"

 

זוהי הצלחה לא מבוטלת הנובעת מפרי עמלן של תנועות חברתיות "חדשות" –

האם יש אור בקצה המנהרה?

האם סוף-סוף מתחולל שינוי חברתי משמעותי בתחום "איכות חיינו" במדינה זו?

האם חזון ה"חברה האזרחית" מכה לאחרונה שורשים אצלנו?

 

  • הארץ – צחר רותם

 

 "בדרום תל אביב לא ידעו שהם תומכים בבנייה בפארק איילון"

 

חברת "הזרע" דורשת שהמדינה תאפשר לה לבנות 10,000 יחידות דיור בשולי הפארק המתוכנן. "הזרע" שכרה את חברת ייעוץ התקשורת של מוטי מורל, וזו יזמה את מסע ההסברה תחת הכותרת השקרית "הירוקים דופקים את השחורים".

 

·        YNET דוד רגב

"מאבק חברתי: לאפשר לקופאיות לשבת במהלך העבודה"

150 אלף קופאיות מועסקות ברשתות השיווק בארץ: במשך כל שעות העבודה אסור למרביתן לשבת, ולפעמים נאסר עליהן גם ללכת לשירותים. גופים חברתיים קוראים לציבור להחרים את הרשתות: "היחס לקופאיות פוגע ומשפיל"

הרשתות המדוברות הן: סופרפארם, יוניברס-קלאב והמשביר לצרכן.
 

 

קישורים:

 

המאמר בהארץ

 

המאמר ב- Ynet

בכי לדורות –

הרעיון, התפיסה של דורות שגדלו על ים וחול במשך כל עונות השנה , עשויים להתברר בעתיד הלא רחוק כמיתוס לנוכח המתרחש לנגד עינינו בשנים האחרונות.
 
למעט ארגונים סביבתיים, בעידן הקפיטליסטי המכה שורשים בישראל במהירות ובשיטתיות, יש לרבים נטייה להתפעל מטונות של בטון הנשפכים לתוך מבנים וקניונים מסוגננים הקמים לאורך רצועת החוף היחידה שיש לנו לאורך הים התיכון.
 
החברה להגנת הטבע מדווחת שבשנים האחרונות חלה ירידה משמעותית בהיקף תוכניות הבנייה הפוגעות בחופים. ההנחה היא שהסיבה העיקרית לכך היא המאבק הציבורי והמשפטי נגד בנייה זו, והמודעות הגוברת לחשיבות החופים הקיימת בוועדות התכנון.
בנוסף לכך, עמותות כגון גרינפיס ישראל ואדם טבע ודין, חרטו על דגלן כמטרה להיאבק נגד מפגעים סביבתיים ולשמור על זכות הציבור ליהנות ממשאבי הטבע שלנו.
 
נדמה כי המשרד לאיכות הסביבה פועל לעתים בהתאם לדרישות ולקמפיינים של ארגוני הסביבה בישראל, אך בפועל, הם משמשים לו כסות של עלי תאנה.
למעשה, מספקת הממשלה, באמצעות המשרד לאיכות הסביבה, "אקמול" כדי להרגיע את הרוחות, נעתרת לדרישות הארגונים הסביבתיים ויוזמת חקיקה שאמורה להגן על משאבי טבע אלו ועל נגישות הציבור אליהם.
 
על גבי רצועת החוף נבנו פרויקטים לפני 1998 שהם בכייה לדורות. ומאז 1998 נעצרה בנייתם של פרויקטים נוספים, משום שב-1998 פתחה החברה להגנת הטבע בקמפיין להגנת החופים. אולם תוכניות בנייה במקומות נופש וערים ראשיות כגון, כפר הנופש הבונים, קיסריה, כפר הים בחדרה, המרינה בנתניה, בנייה בחופי הרצליה ותל אביב, המרינה באשדוד וכפרי נופש בחוף ניצנים, מרינה באשקלון ועוד, עדיין ממשיכות לזרום לוועדות המתאימות על מנת להשיג אישורי בנייה.
 

הטיפול בנושא הכאוב של היתרי הבנייה הניתנים לכרישי נדל"ן לאורך רצועת החוף, נמשך כבר שנים. המשרד לאיכות הסביבה אכן "רשם לזכותו" חקיקה בנדון תוכניות הבנייה לאורך החוף. החקיקה עד היום לא הצליחה לרשום לעצמה הישגים מרשימים.
האם החוק החדש מיטיב לענות על הליקויים של החוק הקודם?
 
כותרת של מאמר שהתפרסם בהארץ הבוקר (של צפריר רינת) אומרת:
 
"חוק שאמור להגן על החופים נכנס לתוקף, אבל האם הרשויות כבר ערוכות לאכיפתו?"
 
ראשית, מה אומר החוק?
החוק חל רק על חופי הים התיכון ויש בו שני רכיבים מרכזיים:
סעיף הקובע שיש זכות מעבר חופשית לציבור בכל החופים, והקמתה של ועדת תיכנון ובנייה לשמירת הסביבה החופית. ללא אישורה לא ניתן יהיה לאשר תוכניות בנייה חדשות ברצועה ברוחב של 300 מטרים מקו המים.
 
שנית, מהו הרכב הוועדה?
בוועדה יש רוב לנציגי משרדי ממשלה, ומיעוט החברים בה הם נציגי ארגונים סביבתיים וגופים מקצועיים העוסקים בתכנון.
יו"ר הועדה הוא ראש מינהל התכנון במשרד הפנים, אדריכל שמאי אסיף.
 
החוק קובע למשל, שכל פגיעה בסביבה החופית תהווה עבירה פלילית.
"כבר היום אמורים אנשי אגף ים וחופים במשרד לאיכות הסביבה להתחיל בבדיקה של המעבר החופשי לאורך חופי הים התיכון, מדובר באיסוף מידע על חופים שנסגרו, והאם הדבר עומד בסתירה לחוק החדש."
אבל – יש בחוק סעיף שלפיו, ניתן להקים גדר או מכשול מלאכותי אחר, אם הדבר נעשה על פי היתר ותוכנית בנייה, וכמו כן ניתן לגבות דמי כניסה לחוף באישור שר הפנים.
 
החקיקה החדשה כבר נידרשה לביקורת חריפה, שאותה הוביל נציב הדורות הבאים בכנסת, השופט בדימוס שלמה שהם. הוא טען שבמקום להבטיח בחוק הגנה מפני בנייה ולהגדיר במסגרתו את החופים כקניין הציבור – נוצר עוד מנגנון בירוקרטי של ועדת תכנון שבהרכבה יש רוב ברור לנציגי הממשלה.
תשובתה של החברה להגנת הטבע  – מהיום מתיר החוק לטפל בכל תוכניות הבנייה שברצועת החוף, לכל אורכה. וכן, כושר התמרון של הועדה שתוקם מוגבל על ידי סעיפים בחוק, המחייבים אותה לתת עדיפות להגנה על החופים. ובאשר להרכב הועדה – ניכרת בה נציגות הרבה יותר גדולה של גורמים סביבתיים, יחסית לועדות תכנון אחרות.
 
עם כל הכבוד לקואליציה ובעיותיה, לפלשתינאים האמורים לשקם עצמם ולהשלכות המדיניות באזור של הראיס שהלך לעולמו, סוגיית הרס רצועת החוף בישראל אינה מייצרת אצלנו כותרות במידה מספקת.
 
נסו לברר ברחוב הישראל מה ידוע לעוברים ושבים על היתרי הבנייה הללו, על חוקים למניעתם, על ארגונים הפועלים כדי להגן על החופים.
כן, הם שמעו על מאבקים משפטיים בשטח המרינה בהרצליה ואולי גם באשדוד ובאשקלון, אך את מי זה באמת מדרבן לעשות מעשה?
 
יעזור לשלוח טיפ לתוכניות הפופולריות, כגון "ארץ נהדרת," שקבעה שיא של רייטינג בשבוע הראשון של העונה החדשה שלה – שיעלו את הסוגייה בקונטקסט הומוריסטי?
חיים הכט, עמנואל רוזן ודומיהם עוסקים ברווחת הציבור, בעיקר. יצפאן – באקטואליה הפוליטית.
 
מה שברור הוא שמה שלא עושים תשדירי שירות ובוודאי לא כותרות המתחבאות בעמודים האחוריים של העיתונות יכולה לחולל פלאים סדרה פופולרית.
 
רעיונות נוספים? אולי דיווחים ותצלומים שלנו על גדרות, מבנים כמו בתי קפה ומחסומים לא חוקיים לאורך רצועת החוף – לשלוח ישר לחברה להגנת הטבע, בתקווה שזה יעזור לאכוף את החוק החדש.

שנאה עצמית או שמחה לאיד?

הערה אישית: אני מרגישה שמחובתי כעוסקת בתחום של הומור, סמלים ומיתוסים מודרניים להשוות זה מול זה מתוך שני מאמרים שהופיעו בהארץ השבוע.

דורון רוזנבלום כותב (7/11/2004) כך:

"מאז הדחיפות ההיתוליות והצחוקים שבין ראש ממשלת ישראל לשעבר אהוד ברק לבין ערפאת בשיחות בקמפ-דיוויד, שהשיקו מלחמת דמים עם אלפי הרוגים, לא נראו באזורנו חיוכים רחבים כמו אלה של ערפאת ופמלייתו, בהמריאם מהמוקטעה ברמאללה בדרכם להתלוצצות עם רופאים פריסאים…; "אם נזכור את סוג העליצות שליווה כמה מהפיגועים ורגעי האימה הנוראים ביותר – כולל ריקודי הגגות וחלוקת הסוכריות בקרב הפלישתינאים – נבין שבאזורנו אין קשר בין צחוקים ובין שמחה….;  "להיפך – הצחוקים נועדו במזרח התיכון לשתי פונקציות בלבד: שמחה לאיד, או התרסה…."

מן הצד האחר, יזהר באר, מנכ"ל עמותת "קשב" – מרכז להגנת הדמוקרטיה בישראל (9/11/2004) – כותב באותו עניין, על "שמחה לאיד מרושעת" –

"אפשר רק לתאר מה חשים מיליוני פלשתינאים למראה מחזות העליצות והשמחה לאיד המלוות אצלנו את גסיסתו של מנהיגם."

למה מתכוון באר? לעניות דעתי, הפסוק "בנפול אויבך אל תשמח" תקף באופן כללי. אלא שסיר לחץ שאין לו שסתום ביטחון עלול להתפוצץ.

כן, לפני אלפי שנים חשבו שצחוק לאיד איננו אתי. אבל מולייר, וגם ג'ונתן סוויפסט כבר הבינו שעדיפים צחוקים, התלוצצויות ושטיקים קומיים כדי להמשיך לתפקד איכשהו במצב הנוכחי. לכן, מה שמוגדר כ"שמחה לאיד", במחילה מכבודו של המחבר הנ"ל, אינו אלא שנאה עצמית, במסווה.

                                                    *******************************

אין דרך אחרת להבין את הטענה של באר (אני שוב מצטטת) –

"ערפאת היה מיתוס, ו*מסע הדמוניזציה* שמתנהל נגדו פוגע בעם הפלשתיני כולו"

ערפאת הוא מיתוס ויישאר מיתוס אצל אלו שחושבים שהוא גיבור הדור, ולא משנה כמה נצחק (לאידו או לאידינו). ואם הצחוק הוא מה שהופך מיתוס לאפס אחד גדול, אזי משהו לא בסדר.

להלן תגובתי למאמרו של יזהר באר:

הפילוסוף הבריטי, הובס כבר אמר ששמחה לאיד מעידה על חוסר ביטחון ועל חולשה. אלא שיש כאלו שאינם צוחקים בכלל.
גם המפריזים וגם הנמנעים לא היו עוברים את מבחן האתיקה של אריסטו שכתב שיש למצוא את שביל הזהב.

מי שאינו צוחק, לא מבין שלא תמיד עוזרות נזיפות, לעתים צחוק מתקן בדרכי נועם מה שיד קשה לא מצליחה לעשות. 
כשאתה מגדיר את המצב לא כשמחה לאיד אלא, יותר מכך, כדמוניזציה, פירושו שאינך מבין מהו צחוק אמיתי ואותנטי.
כפי שכותב רוזנבלום במאמרו השבוע "צחוק באפילה" – "כך נשאר השמאל נאמן עד אבסורד לפוזת ה"הומניזם" ("בכל זאת איש חם ולבבי").
האם אין בדבריך משום "שנאה עצמית?" – תסביך רדיפה? בהחלט רצוי לעתים להשתמש בשסתום ביטחון. הטריגר במקרה זה הוא גסיסתו של ערפאת.

לפיכך, הביטוי "הרוע, נדמה, נהפך לקו היכר של הקולקטיב הישראלי" – הוא מוגזם.
מה שעשתה התקשורת הפופולרית הוא טרפה והתייחסות גורפת שכזו לקולקטיב הישראלי היא נבלה.

הקלף המנצח – הסבר פניך לבוחר

אנחנו חיים בעידן שבו המסר הויזואלי הוא המסר המכריע.

כך אומרים לנו יועצי תדמית, "עליכם להקפיד על הופעה, לשמור על חזות חביבה ורגועה" ועוד.

העניין הוא שלאדם הממוצע חסר המידע הבא:

בשנות ה-50 כשעמלו חוקרים על הבנת הקשר בין טכנולוגיות התקשורת לבין פרצופה של החברה ותרבותה, בלט ביניהם חוקר המדיה ועתיד הטכנולוגיה, מרשל מקלוהן (1911-1980). את תורתו אפשר לסכם כך: "המדיום הוא המסר". הוא האבא של ביטויים משמעותיים נוספים כגון "הכפר הגלובלי". אבל הפואנטה שלו הייתה שלכל טכנולוגיית תקשורת יש משקל רב בעיצוב האדם. כתוצאה מכך, גם עיצוב החברה שבה אדם חי את חייו מושפעת מהטכנולוגיה השלטת באותה עת.

טענתו של פרופ' מקלוהן – שכנראה אוששה גם הפעם בתוצאות הבחירות לנשיאות (על כך בהמשך….) – יש קשר הדוק בין טכנולוגיית התקשורת השלטת בחברה, זו שאליה נחשף הפרט במידה מוגברת יחסית (בימינו: מסך הטלוויזיה, הסמרטפון וכן האלה), לבין התפתחות חמשת חושיו.

בהתבסס על טענתו זאת, מקלוהן דיבר על חוסר איזון בין חושים, שחלקם מתחדדים יותר על חשבון החושים האחרים של האדם. ויש לכך השלכות חברתיות ותרבותיות.

ככל שנחשוף אדם לשורות מודפסות, כך ילך ויתחדד אצלו החוש הויזואלי, וביתר שאת השאיפה לסדר וארגון. שהרי שורות מודפסות מישרות קו כמו חיילים במסדר המפקד. לטענתו של מקלוהן, גם פס הייצור המפורסם הוא תולדה של עידן הדפוס, כך הוא סבר ברמה הרעיונית.

בעידן הטלוויזיה – שנות ה- 60 המוקדמות בארה"ב ואחר כך בעולם כולו – החלה תקופה שבה זאת הייתה הטכנולוגיה בהא הידיעה. טכנולוגיה עם כח משיכה רב, שכבש מיליוני בני אדם וריתק אותם וכך זה נמשך גם עד ימינו אנו.

לעידן הצפייה בטלוויזיה נודעה השפעה ברמה האישית ועוד יותר, ברמת היחסים בין בני אדם.

כיום לדוגמה, האלמנט או הקריטריון החשוב ביותר לכל מי שמתעתד להופיע על גבי מסך הטלוויזיה הוא "לעבור מסך." מה שנקלט באופן ויזואלי על ידי הצופים בבית חייב להיות מותאם במאה אחוז לקריטריונים שרק העין קולטת – ל"פוליטיקלי קורקט" של החוש הויזואלי.

מה נחשב לפוליטיקלי קורקט בהופעות טלויזיוניות?

בראש ובראשונה חשוב להפגין נחמדות וקסם אישי. הקהל בבית לא יאפשר דקה של חסד, אין לצופי הטלוויזיה אורך רוח ולכן, אין מצב שבו כישלון בפתח הדברים יתוקן בעתיד. כאשר את/ה בשידור חי, עליך למהר ולהעלות על פניך את החיוך הכי מקסים שלך, לעשות פוזות נעימות וכובשות למצלמה. אל תגיד כלום עדיין, העין כבר קלטה משהו, למה לא הכנסת את הכרס? מה עושה האצבע בפה? מה זה הלבוש ה"סבתאי" הזה?

את התורה הזאת הפנמנו הודות ליועצי תקשורת בעיקר. וכך הגענו למצב שרייטניג של תוכנית אירוח, הופעות יחיד או רב שיח, מושפע בעיקר מתכונות שמקנות לנו סטטוס של "כוכבים". כלומר – כל מי שהופעתם החזותית הוכתרה בהצלחה מייד עם חשיפתם הראשונה לקהל הצופים בבית, ואולי עוד קודם לכן, כשהפרומואים יידעו את צופי הטלוויזיה לגבי מי שעומד/ת להגיש את התוכנית או מי שיופיע/תופיע בתוכנית בשבוע הבא.

כמה שאנחנו אוהבים את המראה הסקסי של …. ואת המראה הגברי של… ואת השרירים והחזה והשד יודע מה של…

ומה כל הפואנטה? מקלוהן הרי אמר ש"המדיום הוא המסר" – המדיום הוא הגורם החשוב בהא הידיעה בהתפתחות האדם ובמקרה של הטלוויזיה, חוש הראייה שעל פיו יישק דבר. ואם הקהל מטמיע ומפנים את הכללים הללו בתוך התת מודע שלו או שלה עד הסוף, הוא ייסחף בעיקר משום שהעיניים קלטו אובייקט שהוא "פוליטקלי" לפי כל כללי הדקדוק של "כוכב" הטלוייזיה המצוי.

הרי לכם מסקנה מעניינת – (בחירות 2004 לנשיאות ארה"ב, בוש נגד קרי):

החכם, השקדן, גיבור המלחמה, האחראי (ג'ון קרי) הפסיד לפיכך משום שחביב הקהל  ( ג'ורג' וו. בוש), יודע לעבור מסך (בדיוק כשם שהנשיא רייגן הצליח…)

זיכרו, מה שמסתתר מאחורי זה הנו תהליך התפתחות חושים לא-מודעת שהוסברה והובנה היטב למקלוהן. (אלא שהוא לא כל כך הוכיחה זאת במחקר)

אימרו מעתה – זה לא כל-כך חיוני להיות גאון (של אמא). אבל חובה לעבור את מבחן החביבות, הקסם. להלהיב במושגים של המדיום הדומיננטי – הטלוויזיה.

ברור, יש לכך גם השלכות על החברה בכללותה.

להלן טריוויה (בסגנון של שאלה רטורית) –

את מי יכנו בעידן שלנו כ"מנהיג המושיע" – את זה שטורח להסביר לציבור את האלף-בית של מלחמה בטרור? לא ולא..

אולי את זה שהיה שם ויודע מהי מלחמה מיותרת? שוב, טעות.

התשובה הנכונה היא: המנהיג המושיע, זה שאין לא תחליף, הוא זה שאומר לקהל, "הם לא יצליחו להפחיד אותנו" ובו-זמנית הוא עוטה על פניו ארשת של דאגה מהולה בסימפטיה ואמפתיה.

בשלב ראשון ממש לא משנה למי שצופה בהופעתך על גבי מסך הטלוויזיה "איך לא יצליחו?. כי מה שחשוב הוא המימיקה, האמירה הקצרה היוצאת היישר מהבטן. זה הקלף המנצח – עובדה, זה קנה מיליוני בני אדם.

יחי (ג'ורג' וו. בוש) חביב הקהל.

לא שיש לי משהו נגדו, הוא דווקא אמור להיות ידיד של ישראל, אוונגליסט-נוצרי אנטי-מוסלמי….

מתלבטים ומבולבלים – הדקה ה-90

מה בן לאדן רוצה?

"אופססס… הוא חי!!

והוא מגנה את בוש…

"ברור, הרי הוא מעוניין שג'ון קרי יזכה במרוץ לנשיאות!

"…..  במחשבה שניה – די יתכן שהוא היה רוצה שבוש יזכה, ולכן, הוא תומך בקרי, כדי להטעות, כשבפועל הוא בטוח שבעקבות זאת האמריקאים יצביעו לבוש, כדי לעשות לו דווקא…

"ואולי לא?…..

"….. אבל, אם הצלחנו לפצח את התעלומה הזאת, אז בן-לאדן בטח כבר עלה על זה….

"הממ… אז מה….. הוא בעצם רוצה שקארי ינצח….?

"אבל מה ייצא לו מזה שהוא יגלה את הקלפים שלו …. שהוא, בעצם, תומך בקרי?

"טמבלים ….זה כדי שהאמריקאים יחשבו, קודם כל, שכדאי להצביע לבוש,….

….. ורק בסוף יגיעו למסקנה שבעצם זה מה שבן לאדן רוצה….  הבנתם?

"…..אוף, נורא מבלבל…..

"…..לעזאזל, מה קורה כאן ?!

"שוב נפלנו בפח עם הטעות הקלאסית הידועה –

שלא תעזו לצאת למלחמה יבשתית באסיה, ראו הוזהרתם…….,

או שמא, אחת קלאסית ופחות ידועה –

יש לכם זמן לבזבז על שטויות, כשהמוות אורב בפתח….??!!.

מאחורי הקלעים-

–  בוידיאו שהופץ ביום שישי, פונה בן-לאדן לציבור האמריקאי, ומאיים לראשונה מאז כשנה שלא שמענו ממנו, שהוא יתקוף את ארה"ב:

"למרות שעברו 4 שנים מאז 9/11, בוש עדיין מהתל בכם…. מרמה אתכם…. מסתיר מכם עובדות…

…. יש לי כל הסיבות שבעולם לחזור על מה שקרה אז….."

– יש הטוענים שזה דווקא יכול לעזור לבוש….

הדבר הקשה ביותר בהצלחה הוא להמשיך ולהצליח (ארווין ברלין)