קטגוריה: תרבות דיגיטלית – פוסט מודרניזם

הבלוג שחידש: העתיד כבר כאן

הדור שנולד בשנות ה-2000 כבר "לא מוכנים לשחק את התפקיד שנכתב עבורם במחזה". הם מחפשים איזון בחיים. "יש להם התבוננות מפוכחת". חוקר העתיד, פרופ' דוד פסיג, מסתמך על "מודל הדורות" כדי להסביר את ה"הגיון המחזורי", ומוסיף – "הדרך היחידה להתפתח היא ליצור משהו חדש" (ראו ספרו, צופן העתיד, בהוצאת ידיעות אחרונות). מצאתי ביסוס לדבריו בבלוג של מרתה, תלמידה בת 9  מסקוטלנד.

מים שקטים חודרים עמוק

מרתה פיין היא ילדה טובה מבית טוב. מרתה עולה לכיתה ה'. היא ילדה ככל הילדים: מעורה בחברה, תלמידה חרוצה וספורטאית מצטיינת. כמו כל ילדי העידן הדיגיטלי, גם מרתה משלבת לתוך חייה את מירב הגאדג'טים ומסתגלת במהירות לכל חידוש טכנולוגי. היא מקושרת למאות חברים בפייסבוק, היא גולשת במאגרי מידע, מתנסה במשחקי הרשת, מסמסת בשיא המהירות ומצייצת עשרות פעמים במהלך היממה. החידוש: הרשימות שכתבה בשלושה החודשים האחרונים בבלוג NeverSeconds אילצו את ענף ההסעדה באזור מגוריה לספק מזון איכותי יותר. בנוסף, מאות אלפי קוראי הבלוג נענו לקריאתה לתרום להקמת מטבחי הסעדה לילדים באפריקה – מעל 100,000 שטרלינג נתרמו תוך שבועיים (!). איך הצליחה מרתה לגייס דעת קהל עולמית לטובתה?

הסביבה כגורם לשינוי 

אבא דייויד לימד את מרתה מהו בלוג והסביר לה איך מעדכנים אותו מבחינה טכנית. מדי יום לימודים מעדכנת מרתה את הבלוג ומתארת מה אכלה בצהריים, מוסיפה תמונה עדכנית של המנה ומדרגת אותה לפי סולם קריטריונים שהיא יצרה. הרעיון של מרתה מצא חן בעיני הסביבה הקרובה שלה. כולם שידרו איתותים חיוביים לילדה שרצתה לתעד את הארוחות הסטנדרטיות שמוגשות לילדים בבית הספרהיסודי. אין ספק שהמזל האיר פנים למרתה. שכן, היא התחנכה בסביבה תומכת שמעודדת ילדים להביע ביקורת בונה כלפי עצמם וסביבתם.

הבלוג NeverSeconds

אין חולק על כך שניתן להוביל מחאה או מהפכה דרך הפייסבוק. אבל ההצלחה של מרתה עולה עשרות מונים על מה שהייתה יכולה להשיג דרך הפייסבוק, או הטוויטר.

NeverSeconds הוא הערך המוסף בחייה של מרתה. זהו בלוג שחידש. באפריל 2012 הוקם הבלוג תחת הכותרת [הביקורתית]: NeverSeconds – "אין תוספות" – כשכל רשימה חתומה על ידי הכינוי [הביקורתי] שמרתה בחרה לעצמה – VEG (קיצור של: Veritas Ex Gustu) – "האמת נמצאת בטעימות". היא הקימה את הבלוג כדי לשתף את גולשי הרשת הצעירים בני גילה, דוברי האנגלית, בארוחות החמות שהיא ושאר התלמידים בבית ספרה רוכשים בעבור 2 שטרלינג בבית הספר, שבמחוז Lochgilphead, Argyll בסקוטלנד. סגנון הכתיבה של מרתה מלא הומור ושמחת חיים. בכותרת לבלוג ובכינוי שבחרה לעצמה יש משום חידוש – ביקורת [הומוריסטית] על ביצוע כושל בענף ההסעדה. באמצעות הבלוג יצרה מרתה חידוש ואיזון בחייה ובחייהם של בני גילה ברחבי העולם.

איך הצליח הבלוג לייצר באאאזזז?

מרתה ציפתה לתגובות ענייניות אבל לא חלמה שמספר הקוראים והמגיבים שלה יזנק ויגיע למספרים תלת ספרתיים ואף למעלה מכך. היא גם לא תיארה לעצמה שתוכל לגייס תרומות לילדים מקופחים באפריקה (מלאווי) בסכום מינימום של 7,000 שטרלינג – סכום המספיק להאכיל ילדי בית ספר אחד במלאווי במשך שנה תמימה. בפועל – חודשיים מאז שהבלוג הוקם הגיע סך התרומות ל- 120,000 ליש"ט (!). הכסף יספיק להקמת מספר מטבחי הסעדה לילדי מלאווי (!). מרתה גם לא חלמה שהבלוג הפרטי שלה יזכה אותה בשיתוף פעולה של ילדים מרחבי העולם ולאחרונה גם בפרס "בלוג החודש" מטעם האיגוד האמריקני ל"מהפכת מזון" לילדים – Jamie Oliver's Food Revolution.

איך זה קרה? בסוף מאי, חודשיים מהקמת הבלוג, גורמים בענף ההסעדה נחשפו לבלוג וחשו מאויימים. הם העבירו לעיתון המקומי מידע על בלוג "חתרני" שעלול לגרום לפיטורי עובדים בענף ההסעדה. תוך 48 שעות, התקבלה החלטה "פוליטית" במועצה האזורית ובעקבותיה הודיעו למרתה שעליה לחדול מלצלם את הארוחות לבלוג. התוצאה: מרתה נפרדה מהבלוג. יממה חלפה והעיתונות הדיגיטלית הציפה את הרשת בכתבות על קורותיה של מרתה, הבלוגרית מסקוטלנד, ועל האיסור שהוטל על הפצת התמונות בבלוג (כתבות לדוגמה: ב-BBC ב"סאן" הלונדוני בדיילי רקורד). סופשבוע "סוער" הפך את הבלוג של מרתה לנושא ה"חם" של הרשת. מיליוני טוקבקיסטים הביעו בעיקר אהדה למרתה והגיבו בזעם על האיסור להפיץ בבלוג את תצלומי הארוחות. החדשות הטובות הן שהבלוג ממשיך לפעול כרגיל, ה"איסור" שהוטל על הפצת תצלומי הארוחות בבלוג הוסר וכספי התרומות לא מפסיקים לזרום לקרן הייעודית.

"דור האלפיון"

היוזמה של מרתה היא בבחינת חידוש ש"העלה את כל המערכת לרמות גבוהות"… העתידן, פסיג, מכנה ילדים כמו מרתה, שנולדו בשנות ה-2000 בשם "דור האלפיון" (הילדים של המחר, גלובס, 21 יוני 2012). הוא מנבא שדור האלפיון יאמין יותר בעצמו, יהיה יותר אופטימי ומשתף פעולה, יותר ידידותי לחברה ופתוח מבחינה אתית ותרבותית. בהצלחה!

מוקדש לוולווט אנדרגראונד

מחקר שנערך בעקבות הבלוג שפתחה דבורית שרגל בנושא ביקורת התקשורת בישראל מעלה תובנה עיקרית שלפיה, הן הבלוגרית והן המגיבים בבלוג פיתחו במהלך הזמן תפיסות המדמות דמיון בסיסי ביניהן. בסוף המניע הבסיסי להמשך ההשתתפות בקבוצה וירטואלית הפועלת בתנאים של אנונימיות הוא תפיסת קיומו של מכנה משותף בין המשתתפים במספר מישורים מובהקים.

הבלוגרית היא דמות מוכרת בביצת התקשורת המקומית: דבורית שרגל. בנוסף לתוצאות המחקר המעידות על הצלחה לא מובנת מאליה להישאר באנונימיותה ועדיין ללכד סביבה קבוצת מגיבים, היא זכתה בפרס ביקורת התקשורת על שם אברמוביץ' לשנת 2012!

כך קבעה ועדת השיפוט של האגודה לזכות הציבור לדעת (29.1.2012).

הבלוג "וולווט אנדרגרונד"

ב- 31 בדצמבר 2005 הקימה דבורית שרגל בלוג שהלוגו שלו – "זווית ראייה מחתרתית" – דיבר בעד עצמו: מטרת הבלוג הפרטי שהוקם על ידי דבורית בעילום שם ותוך שימוש בכינוי "ולווט" ונקרא "וולווט אנדרגראונד", הייתה לדון בנושא של ביקורת התקשורת הכתובה והמשודרת בישראל. וכך נכתב בלוגו של הבלוג: "כל מה שצריך לדעת על המנגנונים שמפעילים את הטלוויזיה, העיתונות ומה שביניהם ורק נדמה לכם שאתם יודעים. עכשיו יש את מי לשאול".

קראתי את הרשימות של דבורית  שעסקו (ועדיין עוסקות) בסקירת יומיומית אינטנסיבית של העיתונות המודפסת, הרשת ולעתים גם הטלוויזיה. אני מכירה היטב את תחילת הדרך של הבלוג. קראתי בו החל מהפוסט הראשון שהופיע בבלוג "וולווט אנדרגראונד" במשך חצי שנה, מדי יום ביומו, ולאחר מכן נכנסתי לבלוג מדי פעם וממשיכה בכך עד עצם היום הזה. דבורית חיה ונושמת את ביקורת התקשורת, ועושה את מלאכתה בנאמנות ובאופן מקצועי. נשיא האגודה לזכות הציבור לדעת, ד"ר מאיר רוזן, יו"ר האגודה, פרופ' אלי פולק, ושאר חברי ועדת השיפוט: ד"ר מור אלטשולר, המשורר ארז ביטון, השגריר לשעבר  זלמן שובל וד"ר דליה זליקוביץ קבעו פה אחד שדבורית תרמה תרומה משמעותית לחקר התקשורת.

המחקר שלי על "וולווט אנדרגראונד"

באתר "מחלקה ראשונה" פורסם כי, ""וולווט אנדרגראונד", יומן רשת (בלוג) לביקורת התקשורת … נכתב בעילום שם במשך חצי שנה (אז חשפה עצמה הכותבת)".

זאת תופעה חברתית המעוררת שאלות כגון, איך זה שבין משתתפים אנונימיים בקבוצה וירטואלית נוצרת דינמיקה ומחויבות לקבוצה הנמשכת לאורך זמן?

כדי להשיב על כך, חקרתי את הדינמיקה והטקסטים של הבלוגרית ושל המגיבים. הצבתי לי למטרה לבחון את הנסיבות המכוננות אצל הפרט מחויבות ארוכת טווח לקבוצה וירטואלית שרוב משתתפיה אנונימיים. בחרתי דווקא בבלוג של דבורית לצורך כך, בעיקר עקב הדינמיקה של הבלוג. הבלוג התעדכן מדי יום בפוסטים חדשים, לעתים מספר פעמים ביום. לכל אורכה של תקופת המחקר בת חצי השנה התנהלו סביב הבלוג דיאלוגים ורבי שיח אינטנסיביים וערים ברציפות ובתנאים של אנונימיות כמעט מוחלטת של המגיבים ואנונימיות מוחלטת של הבלוגרית. במשך כל אותה חצי שנה הייתה סימטריה בשמירת האנונימיות של הבלוגרית ושל המגיבים. האנונימיות הייתה בשליטתו של כל אחד מהצדדים. חשוב לציין כי מאז הקמתו, אוזכר הבלוג במאמרי דעה, בעיתונות המודפסת, בעיתונות המקוונת ובכתבי עת. אזכורו השכיח הן בזירות פרטיות והן באלה הציבוריות האיץ את פרסומו ברבים. בתוך כעשרה ימים מהקמת הבלוג, ובד בבד עם הגידול שחל במספר המבקרים בו, משך אליו הבלוג מספר רב של גולשים, שמקצתם הגיבו ויצרו דיאלוג ורב-שיח במדור התגוביות, בכמות שעלתה על הכמות הממוצעת המתועדת בספרות. הדיון שהתקיים במדור התגוביות נעשה ער ועשיר בדיאלוגים וברבי שיח בין מגיבים אנונימיים לבין ולווט, ובינם לבין עצמם. לפי הדיווחים של ולווט, עלה מספרן של כניסות הגולשים בחודש הראשון לקיומו של הבלוג על 4,000.

המחקר התפרסם בכתב העת "מגמות" (כרך מ"ח) – כתב עת ותיק בתחום מדעי ההתנהגות. גם דבורית שרגל הייתה נרגשת כשהודעתי לה שהתפרסם המחקר והיא הגיבה על כך בפוסט בבלוג שלה.

תפיסות המדמות קיומו של דימיון בין הבלוגרית לבין המגיבים לבלוג

התובנה העיקרית העולה מהמחקר שערכתי על "וולווט אנדרגראונד" היא שקבוצה וירטואלית עשויה להתקיים לאורך זמן, וחבריה ימשיכו לקיים את הפעילות הרגילה בה בעודם מזוהים כדמויות אנונימיות, בהתאם לדינמיקה שמתפתחת ביניהם. המחקר מראה שהן הבלוגרית והן המגיבים פיתחו במהלך הזמן תפיסות המדמות דמיון ביניהם במספר מישורים. כך שהתובנה שעלתה מהמחקר היא שהמניע הבסיסי להשתתפות מתמשכת בקבוצה וירטואלית אשר פועלת בתנאים של אנונימיות, הוא תפיסת קיומו של מכנה משותף, תפיסה שמתפתחת בקרב משתתפי הקבוצה במהלך הזמן.

תודה והערכה מכולנו לדבורית שרגל על מאמציה, מסירותה המלאה למשימה, תרומתה לביקורת התקשורת, יוזמתה המקורית ועמידתה לבלי חת במשימה.

הטקס שבו יימסר לה הפרס על ידי האגודה לזכות הציבור לדעת, ייערך בבית סוקולוב בתל אביב, ב-26  בפברואר 2012. בואו בהמוניכם.

"האח הגדול" ו"לוחמה אלקטרונית"

על ה"אח הגדול" שמעתם בוודאי, לא מעט. מה לגבי "לוחמה אלקטרונית"? אמנם הנושא חשוב לכולנו אבל כנראה שאינו מספק רייטינג גבוה בהשוואה ל"אח הגדול". אחרת איך אפשר להסביר את דלות המידע בתקשורת בנושא עכשווי וחשוב זה?

חלפו הימים שבהם האיסוף המודיעיני של מידע מסווג, במיוחד כשמדובר במדינות אויב, היווה כלי עיקרי להשגת נתונים עבור קבלת החלטות ביטחוניות ואחרות. כיום גולשים פרטיים ו/או גולשים מטעם המדינה מאוד פעילים במה שנקרא באופן כללי "לוחמה אלקטרונית". אם לא די בכך, גופים ייעודיים ומכוני מחקר מתמחים מזה מספר שנים בשלל ההיבטים של סוג לוחמה זה. אך לציבור הרחב מגיעים טפטופים בלבד משלל הידע הזה – בעיקר מהתקשורת המפיצה כותרות שברובן הן "מפחידות", בלשון עממית, ולא ברורות.

הציבור מבוהל. יש מעט מאוד סינכרוניזציה בין מה שהמומחים יודעים לבין הכתבות שמספקת העיתונות לציבור הרחב. מישהו מחליט מה הציבור צריך לדעת, ולא מכבד את "זכותו של הציבור לדעת".

גניבת זהויות, מספרי כרטיסי אשראי, שלא לדבר על גניבת מידע מודיעיני לא רק "מפחיד". מצב כזה זורע בעיקר בהלה. נוצר לאחרונה מצב בלתי מניח את הדעת, בלשון המעטה, ובלתי מציאותי בעולם שבו שמים דגש רב על פיתוח מערכות אבטחת מידע ורגולציה של אבטחת המידע בישראל.

אינני מתיימרת למלא כאן את החסר בהוספת פרטי פרטים, מהפחות ידועים בנושא "לוחמה אלקטרונית". השאלה המנקרת במוחי מזה זמן ואינה נותנת לי מנוח היא, איך ניתן לגשר על פני פער הידע ההולך ומתרחב בין מה שהציבור  יודע לבין מה שיודעים המומחים, וכיצד ניתן לרסן את נסיקת רמות ה"פחד" ו"הבהלה" השוררים בציבור לאחרונה?

ערכתי חיפוש אקראי אך נרחב באינטרנט לצורך כך. השתמשתי בכל מילות החיפוש הרלבנטיות לנושא. כך הגעתי לאתרים של איגודים ומכונים שלא העליתי בדעתי שהם קיימים, חיים ובועטים. ככל שהמשכתי, כך גדלה אכזבתי מהמידע הדל והקלוש הזורם במדיה אל הציבור בעניין כל כך רגיש, אך מלא וגדוש בידע מתמחה זה.

גיליתי להפתעתי כי מספר ימי העיון והסמינרים "הפתוחים לציבור הרחב" בנושא זה עולה על המשוער. אך דע עקא: או שאלו הם ימי עיון אקדמיים, או ימי עיון שנערכים ביוזמת מכונים המתמחים בצד הפיזי של לוחמת מידע. לפיכך, לא רבים מקרב הציבור פוקדים אירועים מתוזמנים אלו. יש לציין שמשרד החינוך נרתם למשימה ומעביר פה ושם סמינרים ביום האינטרנט השנתי, המיועדים לספק סל של אינפורמציה "קלה לעיכול" שאותה מבקש המשרד להעביר לציבור. אך זו אינה בהכרח עוסקת בענייני לוחמה אלקטרונית.

"דה מרקר"

לשמחתי, מצאתי כתבה שפרסם המגזין "דה מרקר" לפני כשנה (דצמבר 2010), ששיפרה את מצב רוחי ומילאה אותי באופטימיות. לזכותו של "דה מרקר" ייאמר שעורכו מכבד את הציבור ואת זכותו לדעת, בכך שהוא מקפיד לספק כתבות ומאמרים עשירים בחומרים ייחודיים על המתרחש בעולמנו בזמן אמת ובעוד מועד.

הכתבה של גיא גרימלנד מביאה מדבריו של רוברט לנץ, מנהל אבטחת מידע ואישיות בכירה לשעבר במשרד ההגנה האמריקאי. לנץ מסביר "מהם האתגרים הניצבים בפני גופי אבטחת המידע במדינות העולם, בעידן שבו טרור מקוון כבר קיים ופעיל"… (מומלץ לקרא את הכתבה במלואה במקור).

להלן מספר "פנינים" מדבריו של לנץ, שעשויים לגרום צמרמורת רק משום ש"הדליק נורה אדומה" ולמרות זאת, אירועי הזמן האחרון מעידים שבפועל, נעשה מעט מאוד.

בין היתר, לנץ הזהיר [בסוף 2010 !] ש"אירוע הטרור העולמי הבא עלול להיות בשדה הקרב הדיגיטלי". בכתבה תוכלו לקרא ולהבין מהי "תולעת הסטוקסנט" (Stoxnet) שפגעה במחשבים רבים ברחבי העולם, כשהמטרה העיקרית של הפצתה היא לפגוע במערכות תעשייתיות מסוג SCADA מתוצרת סימונס, המשמשות מפעלים וכורים גרעיניים. לנץ ציין שהתולעת (שהיא "קוד") מאוד מתוחכמת והעלתה חשד שמדובר בפיתוח גופי ביון בארה"ב (CIA) ובישראל (המוסד).

עוד מלמדת הכתבה שבכל רגע נתון "יש בעולם מיליוני מחשבים המכונים 'זומבים'". דהיינו, מחשבים שנפגעו מתולעי מחשב, אבל ההאקר (שלדעתי הכוונה היא ל- CRACKER – אחד שפורץ כדי לשבש את פעולת המחשב) החליט שלא לעשות באמצעותם כל מניפולציה. התולעת במחשב רדומה עד שה"קרקר" יחליט מה בדעתו לעשות באמצעותה.

משפטי המפתח המופיעים בכתבה מצביעים על עקב אכילס של הסוגיה: "בהיעדר הגנה נאותה, בשילוב עם חוסר היערכות עם הגופים המתאימים, התקפה על תשתיות … עלולה להוביל לנזקים חסרי תקדים בהיקפם"; "במדינות רבות החקיקה בנושא עדיין לוקה בחסר…"

הדובדבן שעליו אפשר לומר בדיעבד "אמרנו לכם" היא התשובה של לנץ לשאלה "מהם הדברים הקריטיים ביותר העלולים להיפגע במתקפת סייבר?" כבר אז (ב-2010), טען לנץ כך: "התחום הפיננסי נמצא בעדיפות עליונה וכך גם תחום האנרגיה – אלא שהתחום הפיננסי הדיגיטלי יותר ולכן יש להגן עליו יותר…"

****

להשלמת התמונה, להלן קישורים למספר אתרים שאפשר לדלות מהם מידע רלבנטי:

הבלוג של יאיר רודאיקוב.

הבלוג מספק מידע ומקשר אל גוף בינלאומי לענייני לוחמה אלקטרונית (AOC, the Association of Old Crows), ללא מטרות רווח, שחברות בו 47 מדינות ועשרות אלפי עמיתים. הגוף שם לו למטרה לקדם את המחקר והידע בתחום לוחמה אלקטרונית.

 IAOC (האגודה הישראלית ללוחמה אלקטרונית).

סניף של (The Association of Old Crow  – AOC) בישראל. האגודה עורכת כל שנה כנס בנושא: "לוחמת המידע בסייבר". הכנס שארגנה IAOC במאי 2011 היה מלא וגדוש בהרצאות מעניינות.

2011 במבט לאחור

The WordPress.com stats helper monkeys prepared a 2011 annual report for this blog

Here's an excerpt

The concert hall at the Syndey Opera House holds 2,700 people. This blog was viewed about 8,900 times in 2011. If it were a concert at Sydney Opera House, it would take about 3 sold-out performances for that many people to see it.

Click here to see the complete report.

זו לא "התמכרות"

ישראל שיאנית עולמית בהא הידיעה ב"התמכרות" לפייסבוק?

כתבה בהארץ (עודד ירון, קפטיין אינטרנט, 22.12.2011): "דוח – ישראל שיאנית בשימוש ברשתות חברתיות" פותחת במשפט הבא: "ישראל היא השיאנית העולמית בהתמכרות לפייסבוק ולרשתות חברתיות אחרות. כך עולה מדו"ח חדש של חברת קומסקור (הערה: החברה מתמחה בחקר העולם הדיגיטלי בעיקר לצרכים מסחריים)". התגובות לכתבה בהארץ הצביעו כמובן על הממד השלילי שבממצא, "אין במה להתגאות" וכו'. ואני חושבת שהביטוי "התמכרות" – רטוריקה לשמה – מוביל לכך! אומרים שאנחנו עם של קוטרים? התקשורת שוב אשמה!

לעצם העניין

עם סקרים קשה להתווכח אבל אפשרי להצליב מידע. בדקתי ממצאים דומים שהעלה מכון מחקר מאוד רציני בארה"ב, PEW על אותן תופעות. למותר לציין שמצאתי כאן ניתוח (בלי סופרלטיבים).  המכון מדווח על מחקר שנערך מטעמו בקרב בעלי טלפונים ניידים, שרבים מהם משתמשים בהם לצרכים מגוונים, כולל "טקסטים" (ותיכף אציג את הממצאים וההסברים להם), ובקרב גולשי אינטרנט לאתרים של רשתות חברתיות, ובעיקר פייסבוק. ויש גם הסבר מדוע למשל ישראל היא שיאנית בכמות המחוברים לפייסבוק ולרשתות חברתיות.

ניידים ומסרונים

הנייד הוא מכשיר נפוץ במרבית אזורי העולם. הסקר מטעם PEW, שבדק שימושים בנייד אצל אוכלוסיות מ- 21 מדינות גילה שבממוצע 75% מבעלי הניידים משתמשים בו גם להעברת מסרוני טקסט. כאן אין הבחנה בין אוכלוסיות אמידות ומטופחות לעומת עניות ומקופחות. למעשה, במדינות עניות מאוד, אינדונזיה וקנייה, השימוש הזה מאוד מאוד נפוץ. השימוש הנפוץ פחות בנייד הוא גלישה באינטרנט (ישראל 47%).

פייסבוק ורשתות חברתיות

המחקר מדווח על פעילויות של חיבור לרשתות חברתיות. אלו נבדקו במהלך שלושה חודשים (מרץ עד מאי שנה זו), והממצאים מוסיפים מידע  מעניין. כאן נמצא אחוז גבוה מאוד של מחוברים לפייסבוק בקרב ישראלים (53%), ובמקום שני נמצאים אמריקנים (50%). זאת בניגוד לדוח של מכון הסקרים שצוטט בעיתון הארץ. בניגוד לממצאים שלו, שכביכול האמריקנים נמצאים הרחק מאיתנו, והרבה מעבר למקום ה-10 ברשימה, הממצאים מתקופת המחקר של PEW מצביעים על דימיון בין שתי המדינות.

ההסבר הוא חד משמעי – במדינות אמידות יותר החיבור לאינטרנט נפוץ יותר בקרב בתי אב. מדווח שבפקיסטן והודו, אחוז המחוברים לרשתות חברתיות מבין האוכלוסייה הבוגרת נמוך מאוד. אין קשר מובהק בין רמת השכלה לבין החיבור לפייסבוק והוא משתנה ממדינה למדינה, אך יש קשר מובהק בין ממצא זה לבין גילו של המחובר לפייסבוק. לדוגמא, בישראל ובארה"ב, הפער בין כמות המשתמשים המחוברים לרשתות חברתיות בגילאים מבוגרים יחסית לבין המחוברים בגילאים נמוכים (בעיקר בני 20-29), מאוד משמעותי.

"ציוצים" – פוליטיקה אלטרנטיבית מנצחת

המדייה החדשים, ובראשם הטוויטר הגדירו מרחב ציבורי חדש תוך תקופה קצרה מאוד, שינו את כללי המשחק בזירה הפוליטית ויצרו "פוליטיקה אלטרנטיבית"

בעבר הלא רחוק מה שהפך אירוע לאייטם חדשותי ומה שקבע אילו דעות יתפרסמו ואלו לא, היה בעיקר תהליך ה"סינון" שנעשה על ידי "שומרי סף" – למשל, גורמים במערכת הפוליטית, מערכת העיתון, הטלוויזיה או הרדיו, במקרה הטוב, אינטרסנטים של בעלי ההון, במקרה הגרוע והשכיח יותר. הגיע עידן הבלוגים ושינה במקצת את כללי הפצת הידיעות והדעות. אבל מאז כניסת הטוויטר לשימוש ציבורי,  מציפים מרבית בני הנוער וצעירים בגילאי העשרים פלוס את המרחב הציבורי בציוצי טוויטר כאילו והיה חלק מה"אני" שלהם. 

כך, בזמן שישנו, נולדה, גדלה והתפתחה פוליטיקה אלטרנטיבית, "פוליטיקה בהינף הטוויטר". במאמר מוסגר, מלחששים שהנסיך הסעודי, ואליד בן-טלאל, יחד עם חברת ההשקעות שלו משקיעים 300 מיליון דולר בטוויטר, כי הוא מזהה בטוויטר הזדמנות ראויה, מבטיחה ובעלת השפעה עולמית (הארץ, 18.12.2011).

כאשר מעצמה דמוקרטית מערבית, בסדר גודל כמו ארה"ב, עוסקת בקמפיין בחירות לנשיאות תשומת לב הציבור מתמקדת קודם כל בסוגיות שעל סדר היום, בעזרתם האדיבה של הטלוויזיה, העיתונות והרדיו. אך הודות לבלוג וכעת גם הודות לטוויטר, המוני בני אדם שולחים יום-יום את דעותיהם על הנושאים הבוערים. בעוד פחות משנה נדע מה היה מקומו של הטוויטר בחיזוי תוצאות הקמפיין לנשיאות ארה"ב. אבל כבר עכשיו מושכת שאלה זו תשומת לב של חוקרים מהשורה הראשונה, כמו אלו שעובדים על מחקרי דעת קהל במכון PEW האמריקני.

לא מזמן, סקרנות טבעית הייתה המניע להפצה וקבלת קבצים ויראליים באמצעות דוא"לים. זו הייתה אחת ההצלחות שזכתה בכינוי "הפצה ויראלית". הסתובבו במיילים קריקטורות, כתבות, יוטיובים ומה לא. רצית – קראת, רצית – העברת הלאה ללא הגבלה. הטוויטר מעמיד לרשות המשתמש (שרובו ככולו הם בני נוער וצעירים) כלי המופעל ביתר קלות וביתר יעילות. שכן, למי יש כוח לעקוב ללא הרף מדי יום אחרי מלל עצום שיוצרים בלוגרים? גם רשתות חברתיות על עשרות, מאות, אלפי ומיליוני חברים מעבירות מידע. את מעמד הבכורה בהפצת דעות פוליטיות ואחרות תופס כיום הטוויטר. אין כמו ציוץ בטוויטר משום שתוכנה זאת קובעת שעלינו להעביר את עיקר המסר ובקיצור מירבי.

פתיחת חשבון טוויטר מכניסה את הפרט למרחב חופשי עם מיגבלה אחת: ציוץ מוגבל ל- 140 תווים בלבד. בישראל יש פחות משתמשי טוויטר בהשוואה לארה"ב (זאת למדנו בעקבות הסרט התיעודי "שיגעון הטוויטר"). אי אפשר לדעת איך זה יתפתח אצלנו בהמשך. אבל צעירים אמריקנים מכורים לטכנולוגיה זאת ושולטים בשימושיה. המשתמשים, בני 29-18, כוללים גברים יותר מנשים ואוכלוסייה לא-לבנה יותר מאוכלוסייה לבנה.

הטטויטר – הכלי החדש למדידת דעת קהל

מחקר חדש, של מכון בלתי-תלוי בארה"ב (PEW) – שהינו חלק מפרויקט ענק שימשיך עד תום תקופת הבחירות לנשיאות ארה"ב – לוקח בחשבון שכדי לדעת מה חושב הציבור על המתמודדים לנשיאות, בעקבות תעמולת הבחירות בכל אמצעי התקשורת הממוסדים, יש להשוות את הלך הרוחות במדייה החברתיים, כמו בלוגים וציוצי טוויטר, עם דעות המופצות בתקשורת הממוסדת.

המחקר בדק במשך חצי שנה (מאי-נובמבר 2011) בלוגים פוליטיים, מדייה ממוסדים ו-20 מיליון ציוצי טוויטר שעסקו במתמודדים הרפובליקנים לנשיאות ארה"ב ובנשיא אובאמה. הממצא שהפתיע את החוקרים הראה שמתנהל בטוויטר שיח חברי מאוד דעתני, שלילי יותר ותנודתי יותר מהשיח במדייה הממוסדים, לרבות בלוגים. אחת ההפתעות שעלתה בינתיים מהמחקר מראה שבזמן שעיתוני ה'מיינסטרים' שיבחו את המתמודד הרפובליקני, פרי, יותר מאשר את רומני, פול, גינגריך וגם אובאמה, זכה המתמודד הרפובליקני רון פול (Ron Paul) לנפח של ציוצים בעלי טון מאוד אוהד וחיובי ומדובר ביחס של 9 ל-1.

בינתיים, מקומם של סקרי דעת קהל עדיין שריר וקיים לצורך ניבוי תוצאות הבחירות לנשיאות. יחד עם זאת, לאור נפח הציוצים וגם לאור העמדות החד-משמעיות שבהם, קשה יהיה להתעלם מאמצעי זה לאורך זמן אם המטרה היא לדייק בניבוי עמדות ודעת קהל.

כבר עכשיו ידוע שבמחצית השנה שבה נערך המחקר, הופצו מיליוני ציוצים על המתמודדים וידם של המצייצים עדיין נטויה. קשה יהיה להתעלם מכמות הציוצים ותוכנם כשמדובר בנשיא מכהן המקבל למעלה מ-15 מיליון ציוצים (מעט מאוד מהם חיוביים) ובמתמודד הרפובליקני קיין עם כשני מיליון ציוצים, או כשמדובר במתמודד רפובליקני נוסף, רון פול, שנפח הציוצים במקרה שלו עומד על מיליון, במהלך תקופת מחקר של חצי שנה.

והדרת פני אישה

המדייה החילוניים מפתחים דיון בינם לבין עצמם וכנ"ל במגזר החרדי. אולי זו הבעייה העיקרית, אין דיון ברמת הפרט בין הציבור החילוני לבין הציבור החרדי, והציבור החילוני ניזון מהמדייה החילוניים  ומתדיין בינו לבין עצמו.

אילו יכולנו אנו, הציבור החילוני, להגיב לפוסטים בפורום "בחדרי חרדים", היה מתפתח דיון. אבל הפורום מוגבל וקשה מאוד להשיג הרשאה לכתוב בו. לפיכך, המדייה החילוניים מפתחים דיון בינם לבין עצמם וכנ"ל במגזר החרדי. אולי זו הבעייה העיקרית, אין דיון ברמת הפרט בין הציבור החילוני לבין הציבור החרדי. והציבור החילוני ניזון מאמצעי התקשורת החילוניים ומתדיין בינו לבין עצמו!!!

לעתים אני בודקת מה כותבים המשתתפים בפורום "בחדרי חרדים". לאור התקרית של הבוקר (18.12.2011), שבה חרדים מאשדוד גדפו אשה (תוספת, מתברר שזו טניה רוזנבליט מארגון "קול אחד"' – תוקף אותה ברגר מעיתון "המבשר"' והנה פוסט סאטירי על טניה רוזנבליט, ועוד אחד, פורסם בפורום ב"חדרי חרדים", שימו לב, הומור של חרדים!), שישבה בקדמת האטובוס (קו אגד 451) מאשדוד לשכונה חרדית בירושלים, ודרשו שתעבור לחלק האחורי, ומשסרבה עיכבו את הנסיעה בחצי שעה,  נכנסתי לפורום במטרה לעיין בתגובות כלשהן לאירוע. שום כלום בינתיים. הנושא לא נדון בדף העדכני של הפורום.

לא התייאשתי והמשכתי לסרוק את הפוסטים האחרונים שהועלו לפורום. הצלחתי למצוא אחד שכותרתו היא "והדרת פני אישה". לא ברור מדוע נבחרה כותרת זו, כי אילו היינו מוצאים אותה בעיתונות החילונית סביר שהיינו מבינים שכאן מדובר בתרתי משמע, הדַרְתַּ והדָרַת. מאז שפורסם הבוקר, הגיבו לפוסט בסך הכל שלושה.

הפוסט פותח כך: "חבר'ה אני מרגיש שדי הלך עלינו… הנבלות תפסו אותנו במקום הכי קשה, במקום שחצי מהציבור החרדי מסכים איתם אבל לא מעז לומר זאת". הפוסט נכתב על ידי משתתף אנונימי. כדי לסבר את האוזן, ב"חדרי חרדים" רשומים כ-6000 גולשים מורשי כתיבה. הפורום הוא הותיק ביותר מבין הפורומים הוירטואליים של החרדים והוא למעשה, הראשון מביניהם שנפתח (2002).

הפורום החרדי נקרא על ידי חרדים בעיקר, אך גם על ידי אוכלוסייה חילונית ועיתונאים מכל הזרמים. על אף שרבים מהגולשים והכותבים בפורום שייכים לציבור החרדי, מרביתם מסרבים להודות בעובדה שהם גולשים באינטרנט. האפשרות לכתוב תחת שם בדוי היא כלי עזר מעולה למי שרוצה להשתתף בדיון אך אינו מעוניין ש"ילשינו" על הימצאותו ברשת האינטרנט.

הפרדה נתפסת כהשפלה

וכעת להמשך הפוסט. אם בפתיח נשמעת נימה של וידוי, או רמז כלשהו לכך, הכותב ממשיך ומבהיר, שמדובר ב"מתקפת שנאה שיהיה קשה להתגונן מפניה, משום שההפרדה (לא "הדרה"!!) ממוצבת במדייה החילוניים כ"השפלה":

יהיה קשה לנו מאוד להגיב ולהתגונן מול מתקפת שנאה שכזו, קשה לענות תשובות על השפלת נשים. איך שלא נראה את זה, וגם אם ההפרדה היא מוצדקת ומקובלת על הנשים, השפלה היא השפלה היא השפלה.

לקרא ולא להאמין, הודאה בכך שהפרדה היא השפלה, ועוד מפרי עטו של אדם המשתייך לציבור המדיר נשים!

עד כאן הנימה די מתחשבת ואפילו מרמזת על הרהורים לתיקון המצב. אבל בהמשך מבצבצת לה בפוסט המצוטט כאן נימה דעתנית ושונה והמנגינה משתנה לחלוטין. כנראה שהכותב נמלך בדעתו שעליו להשיב מלחמה שערה ובהפוך על הפוך מפתח לו בהמשך תיאוריית קונספירציה שכזו (המשך ציטוט מהפוסט):

הקמפיין המבריק נגד "הדרת נשים" אינו מקרי….שימו לב לשורות הבאות…. היעד (שלו) הוא, "הדרת" הציבור החרדי מהמרחב הציבורי… 

לכך מתווסף נימוק נוסף, פוליטי, שלפיו בבחירות הבאות בכנסת יעלה נושא מרכזי אחד, והוא השתלטות הציבור החרדי שכמובן יביא מנדטים רבים למפלגה שתציע להילחם בציבור החרדי ותעודד לעגן את הדברים בחקיקה אזרחית.

ולקינוח מוסיף הכותב האנונימי הפוסט וקובע שהמתקפה היא רק שלב אחד של קמפיין מתוזמר היטב. "עלינו להיערך… הצעות מעשיות להתגוננות אביא בהמשך, למרות שכפי שפתחתי, אני מעריך שאת המאבק הזה יהיה לנו קשה מאוד לנצח."

אסיים באותו משפט הפותח את הרשימה: אילו יכולנו אנו, הציבור החילוני, להגיב לפוסט, היה מתפתח דיון. אבל פורום "בחדרי חרדים" מוגבל וקשה מאוד להשיג הרשאה לכתוב בו. לפיכך, המדייה החילוניים מפתחים דיון בינם לבין עצמם וכנ"ל במגזר החרדי. אולי זו הבעייה העיקרית, אין דיון ברמת הפרט בין הציבור החילוני לבין הציבור החרדי. והציבור החילוני ניזון מאמצעי התקשורת החילוניים ומתדיין בינו לבין עצמו!!!

ליידי גאגא: סלבריטי מספר 1 לפי forbes.com

עצה טובה לאלו שחושבים על קריירה ורוצים להיות פופולריים: כדאי לכם להפנים את המסר ש"אין קידום במרחב הציבורי ובפופולריות, בלי נוכחות וניראות במדייה החברתיים".

**************

100 נשים וגברים מתחום הבידור, האתלטיקה והמשחק מוגדרים על ידי "forbes.com" כ"סלבריטיס המשפיעים ביותר בקנה מידה עולמי לשנת 2010/11". מה מייחד את ליידי גאגא מכל יתר השמות שברשימה היוקרתית?

לפי סקר של forbes.com (אתר עסקי) 100 סלבריטיס פילסו את דרכם לפסגה בעיקר הודות להשפעתם במדייה החברתיים. הטענה שאנשי פורבס דוט קום משמיעים היא שבימינו, מי ששולט במדיה החברתיים עולה בסולם הפופולאריות. הסקר מראה למשל, שליידי גאגא עומדת בראש רשימת הנשים שהרוויחו מפעילות בעולם המוסיקה יותר, כשהמדידות מתייחסות לתקופה שבין מאי 2010 לבין מאי 2011.

אך לא זה מה שהקפיץ אותה למעלה בסולם הסלבריטיס של forbes.com. מסתבר שלליידי גאגא יש יותר חברים בפייסבוק ושבטוויטר גולשים ועוקבים אחריה רבים. ובמונחים כמותיים, יחסית לשאר הסלבריטיס שברשימה, לה יש 36,000,000 חברים בפייסבוק!! ובשנה האחרונה עקבו אחריה בטוויטר כ-12 מיליון גולשים!! 10 מיליון עוקבים בטוויטר (שאותם היא מכנה Little Monsters), עזרו בהורדת מיליון עותקים של הסינגל הפופולארי "Born this day" במשך חמישה ימים בלבד… הסקר המקיף של פורבס (ממאי השנה) העלה את ליידי גאגא למקום ראשון ברשימת הסלבריטאים, כשהוא דוחק את אופרה ווינפרי אחורה.

כדאי להפנים את המסר שאין קידום במרחב הציבורי ובפופולאריות, בלי נוכחות וניראות במדייה החברתיים. מי שנכנס לקישור הבא, מוצא טבלת נתונים אינטראקטיבית המסכמת את תוצאות הסקר. מאחר ומדובר באתר אינטרנטי, מאפשר האתר האמריקאי forbes.com  לבדוק את הדירוגים שהובילו לרשימת הסלבריטיס, בחמישה פרמטרים שונים: דירוג לפי רווח כספי, דירוג לפי פופולאריות ברדיו ובטלוויזיה, פופולאריות בעיתונות, פופולאריות ברשת ופופולאריות במדיה החברתיים. להלן מספר דוגמאות:

רוג'ר פדרר הוא האתלט המסוקר ביותר בעיתונות האמריקנית.

ליידי גאגא אוזכרה ברשת יותר מכל אחד אחר וכאמור, יש לה יותר חברים בפייסבוק ויותר גולשים שעוקבים אחריה בטוויטר.

אופרה ווינפרי מדורגת גבוה בהופעות ברדיו ובטלוויזיה, והרווח הכספי בשנה שבה נאספו הנתונים היה 290 מיליון דולר. יחד עם זאת, בהשוואה לליידי גאגא, ווינפרי מדורגת במקום 13 במדיה חברתיים (פייסבוק וגם טוויטר) והאיזכור שלה ברשת גם הוא במקום 13, יחסית לחבריה ברשימה.

ג'סטין ביבר מדורג במקום ה-2 באזכורים ברשת, ובמקום שלישי במדייה החברתיים (פייסבוק וטוויטר).

ביונסה מדורגת במקום תשיעי במדייה החברתיים, ובמקום שביעי, באזכורים ברשת.

ליו מסי מדורג במקום ב-56 ברובריקה של הרווח הכספי השנתי, במקום ה-22 במדייה החברתיים ובמקום ה-48 במספר האזכורים ברשת.

מריה שארפובה מדורגת די בינוני, בפרמטר הרווח הכספי היא הגיעה למקום 72, במדייה החברתיים היא במקום 32 ובאזכורים ברשת, במקום 67.

סרינה וויליאמס, מדורגת גם כן די בינוני, בפרמטר הכספי היא במקום 94 (משקף את הפציעה שהשביתה אותה במשך תקופה ארוכה מתחרויות טניס), אבל גם במדייה החברתיים היא מדורגת בינוני, רק במקום ה-39.

אחותה, וונוס ווליאמס, מדורגת נמוך יותר – מבחינה כספית היא קיבלה מקום 90, במדייה החברתיים, היא מדורגת במקום 46, ובאזכורים ברשת היא מדורגת במקום 76.

החשיבות שהעניק אתר forbes.com למדייה חברתיים, לטובת סקר שמטרתו לקבוע את רשימת 100 הסלבריטאים המשפיעים בסדר גודל עולמי, איננה מובנת מאליה. קצב החדירה של האינטרנט לעולם המערבי ולשאר מדינות העולם עולה משנה לשנה אך עדיין רחוק היום שבו לא רק יתחברו כולם לרשת האינטרנט אלא גם יעשו שימוש במדייה החברתיים על בסיס קבוע. יחד עם זאת, הגענו לנקודה בה עלינו לחשוב היטב על כוחם והשפעתם של המדייה החברתיים.

אלו שחושבים על קריירה ורוצים להיות פופולאריים, לא די שירוויחו מיליונים ולא די שידורגו בענף כמו טניס במקום הראשון בעולם. אלו חייבים לדאוג לתדמית הציבורית שלהם. זה אומר שכדאי להפנים את המסר שאין קידום במרחב הציבורי ובפופולאריות, בלי נוכחות וניראות במדייה החברתיים.

 

 

"ציוץ בכיכר המקוונת" והתקוממות עממית

אומרים שכאשר ההמון משתף פעולה, אין מי שיוכל לו ובמיוחד בעידן האינטרנט, הרשתות החברתיות, הטוויטר ווהצ'ט.

אמת. המחאה בעידן האינטרנט והצלחתה בטוניס ובמצרים הם סוגייה שמעסיקה לא רק את התקשורת. ההפיכה במצרים והסתלקותו/סילוקו של הנשיא חוסני מובארכ מהשלטון עוררו את הסקרנים שבינינו – החוקרים את התופעה – והם שאלו עצמם מה חלקו של האינטרנט בהתרחשויות אלו. אין פלא שבסדרת המפגשים שיתקיימו בימים אלו בחולון – "Print Screen – מפגשים של קולנוע ורשת", המארגנים הקצו פאנל דיון או רב-שיח שיעסוק בעוצמתו של ההמון בעידן השימוש בטכנולוגיה הדיגיטלית: "שלט בכיכר העיר או ציוץ בכיכר המקוונת: תפניות חברתיות ופוליטיות בעידן הווריטואלי".

היום כולנו חכמים יותר ועדיין נחוץ ללבן וללמוד את הנושא, ולחשוב מה בדיוק קרה במצרים ובטוניס ואיך ובאיזו מידה יכולה מחאה להצליח בעידן הדיגיטלי. מהו חלקה של הטכנולוגיה והאם הסמל המסורתי של "כיכר העיר" עבר לכיכר המקוונת.

בזמן שהמחאה במצרים הייתה עדיין באיבה, רשמתי לעצמי מספר הערות וראשי פרקים כשאני מסתמכת גם על היידע שצברתי על קבוצות מחאה ועל ההיבטים החברתיים של השימוש בטכנולוגיה ובתקשורת וירטואלית. כך שלקראת הדיון ביום העיון המתקיים בחולון עלה בדעתי לשכתב את הדברים המשורבטים ולפרסם כאן. התזמון של הקמת קבוצה בפייסבוק הקוראת לאינתיפאדה שלישית גם הוא מחייב זאת.

מחאה הינה תהליך. כדי שתתרחש תפנית כלשהי במישור החברתי או הפוליטי דרושים מספר מרכיבים ושלבים מקדמיים, וזאת עוד לפני שלב הנפת השלט בכיכר העיר או שליחת ציוץ לכיכר המקוונת.

 דור סוציולוגי שונה

סוציולוגים המתמחים בתנועות מחאה תולים לעתים את הצלחתה בפועלו של "דור סוציולוגי".

ציבור או חלק ממנו, המגבש לעצמו "אני מאמין" שונה מזה של הדור הקודם לו.

בדרך כלל המונח "דור סוציולוגי" מצביע על קיומו של פלח משמעותי מתוך ציבור שעבר חוויה קולקטיבית בשלב יחסית מוקדם בחייו. גם בהקשר הישראלי התגבשו דורות סוציולוגיים שלאו דווקא חופפים גיל ביולוגי ספציפי. לדוגמה, דור החלוצים, דור תש"ח, דור מלחמת יום-כיפור.

אילו היה האינטרנט פעיל בשנות ה-70, המחאה של אשכנזי הייתה מצליחה לגייס תומכים במהירות רבה יותר, ואלו היו גובים את מחיר המחדל מהאשמים הרבה לפני  שוועדת אגרנט אמרה את שלה.

אך לא תמיד זה כך. תנועת המחאה שקמה בעקבות מלחמת לבנון השנייה לא הצליחה לשנות במאומה את המציאות החברתית והפוליטית. לפיכך אינני ממהרת לקבוע ש"שלט בכיכר העיר" או "ציוץ בכיכר המקוונת" מסוגלים תמיד ליצור גלים בים שקט של אנשים שממהרים איש איש לדרכו ומשאירים לאחרים לגמור את החשבון עם השלטון.

לעומת זאת, במצרים צמח והתגבש דור של צעירים משכילים בני המעמד הבינוני שהשתמשו גם בטכנולוגיה הדיגיטלית, אך גם ביידע ולימוד על מאבקים פוליטיים כדי להצליח להדיח את שלטונו של מובארכ. אחד מהם, מהנדס בן 30 בשם אחמד מאהר, הקים תנועת מחאה בשם "תנועת ה- 6 באפריל", ותנועה פוליטית בשם קפייה (מספיק) ב- 2005.

רק ב- 2008 הבינו תומכי התנועה את הפוטנציאל של האינטרנט והקימו את דף של התנועה בפייסבוק. אבל התשתית כבר הייתה קיימת – היו ססמאות והוחלט לנהל מאבק לא אלים. הם השקיעו הרבה מחשבה ותכנון. לבני הדור הצעיר והמשכיל הזה הייתה גישה לחומרים המתאימים ויכולת לעבד אותם.

 צעירים משכילים: בעד מאבק לא אלים

לא כל ציוץ בכיכר המקוונת משפיע. הדור הסוציולוגי שמנהיגו הוא אחמד מאהר עשו עבודה רחבת היקף של סיקור מאבקים אופוזיציוניים במדינות שונות, הם גם פיתחו מסגרת חשיבה מושכלת וקבעו מפורשות שיש לנהל מאבק לא אלים. מאבקים לא-אלימים תוארו על ידי הוגה דעות ידוע, ג'ין שארפ, כדרך הטובה ביותר להגיע לנצחון. דווקא במדינות משטרה יש לאמץ את השיטה משום שכאשר המפגינים אינם עושים שימוש באלימות אין למשטרה מה לדכא.

לוגו, מותג וסיסמאות קליטות – גם בכיכר המקוונת

מרכיב נוסף שהינו חיוני כדי שמחאה תצליח – גם בעידן הדיגיטלי – הוא לוגו. לתנועה הסרבית "אוטפור" שהפילה את מילושביץ', וקמה על בסיס ההגות של ג'ין שארפ היה לוגו. הצעירים במצרים המשתייכים לתנועת ה-6 באפריל, עיצבו לוגו בדמות אגרוף לבן-אדום המזכיר את הלוגו הסובייטי. בכך הראו גם הזדהות עם מניעי ההתקוממות נגד מילושביץ'. המנהיגים שאפו להצלחה על בסיס הכנה מושכלת ולכן יצאו לסרביה שם נפגשו בעמיתים ודנו בהתקדמות המאבק במצרים.

מותג הוא מרכיב נוסף חיוני להצלחת מחאה. ובמצרים קשור הדבר לאיש שיווק לשעבר בגוגל, וואל גונים, שייעץ למנהיגי תנועת המחאה המצרית ליצור מותג. לשם כך הוא יזם והקים קבוצת פייסבוק בשם "כולנו חאלד סאעיד", על שם צעיר מצרי שהוכה למוות על ידי שוטרים ברחובות קהיר. כאיש שיווק וכפי שכל סוציולוג של מחאות יודע, מותג הוא מתכון בדוק לגיוס תומכים. שימוש במותג גורם להגברת ההזדהות עם אירוע שהופך להיות האירוע המכונן של התנועה. במצרים שימשה דמותו של חאלד סאעיד את מנהיגי התנועה ככלי מחנך המקנה ערכים דמוקרטיים. גונים מילא את האתר בקטעי וידיאו ומאמרי עיתונות – כולם עוסקים באלימות המשטרה. הוא גם הקפיד לצטט יום-יום בדף הפייסבוק של התנועה סיסמאות פשוטות וקליטות, לדוגמה: "זו המדינה שלנו", "אנשי הממשל עובדים עבורנו לא להיפך", "יש לנו זכויות".

מאמציו הופנו גם נגד המדיה הרשמיים  כדי  שיהיה להם ברור שהדווחים שם מעוותים. הוא קיווה שהתומכים יפנימו זאת ותוך כדי כך יתחזק אמונם בתנועת המחאה.

חברה אזרחית

אחת התוצאות של הקמת דף הפייסבוק של תנועת המרי במצרים הייתה ללמד את התומכים בה פרק בהשתתפות אזרחית בענייני הציבור. הבעת דעה והתבטאות בכלל אינן בגדר דבר המובן מאליו במצרים ובטוניס וגם לא בירדן, סוריה, תימן או לוב. העם אינו גדל על ערכים כמו חופש הביטוי. התומכים בתנועת המחאה למדו באמצעות הכתיבה בפייסבוק איך מתנהגת חברה אזרחית.

 הדרך אל ליבם ותודעתם של ההמונים שאינם מחוברים לרשת

גם שלב זה חייב להתרחש לפני שהמחאה פורצת ולבסוף מצליחה. גם כאשר מצייצים בכיכר המקוונת עדיין ישנם רבים שאינם מחוברים לרשת ולכן לא חונכו ולא היו נגישים לחומרי הגיבוש שהציעו המנהיגים בדף הפייסבוק. במצרים יש מסה של בני אדם שאפשר היה לגייס באמצעות פנייה אישית. וגייסו אותם. ביום שפרצה המחאה ברחובות קהיר ובכיכר תחריר, הצעירים המשכילים חלפו ברחובות העיר ופקדו כל מקום ובית שבו נמצא ריכוז של השכבות החלשות. הם פשוט התסיסו אותם במסרים כמו – "ראו מה אתם אוכלים (שעועית) ומה הם אוכלים (בשר)".

לבסוף צעדו כולם יחד לכיכר תחריר וצעקו "העם מבקש להפיל את השלטון הקיים". כשזה קרה הבין אחמד מאהר שהמחאה תשיג את מטרותיה. כל זה התרחש, אגב, בשעה שההערכות בוושינגטון וגם בישראל מנבאות רק 20% הצלחה להתקוממות העממית!!

"ציוץ בכיכר המקוונת" היא כותרת מאוד נכונה לעידן העכשווי אך אינה תנאי מספיק לקיום מחאה מוצלחת.

אני מקווה שהדיון בסוגייה "הציוץ בכיכר המקוונת וסיכוייה של תפנית חברתית ופוליטית", יעמיק וירחיב את היריעה לגבי האלף-בית של מחאה מתוכננת. אין לוותר על מספר תנאים מוקדמים כמו חוויה קשה משותפת, הבנת המטרות, יצירת לוגו, מותג, בחירת הדרך הטובה והמתאימה ביותר, חינוך לחברה אזרחית סיסמאות קליטות, שלהוב הרחוב שאין לו חיבור לאינטרנט באמצעות מסרים העוברים מפה לאוזן ולא דרך ציוצים, וכל מה שמערך שיווקי נכון צריך לעשות כדי למכור את הסחורה.

סחטנות של בלוגרים, רחמנא ליצלן

הבלוג המצליח של אריאנה הפינגטון – "הפינגטון פוסט" פליטת הפה של יורם זק מ"האח הגדול" השמועה על גסיסת מנכ"ל חברת אפל סחטנות של בלוגרים – "קצת צניעות לא תזיק להם" וגם על פרסום ויחצנות בבלוגוספירה                                             

"ידעתם שבלוגרים הם עם של סחטנים, שאין להם קוד אתי, שהם קולקטיב של מניאקים רודפי בצע? באמת לא הייתם מודעים לזה? למדם משהו. חטאי הבלוגוספירה מוצגים לראווה בכתבה שפורסמה היום בדה-מרקר. הכתבה  מבליטה זאת, החל מהכותרת וכלה בתכנים שבה ואילו את מה שצריך להבליט היא מצניעה. לא ברור מדוע; אז מה אם פרסום בבלוגים בארה"ב דורג במקום השני כזירה שזוכה להצלחה…."

כתבותיה של העיתונאית המסוימת – אריאנה הפינגטון – שפרסמה כתבה זאת, ערכיות בעיני. הן מביאות לזירה התקשורתית חומרים ובהם מידע חשוב ועדכני. יש לעיתונאית זו עין בוחנת. ייאמר לזכותה שהיא כותבת מהר ישר ולעניין על כל חידוש טכנולוגי ועל חדשות מעולם הטכנולוגיה. כתיבתה רהוטה ומה שעובר תחת ידיה ויוצא ממכבש הדפוס או מופץ דרך הפורטל הדיגיטלי אין כל סיכוי שבעולם שנעבור דרכו בלי לעיין בו.

במפתיע, מגיחה מתחת ידיה, היום, גם כתבה "צהובה" ממש (!) ואני תוהה מדוע. מאין בא לה הדימוי שעולה מתוך הכתבה שלה על ספירת הבלוגים. רק משום שמדובר ברשימה שהפיצה שמנכ"ל אפל גוסס, או בשמועה על הצבעה מזויפת בהקשר ל"אח הגדול"? (ופליטת הפה של יורם זק).

עד היום זכו בלוגרים למחמאות על פרסום ידיעות שאיש לא היה מוכן לערוב לאמיתותן. הסתבר שבלעדי הפרסום בבלוג לא הייתה חשיפה הולמת לעיוותים המשוועים לכך (כמו החשיפה על האינטימיות בין ביל קלינטון ומוניקה לווינסקי בבלוג DRUDGE REPORT). איך השתנו דברים מאז ההערכה שניתנה לבלוגוספירה ומדוע?

רבים מבין הבלוגרים בעולם (בעיקר בספירה האנגלו-סכסית) מצליחים להתפרנס על ידי כתיבת רשימות.

אריאנה הפינגטון היא אחת מבין אלו שהצליחו. כולנו יודעים שאין תמימות דעים לגבי איכות הכתיבה בבלוג העיתונאי שלה. רבים עוד זוכרים איך שמה נקשר עם שמו של נחום ברנע ב-2009. אך למרות הכל הבלוג המוכר בשם "הפינגטון פוסט" מעודכן ומצוטט מאוד. אולי מישהו מתרגש יתר על המידה מכך שאריאנה הפינגטון הצליחה למכור את הבלוג שהקימה ל- AOL תמורת 315 מיליון דולר? אגב, במסגרת העיסקה המדוברת ביותר כיום, היא מונתה לעורכת הראשית של כל מותגי התוכן של AOL.

אך הכתבה המסוימת, שעליה אני קוצפת, מורידה מערכה של הבלוגוספירה. עולה ממנה גזר דין חמור לגבי בלוגרים.

ניקח לדוגמה את המשפט הבא, שהופיע בכתבה: "סוגיית האתיקה – או היעדר האתיקה – אצל בלוגרים עלתה השבוע שוב", או "הרבה פעמים אני נכנעת לסחטנות רק כדי לא להעמיד את המקרה למבחן", אומרת דוברת של אחת מחברות התקשורת הגדולות בישראל (!) ויש מי שמאשר את הדברים אך מסייג ואומר: "יש לא מעט בלוגרים שמתנהגים בצורה מבישה. יש לכמה מהם תחושת חשיבות עצמית לא פרופורציונלית למשקל האמיתי שלהם. קצת צניעות לא תזיק להם."

אסיים בכך שהייתי מעדיפה במקום הכותרת: (כן, אני יודעת שלא העיתונאית קובעת מה תהיה הכותרת ובכל זאת, אינני מטילה ספק שהכתבה שירתה כאן מישהו מעולם העיתונאות) "פוסט טראומה", את הכותרת שהוצנעה במסגרת ובאותיות קטנות: "ככל שאני יודעת, הבלוגרים הוותיקים, אלה שיש להם בלוגים גדולים ויציבים עם אלפי ועשרות אלפי קוראים, לרוב לא מתנהגים ככה. זה קורה בעיקר אצל בלוגרים בעלי בלוגים קטנים".