קטגוריה: תרבות

חסמים בצמרת – מבט מגדרי

מי ירים את הכפפה ויחנך את הציבור האמריקאי שיחס מכבד להישגים ולקריירה של האישה היא התנהלות נורמלית ומקובלת למדי?

Dr. Jill Biden – First Lady. Credit: Wikipedia

הגברת הראשונה, גי'ל ביידן (ד"ר) ודאגלס אמהוף, בן זוגה של סגנית הנשיא ביידן, קמאלה האריס, שואפים לתקן יחס מגדרי מפלה כלפי נשים, כולל אלו שהגיעו לצמרת הממשל האמריקני. הבשורה הטובה היא שיש סיכוי.

חסמים וכבוד בצמרת הממשל האמריקאי

זה התרחש בניו המפשייר כאשר גברת ביידן יצאה לשם לצרכי הקמפיין של בעלה. השימוש של הגברת הראשונה בתואר "ד"ר" עורר גל בלתי מוסבר וחסר תקדים של כעסים בימין. במאמר דעה של ה"וול סטריט ג'ורנל" כתב אחד העיתונאים כי זה "נשמע ומרגיש הונאה, שלא לומר דמוי קומיקס". גם עיתונאי ב"פוקס ניוז", כינה אותה "ג'יל ביידן המסכנה והאנאלפביתית." עם זאת, אנשי הצוות, כמו אלו שביידן נתקלה בהם בעולם הפוליטי ובאקדמיה לאורך השנים, לא נמנעו מלהשתמש בתואר האקדמי שלה. ידוע שהסטודנטים שלה מכנים אותה – ד"ר ב.

מה התחדש בניו המפשייר? העזר כנגדה, דאג אמהוף, גם הוא היה שם. גי'ל ביידן יודעת שאפשר לסמוך עליו כשותף למאמציה בנוגע ליחס המכבד כלפי הישגיה. כך חשבה וכך פעלה. היא שאלה עוברים ושבים, "פגשת את דאג, נכון? כולם פגשו את דאג?" – היא יודעת שהוא כבר פועל לטובת העניין.

זאת ועוד, כאשר ג'ו ביידן, הודיע על בחירתו בקמאלה האריס לתפקיד סגנית הנשיא, הוא אמר כי אמהוף יהיה "פורץ מחסום" כ"ג'נטלמן השני הראשון" של ארצות הברית. הוא גם יהיה היהודי הראשון שהיה בן זוג מספר שניים, והוא והאריס יהיו הזוג הבין-גזעי הראשון בתפקידם. אמהוף הוא דמות לא-שגרתית בעיקר בגלל אשתו – היא לא שגרתית בקנה מידה היסטורי. שכן היא האישה הראשונה והאדם הדרום אסיאתי הראשון שנבחרה לסגן הנשיא.

הדמיון והשוני

ג'יל ביידן ודאג אמהוף נחשפים לתגובות מאתגרות מהציבור והתקשורת. שניהם מקורבים לצמרת הממשל האמריקני, בכך מסתכם הדמיון ביניהם. יחד עם זאת השאלות המתעוררות ביחס אליהם שונות לגמרי: השאיפה של ג'יל להיות מוכרת בתואר האקדמי שזכתה בו מעוררת תגובה בוז. מדוע זה כך בזמן שאמהוף, עורך-דין תאגידים לבן ומצליח, אינו מוצא עצמו מושפל אישית? אחד ההסברים (הפשט) לבוז שהופנה כלפי ג'יל ביידן הוא שהתרבות הפוליטית איננה ברת שליטה. כמעט כל מי שקרוב לנשיא הנבחר הופך מטרה נייחת לכל חומר זמין, בין אם זה הגיוני ובין אם לאו. דוגמה אחת היא מישל אובמה שספגה ביקורת כאשר הביעה רצון לשתול גן ירק.

ההסבר המגדרי והמעניין יותר, הוא שבארה"ב נשים מורגלות בכך שבתחילה מתעלמים מהתארים שלהן, ובהמשך שמים אותן ללעג במידה והן מתעקשות לשמור על התארים. התופעה מוכרת כמעט בכל זירה וזה נכון שבעתיים לגבי נשים לא-לבנות. האריס היא סנטורית אמריקאית והיועצת המשפטית לשעבר של קליפורניה. זה לא מנע מדונלד טראמפ להציג אותה כ"מי שנדחפת, לא אהודה, ועוף מוזר". "קא-מאלה. קמאלה" הוא כינה אותה בעצרת בחירות באוקטובר האחרון, כשהוא מטעים כל הברה, והוסיף, "אתם יודעים, אם לא תהגו את שמה במדויק, היא מייד תכעס." ואין זה מקרי שהיו מי שרמזו שנושא עבודת הדוקטורט של ביידן, "שימור סטודנטים במכללה הקהילתית: עמידה בצרכי הסטודנטים", הוא "נושא רחב מידי". אין צורך לומר שדווקא כעת הנושא דחוף מאי-פעם, כאשר המחקר מראה כי ההרשמה לקולג' ירדה פלאים במהלך מגיפת הקורונה – בכמעט עשרה אחוזים – ובקרב מיעוטים המספר הזה מתקרב לשלושים אחוזים.

דאגלס אמהוף. קרדיט: ויקיפדיה

ההסבר המגדרי מקבל משנה תוקף במקרה של אמהוף, בל הזוג של קמאלה האריס. ג'יל ביידן כבר הודיעה שהיא מתכוננת להמשיך ללמד גם בעתיד ויהי מה! אמהוף, שהודיע אף הוא שילמד קורס באוניברסיטת ג'ורג'טאון בנושא דיני בידור, כבר זוכה ליחס הוגן – "פשוט תקראו לו פרופסור דאג אמהוף", נכתב בעלון האוניברסיטה "אנשים" [אם כי מבחינה טכנית הוא יהיה סתם מרצה]. כשותף לשעבר במשרד עורכי הדין הבינלאומי DLA Piper, אמהוף אינו יוצא דופן. במבט השוואתי: מאז 1993, לכל בן זוג ראשון ושני, למעט מלניה טראמפ, היה תואר מתקדם: תואר שני (טיפר גור, לורה בוש, קארן פנס), ג'וינט (הילארי קלינטון, מישל אובמה) או דוקטורט (לין צ'ייני).  

מי ירים את הכפפה ויחנך את הציבור האמריקאי שיחס מכבד להישגים ולקריירה של האישה היא התנהלות נורמלית למדי? – אמהוף, הוא אישיות שכבר זכתה לשבחים ולמעריצים נלהבים הודות למעשים ואמירות בנוגע להישגיה של האריס, אשתו : הוא מרבה לתאר בגאווה את הישגיה. ובמגזין של אופרה ווינפרי, O, לאחר סקר הפוסטים של אמהוף ברשתות החברתיות – כולל תצלומים של האריס לצד חנויות בשדה התעופה שמציגות לראווה ספר שכתבה – אמהוף הוכרז כ"איש ההייפ האולטימטיבי ובן הזוג שכולנו ראויות לשכמותו".

כך זה צריך להיראות. מישהו חייב להרים את הכפפה ולחנך את הציבור האמריקאי שכבוד לקריירה ולהישגים של האישה זאת התנהלות נורמלית ורצויה למדי.

מקור: First Ladies and Second Gentlemen

"אנחנו דור מחוסן" – סיפור גדול שיחולל באזז?

שאלת מיליון הדולר של הביצה הפוליטית היא תמיד מי ואיך יחוללו את הבאזז הבא? מדוע זאת שאלת מיליון הדולר? התשובה ברורה למי שעוקב אחרי באזז-וורדס (להלן, באזז): סיפור שיש לו באזז – רעש וצלצולים – בוודאי משפיע על מקבלי ההחלטות. הם פחות יכולים להתעלם ממנו, מאשר מסיפור שעולה ויורד מהכותרות.

איך מחוללים באזז והאם כלי תקשורת יכול לחולל את הבאזז בעצמו?

כאשר שאלו את יון פדר, לשעבר עורך ראשי של אתר YNET, איך מחוללים באזז ב-ynet  האתר הכי נצפה בישראל, פדר הציג את הנקודות החשובות בתהליך יצירת הבאזז, ייצוג כותרות, עיסוק חוזר בסיפור, פולו-אפ, גודל ונפח לתמונות מסוימות: "מייצרים כותרות, חוזרים ועוסקים בסיפור, עושים לו פולו-אפ, ונותנים גודל ונפח לתמונות מסוימות. יחד עם זאת, "אל תטעו לחשוב שכלי תקשורת יכול לחולל את הבאזז בעצמו. המדיה יכולה לקדם סיפור במידה לא מבוטלת, אבל היא לא יכולה לחולל את הבאזז, אין לנו כללי תפעול לזה. אנחנו יודעים לדחוף סיפורים ולגייס תשומת לב ציבורית, אך עד לגבול מסוים ולא רב מדי.

משמע, קידום הסיפור הוא שלב בסיסי ביצירת באזז. אבל כדי שהבאזז יתחולל צריך עוד משהו. צריך לגייס תשומת לב ציבורית עד לגבול מסוים, לא רב מדי. כלומר, כדי שזה יתרחש צריך שתהיה לסיפור את אותה תכונה בלתי ניתנת לתיאור מדויק, שאפשר לקרוא לה כריזמה תקשורתית. יש סיפורים שיש בהם את המרכיב הזה, ויש אנשים שיש להם את התכונה הזו, שאינה נגזרת בהכרח ממה שהם עושים או לא עושים. יש פוליטיקאים שהם באזזרים טבעיים. לפעמים מחמת הקסם החינני, האישי והתקשורתי שהם ניחנו בו, ולפעמים דווקא להפך – מחמת סוג של קסם אפל, שגם הוא אפקטיבי מבחינה תקשורתית.

האם זה הסיפור הגדול שיחולל באזז לקראת בחירות 2021?

הארץ פרסם את הכתבה, "אביב גפן, הגנץ התורן של נתניהו"  (יסמין לוי 17.1 הארץ). ציטוט מתוכה מראה כיצד אפשר להריץ סיפור גדול – "טלפון אחד 'ממספר חסום' הספיק לאומן השיווק מרחוב בלפור [נתניהו, ת.ה.] כדי לשחק עם שגעון הגדלות של אביב גפן, לגרום לו לחשוב שרק הוא יכול להרים את האלונקה, ועל הדרך להפוך את "דור מזויין" ל"דור מחוסן", זרק הקופירייטר מבלפור סיסמא – 'אנחנו דור מחוסן'. זאת בעת שהמצלמות נכנסו אל החדר, וגייס את הפנים של 'דור הנרות' אל תעמולת הבחירות שלו. עוד דקה חלפה והנה גפן, כאילו היה יו"ר הסתדרות אמני ישראל, מספר כמה הוא גאה בחיסונים… גפן בחר במודע לשחק בהצגה ולמלא את התפקיד שנתניהו מייעד לו. זה מה שקורה כששיגעון גדלות אחד פוגש באחר. הוא כנראה הרגיש חשוב כשראש הממשלה 'צלצל אליו מקו חסום', שרק הוא יכול להרים את האלונקה."

באותו יום, 17 בינואר, 2021, תמר בלומנפלד פרסמה קריקטורה שנושאת את הכותרת: "רוצים שינוי?!" – ציור ובו דמויותיהם חשופות החזה של אביב גפן ונתניהו. שניהם כזוג מלאכים בעלי כנפיים, אפופי אהבה, ונתניהו מבטיח ניצחון כשהוא מסמן באצבעותיו את האות V.

האמת – בינתיים אין לדעת איזה סיפור פוליטי יחולל באזז תקשורתי ויתהדהד בציבור. (יום הבחירות הגדול לכנסת ה-24 יתקיים ב- 23.3.21.) בסוף, באזז זה משהו שנוצר מעצמו, אם הסיפור מעניין וחשוב וסקסי. באזז זה לא הכותרות הראשיות ולא הפרשות הגדולות, זה הדיבור שרץ בין האנשים.

*****

מבזק YNET 18.1.21

"טרופר על פגישת נתניהו עם אביב גפן: 'עצוב לעשות סיבובים על עולם התרבות'"

ואני שואלת: האם הסיפור מאחורי המילים: "רוצים שינוי ?!" ו"אנחנו דור מחוסן" של נתניהו, מחולל באזז?

פינת החי והצומח

מי שעוקב אחרי הבלוג קרא את הרשימה שפרסמתי על גינות קהילתיות, על יוזמות ירוקות בערים הגדולות, ועל ההתנדבות של תושבי רמת גן, כמוני, ב"אמץ עץ", משתלת העצים שבספארי רמת גן.

בהתקרב הרשימה ה- 500 שלי (הבאה בתור אחרי הנוכחית), אני מודה ומתוודה שאינני מרבה לכתוב באכסנייה זאת על נושא "החי והצומח". הצורך בכך עולה כעת, כאשר כולנו במצוקה, וזאת ההזדמנות להציג את מצוקת בעלי החיים והטבע שמאז שפרצה המגיפה נותרו מתחת לרדאר וההנחיות לציבור מדלגות עליהן. אחד ההסברים לכך יכול להיות שלוקחים את בעלי החיים ואוצרות הטבע כנתון מובן מאליו בעת הזאת: "יהיה בסדר". אבל כידוע, גני חיות ובמיוחד הספארי ברמת גן אינם נתון מובן מאליו. בסגר הקודם, השני במספר, גן החיות התנכ"י וגם הספארי נדרשו להתארגן להפגנה רבתי כדי להעלות לכותרות את מצוקת בעלי החיים במתחמיהם, ולקדם את רווחתם כסוגיה משמעותית באג'נדה הלאומית.

אגע בנושא בשני אופנים –

תחילה אתמקד ברוח ההתנדבות של הציבור בספארי רמת גן, בשמורות הטבע בישראל, ברשות הטבע והגנים וכיו"ב. כמובן שאת הארגונים הללו מאיישים בעלי משרות קבועות אבל עמוד השדרה שלהם מורכב בעיקר ממתנדבים.

בהמשך אספר על מה שנקרא חַיבּוּלַנס. אין זאת מילה שהומצאה על ידי האקדמיה ללשון העברית. המונח חיבולנס מחבר בין "חי" ו"אמבולנס". זאת יוזמה של רשות הטבע והגנים, שעוסקת גם בהצלת חיות הבר בישראל. פרט לסיפורים מרגשים שאפשר למצוא כאן על מבצעי התנדבות חסרי תקדים, אביא דוגמאות מהזמן האחרון שפורסמו גם בעיתונות. רצוי להקדים ולומר שבסוף שרשרת הפעילות המקצועית  של חיבולנס וההתנדבות להצלת בעלי החיים  – החל מעופות וכלה בזוחלים – נמצא בית החולים לחיות בר, בספארי רמת גן. ואין גבול למה שאפשר לספר על הישגיו.

אתחיל  ברוח ההתנדבות – רשות הטבע והגנים האחראית על שמורות טבע ופארקים לאומיים בישראל – מקבלת תקציבים מהמדינה. אנשי החברה להגנת הטבע הם עמותה ללא מטרות רווח. אנשיה מקדישים את חייהם לשמירה על הסביבה והטבע. כוחם כארגון שמירת טבע נובע מציבור גדול שהינו תומך, פעיל, תורם ומזדהה. כנ"ל, הספארי ברמת גן וגן החיות התנכ"י. השניים האחרונים זקוקים במיוחד למתנדבים. ומי שליבו חפץ מוזמן להתנדב. קטגוריה נוספת של מתנדבים הם אלו שמחפשים היכן יש צורך בעזרתם, חלקם יוצאים לחיק הטבע מיוזמתם כדי ל"נקות אחרי הישראלי המכוער", והמבין יבין.

מטבע הדברים, מאחר שגם אני מתנדבת בספארי רמת-גן (בתחום הצמחייה), אני מכירה מקרוב את פועלם ויחסם של המתנדבים בטיפול בבעלי החיים שבספארי. הם עושים את המיטב בשקט, בסבלנות, באחריות מלאה, בשמחה ובאושר. ייאמר לזכותו של מנכ"ל הספארי, אורן בן יוסף, שהוא נמצא תמיד בשטח. דואג לארגן אירועי גיבוש, מיידע את כולנו בנעשה ומשתף אותנו בשמחות ובמצוקות. ברגעי המצוקה הקשים שבהם הספארי נאלץ לסגור את שעריו, וכאשר לא הגיע קהל מבקרים לספארי במשך תקופה ממושכת, לא היו הכנסות –  רק לידיעה כללית, "תקציב הספארי לשנה עומד על 47 מיליון ש״ח, כאשר מרבית תקציבו , 98% הוא הכנסות ממבקרים." את הסגר האחרון במניין – הסגר השני – הצליח הספארי לפרוץ כאשר דוברות הספארי ביקשה מכלל עובדיה ומתנדביה וגם מהציבור, לתת כתף ולהפגין  מול משכן הכנסת בירושלים.

זיכרו – מי שמתנדב פעם אחת קונה את עולמו ובדרך-כלל נסחף לעשייה התנדבותית, בלי לצפות לפרס או לפרסום. אין באג'נדה של המתנדבים שאיפה לפרסום, או לתואר "סלב". התנדבות כמו שתוארה כאן נובעת מאהבה ומהידיעה שאם נשקיע, נמנע מהאזור שלנו להפוך לשממה, ולמדבר צחיח.

אעבור לנושא השני – היוזמה של רשות הטבע והגנים – "חיבולנס" – יוזמה שמבוססת, איך לא, על שיתופי פעולה עם מתנדבים.

האנקדוטה שאציג בפתיח, התרחשה לפני כשנה. הבנזוג ואני יצאנו להליכה בפארק הלאומי של רמת גן, ובעודנו צועדים, קלטו עינינו זוג שכאשר התקרבו, האיש והבנזוג שלי זיהו זה את זה. מסתבר ששניהם עבדו בעבר באותה חברת היי-טק. סיפרנו לשניים שאנחנו מחפשים את העצים שנשתלו בט"ו בשבט בפארק הלאומי, שמקורם בפרויקט "אמץ עץ", המשתלה שבספארי שאנחנו מטפחים יחד עם מתנדבים נוספים. שניהם התלהבו וסיפרו לנו על ההתנדבות שלהם בחיבולנס. למעשה, הייתה זאת הפעם הראשונה ששמענו על החיבולנס, שמטרתו הצלת בעלי חיים במצוקה – כאלו שננטשו, הלכו לאיבוד, נפצעו ונמצאו זרוקים בטבע באין מושיע. עליי לציין שבלי מתנדבים היזמה לא הייתה מחזיקה מעמד. אותם איכפתניקים, ברובם מתנדבים, מתודרכים איך לפעול בשעת חירום. עליהם להעביר מידע בטלפון חירום על מקום הימצא החיה שבמצוקה. כתוצאה מההודעה מגיע למקום מטפל, בודק במה העניין, ואם יש צורך מזעיק את החיבולנס – רכב דמוי משאית קטנה שעליה אפשר להעמיס כלובים. בני הזוג סיפרו בהתלהבות על דורבן שהם מצאו באותו שבוע, כשהוא במצב לא טוב. הודות לפרוצדורה הנ"ל הדורבן הובהל בעוד מועד לטיפול בבי"ח לחיות בר שבספארי, שם הוא השתקם. הם לא יכלו להסתיר את האושר שחוו, פניהם קרנו משמחה.

אסיים את פרק החיבולנס בשני מקרים מהזמן האחרון – הנחליאלי שעשה כברת דרך של 1,500 ק"מ אוויריים מבולגריה ונחת תשוש וחסר אונים ליד קיבוץ צאלים. מישהו מצא אותו ומיד הוא נשלח באמצעות החיבולנס לבי"ח בספארי. הווטרינר לקח את הפרטים שהיו מוטבעים על טבעת צמודה לרגלו ועזר לו להשתקם. הנחליאלי הצליח להתרומם ולהתעופף. במקרה השני מדובר באנפה, שנלכדה ברשת דייגים בעמק הירדן, ובמהלך הניסיון שלה להשתחרר מהרשת ניזוקו אצבעות רגליה. מי שמצא אותה הזעיק את החיבולנס. בבית החולים לחיות הבר האנפה נזקקה לטיפול שכלל הזנה מיוחדת, אינפוזיה ומנוחה. כאשר התחזקה  מספיק, הווטרינר אלתר לה סנדלים והצמיד אותם לכף רגלה. האנפה הצליחה לעמוד על רגלה בבטחה, והתמודדה עם המצב בהצלחה. מסתבר שהסנדל היה אלתור מוצלח.  

לסיכום –שאפו ליוזמות ולבעלי התפקידים בארגוני הגנת הסביבה והצלת בעלי חיים בישראל, ושאפו  גדול לכל המתנדבים. כמעט שכחתי להזכיר את המרכז הארצי להצלת צבי ים במכמורת (מבואות ים) שהוקם בשנת 1999 על ידי רשות הטבע והגנים, האמונה על הגנת חיות הבר בישראל. אני ממליצה לכל משפחה להגיע לשם עם הילדים, למען ילמדו מהי התנדבות, מה חשיבותה ואיזו סכנה טמונה לצבי הים, כתוצאה מהפסולת המושלכת לים.

ספורט בארץ הקודש

בשנים המוקדמות של המאה ה-20, תחום משחקי הספורט בארץ הקודש היה מצומצם. היו משחקי כדורגל וכדורסל בלבד. בשנת 1950 בעירי, רמת גן, הוקם מועדון כדורת דשא לאחר שהוקצה לכך שטח בשכונת "שיכון הוותיקים".

מה הטריגר לכתוב עכשיו על משחק הכדורת? אתמול יצאתי למסלול ההליכה הרגיל שלי. חלפתי על פני מגרש דשא מיותם עם שלט ענק שמכריז באותיות גדולות: "הצטרפו למועדון הכדורת, האביזרים חינם".

תצלום עכשווי של המרגש המיותם, מועדון הכדורת רמת גן

מישהו שם לב לזה? בקושי. אני מכירה את המשחק משהות של מספר שנים בדרום אפריקה. כדורת דשא משחקים היום בכ-30 מדינות בעולם.  המשחק פופולארי במיוחד בדרום-אפריקה, אוסטרליה ובריטניה.  אגודות כדורת דשא קיימות בין היתר בארה"ב, קנדה, הונג קונג, טונגה,סמואה, פפואה, ספרד וקפריסין. גם בישראל קיימת התאחדות לכדורת דשא המאגדת בתוכה שמונה מועדונים: רמת גן, רעננה, נתניה, רמת השרון, ירושלים, קריית אונו, סביון, חיפה. מועדון רעננה הוא הגדול בארץ.

למשחק הכדורת יש היסטוריה עולמית ארוכה. אבל בישראל של שנות הקמת המדינה לא הכירו את המשחק. באנגלית הוא נקרא "כדורת דשא" "Bowls". להבדיל מכדורת (באולינג) שאנחנו מכירים, שם מטרת המשתתפים לגלגל כדור עגול במסלול צר לכיוון פינים שמסודרים בקצה המסלול ולהוריד את כולם במכה אחת. כדורת דשא שונה במובנים רבים. ראשית, הכדור אינו עגול, שנית אין מסלול צר, שלישית, המשחק מתקיים באוויר הצח, על גבי מצע של דשא הדוק מסוג דק מאוד, שדורש טיפול מיוחד. רביעית, השחקנים לבושים לבן. חמישית, השופטים הם השחקנים עצמם. גם כדורת דשא הוא משחק תחרותי, אבל – וזה אבל הגדול  – בניגוד לספורט תחרותי כמו כדורת ועוד, השחקנים עצמם מעודדים ומשבחים זה את זה במהלך המשחק. מורגשת זרימה של אנרגיות חיוביות.

חיפשתי מידע על כדורת בישראל והצלחתי, תחילה די בעקיפין. מצוא קצה חוט באתר של מועדון כדורת הדשא ברעננה.

המשכתי לארכיון על שם ראש העיר הראשון של רמת גן – אברהם קריניצי. ארכיון משובח, יש לציין. נזקקתי למיומנות חיפוש און-ליין ומאמץ רב כדי לאתר את מה שלא דיברו עליו עד 1992. מדוע 1992? כמובן, אז הוזמנה משלחת מועדון הכדורת מרמת גן לניו ג'רסי שבארה"ב.

משלחת מועדון הכדורת לניו ג'רזי שתי תמונות (מתוך ארכיון אברהם קריניצי) – המשלחת וצבי בר עם ראש המשלחת צולם על ידי ענת סודאי. "משלחת מועדון הכדורת של רמת גן במדיה הרשמיים לקראת הנסיעה לארצות הברית באולם המועדון". "ראש העיר צבי בר ומנהל הקבוצה במסיבה לקראת הנסיעה".

איך הגיע משחק הכדורת לישראל, ובתחילה לרמת גן?

 70 Years of South African Aliya, by Philip Gillon 1992. עמ' 149-151.

כדורת דשא: מפלימות' עד לכדורת על גדות הירקון: המשחק שסר פרנסס דרייק שיחק בפלימות' רגע לפני שהביס את הארמדה הספרדית (1588), נראה מרוחק מישראל שלאחר מלחמת העצמאות, עוד יותר מנסיעה לירח. לאור המצב הביטחוני ומצבה הנואש של הכלכלה במדינה, כשאזרחי המדינה נתונים תחת משטר צנע מחמיר מזה שהוטל  על בריטניה הגדולה במהלך "הבליץ", והממשלה, שלא הייתה בטוחה אם תוכל להשיג חיטה עבור כיכר הלחם של יום המחרת, היו אנשים שחשבו שכדורת הוא משחק לעשירים בלבד ושהמדינה יכולה לוותר עליו בינתיים.

אבל, כמו סר דרייק, מקס שפיץ היה משוכנע שתמיד יימצא זמן למשחק כדורת, ולא משנה באיזו מצוקה נמצאים. תמכו בעמדתו שני דרום אפריקאים – פרסי מנהיים וג'ק רפאל. וכך, שפיץ יצא לדרך במטרה להשריש כדורת בישראל. הצעד הראשון שלהם היה לשכנע את לזר בראודו, הדואן של המתיישבים הדרום אפריקאים בישראל, שכדורת חיונית להישרדות בישראל. בראודו, איש עסקים מאוד מוכשר, יהודי וציוני מובהק, שכיהן באותה עת כיו"ר המועצה של בנק אנגלו-פלסטינה, מעולם לא חשב בכיוון, אבל שפיץ היה איש מכירות טוב. הוא זכה בתמיכתו של בראודו.

יחד הם הלכו לראש העיר הדינמי של רמת גן, אברהם קריניצי, שלא היה לו מושג כלשהו מה זה כדורת, אבל חיבב מאוד את המתיישבים הדרום אפריקאים. שפיץ הראה לקריניצי שקופיות צבעוניות של מגרש הכדורת בפארק בלפור ביוהנסבורג, מוקף בערוגות פרחים בפריחה מלאה. קריניצי היה מאושר, ואמר, "אז אתה רוצה פארק. מדוע לא אמרת כך? אני אוהב פארקים," ומיד סיפק נתן להם שטח אדמה על גדות הירקון.

בינתיים, בדרום אפריקה, אלפרד בלומברג, שחקן כדורת בינלאומי ונשיא מועצת מכבי דרום אפריקה, הקים ועדה מיוחדת של ידידי "כדורת ישראל". דייב מילין, מומחה למדשאות מיוהנסבורג, נשלח לרמת גן לייעץ בהנחת המדשאה הראשונה; הוא הביא איתו דשא ממועדון האוטון, יוהנסבורג, שעדיין נמצא במצב מושלם לאחר 40 שנה. בין אויבי המשחק הכל כך אהוב, היו תנים, נמלים, חפרפרות, ושטפונות בוץ. מועדון הבאולינג של רמת גן התפתח למרות הכל.

בהמשך, חברת השקעות אפריקה-פלסטינה בע"מ, חברת פיתוח שהוקמה על ידי דרום אפריקאים שבנו את היישוב סביון מחוץ לתל אביב, הקימה שם מועדון ספורט. בתחילת שנות ה- 50, משחק הכדורת הוכר כספורט מכביה על ידי המועצה העולמית של המכביה. במכביה הישראלית הראשונה, צוות שחקהי הכדורת הורכב משלושת מייסדי הספורט הדרום אפריקאים בישראל, שפיץ, מנהיים ורפאל – וגם וולסלי ארון, מייסד תנועת הבונים. הם שיחקו מול קבוצות מדרום אפריקה ורודזיה. משחקי היו חלק מתוכנית המכביה מאז.

אחת הדאגות העיקריות של שוחרי הכדורת הייתה האם הם יוכלו לגרום למי שאינם דרום אפריקאים להתלהב מהמשחק. לכן השמחה הייתה רבה כאשר באליפות הנשים 1955 זכתה רינה לבל ואליפות הגברים 1956 זכה בן קריבי, אף אחד מהם לא היה דרום אפריקאי. יותר ויותר צברים ותיקים ישראלים נמשכו למשחק. למרות שהשחקנים הדרום אפריקאים עדיין מהווים את עיקר השחקנים במועדונים.  

בשנת 1972 ישראל נכנסה לראשונה לזירת הכדורת העולמית. מאז יש קבוצות  של גברים וגם נשים שמשתתפות כל ארבע שנים באליפות העולם. הצוותים הם בעיקר דרום אפריקאים. הישג מיוחד היה הזכייה במדליית ארד Rinks על ידי נשות הכדורת של ישראל באליפות העולם בשנת 1980.

גברים דרום אפריקאים שייצגו את ישראל בהצטיינות כוללים את השמות הבאים: לן אוברבוך, לאון בלום, ססיל ברנסקי, ססיל קופר, סטיבן קופר, אירווין דרימן, הארי אסקוב, נתן לזרוס, אוקי רבינוביץ, ג'ף רבקין, גורדון סיף, סם סקודוביץ ', ג'ק טרפייר וצ'ונקי טרייסמן.

נשים דרום אפריקאיות שהפכו לשחקניות כדורת בינלאומיות ישראליות כוללות: טסה פוטרמן, הלן גורדון, מורין הירשוביץ, מרים ינקלוביץ, ברניס כץ, מייזי קיי, לילי מילשטיין, איזובל מאיירס, ברניס פילמר, לוריין רבמן, בסי רוזנברג, מולי סקודוביץ.

חידוש דרמטי בסוף שנות השמונים

הקמת מועדון כדורת דשא לנכים ועיוורים יצחק בראנס, ספורטאי פאראלימפי הוא יו"ר מועדון כדורת לנכים ועיוורים ברעננה.

ישראל הגיעה לשיא הישגיה הבינלאומיים בטורניר שבע האומות באי ג'רזי בשנת 1991. הם שיחקו מול שחקני כדורת מהאיים הבריטיים שהם אלופי עולם בכדורת, וישראל זכתה בגביע הכללי בזכות המשחק היוצא דופן של צוות בן חמישה השחקנים שלה, המורכב מססיל ברנסקי, ג'ף רבקין, ליאון בלום, ג'ורג ' קמינסקי ולורנס מנדלסון.

CARMEL SCOP – Masters 2001 winner.
Credit: Ra'anana Bowls Club.

הקהילה הדרום אפריקאית שעלתה לישראל עשתה רבות למען הרחבת אהבת משחקי ספורט בישראל. היו אלו אנשים שגדלו על ספורט והביאו לישראל גם את הטניס, שהיום אין מי שאינו מכיר את המשחק ומרכז הטניס הוותיק ברמת השרון, שהוקם על ידי איאן פרומן. כמו כדורת דשא, גם טניס אינו ספורט זול. אבל הטניס נפוץ יותר בעולם. התחרויות והשחקנים כולם ידועים ומדווחים, פדרר, ג'וקוביץ', שרפובה, ועוד. תחרויות היוקרה בטניס – הגרנד סלאם – כוללות את התחרות היוקרתית ביותר בווימבלדון שבבריטניה. מי אינו מכיר ומי מבין אוהדי הטניס לא מעוניין להגיע יום אחד לווימבלדון ולחוות שם לא רק את תחרות הטניס, אלא גם את מה שהולך איתה. רמז: לבוש לבן בלבד, הקינוח המסורתי – תות שדה ושמנת ובמיוחד העמידה המופתית בתור עד לכניסה אל המתחם. משום מה, בתחום כדורת הדשא אין הרבה הו-הה. מתקיימות תחרויות מקומיות ובינלאומיות. מדורי הספורט במדיה אינם מדווחים על מי שזכה באליפות. אני מכירה אישית דרום אפריקאית לשעבר – כרמל סקופ – שזכתה באליפות בתחרות שהתקיימה בשנת 2001 במועדון כדורת הדשא הגדול ביותר בישראל – רעננה. לא הייתי יודעת על כך אלמלא היכרתי כמה דרום אפריקאים חדורי אהבה לספורט. ובמיוחד, ענף הטניס.

לסיכום: אני מרגישה סיפוק רב בעקבות המידע שהשגתי על כדורת בישראל ועל הקמת מועדון הכדורת הראשון בעירי, רמת גן. הערה קטנה: הספר שממנו נלקח התרגום נכתב לפני 28 שנים וחסרים בו נתונים עדכניים על התפתחויות בענף הכדורת בישראל.

*********

הידעתם מועדון הכדורת העתיק ביותר הידוע באנגליה הוא המועדון בסאות'המפטון שפעל החל משנת 1299.  בתחילה לא היה זה ספורט של כולם.  המלך הנרי השמיני, שחקן כדורת בעצמו, אסר על משחק ספורט זה בשנת 1511 בקרב המעמדות הנמוכים.  הוא גם הטיל אגרת תשלום של 100 לירות על כל מועדון כדורת פרטי, כדי להבטיח שרק העשירים ישחקו.

היא ראויה לתואר "אשת השנה" שלנו

פגשתיה לראשונה בערב שארגנה תנועת בינ"ה: "דורשים תיקון: ליל שבועות תשע"ה". המפגש הותיר בי חותם בל יימחה. היא ח"כ כנסת לשעבר (2015-2019) וכיום עמיתת מחקר בכירה במכון למדיניות ואסטרטגיה במרכז הבינתחומי בהרצליה – קסניה סבטלובה.

תקוותי היא שסבטלובה תחזור לכהן כחברת כנסת. עם רזומה כמו זה שלה, ולאור העובדה שהיא לא טירונית פוליטית, כנסת ישראל תזדקק לה במיוחד בעת הזו.

קסניה סבטלובה – אתר הכנסת

בתום אירוע "דורשים תיקון – ליל שבועות תשע"ה (2015)" ורגע לפני שנסעה הבייתה, חטפתי שיחה עם ח"כ דאז קסניה סבטלובה (התנועה/המחנה הציוני). הייתה לי הזדמנות לשוחח איתה קלות, בארבע עיניים, לשבח אותה על דברי הטעם שהשמיעה באירוע, ולשאול מהן שאיפותיה כחברת כנסת. ציינתי בפניה שאישה דעתנית שכמותה, המבקשת לחולל שינוי, ופועלת ללא לאות להשגת המטרה, תמיד תצליח להוציא לפועל את יעדיה. הייתי בטוחה שעוד ניפגש, גם אם זה לא יהיה מפגש פיזי, פנים אל פנים. ואכן זה קרה.

אירוע תיקן ליל שבועות – קרדיט: בינ"ה, תשע"ה

סבטלובה, ילידת 1977 שעלתה מרוסיה לישראל ב- 1991, לא מהססת לספר בהרצאותיה ובראיונות שהיא מעניקה לתקשורת על שנות כהונתה בכנסת. בראיון שהעניקה לאחרונה ל"גלריה" (הארץ, 23 נובמבר) סבטלובה צוטטה כמי שמלינה על גזענות בכנסת ישראל: "מעולם לא חוויתי גזענות כמו בשנותיי בכנסת".

חברותה בכנסת הסתיימה ב- 2019. במהלך כהונתה הספיקה לפעול כחברה בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת, וכן בוועדת העלייה והאינטגרציה. היא יזמה והובילה מספר שדולות פרלמנטריות, לרבות שדולת הנשים בתהליך השלום והביטחון, שדולה למען חופש הביטוי וחופש העיתונות, ושדולה למען חיזוק הקשר בין ישראל לעם הכורדי.

המזרח התיכון בראש מעייניה של סבטלובה

עוד בטרם נבחרה לכנסת, סבטלובה הייתה פרשנית בכירה וכתבת לענייני ערבים בערוץ 9. ב- 2003 בהיותה בת 26, היא סיקרה את המלחמה בעיראק מסיפונה של נושאת מטוסים אמריקאית במפרץ הפרסי, דיווחה באופן בלעדי מסוריה, לבנון, לוב ומדינות המפרץ הפרסי, ובינואר 2011 דיווחה מכיכר תחריר בעיצומה של ההתקוממות נגד משטרו של חוסני מובארכ. ביוני 2013 סבטלובה הייתה הכתבת הישראלית היחידה בעת ההתקוממות הנוספת כנגד הנשיא האיסלאמיסט מוחמד מורסי. היא ריאיינה מנהיגים ערבים רבים – יאסר ערפאת, שייח אחמד יאסין, אחמד ג'יבריל, נאיף חוואתמה, מוסה אבו מרזוק, והנסיך הירדני חסן בן-טלאל.

מוטיבציה והתמדה – לימודים תוך כדי עבודה עיתונאית

כמי שעלתה מרוסיה בתחילת שנות ה-90, סבטלובה מתדהרת ברזומה אקדמי שמעיד על מוטיבציה והתמדה. היא בעלת תואר ראשון ושני בתקשורת, לימודי אסלאם והמזרח התיכון מהאוניברסיטה הערבית בירושלים. את התזה "טלאיסלאמיזם: המקרה של עמרו חאלד" שלה שעסקה בדרשנים איסלאמיים מודרניים במצרים כתבה תחת הנחייתו של פרופ' עמנואל סיון. כיום היא דוקטורנטית בנושא יחסה של התקשורת המצרית לישראל בשנים 1979-2011.

כמי ששולטת בארבע שפות: עברית, ערבית, רוסית ואנגלית, סבטלובה מרבה להתראיין לתקשורת בכל אחת משפות אלו. פרסומיה בפייסבוק כתובים לרוב בשתיים עד ארבע שפות. סבטלובה פרסמה מאמרים רבים בענייני מזה"ת בג'רוזלם פוסט, ג'רוזלם ריפורט, אל-מוניטור,  BBC RUSSIAN ועוד כלי תקשורת בשפות שונות.

על עקבים במזרח התיכון, מאת קסניה סבטלובה. קרדיט: אתר "עברית".

ואם לא די בכך, סבטלובה עמיתת מחקר בכירה ב"מכון למדיניות ואסטרטגיה" במרכז הבינתחומי בהרצליה. לאחרונה הוציאה לאור ספר "על עקבים במזרח התיכון". בראיון לרגל הוצאתו לאור אמרה:

"הספר הזה מגולל את סיפורו של המזה״ת המשתנה ב-20 שנים האחרונות, דרך כל הצמתים החשובים של העידן שיצא לי להיות בהם ולסקר אותם בעצמי…. הספר הזה נולד מתוך סקרנות ואהבה גדולה ביחס למזרח התיכון וכולי תקווה שהוא יעורר עניין אצל כל מי שרוצה לדעת קצת יותר על מה שקורה שם אצל השכנים מעבר לגבול."

סבטלובה על הסכם הנורמליזציה עם מדינות המפרץ

בראיון ל"גם כן תרבות" (13.12) סבטלובה שיבחה את הסכם הנורמליזציה של ישראל עם מדינות המפרץ. היא רואה בו גשר כלכלי חשוב ביותר ואפשרות לפתח קשרי מסחר בין מדינות וגם בין עסקים פרטיים. היא מדגישה שאכן אפשר לבלות שם עד כדי טירוף חושים, אבל, וזה אבל גדול – "יש שם בעיה גדולה בתחום של זכויות האדם":

"איחוד האמירויות לא נודעת בזכויות האדם שלה. יש לזכור שהשלום אולי נובע מסיבות כלכליות ואינטרסים. מצד שני אנחנו צריכים לדאוג למדינה שלנו. התפקיד שלנו הוא לא לחנך את המדינות הזרות, אלא לשמור על המדינה שלנו, להיות מודעים לזה".

לכן היא ממליצה להזמין את התיירים ל"חצר האחורית" של אבו דאבי, "למען יראו מה קורה שם ויידעו שהאנשים שם הם קשי יום". פרט לכך, היא ממליצה מאוד ליידע את התיירים לגבי החוק והסדר באבו דאבי. שכן, מי שעובר עבירה שם צפוי לשבת בכלא גם 25 שנים. שכן "במדינות המפרץ רק בן אדם אחד קובע ומחליט עבור כולם." לאחר שנגעה בנושא הבוער בעצמותיה, זכויות האדם באזורנו –  היא נכנסת לעובי הקורה של הנושא, כשהיא מציינת את המצב במצרים, ומלינה על כך שאין התייחסות עולמית ומקומית מספקת לבעייה זו.  

סבטלובה – על המצב הביטחוני במזרח התיכון

כעמיתת מחקר בכירה במכון למדיניות ואסטרטגיה בבינתחומי, יש לה דעה מגובשת ועצמאית לגבי המצב הביטחוני במזרח התיכון. אחד הנושאים החמים שהיא מתייחסת אליהם הוא הסיכוי שאבו דאבי יחברו למדינות שמתנגדות לאיראן. בעניין זה היא "בטוחה שאין סיכוי":

"במאמרי בניוזוויק כתבתי על הסכם הנורמליזציה עם אבו דאבי ועל הסכסוך המתמשך עם הפלסטינים. ההסכם עם איחוד הנסיכויות חשוב מאוד, מדובר בציון דרך משמעותי ביחסים בין ישראל לאזור. אך מי שחושב שהבעיות שלנו עם איראן או עם הפלסטינים ייפתרו מעצמן רק בגלל שמטוס ישראלי טס בשמי אבו דאבי, שיחשוב שוב. אבו דאבי מנרמלים יחסים עם ישראל, אך גם מהדקים יחסים עם איראן, ואם יקבלו את F-35 (קרוב לודאי שיקבלו), הסיכוי לכך שהמטוסים הללו יופנו נגד הרפובליקה האיראנית – אפסי".

ולגבי הסכסוך עם עזה ורמאללה – "גם הסכסוך עם עזה ורמאללה לא הולך לשום מקום – השדות הבוערים והפיגועים בערים שלנו הם תזכורת יום-יומית לכך. אז במקום לנוח על זרי דפנה, כדאי שישראל תדע לעבוד עם השותפים החדשים על מנת ליצור כאן שלום בר-קיימא שיספק לתושבי ישראל ביטחון, שקט ושלום".

אחתום את הרשימה בציטוט מתוך מאמר של סבטלובה שהתפרסם במגזין "ליברל" (דצמבר 2020), "עשור לאביב הערבי: מה למדנו?" –

"סיפור עלייתו ונפילתו של האביב הערבי חשוב ומשמעותי גם עבור ישראל… הנרטיב של "אוטוקרטיה או כאוס", נמצא בתנופה אדירה כיום […] לא רק במזרח התיכון יודעים המשטרים להפעיל מניפולציות פוליטיות ורגשיות על מנת לגרום לציבור להאמין שהוא בוחר בסדר או בכאוס. ראו, הוזהרתם."

לסיכום – סבטלובה פעילה בשטח, פעילה במחקר, מפרסמת ומתראיינת: עקבו אחריה בפייסבוק והאזינו לראיון שהעניקה לאלוף (מיל.) עמוס גלעד לכבוד צאת ספרה החדש, "על עקבים במזרח התיכון".

תקוותי היא שסבטלובה תחזור לכהן כחברת כנסת. עם רזומה כמו זה שלה, ולאור העובדה שהיא לא טירונית פוליטית, כנסת ישראל תזדקק לה במיוחד בעת הזו.

ביקורת על ביקורת

"חאדולה" מאת אלכסנדרוס פאפאדיאמנטיס, 2018, תשע נשמות. (מיוונית: ישראלה אזולאי-נחום. 166 עמודים).

חלק א'

צודק מבקר הספרים שמכנה עצמו "מבקר חופשי". מניין, באמת, צצה מחשבה (וספר עב כרס) על הדמיון בין יצירתו של דוסטויבסקי לבין זו של פאפאדיאמנדיס עד כי כינו את פאפאדיאמנטיס "דוסטויבסקי של יוון"?

להלן התרשמותי, סקירת הביקורת ותגובתי

ביוון של ימינו, יוון המודרנית, קיים זרם של מעין "מחזירים בתשובה", שמעוניין להחיות את האורתודוכסיה ולמנוע התפקרות. למסקנה זאת הגעתי לאחר חיפוש נרחב ברשת אחר קצה חוט לגבי מיעוט האזכורים בעברית של הסופר בן המאה ה-19 אלכסנדרוס פאפאדיאמנדיס, לעומת שפע עצום של מחקרים ומאמרים בחיפוש באנגלית. המגמה צברה תאוצה כנראה עם הוצאה לאור של ספר, שתורגם לשפות אירופאיות רבות. הכותר שלו, דוסטויבסקי של יוון: החזון התיאולוגי של אלכסנדרוס פאפאדיאמנטיס, מלמד על דמיון בין דוסטויבסקי לפאפאדיאמנטיס.

חאדולה, פאפאדיאמנטיס. קרדיט: תשע נשמות

כנראה שזה מה שהניע את "מבקר חופשי" לבדוק ה"כצעקתה". בביקורתו על "חאדולה" (כותר הספר המקורי ביוונית, "הרוצחת" !) מאת פאפאדיאמנדיס הוא מבליט את אי הנחת שלו מההשוואה בין סופר יווני זה לבין דוסטויבסקי, וזאת, יש לומר, מנקודת מבט פילוסופית. בהשוואה שלו מככבת יצירתו הנפלאה של דוסטויבסקי "החטא ועונשו", מול "חאדולה". בסיכום דבריו כותב "מבקר חופשי" חד וחלק:" עליי להוסיף לכאן הערה חשובה מאוד: בהמשך תוכלו לקרא בהרחבה (אם תרצו) על הסיבות שהביאו את מיטב החוקרים ביוון לכנות את פאפאדיאמנטיס "דוסטויבסקי של יוון". וזאת אך ורק משום הדמיון באמונה האורתודוכסית של שניהם. יש אומרים שהן דוסטויבסקי והן פאפאדיאמנטיס הביאו להתעוררות דתית בעקבות סיפוריהם.

"חאדולה" לא מגיע לקרסולי "החטא ועונשו" ואיני סבור שהוא "יצירת מופת". "אבל" מוסיף מבקר חופשי, "הוא רומן טוב מאד… לא בגלל הרציחות של חאדולה וסיבותיהן. הוא רומן טוב מאד, ראשית, וזה אולי יישמע מוזר בהתחלה, כי הוא רומן פעולה חזק. … כל הרומן מקרין אמינות, דיוק, לפיתה הדוקה, יציבה, סמכותית, של המילים את המציאות שאותה הן מתארות. בנוסף לריאליזם… – מעשיה הרצחניים של חאדולה מתוארים ללא מלודרמטיות אך גם ללא אטימות רגשית ודמותה של חאדולה כולה מוצגת בצורה עניינית, ללא גינוי או אידאליזציה. את הדיון המוסרי בפעולותיה משאיר פאפאדיאמנטיס לקורא".

החטא ועונשו. קרדיט: ידיעות ספרים, ספרי חמד

תימוכין לביקורת של "מבקר חופשי"  על התואר "דוסטטיבסקי של יוון" אפשר להסיק גם מהעובדה שקיים תרגום נוסף מיוונית לאנגלית של הספר "דוסטוייבסקי של יוון", שבכותר שלו אין רמז כלשהו לדוסטוייבסקי.

Lessons from a Greek Island: From the "Saint of Greek Letters," Alexandros Papadiamandis.

Anestis Keselopoulos (Author),

Herman A. Middleton  (Translator), Alexis Trader (Introduction) (2011).

חלק ב'

על מנת להבין מה הרעיון שהוביל לכתיבת הספר ""דוסטויבסקי של יוון: החזון התיאולוגי של אלכסנדרוס פפאדיאמנדיס" – כותר שבינתיים שונה לחלוטין, להלן תרגום שלי של קטע מתוך ההקדמה שעוסק ב"התחברות לאורתודוכסיה ביצירותיו של פאפאדיאמנטיס כ"ההזדמנות הגדולה". רעיון לא חדש שמזכיר את המושג, "ארץ ההזדמנויות הבלתי מוגבלות". אם רק תרצה, תשיג את הטוב ביותר.

(התרגום, קריאת בחירה):

לאורך הדורות נעשה שימוש בספרות (פרוזה) להעברת רעיונות וחוויות בעלות חשיבות אולטימטיבית. במערב קיימת מסורת ספרותית ארוכה של התייחסות לנושאים דתיים או שימוש בפרקטיקות דתיות כרקע לסיפורת, עוד לפני "סיפורי קנטרברי" של הסופר בן המאה ה-14 ג'פרי צ'וסר… אולם ההקבלה הקרובה ביותר לסיפורים קצרים ולרומנים של פפאדיאמנדיס נמצאת בחלקים גדולים של "האחים קרמזוב" של פיודור דוסטויבסקי, שגם הם רוויים בגוון אורתודוכסי, הלקוח, במקרים רבים, מטקסטים שנקראו במהלך התפילות הליטורגיות. למרות שניתן לקרוא את הקטעים הללו באחים קרמזוב ללא ידע מעמיק ברוחניות האורתודוכסית ובחיים הליטורגיים, הם מהדהדים טוב יותר במסגרת ידע זה. רק במסגרת החיים בכנסייה האורתודוכסית ניתן להעריך את משמעות הניואנסים הרבים … אותה הערה נכונה גם לגבי פפאדיאמנדיס והיא, כשלעצמה, ההצדקה למחקר של ד"ר קסלופולוס.

כמו דוסטויבסקי, גם פפאדיאמנדיס הביט עמוק בנפש האדם ומצא כי יופיו ואצילותו אינם תלויים בכוח האינטלקט שלו, או בעוצמת רצונו, אלא ביחסו האמיתי עם אלוהים.

עם זאת, קיים הבדל מובהק בין דוסטויבסקי לעמיתו היווני. ספר כמו האחים קרמזוב חוקר את הקצוות העצומים של נפש האדם, מהוולגרי והחושני ביותר ועד למעודן והקדוש ביותר. רבים בקרב הקוראים המשכילים של האחים קרמזוב במערב  מתעניינים יותר באיבן, האינטלקטואל, מאשר באליושה האדוק, הנזיר העתידי, למרות שאליושה מוכרז כגיבור הסיפור על ידי המספר עצמו. שינוי המיקוד אפשר לרבים, כולל דמויות בולטות כמו פרויד וסארטר, לקרוא ולהעריץ את האחים קרמזוב ולהחמיץ לחלוטין את המסר האמיתי של היצירה – שחוויית הטרנספיגורציה דמוית-ישו, אשר נגרמת על ידי אהבה כנועה וקדושה בתוך הכנסייה האורתודוכסית, מייתרת לגמרי את הטיעונים הפילוסופיים המבריקים ביותר של האתאיסט והתשוקות הבלתי נשלטות של החושני. מה שעולה מתיאוריו של ד"ר קסלופולוס לגבי כתיבתו של פפאדיאמנדיס הוא, שהאנלוגיה עם דוסטויבסקי תלויה בהבנה שמה שהכי משמעותי בדוסטויבסקי הוא לא האישיות המיוסרת, ולא ההתנגשות עם התת מודע, אלא האורתודוקסיה עצמה.

אף שפפאדיאמנדיס הוא דמות ספרותית ידועה ביוון המודרנית, הקורפוס הגדול שלו נותר יחסית לא-ידוע במערב, שם הידע על הספרות היוונית המודרנית כמעט ולא חורג מהרומנים של ניקוס קזנצאקיס (מחבר זורבה היווני. תה.).

בעידן החילון שנוטה לחילול השם, יצירותיו של פפאדיאמנדיס נראות במבט השוואתי כמו נוף חריג . אף על פי כן, מה שמעניק ליצירותיו את עוצמתן אינו הספקות והתשוקות האופנתיים של האדם בן זמננו, אלא האפשרות הנצחית של כל אחד ואחד להתעלות מעבר לתשוקה באמצעות התאחדות עם האל. יש לקוות שמחקרו של ד"ר קסלופולוס יעורר עניין בפפאדיאמנדיס כדמות ספרותית, בראש ובראשונה בקרב קוראים נוצרים אורתודוכסים, ויוביל לתרגום ולהפצה רחבה יותר של היצירותיו של פפאדיאמנדיס עצמו בקרב ציבור רחב של דוברי האנגלית .

ספרות טובה מסוגלת להשאיר חותם על הבחירה שלנו ועל חיינו. יותר מאדם אחד החלו להתעניין באורתודוכסיה בעקבות המסר ביצירותיו של דוסטויבסקי. אותו דבר עשוי בהחלט להתרחש גם בעקבות כתביו של הדוסטויבסקי של יוון. ספרו של פרופסור קסלופולוס "דוסטויבסקי של יוון: החזון התיאולוגי של אלכסנדרוס פפאדיאמנדיס" (מהדורה מתורגמת לאנגלית 2011) נועד לתרום לכל זה והכשיר את הקרקע לשינוי זה. פפאדיאמנדיס לא היה בישוף. הוא לא היה כומר. הוא לא היה נזיר. הוא היה סתם אדם פשוט אך מאמין-אורתודוכסי, שהתבונן באלה שניצלו את "ההזדמנות הגדולה" [ביטוי מושאל מאמריקה ארץ ההזדמנויות הבלתי מוגבלות], ובאלה שלא הצליחו לעשות זאת. תצפיותיו, בתורן, הפכו ללב כתביו הבדיוניים אמנם אבל בשום אופן לא פיקטיביים. כאדם מן השורה וכאמן, היה לו חופש לחקור את "ההזדמנות הגדולה" מכל זווית ובאופן אמיץ ולהצביע על המכשולים העומדים בפני אותה הזדמנות, אשר נוצרים כאשר אנחנו מבינים לא נכון היבטים של החיים הכנסייתיים שאחרת היו מסייעים לנו להשיג את ה"הזדמנות הגדולה". ד"ר קסלופולוס מבהיר היטב כי ההבנה העמוקה של פפדיאמנדיס מהי ליטורגיה ומה יכולה ליטורגיה לעשות מאפשרת לפפאדיאמנדיס להוביל את הקורא באמצעות כתביו אל המסתורין של "ההזדמנות הגדולה" הזו. דוסטויבסקי של יוון יהיה עבור רבים הצעד הראשון מעבר לסף המסתורין הזה.

= סוף תרגום =

שלוש נשים דעתניות וסיפור אחד (חלק ב')

יצאתי בעקבות שלוש נשים דעתניות שכל אחת מהן פעלה בנפרד ושלושתן יחד יצרו סיפור: מלכה מצרית, קליאופטרה השביעית לבית תלמיי, סטייסי שיף מחברת הביוגרפיה "קלאופטרה: סיפור חיים", וקתלין מרטינז, ארכיאולוגית צעירה ודעתנית שעושה מאמץ לחשוף את דמותה של קלאופטרה ולהתחקות אחר מקום קבורתה.

קתלין מרטינזDr. Kathleen Martínez ארכיאולוגית מהרפובליקה הדומיניקנית, קשורה לסיפור דרך החיפוש אחר הקבר של קלאופטרה וממצאים נוספים שישפכו אור על דמותה. בגיל צעיר יחסית, מרטינז למדה כל מה שאפשר על המלכה הפרעונית, בעיקר מתוך טקסטים קאנוניים. הקריאה בטקסטים אלו שכנעה אותה שהרומאים התכוונו לתאר את קלאופטרה (במקרה הגרוע) כעוזרת תאוותנית (ובמקרה הטוב) כפוליטיקאית מניפולטיבית שסכסכה בין הפלגים של המעצמה הרומית המתהווה, בניסיון נואש לשמר את האוטונומיה של מצרים.

עוד לפני שמרטינז הגיעה לראשונה למצרים, ארכיאולוגים נרתמו לפתור את תעלומת מקום הימצאה וקברה של קלאופטרה. חפירות תת-מימיות שהחלו בשנת 1992 על ידי החוקר הצרפתי פרנק גודיו והמכון האירופאי שלו לארכיאולוגיה תת-מימית, אפשרו לחוקרים למפות את החלקים הטבועים באלכסנדריה העתיקה, את מזחיה והמסלולים שלה, את האדמה השקועה שעליה נבנו בעבר ארמונות מלכותיים. הממצאים המתפוררים שהובאו אל מעל פני הים – ספינקסי אבן מאסיביים, ריצופי אבן גיר ענקיים, עמודי גרניט ובירות – עוררו את התיאבון להבין טוב יותר את עולמה של קלאופטרה.

וכך, בשנת 2004 מרטינז מצאה עצמה חולקת עם זאהי הוואס – השר לענייני עתיקות לשעבר של מצרים – תיאוריה שפיתחה: שייתכן שקלאופטרה קבורה במקדש שנפל ליד העיר המדברית החופית טפוסיריס מגנה Taposiris Magna (כיום אבו סיר), 45 קילומטרים מערבית לאלכסנדריה.

לדבריה, "מה שהביא אותי למסקנה שטפוסיריס מגנה הוא מקום אפשרי לקבר הנסתר של קלאופטרה היה הרעיון שמותה היה מעשה פולחני בעל משמעות דתית עמוקה שבוצע בטקס רוחני קפדני מאוד". לפי התיאוריה – קלאופטרה ניהלה משא ומתן עם אוקטביאנוס כדי לאפשר לה לקבור את מארק אנטוניוס במצרים, והיא עצמה רצתה להיקבר איתו מכיוון ששאפה לשחזר את אגדתם של איזיס ואוסיריס – שמעניקה חיי אלמוות. כך שלאחר מותם "האלים יאפשרו לקלאופטרה לחיות עם אנטוניוס בצורת קיום אחרת, ויהיו להם חיי נצח משותפים."

פסל אוסיריס, מוזיאון קהיר. ויקיפדיה

לאחר שבדקה למעלה מתריסר מקדשים, מרטינז יצאה לדרך לאורך כביש החוף מערבה לכיוון אלכסנדריה בכדי לחקור את החורבה שהחלה להאמין שהיא התקווה האחרונה והטובה ביותר לתיאוריה שלה. כשהים התיכון מימינה ואגם מארוטיס משמאלה, מרטינז השתעשעה באפשרות שקלאופטרה עשויה הייתה לנוע בדרך דומה, ובחרה במיקום אסטרטגי זה לקבורתה מכיוון שהוא היה בתחומי אלכסנדריה העתיקה ועדיין לא בשליטת הרומאים בימים האחרונים שלפני מותה. "כשראיתי את המקום הלב שלי פועם מהר מאוד", היא נזכרת. כשצעדה באתר, גררה את ידיה לאורך אבני הגיר הלבנות והבז 'שבמתחם המקדש. זהו זה! היא חשבה. זהו זה!

המקדש בטפוסיריס מגנה תוארך מתקופת שלטונו של תלמי השני, אם כי ייתכן שהיה עתיק יותר. הסיומת אוסיריס בשם (טפוסיריס) נראתה לה כרמז שהאתר היה מקום קדוש, אחד מבין 14 ברחבי מצרים, שעל פי האגדה שם נקברה גופתו של אוסיריס.

"אני מסכימה שאוקטביאנוס הכיר ואישר את המקום בו נקברה," אומרת מרטינז. "אבל מה שאני מאמינה – וזו תיאוריה בלבד – הוא שלאחר סיום תהליך החניטה, הכמרים בטפוסיריס מגנה קברו את גופות קלאופטרה ומארק אנטוני במקום אחר ללא אישור הרומאים, מקום נסתר מתחת חצר המקדש."

תוך שש שנים הפך טפוסיריס מגנה לאחד מאתרי הארכיאולוגיה הפעילים ביותר במצרים. יותר מאלף מוצגים התגלו שם, 200 מהם נחשבים משמעותיים: כלי חרס, מטבעות, תכשיטי זהב, ראשי פסלים שבורים (כנראה נופצו על ידי ראשוני הנוצרים).

כיום, בראש החפירות בטפוסיריס מגנה עומדת ד"ר קתלין מרטינז , שאחרי שעבדה שם למעלה מ-14 שנה, היא משוכנעת יותר מתמיד כי קבר קלאופטרה יימצא שם.

אם יימצא אי פעם קברה של קלאופטרה, הסנסציה הארכיאולוגית תתחרה רק עם החשיפה של קברו של טוט-ענך-אמון בשנת 1922, על ידי הווארד קרטר. מציאת קברה, שלא לומר גופתה, תעמיק את דיוקנה של "הפרעה המצרית" האחרונה. שכן, במאה השנים האחרונות התוספת החדשה היחידה לרישום הארכיאולוגי היא מה שהחוקרים מאמינים שהוא קטע מכתב ידה של קלאופטרה: פיסת פפירוס המעניקה פטור ממס לאזרח רומאי במצרים בשנת 33 לפנה"ס.


הערה: "הקבר של קלאופטרה" ישודר בערוץ נשיונל ג'אוגרפיק (שבת 19.12.2020 19:00 זמן משוער).

שלוש נשים דעתניות וסיפור אחד (חלק א')

"ממשלה חלופית" – התסריט המלא

אם מקובלת האנלוגיה בין ההתפתחויות ברפובליקה הרומית של יוליוס קיסר – כאשר הרטוריקה מושלת בכיפה ומסעירה את הרוחות – לבין מצבנו הפוליטי מאז ה- 26.3.2020, הרי שבהחלט אפשר להעלות כמה הגיגים ולהציע תסריט קלאסי לסדרת דרמה פוליטית טלוויזיונית מקורית עם סיכוי לפרס אמי.

המצב הפוליטי הנוכחי מוגדר כ"על סף רתיחה". וכמו הסדרות שאנחנו כל כך אוהבים לצפות בהן לאחרונה, גם הפוליטיקה הנוכחית של ממשלה חלופית מתנהלת כמו סדרת דרמה שהכותר המתאים לה ביותר הוא "ממשלה חלופית בע"ה (בעזרת הרטוריקה)". אין ספק שזאת תהיה אחת הסדרות המבוקשות ביותר.

(ספוילר: ראש ממשלת ישראל החלופי הנוכחי הוא בני גנץ. בעת הקמת ממשלת ישראל השלושים וחמש הושבע גם בנימין נתניהו כראש הממשלה החלופי לעתיד, מועד החילופים נקבע לתאריך 17 בנובמבר 2021 אך גנץ לא יכהן בתפקיד, בשל פירוק הממשלה – ויקיפדיה.)

תזכורת, ב- 26.3.2020 בעת שמירב מיכאלי הושבעה לכנסת ה-23, היא עלתה לדוכן הנואמים והפילה "פצצה תקשורתית". היא לא ידעה אז שהיא טומנת אבן פינה לסדרת דרמה פוליטית פוטנציאלית. היא הכריזה בדרמטיות שח"כ בני גנץ הודיע בזה הרגע שהוא חוצה קווים עם סיעתו "כחול לבן", ו"מתאחד" עם סיעת הליכוד ושותפותיה. ב- 17.5.2020 בני גנץ הוכרז כ"ראש ממשלת ישראל החלופי הראשון", אחרי לא מעט דרמות והתנצחויות שלטוניות שנמשכות מאז ועד היום.

נשיא המדינה ראובן ריבלין עם יושב ראש הליכוד וראש הממשלה בנימין נתניהו ויושב ראש כחול לבן חבר הכנסת בני גנץ בפתח פגישתם הערב.צילום: חיים צח / לע"מ.Photos By : Haim Zach / GPO

מזכיר לכם פרק בהיסטוריה של העמים בתקופתו של יוליוס קיסר? החומר העסיסי על הרפובליקה הרומית בתקופתו ושקיעתה לאחר מותו סיפק רקע לנובלות וסרטי דרמה לרוב.

אם מקובלת האנלוגיה בין ההתפתחויות דאז – כאשר הרטוריקה מושלת בכיפה ומסעירה את הרוחות – לבין מצבנו הפוליטי מאז ה- 26.3.2020, הרי שבהחלט אפשר להעלות כמה הגיגים כהצעה לסדרת דרמה פוליטית טלוויזיונית מקורית עם סיכוי לפרס אמי.

אלו שמתמצאים קצת בתולדות הסכסוך שפרץ בין יורשיו הפוטנציאלים של יוליוס קיסר לאחר הרצחו, זוכרים בוודאי כמה שמות ידועים, לדוגמה: ברוטוס, קסיוס, אוקטביאנוס, אנטוניוס והנואם הדגול, הפילוסוף קיקרו. גם אישה הייתה מעורבת במאבקי הירושה – המלכה המצרית לבית תלמיי, קליאופטרה ה-7, זוגתו הלא רשמית של יוליוס קיסר עד הירצחו ובהמשך, זוגתו של אנטוניוס.

שני מטבעות זהב עם דיוקנות של אנטוניוס ואוקטביאנוס משנת 41 לפני הספירה, הוטבעו לרגל הטריומוויראט השני. ויקיפדיה

מי חושב על שילוב כוחות במקום הכשלת יריבים?

מבין הניצים, דווקא אנטוניוס ציין לעצמו כי מוטב שבמקום שיכשילו שני היריבים איש את רעהו (הכוונה ליריבות בינו לאוקטביאנוס, אשר מונה בצוואתו של קיסר ליורשו), הם ישלבו את כוחותיהם כנגד הצמד, ברוטוס-קסיוס. אבל אוקטוביאנוס הצעיר סיים זה עתה את לימודיו ולמד במהלכם כי, "האספסוף מעדיף להאריך במחלוקת, להעלות דמגוגים לשם העונג שבהפלתם ולעודד אותם להרוס זה את זה." מילה קצת בוטה – אספסוף – ובכל זאת, מדובר באמת שרירה וקיימת. הצימאון הטבעי של האדם/אזרח לראות איך פולטיקאים ומדינאים בכירים "הולכים מכות".

ואז צץ לו דמגוג שתזמר את ההתנצחויות. כי תמיד יש מי שעוזר ללבות את אש ההתנצחות והשנאות האישיות, ולהלהיב את הציבור.

ברומא של יוליוס קיסר, איש לא הצטיין בזריעת מחלוקת יותר מהפילוסוף והרטוריקן האגדי, מרקוס קיקרו. תמיד היה אפשר לסמוך עליו שיכפיש את רמי המעלה, יסחט את בעלי העוצמה ויוציא את דיבתם של המכובדים. גם כעת הוא מילא את תפקידו נאמנה. [הוא נאבק בעד המשך הרפובליקה, אבל היא התמוטטה ובמקומה קמה הקיסרות הרומית].

בסדרה המוצעת, "ממשלת חילופים בעזרת הרטוריקה (בע"ה)", הציבור כולו, על פלגיו ויריבויותיו הפוליטיים הסמויים והגלויים, מתנהל כ"עמך טיפוסי" אשר שש מדי יום לעוד מידע דרמטי של "מי נגד מי" מהזירה הפוליטית.

מי שמנצל את המצב ומלבה את הרוחות ברשתות, במדיה, ופנים אל פנים – הם ממלאי מקום עכשווים של קיקרו הדמגוג הרומי האגדי. אני מתכוונת לסטיריקנים וציניקנים ומחברי הומורסקות למיניהם, וגם מגוון הפעילים שגוררים מפגינים אל תוך הקלחת ומספקים חומר לתוכניות אירוח ומהדורות חדשות עם תמונות פיקנטיות של ההתלקחות בבלפור. לפיכך, את תפקידו של קיקרו הדמגוגה הרומי, יכול למלא בסדרת הדרמה המוצעת כאן כל עיתונאי, פוליטיקאי בפועל או בפוטנציה, ובעצם כל אחד שדמגוגיה היא לחם חוקו.

לקיקרו הייתה דילמה משמעותית, "את מי אני רוצה לשרת?"

קיקרו היה האיש בעל ההשפעה הגדולה ביותר ברומא שרצח קיסר והמצוקה לאיזה צד להצטרף העיקה עליו. הוא הבין שאי אפשר להיות ניטרלי. גם עיתונאים ופוליטיקאים בכירים משתמשים ברטוריקה שנונה כדי ל"המליך" או ל"השפיל" יריבים. קיקרו הכיר את כל הנפשות הפועלות ולא הוקסם ולו מאחת מהן. במי לצדד? זאת הייתה החלטה קשה. הוא יכול היה לתמוך בצמד ברוטוס-קסיוס, בבנו הצעיר של פומפיוס או אחרים. למעשה היה מספר מסחרר של אפשרויות.

ההחלטה של קיקרו נפלה כאשר הרגיש כי רומא איננה עוד מקום בטוח בשבילו, ואז החליט לתמוך בחתנו לשעבר, דולבלה. באמצעות אמנות הדיבור והדמגוגיה הוא הפך את דולבלה ל"דולבלה הנפלא שלי". וכאשר דולבלה נשא נאום מבריק, קיקרו הזיל ריר מרוב הערכה. ולפתע התהפך אצל קיקרו הכיוון. תופעה ידועה ומוכרת גם במקומותינו. קיקרו ניער את חוצנו מדולבלה ויצא בהכרזה "החוצפה של האיש הזה!". נאומיו ליבו "איבות אישיות שגברו על סוגיות פוליטיות". והפוליטיקה הוגדרה מזה זמן כ"ארגון שיטתי של שנאות". מה שאומר שבשנים שלאחר רצח קיסר, איבות אישיות ולא סוגיות מהותיות הפרידו בין רוצחיו של קיסר, יורשיו של קיסר ותומכי פומפיוס. נראה היה כי לכל אחד מהם יש צבא, סדר יום ושאיפות משלו. גם בימינו, רטוריקן ממולח ופעיל נוטה להיות הפכפך. להלהיט רוחות ולהוציא את הציבור משלוותו. אירועי השבוע האחרון מדגימים זאת היטב. כולם מחכים לראות "מי ימצמץ ראשון".

עם זאת, בין שפע הסכסוכים האישיים לא היה ולו סכסוך אחד פראי יותר מזה שבין קיקרו לאנטוניוס. הסנאט לא עשה דבר כדי לרסן את השניים, והעדיף "לשטות אותם זה בזה" עד כי שביתת נשק מתוחה אחת רדפה את חברתה.

פרשת יורשיו של יוליוס קיסר התפתחה בדיוק כפי שמתפתחת פרשת ראש הממשלה החליפי מול הבטחותיו של נתניהו.

קיקרו התמקד בוודאות אחת, שעליה חזר כאילו היתה לחש קסם: "האיש שימחץ את מרקוס אנטוניוס, ישים קץ למלחמה האיומה והמסוכנת הזו". אנלוגיה מושלמת לנוסחה, שמי שימחץ את ראש הממשלה החליפי ישים קץ לפוליטיקה הסוערת ולממשלה הלא מתפקדת.

עם בוא הסתיו של שנת 44 BC הפכה בעיני קיקרו ההגנה על הרפובליקה, או מה שנותר ממנה, למילה נרדפת לריטושו של מרקוס אנטוניוס, ובששת החודשים הבאים הוא לא חדל לפעול נגדו

בשורה של התקפות פרועות, המוכרות לנו כיום כ"נאומים הפיליפייים", יצא קיקרו להרוס את סגנו לשעבר של קיסר. אנטוניוס הוצג בנאומיו במקרה הטוב, "נבל מחוצף", ובמקרה הרע היה "מטורף חסר שיטה, שיכור, מטונף, נטול בושה, שקוע בתאווה, מתירני וחובב ביזה… למען האמת אל לנו לחשוב עליו כעל אדם, אלא כעל חיה פרועה". קיקרו שמח מאוד לרכוש סיפורים על ביזיונותיו של אנטוניוס ולהעצים אותם. אנטוניוס היה "הבריון המגהק והמקיא", אשר נוטה "להתיז ולא לדבר." אדם ללא שאיפה כלשהי, חוץ מלספק את הצרכים של שחקני רומא, מהמריה וסרסוריה. בנושא הזה לא ידע קיקרו שובע.

במהלך התקפותיו המילוליות הופיעו שני חידושים בדבריו של קיקרו ביחס לאוקטביאנוס. הוא הפך בנאומיו מ"הילד" ל"ידידי הצעיר", ל"בחור יוצא הדופן הזה" ול"איש הצעיר מתת השמים" שבו תלויות כל תקוותיה של רומא.

בסוף, באוקטובר 43 BC לא היתה לאוקטביאנוס ולאנטוניוס ברירה אלא לאחד את כוחותיהם. האם זה יקרה אצלנו? האם גנץ ונתניהו ימצאו נוסחת קסם לפשרה והמשך שיתופי פעולה, לפי הספר? האפיזודה הפוליטית העכשווית, מ- 1.12.2020 ואילך יכולה להתאים להפליא כפרק בהא הידיעה בסדרה המוצעת.

אכן, רב הדמיון בין הפוליטיקה האישית שמשלה בכיפה לפני למעלה מאלפיים שנים, וזו המושלת בכיפה בימינו אנו. זו שלנו מתנהלת בינתיים כפוליטיקה של שנאות אישיות, בדיוק כמו אותם ניצים ברומא העתיקה. ה- 23 בדצמבר מתקרב, ועד אז נמשיך ליהנות מהמשחק הפוליטי, הרטוריקה, והלהטת היצרים במופע העולה לעינינו מבית היוצר של הסכם מוזר שכונן מהות פוליטית חדשה, "ראש ממשלה חליפי". (כאמור לעיל בספוילר: לא תהיה ממשלה חליפית).

תמונות מהמציאות שלנו

כל אחד מאיתנו יודע לגעת בנקודת הזמן שבה דחק לקרן זווית את הפוליטיקה והסיסמאות, ובמקומן שפט את המציאות על פי מראה עיניו. המוזיאון לאמנות האסלאם בירושלים פועל כדי להעניק לישראלי הארה אל הסובב אותנו. לגרום לנו להסתכל גם בתוך הקנקן, לא רק בהכללות.

חוויה אישית: תמונת מציאות שעברה מהפך.

הוזמנתי לשאת דברים בכנס אקדמי במכללה האקדמית עמק יזרעאל. כדי להגיע לכנס השתמשתי בתחבורה הציבורית. בתום הכנס אחת העמיתות שלי הציעה שאצטרף לנסיעה ברכבה, לכיוון גוש דן. עלינו על הכביש וליד אום אל פאחם שמנו לב שהרכב מקרטע. תרנו אחר מוסך זמין וקרוב, וכך הגענו אל מרכז העיר הערבית. נכנסנו למוסך הראשון שנגלה לעינינו ופנינו למכונאי המקומי בבקשה שיסייע באיתור התקלה ואולי גם בתיקון הבעיה לאלתר. לא תלינו תקוות רבות במיומנותו. הצפנו אותו בשאלות במטרה לברר מה הסיכוי שנוכל להמשיך בדרכנו. למשפחתי הודעתי שהכל בסדר, מבלי לפרט יותר מדי כדי שלא ידאגו לי. בסוף אותרה התקלה, התיקון הושלם לשביעות רצונה של בעלת הרכב והנסיעה לתל אביב עברה חלק. למען האמת, פחדנו ברגע הראשון. הרגשנו כמו דניאל בגוב האריות. הבטנו סביב בחשד. לקראת יציאתנו לדרך בחזרה לתל אביב, כבר הרגשנו די "בבית", המכונאי הסביר לנו פנים, עבד על הרכב ביסודיות. יצאנו מהמוסך עם תמונת מציאות שונה לגמרי מזו שדימינו לעצמנו בכניסה לאום אל פאחם.  

הבעיה הבין-תרבותית נושפת בעורפנו

עלינו ליצור הזדמנויות להיכרות עם שכנינו הערבים כדי שלא ניוותר עם תמונת מציאות מעוותת. לא מספיק לנסוע לאבו גוש ולשבת במסעדה מזרחית. אפשר לתכנן מפגש עם האחר. זה לא חייב לקרות בלית ברירה. המוזיאון לאמנות האסלאם בירושלים שם לו למטרה לתכנן מפגשים כאלו, כצעד ראשון לקראת שינוי תמונת המציאות שרכשנו ביחס לשכנינו הערבים. תמונה שנרכשה מרוב חשיפה לסיסמאות וקלישאות פוליטיות שמפזרים סביבנו.

תערוכת הכרזות העכשוויות מאיראן. "אות מאיראן", במוזיאון לאמנות האסלאם, ירושלים. קרדיט: המוזיאון לאמנות האסלאם

איך משנים את תמונת המציאות

מה שידוע לנו על שכנינו הערבים הוא רק קצהו של קרחון. הנשיא ריבלין, לדוגמה, הוזמן לבקר בתערוכה "אות מאיראן", שבה הוצגו, לראשונה בישראל, כרזות טיפוגרפיות של מיטב המעצבים האיראנים העכשוויים. וכך הוא אמר: "אנשים לא יודעים שיש 56 אוניברסיטאות לאמנות באיראן." התערוכה העניקה מושגים חדשים על זירה תרבותית מרתקת ורוחשת, תוך הצצה אל מה שמעבר לפוליטיקה ולגרעין. מנהל המוזיאון נדים שיבאן, מודה שאלו הן מסוג התגובות שקיבל מאז שנפתחה התערוכה. "בזכות המגוון שלנו אנחנו מצליחים לדבר עם כלל האוכלוסיות  בירושלים ובמעגל הארצי הרחב יותר״ הוא חוזר ומדגיש.

האני מאמין של מנהל המוזיאון

שיבאן מתאר את המוזיאון כ"מקום המנסה לקרב אוכלוסיות שונות זו לזו, יהודים וערבים. אנחנו לא מתעסקים עם סכסוכים ומלחמות או סבל והגבלות. זה כמו פנטזיה, אבל זה כיף." לתערוכות שמתקיימות במוזיאון יש הדים בסיקור של מדיה שונים. בדרך כלל בעיתונים כמו, הארץ, ובאתרי אמנות כמו "פורטפוליו". אחת ההצלחות מהזמן האחרון הייתה תערוכת החמסות. ומי שרצה בכך יכול היה להשתתף גם בהרצאה מרתקת של ד"ר רוביק רוזנטל (מאיר 2018) "טפו, טפו, טפו, חמסה, חמסה חמסה". הגיע לכאן קהל מגוון מכל קצווי הארץ, ללא הבדלי דת וגזע. בנקודה זאת ראוי לצטט את ה"אני מאמין" של שיבאן – "אנו עוסקים באמנות אסלאמית לאורך תקופה של 1,000 שנה ואומרים שהאסלאם אינו רק הרג אלא גם תרבות וציוויליזציה. זה יהיה נפלא אם כולנו, כל העמים, נחזור למקום הזה. יותר מדי אנרגיה, כוח וכסף מבוזבזים לטובת הרס ולא מושקעים מספיק בשיקום ובנייה".

את הכתרים להקמת המוזיאון יש לקשור ליהודייה ממוצא בריטי, ורה ברייס סלומונס. מאז שנות ה -20 סלומונס שהתה בירושלים למשך שנים לא מעטות. כאן למדה את אמנות האסלאם אצל  ליאו אריה מאייר, פרופסור באוניברסיטה העברית. לימים הוא הפך לחבר קרוב ומנטור – ועל שמו נקרא המוזיאון L.A. Mayer. סלומונס הטביעה חותם משלה על המוזיאון בעקבות תשוקתה לאמנות האסלאם. כדי לבנות אוסף משלה, היא גייסה את היסטוריון האמנות ריצ'רד אטינגהאוזן Ettinghausen, שסייע לה ברכישת יצירות משמעותיות, כולל פריטי טקסטיל, כתבי יד, קרמיקה, כלי נשק ושריון. התוצאה היא מבחר פריטים עצום ויקר, המשתרע על פני העולם המוסלמי מהמאות השביעית עד המאה ה -19 בין כתלי מוזיאון שעדיין ממומן על ידי כספי הירושה שהיא הועידה לשם כך.

מי שמבקר במוזיאון לאמנות האסלאם שוקע אל תוך העושר האמנותי הנגלה לעיניו ושוכח לגמרי את הפוליטיקה המסכסכת בין העמים. כך מתגשם ה"אני מאמין" של כל מי שהיה מעורב בהקמת המוזיאון, ובמיוחד זה של המנהל הנוכחי. שיבאן מדגיש את חשיבות המוזיאון, "זה המוזיאון היחיד המוקדש לאמנות האסלאם באזור המפולג ומוכה הקונפליקט הזה", וחוזר על כך בראיון שהעניק לתוכנית הרדיו הישראלית "גם כן תרבות". מבקרים רבים מודים שכל ביקור כזה מקטין את האיבה בין יהודים לערבים, מאפשר חשיפה לחפצי אמנות נדירים, עתיקים וחדשים שאי אפשר להגזים בשבחם, ומעודד תמונת מציאות אופטימית. מציאות שמבליטה את המשותף ומאפילה על המפריד בין העמים.

בשולי הדברים

תקציב המוזיאון לאמנות האסלאם מגיע בעיקר מקרן אירופית שהקימה המשפחה שייסדה את המוזיאון. שכן התמיכה של עיריית ירושלים ומשרד התרבות והספורט בקושי מסתכמת בעשרה אחוזים מהתקציב השנתי של המוזיאון.

לפני כחודשיים חשפה תכנית "גם כן תרבות" (כאן 11) את כוונת הועד המנהל של המוזיאון כפי שנקבעה אחרי לבטים שנמשכו כשנתיים, למכור 190 חפצי אמנות אסלאמיים ו -68 שעונים נדירים מאוסף המוזיאון בשתי מכירות פומביות של סות'ביס בלונדון (ב- 27/28 באוקטובר 2020). המכירה הושעתה בעקבות ביקורת מצד הרשות המקומית לארכיאולוגיה ורשויות התרבות בישראל, כולל נשיא ישראל ראובן ריבלין. בעקבות התערבותם של גופים אלו, קרן הרמן דה שטרן, התורמת העיקרית של המוסד, ציינה כי האוסף הינו בבעלות פרטית והמכירה מותרת על פי החוק. ועל אף זאת, היא מסכימה להשעות את המכירה הפומבית "בשל הכבוד הרב שאנו רוחשים לנשיא ישראל, ולמרות שמכירת הפריטים נעשתה בהתאם לכל החוקים הרלוונטים." תודה לקרן הרמן דה שטרן על המחווה.

לעיון נוסף בעניין השעיית המכירה בסותביס

מבוסס על סיפור אמיתי

צפיתם לאחרונה ב-VOD של אחת מחברות הסטרימינג החביבות על הקהל הישראלי? שימו לב: אם מדובר בהפקה זרה על פרשיית ריגול ישראלית, קחו את מה שראיתם בערבון מוגבל.

הפוסט שלפניכם מיועד בעיקר למכורים לסרטי ריגול שבצידם מוצגת ההערה: "מבוסס על סיפור אמיתי".

בימים אלו עולה לדיון ציבורי הצורך באסדרת שידורי הסטרימינג הבינ"ל, דוגמת נטפליקס, במסגרת "אסדרת-על של השידור המקומי". ועדה מטעם משרד התקשורת, "הוועדה לאסדרת העל בתחום השידורים" בראשות רועי פולקמן, החלה לעסוק בנושא בדחיפות ותוך מספר חודשים יתגבש מתווה רשמי שיחייב לכלול בשידורים אחוז מסויים של יצירות מקור. רק כדי לסבר את האוזן, בריטניה, גרמניה, אוסטרליה ומדינות רבות נוספות, מרביתן דוברות אנגלית, התנו רשמית את שידורי הסטרימינג הבינ"ל בארצן בהקצאת אחוז מסוים של יצירות מקור.

מה זה אומר מבחינת תכנים?

אינני מתעלמת מהפן הכלכלי של האסדרה אבל חשוב פי כמה להבליט את הערך התרבותי של השידור בסטרימינג. באופן טבעי, יוצרים מקומיים מיטיבים להציג את הנרטיב המקובל בארצם בהפקות שלהם. ובמידה שהעלילה מבוססת על סיפור אמיתי, הם ייצמדו בדרך כלל לגרסה המקומית של הסיפור, כמו למשל קורותיו של המרגל אלי כהן הי"ד, שפעל בסוריה וכונה "האיש שלנו בדמשק".

המגמה בכל העולם המערבי היא לשמור על ייחודיות תרבותית מקומית. אגב, זוהי סיבה מספיק טובה לבדוק לפני הצפייה האם מדובר בסרט היסטורי שתכליתו לשקף את הסיפור האמיתי. לדוגמה, הפקה אמריקאית/הוליוודית תספק גרסה שונה מזו של היפנים, למתקפה היפנית על הבסיס האמריקאי בפרל הארבור שבהוואי (7.12.1942) בתקופת מלחמת העולם השנייה. למטרת שימור הערך התרבותי המקומי, הכלכלי וכי"ב, נקבעים סטנדרטים רשמיים לשידורים, קרי – אסדרה, שפירושם בין היתר – פיקוח מטעם המדינה על תכנים בשידורי סטרימינג בינלאומיים. אם ננסח בשפה בוטה את משמעות האסדרה המתיחסת לשידורי הסטרימינג, זה יישמע כך – "אתם רוצים למכור את מוצריכם אצלנו? תקצו זמן שידור, מוגדר מראש, ליצירה מקומית, וׇלא – תסתלקו מכאן."

המלאך_-_בר_יוסף (1)
המלאך, מאת אורי בר-יוסף. קרדיט: ויקיפדיה

נשמע מטורף, נכון? אנחנו חיים בעידן של צרכנות. לכאורה הכסף קונה הכל, אז למי אכפת ההפקה, העיקר שנבלה את שעות הפנאי שלנו בנעימים.

אז זהו, שלא. ולמי שהשמירה על הערך התרבותי המקומי לא חשובה לו שלא יקרא את השורות הבאות.

דוגמה אחת תבהיר שממש אין לזלזל בהפקות מקור כשמדובר במגמה של שידורי סטרימינג בינ"ל. מגמה שבמידה שהיא תימשך היא עשויה לכרסם באושיות הייחודיות של התרבות המקומית.

באחת ההזדמנויות שבהן נפגשתי עם קרוב משפחה שמכיר אותי ואת עיסוקי האובססיבי בפנים שונים של מלחמת יום הכיפורים, הוא מיהר לספר לי שצפה בסרט ריגול ששודר בסטרימינג על ידי נטפליקס. ומדוע חשוב היה לו לספר לי על כך? כיוון שמדובר בפרשיית ריגול הקשורה למלחמת יום הכיפורים. הקשבתי לדבריו ונדהמתי. מדוע? מכיוון שהפרשייה המדוברת הסעירה את המדינה בזמנו, ועדיין אין דעה נחרצת לגבי כמה פרטים משמעותיים הקשורים בה. יחד עם זאת חשוב לציין שהגרסה המוסמכת והמקובלת במקומותינו לעניין הפרשייה עדיין מושלת בכיפה.

מדובר במרגל המצרי, אשרף מרואן.

ב- 27.6.2007 נמצא מרואן ללא רוח חיים מתחת למרפסת דירתו בשכונת מייפייר בלונדון. ניתנו לכך הסברים רבים. אחד הבולטים שבהם הוא שמרואן, איש העסקים המצרי וסוכן המוסד, ומי שהזהיר את ישראל בשנים שלפני מלחמת יוה"כ מפני התוכניות המצריות לתקוף את ישראל, מעד במרפסת דירתו ונפל אל מותו. אחרים מאמינים עד היום שהאיש שתואר כ"המרגל הגדול ביותר של המאה העשרים", או לפי גרסה נוספת, "האיש שהיה סוכן כפול", נטל את חייו במו ידיו כאשר התברר לו שעובדת היותו סוכן כפול נחשפה, הן בישראל והן במצרים. חשיפת היותו בוגד לכאורה, הכריעה אותו. גרסה נוספת לנפילתו ממרפסת ביתו אל מותו העלתה טענה שדחפו אותו מן המרפסת, למרות שחקירת המקרה על ידי משטרת לונדון לא מצאה כל עדות למעשה פשע. עם זאת, הדיווחים בלונדון הראו כי העותק היחיד לכאורה של זיכרונותיו, שבו תיעד את קורותיו וכמעט סיים להעלותם על הכתב, נעלם ממדף הספרים הפרטי שבביתו ביום מותו ומעולם לא נמצא.

כאן המקום לציין שהמיליארדר המצרי, מרואן, עבד במשך שנים עבור המודיעין המצרי, הישראלי, האמריקני, האיטלקי והבריטי. הוא חשש לחייו, ולא פעם אמר לאשתו שהוא "עלול להיהרג" מכיוון שיש לו "מספר רב של אויבים".

ככל שנוקף הזמן, נמשכת חרושת הגרסאות לפשר מותו הטרגי ש למרואן. עם זאת, קרוב לחמישה עשורים מאז מותו, מקובלת בישראל הגרסה שמרואן, שהשתמש בשם הקוד "המלאך", פעל כמרגל מטעם "המוסד", סוכנות הביון הישראלית. זו הגרסה והמסקנה שהגיע אליה פרופ' אורי בר-יוסף – מומחה למודיעין הישראלי. גרסתו שרירה וקיימת אף לנוכח הגרסה שמרואן היה סוכן כפול שביקש להתעשר ולצבור כוח.

ב"המלאך: אשרף מרואן, המוסד והפתעת מלחמת יום הכיפורים", בר-יוסף טוען על סמך ממצאים משכנעים ביותר, שמרואן היה "אחד המרגלים הטובים ביותר שהיו לישראל", ומוסיף, "החוקר הישראלי ד"ר אהרן ברגמן, שהיה הראשון לחשוף בפומבי את שמו האמיתי של מי שהיה ידוע עד אז בכינויו הספרותי "בבל"- חזר כמעט מילה במילה על גרסתו של זעירא. ב-1993 פירסם אלוף (מיל.) אלי זעירא, ראש אמ"ן בתקופת מלחמת יום כיפור, את גרסתו למחדל המודיעיני. זו כללה כטענה מרכזית את ההאשמה שמרואן היה סוכן כפול, שהונה את המוסד ובכך תרם תרומה מכרעת לכישלון אמ"ן במתן התרעה במועד. אלה שחשבו אחרת, ואשר רובם נמנים עם קבוצת האנשים שהייתה בסוד הפרשה מאז הציע מרואן את שירותיו, העדיפו לשתוק ובלבד שלא תיחשף זהותו. על כן אין זה מפליא שנרטיב הסוכן הכפול הפך להיות הגרסה המקובלת בקרב הציבור בארץ ובעולם, שלא היה בקיא בפרטיו."

עוד טוען בר-יוסף, "ב-1998 התבקשתי כאיש מילואים של אמ"ן לחקור את הכישלון המודיעיני ב-1973. זה היה מחקר ראשון מסוגו. במסגרתו עברתי גם על העבודה שהכין תת-אלוף (מיל') יואל בן-פורת, ואשר הציגה את כל המידע ההתרעתי הרלוונטי שעמד לרשות ישראל ערב המלחמה. גם בתוך כ-400 הידיעות שאסף בן-פורת, ההתרעות שהעביר מרואן בלטו כיהלומים משובחים בערמת אבני חן. מקריאת הידיעות האלה – אשר הגעתן במהלך השנה שלפני פרוץ המלחמה שמטה את הבסיס מתחת לקונספציה שקבעה כי המצרים לא יפתחו באש לפני שיתמלאו תנאי סף מסוימים – היה ברור שהוא לא היה יכול להיות סוכן כפול, שכן הן הצביעו במפורש על כך שכוונת סאדאת הייתה לצאת למלחמה בטווח הזמן הקרוב."

*******

תם ולא נשלם – חבל שרק לאחרונה התחלנו לטפל באסדרת העל של השידורים, ובכלל זה שידורי חברות הסטרימינג הבינ"ל. חבל עוד יותר שמי שאינו מכיר את העובדות ואת פשר ניגוד הגרסאות, יקבל את הגרסה כפי שההפקה הזרה מציגה אותה, כאילו זו הגרסה הרשמית המקובלת בישראל. ובמקרה של מרואן, הוא הוצג חד משמעית כ"סוכן כפול" בהפקה בסטרימינג של נטפליקס.

זוהי דוגמה אחת בלבד לסיכון הכרוך בעיכוב האסדרה של שידורי הסטרימינג הבינ"ל. בינתיים, כל מי שמכור ל- VOD ושידורי הסטרימינג הללו, חשוב שייקח לתשומת לבו שעד שלא תהיה כאן אסדַרׇה רשמית לכלל השידורים, אנו עלולים למצוא עצמנו ניזונים מגרסאות זרות של המציאות שלנו כאן.

הערה:

40% מהישראלים מנויים על נטפליקס נכון לספטמבר 2019.

דווח בכלכליסט – מספר המנויים העולמי עלה ב- 2020 ל-182.86 מיליון איש.