קטגוריה: תרבות

הכתובת על הקיר

כיום אנו נוטים להשמיץ ציורים וכתובות גרפיטי ולהגדיר את חלקן כוונדליזם. מחקר פורץ דרך קובע, באופן מפתיע, שגרפיטי בעת העתיקה היה שימושי ונודעה לו חשיבות. על אחת כמה וכמה כשמדובר בגרפיטי יהודי.

*******

דמיינו שאתם נכנסים לבית כנסת ולמולכם נראה אלמוני משרבט מילים על הקיר. איך הייתם מגיבים אילו ביקרתם בבית קברות בזמן שפלוני חורט מילים על גבי מצבה עתיקה? אני הייתי מדווחת מייד למשטרה או לרשויות המקומיות. גרפיטי במקומות פולחן וקבורה נחשב כיום למעשה נבלה וחוסר כבוד, ואילו בעולם העתיק, יהודים ולא-יהודים נהגו לצייר ולהשאיר כתובות של מה שנקרא כיום גרפיטי, גם במקומות שמוגדרים כטאבו מוחלט בעידן המודרני, כגון בתי כנסת, בתי קברות ומקומות קדושים. הם לא זכו לגנאי, אדרבא, כתובות וציורים היו עניין מקובל ושגרתי.

זאת המסקנה העיקרית העולה ממחקר יפורץ דרך של פרופ' לארכיאולוגיה והיסטוריה, קארן שטרן Karen B. Stern . שטרן השתתפה בחפירות ארכיאולוגיות רבות באזורים נרחבים בין הים התיכון והים השחור: סוריה, יוון, איטליה, מלטה, סרדיניה, ובצפון אפריקה. שטרן בחנה כתובות גרפיטי שמקורם במאה השביעית או השמינית לפני הספירה והלאה, באתרים המיועדים לפולחן ולקבורה כגון בתי כנסת וכנסיות ובתי קברות. היא בחנה גרפיטי שנמצאו בשווקים ובמקומות בילוי, בשפות דומיננטיות כגון יוונית, ארמית, ערבית ועברית. היא בחנה רישומים של ספינות, לוחמים וחנוכיות, שנמצאו במרחבים מקודשים וגם במדבריות לאורך דרכי הסחר של מצרים, חצי האי סיני וערב הסעודית. הקדמונים הותירו עקבות בצורת גרפיטי גם סביב תיאטראות ציבוריים והיפודרומים, לאורך החוף בסוריה (לבנון המודרנית) ואסיה הקטנה (החלק האסייתי של טורקיה המודרנית), כמו לדוגמה: מקדשים של עובדי אלילים, בתי כנסת וכנסיות; בתי קברות.

מה כלול במונח "גרפיטי" בהקשר של העולם העתיק? 

כתובות הגרפיטי בעולם העתיק היו בדרך כלל חתימות והודעות כתובת בשפות שונות, בעיקר יוונית, ארמית, לטינית, עברית או ערבית, או סימנים מופשטים. לעתים נמצאו גם רישומים של תמונות, כגון שלדים, אובליסקים, ציפורים, ספינות, חנוכיות ורוכבי סוסים. יהודים השאירו הודעות וציירו תמונות, כולל תמונות של פרחים, בעלי חיים, שמש זורחת, ספינות וחנוכיות במערות וסביב הכניסות לבתי קברות ברומא, מלטה וצפון אפריקה. בהודעות ובציורים שהותירו שם לא צוינו שמות הנפטרים. חוקרים מסכימים ביניהם שאלו הם סוג של גרפיטי ולא קישוטים רשמיים על גבי קבר. חשוב לציין שמדובר בתיעוד, לא כתובת גרפיטי סתמית. לדוגמה, תיעוד פעילויות שיהודים קדמונים עסקו בהם במהלך ביקור קברי יקיריהם.

חלק מכתובות הגרפיטי היו שמות שהשאירו מטיילים או עולי רגל, בדומה לממצאים מהזמן המודרני. אלא שבדרך כלל גרפיטי שימש ככתובת "הצהרתית" שמכריזה על משהו – כמו ההודעה שנמצאה בתיאטרון: "כאן יושבים היהודים," או הודעה של ספק ללקוחותיו: "כאן אני מוכר את הסחורה שלי"  – מעין מקבילה לשילוט של ימינו.

דבר אחד די ברור – מה שהיה מקובל באותן שנים אסור בתכלית האיסור בימינו. אחדים מכותבי הגרפיטי ניסו לתקשר עם אלוהים על ידי רישום תפילותיהם במקומות ציבוריים. חלקם השאירו כתובות בתאי קבורה, החל מהודעות של נחמה ועד אזהרות, שהיו מיועדות להגן על המתים מפני החיים ועל החיים מפני המתים. בפתח בית כנסת מהמאה השלישית לספירה בדורה-יורופוס בסוריה הרומית, אדם בשם "אחיא" שרבט תפילות ובקשה לזיכרון-עד של היקרים לו על משטחים בבית כנסת, "זכר אחיא יעלה … לפני האדון שבשמיים!". באותו בית כנסת חרטו מבקרים אחדים תמונות של סוסים על גבי הקירות של אולם הכינוס. דוגמאות בלתי צפויות מגיעות אלינו ממקדשים ואתרי תפילה של עובדי אלילים, נוצרים ומוסלמים, ברחבי סוריה, מצרים וחצי האי ערב. גם יהודים השאירו שם כתובות גרפיטי המביעות נאמנות לשלטון.

באחת הקטקומבות היהודיות המפורסמות העתיקות – בית שערים, הנקרופוליס היהודי הגדול ביותר שנודע מארץ ישראל הרומית, נמצא גרפיטי שנועד להנציח נפטרים שעבדו בשירות הציבורי. נמצאה שם גם הצהרה: "בהצלחה בתחייתך!" לעולם לא נדע אם הצהרה זו הייתה סרקסטית או כנה. מעל ובתוך מתחמי קבורה נמצאו גם קללות ביוונית וארמית שנועדו להרתיע שודדי קברים. נמצאו גם כתובות אשר דנו לחיים של סבל את כל מי שיפריע למתים: "מי שמקים את המתים לתחייה [המחלל את הקבר!] אלוהים ישפוט אותו".

משמעות הגרפיטי בעולם העתיק

חלק מהמדענים עדיין סבורים שגרפיטי מהעת העתיקה הם שרבוטים אקראיים ומקריים. אבל שטרן, שבחנה מאות שרבוטים וגרפיטי של יהודים, ששרדו מהמאה השביעית לפני הספירה עד המאה השביעית לספירה, ופרסמה על כך ספר,  Writing on the Wall – Graffiti and the forgotten Jews of antiquity הגיעה לתובנות פורצות דרך על התנהלותם היומיומית של יהודים משכבות העמלים (פלבאים). בספרה, שטרן מסבירה שאוכלוסיות שלא נמנו על האליטות, כמו לדוגמה בעלי מלאכה, סוחרים, רועים, מלחים וסוחרים, שעבדו קשה לפרנסתם במסחר בדרך הים והמדבר, הותירו אחריהם "גרפיטי". זאת בדומה לשכניהם עובדי האלילים, הנוצרים והמוסלמים. כתובות גרפיטי אלו כוללות רישומים במהלך חייהם: בעת התפילה היומית או במהלך עלייה לרגל, או עלייה לקברי בני משפחה, בטיולי עבודה יבשתיים ובהפלגות, בהשתתפות בתחרויות ספורט ותצוגות תיאטרון, ואפילו בעסקאות בשווקים מקומיים. רישומיהם מתעדים פעילויות נלוות שבוצעו על ידם במונחים שלהם, ובקולם שלהם, ובכך הם מהווים תיעוד חשוב ומשמעותי על התנהלות יומיומית של מי שאינו חלק מהאליטה. אלמלא תובנה זאת, חייהם והתנהגותם של פשוטי העם היהודי היו חומקים מהתיעוד ההיסטורי.

שטרן משוכנעת שגרפיטי במקומות רבים, כולל מקומות קדושים, לא נועדו להשפיל, להשמיד או להשחית, כפי שאנחנו היינו סבורים. אלא להיפך –  פעילות זו נבעה מהצורך להביע אדיקות, יראת כבוד, מסירות נפש, הנצחה, אהבה וגאווה. הרישומים הותירו לדורות הבאים מידע על חיי היהודי בעולם העתיק – מידע שנפקד ממקורות אחרים, בעיקר כתביהם של האליטות. נכון להיום, התיעוד ההיסטורי מתבסס (כמעט אך ורק) על כתבים ורישומים של אליטות קדומות, כגון דברי יוספוס פלביוס אשר נכתבו בהשפעת העדפות המחברים. כך גם לגבי טקסטים רבניים מתקופות המשנה והתלמוד המשלבים דיונים על חיי היומיום היהודיים. רבנים (אליטות מלומדות מארץ ישראל ובבל) נהגו לערוך את יצירותיהם על פי תחומי העניין הספציפיים להם, שלעתים קרובות היו שונים לגמרי מאלה של היהודי שחי על פי רוב מחוץ להוויה הרבנית. אלו מיסכו פרטים על חיי היומיום של היהודי הקדמון שאינו נמנה על שכבת הרבנים.

לפיכך, אין זה יומרני לטעון כי ייתכן מאוד שמה שמתואר בתיעוד ההיסטורי כיחסי איבה בין יהודים לשכניהם הלא-יהודים לא לקח בחשבון את המידע העולה מכתובות הגרפיטי, שמהווים עדות לזיקה והרמוניה יומיומיות בין יהודים ללא-יהודים. כך שייתכן מאוד שהגרפיטי היהודי הקדום ישנה מקצה לקצה את התמונה העולה מהתיעוד ההיסטורי הידוע לנו כיום לגבי העת העתיקה.

חומר נוסף לעיון:

גרפיטי יהודי – הצצה לחיים נשכחים בעת העתיקה

https://www.atlasobscura.com/articles/ancient-jewish-graffiti

פרשת אוספי המוזיאון לאמנות האסלאם – סוף טוב

"חודשים לאחר דחיית המכירה הפומבית של 268 חפצי אמנות וארכיאולוגיה מאוסף מוזיאון אמנות האסלאם בירושלים, מסתמן פתרון בפרשה. ל"הארץ" נודע כי עקב מו"מ שנערך בחודשים האחרונים, קרן ששייכת למשפחת אל-ת'אני הקטארית צפויה לממן פיצוי לבית המכירות סותביס בשל ביטול המכירה – והפריטים יוחזרו מלונדון לישראל. כחלק ממעורבותה של הקרן בפרשה, המוזיאון ישאיל לה פריט חשוב מהאוסף לתערוכה ארוכת-טווח בפריז." קטע זה לקוח מידיעה שמפרסם עיתון הארץ (נעמה ריבה, הארץ, 10.3.2021).

חשיבות רבה נודעת למוזיאון לאמנות האסלאם בירושלים. מנהל המוזיאון, שיבאן, מנסח זאת כך: "זה המוזיאון היחיד המוקדש לאמנות האסלאם באזור המפולג ומוכה הקונפליקט הזהמקום המנסה לקרב אוכלוסיות שונות זו לזו, יהודים וערבים. אנחנו לא מתעסקים עם סכסוכים ומלחמות או סבל והגבלות."

פרשת המכירה הפומבית – באוקטובר 2020 חשפה תכנית "גם כן תרבות" (כאן 11) את כוונת הועד המנהל של המוזיאון, כפי שנקבעה אחרי לבטים שנמשכו כשנתיים, למכור 190 חפצי אמנות אסלאמיים ו -68 שעונים נדירים מאוסף המוזיאון בשתי מכירות פומביות של סות'ביס בלונדון (ב- 27/28 באוקטובר 2020).

המכירה הושעתה בעקבות ביקורת מצד הרשות המקומית לארכיאולוגיה ורשויות התרבות בישראל, כולל נשיא ישראל ראובן ריבלין. בעקבות התערבותם של גופים אלו, קרן הרמן דה שטרן, התורמת העיקרית של המוסד, ציינה כי האוסף הינו בבעלות פרטית והמכירה מותרת על פי החוק. ועל אף זאת, היא מסכימה להשעות את המכירה הפומבית "בשל הכבוד הרב שאנו רוחשים לנשיא ישראל, ולמרות שמכירת הפריטים נעשתה בהתאם לכל החוקים הרלוונטים." תודה לקרן הרמן דה שטרן על המחווה.

לתערוכות שמתקיימות במוזיאון יש הדים בסיקור של מדיה שונים. בדרך כלל בעיתונים כמו, הארץ, ובאתרי אמנות כמו "פורטפוליו". אחת ההצלחות מהזמן האחרון הייתה תערוכת החמסות. ומי שרצה בכך יכול היה להשתתף גם בהרצאה מרתקת של ד"ר רוביק רוזנטל: "טפו, טפו, טפו, חמסה, חמסה". הגיע לכאן קהל מגוון מכל קצווי הארץ, ללא הבדלי דת וגזע. בנקודה זאת ראוי לצטט את ה"אני מאמין" של שיבאן – "אנו עוסקים באמנות אסלאמית לאורך תקופה של 1,000 שנה ואומרים שהאסלאם אינו רק הרג אלא גם תרבות וציוויליזציה. זה יהיה נפלא אם כולנו, כל העמים, נחזור למקום הזה. יותר מדי אנרגיה, כוח וכסף מבוזבזים לטובת הרס ולא מושקעים מספיק בשיקום ובנייה".

תקציב המוזיאון לאמנות האסלאם מגיע בעיקר מקרן אירופית שהקימה המשפחה שייסדה את המוזיאון. שכן התמיכה של עיריית ירושלים ומשרד התרבות והספורט בקושי מסתכמת בעשרה אחוזים מהתקציב השנתי של המוזיאון.

ולסיום קטע קצר על הקמת המוזיאון: את הכתרים להקמת המוזיאון יש לקשור ליהודייה ממוצא בריטי, ורה ברייס סלומונס. מאז שנות ה -20 סלומונס שהתה בירושלים למשך שנים לא מעטות. כאן למדה את אמנות האסלאם אצל  ליאו אריה מאייר, פרופסור באוניברסיטה העברית. לימים הוא הפך לחבר קרוב ומנטור – ועל שמו נקרא המוזיאון L.A. Mayer. סלומונס הטביעה חותם משלה על המוזיאון בעקבות תשוקתה לאמנות האסלאם. כדי לבנות אוסף משלה, היא גייסה את היסטוריון האמנות ריצ'רד אטינגהאוזן Ettinghausen, שסייע לה ברכישת יצירות משמעותיות, כולל פריטי טקסטיל, כתבי יד, קרמיקה, כלי נשק ושריון. התוצאה היא מבחר פריטים עצום ויקר, המשתרע על פני העולם המוסלמי מהמאות השביעית עד המאה ה -19 בין כתלי מוזיאון שעדיין ממומן על ידי כספי הירושה שהיא הועידה לשם כך.

ראו גם – תמונות מהמציאות שלנו

"ניק" (2021) – מבט חדשני על רב-המכר, "גטסבי הגדול"

לפני כחודש (ינואר 2021) ראה אור "ניק" (Nick), מאת מייקל פריס סמית'. רומן דמיוני הזורה אור על חייו של ניק קאראוויי, המְסׇפֵּר ב"גטסבי הגדול" מאת סקוט פיצג'רלד. "ניק" מעניק תובנות חדשות ל"גטסבי הגדול" (The Great Gatsby).

Nick by Michael F. Smith. Credit Amazon

אחרי שנים רבות שבהן כיכב "גטסבי הגדול", מאת פיצג'רלד, ברשימות רבי-מכר ואחרי העיבוד הרביעי שלו לסרט ב- 2013, הסופר עטור הפרסים, מייקל פריס סמית', מרגיש צורך לכתוב את קורותיו של ניק קאראוויי, המְסׇפֵּר ברומן "גטסבי", בתקופה שקדמה לקשר בין השניים – מדוע?

גטסבי הגדול, מאת סקוט פיצג'רלד . קרדיט: אחוזת בית

"גטסבי הגדול" מאת פ. סקוט פיצג'רלד פורסם לראשונה ב- 1925. הסופר מייקל פריס סמית', נתקל בו לראשונה, כמו רבים מבני דורו, בהיותו תלמיד תיכון. ובסוף העשור השני לחייו חזר סמית' לעיין ברומן. וכך הוא מספר: "כשהגעתי לסצנה שבה ניק נזכר שזה יום הולדתו השלושים, שאלתי את עצמי איזה מין אדם הוא. ממה שנכתב ברומן התרשמתי שהוא עבר טראומה אמיתית שגרמה לו להיות מנותק לגמרי, אפילו מעצמו. חלפה בי מחשבה שיהיה ממש מעניין אם מישהו יכתוב את סיפורו של ניק."

ניק, הרומן האחרון מאת סמית' (באנגלית), מבוסס על דמותו של ניק קאראוויי ברומן "גטסבי הגדול" מאת סקוט פיצג'רלד. סמית' כתב את "ניק" ב- 2014, אבל גילה כי זכויות היוצרים על "גטסבי הגדול" לא יפקעו עד שנת 2021. ושעד אז הוא לא יוכל לפרסם את "ניק". ב- 2020 הוא ערך את הספר ובינואר 2021, "ניק" יצא לאור לראשונה.

חלק ניכר מ"ניק" מתמקד בו כלוחם בשדה הקרב במלחמת העולם ה-1, ובניק המבלה בפריז עם אֵלׇה, ומתאהב בה. התיאורים גרפיים ומאוד מפורטים, כולל מראות של דם וחלקי גופות ותחושה של פחד. הקריאה בספר לא קלה, בלשון המעטה. הסיפור מאוד עוצמתי – ניק חופר שוחות ותעלות, מטמין חומרי נפץ ומאזין לקולות המלחמה. הוא גם מוצא זמן לחשוב על אֵלׇה. יש לו פלאשבקים מהתקופה שבה בילו שניהם יחד בפריז, וגם מילדותו בבית הוריו במינסוטה, לפני המלחמה. זהו נרטיב די אינטימי והוא מסופר בגוף שלישי. אביו היה בעל עסק של צרכי בניין. הוא הניח שניק יכנס לעסק בבוא היום. נראה שהם חיו חיים נוחים, אבל בעיני ניק חייו היו עצובים. במבט לאחור הוא עדיין מנסה להתמודד עם תקופות "החושך" החוזרות ונשנות של אמו. באחת הסצנות הנוקבות ביותר ניק קורא מתוך ספר כשהוא יושב לצד אמו, באחד הלילות שבהם היא הייתה מרותקת למיטה, המומה מ"חשכת" הדיכאון. מאוחר יותר הוא קורא מתוך ספר גם לאֵלׇה, כשהוא מטפל בה, והתמונה חוזרת לרדוף אותו.

לאחר המלחמה ניק מרגיש אבוד. יש לו סיוטים מהמלחמה. הוא רדוף על ידי מראות הדם והזעקות לעזרה, והעובדה שלא היה מסוגל לעזור לפצועים. עם שובו אל מולדתו הוא מגיע לניו אורלינס. שם הוא נמשך למעגל של דמויות שחייהן שקועים באלכוהול ואלימות, וטראומת המלחמה, בתקופת האיסור על משקאות חריפים.

הצורך לכתוב את "ניק"

על פניו, "ניק" חושף את האיש שמאחורי המספר ב"גטסבי" – ניק קאראווי, הדמות שכבשה את קוראי "גטסבי" במשך עשרות שנים. אבל לסמית' יש מטרה אחת חשובה: להבין נכון את פיצג'רלד ב"גטסבי הגדול". בדרך כלל קריאה שנייה ושלישית של רומן ידוע, במרחק של שנים בין הקריאות, מולידה תובנות חדשות. במקרה הנוכחי, התובנה הטבעית של סופר מנוסה, כמו סמית', היא שיש דברים בגו. כלומר, פיצג'רלד בוודאי רצה להבליט משהו כאשר בחר להשתמש בניק קאראוויי כדי לספר את הסיפור.  סמית' מגלה שני דברים:

ראשית, זמן קצר לאחר ש"גטסבי הגדול" ראה אור לראשונה (1925), הכריז המחבר, סקוט פיצג'רלד, כי "מכל הביקורות, אפילו הנלהבות ביותר, לאף אחד אין מושג קלוש על מה הספר". על דבריו אלו הוסיף אחד מבני דורו של פיצג'רלד, ארנסט המינגווי, בספר זיכרונותיו "סעודה מטלטלת" את הדברים הבאים: "בזמנו לא סמכנו על אף אחד שלא היה במלחמה".

שנית, ויליאם קיין, פרופסור לספרות אמריקאית, מסכים כי ניק הוא דמות חיונית להבנת עושרו של הרומן "גטסבי" ואומר כך: "פיצג'רלד הקדיש מחשבה לבניית רומן המסופר בגוף שלישי. אך בסופו של דבר הוא בחר בניק קאראוויי, לספר בגוף ראשון את סיפורו של גטסבי. בכדי להבין את גטסבי לאשורו, אנו חייבים להמשיך להיות מודעים לעובדה שגטסבי מוגש לנו על-ידי מתווך, דרך נקודת המבט המסוימת ביותר של המתווך, ניק, ודרך מערכת היחסים האמביוולנטית מאוד בין ניק לגטסבי".

המטרה הושגה

סמית' מדמיין את ניק קאראוויי שמתמודד עם הפרעה פוסט טראומתית – PTSD, מה שנקרא בזמנו על-ידי פסיכולוגים הלם-פצצות (Shell-Shock). זאת נקודת המוצא הטבעית שבחר סמית' כדי להכיר את עברו של ניק. לוחם שחזר הביתה, לאמריקה ולאמריקאים, רק כדי לגלות שהם זרים לו, שהוא כבר לא מכיר אותם. נראה לו שהחיים שאליהם הוא חזר, כולל ההמולה של כל המסיבות, זרים לו לגמרי. סמית' מוביל את הקורא למסקנה שבעצם קארוויי הוא-הוא הסיבה לכך שהרומן של פיצג'רלד – "גטסבי הגדול" – נקרא גם כיום על ידי רבים.

דרך סיפורו של ניק, סמית' גורם לנו להבין את הרעיון האמיתי הטמון ברומן "גטסבי הגדול" כפי שהתכוון לו הסופר פיצג'רלד. בכך הוא מספק רציונל לאמירה של פיצג'רלד, שהמבקרים לא הבינו אל-נכון את "גטסבי". התובנה של סמית' משקפת את הרעיון שאליו התכוון פיצג'רלד: "יכול מאוד להיות שלא השמפניה וגם לא הריקודים מושכים לקרא את 'גטסבי' שוב ושוב, אלא התחושות והתהיות של היכן אנחנו נמצאים; התחושות שכל דבר יכול להתפורר בכל רגע".

ארכיאולוגיה של הנפש

הפואמה, "ארכיאולוגיה של הנפש", נשלחה אליי ממקור בלתי ידוע.

הרגשתי כמי שזכתה באוצר.

הפואמה נגעה לליבי.

התלבטתי אם לתרגם את הפואמה לעברית, שפת האם שלי.

האם תרגום יכול להעניק לקורא/ת הנאה באותה מידה כמו קריאת הפואמה במקור?

לפניכם הפואמה בשפת המקור. ובהמשך – התרגום לעברית (ט.ל.ח).

תשפטו אתם. רעיונות ותיקונים יתקבלו בברכה.

Archeology of the heart

I’m excavating again – guilt heaped,
raking in less obvious, foolish spaces
I daren’t search for fear.

I should be used to losing

Shame sears fissures, all those slack
left-behinds – surname, jobs, lovers.
Those dreams untethered, that cat.

Tight-wired, taut lipped, I scour
for that little ring long slipped off
Mum’s finger, gold trusted to me.

Now it’s asked for by my daughter,
to be melted with my thin band, to fuse
& flame a brighter future for us all.

I should be used to losing.

Credit: Google free pictures

לאחר נבירות וחיפושים גיליתי ששהפואמה נכתבה על ידי המשוררת, פינולה סקוט, דמות ידועה בתחום שלה. פרטים אודותיה:

Finola Scott

פינולה סקוט כותבת בסקוטית ובאנגלית. בשנת 2018 סקוט זכתה בתחרות השירה של Usit, היא זכתה גם בתחרות Blue Nib Chapbook, ובתחרות העלונים מחוף לחוף Dundee Law Competition .

שירתה מתפרסמת באכסניות רבות, כולל The Ofi Press, Ink Sweat & Tears, Gutter and Firth, כמו גם בכתבי עת ובאנתולוגיות רבות אחרות.

ארכיאולוגיה של הלב

אני שוב חופרת – גדושת אשמה,

אני מגרפת חללים פחות גלויים, טיפשיים,

אינני מעזה לחפש, מפאת הפחד.

עליי להתרגל להפסיד

בושה צורבת סדקים, כל אותן שאריות רפויות –

שם משפחה, עבודות, אהובים.

החלומות הלא מרוסנים ההם, החתול ההוא.

בשפתיים הדוקות, מתוחות, אני סורקת

ומחפשת את הטבעת הקטנה ההיא שהחליקה

מאצבעה של אימי, זהב שהופקד אצלי.

עכשיו מבקשת בתי,

להתיך ולאחד אותו עם הצמיד הדק שלי,

למזג ולהצית עתיד מזהיר יותר לכולנו.

עליי להתרגל להפסיד.

סוף

האיים המלדיבים – רק לא סתלבט

אחרי שבר רפאלי בחרה לחגוג את סיום עידן הרווקות שלה באיים המלדיביים באוגוסט 2015, ישראלים רבים מיהרו להגיע לשם ולהכריז: "היינו באיים המלדיביים, באתר הנופש שבו שהתה בר רפאלי".

PATINA MALDIVES
PACKAGES

האתר הקסום שנמצא בטווח של טיסה מזרחה מכאן אל אזור האוקיינוס ההודי ולא הרחק מסרילנקה, מספק חוויה מיוחדת במינה. חוויה מהסוג המוכר לנו: נופש שמתנהל במתכונת של בטן/גב, אוכל טוב, בילוי, חשיפה לשמש, טבילה בים, ובעיקר סתלבט (מצב של בטלה, חוסר מעש מוחלט). בעידן שאחרי הקורונה החופשות המבוקשות יהיו לגמרי שונות.

אירוח באיים המלדיביים – קרדיט: PATINA MALDIVES, FARI ISLANDS

להפוך מפגע סביבתי למקור של סיפוק והנאה

בראיון שהעניקה למיכל מנור, בבלוג "רואה עולם", דר' אסנת ברושי חן מתבססת על יידע מחקרי (דוקטורט) ומספקת הצצה על חדשנות בחשיבה על התיירות ביום שאחרי הקורונה. לדוגמה, היא ממליצה על "עיצוב חדשני של המוצר התיירותי" ו"אסטרטגיות חדשניות בשיווק המוצר התיירותי". לטענתה, יצירתיות היא תכונה שמאפשרת להפוך משבר ומטרד למקור של סיפוק והנאה. ובכל הקשור לעיצוב מחדש ושיקום התיירות בעולם שאחרי הקורונה, לא תהיה חדשנות בלי חשיבה יצירתית.  

הסיפור של הארי, צב הים

האוקיאנוס ההודי המקיף את 1,192 האיים של האיים המלדיביים עשיר בחיים תת ימיים. אבל, כמו ברבים מנתיבי המים בעולם, במים יש גם סכנות לבעלי חיים אלו. צבים נמצאים בסיכון מיוחד של הסתבכות ופציעה מציוד דייג שאבד וננטש ובעיקר רשתות נטושות. צבים שנלכדים ברשתות דיג נטושות מתים מתשישות או מהתייבשות כשהם מנסים להשתחרר מהן. אחרים נפצעים פציעות קשות כולל חתכים עמוקים או אובדן סנפירים. את הסיפור של הארי, צב-ים פצוע וחולה, מגוללת עיתונאית בכתבה שהכותרת שלה שונה מקו החשיבה העיתונאי הסטנדרטי, "הארי, צב הים המלדיבי, זקוק לעזרתכם". לא, לא מדובר באותה שבלונה של "בואו להתנדב במרכז להצלת צבי הים (ישראל)". הסגנון התיירותי המוצע או אם תרצו, עיצוב חדשני של המוצר הנקרא נופש, הוא החידוש כאן: "תיירות בת-קיימא".

צב ים מסוג Hawksbill קרדיט: ויקיפדיה

הארי הוא הכינוי שהוענק לצב מזן ההולך ונכחד (Hawksbill turtle). מדובר בצב ים זכר בוגר שנמצא כשהוא במצב של אפס כוחות כשהוא צף בקרבת אחד האיים המלדיביים. הארי התקשה להפעיל את שריריו ולא הצליח להתקדם אל יעדו. התמזל מזלו וצוות מצילי חיות תת-ימיות משה אותו מהמים וטיפל בו עד אשר התאושש לגמרי.

וכך הופכים מפגע סביבתי לאטרקציה תיירותית. על בסיס המקרה של הארי ששכיחותו צוברת תאוצה, נוצר שיתוף פעולה בין יזמים להקמת אתר נופש במקבץ האיים המלדיביים הצפוני לבין פרוייקט "אוליב רידלי" – ORP – שכל תכליתו היא הצלת צבי ים באזור האיים המלדיביים ולאחרונה גם בקניה, עומאן ופקיסטן.

להקת צבי ים באתר של ORP/ קרדיט:Olive Ridley Project

ד"ר מרטין סטלפוקס, ביולוג שהתעניין מאז ילדותו במצבם של צבי-ים פצועים באיים המלדיביים, וייסד את פרויקט ORP בשנת 2013 כארגון צדקה הרשום באנגליה ובוויילס. שם הפרוייקט, "אוליב רידלי", נגזר משם של אחד ממיני צבי הים שעוד נותרו באוקיינוס. וכאן החידוש הגדול. אין מדובר בעוד אתר נופש מסורתי ומפנק של סתלבט, אלא באתר הנופש בן חמישה הכוכבים בפארי איילנדס (FARI ISLANDS) ששמו, פאטינה מלדיבס העתיד להיפתח לאורחים במאי 2021. באתר הנופש יאפשרו לאורחים להרגיש קירבה משמעותית אל עולם הטבע וחיבור עם עצמם.

האורחים שישהו באתר יכירו דרכים לשימור ימי וילמדו כיצד להגן על החיים התת ימיים. התוכנית המפורטת מציעה התנסות בזריעת מושבות אלמוגים ויצירת בית גידול למגוון רחב של חיים תת-ימיים כולל הגנה עליהם. לילדים מציע האתר שיעורי צלילה ללא תשלום במטרה לקרב אותם לחיים התת-ימיים. מי שמעוניין יוכל "לאמץ" צב, ללמוד מה מאיים על קיומם של צבי הים, ולשמוע על מטרות ה- ORP.

ואם לא די בכך … המיזם פיתח אסטרטגיית שיווק חדשנית –

באתר של פרוייקט ORP כבר מציעים לתיירים הפוטנציאלים לבחור את צב הים שברצונם לאמץ, באופן סמלי בינתיים, תמורת סכום סמלי של 50 לירות שטרלינג. סכום נוסף יאפשר לאמץ צב ים שזקוק לעזרה. הסיפוק העצמי והקירבה אל הטבע מתחילים הרבה לפני היציאה לנופש. ואם אתר הנופש ב"פארי איילנדס" יוכל לעמוד בלוח הזמנים, אזי נוכל לתכנן ולהגשים חלום של ממש במאי 2021 ב"פטינה מלדיבס". יש תקווה.

חסמים בצמרת – מבט מגדרי

מי ירים את הכפפה ויחנך את הציבור האמריקאי שיחס מכבד להישגים ולקריירה של האישה היא התנהלות נורמלית ומקובלת למדי?

Dr. Jill Biden – First Lady. Credit: Wikipedia

הגברת הראשונה, גי'ל ביידן (ד"ר) ודאגלס אמהוף, בן זוגה של סגנית הנשיא ביידן, קמאלה האריס, שואפים לתקן יחס מגדרי מפלה כלפי נשים, כולל אלו שהגיעו לצמרת הממשל האמריקני. הבשורה הטובה היא שיש סיכוי.

חסמים וכבוד בצמרת הממשל האמריקאי

זה התרחש בניו המפשייר כאשר גברת ביידן יצאה לשם לצרכי הקמפיין של בעלה. השימוש של הגברת הראשונה בתואר "ד"ר" עורר גל בלתי מוסבר וחסר תקדים של כעסים בימין. במאמר דעה של ה"וול סטריט ג'ורנל" כתב אחד העיתונאים כי זה "נשמע ומרגיש הונאה, שלא לומר דמוי קומיקס". גם עיתונאי ב"פוקס ניוז", כינה אותה "ג'יל ביידן המסכנה והאנאלפביתית." עם זאת, אנשי הצוות, כמו אלו שביידן נתקלה בהם בעולם הפוליטי ובאקדמיה לאורך השנים, לא נמנעו מלהשתמש בתואר האקדמי שלה. ידוע שהסטודנטים שלה מכנים אותה – ד"ר ב.

מה התחדש בניו המפשייר? העזר כנגדה, דאג אמהוף, גם הוא היה שם. גי'ל ביידן יודעת שאפשר לסמוך עליו כשותף למאמציה בנוגע ליחס המכבד כלפי הישגיה. כך חשבה וכך פעלה. היא שאלה עוברים ושבים, "פגשת את דאג, נכון? כולם פגשו את דאג?" – היא יודעת שהוא כבר פועל לטובת העניין.

זאת ועוד, כאשר ג'ו ביידן, הודיע על בחירתו בקמאלה האריס לתפקיד סגנית הנשיא, הוא אמר כי אמהוף יהיה "פורץ מחסום" כ"ג'נטלמן השני הראשון" של ארצות הברית. הוא גם יהיה היהודי הראשון שהיה בן זוג מספר שניים, והוא והאריס יהיו הזוג הבין-גזעי הראשון בתפקידם. אמהוף הוא דמות לא-שגרתית בעיקר בגלל אשתו – היא לא שגרתית בקנה מידה היסטורי. שכן היא האישה הראשונה והאדם הדרום אסיאתי הראשון שנבחרה לסגן הנשיא.

הדמיון והשוני

ג'יל ביידן ודאג אמהוף נחשפים לתגובות מאתגרות מהציבור והתקשורת. שניהם מקורבים לצמרת הממשל האמריקני, בכך מסתכם הדמיון ביניהם. יחד עם זאת השאלות המתעוררות ביחס אליהם שונות לגמרי: השאיפה של ג'יל להיות מוכרת בתואר האקדמי שזכתה בו מעוררת תגובה בוז. מדוע זה כך בזמן שאמהוף, עורך-דין תאגידים לבן ומצליח, אינו מוצא עצמו מושפל אישית? אחד ההסברים (הפשט) לבוז שהופנה כלפי ג'יל ביידן הוא שהתרבות הפוליטית איננה ברת שליטה. כמעט כל מי שקרוב לנשיא הנבחר הופך מטרה נייחת לכל חומר זמין, בין אם זה הגיוני ובין אם לאו. דוגמה אחת היא מישל אובמה שספגה ביקורת כאשר הביעה רצון לשתול גן ירק.

ההסבר המגדרי והמעניין יותר, הוא שבארה"ב נשים מורגלות בכך שבתחילה מתעלמים מהתארים שלהן, ובהמשך שמים אותן ללעג במידה והן מתעקשות לשמור על התארים. התופעה מוכרת כמעט בכל זירה וזה נכון שבעתיים לגבי נשים לא-לבנות. האריס היא סנטורית אמריקאית והיועצת המשפטית לשעבר של קליפורניה. זה לא מנע מדונלד טראמפ להציג אותה כ"מי שנדחפת, לא אהודה, ועוף מוזר". "קא-מאלה. קמאלה" הוא כינה אותה בעצרת בחירות באוקטובר האחרון, כשהוא מטעים כל הברה, והוסיף, "אתם יודעים, אם לא תהגו את שמה במדויק, היא מייד תכעס." ואין זה מקרי שהיו מי שרמזו שנושא עבודת הדוקטורט של ביידן, "שימור סטודנטים במכללה הקהילתית: עמידה בצרכי הסטודנטים", הוא "נושא רחב מידי". אין צורך לומר שדווקא כעת הנושא דחוף מאי-פעם, כאשר המחקר מראה כי ההרשמה לקולג' ירדה פלאים במהלך מגיפת הקורונה – בכמעט עשרה אחוזים – ובקרב מיעוטים המספר הזה מתקרב לשלושים אחוזים.

דאגלס אמהוף. קרדיט: ויקיפדיה

ההסבר המגדרי מקבל משנה תוקף במקרה של אמהוף, בל הזוג של קמאלה האריס. ג'יל ביידן כבר הודיעה שהיא מתכוננת להמשיך ללמד גם בעתיד ויהי מה! אמהוף, שהודיע אף הוא שילמד קורס באוניברסיטת ג'ורג'טאון בנושא דיני בידור, כבר זוכה ליחס הוגן – "פשוט תקראו לו פרופסור דאג אמהוף", נכתב בעלון האוניברסיטה "אנשים" [אם כי מבחינה טכנית הוא יהיה סתם מרצה]. כשותף לשעבר במשרד עורכי הדין הבינלאומי DLA Piper, אמהוף אינו יוצא דופן. במבט השוואתי: מאז 1993, לכל בן זוג ראשון ושני, למעט מלניה טראמפ, היה תואר מתקדם: תואר שני (טיפר גור, לורה בוש, קארן פנס), ג'וינט (הילארי קלינטון, מישל אובמה) או דוקטורט (לין צ'ייני).  

מי ירים את הכפפה ויחנך את הציבור האמריקאי שיחס מכבד להישגים ולקריירה של האישה היא התנהלות נורמלית למדי? – אמהוף, הוא אישיות שכבר זכתה לשבחים ולמעריצים נלהבים הודות למעשים ואמירות בנוגע להישגיה של האריס, אשתו : הוא מרבה לתאר בגאווה את הישגיה. ובמגזין של אופרה ווינפרי, O, לאחר סקר הפוסטים של אמהוף ברשתות החברתיות – כולל תצלומים של האריס לצד חנויות בשדה התעופה שמציגות לראווה ספר שכתבה – אמהוף הוכרז כ"איש ההייפ האולטימטיבי ובן הזוג שכולנו ראויות לשכמותו".

כך זה צריך להיראות. מישהו חייב להרים את הכפפה ולחנך את הציבור האמריקאי שכבוד לקריירה ולהישגים של האישה זאת התנהלות נורמלית ורצויה למדי.

מקור: First Ladies and Second Gentlemen

"אנחנו דור מחוסן" – סיפור גדול שיחולל באזז?

שאלת מיליון הדולר של הביצה הפוליטית היא תמיד מי ואיך יחוללו את הבאזז הבא? מדוע זאת שאלת מיליון הדולר? התשובה ברורה למי שעוקב אחרי באזז-וורדס (להלן, באזז): סיפור שיש לו באזז – רעש וצלצולים – בוודאי משפיע על מקבלי ההחלטות. הם פחות יכולים להתעלם ממנו, מאשר מסיפור שעולה ויורד מהכותרות.

איך מחוללים באזז והאם כלי תקשורת יכול לחולל את הבאזז בעצמו?

כאשר שאלו את יון פדר, לשעבר עורך ראשי של אתר YNET, איך מחוללים באזז ב-ynet  האתר הכי נצפה בישראל, פדר הציג את הנקודות החשובות בתהליך יצירת הבאזז, ייצוג כותרות, עיסוק חוזר בסיפור, פולו-אפ, גודל ונפח לתמונות מסוימות: "מייצרים כותרות, חוזרים ועוסקים בסיפור, עושים לו פולו-אפ, ונותנים גודל ונפח לתמונות מסוימות. יחד עם זאת, "אל תטעו לחשוב שכלי תקשורת יכול לחולל את הבאזז בעצמו. המדיה יכולה לקדם סיפור במידה לא מבוטלת, אבל היא לא יכולה לחולל את הבאזז, אין לנו כללי תפעול לזה. אנחנו יודעים לדחוף סיפורים ולגייס תשומת לב ציבורית, אך עד לגבול מסוים ולא רב מדי.

משמע, קידום הסיפור הוא שלב בסיסי ביצירת באזז. אבל כדי שהבאזז יתחולל צריך עוד משהו. צריך לגייס תשומת לב ציבורית עד לגבול מסוים, לא רב מדי. כלומר, כדי שזה יתרחש צריך שתהיה לסיפור את אותה תכונה בלתי ניתנת לתיאור מדויק, שאפשר לקרוא לה כריזמה תקשורתית. יש סיפורים שיש בהם את המרכיב הזה, ויש אנשים שיש להם את התכונה הזו, שאינה נגזרת בהכרח ממה שהם עושים או לא עושים. יש פוליטיקאים שהם באזזרים טבעיים. לפעמים מחמת הקסם החינני, האישי והתקשורתי שהם ניחנו בו, ולפעמים דווקא להפך – מחמת סוג של קסם אפל, שגם הוא אפקטיבי מבחינה תקשורתית.

האם זה הסיפור הגדול שיחולל באזז לקראת בחירות 2021?

הארץ פרסם את הכתבה, "אביב גפן, הגנץ התורן של נתניהו"  (יסמין לוי 17.1 הארץ). ציטוט מתוכה מראה כיצד אפשר להריץ סיפור גדול – "טלפון אחד 'ממספר חסום' הספיק לאומן השיווק מרחוב בלפור [נתניהו, ת.ה.] כדי לשחק עם שגעון הגדלות של אביב גפן, לגרום לו לחשוב שרק הוא יכול להרים את האלונקה, ועל הדרך להפוך את "דור מזויין" ל"דור מחוסן", זרק הקופירייטר מבלפור סיסמא – 'אנחנו דור מחוסן'. זאת בעת שהמצלמות נכנסו אל החדר, וגייס את הפנים של 'דור הנרות' אל תעמולת הבחירות שלו. עוד דקה חלפה והנה גפן, כאילו היה יו"ר הסתדרות אמני ישראל, מספר כמה הוא גאה בחיסונים… גפן בחר במודע לשחק בהצגה ולמלא את התפקיד שנתניהו מייעד לו. זה מה שקורה כששיגעון גדלות אחד פוגש באחר. הוא כנראה הרגיש חשוב כשראש הממשלה 'צלצל אליו מקו חסום', שרק הוא יכול להרים את האלונקה."

באותו יום, 17 בינואר, 2021, תמר בלומנפלד פרסמה קריקטורה שנושאת את הכותרת: "רוצים שינוי?!" – ציור ובו דמויותיהם חשופות החזה של אביב גפן ונתניהו. שניהם כזוג מלאכים בעלי כנפיים, אפופי אהבה, ונתניהו מבטיח ניצחון כשהוא מסמן באצבעותיו את האות V.

האמת – בינתיים אין לדעת איזה סיפור פוליטי יחולל באזז תקשורתי ויתהדהד בציבור. (יום הבחירות הגדול לכנסת ה-24 יתקיים ב- 23.3.21.) בסוף, באזז זה משהו שנוצר מעצמו, אם הסיפור מעניין וחשוב וסקסי. באזז זה לא הכותרות הראשיות ולא הפרשות הגדולות, זה הדיבור שרץ בין האנשים.

*****

מבזק YNET 18.1.21

"טרופר על פגישת נתניהו עם אביב גפן: 'עצוב לעשות סיבובים על עולם התרבות'"

ואני שואלת: האם הסיפור מאחורי המילים: "רוצים שינוי ?!" ו"אנחנו דור מחוסן" של נתניהו, מחולל באזז?

פינת החי והצומח

מי שעוקב אחרי הבלוג קרא את הרשימה שפרסמתי על גינות קהילתיות, על יוזמות ירוקות בערים הגדולות, ועל ההתנדבות של תושבי רמת גן, כמוני, ב"אמץ עץ", משתלת העצים שבספארי רמת גן.

בהתקרב הרשימה ה- 500 שלי (הבאה בתור אחרי הנוכחית), אני מודה ומתוודה שאינני מרבה לכתוב באכסנייה זאת על נושא "החי והצומח". הצורך בכך עולה כעת, כאשר כולנו במצוקה, וזאת ההזדמנות להציג את מצוקת בעלי החיים והטבע שמאז שפרצה המגיפה נותרו מתחת לרדאר וההנחיות לציבור מדלגות עליהן. אחד ההסברים לכך יכול להיות שלוקחים את בעלי החיים ואוצרות הטבע כנתון מובן מאליו בעת הזאת: "יהיה בסדר". אבל כידוע, גני חיות ובמיוחד הספארי ברמת גן אינם נתון מובן מאליו. בסגר הקודם, השני במספר, גן החיות התנכ"י וגם הספארי נדרשו להתארגן להפגנה רבתי כדי להעלות לכותרות את מצוקת בעלי החיים במתחמיהם, ולקדם את רווחתם כסוגיה משמעותית באג'נדה הלאומית.

אגע בנושא בשני אופנים –

תחילה אתמקד ברוח ההתנדבות של הציבור בספארי רמת גן, בשמורות הטבע בישראל, ברשות הטבע והגנים וכיו"ב. כמובן שאת הארגונים הללו מאיישים בעלי משרות קבועות אבל עמוד השדרה שלהם מורכב בעיקר ממתנדבים.

בהמשך אספר על מה שנקרא חַיבּוּלַנס. אין זאת מילה שהומצאה על ידי האקדמיה ללשון העברית. המונח חיבולנס מחבר בין "חי" ו"אמבולנס". זאת יוזמה של רשות הטבע והגנים, שעוסקת גם בהצלת חיות הבר בישראל. פרט לסיפורים מרגשים שאפשר למצוא כאן על מבצעי התנדבות חסרי תקדים, אביא דוגמאות מהזמן האחרון שפורסמו גם בעיתונות. רצוי להקדים ולומר שבסוף שרשרת הפעילות המקצועית  של חיבולנס וההתנדבות להצלת בעלי החיים  – החל מעופות וכלה בזוחלים – נמצא בית החולים לחיות בר, בספארי רמת גן. ואין גבול למה שאפשר לספר על הישגיו.

אתחיל  ברוח ההתנדבות – רשות הטבע והגנים האחראית על שמורות טבע ופארקים לאומיים בישראל – מקבלת תקציבים מהמדינה. אנשי החברה להגנת הטבע הם עמותה ללא מטרות רווח. אנשיה מקדישים את חייהם לשמירה על הסביבה והטבע. כוחם כארגון שמירת טבע נובע מציבור גדול שהינו תומך, פעיל, תורם ומזדהה. כנ"ל, הספארי ברמת גן וגן החיות התנכ"י. השניים האחרונים זקוקים במיוחד למתנדבים. ומי שליבו חפץ מוזמן להתנדב. קטגוריה נוספת של מתנדבים הם אלו שמחפשים היכן יש צורך בעזרתם, חלקם יוצאים לחיק הטבע מיוזמתם כדי ל"נקות אחרי הישראלי המכוער", והמבין יבין.

מטבע הדברים, מאחר שגם אני מתנדבת בספארי רמת-גן (בתחום הצמחייה), אני מכירה מקרוב את פועלם ויחסם של המתנדבים בטיפול בבעלי החיים שבספארי. הם עושים את המיטב בשקט, בסבלנות, באחריות מלאה, בשמחה ובאושר. ייאמר לזכותו של מנכ"ל הספארי, אורן בן יוסף, שהוא נמצא תמיד בשטח. דואג לארגן אירועי גיבוש, מיידע את כולנו בנעשה ומשתף אותנו בשמחות ובמצוקות. ברגעי המצוקה הקשים שבהם הספארי נאלץ לסגור את שעריו, וכאשר לא הגיע קהל מבקרים לספארי במשך תקופה ממושכת, לא היו הכנסות –  רק לידיעה כללית, "תקציב הספארי לשנה עומד על 47 מיליון ש״ח, כאשר מרבית תקציבו , 98% הוא הכנסות ממבקרים." את הסגר האחרון במניין – הסגר השני – הצליח הספארי לפרוץ כאשר דוברות הספארי ביקשה מכלל עובדיה ומתנדביה וגם מהציבור, לתת כתף ולהפגין  מול משכן הכנסת בירושלים.

זיכרו – מי שמתנדב פעם אחת קונה את עולמו ובדרך-כלל נסחף לעשייה התנדבותית, בלי לצפות לפרס או לפרסום. אין באג'נדה של המתנדבים שאיפה לפרסום, או לתואר "סלב". התנדבות כמו שתוארה כאן נובעת מאהבה ומהידיעה שאם נשקיע, נמנע מהאזור שלנו להפוך לשממה, ולמדבר צחיח.

אעבור לנושא השני – היוזמה של רשות הטבע והגנים – "חיבולנס" – יוזמה שמבוססת, איך לא, על שיתופי פעולה עם מתנדבים.

האנקדוטה שאציג בפתיח, התרחשה לפני כשנה. הבנזוג ואני יצאנו להליכה בפארק הלאומי של רמת גן, ובעודנו צועדים, קלטו עינינו זוג שכאשר התקרבו, האיש והבנזוג שלי זיהו זה את זה. מסתבר ששניהם עבדו בעבר באותה חברת היי-טק. סיפרנו לשניים שאנחנו מחפשים את העצים שנשתלו בט"ו בשבט בפארק הלאומי, שמקורם בפרויקט "אמץ עץ", המשתלה שבספארי שאנחנו מטפחים יחד עם מתנדבים נוספים. שניהם התלהבו וסיפרו לנו על ההתנדבות שלהם בחיבולנס. למעשה, הייתה זאת הפעם הראשונה ששמענו על החיבולנס, שמטרתו הצלת בעלי חיים במצוקה – כאלו שננטשו, הלכו לאיבוד, נפצעו ונמצאו זרוקים בטבע באין מושיע. עליי לציין שבלי מתנדבים היזמה לא הייתה מחזיקה מעמד. אותם איכפתניקים, ברובם מתנדבים, מתודרכים איך לפעול בשעת חירום. עליהם להעביר מידע בטלפון חירום על מקום הימצא החיה שבמצוקה. כתוצאה מההודעה מגיע למקום מטפל, בודק במה העניין, ואם יש צורך מזעיק את החיבולנס – רכב דמוי משאית קטנה שעליה אפשר להעמיס כלובים. בני הזוג סיפרו בהתלהבות על דורבן שהם מצאו באותו שבוע, כשהוא במצב לא טוב. הודות לפרוצדורה הנ"ל הדורבן הובהל בעוד מועד לטיפול בבי"ח לחיות בר שבספארי, שם הוא השתקם. הם לא יכלו להסתיר את האושר שחוו, פניהם קרנו משמחה.

אסיים את פרק החיבולנס בשני מקרים מהזמן האחרון – הנחליאלי שעשה כברת דרך של 1,500 ק"מ אוויריים מבולגריה ונחת תשוש וחסר אונים ליד קיבוץ צאלים. מישהו מצא אותו ומיד הוא נשלח באמצעות החיבולנס לבי"ח בספארי. הווטרינר לקח את הפרטים שהיו מוטבעים על טבעת צמודה לרגלו ועזר לו להשתקם. הנחליאלי הצליח להתרומם ולהתעופף. במקרה השני מדובר באנפה, שנלכדה ברשת דייגים בעמק הירדן, ובמהלך הניסיון שלה להשתחרר מהרשת ניזוקו אצבעות רגליה. מי שמצא אותה הזעיק את החיבולנס. בבית החולים לחיות הבר האנפה נזקקה לטיפול שכלל הזנה מיוחדת, אינפוזיה ומנוחה. כאשר התחזקה  מספיק, הווטרינר אלתר לה סנדלים והצמיד אותם לכף רגלה. האנפה הצליחה לעמוד על רגלה בבטחה, והתמודדה עם המצב בהצלחה. מסתבר שהסנדל היה אלתור מוצלח.  

לסיכום –שאפו ליוזמות ולבעלי התפקידים בארגוני הגנת הסביבה והצלת בעלי חיים בישראל, ושאפו  גדול לכל המתנדבים. כמעט שכחתי להזכיר את המרכז הארצי להצלת צבי ים במכמורת (מבואות ים) שהוקם בשנת 1999 על ידי רשות הטבע והגנים, האמונה על הגנת חיות הבר בישראל. אני ממליצה לכל משפחה להגיע לשם עם הילדים, למען ילמדו מהי התנדבות, מה חשיבותה ואיזו סכנה טמונה לצבי הים, כתוצאה מהפסולת המושלכת לים.

ספורט בארץ הקודש

בשנים המוקדמות של המאה ה-20, תחום משחקי הספורט בארץ הקודש היה מצומצם. היו משחקי כדורגל וכדורסל בלבד. בשנת 1950 בעירי, רמת גן, הוקם מועדון כדורת דשא לאחר שהוקצה לכך שטח בשכונת "שיכון הוותיקים".

מה הטריגר לכתוב עכשיו על משחק הכדורת? אתמול יצאתי למסלול ההליכה הרגיל שלי. חלפתי על פני מגרש דשא מיותם עם שלט ענק שמכריז באותיות גדולות: "הצטרפו למועדון הכדורת, האביזרים חינם".

תצלום עכשווי של המרגש המיותם, מועדון הכדורת רמת גן

מישהו שם לב לזה? בקושי. אני מכירה את המשחק משהות של מספר שנים בדרום אפריקה. כדורת דשא משחקים היום בכ-30 מדינות בעולם.  המשחק פופולארי במיוחד בדרום-אפריקה, אוסטרליה ובריטניה.  אגודות כדורת דשא קיימות בין היתר בארה"ב, קנדה, הונג קונג, טונגה,סמואה, פפואה, ספרד וקפריסין. גם בישראל קיימת התאחדות לכדורת דשא המאגדת בתוכה שמונה מועדונים: רמת גן, רעננה, נתניה, רמת השרון, ירושלים, קריית אונו, סביון, חיפה. מועדון רעננה הוא הגדול בארץ.

למשחק הכדורת יש היסטוריה עולמית ארוכה. אבל בישראל של שנות הקמת המדינה לא הכירו את המשחק. באנגלית הוא נקרא "כדורת דשא" "Bowls". להבדיל מכדורת (באולינג) שאנחנו מכירים, שם מטרת המשתתפים לגלגל כדור עגול במסלול צר לכיוון פינים שמסודרים בקצה המסלול ולהוריד את כולם במכה אחת. כדורת דשא שונה במובנים רבים. ראשית, הכדור אינו עגול, שנית אין מסלול צר, שלישית, המשחק מתקיים באוויר הצח, על גבי מצע של דשא הדוק מסוג דק מאוד, שדורש טיפול מיוחד. רביעית, השחקנים לבושים לבן. חמישית, השופטים הם השחקנים עצמם. גם כדורת דשא הוא משחק תחרותי, אבל – וזה אבל הגדול  – בניגוד לספורט תחרותי כמו כדורת ועוד, השחקנים עצמם מעודדים ומשבחים זה את זה במהלך המשחק. מורגשת זרימה של אנרגיות חיוביות.

חיפשתי מידע על כדורת בישראל והצלחתי, תחילה די בעקיפין. מצוא קצה חוט באתר של מועדון כדורת הדשא ברעננה.

המשכתי לארכיון על שם ראש העיר הראשון של רמת גן – אברהם קריניצי. ארכיון משובח, יש לציין. נזקקתי למיומנות חיפוש און-ליין ומאמץ רב כדי לאתר את מה שלא דיברו עליו עד 1992. מדוע 1992? כמובן, אז הוזמנה משלחת מועדון הכדורת מרמת גן לניו ג'רסי שבארה"ב.

משלחת מועדון הכדורת לניו ג'רזי שתי תמונות (מתוך ארכיון אברהם קריניצי) – המשלחת וצבי בר עם ראש המשלחת צולם על ידי ענת סודאי. "משלחת מועדון הכדורת של רמת גן במדיה הרשמיים לקראת הנסיעה לארצות הברית באולם המועדון". "ראש העיר צבי בר ומנהל הקבוצה במסיבה לקראת הנסיעה".

איך הגיע משחק הכדורת לישראל, ובתחילה לרמת גן?

 70 Years of South African Aliya, by Philip Gillon 1992. עמ' 149-151.

כדורת דשא: מפלימות' עד לכדורת על גדות הירקון: המשחק שסר פרנסס דרייק שיחק בפלימות' רגע לפני שהביס את הארמדה הספרדית (1588), נראה מרוחק מישראל שלאחר מלחמת העצמאות, עוד יותר מנסיעה לירח. לאור המצב הביטחוני ומצבה הנואש של הכלכלה במדינה, כשאזרחי המדינה נתונים תחת משטר צנע מחמיר מזה שהוטל  על בריטניה הגדולה במהלך "הבליץ", והממשלה, שלא הייתה בטוחה אם תוכל להשיג חיטה עבור כיכר הלחם של יום המחרת, היו אנשים שחשבו שכדורת הוא משחק לעשירים בלבד ושהמדינה יכולה לוותר עליו בינתיים.

אבל, כמו סר דרייק, מקס שפיץ היה משוכנע שתמיד יימצא זמן למשחק כדורת, ולא משנה באיזו מצוקה נמצאים. תמכו בעמדתו שני דרום אפריקאים – פרסי מנהיים וג'ק רפאל. וכך, שפיץ יצא לדרך במטרה להשריש כדורת בישראל. הצעד הראשון שלהם היה לשכנע את לזר בראודו, הדואן של המתיישבים הדרום אפריקאים בישראל, שכדורת חיונית להישרדות בישראל. בראודו, איש עסקים מאוד מוכשר, יהודי וציוני מובהק, שכיהן באותה עת כיו"ר המועצה של בנק אנגלו-פלסטינה, מעולם לא חשב בכיוון, אבל שפיץ היה איש מכירות טוב. הוא זכה בתמיכתו של בראודו.

יחד הם הלכו לראש העיר הדינמי של רמת גן, אברהם קריניצי, שלא היה לו מושג כלשהו מה זה כדורת, אבל חיבב מאוד את המתיישבים הדרום אפריקאים. שפיץ הראה לקריניצי שקופיות צבעוניות של מגרש הכדורת בפארק בלפור ביוהנסבורג, מוקף בערוגות פרחים בפריחה מלאה. קריניצי היה מאושר, ואמר, "אז אתה רוצה פארק. מדוע לא אמרת כך? אני אוהב פארקים," ומיד סיפק נתן להם שטח אדמה על גדות הירקון.

בינתיים, בדרום אפריקה, אלפרד בלומברג, שחקן כדורת בינלאומי ונשיא מועצת מכבי דרום אפריקה, הקים ועדה מיוחדת של ידידי "כדורת ישראל". דייב מילין, מומחה למדשאות מיוהנסבורג, נשלח לרמת גן לייעץ בהנחת המדשאה הראשונה; הוא הביא איתו דשא ממועדון האוטון, יוהנסבורג, שעדיין נמצא במצב מושלם לאחר 40 שנה. בין אויבי המשחק הכל כך אהוב, היו תנים, נמלים, חפרפרות, ושטפונות בוץ. מועדון הבאולינג של רמת גן התפתח למרות הכל.

בהמשך, חברת השקעות אפריקה-פלסטינה בע"מ, חברת פיתוח שהוקמה על ידי דרום אפריקאים שבנו את היישוב סביון מחוץ לתל אביב, הקימה שם מועדון ספורט. בתחילת שנות ה- 50, משחק הכדורת הוכר כספורט מכביה על ידי המועצה העולמית של המכביה. במכביה הישראלית הראשונה, צוות שחקהי הכדורת הורכב משלושת מייסדי הספורט הדרום אפריקאים בישראל, שפיץ, מנהיים ורפאל – וגם וולסלי ארון, מייסד תנועת הבונים. הם שיחקו מול קבוצות מדרום אפריקה ורודזיה. משחקי היו חלק מתוכנית המכביה מאז.

אחת הדאגות העיקריות של שוחרי הכדורת הייתה האם הם יוכלו לגרום למי שאינם דרום אפריקאים להתלהב מהמשחק. לכן השמחה הייתה רבה כאשר באליפות הנשים 1955 זכתה רינה לבל ואליפות הגברים 1956 זכה בן קריבי, אף אחד מהם לא היה דרום אפריקאי. יותר ויותר צברים ותיקים ישראלים נמשכו למשחק. למרות שהשחקנים הדרום אפריקאים עדיין מהווים את עיקר השחקנים במועדונים.  

בשנת 1972 ישראל נכנסה לראשונה לזירת הכדורת העולמית. מאז יש קבוצות  של גברים וגם נשים שמשתתפות כל ארבע שנים באליפות העולם. הצוותים הם בעיקר דרום אפריקאים. הישג מיוחד היה הזכייה במדליית ארד Rinks על ידי נשות הכדורת של ישראל באליפות העולם בשנת 1980.

גברים דרום אפריקאים שייצגו את ישראל בהצטיינות כוללים את השמות הבאים: לן אוברבוך, לאון בלום, ססיל ברנסקי, ססיל קופר, סטיבן קופר, אירווין דרימן, הארי אסקוב, נתן לזרוס, אוקי רבינוביץ, ג'ף רבקין, גורדון סיף, סם סקודוביץ ', ג'ק טרפייר וצ'ונקי טרייסמן.

נשים דרום אפריקאיות שהפכו לשחקניות כדורת בינלאומיות ישראליות כוללות: טסה פוטרמן, הלן גורדון, מורין הירשוביץ, מרים ינקלוביץ, ברניס כץ, מייזי קיי, לילי מילשטיין, איזובל מאיירס, ברניס פילמר, לוריין רבמן, בסי רוזנברג, מולי סקודוביץ.

חידוש דרמטי בסוף שנות השמונים

הקמת מועדון כדורת דשא לנכים ועיוורים יצחק בראנס, ספורטאי פאראלימפי הוא יו"ר מועדון כדורת לנכים ועיוורים ברעננה.

ישראל הגיעה לשיא הישגיה הבינלאומיים בטורניר שבע האומות באי ג'רזי בשנת 1991. הם שיחקו מול שחקני כדורת מהאיים הבריטיים שהם אלופי עולם בכדורת, וישראל זכתה בגביע הכללי בזכות המשחק היוצא דופן של צוות בן חמישה השחקנים שלה, המורכב מססיל ברנסקי, ג'ף רבקין, ליאון בלום, ג'ורג ' קמינסקי ולורנס מנדלסון.

CARMEL SCOP – Masters 2001 winner.
Credit: Ra'anana Bowls Club.

הקהילה הדרום אפריקאית שעלתה לישראל עשתה רבות למען הרחבת אהבת משחקי ספורט בישראל. היו אלו אנשים שגדלו על ספורט והביאו לישראל גם את הטניס, שהיום אין מי שאינו מכיר את המשחק ומרכז הטניס הוותיק ברמת השרון, שהוקם על ידי איאן פרומן. כמו כדורת דשא, גם טניס אינו ספורט זול. אבל הטניס נפוץ יותר בעולם. התחרויות והשחקנים כולם ידועים ומדווחים, פדרר, ג'וקוביץ', שרפובה, ועוד. תחרויות היוקרה בטניס – הגרנד סלאם – כוללות את התחרות היוקרתית ביותר בווימבלדון שבבריטניה. מי אינו מכיר ומי מבין אוהדי הטניס לא מעוניין להגיע יום אחד לווימבלדון ולחוות שם לא רק את תחרות הטניס, אלא גם את מה שהולך איתה. רמז: לבוש לבן בלבד, הקינוח המסורתי – תות שדה ושמנת ובמיוחד העמידה המופתית בתור עד לכניסה אל המתחם. משום מה, בתחום כדורת הדשא אין הרבה הו-הה. מתקיימות תחרויות מקומיות ובינלאומיות. מדורי הספורט במדיה אינם מדווחים על מי שזכה באליפות. אני מכירה אישית דרום אפריקאית לשעבר – כרמל סקופ – שזכתה באליפות בתחרות שהתקיימה בשנת 2001 במועדון כדורת הדשא הגדול ביותר בישראל – רעננה. לא הייתי יודעת על כך אלמלא היכרתי כמה דרום אפריקאים חדורי אהבה לספורט. ובמיוחד, ענף הטניס.

לסיכום: אני מרגישה סיפוק רב בעקבות המידע שהשגתי על כדורת בישראל ועל הקמת מועדון הכדורת הראשון בעירי, רמת גן. הערה קטנה: הספר שממנו נלקח התרגום נכתב לפני 28 שנים וחסרים בו נתונים עדכניים על התפתחויות בענף הכדורת בישראל.

*********

הידעתם מועדון הכדורת העתיק ביותר הידוע באנגליה הוא המועדון בסאות'המפטון שפעל החל משנת 1299.  בתחילה לא היה זה ספורט של כולם.  המלך הנרי השמיני, שחקן כדורת בעצמו, אסר על משחק ספורט זה בשנת 1511 בקרב המעמדות הנמוכים.  הוא גם הטיל אגרת תשלום של 100 לירות על כל מועדון כדורת פרטי, כדי להבטיח שרק העשירים ישחקו.

היא ראויה לתואר "אשת השנה" שלנו

פגשתיה לראשונה בערב שארגנה תנועת בינ"ה: "דורשים תיקון: ליל שבועות תשע"ה". המפגש הותיר בי חותם בל יימחה. היא ח"כ כנסת לשעבר (2015-2019) וכיום עמיתת מחקר בכירה במכון למדיניות ואסטרטגיה במרכז הבינתחומי בהרצליה – קסניה סבטלובה.

תקוותי היא שסבטלובה תחזור לכהן כחברת כנסת. עם רזומה כמו זה שלה, ולאור העובדה שהיא לא טירונית פוליטית, כנסת ישראל תזדקק לה במיוחד בעת הזו.

קסניה סבטלובה – אתר הכנסת

בתום אירוע "דורשים תיקון – ליל שבועות תשע"ה (2015)" ורגע לפני שנסעה הבייתה, חטפתי שיחה עם ח"כ דאז קסניה סבטלובה (התנועה/המחנה הציוני). הייתה לי הזדמנות לשוחח איתה קלות, בארבע עיניים, לשבח אותה על דברי הטעם שהשמיעה באירוע, ולשאול מהן שאיפותיה כחברת כנסת. ציינתי בפניה שאישה דעתנית שכמותה, המבקשת לחולל שינוי, ופועלת ללא לאות להשגת המטרה, תמיד תצליח להוציא לפועל את יעדיה. הייתי בטוחה שעוד ניפגש, גם אם זה לא יהיה מפגש פיזי, פנים אל פנים. ואכן זה קרה.

אירוע תיקן ליל שבועות – קרדיט: בינ"ה, תשע"ה

סבטלובה, ילידת 1977 שעלתה מרוסיה לישראל ב- 1991, לא מהססת לספר בהרצאותיה ובראיונות שהיא מעניקה לתקשורת על שנות כהונתה בכנסת. בראיון שהעניקה לאחרונה ל"גלריה" (הארץ, 23 נובמבר) סבטלובה צוטטה כמי שמלינה על גזענות בכנסת ישראל: "מעולם לא חוויתי גזענות כמו בשנותיי בכנסת".

חברותה בכנסת הסתיימה ב- 2019. במהלך כהונתה הספיקה לפעול כחברה בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת, וכן בוועדת העלייה והאינטגרציה. היא יזמה והובילה מספר שדולות פרלמנטריות, לרבות שדולת הנשים בתהליך השלום והביטחון, שדולה למען חופש הביטוי וחופש העיתונות, ושדולה למען חיזוק הקשר בין ישראל לעם הכורדי.

המזרח התיכון בראש מעייניה של סבטלובה

עוד בטרם נבחרה לכנסת, סבטלובה הייתה פרשנית בכירה וכתבת לענייני ערבים בערוץ 9. ב- 2003 בהיותה בת 26, היא סיקרה את המלחמה בעיראק מסיפונה של נושאת מטוסים אמריקאית במפרץ הפרסי, דיווחה באופן בלעדי מסוריה, לבנון, לוב ומדינות המפרץ הפרסי, ובינואר 2011 דיווחה מכיכר תחריר בעיצומה של ההתקוממות נגד משטרו של חוסני מובארכ. ביוני 2013 סבטלובה הייתה הכתבת הישראלית היחידה בעת ההתקוממות הנוספת כנגד הנשיא האיסלאמיסט מוחמד מורסי. היא ריאיינה מנהיגים ערבים רבים – יאסר ערפאת, שייח אחמד יאסין, אחמד ג'יבריל, נאיף חוואתמה, מוסה אבו מרזוק, והנסיך הירדני חסן בן-טלאל.

מוטיבציה והתמדה – לימודים תוך כדי עבודה עיתונאית

כמי שעלתה מרוסיה בתחילת שנות ה-90, סבטלובה מתדהרת ברזומה אקדמי שמעיד על מוטיבציה והתמדה. היא בעלת תואר ראשון ושני בתקשורת, לימודי אסלאם והמזרח התיכון מהאוניברסיטה הערבית בירושלים. את התזה "טלאיסלאמיזם: המקרה של עמרו חאלד" שלה שעסקה בדרשנים איסלאמיים מודרניים במצרים כתבה תחת הנחייתו של פרופ' עמנואל סיון. כיום היא דוקטורנטית בנושא יחסה של התקשורת המצרית לישראל בשנים 1979-2011.

כמי ששולטת בארבע שפות: עברית, ערבית, רוסית ואנגלית, סבטלובה מרבה להתראיין לתקשורת בכל אחת משפות אלו. פרסומיה בפייסבוק כתובים לרוב בשתיים עד ארבע שפות. סבטלובה פרסמה מאמרים רבים בענייני מזה"ת בג'רוזלם פוסט, ג'רוזלם ריפורט, אל-מוניטור,  BBC RUSSIAN ועוד כלי תקשורת בשפות שונות.

על עקבים במזרח התיכון, מאת קסניה סבטלובה. קרדיט: אתר "עברית".

ואם לא די בכך, סבטלובה עמיתת מחקר בכירה ב"מכון למדיניות ואסטרטגיה" במרכז הבינתחומי בהרצליה. לאחרונה הוציאה לאור ספר "על עקבים במזרח התיכון". בראיון לרגל הוצאתו לאור אמרה:

"הספר הזה מגולל את סיפורו של המזה״ת המשתנה ב-20 שנים האחרונות, דרך כל הצמתים החשובים של העידן שיצא לי להיות בהם ולסקר אותם בעצמי…. הספר הזה נולד מתוך סקרנות ואהבה גדולה ביחס למזרח התיכון וכולי תקווה שהוא יעורר עניין אצל כל מי שרוצה לדעת קצת יותר על מה שקורה שם אצל השכנים מעבר לגבול."

סבטלובה על הסכם הנורמליזציה עם מדינות המפרץ

בראיון ל"גם כן תרבות" (13.12) סבטלובה שיבחה את הסכם הנורמליזציה של ישראל עם מדינות המפרץ. היא רואה בו גשר כלכלי חשוב ביותר ואפשרות לפתח קשרי מסחר בין מדינות וגם בין עסקים פרטיים. היא מדגישה שאכן אפשר לבלות שם עד כדי טירוף חושים, אבל, וזה אבל גדול – "יש שם בעיה גדולה בתחום של זכויות האדם":

"איחוד האמירויות לא נודעת בזכויות האדם שלה. יש לזכור שהשלום אולי נובע מסיבות כלכליות ואינטרסים. מצד שני אנחנו צריכים לדאוג למדינה שלנו. התפקיד שלנו הוא לא לחנך את המדינות הזרות, אלא לשמור על המדינה שלנו, להיות מודעים לזה".

לכן היא ממליצה להזמין את התיירים ל"חצר האחורית" של אבו דאבי, "למען יראו מה קורה שם ויידעו שהאנשים שם הם קשי יום". פרט לכך, היא ממליצה מאוד ליידע את התיירים לגבי החוק והסדר באבו דאבי. שכן, מי שעובר עבירה שם צפוי לשבת בכלא גם 25 שנים. שכן "במדינות המפרץ רק בן אדם אחד קובע ומחליט עבור כולם." לאחר שנגעה בנושא הבוער בעצמותיה, זכויות האדם באזורנו –  היא נכנסת לעובי הקורה של הנושא, כשהיא מציינת את המצב במצרים, ומלינה על כך שאין התייחסות עולמית ומקומית מספקת לבעייה זו.  

סבטלובה – על המצב הביטחוני במזרח התיכון

כעמיתת מחקר בכירה במכון למדיניות ואסטרטגיה בבינתחומי, יש לה דעה מגובשת ועצמאית לגבי המצב הביטחוני במזרח התיכון. אחד הנושאים החמים שהיא מתייחסת אליהם הוא הסיכוי שאבו דאבי יחברו למדינות שמתנגדות לאיראן. בעניין זה היא "בטוחה שאין סיכוי":

"במאמרי בניוזוויק כתבתי על הסכם הנורמליזציה עם אבו דאבי ועל הסכסוך המתמשך עם הפלסטינים. ההסכם עם איחוד הנסיכויות חשוב מאוד, מדובר בציון דרך משמעותי ביחסים בין ישראל לאזור. אך מי שחושב שהבעיות שלנו עם איראן או עם הפלסטינים ייפתרו מעצמן רק בגלל שמטוס ישראלי טס בשמי אבו דאבי, שיחשוב שוב. אבו דאבי מנרמלים יחסים עם ישראל, אך גם מהדקים יחסים עם איראן, ואם יקבלו את F-35 (קרוב לודאי שיקבלו), הסיכוי לכך שהמטוסים הללו יופנו נגד הרפובליקה האיראנית – אפסי".

ולגבי הסכסוך עם עזה ורמאללה – "גם הסכסוך עם עזה ורמאללה לא הולך לשום מקום – השדות הבוערים והפיגועים בערים שלנו הם תזכורת יום-יומית לכך. אז במקום לנוח על זרי דפנה, כדאי שישראל תדע לעבוד עם השותפים החדשים על מנת ליצור כאן שלום בר-קיימא שיספק לתושבי ישראל ביטחון, שקט ושלום".

אחתום את הרשימה בציטוט מתוך מאמר של סבטלובה שהתפרסם במגזין "ליברל" (דצמבר 2020), "עשור לאביב הערבי: מה למדנו?" –

"סיפור עלייתו ונפילתו של האביב הערבי חשוב ומשמעותי גם עבור ישראל… הנרטיב של "אוטוקרטיה או כאוס", נמצא בתנופה אדירה כיום […] לא רק במזרח התיכון יודעים המשטרים להפעיל מניפולציות פוליטיות ורגשיות על מנת לגרום לציבור להאמין שהוא בוחר בסדר או בכאוס. ראו, הוזהרתם."

לסיכום – סבטלובה פעילה בשטח, פעילה במחקר, מפרסמת ומתראיינת: עקבו אחריה בפייסבוק והאזינו לראיון שהעניקה לאלוף (מיל.) עמוס גלעד לכבוד צאת ספרה החדש, "על עקבים במזרח התיכון".

תקוותי היא שסבטלובה תחזור לכהן כחברת כנסת. עם רזומה כמו זה שלה, ולאור העובדה שהיא לא טירונית פוליטית, כנסת ישראל תזדקק לה במיוחד בעת הזו.