קטגוריה: תרבות

הצבת גבולות לחופש האמנות

הרשימה נכתבה ב- 2016 בנוגע לפוסטר שהוצג בתערוכה שהתקיימה במסגרת קורס לאומנות בבית הספר בצלאל בירושלים (דצמבר 2016) –

האם כותרת כמו ROPE כשהיא צמודה לפוסטר, פסולה ונחשדת כחציית גבול בין אומנות והסתה? ומתי יש לחשוש להסתה כאשר יצירת אמנות מביעה עמדה או מחאה פוליטית?

הצלחה

האם כותרת כמו ROPE כשהיא צמודה לפוסטר, פסולה ונחשדת כחציית גבול בין אומנות והסתה? ומתי יש לחשוש להסתה כאשר סטודנט לאמנות מביע עמדה או מחאה פוליטית במסגרת יצירת אמנות?

 (La Guernica by Pablo Picasso (Courtesy www.pablopicasso.org)

(La Guernica by Pablo Picasso (Curtesy: http://www.pablopicasso.org

בעקבות תערוכה שהתקיימה במסגרת קורס לאומנות בבית הספר בצלאל בירושלים (דצמבר 2016) התעורר בקרב המשטרה חשד שסטודנטית שנה א' מבצלאל שיצרה את הפוסטר, חצתה את הגבול בין אומנות והסתה. מצדדי המוצג טענו לעומת הביקורת טענה הפוכה ואפולוגטית. טענתם הייתה בגדר היתממות: הסטודנטית השתעשעה לתומה בתוכנת הפוטושופ במסגרת תרגיל ומה שהפיקה מזכיר את הפוסטר על שמו של נשיא ארה"ב, ברק אובאמה שעליו הודבקה המילה "HOPE". במקרה הנוכחי, זה משחק מילים – כך טענו האפולוגטים, זאת למרות שהפוסטר מתאר חבל תלייה על צווארו של נתניהו.

את המסר המיתמם והאפולוגטי הנ"ל אפשר לקרא במאמר דעה (18.12.2016) שפורסם בהארץ  שבו נאמר, "הסטודנטית הצעירה, כמעט ילדה". מה עלה בדעתם של האפולוגטים? מה קרה לנו?  איך ייתכן…

View original post 968 מילים נוספות

חילי טרופר – עם הפנים קדימה

מבין מגוון התיאטראות בהם ביקר אתמול השר חילי טרופר (23.6.2020), נגע ללבי ביקורו במרכז "נא לגעת", ביפו. ביקורו שם מעיד על רגישותו הרבה למגזר שבקושי שומעים עליהם בכותרות.

כשהייתי ילד, הפלגתי לתוך החלומות שלי. כילד חירש ואחר כך גם כשהתעוורתי, לא הרגשתי חלק מהמציאות של הסובבים אותי. לא שמעתי ולא ראיתי. נשאר לי רק להפליג בחלומות. ואז בא תיאטרון 'נא לגעת' והפך את החלום שלי למציאות

– כך אמר אתמול מורדי, שחקן בתיאטרון ייחודי זה, לשר התרבות חילי טרופר.

עם היכנסו לתפקיד שר התרבות והספורט אספתי מידע על חילי טרופר וכתבתי עליו כאן. חלף חודש ועשיתי ספירת מלאי. למדתי שחילי הוא איש שטח, הוא מגיע למקומות ולציבור שזקוק לעצה ועזרה ועל הדרך הוא משתדל להרגיש את הדופק ולתת גב. אתמול הוא הגדיל לעשות. הוא הוכיח את רגישותו כלפי אמנים מכל הסוגים: מה שנקרא "אוזן קשבת". תסמכו עליו שהוא מהסוג שעליו נאמר, "מים שקטים חודרים עמוק". יש לו אינטליגנציה רגשית, הוא ביצועיסט, תומך ומסייע – והכל עם קבלות. כנראה שזה בא לו באופן טבעי, ועל כך יש לברך.

ציינתי לעצמי במיוחד את האמפתיה והיחס החם שהפגין אמש כלפי אמנים חרשים-עיוורים. הוא בוודאי למד הרבה מהביקור במרכז ובעיקר על המאמץ של האמנים להיות ראויים לבימת התאטרון.

"נא לגעת" הוא מרכז תרבות ואמנות, ללא מטרות רווח, יחיד במינו בעולם, המהווה מקום מפגש בין אנשים חרשים-עיוורים, חרשים ועיוורים והקהל הרחב. מרחב בו מתקיים דיאלוג שוויוני המקדם את הצרכים והשאיפות של כל אדם, מתוך אמונה שכל בני האדם שווים ולכל אחד יש הזכות לקבל על עצמו את החובה לתרום לחברה (מתוך האתר של "נא לגעת").

השר חילי טרופר במרכז נא לגעת
השר חילי טרופר במרכז "נא לגעת", יפו. 23.6.2020. צילום מתוך בפייסבוק

כאשר ביקרתי לראשונה במרכז "נא לגעת",  צפיתי בהצגה  "לא על הלחם לבדו".  מרגע שהחלה, אחזה בי התרגשות בלתי נשלטת. דמעות זלגו על לחיי. הביצוע על ידי שחקנים שהם גם חרשים וגם עיוורים היה מעל ומעבר למצופה. התחושה שמלווה אותי אחרי מספר ביקורים במרכז נא לגעת היא : כן, "לגעת". להרגיש מה ששחקנים שהם גם חרשים וגם עיוורים מרגישים ועדיין נשארים אופטימיים.

מגוון אפשרויות זמינות לקהל המבקרים במרכז "נא לגעת". דרכן ניתן ללמוד לתקשר עם אלו החיים בעולם של דממה וחושך. זו חוויה בפני עצמה וכדאי מאוד להתנסות בה. יש במרכז מסעדות – האחת נקראת קאפיש והשנייה – בלקאאוט,  כשמה כן היא. הביקור במסעדות היא דרך מצויינת שמאחוריה מחשבה גאונית. שמטרתה לשבור את המחיצות בין קהל "רגיל" לבין החרשים-עיוורים. בני אדם החיים בינינו, שלומדים לתקשר איתנו ב"שפתנו". המרכז מעניק למבקר מושג איך לתקשר איתם.

הקישור לכתבה של ערוץ 2 נועד להמחיש, ולו במעט, את מה שמתרחש במרכז "נא לגעת".

 

תדמיתה השערורייתית של הקיסרית

ראש החוג להיסטוריה רוסית באוניברסיטת לונדון – פרופ' סימון ג'קסון – כבר מזמן קבע שחלק ניכר מהסיפורים היותר פיקנטים על חיי המין של יקטרינה הגדולה הם בדייה. אבל מי רוצה להתעמק בעובדות היבשות? עדיף לזרום עם השמועות וליהנות.

בין תדמית ודמות

תדמית היא דימוי של אדם, כפי שהיא מצטיירת בעיני האחר, או הרושם שעושה האדם על המסתכל עליו. תדמית של אדם בטוח בעצמו ובמקומו, גורמת לאחרים להתייחס אליו בהתאם.

החשיבות הרבה של התדמית שאנו מייצרים היא בגלל העובדה שהסביבה מתייחסת אלינו בהתאם לתדמית ולרושם שאנו מייצרים. התדמית נוצרת בגין סממנים חיצוניים: לבוש, דיבור, הופעה וכו'…… וכאן, כמו שאומרים, "טמון הכלב".

יקטרינה הגדולה, 1770
יקטרינה הגדולה , 1770. קרדיט: ויקיפדיה

יקטרינה הגדולה (יקטרינה השניה), קיסרית רוסיה במשך 34 שנים (1762-1796), יצרה לעצמה תדמית על ידי סממנים חיצוניים, צורת דיבור, הופעה ותפקוד, שספק אם בינם לבין דמותה האמיתית היה קשר של ממש. המקורבים אליה ידעו לספר שליקטרינה היו שתי תשוקות, שמעולם לא נטשה עד ליום בו החזירה את נשמתה לבורא: אהבת גבר, שהתדרדרה להפקרות; ואהבת התהילה, שהפכה למרדף אחר דברי הבל. הראשונה מבין השתיים הייתה בעוכריה. שכן מעשיה ביישו לעתים קרובות הן את מעמדה הרם והן את המוניטין של בנות מינה. התשוקה השנייה, המרדף אחר תהילה, גרמה לה לשאוף לבצע פרויקטים רבים כדי לזכות בשבחים. למשל, היא נגררה למלחמות, וזכתה בתהילת עולם שתמיד באה בעקבות ההצלחה.

כמי שנולדה בפרוסיה (גרמניה) היא הגיעה בגיל מאוד צעיר לרוסיה, ונישאה לפיוטר השלישי, נכדו של פיוטר הגדול. הסיפורים הפיקנטיים סביב בני הזוג, ואחר כך על נסיבות מותו של פיוטר השלישי, ימשיכו לרוץ בין אם נוכיח שאין בהם בדל של אמת ובין אם לאו. הסיפורים על יקטרינה הגדולה, שהצדקנים שבינינו יגדירו כ"הפקרות מינית" ואף "סטיות מיניות", ישרדו כפי שגם הארמיטאז' ישרוד. אוזן קשבת לעובדות והאמת על יקטרינה תימצא כמובן בחוגי הספרות באוניברסיטה, בכנסים מדעיים, בספרים עבי כרך ופרסומים מדעיים.

גרסת ההיסטוריונים

למרות שהוויכוח עדיין ניטש בין היסטוריונים וחוקרי תרבות בשאלה שמא מדובר בסתם שמועות קנטרניות, מתגמד בעיניי לעומת הפיקנטיות שבשמועות אודותיה, להלן טענתם העיקרית – לשמועות שנפוצו על חייה הפרטיים של יקטרינה יש בסיס מוצק – אפילו בגיל מבוגר היו ליקטרינה מאהבים צעירים רבים. כך לפי האפוס, "דון חואן" המיתולוגי – מאת הלורד ביירון, שנכתב כעשרים וחמש שנים בלבד לאחר מותה ב-1796. דון חואן בן ה-22 הופך למאהב של יקטרינה לאחר המצור על איזמייל (1970). אגב, הנוהג הזה שלה לא היה יוצא דופן על פי אמות המידה של אז. האפוס הוא סאטירה פוליטית על המערכת הפוליטית והכלכלית הבינלאומית בראשית המאה ה–19. לא היה זה יוצא דופן לעשות שימוש פוליטי בשמועות וברכילות על הפקרות מינית.  וביירון אינו חוסך שם את שבט ביקורתו מהאליטות הפוליטיות ובפרט לא מהאריסטוקרטיה הבריטית.

גרסת המקומיים

אחרי שביקרתי בסנט פטרבורג והתרשמתי מהעיר ובמיוחד ממוזיאון הארמיטאז', ואחרי ששמעתי מהמקומיים על יקטרינה הגדולה, דברים שנאמרו בחרדת קודש – היא הייתה גדולה במובן של אישיות מכוננת שהציבה את רוסיה במעמד שווה ערך לצרפת של נפוליאון, והביאה לרוסיה דברי אומנות יקרי ערך השמורים כולם במוזיאון הארמיטאז. מכיוון שכך, השמועות השערורייתיות הן לא פחות מסיפור משעשע.

הסדרה החדשה על יקטרינה

טרם צפיתי בפרק הראשון של הסדרה החדשה על יקטרינה הגדולה. מה שמושך אותי לצפות בארבעת פרקיה היא השחקנית הלן מירן, שחקנית תיאטרון וקולנוע, זוכת האוסקר לשחקנית הטובה ביותר ב"המלכה" ופרס גלובוס הזהב. מירן (Helen Lydia Mirren) מגלמת בסדרה את יקטרינה הגדולה, תפקיד מכובד וכלל לא פשוט. מעריב פרסם טור המהלל את המשחק שלה שעושה את הסדרה למעניינת. ציטוט מהטור במעריב – "רשתות Sky Atlantic ו- HBO העולמיות יצרו את "יקטרינה הגדולה" – מיני-סדרה באורך 4 פרקים הסוקרת את שלטונה של יקטרינה הגדולה, קיסרית האימפריה הרוסית, שעוררה סערות רבות לאורך כל שלטונה באימפריה ולא מעט ספקולציות מאחורי דרכה לעלות לשלטון, שנמשכו עד יום מותה".

בגוגל תמצאו שפע של שמועות עסיסיות על יקטרינה השנייה, שיספקו את יצר המציצנות הטבעי. ציטוט לדוגמה, "אחרי שקטפה את פרס האוסקר על תפקידה הבלתי נשכח ב"המלכה", והרבה אחרי שקיבלה תואר "דיים" מהמלכה האמיתית, הלן מירן מוכיחה שגיל הוא באמת רק מספר. בתמונות שפרסם "ניו יורק מגזין" מופיעה השחקנית בת ה-65 כשהיא עירומה ויושבת בתוך אמבטיה. לעיתונאי שראיין אותה היא אמרה, בהומור בריטי מובהק, "לי מתחשק להיות קצת ידועה לשמצה".

להאמין לשמועות על יקטרינה השנייה, או לא? זו איננה השאלה כאן! פשוט תזרמו איתן ותיהנו .

 

הערה: הסדרה המקורית בהפקה רוסית שודרה במשך שלוש עונות, 40 פרקים.

סגירת מעגל – שחיתויות ועיתונות חוקרת

בעת הזאת שבה נגרם עוול נוראי במדינתנו לעובדי עולם התרבות, הם רעבים ללחם. מה שנותר הוא לסגור מעגל – ובעקבות הסרט "חופי הכרך", לתת במה נרחבת ומחודשת למקצוע שנקרא "עיתונאות חוקרת" כיוון שרק בכוחה לחשוף שחיתויות ולתקן עוולות.

בהרצאות על חשיבותה וכוחה של עיתונאות חוקרת, נהוג גם להציג נושאים כמו "עיתונות צהובה" ו"פרס פוליצר" וללוות את ההרצאה בקטעים מתוך המלודרמה ההוליוודית (בשחור-לבן) "חופי הכרך". לאחרונה הזדמן לידי מסמך תיעודי המפרט את פועלו של עיתונאי שמשנות הארבעים ואילך פעל כדי לחשוף פרשיות שחיתות, ערך תחקירים, התעמת עם ה- FBI ולא הרפה עד שהשיג את מטרתו. על בסיס עבודתו והישגיו, בוים הסרט "חופי הכרך". זה מה שדרוש לנו בעת הזאת כדי לרפא חברה נגועה בשחיתות שרומסת את החלשים.

חופי הכרך. סרט 1954. קרדיט: ויקיפדיה
חופי הכרך. סרט 1954. קרדיט: ויקיפדיה

הפרטים המובאים במסמך התיעודי מאששים את הטענה שמלודרמה קולנועית, מזהירה ככל שתהיה, נועדה בעיקר לסיפוק צרכים אסקפיסטים, ועל הדרך היא עשויה גם לסייע למרצים לתקשורת המונים. יחד עם זאת, בעקבות הצפייה בסרט מתעוררת הסקרנות לגבי הסיבה להתדרדרות האתית בארגונים גדולים ואיך ניתן לטהר את החברה משחיתויות? האם העיתונות החוקרת מסוגלת להביא לידי חשיפת שחיתויות וחיסולן? ארחיב על כך בהמשך.

פרסי אוסקר

סרטו רב ההשפעה של איליה קאזאן, "חופי הכרך" (1954) הוא מלודרמה מבוימת באפקטיביות נדירה, שמתהדרת בצילום האקספרסיבי של בוריס קאופמן, במוסיקה של ליאונרד ברנשטיין (זו הפעם היחידה שהוא כתב מוסיקה מקורית לסרט) ובהופעתה של שורה ארוכה של שחקנים מצויינים, ובראשם מרלון ברנדו (אוסקר ראשון שלו כשחקן), אווה מארי סיינט (אוסקר ראשון שלה כשחקנית משנה), קרל מולדן, רוד סטייגר, לי ג'ייקוב ואחרים. ההישג העיקרי והמיידי של הסרט "חופי הכרך" היה 8 פרסי אוסקר. ההישג הנוסף של הסרט, היה שימורו בארכיון הקולנוע הלאומי (1989), כאות ומופת לעשייה עיתונאית מתקנת.

להלן המונולוג העוצמתי של מרלון ברנדו, כשהוא פונה אל אחיו צ'רלי:  "אתה אחי הגדול, צ'רלי, אתה היית צריך לדאוג לי" וגם, "יכולתי להיות מישהו" (לצפייה מנקודה 1:20)

מי שכתב את התסריט ל"חופי הכרך" – On the Waterfront – הוא הסופר באד שולברג (Budd Schulberg), כשהוא מבסס אותו על סדרת מאמרים עטורי פרס פוליצר, "פשע על קו המים", מאת עיתונאי חוקר משכמו ומעלה, מלקולם ג'ונסון. הסדרה התפרסמה בהמשכים ב"ניו יורק סאן" (1948) והתחקיר שג'ונסון ערך התמקד בשחיתות ומעשים פליליים בתוך איגוד סוורי הנמל.

[פרס פוליצר, הוא פרס שנתי שמוענק על ידי אוניברסיטת קולומביה, ניו יורק, על שירות והישג ציבורי יוצא מן הכלל בתחומי העיתונות, מכתבים ומוזיקה אמריקאים].

מלקולם ג'ונסון (Malcolm Johnson) – עיתונאי-חוקר חסר פשרות

סדרת המאמרים, Crime on the Waterfront – "פשע על קו המים", מאת ג'ונסון – היא בראש ובראשונה תוצר של מאבק נחוש של עיתונאי חוקר כנגד הגישה השמרנית של ה- FBI ואזלת ידו של מי שעמד בראש ה-FBI בשנות החמישים, ג'ון אדגר הובר.

למרות שנמל ניו יורק (הכולל מקומות עגינה במנהטן, ברוקלין וניו ג'רזי) שימש מקום עגינה לכשליש מאניות התובלה שהגיעו  לארה"ב בשנות הארבעים, הוא סיפק מקור פרנסה לכ- 100,000 תושבי העיר שהיו תלויים בו ישירות  לפרנסתם.

מה שעלה מדיווחיו האמיצים של ג'ונסון שהתפרסמו ב"ניו יורק סאן" בהמשכים – סדרת המאמרים המקורית על "הפשע על קו המים", זוכת פרס פוליצר – וכ- 175 מאמרים נוספים שפרסם בסאן ואחר-כך, בעיתון של הרסט, כאשר הסאן חדל להופיע בשנת 1950, הם הגילויים העיתונאיים המרעישים ביותר של המאה העשרים.

עמוד ראשי של הסאן
עמוד ראשי של ה New-York Sun – קרדיט: ויקיפדיה

עובדי הרציפים והאיגודים הנלווים להם בנמל ניו-יורק, נחשדו כסינדיקט פלילי על אף שעצם קיומו הוכחש תדיר על ידי ג'ון אדגר הובר, ראש ה-  FBI. הובר נשאר בתפקיד עד יום מותו ורק אחרי מותו התברר שפעל תוך משוא פנים כלפי ארגונים גדולים בארה"ב שגובל בפלילים.

פרטים רבים עלו בתחקיר של ג'ונסון – במשך שנים, עבודת הסוורים הייתה כרוכה באובדן איברים (ואפילו חיים), ולא לעתים נדירות. עובדים פוטנציאליים – שביניהם נכללו, באופן לא-פרופורציונלי, עובדים אפרו-אמריקאים ממעמד הפועלים, ולבנים ממוצא איטלקי ואירי שלא נהנו מניידות כלפי מעלה – נאלצו להוכיח מדי-יום תמיכה בנציגי הסינדיקט ב"מפגש".  כך שלא נותרה להם כל ברירה אלא להיאבק זה בזה בכל רגע נתון כדי להבטיח לעצמם עבודה, ללא קשר לחברות באיגוד. העובד היה צפוי להיכלל ב"רשימה השחורה" במפתיע, ולאחר מכן ב"ספרים הכחולים" של האיגוד, כאשר את מקומו בארגון החליף חבר סינדיקט שהשלים עונש מאסר.

הודות לנחישותו של ג'ונסון וכנגד כל הסיכויים, הוא הצליח לייסד פורום לאומי במטרה לקיים שיח כלל ארצי על קיומו של הפשע המאורגן, חשיפתו וסיכולו. התוצאה המיידית הייתה הקמת הוועדה המיוחדת של הסנאט האמריקני לחקירת פשע במסחר בינלאומי. שימועים שהתנהלו במסגרת הוועדה הוצגו בסרט הדרמה של פרנסיס פורד קופולה, "הסנדק חלק ב'".

עם זאת, הובר, כראש ה- FBI, נהג להקצות קומץ של סוכנים לצורך מעקב אחר הסינדיקט הפלילי גם לאחר חשיפת העובדות. כך זה התנהל עד הישיבה ההיסטורית באפאלצ'ים שהתקיימה ב- 1957, והובילה לניסוח כתבי אישום נגד יותר מ -60 אנשי העולם התחתון. רק אז החל ה- FBI להתייחס ברצינות לפשע המאורגן, לחקור עדים ולפעול כדי למגר אותו.

העניין המועט והמתמשך של הובר בפשע המאורגן נותר עד היום בגדר תעלומה  – אחת הגדולות ביותר בהיסטוריה האמריקאית. למרות פרסומים רבים על-ידי סופרים, שמסרו פרטים על מעשי הסחטנות כלפי הובר בשל סטיותיו המיניות לכאורה ועל נטייתו להימורים וסובלנותו כלפי הפשע המאורגן לכאורה וכלפי הסחר בסמים, עד היום אין הסבר חד-משמעי להתנהלותו הפושרת.

ההישג הגדול של ג'ונסון – למרות הקשיים בדרך להשגת המטרה, ג'ונסון המשיך במאמציו וקצר הצלחה: בזכותו בוצעו רפורמות נרחבות, כולל הקמת ועדת "קו המים" על ידי רשות הנמלים.

באמצע שנות השישים, עשור מאז דיווחיו המוקדמים של ג'ונסון וחשיפת ארגוני הפשע, מרבית המספנות של מנהטן עברו תהליך פירוק, ונחתם הסכם תמלוגים (1967) שעל פיו הוענקו לחברי האיגוד משכורות במשרה מלאה, ודיור בפרויקטים שנבנו סמוך לחוף הים (הבולט ביניהם "פארק השקיעה של ברוקלין").

חשיפת פרשת השחיתות בנמל ניו-יורק ושיטת עבודתו של העיתונאי-החוקר וזוכה פרס פוליצר, ג'ונסון, מהווה דוגמה מופתית לעיתונאות חוקרת גם לעתיד לבוא.

מצב המורשת הלאומית – הרהורים סביב נסיבות מותו של ג'ורג' פלויד

אירועים ואישים היסטוריים מונצחים לעתים קרובות על ידי הקמת אנדרטות ופסלים, קריאת רחוב על שמם וכי"ב, כמו גם הטבעת דמותם על גבי בולים ושטרות כסף. אין זה נדיר שהזיכרון הציבורי מזהה העלמה מכוונת של פריט היסטורי באובייקט שמנציח פרק במורשת הכלל-לאומית. איזה סוג של תיקון יפצה על ההכרה שההנצחה נוצרה בהשראת האידיאולוגיה ה"מנצחת" ? איך זה קשור לנסיבות מותו של ג'ורג' פלויד?

בול יום הזיכרון תשכז - אנדרטת פורצי הדרך לירושלים
בול יום הזיכרון תשכז – אנדרטת פורצי הדרך לירושלים. מקור: ויקיפדיה

אירועים ואישים היסטוריים מונצחים לעתים קרובות על ידי הקמת אנדרטות ופסלים, קריאת רחוב על שמם וכי"ב, כמו גם הטבעת דמותם על גבי בולים ושטרות כסף. מדובר באקט של "פוליטיקה סימבולית" – הנצחת הגרסה הלאומית המקובלת של העבר והמורשת שלנו. בעיקרו האקט חינוכי וחשוב. אבל תהיה זאת תמימות לחשוב שכולנו מזדהים עם המסר, שכן ייתכנו פערים בין הסיפור המונצח, לדוגמה בפסל של גיבור האומה, לבין זיכרון פרטי של הסיפור, כפי שהוא נתפס על-ידי אוכלוסייה ספציפית שמהווה חלק מאותו עם.

נסיבות מותו של ג'ורג' פלויד עוררו לחיים זיכרון פרטי של אוכלוסייה שלמה, לגבי חוסר שוויון אזרחי בארה"ב, וחידדו את הקיטוב החברתי-פוליטי סביב סוגיית הגזענות בארה"ב ובעולם, עד כדי איום על הסדר החברתי. הזעם שהתפרץ היה מגובה בתחושות של קיפוח חברתי רב-שנים. ובמהלך המהומות ברחבי ארה"ב, בבריטניה ובמדינות אירופה אחרות כולל בלגיה, מפגינים שהזדהו עם מחאות ג'ורג' פלויד הפילו פסלים שהנציחו דמויות היסטוריות, רק משום שאלו הנציחו בעיניהם את עוול הגזענות.

אנדרטה מאולתרת במקום הרצח
אנדרטה מאולתרת במקום הרצח. קרדיט: ויקיפדיה

"פוליטיקה סימבולית" – אינדיאנים באמריקה

נחזור אחורה אל שנות ה- 90, לתיקון זוטא של הנרטיב הלאומי והמורשת של האדם הלבן ביחס לעמים ילידים ביבשת אמריקה (American Natives), קרי, בני עמים ושבטים שונים שביניהם שבטי אינדיאנים. מקור השם "אינדיאנים" טמון בטעותו של מגלה הארצות, כריסטופר קולומבוס, אשר בהגיעו לחופי אמריקה סבר שהגיע להודו – INDIA. ילידי אמריקה כקולקטיב, שמרו בזיכרון הציבורי שלהם נרטיב על המתיישבים האירופאיים באמריקה, כ"האדם הלבן, הכובש שנישל אותם מאדמותיהם". המתיישבים הראשונים לאורך החוף המזרחי של היבשת היו אנגלים והם עשו זאת במהלך המאה ה-17,  יחד עם קבוצות קטנות יותר של הולנדים ושוודים. המייסדים העיקריים של ניו אינגלנד היו פוריטנים שהקימו את מושבת מפרץ מסצ'וסטס ב-1629. המושבות האמצעיות, שמורכבות ממדינות ניו-יורק, ניו ג'רזי, פנסילבניה ודלאוור של ימינו, אופיינו על ידי גיוון גדול באוכלוסייה.

עם תחילת ההתיישבות האירופית בצפון אמריקה החל תהליך הדרגתי של דחיקת רגלי שבטי האינדיאנים שישבו בשטחים הידועים כיום כחוף המזרחי של ארצות הברית,  כדי להשתלט על אדמותיהם. פעמים רבות נעשה הדבר באמצעים אלימים וברוטליים, ולפעמים באמצעות רכישת אדמותיהם "בנזיד עדשים" תוך העברתם לשמורות או הגלייתם מערבה.. ההתרחבות מערבה החלה לאחר אישור החוקה של ארה"ב (1789) ומינויו של הנשיא הראשון של ארה"ב, ג'ורג' וושינגטון. השאיפה להתרחבות מערבה נומקה ברצון להשגת עוצמה לאומית וגם באמונה לפיה השיטה האמריקנית הדמוקרטית שבמרכזה חופש לאדם תיטיב גם עם תושבי האזורים החדשים שיסופחו לארצות הברית.

המתיישבים האירופאים ידעו להנציח את הישגיהם בהתפשטות מערבה. הם יצרו סביב הישגיהם סיפור מותאם לעקרונותיהם האידיאולוגיים. הם דיווחו לעורף על המסע מערבה, ואת מקום הצילום תפסו איורים, כמקובל באותה עת. המפגש שלהם עם שבטי האינדיאנים אוייר והפרשנות שניתנה לאיורים העניקה להם כותרת "הם תקפו אותנו אבל שרדנו וניצחנו".

תיקון"פוליטיקה סימבולית"

לפני 30 שנה נפתחה בוושינגטון די.סי. תערוכה של אותם איורים היסטוריים, שצויירו במשך 100 שנים, בין 1820-1920. שמה היה "המערב באמריקה – פירוש מחודש של דימוי כיבוש המערב" (כדאי להיכנס לקישור). המוטיב הבולט מכולם, החוזר שוב ושוב בפירוש התמונות, אומר למתבונן: "התיעוד הוויזואלי אינו רק תיעוד. ציירי הזמן ההוא שליוו את מאורעות הימים היו שליחי האדם הלבן בשדה הקרב. איש מהם לא שאל את האינדיאנים שאלות ולא השיב לשאלות של אינדיאנים. הציירים עשו מה שעושים בדרך כלל כתבינו הצבאיים. הם מתארים את המלחמה לעורף, בעיני שליחי העורף לחזית." הציירים הלבנים ראו את המלחמה בעיני האדם הלבן. ועיני האדם הלבן ראו אותה כפי שהאדם הלבן היה רוצה לראותה. הציורים הצטרפו לנאומים שנשמעו באותם ימים, לשירים ולפזמונים, לכרוזים, לפקודותיה-היום ולדיווחים מן החזית. כל אלה נועדו לאזניהם ולעיניהם של מי שביקשו לשמוע "חדשות טובות" מן החזית.

בספר האורחים שביציאה מאולמות התצוגה אפשר היה לראות עד כמה לא אהבו רבים מאוד מן המבקרים את "ההצטדקות" של "יפי הנפש" שהוצגה לפניהם. הם כתבו בספר האורחים: "נו, באמת, מדוע צריך ללכלך ככה את כל העבר שלנו?" "מה זה כל השנאה העצמית הזאת? כל האינדיאנים היו צדיקים כאלה, וכל אבותינו רשעים גמורים?"

למורשת על כל גווניה יש ערך חינוכי

לזיכרון פנים רבות. זה קורה כל הזמן. חברה "זוכרת" אירוע בהתאם לתבנית הזיכרון הרצויה לאידיאולוגיה השלטת. התופעה – "פוליטיקה סימבולית" – טומנת בחובה תופעה נוספת –  (Structural forgetfulness) "שכחה מבנית".

בספר "המפתח של שרה" (ראו ביקורת שלי על הספר) מתבררת המשמעות של התופעה, "פוליטיקה סימבולית" ואלמנט ההשתקה ("שכחה מבנית"). זוהי דוגמה שממחישה שגם הזיכרון הפרטי אינו חסין מפני עיצוב מכוון של החוויה הקולקטיבית ברוח האידיאולוגיה המוסדית השלטת. במחצית שנות ה-90 נחשף סיפור שהושתק – והושכח – בתקופת מלחמת העולם השנייה, ושלטון וישי בצרפת. האידיאולוגיה של המרשל פיליפ פטן הכתיבה שלא לחשוף את המרדף אחר יהודי פריז, המצוד וכליאתם במתחם האצטדיון "ולודרום ד'איבר" שבמרכז העיר, עד להעברתם למחנה ריכוז דאנסי ולאחר מכן למחנות השמדה.  בדומה לתערוכת האיורים בווישנגטון די.סי ב- 1992, גם בפריז נחשפה הפרשה הודות ליושרה של הנשיא ז'אק שיראק ב-1995.

תיקון מסוג אחר

מחאות ג'ורג' פלויד, היו הניצוץ שהפעיל את הזיכרון הציבורי והוביל לתיקון מסוג אחר.

חוקר הזיכרון הלאומי, מעוז עזריה, סבור שהרס המורשת ההיסטורית  – הפלת פסלים ואנדרטות – איננה משרתת את ההיסטוריה. נהפוך הוא, זוהי דוגמה להתנהלות "דיאלקטית" – "השלטון השכיח את הנרטיב שלנו, אז אנו נהרוס את מה שיש ונאדיר אותו". לאמור, נלמד מהם כיצד לפעול. פעילות דיאלקטית מוחקת ומעבדת מחדש את ההיסטוריה, עם סיכוי רב שכל דור ודור ילמד פרקי היסטוריה חלופיים.

מהנאמר לעיל עולה שניתוץ וסילוק פסלי הנצחה בארה"ב, בריטניה ובלגיה, כמוהם כמחיקת היסטוריה וכמעשה של טהור. ומי שתומך בכך נחשב בעיני עצמו כמנצח, בזמן שבפועל הוא משתתף במחיקת המורשת.

זאת ללא ספק שאלה קשה וצריך להבין שיש לסוגייה הרבה צדדים. ומכיוון שאי אפשר לשנות ולברא את העולם מחדש בכל פעם שמתחלף השלטון, עדיף, אם אפשר, להעביר אנדרטות ו/או פסלים למקום מגודר מחוץ לעיר, ולהוסיף להם לוחית עם הסברים כדי ללמד ולחנך. כך יובלט ההקשר והכל יידעו שזה העבר ושיש חיים אחרי המוות.

ויהי אור – חילי טרופר

תאגיד השידור, בתוכנית "גם כן תרבות", סיכם בתמציתיות רבה את כהונתה של הח"כית מירי רגב בתום חמש שנים מאז נכנסה לתפקיד במשרד התרבות והספורט, כשהיא מחליפה את ח"כ לימור לבנת. מסתבר שהאמירה, "הרבה תחושות ואמוציות סובבות את כהונתה של רגב" מגדירה את חמש השנים של רגב במשרד התרבות והספורט באופן הקולע ביותר. הדיון בתקציב הגבוה אי-פעם של המשרד בתקופתה נזקף לזכותה, אבל מתגמד בהשוואה לדיון המהותי בשאלה, "מה זאת תרבות". מנגד – מי שמחליף אותה בתפקיד – ח"כ חילי טרופר – מעורר תקוות אצל רבים. מהן נקודות הזכות של ח"כ טרופר בעת כניסתו לתפקיד?

היכל התרבות ותיאטרון הבימה
רחבת היכל התרבות ותיאטרון הבימה, תל-אביב. צילום: Robinbagon. נתרם לפיקיוויקי ע"י ויקיפדיה.

משרד התרבות והספורט – האתר הרשמי

את הדיון נתחיל בציטוט מתוך האתר הרשמי של משרד התרבות והספורט:

יעד כללי: "התרבות והספורט מהווים את אושיות דמותה של חברה איכותית ובריאה. המשרד יוביל ויקדם תהליכים אשר יאפשרו לכל אזרח לממש את זכותו לתרבות ולספורט, מתוך שאיפה לקידום מצויינות, יצירתיות ואיכות חיים".

מבחר יעדים ספציפיים בתחום התרבות:

חיזוק ועידוד היצירה התרבותית והאמנותית בכדי להבטיח את המשך צמיחתה ופריחתה
חיזוק ועידוד היצירה התרבותית בפריפריה החברתית והגיאוגרפית.
חיזוק מוסדות התרבות המהווים את המחולל העיקרי של היצירה.
טיפוח וקידום יוצרים עצמאיים ויצירה חוץ ממסדית.
חיזוק המקצועיות של העוסקים בפעילות התרבותית והאמנותית בישראל.

שאלה לח"כ מירי רגב:  "מה זאת תרבות"?

ח"כ מירי רגב, הצליחה להשיג תקציבים עבור מגזרים בפריפריה החברתית והגיאוגרפית. היא תיזכר לחיוב בשל כך. מנגד – לא ברור מהם הישגיה הספציפיים בחיזוק ועידוד היצירה התרבותית בפריפריה החברתית והגיאוגרפית, בטיפוח יוצרים עצמאיים וכי"ב. אנשי מקצוע מסכמים את פועלה התרבותי כך:

בסיכום כהונתה של רגב, "עלו לכותרות נושאים שהיא הייתה מעוניינת שיהיו שם. היא הצליחה לייצר סוג של דיון שלא היה עמוק, אבל היא כן הצליחה לנער את החשיבה על 'מה זאת תרבות'", אומרת נירית אנדרמן מעיתון "הארץ" ומוסיפה, "השיח בסוף היה שיח פוליטי".

ניב שטנדל ממאקו, היה יותר ספציפי כשאמר, " מירי רגב הייתה כמו אדם שנזרק למים בלי כיוון… הצליחה להעביר חוק קולנוע,… אבל לא הצליחה לייצר מהפיכה כפי שהיא ציפתה לייצר. היא ניסתה להתערב בתכנים שאי-אפשר להתערב בהם, תקפה יוצרים, השתמשה בכלים ממשלתיים כדי למנוע יצירות כאלה. היא העמידה המון מכשולים. זה ברור שהיא הובילה מהלך פוליטי. היא ניסתה להפוך את הפטריוטיות לדגל של האמן. היא ניסתה להיות שומר הסף של התרבות.

ולסיכום דבריו שטנדל הוסיף, "לא ראינו אותה מדברת אומנות ותרבות, היא הודתה שלא ראתה הרבה מהמופעים. – אין לה קשר לתחום הזה". ציטוט של רגב, "אתה חושב שאני אשב עם פופקורן ואראה הצגות?" רגב לא ראתה הצגות, אבל החליטה לפסול אותן.

ואמנם, אם יש משהו אחד שרגב הצליחה בו – זה תיאטרון אל מידאן – "תיאטרון הטרור" היא מכנה אותו. רגב טרחה על זה שלוש שנים. ציטוט של רגב, "לא יכול להיות שאנחנו נממן מחבלים". אומרים שאולי זאת גולת הכותרת של כהונתה כשרת תרבות. לכל הפחות, זה משקף נאמנה את הכיוון שלה. סיומת ביקורתית וצינית, אולי יתר על המידה.

האתגר של חילי טרופר במשרד התרבות והספורט

לא קל להיכנס לתחום כאשר קודמך עשה כותרות במובן הלא מחמיא של המילה. אבל חילי טרופר בשלו, צועד קדימה בראש מורם ומדגיש בנאום הפתיחה שלו בכנסת, " תרבות וספורט אינם מותרות. .. מרגע זה אני כאן כדי לאבק למענכם, לתמוך במלחמת הקיום שלכם. זה ייקח זמן. אעשה כל מה שאני יכול. באתי באמת לעבוד קשה". אפשר רק לקוות שהוא יעמוד בזה. על פניו יש לו תעודות כמי שלא רק "יפה דורש, אלא, יפה מקיים".

חילי טרופר  – נא להכיר

בן שני, יוצר סרטי דוקו, הגיע עם המצלמה לבי"ס ברנקו וייס ברמלה. בתיעוד שנמשך שנה הוא ליווה את צוות ההוראה שלא וויתר למתבגרים גם אחרי שהם כבר כמעט ויתרו על עצמם. הסרט  "תיכון ההזדמנות האחרונה" שודר לראשונה בספטמבר 2010. שני עמד על טיבו של טרופר, מנהל ביה"ס המיוחד "ברנקו וייס" ברמלה. הסרט משקיף בעיקר על תלמידיו של טרופר. להלן קטע מתוך הראיון שטרופר העניק לאילנה דיין:

הרושם הוא שטרופר הוא איש חינוך, ואף מודל של מורה. עד לרגע שהחליט לנהל בי"ס מיוחד, ועסק בטיפוח נוער רחוב. הוא מגיע לנהל בי"ס בלי ניסיון קודם, ובלי תעודת הוראה. הוא מרכז סביבו אנשים כמוהו, מלאי אידיאלים. אנשי עבודה שאינם בוחלים בעבודה קשה. "כמו איזה סיירת", אומר שני. התלמידים שמגיעים לביה"ס המיוחד ברמלה, נפלטו מכל בתי הספר הקודמים, ובביה"ס ברנקו וייס הם מוצאים רק אנשים שרוצים בטובתם. "עידוד" הוא המותג של ביה"ס. טרופר אומר לאחד התלמידים, "אני אעשה איתך הכל כדי שתצליח". טרופר הוא מנהל שמצליח לטעת בתלמידים ביטחון ולפתח בתוכם מוטיבציה להצליח בלימודים. הוא אדם שמעודד פיתוח כישרונות – טרופר הקים מקהלה בית ספרית, שחבריה הופיעו בפני ההורים ואחר כך הוציאו אלבום. וכאשר טרופר הבין את החשיבות הגדולה של ביקור בתיאטרון, ועד כמה זה יתרום לתלמידים שלו, הוא שלח אותם לראות את ההצגה "גטו"  בתיאטרון "הקאמרי". זה היה הביקור הראשון שלהם בתיאטרון. טרופר מצטייר כאדם העשוי מחומר מיוחד במינו. הוא שאפתן, ונחוש להתמודד עם כל אתגר שעומד בדרכו.

שני בטוח שטרופר יתנפל על התפקיד שהוענק לו – שר התרבות והספורט. ברור לו שטרופר ישקיע שעות ומאמצים. ולא בשביל השטיח האדום.

עצות מן השטח יכולות רק לעזור לו בדרכו להצלחה

עצות שלא עולות כסף. הקשבתי לעצות שנתנו כמה אנשי מקצוע לטרופר. ביניהן עצות שנראות לי חשובות ביותר. הנה לדוגמה מה שאומר פרופ עודד זהבי (פרופ למוסיקה באוניברסיטת חיפה) – זהבי מייעץ לטרופר לעשות מה שקודמיו לא עשו. ראשית, וחשוב מכל, זהבי משיא את העצה הבאה, "אל תישאר עבד לטבלאות….עליך לפתח אינטואיציה". איך עושים זאת? הולכים למופעים, מפתחים העדפות, פועלים בנחרצות ומחדשים מסורת כמו זו שהייתה לשולמית אלוני, ששימשה בממשלת רבין כשרת המדע והאמנויות וגם כשרת התקשורת. זהבי מדגיש זאת במיוחד, "מי שיושב במופע מרגיש את השטח, הקהל ואיך הוא מרגיש". בקיצור, לפי זהבי, חובה לרדת לשטח.

ולסיום, האזינו לחילי טרופר ויוני יעיש. האחד מקריא והשני שר. "תרגישו בבית".

הערות:

בממשלה ה-32,  (מרץ, 2009), בראשותו של  בנימין נתניהו, פוצלו נושאי התרבות והספורט למשרד חדש, בשם "משרד התרבות והספורט".  בשנת 2016 הועברה לשכת השרה לירושלים (לימור לבנת).

חילי טרופר – כרטיס ביקור. איש חינוך ופעיל חברתי שהתפרסם בעיקר בזמן שניהל את תיכון ברנקו וייס ברמלה. טרופר הקים כמה עמותות, בהן "שכן טוב" לחלוקת סלי מזון לנזקקים ו"מעגלי צדק" לקידום צדק חברתי.

"בזכות ולא בחסד" – תהיות

לאחרונה מדברים בשבחן של נשים בתחום הספרות המקומית –

מחר ניסע ללונה פארק
מחר ניסע ללונה פארק, אילנה ברנשטיין, זוכת פרס ספיר 2019. קרדיט: אתר סימניה

בחמש השנים האחרונות 4 מהזוכים בפרס ספיר היו נשים. האחרונה שבהן אילנה ברנשטיין, מחר ניסע ללונה-פארק (פרס ספיר 2019). והלשונות הרעים העלו תהייה: האם הפרס הוענק לה "בזכות", כדת וכדין, בשל איכות הכתיבה, או "בחסד", שלא לפי קריטריונים אובייקטיביים כגון, בשל אפליה מתקנת או חלילה, בשל העובדה שבוועדת הפרס יושבות נשים.

 

התהיות מגיעות לקיצוניות בתחום האומנות.

מדובר בציירות ויצירותיהן מהמאה ה-17. תהייה ספציפית מהזמן האחרון מתייחסת לציור של Orsola Maddalena Caccia,

 Still life of birds, including a marsh tit, chiffchaff, chaffinch, blue tits, goldrest, lapwing and a great tit.

מה ההסבר למחיר הבלתי צפוי, שלא לומר אגדתי, ששולם במכירה פומבית של סות'ביס החודש (מאי 2020) עבור ציור "טבע דומם" של אורסולה מדלנה קאצ'יה (Orsola Maddalena Caccia), שנקרא, "ציפורים: טבע דומם". הציור הוצע למכירה במקביל לציורים רבים מבית היוצר של ה"אולד מאסטרס", ומחירו שוערך טרם המכירה בסכום לא גבוה, על סמך שיקולים של מחירים בעבר ושיקולי ביקוש והיצע. דבר אחד ברור, לציור היו קונים פוטנציאלים והוא נמכר. אבל סכום הרכישה הגבוה במיוחד מעלה תהיה. האם הציור מוערך בשל איכותו בעיקר, או שמא השיקול הוא מסחרי, או אולי גורם חדש משחק תפקיד ברקע?

אכן סיפור פרובלמטי ביותר שכן מחירו של הציור האמיר בעת המכירה, שהתקיימה החודש, והגיע לגבהים בלתי נתפסים למרות אותה הערכה מוקדמת וצנועה יחסית. נשאלת השאלה האם הבסיס למחיר הגבוה שהוצע עבורו, נעוץ בציור או בצייר עצמו, או בגורם אחר?

Still life birds
Still life birds – קרדיט: ויקיפדיה

הציור של אורסולה קאצ'יהStill Life of Birds הוא שמן על בד, והוא מתוארך מהמאה ה- 17 ויש אומרים שהתאריך המדוייק הוא 1635. הציור נמכר במכירה הפומבית של סות'ביס החודש, במחיר של 250,000 דולר. ההערכה המוקדמת של היצירה עמדה על  15,000 פאונד. שלומית שטיינברג, אוצרת בכירה לאומנות אירופה במוזיאון ישראל, סבורה שהציור לא מרשים במיוחד, גודלו קטן, כ- 30X40 . לדעתה של שטיינברג, "זה אפילו לא טבע דומם במובן הקלאסי של המילה, זה מין ציור של ציפורים וקצת חלזונות שלא בדיוק ברור למה הם שם. ויש גם פרח קטן מכוער". במאמרה של מרים בסאל (כתב עת מעמקים ,גיליון 8, 2007) היא כותבת על "היררכיה המדרגת את הנושאים מבחינת ערכם ומעמדם, ואינה מאפשרת לטבע-דומם לטפס בסולם המעמדות. הוא היה ועדיין הז'אנר שנכתב ונחקר הכי פחות. יתר על כן, תולדות האומנות כפי שהיא נלמדת ברוב האוניברסיטאות ממשיכה להחזיק בהיררכיה זו."

בזכות מה, אם כן, עלתה היצירה של אורסולה קאצ'יה לגדולה?

האם בכל-זאת בזכות איכות הציור, או עקב נתונים שחורגים ממדדי אומנות הציור? האם השיקול המסחרי קובע, או שמא קיים כאן עוד גורם: הפניית הזרקור במחקרי האומנות לכיוון חדש ולגילויים חדשים? מסתבר שאכן אי אפשר לחרוץ את גורל הציור של אורסולה רק על פי הפתגם – בזכות ולא בחסד.

הערכת המחיר היא דבר שאין בינו לבין איכות האמנות מאומה. מדובר בסחר-מכר ובחיפוש אחר הזדמנויות. לפי שטיינברג, "הערכות מחיר של בתי מכירות גדולים מבוססות על מה שעבר, ועל ביקוש והיצע. ציורים של אורסולה קאצ'יה הוערכו לפני שנתיים, ב- 2018 במכירה פומבית בוינה, בסדר גודל של כ- 30,000 דולר. כלומר, סכום בעל 5 ספרות. עד  היום, (מאי 2020), ציוריה הוצעו למכירה 12 פעמים. שלוש יצירות שלה בלבד השיגו מחיר של 5 ספרות ולכמה מהן אפילו לא נמצא קונה. וראו זה פלא, במכירה הנוכחית של סות'ביז הרוחות התלהטו כאשר הוצג הציור של קאצ'יה. למרות שמדובר בסגנון "טבע דומם", שכפי שצוין לעיל הוא אינו מוערך דיו בשוק האומנות, מחיר הציור של קאצ'יה עלה לרמת התמחיר של ציורי ה"אולד מאסטרס" (הציירים הגדולים), ונמכר במחיר של פי 8 מהמחיר המשוער. יודעי דבר מסבירים שהמחיר משקף דעה כללית השוררת בענף המכירות הפומביות שניתן לסכם בשתי מילים: נדירות והזדמנות. נדירות: ציוריה של אורסולה קאצ'יה כמעט ואינם בנמצא. שנית, התעוררות שוק האומנות בתחום ה"אולד מאסטרס" ממין נקבה, לא תדעך במהרה. זה אומר שאולי מסתמן שינוי במגמה הכלכלית בתחום המכירות הפומביות.

מהו אם כן השיקול החדש בהערכה אומנות הציור?

אם לא מדובר בקבלת דבר על פי מדד אובייקטיבי וגם לא על פי מדד סובייקטיבי, חייב להיות גורם נוסף שמשחק כאן תפקיד. לפי דעה כללית, יכול להיות שהיקף המחקר נכנס כשיקול חדש. עדות לכך הוא היקף המחקר על נשים ציירות (אולד מאסטרס), שנפחו גדל מאוד בשנים האחרונות. קיימת "מגמה של חיפוש הנשים בתוך תולדות האומנות, כל אלה שהודרו מהמחקר משום שהיו נשים."

המחקר גילה מספר פרטים על חייה ופועלה של אורסולה, ואולי הסיפור מאחורי התמונה הוא כה חדשני ומקורי עד כי הוא מחוץ לקריטריונים המחמירים של זכות ולא חסד.

Orsola  Maddalena Caccia  – אורסולה מדלנה קאצ'ה – היא בתו של צייר וכבת בכורה הוא הכשיר אותה באטלייה שלו כאסיסטנטית. היא שלטה ברזי הציור, שליטה מלשון Master, אלא מה, האידיליה הזאת נקטעה בשל המצב באותה עת, המאבקים בין פאודלים והצבא הצרפתי באזור שבו התגוררה המשפחה – צפון איטליה. האב העלה רעיון מטורף, הוא יקים מנזר לשש בנותיו. שם הן תחיינה מוגנות מפני חיילים, צבא, אנשים רעים, וכל הסכנות שארבו לאישה שחיה לבדה. במנזר הן תוכלנה לעבוד כציירות. וכך היה. בתו, שנקראה תיאודורה בלידתה, נכנסה יחד עם אחיותיה למנזר על שם מסדר האורסוליאניות. תיאודורה החליפה את שמה לאורסולה מדלנה קאצ'יה. באתר על שמה מוצגים ציורים פרי מכחולה, ופרטים על פועלה כציירת שהפעילה את אחיותיה. הציור שלה עטוף, אם כן, בהיבט מורבידי-אימתני, דבר שמוסיף עניין למי שחוקר את תולדותיה, ומתבונן בציוריה.

אכן, יכול להיות שההתעניינות בציור איננה מבוססת על זכות וגם לא על חסד בלבד ובהחלט ייתכן שהגורם החדש –  הממצאים שבוודאי ימשיכו לעלות במחקרי האומנות על התקופה ההיא – נכנס חזק לשיקולים בהערכת אמנות הציור.

בשולי הדברים

Tawhida Ben Cheikh
Tawhida Ben Cheikh Credit: en.vogue.me

לא יכולתי לסיים את הרשימה מבלי לציין שהחודש (מאי 2020) פורסם שבתוניסיה – רפובליקה ערבית-מוסלמית – אישה הונצחה על גבי שטר חדש של 10 דינר. שמה הוא Dr. Tawhida Ben Cheikh טאווידה בן שייח (1909-2010). היא קיבלה את הכבוד בזכות ולא בחסד. בן-שייח הייתה האישה הראשונה בתוניסיה שסיימה בגרות, ולאחר לימודי רפואה בפריז והתמחות בגינקולוגיה, היא שבה למולדתה ופתחה קליניקה בגיל 27 ב- 1936. ב- 1955 היא הייתה האישה הראשונה שנבחרה לראש מחלקת יולדות בבית החולים בעיר תוניס.  ראיון עם אשת התקשורת, מקבולה נסאר, חושף שאימה של טאווידה  בן-שייח שלחה אותה ללמוד רפואה מחוץ לתוניסיה. וכרופאה גינקולוגית היא הובילה הפגנות בעד חוק הפלות, יעד שהצליח בשנת 1968. ההחלטה להנצחתה מבוססת חד-משמעית, על תרומתה לחברה. ההכרה בה ובפועלה אינו דבר מובן מאליו. הוא הוענק לה בזכות, אחרי מותה, ושמה זכה להיכלל בפנתיאון גיבורי האומה. (ראו כתבה מאוד מורחבת על טאווידה בן- שייח.)

שניים מעפילים לפסגת התהילה… ומה ההמשך?

"האישה באדום", [The woman in red ] הוא סרט קומדיה רומנטי אמריקאי ששוחרר לבתי הקולנוע באוגוסט 1984. הוא מיד נתפס כלהיט בזכות הסיפור הקומי, השחקנים – ובעיקר, השחקנית קלי לה-ברוק [Kelly Le Brock] – ופס הקול הנפלא מבית היוצר של סטיבי וונדר [Stevie Wonder]. קלי לה-ברוק, שגילמה את הדוגמנית בסרט, נעלמה מהתודעה מזמן; ואילו סטיבי וונדר הוכתר כאייקון, והוא פעיל עד היום.

השחקנית שנסקה מעלה, ומיד צנחה מטה

מה שנכון נכון. קלי לה-ברוק בתפקיד שארלוט, הקסימה את הקהל ומשכה הרבה תשומת לב, לא רק של טדי פירס [ג'ין ויילדר], נשוי באושר לדידי, אלא של קהלים רבים ברחבי העולם. הסרט הקומי בנוי על תמימותו של טדי, שותף במשרד פרסום ואדם מן השורה, שעובד, מפרנס, ומטפח את משפחתו. וכאשר הוא רואה במגרש החניה של משרדו אישה יפהפייה בשמלה אדומה [קלי לה-ברוק], הוא נהיה אובססיבי. הוא מזהה שהבחורה היא דוגמנית שאמורה להצטלם לפרסומות שהמשרד שלו מפיק.

קלי לה ברוק באדיבות פינטרסט ואמזון
קלי לה-ברוק, האישה באדום. באדיבות: פינטרסט ואמזון.

"האישה באדום" העניק לקלי לה-ברוק הזדמנות פז להתקדם כשחקנית הוליוודית ידועה ומבוקשת, אלא שזה לא קרה. כמי שהחלה את דרכה כדוגמנית, בעקבות החשיפה לעולם כשחקנית באישה באדום, נאמר עליה שהיא "האישה הסקסית ביותר בהוליווד של שנות ה-80". וויקיפדיה מספקת מידע על רשימה של סרטי קולנוע (עד 2015) בהם השתתפה, וגם סרטי טלוויזיה, שהאחרון שבהם הוקרן ב- 2017. עד שלבסוף נטשה את הוליווד.

במקומותינו נהוג לומר שכדי להצליח נחוצות שלוש תכונות, כישרון, כישרון ועוד כישרון.

 

 

סטיבי וונדר הגיע לשיא תפארתו ב"האישה באדום", והפך לאייקון

בשנות ה-80, בעולם שסגד למוסיקת הקצב והבלוז (Rythm and Blues ,R&B), מי יכול היה לעצור את ה"נסיך", הסופרסטאר סטיבי וונדר? להיטיו המשיכו לתפוס את המקום הראשון בין אלבומי מוסיקת הנשמה והבלוז במשך חמישה חודשים, החל מחודש יולי 1983. ונראה היה שכך זה יימשך  גם אחרי חג המולד. קצת פחות משלושה חודשים לאחר הופעת הבכורה של הסרט עם פס הקול של "האישה באדום", מבית היוצר שלו, סטיבי וונדר העפיל למקום הראשון, כשפס הקול מתודלק בעיקר בזכות הפופולריות הפנומנלית של הסינגל הראשי שבו: "I Just Called To Say I Love You." האלבום נמכר במספר עותקים בלתי נתפס –  מאות-מיליונים – ועלה לראש מצעדי הפזמונים ברחבי העולם. "האישה באדום" (1984) חשף בפני העולם מופע ווקאלי ואינסטרומנטאלי חדש של סטיבי.

בדצמבר, הוא נישא אל-על כגיבור שאלבומו טיפס אל ראש רשימת מוסיקת הקצב והבלוז – R&B  – באמריקה. [הבהרה: R&B סומן על ידי יצרני תקליטים כז'אנר של מוסיקה פופולרית שמקורה בקהילות אפרו-אמריקניות ונועדה להן. הז'אנר השתנה מעשור לעשור כשהתווספו לו סגנונות מוסיקה חדשים].

בין חמישה המועמדים לפרס אוסקר בקטגוריה של השיר המקורי הטוב ביותר – שכולם היו מוכרים ממצעד הפזמונים,  I just called to say I love you של סטיבי וונדר זכה בפרס. כאשר עלה לבמה באוקטובר 1985 כדי לקבל את פרס האקדמיה,  הוא הודיע שהוא מקבל אותו בשמו של נלסון מנדלה. בעקבות זאת קרו שני דברים: השיר הוחרם על ידי ממשלת האפרטהייד של דרום אפריקה, וסטיבי וונדר קיבל הוקרה מטעם הוועדה המיוחדת של האו"ם למאבק נגד אפרטהייד. מנדלה ישב אז בכלא (מאז 1962) והמחווה תדלק מאבק על שחרורו מהכלא.

הביוגרפיה של סטיבי ונדר כמוסיקאי החלה עוד בהיותו בן 11-12 כאשר ניסה להקליט עצמו שר. ובגיל 20 כבר היו באמתחתו 10 אלבומים. כשחגג 70 ב- 13.5.20 נאמר עליו שהוא מחזיק בשיא הזכיות לפרס הגרמי, הוא דייר מכובד בהיכל הקהילה של הרוק, וכאמור, גם המוסיקאי האפרו-אמריקאי הראשון שזכה באוסקר לשיר המקורי הטוב ביותר. מבחינה סגנונית אי אפשר למקם את יצירתו של סטיבי בסגנון מסוים. הוא נגע בכל והשפיע על הכל. הוא צמח מתוך המוסיקה האפרו-אמריקנית [R&B], ובעיקר הגוספל והג'ז. כל זה נמצא בתוך השירים שלו. הוא משתייך לפנתיאון של גיבורי תרבות, ולא רק מבחינה מוסיקלית. אלא פנתיאון של אייקונים שאפשרו לקהילה האפרו-אמריקנית לפרוץ גבולות, כמו לדוגמא, השחקן סידני פואטייה (האפרו-אמריקני הראשון שזכה בפרס אוסקר לשחקן הטוב ביותר ב- 1963), המתאגרף מוחמד עלי, והכדורסלן מייקל ג'ורדן. עוד נאמר על סטיבי וונדר כי למרות שנולד לפני הזמן ובשל כך ראייתו נפגמה לגמרי, הוא זמר של הרבה שמחה. בשיריו מופיעה פעמים רבות המילה ג'וי. זו שמחה הכרוכה בעצב של איש חכם, שידע תמיד להסתכל על החיים בצורה מפוכחת, מנקודה אישית של ניסיון קשה.

בסוף, המוסיקה של סטיבי וונדר הפכה ללהיטים ועוד ידו נטוייה !!

סימן שאתה צעיר

לעתים נדירות מגיע אליי מידע שמבחינתי הוא בלתי צפוי. חיפשתי מבוא לרשימה שעוסקת באייקון, מייקל איביס (Michael Eavis),  (Glastonbury), שנודע כמי שייסד כמי שייסד את פסיטבל גלסטונברי במו ידיו בעקבות חלום ילדות שלו כחובב מוסיקת רוק. החודש מציינים מלאת 50 שנים לפסטיבל גלסטונברי. כצעיר בריטי שחי בחווה מבודדת קטנה אי שם בסאמרסט, דרום מערב אנגליה, הוא הלעיט את הוריו מרורים עם המוסיקה שאהב להאזין לה.  וזאת בבית של מטיף מהזרם המתודיסטי שסגד למוסיקה קלאסית. החיפוש שלי הניב סיפור מרתק על מקור השיר "סימן שאתה צעיר" ועל כך בהמשך.

כיום, איביס בן למעלה מ – 80 שנה, והוא נשאר צעיר לנצח. לכבודו לפניכם השיר, "סימן שאתה צעיר" בביצועו של גידי גוב.

סיפורו של מייקל איביס ופסטיבל גלסטונברי

האהבה שלו למוסיקת רוק נולדה בצעירותו. זה היה בשנות ה- 50 וה- 60 של המאה העשרים. הוריו המודאגים, ובעיקר אימו, רצו שיגדל ויצא לעולם הרחב כשהוא מצויד במקצוע ראוי. ולא, הוא ייאלץ להרוויח את לחמו בחווה שבה גידלו פרות לצורכי משק החלב הבריטי.

לאבותיו הייתה נחלה רחבת ידיים, במונחים שלנו בישראל הקטנה. מדובר ב- 500 אקרים שהם 2,000 דונם – אוצר מדהים. אבל לצעיר חובב המוסיקה היו פנטזיות אחרות. אומרים שהוא לא סיים את לימודי התיכון ונטש את בית הספר בגיל 15. בהמלצת קרוב משפחה, הוצע לו להיות ימאי על אוניות הצי הסוחר. הוא עלה על אנייה והתמחה במלאכת הימאות. ב- 1954, כאשר חזר בעל-כורחו לחווה, עקב פטירת אביו, הוא היה בן 19. נישואיו השניים היו תחילת תור-הזהב שלו. כמי שקיבל בירושה את החווה ובילה את ימיו בגידול פרות וייצור חלב, ימיו עם אשתו השנייה, שהעריצה אותו, החלו משגשגים. ויום אחד הוא הציע לה להצטרף אליו כדי לחוות חוויה מוסיקלית בעיר הסמוכה, באת' (Bath). אשתו הסכימה מייד להתלוות אליו לאירוע שכמותו הם עדיין לא חוו. שניהם בילו בפסטיבל המוסיקה  שבו ניגנו בעיקר מוסיקת בלוז. בדיעבד, הוא מודה שחייו השתנו מאז מן הקצה אל הקצה. כאשר הם שבו הבייתה, שניהם לא חדלו לספר בשבחו של הפסטיבל, לכל מי שנקרה על דרכם. אז גם ירד האסימון. איביס ינצל את שטחי האדמה שברשותו למטרה חדשה – פסטיבל ססגוני עוד יותר מזה שחווה בבאת'.

בין אם הושפע ממה ששמע על פסיטבל וודסטוק (1969) ובין אם לאו – הפסטיבל זכה להדים רחבים ביותר לא רק בארה"ב אלא בעולם. ההצלחה של וודסטוק נרשמה בהיסטוריה של שנות ה-60 כפסטיבל אנטי-ממסדי לחלוטין, שנערך בחווה כפרית  לא הרחק מהעיר ניו-יורק.

את איביס לא עניינו השמועות על מארגניו האנטי-ממסדיים של וודסטוק. הוא היה בין אוהדי מוסיקת הרוק. ולאור ההצלחה המוסיקלית של וודסטוק, והחוויה בפסטיבל בבאת', הוא החליט שזהו זה. הוא יתכנן פסטיבל משלו. הרי הוא הבעלים של שטחים נרחבים שמאפשרים להקים במות מסוגים שלא נראו כמותם באף אחד מהפסטיבלים באותן שנים – במות בידור, קרקס, פינה לשוחרי הגות, ותורות המיסטיקה המזרחית – בודהיזם וזן – תיאטרון, רחבות ריקודים וכי"ב. וכך עשה. לפני 50 שנה בדיוק, בחודש מאי, העולם התרגש מפסטיבל שייקרא בהמשך, "פסטיבל גלסטונברי". אבל בשונה מוודסטוק, פסטיבל גלסטונברי הוא פרי יזמתו של בעל החווה רחבת הידיים, שבמרחביה הוא יתקיים. איביס לא ישכיר את אדמותיו למוסיקאים צעירים חתרניים, כפי שקרה בוודסטוק. הוא ישלוט בתכנים, בקהל שיגיע, ובאמנים.

גלסטונברי על המפה

איביס בפירוש לא טיפח דור אנטי ממסדי ולא ניסה לעשות זאת. הוא פשוט אהב מוסיקת רוק. וכך, מאז שנת 1970, כמעט בכל שנה בחודש מאי, אל הקצה הזה של העולם הגיעו שוחרי פסטיבלים . נהרו לשם גם טאלנטים מעולם מוסיקת הרוק ואמנות הבידור, ככל שהפסטיבל משך אליו קהל רב יותר. תחילה איביס גבה 1 פאונד סטרלינג מכל משתתף. המחיר עלה בהמשך ל- 8 פאונד. הסדרי ההגעה למקום, שנחשב למקום נידח באותה עת, זכו לשיתוף פעולה של הממסד הבריטי, כך שגם סוגייה זו נפתרה. היו כאלו שהגיעו ברכב פרטי. אבל מי שהעדיף להגיע לשם ברכבת, הופתע לגלות שחברת הרכבות הבריטית העמידה לרשות המבקרים רכבות לאזור, בתדירות גבוהה למשך כל ימי  הפסטיבל. זאת בקו שפועל באזור שכוח-אל זה, בדרך-כלל, רק שלוש פעמים ביום.

המאהל בפסטיבל גלסטונברי
המאהל בפסטיבל גלסטונברי 2019. קרדיט: ויקיפדיה

כאשר נודע לי שהפסטיבל לא יתקיים השנה (2020), בגלל משבר הקורונה, חשבתי על כל אותם צעירים וצעירות, וצעירים ברוחם, שבוודאי מצטערים על כך. שכן,  היה צפוי פסטיבל עשיר במיוחד במופעיו בשל ציון שנת היובל החמישים של גלסטונברי – הפסטיבל הפופולרי ביותר בבריטניה כיום.

סימן שאתה צעיר

ואם העסק מנוהל על ידי בני המשפחה אין זה אומר שאיביס הזדקן. נהפוך הוא, על סמך דברים שאיביס סיפר בראיון שהעניק למי שמתמחה בזה, מסתבר שעוד ידו של איביס נטויה, שכמות הקהל  שמגיע לפסטיבל גלסטונברי מדי שנה, רק הולכת וגדלה, שאמנים מתדפקים על שערי הפסטיבל ונאבקים להופיע, להרשים ולהרחיב את קהל מעריציהם. לאחרונה התארח שם ישראלי שחזר וסיפר על מה שהיה שם  כולל, הופעתו של הדלאי למה, שבגילו המופלג החליט לעשות טוב לרבבות שיגיעו לפסטיבל. הקימו עבורו מתחם שיכול היה לאכלס אלפי מעריצים.

Whiskey_in_the_Jar_-_Thin_Lizzy
וויסקי בקנקן. קרדיט: ויקיפדיה.

ואני – אני נזכרתי בשיר "סימן שאתה צעיר". בדקתי ומצאתי סיפור מדהים שעל בסיסו נכתב השיר. סיפור מהמאה ה-17 שהתפשט בדבלין, אירלנד: "וויסקי בקנקן" שמו (Whisky in the jar). ובדרך מרתקת ביותר הגיע אלינו, בתרגומו של יוסי גמזו, עבור "שלישיית גשר הירקון" (אריק איינשטיין, יהורם גאון ובני אמדורסקי), קצת אחרי הפריצה הגדולה שלהם ב- 1965. התפעלתי מהסיפור, ולא רק זה. התוודעתי לאתר שמנוהל על-ידי אדם שמקדיש את זמנו לחקר מקורותיהם של שירים שהתגלגלו אלינו והפכו לאייקון. שמו עפר גביש, הוא מוסיקאי העוסק בזמר העברי וקשריו של הזמר לנושאים שונים. הוא שר, מנגן, מנחה שירה ומספר.

תמצית הריאיון עם איביס

ובאשר לאיביס, שבזכות הסיפור שלו הגעתי אל הפרטים המפתיעים אודות פסטיבל גלסטונברי בסאמרסט, בריטניה, ומקור השיר "סימן שאתה צעיר", להלן תמצית דבריו בראיון שצוין לעיל, שהתקיים ב- 2015:

אבא רצה שאמשיך להיות חוואי, אמא הייתה יותר שאפתנית. אחרי שהחלטתי בגיל 15 לעזוב את הלימודים בבי"ס תיכון, היא זאת שמצאה עבורי ייעוד, ימאי בצי הסוחר. אבל אבא מת כאשר מלאו לי 19 שנה ב- 1954. אמא ביקשה שאחזור לטפל בפרות ובחווה. עבדתי קשה. עבדתי גם במכרות פחם וגם בחווה. רציתי קצת "הילה" בחיים שלי, טעמתי קצת מזה כשהייתי ימאי מוקף נערות זוהר.

אבל האהבה הגדולה שלי היא מוסיקת רוק. בילדותי נהגתי להאזין לרדיו לוקסמבורג, ולעקוב אחר מצעד הפזמונים ששודר בימי ראשון.

בפסטיבל בבאת', הופיעו טובי הטאלנטים שניגננו בעיקר בלוז. זה קסם לי ופתח לי צוהר לאפשרות של עשייה מחוץ לשגרת החוואות.

שם הפסטיבל – גלסטונברי – הוצע לי על ידי נכדתו ההיפית של וינסטון צ'רצ'יל. השם "גלסטונברי" הוא כינוי לירושלים החדשה. ובאשר לדת, אני בא ממשפחה דתית, נוצרית-מתודיסטית, מעולם לא מרדתי בדת או במשהו אחר. קסמה לי העובדה שבוב דילן שר שירי שלום וגם שוודסטוק דבקה במוסיקה אנטי-מלחמתית. גם אני בעד השכנת שלום בעולם. (אמריקה הייתה שקועה באותה תקופה במלחמת וייטנאם – הערה שלי.)

אני בעד אהבה, שלום, עשייה למען אחרים, למען העולם. אני דבק בבורא עולם, במעשה הבריאה, באהבת האדם. כולנו בני אדם, ברואיו של האל. אני סבור שהפסטיבל שלי תורם לתרבות הבריטית ותואם את ערכיה. כאשר מגיעים 200,000 בני אדם מכל המינים, הגילאים, והגזעים ואין בכלל גסויות וסטיות במהלך הפסטיבל, זה מעיד על ערך תרבותי. השאיפה שלי היא שהעולם יחיה בשיתוף פעולה והרמוניה. אני גאה בהישגי ומקווה ששמי ייזכר כמי שהביא להרמוניה בעולם. הערכים שלי צמחו מהזרם הנוצרי מתודיסטי שאליו אני משתייך – להיות אנושיים, חברותיים ושמחים. ולא להשתכר.

אני לא חי מכספי הפסטיבל. אלא מכספי החווה. התרומה הכספית שלי לקרנות צדקה באה מתוך הכנסות הפסטיבל – 2 מיליון פאונד כל פעם. אני שואב מכך סיפוק עצום. הכספים לא זורמים דווקא לארגונים ירוקים גדולים אלא דווקא לאלו שזקוקים להם כדי לחיות. בסך הכל אנחנו חיים בחווה בפשטות.

 

הערות:

אפשר לקרא את הריאיון במלואו כאן.

סקירה מלאה בוואלה, כולל תמונות חווייתיות מהפסטיבל, לאורך השנים, אפשר לקרא כאן.

מייקל איביס – ויקיפדיה

לצאת לרחובות ולצעוק, "אמרתי לכם!"

בתקופה של משבר ובמיוחד כאשר תחושה של אי-וודאות מכבידה ומעיקה, גוברת הנטייה לחפש "גורו" שיודע טוב יותר מאיתנו מה קורה לנו ומפני מה עלינו להישמר. להלן אציע גורו מתחום הספרות – מרגרט אטווד – וגורו מתחום ההיסטוריה, יובל נח הררי, שרבים וטובים שוחרים לפיתחם בימים אלו. רוצים לדעת מה בפיהם ביחס למשבר הקורונה ובעיקר להשלכותיו האפשריות? האם שניהם מוכנים להכריז פה אחד: "אמרתי לכם?"

כמי שזכתה לכינוי "גורו של ספרות דיסטופיה", מרגרט אטווד, הסופרת הקנדית הפמיניסטית, התפרסמה בין השאר הודות לספריה: סיפורה של שפחה (2012), מעשה השפחה (1985), ושנת המבול (MaddAddam), (2009).ולאחרונה ראה אור ספר המשך ל"סיפורה של שפחה" – העדויות (2019).

סיפורה של שפחה
סיפורה של שפחה, מאת מרגרט אטווד. קרדיט: אתר סימניה

כגורו של ספרות דיסטופיה, אין פלא שאטווד מתראיינת כיום בלי סוף. ב- 2016, אטווד התראיינה אצל הכתבת, שרלוט היגינס (Charlotte Higgins) מ- הגרדיאן, וקבעה: "כל הדיסטופיות, בלי יוצא מהכלל, מדליקות נורות אזהרה. הן גם מזכירות לנו לדאוג שיהיה לנו מלאי של שימורים וגם רובה."

השאלה הראשונה שהציג גואל פינטו בפני אטווד בראיון מיוחד שהעניקה לו בתוכנית, "גם כן תרבות" (5.5.2020), הייתה:

את לא מרגישה צורך לצאת לרחובות ולצעוק, "אמרתי לכם!"?

בתגובתה, אטווד התנערה מתווית ה"נביאה": "אינני יודעת טוב יותר מאחרים על המצב. זו תווית שהודבקה לי כיוצרת טקסטים על דיסטופיה". לכן, "אין כל סיבה שאצא לרחובות ואצעק, אמרתי לכם!". "בכלל", היא טוענת, "זה הגיל, ועם הגיל בא היידע והניסיון". לדעתה גם העובדה שרבים נוהרים למפגשים הוירטואליים שהיא מקיימת, איננה עניין של חיפוש אחר "אדם שהוא משכמו ומעלה, שכולם מרגישים נינוחים ומוגנים בחברתו". לדעתה, היא פשוט נתפסת ככזו.

"פנדמיה היא תופעה עתיקת יומין, מימי התנ"ך. כולנו שמענו על מגיפות היסטוריות". היא מספרת שגם היא, כאזרחית ותושבת צפון אמריקה ידעה כבר בגיל צעיר שההגירה האירופאית לאמריקה שהחלה במאה ה-17, הביאה עימה תוצאות הרות גורל, כמו "וירוסים שחיסלו רבים מהילידים, שמערכת החיסון שלהם נעדרה נוגדנים למחלות שמקורן מחוץ לאמריקה." "בסך הכל", היא מבהירה, "ההיסטוריה חוזרת על עצמה, והפעם אנחנו ברי מזל. הפעם אנחנו יודעים במה מדובר – וירוס הקורונה הוא עוד וירוס. ומה שקורה לנו כעת הוא, שאנו נאלצים להיות תקועים בבית וזהו. לכל היותר הקלסטרופוביה מציקה לנו".

במשך הראיון, אטווד מצטיירת כאדם יוצא-דופן ברמת האופטימיות והשליטה העצמית שלה. גיחוך עצמי הוא חלק בלתי נפרד ממנה. לדעתה, מרגע זה ואילך יקרה משהו טוב. המשבר יגרום לכך שבני האדם יחפשו איך להתנהל טוב יותר. זה כבר התחיל: יש שיתופי מתכונים, ספרים ועצות פרקטיות לכל דורש. וכמו סופרים רבים, גם היא מפעילה שיחות זום בהתנדבות.

אז מה זה בדיוק  "דיסטופיה"?

נתחיל בהגדרה מתוך אנציקלופדיה אאוריקה האינטרנטית,

אם אוטופיה היא חברה מושלמת ואידיאלית המבוססת על טוב מושלם, הרי דיסטופיה (Dystopia)  היא ההיפך המוחלט. דיסטופיה היא מציאות אנושית של חברה שהתנאים בה קשים ולרוב מלווים בדיקטטורה (עריצות) וניצול של אנשים (הדגשה שלי).

נמשיך עם ראיון מהזמן האחרון, שאטווד העניקה ל- BBC, שם היא הייתה יותר ספציפית והגדירה דיסטופיה כך,

דיסטופיה, מעצם תכנונה, היא חברה לא-נעימה שאתה לא רוצה לחיות בה. ואילו המצב העכשווי לא היה מתוכנן. כך שיכול להיות שייעשו הסדרים לא כל-כך נעימים, אבל אין כעת טוטליטריות מכוונת. אין זה הסדר מכוון… זה מצב חירום… שכן, להיות במצב לא נעים, נניח כמו הבליץ, זו לא דיסטופיה. זה מקום לא נעים, ואף מפחיד, שאיש אינו רוצה להיות בו, אבל זה לא מצב שהוסדר מלכתחילה על ידי ממשלה ששולטת בך.

דיסטופיה בספריה: "סיפורה של שפחה (המקור באנגלית מ- 1985) וטרילוגיית MaddAddam שנת המבול שלה (המקור באנגלית, מ- 2003).

הראשון, מתאר את אמריקה כמדינה שהפכה לתיאוקרטיה ומתייחסת לנשים כבהמות וולדניות גרידא – כל זאת לאחר שהוכרז על מצב חירום במדינה בעקבות התנקשות (לטענתה "הם בעצם הטילו את האשמה על פנאטים מוסלמים, שפעלו באותה תקופה"). המעניין הוא שכאשר פרסמה את "סיפורה של שפחה" ב-1985, מבקרי ספרים בריטיים אמרו שזאת  פנטזיה מהנה, אבל בקנדה הגיבו בחרדה מסוימת ("האם זה יכול לקרות כאן?"). ובאמריקה הייתה תחושה של: "'כמה זמן עוד נותר לנו?'"

הטרילוגיה  MaddAddam מ- 2003 (בעברית: שנת המבול) עוסקת בעולם שבו המשאבים מתרוקנים באופן מדאיג. המצב מוביל לכאוס אזרחי, "מצביאים ודמגוגים משתלטים על בני האדם; אנשים שוכחים לגמרי שכולנו בני אדם. וכך מתפתחות איבה ודה-הומניזציה, מיעוטים נרדפים, וזכויות האדם פשוט נרמסות." אטווד טוענת שמצב בלתי נסבל כזה, שעשוי להתרחש בעתיד הלא רחוק, אינו הדבר שממנו עלינו לחשוש, אלא, המצב הבלתי נסבל שאנו חיים בו כרגע". תרחישים בשנת המבול: עולם עתידני-אינטרנטי ששורר בו חוסר ביטחון ונוצרים בו יצורי כלאיים של חזירי-אנוש וכי"ב. עולם שמתפשט בו הרס סביבתי, כולם סוגדים לנפט והתאגידים משתלטים לגמרי על המדינה.

אטווד מסכמת את תובנותיה ביחס לתקנות לשעת חירום באופן ברור ורלבנטי לכל הדמוקרטיות המערביות שמתמודדות עם המגיפה, כך, "העולם שבהסגר עלול להיות מקום לא נעים, מפחיד, לא רצוי, עולם שאתה לא רוצה להיות בו, אבל הוא לא דיסטופי. אנחנו עדיין לא שם, תודה לאל…למרות הריגול אחרי האזרחים, שהונהג כאמצעי חירום לגילוי נשאי הוירוס שבינינו ולמניעת התפשטות המגיפה. אבל לא לעולם חוסן". מקנן בליבה חשש מפני הידרדרות לדיסטופיה, "ברגע שאתה יוצר ארגון חזק מכל סוג, יש לארגון רצון להמשכיות. הרי אף אחד לא רוצה לוותר על כוח שקיבל. ולכן, מרחפת מעלינו סכנה שאותם בעלי כוח, שגויסו לשעת חירום, ינצלו את המצב לרעה". את התובנה היא שואבת ממצבים פוליטיים שזכורים לה היטב, כמו הלאומנות דמויית הפאשיזם של פרון בארגנטינה.

הבה נבדוק מה בפיו של ה"גורו" השני – ההיסטוריון, פרופ' יובל נח הררי – ביחס למשבר הקורונה והשלכותיו? האם הוא מוכן להכריז: "אמרתי לכם!"

ההיסטוריון, פרופ' יובל נח הררי, מחבר הספרים: קיצור תולדות האנושות, ההיסטוריה של המחר, ו21 מחשבות על המאה ה-21, משתף את הגיגיו עם העיתונאית והתחקירנית, אילנה דיין (עובדה, 26.3.2020).

הררי, התפרסם כהיסטוריון ועתידן. בהתייחסו למשבר הנוכחי והשלכותיו האפשריות – התיחסות שהינה רלבנטית לדיון שלנו כאן על דיסטופיה – הררי מתבסס על דברים שכתב בספרו "ההיסטוריה של המחר", שאלמנטים בתוכו נכתבו בזמנים אחרים. התחקירנית דיין תוהה אולי יש בדברים שבספרו אמירות שמתיחסות לתקופה הנוכחית של משבר הקורונה.

המונח הספציפי, דיסטופיה, לא עלה כלל בדיון שהתנהל ביניהם בתחקיר. אבל דבריו של הררי מהדהדים היטב את הדיסטופיה שמפניה גם אטווד חוששת, כשהיא מדברת על המשבר הנוכחי והשלכותיו. אלא שבשונה מאטווד, שחיברה ספרי דיסטופיה, הררי הוא היסטוריון. הוא בקיא בפרטי פרטים של מקרים דומים בהיסטוריה של העמים, שבהם משבר הוביל לטוטליטריזם. על סמך מקרים שהיו, הוא מציע  – בזהירות – לחשוב על אפשרות שהמשבר הנוכחי יחזק אלמנטים של טוטליטריזם.

האזינו לדבריו של פרופ' יובל נוח הררי – החל מהדקה 12:00 ואילך – שם הוא מברר עם אילנה דיין את רמת הסבירות שבעקבות המשבר נידרדר לטוטליטריזם.