קטגוריה: תרבות

מעשה תרבותי-היסטורי: הקמת ארכיון התנחלויות

ככל שנחשפים מסמכים ומתגלה מידע הקשור להתנחלויות והקמתן, מתעורר הצורך לבדוק האם המניע להקמת הפרויקט הוא פוליטי, או שמדובר בעבודה ארכיונית א-פוליטית?  

התנחלות בשומרון (שא-נור) 1978. קרדיט: ויקיפדיה

מעשה תרבותי-היסטורי: מיליוני עמודים שרובם המכריע מעולם לא נחשפו לעיון הציבור, ייחשפו באמצעות ארכיון המיועד להתמקד בהתנחלויות. הארכיון ייפתח בקרוב בניו יורק. הסיבה לכך למיקומו דווקא בניו יורק מעניינת; אבל מעניינת עוד יותר העובדה שהוגשו בג"צים, ורבים כאלו עוד יוגשו, עקב התעקשות המדינה שלא לחשוף מסמכים.

דר יעקב לזוביץ', גנז המדינה בשנים 2011-2018, מדווח בראיון מיוחד ל"כאן תרבות" (30.8.2022) על הקמת ארכיון יחיד מסוגו המוקדש כולו למפעל ההתנחלויות. הוא גם מי שטורח על הקמת הארכיון. העבודה לקראת איסוף חומרים על ההיסטוריה של הקמת התנחלויות בישראל החלה לפני ארבע שנים ב- 2018, כאשר לזוביץ' פרש מעבודתו: "אין זה סוד שארכיון המדינה מכיל כמויות אדירות של חומרים מעניינים וחשובים על מגוון נושאים", אמר בראיון והדגיש, "הבעיה היא שחלקם עולים תדיר בשיח הציבורי ונדונים כל הזמן. כל זה במצב שבו, פעמים רבות חסר מידע מהימן, מכיוון שהחומר של הממשל סגור." מה שדחף את לזוביץ' להקים את הפרויקט היא, לדבריו, "שאלה שצריכה להטריד את כולנו: מה חלקו של הממשל במפעל ההתנחלויות?"

הקמת ארכיון בסדר גודל עצום כרוכה קודם כל בשאלת של תקציב. לזוביץ' והצוות שאיתו תרו אחר מכונים מוכרים בעלי מוניטין  כולל מכוני מחקר בישראל, ושאל אם הם מוכנים להשתתף בפרויקט. התשובה הרשמית שהתקבלה הייתה בדרכך כלל שלילית בנימוק של בעיות תקציב. למעשה, כולם הסכימו שהפרויקט חשוב, אבל אפשר היה לחוש בחוסר נכונות להיות מעורבים במה שעשוי להתגלות לבסוף כ"חומר נפץ". מרכז טאוב היה היחיד שהקצה סכומים מתאימים מבלי להיכנס לעובי הקורה של אופי המסמכים. עד היום נסרקו מיליון ורבע מסמכים שיועברו למרכז טאוב לחקר ישראל, באוניברסיטת ניו יורק. זאת תהיה העברה דיגיטלית ללא תצוגה פיזית.

הקשיים שבדרך והממצאים המעניינים הראשונים

הקמת הארכיון נתקלת תדיר בקשיים לא מעטים, לדוגמה, האטה בקצב ההתקדמות הרצוי עקב "גרירת רגליים", כאשר מוגשת בקשה לפתוח חומרים לעיון הציבור. התנהלות של גרירת רגליים אפיינה בראש ובראשונה את ארכיון המדינה וארכיון צה"ל. לזוביץ' נזכר באחד המסמכים שהגיע לידיו, שהיווה עבורו טריגר להירתם לעבודה המפרכת של הקמת הפרויקט. מסמך שמשך את תשומת ליבו וגרם לו לומר – רגע, זה מסמך שחייבים לפרסם. המסמך נמצא בתיק מתקופת שלטון מפלגת העבודה, כאשר ראש הממשלה היה אהוד ברק (סוף שנות התשעים). ברק היה ידוע כמי שתמך בתהליך שלום עם הפלסטינים, שמן הסתם עלול היה לפגוע במפעל ההתנחלויות. המסמך היה של משרד השיכון. תוך כדי מהלכיו של ברק, משרד השיכון עסק בתכנון ארוך-טווח של גוש-עציון, כאילו כלום לא קורה. זאת דוגמה אחת לאי דיוקים בדעה הרווחת שלפיה, מפעל ההתנחלויות היה יוזמה של הימין הישראלי. עיון נוסף במסמכים מראה שבעצם, המפא"יניקים היו הראשונים שעסקו בכך. תגלית זו עולה מדיונים נוקבים בישיבות ממשלה, שהתיעוד שלהם היה סגור עד לאחרונה. הדיונים התקיימו החל מסוף שנות ה- 60 ותחילת שנות ה-70, ועסקו בהקמת התנחלויות בבקעת הירדן, בסיני, בגוש עציון ובחברון. כעת מתברר שגם בשנות ה- 90 הייתה תוכנית להקמת התנחלויות. 

ככל שנחשפים מסמכים ומתגלה מידע הקשור להתנחלויות והקמתן, מתעורר הצורך לבדוק האם המניע להקמת הפרויקט הוא פוליטי, או שמדובר בעבודה ארכיונית א-פוליטית?  

לזוביץ' מבהיר מעל לכל ספק שהקמת הארכיון נובעת ממניע א-פוליטי. זו עבודה ארכיונאית לכל דבר. הארכיונאי לוחץ על רשויות המדינה לפתוח תיקים, "והכל למען המחקר, בלי אג'נדה פוליטית".

לעתים נדרשת התערבות בג"ץ, וכאן מתעוררת עוד שאלה: האם בג"ץ מוכן לנקוט עמדה? בדרך כלל, אם ארכיונים מסרבים לפתוח מסמכים בזמן, ויש "גרירת רגליים", החוקרים פוחדים להתעמת עם הפקידים, שלא יצא שכרם בהפסדם. לכאן שייכת השאלה לגבי מידת מעורבותו של בג"ץ בויכוח ביניהם. לאחרונה (2/2022) פנה לזוביץ' לבג"ץ בעניין פתיחת חומרים שבארכיון המדינה לעיון. בג"ץ לא היה מוכן להתערב. הוא מעולם לא נקט עמדה במה שנוגע להתנחלויות. למעשה, בג"ץ נמנע מכך. יחד עם זאת, בג"ץ נקט עמדה בנוגע לפעילות הצנזורה הצבאית בארכיון המדינה.

המסמכים שהארכיונים השונים לא מוכנים לשחרר בזמן לטובת הפרויקט הם בעיקר החלטות המתקבלות בישיבות ממשלה. זאת למרות שעל-פי חוק ישיבות ממשלה חייבות להיפתח לעיון הציבור אחרי 30 שנה. בפועל, ישיבות ממשלה פתוחות לעיון כיום רק עד 1978. הבקשות של לזוביץ' נתקלות בסירובים ותירוצים שונים, במיוחד של ארכיון צה"ל. הארכיון נוקט עיכוב יזום מתוך הבנה שככל שהשירות לציבור יהיה יעיל יותר, כמות הפניות תגדל בהתאם והארכיון יתרשל במילוי משימותיו השוטפות.

לסיום, ממה שהושג עד כה לזוביץ' מתרשם מתמונה אחת מעניינת במיוחד. מבלי לברר מה האג'נדה הפוליטית של כל פקיד ופקיד בבירוקרטיה הישראלית, נבירה בחומר הבהירה לו שלא השרים, אלא דווקא הפקידוּת הישראלית היא זו שנתנה תמיד כתף לכל מהלך שקשור למפעל ההתנחלויות. למעשה, הפקידוּת נוהגת כך עשרות שנים. היא מנתבת ומזרזת כל עניין שרלבנטי להתנחלויות. לזוביץ' הופתע מכיוון שממצא זה מנוגד לכל מה שסברו עד אז: "לפני שהתחלתי בפרויקט הנחתי שאמצא חבורה קטנה אך נחושה, חבורה חיצונית (מתנחלים) שיודעת לתפעל את המערכת כדי להשיג את מה שהם רוצים. זה מה שחשבתי שאמצא. אבל ככל שאני נובר בחומר, אני רואה שלא כך היה. הפקידוּת העניקה עדיפות למשימות הקשורות בהתנחלויות. הלחץ מבחוץ היה קיים. אבל הפעילות סביב ההתנחלויות לא התחילה שם."

—————-

* להלן הריאיון המלא ב"כאן תרבות" (30 אוגוסט 2022)

** עובדי גנזך המדינה עוסקים מאז הקמת המדינה בזיהוי התיעוד שבמוסדות המדינה ובהבאתו לארכיון, בסידורו, בשימורו ובהעמדתו לרשות הציבור. סריקה מואצת של המסמכים החלה ב- 2015, וב- 2016 הוקם אתר אינטרנט חדש אשר מאפשר לחפש ולצפות בתיקים ומסמכים. הדיגיטציה של התיקים הביאה לשימוש מוגבר בארכיון. בספטמבר 2020, הודיע ארכיון המדינה שהוא מתכנן לפרסם מאות מיליוני מסמכים בעזרת בינה מלאכותית. הטכנולוגיה נועדה לאתר מידע מסווג, ותאפשר לארכיון לעבור על מסמכים במהירות שהייתה דורשת אלפי שנות עבודה. המידע יועבר למומחים שיקבעו אם ניתן לפרסמו. (ראו: ויקיפדיה, ארכיון המדינה).

טכניקה של כתיבת רבי מכר

עשיתי לי הרגל לקרא גם את המובאות. מיטיבי לכת אף יוכלו להיווכח עד כמה הן מכוונות את העלילה מלמעלה. אם כי אפשר לדלג על כך ועדיין ליהנות מהספר.

במהלך קריאת "מחול הסוסים" מאת מויס (2021), אי אפשר היה שלא לשים לב למובאה שבראש כל פרק, הלקוחה מתוך "גידול ואימון סוסים" ספר עתיק, מאת קסנופון (400 לפנה"ס), (ראו גם "סוסים במלחמה", ויקיפדיה). גם ב"מתנת כוכבים", מאת מויס (2020) מצאתי אותה טכניקה.

מעוף הדימיון. צילום יוסי זמיר. קרדיט אתר IAS

התרשמתי במיוחד מ"מחול הסוסים" (רומן), ו"מתנת כוכבים" (רומן היסטורי), שניהם מאת ג'וגו' מויס מחברת רבי מכר. מצאתי גם מכנה משותף ביניהם – כל פרק בספר פותח במובאה מספר אחר.

האם המובאה מעידה על מה שמצית את דמיונה של מויס? אינני בטוחה. אם אומר שכן, הרי שללתי ממויס את כישרונה הספרותי ומעוף דמיונה החופשי. אבל אפשר להתווכח על כך.

מחול הסוסים

כמה מילים על קסנופון. קסנופון נולד באתונה סביב  שנת 430 לפני הספירה באתונה. הוא היה ממקורביו של הפילוסוף הידוע סוקרטס. בשנת 401 לפני הספירה הוא השתתף ב"מסע הרבבה" כקצין פרשים ומצביא אתונאי. את שנותיו האחרונות בילה כסינופון בעיר הולדתו, והחל לכתוב. את רשמיו מהקרב המכריע בין צבא כורש לצבא מלך פרס, שבו השתתף, ותבוסת היוונים, הוא תעד בספר "מסע הרבבה". לאחר התבוסה היו היונים על סף ייאוש, אבל חיש קל הם התעשתו. היוונים מנו עתה כעשרת אלפים (רבבה) חיילים. הם התקדמו צפונה לאורך החידקל, תוך לחימה בלתי פוסקת בצבא הפרסי. לאחר מספר ימים נוספים הגיעו היונים אל המושבה היונית העיר טרבזון בתורכיה של ימנו לחופי הים השחור. שלושה חודשים וחצי של דם יזע ודמעות באו לקיצם. כח מיומן בן 10000 איש בלבד (לעומת עתודות כח האדם האדירות של האימפריה הפרסית), הצליח לשוטט בלב האימפריה הפרסית, מבלי שמישהו הצליח לעצור אותו.

כשהצליח וחזר, קסנופון, לא נתקבל במאור פנים באתונה מולדתו. היכן נתקבל בברכה? אצל אויבתה של אתונה הלוא היא ספרטה. הוא אף קיבל מהספרטנים נחלה.

ב"גידול ואימון סוסים", קסנופון מסביר, למשל, איך לעזור לסוס לשלוט באינסטינקט של בריחה מתוך פחד : "הואיל ובטבע, הסוס הוא חיה אוכלת עשב, וחיות אוכלות עשב הן חיות נטרפות, הסוס פחדן ונבהלן מטבעו, ויש לו אינסטינקט של בריחה מהטורף. אם למשל סוס פוחד מעצם חשוד כל שהוא, יש לקרבו אל העצם בעדינות ובסבלנות. אם הוא נסוג, אפשר להמריצו ולדרבנו בתוקף. אך כשהוא מתגבר ומתקרב בעדינות לחפץ המפחיד יש לעודדו בליטוף ובנועם ללא לחץ פיסי. אם נאלץ אותו במכות ואלימות להתקרב לדבר שהוא פוחד ממנו, הוא יקשור זאת למכות ולאלימות ועלול לסרב ולהימנע מלעבור אותו".

כאן צריך לציין שג'וג'ו מויס החלה לרכוב על סוסים מגיל מאוד צעיר. בשני הספרים גם יחד – "מחול הסוסים" ו"מתנת כוכבים", שידובר בו בהמשך, היא מציבה דמות ראשית המיומנת ברכיבה על סוסים מגיל צעיר. ובכך תמו קווי הדמיון בין שני הספרים.

מתנת כוכבים

גם ב"מתנת כוכבים" מרובות המובאות ממבחר הספרות הקלאסית ומתוך מאמרים. העלילה מתפתחת לקראת השיא, לא לפני שלקורא מוגשים כמה קדימונים בראש כל פרק: מובאות הלקוחות ממיטב הספרות הקלאסית העולמית. עשיתי לי הרגל לקרא גם את המובאות. מטיבי לכת אף יוכלו להיווכח עד כמה הן מכוונות את העלילה מלמעלה. אפ כי אפשר לדלג על כך ועדיין ליהנות מהספר.

הנה מבחר דוגמאות להמחשה: מובאה מתוך, "נשים קטנות", מאת לואיזה מיי אלקוט, "ויותר מכול מרחבי הספרים, שבהם יכלה לשוטט כאוות נפשה, כל אלה הפכו את הספרייה לן עדן עלי אדמות בעיניה". מובאה נוספת מ"נשים קטנות": "אומרים שהנישואים מקצצים את הזכויות ומכפילים את המטלות".

מובאה מתוך "הסייח השחור", מאת אנה סואל: "אין דת ללא אהבה. אנשים יכולים לפטפט ככל העולה על ליבם בענייני דת, אך אם אין הדת מלמדת אותם להיות טובים ונדיבים ביחסם לבני האדם ולבעלי חיים, אז מדובר רק בהעמדת פנים – העמדת פנים ותו לא".

מובאה מתוך "בבוא מותי" מאת וילאם פוקנר, "זאת הבעיה בארץ הזאת, הכל, מזג האוויר, הכול, נמשך יותר מדי זמן. כמו הנהרות שלנו, ככה גם הארץ שלנו: עכורה, איטית, אלימה; מעצבת ויוצרת את החיים של הבן אדם כדמותה הקשוחה והזועפת."

לקראת סוף הרומן, "מתנת כוכבים", מובאה מתוך "טס לבית דרברוויל" מאת תומאס הארדי, (תורגם לעברית ב 1984. מי זוכר?), "אמרת שהכוכבים הם עולמות, טס?" – "כן". "כולם כמו העולם שלנו?" – "איני יודעת; אבל סבורתני שכן. יש שהם נראים כמו התפוחים על העץ שלנו. רובם מצוינים וחזקים – קצתם כמושים". "ומה הוא הכוכב שאנו יושבים עליו – מצויין או כמוש?" – "כמוש".

ויש מובאה גם מתוך "ענוג הוא הלילה" מאת פ' סקוט פיצג'רלד, "אני לא מבקשת ממך לאהוב אותי כך תמיד, אבל אני מבקשת ממך לזכור. אי-שם בתוך תוכי יהיה תמיד האדם שאני הלילה".

את "חלף עם הרוח", מאת מרגרט מיטשל, כולנו זוכרים. הנה מובאה הלקוחה מתוכו, "אהבתי משהו בדוי, משהו מת. בדיתי דמות והתאהבתי בה. וכשבא אשלי רכוב על סוסו, יפה תואר כל כך, שונה כל כך מכל הבחורים, העטיתי עליו את הדמות, בין אם הלמה אותו ובין אם לאו. ומיאנתי לעמוד על טבעו האמיתי. הוספתי לאהוב את הדמות הנאה – ולא אותו עצמו".

מובאה האחרונה לקוחה מתוך הספרות הקלאסית, "זיכרונות מאפריקה", מאת קארן בליקסן (שם עט: איסק דינסן), "באוויר הפסגות הזה נשמע בקלות, שואף לתוכך שמחת-לב וביטחון מחיה. כאן, ברמות, היית מתעורר בבוקר ואומר בלבך: כאן אני וכך ראוי לי."

טכניקה, אולי אינה המילה המתאימה או הנכונה לכל מה שנכתב כאן. לי כקוראת, ברור שהמובאה בראש כל פרק הוא רעיון שג'וג'ו מויס הגתה במהלך הכתיבה, מתוך אסוציאציה עם הכותרים הרבים שקראה, וכמי שספרות הרומן היא לחם חוקה.

ג'ון לה קארה שומר אמונים

ג'ון לה קארה. קרדיט: ויקיפדיה באנגלית

כתיבתו של לה קארה מוקפדת, ולרוב היא מעוררת תחושה שהוא יודע היטב על מה הוא מדבר. העלילה בספרי הריגול שלו מורכבת ודורשת מהקורא תשומת לב וריכוז מקסימליים

*****

"קראתי את הספר, והמבוכה העמיקה. הוא היה טוב להחריד… הוא היה מלוטש יותר מן הרגיל ,יחסית לכתב יד שעדיין לא עבר הגהה," כותב ניק קורנוול, בנו של ג'ון לה קארה בפרק אחרית דבר ב"שומר אמונים", ושואל: "מה הרתיע את אבי, מדוע לא פרסם את הספר?"

"האם במצב הנוכחי המשימה שווה את המחיר?" סימן שאלה גדול זה הטריד את ג'ון לה קארה, סופר הריגול מספר אחד, ובשל כך המתין כעשר שנים לפני שהיה שלם מבחינה מצפונית עם פרסום רומן הריגול, "שומר אמונים". וגם זה לא קרה; לה קארה מת ב-2020 (בגיל 89), בטרם פרסם את הספר. בעודו בחיים השביע את בנו ניק קורנוול, סופר בזכות עצמו, שכל רומן שהשלים והותיר אחריו, יובא לדפוס לאחר מותו, אם לדעת הבן הוא ראוי לפרסום.  

לפני כשישים שנה דיוויד ג'ון מור קורנוול, קצין צעיר בשירות החשאי הבריטי (6MI), פרסם את הרומן הראשון שלו. מפקדיו בשירות החשאי מנעו את פרסום הרומן בשמו שלו, והוא נאלץ לפרסם בשם העט שבחר לצורך פרסום ספריו: לה קארה. אחרי שפרסם שני ספרים נוספים , הקריירה שלו נסקה עם פרסום "המרגל שחזר מן הכפור", שהיה לרב מכר עולמי. האנקדוטה אומרת שהטיוטה לספר הושלמה תוך חמישה שבועות בלבד. רומן ריגל זה עיצב מחדש את הז'אנר. לפי התחזיות, לה קארה אמור היה לפרוש בשיא – לאחר שהשלים את טרילוגיית קארלה (1979). כבר אז הוא נחשב לאחד מגדולי סופרי הריגול של בריטניה, ואחרי "מרגל מושלם" (1986), לה קארה נחשב לאחד הסופרים הטובים ביותר מאז מלחמת העולם השנייה.

כתיבתו של לה קארה מוקפדת, ולרוב היא מעוררת תחושה שהוא יודע היטב על מה הוא מדבר. העלילה בספרי הריגול שלו מורכבת ודורשת מהקורא תשומת לב וריכוז מקסימליים. לזכותו ייאמר שהוא גם פיתח מילון מונחי ריגול צבעוני משלו. קוראים ומבקרי ספרות טוענים שלה קארה "התעלה על הז'אנר", ויש הטוענים שהוא העלה את רמת הז'אנר, בהשוואה לגרהאם גרין הגדול, שלא ממש לקח ברצינות את רומן הריגול שלו, ותייג אותו כרומן "בידורי". ובניגוד אליו, לה קארה השתדל להתאים את יצירותיו לשאיפותיו וליצור עבור העולם הזה עלילה "מתוך היכרות עם העולם הסודי".

שומר אמונים, ג'ון לה קארה, מאנגלית: אמיר צוקרמן. כנרת זמורה – מוציאים לאור, 2022, 192 עמודים.

"שומר אמונים", הוא הרומן ה-26 השלם האחרון, כנראה, של לה קארה. הרומן מפגיש את הקורא עם צעיר בשם ג'וליאן לונדסלי, שבגיל 33 פרש ממרוץ העכברים בסיטי של לונדון, כשהוא מעדיף לפתוח חנות ספרים בעיירת חוף קטנה במזרח אנגליה: "זנחתי את זוהרו המנצנץ של הזהב והעדפתי את ריח הנייר הישן", הוא מצהיר, "את הפורשה שלי החלפתי בלנד קרוזר". ימים אחדים לאחר שפתח את חנותו, נכנס אליה אדם זר לא כדי לקנות ספרים אלא לצורך התיידדות. הוא נראה מוזר עם כובע הומבורג ומטרייה מסולסלת והציג עצמו בסגנון מתהדר, "אני בן כלאיים בריטי, יצאתי לגמלאות, אני אקדמאי לשעבר חסר כל ערך, מבצע עבודות מזדמנות". הזר מצא את הרגע הנכון לדחוק בג'וליאן לפתוח אגף נוסף בחנותו – שייקרא "הרפובליקה של הספרות". האגף הנפרד יציע רק קלאסיקות והגיגיהם של הסופרים הגדולים, דוגמת "טבעות שבתאי" מאת וו.ג. זבאלד, הקרוב לליבו. חלפו דקות ארוכות עד שהזר מצא לנכון להזדהות בשם אדוארד אבון, שעד מהרה הוא מתגלה כמהגר פולני וסוכן בדימוס של ה- MI6, שירות הביון החשאי הבריטי. ואז אדוארד חושף בפני ג'וליאן כי עוד כתלמיד בית ספר הכיר את אביו של ג'וליאן, כמי ש"ניהל חיי מין שוקקים, שקע בחובות וסיפר על עצמו דברים ש'לא תמיד עמדו במבחן הדיוק'". מדוע ג'וליאן לא בדק מיד האם דבריו של אדוארד "עומדים במבחן הדיוק"?

ערב אחד אדוארד מזמן את ג'וליאן לביתו לארוחה חגיגית. הוא מקבל את פני ג'וליאן כשהוא לבוש ג'קט מהודר בצבע חום ונועל נעלי ערב תואמות מעוטרות זהב. "ג'וליאן, בחורי היקר!" הוא קורא בהתלהבות, "איזה עונג מושלם." כמו כל סוכן ביון טוב, אדוארד מיומן בשינוי תדמית. לימים ג'וליאן ייזכר במילים של אדוארד, "אני הרבה אנשים". בשלב זה הוא מוקסם מזהויותיו של אדוארד ו"לא יכול היה שלא לתהות כמה מזה הוא משחק, וכמה מזה הוא האיש האמיתי". כך גורם לה קארה, לקורא לצפות להפתעות, ולעולם לא להיות בטוח שהאמת כולה כבר נחשפה בפניו.

בינתיים, אדוארד נחקר על ידי ראש שירותי הביטחון, סטיוארט פרוקטור, שזכה לתואר "הכלב המרחרח הראשי שלנו". משפחת פרוקטור נמנית על המעמד הגבוה האפוף קדושה שמקורה בשירותים החשאיים של הממלכה. פרוקטור חושד בכל מי, שבדומה לאדוארד, מפתח בקרבו "תשוקה טוטלית"; ומבחינתו כל מי שמפגין מחויבות מוחלטת לכל דבר מהווה איום ביטחוני חמור. לא עובר זמן ופרוקטור מוצא עצמו במסלול התנגשות עם אדוארד, בעוד שג'וליאן נגרר באל כורחו ליריבות בין שני רבי מרגלים חכמים.

עולמו של לה קארה

חשוב להבין את עולמו של לה קארה. כאיש ביון לשעבר, אין אצלו מקום לשאלה "האם התכסיסים הערמומיים של שירותי הביון יצליחו; השאלה החשובה היא האם הם שווים את המאמץ?". בביקור שערך אצל הממונים לשעבר על אדוארד, ג'ואן ופיליפ, שזה מכבר יצאו לגמלאות ובעבר נחשבו לזוג הזהב של MI6 , הוא מגלה ששני המרגלים הזקנים, אנשים הגונים, קולטים באחרית ימיהם שמפעל חייהם לא השיג בעצם דבר: "לא עשינו הרבה כדי לשנות את מהלך ההיסטוריה האנושית, נכון?" אומר פיליפ לפרוקטור בצער. "בינינו, כמרגל זקן אחד למשנהו, אני חושב שהייתי מביא יותר תועלת בניהול מועדון בנים." המחשבה שצעד קטן בלבד מפריד בין חיים חסרי תוחלת לחיים אפקטיביים, מעיקה גם על לה קארה.

הפיצוץ הגדול – הסיומת בספריו לה קארה

ב"שומר אמונים" העלילה מתפתחת בקצב איטי עד לפיצוץ האחרון ומותירה את הקורא עם תחושה גדולה של מורת רוח, יותר מאשר תחושת ניצחון. הסיומת, בעיני לה קארה, היא העיתוי להתחשבנות. אלא שספר זה מפתיע בסיומת שלו, השונה מסגנונו הספרותי המוכר.

לסיכום צריך לציין שכתיבת "שומר אמונים" (במקור: Silverview) החלה והסתיימה כעשור לפני שהספר הוגש לראשונה למו"ל. לה קארה הניח אותו בצד כדי לכתוב את הממואר, "מנהרת היונים". בנו, ניק קורנוול, הוסיף "אחרית דבר" ל"שומר אמונים", וסימן לו למטרה להסביר מדוע התעכב פרסומו. בחרתי לצטט פסקה מתוך הדברים הנאמרים באחרית דבר. הפסקה משקפת את התלבטותו המעמיקה של קורנוול בשאלה זו, ומסקנה:

אני חושב שהוא כתב ספר נהדר, אבל כשהביט בו, הוא נראה לו קרוב מדי לגרעין האמת שאינה נוחה לאיש, וככל שעבד עליו יותר, ככל שעידֵן זאת יותר, כן נעשה הדבר פשוט ומחוּור יותר — והנה אנחנו כאן." ובהמשך, "שומר אמונים" עושה משהו ששום רומן אחר של לה קארה אינו עושה. הוא מציג שירות מרוסק: רוחש סיעות פוליטיות משלו, לא תמיד מכיר טובה לאלה שעליו להוקיר, לא תמיד יעיל מאוד או ערני מאוד, ובסופו של דבר לא בטוח שיש ביכולתו להצדיק את עצמו, לא עודהמרגלים של בריטניה … כבר איבדו את הוודאות בנוגע למשמעות הארץ, …האנושיות של השירות היא שאינה כשירה למשימה – והיא שמתחילה לשאול האם המשימה שווה את המחיר?… אני חושב שאבי לא ממש היה יכול להביא את עצמו לומר זאת בקול רם. [הדגשה שלי, ת.ה.]". (עמ' 191-192).

ראו גם, ביקורת על "שומר אמונים" מאת ג'וזף פיינדר, ניו יורק טיימס.

סיפור לליל הסדר

סיפורים הם חלק בלתי נפרד מחיינו. בליל הסדר, הסיפורים המלווים את קריאת ההגדה הם האטרקציה הגדולה ביותר. הם מרתקים את הקהל המסב אל שולחן החג. ערכם לא יסולא בפז.

******

אבי ז"ל נהג להתבונן בנו, שלושת ילדיו, שעה שהיה מתכונן לפתוח במצוות "מגיד" ולקרא את ההגדה של פסח. "מיד אספר את הסיפור שחיכיתם לו שנה שלמה, מאז הפסח שעבר", נהג לומר. הוא קרא את משפט הפתיחה וכמצופה ממנו, הציג בפנינו שאלה, "בחלק מההגדות של פסח כתוב 'הא לחמא עניא' ובאחרות כתוב 'כהא לחמא עניא'. מדוע ומה ההבדל?"

קרדיט: אוסף פרטי

מנהג עשה לו אבי להשתמש בהגדה לפסח שהסבא-רבא שלו, הרב מאיר מרקוס להמן,** ערך ופירש. בהגדה זו, לצד הכיתוב בעברית, היה עמוד המכיל הסבר בגרמנית לשורות ההגדה בתוספת סיפורים. סיפורים אלו תפסו חלק נכבד בחוויית ליל הסדר שלנו. זו הייתה מסורת ארוכת שנים במשפחתו של אבי. להמן היה רבה של הקהילה הניאו-אורתודכסית של מיינץ, גרמניה. הוא היה אדם בעל שכל חריף ויכולת נדירה לרתק את קהליו. הסיפורים בהגדה שערך, מלבד היותם מרתקים, לימדו את הדור הצעיר להעמיק לכוונת המכוון של ההגדה של פסח, לערכה החינוכי והרוחני.

לצד הפסוק "כהא לחמא עניא" הופיע ביאור המילים ותרגומם מארמית לגרמנית בתוספת סיפור: "משלו משל לאדם שחי חיי עוני ודחק. את כל החפצים שהיו בביתו מכר בכדי להאכיל את משפחתו לחם. גם ילדיו נלקחו אל הנושה שהפכם לעבדיו. והנה באחד הימים בא לבקרו ידיד נעוריו, אדם עשיר. ראה העשיר במו עיניו לאיזה שפל הגיע ידידו משכבר, וריחם עליו. הוא עשה מעשה ולקח אליו את ידידו העני ואת בני ביתו ואף מינה את העני להיות שומר אחוזותיו. כך החל עידן של חיי רווחה בבית משפחת האיש העני. ובכל שנה, ביום בו ידידו העשיר הרים את ידידו משפל המדרגה, נהג היה העני לשעבר ללבוש את בגדיו הבלויים מתקופת עוניו."

בשלב זה של הסיפור כבר הפלגנו בדמיוננו. ראינו בעיני רוחנו את העני לשעבר עוטה סמרטוטים על גופו, כזכר לתקופה שבה היה עני מרוד. אבי השתהה, והביט בנו בחיבה לפני שהמשיך בסיפור, "באותו יום היה העני לשעבר נוהג גם לחלק מתנות יקרות לבני משפחתו, ובכך להגדיל את השמחה ולהאדירה. השמחה והצהלה סביב ההפתעה, שהנהיג והקפיד לחזור עליה בכל שנה באותו תאריך זכור לטוב, נמשכה שנים רבות. זאת כל זמן שהעני ידע לכבד את מושיעו, ידידו העשיר. לימים הכעיס האיש את ידידו העשיר, והלה פיטר אותו ממשרתו כשומר האחוזות שלו. העשיר גירש אותו מביתו ולקח ממנו את כל עשרו שהעניק לו שנים רבות קודם לכן. בנוסף, הוא הלביש אותו שוב בבגדים הקרועים והבלויים שאותם לבש בימי עוניו." זכור לי היטב השקט ששרר סביב השולחן. היינו המומים, אבל לא חדלנו להרהר ולתהות כיצד ילדיו של האיש יעמדו במצב המשפיל, כיצד המשפחה תתמודד עם השינוי וגורלה המר. כעבור מספר דקות הפר אבי את הדממה והמשיך: "לרגע, משראו אותו ילדיו מגיע כשהוא לבוש בגדים קרועים, שמחו לקראתו. הרי בכל שנה היה אביהם נוהג ללבוש את בגדיו הבלויים ולהביא להם מתנות יקרות. גם הפעם חשבו שהגיע יום השנה שבו מתמלא הבית שמחה. אך אביהם דיבר אליהם בלב כבד ואמר: 'עד היום היה לבוש זה סמל וזיכרון לימי העוני. הפעם, אבוי, זו המציאות המרה. חזרנו למצבנו הקודם אנחנו מרוששים".

"זה המשל", אמר אבי ושאל, "ומהו הנמשל?" – תפקידנו היה להציג את הנמשל ולומר, "אלוהי ישראל הושיע את עמו והוציאו ממצרים. הוא הביא אותם לארץ-ישראל, הארץ הברוכה והמובטחת. לפיכך, פעם בשנה אנחנו אוכלים אוכל של עניים. ובמקום מעדנים ולחם ריחני, על השולחן מונחות לפנינו מצות יבשות, זכר לתקופת העבדות במצרים, סמל לעוני. באותם זמנים היה נהוג לומר, 'כהא לחמא עניא', כמו הלחם שהיה מנת חלקם של העבדים במצרים. אלא שברבות הימים הכעיס העם את אלוהי ישראל. אבותינו הוגלו מארצנו כעונש על שהמרנו את פי אלוהי ישראל. בגולה סבלנו עוני של ממש, חיינו חיי סבל ולכן הצבענו על המצות וחזרנו אל הפסוק, "הא לחמא עניא".

אבי נהג להוסיף ולשאול: "מי הוא העשיר?" ומיד השיב לשאלתו, "לא רודף הבצע, אשר כל תכליתו לצבור הון ולהשתמש בו למטרות עינוגים אישיים. מכיוון שהעינוגים ייהפכו לו לשגרה והרגשת העונג תפוג ברבות הימים. רק מי שמכריז, 'כל דכפין ייתי וייכול" ומשתמש בהון שהעניק לו האלוהים כדי להיטיב עם שכנו – הוא העשיר האמיתי. רק מי שנוהג כך, מתמלא סיפוק ואושר כל ימי חייו.

ליל הסדר מחזיר אותי בכל שנה לאווירה הקסומה של אותם ימים, כשבני משפחתי הסבו לשולחן ואנחנו, הילדים, גמאנו את דברי אבי, סיפוריו, וחכמת הסבא-רבא שלו, הרב להמן.

חג שמח !

** רשימת הפרסומים של הרב מאיר מרקוס להמן, ב"ספרייה הלאומית" בירושלים.

ארז ביטון, האופטימיסט הנצחי

ברשימה זאת אתמקד במשורר ארז ביטון וחתן פרס ישראל 2015 – האיש שקיבל על עצמו לתקן עוול היסטורי ולתת ייצוג הולם לתרבות ולהיסטוריה של יהדות המזרח וספרד. ביטון עמד בראש "ועדת ביטון להעצמת הזהות של יהדות ספרד והמזרח במערכת החינוך" שהוקמה ב- 2016 – ועדה שרוב המלצותיה לא יושמו.

*****

במעמד של חידון התנ"ך העולמי (12.5.2016) סיפר שר החינוך דאז, נפתלי בנט, על היוזמה ל"מהפכה" חינוכית, ולהעשרת חומרי הלימוד בבתי הספר במורשת יהדות ספרד והמזרח. השר הודיע על מינוי ועדה בראשות המשורר ארז ביטון. הגדרת תפקיד הועדה הייתה, לבחון אפשרויות "להעמיק ולהעצים תכנים לימודיים שעוסקים בהיסטוריה ובתרבות של הקהילות היהודיות במזרח, צפון אפריקה וספרד".

"ועדת ביטון" הקימה לה תת-ועדות בתחומים שונים, והמלצותיה, שהוגשו ב- 29 ביוני 2016, כללו שורה ארוכה של דרכים שנועדו לתקן עוול היסטורי ולתת ייצוג הולם לתרבות ולהיסטוריה של יהדות המזרח. לדוגמה, הוספת פרקים ל"עמוד האש", עיבוי לימודי האזרחות וההיסטוריה בבתי הספר והמלצה למסד משלחות תלמידים לספרד. כשבנט קיבל לידיו את דו"ח ועדת ביטון, הוא אמר: "אנחנו לא רוצים לגדל דור שמכיר רק חצי ממורשתו". ואכן, כל עוד היה שר החינוך הוא עשה צעדים למען מימוש ההמלצות.

המשורר ארז ביטון, חתן פרס ישראל לספרות ושירה 2015. קרדיט: ויקיפדיה

חזון ומציאות

מרגע שנפתלי בנט סיים את תפקידו כשר חינוך, הנושא קיבל עדיפות נמוכה. רוב ההמלצות נשארו עד היום על הנייר. (ההמלצות שלא בוצעו כתבה ב YNET 27/10/2021.)

מהדו"ח של חברי "האיחוד המסורתי" – ארגון הגג של הארגונים המסורתיים בישראל, ובהם "תור הזהב", תנועת "תיקון", "כולנא", "כל ישראל חברים", "שבת אנפלאגד" ואחרים – עולה כי כמעט אף המלצה לא יושמה. ועדת ביטון המליצה להקצות לנושא 250 מיליון שקלים בשנה. זה לא קרה. תוכנית הלימודים לחטיבת הביניים כלל לא עודכנה. ובתיכון, במקום תוכנית לימודים מקיפה, משרד החינוך הכניס שאלה אחת בבגרות בהיסטוריה על יהדות ארצות האיסלאם. נושא גירוש ספרד, למשל, נלמד באופן מצומצם ביותר, ולא מוזכרות הקהילות החדשות שהוקמו בעקבותיו ואין זכר לעושר התרבותי שגלה מאירופה לצפון אפריקה, איטליה והבלקן. גם בספרות המצב לא השתנה. היוצרים הנלמדים במסגרת לימודי החובה הם עדיין עגנון, טשרניחובסקי, ביאליק, רחל, וגם מולייר וברנרד שאו. יוצר מזרחי אין.

מנכ"לית משרד החינוך, דלית שטאובר, אומרת כי במסגרת הרפורמה המתוכננת בבחינות הבגרות משנת הלימודים הבאה, ילמדו בבתי הספר מקצוע חדש – מיומנויות לכתיבת עבודות. שטאובר הוסיפה בריאיון לקרן נויבך בכאן רשת ב כי ברפורמה, שצפויה להיות מוצגת בחודש הבא, לא ייפגעו שעות הלימוד במקצועות הרוח, אף שלא תהיה בהם בחינת בגרות חיצונית. (האזינו לראיון המלא עם שטאובר, 20.2.2022 בתוכניתה של קרן נויבך, רשת ב').

ארז ביטון – האופטימיסט הנצחי

שרת החינוך, יפעת שאשא-ביטון, התירה לפרסום (5.2.2022) נקודות עיקריות ברפורמה המוצעת על ידי משרד החינוך, שתקבל תוקף רשמי בחודש הבא (מרץ 2022). הרפורמה שעליה עמלו שרת החינוך ומאתיים מורים, מנהלים ואנשי אקדמיה תיכנס לתוקפה כבר בשנת הלימודים הבאה. המגמה היא ביטול בחינות הבגרות החיצוניות במקצועות הומניים (תנ"ך, ספרות, אזרחות והיסטוריה) וביסוס הציון במקצועות אלה על הערכה פנימית (מסביר פרופ' אבישלום וסטרייך). כתחליף לבחינה, התלמידים יכתבו "עבודת חקר בין-תחומית" בשניים מהמקצועות הללו. המוטיבציה לכך לא הוסתרה: לא עוד שינון, לא עוד למידה מסורתית, אלא "למידה משמעותית". מה זה אומר? למשל, במקום "להקיא חומר" (כהגדרה אפשרית למה שקורה בבחינה חיצונית רגילה, בה נדרשים התלמידים, לא עלינו, להפגין ידע), תלמידים ותלמידות יכתבו מעין עבודה סמינריונית שדורשת כלים מגוונים לניתוח והעמקה. וסטרייך מסכם: "הכרזה על למידה משמעותית ואפילו על "עבודה סמינריונית" לא יספיקו… חוששני שרפורמת משרד החינוך אינה מקרבת אותנו ליעד".

החידוש שמציעה הרפורמה, חיודש שאמור היה לזעזע את ארז ביטון – הוא שכבר בכיתה י"א יפסיקו ללמד את מקצועות הרוח לבחינות הבגרות, ויחלו במסע של כתיבת עבודה סמינריונית, עליה ייבחנו בבחינות הגמר הפנימיות". אבל ארז ביטון, כמו ארז ביטון הוא האופטימיסט הנצחי. הוא דווקא רואה ברעיון לנסות דרך חדשה בסגנון של הרפורמה המוצעת (2.2022) זיק של תקווה. להלן קטע מדו-שיח שהתנהל בין ארז ביטון (ב', להלן) וגואל פינטו (פ', להלן) ב"גם כן תרבות" (21.2.2022, כאן תרבות).

פ': אתה איש נחמד ואתה רואה את הצד היפה של החיים אבל למען האמת "מרחו" אותך עם הועדה.

ב': הייתה כוונה והיה רצון טוב. היה דרוש תקצוב של 250 מיליון שח לשנה. זה לא קרה. הם רצו לבצע את הרפורמה באמצעות המערכת הקיימת וזה לא היה נכון.

פ': האם דווקא עכשיו, התלמידים יבחרו/ או לא בנושאים החשובים, קרי, יהדות ספרד?

ב': עד היום אין לימוד חובה של סופרים או משוררים. וכאשר אין חובה, המורים הולכים לפי משאת ליבם. אבל אם תהיה התייחסות ספציפית מעתה והלאה בתחום ההיסטוריה של יהדות המזרח, הדברים ייראו אחרת.

פ': אתה אופטימי כהרגלך.

ב': צריך סבלנות, צריך לפשר, צריך להכשיר את המורים. לאורך השנים ניסינו להקנות יידע במקצועות הומאניים, באמצעות הבגרויות. כעת ננסה משהו אחר.

ולסיום הנה שיר בביצוע להקת פינק פלויד,

WE DON’T NEED NO EDUCATION

הערות:

*ארזן ביטון, פרטים ביוגרפיים (תקציר) – ביטון עלה לישראל מאלג'יריה והתגבר על טראומת ילדות – פציעה קשה שגרמה לאבדן הראייה וקטיעת יד שמאל בהיותו בן 10. ביטון מוכר לנו כמשורר ישראלי וחתן פרס ישראל לספרות ולשירה עברית 2015. הוא נחשב לאחד היוצרים הראשונים שייצגו את קולן של עדות המזרח.

*בחנו את עצמכם וילדיכם הבוגרים: מה ידוע לכם/לילדיכם על תופעת האנוסים בספרד, ועל רבנו גרשום?

כדאי לעיין בספר "משפחת ד'אגילאר" (מאת מ. להמן, 2016, עיבוד לעברית: ת. הכטר).

במאה ה-19 התקיים בגרמניה ובווינה זרם ספרותי-יהודי שהתמחה ב"ספרות עממית". אחד הספרים בנושא מתמקד בדיאגו ד'אגילאר כדוגמה לתופעת "האנוסים" בספרד. תופעה שהחלה בפרעות שנערכו ביהודי ספרד בשנת 1391, במהלכם התנצרו מרצון יהודים רבים כדי להציל את חייהם. המומרים היהודים נקראו "אנוסים", שהוא המונח המקובל לתיאור תופעה זאת לפחות בימי רבנו גרשום, מתוך רצון "למזער" את חטא המרת הדת ומתוך הבנת הסיבות שהובילו אליה. במשך שנים רבות חיו רבים מהאנוסים בספרד ובפורטוגל כיהודים בסתר, בחשש מתמיד מפני האינקוויזיציה. בשל האיסור לחזור ליהדות ועונש המוות שהוטל על מי שעשו זאת, נמלטו יהודים מומרים וצאצאיהם מחצי האי האיברי ומאימת האינקוויזיציה, כדי לשוב ליהדות. מאות אלפים מהם התיישבו באמסטרדם, ומיעוט בלונדון ובווינה.

חשוב לחזור לאור הזרקורים

אני מודה ומתוודה שרק הודות להאזנה לרדיו ("גם כן תרבות", כאן11, 24.11.21), נחשפתי בזמן אמת לחמשת הספרים שעלו לגמר בתחרות על פרס ספיר לספרות מטעם מפעל הפיס לשנת 2021. כקוראת אובססיבית, הייתי אמורה לגלות מזמן (במאי 2021) מיהם המועמדים לפרס ספיר ("הרשימה הארוכה") לעיין בספרים שזכו. להפתעתי, פרסום שמותיהם חלף מתחת לרדאר. מה שנחשב בעבר כמרכז הכובד של התרבות המקומית, כבר אינו במוקד. אור הזרקורים הוסט מעליו. הבשורה הטובה היא שיכול להיות אחרת, חשוב לחזור לאור הזרקורים, ועל כך בהמשך.

גם בספרייה העירונית לא ידעו

השבוע נכנסתי לספרייה העירונית כדי להחליף ספר. אני מבקרת בה בקביעות, משוחחת לעתים עם הספרניות ומתייעצת איתן. הפעם, לפני שיצאתי מהספרייה שאלתי מי לדעתן יהיה/תהיה הזוכה בפרס ספיר? הופתעתי מהתשובה המהוססת, שאחריה נשאלתי, "מי נכלל השנה ב'רשימה הקצרה?'". אני מקווה שזה מקרי בלבד, ושהאשם הוא במערכת ולא בספרייה. צריך לומר שבעבר, ההכרזה על רשימות המועמדים לפרס וההכרזה על הזוכה תפסה מקום ראשי בכל אמצעי התקשורת הציבוריים. כיום הידיעה מסתתרת בפינה נידחת הרבה אחרי החדשות היומיות העיקריות. ההרגשה היא שאין בכלל גאווה בספרות. בכל מקרה, לתומי ציפיתי שכמנויה בספרייה העירונית בעירי, אהיה מודעת לכל זה בזמן אמת. הרי תמיד נחמד להיות אחת הקוראות הראשונות של אחד הספרים [לפחות] המועמדים לפרס היוקרתי. מדוע נודע לי על המועמדים לפרס רק במקרה? כאן המקום להוסיף שמלבד פרס ספיר לספרות, מוענקים כיום בישראל פרסי ספרות ושירה נוספים:  פרס ישראלפרס ספירפרס ביאליק, פרס ברנשטיין, פרס עמיחי ,פרס ברנר, פרס רמת גן,  פרסי שר התרבות, ראש הממשלה ונשיא המדינה לספרות, פרס טשרניחובסקי, פרס לאה גולדברג, פרס א.מ.ת לספרות, פרס ניומן ועוד.

המקרה המדובר אינו ענייני הפרטי. זו עובדה מצערת ברמת הכלל, הציבור. בדיוק כפי שאנו יודעים מתי מתקיים שבוע הספר, כך אמורים אנו לקבל מידע על ספרי מקור ישראלים הראויים לפרס. ליתר דיוק, שטיפת מוח חייבת להיות כאן כדי שנמהר לחנות הספרים הקרובה או לספרייה שבה אנו מחליפים ספרים באופן קבוע, נדפדף ונזין את עינינו ב"נבחרים" הראויים לפרס. בעצם, על מה אני מדברת? הרי באנגלית יש ביטוי – follow the money  (לכו בעקבות הכסף). והמבין יבין. כנראה שיש הבדל בין שבוע הספר לפרס ספרות.

חבר השופטים הסביר, הקורונה אשמה

ומה באמת קרה? באתר של מפעל הפיס פורסם, "גיורא רום , יו"ר חבר השיפוט אמר כי: 'ועדת השיפוט הגיעה להסכמה לגבי תשעה (9) ספרים המתאימים ביותר לדעתה להיכלל ב'רשימה הארוכה' לפרס. יש לקחת בחשבון שהשנה, בשל הקורונה ראו אור פחות ספרים והוגשו כ- 30% פחות מועמדים לפרס"'.  

באדיבות: פרדס הוצאה לאור

רצוי להבהיר דבר אחד לפחות, על כל אחד מהספרים שעלו לגמר בתחרות על הפרס (5 ספרים), פורסם "נימוק השופטים" לבחירה. דוגמה אחת היא הנימוק לבחירת "תחנות ביניים" (2020), מאת בוריס זיידמן: "תחנות ביניים … ספרו החדש של בוריס זיידמן,  הוא ספר המפתיע את קוראיו ללא הרף בהמצאותיו הלשוניות, בתיאוריו הקרנבליים ובמבטו הייחודי על ההוויה הישראלית, על חברוּת, על נאמנות, על גבריות ועל  תעתועי הגעגוע לילדות … לשונו הייחודית של המספר היא הלחמה של העברית לרוסית ושל הרוסית לעברית ,"עברוסית" כהגדרתו … זיידמן בורא באמצעותה, ויחד אתה, עולם עשיר עד להתפקע … הוא כותב בשצף קצף, ברגישות הומניסטית בלתי מצויה ובמנעד רגשי  שאין דומה לו בספרות העברית: חיבור בין רגשות עזים לריחוק אירוני, בין הגזמה והליכה בגדולות לבין התעקשות על הגיון פשוט.".

קראתי בשקיקה את ספרו של זיידמן. גם אני בדעה שהוא "מיוחד ומכשף בלשונו". צריך לקרא את הספר כדי להבין עד כמה. קראתי גם את ספרו המצוין של יניב איצקוביץ ("אף אחד לא עוזב את פאלו אלטו"), וגם את ספרה של זוכת פרס ספיר לשנת 2021, הסופרת והעורכת הילה בלום ("איך לאהוב את בתך"). זאת כאמור בזכות ההקשבה היזומה שלי לתכנית רדיו שבה התראיינו כל חמשת המועמדים הסופיים לפרס.

גם שר התרבות והספורט ושרת החינוך נרדמו בשמירה

עצוב שכך נראים הדברים. וכלל אינני בטוחה שהאשם תלוי במפעל הפיס. מה עושה שר התרבות והספורט, מה עושה שרת החינוך ומספר גופים ציבוריים נוספים כדי לעודד כתיבה ופרסום ספרות מקור ישראלית, האם כולם נרדמו בשמירה? אולי זו הסיבה לכך שנמכרו פחות מאלף עותקים של שניים, או יותר, מבין הספרים שהיו מועמדים לזכות בפרס ספיר? בל נשכח שחלפה חצי שנה מאז שפורסמה רשימת המועמדים המלאה.

הדילמה הטעונה בירור מיידי היא מה הדרך לתיקון את המצב, ואיך ליצור גשר וחיבור בין ספרי המקור שלנו לציבור המעוניין לקרא.

טוב יעשו חבר השופטים לפרס ספיר, שר התרבות והספורט ושרת החינוך אם יזמו דיאלוג ציבורי מתמשך עם הציבור מאז ההכרזה על "הרשימה הארוכה" של המועמדים לפרס, עד להכרזה על הזוכה בפרס ספיר. את האופן שבו ניתן לעשות זאת אני משאירה להם. זאת העבודה שלהם ואחריותם. בכל אציע פתרון זמני פשוט – להדביק כרזות במוסדות חינוך תיכון, בספריות ציבוריות וכן הלאה, וליידע את העוברים ושבים בזמן אמת על רשימת הספרים המועמדים לפרס ספרות. אפשר גם ליזום קבוצות דיון, הרצאות זום וכדומה.

לסיום, פנייה אל שר התרבות והספורט, ח"כ חילי טרופר,

דבריך בטקס הענקת פרס ספיר להילה בלום יפים וטובים, ציטוט: "ברכות לזוכים ולזוכות בפרס ספיר לספרות עברית. על אף האתגרים בעולם הספרות בשנה האחרונה ובכלל, הספרות הישראלית ממשיכה להוציא מתוכה יבול ספרותי נהדר." אבל בהמשך דבריך הוספת, "תודה מיוחדת למפעל הפיס אשר ממשיך להעמיד את הספרות הישראלית, את הסופרות והסופרים שלנו על מרכז הבמה הישראלית." האמנם?

ואולי עניין הציבור בספרות המקור נופל בעצם בין הכיסאות – בין משרד התרבות, משרד החינוך, וחבר השופטים/מפעל הפייס?

הערות:

  1. פרס ספיר לספרות של מפעל הפיס מחולק בשני מסלולים: מסלול ראשי ומסלול הביכורים. מסלול ראשי – בשלב הראשון חבר השופטים יבחר את "הרשימה הארוכה", עד 12 ספרים ומתוכה תיבחר ה"רשימה הקצרה", עד 5 ספרים, מתוכם ייבחר הספר הזוכה.
  2. למי מכם שמעוניין לדעת מי המועמדים שנבחרו ("רשימה הארוכה") במאי 2021 כמועמדים לפרס ספיר, להלן הפרטים – "הלשון נושלה", שמעון אדף )הוצאת פרדס); "אף אחד לא עוזב את פאלו אלטו", יניב איצקוביץ (הוצאת כתר); "איך לאהוב את בתך", הילה בלום (הוצאת כנרת זב"מ); "מקום", ניצן ויסמן (הוצאת כנרת זב"מ); "תחנות ביניים", בוריס זיידמן (הוצאת פרדס); "מחר אני יוצא מזה" , מתן חרמוני (הוצאת כתר); "דיאנה ודויד", שירה כרמי (הוצאת אחוזת בית); "אמונה",  דרור משעני (הוצאת אחוזת בית); "בייבי בלוז"  מרים קוץ (הוצאת משכל).

קליגרפיה ערבית – עבר ועתיד

עתיד הקליגרפיה הערבית: במאה התשיעית, כאשר הקוראן הועלה על הכתב, הונהגו כללים נוקשים ומחייבים למלאכת הקליגרפיה הערבית, והם עדיין תקפים בחלק ניכר ממדינות ערב. אבל במדינות מערביות הולכת ומתפשטת תופעה של אומנות קליגרפיה חופשית יותר. אמן הקליגרפיה הערבית יכול לשבור את הכללים לפי ראות עיניו ולתת ביטוי מאוד אינדיבידואלי ליצירה שלו. להשלמת פרטי הרקע הנכם מוזמנים לקרא פוסט שפרסמתי ב- 16 בפברואר, 2020: "קליגרפיה ערבית כמורשת עולמית"

לפני כשנה סעודיה הכריזה על השנים 2020 ו-2021 כ"שנות הקליגרפיה הערבית", ופרסמה קריאה לאונסק"ו לכלול את הקליגרפיה הערבית ברשימת נכסי המורשת התרבותית העולמית. אל קריאתה של הממלכה הסעודית הצטרפו 16 מדינות דוברות ערבית. ביום שלישי (14.12.2021) אונסק"ו הכריז רשמית על הקליגרפיה הערבית כמורשת תרבות עולמית. יוזמה אחרת של סעודיה, שקרמה עור וגידים לפני 67 שנים (ב- 1954), היוותה בסיס להחלטה מס' 3190 של העצרת הכללית של האו"ם, שלפיה השפה הערבית הפכה לאחת השפות הרשמיות של האו"ם. תזכורת לכך ניתנה אתמול (18.12.21) כאשר העולם ציין את היום הבינ"ל של השפה הערבית.

וזו לשון ההודעה בתקשורת הזרה על ההכרזה הרשמית הנוכחית : "אונסק"ו כללה ביום שלישי (14.12.2021) את הקליגרפיה הערבית ברשימת המורשת התרבותית הבלתי מוחשית של האנושות. שר התרבות הסעודי, הנסיך בדר בן עבדאללה בן פרחאן, פרסם הודעה משלו: "אנו מברכים על ההקדשה של הקליגרפיה הערבית, שנובעת מיוזמת הממלכה שביקשה הכרה בהיבט יקר זה של התרבות הערבית האותנטית" (תרגום ת.ה.).

We welcome the inscription of Arabic calligraphy, which is the result of the Kingdom championing this treasured aspect of authentic Arabic culture

אלהמברה – גרנדה. מקור אוסף פרטי

קליגרפיה ערבית – עבר ועתיד

קָלִיגְרָפְיָה (בעברית:  כְּתִיבָה תַּמָּה), היא אמנות הכתיבה הקישוטית הנעשית באמצעות עט או מכחול יעודיים. קליגרפיה ערבית – שזכתה להכרה רשמית כנכס [תרבות] בלתי-מוחשי – התפתחה מאז תחילת המאה השביעית. עד שהועלה הקוראן על הכתב הייתה נהוגה התרבות שבעל פה ועיקרי הקוראן הועברו מפה לאוזן. התקופה היותר משמעותית בהתפתחות הקליגרפיה הערבית היא בתקופה העבאסית, במאה התשיעית בעירק, בד בבד עם העלאת הקוראן על הכתב. אז חלה תנופה בהתגבשותם של רוב הרבדים בתרבות ובאמנות האסלם. אפילו מהפיכת הדפוס לא גרמה לשינוי משמעותי כל כך במסורת הכתיבה. שכן הערבים התחברו דווקא לקולמוס, לעידן שבו העולם נברא. וישנה גם הבעיה הטכנית. האותיות בשפה הערבית נכתבות במחובר. מה שמסביר את ההעדפה לקולמוס. התוצאה: אותיות מקושטות אשר נראות כציור, מקור של גאווה לערבים.

עתיד הקליגרפיה הערבית: במאה התשיעית, כאשר הקוראן הועלה על הכתב, הונהגו כללים נוקשים ומחייבים למלאכת הקליגרפיה הערבית, והם עדיין תקפים בחלק ניכר ממדינות ערב. אבל במדינות מערביות הולכת ומתפשטת תופעה של אומנות קליגרפיה חופשית יותר. אמן הקליגרפיה הערבית יכול לשבור את הכללים לפי ראות עיניו ולתת ביטוי מאוד אינדיבידואלי ליצירה שלו. [ראו הרחבה מצויינת בנושא בArabic calligraphy: Ancient craft, modern art].

**** להשלמת פרטי הרקע הנכם מוזמנים לקרא פוסט שפרסמתי ב- 16 בפברואר, 2020: "קליגרפיה ערבית כמורשת עולמית". להלן הפתיח לפוסט: "מתוך רשימה ארוכה של פריטים, בחמש הקבוצות של נכסי תרבות בלתי מוחשיים שזכו להכרה כמורשת עולמית, לא מצאתי ולו נכס תרבות אחד בלתי-מוחשי מישראל, שזכה להיכלל ברשימה. ברור לי שאין להטיל את האשמה על אונסק"ו. הרי הארגון הכיר בשמונה אתרים מוחשיים היסטוריים בישראל כמורשת עולמית".

מי ינפץ את תקרת הזכוכית? ספרות מתח

אחרי פרסום "הרשימה הקצרה" – שמותיהם של סופרים שהעפילו לגמר בתחרות על פרס ספיר 2021 – השאלה שעומדת על הפרק היא: מי מהם יזכה לנפץ את תקרת הזכוכית של מה שנקרא במקומותינו "ספרות גבוהה"? שכן בכל אחד מחמשת ספרי המועמדים, בולט סממן "פופולרי" מובהק. בהמשך נברר מהו ומה החידוש שהוא עשוי לחולל בזירה הספרותית המקומית.

תמונה באדיבות: אתר סימניה

באולפן השידור של כאן 11 (כאן תרבות) התכנסו, ארבעה סופרים וסופרת אחת שספריהם העפילו לשלב "הרשימה הקצרה". הם הוזמנו לרב-שיח בניצוחו של גואל פינטו, עורך התוכנית "גם כן תרבות". החמישה הם: יניב איצקוביץ' (אף אחד לא עוזב את פאלו אלטו). הילה בלום (איך לאהוב את בתך). דרור משעני (אמונה). בוריס זיידמן (תחנות ביניים). שמעון אדף (הלשון נושלה).  

עקב הירידה הכללית במכירת ספרים, גם סוגיה כאובה זו נדונה ברב-שיח, ועליה השיב בוריס זיידמן בקיצור נמרץ וקולע: "אנחנו לא סופרים מוׄבְרים, אנחנו סופרים כותבים". ואז נשאלה שאלה לא לגמרי בלתי-צפויה, אבל כזו שגרמה לחמישה סופרים להתרגש: האם ה-ז'אנר הוא הכיוון שאליו נוטה הספרות המקומית כיום? בכך נפתח למעשה דיון במקומה של הספרות הפופולרית בנוף הספרותי המקומי. האם יש סימנים של כרסום במעמד הספרות הגבוהה?

שימו לב לסתמיות שבאמירה: "ה-ז'אנר". ואנחנו, המאזינים לתוכנית, ממתינים לפרטים ולהבהרות כלשהן ביחס ל"ה-ז'אנר".

אט-אט, תוך כדי השיח, התברר שמדובר בסוג של ספרות שבמשך שנים נתפס אצלנו כסוג של "בן חורג" של הספרות "הגבוהה" המקומית. ופינטו ממשיך להנחות את השיח באולפן, "את ספרה של הילה בלום, אפשר לקרא כ"אֵימה" (למרות שהיא לא כתבה אותו כספר אֵימה), וזה של בוריס זיידמן נמצא בעולמות ה"מתח", שמעון אדף נמצא בעולמות ה"מד"ב", מציאויות שונות. וזה של יניב איצקוביץ מדבר על מוות, גופות, ו"רצח". פינטו ממשיך לשאלה המתבקשת הבאה שמחדדת את הסוגייה: "האם זה אומר משהו, כאשר הסוגות הללו שאף פעם לא נתפסו כספרות גבוהה, כספרות חשובה מספיק, מועמדות לפרס ספיר של מפעל הפיס?" – ודרור משעני מגיב: "אני חושב שזה רגע מעניין, שיותר סופרים מתנסים ב-ז'אנר. ואולי מדובר ב-ז'אנרים. למעשה, הם לא ז'אנרים במובהק, כלומר, הם משחקים עם ז'אנר, מתנסים אתו, עושים אתו כל מיני משחקים צורניים. אבל אין ספק שזה משהו שהיה חסר בספרות". אם כך, הרי שלא מדובר ב"ז'אנר" אלא בז'אנרים. שכן אם אנחנו חלק מהספרות העולמית, ראוי שנחשוב לא על "מותחן" או על ז'אנר יחיד, אלא על ז'אנרים. ומשעני ממשיך: "חשבתי על זה בקנאה, על ספרויות אחרות במדינות נחשבות, הסופרים הקאנוניים שכותבים ספרות בלשית, וסופרים שמתנסים לעתים קרובות בספרויות שנחשבות פופולריות [הכוונה לסוגיו השונים של המותחן. ת.ה.]. זה רגע מעניין גם משום שסופרים שאינם ז'אנריים במובהק מתנסים בו".

על מנת להבין את ה"קנאה" שמשעני מדבר עליה, צריך לומר שמה שמכונה במקומותינו "מותחן", הוא בעצם קולקציה של ז'אנרים. ה-ז'אנר – ספרות אימה, מד"ב, מתח, או מסתורין – הוכנס במקומותינו לסל שנקרא "מותחן", ועד כה הוא נשרך מאחור, בעקבות ספרים המוגדרים כ"ספרות גבוהה". בספרות העולמית מקובל להבדיל ביניהם כך –  Horror, Mystery, Suspense, Murder .  

עוד צריך לומר שמה שהוגדר עד כה כספרות "בילוש" היה בדרך-כלל כותרים המיועדים לילדים ונוער, דוגמת סדרת "חסמבה". דרור משעני הוא מהבודדים המוגדרים אצלנו כסופרי בילוש למבוגרים. בראיון שהעניק ל"מעריב" (אוג 2015) משעני התעכב על סדרת הרומנים הבלשיים שכתב ושבמרכזם החוקר אברהם אברהם מחולון. לפני שבע שנים (2014). הוא זכה בזכותה בפרס ברנשטיין לספרות. ספרו הרביעי והאחרון בסדרה – "אמונה" – נכלל ב"רשימה הקצרה" כמועמד לפרס ספיר 2021. הן משעני והן ההוצאה לאור, ידיעות ספרים ואחוזת בית, מגדירים אותו כרומן בלשי. כיום הוא מרגיש שעליו להתנסות במשהו אחר: "אחרי שנים של כתיבת ספרות בילוש, בדקתי ובחנתי את "אברהם" מכל צד אפשרי, ואני מוכן להתנסות במשהו אחר, יצירות חדשות שאברהם לא יכול להיות חלק מהן."

גיורא רום , יו"ר חבר השיפוט, וחבריו יכריעו בעוד מספר חודשים איזה מהמועמדים הוא הזוכה בפרס. מה שנותר הוא לקוות שהבחירה ברומן העוסק ב-ז'אנר, כזוכה בפרס, תשדרג את מעמדו מספרות פופולרית לספרות השווה בערכה לכל ספרות טובה אחרת. תקווה נוספת היא שחלומו של משעני יתגשם כך שבעתיד כך שכקוראי ספרות "מתח", נדע להגדיר את סוגיו השונים של ה"ז'אנר", בין אם מדובר בפרי עטם של  סופרים ישראליים ו/או זרים.  

נמתין בסבלנות להכרזת שם הזוכה בפרס ספיר 2021. עד אז נאחל לחמשת הסופרים ולמותחנים שכתבו הצלחה, גם בניפוץ תקרת הזכוכית של הספרות "הגבוהה".

הערה: חבר השופטים מתחלף חלקית מדי שנה, ופרט ליושב ראש שמותיהם נותרים חסויים עד להכרזת הזוכה בפרס שמתקיימת בכל שנה בשבוע הספר העברי.

סופי היקרה

נולדת במיינץ, גרמניה (1889). אימך, טוני להמן לבית רבינוביץ', נולדה בפרנקפורט,   גרמניה (1869). אביך, אוסקר להמן, שנולד במיינץ (1858), היה אחד משלושת ילדיהם של הזוג הרב ד"ר מאיר מרקוס להמן שנולד בוורדן (1831), ותרצה להמן לבית בונדי שנולדה במיינץ (1828). את נישאת במיינץ (19.6.1913) לשלמה צ'רניאק, בעל אזרחות רוסית, ולאחר נישואיכם השתקעתם בעיר סמולנסק, רוסיה.

סופי היקרה, ארבע שנים לאחר נישואיך, באוקטובר 1917, פרצה ברוסיה מהפיכת אוקטובר הידועה בכינוי, "המהפכה הבולשביקית". המפלגה הבולשביקית בראשות לנין הפילה את הממשלה הליברלית, תפסה את השלטון, וכוננה משטר קומוניסטי דיקטטורי. יהודי רוסיה חשו מאוימים, ורבים תכננו לחצות את הגבול לגרמניה, גם במחיר של מעצר במקרה שייתפסו "גונבים" את הגבול. ב- 1923 הייתם הורים לארבעה ילדים – גרשון הבכור היה בן 9, שושנה, בת 6, והתאומים מאיר וחנה שנולדו ב- 5.6.1923. החלטתם לברוח מרוסיה למרות הסיכון הכרוך בכך, ויהי מה. חציתם את הגבול בהצלחה והתאחדתם עם משפחתך במיינץ, גרמניה.

סופי היקרה, בחלוף עשור בלבד מאז שהתבססתם במיינץ, התחלף השלטון בגרמניה. המפלגה הנציונל סוציאליסטית (המפלגה הנאצית) עלתה לשלטון בבחירות דמוקרטיות (1933). בראשה עמד אדולף היטלר. חודשיים לאחר עלייתה לשלטון הוכרז יום חרם על כל החנויות היהודיות בברלין. במרוצת 1933 חוקקה הממשלה הגרמנית ארבעים ושניים חוקים שנועדו להגביל את זכותם של יהודי גרמניה להשתכר למחייתם, ליהנות מאזרחות מלאה ולרכוש השכלה.

סופי היקרה, האזרחות הגרמנית הוענקה לך במועד לידתך במיינץ ובכך הצטרפת למשפחה ענפה שבניה ובנותיה נולדו בגרמניה. יש לשער שבמעבר לסמולנסק, רוסיה (1913), ונישואיך לאזרח מקומי, הוענקה לך אזרחות רוסית. מה עלה בגורל האזרחות הגרמנית שהייתה לך? – איננו יודעים. כמו כן, לא ידוע לנו אם בשובכם לגרמניה ב- 1923, הייתה לך אזרחות גרמנית , ואם אכן הייתה, האם היא נשללה ממך או הוגבלה ב- 1933 בחקיקה המפלה שיזם השלטון הנאצי.

סופי היקרה, את אשר אירע מאז 1933 למיעוט היהודי בגרמניה (כחמש מאות אלף איש) חוויתם כהמשך טבעי למהפכה הבולשביקית. באותה שנה גמלה בליבכם ההחלטה לעלות לארץ ישראל ולהקים שם בית. הצלחתם להציל את עצמכם ברגע האחרון, אבל החרדה לגורל המשפחה שנשארה מאחור מעולם לא הרפתה ממך. איבדת דודה, אח ואחות, ובני דודים במחנות השמד.

סופי היקרה, היית אישה רבת פעלים, אינטליגנטית וליברלית. מאז עליתם לישראל ב- 1933 תרמת לפרנסת המשפחה, וכאשר התאלמנת הפכת למפרנסת ראשית. יחד עם זאת, היית "אשת העולם הנאור". ומייד עם עלותכם לארץ התנדבת לפעילות ציונית, סייעת לנזקקים. היית אחת הפעילות הבולטות בארגון נשי המזרחי בישראל, ולקחת חלק פעיל בהקמת מעונות ליתומים שהגיעו לישראל בעקבות השואה.

את קורות המשפחה בגרמניה וברוסיה סיפרת לקרובייך ומכרייך בכל הזדמנות – המהפיכה הבולשביקית והשלכותיה על הקהילה היהודית ועל חייכם בסמולנסק, המעבר החפוז מרוסיה לגרמניה, והעזיבה החפוזה מגרמניה לארץ ישראל, כאשר בנך הבכור נשאר בגרמניה חצי שנה אחריכם כדי לסיים את התיכון והבגרויות.

דרכון אירופאי

Credit: Henleyglobal.com

סופי היקרה, מזה זמן מה אני מהרהרת בכל הדברים הללו. לאחרונה גמלה בליבי ההחלטה לעשות סדר במחשבותיי ולכתוב את שעל לבי. שכן אני יודעת שאם לא אעשה זאת עכשיו לא אהיה שלמה עם עצמי מבחינה אתית. קרובי המשפחה וידידיה הכירו אותך, סופי היקרה, כאדם מצפוני, ויחד עם זאת, אדם ליברלי בהשקפותיו. זאת העת לפתוח צוהר לעניינים שבמצפון.

סופי היקרה, השתייכותך לציונות הדתית הייתה מובנת מאליה. עם זאת היית מספיק נבונה להבין את הדור הצעיר מבין צאצאיך, שנולדו למדינת ישראל החופשית. מעולם לא התערבת בבחירתם של צאצאיך שאינם מרגישים צורך ללכת בדרכי אבותיהם ממלאי מצוות היהדות. מצפונך הוביל אותך להבנה שכל עוד קרובייך מכבדים את אורחות חייך ואינם פוגעים באמונתך הדתית, אין סיבה להעלות נושא זה בפני צאצאיך.

סופי היקרה, הצלחת להבליג על סוגיות מעוררות מחלוקת, כדי לא לפגוע ברקמה המשפחתית העדינה. בד בבד המשכת לכבד את מורשתו של סבך, הרב ד"ר מאיר להמן, שהיה רבה של מיינץ. הוא הגדיר עצמו כניאו-אורתודוכס. סובלנות דתית הייתה חרוטה על דגלו. ולזכותו ייאמר שבתקופתו כמעט שלא הייתה התבוללות. הודות למאמציו ולכישוריו הקהילה היהודית במיינץ שגשגה. הוא הקים בית ספר לילדי הקהילה, פרסם פירושים למסכת אבות – נתיב מאיר – וחיבר נובלות עממיות על דמויות מופת ביהדות למען יהודים דוברי גרמנית. השקפתו הייתה שצריך ליצור בקרב יהדות גרמניה זיקה וכמיהה לארץ ישראל. עם זאת – וזאת נקודה חשובה שברצוני להדגיש כאן – הרב להמן עודד מה שנקרא "פטריוטיות לאומית גרמנית". הוא הכיר במצבם הטוב של יהודי גרמניה בזמנו, וברגש השייכות שלהם למדינה בה הם חיים, רוכשים השכלה ומפתחים קריירה. הרב להמן טיפח זאת, הן כרב הקהילה והן כעורך ומייסד העיתון איזראליט ב- 1860 שהיה כתוב בגרמנית.

סופי היקרה, את חונכת על עקרונות אלו. כיום, שנים רבות לאחר מותך, מורשתך מלווה את צאצאיך. צעירי המשפחה שחיים בסביבה ליברלית בעולם גלובלי, מודעים לקיומו של "האיחוד האירופי" – להזדמנויות הכלכליות ולערכים הדמוקרטיים שהוא מייצג. החקיקה המפלה יהודים לרעה בגרמניה של 1933 כבר אינה קיימת. ישראלים וזרים כאחד מבקשים להשיג דרכון (ואזרחות) באחת ממדינות "האיחוד האירופי" כדי להנות מאותם יתרונות. גרמניה מוכנה להעניק דרכון גרמני לאדם שיוכיח את הקשר המשפחתי שלו להורים, סבים וסבתות שהיו אזרחי גרמניה. יתרה מכך, גרמניה תעניק אזרחות גרמנית למשפחה של אזרח גרמניה לשעבר, ואף תאשר אזרחות כפולה, בתנאי שמגיש המבקש יוכיח שנשללה אזרחותו הגרמנית של קרוב או קרובת משפחתו, בתקופת השלטון הנאצי.

סופי היקרה, בני משפחה קרובים ורחוקים נהגו להיוועץ בך בהכירם את השקפת עולמך הליברלית, השכלתך הרחבה, ופתיחותך לעולם המודרני וחידושיו. אילו יכלו צאצאיך הצעירים להיוועץ בך, לשתף אותך במחשבות ובכוונה להשיג דרכון גרמני, מה היית מייעצת להם; איך היית מגיבה לתוכניותיהם? האם היית מבינה, תומכת ומעודדת אותם? האם היית מעניקה להם את ברכת הדרך? אין לדעת.

סופי היקרה, כתיבה היא חלופה טובה ונאותה להתייעצות עם מי שאיננו איתנו עוד. מעל לכל, כתיבה היא דין וחשבון עצמי. עשיתי כמיטב יכולתי להבהיר לעצמי ולאחרים שלמרות הקידמה והאפשרות להיות חלק מהעולם, ומהאיחוד האירופי, חשוב לזכור מאין באנו ולאן פנינו מועדות. ימים יגידו.

לקריאה נוספת

גדעון גרייף על "ליל הבדולח" – כרוניקה של חורבן, מאת מרטין גילברט.

השיר האחרון – "תרנגול כפרות"

כרטיס ביקור: המורה של יוסי בנאי למשחק טענה שלעולם לא יוכל לעמוד על במה. אבל יוסי בנאי כבש את כל הבמות האפשריות – מהבמה הקלה ועד התיאטרון הרפרטוארי,  מהכתיבה ל"הגשש החיוור" ועד להופעות במחזותיהם של ניסים אלוני וחנוך לוין.  

יוסי בנאי הכיל בתוכו את כל התבלינים של הבידור הישראלי וערבב את התל אביביות, עם הירושלמיות וגם את פריז. הוא שר את הישראליות המזוקקת על פי נעמי שמר, והביא לנו גם טעם של חו"ל עם שיריו של ז'ורז' ברסאנס. הוא השתמש בווירטואוזיות בעברית גבוהה, משולבת עם שפת עם, קריצה שובבית עם היכולת להיות רציני ומרגש (יונתן גת).

בנאי, חתן פרס ישראל ופרס התיאטרון הישראלי, נחשב על ידי הקהל והמבקרים לשחקן תיאטרון בעל נוכחות בימתית דומיננטית, שהפליא לשחק הן במחזות דרמטיים (במיוחד תפקידי מלכים ורוזנים) והן במחזות קומיים. בנאי נפטר ב- 11 במאי 2006 בגיל 74. קהל הצופים בכל אולמות התיאטרון עמד דקת דומיה ביום מותו כדי לכבד את זכרו. באותה שנה יצא כסינגל שירו האחרון, "תרנגול כפרות".

ערב יום הכיפורים תשפ"ב מביא עמו את זכרו של יוסי בנאי והשיר "תרנגול כפרות". השיר הוקלט בנמל תל-אביב 9 ימים לפני מותו, ממש שיר פרידה של יוסי מהחיים. הטקסט בעברית אופיינית ליוסי בנאי… והלחן הוא לחן אלוהי של מיכה שטרית.

השיר והביצוע הנפלא של יוסי בנאי זכו לתגובות רבות. דגימה שלהן ממחישה כמה עמוק הוא חדר ללב המאזינים: "כמה רגש בשיר אחד"?! ; "שיר שחודר עמוק ללב!! "; "ממש מרגש שבא לבכות"; "איש מדהים"; "אישיות מדהימה"; "זמר ושחקן מוכשר".

בית ראשון ופזמון:

בִּסְתָו תָּמִיד בִּסְתָו בְּשֶׁקֶט וּדְמָמָה

יוֹצְאִים זִכְרוֹנוֹתַי עַל גַּב עָנָן קָטָן

וְהֵם שָטִּים לָהֶם מֵעַל הָאֲדָמָה

כְּדֵי לְהִתְבַּשֵּׂם מִכָּל נוֹפֵי הַזְּמַן

—-

וּכְמוֹ תָּמִיד בָּסְתָו אֲנִי נִפְרָד בְּצַעַר

מִקַּיִץ שֶׁעַכְשָׁו רוֹאִים אֶת קְצֵה סוֹפוֹ

וּבֵין עָלִים צְמֵאִים אֲנִי עוֹמֵד כְּמוֹ נַעַר

מַמְתִּין בְּסַקְרָנוּת לַחֹרֶף שֶׁיָּבוֹא

—-

אֲנִי זוֹכֵר תַּרְנְגוֹל כַּפָּרוֹת

צִפּוֹר קְטַנָּה עַל גַּג

מַלְאָכִים מְטַיְּלִים עַל קִירוֹת

מָָפָּה לְבָנָה בְּכָל חַג

יוסי היקר, מנוחתך עדן ת.נ.צ.ב.ה

ערב יום הכיפורים תשפ"ב, הבא עלינו לטובה, האזינו לקליפ, "אבינו מלכנו" (שיר), בביצועה של ברברה סטרייסנד, האחת והיחידה:

שנה טובה