קטגוריה: תקשורת

הכתובת על הקיר

כיום אנו נוטים להשמיץ ציורים וכתובות גרפיטי ולהגדיר את חלקן כוונדליזם. מחקר פורץ דרך קובע, באופן מפתיע, שגרפיטי בעת העתיקה היה שימושי ונודעה לו חשיבות. על אחת כמה וכמה כשמדובר בגרפיטי יהודי.

*******

דמיינו שאתם נכנסים לבית כנסת ולמולכם אלמוני משרבט מילים על הקיר. איך הייתם מגיבים אילו ביקרתם בבית קברות בזמן שפלוני חורט מילים על גבי מצבה עתיקה? אני הייתי מדווחת מייד למשטרה או לרשויות המקומיות. גרפיטי במקומות פולחן וקבורה נחשב כיום למעשה נבלה וחוסר כבוד, ואילו בעולם העתיק, יהודים ולא-יהודים נהגו לצייר ולהשאיר כתובות של מה שנקרא כיום גרפיטי, גם במקומות שמוגדרים כטאבו מוחלט בעידן המודרני, כגון בתי כנסת, בתי קברות ומקומות קדושים. הם לא זכו לגנאי, אדרבא, כתובות וציורים היו עניין מקובל ושגרתי.

זאת המסקנה העיקרית העולה ממחקר יפורץ דרך של פרופ' לארכיאולוגיה והיסטוריה, קארן שטרן Karen B. Stern . שטרן השתתפה בחפירות ארכיאולוגיות רבות באזורים נרחבים בין הים התיכון והים השחור: סוריה, יוון, איטליה, מלטה, סרדיניה, ובצפון אפריקה. שטרן בחנה כתובות גרפיטי שמקורם במאה השביעית או השמינית לפני הספירה והלאה, באתרים המיועדים לפולחן ולקבורה כגון בתי כנסת וכנסיות ובתי קברות. היא בחנה גרפיטי שנמצאו בשווקים ובמקומות בילוי, בשפות דומיננטיות כגון יוונית, ארמית, ערבית ועברית. היא בחנה רישומים של ספינות, לוחמים וחנוכיות, שנמצאו במרחבים מקודשים וגם במדבריות לאורך דרכי הסחר של מצרים, חצי האי סיני וערב הסעודית. הקדמונים הותירו עקבות בצורת גרפיטי גם סביב תיאטראות ציבוריים והיפודרומים, לאורך החוף בסוריה (לבנון המודרנית) ואסיה הקטנה (החלק האסייתי של טורקיה המודרנית), כמו לדוגמה: מקדשים של עובדי אלילים, בתי כנסת וכנסיות; בתי קברות.

מה כלול במונח "גרפיטי" בהקשר של העולם העתיק? 

כתובות הגרפיטי בעולם העתיק היו בדרך כלל חתימות והודעות כתובת בשפות שונות, בעיקר יוונית, ארמית, לטינית, עברית או ערבית, או סימנים מופשטים. לעתים נמצאו גם רישומים של תמונות, כגון שלדים, אובליסקים, ציפורים, ספינות, חנוכיות ורוכבי סוסים. יהודים השאירו הודעות וציירו תמונות, כולל תמונות של פרחים, בעלי חיים, שמש זורחת, ספינות וחנוכיות במערות וסביב הכניסות לבתי קברות ברומא, מלטה וצפון אפריקה. בהודעות ובציורים שהותירו שם לא צוינו שמות הנפטרים. חוקרים מסכימים ביניהם שאלו הם סוג של גרפיטי ולא קישוטים רשמיים על גבי קבר. חשוב לציין שמדובר בתיעוד, לא כתובת גרפיטי סתמית. לדוגמה, תיעוד פעילויות שיהודים קדמונים עסקו בהם במהלך ביקור קברי יקיריהם.

חלק מכתובות הגרפיטי היו שמות שהשאירו מטיילים או עולי רגל, בדומה לממצאים מהזמן המודרני. אלא שבדרך כלל גרפיטי שימש ככתובת "הצהרתית" שמכריזה על משהו – כמו ההודעה שנמצאה בתיאטרון: "כאן יושבים היהודים," או הודעה של ספק ללקוחותיו: "כאן אני מוכר את הסחורה שלי"  – מעין מקבילה לשילוט של ימינו.

דבר אחד די ברור – מה שהיה מקובל באותן שנים אסור בתכלית האיסור בימינו. אחדים מכותבי הגרפיטי ניסו לתקשר עם אלוהים על ידי רישום תפילותיהם במקומות ציבוריים. חלקם השאירו כתובות בתאי קבורה, החל מהודעות של נחמה ועד אזהרות, שהיו מיועדות להגן על המתים מפני החיים ועל החיים מפני המתים. בפתח בית כנסת מהמאה השלישית לספירה בדורה-יורופוס בסוריה הרומית, אדם בשם "אחיא" שרבט תפילות ובקשה לזיכרון-עד של היקרים לו על משטחים בבית כנסת, "זכר אחיא יעלה … לפני האדון שבשמיים!". באותו בית כנסת חרטו מבקרים אחדים תמונות של סוסים על גבי הקירות של אולם הכינוס. דוגמאות בלתי צפויות מגיעות אלינו ממקדשים ואתרי תפילה של עובדי אלילים, נוצרים ומוסלמים, ברחבי סוריה, מצרים וחצי האי ערב. גם יהודים השאירו שם כתובות גרפיטי המביעות נאמנות לשלטון.

באחת הקטקומבות היהודיות המפורסמות העתיקות – בית שערים, הנקרופוליס היהודי הגדול ביותר שנודע מארץ ישראל הרומית, נמצא גרפיטי שנועד להנציח נפטרים שעבדו בשירות הציבורי. נמצאה שם גם הצהרה: "בהצלחה בתחייתך!" לעולם לא נדע אם הצהרה זו הייתה סרקסטית או כנה. מעל ובתוך מתחמי קבורה נמצאו גם קללות ביוונית וארמית שנועדו להרתיע שודדי קברים. נמצאו גם כתובות אשר דנו לחיים של סבל את כל מי שיפריע למתים: "מי שמקים את המתים לתחייה [המחלל את הקבר!] אלוהים ישפוט אותו".

משמעות הגרפיטי בעולם העתיק

חלק מהמדענים עדיין סבורים שגרפיטי מהעת העתיקה הם שרבוטים אקראיים ומקריים. אבל שטרן, שבחנה מאות שרבוטים וגרפיטי של יהודים, ששרדו מהמאה השביעית לפני הספירה עד המאה השביעית לספירה, ופרסמה על כך ספר,  Writing on the Wall – Graffiti and the forgotten Jews of antiquity הגיעה לתובנות פורצות דרך על התנהלותם היומיומית של יהודים משכבות העמלים (פלבאים). בספרה, שטרן מסבירה שאוכלוסיות שלא נמנו על האליטות, כמו לדוגמה בעלי מלאכה, סוחרים, רועים, מלחים וסוחרים, שעבדו קשה לפרנסתם במסחר בדרך הים והמדבר, הותירו אחריהם "גרפיטי". זאת בדומה לשכניהם עובדי האלילים, הנוצרים והמוסלמים. כתובות גרפיטי אלו כוללות רישומים במהלך חייהם: בעת התפילה היומית או במהלך עלייה לרגל, או עלייה לקברי בני משפחה, בטיולי עבודה יבשתיים ובהפלגות, בהשתתפות בתחרויות ספורט ותצוגות תיאטרון, ואפילו בעסקאות בשווקים מקומיים. רישומיהם מתעדים פעילויות נלוות שבוצעו על ידם במונחים שלהם, ובקולם שלהם, ובכך הם מהווים תיעוד חשוב ומשמעותי על התנהלות יומיומית של מי שאינו חלק מהאליטה. אלמלא תובנה זאת, חייהם והתנהגותם של פשוטי העם היהודי היו חומקים מהתיעוד ההיסטורי.

שטרן משוכנעת שגרפיטי במקומות רבים, כולל מקומות קדושים, לא נועדו להשפיל, להשמיד או להשחית, כפי שאנחנו היינו סבורים. אלא להיפך –  פעילות זו נבעה מהצורך להביע אדיקות, יראת כבוד, מסירות נפש, הנצחה, אהבה וגאווה. הרישומים הותירו לדורות הבאים מידע על חיי היהודי בעולם העתיק – מידע שנפקד ממקורות אחרים, בעיקר כתביהם של האליטות. נכון להיום, התיעוד ההיסטורי מתבסס (כמעט אך ורק) על כתבים ורישומים של אליטות קדומות, כגון דברי יוספוס פלביוס אשר נכתבו בהשפעת העדפות המחברים. כך גם לגבי טקסטים רבניים מתקופות המשנה והתלמוד המשלבים דיונים על חיי היומיום היהודיים. רבנים (אליטות מלומדות מארץ ישראל ובבל) נהגו לערוך את יצירותיהם על פי תחומי העניין הספציפיים להם, שלעתים קרובות היו שונים לגמרי מאלה של היהודי שחי על פי רוב מחוץ להוויה הרבנית. אלו מיסכו פרטים על חיי היומיום של היהודי הקדמון שאינו נמנה על שכבת הרבנים.

לפיכך, אין זה יומרני לטעון כי ייתכן מאוד שמה שמתואר בתיעוד ההיסטורי כיחסי איבה בין יהודים לשכניהם הלא-יהודים לא לקח בחשבון את המידע העולה מכתובות הגרפיטי, שמהווים עדות לזיקה והרמוניה יומיומיות בין יהודים ללא-יהודים. כך שייתכן מאוד שהגרפיטי היהודי הקדום ישנה מקצה לקצה את התמונה העולה מהתיעוד ההיסטורי הידוע לנו כיום לגבי העת העתיקה.

חומר נוסף לעיון:

גרפיטי יהודי – הצצה לחיים נשכחים בעת העתיקה

https://www.atlasobscura.com/articles/ancient-jewish-graffiti

פרדוקס הפרי הבשל

אחד הביטויים הפופולריים בהם השתמשנו בעבר – "זה נפל לידי כפרי בשל" – משמעותו, השגתי משהו באפס מאמץ. אבל הדימוי "פרי בשל" אינו חד-משמעי ולא תמיד חיובי.

צרכן שנכנס לחנות ירקות כדי לקנות בננות יעדיף בננה שקליפתה צהובה על פני בננה בשלה שעל קליפתה כתמים חומים-שחורים. בסוף היום, כל פרי בשל שלא נרכש עדיין עומד על סף ריקבון וסופו שיושלך לזבל. קיים גם תחום אפור בין שני המצבים שהביטוי "פרי בשל" מייצג. ולמען האמת, בשלנים יעדיפו פרי על סף ריקבון לצורכי המטבח אבל אלו הם זן נדיר. מרבית הצרכנים יפנו עורף לפרי בשל על סף ריקבון. סופו של פרי בשל שהוא מושלך לפח בכמויות אדירות (ראו נתונים) בעוד שהביטוי הפופולרי מתאר פרי בשל כהישג.

זני בננה שונים. קרדיט: ויקיפדיה

בעיה כלל עולמית

העובדה שלקוחות שנכנסים לחנות ירקות ופירות סולדים מפרי בשל מאוד עוררה דיון אקדמי. חוקרים שאלו עצמם מדוע זה קורה? מדוע בננה שקליפתה צהובה רצויה ואילו זו שקליפתה השחירה ממש לא רצויה? כאשר התברר לחוקרים שפרי דחוי מוצא את דרכו לזבל בכמויות אדירות בכל שנה הם החליטו לעשות מעשה – ראשית, למצוא סיבות לתופעה, ושנית, למצוא דרכים למנוע את התופעה.

הגיע לידיי דוח מחקר הנוגע בדיוק בשתי הסוגיות: מדוע, ואיך מונעים את התופעה. המחקר והניסוי נערכו בדנמרק.  תחילה, הראו ללקוחות פוטנציאלים תמונות של בננות שקליפתן מכוסה כתמים חומים ושחורים. רוב המשתתפים בניסוי הפגינו חוסר התלהבות, בלשון המעטה. אחר כך הביאו את המשתתפים אל דוכן הפירות בשוק ואמרו להם לבחור לעצמם מגוון מהפירות שלפניהם. התברר שהייתה למשתתפים בניסוי העדפה כמעט מוחלטת לבננות שקליפתן צהובה לחלוטין. וכך גם לגבי תפוחים, אגסים, אבוקדו, עגבניות ופירות נוספים שקליפתן לא הייתה מושלמת.

לכאורה, מדובר בתופעה שכיחה ביותר. אבל….

במחקר הוכח קשר סיבתי חזק בין התחושות שאנו מפתחים לבין ההעדפה הנלהבת מפרי "לא פגום". מדובר בהיפוך המשמעות שמציג הביטוי הקובע העדפה ברורה לפרי בשל מאוד.

בני אדם מפתחים דפוס רגשי שהופך לשיקול דומיננטי בהחלטה איזה פרי לקנות. החוקרים לא עסקו בביטוי הפופולרי, הם לא היו בלשנים. הם היו מומחים למדעי המזון מאוניברסיטת קופנהגן. כאשר נחשפו לתוצאות התופעה, בזבוז מזון שצובר תאוצה בעולם כולל דנמרק, הם נרתמו להמשך המשימה.

החוקרת הראשית, פרופ' קרין ונדין, הגדירה את המצב כך, "צרכנים בוחרים מזון על סמך ציפייה לזכות בטעם המסוים שהם מייחסים לו. הציפייה שפיתחו נשלטת על ידי הרגש. אם פיתחנו ציפיות שיש הבדלי טעם בין בננה עם קליפה מושחרת ובננה שקליפתה חלקה וצהובה, ושזו האחרונה טעימה והראשונה ממש דוחה, נבחר בצהובה". כאמור, ההשערה בדבר הקשר הרגשי עלתה לדרגה של סוגייה בעייתית. שכן התוצאות לטווח הרחוק כלל אינן משביעות רצון, ואף גובלות במפגע כלכלי של ממש. ואכן, כאשר גילו מה כמות הפרי שמושלך לזבל כפסולת, החוקרים נדהמו.

שייק ירקות. קרדיט: ויקיפדיה

איך מתמודדים עם המצב?

תחילה, יצאו החוקרים במסע פרסום לעידוד השימוש בפירות בשלים מאוד למטרות חלופיות מן המקובל. המסר שהפיצו נשען על בסיס ההיגיון הצרוף: "אם לדוגמה מונח בסלסילת הפירות שלכם תפוח שקליפתו אינה חלקה ומבריקה, או שהמרקם שלו מעט קמחי, עדיין תוכלו להשתמש בו למיץ, לעוגה, למחית או לפשטידה".

אריאל פלמון עגבניות מיובשות. ויקימדיה

גם באתר בא-במייל מופץ מסר שכזה: קבלו מספר עצות בחינם: מגוון של שתים-עשרה שיטות מפתיעות וטעימות לניצול פירות בשלים על סף ריקבון. בעזרת הטיפים הללו תוכלו ליהנות מחטיפים בריאים וטעימים, ולמנוע בזבוז של פירות שנראה שהם יהפכו לבלתי אכילים תוך זמן קצר.

לאחר פרק זמן החוקרים בדקו את כמויות הפרי שהושלך לזבל וגילו ירידה מזערית בלבד. היה ברור להם שקשה להיאבק בתופעה כאשר ברור שהיא מבוססת על רגש, במיוחד קשה להיאבק בתופעה באמצעות מסר המבוסס על היגיון. הם המליצו להתמקד בתחושות, וללמד את האוכלוסייה "כיצד מעצבים רגשות מחדש". לשם כך נדרש מומחה מסוג אחר: פסיכולוג של צריכת מזון. שכן, מסקנת הביניים של החוקרים הייתה שהרושם הראשוני שלנו ממזון כלשהו "נדבק" אלינו באופן שמקשה עלינו לשלוט בו.

מסקנת הביניים הזאת הוכחה שוב ושוב. כמו לדוגמה, במחקר שביקש מ- 130 משתתפים לדרג סדרת תמונות של תפוחים שלחלקם היה מראה חיצוני לא סטנדרטי. באופן לא מפתיע, תפוחים בעלי מראה לא סטנדרטי נראו להם פגומים ודורגו במקום הנמוך ביותר. זה מסביר גם מדוע מעט מאוד משתתפים היו מוכנים לאכול תפוחים כאלו שהנסיין הגיש להם בהמשך הניסוי. וכאשר הנסיין אילץ את המשתתפים לטעום תפוח לא-סטנדרטי, הבעת פניהם סיפקה הוכחה ברורה לקביעה, שהרושם הראשוני, הרע במקרה הנוכחי, נדבק ושולט בתחושותינו וציפיותינו. גם ההיפך מזה הוכח – כאשר המשתתפים טעמו תפוח שנראה ירוק ומושלם בתמונה, הם דבקו באמונה שהירוק טעים. לסיכום, מסקנת הביניים הייתה שבמפגש עם פירות לא-סטנדרטים, התחושות  קובעות ולא הטעם האמיתי. ועוד משהו – אנחנו זוכרים טוב יותר רגשות שליליים מאשר את החיוביים.

מה עושים?

לענייננו כאן  החוקרים לא המשיכו בכיוון פתרון בעייה הכרוכה ברגשות. מצאתי סוג של פתרון טוב בספר, "כולנו אנשים אמיתיים" מאת איילת קלטר. אמנם קלטר מתמקדת באובססיה למזון, או מה שנקרא "אכילה רגשית". אבל הדברים שהיא מציעה יפים גם לעניין שבו אנו עוסקים: תיעוב מזון מסוים – תחושה ש"נדבקת" אלינו באל-כורחנו.

להלן ציטוט מהספר, הלקוח מהאתר, "שפת האכילה":

הרגש ביסודו אינו טוב או רע, אלא הקטלוג המגדיר את ה”טוב” וה”רע”. רגשות בעייתיים הופכים לרגשות כרוניים אם נאבקים בהם ומתַחזקים אותם. אבל כאשר מפסיקים את המאבק, ומאפשרים לשחרר את הרגשות ולקבל אותם, קבלת הרגשות הבעייתיים מסייעת לשבור את המעגל האינסופי של המאבק בהם.

נניח שיום בהיר אחד דופקת על דלת ביתכם קרובת משפחה רחוקה שמעולם לא פגשתם. שמעתם עליה אינסוף סיפורים לא מחמיאים. אם אכן תאמינו לאותם סיפורים, היחס שלכם אליה יהיה מן הסתם בהתאם. לא תרצו לתת לה להיכנס לביתכם. ובוודאי שלא תרצו אותה בקרבתכם. מן הסתם תעשו כל שאפשר כדי להיפטר ממנה. באופן זה לא תוכלו לגלות אם הסיפורים ששמעתם עליה נכונים או שהם נבזיים ואין בהם ממש. הדרך היחידה היא להכניס אותה לביתכם, לארח אותה, לבלות זמן במחיצתה ולתהות על קנקנה.

מסקנה – אם תיתנו לרגשות שלכם הכרה ומרחב קיום – תצליחו לפוגג אותם ולהשתחרר מהם. וכל היתר יסתדר.

תנו לרגש להיות – העזו להתבונן ברגשות החבויים בבסיס האכילה או הסירוב לאכול, הכירו בהם ותנו להם פשוט להיות. ביכולת להרשות לרגשות להיות, טמונה גם היכולת להניח להם ואולי לעצב אתם מחדש.

אני בעד.

ב-1905 השאיר הילד פרנק אפרסון מניו ג'רזי, על מרפסת ביתו, כוס עם משקה ממותק שהכין ממים ואבקת שתייה. למרבה המזל, שכח הילד המפוזר את מקל הערבוב בתוך הכוס. למחרת בבוקר יצא למרפסת וראה שהמיץ שהכין קפא לגמרי. כשניסה להוציא את המקל מהכוס הוא גילה משהו שהדהים את חבריו לכיתה: מיץ קפוא על מקל. ב-1923, כשהוא כבר מוכר לימונדה מבוגר בקליפורניה, ניגש אפרסון לרשום פטנט על ההמצאה: קרטיב (באנגלית: popsicle), או כפי שהוא כונה בתחילה אפסיקל. (דורעם גונט, 18.7.2010, הארץ).

ארכיאולוגיה של הנפש

הפואמה, "ארכיאולוגיה של הנפש", נשלחה אליי ממקור בלתי ידוע.

הרגשתי כמי שזכתה באוצר.

הפואמה נגעה לליבי.

התלבטתי אם לתרגם את הפואמה לעברית, שפת האם שלי.

האם תרגום יכול להעניק לקורא/ת הנאה באותה מידה כמו קריאת הפואמה במקור?

לפניכם הפואמה בשפת המקור. ובהמשך – התרגום לעברית (ט.ל.ח).

תשפטו אתם. רעיונות ותיקונים יתקבלו בברכה.

Archeology of the heart

I’m excavating again – guilt heaped,
raking in less obvious, foolish spaces
I daren’t search for fear.

I should be used to losing

Shame sears fissures, all those slack
left-behinds – surname, jobs, lovers.
Those dreams untethered, that cat.

Tight-wired, taut lipped, I scour
for that little ring long slipped off
Mum’s finger, gold trusted to me.

Now it’s asked for by my daughter,
to be melted with my thin band, to fuse
& flame a brighter future for us all.

I should be used to losing.

Credit: Google free pictures

לאחר נבירות וחיפושים גיליתי ששהפואמה נכתבה על ידי המשוררת, פינולה סקוט, דמות ידועה בתחום שלה. פרטים אודותיה:

Finola Scott

פינולה סקוט כותבת בסקוטית ובאנגלית. בשנת 2018 סקוט זכתה בתחרות השירה של Usit, היא זכתה גם בתחרות Blue Nib Chapbook, ובתחרות העלונים מחוף לחוף Dundee Law Competition .

שירתה מתפרסמת באכסניות רבות, כולל The Ofi Press, Ink Sweat & Tears, Gutter and Firth, כמו גם בכתבי עת ובאנתולוגיות רבות אחרות.

ארכיאולוגיה של הלב

אני שוב חופרת – גדושת אשמה,

אני מגרפת חללים פחות גלויים, טיפשיים,

אינני מעזה לחפש, מפאת הפחד.

עליי להתרגל להפסיד

בושה צורבת סדקים, כל אותן שאריות רפויות –

שם משפחה, עבודות, אהובים.

החלומות הלא מרוסנים ההם, החתול ההוא.

בשפתיים הדוקות, מתוחות, אני סורקת

ומחפשת את הטבעת הקטנה ההיא שהחליקה

מאצבעה של אימי, זהב שהופקד אצלי.

עכשיו מבקשת בתי,

להתיך ולאחד אותו עם הצמיד הדק שלי,

למזג ולהצית עתיד מזהיר יותר לכולנו.

עליי להתרגל להפסיד.

סוף

החופשה העתידית – רק לא סתלבט

אחרי שבר רפאלי בחרה לחגוג את סיום עידן הרווקות שלה באיים המלדיביים באוגוסט 2015, ישראלים רבים מיהרו להגיע לשם ולהכריז: "היינו באיים המלדיביים, באתר הנופש שבו שהתה בר רפאלי". האתר הקסום שנמצא בטווח של טיסה מזרחה מכאן אל אזור האוקיינוס ההודי ולא הרחק מסרילנקה, מספק חוויה מיוחדת במינה. חוויה מהסוג המוכר לנו: נופש שמתנהל במתכונת של בטן/גב, אוכל טוב, בילוי, חשיפה לשמש, טבילה בים, ובעיקר סתלבט (מצב של בטלה, חוסר מעש מוחלט). בעידן שאחרי הקורונה החופשות המבוקשות יהיו לגמרי שונות.

אירוח באיים המלדיביים – קרדיט: PATINA MALDIVES, FARI ISLANDS

להפוך מפגע סביבתי למקור של סיפוק והנאה

בראיון שהעניקה למיכל מנור, בבלוג "רואה עולם", דר' אסנת ברושי חן מתבססת על יידע מחקרי (דוקטורט) ומספקת הצצה על חדשנות בחשיבה על התיירות ביום שאחרי הקורונה. לדוגמה, היא ממליצה על "עיצוב חדשני של המוצר התיירותי" ו"אסטרטגיות חדשניות בשיווק המוצר התיירותי". לטענתה, יצירתיות היא תכונה שמאפשרת להפוך משבר ומטרד למקור של סיפוק והנאה. ובכל הקשור לעיצוב מחדש ושיקום התיירות בעולם שאחרי הקורונה, לא תהיה חדשנות בלי חשיבה יצירתית.  

הסיפור של הארי, צב הים

האוקיאנוס ההודי המקיף את 1,192 האיים של האיים המלדיביים עשיר בחיים תת ימיים. אבל, כמו ברבים מנתיבי המים בעולם, במים יש גם סכנות לבעלי חיים אלו. צבים נמצאים בסיכון מיוחד של הסתבכות ופציעה מציוד דייג שאבד וננטש ובעיקר רשתות נטושות. צבים שנלכדים ברשתות דיג נטושות מתים מתשישות או מהתייבשות כשהם מנסים להשתחרר מהן. אחרים נפצעים פציעות קשות כולל חתכים עמוקים או אובדן סנפירים. את הסיפור של הארי, צב-ים פצוע וחולה, מגוללת עיתונאית בכתבה שהכותרת שלה שונה מקו החשיבה העיתונאי הסטנדרטי, "הארי, צב הים המלדיבי, זקוק לעזרתכם". לא, לא מדובר באותה שבלונה של "בואו להתנדב במרכז להצלת צבי הים (ישראל)". הסגנון התיירותי המוצע או אם תרצו, עיצוב חדשני של המוצר הנקרא נופש, הוא החידוש כאן: "תיירות בת-קיימא".

צב ים מסוג Hawksbill קרדיט: ויקיפדיה

הארי הוא הכינוי שהוענק לצב מזן ההולך ונכחד (Hawksbill turtle). מדובר בצב ים זכר בוגר שנמצא כשהוא במצב של אפס כוחות כשהוא צף בקרבת אחד האיים המלדיביים. הארי התקשה להפעיל את שריריו ולא הצליח להתקדם אל יעדו. התמזל מזלו וצוות מצילי חיות תת-ימיות משה אותו מהמים וטיפל בו עד אשר התאושש לגמרי.

וכך הופכים מפגע סביבתי לאטרקציה תיירותית. על בסיס המקרה של הארי ששכיחותו צוברת תאוצה, נוצר שיתוף פעולה בין יזמים להקמת אתר נופש במקבץ האיים המלדיביים הצפוני לבין פרוייקט "אוליב רידלי" – ORP – שכל תכליתו היא הצלת צבי ים באזור האיים המלדיביים ולאחרונה גם בקניה, עומאן ופקיסטן.

להקת צבי ים באתר של ORP/ קרדיט:Olive Ridley Project

ד"ר מרטין סטלפוקס, ביולוג שהתעניין מאז ילדותו במצבם של צבי-ים פצועים באיים המלדיביים, וייסד את פרויקט ORP בשנת 2013 כארגון צדקה הרשום באנגליה ובוויילס. שם הפרוייקט, "אוליב רידלי", נגזר משם של אחד ממיני צבי הים שעוד נותרו באוקיינוס. וכאן החידוש הגדול. אין מדובר בעוד אתר נופש מסורתי ומפנק של סתלבט, אלא באתר הנופש בן חמישה הכוכבים בפארי איילנדס (FARI ISLANDS) ששמו, פאטינה מלדיבס העתיד להיפתח לאורחים במאי 2021. באתר הנופש יאפשרו לאורחים להרגיש קירבה משמעותית אל עולם הטבע וחיבור עם עצמם.

האורחים שישהו באתר יכירו דרכים לשימור ימי וילמדו כיצד להגן על החיים התת ימיים. התוכנית המפורטת מציעה התנסות בזריעת מושבות אלמוגים ויצירת בית גידול למגוון רחב של חיים תת-ימיים כולל הגנה עליהם. לילדים מציע האתר שיעורי צלילה ללא תשלום במטרה לקרב אותם לחיים התת-ימיים. מי שמעוניין יוכל "לאמץ" צב, ללמוד מה מאיים על קיומם של צבי הים, ולשמוע על מטרות ה- ORP.

ואם לא די בכך … המיזם פיתח אסטרטגיית שיווק חדשנית –

באתר של פרוייקט ORP כבר מציעים לתיירים הפוטנציאלים לבחור את צב הים שברצונם לאמץ, באופן סמלי בינתיים, תמורת סכום סמלי של 50 לירות שטרלינג. סכום נוסף יאפשר לאמץ צב ים שזקוק לעזרה. הסיפוק העצמי והקירבה אל הטבע מתחילים הרבה לפני היציאה לנופש. ואם אתר הנופש ב"פארי איילנדס" יוכל לעמוד בלוח הזמנים, אזי נוכל לתכנן ולהגשים חלום של ממש במאי 2021 ב"פטינה מלדיבס". יש תקווה.

"ארץ נוודים" – ספר, סרט, ובקרוב אוסקר

פסטיבל הסרטים ונציה 2020 הסתיים לא מכבר (2-12 ספטמבר 2020). Nomadland (ארץ נוודים) סרטה של הבמאית קלואי ז'או זכה בפרס אריה הזהב. בהמשך הסרט זכה בפרס גלובוס הזהב (מרץ 2021). כעת הוא מועמד לששה פרסי אוסקר.

הבמאית הסינית-אמריקנית, קלואי ז'או, זכתה בפרס הבימוי והפכה לאישה השנייה בלבד בתולדות טקסי גלובוס הזהב, שזכתה בפרס הנכסף, כשלפניה עשתה זאת לראשונה ברברה סטרייסנד, בשנת 1983, על "ינטל". זאת הייתה גם השנה הראשונה שבה יותר מאישה אחת הייתה מועמדת בקטגוריה.

nomanland
Nomadland by Jessica Bruder. Credit: Amazon

הסרט "ארץ נוודים" שעדיין לא הגיע אלינו, בוים בהשראת ספר, בעל אותו שם, מאת הסופרת והעיתונאית ג'סיקה ברודר (2017).

בספר התיעודי, "ארץ הנוודים" (Nimadland), בוחנת ברודר תופעה חברתית-כלכלית, תוצאה של המיתון הגדול (2007-2009): מאות ואף רבבות נוודים אזרחים אמריקאים מבוגרים, בגיל מתקדם, נוסעים לאורכה ולרוחבה של המדינה, בקרוואנים נגריים, כמו "נוודים". הם מחפשים תעסוקה ופרנסה. זאת המציאות שעד כה הייתה סמוייה מן העין.

ויש גם סיפור מקדים, מקרה פרטי שעמדתי על טיבו רק כעת, בעקבות הספר והסרט.

סיפור מקדים

זאת התמונה שליוותה אותי כאשר שמעתי לראשונה על הסרט שזכה בפרס אריה הזהב בפסטיבל ונציה (2020).

נזכרתי בחברינו האמריקאים שלצערי עדיין נוסעים ונודדים ברחבי היבשת הגדולה. האם המניע ל"טיולים" שלהם הוא ההתמודדות עם השפל הכלכלי?

הייתכן שחברינו גם כן היו מועסקים על בסיס קבוע (היא מתורגמנית סימולטנית מאנגלית לספרדית בבתימ"ש בעיקר, והוא אמן), ומצאו עצמם מחוסרי עבודה בתקופת המיתון הגדול? האם השפל הכלכלי ערער את נישואיהם הראשונים ולמזלם מצאו זה את זו ומיסדו את הקשר בנישואים שניים לפני כעשור בלבד?

אני מסתובבת עם התהיות הללו. מקבלת עדכונים בפייסבוק, בכל פעם מאזור, כפר, עיירה, אתר חדשים. תאמינו לי זה לא קל כאשר מתברר לפתע שהגורל התאכזר לנפשות יקרות שהכרת זה מכבר. מכל מקום, כל הכבוד לחוסן ולאופטימיות שהביאה את החברים שלנו עד הלום.

זה יכול לקרות לכל אחד. ואכן זה קורה גם היום. לצערי.

וכאן המקום לשבח את ג'סיקה ברודר על הפרויקט התיעודי, והספר:

Nomadland: Surviving America in The Twenty-First Century. Jessica Bruder (2017). W.W. Norton and Co. (Non-Fiction), 288 pp

לצורך כתיבת הספר, ברודר שהתה זמן ממושך בקרוואן ממונע כשהיא מתעדת אמריקאים בגיל מתקדם, אוכלוסייה נודדת שוויתרה על פורמט החיים המסורתי. פלח אוכלוסיה שיצא לשוטט בדרכים, ימים שלמים, כדי לחפש מקורות פרנסה, חיי הנוודות עוקרים אותך מהמקום הקבוע שבו התאקלמת, אבל יש גם יתרון. נוודות מאפשרת לנוע בקלות מעבודה לעבודה ולעצב מרחב במציאות הכלכלית הרעועה של ימינו.

הפרויקט של ברודר נמשך שלוש שנים תמימות ונע על פני למעלה מ- 15,000 קילומטרים של כבישים – מחוף לחוף וממקסיקו לגבול הקנדי. שטח המשתרע משדות הסלק של צפון דקוטה עד אתרי הקמפינג של קליפורניה ותוכנית ה"CamperForce" של אמזון בטקסס. בכל מקום אליו הגיעו, גילו המעסיקים מאגר של כח עבודה חדש בעלויות נמוכות. מאגר שמורכב בעיקר ממבוגרים בגילאים מתקדמים: הקורבנות הבלתי נראים של המיתון הגדול. בני-אדם שנעקרו מביתם וקהילתם עם תקווה, עלו על הכביש בקרוואנים ובטנדרים ששופצו למטרה זו, ובכך הפכו לקהילה של נוודים שהיקפה רק גדל מיום ליום. מי שחשבו שהקריסה הפיננסית ב- 2008 הסתיימה לפני זמן רב צריכים להכיר את האנשים שג'סיקה ברודר פגשה וליוותה במשך שלוש שנים. הם וויתרו על פורמט הקיום הקבוע והמסורתי כדי לשרוד, אבל לא ויתרו על התקווה.

הן הספר והן הסרט "נומדלנד" ("ארץ הנוודים") מאוד רלבנטיים לימינו. כאז כן עתה, נחשף בהם סיפור שעד כה היה סמוי מהתודעה הציבורית של אמריקה. סיפור על הבטן האפלה של הכלכלה האמריקאית – סיפור שמבשר על העתיד הכלכלי הרעוע שעוד צפוי לרבים נוספים. עם זאת, בסרט יש גם קו אופטימי. כמו החברים שלנו האמריקאים, שנוסעים ממקום למקום בחיפוש אחר עבודה, ומוצאים בתחנות שבדרך מזון לנפש, משהו בעל ערך מוסף, ערך תרבותי וחברתי. הסרט והספר מציגים מקרים של הצלחה, למרות הכל, ומהללים את החוסן והיצירתיות הנועזת של הנוודים הללו.

הערה:

הספר התיעודי של ברודר נכלל ברשימת המועמדים לפרסים יוקרתיים ואף זכה באחד מהם, פרס אמזון לספר תיעודי. ברודר לימדה בבית הספר לעיתונאות קולומביה מאז 2008. הפרסומים שלה כוללים כתבות ב"הרפר'ס מגזין", "האומה", WIRED, "וושינגטון פוסט", העיתון הבינלאומי הראלד טריביון, מגזין ניו יורק טיימס, ועוד. כתבות השטח שלה זכו בפרס ג'יימס ארונסון ל"עיתונות צדק חברתי" (פרס גרינל) ובפרס "מועדון הדדליין".

בעקבות השקרים שלנו

הם מאוד נפוצים. הם במוקד ההוויה האנושית. צורות רבות וסגנונות רבים לשקר האנושי. יש שקרים בנאליים ואפילו מקובלים, ויש שקרים גסים. אומרים שחצי אמת גרועה משקר. אבל אנחנו יודעים לשקר מגיל אפס, להסתיר דברים גם מהקרובים לנו, ולהמציא עובדות שלא היו ולא נבראו. אנחנו יודעים לסווג את השקר לפי צבעים: שקוף, לבן, אפור. השקר הראשון של האנושות התרחש בגן עדן. קין הרג את הבל וסיפר שאינו יודע היכן אחיו, "השומר אחי אנוכי?"

בזיעת אפיך תאכל לחם. ציור משנת 1889
בזיעת אפיך תאכל לחם. ציור משנת 1889. קרדיט: ויקיפדיה

השבוע חשבתי על שתי הנובלות שקראתי, שבהן כיכב השקר כמוטיב מרכזי וסביבו נרקמה העלילה. אני פשוט זרמתי עם הקריאה מבלי להתעמק בשאלות כמו מה ההגדרה של שקר, או איך מגיב הזולת לשקר לאחר שגילה אותו. באופן מפתיע, חשתי אפילו רחמים כלפי שקרנים שמתבוססים בשקריהם.

המחשבות העסיקו אותי לאחר מעשה, כאשר השוויתי בין הנובלה הדרמתית והנובלה הקומית. תהיתי איך ייתכן שמבין הז'אנרים שאני מכירה אין בנמצא ספרות "שקר". חשבתי גם על הסיפור הבראשיתי של הגירוש מגן העדן, שנרקם סביב השקר. שקר משתלב למעשה בעלילות מסוגים שונים – דרמה, טרגדיה, ספרי מתח לסוגיהם השונים, סיפורי אלימות וטרור, סיפורי הרפתקאות ועוד. למדנו לזהות את השקר כרכיב נלווה למשהו אחר, מרכזי יותר.

בנובלה הראשונה שאתאר בקצרה להלן, השקר נספח לדרמה, ובשניה, הוא נספח לקומדיה

בנובלה הראשונה, דרמה מתרחשת בתל אביב, בפריז ובקיבוץ שבנגב. העלילה מתמקדת במשפחה בת שלוש נפשות המתגוררת בדירה בתל אביב. אב אם ובת. האב, צייר שהקים סטודיו לציור ופיסול, מצייר וגם מפסל בחימר ובמקביל, הוא מלמד קבוצות של צעירים את רזי הציור והפיסול . כדי להתפתח  ולהתפרסם כצייר, האב מציג עבודות בתערוכות בתל אביב ובפריז. הנסיעות שלו לפריז הן חלק אינטגרלי מהווי המשפחה. כאשר הוא בפריז הבת והאם נותרות מאחור. כך מתהדקים הקשרים בין האם לבתה, ואילו עם האב אין כמעט קשר הורי. לקראת סיום התיכון, הבת סועדת את מיטת אמה החולה עד שזו מתה ממחלה ממארת. לאור כישרון הציור שהתגלה אצל הבת בילדותה האב מציע לה להצטרף אליו בנסיעה הבאה לפריז ולפקוד את אחד מבתי הספר לאמנות. הבת מחליטה לנסות. בזמן שהות בפריז הבת חשה שלאביה יש "סודות". בתוקף מערכת היחסים בין השניים, הוא לא פתוח כלפי הבת שחושדת שהוא מנהל מזה שנים חיים כפולים. מתברר שלפני הנסיעה הוא נתן לה ספר במתנה ומרוב כעס עליו היא לא פתחה את העטיפה. כעת היא משערת שהעלילה שבספר היא תחליף לשיחה ושהספר מגולל סיפור משפחתי דומה של אב המנהל חיים כפולים.

הבת מואסת באביה ובורחת מפריז אל חברתה בקיבוץ שבנגב. כעת היא משחקת את תפקיד השקרנית מול חברתה הטובה, הפעילה בוועדת הקבלה של הקיבוץ. היא פותחת מכתב פניה שנשלח אל חברתה מבחור אלמוני המבקש להתקבל לראיון בוועדת הקבלה. היא מסתבכת בזיוף חתימה ובחדירה לפרטיותם של השניים. מסכת השקרים מעיקה עליה ויום אחד היא חושפת בפניהם את הכל.

הנובלה השנייה היא קומדיה שמתרחשת בכפר קטן באזור הררי בדרום צרפת. העלילה מתמקדת בקורותיו של בן יחיד לאב שמגדל את בנו לבד, ובכוונות של האב שיום אחד בנו יירש את עיסוקו – דוור הכפר . לכל אדם בכפר יש זוג אופניים. כלי ניוד חיוני שמסייע לבני הכפר להתמודד עם הטופוגרפיה המקומית. הבן אינו מסוגל לשמור על שווי משקל ולרכוב על אופניים כמו חבריו. הוא מתבייש בכך וממציא סיפורים שקריים כדי להתחמק מבושות. בסתר, הוא מנסה ללמד עצמו לרכוב, ללא הועיל. וכך הוא נקלע לסיטואציות בלתי אפשריות, רובן קומיות, במקום לגלות לכולם שהוא אינו יודע לרכוב. גם לאשתו הוא מספר סיפור שקרי בכל פעם שהיא מציעה לו להשתתף בתחרות רכיבה על אופניים. עד כמה שזה נשמע מוזר, הוא הבעלים של חנות לתיקון אופניים. בזכות האהבה שלו למכניקה. הימים חולפים, לבני הזוג נולדים בזה אחר זה בת ובן. הוא מתיידד עם צלם הכפר. וגם עליו הוא מערים בעניין הרכיבה על אופניים. והשקרים שוברים שיאים.

קומדיה של טעויות מאת ויליאם שיקדפיר 1879
קומדיה של טעויות מאת ויליאם שיקדפיר 1879. קרדיט: ויקיפדיה

שתי הנובלות שונות לגמרי. הן נכתבו על ידי סופרים שונים. אבל השקר מתגלה בשתיהן כמוטיב מרכזי. האם שני המחברים תכננו מראש להבליט את השקר האנושי; או שמא היתה זאת יד המקרה בלבד? אם נבחר בחלופה הראשונה, ונומר שהיה כאן תכנון מראש, ייתכן מאוד שנגיע למסקנה הבלתי נמנעת שהשקר האנושי הוא המלח והפלפל ושבלעדיו דרמה איננה דרמה וקומדיה איננה קומדיה.

(הכרזה להצגה "קומדיה של טעויות" מאת ויליאם שייקספיר צוירה ב 1879 לכבוד ההפקה של רובסון וקריין …)

הפודקאסט של מישל אובמה בספוטיפיי

היא עוברת רדיו בצורה מקסימה. בפרקים הראשונים היא רוצה לבדוק מערכות יחסים בחייה. מישל אובמה, הגברת הראשונה של ארה"ב לשעבר, השיקה בתחילת אוגוסט פודקאסט (בפלטפורמת ספוטיפיי) בו היא משוחחת עם בעלה, הנשיא לשעבר, ברק אובאמה.

קודם לכל הערה טכנית: רן לוי והפודקאסט המצליח שלו, "עושים היסטוריה", משודר באמצעות שחקנית הסטרימינג ספוטיפיי, אחת הגדולות ביותר בעולם. לאחרונה עולים חששות שספוטיפיי השתלטה על השוק (הפרטים: כאן). רבים מרגישים שמדובר בתלות "לא בריאה" בפלטפורמה וחשוב מכך, פגיעה ברווחים.

כמה שיותר טבעי, כך יותר טוב: הפודקאסט של מישל אובמה מתוכנן מראש. היא הכינה נושא שהיא מעוניינת לחקור וויתרה כמעט לגמרי על עריכה כדי שהשיחה תקבל אופי טבעי יותר. לדוגמה, לא נמחקו הערות ביניים ופספוסים מסוימים מהשיחה המוקלטת. מי שצפה בסרט התיעודי של מישל ו/או עיין בספרה האוטוביוגרפי "הסיפור שלי" נחשף לסגנון דומה.

הפרק הראשון בסדרה של מישל מתמקד בתנאים ובסיכויים לשינוי חברתי:

בפרקים אלה נדון במערכות יחסים שהופכות אותנו למי שאנחנו. לפעמים זה יכול להיות אישי כמו מערכת היחסים עם עצמנו… בפרקים אחרים נדבר על האתגר בלהיות הורים או בן / בת זוג, על צמיחה שנוכל לחוות בזכות עמיתים ומנחים, ועל החברים שעוזרים לנו להתמודד בזמנים הקשים ביותר… בתחילה נדון באחת מאותן מערכות יחסים שלא קל לפצח את היתכנותה: הקשר שלנו עם הקהילות והארץ שלנו. באמצעות מערכת יחסים הדוקה עם הקהילה המיידית והרחבה יותר ניתן להגיע להגשמה, למשמעות או לשמחה. בהמשך נעורר שאלות שקשה יותר להשיב עליהן. כמו, מה המקום שלנו בעולם הזה; איך אנחנו מרגישים לגבי זה ואיך ניתן לנצל את הכוחות שיש לנו.

2020-08-06 14.46.20
פודקאסט (הסכת) של מישל אובמה בספוטיפיי. צילום מסך

למישל אובמה שני מסרים שראויים בעיניה להיאמר בפרק הראשון של התשדיר: האחד, "חיים בלי תהילה הם חסרי ערך"; השני, "שינוי המצב הקיים, בכל קנה מידה שהוא, מותנה בקשר של הפרט עם הקהילה שבה מתנהלים חייו המשמעותיים".

השיחה מתחילה בשיתוף פרטים על המקום שבו גדלו. ברק אובמה מספר על הקהילה שבה גדל ועל הרגע שבו החליט לעשות שינוי. השכונה בה גדל התאפיינה בקהילה שחבריה "ערבים זה לזה ודואגים לזולתם". הילדים למדו מקטנותם לעזור לתלמידים חלשים בלימודים וכיו"ב.

במהלך הזמן תושבי השכונה הלבנים החלו נוטשים את השכונה שבה ברק אובמה גדל לטובת שיפור בתנאי המגורים, גם חלק מהשחורים השתדלו לגייס משאבים כלכליים ולעזוב. ואז קרה דבר כזה:

דבר גרר דבר. אתה רודף אחר קריירה. אתה מרוויח כסף. ואז, אם אתה מצליח מספיק טוב, אתה יכול להיות עצמאי והמשפחה שלך יכולה להיות עצמאית. כמובן שהאתגר הוא כעת איך להתגבר על ההפרדה העצומה בין בני האדם בקהילה, בין תושבים ברמה כלכלית טובה ואחרים שפחות הצליחו. בנוסף קיים גם אתגר ספציפי של התושבים השחורים שלמרבה הצער, תמיד סבלו מהפרדה סביב הגזע …

ברק אובמה מציין שלמזלו ולמזלה של מישל, המשפחות של שניהם השתדלו להעניק לילדים השכלה ברמה גבוהה, הרבה חום, אהבה ותמיכה רגשית. המשפחה כולה הסכימה לוותר על הרבה מאוד פינוקים וגם על צרכים בסיסיים כדי שהילדים יוכלו ללמוד במוסדות השכלה ראויים. גם מישל מלאת הערכה כלפי סביבת הגידול שלה.

היא מלאת הערכה כלפי בעלה ומבהירה לו מה הסיבה לאהבה שהיא חשה כלפיו:

אתה חמוד, אתה יודע … אחת הסיבות שאני מאוהבת בך נובעת מכך שאתה מונחה על ידי העיקרון שאנחנו שומרים איש-איש על אחיו ואחותו – על זה גדלתי!

בתגובתו הוא מחזק את העיקרון המאפיין אותו לדבריה:

אני חושב על הפעם ההיא שהגעתי לבית-הספר ולפתע הבנתי שאם אני רודף אחרי ההצלחה האישית שלי, איכשהו, אני עתיד להיות בודד, אומלל… הדבר החשוב ביותר שההשכלה בהרווארד העניקה לי, הכרטיס האמיתי שקיבלתי מהם היה לא לרדוף אחרי כסף בצורה מוגזמת. הערכים שרכשתי בהרווארד הקנו לי מספיק ביטחון כדי שאוכל לעשות את הדברים המטורפים שרציתי לעשות מבחינת עבודה קהילתחת, כניסה לפוליטיקה, ועוד. יצאתי מהרווארד בהרגשה שהרצפה מתחתיי יציבה ושאני אסתדר.

לאורך השיחה נשמרת ביניהם סוג של הרמוניה, של הבנה ופירגון הדדי. המילים, "נכון", "את/ה צודק/ת", "כן", נאמרות בשכיחות גבוהה. השיחה מכילה קטעים שמהם עולה ההסכמה ההדדית שחיים [בקהילה] בלי שינוי אינם שווים:

לא מספיק שאני מצליח, אני אמור לבדוק מה קורה סביבי, איך אחרים הקשורים אליי מתפתחים. חשוב שמי שנמצא בסביבתי, צמוד אליי, יצליח גם כן. הגישה היא שהשלם גדול יותר מסכום חלקיו.

חיכוכים, ויש כמה כאלו, נותרים בשוליים – לדוגמה, הויכוח ביניהם על ימי החיזור, כאשר גם היא הצטרפה למועדון היין. האם היא עשתה זאת כדי לשתות יין או כדי להתידד עם צעירים מהסביבה. בסוף ברק אובמה מוותר, ומסביר שהוא כבר לא זוכר פרטים מדויקים. בגדול, הזוגיות שלהם מהפנטת. הם מקשיבים קשב רב לכל מילה שיוצאת מפי בן הזוג, מספקים תשובות ענייניות ומדגימים מהו דיון פורה. היו פעמים שברק הסתייג מדברי מישל ולהיפך. היו פעמים שהיא סתרה את דברי בן זוגה, ובסך הכל הם הכילו את הסתירות ביניהם בלי כל קושי. כל הבקיא בניהול שיחה ושמירה על "תור דיבור" וכי"ב, יכול להבחין שהסתירות השתלבו בדיון באופן טבעי

מסרים על משמעות שינוי ותרומתו לקידום הרמוניה בחברה: שניהם סבורים שמסרים כאלו צריכים להוות חלק מהשיח סביב ארוחת הערב בכל בית. מישל מביעה אכזבה מכיוון שבנותיה מאוד ספקניות לגבי היכולת לעשות שינוי. היא אומרת שהן פשוט לא גדלו כמו כולם. כהורים הם לא יכלו לנהל איתן שיח משמעותי על בסיס יומיומי, או לאפשר להן לטעום חוויות ילדות "רגילה" כאשר ברק אובמה נבחר לנשיא ארה"ב.

הסיפור שלי. מישל אובמה.
הסיפור שלי. מישל אובמה. קרדיט: אתר סימניה

הרעיון לחולל שינוי לא חייב להיות יוזמה שבאה מלמעלה. כל אדם באשר הוא מסוגל להקדיש זמן ומאמץ ליצירת שינוי. בספרה, "הסיפור שלי" מישל מודה שבתקופת נשיאותו של ברק אובמה כאשר חיו בבית הלבן, הם לא באמת הצליחו לגרום לשינוי משמעותי בחברה האמריקאית. היא מודעת לאפשרויות שנפתחו להם כעת, כדי להשלים את המשימה.

השיחה לא עסקה בווירוס הקורונה ובמדיניות הממשל האמריקני הנוכחי. אבל ציינו שלאור התובנות שעלו מהשיחה, גם משבר כמו מגפה עולמית אפשר לפתור בעזרת טיפוח תחושה קהילתית, אכפתיות ולמידה לחיות בהרמוניה. ההשערה של שניהם היא שאילו הפוליטיקה לא הייתה מפלגת כל כך את האומה, מקבלי החלטות היו עוסקים באופן ענייני בליבון סוגיית הקורונה, מציעים יחד אפשרויות מבלי לערב אינטרסים פוליטיים בשיח. כפי הנראה, הפילוג ואינטרסים פוליטיים עצרו זאת.

בתום האזנה ממושכת לשידור שארך כ- 45 דקות, התרשמתי שמדובר בזוג רהוט, עם רגלים על הקרקע. ברק אובמה ציין עד כמה הפעילות הקהילתית שלו בתחילת דרכו בשיקגו הייתה קריטית.  בתפקידו כמתאם קהילתי היה עליו להכיר אנשים בשטח, לכתת את רגליו בשכונות. מאז שטעם את טעם ההיכרות עם השטח הוא לא חדל ל"רדת אל העם". מישל אובמה עשתה רבות למען קהילות בשיקגו בתוקף היידע המשפטי המקצועי שלה. היא ציינה בשיחה שהיה עליה לטפל ב- 77 שכונות בעיר הגדולה הזאת.

קישור לפודקאסט – כאן.

האמת העירומה

מהו כוחו הרטורי של גוף אדם מעורטל בתרבות שלנו, בנסיבות של מחאה ופעולה פוליטית? מה משדר גוף מעורטל בנסיבות אלו? כיצד מגיבים צופים מהצד וכיצד הם מבינים ומפרשים תצוגה זו?

ההתערטלות החלקית כמופע הפגנה של אישה שטיפסה (17.7.2020) על מנורת שבעת הקנים מול משכן הכנסת בירושלים, במסגרת המחאה הציבורית בעד דמוקרטיה מתוקנת ונגד אלו שרומסים אותה, מלמדת שמשהו יכול לקרות כשאתה מוריד את הבגדים שלך. ושלפעולת הערטול בנסיבות כאלו עשויות להיות השלכות חברתיות ופוליטיות. בין השאר, אין להתעלם מהמשמעות הפרדוקסלית למראה הגוף החשוף – זו של המשתתפים מול זו של הצופים מהצד. מה שברור כאן הוא שגם כאשר הקול שותק, הגוף עדיין מדבר.

פרופ' אפרים דוד מאונ' חיפה, ערך מחקר על הפוליטיקה של הלבוש והעירום בספרטה. בהקדמה למאמר שפרסם הוא מבהיר: "שפת הלבוש היא אחד הערוצים המשמעותיים ביותר להעברת תקשורת בלתי מילולית. זאת מכיוון שערוץ זה מעביר טווח רחב ביותר של מסרים קולקטיביים, שמסייעים להיסטוריון, לאנתרופולוג, ולסוציולוג בכך שהם מספקים כמה אלמנטים חשובים התורמים לפענוח תרבויות. טיעון זה נכון לא רק לגבי לבוש. הוא נכון גם לגבי היעדר לבוש. התערטלות (שאיננה למטרות מעשה מגונה). המעוניין לעיין במחקרו המרתק יכול לחפש בגוגל:

Sparta and the politics of nudity,  by Ephraim David

EVE by Rodin
Eve covers her head in shame. By Rodin. Credit: Wikipedia

המסר הפוליטי של עירום (חוקי)

התייחסותו המחקרית של דוד מתמקדת בתרבות העירום בספרטה, ובעיקר למשמעות הפוליטית של העירום, כפי שמעידה כותרת המחקר שלו. דברי ההקדמה הכלליים המובאים במאמר מסייעים לפענח את ההשלכות והמשמעות של אירוע ההתערטלות החלקית של המפגינה שטיפסה על גבי מנורת שבעת הקנים מול משכן הכנסת (17.7).

עיקרו של דבר, מדובר בשימוש בסוג של תקשורת ציבורית, תקשורת המופנית כלפי כולי עלמא, ומתאפיינת ב"שתיקה": שקט רועם, אם תרצו. האדם כחיה פוליטית, משתמש בדרך כלל בלבוש ובמילים כדי להעביר מסר לסביבתו. כאשר האדם מתערטל (באופן חלקי וחוקי), בנסיבות של הפגנה פוליטית נגד אישיות או מערכת שלמה, הוא מתנהל כחיה פוליטית דמומה לחלוטין. עוצמת השקט שלו כפולה ומכופלת; גם שותק וגם מתערטל – הוא מעביר מסר לסביבה ללא קול וללא לבוש . אין זו תקשורת רגילה. נהפוך הוא, מדובר בתקשורת בלתי מילולית אפקטיבית וכזו שאין אפשרות להתעלם ממנה.

הסיבוב שעשתה המפגינה, כאשר טיפסה על ה"מנורה" – סמל מובהק של מדינת ישראל והיהדות – וכאשר חשפה את מחצית גופה העליון לעיני כל, היא בבחינת תקשורת פוליטית אפקטיבית ביותר, כזו שאינה משתמעת לשתי פנים – מחאה ציבורית נוקבת נגד המנהיגות הפוליטית מול בניין הכנסת שמשמעותה, "המלך עירום". הבחירה במיקום – מונומנט המנורה הנישא גבוה מעל המפגינים ובולט לעין כל – העצימה עוד יותר את אפקט המחאה של המפגינה, כחלק מהמחאה הקולקטיבית.

משחק משמעויות

אמנם קיים כאן משחק משמעויות: בין המשמעות שהמפגינה רצתה להעביר לבין מה שהקהל קלט בעיניו והבין: המשחק שבין הביטחון העצמי שלה אל מול תחושת הבושה של חלק מהצופים בה, הגאווה שלה מול תחושת הבוז של אחדים מהצופים כלפיה, וכן הלאה. ב"ישראל היום" דווח אחד הכתבים על ההתערטלות בזו הלשון: "קבוצת אנרכיסטים שהשתתפה בהפגנות השמאל ביזתה את מנורת שבעת הקנים מול הכנסת. יו"ר הכנסת, יריב לוין: 'זו בושה, זו לא מחאה לגיטימית. יש הבדל בין מחאה לגיטימית וביזוי סמלי המדינה'".

עירום הוא כלי פוליטי

עירום ככלי פוליטי הוא תלוי תרבות ונסיבות. בחברה חופשית כמו זו שלנו, התערטלות חלקית מעל מנורת שבעת הקנים התפרשה על ידי המפגינים וצופים רבים אחרים כאקט מנצח. האקט ההפגנתי הפך מיד לסמל ציבורי, זאת למרות תגובותיהם המסתייגות של כמה צופים. ההתערטלות המחישה לרבים שהצטרפנו לקהיליה הבינלאומית בכך שגם אצלנו נעשה שימוש בכוחה של תקשורת בלתי מילולית מן הסוג הזה, תקשורת שמזעזעת ומרעידה את אמות הסיפים – ללא קול או אלימות פיזית.  התקשורת המשודרת, המודפסת והדיגיטלית העניקה לאקט יוצא הדופן הזה הדים מעל ומעבר לכל פעולת מחאה שראינו עד כה. הגדילו לעשות הקריקטוריסטים. הם הנציחו את התמונה בדרך יצירתית, כל אחד לפי כישוריו, ובכך העצימו את מפגן הכוח של ציבור המפגינים באופן ויזואלי, ובמינימום של קווים ונקודות.

תדמיתה השערורייתית של הקיסרית

ראש החוג להיסטוריה רוסית באוניברסיטת לונדון – פרופ' סימון ג'קסון – כבר מזמן קבע שחלק ניכר מהסיפורים היותר פיקנטים על חיי המין של יקטרינה הגדולה הם בדייה. אבל מי רוצה להתעמק בעובדות היבשות? עדיף לזרום עם השמועות וליהנות.

בין תדמית ודמות

תדמית היא דימוי של אדם, כפי שהיא מצטיירת בעיני האחר, או הרושם שעושה האדם על המסתכל עליו. תדמית של אדם בטוח בעצמו ובמקומו, גורמת לאחרים להתייחס אליו בהתאם.

החשיבות הרבה של התדמית שאנו מייצרים היא בגלל העובדה שהסביבה מתייחסת אלינו בהתאם לתדמית ולרושם שאנו מייצרים. התדמית נוצרת בגין סממנים חיצוניים: לבוש, דיבור, הופעה וכו'…… וכאן, כמו שאומרים, "טמון הכלב".

יקטרינה הגדולה, 1770
יקטרינה הגדולה , 1770. קרדיט: ויקיפדיה

יקטרינה הגדולה (יקטרינה השניה), קיסרית רוסיה במשך 34 שנים (1762-1796), יצרה לעצמה תדמית על ידי סממנים חיצוניים, צורת דיבור, הופעה ותפקוד, שספק אם בינם לבין דמותה האמיתית היה קשר של ממש. המקורבים אליה ידעו לספר שליקטרינה היו שתי תשוקות, שמעולם לא נטשה עד ליום בו החזירה את נשמתה לבורא: אהבת גבר, שהתדרדרה להפקרות; ואהבת התהילה, שהפכה למרדף אחר דברי הבל. הראשונה מבין השתיים הייתה בעוכריה. שכן מעשיה ביישו לעתים קרובות הן את מעמדה הרם והן את המוניטין של בנות מינה. התשוקה השנייה, המרדף אחר תהילה, גרמה לה לשאוף לבצע פרויקטים רבים כדי לזכות בשבחים. למשל, היא נגררה למלחמות, וזכתה בתהילת עולם שתמיד באה בעקבות ההצלחה.

כמי שנולדה בפרוסיה (גרמניה) היא הגיעה בגיל מאוד צעיר לרוסיה, ונישאה לפיוטר השלישי, נכדו של פיוטר הגדול. הסיפורים הפיקנטיים סביב בני הזוג, ואחר כך על נסיבות מותו של פיוטר השלישי, ימשיכו לרוץ בין אם נוכיח שאין בהם בדל של אמת ובין אם לאו. הסיפורים על יקטרינה הגדולה, שהצדקנים שבינינו יגדירו כ"הפקרות מינית" ואף "סטיות מיניות", ישרדו כפי שגם הארמיטאז' ישרוד. אוזן קשבת לעובדות והאמת על יקטרינה תימצא כמובן בחוגי הספרות באוניברסיטה, בכנסים מדעיים, בספרים עבי כרך ופרסומים מדעיים.

גרסת ההיסטוריונים

למרות שהוויכוח עדיין ניטש בין היסטוריונים וחוקרי תרבות בשאלה שמא מדובר בסתם שמועות קנטרניות, מתגמד בעיניי לעומת הפיקנטיות שבשמועות אודותיה, להלן טענתם העיקרית – לשמועות שנפוצו על חייה הפרטיים של יקטרינה יש בסיס מוצק – אפילו בגיל מבוגר היו ליקטרינה מאהבים צעירים רבים. כך לפי האפוס, "דון חואן" המיתולוגי – מאת הלורד ביירון, שנכתב כעשרים וחמש שנים בלבד לאחר מותה ב-1796. דון חואן בן ה-22 הופך למאהב של יקטרינה לאחר המצור על איזמייל (1970). אגב, הנוהג הזה שלה לא היה יוצא דופן על פי אמות המידה של אז. האפוס הוא סאטירה פוליטית על המערכת הפוליטית והכלכלית הבינלאומית בראשית המאה ה–19. לא היה זה יוצא דופן לעשות שימוש פוליטי בשמועות וברכילות על הפקרות מינית.  וביירון אינו חוסך שם את שבט ביקורתו מהאליטות הפוליטיות ובפרט לא מהאריסטוקרטיה הבריטית.

גרסת המקומיים

אחרי שביקרתי בסנט פטרבורג והתרשמתי מהעיר ובמיוחד ממוזיאון הארמיטאז', ואחרי ששמעתי מהמקומיים על יקטרינה הגדולה, דברים שנאמרו בחרדת קודש – היא הייתה גדולה במובן של אישיות מכוננת שהציבה את רוסיה במעמד שווה ערך לצרפת של נפוליאון, והביאה לרוסיה דברי אומנות יקרי ערך השמורים כולם במוזיאון הארמיטאז. מכיוון שכך, השמועות השערורייתיות הן לא פחות מסיפור משעשע.

הסדרה החדשה על יקטרינה

טרם צפיתי בפרק הראשון של הסדרה החדשה על יקטרינה הגדולה. מה שמושך אותי לצפות בארבעת פרקיה היא השחקנית הלן מירן, שחקנית תיאטרון וקולנוע, זוכת האוסקר לשחקנית הטובה ביותר ב"המלכה" ופרס גלובוס הזהב. מירן (Helen Lydia Mirren) מגלמת בסדרה את יקטרינה הגדולה, תפקיד מכובד וכלל לא פשוט. מעריב פרסם טור המהלל את המשחק שלה שעושה את הסדרה למעניינת. ציטוט מהטור במעריב – "רשתות Sky Atlantic ו- HBO העולמיות יצרו את "יקטרינה הגדולה" – מיני-סדרה באורך 4 פרקים הסוקרת את שלטונה של יקטרינה הגדולה, קיסרית האימפריה הרוסית, שעוררה סערות רבות לאורך כל שלטונה באימפריה ולא מעט ספקולציות מאחורי דרכה לעלות לשלטון, שנמשכו עד יום מותה".

בגוגל תמצאו שפע של שמועות עסיסיות על יקטרינה השנייה, שיספקו את יצר המציצנות הטבעי. ציטוט לדוגמה, "אחרי שקטפה את פרס האוסקר על תפקידה הבלתי נשכח ב"המלכה", והרבה אחרי שקיבלה תואר "דיים" מהמלכה האמיתית, הלן מירן מוכיחה שגיל הוא באמת רק מספר. בתמונות שפרסם "ניו יורק מגזין" מופיעה השחקנית בת ה-65 כשהיא עירומה ויושבת בתוך אמבטיה. לעיתונאי שראיין אותה היא אמרה, בהומור בריטי מובהק, "לי מתחשק להיות קצת ידועה לשמצה".

להאמין לשמועות על יקטרינה השנייה, או לא? זו איננה השאלה כאן! פשוט תזרמו איתן ותיהנו .

 

הערה: הסדרה המקורית בהפקה רוסית שודרה במשך שלוש עונות, 40 פרקים.

קובי בראיינט – טעימה ממעמקי ליבו האוהב

הכדורסלן קובי בראיינט חיבר את הפואמה "כדורסל יקר", לכבוד טקס הפרידה שלו, ב- 2015, מאוהדיו הרבים ושחקני ליגת העל בכדורסל. מילות הפואמה מאפילות על ההפסדים שה"לייקרס" ספגה באותה תקופה. הוא פרש בקול תרועה רמה.

קובי בראיינט ויקיפדיה באנגלית
קובי בראיינט. צילום: ויקיפדיה באנגלית

את פרישתו מהקריירה המפוארת שלו ככוכב-על של הכדורסל בארה"ב ובעולם כולו, קובי בראיינט הנציח בפואמה "כדורסל יקר". היא משקפת כל שהיה על ליבו. מעין שיר הלל לקשר מתמשך ואינטימי של ילד שהתבגר עם הכדורסל. שיר על אהבה טוטלית ומסירות ללא-תנאי לספורט הזה.

בראיינט חיבר את הפואמה "כדורסל יקר", לכבוד טקס הפרידה שלו ב- 2015, מאוהדיו הרבים ושחקני ליגת העל בכדורסל. מילות הפואמה מאפילות על ההפסדים שה"לייקרס" ספגה באותה תקופה. הוא פרש בקול תרועה רמה. היו לו חושים חדים ורגישים שבזכותם יכול היה להבחין, בעוד מועד, שפרישה מהספורט בשיא הקריירה פירושה שבעיני העולם הוא תמיד יהיה מזוהה ככוב-על של הלייקרס – למרות ההפסדים. הפואמה היא הגראנד פינאלה, אם תרצו, של בראיינט. והמסר שלב ברור: מוטב שתפרוש כשהינך בשיא. דאג להשאיר אחריך מורשת שתאדיר את כישוריך והישגיך.

באותה שנה גורלית 2015, שבה בראיינט קיבל את ההחלטה לפרוש, הפכה הפואמה המרגשת "כדורסל יקר", לגולת הכותרת של מעמד הפרישה הרשמי . התקשורת ושחקני הכדורסל הוותיקים והצעירים נחשפו לתוצר פואטי שכמו פרץ החוצה ממעמקי ליבו האוהב, שם הסתתר לאורך הקריירה שלו. הייתה זאת יד המקרה שזימנה לבראיינט צפייה בסרט האנימציה "דואט", שהפיק וביים האנימטור של דיסני, גלן קין (Keane). הצפייה בדואט המחישה לבראיינט שאנימציה מיטיבה להבליט ניואנסים של רגש באופן יעיל וטוב יותר מכל סרט ויזואלי קונבנציונלי. השניים – קין ובראיינט, נפגשו והתוצאה: עיבוד "כדורסל יקר" לסרט אנימציה קצר. הסרט זכה בפרס אוסקר ב- 2018.

"כדורסל יקר", מציג את בראיינט ככוכב-העל של הלייקרס וכן כילד בן שש. הוא חושף אהבה ומסירות אין קץ, של ילד בן שש לכדורסל, התמדה, נחישות והגעה ליעד בזכות אותו כדורסל. הפואמה מסתיימת במסר: חשוב לפרוש בשיא, אני פורש, אבל "תמיד אוהב אותך, כדורסל יקר". אותו מסר ליווה את בראיינט במעמד חלוקת פרסי האוסקר. כאשר הוא אחז בפסלון, מלא פליאה, אמר לקהל הצופים: "מעמד זה עולה על כל דמיון, כילד, הצבתי לעצמי מטרה לזכות באליפויות כדורסל. לא העליתי בדעתי שאי-פעם אהפוך לכוכב-על המחזיק בידו את פסלון האוסקר".

BRYANT OSCAR WINNR
צילום: Getty images

תרגום הופאמה לעברית [תרגום שלי, תה.]:

מהרגע,
בו התחלתי לכדרר את גרבי אבי ,
ודמיינתי את עצמי משחיל כדור-מנצח לסל,
במשחקי הפורום המערבי הגדול,
ידעתי שרק דבר אחד הוא אמיתי:
שהתאהבתי בך.
אהבה עמוקה כל-כך, עד שנתתי לך כל מה שיש לי –
החל ממחשבותיי וגופי
וכלה ברוחי ונשמתי.
כילד בן שש
שמאוהב בך עמוקות,
מעולם לא ראיתי את קצה המנהרה,
אלא רק את עצמי בורח מאחת כזו.

 

ואז התחלתי לרוץ.
רצתי במעלה ובמורד כל מגרש;
רדפתי עבורך אחרי כל כדור;
ביקשת ממני רוח קרב
ואני נתתי לך את ליבי
כי הוא הגיע אליך עם הרבה יותר מזה.

 

שיחקתי מזיע וכואב,
אך לא בגלל שהאתגר קרא לי ;
אלא בגלל שאתה קראת לי.
עשיתי הכל למענך
כי זה מה שעושים
כשמישהו גורם לך להרגיש מלא חיים
כפי שאתה גרמת לי להרגיש.

 

זה אתה שהגשמת לילד בן שש את חלום הלייקרס שלו;
ותמיד אוהב אותך בגלל זה.
אבל לא אוכל להמשיך לאהוב אותך באובססיביות עוד זמן רב.
עונה זו היא כל שנותר לי להעניק לך.
לבי מסוגל להתמודד עם מהלומות,
מוחי מסוגל להתמודד עם אתגרים;
אבל גופי יודע שהגיע הזמן להיפרד.

 

וזה בסדר.
אני מוכן לשחרר אותך.
אני רוצה שתדע זאת עכשיו,
כדי ששנינו נוכל להתענג על כל רגע שנותר לנו  להיות יחד.
לטוב ולרע.
הענקנו זה לזה כל מה שיש לנו.

 

ושנינו יודעים,
שלא משנה מה אעשה בהמשך,
תמיד אהיה הילד ההוא
עם הגרביים המגולגלות,
והפח שבפינה;
5 שניות לסיום
והכדור בידיי
….5 … 4 … 3 … 2 … 1

 

אוהב אותך תמיד,
קובי