כיצד התבלבלו היוצרות?

 

 

 

 

שרון וכותבי נאומיו ידעו, עד היום, להכניס מידה גדושה של פאתוס לנאומים שנשא.

 

קשה להפריז במאפייני הפאתוס המשתרבבים פעם אחר פעם לנאומיו ומרתקים בשל כך את הקהל במליאה, במרכז המפלגה ומול המסך בבית. בפתיחת מושב החורף הנוכחי, מול חברי כנסת נזעמים ומול "מורדים" מבית, עלה שרון לבמת הנואמים ופתח, אמנם בשמאלץ הידוע, דהיינו, "שוב נדרשנו להקריב ק ר ב ן  נ ו ר א  ל מ ו ל ך הטרור, השנאה, הרצח," אלא שכל היתר היה דומה יותר ל"שאר ירקות." לא מרור, לא אפיקומן אלא פשוט פקה-פקה, קשקוש תפל על מפת דרכים, כלכלה משגשגת, רפורמות…."

 

על מפת הדרכים כבר שמענו. גם על חוק פינוי פיצוי. עודינו מחפשים את הפלפל ואת התבלינים המיוחדים, הפטריוטיים, האחדותניקיים, שבהם מצטיינים בדרך כלל נאומיו של שרון והנה מתברר ששמעון גנב לו הפעם את ההצגה בגדול.

 

במהלך מבריק ניצל שמעון פרס את הראיון שנתן דב וייסגלס לארי שביט, שפורסם במוסף עיתון הארץ ב-8/10/2004. הראיון נפל לידיו של האזרח המבוגר ביותר בכנסת ישראל כתפוח בשל נוטף מיץ מתקתק.

לשונו השלוחה של ארי שביט ומליצותיו של וייסגלס השאנן, סיפקו לשמעון פרס כלים מובחרים, ממש משובחים שכל נואם היה מרגיש בר-מזל אילו נפלו בחלקו, כדי לבנות את נאום האופוזיציה, שאפילו קיקרו לא היה מתבייש להציגו בעידן רומי העתיקה.

 

היכן כותבי הנאומים המסורתיים של אריק שרון? הפשלה הנוכחית עלתה לראש הממשלה ביוקר רב. היכן אתם, הרי יכולתם לשער אלו מטעמים עשוי השף, שמעון, להכין מפרי עטו של מראיין, שועל ותיק, כמו ארי שביט! אם לא להפתיע אז לפחות לכתוב נאום מרגש שיחזיר את הפרות התועות לעדר. חברי הכנסת מורגלים בסגנונות נאום של חבריהם הותיקים. אפילו לא קמצוץ מאותו ניחוח שרוני מוכר?

 

תפקיד הניגוח, שלוקח על עצמו ראש אופוזיציה, בוצע כהלכה בכנסות שבהן כיהן יוסי שריד בתפקיד זה. כולנו זוכרים את "נאום הפולקע" הידוע, כפי שרובנו מכירים ודאי את סגנונו היבש עד מליצי-רך של שמעון פרס. כן, הוא גם יודע להכות ולהשתמש בכוח המילים.

רצה אלוהים ונפלה לחיקו הזדמנות פז שכזו דווקא ערב ה-11 באוקטובר, פתיחת מושב החורף של הכנסת. היא כמובן לא הוחמצה. פרס הוא יין המשתבח עם הזמן.

"נמצאה נוסחה שנועדה ליצור קיפאון מדיני לטווח ארוך, ונמצאה נוסחה ששמה בצד את מפת הדרכים – מה! את כל תהליך השלום אפשר לשים בבקבוק של פורמלין?! נמצא פטנט שלא יהיה כאן שעון חול, שאפשר להעביר הכל מעבר להרי הזמן?! – הכל סיפורי בדים" זעק פרס מעל הדוכן. והמשיך להתייחס ל"חזון וויסגלס" – "אילו הבינו זאת המתנחלים היו יוצאים בריקודים…" בזלזול מפורש. פרס המשיך והקשה "ואיך תיובש ביצת הטרור, הרי היא נוצרה מ י י א ו ש ולא ממים," והוסיף דימויים ההולמים את מטאפורת הביצה – "ושם יגדלו  י ת ו ש י ם, ואיך נטפל בהם, בחד-צדדיות?…"

 

כיאה לראש אופוזיציה אחראי, הזדרז פרס גם לצאת בהכרזה ברורה – "יש אלטרנטיבה למדיניות זו," והוסיף, "גם לטענה ש'אין עם מי לדבר' אפשר למצוא אלטרנטיבה, "צריך למצוא ע ל  מ ה לדבר עם ה ד ו ר  ה ק י י ם." וכאן מתוח פרס ביקורת על נוסחת שרון, שזה עתה השמיע מעל אותו דוכן – "הכה קודם ודבר אחר כך" – "אם נעניק הזדמנות רצינית של צד למשא ומתן נוכל לדבר,… צריך להכות בטרור ול ק ר ב את השלום – מדיניות אקטיבית ויצירתית." "יש לנצל את האופציות הקיימות – ולא, נמצא עצמנו רועדים מקור [בקפאון המדיני] ל ב ד נ ו."

 

לקינוח, העלה פרס טיעון חזק המסתמך שוב על ניסוחיו המליציים של וויסגלס, בתווכו של ארי שביט (חיים פרלמן, הידוע כחלוץ הרטוריקה החדשה המודרנית, בודאי יסכים עם טקטיקה זו המכונה בשם המקצועי "הסדר הנסטורי"). בפנותו לשרון, ולאחר שמנה את חסרונותיו של הלה והנזקים שגרם במישור המדיני, הכלכלי והחברתי אמר לו פרס, בנימה בוטה, "אי אפשר לחיות מעבר ל'הרי הזמן', הערפל שנוצר יתפזר וזה עלול לקרות למחרת הבחירות בארה"ב." והוסיף, "אנו מוכנים להעניק 'רשת ביטחון' ולא 'רשת הסוואה'".

 

נאומו המופלא של פרס כראש האופוזיציה היה אכן אחד הנאומים המוצלחים והמשכנעים ביותר שנשא לאחרונה. הוא פתח בפסוק מהמקורות "נחמו, נחמו עמי…" וסיים בכך שנסים הנם תופעות חד פעמיות, הנס של יהושוע בן-נון, דהיינו – "שמש בגבעון דום, וירח בעמק איילון" – היה תופעה חד פעמית שלא תחזור. אכן, התבלבלו היוצרות…מול ציפייה לנאום שרוני עסיסי קבלנו תבשיל תפל. פרס זכה בפרס השף המצטיין.

נותרו מספר ימים עד לבחירות לנשיאות ארה"ב

העימות השלישי הוגדר על ידי כתבת USATODAY– סוזן פייג' כך:

 

לילה של מהלומות ישירות, סטריאוטיפים ועקיצות לגלגניות דו-סטריות.

 

בוש השתמש בלשון של הצלפות, שאינה מקובלת בדרך כלל אצל נשיא מכהן, במיוחד כאשר התמיכה בנשיא עומדת על 47% מכלל קהל הבוחרים בארה"ב; בכך הסתכן בוש בגרימת תחושה שהוא בעצם לא כל כך "נשיאותי" כפי שחשבו, ולמחשבה שאולי יש להתרחק ממנו ולהתקרב לקרי. בוש לעג לקרי והציג אותו כליברל היושב בשוליים השמאליים ביותר של הזרם המרכזי, ותיאר אותו כמי שמתעתד להעלות מסים ולהעביר את מערכת הבריאות הציבורית לידיהם של בירוקרטים.

 

קרי לא נשאר חייב. הוא הציג את בוש ככלי בידיהם של עשירים וקונצרנים חזקים, האשים את הנשיא בירידה במספר מקומות העבודה והגדיר אותו, בלגלגנות, כאדם המנותק מההוויה היומיומית ומבעיותיהם של מצבייעם פוטנציאליים קשי-יום.

 

העימות התאפיין רובו ככולו במתקפות מתחת לחגורה, אות לכך ששני המועמדים הבינו עד כמה קריטי מצבם, ששניהם חייבים להתמקד בגרעין הקשיח של תומכיהם עד מועד הבחירות ההולך וקרב.

 

בוש לא הסתתר מאחורי פרגוד של "אמירות מעורפלות" כפי שנוהגים בדרך מרבית הפוליטיקאים. הזהיר מפני פתרונות שטחיים והגדיר "קיצוץ במסים" כנסיוב שנועד לטשטש את קהל הבוחרים. הוא הדגיש את הקשר שלו לדת ואת הרגליו להתפלל תדיר, כדי לפרוט על נימי הרגש של הנוצרים-אוונגליסטים, שאחריהם הוא מחזר באופן נואש.

 

קרי עסק במספר עיקרים ליברליים: נשבע שלא יתמוך במינוי שופט לבית המשפט העליון, אם יתברר שמועמד כזה תומך בביטול זכויות ההפלה, הבטיח שיתמוך בהעלאת שכר המינימום, רמז לכך שהוא תומך במיעוטים ובנשים.

 

העימות התקיים בצל הכותרות הראשיות: מדד הדאו ג'ונס התעשייתי מקרטע סביב 10,000 הנקודות; מחירי הנפט הגולמי בעולם מרקיעים לשחקים חדשים; חלה האטה בקצב גידול מספר מקומות העבודה וששה חיילים אמריקאים נוספים קפחו חייהם בעיראק ביום ד'.

 

למרות מצב זה, נראה בוש בוטח בעצמו ופתוח יחסית למה שהקרין בשני העימותים הקודמים. כשקרי דיבר, בוש עשה כמיטב יכולתו להביט בו נכחה, או לרשום מספר הערות על גבי ניר הטיוטה שלו, כשהוא נמנע מאותן הבעות זועפות שאפיינו את הופעתו בעימות הראשון.

קרי הפגין רכות יחסית, ונראה כמי שמטיח ביקורת על בוש מתוך רחמים יותר מאשר מעמדה של כעס.

 

שני המועמדים הכינו היטב את שיעורי הבית שלהם והפיצו נתונים סטטיסטיים מרשימים לכל עבר, כדי לשפר את ציוני הרייטינג העצמי (ה"אתוס", בלשונו של אריסטו).

 

USATODAY, CNN ומכון גאלופ סיכמו את סקריהם מיד עם תום העימות. שלושתם כאחד ציינו שקרי מוביל 52% לעומת 39% בלבד לבוש; בדומה ליתרון של קרי בעימות הטלוויזיוני הראשון (ב-30/9).

 

פער בן 2 ספרות כלל ציון גבוה יחסית לקרי בכושר הבעה, בהירות, הבנת סוגיות והפגנת אכפתיות כלפי העם. קרי גם צבר נקודות רבות יותר במישור האמינות, ורק בקטגוריה אחת מתוך שבע (ראו מאמר קודם) זכה בוש ביתרון: דמות המזמינה אהדה (שימו לב!!! זה הקלף של בוש!!)

 

יש לציין שעד לשאלה האחרונה שהציג בפניהם המנחה, דהיינו – השפעת נשותיהם על מהלכי חייהם – היו שניהם מאוד רציניים, ממוקדים, ובלתי מתפשרים. נראה היה ששניהם נחושים בדעתם לקעקע את היריב ולשרוד בעימות של פנים-אל-פנים.

 

מידע מעניין נוסף – בשלש מערכות בחירות קודמות לנשיאות ארה"ב – 1960, 1980, 2000 – אחד המועמדים הפסיד בסיבוב הראשון לפי סקרי גאלופ, ויצא מנצח בסיבוב השלישי. ואז גם ניצח בבחירות. מדובר בג'ון קנדי, רונלד רייגן, וג'ורג' וו. בוש, שתפקדו באופן יוצא דופן בעימות השלישי מול יריבים שנראו, יחסית אליהם, די כושלים.

 

בסיכומו של דבר, בכל 8 העימותים הטלוויזיוניים שהתקיימו עד כה לנשיאות ארה"ב, המועמד שהוביל בגדול בעימות השלישי זכה בכל הקופה גם בקלפי.

 

תזכורת – הפעם בוש הוביל לפני העימות הראשון ב-8 נקודות. קרי הוביל בנקודה זעומה אחת בעימות השני מול בוש.

 

עימותים טלוויזיוניים מזוהים כאירוע חשוב משום שבשעת העימות, רוב הציבור שאינו קשוב בדרך כלל לפוליטיקה, צופה בהתעניינות רבה במסך, למרות שבדרך כלל שידורים פוליטיים נחשבים בעיניהם כ"מוסיקת רקע" בלבד. (ייתכן, שאמש היו בכל זאת כאלו שצפו במשחקי הליגה הלאומית והאמריקאית).

 

כל מה שנאמר על ידי שני המועמדים, בוש וקרי, במהלך שלושת העימותים, כולל העקיצות, הסרקאזם, המכות מתחת לחגורה, הם האלמנט שיכריע יותר מכל את הדינמיקה של הימים שעוד נותרו עד לבחירות. יש לזכור שהטקטיקה של קרי הייתה לאורך כל הדר, לדחוק את בוש לעמדה של מגננה. ציטוט מדבריו בעימות השלישי: "הטפה של בוש לאחריות כספית משולה בעיני לדיבורים שמשמיע טוני סופראנו על חוק וסדר במדינה שלנו."

 

אכן – תשובותיו של בוש מעידות על כך שהוא מוצא עצמו נכון לרגע זה בעמדה של מגננה.

ימים יגידו….

 

מציאות אירונית

המציאות האירונית היא שהעימות העומד להתקיים היום, יום ד', בין הנשיא בוש לבין הסנאטור ג'ון קרי, שכותרתו היא "סוגיות פנים", יהיה המעמד הקריטי והמכריע עבור בוש, ויקבע האם ייבחר לכהונה נוספת.

ידוע שסוללות של עורכי דין ודמויות מפתח מתחום הפוליטיקה, המזוהים עם שני המחנות היריבים גם יחד, ישבו על מדוכת ניסוח כללי "המשחק" (או "תזכיר ההבנות" לגבי העימותים, 32 עמודים טבין ותקילין). וגם שעל כללי המשחק חתומים מנהלי הקמפיין של שני היריבים, ומי שקובעים איך תתנהל התקשורת הבלתי מילולית והמטא-מילולית של שלושת העימותים. 

שני הצדדים הסכימו על שלושה עימותים, זו הפעם הרביעית בלבד מאז סדרת שלושת העימותים הידועה, שהתקיימה בשנת 1960, בין הסנטור (דאז) ג'ון קנדי לבין סגן הנשיא (דאז) ריצ'רד ניקסון.

הרפובליקנים, שהשתתפו בניסוח "תזכיר ההבנות" (או, כללי ה"משחק")  של סדרת העימותים הנוכחית, שערו לתומם, שמרבית הכללים שגובשו יסייעו לבוש בגדול. ביניהם: לא ניתן ל"גנוב" צילומים של המועמד-היריב במהלך העימות כאשר השני מדבר (מגיב לשאלות המנחה או מסכם טיעוניו);  נורית אזהרה תידלק אם אחד היריבים יחרוג מפרק הזמן שהוקצב לו; העימות הראשון יסוב על סוגיות הקשורות במדיניות החוץ של ארה"ב.

ראו עד כמה העניין הזה מזוייף – מקובל שבוש שולט יותר מאחרים בתחום החוץ ואם יתאפשר לו לזכות ביתרון בעימות הראשון, קרוב לודאי שהוא ייתפס כמנצח גם בהמשך.

 

ובמציאות (האירונית) התברר:

א.    רשתות הטלוויזיה התעלמו מהכלל האוסר לצלם יריב בעוד השני מדבר. התוצאה: צילומים בלתי חוקיים, במיוחד אלו של בוש בחליפה ה"מקומטת" מאחור.

ב.      יועציו של בוש קיוו שתידלק נורית אזהרה במהלך תשובותיו של קרי, משום שהוא נוטה להאריך בדבריו, לגלוש, לא תרתי משמע, (ראה מאמר קודם), אך זה לא מה שקרה במציאות.

ג.        התקווה שבעימות הראשון בוש ינצח בגדול, נשענה על תחושה מבוססת, שבוש שולט שליטה מלאה ורחבה ביותר בנושאים חוץ-מדיניים של ארה"ב. אלא שלרוע מזלו, דווקא אז התפרסמו חדשות שליליות מהזירה העיראקית, והוא נאלץ לדבר מעמדה של מגננה.

רוס בייקר, חוקר מתחום מדעי המדינה, אוניברסיטת רוטגרס ארה"ב, גם כן סבור כך : "מנסחי תזכיר ההסכמות קיוו שהם יהוו מלכודת וגם מכשול עבור קרי, והמציאות טפחה על פניהם."

יודעי דבר אומרים שלא זכור להם שהתקיימה סדרת עימותים בין מועמדים לנשיאות ארה"ב, שבהן נשיא מכהן הפסיד בשלושה עימותים ברצף, נחקק כלוזר בזכרונם של הבוחרים, אך עדיין ניצח בקלפי.

יועצי תקשורת משוכנעים, לפיכך, שהאדם הלחוץ ביותר בארה"ב היום הוא הנשיא המכהן, ג'ורג' וו. בוש.

"בגדי המלך החדשים"

 

אחד המקרים שבהם תקשורת בלתי מילולית ומטא-מילולית נכנסת חזק לתוך סיכויי המועמד לנצח את יריבו הפוליטי, הוא העימות הטלוויזיוני.

 

החייט של נשיאי ארה"ב האחרונים, ג'ורג' דה פאריס, טוען שמה שנראה כבליטה בדמות קופסא זעירה, בגב חליפתו של הנשיא בוש בזמן העימות, הוא סתם עיוות שנוצר בתפר האחורי של הג'קט.

כללי ה"משחק" כוללים, בסעיף 5, הנחיות ברורות לגבי כל העימותים הנוכחיים:

 

מעניין הסעיף המתייחס לבימוי – מצלמות הטלוויזיה יהיו קבועות במקומות מיועדים, וניתן יהיה רק לשנות את זווית הצילום, בהתאם לצורך, אך לא להעתיק את המצלמות ממקומן.

כשמועמד מדבר (משיב למנחה או מסכם דבריו) ,מותר לצלם אותו, ורק אותו!!!

המצלמות בירכתי הבמה מיועדות לצלם את המנחה.

התדריך שיתקיים ממש לפני תחילת כל עימות, לא יהיה מלווה בצילומים.

סעיף מעניין  אחר- חל איסור מוחלט על כל צד לעימותים, להשתמש בציוד עזר, ברשימות, שרטוטים ודיאגרמות מוכנים מראש ומסמכים כלשהם בזמן העימותים. אסור למועמד לקבל עזרה מאף אחד מן הנוכחים במעמד העימות, לצטט אדם ספציפי היושב בין הקהל הנוכח בעימות, בכל רגע שהוא במהלך העימות.

אם בכל זאת יתרחש מצב כזה, על המנחה להעיר לו שפעולה כזו הנה מנוגדת לכללים שעליהם הסכים.

למרות זאת, מותר לכל מועמד המשתתף בעימות, לרשום לעצמו הערות במהלך העימות, באמצעות כלי כתיבה ונייר שהובאו על ידו לפי בחירתו, ובלבד שהחפצים הללו יימסרו סמוך לשעת העימות לצוות האחראי, לצורך בדיקה. צוות זה, בלבד, מוסמך להניחם על בימת הנואם.

 

כל מועמד רשאי למנות לעצמו צלם, שיעמוד על הבמה ויצלם תמונות בודדות לפני תחילת העימות. בזמן העימות עליו להתרחק לאחד מאגפי האולם, שם אינו רשאי לצלם לא מה שמתרחש על הבמה ולא את הקהל הנוכח באולם. בתום העימות רשאי הצלם לשוב לזירה הראשית.

רק במידה והוסכם על קהל "משתתף" רשאי צלם זה לצלם תמונות בודדות של הקהל.

מלחמת יום-כיפור כמיתוס (ב')

מלחמת יום הכיפורים בזיכרון הציבורי –  נרטיב "העקדה הנצחית"

(מתוך התזה לדוקטורט)

"…….המגמה שהחלה בסוף נובמבר 1973, עברה תפנית חדה בדצמבר, כשגילויי ההתמרמרות של החיילים בתגובה למלחמה וייחוס תדמית למלחמה על דרך השלילה הלכו וגברו. ביטוי לכך נמצא בעיקר בעיתונות היומית ובעלוני קיבוצים, כפי שנראה בהמשך הדברים.

בעיתונות היומית (חודש לאחר מלחמת יום-כיפור) הופיעו כתבות, שעניינן חלוקת הנטל בין החזית לעורף בעקבות ימי המילואים המתמשכים בחזית. כתבי העיתונות היומית שהזדמנו לחזית דווחו על התמרמרות בקרב חיילי המילואים, שנאלצו לשמור על הגבולות, בעוד בעורף אין מתעניינים בגורלם. מיוחדות במובן זה היו הכתבות שדווחו על כניעת מוצב ה"מזח" ביום ה- 7 למלחמה. בעקבותיהן באו כתבות נוספות שבהן תוארו דברי המרירות של שבויי המזח, לאחר ששבו ממצרים, ומחאתם על שגורלם הופקר (ברזילי, הארץ, 4:18.12.1973). מענה חלקי לטענות אנשי המילואים היה – "חוק החייל המשוחרר" שהתקבל בכנסת ב-25 בדצמבר (הארץ, 11:26.12.1973).

מכיוון שעיקר הממצאים לצורך המחקר על תגובות החיילים לוקטו מתוך שני כתבי-עת של התנועה הקיבוצית, יש טעם לסברה, כי ייתכן שוני מסוים במידת המרירות והצגת התדמית השלילית למלחמה על ידי חיילים שהיו חברי קיבוץ, לעומת העירוניים. אך העמדה הכללית בשתי קבוצות אלו הייתה בעיקרה זהה.

בכתב העת מבפנים של הקיבוץ המאוחד תיאר מנחם דורמן את ימי הקרבות והימים שלאחריהם ביומן, שסקר תקופה המתחילה ב- 10 באוקטובר 1973 ומסתיימת ב- 12 בנובמבר 1973. בולטת שם התייחסותו ל"הפתעה" עם פרוץ הקרבות, באמצעות הדימוי – "היה לנו מעין 'פרל הרבור'."

הוא תיאר את המלחמה על דרך השלילה, באמצעות מטאפורה על "מגדל קלפים" שהתמוטט ב- 6 באוקטובר (416:12.1973). כמו כן הבליטו דבריו את ה"מחדל" המדיני שנחשף במלחמת יום הכיפורים" (429:12.1973).

בגיליון נוסף של אותו כתב עת פורסם מאמר, שעניינו "חשבון נפש" של לוחמים מקיבוצים שונים. לקט קטעים במאמר זה מציע מבחר ביטויים "קשים" מצד אחד, כגון: ה"כאב גדול", "ניסיון של פוסט מורטם", אך מצד שני, משולבים בהם גם ביטויים הרומזים על מורל גבוה, כגון, "נחלנו במלחמה ניצחון עצום".

בכתב עת אחר של התנועה הקיבוצית, שדמות, הביעו כותבי חלק מהמאמרים תחושות הנוטות לקיצוניות, כגון – תחושה "חלולה" ו"סדוקה" לגבי המלחמה (ראה להלן, ארנון לפיד, 27:1974). ההתייחסות למלחמת יום-כיפור, על דרך השלילה, סוכמה על ידי אחד הכותבים במילים שאינן משתמעות לשתי פנים: "שבע עשרה יממות של מתח, פחד, כוננות… ורגשי תסכול קשים.…", המשקפות במידה רבה את המסר הגלום בדימוי "תשושי קרב", במאמרו של בן-פורת בעיתון הארץ.

תחושת "אכזבה" גלויה מהמלחמה בלטה במאמר (ראה להלן), שכותרתו מדברת בעד עצמה, "הזמנה לבכי" (לפיד, שדמות, תשל"ד/ 50:1974). ארנון לפיד מביע בו אכזבה "מוחלטת" ממציאות, שאין בה "גם קרן אחת של אור." האנלוגיה שיוצר לפיד בין הדור שלחם במלחמת יום הכיפורים לבין אבותיו הקדמונים, באמצעות הדימוי – "עם מיוסר" ב"ארץ אוכלת יושביה", ממחיש, שהכותב מנסה לשוות למלחמה תדמית המבוססת על תפיסה כללית של מציאות קשה שהיתה מנת חלקם של אבות אבותיו. יחד עם זאת, מציעה האנלוגיה סיכוי לעתיד "שונה לחלוטין" ואולי רמז לעתיד טוב יותר.

20200423_172008

הזמנה לבכי/ ארנון לפיד (שדמות, נ"ג, חורף תשל"ד, ע' 50).
כמה שעות לפני שנפל אוריאל, בחור צנום ויפה כנערה, מקופלים היינו בשוחה הרדודה, בחול הרך. היתה שעת שחר מכוערת, והשמים והארץ בערו. אוריאל סיפר על מילאנו, ממנה הגיע שלשום, ואני על ניו-יורק, ממנה הגעתי לפני ארבעה ימים. אוריאל אמר שהוא מוכרח להכיר לי ילדה מקסימה, איריס, שאיך זה יתכן שאיננו מכירים, הרי נולדנו אחד בשביל השניה, או להיפך.
הוא הכין סרט-כדורים חדש, מבהיק "למאג," ואני מצצתי דבוקה של סוכריית מנטה ממנת-הקרב כדי לרענן נשימתי משנת הלילה.
בטרם ניתנה פקודה לצאת מן השוחות ולרוץ קדימה, נפלה החלטה חפוזה בינינו לארגן מסיבה גדולה בביתו שבצפון תל-אביב, לאחר המלחמה.
אוריאל הבטיח לשלוח לי הזמנה מודפסת בזהב.
בצהריים היתה גם גופתו מונחה, מכוסה בשמיעה, ליד התאג"ד.
מוזר שחשבנו על מסיבה.
אני רוצה לשלוח לכם הזמנה לבכי.
היום והשעה אינם חשובים, אך תוכנית הערב, אני מבטיח, תהא עשירה: בכי. נבכה שעות, וביחד כי לבד זה לא יוצא לי. משך כל המלחמה רציתי לבכות ולא יכולתי. עכשיו זה ילך, זה מוכרח ללכת. אין דבר שיעצור בעדנו.
אני אבכה על המתים שלי: אברהמל'ה, אילן, אמיתי, דודו, עוזי, יאיר, בני – ואתם תבכו על שלכם.
ויחד נבכה על החלומות מהם הקצנו, על הדברים הגדולים שהפכו קטנים, על האלים שהכזיבו, ועל נביאי-השקר שעלו לגדולה, על חוסר-הטעם, חוסר-הרצון, חוסר-הכוח, על ההווה שאין בו גם קרן אחת של אור, ועל העתיד שיהיה שונה לחלוטין.
נבכה על השכולים החדשים ועל האלמנות החדשות ועל היתומים החדשים, על הידידויות העזות שנחתכו, על האשליות שנופצו, על התיזות שהוכחו כחסרות-בסיס, האמיתות שנתגלו כשקרים, התוכניות שנרקמו ולא תצאנה לפועל ועל העצב שירד כענן על כל שמחה לנצח.
ונרחם על עצמנו, כי אנחנו ראויים לרחבים. דור אבוד שכמותנו לעם מיוסר בארץ אוכלת יושביה [ת.ה].
החזקים בעלי הדעה, המפוכחים – לא יורשו לקחת חלק, הם אינם שייכים, בלתי רצויים.
אח, כמה שנבכה, בכי-תמרורים נבכה, בכי-קורע-לב. בכי-גדול. בכי-פסיכודלי. נבכה ספלים מלאים. דוודים. נהרות נבכה.
נבכה אוקיינוס.
ומי שירגיש כי "נשבר", כי התרוקן לחלוטין, ואינו יכול עוד – ייצא בחשאי, על קצות אצבעותיו ייצא, לבל יהרוס את הערב.
קרוב לוודאי שבאשמורת אחרונה אוותר לבדי.
אך תמיד – בעוד חודש, בעוד חודשיים, בעוד שנה – תוכלו לבוא שנית, הדלת פתוחה. ההזמנה בעינה, ומכאן ואילך אצלי תמיד אפשר לבכות.
ואת ירושלים – איך אפשר שלא? – נעלה על ראש בכיינו.
גבעת חיים איחוד.

("הזמנה לבכי", רשימתו של ארנון לפיד, פורסמה לראשונה ב"איגרת," שבועון איחוד הקבוצות והקיבוצים, ועוררה תגובות רבות ומנוגדות, בפומבי ובמכתבים פרטיים. כמה מהן ממצות את הדרכים השונות, המנוגדות כאילו, של עמידתנו מול השכול; את התגובה המעורבת, המיטלטלת בין התמכרות לכאב לבין התאזרות מחודשת.)

"הזמנה לבכי" עוררה תגובות רבות, שחלקן הגדול תמך בתדמית המלחמה כפי שתיאר אותה לפיד וחלקן הסתייג ממנה. למרות שרוב התגובות ל"הזמנה לבכי," שיוו למציאות תדמית במונחים שליליים – מלחמה ש"אין בה במה להתנחם" (53:1974, לא רק בהקשר לדימוי השכול הכבד שהיה כרוך במלחמה), תמונה זו אינה חד-משמעית. הובעה גם תקווה, באמצעות האנלוגיה "… עולם טוב יותר שקוראים לו 'ירושלים'." (ברזל, תשל"ד 55:1974) – דימוי המבוסס על הפרדיגמה היהודית, שעל פיה קיימת תקווה ל"עם הנרדף", בדמות "ירושלים הבנויה" מחדש.

תגובה נוספת בשדמות (רוביק, 57:1974) דימתה את מלחמת יום כיפור לשדה קטל, שבו מתו חיילים ללא כל צידוק. כותב המאמר עירער את צדקתם של "מיתוס תל-חי" והאידיאולוגיה הציונית, ומחה נגדם בכל תוקף. לטענת הכותב, תוך כדי הלחימה נולדה אצלו תפיסה חדשה, שלהיות יהודי הוא מצב אבסורדי ש"פירושו לחיות עם המוות", ושהציונות היא "מוות וחיים". יתר על כן, המחבר הציג את ישראל של מלחמת יום הכיפורים כ"כדור משחק בידי אינטרסים בינלאומיים, כלכליים ומדיניים." (57:1974).

(חומר למחשבה….)

מלחמת יום-כיפור כמיתוס

דוח מחקר:

עבודת הדיסרטציה שלי לתואר דוקטור לפילוסופיה עסקה במלחמת יום-כיפור (1973), והאופן בו נחקקה בזיכרון הציבורי בישראל. גיליתי שסביב מלחמת יום כיפור נרקמו חמישה נרטיבים קולקטיביים. אלו פירשו את חוויות המלחמה לפי אידיאולוגיות וצרכים אופייניים לאוכלוסיות מזוהות בחברה הישראלית החילונית. לאחר המלחמה ניתן היה לתייג את הנרטיבים הללו בפורמט של מיתוס פוליטי. שכן, נוצרה פריזמה קבועה דרכה המשיכו אלו לאפיין אירועים בסכסוך הישראלי-ערבי  על פי דרכם וצרכיהם. הדיסרטציה זיכתה אותי ב- 1997, בתואר דוקטור לפילוסופיה. ועל כך אני מודה לפרופ' ישעיהו ליבמן (ז"ל) חתן פרס ישראל לסוציולוגיה פוליטית (2003) שהנחה אותי בעבודת מחקר זאת.

המחקר עצמו  היה כרוך בחיפוש ממצאים כתובים כך: התחקות אחר התבטאויות במהלך מלחמת יום כיפור ואחריה, שעסקו במלחמה או התייחסו אליה, שהופיעו בתקשורת לסוגיה (בעיקר, כתבות ופרשנויות בתקשורת הכתובה של הזרם המרכזי  – מעריב, ידיעות אחרונות, הארץ). דגש מיוחד ניתן להתבטאויות הדרג המדיני-ביטחוני והדרג הצבאי בפרסומים רשמיים, דיונים במליאת הכנסת, ולציטוטים של אזרחים המזוהים עם דור סוציולוגי, אידיאולוגיה, עמדה פולטית וחברתית. נוסף על התקשורת היומית ופרסומים רשמיים, נעשה חיפוש אחר ממצאים בספרות מקור על המלחמה, בפרוזה, בשירה, ובחוברות הנצחה לחללי מלחמת יום כיפור. סך הממצאים  מכסה טווח של עשרים שנה, מאז מלחמת יום כיפור עד מועד החתימה על הסכמי אוסלו (ספטמבר 1993).

הנחת היסוד של המחקר  היא, שחוויה משותפת של עם, הנתפסת כטרגדיה וכטראומה, עשויה להיחקק בזיכרון הקולקטיבי כמיתוס שלאורו יפרש העם את הדרמות והדילמות החוץ-מדיניות לאורך זמן. יתרה מכך, טראומה לאומית עשויה להתפרש, בתנאים מסוימים, באופנים שונים ואף לשמש חומר גלם לנרטיבים שונים ואף מנוגדים זה לזה סביב אותה טראומה. לפי הנחה כזאת, ייתכנו מספר פרשנויות, שכן הטראומה תעורר גן אידיאולוגיות מובחנות שהיו רדומות עד אז. אלו ישובו לככב במעגלי השיח הציבורי והדוברים ישתמשו בנרטיב המובחן המתאים להם כסימוכין והצדקת עמדה. בשלב זה מדובר כבר במיתוס פוליטי/חברתי.

הממצא המרכזי העולה מן המחקר מראה שבמשך חודשים ושנים שחלפו מאז סיומה הרשמי של מלחמת יום הכיפורים, התפתחה בישראל תבנית מורכבת של גרסאות ופרשנויות למלחמת יום כיפור. וככל שהציבור נזקק להתייחס לאירועי הזמן – בעיקר במישור הסכסוך הישראלי-ערבי – הגרסאות הללו התקבעו כמיתוסים. וכידוע, מיתוס מודרני מתקבע בזיכרון כך שקשה לסתור אותו. המיתוסים על מלחמת יום כיפור המשיכו לתווך בין אירועים לבין העמדות כלפיהם, במשך חודשים ושנים מאז סיומה הרשמי של מלחמת יום כיפור. בד בבד העמיקו והחריפו קונפליקטים אידיאולוגיים ואלו מילאו תפקיד בעיצוב עמדות כלפי הסכסוך הישראלי-ערבי לאורך זמן.

מלחמת יום כיפור

הנרטיב הפופולרי ביותר ששימש את מרבית הציבור החילוני בישראל, בבואו לבחון אירוע ביטחוני היה "המחדל". המחדל הפך למיתוס פוליטי בעקבות דברי הביקורת שהטיח מנחם בגין בממשלת העבודה על תפקודה הלקוי ו"מחדליה" במלחמה. יתרה מזו, מיתוס המחדל גרר, לראשונה בתולדות מדינת ישראל, הקמת ועדה ממלכתית (ועדת אגרנט) לצורך בחינת מדיניות הממשלה ותהליכי קבלת ההחלטות המדיניים-ביטחוניים לפני מלחמת יום הכיפורים ובמהלכה.

במקביל למיתוס המחדל, שנעשה בו שימוש בעיקר בהתייחסות הציבור לסכסוך הישראלי-ערבי, התגבשו גם גוונים מיתיים מובחנים שניתן לזהותם על בסיס דורות סוציולוגיים, אידיאולוגיה ושיוך פוליטי. כל זה עולה מתוך הממצאים – התבטאויות שהופיעו בשכיחות מסוימת והופצו באמצעי התקשורת הכתובים. התמונה הכוללת של מבנה הזיכרון הציבורי באותה תקופה, הבנויה סביב אירועי מלחמת יום כיפור ובהתייחס אליה, שיקפה קונפליקט בין דורות סוציולוגיים, בין שוחרי שלום ואלו החיים על חרבם, וכן בין הימין והשמאל הפוליטי. ובנוסף, כאמור, מיתוס מרכזי שעל פיו בוחן הציבור את הסכסוך הישראלי-ערבי – מיתוס המחדל.

ראש הממשלה גולדה מאיר

מיתוס "המחדל"

על המחדל במלחמת יום כיפור נעשו מחקרים בתחומי יידע רבים, וקיימת ספרות ענפה המתייחסת לעיצוב הזיכרון הציבורי על פי ערכיו ולקחיו של המחדל. ה"מחדל" מבטא אכזבה עמוקה של מרבית הציבור מהרשלנות של הדרג המדיני-ביטחוני והדרג הצבאי, בעיקר בטרם פרצה מלחמת יום כיפור, אך גם במהלכה. חסידי המיתוס ראו ברשלנות של הדרג המדיני-ביטחוני את חזות הכל של מלחמת יום כיפור. הרשלנות היא שהובילה לפרוץ המלחמה ולימים הקשים בתחילתה. כתוצאה מראייה זאת, התערער אמון הציבור במערכת המדינית והצבאית, והמילים "רעידת אדמה", שהפיעו תדירות בתקשורת, תיארו באופן ציורי ורב-משמעות את הסדקים החמורים ביחסי האמון בין הציבור והשלטון בישראל. הקונצנזוס הציבורי שנוצר סביב ה"מחדל" חיזק את נטיית הציבור להטיח בפומבי דברי ביקורת חריפים במדיניות הממשלה זמן רב לאחר שמלחמת יום כיפור הסתיימה.

DAYAN
משה דיין. קרדיט: ויקיפדיה

 עיצוב הזיכרון הציבורי של קבוצות מובחנות בישראל

במקביל למיתוס המרכזי של מלחמת יום כיפור – ה"מחדל" – התגבשו כאמור, גווניים מיתיים נוספים בזיכרון הציבורי של קבוצות מובחנות בציבור החילוני בישראל. בנוסף להטחת ביקורת רבתי נגד מחדלי השלטון המדיני והצבאי במלחמה, ניכר ברטוריקה הציבורית גוון מיתי המזוהה עם לקחים שהפיקו קבוצות מובחנות, אידיאולוגיות ואחרות, ביחס למלחמת יום כיפור ולסכסוך הישראלי-ערבי. אלו שיקפו אספקטים דרמתיים חשובים נוספים הקשורים במלחמת יום כיפור. בעוד שה"מחדל" העניק ממד דרמתי לתפקוד הרשלני של הדרג המדיני-ביטחוני והדרג הצבאי, לקחים של קבוצות סוציולוגיות ואידיאולוגיות אלו היוו בסיס למיתוסים מובחנים ולקחיהם. בפועל, אלו סייעו בחיזוק עמדות אידיאולוגיות מובחנות בישראל.

נרטיב ה"נס" מזוהה עם צעירים שהמפגש שלהם עם שדה הקרב ב-1973 היה חוויית הלחימה הראשונה שלהם. האידיאולוגיה הפוליטית שלהם הייתה ימנית במהותה. לוחמים צעירים אלו זיהו את הטראומה שחוו בקרבות מלחמת יום כיפור כחוליה ברצף ההיסטורי של "הגורל היהודי" ושל "העם הנרדף" – לדבריהם – שסופו להינצל הודות ל"נס" מכוח עליון.

זרם מתחרה זיהה את עוצמתו של צה"ל עם תושיית מפקדיו, החל מקרבות היום השלישי למלחמת יום כיפור ואילך, כעוגן הצלה שעליה נשענת מדינת ישראל. בהתאם לכך חסידי המיתוס נטו להפגין בדבריהם נימה דרמתית סביב ה"ניצחון" ותפקודו העילאי צה"ל. הנרטיב שיצר דרמה סביב צה"ל ש"הפך את הקערה על פיה", היה מזוהה בעיקר עם מפקדי צה"ל והדרג הצבאי הבכיר ולקחיו התגבשו לכדי מיתוס. להלן, מיתוס "צה"ל המופלא".

דוד אלעזר

שני דורות מובחנים על בסיס סוציולוגי, ייצגו תפיסות מתחרות של מלחמת יום כיפור, שעניינן המרכזי "איכות הלחימה, שמירה על ביטחון ישראל, ומשמעות המלחמה". דור תש"ח – הדור שנולד טרם קום המדינה והשתתף במלחמת העצמאות – שיקף בהתבטאויותיו אכזבה מרוח הלחימה הירודה של הלוחמים הצעירים, שלחמו לראשונה בחייהם ב- 1973 – ה"בנים". דור תש"ח, סיפר לעצמו ולאחרים שה"בנים" איבדו את הזיקה אל החזון הציוני וערכיו, את חשיבות המלחמה כהגנה על המולדת, ואת ערך ההישג של דור האבות, דור תש"ח. דור תש"ח דיבר על "מלחמת הבנים" (כפי שהוא מכנה אותה), כשהוא מביע חשש מפני אבדן "מפעל תש"ח" שעליו דור תש"ח עמל ושילם על-כך מחיר יקר. מנגד, הלוחמים שהשתתפו לראשונה בחייהם בקרב, במלחמת יום כיפור, הלינו על כך שדור הלוחמים הוותיק – דור תש"ח – אימץ את מדיניות המלחמה והפעלת כוח צבאי כפתרון עיקרי לסכסוך הישראלי-ערבי. הדור הצעיר, "הבנים", הפגינו סלידה ממלחמות. בעיניהם דור תש"ח הפכו את סיפור העקדה המקודש, ל"עקדה נצחית", מושג שסימל את המיתוס המובחן של דור הבנים. היה זה דור ששאף לשים קץ למלחמות ול"קרבנות-השווא", לדבריהם. הדרמטיזציה ולקחי השלום של דור הבנים בא לידי ביטוי בהתבטאויות של נחישות להיאבק על השלום. מיתוס "העקדה הנצחית" בנוי על לקחי מלחמת יום כיפור – קרב שלעולם לא יסתיים, קרב מתמשך, "עקדה נצחית". מדובר במיתוס של מחאה נגד הדרישה המתמדת להיערך למלחמה, כאילו שה"קוממיות" וה"מחיר" אינם מוצדקים. שכן, יש להאבק על השלום.

זרם מובחן של אנשי חינוך ואינטלקטואלים, הקיף קומץ של אנשי חינוך שראו במלחמת יום כיפור אירוע מכונן של "התפכחות מאשליות". בראש סולם העדיפות שלהם ניצב ערך של מימוש החזון הציוני ובניית חברה מתוקנת. "ההתפכחות" (כפי הם ציינו) מבליטה ערך של חיפוש-עצמי שנוצר לאחר טראומה, "רעידת המלחמה" במלחמת יום הכיפורים. לפי תפיסתם זאת, "מעז יצא מתוק" – המלחמה יצרה הזדמנות למומנטום חיובי. "רעידת האדמה" הוא הלקח העיקרי של המלחמה, מכיוון שמדובר בזעזוע "מפכח" ופוקח עיניים, שעשוי להחיות מחדש את הרפורמה החברתית שנעצרה לאחר מלחמת ששת הימים, ב-1967.

תבנית הזיכרון הציבורי על גווניו המיתיים, שנוצרו סביב מלחמת יום כיפור, נותרה בעינה לאורך תקופה של כעשרים שנה, עם החתימה על הסכמי אוסלו (1993). ההתבטאויות סביב הדרמות שליוו מאז מלחמת יום כיפור את הסכסוך הישראלי-הערבי, היו למעשה טיעונים התואמים תפיסות ולקחים מובחנים ואף כלליים, הקשורים ללקחי מלחמת יום כיפור.

במלחמת יום הכיפורים הוכיח הציבור בישראל את בשלותו. הפיצול הלך והעמיק, על בסיס חברתי ואידיאולוגי בעיקר, ובמקביל, למיתיזציה סביב המלחמה היו השלכות קריטיות על עיצוב מדיניות הסכסוך הישראלי-ערבי בעיקר, שמטבע הדברים דורשת קונצנזוס ואחדות לאומית.

למעלה מארבעה עשורים חלפו מאז מלחמת יום כיפור. במבט לאחור, ניכרת דעיכה בדינאמיקה המיתית סביב המלחמה. בספטמבר 2004, יום השנה השלושים למלחמה, העיתונות היומית משקפת עדיין את לקחי ה"מחדל". התחושה השלטת ביום השנה השלושים למלחמה היא אכזבה וכעס על השלטון דאז. המלחמה עדיין נתפסת כאסון הלאומי הגדול ביותר שהתרחש אי פעם בהיסטוריה המודרנית של ישראל. למרות הניצחון, עוצמתו של צה"ל, פרדויות על "מגש הכסף" שך אלתרמן ומתווים שונים לשלום אזורי, לקחיה העיקריים של מלחמת יום הכיפורים עדיין משמשים כר פורה למחקרים ותחקירים.

מבט תיאורטי – הפונקציה של המיתיזציה

ספרות מחקר ענפה עוסקת בפונצקיונליות ובהשלכות של תהליכי מיתיזציה בחברה המודרנית. מיתוסים מודרניים נחשבים לכלי פונקציונאלי במספר מישורים. מיתיזציה עשויה לעצב פרספקטיבות על ההיסטוריה של קבוצות חברתיות, אך גם על ההווה והעתיד שלהן. מיתיזציה הינה תהליך פונקציונאלי בתקופה בה מתעורר צורך בהכוונה עצמית, במיוחד לנוכח אירוע שנתפס כאסון לאומי. הפונקציה שממלא תהליך המיתיזציה בסביבה של אידיאולוגיות קונפליקטואליות, היא אחד הנושאים המרכזיים במחקר שסקרתי לעיל. לפיכך, חשיבותו של המחקר ותרומתו לחוקרי מיתוסים מודרניים ולחוקרי מדעי המדינה, טמונות בהבנה ובהבהרת תהליך המיתיזציה, נחיצותו והשלכותיו על גיבוש החברה והזיכרון הציבורי כאשר ברקע, מתרחש אירוע שנתפס בעיני החברה כטראומטי.

הערות

הנתונים האמפיריים למחקר נאספו ממקורות ראשוניים בתקשורת הכתובה בעברית, כגון, דברי הכנסת ודיווחים ממסיבות עיתונאים. חומר מודפס נוסף נאסף גם ממקורות משניים כגון, חוברות ועלונים של יחידות צה"ל, עלוני בתי ספר ככל שאלו דיווחו על מהלך המלחמה והשלכותיה; שלושה היומונים הנפוצים בישראל – הארץ, מעריב וידיעות אחרונות; מבחר כתבי עת בעברית וחוברות הנצחה לנופלים במלחמת יום-כיפור. בכל המאמרים, בדברי הפרשנות, ובדברי העורך, הנוגעים למלחמת יום-כיפור, שהתפרסמו במקורות אלו במהלך של כשנה לאחר מלחמת יום-כיפור, נבדקו דימויים ומצגים של מלחמה זו. הדימויים והמצגים שנמצאו סווגו על פי מקורותיהם – דהיינו, פוליטיקאים, אזרחים או אנשי צבא; בעלי אורינטציה ימנית או שמאלנית; סוג המאמר – מאמר פרשנות, כתבה ראשית, מכתבים למערכת העיתון או ראיון; השתייכות לדור סוציולוגי. אלו שימשו גם כאינדיקאציה לעמדות ולאוריינטציה הערכית של המחברים או של הדוברים שמטעמם הופצו.

 

דיוק בכותרות

  

במדור המאמרים ("הארץ" 1 ספטמבר) מוצגת סקירה על התפתחותו של האינטרנט בעולם. 

אני מצטטת: "לאחר שהדפדן הופיע, העניינים החלו לנוע במהירות. ב-1992 נטבע המונח "לגלוש באינטרנט" על ידי ז'אן ארמור פולי, מחברת מדריך לאתרים מומלצים לילדים. חברת "נטסקייפ" נוסדה ב-1994 ובאותה שנה היא הציגה את הדפדפן המסחרי הראשון. " 

בכתבה מוצגים כמה נתונים סטטיסטיים רלבנטיים: 

"נכון ליולי 2004, נהנים מהאינטרנט כמעט 800 מיליון בני אדם בעולם. 

ישראל, שבה החלו לפעול ספקיות האינטרנט הגדולות באמצע שנות ה-90, נהפכה לאחת מצרכניות האינטרנט הגדולות בעולם ביחס לגודל האוכלוסייה. אחד הגורמים להאצה בשימוש באינטרנט הוא האינטרנט המהיר." 

"ביולי 2004 היו בישראל 860 אלף גולשי אינטרנט, המחוברים בפס רחב. " (שימו לב שהמקור לנתון זה הוא משרד התקשורת) 

  

במדור הכלכלה ("הארץ" 14 ספטמבר) מוצגת כתבה שעניינה המרכזי הוא אחוז הגולשים בפס רחב בישראל: 

הכותרת: 57% מהישראלים גולשים, 50% מהם בפס רחב. 

אני מצטטת: "סקר חדש שנעשה לקראת ראש השנה מגלה כמה דברים חדשים באשר לשימוש של ישראלים באינטרנט." 

שימו לב לנתונים הסטטיסטיים הרלבנטים: (המשך ציטוט) "מסתבר כי 57% מתושבי ישראל כבר מחוברים לאינטרנט, מתוכם 50% מחוברים באינטרנט מהיר…. כמו כן, לשבעה מכל עשרה מרואיינים שהשתתפו בסקר, יש מחשב בביתם". 

 

  

 

מקור: המרכז לחקר האינטרנט אוניברסיטת תל אביב

 "מהסקר עולה כי הפעילות השכיחה ביותר שמבצעים אזרחי ישראל באינטרנט היא גלישה באתרים לחיפוש מידע…."

 (שימו לב שזהו סקר שנערך על מידגם של 500 איש).

 כפי הנראה, משרד התקשורת מחזיק בנתונים שגויים, ממש שגויים…..

במקום אחר באתר זה כבר כתבתי על הכותרות הקובעות את סדר היום הציבורי (בעיקר בנושאים "חמים"), הנה לנו שתיים שזורעות בלבול…..

הסיפור על מדונה – מאמא מדונה… מדונה הקדושה… (ואולי הקדישה…)?

האם מדונה תהדק את קשריה עם עולם הקבלה כך שבשלב הבא היא תיקרא "מאמא מדונה?"
 

מדונה קשובה ללימודי הקבלה
אומרים שהמציאות עולה על כל דימיון. האם מדונה, הלומדת קבלה היום, תהיה הבאה בתור ברשימת ה"קדושים" המודרניים אחרי באבא ברוך והרב איפרגן, "הרנטגן"?
 

תאריך לידה: 16.08.58
עיסוק: זמרת, שחקנית
נחשף לראשונה: עם הלהיט "everybody" שיצא בראשית שנות ה-80.
רזומה: הזמרת המצליחה ביותר בעולם מובילה בתחום ההופעות, הקליפים, הלהיטים והאלבומים שהובילו את המצעדים העולמיים ונמכרו במאות מיליוני עותקים.
עד כה הוציאה מדונה עשרה אלבומים שמכרו מיליוני העתקים בכל רחבי העולם, לוו בהופעות ובקליפים מושקעים בערוצי המוסיקה העולמיים. בנוסף הוציאה שלושה אוספים של מיטב להיטיה מכל הזמנים.
בצעירותה עסקה בדוגמנות ואחר כך פנתה לתחום המוזיקה. היא הוציאה את הספר "סקס" עם תמונות אירוטיות שלה ובקרוב תוציא ספר ילדים שכתבה.
היא שיחקה במספר סרטים, שרה בפסקולים וזכתה במקום השלישי בשנת 2002 בעשיית הון מהופעות ומכירת תקליטים.

מלבד הכותרות שבישרו על הגעתה של הגברת הנכבדה וקהל מעריציה לישראל, ערב ראש השנה, יש משהו מסקרן עד מיסטי בביקור זה. במשך ימי החג מנוקדת שפת ימה של תל אביב בדמויותיהם של "המקובלים"/מעריצי הקבלה ומדונה, הלבושים/ות בביגוד לבן-צחור וצמיד קלוע אדום, עשוי מצמר דק, מלופף על ידיהם. מי יודע? אולי עוד נכונו לנו התרחשויות מעניינות כשהפמליה (כ-2500 איש) תגיע ביוזמתו המתוקשרת ובסיועו של משרד התיירות, לקברות הצדיקים בגליל, צפת ומירון (כפי שידוע לי, בכמה נאגלות).
 
 איך מתיישב כל הדבר הזה עם העולם התוסס והמודרני   שאותו ייצגה מדונה עד היום?
מה הקשר בין עולם הקבלה לבין מדונה ופמלייתה?

              

מדונה בהופעה תוססת וסקסית

 
 
 
 
בהחלט ייתכן שמדונה זו תיקרא בעתיד הקרוב מאוד "מאמא מדונה" "מדונה הקדושה" ואפילו "הרבנית אסתר" (על משקל "הרבנית קוק", ואולי אף תזכה להידמות לה).
 
ולא בכדי אני מתייחסת לסיכוי שכזה.
אני מתבססת על מה שידוע לנו על תהליכי הכריזמטיזציה או המיתולוגיזציה של הבאבא סאלי והבאבא ברוך.
[אגב, ישנו סיפור מאלף שכתב לפני שנים רבות הסופר, חיים הזז, על דמות של יהודי מסכן מהעיר טבריה, בשם "מיישל" שזכה לכינוי "ר' מיישל יישל" – תגר במקצועו ובעליו  של חמור. מיישל, כך מספר הזז, גרם שלא במתכוון ושלא ביודעין לכך שחמורו ייחשב כ"צדיק" ו"קדוש" המחולל נסים. (ניתן להשיג את הסיפור במלואו בכתבי חיים הזז).]
 
מיתולוגיזציה בישראל המודרנית תועדה ונחקרה על ידי רבים, כולל אנוכי. [על תהליך המיתולוגיזציה של הבאבא סלי והבאבא ברוך אפשר לקרא במאמר שנכתב על ידי יורם בילו ואייל בן ארי בספר Modernity and Charisma in Contemporary Israel. .]
 
וכעת לעצם העניין
הבאבא סאלי, או בשמו הרשמי, רבי ישראל אבו חצירא, היה חכם וגדול בתורה; שמו הלך לפניו בדרומה של מרוקו. הוא עלה ארצה בשנות ה-50 ועם מותו, ב-1984, הפך מקום קבורתו בנתיבות לאתר עלייה לרגל בסדר גודל לאומי. ההילולה השנתית על קברו מושכת אליה מאמינים רבים, שמספרם נופל אך במעט מאלו הפוקדים את קברי הצדיקים בימי ההילולה השנתיים במיירון. איך הפך הבאבא סאלי ל"צדיק" בישראל של שנות ה-80?
 
לא היה כאן תהליך ממסדי מכוון, מעין קנוניזציה, כפי שמתרחש למשל בעולם הקתולי. אך עובדה היא שהבאבא סאלי הורם מעם והפך לאישיות שהונצחה בפנתיאון של ה"קדושים" בישראל המודרנית. מעמדו המקודש אינו נופל בהרבה ממעמדם של הרבנים הכריזמטיים, רבי שמעון בר יוחאי ורבי מאיר בעל הנס. רחובות ובתי כנסת רבים נקראים על שמם. תמונותיהם תלויות בבתיהם של רבים בישראל, ומונצחות גם על גבי חפצים כגון ספרים, לוחות שנה, מחזיקי מפתחות, וכן הלאה.
 
המקרה של הבאבא ברוך קצת שונה. בעוד שהבאבא סאלי נחשב לצדיק בעודו בחיים, יורשו ובנו, הרב ברוך (באבא ברוך), ניהל סגנון חיים תוסס. הוא חי שנים רבות בפריז, מנותק מהמורשת המרוקאית של אביו. בשנות ה-60 הצטרף הרב ברוך לאביו בישראל וניסה את כוחו בפוליטיקה.
הוא הצליח להיבחר לתפקיד של סגן ראש עיריית אשקלון, ואז האשימו אותו בשוחד ובשחיתות. הוא נשפט ונגזר דינו לשבת בכלא – לאחר חמש שנים, שוחרר בגין התנהגות טובה בכלא.
עם שחרורו מהכלא הצטרף אל אביו, הבאבא סאלי, וישב צמוד אליו, כסגנו, במשך שלושת חודשי חייו האחרונים של האב.
למרות הסטיגמה ששחקה מאוד את דימויו הציבורי של הרב ברוך ולמרות בעיות אחרות במשפחת אבו חצירה, הצליח הרב ברוך להשיג מעמד דומה לזה של אביו ואף להיכנס לנעליו. הוא נטל לידיו חזקה על ביתו של אביו, הבאבא סאלי, וקבר אותו בבית הקברות בנתיבות.
תוך זמן קצר הצליח ברוך אבו חצירא לנצל את רשת הקשרים הבלתי פורמליים שיצר אביו עם גורמים רבים בישראל וגם בחו"ל. ברוך אבו חצירא הקים ארגון שמיסד את דמותו המקודשת של הבאבא סאלי. חסידיו וכל קהל המאמינים בבאבא סאלי המשיכו להזרים תרומות נדיבות לארגון שנוסד על ידי הבן, ברוך אבו חצירה. הוא השתמש בכספים כדי להקנות לקברו של הבאבא סאלי חזות מהודרת שגם תתאים לקבל את פניהם של אלפי העולים לרגל. ההשקעה בבנייה מורגשת גם סביב הבית שבו חי הבאבא סאלי.
 
ברוך אבו חצירא נתפס כקדוש וקיבל את הכינוי "באבא ברוך". למרות שהבאבא ברוך נהנה ממוניטין נמוך יחסית לאביו, הייתה לו הצלחה יתרה בניהול ואף בשליטה על חוגים נרחבים מקרב יהודי מרוקו. הבאבא ברוך התקבל כאחד מבניה המכובדים של יהדות מרוקו וכאחד מגדולי התורה לבית משפחת אבו חצירא. הוא נחשב ליורשו הלגיטימי של אביו, הבאבא סאלי.
 
כיצד קרה הדבר? איך אדם בעל רקע מפוקפק, כמו זה של ברוך אבו חצירא, עולה ל"גדולות"?
 
בכל תהליך של מיתולוגיזציה היסוד  הדומיננטי הוא הסיפור המתקבל כ"אמיתי". אירועים אותנטיים היסטוריים לחוד, והסיפור הידוע והמקובל לחוד. בדרך כלל כשנתקלים בנרטיב, בסיפור המעשה הפולקלוריסטי המקובל והידוע, מוצאים בו גרעין של עובדות אמיתיות שניתן להוכיחן.
תהליך המיתולוגיזציה נמשך זמן רב, נחוצה השתנות של
זיכרון הקולקטיבי. אולם, כשהתהליך הטרנספורמטיבי מהיר מאוד נוצרת האישיות הכריזמטית.
 
סביב הבאבא סאלי נרקמו אגדות, ובעיקר – נעשה שימוש בקלטות שמע הנושאות את דרשותיו.
מספרים שהבאבא סאלי "נוצר" כ"כריזמה סינתטית" בניצוחו המניפולטיבי של בנו, ברוך, מיד לאחר מותו של האב. הודפסו אלבומים שתעדו את סגנון חייו הסגפני של ה"צדיק". כל אירוע בחייו של הבאבא סאלי תואר במונחים מיסטיים. לכל משפט שאמר ייחסו השלכות מיתיות. נעשו השוואות בינו לבין משה רבינו, רבי שמעון בר יוחאי ואפילו בינו לבין הבעל שם טוב, מי שהקים במאה ה-18 את התנועה החסידית. מה שסייע לדימויים אלו היה הבסיס העובדתי. הבאבא סאלי היה ידוע כ"קבליסט", מאפיין המעיד על התערות טוטלית במיסטיקה היהודית. לבאבא סאלי היה גם אילן יוחסין מאוד מרשים שסיפק חומר גלם לדימויו כקדוש.
 
באבא ברוך חייב היה לעמול קשה כדי לזכות בתואר של בעל דמות כריזמטית כזו. יהיה מי שיטען שעמדה לו "זכות האבות" של הבאבא סאלי. שהרי בניהם של יוצאי מרוקו שומרים זכות אבות לצאצאים. אבל במקרה שלנו, לא רק זכות אבות עמדה לבאבא ברוך לעזר.
הבאבא ברוך פעל ועמל קשות יומם ולילה כדי ליצור לעצמו דימוי של אישיות כריזמטית.
 
אם נבחן את המקרה נווכח שניתן להאיץ תהליכים של כריזמטיזציה.
פעילותו המחושבת של הבאבא ברוך היא החלק החשוב ביותר בבניית העצמי-הכריזמטי שלו. [ואפשר אולי להקיש מכך גם על ניסיונו האפשרי של כל סלבריטי לזכות בדימוי כריזמטי ולהגיע למעמד של "קדוש". ]
כיצד פעל הבאבא ברוך? הוא פרסם ברבים את פרטי ריצוי עונשו בבית הכלא, כהוכחה ועדות לכך שהוא ראוי ליחס חיובי. הוא הודה באשמה, התנצל אינספור פעמים ותיאר בפרטי פרטים מה עבר עליו בתקופת ישיבתו בכלא.
גם קלינטון השיב לעצמו את ההילה שהייתה לו, כאשר הודה לבסוף כי אכן היה לו קשר מיני עם מוניקה לוינסקי. מאז החרטה שהביע, וההשפלה ש"הרגיש" עקב הודאתו הפומבית, דימויו של הנשיא לשעבר, ביל קלינטון, רק הלך והשתפר. האוטוביוגרפיה שפרסם לאחרונה והפרטים האינטימיים שעל דיוקם העובדתי והרגשי טרח טרחה יתרה, סייעו לו, באורח פרדוכסלי, להגביר את האהדה שהעולם המערבי חש כלפיו עד היום.
 
כלומר – סגנון חיים פרוע, הגובל בשערוריה ולעתים בעבריינות, עשוי לסייע בידי מי שיודע לעשות זאת. באורח פרדוכסלי יכול בימינו כל הולל להפוך לבאבא סאלי, למאמא מדונה, ולחילופין ל"רבנית אסתר" משום שישנן עובדות בעברו שעליהן הוא יכול ל"הביע חרטה" – התערות בעולם הקבליסטי המיסטי היהודי בודאי אינה מזיקה. 
 

הומור בשירות הפוליטיקאים

הומור בשירות המתמודדים לבחירות לנשיאות בארה"ב
מה כל כך מצחיק בתצלום של ג'ון קרי על גלשן הרוח שלו מול חופי ננטאקט?

אתרי אינטרנט, קריקטוריסטים, תוכניות אירוח ומי לא? בקיצור, חגיגה הומוריסטית, סאטירית, פארודית בעיצומה. להלן מבחר מצומצם, וגם עצה (בסטייל של הומור) –
 
א. באדיבותה של התקשורת הישראלית זכינו לטעום משהו מחגיגת ההומור התקשורתית של בחירות 2004 לנשיאות ארה"ב. נתן גוטמן, מ"הארץ" מענג אותנו על התרשמויותיו ממסע הבחירות הנכנס לשלבו הסופי בארה"ב.לפי דיווחו של הכתב, תחביבו של המועמד הדמוקרטי, ג'ון קארי, הזרים חומר בעירה למדורת ההבלים ושירת את יריביו הפוליטיים. 
 
מה כל כך מצחיק בתצלום של ג'ון קארי על גלשן הרוח שלו מול חופי ננטאקט? 
 
ב"הארץ" נאמר – "מארחי תוכניות הלילה של רשתות הטלוויזיה צחקו על קארי המעדיף לגלוש בים במקום להשיב מלחמה שערה לנשיא ג'ורג' בוש. קומיקאים סיפרו בבדיחות הדעת שקארי משנה את עמדותיו 'לפי כיוון הרוח' כשהם מציגים את התצלום שבו קארי אוחז במפרש מול הרוח".
 
ההתייחסות שלנו להומור היא בדרך כלל כאל אירוע תקשורתי קליל ומשחרר. זו באמת אחת הפונקציות המרכזיות שלו. עובדה שההומור שכיח בעיקר בעתות מצוקה.
למרות היתרון הסטטיסטי ההולך וגדל של בוש לעומת קארי בימים האחרונים, התבדחות המחנה הרפובליקני על חשבון היריב מהמחנה הדמוקרטי מאותתת בעצם על מצוקה. פרויד סבר שהתפקיד העיקרי שההומור ממלא בחיים שלנו זה שחרור צבר אנרגיה עצבית שתפקידה הוא להדחיק מחשבות ודברים שהנורמות החברתיות אוסרות עלינו לתת להם ביטוי פומבי. בקיצור, ההומור משחרר אותנו מדחפים הנמצאים בתת המודע שלנו. זה מסביר מדוע שתי הקטגוריות הנפוצות ביותר במאגרי הבדיחות, בדיחות שנוהגים לעסוק בהן ולספר אותן יותר מאחרות, הן בדיחות פוליטיות ובדיחות על מין וכל הקשור לתחום.
 
כיצד אפשר לפרש את ההתבדחות על חשבון קארי ? אם נאמץ את התיאוריה שהבדיחה הפוליטית מצמצמת את ממדיו המנופחים של ה"איש הגדול" ומציגה אותו ב"גודל טבעי" וכבעל ממדים אנושיים, ובו זמנית מעניקה ביטחון לאחרים, הרי שהתבדחות על חשבונו של קארי נובעת מכך שיוצרי הבדיחה חשים נחיתות אישית מולו. אם כך, נסכים גם שהבדיחה הפוליטית על קארי ה"עושה רוח" נותנת פומבי לחששותיהם של אנשי בוש מפני היריב הפוליטי, קארי. 
 
לפי פירוש נוסף, הבדיחה הפוליטית היא כלי להעברת מסר פוליטי אל אובייקט הבדיחה, היא מסירה מעליו את המסיכות שכל כך טרח לבנות לעצמו; אך כאמור, היא מעידה גם על נחיתות מסויימת שחש מחנה בוש מול קארי. 
 
ולמרות הכל, ההומור משרת את כל מי שנחשף אליו, הוא מנקה את האווירה. הדעה הרווחת בקרב פסיכולוגים היא שהומור הוא בעצם כלי הישרדות במרחב החברתי, תרבותי ובעיקר במרחב הפוליטי. ההומור מספק לנו את היכולת לשכוח לרגע אחד את האקטואליה, במיוחד כשהיא מאוד כואבת ומעיקה, ולברוח למציאות של הבדיחה.
 
מספרים על גצל ושמרל היושבים בבית המדרש ומשוחחים ביניהם וגצל כל הזמן נאנח. שואל אותו שמרל "מה אתה נאנח?" וגצל עונה לו "אוי, הנעליים לוחצות לי." "אז מה הבעיה? לך לחנות, קנה נעליים אחרות והכל ייגמר." אומר לו גצל, "אתה אדיוט מושלם, לפני חודש פיטרו אותי, אין לי כסף להאכיל את משפחתי, כשאני מתקרב לאשתי שרה'לה אז או שיש לה מיגרנה או רומטיזם ובכלל, הבת שלי ברחה לה עם איזה גוי והבן שלי נעלם לו עם כל הכסף שחסכתי עבור לימודיו באוניברסיטה, הימר והפסיד את כולו, אז אתה יודע מה? כשאני חולץ את הנעליים, זהו גן עדן…".
 
האפשרות לחלוץ את הנעליים, האפשרות לנשום לרגע אחד נשימה עמוקה, לשאוף אוויר למקום שבו הכאב הוא החזק ביותר, מיד משפרת את ההרגשה.
 
כנראה שקארי עדיין נתפס כמי שמהווה איום על מועמדותו של בוש ועל מעמדם של הרפובליקנים בארה"ב, אחרת לא היו אלו מנסים לסגור איתו חשבונות. כשחקן חדש בזירה הכלל-מדינתית משרה קארי תחושה של איום, למרות מה שאומרים הסקרים (ואולי "שקרים"…). ואמנם, אחת הפונקציות של ההומור היא הניסיון להתגונן בפני מי שמאיים עלינו, בפני מי שמנסה להשתלט עלינו. והרפובליקנים מחפשים הזדמנויות מתאימות כדי להחזיר לקארי קונטרה. כאן ההומור הוא בפירוש נשק בידיו של המתקיף שבתוך תוכו הוא חושב רק על דבר אחד, כיצד לשרוד. הרי עד לרגע האחרון, איך אפשר לדעת מה יחליט הבוחר? (גם ניקסון היה בטוח שג'ון קנדי כבר בכיס הקטן שלו עד לאותו עימות אלקטוראלי טלוויזיוני ידוע ב-1960, שבו הביס אותו קנדי בגדול).
 
הקונטרה הנוכחית קלילה למדי, מה שאולי מעיד בכל זאת על תחושה בקרב הרפובליקנים שלבוש יש בכל זאת סיכוי טוב להיבחר.
 
 
 
ב. פליטות פה
 
כשמתקרב יום הדין, לא עושים חשבון ומלבינים גם את פניו של הנשיא ברבים על פליטות הפה האופייניות לו..
 
לדוגמא, מספרים שנשיא ארה"ב ג'ורג' בוש, כשל בימים האחרונים מספר פעמים בלשונו, ובכך סיפק חומר רב למבקריו ולקומיקאים:
בשבת, בכינוס הרפובליקנים שנערך בפנסילווניה, רצה הנשיא לספר לשומעיו על פעילותו בחקיקה למען החיילים בעיראק; במקום לדבר על "הצורך במימון חלקי חילוף ומיגון גוף לחיילים," אמר בוש כי ביקש מהקונגרס "מימון למיגון ולחלקי גוף".
 
ולפני ימים אחדים, בעצרת בחירות אחרת במיזורי, שוב כשל בוש בלשונו כשביקש לדבר על הקושי שגורמות התביעות על רשלנות רפואית, משום שהן מבריחות רופאים ממדינות רבות. אבל בפועל, זה מה שיצא מפיו של בוש:
"יש לנו בעיה באמריקה," הוא אמר, "יותר מדי רופאים טובים עוז
בים את המקצוע, יותר מדי גינקולוגים אינם יכולים לממש את אהבתם לנשים בכל רחבי המדינה." אחר כך הבהירו יועציו כי הנשיא התכוון לומר שיותר מדי גינקולוגים אינם יכולים לממש את אהבתם למקצוע רפואת הנשים…..
 
ג. אפרופו, פליטות פה של פוליטיקאים ודיבורי סרק למיניהם … להלן עצה לחיים… (וברכת שנה טובה לכולם)  ….
 
לא חשבת? –  אל תדבר!
דיברת?     –  אל תבטיח!
הבטחת?   –  אל תחתום!
חתמת?     –  אל תתפלא!
 
 
 

הדבר הקשה ביותר בהצלחה הוא להמשיך ולהצליח (ארווין ברלין)