קטגוריה: תרבות

השיר האחרון – "תרנגול כפרות"

כרטיס ביקור: המורה של יוסי בנאי למשחק טענה שלעולם לא יוכל לעמוד על במה. אבל יוסי בנאי כבש את כל הבמות האפשריות – מהבמה הקלה ועד התיאטרון הרפרטוארי,  מהכתיבה ל"הגשש החיוור" ועד להופעות במחזותיהם של ניסים אלוני וחנוך לוין.  

יוסי בנאי הכיל בתוכו את כל התבלינים של הבידור הישראלי וערבב את התל אביביות, עם הירושלמיות וגם את פריז. הוא שר את הישראליות המזוקקת על פי נעמי שמר, והביא לנו גם טעם של חו"ל עם שיריו של ז'ורז' ברסאנס. הוא השתמש בווירטואוזיות בעברית גבוהה, משולבת עם שפת עם, קריצה שובבית עם היכולת להיות רציני ומרגש (יונתן גת).

בנאי, חתן פרס ישראל ופרס התיאטרון הישראלי, נחשב על ידי הקהל והמבקרים לשחקן תיאטרון בעל נוכחות בימתית דומיננטית, שהפליא לשחק הן במחזות דרמטיים (במיוחד תפקידי מלכים ורוזנים) והן במחזות קומיים. בנאי נפטר ב- 11 במאי 2006 בגיל 74. קהל הצופים בכל אולמות התיאטרון עמד דקת דומיה ביום מותו כדי לכבד את זכרו. באותה שנה יצא כסינגל שירו האחרון, "תרנגול כפרות".

ערב יום הכיפורים תשפ"ב מביא עמו את זכרו של יוסי בנאי והשיר "תרנגול כפרות". השיר הוקלט בנמל תל-אביב 9 ימים לפני מותו, ממש שיר פרידה של יוסי מהחיים. הטקסט בעברית אופיינית ליוסי בנאי… והלחן הוא לחן אלוהי של מיכה שטרית.

השיר והביצוע הנפלא של יוסי בנאי זכו לתגובות רבות. דגימה שלהן ממחישה כמה עמוק הוא חדר ללב המאזינים: "כמה רגש בשיר אחד"?! ; "שיר שחודר עמוק ללב!! "; "ממש מרגש שבא לבכות"; "איש מדהים"; "אישיות מדהימה"; "זמר ושחקן מוכשר".

בית ראשון ופזמון:

בִּסְתָו תָּמִיד בִּסְתָו בְּשֶׁקֶט וּדְמָמָה

יוֹצְאִים זִכְרוֹנוֹתַי עַל גַּב עָנָן קָטָן

וְהֵם שָטִּים לָהֶם מֵעַל הָאֲדָמָה

כְּדֵי לְהִתְבַּשֵּׂם מִכָּל נוֹפֵי הַזְּמַן

—-

וּכְמוֹ תָּמִיד בָּסְתָו אֲנִי נִפְרָד בְּצַעַר

מִקַּיִץ שֶׁעַכְשָׁו רוֹאִים אֶת קְצֵה סוֹפוֹ

וּבֵין עָלִים צְמֵאִים אֲנִי עוֹמֵד כְּמוֹ נַעַר

מַמְתִּין בְּסַקְרָנוּת לַחֹרֶף שֶׁיָּבוֹא

—-

אֲנִי זוֹכֵר תַּרְנְגוֹל כַּפָּרוֹת

צִפּוֹר קְטַנָּה עַל גַּג

מַלְאָכִים מְטַיְּלִים עַל קִירוֹת

מָָפָּה לְבָנָה בְּכָל חַג

יוסי היקר, מנוחתך עדן ת.נ.צ.ב.ה

ערב יום הכיפורים תשפ"ב, הבא עלינו לטובה, האזינו לקליפ, "אבינו מלכנו" (שיר), בביצועה של ברברה סטרייסנד, האחת והיחידה:

שנה טובה

השראה, אהבה ומה שביניהם

הסיפור היחיד מאת ג'וליאן בארנס. הוצאת מודן. תרגמה: מיכל אלפון. 242 עמ'.

הסיפור היחיד. קרדיט: סימניה

זמן רב לאחר שסיימתי לקרא את הסיפור היחיד מאת ג'וליאן בארנס, סופר בריטי ותיק בעל סגנון כתיבה ייחודי, אהוב ומוערץ ברחבי העולם האנגלו-סקסי – צפה ועלתה בי תהייה: לאיזו תובנה מוביל בארנס את הקוראים, מהי מטרת הספר, אם יש כזאת?

לגיטימי, לדעתי, להרהר לא רק באיכות הספר ובעניין שהוא מעורר בקוראים. בארנס הרי ידוע כמי שהחל את הקריירה הספרותית שלו בעודו צעיר וחסר ניסיון בעולם ההוצאה לאור. הוא כמעט זנח את חלומו להיות סופר עד אשר הוצע לו לפרסם את ספרו הראשון לאחר דחיות רבות על ידי הוצאות לאור שאליהן פנה. התמזל מזלו, וספרו הראשון זכה להתקבל כמועמד לפרסום, וגם אז הוא נדרש לתיקונים רבים שלא עם כולם הוא הסכים. עקשנות של יוצר. אולי בשל כשרונו ואולי בשל עקשנותו האינהרנטית, לאחר שהתפרסם ספרו הראשון הסכר נפרץ. רעיונות צצו בראשו כאשר בבסיסם הרקע הבריטי שלו, חקר סביבתו החברתית, ביקורת על אי אלו מסורות חברתיות ואפיונים בריטיים מובהקים. הקוראים אהבו את איכות ספריו שרובם עוררו בהם עניין.

כל זה ידוע וגלוי. בארנס עצמו מודה בכך בראיונותיו למדיה. ובכל זאת, איך צץ ועלה סיפור על רומן בין בחור בן תשע עשרה לאשת איש ואם לבנות בוגרות, כשהנער יודע שהיא מבוגרת ממנו, נשואה ואם. אישה שגילה נושק לחמישים שנה. איך קרה שמשחק טניס אחד בחופשה מהאוניברסיטה הוליד את הקשר ביניהם. איזה חידוש יש כאן?

העניין המרכזי בספר הוא אהבה. אחדד עוד יותר, אהבה בשנות השישים בחברה די שמרנית, כפי שנהוג לחשוב, שכל מערכת יחסים בין אישה לגבר נבדקת על ידה בזכוכית מגדלת, שמא יש בָּקשר בין השניים מָשהו "לא כשר" חברתית. שמא יש ביחסים ביניהם מָשהו שמצדיק סילוקם של השניים ממועדון הטניס. אגב, לאישה הבוגרת היה מה להפסיד בכך. היא הייתה שחקנית מיומנת ומוכשרת, מוותיקי המועדון, והוא, טניסאי ממוצע בעל קואורדינציה טבעית להדיפת כדור. בערך כמו שחקני המטקות על שפת הים, מתלמדים שחלקם הופכים למקצוענים.

ההשראה ומטרת הספר

לדעת רבים, ובמיוחד קוראים וסופרים מיטיבי לכת, אין מנוס מהשראה. כולנו חיים בסינתזה. אפופים מידע שברצוננו או שלא ברצוננו – מגיע אלינו ישירות או דרך הדלת האחורית. בזאת נוכחתי כאשר ביקרתי לאחרונה בתערוכת "הנשף" במוזיאון העיצוב בחולון. לכל פריט הוצמד הסבר וברובם נכתב "העיצוב בהשראת…". משמע, שהשראה איננה רק מעשה לגיטימי אלא בהחלט גורם צפוי.

אחרי כל זאת, מותר לנו להניח שהסיפור היחיד, ספרו החדש של בארנס, ספג השראה מהספרות שהכיר, ובמיוחד מהסופר הצרפתי גוסטב פלובר, כשם שספג ממנו השראה לספרו התוכי של פלובר. האישה המבוגרת ב"הסיפור היחיד" של בארנס מייצגת את דמותה של מאדאם ארנו, ואילו הנער מאוד מזכיר את פרדריק מורו. לאמירה זאת צריך להוסיף שבסוף, אלו הן דמויות אוניברסליות טיפוסיות. המהפכות של 1848 בספר העוסק בפלובר מוצאות את ביטוין במהפכות של שנות ה- 60, במיוחד המהפכה בתחום יחסי המין. לכאן שייכות כמובן שמועת על שערוריות המין בצמרת הממשל הבריטי של תחילת שנות ה- 60.

פלובר הכריז שכסופר ברצונו לחקור את ההיסטוריה המוסרית של בני דורו, להציג לראווה את מה שהוא טען, שכל הדיבורים על יחסי מין ותאוות המין המיוחסים לצרפתים הם עורבא פרח. בארנס החליט כנראה לפעול באותו כיוון. להציג לראווה את מה שבאמת קיים מאחורי הסיסמאות וההתלחשויות של בני דור  שנות ה- 60 בבריטניה.

למסקנה זאת כל אחד יכול להגיע תוך כדי קריאת הספר "הסיפור היחיד". זהו סיפור פסימי, אפשר לומר שהוא סאטירה המציגה את המציאות אחרת לגמרי ממה שהקוראים מצפים למצוא בספר. אם חשבתם לרגע שמדובר בסיפור אהבה בוסרי שהארוטיקה שולטת בכל עמוד מעמודי הספר, הרי שמהר מאוד תתבדו. חפירה יסודית של בארנס במה שהתרחש שומטת את הבסיס לא רק מהציפיות למצוא בספר מין וארוטיקה. היא פשוט חושפת את האמת החברתית שעליה נבנו תילי תילים של רכילויות ופנטזיות. ובזאת משיג הספר את מטרתו.

אגדה בסקית

לא מזמן חיפשתי את הספר גרניקה – סיפור בסקי על אהבה ומלחמה, מאת דייב בולינג. הספר תורגם לעברית וראה אור בהוצאת אריה ניר.

קרדיט: אתר "סימניה"

בולינג הוא עיתונאי שחי ופועל במדינת וושינגטון. הוא נבחר על ידי בארנס אנד נובל למקום הראשון בקטגוריה "סופר נפלא חדש" לשנת 2009, ובבריטניה דורג כאחד מ-12 "הקולות החדשים" בתחום הספרות. הספר מבוסס על תחקיר עומק  על המקום והתקופה, ומעורר מחשבות על תעצומות הנפש של בני אדם המצויים במצבים בלתי אפשריים. העלילה מבוססת על אירוע שהתרחש בתקופתו של פרנקו בספרד ועליית הנאציזם בגרמניה. גרניקה, עיירה שלווה שאוכלוסייתה חיה שם מזה דורות, שמרה על מסורת עתיקת יומין. כל זה נמחק בבת אחת על ידי הפצצה של חיל האויר הגרמני, בהסכמתו של הגנרל פרנקו. למרות שמדובר בספר המבוסס על תחקיר, הסיפור עצמו הוא בחזקת אגדה. כך מבחינתי. בהמשך נבחן את העובדות.

היה זה האמן פבלו פיקסו שהגיב לטרגדיה של העיירה הבסקית, גרניקה. מיד לאחר שקרא את הידיעה בעיתון בהיותו בפריז, הוא החליט להנציח את האירוע. הוא בחר לתאר את המראות המזעזעים בעת שהעיירה נהרסה. ראיתי את היצירה שלו, "לה גרניקה", הרבה לפני שקראתי את הספר. לה גרניקה (שמן על בד, 3.4 מ' אורך, 776 מ' רוחב), הוצגה במוזיאון  ריינה-סופיה במדריד. אין ביצירה מטוסי קרב או פגזים. מתוארים בה דמויות של בני אדם, אזרחים פשוטים, כשהסבל והאימה משתקפים ממבטם וגופם המעוות. כל אחת מהדמויות נושאת עמה משמעות סמלית מסורתית: אם המחזיקה תינוק מת מזכירה את ה"פיאטה", דימוי של מריה הקדושה הנושאת בחיקה את ישו המת. דמות נוספת בעלת משמעות סמלית היא חייל מת הנושא חרב שבורה, סמל לגבורה. וסוס גוסס המזכיר את הסוס של גויה, תזכורת ל-3 במאי 1808, ההוצאה להורג של מורדים על ידי צבא נפוליאון שכבש את חצי האי האיברי.

שנים לאחר שנחשפתי ל"לה גרניקה" של פיקסו, הוזמנתי להרצות בכנס בין-לאומי של אגודה החוקרת את "ההיסטוריה של המושגים". הכנס נמשך מספר ימים. חלקו ראשון התקיים בעיר ויטוריה וחלקו השני בבילבאו. הוא כלל ביקור במוזיאון גוגנהיים. השפה המדוברת כאן היא ספרדית. בסקית לא שמעתי.

גרפיטי על גזע עץ – Arborglypics

מאז, כל מה שמזכיר לי את הבסקים ואת היצירה של פיקסו, מעורר בי זיכרונות ואמוציות.

המפגש האחרון שלי עם הבסקים היה וירטואלי. מידע עשיר המתעד את ההגירה הגדולה של הבסקים לארה"ב במאה ה- 19 הגיע אלי ממש בזמן האחרון. המטרה שלהם הייתה להיטיב את מצבם הכלכלי. מרביתם החליטו להתפרנס כרועי צאן. מרביתם התיישבו במדינת אספן, והובילו את עדריהם למרעה במרחבים מיוערים. הם נהגו לצאת אל אזורי המרעה עם עדרי הצאן, ולשהות שם לבדם. הם הקימו מחסנים בין העצים ואת היום הם בילו בשעמום גדול. לא חלף זמן והם מצאו עניין בגילוף שמות ודמויות על גזעי העצים. וכך החלה מסורת שנקראת על ידי אנתרופולוגים, "Arborglyphs" – גילוף של גרפיטי על גבי גזע עץ חי. המילים, המשפטים, הדמויות והסימנים שהותירו על גבי אלפי עצים התגלו לאחרונה על ידי חוקרים, רובם אנתרופולוגים. אלו מיהרו לצלם הכל לפני שהעצים, שתוחלת החיים שלהם באזור היא 85 שנים לכל היותר, ימותו ויירקבו.

Credit: Mallea-Olaetxe, J.

מה שעניין את החוקרים, בעיקר האנתרופולוגים, הוא השינויים בהלך הרוח של המהגרים הבסקים. המחקר הראה שמאז המאה ה-19, כאשר החלה ההגירה של הבסקים לארה"ב, השתנה הלך הרוח שלהם. תחילה הם גילפו שמות, דמויות של בני אדם ובעלי חיים. עם פרוץ מלחמת האזרחים בספרד בתקופתו של פרנקו, המסרים שגולפו נשאו אופי של סאטירה פוליטית.

אי אפשר לסיים את הרשימה מבלי לתהות האם התופעה הזו יחידה במינה? מתברר שבעולם הטרום מודרני התופעה הייתה די נפוצה באזורים מיוערים, בקרב ילידים. דוגמה בולטת היא אוסטרליה. אבל לא כאן המקום לדון בכך. הסרטון המצורף מציג את סיפורם האישי של רועי הצאן, שבינתיים הסתגלו לחיים בארה"ב ורובם מדברים אנגלית. סיפור אישי מרתק.

http://www.kaltura.com/index.php/extwidget/preview/partner_id/1372381/uiconf_id/25944532/entry_id/0_rsf2p5nt/embed/auto?&flashvars%5bstreamerType%5d=auto

חופש הביטוי האמנותי

צילמתי לפני שנים רבות את היצירה של טיציאן, "ונוס מאורבינו" (1534) המוצגת עד היום בגלריה אופיצי בפירנצה. הגדלתי את התמונה, מסגרתי אותה, והיא תלויה בביתי בכניסה לסלון. כל מי שנכנס לכאן, ילדים, שליחים, חברים, משפחה לא יכול שלא לראות את התמונה. איש עדיין לא כיסה את עיניו ולא מצמץ. למען הסר ספק, היצירה עדיין תלויה בגלריה אופיצי, להנאת כל המבקרים.

ונוס מאורבינו (1534), יצירה של טיציאן. קרדיט: ויקיפדיה

ציטוט: "יש להפסיק לאלתר את הרדיפה של אבו ושל המשכן לאמנויות. אם אנשים דתיים מפחדים מכך שרגשותיהם ייפגעו מדבר אמנות, עליהם להימנע מביקור במוזיאונים, או לברר מראש אם התוכן "כשר". לא מתקבל על הדעת להתאים עבודות אמנות לרגישותם ולהעניש את מי שחורג מטעמם. למדינה אסור לפגוע בחופש הביטוי האמנותי" (מאמר מערכת, הארץ 12.7.2021).

המשכן לאמנות ע"ש חיים אתר, עין חרוד. קרדיט: ויקיפדיה

בקיבוץ עין חרוד הוקם המשכן לאמנות ע"ש חיים אתר ומשכנו הקבוע מומן על ידי הקיבוץ והמדינה. ב- 21 ביוני 2021 הושקה במקום תערוכה ובה עבודה של אמן הווידיאו הצרפתי, גרגורי אבו (Gregory Abou), "שריפת שם השם".

לפני כשש שנים הוצגה בבצלאל (האקדמיה לאמנות ועיצוב) תערוכת עבודות גמר. אחת העבודות הציגה דיוקנו של ראש הממשלה נתניהו כשחבל תליה מונח על צווארו. התגובות לא איחרו לבא. כתבתי על כך בהרחבה תוך השוואה עם מקרים דומים בהיסטוריה העולמית.

מה בין המיצג של אבו ועבודת הגמר בבצלאל?

במקרה של התערוכה בבצלאל, התלמידה שיצרה את הדיוקן אמרה להגנתה שמדובר באמנות בלבד ולא בהסתה. הביקורת עסקה בשאלה של הגבול בין חופש הביטוי והסתה לאלימות, והאם מוזיאון הוא מקום ציבורי. התשובה הייתה חד משמעית – כן. בפועל הסירו את המיצג מהתערוכה. אבל לא זאת הנקודה שיש לשים עליה את הדגש במקרה של גרגורי אבו. בנוגע למיצג הווידיאו שלו יש בהחלט מקום לדון בשאלה האם ביצירה שלו יש מימד של הסתה. הסתה אנטי-דתית.

ציטוט:

"… ברור שגם לחופש הביטוי, כמו לכל זכות דמוקרטית אחרת, יש גבולות המתחייבים מן הצורך לכבד גם את זכויות הזולת. הזכות לחופש ביטוי סותרת לעיתים את הזכות לחיים, וכאשר מתקיימת סתירה כזו על חופש הדיבור לסגת מפני הזכות לחיים. לדברי אהרן ברק, נשיא בית המשפט העליון בשנים 1995–2006" , הזכות לחיות בחברה קודמת לזכות להביע בה דעה". המשטר הדמוקרטי נכון להגן על חופש הביטוי, כל עוד הוא מגן עליה, אך במקום שבו חופש הביטוי הופך לקרדום לפגיעה בדמוקרטיה, אין כל צידוק שהיא תניח את צווארה על הגרדום." (מתוך פרק 5 , "חופש הביטוי והסתה, היכן הגבול"?)

נראה לי שבשאלת היתכנותה של הסתה ביצירת אמנות דינם של שני המקרים דומה. אלא שבמקרה של אבו, מלבד סוגיית ההסתה, שאיש לא דן בה עד כה, טענת מצדדי הצבת המיצג בתערוכה נסמכת על סעיף 173 לחוק העונשין, העוסק בפגיעה ברגשי דת.

ציטוט:

"על פי סעיף 173 בחוק העונשין, הפוגע ברגשי דת הוא מי ש"מפרסם פרסום" או "משמיע במקום ציבורי ובתחום שמיעתו של פלוני מלה או קול", שיש בהם "כדי לפגוע פגיעה גסה באמונתם או ברגשותיהם הדתיים של אחרים".  

השאלה שלא נשאלה: האם המקרה שלפנינו הנו מהלך סנסציוני-שיווקי?

שוחרי התרבות שרוצים להרחיב את הדעת ולהכיר סגנונות אמנות, חופשיים וחופשיות לבקר במוזיאון ש"מדבר אליהם". במה דברים אמורים? בוודאי לא במוזיאון שבהם האוצר/ת אמור לבחור את העבודות הטובות ביותר במונחים של אמנות וחינוך, כדי שאלו יוצגו בתערוכה, ואילו בפועל הבחירה נעשית משיקולים זרים של יצירת סנסציה סביב אחת היצירות. כך שכל מטרת השיבוץ בתערוכה של יצירה ספציפית היא להזמין קהל רחב יותר למוזיאון. וזה מחזיר אותנו לעקרון של חופש הביטוי באמנות.

סיכומו של דבר, חופש הביטוי מחד ופגיעה ברגשות מאידך הם השיקולים המחייבים. לפיכך, יצירות המציגות דברי תועבה קשים, בעיניי חלק מהאוכלוסייה, צריכות להיות מוגבלות לצפייה לילדים, קודם כל. והאחריות לכך תינתן למציגי העבודה. במקרה של אבו: האוצרת והאמן.

שנית, בכדי להימנע מסערות ציבוריות, כדאי שליד יצירות העלולות להיות שנויות במחלוקת, תיכתב אזהרה לבאים להתבונן בהן. בדיוק כפי שסרטון אלים מזהיר ואומר, "זהירות הסרטון מכיל חומרים קשים לצפייה".

עדכון (24.6.2021): לאחר הלחץ הציבורי המיצג "שריפת שם השם" הוסר מהתערוכה בעין חרוד.

"איפה אנה פרנק?", פסטיבל קאן 2021

מחר (7.7.21) זה קורה. הפתיחה החגיגית של פסטיבל שרבים חיכו לו, פסטיבל קאן 2021. אחד מסרטי הקולנוע המעניינים והמקוריים שנכלל בקטגוריה "מחוץ לתחרות" הוא סרט אנימציה לצעירים, "איפה אנה פרנק?", של הבמאי ארי פולמן. זאת חשיפה ראשונה שלו בהקרנת בכורה עולמית. מעניין איך הוא יתקבל על ידי קהל עולמי רב-גוני.

בדומה לסרטו הקודם, פורץ הדרך, של פולמן, "ואלס עם באשיר", "איפה אנה פרנק" הוא סרט אנימציה המתבונן בנושא רציני. הוא מתייחס ליומן שאנה פרנק ניהלה במשך שנתיים, שבהן הסתתרה מפני הנאצים בדירת מסתור באמשטרדם. באוגוסט 1944 נחשף מקום מחבואה של המשפחה והם נשלחו על ידי הנאצים לאושוויץ ואחר כך אנה ואחותה נשלחו למחנה הריכוז ברגן-בלזן, שם אנה מתה. היומן שכתבה אנה נתגלה לאחר המלחמה. ביומנה, אנה פרנק תעדה רשמים מחוויותיה בתקופה זו. היומן הפך לקלאסיקה עולמית – תזכורת רבת עוצמה לזוועות המלחמה ועדות רהוטה לרוח האנושית. הדמות הראשית בסרטו של פולמן היא קיטי, חברה דמיונית של אנה פרנק שהיומן שכתבה מוקדש לה. הסרט הדמיוני מתייחס ליומן דרך עיניה של קיטי ועוקב אחר מסעה של קיטי בעולם בחיפוש אחר אנה, מאחר שקיטי אינה מאמינה שאנה מתה.

כאשר הודיע ב- 2013 כי בכוונתו להפיק סרט על אנה פרנק, פולמן, בנם של ניצולי שואה, אמר בראיון לעיתונות הזרה ש"להביא את יומנה של אנה פרנק לכל המסכים הוא הזדמנות ואתגר פנטסטים. הסרט יענה על צורך אמיתי בחומר אמנותי חדש שיישמר את הזיכרון וינחילו  לצעירים בדורות הבאים."

"איפה אנה פרנק". קרדיט: טיימאאוט, צילום: יחסי ציבור.

פולמן ידוע כאדם בעל מוטיבציה וחזון. וכמי שנולד להורים ניצולי שואה הוא החל לפני שנים רבות להגשים חלום של הנצחת זכר השואה והעברת המסר לדורות הבאים. תחילה הוא עשה זאת באמצעות ספר קומיקס המספר את סיפורה של אנה פרנק, ושעל בסיסו יצרו מפיקים יפנים סרטון אנימציה. בהמשך, פולמן הצליח לגייס מפיקי סרטי אנימציה מרחבי העולם שסייעו בידו להפיק את "איפה אנה פרנק?".

סרטו של פולמן הצטרף "ברגע האחרון" לרשימת הסרטים שיוקרנו בפסטיבל. הסרט לא נכלל בקטגורית הסרטים המתחרים על פרס הסרט הטוב ביותר. הוא נכלל בקטגוריה הנקראת "סרטים מחוץ לתחרות" ולא רק זה. הסרט הצטרף לפסטיבל באיחור רב, ולאחר שאימו של פולמן צפתה בסרט כולו. רק אז החליט פולמן להגיש את הסרט לוועדת הפסטיבל, שמיד קיבלה אותו. זאת תהיה הקרנת בכורה עולמית של הסרט.

מה תהיינה התגובות?

העניין שכל סרט מעורר בקהל, בין אם הוא סרט טלוויזיה או קולנוע, תלוי ברלבנטיות שלו לקהל הצופים. חוקר התקשורת ג'ון פיסק, טוען שקהל הנחשף למדיה הטלוויזיוני יפענח אותו לפי ראות עיניו. והסיבה לכך היא שהטקסט הטלוויזיוני הוא פוליסמי, רב-משמעי. באותו אופן קהל הצופים הוא פלורליסטי – הוא מורכב ממגוון קבוצות, ותרבויות בעלות מטענים ערכיים מגוונים. ומה שעשוי להבטיח את הצלחתו של הטקסט ודירוגו הוא ריבוי המשמעויות המובלעות בו, משום שהדבר מאפשר לקבוצות חברתיות שונות להזדהות עם חלקים שנתפסים כמשמעותיים עבורן. כמו כן, קהלים שונים עשויים להעניק לטקסט משמעויות חדשות על-פי דרכם.

מתוך כרזת הסרט "איפה אנה פרנק". קרדיט: אתר טיימאווט. צילום: יחסי ציבור

לפיכך אין לי דברי נבואה וחזון. אבל כאשר סיפרתי לחברתי האמריקאית (גיורת) על התקווה של פולמן להנגיש לדורות הבאים, ובמיוחד לדור הצעירים הבא והבאים אחריו, את זכרה של אנה פרנק ותחושותיה במהלך הזמן שבו הייתה כלואה במסתור, חברתי הגיבה כאישה "חסודה" הדבקה בערכים שמרניים. לא ממש הופתעתי. וכך היא אמרה: "מבחינתי, כל סרט המבוסס על יומנה של אנה פרנק, לרבות סרט אנימציה, אינו ראוי להיחשף בפני קהל של צעירים. קראתי את היומן של אנה פרנק", היא הסבירה, "ומה שמטריד אותי הוא הגסויות שבו שגרמו לי שאט נפש. אני סבורה שההכרזה של פולמן על רצונו להנציח את סיפורה של אנה והשואה בהסתמך על יומנה, היא שאיפה הזויה". היא מיהרה להוסיף: "ייתכן שאני 'תקועה' בעידן קדום ושמרני ואינני 'מבינה עניין'. אבל אני מזדהה לגמרי עם הורים שלא ירשו לילדיהם הצעירים לצפות בסרטו של פולמן. מבחינתי אין מצב שאלך לצפות בסרט שיש בו גסויות". זאת דוגמה להסתייגות חד משמעית מתכני הסרט, ויהיה דמיוני ככל שיהיה. (וכל זה בגלל שני עמודים ביומן שנמצאו מוסתרים ביומן ונחשפו ב- 2018).

למען האמת, לא ציפיתי לתגובה זאת. במובנים רבים חברתי נחשבת לאדם נאור, אקדמאית, ובעלת תואר פרופסור אמריטוס. המחשבות שהציקו לה מאז שנחשפה ל"גסויות" שכותבת אנה פרנק, נערה בגיל ההתבגרות, הדליקו אצלי נורה אדומה. ואף-על-פי-כן, היו לי תקוות.

במחשבה שנייה

הרי העולם נחלק ליהודים ואחרים שזכר המשטר הנאצי שמור בליבם לדיראון עולם. ויש גם קהל עצום הכולל את מי שאינם יודעים דבר על השואה, ומי שמכחישים אותה או ספוגים דעות אנטישמיות. סיכוייו של סרט לזכות באהדה והערכה מותנים לא רק ביכולות האומנותיות, שככל הנוגע לפולמן, הוא כבר הוכיח אותן בסרטו "ואלס עם באשיר". מה גם שהעולם לא בהכרח יתרגש מעוד סרט הקשור לשואה.

אבל הנקודה שיש לחזור ולהדגיש כאן היא שהסוד טמון ברבדים העמוקים, כמו אלו של חברתי הגיורת האמריקאית המוזכרת לעיל. בני אדם נוטים להגיב גם למה שאינו נוגע ישירות להם ולסביבתם, בהתאם להבנתם את הטקסט והסבטקסט. בני אדם יודעים להעניק לכל מה שהם נחשפים אליו, בהתאם למשמעות שהם עצמם מעניקים לטקסט. יש להביא בחשבון אפשרות נוספת, שפולמן הסיר את הקטעים ה"סקסים" מהסרט. אבל כדי לגרום לקהל ולביקורת העולמיים להזדהות עם "איפה אנה פרנק?", ועם חשיבותו לדורות הבאים (שכן זאת המטרה העיקרית של פולמן) נחוץ דבר מה נוסף, סממן אוניברסלי. שנקרא "ריבוי משמעויות".

תנאים מיטביים שיועילו לביקורות חיוביות ואהדת הקהל

טרם צפינו בסרט "איפה אנה פרנק?". איננו יודעים באיזו מידה הוטמנו בו אלמנטים אוניברסליים, הכוללים קטעים שאינם בהכרח חשובים כמורשת לאנושות. אלמנטים אוניברסליים עשויים להיות מחשבות של נערה מתבגרת. נערה שכל דבר מעניין אותה, כולל מין. נערה ששואלת את עצמה האם המחזור הוא סימן לכך שאת בשלה לקיים יחסי מין. נערה שתוהה מדוע נשים מוכרות את גופן לזנות, נשים שאבא שלה אולי קיים איתן יחסים. דווקא אלמנטים אוניברסליים בהחלט חיוניים להצלחתו העולמית של הסרט. בצד הפחות קיצון, אלמנטים אוניברסליים יכולים להיות גם, יחסי חברות בין נערות או בין נערה ואחאיה או הוריה. המונח המקצועי "פוליסמיות" (ריבוי משמעויות) ובעיקר השימוש בו עשויים להבטיח שהטקסט יהיה פופולרי. יוצר ומפיק סרטים מנוסה יידע להשתמש בטריגר כזה כדי להגביר (ולא להמאיס) את הפופולריות של הטקסט ולהרחיב את קהל אוהדיו.

בהצלחה ל"איפה אנה פרנק?" וארי פולמן !!

ההיסטוריה של השד

במקום ביקורת ספרותית על "חסד ספרדי" (2011), מאת אברהם, ב. יהושע, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 374 עמ' – שכן ביקורות  כאלו נמצאות בשפע ברשת. הדגש שלי הוא על נושא שחולש על הספר: המושג "חסד רומי". על הדרך אגע גם, בהיסטוריה של השד.

ספרו של יהושע פתח לי צוהר למושג זה, שהודות לסיפור שמגולם בו, ציירים ידועי-שם וידועים פחות, העניקו לנו יצירות המדמות את מה שזכה להיקרא "חסד רומי". בספרו של יהושע מובא הסבר לרפרודוקציה של חסד רומי, שבמקרה תלויה בחדר המלון שבו התאכסן הגיבור, הבימאי יאיר מוזס, מלון – מסוג פרדור. רפרודוקציה של יצירה מאת מתיאס מיפוחל, צייר מהמאה השבע עשרה, שנולד בזילנד ואחר כך חי ברומא. לפי הציור, מיפוחל היה מעריץ גדול של רמברנדט, והעתיק ממנו את תנוחת הישיבה של קימון (הזקן) ואת האור החזק שנופל על הגב העירום שלו. הסיפור אינו איטלקי אלא רומי, שכן מדובר ברומא במובן של האימפריה הרומית "הגדולה מאיטליה" (ע' 106).

בהמשך הספר מובאים פרטים נוספים המבהירים את הקשר בין "חסד רומי" חסד נוצרי וההיסטוריה של השד, מאת ד"ר מרילין יאלום (אשתו המנוחה של פרופ' ארוין יאלום הפסיכולוג). לפי יהושע, "חסד רומי" הוא אחד מאלף הסיפורים שפרסם ולריוס מקסימוס בשנת שלושים לספירה, בקובץ, "פאקטה אט דיקטה ממוראבילי" (מעשים ואמרות שיש לזכור). לפי הידוע לנו, ספרו של מקסימוס נועד למטרה אחת: חינוך הצעירים. מה כלול בסיפור של מקסימוס?

גרסתו של יהושע – הסיפור של מקסימוס מתמקד בצעירה בשם פֶֶּרׄוׄ, שהיניקה את אביה, ושמו קימון, שנידון למוות ברעב בבית הסוהר. פרו נהגה לבקר את קימון ולהניק אותו בסתר כדי שלא יגווע. יום אחד הסוהרים תפסו אותה במהלך ההנקה. אבל ההתרשמות שלהם מהמסירות הנועזת והמקורית של פרו כלפי קימון, השפיעה עליהם. שכן היה זה מעשה של חסד נדיר. לכן, הם ריחמו על האב ושיחררו אותו ממעצר. בספרו יהושע אומר: "זאת תמצית הסיפור, שהיה מקור לציורים רבים בעת העתיקה". עוד מוסיף יהושע: "מקסימוס עצמו הודה שהציורים חזקים מהסיפור שלו. אנשים נעצרים בהשתאות לפני הציור ולא מסוגלים לגרוע עיניהם מהסצנה. הסיפור פיתה ציירים חשובים ביותר במשך מאות שנים, וכל אחד ביטא אותו בגרסה משלו. רובנס, שצייר אותו פעמיים במרחק של עשרים וחמש שנה ואחרים". חלפו מאות שנים מאז ובימי הביניים הסיפור על החסד הרומאי (רומי כאימפריה) כמעט נעלם, אבל לדברי יהושע "הוא התחדש ופרח ברנסנס ובבארוק…. אולי בגלל הארוטיות הגלויה". וכיד הדמיון הטובה עליו, יהושע מסיים בהערה, שאנשי ימי הביניים "חשדו בכנות של החסד והרחמים" אצל בת שמיניקה את אביה. "אולי יש כאן ניצול לרעה באופן אדיפאלי."

אחרי כל זה נתקלתי בספרה של מרילין יאלום, "ההיסטוריה של השד" (בתרגום לעברית). עוד ידוע לי שד"ר מרילין יאלום (שנפטרה בשנת 2019), הייתה חוקרת ידועה בזכות מחקרים על נושאים מגדריים, כגון ההיסטוריה של השד וגם "תולדות הרעיה". לעניננו כאן, יאלום מצאה עדות לכך שמקסימוס פרסם קובץ חינוכי בתקופתו של טיבריוס והקובץ מכיל אלף אמרות. הסיפור על פרו נכלל בקובץ, אבל, וזה אבל מכריע בדיון שלנו – במקור, הסיפור מתאר את פרו מניקה את אמה:

לאהבת בנים להוריהם יש אמנם אינספור דוגמאות בעולם כולו, אבל לזו שאירעה ברומא, לא ישוו כל האחרות. אישה פלבאית ממעמד נמוך שזה עתה ילדה בן, קיבלה רשות לבקר אצל אמה, שנכלאה בבית האסורים כעונש. שומר הסף נהג תמיד לחפש בכליה כדי למנוע אותה מלשאת מזון כלשהו. האישה נתפסה כשהיא מזינה את אמה מחלב שדיה. על גילוי מופתי זה של חיבה עמוקה, גמלו השלטונות לבת בשחרור אמה מהכלא, ולשתיהן הוענקה כלכלה לכל ימי חייהן; ומקום המעשה קודש לכבודה של האלה הנוגעת בדבר כיבוד אם ואב, והוקם בו מקדש לחיבת בנים להוריהם.

עד כאן הסיפור המקורי, מתוך קובץ האמרות של ולריוס מקסימוס, שצוטט מאוחר יותר על ידי פליני.

יאלום ממשיכה לפרט איך התגלגל הסיפור להנקת בת את אביה:

מאות שנים לאחר מכן, בתקופת הרנסנס שהושפעה מהתרבות הקלסית, קושרה חוליה זו אל הסגולה הנוצרית של "צדקה" (חסד), ותוארה בדרמטיות ביצירות אמנות שונות. בכל היצירות בולטת העובדה שהבת מיניקה את אביה. ההורה המקורי, האם, עבר היפוך מין, מה שמוסיף לסיפור יסוד של גילוי עריות. ראו לדוגמה את התבליט מהמאה ה- 16 שיצר האמן ג'אן גוז'אן. תבליט המוצג במוזיאון הלובר, המרמז על ממד של גילוי עריות. ממד שכלל לא היה כלול בחסד הרומאי המקורי.

(Original Caption) Jean Goujon Workshop, circa 1560-1564. 'Roman Charity'. The Rotunda. Sully Wing. (Photo by Bernard Annebicque/Sygma/Sygma via Getty Images)

למרות שחסד ספרדי הוא רומן סוריאליסטי, אין להקל ראש בעובדות שבסיפור המקורי שמטרתו הייתה לחנך לכיבוד אם ואב. ובהחלט לא היה בו שמץ של גילוי עריות.

לסיכום, כל הכתוב לעיל יתרום לקוראי הרומן "חסד ספרדי" מידע עובדתי, בניגוד לכתוב בספרו של יהושע, כאילו הסיפור על בת המיניקה את אביה מקורו בקובץ שפורסם בתקופת המוקדמת של האימפריה הרומית. הקובץ החינוכי שחיבר ולריוס מקסימוס ללא קשר לחסד הנוצרי. גם החלפת דמות האם מהסיפור המקורי, בדמות אב בשם קימון, היא פרי של עידן מאוחר תקופת הרנסנס. וכך זה נמשך אל תוך עידן ההשכלה.

דילמת גבורתו של בר כוכבא

לרגל חגיגות ל"ג בעומר אנו שבים מחדש לשאלות הבסיסיות: האם בר-כוכבא ראוי להיחשב כ"גיבור" לאומי? משכמו ומעלה? או שמא, חשיבותו של רבי עקיבא עולה עשרות מונים עליו? האם תורתו ואמונתו של רבי עקיבא, דהיינו – האל שייחד את עמו ישראל כעם סגולה, יגן עליו ואין בכח הזרוע בלבד להושיע – הן אמת? 

היהדות האורתודוכסית בגרמניה של שלהי המאה ה-19, האמינה שאין לצאת למלחמה יזומה. בתוך כך גם האדירה את דמותו של רבי עקיבא על פני דמותו ומורשתו של בר כוכבא. ההבדל התהומי בין שני אישים אלו הפך מזמן לסמל המחלוקת בין האוכלוסייה האולטרה-אורתודוכסית בישראל לבין ציבור שהאמונה באל וקיום מצוותיו הם ממנו והלאה.

לאחרונה השגתי תרגום משנת תשט"ו (1956), מגרמנית לעברית, של הספר "רבי עקיבא", מאת ד"ר רב מאיר להמן שראה אור בגרמניה בשלהי המאה ה-19. זה אחד מתוך ספרים רבים נוספים מפרי עטו של להמן, אותם כתב, על מנת שבני הנוער בקהילה היהודית יכירו את גדולי וחכמי כל הדורות בתולדות העם היהודי, ובעזרת הספרים ילמדו פרטים חשובים על גדולי הדור ההוא.

רבי עקיבא

יש לציין כי מטרתו העיקרית של להמן, בכתיבת ספרות עממית, הייתה לחזק את הזיקה ללימוד תורה בקרב יהדות גרמניה בפרט ובאירופה בכלל ולהגביר בקרבם את האמונה באל. שכן בתחילת דרכו, כרבה הראשי של מגנצא/מיינץ, נוכח להמן, למורת רוחו, כי רבים מקרב יהודי מיינץ לא רק סיגלו אורחות חיים זרים ליהדות כדי להידמות לסביבה החברתית שלהם. יהודים אלו חסרו יידע בסיסי על עיקרי היהדות וחכמיה. ואכן, באמצעות ספריו, להמן הצליח לשקם את מה שנחשב בעיניו כהידרדרות המורשת היהודית.

שנים לאחר מותו אף זכה להמן שספריו יתורגמו מגרמנית לעברית (בשנות ה-60), ויהפכו לנכס רוחני בקרב ילדי הציבור האורתודוכסי בישראל.

בסיפרו רבי עקיבא, להמן מיטיב לתאר את המפגש בין בר-כוכבא – שנולד בשם מנחם, אומץ על ידי לוי מכזיב וקיבל את השם שמעון – לבין רבי עקיבא. כשבר-כוכבא הופיע באופק חייו של רבי עקיבא, והוכר על ידי חכמי הדור כ"משיח" וכ"מלך", התגנב החשש ללבו של רבי עקיבא, שבעקבות ההכרה הזאת בבר כוכבא, ירים הלה את נס המרד נגד שליטי רומי. וכך אכן קרה.

המתח שנוצר בין בר כוכבא לבין רבי עקיבא נסב סביב השאלה: האם להכריז על מרד של יהודי ישראל בשליטי רומי, ולהקים צבא גדול כדי לנצח בכוח הזרוע?

לפי להמן, ולפי גרסת יהדות גרמניה האורתודוכסית, באותה עת, ערכו הרוחני של רבי עקיבא עלה עשרות מונים על זה של בר כוכבא. הוא מוצג על ידם באור חיובי. בעוד בר כוכבא מייצג בעיניהם את כל מי שפנו עורף למסורת היהודית. בין פרטי הוויכוח שהתנהל ביניהם בנדון, שאותם מגולל לפנינו להמן, בולטת נחישותו של בר כוכבא להגדיל את היקף מערך הצבא היהודי, וזאת אף במחיר של כריתת ברית עם ה"כותים", שנחשבו מאות בשנים כאויביי היהודים ובעלי כוונה לקעקע את יהדותו של הציבור היהודים בישראל ובגולה.

סיפור ה"כותים" – שלפי המסורת, הביא אותם סנחריב מלך אשור אל ארץ-ישראל על מנת ליישב את ממלכת ישראל לאחר שתושביה הוגלו – הוא סיפור מרתק כשלעצמו. אציין רק זאת: ה"כותים" הם לא אחרים מאשר ה"שומרונים", כך מבהיר לנו גם להמן. מעוזם היה הר גריזים שבשומרון, ובעקבות אירוע מסוים הקשור ליוזמה להקים מחדש את בית המקדש, הם נטרו לציבור היהודי והיו מוכנים לתמוך בכל מי שרצה ברעתו ובהשמדתו.

רבי עקיבא, מאת הרב ד"ר מאיר להמן, הוא עדות לחשיבה אולטרה-אורתודוכסית, הנמשכת גם בימינו אנו. ואילו דמותו של בר-כוכבא וחשיבתו המיליטנטית, שהפכו לנכס צאן ברזל של המגזר החילוני הלא-מאמין, כפי שעולה מספר זה, נתקבעה בנוף הלאומי של הציבור החילוני, כ"עובדה בעלת חשיבות עליונה" על כל המשתמע מכך.

עובדת קיומן של שתי אמיתות אלו בכפיפה אחת, אמורה לאותת לכולנו שחלוף הזמן לא עמעם את המתח גם בקרבנו. המתח הבולט בא לידי ביטוי בימים אלו בחגיגות ל"ג בעומר. אי לכך, הציבור החילוני נוהג להתקין לילדים חץ וקשת, ולשבת עמם סביב המדורה, כפי שבר-כוכבא נהג לעשות, לפי הנרטיב. מנגד, רבים מקרב ציבור היהדות האורתודוכסית עולים לקברו של הרשב"י, תלמידו של רבי עקיבא, ומתחזקים באמונתם.

ולעניין מלחמות וצבא אוסיף, שהאורתודוכסיה רואה ברבי עקיבא את התגלמות האמונה בהשגחה האלוהית ומטיפה להימנעות משפיכות דמים ותקיפת האויב בכוח הזרוע. ואילו את בר כוכבא הם מציגים כהיפוכו של דבר. מנגד, הציבור החילוני ממשיך להעמיד את הנרטיב הציוני מעל אמת היסטורית אחרת זו. מאז שהנצו ניצני הציונות, הקפידו להצמיד לבר כוכבא דימוי של "גיבור לאומי", וטווה סביבו סיפורים שהפכו לנכסי צאן ברזל שלו בעת החדשה בישראל (כפי שכתבתי ברשימה קודמת).

לפי הנרטיב הציוני, כל אימת שעם ישראל נקלע למצוקה פיזית, משליך הציבור החילוני את יהבו על כוח הזרוע כפי שעשה בר כוכבא, המושיע הלאומי שחירף נפשו למען עמו, והצליח (לזמן מה) לקעקע את מזימותיו של קיסר רומי להשמיד כל זכר ליהדות ולעם היהודי באשר הוא.

הנרטיב המתחרה – הנרטיב של הציבור האולטרה-אורתודוכסי

הציבור האולטרה-אורתודוכסי נוקט עמדה שונה. עמדתם מבהירה שאין סוטים מדרכו של רבי עקיבא ושל תלמידו רבי שמעון בר יוחאי (הרשב"י). שכן אלו הם הגיבורים בעיני הציבור המאמין. בכל שנה חוגג ציבור זה את ל"ג בעומר בטקס לציון יום מותו של מי שנחשב לעילוי רוחני, וזוכר את מורשתו הרוחנית של מי שהנחיל לנו את ספר ה"זוהר".

לרגל חגיגות ל"ג בעומר אנו שבים מחדש לשאלות הבסיסיות:

האם בר כוכבא ראוי להיחשב לגיבור לאומי, אדם משכמו ומעלה? או שמא האם חשיבותו של רבי עקיבא עולה עשרות מונים עליו? שאלות נוספות באותה רוח הן: האם תורתו ואמונתו של רבי עקיבא – האל, שייחד את עמו ישראל כעם סגולה, יגן עליו ואין בכח הזרוע בלבד להושיע – הן אמת? או שמא האמת טמונה בתורתו ואמונתו של בר כוכבא, דהיינו – בכוח הזרוע בלבד ייוושע העם?

כפי שכבר כתבתי, נרטיב אינו מייצג "אמת היסטורית" בעיני כולי עלמא, אלא בעיניי המאמין בו, ורק הוא מתייחס אליו כאמת היסטורית; אמת שהיא מעל לכל ויכוח. עלינו להבין שנרטיב קולקטיבי נוצר חדשות לבקרים בימינו וגם בימי בר-כוכבא ורבי עקיבא. זאת מתוך צורך השעה, ועבור הדורות הבאים. נרטיב קולקטיבי מככב במיוחד בעיתות מצוקה או בעקבות אירועים היסטוריים דרמטיים. או אז עולה קרנו של נרטיב והוא נתפס כאמת היסטורית בעיני קולקטיב מובחן או לאומי. ובמקביל, יכול שיעלה קרנו של נרטיב מתחרה בעת ובעונה אחת, ויזכה לאמונם של ציבורים מובחנים ו/או לאומיים. ויש לזה מחיר. כמו העמקת הקרע והחרפת היריבות בין המחנות בתוך הציבור הרחב.

במובן האובייקטיבי, אין עוררין על כך שנרטיב בר-כוכבא נתפס כאמת היסטורית בקרב הציבור החילוני בישראל ואילו נרטיב רבי עקיבא, כגדול הדור שהלך ראש בראש נגד נטיותיו הכוחניות של בר כוכבא, הלך ונחלש בקרב ציבור זה במשך השנים. בקרב האורתודוכסיה המצב הפוך לחלוטין ולא רק זה. ילדי ישראל החילוניים מזדהים טוטלית עם גבורתו של בר כוכבא וסיפור המרד ברומאים, בעוד ילדי הציבור האורתודוכסי מזדהים טוטלית עם מורשתו של הרשב"י ותרומתו וגדולתו של רבי עקיבא שזכה להעמיד תלמידי חכמים ובראשם הרשב"י.

עליונות הכח מול האמונה באל

בל"ג בעומר ניטיב לעשות אם נרד לעומקו של הויכוח ההיסטורי בין רבי עקיבא לבין בר-כוכבא, ונשאל את עצמנו שאלה בסיסית בדבר עליונות כח הזרוע על פני כוחה של אמונה באל. כפי ששאל רבי עקיבא את בר-כוכבא:

למה לנו עזרת בני אדם אם האלוקים איתנו, יאמרו האולטרה-אורתודוכסים. האם שומה עלינו לרכז כוחות רבים ולייחס חשיבות יתירה לדרכי המלחמה או לבטוח בעזרתו של האלוקים? האם כוחנו ואומץ ידינו יעשו לנו חיל? או אלוקים יהיה בעזרנו ובו נבטח.

גם כעבור מאה וחמישים שנה מאז נכתב סיפורו של רבי עקיבא בשפה הגרמנית עבור יהודי גרמניה ואירופה, השאלה הזו עדיין רלבנטית, שכן היא משליכה בין היתר על סוגיית גיוס אברכים לצה"ל.

מקום קבורתו הלא ידוע, אך בכל זאת ידוע, של משה

חוקרים ברחבי העולם מנסים להתחקות אחר מקום קבורתו של משה רבנו. החיפוש עדיין לא תם. הוא מסתמך על מגוון תחומי יידע, שהעיקריים שבהם הם, המקרא, המדרש, הקבלה, דברי חז"ל וממצאים ארכיאולוגיים.

האתגר להבין את מסקנות החוקרים באשר למקום קבורתו של משה צף ועלה בעקבות קריאת ההגדה של פסח. לא די בכך שמשה רבנו אינו מוזכר כראוי בהגדה, סימן השאלה לגבי זה מעורר תהיות באשר למקום קבורתו, ומדוע לא הותר למשה להיכנס לארץ אבותיו. החומרים שעמדו לרשותי נחלקים לשניים: מקורות הטוענים שמקום קבורתו אכן לא נודע, או שאין וודאות לגביו, ואחרים שדבקים בגרסה שקברו נמצא במערת המכפלה.

ה"קבר" הריק בהר נבו. צילום: אופיר דיין. קרדיט: מקור ראשון

בקבוצה הטוענת שמקום קבורתו של משה לא ידוע נכלל ד"ר דויד בן גד הכהן מהאוניברסיטה העברית. המאמר שפרסם, "מקום קבורתו הלא ידוע, אך בכל זאת ידוע, של משה" (ניתן לקרא את המחקר בשלמותו כאן.) המאמר הינו אחד המעניינים שקראתי. בן גד הכהן מסתמך בעיקר על המקרא והמדרש ומסקנותיו האתגר להבין את מסקנות החוקרים באשר למקום קבורתו של משה צף ועלה בעקבות קריאת ההגדה של פסח. לא די בכך שמשה רבנו אינו מוזכר בהגדה, סימן השאלה לגבי זה מעורר תהיות באשר למקום קבורתו, ומדוע לא הותר למשה להיכנס לארץ אבותיו.

נקודת המוצא של בן גד הכהן היא תיאור המופיע במקרא בפרק האחרון של ספר דברים (פרק ל"ד, א'-ה'). משה טיפס על הר נבו וממנו ניתנה לו הזדמנות אחרונה להשקיף על הארץ המובטחת שאותה ייעד האל לבני ישראל, ופסוק ו' באותו פרק: וַיִּקְבֹּ֨ר אֹת֤וֹ בַגַּיְ֙ בְּאֶ֣רֶץ מוֹאָ֔ב מ֖וּל בֵּ֣ית פְּע֑וֹר וְלֹֽא־יָדַ֥ע אִישׁ֙ אֶת־קְבֻ֣רָת֔וֹ עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃  את מסקנותיו בנוגע למקום קבורתו של משה – מסקנות מחכימות – השארתי לסוף הפוסט.

מסמך שלפיו מקום קבורתו הוא מערת המכפלה, מצוי ב"ספר התמונה", ספר קבלה מימי הביניים, שם נכתב: "וה' זוגות נקברו במערה". לפי הנאמר כאן, במערת המכפלה נקברו "חמישה זוגות" שהם עשרה בני אדם. הפירוש מוסיף הבהרה: "מתוכם: ג' נגלות וב' נסתרות." ה"נגלות" הם: אברהם ושרה, יצחק ורבקה, יעקב ולאה. ו"הנסתרות" הם: אדם וחווה , משה וציפורה. הפירוש מבהיר כי לאחר מותו, הועבר משה אל מערת המכפלה על ידי מלאכים ונקבר שם.

המסמך עורר קושיות ורבים ניסו להבין את משמעותו. אחד מהם, דויד שפירא, פרסם מאמר, "ולא ידע איש"  (2014). בהסתמכו על דעות של חז"ל, ראשונים, ואחרונים הוא מסכם שאכן משה נקבר בעבר הירדן, ואחר כך הועבר על ידי מלאכים אל מערת המכפלה שבחברון. אבל קברו במערה נפרד מקברי האבות והאימהות, והוא קבור יחד עם אשתו ציפורה במערת אדם וחווה –  "ונקראו שני זוגות אלו (אדם וחוה, משה וציפורה) 'נסתרות'". ואם הקברים נסתרים מעיני העם, אין וודאות לגבי מקום קבורתם, ובמיוחד מקום קבורתו של משה. (אלעד דואני, 4.3.2020, ערוץ 2000).

גם הבלוג של "הישוב היהודי בחברון" מצטרף אל הקבוצה הטוענת שקברו של משה נמצא במערת המכפלה. זאת על סמך מובאות מתוך רשימה ארוכה של מקורות, הכוללת את: ספר דברים, תיקוני הזוהר, "ספר התמונה" של תנא הא-לקי רבי נחוניא בן הקנה שצוין לעיל, ר' דוד נכדו של הרמב"ם, בעל "מגלה צפונות", ר' חמא בר חנינא. המסקנה של "היישוב היהודי בחברון" היא שהאמירה: "ולא ידע איש את קבורתו" איננה מתייחסת אל קברו אלא לתהליך פטירתו של משה. ואילו מקום קבורתו ידוע ונמצא במערת המכפלה בחברון.

סיפור הקברים במערת המכפלה אפוף מסתורין, סודות ואגדות לאינספור, ואין כמעט מידע מדויק ואמין אודותיה. עדויות לגבי הקברים החלו לצוץ בתקופה הצלבנית והן נמשכות עד ימינו (ראו ערך "מערת המכפלה" בוויקיפדיה).

הר נבו – רצפת הפסיפס בכנסיה הביזנטית. קרדיט: ויקיפדיה

החשיבה הנוצרית בנוגע למקום קבורתו של משה מצטרפת אל הקבוצה המביעה חוסר וודאות לגבי מקום הקבורה. ואכן – בכנסיה שעל הר נבו, בעבר הירדן, ישנו קבר ריק חפור באדמה ומכוסה בזכוכית, שכמעט לא נראה למי שלא מחפש אותו. הקבר הריק מסמל את הגרסה שלפיה, חד-משמעית, "ולא ידע איש את קבורתו עד היום הזה." (מקור ראשון, 30.10.2019).

פסגת הר נבו והכנסיה הביזנטית. קרדיט: ויקיפדיה

גם ארכיאולוגים של המקרא ערכו חפירות על הר נבו מאז שנות ה-30 של המאה העשרים. הם לא איתרו עדיין את קבר משה. בשנות ה-30, ג'רום מיכאיק (Jerome Mihaic) הפרנציסקני וסילבסטר סאלר Sylvester J. Saller O.F.M. התמקדו בנקודה הגבוהה ביותר על הר נבו, הסיאגה (Syagha), שם נמצאו שרידים של כנסיה ביזנטית, ושרידים של מנזר ביזנטי. הכנסייה נבנתה לראשונה במחצית השנייה של המאה הרביעית. החפירות נמשכו עד 1935. בשנת 1963 נערכו חפירות נוספות בתוך הבזיליקה ובהמשך שוחזר הריצוף המקורי, הכולל שרידי רצפת מוזאיקה מתקופות שונות, שהקדומה שבהן היא רצפה המציגה צלב. הכנסייה הקימה אתר הנצחה לזכר משה, ובו מוזאיקה ביזנטית. קברו של משה לא אותר.

לסיכום: נכון לעת הזאת הדעות חלוקות באשר לקיומו ומיקומו של קבר משה. ד"ר דויד בן גד הכהן (ראו לעיל) שופך אור על התעלומה והבדלי התפיסות לגבי סוגייה זאת. לדבריו, הניסיון לאתר ולזהות את מקום הקבורה מוביל למסקנות שונות, מאחר ששיוך מקום הקבר למיקום מסוים הוא פועל יוצא של אידיאולוגיה ואמונה. כוהנים יזהו את מקום הקבורה של משה עם המקום בו עמד פעם בית המקדש. אחרים יטענו שקברו של משה מול מקדש עובדי אלילים – בבית פעור שבעבר הירדן – בא לסמל עמדה של התנגדות לאלילי השקר.

וישנה גם גרסה המפריכה את כל הטענות לגבי מיקום הקבר, ושיוכו אל מקומות קדושים אלו ואחרים. הגרסה "המפריכה" הינה, ככל הנראה, פועל יוצא של החשש שהמקום יהפוך לאתר של עבודת אלילים. אם כך, יכול להיות שההוראה בספר דברים (ל"ד, ו'): וְלֹֽא־יָדַ֥ע אִישׁ֙ אֶת־קְבֻ֣רָת֔וֹ עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה משקפת יראת כבוד למעמדו של משה בהיסטוריה של ישראל. ולפיכך לבני ישראל נותרה דרך אחת בלבד להתחבר אל משה: באמצעות תורתו.

צריך להחליט שאנחנו מצטופפים

מה עומד מאחורי העלייה החדה בפקקים? כאשר שואלים את עמדת הפיקוח על גשר איילון, שומעים את התשובות הצפויות: "הציבור איבד אמון בתחבורה הציבורית ומעדיף להגיע למחוז חפצו ברכב פרטי". "הרבה מאוד רכבים פרטיים עלו על הכביש בשנה החולפת". אבל אם נשאל מומחים לתחבורה בת קיימא ומתכנני ערים – התשובה שלהם "זו בעיה של עירוניות".

גלי פרוינד, מתכננת ערים ומומחית לתחבורה בת קיימא, טוענת כי "הפקקים הם הסימפטום, אבל הבעיה היא בעיה של עירוניות". כלומר – "אם הערים שלנו היו בנויות בצורה קצת פחות פרברית, אז יכול להיות שהיינו יכולים לייצר תחבורה הרבה יותר יעילה." לטענתה, "השכונות החדשות שנבנות הן בעצם שכונות שתוכננו במקרה הטוב בשנות ה-80, במקרה הפחות טוב, בשנות ה-60, ובעצם בגלל שהן לא צפופות, לא ניתן להעביר בהן תחבורה ציבורית יעילה, ואין בהן עירוב שימושים." פירוש הדבר שכאשר בשכונה שבה גרים אנשים, אי אפשר למצוא סופרמרקט ואתה חייב רכב כדי להגיע לסופר, אתה חייב רכב כדי להגיע לרופא ולעבודה, נוצרים פקקי תנועה.

לדברי פרוינד, הפתרונות פשוטים: "צריך להחליט שאנחנו מצטופפים. במקום שיש הרבה אנשים אפשר לייצר תחבורה ציבורית הרבה יותר יעילה. זה הדבר הראשון". דבר שני – והוא הדבר היותר מעניין שממעטים לדבר עליו הוא עירוניות, או "עירוב שימושים". כאן טמון הפתרון שבכל העולם לוקחים אותו בחשבון. (מתוך כתבתו של אסף זגריזק, וואינט 20.4.2021). לדוגמה: נניח שאני גרה בקומה השלישית, בלי מעלית. אבל אני יכולה לרדת למטה ולהפעיל חנות, ואני יכולה ללכת לרחוב המקביל ולשבת במשרד, ואני יכולה לקחת את הילד שלי לגן ברגל…

כמה טוב היה אילו זאת הייתה המציאות. בספירה הטכנית של מתכנני ערים יש למיקום שבו אני יכולה להתנייד למרבית צרכיי היומיומיים כותרת ייחודית: הליכתיות, ובאנגלית  Walkability – Live where you like.

WALK SCORE. Live where you like. Credit: walkscore.com

התיאוריה הכללית של הליכתיות, על פי ג'ף סֽפֶּק (ראה להלן) גורסת כי הליכה בעיר צריכה לענות על ארבעה צרכים של הולכי רגל: הליכה שימושית, בטוחה, נוחה ומעניינת. ארבעת הצרכים הללו הובילו את  סֽפֶּק לניסוח "עשרה צעדים להליכתיות" הכוללים עירוב שימושי קרקע, הגבלת שימוש ברכבים, הסדרת אזורי חנייה, ושיפור איכות התחבורה הציבורית. צעדים אלו עונים על הצורך של הליכה שימושית. הגנה על הולכי הרגל ושיפור מסלולי האופניים בעיר נותנים מענה על הצורך בבטיחות. עיצוב המרחב בקנה מידה אנושי ונטיעת עצים להצללה – נותנים מענה על הצורך בנוחות, ואילו עיצוב חזיתות רחוב ייחודיות וידידותיות ורשת רחובות עם נקודות עוגן מספק להולך הרגל עניין בהליכה. ( Jeff Speck, Walkable City: How Downtown Saves America, One Step at a Time, 2012)

שכונות עירוניות המעניקות לתושביהן רמת הליכתיות גבוהה הן סביבה בריאה וחסכונית יותר. אבל לא רק זה. סביבה כזו מציעה הרבה יותר – היא מגוונת יותר, גמישה, ברת קיימא, ידידותית וירוקה יותר. שכונות בסביבה כזו מושכות אליהן תושבים ממגוון רמות הכנסה. המחקרים מראים שתושבי ערים שחיים בסביבות קהילתיות מסוג זה, הם בריאים ומאושרים יותר.

הליכתיות מבטיחה בריאות פיזית – התושב הממוצע של שכונה עירונית כזו נהנה ממשקל גוף נמוך יחסית למי שחי בסביבה פרברית שברב המקרים עליו להסתמך על שימוש ברכב פרטי. סביבת מגורים המעניקה הליכתיות נהנית בדרך כלל מתחבורה ציבורית טובה. כך שבמקרה הצורך, קל להגיע למרכזים חיוניים כמו מכולת וסופרמרקט, בנק, מרכז קהילתי, מרכז רפואי, בתי ספר וגני ילדים וכי"ב.

הליכתיות פירושה שיש יותר אופציות תחבורתיות – לאורך ההיסטוריה האנושית, לפני שהמכונית הייתה מוצר שווה לכל נפש וחיוני, הליכה ברגל הייתה אמצעי התחבורה העיקרי. וחשוב מכך, הרחובות תוכננו בהתאם לכללי הבטיחות ונוחות הולכי הרגל. הם העניקו גישה נוחה למרכז המסחרי, לשירותים רפואיים ומרכזים קהילתיים.

הליכתיות מעניקה בריאות כלכלית – הליכתיות נמדדת הן באחוזים והן ברווח הכלכלי שנובע ממנה. מדובר במדד שנקרא WALK SCORE שמתבסס על מספר היעדים הנגישים במרחק קצר יחסית. Walk Score מופעל על ידי חברה פרטית.

ציון גבוה במדד ההליכתיות מכוון אותנו להבחין בין סביבת מגורים מתגמלת מבחינה כלכלית לבין סביבה בזבזנית. עלייה של נקודה אחת מתוך מאה בניקוד ההליכתיות תורמת לעלייה בערך הבית ומקום המגורים.

המצב בישראל

מימין: רשת רחובות בעלת קישוריות גבוהה המעודדת הליכתיות (העיר העתיקה, באר שבע), משמאל רחובות מפותלים ללא מוצא מעודדים תלות ברכב פרטי (שכונת נאות אילן באר שבע). קרדי: ויקיפדיה

בישראל אין מדד הליכתיות כלל ארצי נגיש לציבור אולם ישנם קבוצות הפועלות ליצירת מדד כזה ומקדמות שיח ציבורי לעידוד הליכתיות, כמו מראה מקום. מראה מקום מיועד למתכנני ערים או לעיריות ורשויות מקומיות. זה כלי המאפשר שיפור של תכנון המרחב באמצעות זיהוי ובחינה של מרכיבי המרחב אשר מעודדים הליכה ברגל.  מראה מקום מגדיר מהו מרחב המעודד הליכה, ממפה את המרכיבים שהופכים את הרחוב להליכתי ומאתר הזדמנויות לשיפור המרחב  במסגרת תהליכי פיתוח עירוני והתחדשות עירונית.  הכלי מספק באופן ברור ותמציתי תמונת מצב על פוטנציאל ההליכה בעיר וכן המלצות אופרטיביות לשיפורו.

אותו רעיון מגולם במיזם 360.. בשנת 2019 הוגש דוח מסכם של "תכנית אסטרטגית לאומית לתנועה מקיימת במרחב העירוני". השתתפו בו מיטב המוחות. הרעיונות יפים וטובים אבל כדי ליישם אותם דרוש בעיקר תקציב וכוח אדם וכמובן, מודעות לדחיפות ביישום ההמלצות ופרסומים נוספים בהתאם.

********

על מנת שלא נצא בהרגשה רעה, קחו את הזמן שלכם, וכנסו למדד WALK SCORE  כדי לדעת היכן אתם ממוקמים, או היכן הייתם מעדיפים לחיות. הכניסו נתונים בעברית – רחוב, מספר בית, עיר, מדינה. התוצאות באחוזים משקפות דרגות שונות של הליכתיות:

Credit: walkkscore.com

ציון 90-100 הוא "גן עדן" להליכתיות. מיקום שבו כל מקום חיוני נגיש בהליכה ברגל.

ציון 0-24 פירושו תלות מוחלטת ברכב פרטי כדי להגיע למקומות חיוניים בחיי היומיום.

בסוף, שכונה שניתן ללכת בה לכל מקום, נהנית ממינימום פקקים, וממוקדת בתושבים ובמקומות החיוניים עבורם. כדי שהשכונה תהיה כזאת, דרוש תמהיל נכון של שימוש בקרקע, סוגי דיור מגוונים במחיר סביר, גישה לפארקים ובתי ספר, עיצוב רחוב המותאם לצרכי התושבים (הליכה, אופניים, הובלת ילדים בעגלה, עגלת נכים וכי"ב).

הכתובת על הקיר

כיום אנו נוטים להשמיץ ציורים וכתובות גרפיטי ולהגדיר את חלקן כוונדליזם. מחקר פורץ דרך קובע, באופן מפתיע, שגרפיטי בעת העתיקה היה שימושי ונודעה לו חשיבות. על אחת כמה וכמה כשמדובר בגרפיטי יהודי.

*******

דמיינו שאתם נכנסים לבית כנסת ולמולכם נראה אלמוני משרבט מילים על הקיר. איך הייתם מגיבים אילו ביקרתם בבית קברות בזמן שפלוני חורט מילים על גבי מצבה עתיקה? אני הייתי מדווחת מייד למשטרה או לרשויות המקומיות. גרפיטי במקומות פולחן וקבורה נחשב כיום למעשה נבלה וחוסר כבוד, ואילו בעולם העתיק, יהודים ולא-יהודים נהגו לצייר ולהשאיר כתובות של מה שנקרא כיום גרפיטי, גם במקומות שמוגדרים כטאבו מוחלט בעידן המודרני, כגון בתי כנסת, בתי קברות ומקומות קדושים. הם לא זכו לגנאי, אדרבא, כתובות וציורים היו עניין מקובל ושגרתי.

זאת המסקנה העיקרית העולה ממחקר יפורץ דרך של פרופ' לארכיאולוגיה והיסטוריה, קארן שטרן Karen B. Stern . שטרן השתתפה בחפירות ארכיאולוגיות רבות באזורים נרחבים בין הים התיכון והים השחור: סוריה, יוון, איטליה, מלטה, סרדיניה, ובצפון אפריקה. שטרן בחנה כתובות גרפיטי שמקורם במאה השביעית או השמינית לפני הספירה והלאה, באתרים המיועדים לפולחן ולקבורה כגון בתי כנסת וכנסיות ובתי קברות. היא בחנה גרפיטי שנמצאו בשווקים ובמקומות בילוי, בשפות דומיננטיות כגון יוונית, ארמית, ערבית ועברית. היא בחנה רישומים של ספינות, לוחמים וחנוכיות, שנמצאו במרחבים מקודשים וגם במדבריות לאורך דרכי הסחר של מצרים, חצי האי סיני וערב הסעודית. הקדמונים הותירו עקבות בצורת גרפיטי גם סביב תיאטראות ציבוריים והיפודרומים, לאורך החוף בסוריה (לבנון המודרנית) ואסיה הקטנה (החלק האסייתי של טורקיה המודרנית), כמו לדוגמה: מקדשים של עובדי אלילים, בתי כנסת וכנסיות; בתי קברות.

מה כלול במונח "גרפיטי" בהקשר של העולם העתיק? 

כתובות הגרפיטי בעולם העתיק היו בדרך כלל חתימות והודעות כתובת בשפות שונות, בעיקר יוונית, ארמית, לטינית, עברית או ערבית, או סימנים מופשטים. לעתים נמצאו גם רישומים של תמונות, כגון שלדים, אובליסקים, ציפורים, ספינות, חנוכיות ורוכבי סוסים. יהודים השאירו הודעות וציירו תמונות, כולל תמונות של פרחים, בעלי חיים, שמש זורחת, ספינות וחנוכיות במערות וסביב הכניסות לבתי קברות ברומא, מלטה וצפון אפריקה. בהודעות ובציורים שהותירו שם לא צוינו שמות הנפטרים. חוקרים מסכימים ביניהם שאלו הם סוג של גרפיטי ולא קישוטים רשמיים על גבי קבר. חשוב לציין שמדובר בתיעוד, לא כתובת גרפיטי סתמית. לדוגמה, תיעוד פעילויות שיהודים קדמונים עסקו בהם במהלך ביקור קברי יקיריהם.

חלק מכתובות הגרפיטי היו שמות שהשאירו מטיילים או עולי רגל, בדומה לממצאים מהזמן המודרני. אלא שבדרך כלל גרפיטי שימש ככתובת "הצהרתית" שמכריזה על משהו – כמו ההודעה שנמצאה בתיאטרון: "כאן יושבים היהודים," או הודעה של ספק ללקוחותיו: "כאן אני מוכר את הסחורה שלי"  – מעין מקבילה לשילוט של ימינו.

דבר אחד די ברור – מה שהיה מקובל באותן שנים אסור בתכלית האיסור בימינו. אחדים מכותבי הגרפיטי ניסו לתקשר עם אלוהים על ידי רישום תפילותיהם במקומות ציבוריים. חלקם השאירו כתובות בתאי קבורה, החל מהודעות של נחמה ועד אזהרות, שהיו מיועדות להגן על המתים מפני החיים ועל החיים מפני המתים. בפתח בית כנסת מהמאה השלישית לספירה בדורה-יורופוס בסוריה הרומית, אדם בשם "אחיא" שרבט תפילות ובקשה לזיכרון-עד של היקרים לו על משטחים בבית כנסת, "זכר אחיא יעלה … לפני האדון שבשמיים!". באותו בית כנסת חרטו מבקרים אחדים תמונות של סוסים על גבי הקירות של אולם הכינוס. דוגמאות בלתי צפויות מגיעות אלינו ממקדשים ואתרי תפילה של עובדי אלילים, נוצרים ומוסלמים, ברחבי סוריה, מצרים וחצי האי ערב. גם יהודים השאירו שם כתובות גרפיטי המביעות נאמנות לשלטון.

באחת הקטקומבות היהודיות המפורסמות העתיקות – בית שערים, הנקרופוליס היהודי הגדול ביותר שנודע מארץ ישראל הרומית, נמצא גרפיטי שנועד להנציח נפטרים שעבדו בשירות הציבורי. נמצאה שם גם הצהרה: "בהצלחה בתחייתך!" לעולם לא נדע אם הצהרה זו הייתה סרקסטית או כנה. מעל ובתוך מתחמי קבורה נמצאו גם קללות ביוונית וארמית שנועדו להרתיע שודדי קברים. נמצאו גם כתובות אשר דנו לחיים של סבל את כל מי שיפריע למתים: "מי שמקים את המתים לתחייה [המחלל את הקבר!] אלוהים ישפוט אותו".

משמעות הגרפיטי בעולם העתיק

חלק מהמדענים עדיין סבורים שגרפיטי מהעת העתיקה הם שרבוטים אקראיים ומקריים. אבל שטרן, שבחנה מאות שרבוטים וגרפיטי של יהודים, ששרדו מהמאה השביעית לפני הספירה עד המאה השביעית לספירה, ופרסמה על כך ספר,  Writing on the Wall – Graffiti and the forgotten Jews of antiquity הגיעה לתובנות פורצות דרך על התנהלותם היומיומית של יהודים משכבות העמלים (פלבאים). בספרה, שטרן מסבירה שאוכלוסיות שלא נמנו על האליטות, כמו לדוגמה בעלי מלאכה, סוחרים, רועים, מלחים וסוחרים, שעבדו קשה לפרנסתם במסחר בדרך הים והמדבר, הותירו אחריהם "גרפיטי". זאת בדומה לשכניהם עובדי האלילים, הנוצרים והמוסלמים. כתובות גרפיטי אלו כוללות רישומים במהלך חייהם: בעת התפילה היומית או במהלך עלייה לרגל, או עלייה לקברי בני משפחה, בטיולי עבודה יבשתיים ובהפלגות, בהשתתפות בתחרויות ספורט ותצוגות תיאטרון, ואפילו בעסקאות בשווקים מקומיים. רישומיהם מתעדים פעילויות נלוות שבוצעו על ידם במונחים שלהם, ובקולם שלהם, ובכך הם מהווים תיעוד חשוב ומשמעותי על התנהלות יומיומית של מי שאינו חלק מהאליטה. אלמלא תובנה זאת, חייהם והתנהגותם של פשוטי העם היהודי היו חומקים מהתיעוד ההיסטורי.

שטרן משוכנעת שגרפיטי במקומות רבים, כולל מקומות קדושים, לא נועדו להשפיל, להשמיד או להשחית, כפי שאנחנו היינו סבורים. אלא להיפך –  פעילות זו נבעה מהצורך להביע אדיקות, יראת כבוד, מסירות נפש, הנצחה, אהבה וגאווה. הרישומים הותירו לדורות הבאים מידע על חיי היהודי בעולם העתיק – מידע שנפקד ממקורות אחרים, בעיקר כתביהם של האליטות. נכון להיום, התיעוד ההיסטורי מתבסס (כמעט אך ורק) על כתבים ורישומים של אליטות קדומות, כגון דברי יוספוס פלביוס אשר נכתבו בהשפעת העדפות המחברים. כך גם לגבי טקסטים רבניים מתקופות המשנה והתלמוד המשלבים דיונים על חיי היומיום היהודיים. רבנים (אליטות מלומדות מארץ ישראל ובבל) נהגו לערוך את יצירותיהם על פי תחומי העניין הספציפיים להם, שלעתים קרובות היו שונים לגמרי מאלה של היהודי שחי על פי רוב מחוץ להוויה הרבנית. אלו מיסכו פרטים על חיי היומיום של היהודי הקדמון שאינו נמנה על שכבת הרבנים.

לפיכך, אין זה יומרני לטעון כי ייתכן מאוד שמה שמתואר בתיעוד ההיסטורי כיחסי איבה בין יהודים לשכניהם הלא-יהודים לא לקח בחשבון את המידע העולה מכתובות הגרפיטי, שמהווים עדות לזיקה והרמוניה יומיומיות בין יהודים ללא-יהודים. כך שייתכן מאוד שהגרפיטי היהודי הקדום ישנה מקצה לקצה את התמונה העולה מהתיעוד ההיסטורי הידוע לנו כיום לגבי העת העתיקה.

חומר נוסף לעיון:

גרפיטי יהודי – הצצה לחיים נשכחים בעת העתיקה

https://www.atlasobscura.com/articles/ancient-jewish-graffiti