קטגוריה: תקשורת

"ארץ הנוודים" – זאת המציאות

פסטיבל הסרטים ונציה 2020 הסתיים לא מכבר (2-12 ספטמבר 2020). Nomadland (ארץ הנוודים) סרטה של הבמאית קלואי ז'או זכה בפרס אריה הזהב. הסרט בוים בהשראת הספר, בעל אותו שם, מאת הסופרת והעיתונאית ג'סיקה ברודר (2017). בספר התיעודי בוחנת ברודר תופעה חברתית-כלכלית תוצאה של המיתון הגדול (2007-2009): אזרחים אמריקאים מבוגרים, בגיל מתקדם, נוסעים לאורכה ורוחבה של המדינה בקרוואנים נגררים, כמו "נוודים", בחיפוש אחר תעסוקה ופרנסה. זאת המציאות.

nomanland
Nomadland by Jessica Bruder. Credit: Amazon

"ארץ הנוודים" (Nomadland) הוא ספר תיעודי מאת ג'סיקה ברודר וסרט עלילתי, בהשראת הספר, שבוים על ידי קלואי ז'או. שניהם חושפים מציאות שעד כה הייתה סמויה. מציאות של רבבות נוודים ברחבי ארה"ב שנאבקים עם השפל הכלכלי של 2007-2009. ויש גם סיפור מקדים, מקרה פרטי שעמדתי על טיבו רק כעת, בעקבות הספר והסרט.

סיפור מקדים

<p class="has-text-align-justify" style="line-height:1.3" value="<amp-fit-text layout="fixed-height" min-font-size="6" max-font-size="72" height="80">בקיץ 2013 הזדמן לנו לשהות שבוע ימים במלון Ridge באתר סקי צמוד אל לייק טאהו שבהרי הסיירה נבדה, על הגבול בין מדינת נבדה וקליפורניה. בתחילה לא היכרנו איש אבל כמו שבדרך כלל קורה, בזכות הבר המקומי נוצרות חברויות מאוד נחמדות. היכרנו זוג אמריקאים (לא-יהודים), קת'לין ורון ג'רביס מסאניוויל, שם שהו בני משפחתנו. ההיכרות איתם יצרה מיד קליק. הרגשנו שהם אנשי תרבות וחובבי הרפתקאות, אוכל וחברה, ממש כמונו. מאחר שהתעניינתי בהנצחה של שבטי האינדיאנים – שמכנים אותם כאן "ילידים אמריקאים" Native Americans, (אוי לשפה המכובסת), ביקשתי מהזוג ג'רביס לחפש מוזיאונים ואפשרויות להכיר את ההיסטוריה של הילידים וכך היה. בסופו של שבוע מלא וגדוש בחוויות נוצר קשר הדוק בינינו והבטחנו אלו לאלו להמשיך בקשרי חברות. איך עושים זאת? במייל ובפייסבוק. התמונות שהם העלו לפייסבוק לא הותירו ספק – החברים שלנו אוהבים לטייל. אבל לטיולים שלהם לא היה סוף. הם ביקרו בכל מקום אפשרי ברחבי ארה"ב. התמונות בפייסבוק הראו נופים ייחודיים, אומנות, הופעות מקומיות וגם קריוקי. גילם של הזוג הוא בסביבות ה- 60 פלוס.בקיץ 2013 הזדמן לנו לשהות שבוע ימים במלון Ridge באתר סקי צמוד אל לייק טאהו שבהרי הסיירה נבדה, על הגבול בין מדינת נבדה וקליפורניה. בתחילה לא היכרנו איש אבל כמו שבדרך כלל קורה, בזכות הבר המקומי נוצרות חברויות מאוד נחמדות. היכרנו זוג אמריקאים (לא-יהודים), קת'לין ורון ג'רביס מסאניוויל, שם שהו בני משפחתנו. ההיכרות איתם יצרה מיד קליק. הרגשנו שהם אנשי תרבות וחובבי הרפתקאות, אוכל וחברה, ממש כמונו. מאחר שהתעניינתי בהנצחה של שבטי האינדיאנים – שמכנים אותם כאן "ילידים אמריקאים" Native Americans, (אוי לשפה המכובסת), ביקשתי מהזוג ג'רביס לחפש מוזיאונים ואפשרויות להכיר את ההיסטוריה של הילידים וכך היה. בסופו של שבוע מלא וגדוש בחוויות נוצר קשר הדוק בינינו והבטחנו אלו לאלו להמשיך בקשרי חברות. איך עושים זאת? במייל ובפייסבוק. התמונות שהם העלו לפייסבוק לא הותירו ספק – החברים שלנו אוהבים לטייל. אבל לטיולים שלהם לא היה סוף. הם ביקרו בכל מקום אפשרי ברחבי ארה"ב. התמונות בפייסבוק הראו נופים ייחודיים, אומנות, הופעות מקומיות וגם קריוקי. גילם של הזוג הוא בסביבות ה- 60 פלוס.

זאת התמונה שליוותה אותי כאשר שמעתי לראשונה על הסרט שזכה בפרס אריה הזהב בפסטיבל ונציה (2020).

בעקבות ההכרזה על הזוכים בפסטיבל ונציה 2020, נזכרתי בחברים שלנו שנוסעים ברחבי היבשת הגדולה. האם המניע ל"טיולים" שלהם הוא ההתמודדות עם השפל הכלכלי? הייתכן שהם בין אלו שהיו מועסקים על בסיס קבוע (היא מתורגמנית סימולטנית מאנגלית לספרדית בבתימ"ש בעיקר, והוא אמן), ומצאו עצמם מחוסרי עבודה בתקופת המיתון הגדול? האם השפל הכלכלי ערער את נישואיהם הראשונים ולמזלם מצאו זה את זו ומיסדו את הקשר בנישואים שניים לפני כעשור בלבד? אני מסתובבת עם התהיות הללו, תאמינו לי זה לא קל כאשר מתברר לפתע שהגורל התאכזר לנפשות יקרות שהכרת זה מכבר. מכל מקום, כל הכבוד לחוסן ולאופטימיות שהביאה את החברים החדשים שלנו עד הלום.

זה יכול לקרות לכל אחד, ואכן זה קורה גם היום. לצערי.

וכאן המקום לשבח את ג'סיקה ברודר על הפרויקט התיעודי, והספר:

Nomadland: Surviving America in The Twenty-First Century. Jessica Bruder (2017). W.W. Norton and Co. (Non-Fiction), 288 pp

לצורך כתיבת הספר, ברודר שהתה זמן ממושך בקרוואן ממונע כשהיא מתעדת אמריקאים בגיל מתקדם, אוכלוסייה נודדת שוויתרה על פורמט החיים המסורתי ויצאה לשוטט בדרכים ימים שלמים כדי לחפש מקורות פרנסה, וחיי הנוודות עוקרים אותך מהמקום הקבוע שבו התאקלמת, אבל מאפשרים לנוע בקלות מעבודה לעבודה ולעצב מרחב במציאות הכלכלית הרעועה של ימינו. הפרויקט של ברודר נמשך שלוש שנים תמימות ונע על פני למעלה מ- 15,000 קילומטרים של כבישים – מחוף לחוף וממקסיקו לגבול הקנדי. שטח המשתרע משדות הסלק של צפון דקוטה עד אתרי קמפינג בקליפורניה ותוכנית ה"CamperForce" של אמזון בטקסס. בכל מקום אליו הגיעו, מעסיקים גילו מאגר עבודה חדש בעלות נמוכה. מאגר שמורכב בעיקר ממבוגרים בגילאים מתקדמים: הקורבנות הבלתי נראים של המיתון הגדול. בני אדם שנעקרו מביתם וקהילתם עם תקווה, עלו על הכביש בקרוואנים ובטנדרים ששופצו למטרה זו, ובכך הפכו לקהילה של נוודים שהיקפה רק גדל מיום ליום. מי שחשבו שהקריסה הפיננסית ב- 2008 הסתיימה לפני זמן רב צריכים להכיר את האנשים שג'סיקה ברודר פגשה וליוותה במשך שלוש שנים.

הם וויתרו על פורמט הקיום הקבוע והמסורתי כדי לשרוד, אבל לא ויתרו על התקווה.

הן הספר והן הסרט "נומדלנד" ("ארץ הנוודים") מאוד רלבנטיים לימינו. כאז כן עתה, נחשף בהם סיפור שעד כה היה סמוי מהתודעה הציבורית של אמריקה. סיפור על הבטן האפלה של הכלכלה האמריקאית – סיפור שמבשר על העתיד הכלכלי הרעוע שעוד צפוי לרבים נוספים. יחד עם זאת, יש בסרט גם קו אופטימי. כמו החברים שהיכרנו, שנוסעים ממקום למקום בחיפוש אחר עבודה, ומוצאים בתחנות שבדרך מזון לנפש, משהו בעל ערך מוסף, ערך תרבותי וחברתי. הסרט והספר מציגים מקרים של הצלחה למרות הכל, ומהללים את החוסן והיצירתיות הנועזת של הנוודים הללו.

הערה:

הספר התיעודי של ברודר נכלל ברשימת המועמדים לפרסים יוקרתיים ואף זכה באחד מהם, פרס אמזון לספר תיעודי. ברודר לימדה בבית הספר לעיתונאות קולומביה מאז 2008. הפרסומים שלה כוללים כתבות ב"הרפר'ס מגזין", "האומה", WIRED, "וושינגטון פוסט", העיתון הבינלאומי הראלד טריביון, מגזין ניו יורק טיימס, ועוד. כתבות השטח שלה זכו בפרס ג'יימס ארונסון ל"עיתונות צדק חברתי" (פרס גרינל) ובפרס "מועדון הדדליין".

בעקבות השקרים שלנו

הם מאוד נפוצים. הם במוקד ההוויה האנושית. צורות רבות וסגנונות רבים לשקר האנושי. יש שקרים בנאליים ואפילו מקובלים, ויש שקרים גסים. אומרים שחצי אמת גרועה משקר. אבל אנחנו יודעים לשקר מגיל אפס, להסתיר דברים גם מהקרובים לנו, ולהמציא עובדות שלא היו ולא נבראו. אנחנו יודעים לסווג את השקר לפי צבעים: שקוף, לבן, אפור. השקר הראשון של האנושות התרחש בגן עדן. קין הרג את הבל וסיפר שאינו יודע היכן אחיו, "השומר אחי אנוכי?"

בזיעת אפיך תאכל לחם. ציור משנת 1889
בזיעת אפיך תאכל לחם. ציור משנת 1889. קרדיט: ויקיפדיה

השבוע חשבתי על שתי הנובלות שקראתי, שבהן כיכב השקר כמוטיב מרכזי וסביבו נרקמה העלילה. אני פשוט זרמתי עם הקריאה מבלי להתעמק בשאלות כמו מה ההגדרה של שקר, או איך מגיב הזולת לשקר לאחר שגילה אותו. באופן מפתיע, חשתי אפילו רחמים כלפי שקרנים שמתבוססים בשקריהם.

המחשבות העסיקו אותי לאחר מעשה, כאשר השוויתי בין הנובלה הדרמתית והנובלה הקומית. תהיתי איך ייתכן שמבין הז'אנרים שאני מכירה אין בנמצא ספרות "שקר". חשבתי גם על הסיפור הבראשיתי של הגירוש מגן העדן, שנרקם סביב השקר. שקר משתלב למעשה בעלילות מסוגים שונים – דרמה, טרגדיה, ספרי מתח לסוגיהם השונים, סיפורי אלימות וטרור, סיפורי הרפתקאות ועוד. למדנו לזהות את השקר כרכיב נלווה למשהו אחר, מרכזי יותר.

בנובלה הראשונה שאתאר בקצרה להלן, השקר נספח לדרמה, ובשניה, הוא נספח לקומדיה

בנובלה הראשונה, דרמה מתרחשת בתל אביב, בפריז ובקיבוץ שבנגב. העלילה מתמקדת במשפחה בת שלוש נפשות המתגוררת בדירה בתל אביב. אב אם ובת. האב, צייר שהקים סטודיו לציור ופיסול, מצייר וגם מפסל בחימר ובמקביל, הוא מלמד קבוצות של צעירים את רזי הציור והפיסול . כדי להתפתח  ולהתפרסם כצייר, האב מציג עבודות בתערוכות בתל אביב ובפריז. הנסיעות שלו לפריז הן חלק אינטגרלי מהווי המשפחה. כאשר הוא בפריז הבת והאם נותרות מאחור. כך מתהדקים הקשרים בין האם לבתה, ואילו עם האב אין כמעט קשר הורי. לקראת סיום התיכון, הבת סועדת את מיטת אמה החולה עד שזו מתה ממחלה ממארת. לאור כישרון הציור שהתגלה אצל הבת בילדותה האב מציע לה להצטרף אליו בנסיעה הבאה לפריז ולפקוד את אחד מבתי הספר לאמנות. הבת מחליטה לנסות. בזמן שהות בפריז הבת חשה שלאביה יש "סודות". בתוקף מערכת היחסים בין השניים, הוא לא פתוח כלפי הבת שחושדת שהוא מנהל מזה שנים חיים כפולים. מתברר שלפני הנסיעה הוא נתן לה ספר במתנה ומרוב כעס עליו היא לא פתחה את העטיפה. כעת היא משערת שהעלילה שבספר היא תחליף לשיחה ושהספר מגולל סיפור משפחתי דומה של אב המנהל חיים כפולים.

הבת מואסת באביה ובורחת מפריז אל חברתה בקיבוץ שבנגב. כעת היא משחקת את תפקיד השקרנית מול חברתה הטובה, הפעילה בוועדת הקבלה של הקיבוץ. היא פותחת מכתב פניה שנשלח אל חברתה מבחור אלמוני המבקש להתקבל לראיון בוועדת הקבלה. היא מסתבכת בזיוף חתימה ובחדירה לפרטיותם של השניים. מסכת השקרים מעיקה עליה ויום אחד היא חושפת בפניהם את הכל.

הנובלה השנייה היא קומדיה שמתרחשת בכפר קטן באזור הררי בדרום צרפת. העלילה מתמקדת בקורותיו של בן יחיד לאב שמגדל את בנו לבד, ובכוונות של האב שיום אחד בנו יירש את עיסוקו – דוור הכפר . לכל אדם בכפר יש זוג אופניים. כלי ניוד חיוני שמסייע לבני הכפר להתמודד עם הטופוגרפיה המקומית. הבן אינו מסוגל לשמור על שווי משקל ולרכוב על אופניים כמו חבריו. הוא מתבייש בכך וממציא סיפורים שקריים כדי להתחמק מבושות. בסתר, הוא מנסה ללמד עצמו לרכוב, ללא הועיל. וכך הוא נקלע לסיטואציות בלתי אפשריות, רובן קומיות, במקום לגלות לכולם שהוא אינו יודע לרכוב. גם לאשתו הוא מספר סיפור שקרי בכל פעם שהיא מציעה לו להשתתף בתחרות רכיבה על אופניים. עד כמה שזה נשמע מוזר, הוא הבעלים של חנות לתיקון אופניים. בזכות האהבה שלו למכניקה. הימים חולפים, לבני הזוג נולדים בזה אחר זה בת ובן. הוא מתיידד עם צלם הכפר. וגם עליו הוא מערים בעניין הרכיבה על אופניים. והשקרים שוברים שיאים.

קומדיה של טעויות מאת ויליאם שיקדפיר 1879
קומדיה של טעויות מאת ויליאם שיקדפיר 1879. קרדיט: ויקיפדיה

שתי הנובלות שונות לגמרי. הן נכתבו על ידי סופרים שונים. אבל השקר מתגלה בשתיהן כמוטיב מרכזי. האם שני המחברים תכננו מראש להבליט את השקר האנושי; או שמא היתה זאת יד המקרה בלבד? אם נבחר בחלופה הראשונה, ונומר שהיה כאן תכנון מראש, ייתכן מאוד שנגיע למסקנה הבלתי נמנעת שהשקר האנושי הוא המלח והפלפל ושבלעדיו דרמה איננה דרמה וקומדיה איננה קומדיה.

(הכרזה להצגה "קומדיה של טעויות" מאת ויליאם שייקספיר צוירה ב 1879 לכבוד ההפקה של רובסון וקריין …)

הפודקאסט של מישל אובמה בספוטיפיי

היא עוברת רדיו בצורה מקסימה. בפרקים הראשונים היא רוצה לבדוק מערכות יחסים בחייה. מישל אובמה, הגברת הראשונה של ארה"ב לשעבר, השיקה בתחילת אוגוסט פודקאסט (בפלטפורמת ספוטיפיי) בו היא משוחחת עם בעלה, הנשיא לשעבר, ברק אובאמה.

קודם לכל הערה טכנית: רן לוי והפודקאסט המצליח שלו, "עושים היסטוריה", משודר באמצעות שחקנית הסטרימינג ספוטיפיי, אחת הגדולות ביותר בעולם. לאחרונה עולים חששות שספוטיפיי השתלטה על השוק (הפרטים: כאן). רבים מרגישים שמדובר בתלות "לא בריאה" בפלטפורמה וחשוב מכך, פגיעה ברווחים.

כמה שיותר טבעי, כך יותר טוב: הפודקאסט של מישל אובמה מתוכנן מראש. היא הכינה נושא שהיא מעוניינת לחקור וויתרה כמעט לגמרי על עריכה כדי שהשיחה תקבל אופי טבעי יותר. לדוגמה, לא נמחקו הערות ביניים ופספוסים מסוימים מהשיחה המוקלטת. מי שצפה בסרט התיעודי של מישל ו/או עיין בספרה האוטוביוגרפי "הסיפור שלי" נחשף לסגנון דומה.

הפרק הראשון בסדרה של מישל מתמקד בתנאים ובסיכויים לשינוי חברתי:

בפרקים אלה נדון במערכות יחסים שהופכות אותנו למי שאנחנו. לפעמים זה יכול להיות אישי כמו מערכת היחסים עם עצמנו… בפרקים אחרים נדבר על האתגר בלהיות הורים או בן / בת זוג, על צמיחה שנוכל לחוות בזכות עמיתים ומנחים, ועל החברים שעוזרים לנו להתמודד בזמנים הקשים ביותר… בתחילה נדון באחת מאותן מערכות יחסים שלא קל לפצח את היתכנותה: הקשר שלנו עם הקהילות והארץ שלנו. באמצעות מערכת יחסים הדוקה עם הקהילה המיידית והרחבה יותר ניתן להגיע להגשמה, למשמעות או לשמחה. בהמשך נעורר שאלות שקשה יותר להשיב עליהן. כמו, מה המקום שלנו בעולם הזה; איך אנחנו מרגישים לגבי זה ואיך ניתן לנצל את הכוחות שיש לנו.

2020-08-06 14.46.20
פודקאסט (הסכת) של מישל אובמה בספוטיפיי. צילום מסך

למישל אובמה שני מסרים שראויים בעיניה להיאמר בפרק הראשון של התשדיר: האחד, "חיים בלי תהילה הם חסרי ערך"; השני, "שינוי המצב הקיים, בכל קנה מידה שהוא, מותנה בקשר של הפרט עם הקהילה שבה מתנהלים חייו המשמעותיים".

השיחה מתחילה בשיתוף פרטים על המקום שבו גדלו. ברק אובמה מספר על הקהילה שבה גדל ועל הרגע שבו החליט לעשות שינוי. השכונה בה גדל התאפיינה בקהילה שחבריה "ערבים זה לזה ודואגים לזולתם". הילדים למדו מקטנותם לעזור לתלמידים חלשים בלימודים וכיו"ב.

במהלך הזמן תושבי השכונה הלבנים החלו נוטשים את השכונה שבה ברק אובמה גדל לטובת שיפור בתנאי המגורים, גם חלק מהשחורים השתדלו לגייס משאבים כלכליים ולעזוב. ואז קרה דבר כזה:

דבר גרר דבר. אתה רודף אחר קריירה. אתה מרוויח כסף. ואז, אם אתה מצליח מספיק טוב, אתה יכול להיות עצמאי והמשפחה שלך יכולה להיות עצמאית. כמובן שהאתגר הוא כעת איך להתגבר על ההפרדה העצומה בין בני האדם בקהילה, בין תושבים ברמה כלכלית טובה ואחרים שפחות הצליחו. בנוסף קיים גם אתגר ספציפי של התושבים השחורים שלמרבה הצער, תמיד סבלו מהפרדה סביב הגזע …

ברק אובמה מציין שלמזלו ולמזלה של מישל, המשפחות של שניהם השתדלו להעניק לילדים השכלה ברמה גבוהה, הרבה חום, אהבה ותמיכה רגשית. המשפחה כולה הסכימה לוותר על הרבה מאוד פינוקים וגם על צרכים בסיסיים כדי שהילדים יוכלו ללמוד במוסדות השכלה ראויים. גם מישל מלאת הערכה כלפי סביבת הגידול שלה.

היא מלאת הערכה כלפי בעלה ומבהירה לו מה הסיבה לאהבה שהיא חשה כלפיו:

אתה חמוד, אתה יודע … אחת הסיבות שאני מאוהבת בך נובעת מכך שאתה מונחה על ידי העיקרון שאנחנו שומרים איש-איש על אחיו ואחותו – על זה גדלתי!

בתגובתו הוא מחזק את העיקרון המאפיין אותו לדבריה:

אני חושב על הפעם ההיא שהגעתי לבית-הספר ולפתע הבנתי שאם אני רודף אחרי ההצלחה האישית שלי, איכשהו, אני עתיד להיות בודד, אומלל… הדבר החשוב ביותר שההשכלה בהרווארד העניקה לי, הכרטיס האמיתי שקיבלתי מהם היה לא לרדוף אחרי כסף בצורה מוגזמת. הערכים שרכשתי בהרווארד הקנו לי מספיק ביטחון כדי שאוכל לעשות את הדברים המטורפים שרציתי לעשות מבחינת עבודה קהילתחת, כניסה לפוליטיקה, ועוד. יצאתי מהרווארד בהרגשה שהרצפה מתחתיי יציבה ושאני אסתדר.

לאורך השיחה נשמרת ביניהם סוג של הרמוניה, של הבנה ופירגון הדדי. המילים, "נכון", "את/ה צודק/ת", "כן", נאמרות בשכיחות גבוהה. השיחה מכילה קטעים שמהם עולה ההסכמה ההדדית שחיים [בקהילה] בלי שינוי אינם שווים:

לא מספיק שאני מצליח, אני אמור לבדוק מה קורה סביבי, איך אחרים הקשורים אליי מתפתחים. חשוב שמי שנמצא בסביבתי, צמוד אליי, יצליח גם כן. הגישה היא שהשלם גדול יותר מסכום חלקיו.

חיכוכים, ויש כמה כאלו, נותרים בשוליים – לדוגמה, הויכוח ביניהם על ימי החיזור, כאשר גם היא הצטרפה למועדון היין. האם היא עשתה זאת כדי לשתות יין או כדי להתידד עם צעירים מהסביבה. בסוף ברק אובמה מוותר, ומסביר שהוא כבר לא זוכר פרטים מדויקים. בגדול, הזוגיות שלהם מהפנטת. הם מקשיבים קשב רב לכל מילה שיוצאת מפי בן הזוג, מספקים תשובות ענייניות ומדגימים מהו דיון פורה. היו פעמים שברק הסתייג מדברי מישל ולהיפך. היו פעמים שהיא סתרה את דברי בן זוגה, ובסך הכל הם הכילו את הסתירות ביניהם בלי כל קושי. כל הבקיא בניהול שיחה ושמירה על "תור דיבור" וכי"ב, יכול להבחין שהסתירות השתלבו בדיון באופן טבעי

מסרים על משמעות שינוי ותרומתו לקידום הרמוניה בחברה: שניהם סבורים שמסרים כאלו צריכים להוות חלק מהשיח סביב ארוחת הערב בכל בית. מישל מביעה אכזבה מכיוון שבנותיה מאוד ספקניות לגבי היכולת לעשות שינוי. היא אומרת שהן פשוט לא גדלו כמו כולם. כהורים הם לא יכלו לנהל איתן שיח משמעותי על בסיס יומיומי, או לאפשר להן לטעום חוויות ילדות "רגילה" כאשר ברק אובמה נבחר לנשיא ארה"ב.

הסיפור שלי. מישל אובמה.
הסיפור שלי. מישל אובמה. קרדיט: אתר סימניה

הרעיון לחולל שינוי לא חייב להיות יוזמה שבאה מלמעלה. כל אדם באשר הוא מסוגל להקדיש זמן ומאמץ ליצירת שינוי. בספרה, "הסיפור שלי" מישל מודה שבתקופת נשיאותו של ברק אובמה כאשר חיו בבית הלבן, הם לא באמת הצליחו לגרום לשינוי משמעותי בחברה האמריקאית. היא מודעת לאפשרויות שנפתחו להם כעת, כדי להשלים את המשימה.

השיחה לא עסקה בווירוס הקורונה ובמדיניות הממשל האמריקני הנוכחי. אבל ציינו שלאור התובנות שעלו מהשיחה, גם משבר כמו מגפה עולמית אפשר לפתור בעזרת טיפוח תחושה קהילתית, אכפתיות ולמידה לחיות בהרמוניה. ההשערה של שניהם היא שאילו הפוליטיקה לא הייתה מפלגת כל כך את האומה, מקבלי החלטות היו עוסקים באופן ענייני בליבון סוגיית הקורונה, מציעים יחד אפשרויות מבלי לערב אינטרסים פוליטיים בשיח. כפי הנראה, הפילוג ואינטרסים פוליטיים עצרו זאת.

בתום האזנה ממושכת לשידור שארך כ- 45 דקות, התרשמתי שמדובר בזוג רהוט, עם רגלים על הקרקע. ברק אובמה ציין עד כמה הפעילות הקהילתית שלו בתחילת דרכו בשיקגו הייתה קריטית.  בתפקידו כמתאם קהילתי היה עליו להכיר אנשים בשטח, לכתת את רגליו בשכונות. מאז שטעם את טעם ההיכרות עם השטח הוא לא חדל ל"רדת אל העם". מישל אובמה עשתה רבות למען קהילות בשיקגו בתוקף היידע המשפטי המקצועי שלה. היא ציינה בשיחה שהיה עליה לטפל ב- 77 שכונות בעיר הגדולה הזאת.

קישור לפודקאסט – כאן.

האמת העירומה

מהו כוחו הרטורי של גוף אדם מעורטל בתרבות שלנו, בנסיבות של מחאה ופעולה פוליטית? מה משדר גוף מעורטל בנסיבות אלו? כיצד מגיבים צופים מהצד וכיצד הם מבינים ומפרשים תצוגה זו?

ההתערטלות החלקית כמופע הפגנה של אישה שטיפסה (17.7.2020) על מנורת שבעת הקנים מול משכן הכנסת בירושלים, במסגרת המחאה הציבורית בעד דמוקרטיה מתוקנת ונגד אלו שרומסים אותה, מלמדת שמשהו יכול לקרות כשאתה מוריד את הבגדים שלך. ושלפעולת הערטול בנסיבות כאלו עשויות להיות השלכות חברתיות ופוליטיות. בין השאר, אין להתעלם מהמשמעות הפרדוקסלית למראה הגוף החשוף – זו של המשתתפים מול זו של הצופים מהצד. מה שברור כאן הוא שגם כאשר הקול שותק, הגוף עדיין מדבר.

פרופ' אפרים דוד מאונ' חיפה, ערך מחקר על הפוליטיקה של הלבוש והעירום בספרטה. בהקדמה למאמר שפרסם הוא מבהיר: "שפת הלבוש היא אחד הערוצים המשמעותיים ביותר להעברת תקשורת בלתי מילולית. זאת מכיוון שערוץ זה מעביר טווח רחב ביותר של מסרים קולקטיביים, שמסייעים להיסטוריון, לאנתרופולוג, ולסוציולוג בכך שהם מספקים כמה אלמנטים חשובים התורמים לפענוח תרבויות. טיעון זה נכון לא רק לגבי לבוש. הוא נכון גם לגבי היעדר לבוש. התערטלות (שאיננה למטרות מעשה מגונה). המעוניין לעיין במחקרו המרתק יכול לחפש בגוגל:

Sparta and the politics of nudity,  by Ephraim David

EVE by Rodin
Eve covers her head in shame. By Rodin. Credit: Wikipedia

המסר הפוליטי של עירום (חוקי)

התייחסותו המחקרית של דוד מתמקדת בתרבות העירום בספרטה, ובעיקר למשמעות הפוליטית של העירום, כפי שמעידה כותרת המחקר שלו. דברי ההקדמה הכלליים המובאים במאמר מסייעים לפענח את ההשלכות והמשמעות של אירוע ההתערטלות החלקית של המפגינה שטיפסה על גבי מנורת שבעת הקנים מול משכן הכנסת (17.7).

עיקרו של דבר, מדובר בשימוש בסוג של תקשורת ציבורית, תקשורת המופנית כלפי כולי עלמא, ומתאפיינת ב"שתיקה": שקט רועם, אם תרצו. האדם כחיה פוליטית, משתמש בדרך כלל בלבוש ובמילים כדי להעביר מסר לסביבתו. כאשר האדם מתערטל (באופן חלקי וחוקי), בנסיבות של הפגנה פוליטית נגד אישיות או מערכת שלמה, הוא מתנהל כחיה פוליטית דמומה לחלוטין. עוצמת השקט שלו כפולה ומכופלת; גם שותק וגם מתערטל – הוא מעביר מסר לסביבה ללא קול וללא לבוש . אין זו תקשורת רגילה. נהפוך הוא, מדובר בתקשורת בלתי מילולית אפקטיבית וכזו שאין אפשרות להתעלם ממנה.

הסיבוב שעשתה המפגינה, כאשר טיפסה על ה"מנורה" – סמל מובהק של מדינת ישראל והיהדות – וכאשר חשפה את מחצית גופה העליון לעיני כל, היא בבחינת תקשורת פוליטית אפקטיבית ביותר, כזו שאינה משתמעת לשתי פנים – מחאה ציבורית נוקבת נגד המנהיגות הפוליטית מול בניין הכנסת שמשמעותה, "המלך עירום". הבחירה במיקום – מונומנט המנורה הנישא גבוה מעל המפגינים ובולט לעין כל – העצימה עוד יותר את אפקט המחאה של המפגינה, כחלק מהמחאה הקולקטיבית.

משחק משמעויות

אמנם קיים כאן משחק משמעויות: בין המשמעות שהמפגינה רצתה להעביר לבין מה שהקהל קלט בעיניו והבין: המשחק שבין הביטחון העצמי שלה אל מול תחושת הבושה של חלק מהצופים בה, הגאווה שלה מול תחושת הבוז של אחדים מהצופים כלפיה, וכן הלאה. ב"ישראל היום" דווח אחד הכתבים על ההתערטלות בזו הלשון: "קבוצת אנרכיסטים שהשתתפה בהפגנות השמאל ביזתה את מנורת שבעת הקנים מול הכנסת. יו"ר הכנסת, יריב לוין: 'זו בושה, זו לא מחאה לגיטימית. יש הבדל בין מחאה לגיטימית וביזוי סמלי המדינה'".

עירום הוא כלי פוליטי

עירום ככלי פוליטי הוא תלוי תרבות ונסיבות. בחברה חופשית כמו זו שלנו, התערטלות חלקית מעל מנורת שבעת הקנים התפרשה על ידי המפגינים וצופים רבים אחרים כאקט מנצח. האקט ההפגנתי הפך מיד לסמל ציבורי, זאת למרות תגובותיהם המסתייגות של כמה צופים. ההתערטלות המחישה לרבים שהצטרפנו לקהיליה הבינלאומית בכך שגם אצלנו נעשה שימוש בכוחה של תקשורת בלתי מילולית מן הסוג הזה, תקשורת שמזעזעת ומרעידה את אמות הסיפים – ללא קול או אלימות פיזית.  התקשורת המשודרת, המודפסת והדיגיטלית העניקה לאקט יוצא הדופן הזה הדים מעל ומעבר לכל פעולת מחאה שראינו עד כה. הגדילו לעשות הקריקטוריסטים. הם הנציחו את התמונה בדרך יצירתית, כל אחד לפי כישוריו, ובכך העצימו את מפגן הכוח של ציבור המפגינים באופן ויזואלי, ובמינימום של קווים ונקודות.

תדמיתה השערורייתית של הקיסרית

ראש החוג להיסטוריה רוסית באוניברסיטת לונדון – פרופ' סימון ג'קסון – כבר מזמן קבע שחלק ניכר מהסיפורים היותר פיקנטים על חיי המין של יקטרינה הגדולה הם בדייה. אבל מי רוצה להתעמק בעובדות היבשות? עדיף לזרום עם השמועות וליהנות.

בין תדמית ודמות

תדמית היא דימוי של אדם, כפי שהיא מצטיירת בעיני האחר, או הרושם שעושה האדם על המסתכל עליו. תדמית של אדם בטוח בעצמו ובמקומו, גורמת לאחרים להתייחס אליו בהתאם.

החשיבות הרבה של התדמית שאנו מייצרים היא בגלל העובדה שהסביבה מתייחסת אלינו בהתאם לתדמית ולרושם שאנו מייצרים. התדמית נוצרת בגין סממנים חיצוניים: לבוש, דיבור, הופעה וכו'…… וכאן, כמו שאומרים, "טמון הכלב".

יקטרינה הגדולה, 1770
יקטרינה הגדולה , 1770. קרדיט: ויקיפדיה

יקטרינה הגדולה (יקטרינה השניה), קיסרית רוסיה במשך 34 שנים (1762-1796), יצרה לעצמה תדמית על ידי סממנים חיצוניים, צורת דיבור, הופעה ותפקוד, שספק אם בינם לבין דמותה האמיתית היה קשר של ממש. המקורבים אליה ידעו לספר שליקטרינה היו שתי תשוקות, שמעולם לא נטשה עד ליום בו החזירה את נשמתה לבורא: אהבת גבר, שהתדרדרה להפקרות; ואהבת התהילה, שהפכה למרדף אחר דברי הבל. הראשונה מבין השתיים הייתה בעוכריה. שכן מעשיה ביישו לעתים קרובות הן את מעמדה הרם והן את המוניטין של בנות מינה. התשוקה השנייה, המרדף אחר תהילה, גרמה לה לשאוף לבצע פרויקטים רבים כדי לזכות בשבחים. למשל, היא נגררה למלחמות, וזכתה בתהילת עולם שתמיד באה בעקבות ההצלחה.

כמי שנולדה בפרוסיה (גרמניה) היא הגיעה בגיל מאוד צעיר לרוסיה, ונישאה לפיוטר השלישי, נכדו של פיוטר הגדול. הסיפורים הפיקנטיים סביב בני הזוג, ואחר כך על נסיבות מותו של פיוטר השלישי, ימשיכו לרוץ בין אם נוכיח שאין בהם בדל של אמת ובין אם לאו. הסיפורים על יקטרינה הגדולה, שהצדקנים שבינינו יגדירו כ"הפקרות מינית" ואף "סטיות מיניות", ישרדו כפי שגם הארמיטאז' ישרוד. אוזן קשבת לעובדות והאמת על יקטרינה תימצא כמובן בחוגי הספרות באוניברסיטה, בכנסים מדעיים, בספרים עבי כרך ופרסומים מדעיים.

גרסת ההיסטוריונים

למרות שהוויכוח עדיין ניטש בין היסטוריונים וחוקרי תרבות בשאלה שמא מדובר בסתם שמועות קנטרניות, מתגמד בעיניי לעומת הפיקנטיות שבשמועות אודותיה, להלן טענתם העיקרית – לשמועות שנפוצו על חייה הפרטיים של יקטרינה יש בסיס מוצק – אפילו בגיל מבוגר היו ליקטרינה מאהבים צעירים רבים. כך לפי האפוס, "דון חואן" המיתולוגי – מאת הלורד ביירון, שנכתב כעשרים וחמש שנים בלבד לאחר מותה ב-1796. דון חואן בן ה-22 הופך למאהב של יקטרינה לאחר המצור על איזמייל (1970). אגב, הנוהג הזה שלה לא היה יוצא דופן על פי אמות המידה של אז. האפוס הוא סאטירה פוליטית על המערכת הפוליטית והכלכלית הבינלאומית בראשית המאה ה–19. לא היה זה יוצא דופן לעשות שימוש פוליטי בשמועות וברכילות על הפקרות מינית.  וביירון אינו חוסך שם את שבט ביקורתו מהאליטות הפוליטיות ובפרט לא מהאריסטוקרטיה הבריטית.

גרסת המקומיים

אחרי שביקרתי בסנט פטרבורג והתרשמתי מהעיר ובמיוחד ממוזיאון הארמיטאז', ואחרי ששמעתי מהמקומיים על יקטרינה הגדולה, דברים שנאמרו בחרדת קודש – היא הייתה גדולה במובן של אישיות מכוננת שהציבה את רוסיה במעמד שווה ערך לצרפת של נפוליאון, והביאה לרוסיה דברי אומנות יקרי ערך השמורים כולם במוזיאון הארמיטאז. מכיוון שכך, השמועות השערורייתיות הן לא פחות מסיפור משעשע.

הסדרה החדשה על יקטרינה

טרם צפיתי בפרק הראשון של הסדרה החדשה על יקטרינה הגדולה. מה שמושך אותי לצפות בארבעת פרקיה היא השחקנית הלן מירן, שחקנית תיאטרון וקולנוע, זוכת האוסקר לשחקנית הטובה ביותר ב"המלכה" ופרס גלובוס הזהב. מירן (Helen Lydia Mirren) מגלמת בסדרה את יקטרינה הגדולה, תפקיד מכובד וכלל לא פשוט. מעריב פרסם טור המהלל את המשחק שלה שעושה את הסדרה למעניינת. ציטוט מהטור במעריב – "רשתות Sky Atlantic ו- HBO העולמיות יצרו את "יקטרינה הגדולה" – מיני-סדרה באורך 4 פרקים הסוקרת את שלטונה של יקטרינה הגדולה, קיסרית האימפריה הרוסית, שעוררה סערות רבות לאורך כל שלטונה באימפריה ולא מעט ספקולציות מאחורי דרכה לעלות לשלטון, שנמשכו עד יום מותה".

בגוגל תמצאו שפע של שמועות עסיסיות על יקטרינה השנייה, שיספקו את יצר המציצנות הטבעי. ציטוט לדוגמה, "אחרי שקטפה את פרס האוסקר על תפקידה הבלתי נשכח ב"המלכה", והרבה אחרי שקיבלה תואר "דיים" מהמלכה האמיתית, הלן מירן מוכיחה שגיל הוא באמת רק מספר. בתמונות שפרסם "ניו יורק מגזין" מופיעה השחקנית בת ה-65 כשהיא עירומה ויושבת בתוך אמבטיה. לעיתונאי שראיין אותה היא אמרה, בהומור בריטי מובהק, "לי מתחשק להיות קצת ידועה לשמצה".

להאמין לשמועות על יקטרינה השנייה, או לא? זו איננה השאלה כאן! פשוט תזרמו איתן ותיהנו .

 

הערה: הסדרה המקורית בהפקה רוסית שודרה במשך שלוש עונות, 40 פרקים.

קובי בראיינט – טעימה ממעמקי ליבו האוהב

הכדורסלן קובי בראיינט חיבר את הפואמה "כדורסל יקר", לכבוד טקס הפרידה שלו, ב- 2015, מאוהדיו הרבים ושחקני ליגת העל בכדורסל. מילות הפואמה מאפילות על ההפסדים שה"לייקרס" ספגה באותה תקופה. הוא פרש בקול תרועה רמה.

קובי בראיינט ויקיפדיה באנגלית
קובי בראיינט. צילום: ויקיפדיה באנגלית

את פרישתו מהקריירה המפוארת שלו ככוכב-על של הכדורסל בארה"ב ובעולם כולו, קובי בראיינט הנציח בפואמה "כדורסל יקר". היא משקפת כל שהיה על ליבו. מעין שיר הלל לקשר מתמשך ואינטימי של ילד שהתבגר עם הכדורסל. שיר על אהבה טוטלית ומסירות ללא-תנאי לספורט הזה.

בראיינט חיבר את הפואמה "כדורסל יקר", לכבוד טקס הפרידה שלו ב- 2015, מאוהדיו הרבים ושחקני ליגת העל בכדורסל. מילות הפואמה מאפילות על ההפסדים שה"לייקרס" ספגה באותה תקופה. הוא פרש בקול תרועה רמה. היו לו חושים חדים ורגישים שבזכותם יכול היה להבחין, בעוד מועד, שפרישה מהספורט בשיא הקריירה פירושה שבעיני העולם הוא תמיד יהיה מזוהה ככוב-על של הלייקרס – למרות ההפסדים. הפואמה היא הגראנד פינאלה, אם תרצו, של בראיינט. והמסר שלב ברור: מוטב שתפרוש כשהינך בשיא. דאג להשאיר אחריך מורשת שתאדיר את כישוריך והישגיך.

באותה שנה גורלית 2015, שבה בראיינט קיבל את ההחלטה לפרוש, הפכה הפואמה המרגשת "כדורסל יקר", לגולת הכותרת של מעמד הפרישה הרשמי . התקשורת ושחקני הכדורסל הוותיקים והצעירים נחשפו לתוצר פואטי שכמו פרץ החוצה ממעמקי ליבו האוהב, שם הסתתר לאורך הקריירה שלו. הייתה זאת יד המקרה שזימנה לבראיינט צפייה בסרט האנימציה "דואט", שהפיק וביים האנימטור של דיסני, גלן קין (Keane). הצפייה בדואט המחישה לבראיינט שאנימציה מיטיבה להבליט ניואנסים של רגש באופן יעיל וטוב יותר מכל סרט ויזואלי קונבנציונלי. השניים – קין ובראיינט, נפגשו והתוצאה: עיבוד "כדורסל יקר" לסרט אנימציה קצר. הסרט זכה בפרס אוסקר ב- 2018.

"כדורסל יקר", מציג את בראיינט ככוכב-העל של הלייקרס וכן כילד בן שש. הוא חושף אהבה ומסירות אין קץ, של ילד בן שש לכדורסל, התמדה, נחישות והגעה ליעד בזכות אותו כדורסל. הפואמה מסתיימת במסר: חשוב לפרוש בשיא, אני פורש, אבל "תמיד אוהב אותך, כדורסל יקר". אותו מסר ליווה את בראיינט במעמד חלוקת פרסי האוסקר. כאשר הוא אחז בפסלון, מלא פליאה, אמר לקהל הצופים: "מעמד זה עולה על כל דמיון, כילד, הצבתי לעצמי מטרה לזכות באליפויות כדורסל. לא העליתי בדעתי שאי-פעם אהפוך לכוכב-על המחזיק בידו את פסלון האוסקר".

BRYANT OSCAR WINNR
צילום: Getty images

תרגום הופאמה לעברית [תרגום שלי, תה.]:

מהרגע,
בו התחלתי לכדרר את גרבי אבי ,
ודמיינתי את עצמי משחיל כדור-מנצח לסל,
במשחקי הפורום המערבי הגדול,
ידעתי שרק דבר אחד הוא אמיתי:
שהתאהבתי בך.
אהבה עמוקה כל-כך, עד שנתתי לך כל מה שיש לי –
החל ממחשבותיי וגופי
וכלה ברוחי ונשמתי.
כילד בן שש
שמאוהב בך עמוקות,
מעולם לא ראיתי את קצה המנהרה,
אלא רק את עצמי בורח מאחת כזו.

 

ואז התחלתי לרוץ.
רצתי במעלה ובמורד כל מגרש;
רדפתי עבורך אחרי כל כדור;
ביקשת ממני רוח קרב
ואני נתתי לך את ליבי
כי הוא הגיע אליך עם הרבה יותר מזה.

 

שיחקתי מזיע וכואב,
אך לא בגלל שהאתגר קרא לי ;
אלא בגלל שאתה קראת לי.
עשיתי הכל למענך
כי זה מה שעושים
כשמישהו גורם לך להרגיש מלא חיים
כפי שאתה גרמת לי להרגיש.

 

זה אתה שהגשמת לילד בן שש את חלום הלייקרס שלו;
ותמיד אוהב אותך בגלל זה.
אבל לא אוכל להמשיך לאהוב אותך באובססיביות עוד זמן רב.
עונה זו היא כל שנותר לי להעניק לך.
לבי מסוגל להתמודד עם מהלומות,
מוחי מסוגל להתמודד עם אתגרים;
אבל גופי יודע שהגיע הזמן להיפרד.

 

וזה בסדר.
אני מוכן לשחרר אותך.
אני רוצה שתדע זאת עכשיו,
כדי ששנינו נוכל להתענג על כל רגע שנותר לנו  להיות יחד.
לטוב ולרע.
הענקנו זה לזה כל מה שיש לנו.

 

ושנינו יודעים,
שלא משנה מה אעשה בהמשך,
תמיד אהיה הילד ההוא
עם הגרביים המגולגלות,
והפח שבפינה;
5 שניות לסיום
והכדור בידיי
….5 … 4 … 3 … 2 … 1

 

אוהב אותך תמיד,
קובי

על נדידה ששינתה כיוון

החדשות מטרידות מאוד: הומרו גומז גונזאלס, אקטיביסט סביבתי למען שימור פרפרי "הדנאית המלכותית" (Monarch Butterfly), נמצא מת. הוא היה פעיל סביבה מוכר שניהל שמורת פרפרים באזור מיצ'ואקאן מכסיקו, האהוב מאוד על פרפרים. אלו נודדים מקנדה אל היערות שבאזור. הסברה היא שהתנקשו בחייו.  הספר כיוון הנדידה, מאת ברברה קינגסולבר, הוא הבחירה הטובה ביותר בהקשר הזה. 

Monarch butterfly on swamp milkweed in Michigan. Photo by Jim Hudgins/USFWS

Monarch butterfly on swamp milkweed in Michigan. Photo by Jim Hudgins/USFW

הרומן כיוון הנדידה, מאת ברברה קינגסולבר, אינו עוד ספר פרוזה עלילתי. לקינגסלובר הייתה קריירה כחוקרת טבע והיא ויתרה עליה לטובת כתיבה. חובבי טבע בדעה ש"האג'נדה שבספר הייתה יכולה להיות מאוד טרחנית אילו סופר פחות מוכשר היה כותב אותו". הספר היה לרב מכר בארה"ב והביקורת שיבחה את איכות הכתיבה. (הספר תורגם לעברית על-ידי יעל סלע שפירו).

אג'נדה "ירוקה"

אני בין התומכים באג'נדה "ירוקה". תהיתי עד כמה רומן מסוגל לגעת בסוגיה כל כך טעונה ושנויה במחלוקת. אלא שכבר בעמודים הראשונים של "כיוון הנדידה", של קינגסולבר, התחוור לי שהסיפור על ההתחממות הגלובלית מככב בעלילה אך אינו במוקד הספר. העלילה מרתקת ומטפלת בעיקר בדמויות בשר ודם וביחסים שביניהם.

העלילה מתרחשת במאה ה-21 , ומתמקדת בדֶלֵרובּיָה – עקרת בית ואם צעירה לשני ילדים קטנים. ענייני זוגיות, הורות ויחסי כלה-חמות ממלאים לא מעט עמודים בספר. המשפחה חיה בתנאי עוני, בחווה שבמדינת טנסי, ארה"ב. בבית הספר המקומי אין פיקוח על תכנית הלימודים והמורים חסרי מוטיבציה. דלרוביה מצטיינת בניהול כלכלת החווה ויודעת לנצל הזדמנויות לקניית חפצים משומשים ב"סייל". היא התברכה בסקרנות טבעית וצימאון להרחבת הדעת וקשרי ידידות. אין בביתה מחשב וההשתוקקות למידע מובילה אותה בלית-ברירה אל בית חמותה, השנואה עליה. בדרך כלל, היא נוטלת עימה לשם את בנה בן החמש ויחד הם גולשים באינטרנט.

מעל לכל, דלרוביה מודעת היטב לפער בינה לבין בעלה – החיים בחווה אינם מעניקים לה סיפוק, בעוד שבעלה מוכן "לחיות עם זה". לבעלה, בניגוד לדלרוביה, אין הרבה יומרות. טוב לו כפי שהוא. אם הפרנסה מצויה מה טוב, ואם לאו – מצטמצמים.

בעצם, דלרוביה מנהלת את חייה בצורה מוכנית וחסרת עניין ולכן היא מרגישה מתוסכלת – מה שמוביל אותה מדי פעם לחפש מפלט בין זרועותיו של גבר זה או אחר.

יום אחד, כאשר דלרוביה מתכוננת לצאת כדי להתראות עם מאהב חדש בפסגת ההר שבבעלות המשפחה, היא בוחרת לא להרכיב משקפי הראייה, כדי שתיראה במיטבה. במעלה ההר היא מזהה עננים בצבע כתום עז. אך בלי משקפי הראייה היא אינה מסוגלת לראות את הפרטים ולהבין שלפניה ענן של פרפרים. רק בהמשך מתברר לה הדבר.

Monarch butterfly on swamp milkweed in Michigan. Photo by Jim Hudgins/USFWS

השלכות אפשריות של תהפוכות סביבתיות

התופעה איננה שכיחה ולכן היא מושכת לאזור מדען וצוות מחקר. העיירה מקבלת את פניהם בחום והם מוזמנים לנצל את חצר ביתם של דלרוביה ובעלה. הצוות מקים מעבדה בקרוואן שבחצר ומגלה לבני העיירה שנדידת ה"דנאית המלכותית" מאזורים קרים בצפון אמריקה לדרום החם הינה תופעה ידועה לחוקרים. אלא שהפעם הניווט כשל. כיוון הנדידה של הדנאית השתבש. במקום להגיע להרי מכסיקו הגיעו הפרפרים לאזור הררי בארה"ב.

מכאן ואילך מתחולל מהפך בעיירה. אורח החיים כולו משנה כיוון.

ברמת הקולקטיב, החשיפה של בני העיירה השלווים לכוחות חיצוניים כמו ראיונות תקשורת וקהל רב של מבקרים יוצרת אפקט מתמשך. כולם מדברים על התופעה. מתברר לכולם שמה שהיה נכון אתמול עשוי להשתנות לבלי הכר, ושהזמן אינו עומד מלכת. ברמה הפרטנית, חייה של דלרוביה עוברים תפנים חדה. הבגידות נעלמות מחייה ואת מקומן תופס העניין במדע והעיסוק בו. המרחב האישי שלה, ה"לבד", מקבל משמעות והיא דורשת שיכבדו את פרטיותה לשם שינוי. לראשונה בחייה מוצע לה תפקיד מחוץ למעגל עיסוקיה השגרתיים בחווה. מעתה היא מועסקת כעוזרת מחקר (בתשלום). ה"צמיחה" שלה כבר בלתי נמנעת. לעומתה, בעלה נותר בשולי הסיפור. הוא אינו חלק מהעניין.

דלרוביה "מצמיחה כנפיים".
יצירה זאת היא ספרות יפה. וכמו כל ספרות יפה, קינגסולבר מצליחה לרקום עלילה מרתקת על דמויות בשר ודם ובה בעת לשלב בה עובדות ומסר ברור. גם אלו שאינם מזדהים עם האג'נדה של ארגוני הסביבה יברכו על ההזדמנות ליהנות מרומן ובה בעת לזהות את ההשלכות של הבלתי-צפוי, על מערכות יחסים. לא זו בלבד שכיוון נדידת הדנאית השתנה כתוצאה משינויים סביבתיים. יש לכך השלכות הרות גורל, בין היתר, על עתידה של דלרוביה ומשפחתה.

(הרשימה סוקרת את הספר כיוון הנדידה של ברברה קינגסולבר, 2015).

אנונימיות ברשת: הטוקבקיסטים

טוקבקיסטים אנונימיים: קושיה אתית ישנה-חדשה

אתמול (7.6.2010) נכחתי ביום עיון באוניברסיטת תל אביב, שנערך תחת הכותרת "האתיקה של הטוקבקים: היבט משפטי והיבט תקשורתי". הכותרת העלתה מן האוב פרשיות שהגיעו עד לפתחם של בתי המשפט בכל הערכאות ואת היוזמה והקריאה של ח"כ ישראל חסון, חבר לשעבר בסיעת 'ישראל ביתנו', למסד באמצעות חקיקה, כללים לניהול תגוביות (טוקבק) לכתבות בעיתונות המקוונת בעיקר.

ציור מהמאה ה 16 של משל המערה של אפלטון
ציור מהמאה ה 16 של משל המערה של אפלטון. קרדיט: ויקיפדיה

סוגיית הטוקבקיסט ה"אנונימי" נדונה ביום העיון בשני מושבים. "אנונימיות באינטרנט לאחר פסיקת בית המשפט העליון", במושב שעסק בהיבט המשפטי. לא צריך להיות רגיש במיוחד כדי לחוש סלידה לעתים מטוקבק מתלהם, החותם על התגובית ככותב אנונימי, במיוחד כשאין אפשרות לאתרו ולתבוע ממנו את עלבוננו. לא חסרים כאלו שמכוונים חצי רעל לכל כיוון אפשרי ומנצלים לרעה את נישת הטוקבק למטרות מסוג זה.

לטעמי, היה חסר איזון ביום העיון בין "הטוב" לבין "הרע" שבתופעת הטוקבקים האנונימיים. וכך נעשה עוול למחקרים שמראים ש"היער איננו שורץ זאבים טורפים", כפי שנהוג לחשוב במקומותינו.

לפני שאבהיר את דעתי זו, אני מבקשת להודות לבעלת טור במדור "יהדות" באתר YNET, הגב' טלי פרקש. רשימתה, "להיות שליחה", ריגשה גולשים רבים לפני שנתיים. האירוע נדון רבות בתקשורת. אבל אלמלא הרשימה של פרקש וקבוצה של טוקבקיסטים אנונימיים, ההיבטים שהעלתה פרקש בוודאי לא היו נכללים בסדר-היום הציבורי. אך זו רק אחת הדוגמאות לתרומתם של טוקבקיסטים…. גם כשאינם מזדהים בשמם המלא ונשארים באלמוניותם. אציג אותה בהמשך.

המושב הראשון: ההיבט המשפטי:

פרט לשופטת מיכל אגמון-גונן, שהשתתפה במושב הראשון ודיברה בשבחי הרשת בהקשר של חופש הביטוי, נשמעה נימה די דורסנית מפיהם של דוברי המושב שהוקיעו את תופעת האנונימיות כאמצעי שלילי, הן מבחינת לשון הרע והן מבחינת היותה זכות-לא-זכות.

המושב השני: ההיבט התקשורתי
המושב השני היה מיועד להציג את תופעת הטוקבק מהיבט תקשורתי ולדון באתיקה של התופעה בקונטקסט תקשורתי.

למרבה הפלא, הקולות שנשמעו כאן היו בגדר "קול ענות חלושה". איש מהדוברים לא הראה בקיאות ברמה האמפירית, והדוגמאות שהוצגו היו עד כדי כך שטחיות שהנימה החיובית נבלעה כליל באווירה שהשתרשה במושב הראשון, דהיינו, אוירה של "נגד" טוקבקים אנונימיים. למותר לציין את נוכחותו הדלה של קהל המאזינים במושב שעסק בהיבט התקשורתי של התופעה (האם זה אומר משהו על ההתעניינות הדועכת בתופעת הטוקבקים בקרב הציבור הרחב??).

קהל המאזינים אכן לא הצליח לרדת לסוף דעתם של כמה דוברים שהיה להם משהו טוב להגיד על התופעה. מה גם שהדוברים כלל לא התייחסו למורכבות המושג "אנונימיות", מהבחינה החברתית, ולמקור התופעה. זאת הייתה החמצה. התרשמתי שהמושג אנונימיות נחשב לשרץ שיש להיפטר ממנו מבלי לתהות על קנקנו. רגולציה נכונה של המצב תזדקק להבהרת מושגים ולהתייחסות לקונטקסט ולהעדפות ערכיות.

לא כל "כיפה אדומה" שעוברת ביער בדרכה לסבתה פוגשת בזאבים. לא כל מגיב אנונימי מהווה פוטנציאל לבעיות. ממחקריהם של עמיתי וממחקרים שערכתי אני, למדנו על יתרונות הטוקבקים במישור החברתי והתרבותי, גם כאשר הכותבים מזדהים כ"אורח" או "אחד שיודע".

גולשי האינטרנט מטפחים לעצמם הרגלים שונים ומשונים. במקרים רבים נוצרת נורמה בקהילה וירטואלית לגבי אופן ההזדהות של מי שמשתתף ברב-שיח המתנהל במרחב הווירטואלי. יתר על כן, אין כמו התנסות במדיום כלשהו כדי לעצב תרבות דיבור/תגובה ספציפית סביבו. עובדה היא שהפקת תכנים טקסטואליים או אודיו-ויזואליים באתרי בית, בבלוגים וביוטיוב הם מסוג הפעילויות הנפוצות ביותר בקרב גולשים מנוסים, ולא חיפוש מידע גרידא. אך כאמור, קיים גם קומץ של גולשים שעיקר פעילותו ברשת הוא פרסום טוקבקים לכתבות בעיתונות המקוונת.

קטגוריית הטוקבקיסטים שנויה במחלוקת (2010). נוכחותם ברשת נתפסת על ידי חלק מאיתנו כמטרד, במיוחד אם תשאלו את המשפטנים שביניכם. גם עורכי העיתונות המקוונת מקטרים. הם נזקקים לידיים ועיניים במשרה מלאה כדי לסנן החוצה תכנים מתלהמים מתוך טוקבקים המגיעים אל המערכת. אם תשאלו אותם, חלקם אולי יודו שהייתה זאת טעות לפתוח נישה כזו בעיתון המקוון ויטענו שהרשת מתמלאת בתכנים 'מיותרים' וחסרי תועלת למאגר העולמי של המידע המצטבר ברשת.

אכן, זוהי דילמה ויש לה לפחות שני צדדים, משפטי וסוציולוגי.

למותר לציין כי מרבית בני הדור שנולד בעידן האינטרנט, החיים במקביל הן את המציאות הפיזית והן הווירטואלית, עדיין לא הגיעו לגיל שבו דעותיהם וקולם נשמעים בפורומים הדנים בתופעות של הרשת. דור הצעירים עדיין לא הגיע לפרקו, כמו שנאמר במקומותינו. דור גולשי הפייסבוק יוצרים תרבות ומאגרי מידע משלהם, ויחד עם זאת הם מבינים היטב את הדינמיקה ברשת, הרבה יותר טוב מהדור הקודם להם. מחקר ידוע של פרופ' דפנה למיש וד"ר רבקה ריב"ק, משנת 2006, מראה שהורים פשוט אינם שותפים לעולם התוכן והמושגים של ילדיהם, הדור הצעיר (גם פרשת ההדלפה של מבחן הבגרות לפייסבוק מעידה על כך). צבירת הניסיון של הצעירים איננה מסתכמת רק בתרבות ה-לייק של הפייסבוק. היא עוסקת גם ביכולתם המפותחת יחסית להשמיע קול וביצירה עצמית ועצמאית. לפי המחקר הנ"ל, זהו דור שיודע לברור את המוץ מן התבן. לכן, כל מחקר סוציולוגי שלוקח את הקבוצה הזאת בחשבון הוא בגדר ברכה ליידע של כולנו על תופעות ברשת. עלינו לשנן השכם והערב שדור הצעירים, דור הפייסבוק, שונה מאיתנו בעולם המושגים שלו. לא רחוק היום שבו דור זה יטרוף את הקלפים ויארגן מחדש את כללי האתיקה ברשת, כולל אתיקה של טוקבקים. כשיגיע תורם לתרום למדיניות הציבורית ולרגולציה של הרשת תנוח דעתם של רבים גם לגבי תופעת הטוקבקיסטים.

המחשה באמצעות דוגמה קונקרטית

להלן דוגמה לאירוע שהתרחש לפני שנתיים: רשימתה של טלי פרקש שהתפרסמה ב-YNET, כאמור לעיל.

פרקש היא בעלת טור במדור 'יהדות' באתר המקוון YNET. בעקבות הטבח במומבאיי (2008), ומותם של הזוג הולצברג ז"ל, היא פרסמה את הרשימה "להיות שליחה", במדור 'יהדות', שנכללים בו בדרך כלל מאמרי דעה. הרשימה תשמש כאן דוגמה למה ש"טוב" בטוקבק, גם כאשר הוא אנונימי. פרקש כתבה דברים לזכרם של בני הזוג הולצברג ז"ל ושליחותם במומביי, והתייחסה במיוחד לרבקי הולצברג: "אתן, הריבקיות של העולם, מודל חיקוי אמיתי…". אמירה זו ריגשה אותי ואחרים שהגיבו לרשימה.

שעה או שעתיים מפרסום הרשימה, הגיבו לה יותר ממאתיים גולשים. אחד הטוקבקים הראשונים, שנכתב על ידי "אורח", פנה בבקשה לעורכי האתר: "…זאת אמורה להיות כתבה ראשית!!! בבקשה, העלו אותה למעלה… היא לכל עם ישראל ולא רק בחלק של יהדות ודת…. אנא העלו את הכתבה למעלה… תודה לך ריבקי על הכל… מנוחתך ומנוחת בן זוגך בגן עדן!"  וראה זה פלא, טוקבקים נוספים חזרו על הבקשה ועורכי YNET העלו את הכתבה למעלה. היא מוקמה במסך הראשי של האתר המקוון YNET בעמודה המרכזית כאחד העדכונים המרכזיים של אותה שעה.

אם זו איננה תרומה משמעותית של טוקבקיסטים [אנונימיים], אז מהי תרומה משמעותית באמת?

סדר היום השתנה בעיקר בזכות טוקבקיסטים. הם לא רצו להזדהות בשמם. נכון הדבר שבדרך כלל, טוקבקיסטים אינם מעשירים את מאגרי ה-ווב בתכנים. אבל אין להתעלם מהשפעתם העקיפה. לפי דוגמה זאת תרומתם העקיפה לדיון הציבורי ולסדר היום עולה עשרות מונים על התופעה שאליה נדרשים משפטנים ועורכי דין, דהיינו "הרע" שבתופעת האנונימיות של טוקבקיסטים. שינויים בשיקולי המערכת של עיתון מקוון הם תהליך מהותי. אבל הטכנולוגיה מאפשרת כיום ביצוע מיידי. ורשימות, מאמרי דעה, כתבות באתרים מקוונים משנים את מיקומם בעמוד הראשי של אתרי העיתונות המקוונת כהרף עין מרגע שהמערכת מבינה שלמידע מסויים יש ערך חדשותי. הרשימה של פרקש כיוונה את תשומת לב הציבור לנקודה חברתית ספציפית ובעקבות החלטת המערכת נדרש הציבור להרהר בה.

זאת זווית ראיה מעניינת ומעוררת מחשבה. לכן יש להצר על כך שיום העיון שנערך אתמול באוניברסיטת תל אביב על אתיקה של טוקבקים משך בעיקר לכוון של ה"נגד" …….."אנונימיות של טוקבקיסטים…….." ולא ה"בעד", למרות שאפשר היה לנהל את הדיון בצורה יותר מאוזנת.