Category Archives: תקשורת המונים וסדר היום הציבורי

בכירי צלמי העיתונות מספרים

האמירה שלהם, כבר בפתיח, הסגירה כיצד הפכו לצלמים ברמ"ח אבריהם: "צילום הוא דחף פנימי, כמו שיגעון" – כך תיארו ארבעה מבכירי צלמי העיתונות בישראל מהו צילום. "צלם הופך להיות משוגע לדבר. הוא נתקף  בדחף בלתי נשלט לתעד באמצעות המצלמה את מה שרואות עיניו ומה שליבו חש כשהוא נחשף למתרחש סביבו, עיניו אינן חדלות להתבונן בסביבה ולתפוס זווית ראייה מעניינת."

~~~~

"שבת סיפור" של יוסי אלפי בתיאטרון רמת-גן. ארבעה צלמי עיתונות בכירים, מאלו שצילומיהם הופיעו במשך עשרות שנים על גבי עמוד השער ו/או העמוד השני בעיתוני היום שלנו, השתתפו באירוע שהתקיים באולם התיאטרון החביב שברמת גן. האירוע נערך לכבודו של צלם העיתונות הרמת-גני, מיכה בר-עם – חתן פרס ישראל לצילום (2000). על הבמה ישבו: יוסי אלפי, מיכה בר-עם ורעייתו אורנה, אלכס ליבק, "קפיטן" אבי הזאב ומשה שי. קטעי הקישור לוו בנגינה ושירה בכיכובו של מל רוזנברג.

                             שבת סיפור עם יוסי אלפי. צילום: תרצה הכטר

מיכה בר-עם: מאז '67 לא הסכמתי להיות צלם חצר…

כמי שזכה בפרס ישראל לצילום בשנת 2000, מיכה בר-עם האיר את עיני כשהצביע חד משמעית על הצילום כיוצר ו/או תומך בנראטיב הלאומי.

מיכה בר-עם מתקרב כיום ל-90 והוא עדיין חדור רוח של שליחות. בשנים 57'-66' עבד כצלם עיתון "במחנה". כרבים מהקולגות שלו, בר-עם צילם דימויים שתאמו את רוח התקופה ההרואית, הנאמנה לנראטיבים הלאומיים. במלחמת ששת הימים (1967) החל לעבוד כצלם עצמאי ובאחת ההזדמנויות אמר: "למרות הידידות האישית שלי עם אנשים שהפכו לראשי ממשלה, לא הסכמתי להיות צלם חצר".

רבים מתצלומי המלחמות שתיעד, הפכו לסמל. זאת פרט לתצלום הצנחן ליד הכותל בירושלים במהלך הקרבות של מלחמת ששת-הימים. הוא הסביר שזאת הייתה "תמונה מוזמנת" על ידי הממסד, ושמאז הוא סירב להיות צלם החצר. היה זה דויד רובינגר שמסר לעיתונות את התצלום שלו של הצנחן ליד הכותל.

עבודותיו של בר-עם פורסמו במגזינים חשובים בעולם, כגון לייף וניו יורק טיימס, הוא תעד אירועים לאומיים היסטוריים כמו מבצע קדש ומשפט אייכמן. התצלומים של בר-עם מספקים מבט על חיי החברה, הכלכלה והתרבות בישראל לפני ולאחר מלחמת ששת-הימים. ה"אני מאמין" שלו (מתוך כתבתה של העיתונאית דליה קרפל שהתפרסמה ב-2011 ב"הארץ"):

"… אין דבר כזה שאתה לא מפחד, אבל יש מבנה נפשי של אדם, שיודע שהוא מוכרח להתגבר על הפחד. … בקו הראשון בתעלת סואץ, ב-73', הפגיזו וירו ועוד איך. לא הייתי בחזית בגלל פקודה. גם כשהייתי איש מילואים וצילמתי, ההחלטה איפה להיות ואיזו דרגת סיכון לקחת, זו הכרעה של הצלם. הצלמים המעטים שאני מעריך, כמו שלמה ערד ואברהם ורד, היו שם מתוך החלטה מודעת שזה סיכון קיצוני. זה סוג של אנומליה".

פנינים מדבריו של בר-עם: "מצלמה היא כמו עט, תנו לאדם מצלמה ביד, האם ייטיב לצלם? תנו לאדם עט ביד, האם ייטיב לכתוב?" ועוד אחת: "אדם מקבל פרס צילום על צילום אסונות של אחרים".

והאישה שאיתו: אורנה בר-עם: על פי הרגשתי והרחש שעבר בקהל כשאורנה עלתה לבמה, היה ברור שמדובר באישיות יוצאת דופן. אורנה התיישבה על כיסא לצד מיכה וכל תנועות הגוף שלה שידרו הערכה לבעלה. היא דאגה שלא יסתבך בכבל המיקרופון, היא הזכירה לו שמות של אישים ומקומות כשנתקע בדיבורו ושלחה אליו מבטי הערצה. מרגע שהתיישבה לצד מיכה היא הקפידה לתת לו "ספייס". הוא קודם לכל. וכל זאת, תוך שהיא שומרת על חזות של אדם העומד בזכות עצמו.

"היה לי ברור שמרגע שאתחיל להגביל אותו, אני דופקת את מערכת היחסים בינינו", משפט מפתח בחייהם של בני זוג החיים בהרמוניה מלאה 57 שנה. ובכל זאת אורנה כבשה את לבו של הקהל לא פחות ממיכה, בעלה.

מדברי אורנה בר-עם בראיון שהעניקה ב-2011 לעיתונאית דליה קרפל:

"אני אדם טוטלי ומאז ומתמיד ידעתי שלהיות אישה זה ניסיון נואש במהלך החיים להתכסות בשמיכה קטנה. או שקר לך בכתפיים או שהרגליים בחוץ, אלא אם הצלחת להתכווץ. הייתי צריכה לבחור אם להיות עם המשפחה ולעשות מה שאני צריכה, או שאני נכנסת לסטודיו ועובדת ושהבית יישרף וכולם ייחנקו. החלטתי שאני לא אהיה אם במשרה חלקית או אשת פרברים שמציירת פעמיים בשבוע להנאתה."

מלבד היותה ציירת ופסלת בזכות עצמה, מסתבר אורנה ומיכה בר-עם תמיד פעלו יחד, בבית, במטבח, בארכיון אך לא ביציאה לחזית, למלחמה. הוא יצא למסעות "ציד" כשעל צווארו תלויות לפחות ארבע מצלמות והיא שמרה על העורף כשהיא מלווה אותו בעצות ובמחשבות.

אורנה הייתה שותפה מלאה להשלכות של תוצרי המצלמה של מיכה בר-עם. היא אישרה במנוד ראש ובמילים שאינם משתמעות לשתי פנים ששניהם סרבו למסור את תצלום ה"צנחן בכותל" לתקשורת ה"מגויסת".

רגעים היסטוריים

אי אפשר לסיים את הסקירה מבלי להזכיר שלושה שמות של צלמי עיתונות ותיקים ומיומנים שתעדו רגעים היסטוריים:

אלכס ליבק, שמרבית צילומיו הוצגו  בגיליונות עיתון ה"ארץ" במשך שנים ארוכות, ידוע כמי שצילם דרמות מהאינתיפאדה ה-1. אחד הצילומים הידועים ביותר שלו משנת 1984 הוא תיעוד של המחבל מהפיגוע בקו 300, (בעיתון "חדשות") וחשיפת הפרשה. הצילום הצליח לטלטל את מערכת הביטחון, להקים ועדת חקירה, ולגרום לצנזורה לסגור עיתון "חדשות" למספר ימים. המחבל נראה כשהוא מובל החוצה מהאוטובוס על ידי שני שב"כניקים, בעודו חי (ראו: "מי חשף את פרשת קו 300?").

פיגוע בקו 300 1984. צילום: אלכס ליבק

מעניינת הטענה של ליבק ב-2015 במבט לאחור: "היום התמונה הזו הייתה נכנסת לעמוד 3 בעיתון ולא היה לה רבע מהאימפקט שהיה לה אז… בצילום משנת 1984, היינו עם מאוד טהור מבחינה אתית. היה טאבו על ניטרול מחבלים." ובאמת כשצופים בתמונה בלווי הסבר, מבינים עד כמה התיעוד של המחבל המובל על ידי שב"כניקים בעודו בחיים היה משמעותי אז.

הצלם אבי הזאב (המכונה, "קפיטן") סיפר שמטבעו נמשך אל הצד "ההומוריסטי" של החיים. הוא "מכור" לצילומים אלו, וכשהגיע לקובה, לפני שנים רבות, נשאר שם ותיעד באמצעות מצלמתו סיטואציות בעלות גוון הומוריסטי.

הצלם משה שי: "צלם חייב להיות דרוך כדי לתפוס את אותה אלפית השנייה שמקפיאה את הרגע הנכון."

דייגו מראדונה 1986. צילום: משה שי

הוא חדור תחושה של שליחות והיא מניעה אותו לתעד מראות מהעולם הבלתי מוכר, שרבים אינם מעזים להסתכן ולהגיע אליהם. במהלך מסעות הצילום שלו שי הגיע לצפון קוריאה. מטרתו הייתה להראות לעולם איך נראים החיים במדינה דיקטטורית זאת, הידועה לשמצה. למרות שהוזהר שלא לצלם, הוא לקח סיכון, התחכם וצילם באמצעות מצלמה נסתרת ומושתקת שהצמיד למותניו. התמונות התפרסמו מעל גבי דפי עיתונות העולם. כמי שאינו בוחל בלקחת סיכונים, כשמטרה נשגבת עומדת מול עיניו, הוא יצא לסקר את דייגו מרדונה ב-1986 במשחק בינלאומי. מסתבר שהמקריות זימנה לו מפגש בלתי אמצעי, פרטי לגמרי, עם מרדונה, והלה איים עליו שאם יצלם אותו במעמד זה, הוא יהרוג אותו. ובכל זאת הצליח להנציח קטע בלתי נשכח במשחק, כשמרדונה בועט בכדור מגובה רב. הצילום הופיע למחרת כתמונת שער בעיתון "חדשות" (ראו גם: "בזכות אלפית השנייה").

התובנה שעלתה מהשיח, לקראת סיום האירוע, נשמעה כמו הספד לעידן שבו עבודתו של צלם עיתונות הייתה שליחות. החל מעידן ה"תמימות" והתקשורת ה"מגויסת" לנראטיב לאומי קולקטיבי, וכלה בעידן של סירוב להתחפש לליצן החצר, ולשרת את הנראטיב הלאומי ה"רצוי". אקורד הסיום של האירוע היה גם סוג של הספד לחלקם ההולך ופוחת של צלמי העיתונות המיומנים והותיקים, לטובת בעלי הסמארטפונים.

"העוני החדש" קיים או לא קיים?

למושג "עוני" פנים רבות במאה ה-21. את זאת צריך להפנים לאור מחקרה החדש של עמיה ליבליך – פסיכולוגית בהכשרתה (ראו כאן). במחקרה היא "תוהה על קנקנו של המושג ששומעים עליו לאחרונה: 'העוני החדש'", ומציינת כי מדובר "בתופעה ישראלית עכשווית".

אין ספק שמדובר בנושא כאוב. אבל כדי להקיף אותו כראוי ראוי ורצוי להפעיל זוויות ראייה נוספות.

להלן אציע טעימה מהמחקר הסוציולוגי ומתובנותיהם של חוקרי השפה כמכלול של סמלים, הלוקחים בחשבון מה שהמחקר הפסיכולוגי אינו בוחן בדרך כלל – קיומם של מאבקי עוצמה חברתיים ופוליטיים.

הפנים האחרות של קו העוני. צילום: פלאש 90. אתר: מידה

הפנים האחרות של קו העוני. צילום: פלאש 90. אתר: מידה

************************
ההנחה הבסיסית של המחקר הפסיכולוגי אודות "העוני החדש" היא, כי מדובר ב"תופעה ישראלית עכשווית" ולפיכך מתבקש להבין אותה מהפן האישי של הטוענים לקיומה.

סקירה תמציתית של המחקר הפסיכולוגי (אודותיו כתבתי כאן):

על-פי-רוב מדובר בהרגשה אישית, מנת חלקם של "אנשים ונשים החיים, לדבריהם, בעוני אף שהם עובדים, ועל פי רוב הם בעלי תארים אקדמיים" (ראו: עלון הבוגרים, תשע"ה).

לצרכי המחקר נבחרו בעלי השכלה ומקצוע בגילאים ובמצבים משפחתיים שונים. חלקם היו בעלי קריירה ואיבדו את רכושם; חלקם ניהלו מהלכי חיים שגרתיים שהובילו למצוקה כלכלית. הנבדקים הם אנשים ונשים המרגישים שהם "מאותגרים כלכלית", "מרגישים שאינם יכולים למצוא עבודה בהיקף המבוקש או בכלל, או שעובדים אך אינם מצליחים להתפרנס בכבוד מעבודתם, ובעיקר אינם מצליחים להגיע לדיור סביר וממשיכים להיעזר בהוריהם או צוברים חובות בצורות שונות."
האמירה, "אני רוצה לחיות, לא רק לשרוד", חזרה על עצמו בראיונות ושימשה כמעין משפט מפתח להבנת "העוני החדש".

מתוך סיפורי החיים (נרטיבים) של המרואיינים נמצא מענה לשאלות כגון: האם מי שמגדיר את עצמו כעני הוא אכן עני? והאם מי שאינו מוכן להיקרא "עני" בהכרח איננו כזה? למה הכוונה? האם מצב כלכלי דחוק הוא עוני? האם מי שגר בשכירות בתל-אביב יכול להיקרא "עני"? מדוע מי שמתייגים עצמם "עניים" מרגישים שאינם יכולים למצוא עבודה שתפרנס אותם בכבוד? מדוע הם מרגישים שאינם יכולים למצוא עבודה שתפרנס אותם בכבוד ומדוע רובם ממשיכים להיעזר בהוריהם?

זוויות ראייה נוספות שהן הכרחיות להבנת ה"תופעה"

הנושא כאוב וללא ספק דורש תשומת לב מקצועית. אבל כדי להקיף את התופעה המדוברת הכרחי לבחון אותה מזוויות ראייה נוספות. נקודת מבט פסיכולוגית אינה מספקת. חשוב לבחון את ה"עוני החדש" מזווית ראייה הן של סוציולוגים והן של תיאורטיקנים של השפה כמכלול של סמלים "בוני מציאות". שתי נקודות מבט אלו חיוניות להעשרת התמונה ולמילוי החסר בתובנות של המחקר הפסיכולוגי.

תובנות על ה"עוני החדש", מזויות ראייה נוספות אלו, ישקפו בראש ובראשונה מה שאינו נלקח בחשבון במחקר הפסיכולוגי – דהיינו, קיומם של מאבקי עוצמה חברתיים ופוליטיים. המחקר הפסיכולוגי בוחן מה מרגיש ה"מאותגר כלכלית". זאת כמעט מבלי להתייחס למאבקי העוצמה בסביבה חברתית כרכיב בתיאור ה"עוני החדש".

מה שהמחקר הסוציולוגי של אותה תופעה יזהה הוא בראש ובראשונה את השתייכותם של הנבדקים למעמד חברתי או קבוצה חברתית הומוגנית כלשהי, זאת בהתאם לזיהוי סגנון השפה של המרואיינים (המונח המתאים לכאן הוא סוציולקט). נקודת המוצא – סגנון השפה – נועדה לא רק למפות השתייכות חברתית לקבוצה חברתית/פוליטית ספציפית. היא גם תורמת למיפוי טיב יחסי העוצמה בחברה, רכיב מאוד משמעותי במחקר סוציולוגי/פוליטי. חשוב לציין שהסוציולוג בזיל ברנשטיין (Bernstein) – תיאורטיקן מרכזי בחשיבה זאת – ערך מחקרים רבים בכיוון זה ומצא שסגנון הדיבור של אדם עשוי לכוון את הנמען לחשיבה ספקנית. הנמען וירצה להתחקות אחר העובדות שבבסיס האמירות וסגנון השפה שאליהם נחשף.

לדאבוננו, כאשר מביאים בחשבון שהמאה ה-21 ממעיטה מערכם של ספקנות מודעת וחיפוש אחר מידע – כפי שמצאנו כבר בפרשת ה"הסתה" שלא הייתה באמנות המחאה, עולה חשיבותה של זווית הראייה המתמקדת בשפה כמכלול של סמלים. זווית ראייה נוספת שאין לוותר עליה כשמתבוננים ב"עוני". זווית ראייה זאת מזוהה עם תיאורטיקנים שהתמקדו בשפה כמכלול של סמלים ובשימוש בשפה ככזו. טענתם העיקרית היא: נכון שבני אדם משתייכים למעמד או קבוצה חברתית שיש בה מאבקי עוצמה, ונכון גם שהתבטאות גוררת בדרך כלל אימות עובדות על ידי הנמען. יחד עם זאת חשוב לשים לב לכך שבאינטראקציה התקשורתית- חברתית או פוליטית – הנמען נוטה להמעיט בהפעלת הקוגניציות שלו (ממעיט בהטלת ספקן, בבדיקה אמפירית, או בחיפוש מידע נוסף וכו'. ראו כיצד התקשורת השתמשה לאחרונה במונח "הסתה" בצורה לא מדעית ולא היו על כך עוררין).

במבט השוואתי – חוקרי השפה כמכלול של סמלים טוענים שהפרט והקבוצה נוטים לעשות שימוש מכוון ואינטרסנטי בשפה על מכלול הסמלים שבה. וכל זאת משום שהפרט או הקבוצה מצויים בסביבה חברתית של מאבקי עוצמה ויש להם אינטרס ל"נצח". בדומה לסוציולוגים, גם חוקרי השפה כמכלול של סמלים לוקחים בחשבון את השתייכות המרואיינים למעמד או קבוצה חברתיים. זה מסביר גם את שימושי השפה השונים. אבל זווית הראייה שלהם מופנית בעיקר לזיהוי ביטויים, קלישאות או מטפורות שתפקידם "לבנות" מציאות, ליצור תפיסות העולות בקנה אחד עם אינטרסים פרטניים, תוך שאיפה לנטרל תהיות וספקנות קוגניטיביות של פרטים או קבוצות. מזווית הראייה שלהם, אמירות כמו, "איני מסוגל לגמור את החודש" או, "אני רוצה לחיות, לא רק לשרוד" לוקחות כמובן מאליו שמדובר בביטויים מוכרים שווי ערך לתמונת מציאות אך לא למציאות המדויקת העובדתית. אמירות מסוג אלו יצליחו בעיקר לעורר רגשות (של נציגי הממסד, התקשורת, הציבור ועוד). מובטח שהן לא תגרורנה שאלות וספקנות לגבי האמיתות שבהן.

השימוש התועלתני-רגשי בסגנון שפה נחקר לעומק על ידי מארי אדלמן. ההנחה הבסיסית של אדלמן (Edelman) היא שאין שפה המסוגלת לשקף את המציאות בצורה מדויקת. אדרבא, שימוש בסמלים נועד לייצג מציאות רצויה (העבר, ההווה, התקוות) כדי להרוויח משהו בסיטואציה של מאבקי עוצמה חברתיים/פוליטיים. אדם הבין שהפרט ובמיוחד האדם הפוליטי, עושה שימוש מכוון במילים כדי לבנות (construct) מציאות עבורו ועבור קהלו, עד כי לא יערערו על אמיתותה. אדם שרואה עצמו "עני" וטוען לדוגמא, "אני רוצה לחיות ולא רק לשרוד" – משתמש במילים "לחיות" ו"לשרוד" בידעו שנמעניו יכירו כמוהו את ההבדל בין שני המצבים כך שאינו צריך להוכיח דבר. כיוון שכך, לא נגזים אם נטען שיש לקחת בחשבון כמובן מאליו גם הבנות "שקריות".

אם כך – מזווית ראייה תועלתנית-מכוונת שכזו, "העוני החדש" מקבל תפנית בהשוואה למי שבוחן את המושג והתופעה מזווית ראייה פסיכולוגית או סוציולוגית גרידא.

מסקנה:
כאשר מביאים בחשבון שהמאה ה-21 ממעיטה מערכם של ספקנות מודעת וחיפוש אחר מידע – כפי שמצאנו כבר בפרשת ה"הסתה" שלא הייתה באמנות המחאה – עולה חשיבותה של זווית הראייה המתמקדת בשפה כמכלול של סמלים. בעוד הפסיכולוגיה מעוניינת לבדוק מה המרואיין מרגיש וסוציולוגים מתמקדים באינטראקציה החברתית בין מעמדות וקבוצות ובתוכם, חוקרי הסימבוליקה של השפה מתמקדים בכוונות המוען לנצל מילים ולבנות מציאות כדי לזכות ביתרון במאבקי העוצמה החברתיים (והפוליטיים).

**********************

הערת הבהרה:

לא יכולתי להימנע מתיאוריות אבל מקווה שהבהרתי שיש הרואים ב"עני החדש" אדם אינטרסנט הפועל כדי להרוויח משהו בסביבה של מאבקי עוצמה חברתיים ופוליטיים. מחקר שמסתפק בהבנת האדם שמציג עצמו כאדם במצוקה, שאינו מסוגל לגמור את החודש (מנקודת מבט פרטנית בלבד), ומי שמסתפק בהבנה לליבו של מי שמרגיש עני, מפספס.
התבטאויות של מצוקה הן לעתים כך רק לכאורה; הן שימוש מכוון כדי להרוויח במאבקי העוצמה. עלינו להבין שבני אדם מדברים בסמלים וכך מעוררים רגש ומסכלים כל נטייה להטיל ספק ולבדוק לעומק מה מסתתר מאחורי אמירות שזאת מטרתן העיקרית – לרגש ולצמצם ספקנות.
*******************

הערה: המחקר של ליבליך על "העוני החדש", עדיין אינו נגיש לציבור והוא עומד לראות אור בקרוב כספר בהוצאת הספרים של האוניברסיטה הפתוחה.
קישורים:

על העוני החדש, מאת עמיה ליבליך

על גבולות חופש הביטוי באמנות פוליטית

גבולות חופש הביטוי באמנות פוליטית

אומרים שאותה סטודנטית שנה א' מבצלאל השתעשעה לתומה בתרגיל פוטושופ; כך נוצר הפוסטר שמדמה את ביבי כבן דמותו של אובאמה עם חבל תלייה מול פרצופו (Hope or Rope). באמירה זאת בולט מסר בסגנון אפולוגטי. כמקובל לאחרונה במקומותינו, וחבל. האם אנחנו מתקפלים מול איומי הממסד? מהו הגבול בין מחאה פוליטית והסתה?

***********************

לשקף עמדה באמצעות אמנות

לאור התערבות המשטרה בפרסום הפוסטר של נתניהו בבי"ס לאמנות, התהייה המתבקשת היא: מה קרה לנו? הפוסטר של נתניהו הוא אמנות המביעה עמדה פוליטית ביקורתית. בל נשלה את עצמנו.

את המסר המיתמם על הסטודנטית מבי"ס בצלאל הנ"ל מצאתי במאמר האחרון (18.12.2016) שפורסם בהארץ, בנוגע לפרשת הפוסטר של ביבי בבצלאל. לאור ההתרחשויות האחרונות והתערבות המשטרה בפרסום הפוסטר, נשאלת השאלה מה קרה לנו? הסגנון האפולוגטי הזה נראה רע. האם אנו זקוקים בדחיפות למורה נבוכים בכדי להבין באיזו מידה המייצג שנתלה בבצלאל הוא "חוקי או פסול" (ולפי אלו קריטריונים)?

התשובה היא שלילית. למעשה, כל סטודנט הלומד אמנות ברמה של 3 או 5 יחידות ובמוסד אקדמי עובר הכשרה מקיפה על מהותה של אמנות כמשקפת הלכי רוח עכשוויים. בכלל זה, הלכי רוח ביקורתיים ומחאה פוליטית. תכנית הלימודים איננה בגדר סוד. היא מפורטת במסמך המופץ באינטרנט, "משרד החינוך – אמנות – תכנית לימודים לחטיבה העליונה" (1997). המטרה הכללית של התכנית מוגדרת כך, "להכשיר את התלמידים למפגש משמעותי ומעמיק עם האמנות. בעזרת התכנית יכירו התלמידים את שפת האמנות, על כלי ההבעה שלה הרבים והמגוונים, כשפה חיה, מתפתחת ודינמית. הם יכירו אותה כשפה המגיבה לסביבה החומרית, התרבותית, החברתית והפוליטית, כשפה המשתנה מתקופה לתקופה, מחברה לחברה, מתרבות לתרבות ומאמן לאמן" (מתוך המבוא).

זאת ועוד, תחת הכותרת "אמנות מחאה" פרסם משרד החינוך רשימת יצירות מרחבי העולם, שנעשו מאז המאה ה-19 עד ימינו, המוגדרות כאמנות מחאה. הרשימה כוללת יצירות של אמנים ישראליים. למרות שמדובר במחאה פוליטית, המסמך אינו מרחיב את הדיון בנושא חופש הביטוי וגבולותיו ו/או הסתה, אלא מתמקד בניתוח אמנות המחאה על היבטיה המקצועיים בעיקר ומציין שיצירות אלו שימשו את האמנים כדי להביע עמדה "פוליטית" בנוגע לאירוע או דמות בתקופה ובמקום ספציפיים. הווה אומר, להיות סובייקטיבי כאמן אינו פוסל אותו או את יצירתו. עיון נוסף במסמך לימד אותי דבר או שניים על ניתוח יצירות אמנות המוגדרות כ"מחאה פוליטית". על כליו של אמן המאפשרים לו לתת ביטוי ולהגיב לאירוע או דמות פוליטיים שאותם חווה. ולא בסתר. אלא בריש גאליי.

זווית ראייה

התרשמתי משלל הדוגמאות המפורטות במסמך ומניתוח "אמנות המחאה". בין הדוגמאות אפשר למצוא את הגרניקה של פבלו פיקאסו. באמצעות הציור המונומנטלי של הגרניקה הגיב האמן להפצצת העיירה הבאסקית גרניקה ב-1937 על ידי הנאצים בתקופת מלחמת האזרחים בספרד. היצירה הפכה לסמל של התנגדות למלחמה שזורעת הרס וחורבן ותו לא.

 (La Guernica by Pablo Picasso (Courtesy www.pablopicasso.org)

La Guernica by Pablo Picasso (Curtesy http://www.pablopicasso.org)

השלושה במאי 1808 של פרנצ'סקו גויה. יצירה המביעה מחאה נגד הוצאה להורג של אזרחים בידי חיילי נפוליאון, בעיירה הספרדית פוארטה דל סול שבפאתי מדריד. היא נעשתה שש שנים לאחר מעשה, והיא חלק מסדרה בת שתי תמונות המתייחסות להתקוממות הספרדית בעיירה במאי 1808 כשמשטרו של קרלוס הרביעי התמוטט והצרפתים פלשו לספרד. גויה צייר אותה באופן המתפרש כתיעוד, ועם זאת מבטא היטב את דעתו על המתרחש. כך למשל זווית הראייה, המציגה את פניהן של דמויות האזרחים ואת החיילים מגבם. הבחירה האמנותית להציג את הבעות הסבל והחרדה שעל פניהם האזרחים יוצרת מיד הזדהות עמם.

Museo del Prado, Madrid) 3 May 1808 by Francisco Goya

Museo del Prado, Madrid) 3 May 1808 by Francisco Goya

יצירתו של אז'ין דלקרואה, "החירות מובילה את העם", מתארת את מהפכת יולי 1830 בצרפת, שהעלתה לשלטון את לואי פיליפ מלך צרפת. דה קלרואה מתאר בציור את המנצחים בשם ה"חירות" הרומסים ברגליהם את גופות המתים, המובסים. בכך הוא מחדד את העובדה שמעמד הפועלים השתתף במחאה ובמאבק למען החירות אך לא זכה בנתח מעוגת הרפובליקה.

Liberty Leading the People Eugin Delacroix Courtesy by: Wikipedia

Liberty Leading the People Eugin Delacroix Curtesy by: Wikipedia

יוצאת דופן היא יצירתו של ג'ון הרטפילד משנת 1932. בניגוד להסבר המצורף לדוגמאות שמציע משרד החינוך ליצירות הנ"ל, למונטאז' שג'ון הרטפילד יצר – פוסטר שמציג אתאת אדולף היטלר כסופרמן הבולע זהב ופולט זבל – לכאן מצורפת גם הערה המרמזת משהו על גבולות חופש הביטוי בנסיבות שבהן היצירה נעשתה: "האומן נאלץ להימלט מברלין של התקופה הנאצית כדי להציל את עורו". (הרטפילד פרסם את הפוסטר בכתב העת Die Arbeiter -Illustrierte Zeitung (Workers' Illustrated Magazine – AIZ).

Heartfiled Political Poster - Hitler as Superman, swallows gold and and spouts Junk. Courtesy of Heartfield official site.

Heartfield Political Poster – Hitler as Superman, swallows gold and and spouts Junk. Courtesy of Heartfiled official site.

שני אמנים ישראליים נכללים בין הדוגמאות שמביא המסמך של משרד החינוך לעניין "אמנות מחאה". שניהם כאחד עוסקים במחאה פוליטית ומביעים באמצעות יצירותיהם מחאה נגד מדיניות המלחמה שנוקטים בה מנהיגים בני זמננו.

Tomarkin Bronze Statue in Tel aviv Museum. Courtesy by Wikipedia

Tomarkin Bronze Statue in Tel aviv Museum. Courtesy by Wikipedia

האחד, יגאל תומרקין. תומרקין יצר פסלי מחאה רבים. רובם מוצגים בשטח, כמו ביפו, שם הוקצה ליצירותיו שטח על ידי עיריית תל אביב. פסל הברונזה של תומרקין מבוסס על ספרו של משה שמיר "הוא הלך בשדות".
האמן השני שאליו מתייחס המסמך כדוגמא לאמנות מחאה בישראל, הוא מיכה קירשנר  – צלם עיתונות, מגזינים ואמנות שנחשבים למובילים מאז סוף שנות ה-70. קירשנר הוביל את מהפכת הצילום בישראל כשצילם דיוקנאות של החברה הישראלית ופלסטינים נפגעי האינתיפאדה הראשונה בשנות ה-80. למרות זאת, יצירותיו לא הוחרמו. אדרבא, חלק מצילומיו הפכו לאיקונות תרבותיות ופוליטיות. לדוגמא התצלום של עיישה אל קורד, שהפך לאייקון דמוי הפייטה הנוצרית. היצירה מציגה אם פלסטינית, עיישה אל קורד, המחבקת את תינוקה במחנה הפליטים חאן יונס.

Aisha el Kurd by Micha Kirshner. Courtesy by www.img.org.il

Aisha el Kurd by Micha Kirshner. Courtesy by http://www.img.org.il

אף לא אחד משני האמנים הישראלים הללו נרדף על ידי הממסד ובוודאי לא חשש לחייו.
אף לא אחד מהם הוחרם בספירה החברתית ובחוגי האמנות.

גבולות של אמנות פוליטית – תהייה ומסקנה בצידה

תהייה: לאור התערבות המשטרה בפרסום הפוסטר של נתניהו בבי"ס לאמנות בצלאל, התהייה המתבקשת היא: מה קרה לנו? הפוסטר של נתניהו הוא אמנות המביעה עמדה פוליטית ביקורתית. בל נשלה את עצמנו. תגובת המשטרה במקרה זה הייתה חריג בנוף אמנות המחאה בישראל. האם מקרה כזה יכול לרמז על משהו רע הקורם עור וגידים בנוף ארצנו? לעת עתה הסוגיה הושתקה בתקשורת. הסטודנטית מבצלאל שיצרה את הפוסטר לא נעצרה בינתיים ולא הוגש נגדה כתב אישום. יתרה על כן, לא נראה שעליה לחשוש לחייה.
מסקנות: בהשוואה ליצירות אחרות המביעות מחאה פוליטית, ובמיוחד הפוסטר של היטלר שיצר אמן המחאה הרטפילד, ראוי לבחון מהם קווי הדמיון בין תגובת הממסד הפוליטי ליצירות הללו. אם פרשת בצלאל מדליקה אצלכם נורה אדומה, והגבול בין חופש הביטוי באמנות ובין הסתה באמצעות אמנות בישראל (הדמוקרטית) של ימינו כבר איננו כה ברור, אל תעמדו מנגד. חופש ביטוי באמנות אינו מושג גחמתי תלוי הקשר או אישיות  ולהסתה יש הגדרה ברורה בחוק הפלילי.

למי יצלצלו הפעמונים הפעם?

גם כאשר הסקרים מתיימרים לשקף את המציאות (מה שבדרך כלל נותן תמונת מצב לא מדויקת) המפגש של הבוחר האמריקני עם מה שאפשר לקלוט דרך החושים באופן בלתי אמצעי קובע הרבה יותר. ככל שמתקרב הזמן הלחץ להחליט גדל והבוחר נחשף יותר ויותר למאמץ התעמולתי המתבטא בכל אמצעי אפשרי הפועל על חושיו, כולל הסקרים, אך לא רק. ולהלן ההסבר.

"רעש מעין סטטיסטי"

מי מקים יותר "רעש" סביבתי: טראמפ או קלינטון? זאת השאלה החשובה כעת, כשבועיים לבחירות לנשיאות ארה"ב 2016. צודקים מי שטוענים כי עדיין ייתכנו תנודות חזקות במטוטלת האישית של כל בוחר בעד או נגד אחד המועמדים לנשיאות.

גם כאשר הסקרים מתיימרים לשקף את המציאות (מה שבדרך כלל נותן תמונת מצב לא מדויקת) המפגש של הבוחר האמריקאי עם מה שאפשר לקלוט דרך החושים באופן בלתי אמצעי קובע הרבה יותר.
ככל שמתקרב הזמן הלחץ להחליט גדל והבוחר נחשף יותר ויותר למאמץ התעמולתי המתבטא בכל אמצעי אפשרי הפועל על חושיו, כולל הסקרים, אך לא רק. ולהלן ההסבר.

"חוש מעין-סטטיסטי"
אחת התיאוריות המבריקות בתחום הקמפיין הפוליטי והשפעתו על הבוחר היא זו של חוקרת גרמניה המוכרת היטב למדעני תקשורת המונים – אליזבט נואלה נוימן.
לפי התיאוריה, שאותה היא הכתירה כ"תיאוריית ספירלת השתיקה", מתרחש תהליך של "השתקה/הגברה" של התבטאויות לטובת/נגד מועמד/מפלגה, כתוצאה מיכולת החיזוי ה"מעין סטטיסטי" של כל אחד מציבור הבוחרים.

spiral_of_silence-1-1

הפנייה למקור
בני אדם נוטים להשתתק כאשר גובר ה"רעש" של אלו המחזיקים בדעות מנוגדות לשלהם.
נוצרת אצלם תחושה שהם במחנה הלא-נכון, שהם במיעוט.

איך אנו מנבאים, לא רק באמצעות הסקרים – ואולי אף למרות הסקרים- מיהו מחנה הרוב, למי כדאי לתת קול, ועל מי לא כדאי לבזבז קול? זאת השאלה.

התיאוריה הנקראת "ספירלת השתיקה" מבוססת על מחקרים רבים שבדקו כיצד פועלת הפסיכולוגיה של האזרח בבואו להצביע בקלפי או במקרים אחרים שתמיכתו נדרשת כדי להכריע בסוגיות "כבדות משקל", קיומיות.

התברר שההשפעה החזקה ביותר, נובעת מחשיפה בלתי מכוונת לסביבה המיידית, לאמצעי תקשורת, שלטי חוצות וכן הלאה.

דווקא מועמד שהסקרים נבאו לו תבוסה, ינחל ניצחון – לעתים מוחץ אפילו – אם הקמפיין שלו יותר "צעקני". מי ש"צועק בקול רם יותר" משרה תחושה שהיריב "חלש" שליריב אין סיכוי.

נואלה נוימן מתמקדת במה שנקרא, החוש השישי, "חוש מעין סטטיסטי" – התרשמות בלתי נמנעת של הבוחר מנתונים סביבתיים שעיניו או אוזננו קולטות ללא הרף, ולעתים קרובות גם מהרצון שלו לדעת לאן נושבת הרוח ומהתעניינות מכוונת.

סקר סטטיסטי עשוי להצביע על פער גדול/קטן בין מתמודדים. אולם במקביל, מצעד חזותי של פמפלטים, הופעות, כרוזים, שלטי חוצות, סטיקרים, תשדירים המתרחש מול עינינו, בין אם נרצה או לא, ושיחות עם נציגי המועמדים, עם אנשים "ברי סמכא" ו"יודעי דבר" – כל אלו מכריעים את הכף.

כיצד?

ב"הצגה הראוותנית" שבה משתתפים כל המעוניינים לרכוש לעצמם תומכים, יש מי שמצליח להתבלט יותר בצעקנותו.
יש גם מי שמצליח לגייס לעצמו זמר ידוע, סיסמא קליטה המושמעת ללא הרף וחודרת לתת הכרה, וג'ינגל המשתלט על הקולות האחרים. יש מי שמצליח למשוך תשומת לב וליצור רושם שהוא בעל העוצמה, הוא מייצג את דעת הרוב.

לנוכח תופעות אלו מתחיל אצל כל בעל זכות בחירה תהליך קוגניטיבי תת-מודע – שבסופו נוצר בהכרח חשש – פחד בלתי נשלט – פן ייוודע דבר היותו שייך למחנה ה"לא נכון" המחנה ה"חלש".

כשהתקשורת כולה מתגייסת להכפשת אחד המועמדים – ל CNN ול FOX NEWS יש "פייבוריטים" (!!) – וכאשר מדי פעם רשתות טלוויזיה אלו עורכות סקר ספונטני ברחוב – מי יאזור אומץ להשיב לשאלה, "טראמפ או קלינטון", בניגוד למה שנתפס בעיני כולם כמחנה החלש? מי ירצה להיות מזוהה עם מחנה המחזיק בדעת מיעוט? מי מוכן להודות בפומבי שהוא או היא בין אלו ה"טועים" בסוגיות קיומיות ציבוריות? ברוב המקרים, נעדיף לשתוק – ובלבד שלא נבטא בקול רם מחשבה הנחשבת כ"מוטעית".

פסיכולוגים הוכיחו עד כמה פוחדים בני אדם להיות מזוהים כ"לוזרים", להיות בלתי מקובלים.
מעצם היותנו יצורים חברתיים, נעדיף בדרך כלל לעשות מה שבגדר האפשר ובלבד שנהיה מקובלים על סביבתנו. קשה מאוד להמשיך להחזיק בעמדות והתנהגות "לא קונפורמיים".

ושוב – מי שקובע מה כן או לא קונפורמי הוא אנחנו.

אנחנו "יודעים לקרא את הסביבה החברתית באמצעות חוש שישי מעין-סטטיסטי". אנחנו עושים זאת לאחר שקלול המסרים המועברים אלינו בדרך כלל דרך אמצעי התקשורת המסורתיים, הרשתות החברתיות ובעיקר, בעקבות חשיפה לסביבה הקשיחה, המיידית.

(כמה מאיתנו נפלו בפח לאחר חשיפה מסיבית לפרסומות, להמלצות של חברים, שכנים, לג'ינגלים, לאנשי מכירות "מוסמכים" –
"רק עוד יומיים והמבצע יסתיים… מי שיזדרז ירוויח… הנחה משמעותית כזו על דירה, בית, במיקום מעולה כמו זה לעולם לא תחזור על עצמה…. – התוצאה, כולם באטרף, אחוזי טירוף מזדרזים יחד עם אחרים לממש את הקנייה. ואבוי – התרשמנו שכ ו ל ם רצים ריצת אמוק לאותו כיוון, כאשר בפועל – אנחנו היינו אלו שקבענו על סמך ה"חוש המעין-סטטיסטי" שכ-ו-ל-ם עומדים בתור לקנות…)

אז למי יצלצלו הפעמונים הפעם?
אין מנוס מלהודות בעובדה כי גם כאשר הסקרים מתיימרים לשקף את המציאות (מה שבדרך כלל נותן תמונת מצב לא מדויקת) המפגש הבלתי אמצעי של כל אדם עם מה שמתאפשר לו או לה לקלוט דרך החושים קובע הרבה יותר.

כשבועיים לפני הבחירות לנשיאות ארה"ב 2016 – עדיין ייתכנו תנודות חזקות במטוטלת האישית של כל בוחר בעד או נגד אחד המתמודדים – טראמפ או קלינטון, דווקא משום כך שככל שמתקרב הזמן הלחץ להחליט גדל והבוחר נחשף יותר ויותר למאמץ התעמולתי המתבטא בכל אמצעי אפשרי הפועל על חושיו, כולל הסקרים אך לא רק.

קרב הסיסמאות

סיסמת בחירות היא אסטרטגיה שימושית כשמשבצים אותה בנאומים, או כשמפיצים אותה על גבי שלטים, כפתורים, כובעים וכיוצא באלה. נראה כי בבחירות לנשיאות ארה"ב 2016 הניצחון יושג על ידי מי ששולט בסיסמאות וכפל לשון בעוד שהאג'נדה הפוליטית תשמש כקישוט בלבד.

******
trumpהמונח "הבה נהפוך את אמריקה שוב לגדולה מכולם" (Make America Great Again) נוצר במקור בשנת 1979 כאשר כלכלת ארה"ב סבלה מדעיכה מתמשכת. בין הסממנים שלה היו אבטלה גואה ואינפלציה דוהרת. "הבה נהפוך את אמריקה שוב לגדולה מכולם" צבר מומנטום כסיסמה. היא הופצה על גבי כפתורים שהוצמדו לביגוד ופוסטרים וכך שימשה את רונלד רייגן במהלך מסע הבחירות שלו לנשיאות ארה"ב (1980). עוד בטרם החל מסע הבחירות הנוכחי לנשיאות ארה"ב, הביטוי שימש כתזכורת לתקופת הנשיאות של רונלד רייגן.

לאחר סיום הקדנציה שלו, איש לא השתמש בסיסמה. היה זה דונלד טראמפ שאימץ את הסיסמה לצרכי קמפיין הבחירות 2016. הוא אף הגיש בקשה למשרד הפטנטים לקבלת זכויות על הסיסמה לצורך השימוש בה במהלך הקמפיין. ולא רק זה, כבר בתחילת קמפיין הבחירות שלו טראמפ דאג לפופולריזציה של הסיסמה באמצעות כובעים הנושאים אותה כשהם מתנוססים על ראשי תומכיו.

כיצד קרה שהילרי קלינטון, מועמדת המפלגה הדמוקרטית, בחרה דווקא בסיסמה "יחד נהיה חזקים יותר" (Stronger Together) כמענה לזו של טראמפ?

clintonמומחים (תמרה קית', NRP News) מציינים כי למרות הקונוטציה השלילית והסמויה שבה, טראמפ השתמש בסיסמה הקליטה ורבת העוצמה – "הבה נהפוך את אמריקה שוב לגדולה מכולם" – מאז תחילת קמפיין הבחירות שלו. מאז לא מש ממנה. לעומתו, הילרי קלינטון דשדשה וזגזגה זמן רב בין סיסמאות לצרכי הקמפיין שלה עד שמצאה את זו ההולמת את מטרותיה. עד לאחרונה היא זגזגה בין "לפרוץ חסמים"; "נלחמים למען עצמנו"; "כולנו בעדה". אבל אף אחת מהן לא שרדה יותר מפרק זמן קצר. בחודש האחרון קלינטון אימצה את הסיסמה, "יחד נהיה חזקים יותר". המאמץ למצוא סיסמה הולמת לפריימריס של המחנה הדמוקרטי היה כרוך בזיהוי מסר דמוי מותג המסכם את המטרה המרכזית של הקמפיין שלה. במובן זה, מהלכיו של טראמפ סימנו עבורה את המטרה הנכספת. הודות להם הסיסמה שקלינטון בחרה זכתה למשמעות חדשה.

למרות שהסיסמה "יחד נהיה חזקים יותר" מצטיינת בפשטות לכאורה, ואפילו משעממת (מזכירה את הסיסמה השבלונית, TOGETHER WE STAND), היא מכילה מסר חזק. בנוסף, זאת סיסמה מרובת מסרים ומשמעויות במובן זה שניתן להשתמש בה בהקשרים שונים. ואמנם קלינטון החלה לשבץ אותה בנאומיה ובשלטי הקמפיין שלה בהקשרים שונים. הכרזות והשלטים שהציבו תומכיה של קלינטון היו כחולים ועל גבם המילים "חזקים יותר" ו/או "יחד" בלטו בדפוס לבן. טכניקה פשוטה למדי זאת הציגה למעשה שתי סיסמאות שכל אחת מהן משמעותית בזכות עצמה. נאמר על הסיסמה הנוכחית של קלינטון שהיא משמשת בעיקר כמענה להצעותיו המפלגות של טראמפ.

בהזדמנויות לא מעטות היה זה דווקא טראמפ שגרר בלא-יודעין את קלינטון לצאת נגדו והיא עשתה שימוש מתוחכם במשמעויות של הסיסמה. לדוגמא, בנאום הקבלה (ACCEPTANCE SPEECH) שנשא בוועידה הרפובליקנית בקליבלנד, טראמפ שילב את המשפט, "אין מי שמכיר את המערכת טוב ממני, לפיכך רק אני מסוגל לתקן אותה". למחרת היום קלינטון מיהרה לנצל את ההזדמנות לגנות אותו בשל המהלך היהיר וההכרזה על עצמו כאדם היחיד שיש לו הפוטנציאל לתת מענה לאתגרי המדינה. בנאום שנשאה בטמפה, פלורידה היא אמרה: "אינני מסוגלת לדמיין אותו על סוס לבן, אבל נדמה לי שזה בדיוק המסר שטראמפ מנסה להעביר לציבור 'רק אני מסוגל לתקן את המערכת'". מספר ימים מאוחר יותר קלינטון שילבה את המילים של טראמפ בנאום שנשאה בוועידה שלה כשאמרה: "רק אני יכולה לתקן את המערכת", והוסיפה: "אלו היו המילים של דונלד טראמפ בקליבלנד. המילים הללו חייבות להדליק נורה אדומה עבור כולנו. הוא שוכח שאמריקאים אינם נוהגים לדבר בלשון יחיד. הוא שוכח שאנחנו נוהגים לדבר בלשון רבים, כך: 'יחד נתקן את המערכת'".

נותרו פחות משלושה חודשים עד למועד הבחירות לנשיאות ארה"ב. מלבד שקשוק חרבות וגרזנים וורבליים בין שני היריבים בנאומי הבחירות שיישאו במדינות השונות נוכל לחזות גם בשלושה עימותים טלוויזיוניים ביניהם. הראשון בהם ב-26 בספטמבר. מה שברור הוא שהאג'נדה תקבע פחות מי יגבר על מי. הפעם המערכה תוכרע על חודן של מילים מושחזות להפליא והברקות בלתי צפויות. במהדורות החדשות של CNN ופוקס ניוז בוודאי לא יהססו לעשות מטעמים מהשחזת הסכינים הוורבלית ואנו רק נתרווח על הכורסה כשהשניים עושים דרכם בדרך אל הבית הלבן.

חוק "סתימת הפיות" – מורה נבוכים

חלק מאיתנו מבין את המשמעות של מה שקרוי על ידי התקשורת והפוליטיקאים "חוק סתימת פיות" – ביטוי המבטא התנגדות לסעיף שהוכנס להצעת חוק רשות השידור שעמדה לפני הצבעה בכנסת (קריאה שנייה ושלישית). אלא שרבים עדיין מדשדשים בין הידיעות השונות והעדכונים לגבי אותו סעיף, מבלי להבין עד כמה היינו קרובים לסירוס חופש העיתונות בישראל.

*********************

אתמול (6.9.2015) הוגש תזכיר חוק למחיקת הסעיף שזיכה את חוק רשות השידור בכינוי  חוק "סתימת פיות", והוא אמור להימחק בקרוב. משרד התקשורת שהתנגד מלכתחילה לסעיף זוכה כעת לגיבוי של המתנגדים לו, ובראשם ראש הממשלה ושר התקשורת, נתניהו. מי שסבור שמדובר במהלך שהציבור ("סערה ציבורית") הוביל אותו, טועה ומטעה. הסערה הייתה תקשורתית וברור מדוע.

 

הציבור מבין את המושג "סתימות פיות" אבל את ההקשר ההיסטורי של "חופש העיתונות" בישראל רק מעטים מכירים ומבינים את משמעותו. באופן כללי, הסרת סעיף סתימת הפיות מהצעת החוק פירושה שמירת המסורת הדמוקרטית של "חופש העיתונות" בישראל, "חופש הביטוי" ו"זכות הציבור לדעת". מדובר במניעת צנזורה שמקורה בחקיקה. זהו הישג גדול לדמוקרטיה הישראלית.

 

תדריך נקדי

סעיף סתימת הפיות שהתווסף להצעת חוק רשות השידור ביקש לכלול את "תדריך נקדי" בחוק. המסמך נוסח לראשונה ב-1972 והוא עוסק בכללי אתיקה לעוסקים בשידור הציבורי. את המסמך יזם וניסח העיתונאי והשדרן המיתולוגי של קול ישראל, נקדימון רוגל. המסמך הפך להיות מעין "תורה שבכתב" לעיתונאות בישראל, למרות שאינו מחייב מבחינה חוקית אלא מבחינה אתית בלבד. לפי המסמך מגיש החדשות מנוע מלהביע עמדה אישית בשידור הציבורי והוא מחוייב להיצמד לכללי אתיקה עיתונאית המפורטים במסמך. ניתן לכנות את הכללים הללו בשם "צנזורה"  מסוג מסוים – צנזורה ממקור פנימי. כללי התנהגות המנוסחים על ידי הארגון עצמו, מחייבים את חבריו והביקורת עליהם נעשית בבית דין משמעתי של העיתונאים.

 

מהי "צנזורה"

צנזורה מתקשרת אצל רובנו עם תפישה של משטר לא דמוקרטי וחברה לא דמוקרטית. ההגדרה הקלאסית אומרת ש"צנזורה היא אמצעי המופעל על ידי השלטון, החברה, ממסד דתי או קבוצה חברתית מסוימת, כדי לפקח על אמצעי התקשורת ובכדי למנוע פרסום מידע שבעיני האליטות השליטות, הוא מהווה איום קיומי עליהן או על ערכים הנתפסים בעיניהן כחשובים".

בחברות דמוקרטיות נתפסת הצנזורה כפוגעת בחופש הביטוי ובחופש העיתונות, ולכן היא גם מסכנת קיומו של "שוק חופשי של דעות ורעיונות". למרות זאת, גם בדמוקרטיה ניתנת לגיטימציה לשימוש מוגבל בצנזורה למשל בתקופות משבר או מלחמה, וגם כדי להגן על קבוצות חלשות כגון קטינים.

לכל דיון בצנזורה יש לפחות חמש נקודות מוצא:

סוציולוגית, מדעי המדינה, המשפט, כלכלה פוליטית, חקר תקשורת המונים ועיתונאות. כל גישה מסבירה בדרכה שלה את מקור קיומה של צנזורה ומטרותיה.

מנקודת מבט סוציולוגית, המטרה פונקציונלית – הצנזורה חיונית על מנת לשקף ערכים ונורמות של חברה. ככל שהחברה שמרנית יותר כך היא מצמיחה הגבלות חברתיות מסוגים שונים, כולל צנזורה. צנזורה בחברה שמרנית היא מנגנון כפוי שמופעל על ידי האליטה השלטת, כביכול "כדי להגן על הציבור הרחב". כך היא גם נתפסת. בעיתונות החרדית לדוגמה, אין קדימות לערך של זכות הציבור לדעת בעיתונות זאת. העורך והעיתונאי טוענים כי הם "יודעים מה טוב לציבור לדעת."

מנקודת מבט של מדעני מדינה, המטרה היא ויסות יחסי עוצמה. צנזורה היא אחד המאפיינים של הסדרים שמקורם במאבקי עוצמה בין התקשורת והפוליטיקה.

מנקודת המבט של המשפט והחוק, המטרה היא איזן בין זכויות הפרט. במסורת האמריקנית, התיקון הראשון לחוקה אוסר לחוקק חוקים שמגבילים את חופש העיתונות או פוגעים בו. לפי תפיסה אחרת, יש זכויות יסוד בחברה, וחופש העיתונות הוא רק אחד מהם. זוהי גישה שמכירה בזכויות הפרט, וגם בזכויות החברה. לכן הגישה מתירה צנזורה חלקית.

מנקודת המבט של כלכלה פוליטית המטרה היא מרכסיסטית. לפי תפיסה זאת, אמצעי התקשורת משתפים פעולה עם האליטות, ובמיוחד עם האליטה הפוליטית. הממסד התקשורתי אינו יריב של הממסד הפוליטי, אלא בן בריתו. משום כך אין צורך בציון מפורש של חוקי צנזורה כי התקשורת ממילא מפעילה צנזורה על פרסומים שעלולים לפגוע בשלטון, שהרי פגיעה בשלטון היא פגיעה בהצלחתם הכלכלית של אילי ההון כולם.

מנקודת המבט של תקשורת המונים המטרה היא אחריות חברתית של התקשורת עצמה. מוסדות התקשורת מפעילים מערכת של נורמות מקצועיות ברוח "האחריות החברתית". לפי התפיסה הזאת, האחריות מוטלת על כתפי התקשורת. התקשורת אחראית להימנע מפרסומים הנוגדים את החוק, פוגעים בנורמות מוסריות או מסכנים את ביטחון המדינה. למרות שאין צנזורה מטעם המדינה, מי שאינו פועל במסגרת של "אחריות חברתית" חייב מנקודת המבט הנ"ל לתת את הדין.

המשותף לכל נקודות המבט הוא השאלה, מי מקור הצנזורה? ניתן לעשות חלוקה גסה בין מקור שהינו חיצוני לארגון (חוקים, לדוגמא, תקנות ההגנה לשעת חירום, 1945), ומקור שהינו פנימי-עצמי (כללים של מועצת העיתונות בישראל).

 

מועצת העיתונות

בישראל קיים גוף שנקרא "מועצת העיתונות" – גוף וולונטרי שהוקם בשנת 1963 במשותף על ידי נציגי העיתונות (מול"ים, עורכים ועיתונאים) ונציגי ציבור. מליאת המועצה קובעת את תקנות האתיקה המקצועית. היא מופקדת מטעם החברים בה על שמירת מעמדה של העיתונות החופשית בישראל ונאבקת נגד חקיקת חוקים בנוגע לאתיקה מקצועית עיתונאית.

 

הסוף לסתימת פיות בשידור הציבורי

ח"כ ישראל אייכלר (יהדות התורה) ביקש לעגן את "תדריך נקדי" בחוק. דהיינו, מגיש חדשות בשידור הציבורי צפוי להישפט על הפרת החוק – הבעת דעה אישית בשידור מהדורת חדשות – באחד מבתי המשפט בישראל. זוהי "סתימת פיות" הנוגדת את מסורת חופש העיתונות במדינת ישראל. מנקודת מבט סוציולוגית של אדם המזוהה עם חברה שמרנית אפשר להבין את ההיגיון שבסעיף שהוצע על ידי אייכלר. אי אפשר להבין את השר אופיר אקוניס. אם הוא נעלב מהחלטת ראש הממשלה לבטל את הסעיף, והחליט להתפטר, שיבושם לו. מדינת ישראל תשמור על חופש העיתונות ללא צנזורה וסתימת פיות בשידור הציבורי.

 

 

לטבול בשקט במקווה

 

זאת הכותרת בהארץ היום, למאמר שפורסם בעמוד השני של העיתון: תנו לטבול בשקט. הכותרת משכה את תשומת לבי. פומביות שכזאת לנושא הטבילה במקוואות היא בהחלט חידוש מנקודת המבט של האוכלוסייה החילונית בישראל.

*******

אני מעדיפה בדרך כלל לעיין בעמוד 2 בעיתון הארץ. מאמר המערכת ומאמרי דעה של פובליציסטים כמו גדעון לוי יגיל לוי וארי שביט שפורסמו היום בעיתון בעמ' 2 עוסקים בנושאים מהאקטואליה האחרונה והלפני אחרונה. טבילה במקווה הוא נושא חריג שאין מרבים לעסוק בו בעיתון של חילונים. לכן, לפני כל דבר אחר, עיינתי במאמר העוסק בו.

טבילה במקווה היא פעילות שמרבית הכלות (גם החילוניות) נחשפות אליה לפני החתונה. ככלה צעירה, סמוך לחתונתי גם אני טבלתי במקווה. בכך הרגשתי שאני יוצאת ידי חובה וממלאת מצווה עתיקה בדת היהודית שאליה אני משתייכת. מאז לא רק שלא טבלתי במקווה אלא שהסחתי דעתי מהנושא לחלוטין. שכן מה לי ולמצווה זאת? אינני חלק מהקהילה הדתית. כך תירצתי את חוסר התעניינותי בנעשה בתחום הזה.mikvah

המאמר של רבקה נריה – בן שחר, "תנו לטבול בשקט", צד את עיני בהיותו נושא שמחוץ לתחומי התעניינותי ובוודאי גם מחוץ לתחומי הדיון המקובלים של הציבור החילוני (שרובו אהב את ספרו של אשכול נבו "המקווה האחרון בסיביר"). הופתעתי לגלות כמה וכמה סוגיות שהעלתה רבקה בהקשר לטבילה במקווה, שעורך עיתון הארץ מצא לנכון לפרסם בעמוד השני של העיתון.

ראשית, נדהמתי להתוודע לתיאור המצמרר של הטבילה במקווה, אותה מתארת רבקה. התאמצתי להיזכר בחוויה הפרטית שלי מלפני שנים. אודה שבמקווה שבו טבלתי אני, בעיר תל אביב, המים היו נעימים. הבלנית הייתה קורקטית ומסבירת פנים. ואני כשלעצמי רק רציתי לסיים את תהליך הטבילה במקווה ולקבל אישור המעיד על מילוי המצווה. התיאור שמצאתי במאמר של רבקה לא הדהד אף אחד מהפרטים שהיו זכורים לי מחווייתי האישית. רבקה מתארת טבילה במקווה ישן בירושלים. היא קובלת על כך שהבלנית התעקשה ללוות את הטבילה והקפידה לשאול את רבקה כל שאלה אפשרית, כאילו הייתה רבקה חדשה בעניינים אלו: "האם יש לך איפור בעיניים? איך נכנסת ככה?" ואז קבעה חד משמעית, "אצלי לא תטבלי ככה!". הבלנית הזאת מצטיירת במאמר כרס"ר המרבה להשפיל כל חייל וטירון הנקרים בדרכו.

שנית, היה עוד תיאור של טבילה במקווה אחר. מקווה קונסרבטיבי באמריקה. קודם כל שאלתי את עצמי האם בישראל יש מקווה קונסרבטיבי? או שמא המקוואות בישראל כולם פועלים במתכונת אורתודוכסית? אין לי תשובה לכך. כבר אמרתי שתחום המקוואות כלל אינו נהיר לי ואינני מחפשת בדרך כלל מידע על כך. מסתבר שרבקה היא אישה שומרת מצוות וגם פמיניסטית, כהצהרתה. במקווה הירושלמי היא חוותה דיסוננס ופער בין מה שהיא חושבת ומרגישה לבין מה שהיא עשתה שם. לעומת זאת, רבקה לא חוותה שמץ של דיסוננס כזה במקווה בארה"ב. במאמר היא מתארת שלפני שטבלה במקווה האמריקאי "ביררה שהמקום כשר". בהמשך היא מספרת שהמקום היה "מפואר" (האם מקווה אמור להיות מפואר? האם זה משפר את מילוי המצווה? אפילו הדיוטה כמוני סבורה שדווקא אצל יהודים אין כל חשיבות לפאר ולהדר כשמתפללים וכשממלאים מצוות.) עוד מספרת רבקה שהחוויה הקנתה לה בפעם הראשונה בחייה "חוויה שלמה, של נפש, רוח וגוף". והיא מסבירה: "לא נשאלתי שאלות פולשניות, אבל נשאלתי שאלות של בחירה (כגון, את בכלל רוצה שאכנס? להשאיר לך אור מעומעם? נעים לך כאן? תרצי שאצא ותוכלי לטבול ולהתפלל לבד?)". ובהמשך מתברר כי למקווה הזה באות גם "נשים הרוצות לטבול כי יש להן מבחן מחר, או ראיון עבודה, או כי הן רוצות לחוות חוויה רוחנית-פיזית-דתית משמעותית. ואיש אינו שואל ואינו שופט".

שלישית, וכאן טמון העוקץ, רבקה מספרת ש- 13 נשים עתרו השבוע לבג"ץ, יחד עם עמותת "עתים", ודרשו לאפשר לנשים  מכל הזרמים לקיים את המצווה הזאת על פי אמונותיהן ומנהגיהן. טענתן היא, "במרכז העתירה עומדת זכותן של נשים לאוטונומיה אישית ולצנעת הפרט בעת קיום מצווה דתית"

רביעית, אם לא די בזה, ביום שלישי התקיימה הפגנה תחת הכותרת "תנו לטבול בשקט". הנשים שהפגינו החליפו ביניהן דעות. אחת מהן דווקא הצליחה לחלץ מנבכי זיכרוני פרט שגם אני חוויתי כשאמרה, הטבילה במתכונת הנוכחית גורמת לי "לעצום עיניים, לעשות את זה מהר, ולברוח". גם במקרה הפרטי שלי הרגשתי כך ,אבל זה קרה לא בגלל הבלנית אלא בגללי. הגעתי למקווה מתוך ציות ולא מתוך רצון. רציתי "לעשות את זה מהר ולברוח".

חמישית, המאמר מגדיר נשים שטובלות במקווה, אלו שעתרו לבג"ץ, כ"נשים עצמאיות וחזקות". נשים ש"אין זה מתקבל על הדעת שישלימו עם סיטואציה משפילה כזאת". נשים אלו טוענות, "במדינה דמוקרטית אין לאלץ אותנו לבחור בין אמונה דתית לפמיניזם. אנו חופשיות להישאר נאמנות לאמונתנו, הדתית, וגם לשמור על שלמות הגוף והנפש. אפשר ומותר לטבול לבד…" הן מצהירות כי זהו מאבק פוליטי, לא דתי. שכן המקוואות הם מקומות ציבוריים. הם ממומנים מכספי המסים של כולנו. עליהם לספק שירותי דת ותו לא, הגוף שלנו ברשותנו."

מעורבות בג"ץ בעניין זה והבאת הנושא לדיון ציבורי באמצעות הפגנת מחאה ופרסום מאמר בהארץ מהווים מהלך שלא הייתי מצפה שיקרה. פומביות שכזאת לנושא הטבילה במקוואות היא בהחלט חידוש מנקודת המבט של דיון ציבורי והתייחסותה של האוכלוסייה החילונית בישראל לנושא.

 הערה של מגיב לרשימה: בוואינט פורסמה סדרה של כתבות בנושא, חלקן מציגות את הצד השני של המטבע: הבלנית.

21.7.15 – הבלנית צעקה עלי: לכי לטבול במקווה רפורמי…

23.7.15 – המחאה הלבנה של הפמיניזם הדתי: אני עם הבלניות

19.7.15 – בג"ץ המקוואות: רוצות לטבול בלי הבלנית

27.6.11 – בלנית? לא, תודה

21.7.15 – אל תשפכו את הבלנית עם מי המקווה

24.2.15 – בלניות הן לא שוטרות טהרה

20.7.15 – בג"ץ המקוואות – מחלישים את הנשים שלנו, מחובתנו להתערב

 

על ישראליות ויהדות

מבקר חופשי

רשימה שפרסמתי במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות" לקראת הבחירות ורלוונטית לעניות דעתי גם אחרי חולפן…

(היתרון בהפסד – בניגוד לתיקו – הוא שהוא יכול לחדד את עמדותיך. החשבון ה ז ה כנראה נגמר, אבל כ ל החשבון עוד לא נגמר, כדברי ברנר)

——-

נוגה, גיבורת הרומן האחרון, החשוב ומשובב הנפש כאחד, של א.ב. יהושע, שראה אור ב-2014, היא נגנית נבל שחיה כיום בהולנד. בנעוריה הירושלמיים שררה רוח סובלנית בין משפחתה החילונית לשכניהם החרדים והם אף לא התרעמו על אימוני הנגינה שלה בשבת. "'בבית המקדש היו פורטים על נבל גם בימי חג ומועד', אמר לה פעם באירוניה מר פומרנץ, חסיד יפה-תואר שגר בקומה מעליהם, 'ולכן נעים ליראי-שמיים לדעת שאת כבר מתאמנת לקראת בואו של המשיח'". אבל אני נערה, טוענת נוגה בעוז ביישני, האם גם נערה תוכל לנגן בבית המקדש? "'גם לנערות כמוך', אישר הגבר ובחן אותה במבט עז, 'ואם כשיבוא המשיח לא ייתנו לך הכהנים לנגן בתור נערה, נהפוך…

View original post 1,302 מילים נוספות

ניצוד

יש דמיון רב בין המסר הטמון בסרט "ניצוד" לבין פרשת סילבן שלום.

בסרט הדני, "ניצוד", ילדה קטנה בשם קלרה בוחרת בשקר אקראי המציג את לוקאס, העובד כעוזר בגן הילדים שלה, כמי שחשף את איבר מינו בפניה. הדברים מתגלגלים במהירות עד לסילוקו, הכפשתו, מעצרו, חקירתו ונידויו החברתי של לוקאס.

*******************

אומרים שהמהירות היא מהשטן. אך מאוחר מדי, לוקאס נפגע קשות על לא עוול בכפו. "ניצוד" בוחן איך החלטות נמהרות, הנשענות על הנחות יסוד מקובלות המשמשות בסיס לקבלת החלטות, פוגעות באנשים תמימים. הגננת הראשית בסרט "ניצוד" שומעת סיפור מפיה של ילדה המוכרת לה היטב כילדה השוגה בדמיונות, אך הגננת שבוייה בהנחה ש"ילדים אינם משקרים" ובלי לשקול את הסיפור ברצינות הראוייה היא מפנה אצבע מאשימה כלפי לוקאס. כך נבנית סביבו "פרשייה".

הסרט רוצה לא רק לתאר מעשה בילדה בגן ילדים ובעוזר לגננת וכו'. הוא הציב לעצמו מטרה לטפל בקבלת החלטות המבוססת על הנחות שגויות מלכתחילה, כמו "ילדים אינם משקרים", שאותן אנו נוטים לאמץ כעובדה מבוססת. הסיפור של לוקאס מאשש את מה שכולנו יודעים אך לא כל-כך קל לנו ליישם: הסקת מסקנות חייבת קודם כל לעבור ביקורת. אחרת מישהו עלול להיפגע על לא עוול בכפו.

פרשת סילבן שלום

גם הפצה ברבים של פרשת סילבן שלום עשויה להתברר כמהלך נמהר ופזיז של הממסד, לרבות המשטרה והתקשורת, שבמקום לגייס את עשתונותיהם ולהטיל איפול על הפרשה על בסיס התיישנות לקו בעיוורון ונתפסו במלכודת ההנחות המקובלות.

פרשת סילבן שלום, שעליה דווח לציבור על ידי התקשורת מאז אתמול בבוקר, מבוססת על תלונה והנחה מקובלת שתלונות על "הטרדה מינית" חייבות בפרסום ראשוני כיוון שקיים חשד שמדובר במעשה פלילי, בר עונשין. אילו הייתה המשטרה מפעילה שיקול דעת ולוקחת בחשבון את תקופת ההתיישנות שחלה במקרה הנוכחי, הסיפור לא היה יוצא החוצה עד היום. לא עברו 24 שעות מאז הפרסום במדיה ופניו של סילבן שלום הושחרו, לאור הטענה שיש כאן לכאורה מעשה פלילי. ההעדפה לקדם את הסוגיה במדיה מדיפה ריח מסריח.

יממה לאחר הפרסום במדיה – שבמהלכה סילבן שלום הוקע בבית הדין של התקשורת – מתחילים לעשות חושבים. התקשורת מתחילה לשאול עצמה מדוע בעצם חוקרי המשטרה לא עצרו את הגלגל אחרי שנודע להם שמדובר בתלונה שחלה עליה התיישנות?

אם לא די בכך, במהדורות החדשות האחרונות שומעים לפתע נימה של ספקנות. קצת באיחור, הייתי אומרת.

כתבים לענייני פלילים, כגון משה נוסבאום, שנשאלים מדוע בכלל דיווחו לציבור על התלונה נגד השר ה"בכיר" (תוך פרסום שמו) אם ברור מלכתחילה שחלה עליה התיישנות, מתקשים להשיב: חלקם סבורים כי ייתכן שהמתלוננת עדיין לא גילתה את כל הקלפים … אולי יתברר עוד שסילבן שלום התקשר אליה במהלך השנים מאז האירוע ולא הרפה ואז – מדובר בהטרדה מינית מתמשכת וההתיישנות אינה תופסת; חלקם טוענים שהמתלוננת עוד עשויה להיזכר במקרים נוספים, דומים למקרה שלה, ואז ברור שהשר סילבן שלום חייב לתת את הדין וזכות הציבור לדעת.

הגברת הראשונה

לקראת בחירת הנשיא העשירי של מדינת ישראל, תהליך המתחיל ב-27 באפריל ומסתיים ב-27 ביוני 2014, להלן עניין שראוי לתת עליו את הדעת: מי תהיה רעיית הנשיא? מהן הציפיות שלכם מרעיית נשיא המדינה?

**********

זוכרים את אופירה נבון, אשת הנשיא יצחק נבון? או את רחל ינאית בן צבי, רעיית הנשיא יצחק בן צבי? וראומה וייצמן, רעיית הנשיא עזר וייצמן? (רשימה לא-ממצה) כולן תרמו מזמנן ומרצן בספירה הציבורית. ומה לגבי רעיותיהן של ראשי ממשלה? מהן ציפיות הציבור מרעיות מנהיגינו ברשות המבצעת?

בהשוואה לארה"ב ומדינות דמוקרטיות מערביות, אף מנגנון רשמי-מדעי לא התמסד אצלנו להערכה שיטתית ותקופתית של פועלם של המנהיגים ו/או של נשותיהן, ותרומתם הציבורית. החסר בולט בהיעדרו. בעוד חודשיים לערך יחל תהליך בחירת הנשיא העשירי.

האם שאלתם עצמכם מי תהיה רעיית הנשיא ומהן ציפיותיכם לגביה?

לאורך השנים היו נהוגים אצלנו סקרי דעת קהל והתקשורת תרמה ותורמת לא מעט לשרטוט תדמיתם והערכת פועלם של מנהיגינו, אבל לא היה ואין בנמצא מכון שייקח על עצמו או יוזמן לקחת על עצמו עריכת סקר מדעי ממוסד המתבצע אחת למספר שנים, שידרג את המנהיגים לפי קריטריונים משמעותיים-מדעיים (חברתי-פוליטי-מדיני) וסקר נוסף, שידרג את תרומתן הציבורית של נשות המנהיגים (נשיא או ראש ממשלה).

חוק יסוד: נשיא המדינה אינו מסדיר את תפקידה ומעמדה של רעיית נשיא מדינת ישראל. כנ"ל לגבי רעיית ראש הממשלה. זאת בדומה לתפקידיה ומעמדה הרשמי של רעיית נשיא ארה"ב, הקרוייה מאז אמצע המאה ה-19 בשם "הגברת הראשונה". אלא מה? בארה"ב קיים מכון אוניברסיטאי העורך סקרים מדעיים לצרכים אלו מאז 1982. להלן הממצאים של הסקר האחרון המתפרסמים (16.2) בתקשורת ברחבי העולם.

תמצית הממצאים של סקר מדעי המדרג את "הגברת הראשונה", שנערך בארה"ב

תדמיתה ותפקודה הציבורי של "הגברת הראשונה" של ארה"ב, תוך דגש על התחומים בהם היא מצטיינת, משמשים מזה שלושים ושתיים שנה בסיס לסקרי דעת קהל. הנשיא האמריקני הוא ראש הרשות המבצעת, מקבילו של ראש הממשלה הישראלי. בשונה מישראל, בבית הלבן התמסדה מסורת לערוך סקר מדעי שתכליתו דירוג הנשיאים ורעיותיהם על פי קטגוריות משמעותיות, בעיקר במישור המדיני-ציבורי-חברתי.

בפעם החמישית מאז 1982 פורסמו (16.2) ממצאי הסקר המדעי, ולפיו אלינור רוזוולט שומרת [עדיין] על מקום ראשון בתפקודה כ"גברת ראשונה". השאלונים הופנו ל-242 היסטוריונים ואנשי אקדמיה אמריקאים, וממצאי הסקר פורסמו בכלי התקשורת בארה"ב ובעולם.

פרנקלין רוזוולט (FDR), הנשיא ה-32 של ארה"ב, הוא היחיד מבין נשיאי ארה"ב שכיהן במשרת נשיא המדינה ארבע פעמים ברציפות  (1945-1933), מצב שגרר בעקבותיו את התיקון ה-22 לחוקת ארה"ב.

בעקבות כהונתו המתמשכת גם "הגברת הראשונה" – אלינור רוזוולט – שימשה פרק זמן ממשוך ביותר בתפקיד אשת הנשיא, על כל הכרוך בכך.

elinor roosevelt"הניחו את התמונה של אלינור רוזוולט לצד תמונה של כל גברת ראשונה מכהנת. היא לא רק מדורגת גבוה יותר מכל אחת מהן במרבית הקטגוריות, אלא נתפסת על ידי נשים במאה ה-20 וה-21 כמספר אחת בקידום זכויות נשים, היא נואמת דגולה וחריפה, נכס פוליטי ממדרגה ראשונה שהמשיכה לתרום משמעותית למדינה גם לאחר סיום הכהונה והותירה אחריה מורשת מפוארת שנוהגים לפיה עד היום", טוען חוקר בכיר במכון המחקר המבצע את הסקר. בנוסף – שילוב ממצאי הסקר עם ממצאי סקר על הנשיא האמריקני המוצלח ביותר (2008) מציב את הזוג אלינור ופרנקלין רוזוולד בקצה העליון של רשימת "הזוגות הנשיאותיים המובילים" בארה"ב.

פרטים וממצאים נוספים

הסקר המתפרסם היום (16.2) נערך ב-2013 בחודשים אוקטובר-נובמבר באמצעות ראיונות בדוא"ל ובאתרי אינטרנט. 242 המשתתפים התבקשו לדרג את "הגברת הראשונה" על סקלה של 5-1 (5 – הציון הגבוה ביותר), על סמך עשר קטגוריות נפרדות:

 רקע (Background); הערך שלה למדינה (Value to the country); תפקודה כסוכנת של הבית הלבן (Being the White House Steward); אומץ ליבה (Courage); הישגיה (Accomplishments); היושרה והחוסן הפנימי שלה (Integrity); כושר המנהיגות שלה (Leadership); התנהלותה כאישה פרטית (Being her own woman); דימויה הציבורי (Public image); הערך שלה עבור הנשיא (Value to the President).

הממצאים מראים שאביגייל אדאמס – רעיית הנשיא ג'ון אדאמס – וג'קי קנדי – רעיית הנשיא ג'ון קנדי, תופסות את המקום השני והשלישי, בהתאמה. זו הפעם הראשונה שמישל אובאמה נכללת בסקר המדרג את ה"גברת הראשונה" של ארה"ב והיא מדורגת על פיו במקום החמישי, ואילו הילרי קלינטון תופסת את המקום השישי, אחרי מישל אובאמה. עוד בעשירייה הראשונה נמצאות ליידי בירד ג'ונסון, בטי פורד, מרתה וושינגטון ורוזלין קרטר.

מעקב אחר מעמדה של הילרי קלינטון לאורך השנים, על פי ממצאי הסקרים, מראה שרק בשנת 1993 היא הגיעה למקום שני ואילו בשנים 1982, 2003, 2008 ו-2014, אביגייל אדאמס תפסה את המקום השני.

בנוסף הילרי קלינטון ירדה למקום החמישי בסקר של שנת 2003 ושוב עלתה בסולם ההערכה כשתפסה את המקום הרביעי על פי הסקר של 2008 ומשם צנחה למקום השישי בסקר האחרון שנערך ב-2014. לעומתה, ג'קלין קנדי קיבלה מקום שלישי בשני הסקרים האחרונים – 2008 2014.

האם הגברת הראשונה אמורה לקבל תמורה כספית?

באופן טבעי, מעלותיה ותרומתה הציבורית של "הגברת הראשונה" מעוררות שאלה בדבר תשלום שכר או תמורה כספית כלשהי על פועלה והשקעתה. המשתתפים התבקשו לנקוט עמדה (כן/לא) בסוגיה.

התשובות מפתיעות: שלושה רבעים מבין המשתתפים הביעו עמדה נחרצת נגד תשלום או תמורה כספית כלשהי לגברת הראשונה ואילו רבע מהם סברו שיש להעניק פיצוי כספי לגברת הראשונה הממלאת תפקיד כה מרכזי ומשמעותי במהלך כהונתו של הנשיא. עם זאת הם ציינו שבדרך כלל המדינה נהנית מתפקודן של נשות הנשיא אבל ישנם מקרים שהן גורמות נזק. השאלה תיכלל בסקר הבא שייערך לקראת סוף העשור הנוכחי. לעניות דעתי, למרות שהגברת הראשונה אינה בחזקת "נבחרת העם", ולמרות שתפקודה במישור הציבורי השתרש כמורשת מאז ימיה הקדומים של ארה"ב ולא נקבע כתפקיד רשמי, ראוי לבחון את שאלת התמורה הכספית ולבדוק את האפשרות למסד זאת.

לסיכום, בהשוואה לארה"ב ומדינות דמוקרטיות מערביות, אף מנגנון רשמי-מדעי לא התמסד אצלנו להערכה שיטתית ותקופתית של פועלם של המנהיגים ו/או של רעיותיהן, ותרומתם הציבורית. החסר בולט בהיעדרו. בעוד חודשיים לערך יחל תהליך בחירת הנשיא העשירי של מדינת ישראל. האם שאלתם עצמכם מי תהיה רעיית הנשיא ומהן ציפיותיכם לגביה?

************************

הערה לגבי המכון שערך סקרים אלו –  (Sienna College Research Institute (SRI – המכון מיסד עריכת סקרים על תפקודם של נשיאי ארה"ב, מאז 1982, בתקופת כהונתו של הנשיא רונלד רייגן. עורכי הסקר יצרו עשר קטגוריות שעליהן מתבסס הסקר, כשלפניהם סקרים דומים במדינות אחרות בעולם המערבי. לסקרים הנערכים על תפקודה של הגברת הראשונה – אף הם מאז 1982 – אין אח ורע בעולם המערבי. המכון יצר קריטריונים יש מאין.