קטגוריה: תרבות דיגיטלית – פוסט מודרניזם

מבוסס על סיפור אמיתי

צפיתם לאחרונה ב-VOD של אחת מחברות הסטרימינג החביבות על הקהל הישראלי? שימו לב: אם מדובר בהפקה זרה על פרשיית ריגול ישראלית, קחו את מה שראיתם בערבון מוגבל.

הפוסט שלפניכם מיועד בעיקר למכורים לסרטי ריגול שבצידם מוצגת ההערה: "מבוסס על סיפור אמיתי".

בימים אלו עולה לדיון ציבורי הצורך באסדרת שידורי הסטרימינג הבינ"ל, דוגמת נטפליקס, במסגרת "אסדרת-על של השידור המקומי". ועדה מטעם משרד התקשורת, "הוועדה לאסדרת העל בתחום השידורים" בראשות רועי פולקמן, החלה לעסוק בנושא בדחיפות ותוך מספר חודשים יתגבש מתווה רשמי שיחייב לכלול בשידורים אחוז מסויים של יצירות מקור. רק כדי לסבר את האוזן, בריטניה, גרמניה, אוסטרליה ומדינות רבות נוספות, מרביתן דוברות אנגלית, התנו רשמית את שידורי הסטרימינג הבינ"ל בארצן בהקצאת אחוז מסוים של יצירות מקור.

מה זה אומר מבחינת תכנים?

אינני מתעלמת מהפן הכלכלי של האסדרה אבל חשוב פי כמה להבליט את הערך התרבותי של השידור בסטרימינג. באופן טבעי, יוצרים מקומיים מיטיבים להציג את הנרטיב המקובל בארצם בהפקות שלהם. ובמידה שהעלילה מבוססת על סיפור אמיתי, הם ייצמדו בדרך כלל לגרסה המקומית של הסיפור, כמו למשל קורותיו של המרגל אלי כהן הי"ד, שפעל בסוריה וכונה "האיש שלנו בדמשק".

המגמה בכל העולם המערבי היא לשמור על ייחודיות תרבותית מקומית. אגב, זוהי סיבה מספיק טובה לבדוק לפני הצפייה האם מדובר בסרט היסטורי שתכליתו לשקף את הסיפור האמיתי. לדוגמה, הפקה אמריקאית/הוליוודית תספק גרסה שונה מזו של היפנים, למתקפה היפנית על הבסיס האמריקאי בפרל הארבור שבהוואי (7.12.1942) בתקופת מלחמת העולם השנייה. למטרת שימור הערך התרבותי המקומי, הכלכלי וכי"ב, נקבעים סטנדרטים רשמיים לשידורים, קרי – אסדרה, שפירושם בין היתר – פיקוח מטעם המדינה על תכנים בשידורי סטרימינג בינלאומיים. אם ננסח בשפה בוטה את משמעות האסדרה המתיחסת לשידורי הסטרימינג, זה יישמע כך – "אתם רוצים למכור את מוצריכם אצלנו? תקצו זמן שידור, מוגדר מראש, ליצירה מקומית, וׇלא – תסתלקו מכאן."

המלאך_-_בר_יוסף (1)
המלאך, מאת אורי בר-יוסף. קרדיט: ויקיפדיה

נשמע מטורף, נכון? אנחנו חיים בעידן של צרכנות. לכאורה הכסף קונה הכל, אז למי אכפת ההפקה, העיקר שנבלה את שעות הפנאי שלנו בנעימים.

אז זהו, שלא. ולמי שהשמירה על הערך התרבותי המקומי לא חשובה לו שלא יקרא את השורות הבאות.

דוגמה אחת תבהיר שממש אין לזלזל בהפקות מקור כשמדובר במגמה של שידורי סטרימינג בינ"ל. מגמה שבמידה שהיא תימשך היא עשויה לכרסם באושיות הייחודיות של התרבות המקומית.

באחת ההזדמנויות שבהן נפגשתי עם קרוב משפחה שמכיר אותי ואת עיסוקי האובססיבי בפנים שונים של מלחמת יום הכיפורים, הוא מיהר לספר לי שצפה בסרט ריגול ששודר בסטרימינג על ידי נטפליקס. ומדוע חשוב היה לו לספר לי על כך? כיוון שמדובר בפרשיית ריגול הקשורה למלחמת יום הכיפורים. הקשבתי לדבריו ונדהמתי. מדוע? מכיוון שהפרשייה המדוברת הסעירה את המדינה בזמנו, ועדיין אין דעה נחרצת לגבי כמה פרטים משמעותיים הקשורים בה. יחד עם זאת חשוב לציין שהגרסה המוסמכת והמקובלת במקומותינו לעניין הפרשייה עדיין מושלת בכיפה.

מדובר במרגל המצרי, אשרף מרואן.

ב- 27.6.2007 נמצא מרואן ללא רוח חיים מתחת למרפסת דירתו בשכונת מייפייר בלונדון. ניתנו לכך הסברים רבים. אחד הבולטים שבהם הוא שמרואן, איש העסקים המצרי וסוכן המוסד, ומי שהזהיר את ישראל בשנים שלפני מלחמת יוה"כ מפני התוכניות המצריות לתקוף את ישראל, מעד במרפסת דירתו ונפל אל מותו. אחרים מאמינים עד היום שהאיש שתואר כ"המרגל הגדול ביותר של המאה העשרים", או לפי גרסה נוספת, "האיש שהיה סוכן כפול", נטל את חייו במו ידיו כאשר התברר לו שעובדת היותו סוכן כפול נחשפה, הן בישראל והן במצרים. חשיפת היותו בוגד לכאורה, הכריעה אותו. גרסה נוספת לנפילתו ממרפסת ביתו אל מותו העלתה טענה שדחפו אותו מן המרפסת, למרות שחקירת המקרה על ידי משטרת לונדון לא מצאה כל עדות למעשה פשע. עם זאת, הדיווחים בלונדון הראו כי העותק היחיד לכאורה של זיכרונותיו, שבו תיעד את קורותיו וכמעט סיים להעלותם על הכתב, נעלם ממדף הספרים הפרטי שבביתו ביום מותו ומעולם לא נמצא.

כאן המקום לציין שהמיליארדר המצרי, מרואן, עבד במשך שנים עבור המודיעין המצרי, הישראלי, האמריקני, האיטלקי והבריטי. הוא חשש לחייו, ולא פעם אמר לאשתו שהוא "עלול להיהרג" מכיוון שיש לו "מספר רב של אויבים".

ככל שנוקף הזמן, נמשכת חרושת הגרסאות לפשר מותו הטרגי ש למרואן. עם זאת, קרוב לחמישה עשורים מאז מותו, מקובלת בישראל הגרסה שמרואן, שהשתמש בשם הקוד "המלאך", פעל כמרגל מטעם "המוסד", סוכנות הביון הישראלית. זו הגרסה והמסקנה שהגיע אליה פרופ' אורי בר-יוסף – מומחה למודיעין הישראלי. גרסתו שרירה וקיימת אף לנוכח הגרסה שמרואן היה סוכן כפול שביקש להתעשר ולצבור כוח.

ב"המלאך: אשרף מרואן, המוסד והפתעת מלחמת יום הכיפורים", בר-יוסף טוען על סמך ממצאים משכנעים ביותר, שמרואן היה "אחד המרגלים הטובים ביותר שהיו לישראל", ומוסיף, "החוקר הישראלי ד"ר אהרן ברגמן, שהיה הראשון לחשוף בפומבי את שמו האמיתי של מי שהיה ידוע עד אז בכינויו הספרותי "בבל"- חזר כמעט מילה במילה על גרסתו של זעירא. ב-1993 פירסם אלוף (מיל.) אלי זעירא, ראש אמ"ן בתקופת מלחמת יום כיפור, את גרסתו למחדל המודיעיני. זו כללה כטענה מרכזית את ההאשמה שמרואן היה סוכן כפול, שהונה את המוסד ובכך תרם תרומה מכרעת לכישלון אמ"ן במתן התרעה במועד. אלה שחשבו אחרת, ואשר רובם נמנים עם קבוצת האנשים שהייתה בסוד הפרשה מאז הציע מרואן את שירותיו, העדיפו לשתוק ובלבד שלא תיחשף זהותו. על כן אין זה מפליא שנרטיב הסוכן הכפול הפך להיות הגרסה המקובלת בקרב הציבור בארץ ובעולם, שלא היה בקיא בפרטיו."

עוד טוען בר-יוסף, "ב-1998 התבקשתי כאיש מילואים של אמ"ן לחקור את הכישלון המודיעיני ב-1973. זה היה מחקר ראשון מסוגו. במסגרתו עברתי גם על העבודה שהכין תת-אלוף (מיל') יואל בן-פורת, ואשר הציגה את כל המידע ההתרעתי הרלוונטי שעמד לרשות ישראל ערב המלחמה. גם בתוך כ-400 הידיעות שאסף בן-פורת, ההתרעות שהעביר מרואן בלטו כיהלומים משובחים בערמת אבני חן. מקריאת הידיעות האלה – אשר הגעתן במהלך השנה שלפני פרוץ המלחמה שמטה את הבסיס מתחת לקונספציה שקבעה כי המצרים לא יפתחו באש לפני שיתמלאו תנאי סף מסוימים – היה ברור שהוא לא היה יכול להיות סוכן כפול, שכן הן הצביעו במפורש על כך שכוונת סאדאת הייתה לצאת למלחמה בטווח הזמן הקרוב."

*******

תם ולא נשלם – חבל שרק לאחרונה התחלנו לטפל באסדרת העל של השידורים, ובכלל זה שידורי חברות הסטרימינג הבינ"ל. חבל עוד יותר שמי שאינו מכיר את העובדות ואת פשר ניגוד הגרסאות, יקבל את הגרסה כפי שההפקה הזרה מציגה אותה, כאילו זו הגרסה הרשמית המקובלת בישראל. ובמקרה של מרואן, הוא הוצג חד משמעית כ"סוכן כפול" בהפקה בסטרימינג של נטפליקס.

זוהי דוגמה אחת בלבד לסיכון הכרוך בעיכוב האסדרה של שידורי הסטרימינג הבינ"ל. בינתיים, כל מי שמכור ל- VOD ושידורי הסטרימינג הללו, חשוב שייקח לתשומת לבו שעד שלא תהיה כאן אסדַרׇה רשמית לכלל השידורים, אנו עלולים למצוא עצמנו ניזונים מגרסאות זרות של המציאות שלנו כאן.

הערה:

40% מהישראלים מנויים על נטפליקס נכון לספטמבר 2019.

דווח בכלכליסט – מספר המנויים העולמי עלה ב- 2020 ל-182.86 מיליון איש.

הפודקאסט של מישל אובמה בספוטיפיי

היא עוברת רדיו בצורה מקסימה. בפרקים הראשונים היא רוצה לבדוק מערכות יחסים בחייה. מישל אובמה, הגברת הראשונה של ארה"ב לשעבר, השיקה בתחילת אוגוסט פודקאסט (בפלטפורמת ספוטיפיי) בו היא משוחחת עם בעלה, הנשיא לשעבר, ברק אובאמה.

קודם לכל הערה טכנית: רן לוי והפודקאסט המצליח שלו, "עושים היסטוריה", משודר באמצעות שחקנית הסטרימינג ספוטיפיי, אחת הגדולות ביותר בעולם. לאחרונה עולים חששות שספוטיפיי השתלטה על השוק (הפרטים: כאן). רבים מרגישים שמדובר בתלות "לא בריאה" בפלטפורמה וחשוב מכך, פגיעה ברווחים.

כמה שיותר טבעי, כך יותר טוב: הפודקאסט של מישל אובמה מתוכנן מראש. היא הכינה נושא שהיא מעוניינת לחקור וויתרה כמעט לגמרי על עריכה כדי שהשיחה תקבל אופי טבעי יותר. לדוגמה, לא נמחקו הערות ביניים ופספוסים מסוימים מהשיחה המוקלטת. מי שצפה בסרט התיעודי של מישל ו/או עיין בספרה האוטוביוגרפי "הסיפור שלי" נחשף לסגנון דומה.

הפרק הראשון בסדרה של מישל מתמקד בתנאים ובסיכויים לשינוי חברתי:

בפרקים אלה נדון במערכות יחסים שהופכות אותנו למי שאנחנו. לפעמים זה יכול להיות אישי כמו מערכת היחסים עם עצמנו… בפרקים אחרים נדבר על האתגר בלהיות הורים או בן / בת זוג, על צמיחה שנוכל לחוות בזכות עמיתים ומנחים, ועל החברים שעוזרים לנו להתמודד בזמנים הקשים ביותר… בתחילה נדון באחת מאותן מערכות יחסים שלא קל לפצח את היתכנותה: הקשר שלנו עם הקהילות והארץ שלנו. באמצעות מערכת יחסים הדוקה עם הקהילה המיידית והרחבה יותר ניתן להגיע להגשמה, למשמעות או לשמחה. בהמשך נעורר שאלות שקשה יותר להשיב עליהן. כמו, מה המקום שלנו בעולם הזה; איך אנחנו מרגישים לגבי זה ואיך ניתן לנצל את הכוחות שיש לנו.

2020-08-06 14.46.20
פודקאסט (הסכת) של מישל אובמה בספוטיפיי. צילום מסך

למישל אובמה שני מסרים שראויים בעיניה להיאמר בפרק הראשון של התשדיר: האחד, "חיים בלי תהילה הם חסרי ערך"; השני, "שינוי המצב הקיים, בכל קנה מידה שהוא, מותנה בקשר של הפרט עם הקהילה שבה מתנהלים חייו המשמעותיים".

השיחה מתחילה בשיתוף פרטים על המקום שבו גדלו. ברק אובמה מספר על הקהילה שבה גדל ועל הרגע שבו החליט לעשות שינוי. השכונה בה גדל התאפיינה בקהילה שחבריה "ערבים זה לזה ודואגים לזולתם". הילדים למדו מקטנותם לעזור לתלמידים חלשים בלימודים וכיו"ב.

במהלך הזמן תושבי השכונה הלבנים החלו נוטשים את השכונה שבה ברק אובמה גדל לטובת שיפור בתנאי המגורים, גם חלק מהשחורים השתדלו לגייס משאבים כלכליים ולעזוב. ואז קרה דבר כזה:

דבר גרר דבר. אתה רודף אחר קריירה. אתה מרוויח כסף. ואז, אם אתה מצליח מספיק טוב, אתה יכול להיות עצמאי והמשפחה שלך יכולה להיות עצמאית. כמובן שהאתגר הוא כעת איך להתגבר על ההפרדה העצומה בין בני האדם בקהילה, בין תושבים ברמה כלכלית טובה ואחרים שפחות הצליחו. בנוסף קיים גם אתגר ספציפי של התושבים השחורים שלמרבה הצער, תמיד סבלו מהפרדה סביב הגזע …

ברק אובמה מציין שלמזלו ולמזלה של מישל, המשפחות של שניהם השתדלו להעניק לילדים השכלה ברמה גבוהה, הרבה חום, אהבה ותמיכה רגשית. המשפחה כולה הסכימה לוותר על הרבה מאוד פינוקים וגם על צרכים בסיסיים כדי שהילדים יוכלו ללמוד במוסדות השכלה ראויים. גם מישל מלאת הערכה כלפי סביבת הגידול שלה.

היא מלאת הערכה כלפי בעלה ומבהירה לו מה הסיבה לאהבה שהיא חשה כלפיו:

אתה חמוד, אתה יודע … אחת הסיבות שאני מאוהבת בך נובעת מכך שאתה מונחה על ידי העיקרון שאנחנו שומרים איש-איש על אחיו ואחותו – על זה גדלתי!

בתגובתו הוא מחזק את העיקרון המאפיין אותו לדבריה:

אני חושב על הפעם ההיא שהגעתי לבית-הספר ולפתע הבנתי שאם אני רודף אחרי ההצלחה האישית שלי, איכשהו, אני עתיד להיות בודד, אומלל… הדבר החשוב ביותר שההשכלה בהרווארד העניקה לי, הכרטיס האמיתי שקיבלתי מהם היה לא לרדוף אחרי כסף בצורה מוגזמת. הערכים שרכשתי בהרווארד הקנו לי מספיק ביטחון כדי שאוכל לעשות את הדברים המטורפים שרציתי לעשות מבחינת עבודה קהילתחת, כניסה לפוליטיקה, ועוד. יצאתי מהרווארד בהרגשה שהרצפה מתחתיי יציבה ושאני אסתדר.

לאורך השיחה נשמרת ביניהם סוג של הרמוניה, של הבנה ופירגון הדדי. המילים, "נכון", "את/ה צודק/ת", "כן", נאמרות בשכיחות גבוהה. השיחה מכילה קטעים שמהם עולה ההסכמה ההדדית שחיים [בקהילה] בלי שינוי אינם שווים:

לא מספיק שאני מצליח, אני אמור לבדוק מה קורה סביבי, איך אחרים הקשורים אליי מתפתחים. חשוב שמי שנמצא בסביבתי, צמוד אליי, יצליח גם כן. הגישה היא שהשלם גדול יותר מסכום חלקיו.

חיכוכים, ויש כמה כאלו, נותרים בשוליים – לדוגמה, הויכוח ביניהם על ימי החיזור, כאשר גם היא הצטרפה למועדון היין. האם היא עשתה זאת כדי לשתות יין או כדי להתידד עם צעירים מהסביבה. בסוף ברק אובמה מוותר, ומסביר שהוא כבר לא זוכר פרטים מדויקים. בגדול, הזוגיות שלהם מהפנטת. הם מקשיבים קשב רב לכל מילה שיוצאת מפי בן הזוג, מספקים תשובות ענייניות ומדגימים מהו דיון פורה. היו פעמים שברק הסתייג מדברי מישל ולהיפך. היו פעמים שהיא סתרה את דברי בן זוגה, ובסך הכל הם הכילו את הסתירות ביניהם בלי כל קושי. כל הבקיא בניהול שיחה ושמירה על "תור דיבור" וכי"ב, יכול להבחין שהסתירות השתלבו בדיון באופן טבעי

מסרים על משמעות שינוי ותרומתו לקידום הרמוניה בחברה: שניהם סבורים שמסרים כאלו צריכים להוות חלק מהשיח סביב ארוחת הערב בכל בית. מישל מביעה אכזבה מכיוון שבנותיה מאוד ספקניות לגבי היכולת לעשות שינוי. היא אומרת שהן פשוט לא גדלו כמו כולם. כהורים הם לא יכלו לנהל איתן שיח משמעותי על בסיס יומיומי, או לאפשר להן לטעום חוויות ילדות "רגילה" כאשר ברק אובמה נבחר לנשיא ארה"ב.

הסיפור שלי. מישל אובמה.
הסיפור שלי. מישל אובמה. קרדיט: אתר סימניה

הרעיון לחולל שינוי לא חייב להיות יוזמה שבאה מלמעלה. כל אדם באשר הוא מסוגל להקדיש זמן ומאמץ ליצירת שינוי. בספרה, "הסיפור שלי" מישל מודה שבתקופת נשיאותו של ברק אובמה כאשר חיו בבית הלבן, הם לא באמת הצליחו לגרום לשינוי משמעותי בחברה האמריקאית. היא מודעת לאפשרויות שנפתחו להם כעת, כדי להשלים את המשימה.

השיחה לא עסקה בווירוס הקורונה ובמדיניות הממשל האמריקני הנוכחי. אבל ציינו שלאור התובנות שעלו מהשיחה, גם משבר כמו מגפה עולמית אפשר לפתור בעזרת טיפוח תחושה קהילתית, אכפתיות ולמידה לחיות בהרמוניה. ההשערה של שניהם היא שאילו הפוליטיקה לא הייתה מפלגת כל כך את האומה, מקבלי החלטות היו עוסקים באופן ענייני בליבון סוגיית הקורונה, מציעים יחד אפשרויות מבלי לערב אינטרסים פוליטיים בשיח. כפי הנראה, הפילוג ואינטרסים פוליטיים עצרו זאת.

בתום האזנה ממושכת לשידור שארך כ- 45 דקות, התרשמתי שמדובר בזוג רהוט, עם רגלים על הקרקע. ברק אובמה ציין עד כמה הפעילות הקהילתית שלו בתחילת דרכו בשיקגו הייתה קריטית.  בתפקידו כמתאם קהילתי היה עליו להכיר אנשים בשטח, לכתת את רגליו בשכונות. מאז שטעם את טעם ההיכרות עם השטח הוא לא חדל ל"רדת אל העם". מישל אובמה עשתה רבות למען קהילות בשיקגו בתוקף היידע המשפטי המקצועי שלה. היא ציינה בשיחה שהיה עליה לטפל ב- 77 שכונות בעיר הגדולה הזאת.

קישור לפודקאסט – כאן.

נא להכיר – אינפודמיה

נגיף הקורונה הביא עימו מבול של מידע ובכלל זה תיאוריות קונספירציה. ארגון הבריאות העולמי התייחס לתופעה כאל מגפת מידע, אמין בחלקו בלבד, והייתר מידע מטעה (!). הוא גם טבע מונח חדש – "אינפודמיה". מה שמבליט שיש סמיכות בין שתי התופעות, פנדמיה ואינפודמיה.

שרוליק
מידע אמיתי? מפוברק? שרוליק טיפוסי. יוצר: דוש (קריאל גרדוש). קרדיט: ויקיפדיה

כבר בתחילת דבריי אציין שחיפוש המונח "אינפודמיה" בגוגל מניב כ- 300 תוצאות בסך-הכל, לעומת חיפוש המונח בלועזית, INFODEMIC, שמניב כ- 1,570,000 תוצאות ! בהמשך נבין מדוע אי אפשר להתעלם מכובד הבעיה. שכן למילה "פנדמיה" יש לאקדמיה העברית הצעה לחלופה בעברית ולאור מה שאכתוב בהמשך, מתבקש למצוא חלופה בעברית גם למונח "אינפודמיה".

סיבים אופטיים
סיבים אופטים. קרדיט: ויקיפדיה

כצעד ראשון, פניתי אל "האקדמיה ללשון העברית", ושאלתי איך אומרים בעברית אינפודמיה. (עדכון לאחר כתיבת הפוסט: היום (11.6) קיבלתי תשובה – "ב"אקדמיה ללשון העברית" עדיין לא דנו במונח "אינפודמיה". יחד עם זאת, מסתמן שהציבור כבר החליט על החלופה "מגפת מידע" (עם 93 תוצאות בחיפוש בגוגל- ורק 21 מתוכן פעילות).

בינתיים, בדקתי מה החלופה בעברית למילה "פנדמיה" וקיבלתי את התוצאה הבאה:

המילה פַּנְדֶמְיָה באנגלית (pandemic) מורכבת מן התחילית pan  המציינת "כָּל־", דוגמת pan-Arabism  שתורגם ל"כל־ערביוּת". לפי זה פנדמיה היא "מגפה כוללת". במילון למונחי גאוגרפיה אנושית של האקדמיה נקבע תמורתה "מַגֵּפָה רַבָּתִי". אפשר גם להשתמש בצירוף "מגפה עולמית".

רצוי גם לדעת שלמרות השימוש במילה "מדיות",  המונח התקני הוא: מֶדְיָה (מדיה) – נקבה;  צורת הריבוי של מֶדְיוּם.

הסיפור העיקרי

הקדמה קצרה: התקופה הנוכחית מנוצלת על ידי משתמשי הרשתות החברתיות בעיקר למטרת שיתוף מידע אודות נגיף הקורונה. ארגון הבריאות העולמי קובע שמדובר ב"אינפודמיה". לכולנו ידוע שיש שמנצלים את המצב כדי להפיץ מידע לא מאומת. נקרא לזה "דיסאינפורמציה" (הרחבה על כך בהמשך).

מדוע זה קורה? זאת תולדה של משבר אמון עמוק בממשלות ובתאגידים, שקדם למגפה. ואז מופיע נגיף הקורונה. המחלה מוגדרת תחילה כמגפה, ומאוחר יותר כ"פנדמיה". עקב חוסר הוודאות לגבי טיבה של המגפה ומה עוצר אותה, היא נתפסת כמשהו מאוד גדול שחייב להיות לו הסבר מהותי. וכשאין תשובות בסיסיות לתופעה, נולד משבר אמון נוסף – בין הציבור למומחים במדעי החיים. איש לא יודע למי ולמה להאמין. העולם אינו מוכן לקבל את ההסבר הסטנדרטי. סביר להניח שתיאוריות קונספירציה, כתולדה של מיסאינפורמציה ודיסאינפורמציה, הן פועל יוצא של סביבה שיש בה קיטוב פוליטי ומשבר ערכים. תיאוריות קונספירציה אשר ידועות מן העבר, נוצרו סביב רצח הנשיא ג'ון קנדי, ומוות של מפורסמים: למשל, מותה של הנסיכה דיאנה. אנשים מתחילים להאמין בתיאוריה ומפיצי התיאוריות מוכנים ללכת עד הסוף כדי להוכיח שהן אמת.

מיסאינפורמציה או דיסאינפורמציה

חוקרים העוקבים אחר התפשטות המידע על נגיף הקורונה מבחינים בין "מיסאינפורמציה", ובאנגלית – misinformation, שפירושו, "מידע שגוי שאינו מכוון להטעות", לבין "דיסאינפורמציה", ובאנגלית – disinformation, שפירושו, "מידע שקרי מתוכנן  מראש בכוונה להונות". על בסיס שתי צורות מידע אלו עשויות להירקם "תיאוריות קונספירציה". בהמשך אשתמש במונח הכולל: "מידע שגוי".

תיאוריית הקונספירציה על ביל גייטס

להלן דוגמה הממחישה את תהליך יצירת תיאוריית קונספירציה. בחודשים הראשונים של 2020, החל לרוץ ברשתות החברתיות מידע שגוי בקשר לביל גייטס ונגיף הקורונה. המידע התפשט משם לכל סוגי המדיה האלקטרוניים והווירטואליים.

אחת הגרסאות טענה, "גייטס, המייסד המשותף של מיקרוסופט והפילנתרופ המיליארדר שמימן את המאמץ לשלוט בנגיף באמצעות טיפולים, חיסונים וטכנולוגיה, יצר בעצמו את הנגיף." לפי גרסה נוספת, "גייטס רשם על זה פטנט", השלישית הצהירה ש"גייטס ישתמש בחיסונים כדי לשלוט בבני האדם." שלל הגרסאות התפשט ללא כל קושי, באמצעות קהילות וירטואליות. רבות מהן הראו נטייה ומוכנות להפיץ את המסר, כמו למשל, קבוצות שמתנגדות לחיסונים, לגלובליזציה או להפרת הפרטיות שהטכנולוגיה מאפשרת. תוך ימים ספורים בלבד, אחת הגרסאות הגיעה אל המיינסטרים.

ב- 19 במרץ, פרסם האתר Biohackinfo.com מידע שגוי, שלפיו גייטס תכנן להשתמש בחיסון נגד נגיף הקורונה כתכסיס למימוש מטרה זדונית, ומטרתו האמיתית של גייטס היא לשלוט בבני אדם באמצעות מיקרו-צ'יפ שיוזרק לגופם יחד עם החיסון. יומיים בלבד לאחר מכן, המסר הופץ בסרטון יוטיוב שנצפה כשני מיליון פעמים. בהמשך (14 באפריל), הסיפור הגיע אל רוג'ר סטון – יועצו לשעבר של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ. סטון התראיין לתוכנית רדיו והתייחס למידע כך, "ייתכן שביל גייטס ייצר את נגיף הקורונה כדי לשתול שבבים בבני אדם". הדברים התגלגלו הלאה, בדיוק כמו בכל מגפה, והריאיון עם רוג'ר סטון זכה לסיקור נרחב ב"ניו יורק פוסט", שלא שלל את דברי סטון. הסיקור העיתונאי קיבל לייקים, וכמיליון בני אדם שיתפו ו/או והגיבו לו בפייסבוק.

מה שקרה כאן הוא רק חלק מאוקיינוס של מידע שגוי אודות נגיף הקורונה שמתפשט במהירות ברשת. לאחרונה הגענו למצב שבו כמעט כל שידור חדשותי מרכזי רווי שמועות ותעמולה. מדעני דאטה טוענים שנגיף הקורונה הוא "הסערה המושלמת שמסייעת להתפשטות מידע שגוי ופייק ניוז". מדוע? מכיוון שרבים מבלים יותר זמן בבית ומחפשים ברשת תשובות לחוסר הוודאות. מצב של חוסר וודאות מקטב, מפחיד, ולוכד את כל תשומת הלב, וקל מאוד להשיג מידע התואם את מערך האמונות של כל אחד מאיתנו.

מאגרי דאטה ושיטוח העקומה

מדעני דאטה וחוקרי תקשורת מנתחים כיום מיליוני הודעות במדיה החברתית. למשל, צוות מדעני דאטה מלוס אנג'לס, שחרר לאחרונה מאגר של יותר מ -120 מיליון ציוצים על נגיף הקורונה. חוקרים נוספים החלו לעשות שימוש בתוכנה אוטומטית לצפייה ב 4.7 מיליון ציוצים בסטרימינג, שעוברים מדי יום על נגיף הקורונה. (זאת הכמות שטוויטר איפשר לצוות לעקוב אחריו.) אחר כך הם מנתחים את תוכן הציוצים, ובמידת האפשר מאתרים את האזור ממנו נשלחו. בהמשך הם מעריכים את אמינותם על ידי התחקות אחר המקורות אליהם ההודעה מקושרת. בחודש מרץ נחשפו כ -1.3 מיליון פוסטים ו -7.5 מיליון תגובות על נגיף הקורונה בפלטפורמות של מדיה חברתיות, בהן Reddit, WhatsApp, Instagram ו- Gab (הידוע בקהל הימני שלה), הסריקה החלה ב -1 בינואר ונמשכה עד אמצע פברואר.

אנליסטים עוקבים אחר בסיסי נתונים המכילים מידע שגוי ביחס לנגיף הקורונה, בתקווה לבלום את התפשטותו. הם מקווים שהתחקות אחר מקורות המידע השגוי ודרכי הפצתו, תסייע לאיתור מקור המידע, ולהבנת נתיב התפשטותו. הם מאמינים שיוכלו לחשוף, למנוע ולהפריך את המידע השגוי באמצעות ראיות עובדתיות משכנעות, ומקור שנתפס אמין. בשפת האפידמיולוגיה, התקווה היא שתימצא אסטרטגיה יעילה 'לשיטוח העקומה' של האינפודמיה, שיטה שתימנע מהמידע המזיק להתפשט רחוק ומהר. עם האמצעים שזמינים לנו כיום, הם אומרים, המשימה מאתגרת וכרוך בה קושי רב.

למרות שנתיב ההדבקה של נגיף הקורונה עדיין שרוי בערפל, ישנם אי-אלו ממצאים מעוררי תקווה. ממצא מובהק מראה שבדומה לנתיב הפצת מגפות, קיים כאן שלב של מפיץ-על. במקרה של גייטס, מדובר בעיקר בבעלי חשבונות פייסבוק שיש להם כמיליון עוקבים. מיד לאחר שהסיקור בניו יורק פוסט עלה לאוויר, כל אחד מבעלי חשבון הפייסבוק הללו פרסם הערות מדאיגות משלו, כאילו שהסיפור על גייטס, שממציא חיסונים כדי לעקוב אחר אנשים, היה נכון.

הונאות מכוונות (דיסאינפורמציה)

ככל שהמגיפה התפשטה יותר לכיוון ארצות הברית ואירופה, כמות המידע השגוי הלכה וגדלה. ובעיקר הונאות מאורגנות ומכוונות. למשל, דומיינים שמוכרים טיפולים מזויפים לנגיף הקורונה . בדיקה מעמיקה הראתה שלמרבית המידע השגוי אין מקורות ברורים. מה שעשוי להיות קטלני ככל שכמות המידע השגוי גדלה. לדוגמה, בתחילת חודש מרץ יזמים ומשקיעים טכנולוגיים שיתפו מסמך בטוויטר בטרם עת. המסמך הציג את יתרונות  הכלורוקין, תרופה ישנה למלריה, כתרופה נגד הקורונה. המסמך ציין שהתרופה הניבה תוצאות חיוביות בסין ובדרום קוריאה, והמידע הופץ באופן נרחב עוד לפני ה- 17 במרץ היום בו פורסמו ברשת תוצאותיו של ניסוי על התרופה הקשורה hydroxychloroquine. למחרת, שידר ה"פוקס ניוז"  ראיון עם אחד ממחברי המסמך המקורי. ובהמשך, הנשיא טראמפ, בתדריך שהעניק לעיתונות, כינה את התרופה "חזקה מאוד", למרות היעדר הוכחות. מחקר דאטה בדק את מספר החיפושים של התרופה בגוגל (הבדיקה נעשתה באמצעות Google Trends.), ומצא שהחיפוש נועד למצוא מידע על  הידרוקסיכלורוקין, כלורוקין ומרכיב המפתח שלהם, כינין, וזאת באמצע חודש מרץ  ולפני ה- 17 במרץ. הזינוק הגדול ביותר בכמות החיפושים התרחש ביום שטראמפ התראיין. המוצר אזל מייד, "בדיוק כמו המקרה של נייר הטואלט, המסכות וחיטוי הידיים." היו לכך השלכות הרסניות. בתי חולים דיווחו על הרעלות בקרב אלו שנטלו כדורים שמכילים כלורקין.

פלטפורמות המדיה החברתית נרתמות לפעולה

פלטפורמות המדיה החברתיות מגבירות את מאמציהן לסמן או להסיר מידע שגוי, ולכוון את המשתמשים ברשת החברתית למקורות אמינים.

עוד באמצע מרץ, פייסבוק, גוגל, לינקד-אין, מיקרוסופט, רדיט, טוויטר ויוטיוב  פרסמו תצהיר משותף שבו נאמר כי הם פועלים יחד על "מאבק בהונאה ובמיסאינפורמציה על הנגיף". פייסבוק וגוגל למשל, אסרו פרסום תרופות פלא או מסכות פנים שהוצעו במחיר מופקע. YouTube החל לקדם סרטוני מידע מאומתים על נגיף הקורנה.

בודקי עובדות (Fact checking networks) – פלטפורמות המדיה החברתיות מסתמכות לרוב על "בודקי-עובדות" – מוצר של ארגוני מדיה עצמאיים, במטרה לסמן תוכן מטעה. עוד בינואר 2020, חברו 88 ארגוני תקשורת ברחבי העולם כדי לבצע בדיקת-עובדות על נגיף הקורונה. המאגר מתוחזק על ידי "רשת הבדיקות הבינלאומית" (IFCN), מפלורידה. בודקי-עובדות, כמו סנופס (Snopes), הודו שהם מוצפים בכמות מידע שעליהם להתמודד איתו.

חוקרי תקשורת טוענים שחברות המדיה החברתיות עשו עבודה מצוינת בהסרת מידע שגוי, בהתחשב בקושי הכרוך בכך. ב -7 באפריל דווח כי עד סוף מרץ, רק כ -25% מהמידע השגוי נותר ללא תוויות אזהרה ביוטיוב ובפייסבוק, אם כי בטוויטר שיעור המידע השגוי שנותר ללא תוויות אזהרה עמד על 59%. כ -5% מכלל 11 מיליון משתמשי הטוויטר שנבדקו עד אז, בהקשר למידע שגוי על נגיף הקורונה, נסגרו עקב הפרת מדיניות השימוש בפלטפורמה. מדובר בחשבונות פעילים מאוד.

לסיכום: מדובר באינפודמיה. ובדומה לקושי הכרוך במציאת תרופה וחיסון לפנדמיה של וירוס הקורונה, לא חסרים מכשולים ואתגרים גם בדרך לריסון האינפודמיה. יוצרי תוכן מצאו דרכים לעכב את חשיפתם על ידי מנהלי המדיה החברתיות, באמצעות "ויראליות נסתרת". לדוגמה, באמצעות פרסום תוכן בקבוצות פרטיות בפייסבוק. התברר למשל, שיותר מ- 90% מתוך כמיליון האינטראקציות, המתייחסות למאמר ב"ניו יורק פוסט" בנושא "תכסיס החיסון" של גייטס, התנהלו בעמודים פרטיים.

דרך נוספת שנמצאה בשימוש של מניפולטורים היא שיתוף של אותו פוסט במיקום חדש ברשת. לדוגמה, משתמשים בפייסבוק החלו לשתף מאמר שטען ש- 21 מיליון בני אדם נפטרו מ- COVID-19 בסין, פייסבוק סימן עליו תווית כדי לציין שהוא מכיל מידע מפוקפק, והגביל את הדירוג שלו כך שלא היתה לו עדיפות בחיפוש און-ליין (באותו זמן סין אישרה הרבה פחות מקרי מוות: 4,638). מייד אחר-כך, משתמשי פייסבוק מצאו עותק של המאמר שנשמר בארכיון האינטרנט, ושיתפו אותו 118,000 פעמים לפני שפייסבוק הציבה סימן אזהרה על הקישור.

מקור: Nature 581, 371-374 2020

מידע נוסף מתוך עלון מידע של INFODEMIC – WHO ע' 2-3 .

מבחר תוצאות חיפוש למונח "אינפומדיה" בגוגל, שנראות ענייניות ורלבנטיות לדיון:

ארגון הבריאות העולמי (WHO) קורא לתופעה אינפודמיה: כמות עצומה של מידע שאת אמינותו צריך לברור ולבחון.  (מכון דוידסון – הזרוע החינוכית של מכון ויצמן למדע)

פרופ' גליה רהב (שיבא) בכנס: דאטה – התרופה לקורונה? על דאטה בימי קורונה,(דיון בשידור חי 4.6.2020).

אינפודמיה, צנזורה והגבלות תוכן מרצון על ידי ענקיות הטכנולוגיה בזמן קורונה. ד"ר רננה קידר, האונ' העברית.

הקורונה כאינפודמיה שהובילה לשחיקת האמון במידע ובמוסדות(מתוך "סקירת מגמות חברתיות והתנהגותיות אפשריות בהשפעת "משבר הקורונה"", מאת אושרי בר-גיל).

ZOOM (זום) – "מדורת השבט" החדשה

לא ברור איך זה קרה. לפתע הפך ה-ZOOM ל"מדורת השבט", אמצעי תקשורת מלכד. הוא לא התחדש בימי הקורונה, ובכל זאת כח המשיכה שלו גבר הפעם על שורה שלמה של טכנולוגיות וירטואליות, עד כי חששנו מפני קריסתו בשל עומס המשתמשים בו. זה בלט במיוחד בליל הסדר. ובניגוד גמור לימים אחרים, בעבר, שחלקינו הביעו סלידה מהחגיגה המשפחתית של ליל הסדר, בעיקר בגלל ה"דודות". תודו אם כן, שה- ZOOM הפך את היוצרות לגמרי.

2020-05-09 20.28.07
מדורת השבט המחוברת. קרדיט: אלכס קויפמן, כלכליסט.

ברשימה זאת אני מתכוונת לדבר על ה- ZOOM כ"מדורת השבט" של מערכת החינוך.

בתקופת הסגר הממושך, כאשר הגיעה שעת ה- ZOOM, הסגורים בבית – החל מילדי הגן וכלה בתלמידי תיכון –  הזדרזו להתיישב מול המסך, והפעילו את ה-ZOOM. ובעוד עיניהם תרות אחר חבריהם לכיתה/גן, אחר המורה או הגננת, הם פשוט ישבו דבוקים למסך ובלעו כל מילה.

ה- ZOOM עשה היסטוריה

במקרה הגיע לידי עלון אינטרנטי שיצרו תלמידי כיתה ו" כשהמטרה שלהם היא להציג תיעוד היסטורי של "החיים שלנו" בתקופת משבר הקורונה – מסמך היסטורי של כאן ועכשיו, בעיניי בני ה- 11 וה- 12.

לא יומן, לא ביוגרפיה, ולא אוטוביוגרפיה. המחנך הדריך וכיוון אותם, וכעבור שבועיים של מפגשי  ZOOM ייעודיים, הסיפורים שלהם נאגדו בעלון כיתתי שהועלה לרשת.

כהערת ביניים, ובהקשר זה, כדאי לציין שהביקורת בגנות ה"ריחוק החברתי", באותה תקופה פשוט לא קלטה שעברנו פאזה – שהזמנים והתנאים השתנו מקצה לקצה. שחל מעבר חד מפרדיגמה של מציאות פיזית אל פרדיגמה של מציאות וירטואלית.

וכעת  – ישר לעניין:

בכיתה ו' של אחד מבתי הספר היסודיים בתל-אביב, מפגשי ה-ZOOM יצרו אווירה של סולידריות. ובאחד הימים, המחנך הגה רעיון יוצא דופן והכיתה כולה התנהלה  ב- ZOOM כאילו "נקראה אל הדגל". ייתכן שהמחנך עצמו נדהם והופתע מהרעיון שהגה – פרי היוזמה שלו עצמו – כאשר הציע לתלמידותיו ותלמידיו להנציח את התקופה העוברת עליהם בסגר, וזאת בזמן אמת, ולא על סמך זיכרונות העבר.

התוצר הכיתתי נפלא – מדובר בתיעוד ססגוני ומגוון של הימים בבית, כשברקע וירוס הקורונה וחוסר והודאות. ספק אם בימים כתיקונם ניתן היה ליצור השראה דומה לזו. הודות לריכוז מופתי שלא היה כדוגמתו בעידן המגע הפיזי, עלתה לרשת יצירה קולקטיבית, מסמך שעתיד לככב בעשרות בתים, למשך שנים, ככל מסמך היסטורי.

ידוע שכתיבה משחררת מתחים ואכן, המשתתפים כתבו את שעל ליבם ואף שיתפו אחרים בתיעוד התקופה על היבטיה הרבים. זאת בעוד מחנך הכיתה, שממלא ב- ZOOM תפקיד של "זקן השבט", מלווה את הגיגיהם, עוזר להם ללטש ולמקד את סיפוריהם, מעיר הערות ומעודד.

המסגרת: בית-ספר יסודי, תל-אביבי בתקופת הלימוד-מרחוק בגלל סגר הקורונה (מרץ, 2020). המשתתפים: מחנך כיתה ו', ובנות ובני הכיתה, שגילם נע בין 11 ל- 12 שנים בלבד.

חלקם התבטאו כעיתונאים, מדענים, וכלכלנים – כנראה בהשראת תוכניות הטלוויזיה ומהדורות החדשות, והשיחות של המבוגרים בבית. חלקם העדיפו לנטוש את סגנון הסיקור הרציני-עובדתי של המצב, ופנו לסגנון כתיבה הומוריסטי. הם נתנו דרור לפנטזיה – הכל במטרה להעביר את המסר שלהם באופן קליט וקליל. חלק נוסף, העדיפו את סגנון הביטוי העצמי, שחרור המתחים שנצברו בבטנם. הם "נפתחו". ביניהם היה מי שהביע חרדות ופחדים אישיים. אחר חשף דאגה לסבא וסבתא, ואחת הבנות הביעה צער לנוכח מאות העובדים שנפלטו ממעגל העבודה. בעלי הכישרונות האומנותיים שביניהם תיארו את המצב באמצעות קריקטורות וקומיקס, ובכך הם לא רק קישטו את העלון אלא העצימו אותו.

הרי לכם לקט –

המשקיענים הרציניים מול ההומוריסטים והווירטואוזים

ככל שעיינתי בתכני העלון יכולתי לזהות סגנונות ספציפיים בסיפור שלהם: סגנון רציני  ומעמיק, סגנון קליל הומוריסטי-וירטואוזי, סגנון שמשלב את הרציני וההומוריסטי, ואפילו כתיבה חופשית על רגשות אישיים, משאלות לב, ותיאור דמיוני של התקופה.

המשקיענים –

בין אלו שתיעדו והסבירו מהי בעצם קורונה, היו שצירפו טבלאות וגרפים עם נתונים על שיעורי התמותה בקרב חולי הקורונה, בחתך של קבוצות גיל. ביניהם היו אלו שסיקרו את מצב הבריאות והכלכלה בימי קורונה, "המצב הכלכלי העולמי לאור וירוס הקורונה הוא קשה מאוד. אי אפשר להשאיר חלק גדול מהאוכלוסייה מרושש וחסר-אונים עד אז. צריכים לשמור על שני הנושאים: יציבות כלכלית ובריאות לכלל האוכלוסייה." כל זאת בתוספת גרף שמציג את שיעור דורשי העבודה בחודש מרץ. וכתוספת שאלה והמליצה, "אנחנו גם יכולים לשאול את עצמנו היכן אפשר לסייע למי שצריך עזרה. אז ההמלצה שלי היא להביט על הצד החיובי של הדברים ובעיקר לתת יד. לסייע. להתקשר לחברים או לבני משפחה רחוקים, לשאול מה שלומם ולהסתכל הצידה". היו שהרהרו על השלכות המגיפה כך, "מה הרווחנו מהקורונה?" ובחנו את המצב בראייה כוללת. הם התייחסו לטבע (פחת זיהום האוויר והטבע משתקם כולל בעלי חיים); לרווח הכלכלי של חברות השיווק האינטרנטיות, ולרווח העצום של חברות הטלוויזיה והסטרימינג לאורך התקופה. סקירות מצב נוספות התייחסו ל"קורונה וספורט",  "קורונה ותעופה".

בין הומור לכתיבה עניינית –

2020-05-09 13.51.14
צילום מסך

אחדים מבניהם שילבו התייחסות עניינית למצב והומור. תלמידה כתבה כך, "לדעתי, יש חשש אמיתי שמספר החולים והנפטרים בבתי החולים לאור מחלות כרוניות יגדל משמעותית – משום שכרגע כל אמצעי הרפואה מגויסים לטובת חולי הקורונה. זהו מצב מסוכן ויש לתת עליו את הדעת", והוסיפה נימה הומוריסטית, "הנה קריקטורה שממחישה את המצב היטב."  – אדם מגיע לדלפק הקבלה של טיפול נמרץ, כשהוא במצב נואש, מפלצת השתלטה על גופו (מוצג בקריקטורה), התשובה של המוקדנית, "זמן ההמתנה הוא כשלוש שעות…."

הווירטואוזים – באיור ובכתיבה

אחד התלמידים יצר קומיקס קורונה: דמויות מצוירות של שבעה סוגי ילדים בבידוד: ילדים שכל היום בטלוויזיה; ילדים שכל היום בטלפון; ילדים שלומדים; ילדים מפוחדים; ילדים שכל היום ישנים; ילדים שכבר השתגעו; ילדים שכל היום במחשב. אחת התלמידות כתבה בנימה וירטואוזית, "העולם עצוב אז צוחקים" והראתה בקיאות בהומור היהודי, "אם אצל רוב העולם בעתות משבר צצה לה תופעה שכל אחד דואג לעצמו, אצלנו זה בדיוק הפוך – כולנו מתחזקים, מתאחדים, תורמים ודואגים לאחר. כמו הסולידריות הפורחת בזמנים קשים, התלאות והמשברים הם שעתו היפה של ההומור – ההומור היהודי שאני מכירה ואוהבת הוא בעל מרירות ולעג או סאטירה עצמית. לדעתי זה מאוד חשוב קצת לצחוק, במיוחד בתקופות קשות כמו זאת שאנו עוברים – כשחדשות רעות מציפות את הטלוויזיה."

"החיים שלנו" – סיפורים אישיים

מעל לכל בלטה בסיפור האישי התייחסות לניתוק מהקרובים, ובמיוחד הסבים והסבתות:

"אני חושש. אני חושש שהסבים והסבתות שלי יחלו בנגיף כי המערכת החיסונית שלהם פגיעה יותר מזו של צעירים. לעומת זאת, אני לא חושש מהידבקות במחלה, משום שאני בטוח שאוכל להתמודד איתה ולכל היותר ארגיש תסמינים של שפעת", כותב תלמיד מודאג.

הצעקה
הצעקה. קרדיט: וויקישיתוף

תלמידה הביעה דאגה והמחישה אותה באמצעות קריקטורה של דמות "הצעקה" מתוך סדרת הציורים של האמן הנורוובגי, אדוארד מונק, ולידה וירוס הקורונה.

הרהורים אישיים על הניתוק מהסבא והסבתא הונצחו במכתב ארוך ומלא געגועים מאת אחד התלמידים לסבים שלו. אחת התלמידות הביעה עצב על הניתוק, בדגש על הריחוק בליל הסדר.

קינוחים
קרדיט: ויקיפדיה

להבדיל, תלמידים דיווחו על השימוש ב- ZOOM, וסיפרו שזה "כיף", כיוון ש"כך לפחות אפשר להיפגש עם המורה והחברים".

היו שסיפרו בשמחה, שהזמן בבית אפשר להם ללמוד לאפות ולהכין קינוחים (מסרו מתכונים וצילום המנות שהכינו), ותלמיד שחושב על חבריו המשועממים, יצר תשבץ קורונה מתוחכם ומאתגר.

כתבה יצירתית במיוחד, בסגנון של פטנזיה, נכתבה תחת הכותרת "בעולם האגדות". להלן קטעים נבחרים  מתוכה, ובזאת נסיים:

בעולם האגדות, קורונה היא דבר נפלא. שָם, כל אחד רוצה שתהיה לו קורונה… הקורונה שמורה בארמון המלוכה, בחדר נסתר, בארונית נעולה, בכספת מפוארת ששומרים עליה עשרים שומרים…. "בעולם האגדות קורונה היא משהו בלתי נראה שברגע שמפזרים אותו הוא גורם לטבע ללבלב, לגלים לשטוף את כל הלכלוך מהים ולבעלי החיים לִחיות בחופשיות ובביטחון… וכל האיכרים שעובדים קשה בשדות נחים בבית, משחקים עם ילדיהם, וקוראים ספרים. כל התושבים מגלים כבוד הדדי, עוזרים זה לזה, פחות כועסים, פחות לחוצים ופשוט נהנים. הם מגלים שהם מוכשרים בכל-כך הרבה דברים – באומנות, בכתיבה ובכל דבר שהם מנסים. הם נפתחים לדברים חדשים, לתחביבים מיוחדים ולחלומות. לאיכרים מתפנה זמן להיות קצת עם עצמם ולהתמסר להרהורים ולמחשבות שהם באמת רוצים לחשוב, מבלי להיות מודאגים מהתירס בשדה שזקוק ליותר מים, מהחיות שמכרסמות גזרים מתחת לאדמה או מהכרובים שעדיין לא הספיקו לגדול… "הקורונה בעולם האגדות היא לא כישוף שגורם לכל הדברים להשתפר. זה לא העניין… העניין הוא שגם אנחנו, בעולם שלנו, יכולים לנסות לראות את הטוב: בזכות הקורונה זיהום האוויר ירד משמעותית, הרחובות שקטים ובזכות השקט אפשר לשמוע היטב את ציוץ הציפורים, נחלים מזוהמים מתנקים, המים בים כחולים וצלולים, אנשים נהנים להיות עם הילדים ולא להיתקע בפקקים בדרך לעבודה. נכון שאנחנו חוששים שהיקרים לנו לא ישרדו את המשבר, או שלא נתקדם בלימודים שהופסקו בפתאומיות, גם אני חוששת מזה, אבל אני תמיד מזכירה לעצמי: למה בעצם שזה יקרה? הרי כולנו מקפידים ושומרים על עצמנו, אנחנו לומדים גם מהבית ונהנים לבלות עם המשפחה המורחבת בזום….  "בעולם האגדות פשוט מתייחסים לקורונה בצורה אחרת. מסתכלים על חצי הכוס המלאה ונהנים ממה שיש, ולא ממה שאין. אל תדאגו – בקרוב המצב הזה ייגמר וכולנו נחזור לשגרה, אפילו טובה יותר ממה שהייתה קודם.

כל הזכויות שמורות לתלמידי כיתה ו'3 בבי"ס יהודה המכבי, תל אביב

אלו הם פני התקופה כפי שתלמידים, שחיו אותה, מדווחים עליה לאחר סיעור מוחות קצר ובזמן אמת.

בנות ובנים שנכפה עליהם הסגר, נצמדו ל- ZOOM כמו אל "מדורת השבט" הקדומה, סביב זקן השבט שממגנט את הנאספים, ומורה להם שזה הזמן המתאים לתעד, לתאר, ואף לדמיין את העולם שאחרי הקורונה. והם תיארו הכל, ושיתפו  אחרים במחשבותיהם. התוצר הסופי הוא מסמך שיישמר זמן רב בגנזך וירטואלי כעדות היסטורית מנקודת המבט של דור העתיד.

 

"עיסוק הכרחי" או "אובססיה"?

תהיתי מה חושב הציבור על סדרת הטלוויזיה החדשה ("שעת נעילה"), במיוחד לאור העובדה שהיא נחשבת כ"יקרה מאי פעם"? האם הסדרה נתפסת על ידי מרבית הציבור כ'עיסוק הכרחי', או שמא עצם הפקתה מצביע על 'אובססיה' ביחס למלחמת יום-כיפור?

 

אתר ההנצחה בעמק הבכא ברמת הגולן
אתר ההנצחה בעמק הבכא ברמת הגולן. מקור: פיקיוויקי

עניינה המרכזי של הסדרה החדשה, "שעת נעילה", הוא הקרבות ברמת הגולן, במהלך מלחמת יום הכיפורים (1973). במשך עשרות שנים, מאז 1973, מלחמת יום הכיפורים תוייגה בסרטים, בסדרות, בספרים, במחקר ובתקשורת כ"פצע פתוח", והאפקט שלה על הציבור תוייג כ"טראומה לאומית".

העיתונאי, איתי שטרן, במאמר שפרסם בהארץ, סוקר את הסדרה, "שעת נעילה" – סדרה טלויזיונית חדשה ש"חוזרת אל הקרבות בגולן" במלחמת יום הכיפורים 1973. האמירה המרכזית של שטרן היא ש"'שעת נעילה' חוזרת אל הפצע הפתוח של מלחמת יום הכיפורים ואל הטראומה הלאומית שבאה בעקבותיה".

תהיתי מה חושב הציבור על סדרת הטלוויזיה החדשה ("שעת נעילה"), במיוחד לאור העובדה שהיא נחשבת כ"יקרה מאי פעם"? האם הסדרה נתפסת על ידי מרבית הציבור כעיסוק הכרחי, או שמא עצם הפקתה מצביע על אובססיה ביחס למלחמה זאת?

שאלה נוספת שקשורה לשאלה הראשונה היא, האם השתנה יחסו של הציבור למלחמה ההיא או שמא, כלום לא השתנה בעשרות השנים הללו? דהיינו האם מוסכם על רבים שחובה לחזור שוב ושוב אל "הפצע הפתוח" ו"הטראומה הלאומית" באמצעות כתבות, סדרות וסרטים.

בעולם המקוון זמינים כלים מועילים, לדוגמה, האפשרות למצוא מידע ומשובים על תהיות מסוג זה, באופן מיידי. ספציפית, את תחושות הציבור ביחס לנושא המדובר ניתן לבדוק מיידית על ידי עיון בטוקבקים למאמר או לכתבה און-ליין העוסקים בכך. קראתי את הטוקבקים לכתבה שפרסם איתי שטרן לאחרונה, בהארץ און-ליין. התרשמתי שהדעות חלקות לגבי נחיצותה של עוד סדרה על מלחמת יום הכיפורים. יש מי שמחשיב את העיסוק המתמשך במלחמת יום הכיפורים כהכרחי ויש מי שסבור שזאת אובססיה.

כמה טוב שהעידן המקוון מאפשר לחוש את "הדופק הציבורי", לדוגמה, באמצעות קריאת טוקבקים. אקדים ואציין שקשה לספק תשובה מדוייקת סטטיסטית בלי לערוך מחקר שיטתי, ובלי לבדוק את דעת הקהל באופן מקצועי. יש גם לקחת בחשבון שטוקבק יכול להיות "מגוייס" ולא אישי. תלוי בהקשר. ולמרות שהתוצאות של מישוש הדופק הציבורי באמצעות מחקר זוטא רחוקות מהדיוק המדעי, הן מספקות אינדיקציה די טובה והיתרון כאן ברור. החלטתי להפיק אינדיקציה ראשונית-מהירה לשאלותיי בעזרת הטוקבקים לכתבה של שטרן. עשיתי זאת כאמור כדי לקבל מושג האם העיסוק העכשווי במלחמת יום הכיפורים, ועוד בסדרה שהפקתה הסתכמה במחיר גבוה, האם עיסוק זה הינו צו השעה או עיסוק מיותר.

חבל שאינני יכולה להציג את הכתבה במלואה. אסתפק בכך שאציין שהאמירה, "'שעת נעילה' חוזרת אל הפצע הפתוח של מלחמת יום הכיפורים ואל הטראומה הלאומית שבאה בעקבותיה", היא חזות הכל של מה שרצה שטרן לומר על הסדרה החדשה.

לאחר שבדקתי את כל הטוקבקים נגלתה לעיניי תמונה חצויה. חלק מהמגיבים משוכנעים שהעיסוק המתמשך במלחמה ההיא הוא הכרחי. מנגד, ישנם כאלו הסבורים שהעיסוק הינו מיותר, נדוש ואף אובססיבי. הדגימה בהמשך תבהיר זאת היטב.

חילוקי דעות. מספר דוגמאות:

טוקבק א':

הכותב מדווח בראשית דבריו שעם פרוץ מלחמת יום הכיפורים הוא היה מסופח לחטיבת השריון 205 כמ"מ בגדוד הנדסה ברמת הגולן. וגם, "החטיבה הדפה את הסורים מדרום הרמה בואך קונייטרה". הוא זוכר "קרבות קשים" ומציין שבתום המלחמה הייתה תחושה של ניצחון. לכן הוא מתרעם ומדגיש, "אין צידוק לבכי המצטייר מהסרטים והכתבות". לפי ההסבר שלו, חיילים חזרו מדרום הרמה "מלאי ביטחון לחיים" ואם היה בכי, הוא לא היה נחלת צה"ל כולו. כך שהחזרה אל הפצע הפתוח והטראומה הלאומית חסרת צידוק. כיום הוא מבין שזה מחיר העצמאות: "אמת, איבדנו 3000 בחורים, אבל זה מחיר העצמאות שכה נכספנו לה במשך אלפיים שנות גלות רצופות פוגרומים ושואה בסוף. אז די לבכי". התובנה שלו: סדרה שחוזרת אל הפצע הפתוח ולטראומה, היא סדרה מיותרת ווהעיסוק בבכי הוא אובססיבי.

טוקבק ב':

מאידך, להלן דוגמה לטוקבק שמצדיק את ההשקעה האדירה בסדרה החדשה על המלחמה ההיא ומביע צער על מיעוט הכתבות על המלחמה. התחושה כאן היא כי: "משנה לשנה הכתבות על המלחמה הולכות ומתמעטות" ו"ההיסטוריה אוכלת את הזיכרון שלנו". ביטויי הצער לנוכח המצב הולכים ומקצינים: מדובר ב"דמנציה או אלצהיימר לאומי שמזמן כבר נמצא בתוככי העיתונים והעם", שכן, "בשנים שהיו קרובות יותר לסיום המלחמה, כל העיתונים היו מפוצצים בכתבות מכל מיני זוויות. בעיית הזיכרון אינה רק של המבוגרים בינינו. גם הדור הצעיר, "בנינו, נכדינו לא מכירים ולא יודעים דבר וחצי דבר על המלחמות". 

טוקבק ג':

מתבטא בשאט נפש: "העיסוק האובססיבי במלחמת יום כיפור עבש ולא מעניין כבר. התחושה כאן מרמזת שאבד הקלח על הנושא עצמו ושמקומו על מדף בארכיון, שם יצבור אבק. מאידך, אירוע אחר כן מחייב התייחסות. מדובר בהסכמי אוסלו שנחתמו 20 שנה אחרי מלחמת יום הכיפורים, "יש העדפה לסרט על 'אסון אוסלו' והבאת צבא הטרור האש״פי ישר לתוך לב ישראל". זהו "אירוע משמעותי שהובילו אליו יוהרה, התעלמות מרצון הבוחר, שחיתות, דילים פוליטיים מלכלכים ופילוג ושיסוע העם".

טוקבק ד':

זו דוגמא לטוקבק שמדבר על "זיכרון כואב" ו"פצעים שלא יגלידו אף פעם". במקרה שלו, הוריו, דודיו וגברים רבים גויסו אל החזית וחלקם לא שבו הביתה. "הרחובות התרוקנו מהגברים שגויסו אל החזית". זהו מצב שמחייב עיסוק מתמיד כדי שהזיכרון יהיה קיים לעד.  ההסכמה עם דבריו של שטרן מוחלטת.  "אין לנו ארץ אחרת ואין מקום אחר שבו נוכל לקיים ריבונות של מדינה עצמאית לתפארת העם היהודי באשר הוא".

הרשימה נכתבה לפני שהחלה הקרנת הסדרה בטלוויזיה. אני מסיימת אותה בהבעת תקווה שהסדרה המדוברת, שעניינה המרכזי הוא הקרבות בגולן במהלך מלחמת יום הכיפורים, תצליח לחדש לנו ואולי גם תוביל לפתרון שאלות שעדיין נותרו פתוחות.

הרהורים על הסרט "היא"

ספייק ג'ונז מגייס את טכנולוגיית הקולנוע ומעביר לקהל הצופים תרחיש של זוגיות שאנו מכירים בעולם הפיזי –

קולנוע
"היא" – סרט מומלץ

זוגיות שהאהבה והחברות הן הדלק המניע אותה, וזוגיות המהולה באהבה רומנטית

מאז דצמבר, כשהסרט "היא" יצא לאקרנים תחילה בארה"ב ואחר כך מחוצה לה, נכתבו עליו ביקורות לרוב.

החידוש בו היא האהבה המתפתחת בין אדם בשר ודם וישות וירטואלית. את דמותה של אהובתו – ומדובר כאן בקשר רומנטי – בן האנוש לא יכול לראות אלא רק לדמיין. רק את קולה הוא שומע ומבין את שפתה. החיבור ביניהם מתאפשר הודות לטכנולוגיה. בסרט משתמשת הדמות המרכזית באוזנייה כדי לתקשר עם אהובתו ובמצלמה כדי שהיא תוכל לצפות בו ובסביבתו המיידית ואף להיות "נוכחת" חברתית בערב של בילוי משותף עם חברים. יחד עם זאת, ג'ונז לא הרחיק לכת בסרטו "היא" כשיצר את החיבור בין המחשב לאדם והעדיף להיצמד למושגים המוכרים לנו.

קשר של יחסי אמון, ידידות ואהבה בין בני אנוש לבין ישויות בלתי נראות אינו חידוש גמור. גם לא בעולם הקולנוע. ספייק ג'ונז, מפיק הסרט "היא" ("Her" – שמו הלועזי של הסרט), בחר לבדוק לא את העתיד הרחוק, הבידיוני, אלא את ההווה בטווח המעט רחוק יותר מימינו אנו – שנות העשרים. כלומר, את מערכות היחסים שתהיינה לכאורה בגדר אפשרות בעוד כעשר עד חמש עשרה שנה. והוא בוחן באמצעות הסרט "היא" את הטכנולוגיה כממלאת מקום של הקשר האנושי, במיוחד הרגש האנושי. הטכנולוגיה תתפתח, למיטב הבנתו של ג'ונז, כך שמערכת הפעלה אחת, שאחראים לה מאות מתכנתים, תוכל לתפקד כישות בעלת בינה [מלאכותית כמובן] במישור האינטלקטואלי ובמיוחד כישות בעלת אינטליגנציה רגשית ובעלת רגשות אנושיים ובמובן זה תספק חלופה דמויית בשר ודם לרווקים ורווקות, לגרושים וגרושות, לאלמנים ואלמנות ולבני אנוש בודדים באשר הם. הקשר ה"אנושי" בין האדם והמכונה יאפשר תקשורת "בגובה העיניים" שתוכל למלא את כל צרכיי בני האנוש… לרבות יחסים אינטימיים ורומנטיים, ואם עדיין לא צפיתם בסרט, יש בו רמיזה לכך שגם צאצאים בשר ודם יוכלו להיוולד כתוצאה מהקשר הזה.

"היא", סרטו של ספייק ג'ונז
"היא", סרטו של ספייק ג'ונז

האנשה של ישות וירטואלית – חסרת דמות אבל בעלת קול ויכולת דיבור אנושית – אינה חזון אחרית הימים.

ישות וירטואלית המדברת אלינו וממלאת צרכים חיוניים בחיינו איננה רעיון חדש. יסלחו לי שומרי המצוות ובעלי האמונה באל עליון. אבל החיבור שיצרה היהדות בין בני אנוש, העם הנבחר, לבין האל שאת קולו זכו לשמוע מנהיגינו הדגולים בתקופות שונות החל מאברהם אבינו, דרך יעקב, יצחק, משה, אהרון, הנביאים הראשונים והאחרונים, מלכי יהודה וישראל ואחרים – מעניק לישות שאין לנו מושג מה דמותה ורק קולה נשמע ליחידי סגולה את היכולת למלא תפקיד בחינוך, בהעצמה רגשית ואינטלקטואלית, בהכוונה נפשית, בהדרכה לחיים ובדרך חיים ומה לא – ואת זאת יש כאלו המקבלים ללא כל היסוס או פקפוק וללא התפלספויות מיותרות. לכל צד יש מחויבויות מוגדרות מראש, האל מחויב לעם הנבחר והעם הנבחר מחויב לדרכו של האל. לכל צד יש פן רגשי, האל אוהב את עמו בכל תנאי, האל גם מעניש את עמו, והעם אוהב את אלוהיו, מכבד אותו ונזקק למערכת היחסים הזאת. היא ממלאת מקום חשוב בהווייתו.

במובן זה נדמה שעידן הטכנולוגיה והפיתוח שהסרט "היא" מתמקד בו – בכיוון של בינה מלאכותית ולאחרונה, רגש מלאכותי – אינו בגדר חידוש של ממש.

חקרתי את התחום וגם כתבתי עליו כאן. מה שכן, היכולת של האדם ליצור במו ידיו את הישות הוירטואלית עימה הוא מקיים קשרים הדדיים היא זו המבדילה בין עולם הטכנולוגיה המתקדמת והסיפור על קיומו של אל אחד כל יכול שיכולת הבריאה וההשמדה בידיו בלבד – החל מבריאת העולם על יצוריו, ברואיו, ועצמיו וכלה בהשמדתם.

אני נמנעת מלהיכנס לסוגיות צדדיות שמתבקש אולי לגעת בהן כאן – כמו סוגיות העולות מספרו של ג'ורג' אורוול, 1984, הנוגעות במידה מסוימת ביחסים שבין אדם ומכונה.

בדומה לכך, כאן גם לא אתייחס למה שנקרא "ישות וירטואלית" של כל אחד מאיתנו, המאפשרת תקשורת בין-אישית הודות לפונקציות של הטכנולוגיות המתקדמות. שכן, בכל רגע נתון כולנו יכולים לתפקד ברשת תחת כינויים שונים ובעת ובעונה אחת למלא את תפקידינו היומיומיים כבני אנוש בעלי זהויות קבועות ומוכרות.

ג'ונז לא הרחיק לכת בסרטו "היא" כשיצר את החיבור בין המחשב לאדם והעדיף להיצמד למושגים המוכרים לנו. ובכל זאת, הסרט לא היה מושך קהל אילו ג'ונז היה ממחזר רק את המוכר והידוע.

ואמנם, הסרט מציע בכל זאת משהו – הוא מתמקד במערכת יחסים בין אדם ומחשב הכרוכים ביחסי אהבה וזוגיות ואת זאת יש לזקוף לזכותו. ג'ונז מגייס את טכנולוגיית הקולנוע ומעביר תרחיש של זוגיות לקהל הצופים, הן זוגיות שהאהבה והחברות הן הדלק המניע אותה, והן זוגיות המהולה באהבה רומנטית שאנו מכירים בעולם הפיזי.

הניסוי של ג'ונז הצליח מעל ומעבר. הקולנוע כמעבדה ליחסים עתידיים בטווח של שנים בודדות מהיום הוא מרחב מתאים לבחון מה עשוי להתפתח. זה מסקרן. "היא" מראה שהכל אפשרי עד ש…  עד כאן; אינני רוצה לגזול לאיש מכם את ההנאה מהסרט.

הצבעה חשאית

הפוסט מיועד לכולם, אך במיוחד לאלו שחושפים את הקלפים שלהם בפומבי. לא הרבה מערכות בחירות התקיימו כאן בעידן האינטרנט. לי יש הרגשה שהפעם הרשת הומה כותבים שמביעים דעות בפרהסייה ומעידים על עצמם כמי שילכו לשלשל פתק בקלפי עבור רשימה X או Y. עוד לא היה דבר כזה כאן. הברזים נפתחים והכל נשפך החוצה כאילו ההצבעה איננה אמורה להיות חשאית.

********

secret

אולי זה הדבר הטבעי ביותר לעשות… מציגים קלפים כשאין מה להפסיד. רק המחשבה על כך מעוררת בי צמרמורת. התובנה שלי היא שרק כאשר אין באמת מה להפסיד, מגלים את הקלפים בפומבי…. ומשמעות הטענה תתברר בהמשך –

 

 

הצבעה חשאית [מתוך ויקיפדיה] –

חשאיות ההצבעה בבחירות הכלליות באה להבטיח שהמצביע יבחר בדעתו האמיתית. היא מונעת ניסיונות להשפיע על המצביע באיומים או בשוחד. הצבעה חשאית קיימת עוד מתקופת יוון העתיקה. בצרפת סעיף 31 בחוקה של 1795 קבע ש"הבחירות צריכות להתקיים בהצבעה חשאית". כך גם בחוקה של 1848. הצבעה חשאית הונהגה בבריטניה ב- 1872, במסגרת חקיקה שיזם ראש הממשלה גלאדסטון. בארצות הברית רב המדינות עברו להצבעה חשאית לאחר הבחירות לנשיאות ארצות הברית ב- 1884. ובישראל, בהתאם לחוק יסוד: הכנסת, נהוגה הצבעה חשאית בבחירות הכלליות.

מה אומרת ההמולה, גילויי הדעת, והעמדות סביב מערכת הבחירות הנוכחית?

האם ההמולה מסמנת שתרבות האינטרנט גוררת שינוי רדיקלי בתרבות הפוליטית? שמתם לב בוודאי שלא רק הגולשים, הבלוגרים והטוקבקיסטים, אלא גם בעלי דעה המפרסמים טור בעיתונות הכתובה מציגים את הקלף שלהם בפרהסיה. כאילו אין להם מה להפסיד, אולי במילא מדובר בתחרות מכורה מראש ובקרב אבוד. רק היום חשף הסופר אשכול נבו באיזו רשימה בחר; כך עשה גם הסופר והמשורר, יונתן גפן. ובבלוגוספירה נתקלתי באלו שהצהירו הצהרות כגון, "אני אצביע שלי יחימוביץ", "אני אצביע מרץ", ו"אני אצביע דע"ם".

ניסיתי לרדת לסוף דעתם של אלו שחשפו את בחירתם, קבל עם ועדה; אנשים מן היישוב שחלקם דמויות מוכרות לציבור.

ראשית, ברור לי שיש ביניהם גם דוברי אמת – [לא מצביעי אמ"ת..], שאינם מחשיבים גילוי דעת שכזה לפגיעה בפרטיותם. התופעה מעידה עד כמה המושג פרטיות השתנה בעידן הרשת. תיאורטית, הסיכוי שמאן דהוא ינסה לסחוט מחושפי-דעה אלו הבטחה, תמורת שוחד, שיימנעו מלהצביע למי שהם התכוונו להצביע, שואף כאן לאפס. לסיכום, במקרים אלו כל ההו-הא סביב החשאיות הוא מה שנקרא "פַּאסֶה", וההצבעה מאחורי פרגוד היא מעשה תיאטרלי שבעוד שנים ספורות איש לא יבין מה עמד מאחורי החוק הקובע זאת. כלומר, עברנו כברת דרך מאז יוון העתיקה, דרך צרפת, בריטניה וארצות הברית.

שנית, יש גם תיאורית קונספירציה המסבירה את התופעה. אולי בין אלו שחושפים בראש חוצות את שם הרשימה שבה הם תומכים ושבה יבחרו מחר, יש גם כאלו שנדברו עם מאן דהוא מתוך הרשימה המדוברת לעשות כן. מה רע אם יונתן גפן יכתוב שהוא מצביע עבור רשימה שמתחרזת עם "שרץ" או שאשכול נבו יכתוב שהוא בוחר בשלי יחימוביץ' וכן הלאה? הם לא מתחייבים לשלשל מחר לקלפי את הפתק הנכון. הם פשוט עושים "טובה" ליו"ר הרשימה. ואתם, רבותי, אם אתם מאוהדי אשכול נבו, לדוגמה, ותשתכנעו – תפלו בפח.

שלישית, במערכת בחירות משמימה שבה התוצאה ידועה מראש ואינה מלבבת במיוחד, תיתכן תופעה של הומור שחור. יהיו כאלו שיאמרו לעצמם שממילא אין תקווה, הבחירות לא יובילו לשינוי והכל יחזור על עצמו לפחות בארבע השנים הבאות. אז לשם מה להתייסר? הבה ונתבדח כל עוד אפשר. גם זו יכולה להיות הסיבה ללהיטות ל"גלות" באיזו רשימה נבחר מחר.

במחשבה נוספת, אני דווקא מעריכה את אלו שלא מספרים לחבר'ה במי יבחרו. הם רוצים ללכת להצביע בנחת, ובינתיים מקוששים מפה ומשם נתונים לחיזוק עמדתם, מבלי שאיש יידע על איזה קלף הם החליטו להמר. זו הדרך הנכונה לדעתי גם בעידן האינטרנט, הפייסבוק, הטוויטר והאינסטגרם. ראוי ואף רצוי לחפש מידע, לספק מידע, ואפילו להתפלמס – כי אז הבחירה תהיה מודעת ותיעשה על בסיס של שקלא וטריא. הרי לא משלמים לנו עבור זה. זו איננה תעמולה אלא גיבוש דעה בצורה מושכלת.

ההמלצה שלי

תעשו חושבים ביחד, אך קבלו החלטה לחוד. … העיקר שהבחירה תהיה עצמאית, אמיתית ומושכלת. ועוד המלצה, רוצו לקרא את הפוסט של אורית קמיר "בחירות בצל מרד גטו ורשה" (ינואר, 2013). כדאי!

MARTHA PAYNE – הילדה שהאכילה את הרעבים באפריקה

[הפוסט משתתף ב- Blog Action Day, המתקיים היום, 15 אוקטובר 2012 תחת הכותרת: The Power of We.]

הרשימות שכתבה מרתה פיין בבלוג הפרטי NeverSeconds, נקראו על-ידי רבים מבני גילה בסקוטלנד ובמדינות דוברות אנגלית. רבים תמכו בה. אלמלא כן, הבלוג היה נסגר וכך גם פרוייקט ההסעדה לילדי בתי הספר במלאווי שבאפריקה, שנוסד בעקבותיו.

קוראי הבלוג של מרתה פיין היו רבים מספור. התנגדותם התנגדותם היא זו שהצליחה למנוע את סגירת הבלוג. בכך הם תרמו לשיפור ענף ההסעדה בבתי הספר בסקוטלנד ולהקמת מטבחי הסעדה לילדי בתי הספר במלאווי שבאפריקה.

הסיפור האישי של מרתה, בקצרה:

מרתה פיין – תלמידת כיתה ה' – מתגוררת עם משפחתה בסקוטלנד. היא מוקפת בחברים ואהודה על חבריה בבית הספר. היא תלמידה חרוצה וספורטאית מצטיינת. כמו מרבית ילדי העידן הדיגיטלי, גם מרתה משלבת לתוך סדר יומה את מירב הגאדג'טים ומאמצת חידושים טכנולוגיים. היא מקושרת לעשרות חברים בפייסבוק, היא גולשת במאגרי מידע, מתנסה במשחקי הרשת, מסמסת בשיא המהירות ומצייצת עשרות פעמים במהלך היממה.

הסיפור המייחד את מרתה בקטע הזה הן הרשימות שהיא מעלה לבלוג NeverSeconds – שאותו היא מנהלת מאז אפריל 2012 ושבו היא מתארת את הארוחות החמות בבית ספרה.

מרתה נהנית ממשפחה תומכת. ספק אם יכלה להגיע להישגים ולסייע לנזקקים לולי הכוח שהעניקו לה בני המשפחה ובמיוחד אבא דייויד. כשמלאו לה תשע שנים, לימד אותה אביה כיצד מנהלים בלוג ומאז מרתה שקדה לעדכן את הבלוג מדי יום לימודים. עם שובה הביתה, היא התיישבה לתאר מה אכלה לארוחת הצהריים בבית ספרה, הוסיפה תצלום של המנה (עלות המנה היומית: 2 שטרלינג) והעלתה לבלוג. היא גם יצרה סולם המדרג את המנה לפי קריטריונים כגון, טעם, גודל, איכות, הגיינה. בסביבת בית הספר שידרו איתותים חיוביים לילדה המנהלת בלוג ומפרסמת מדי יום לימודים רשימה ומתארת את הארוחה בבית הספר בנימה חווייתית.

ה"תרגיל", הסערה התקשורתית ועוצמת הרוב

בסוף מאי 2012, גורמים בענף ההסעדה במחוז Argyll שבסקוטלנד, נחשפו לבלוג וחשו מאויימים. הם העבירו לעיתון המקומי מידע על בלוג "חתרני" שעלול לגרום לפיטורי עובדים בענף. תוך 48 שעות התקבלה החלטה "פוליטית" על ידי מועצת מחוז Argyll, שקבעה שמרתה חייבת לחדול לצלם את הארוחות ולהציגן בבלוג. התוצאה: מרתה הודיעה כי היא נפרדת מהבלוג.

יממה חלפה והעיתונות הדיגיטלית הציפה את הרשת בכתבות על קורותיה של מרתה, הבלוגרית מסקוטלנד, ועל האיסור שהוטל על הפצת התמונות בבלוג (כתבות לדוגמה: ב"סאן" הלונדוני, בדיילי רקורד, ב BBC.)

סופשבוע תקשורתי "סוער" הפך את הבלוג של מרתה לנושא ה"חם" ברשת. מיליוני טוקבקיסטים הביעו אהדה למרתה והגיבו בזעם על האיסור להפיץ את תצלומי הארוחות בבלוג. החדשות הטובות הן שהבלוג ממשיך לפעול כרגיל, ה"איסור" שהוטל על הפצת תצלומי הארוחות בבלוג הוסר. ענף ההסעדה באזור מגוריה לא זו בלבד שלא הצליח לסתום את הגולל על הבלוג של מרתה, אלא נאלץ לספק מזון איכותי יותר בבית ספרה ובבתי ספר אחרים במחוז מגוריה. יש לציין כי מלבד תוצר הלוואי של הכתיבה בבלוג – שיתוף פעולה של ילדים מרחבי העולם – זכה הבלוג  של מרתה בפרס "בלוג החודש" מטעם האיגוד האמריקני ל"מהפכת מזון" לילדים – Jamie Oliver's Food Revolution.

בשלב הבא, נענו עשרות רבות של קוראי הבלוג לקריאתה של מרתה לתרום לקרן MARY'S MEALS בכדי שניתן יהיה להגיע לסכום יעד של 7,000 שטרלינג ולהקים מטבח הסעדה לילדי בית ספר יסודי במלאווי, אפריקה. מה גדולה הייתה ההפתעה כאשר בתום שבועיים מאז ה"תרגיל" של ענף ההסעדה והשערורייה שעורר בכלי התקשורת, רבים נענו למבצע ההתרמה ונאספו סכומי כסף שעלו על המשוער –  100,000 שטרלינג.

כיום מוסיף לזרום כסף לקרן הרווחה הדואגת להקמת מטבחים ברחבי מלאווי שבאפריקה עבור ילדי בית ספר שידי הוריהם אינה משגת להאכילם. הבלוג של מרתה משגשג. ילדים מרחבי העולם שולחים דווחים למרתה על ארוחות בית הספר במדינתם, בלווי תצלום ומרתה מעלה את הדווחים לבלוג. בנוסף, מרתה עומדת לפרסם ספר שכתבה בסיועו של אביה, על קורות הבלוג מאז שנפתח באפריל 2012, ועל מסע ההתרמה המוצלח שיזמה ושהצליח הודות להיענות רבים מקוראי הבלוג. מרתה תבקר במלאווי ותוכל לפגוש את הילדים שאת חייהם הציל הבלוג שלה וכספי ההתרמה שזרמו לקרן הרווחה מרחבי העולם. תמורת כל עותק מספרה של מרתה תוכל הקרן להאכיל כ- 24 ילדים באפריקה במשך יום אחד.

קבוצה היא כוח

ניתן להוביל מחאה ולהשיג באמצעות המדיה הדיגיטליים החברתיים כמו בלוג, טוויטר, פייסבוק ועוד. ההצלחה של מרתה מעידה על כך. יחד עם קוראי הבלוג ובעקבות הסערה שעורר ה"תרגיל" של ענף ההסעדה באזור מגוריה של מרתה, נוצרה קהילה של מעריצים שיחד הרימו פרוייקט העולה עשרות מונים על מה שחלמה מרתה להשיג.

NeverSeconds הוקם תחת הכותרת [הביקורתית]: NeverSeconds – "אין תוספות" – כשכל רשימה חתומה על ידי הכינוי [הביקורתי] שמרתה בחרה לעצמה – VEG (קיצור של: Veritas Ex Gustu) – "האמת נמצאת בטעימות". הקמת הבלוג נועדה במקור לשתף את גולשי הרשת הצעירים בני גילה, דוברי האנגלית, בחוויותיה הקולינריות של מרתה בבית ספרה הנמצא במחוז Lochgilphead, Argyll בסקוטלנד. וראו לאן הגיעה.

מרתה ציפתה לתגובות ענייניות אבל לא חלמה שמספר הקוראים והמגיבים שלה יזנק ויגיע למספרים תלת ספרתיים ואף למעלה מכך. היא גם לא תיארה לעצמה שתוכל לגייס תרומות לילדים מקופחים באפריקה (מלאווי) בסכום מינימום של 7,000 שטרלינג – סכום המספיק להאכיל ילדי בית ספר אחד במלאווי במשך שנה תמימה. מאז שהבלוג הוקם יספיקו הסכומים שנצברו בקרן להקמת מספר מטבחי הסעדה לילדי מלאווי (!).

Martha Payne: The story of a girl who fed the starving

This post is participating in the Blog Action Day – 15 October 2012

If the posts authored by Martha Payne and uploaded to her private blog – NeverSeconds – were not read by many of her peers in Scotland and other English speaking countries, and if her peers had not supported her, Martha's blog would have been shut down and there also would not have been support for the project for feeding schoolchildren in Malawi, Africa. The large number of readers supporting Martha's blog prevented it from being shut down, including the publication of pictures of the meals she purchased for 2 pounds Sterling.

neverSeconds by Martha Payne and David Payne
NeverSeconds, by Martha Payne and David Payne

A brief summary of the story

Martha Payne – a fifth grader – lives with her family in Scotland. She is surrounded by friends and is popular among pupils in her school. She is a diligent student and an outstanding athlete. Like most children of the digital age, Martha includes in her daily activities new gadgets and new technologies. She is connected to dozens of friends through Facebook and browses the Internet, she is a network gamer and speedily sends SMS messages. She Tweets dozens of times a day.

The uniqueness of Martha's digital activities is uploading posts to her blog – NeverSeconds – which she has been managing since April 2012. This is where she describes the dinners she purchases at school.

Martha is lucky to have a supportive family. It is doubtful that she would have succeeded in been so successful in helping the needy, if not for the support from her family – especially her father, David. When she was 9 years old her father taught her how to manage a blog and since then Martha used to update her blog after school, on a daily basis. When she came home she would  sit down and describe what she had for lunch at  school, add a picture of the meal and :upload it to her blog. She also created a scale, ranking the meal according to criteria such as taste, size, quality, and hygiene. In her school environment there was support for this girl's activity as a blogger.

 The "trick", the "storm" and the power of "WE"

Toward the end of May 2012, the catering industry in Argyle, Scotland, discovered Martha's blog and felt threatened. The school caterer notified the local newspaper about the "subversive" blog that could cause layoffs in their industry. Within 48 hours a "political" decision was made by the Argyle county council. They stated that Martha must refrain from taking pictures of her meals and publish them in her blog. As a result Martha announced that she was closing down the blog.

A day later the Internet was flooded with articles spreading the news about "Martha the Scottish blogger", and the order to refrain from publishing pictures of her meals on the blog.

Articlea about Martha's activities, were published in the – Sun – London, The Daily record – UK and the BBC.

A "stormy" weekend of on-line posts turned Martha's blog into the hot item on the Net. Millions of comments expressed sympathy and support for Martha, angry reactions to the ban on publishing photos of the meals. The good news is that the blog continues to operate normally and the ban on publishing photographs has been lifted.

The catering industry in Martha's area did not succeed in shutting down her blog. They were  forced to provide better quality food both to her school and other schools in that area. It should be noted that in addition to the by-product of the blog, i.e. a collaboration of children around the world – Martha's was awarded "the Blog of the Month" ranking from behalf of the American Association – Jamie Oliver's food revolution.

Many thousands of readers of Martha's blog responded to Martha's call to raise money for Mary's Meals Foundation, with the aim of reaching a target sum of 7,000 pounds sterling, in order to set up a kitchen and feed primary school children in Malawi, Africa. What a surprise it was when two weeks after the "trick" played by the local catering industry and the "storm" in the media, many people responded and contributed a total amount of more than 100,000 Pounds Sterling!

Even today money donations continue, and enables setting up food kitchens throughout Malawi, solely for school children from deprived homes. Martha's blog is thriving. Children from throughout the world email her reports and pictures of the food served in their schools. Martha uploads the the pictures to her blog. In addition, Martha is about to publish a book with the, help of her father. The book intends to tell the story of the blog, from its inception in April 2012 and the successful fundraising that she initiated. Martha will soon be visiting Malawi and meet the children whose lives were saved by the blog. From the proceeds of the sale of each book the foundation will be able to feed 24 children in Africa for one day.

Group is power

Martha's amazing story shows that one can lead a protest and achieve goals through social digital media such as a blog, Twitter, Facebook and more. Martha's success one example. Along with the blog readers, following the "storm" created by the catering industry in her area a community of supporters was created, and together they reached results that greatly exceeded any expectations.

NeverSeconds was established and every post was assigned a nickname by Martha – VEG (Veritas Ex Gusto – Truth in the taste). The blog was initially aimed at sharing her culinary experience at school with her English speaking peers, and what she achieved was totally unexpected.

Martha expected to receive comments but she never dreamed of receiving hundreds or more of them. She also never expected to be able to raise money for the feeding of underprivileged children in Malawi. For this she needed to raise a minimum of 7,000 Sterling which is the sum required to feed one school of children in Malawi for one year. Since the blog was established the sum of money donated can establish several feeding kitchens for the children of Malawi.

הבלוג שחידש: העתיד כבר כאן

הדור שנולד בשנות ה-2000 כבר "לא מוכנים לשחק את התפקיד שנכתב עבורם במחזה". הם מחפשים איזון בחיים. "יש להם התבוננות מפוכחת". חוקר העתיד, פרופ' דוד פסיג, מסתמך על "מודל הדורות" כדי להסביר את ה"הגיון המחזורי", ומוסיף – "הדרך היחידה להתפתח היא ליצור משהו חדש" (ראו ספרו, צופן העתיד, בהוצאת ידיעות אחרונות). מצאתי ביסוס לדבריו בבלוג של מרתה, תלמידה בת 9  מסקוטלנד.

מים שקטים חודרים עמוק

מרתה פיין היא ילדה טובה מבית טוב. מרתה עולה לכיתה ה'. היא ילדה ככל הילדים: מעורה בחברה, תלמידה חרוצה וספורטאית מצטיינת. כמו כל ילדי העידן הדיגיטלי, גם מרתה משלבת לתוך חייה את מירב הגאדג'טים ומסתגלת במהירות לכל חידוש טכנולוגי. היא מקושרת למאות חברים בפייסבוק, היא גולשת במאגרי מידע, מתנסה במשחקי הרשת, מסמסת בשיא המהירות ומצייצת עשרות פעמים במהלך היממה. החידוש: הרשימות שכתבה בשלושה החודשים האחרונים בבלוג NeverSeconds אילצו את ענף ההסעדה באזור מגוריה לספק מזון איכותי יותר. בנוסף, מאות אלפי קוראי הבלוג נענו לקריאתה לתרום להקמת מטבחי הסעדה לילדים באפריקה – מעל 100,000 שטרלינג נתרמו תוך שבועיים (!). איך הצליחה מרתה לגייס דעת קהל עולמית לטובתה?

הסביבה כגורם לשינוי 

אבא דייויד לימד את מרתה מהו בלוג והסביר לה איך מעדכנים אותו מבחינה טכנית. מדי יום לימודים מעדכנת מרתה את הבלוג ומתארת מה אכלה בצהריים, מוסיפה תמונה עדכנית של המנה ומדרגת אותה לפי סולם קריטריונים שהיא יצרה. הרעיון של מרתה מצא חן בעיני הסביבה הקרובה שלה. כולם שידרו איתותים חיוביים לילדה שרצתה לתעד את הארוחות הסטנדרטיות שמוגשות לילדים בבית הספרהיסודי. אין ספק שהמזל האיר פנים למרתה. שכן, היא התחנכה בסביבה תומכת שמעודדת ילדים להביע ביקורת בונה כלפי עצמם וסביבתם.

הבלוג NeverSeconds

אין חולק על כך שניתן להוביל מחאה או מהפכה דרך הפייסבוק. אבל ההצלחה של מרתה עולה עשרות מונים על מה שהייתה יכולה להשיג דרך הפייסבוק, או הטוויטר.

NeverSeconds הוא הערך המוסף בחייה של מרתה. זהו בלוג שחידש. באפריל 2012 הוקם הבלוג תחת הכותרת [הביקורתית]: NeverSeconds – "אין תוספות" – כשכל רשימה חתומה על ידי הכינוי [הביקורתי] שמרתה בחרה לעצמה – VEG (קיצור של: Veritas Ex Gustu) – "האמת נמצאת בטעימות". היא הקימה את הבלוג כדי לשתף את גולשי הרשת הצעירים בני גילה, דוברי האנגלית, בארוחות החמות שהיא ושאר התלמידים בבית ספרה רוכשים בעבור 2 שטרלינג בבית הספר, שבמחוז Lochgilphead, Argyll בסקוטלנד. סגנון הכתיבה של מרתה מלא הומור ושמחת חיים. בכותרת לבלוג ובכינוי שבחרה לעצמה יש משום חידוש – ביקורת [הומוריסטית] על ביצוע כושל בענף ההסעדה. באמצעות הבלוג יצרה מרתה חידוש ואיזון בחייה ובחייהם של בני גילה ברחבי העולם.

איך הצליח הבלוג לייצר באאאזזז?

מרתה ציפתה לתגובות ענייניות אבל לא חלמה שמספר הקוראים והמגיבים שלה יזנק ויגיע למספרים תלת ספרתיים ואף למעלה מכך. היא גם לא תיארה לעצמה שתוכל לגייס תרומות לילדים מקופחים באפריקה (מלאווי) בסכום מינימום של 7,000 שטרלינג – סכום המספיק להאכיל ילדי בית ספר אחד במלאווי במשך שנה תמימה. בפועל – חודשיים מאז שהבלוג הוקם הגיע סך התרומות ל- 120,000 ליש"ט (!). הכסף יספיק להקמת מספר מטבחי הסעדה לילדי מלאווי (!). מרתה גם לא חלמה שהבלוג הפרטי שלה יזכה אותה בשיתוף פעולה של ילדים מרחבי העולם ולאחרונה גם בפרס "בלוג החודש" מטעם האיגוד האמריקני ל"מהפכת מזון" לילדים – Jamie Oliver's Food Revolution.

איך זה קרה? בסוף מאי, חודשיים מהקמת הבלוג, גורמים בענף ההסעדה נחשפו לבלוג וחשו מאויימים. הם העבירו לעיתון המקומי מידע על בלוג "חתרני" שעלול לגרום לפיטורי עובדים בענף ההסעדה. תוך 48 שעות, התקבלה החלטה "פוליטית" במועצה האזורית ובעקבותיה הודיעו למרתה שעליה לחדול מלצלם את הארוחות לבלוג. התוצאה: מרתה נפרדה מהבלוג. יממה חלפה והעיתונות הדיגיטלית הציפה את הרשת בכתבות על קורותיה של מרתה, הבלוגרית מסקוטלנד, ועל האיסור שהוטל על הפצת התמונות בבלוג (כתבות לדוגמה: ב-BBC ב"סאן" הלונדוני בדיילי רקורד). סופשבוע "סוער" הפך את הבלוג של מרתה לנושא ה"חם" של הרשת. מיליוני טוקבקיסטים הביעו בעיקר אהדה למרתה והגיבו בזעם על האיסור להפיץ בבלוג את תצלומי הארוחות. החדשות הטובות הן שהבלוג ממשיך לפעול כרגיל, ה"איסור" שהוטל על הפצת תצלומי הארוחות בבלוג הוסר וכספי התרומות לא מפסיקים לזרום לקרן הייעודית.

"דור האלפיון"

היוזמה של מרתה היא בבחינת חידוש ש"העלה את כל המערכת לרמות גבוהות"… העתידן, פסיג, מכנה ילדים כמו מרתה, שנולדו בשנות ה-2000 בשם "דור האלפיון" (הילדים של המחר, גלובס, 21 יוני 2012). הוא מנבא שדור האלפיון יאמין יותר בעצמו, יהיה יותר אופטימי ומשתף פעולה, יותר ידידותי לחברה ופתוח מבחינה אתית ותרבותית. בהצלחה!