קטגוריה: תקשורת המונים וסדר היום הציבורי

סגירת מעגל – שחיתויות ועיתונות חוקרת

בעת הזאת שבה נגרם עוול נוראי במדינתנו לעובדי עולם התרבות, הם רעבים ללחם. מה שנותר הוא לסגור מעגל – ובעקבות הסרט "חופי הכרך", לתת במה נרחבת ומחודשת למקצוע שנקרא "עיתונאות חוקרת" כיוון שרק בכוחה לחשוף שחיתויות ולתקן עוולות.

בהרצאות על חשיבותה וכוחה של עיתונאות חוקרת, נהוג גם להציג נושאים כמו "עיתונות צהובה" ו"פרס פוליצר" וללוות את ההרצאה בקטעים מתוך המלודרמה ההוליוודית (בשחור-לבן) "חופי הכרך". לאחרונה הזדמן לידי מסמך תיעודי המפרט את פועלו של עיתונאי שמשנות הארבעים ואילך פעל כדי לחשוף פרשיות שחיתות, ערך תחקירים, התעמת עם ה- FBI ולא הרפה עד שהשיג את מטרתו. על בסיס עבודתו והישגיו, בוים הסרט "חופי הכרך". זה מה שדרוש לנו בעת הזאת כדי לרפא חברה נגועה בשחיתות שרומסת את החלשים.

חופי הכרך. סרט 1954. קרדיט: ויקיפדיה
חופי הכרך. סרט 1954. קרדיט: ויקיפדיה

הפרטים המובאים במסמך התיעודי מאששים את הטענה שמלודרמה קולנועית, מזהירה ככל שתהיה, נועדה בעיקר לסיפוק צרכים אסקפיסטים, ועל הדרך היא עשויה גם לסייע למרצים לתקשורת המונים. יחד עם זאת, בעקבות הצפייה בסרט מתעוררת הסקרנות לגבי הסיבה להתדרדרות האתית בארגונים גדולים ואיך ניתן לטהר את החברה משחיתויות? האם העיתונות החוקרת מסוגלת להביא לידי חשיפת שחיתויות וחיסולן? ארחיב על כך בהמשך.

פרסי אוסקר

סרטו רב ההשפעה של איליה קאזאן, "חופי הכרך" (1954) הוא מלודרמה מבוימת באפקטיביות נדירה, שמתהדרת בצילום האקספרסיבי של בוריס קאופמן, במוסיקה של ליאונרד ברנשטיין (זו הפעם היחידה שהוא כתב מוסיקה מקורית לסרט) ובהופעתה של שורה ארוכה של שחקנים מצויינים, ובראשם מרלון ברנדו (אוסקר ראשון שלו כשחקן), אווה מארי סיינט (אוסקר ראשון שלה כשחקנית משנה), קרל מולדן, רוד סטייגר, לי ג'ייקוב ואחרים. ההישג העיקרי והמיידי של הסרט "חופי הכרך" היה 8 פרסי אוסקר. ההישג הנוסף של הסרט, היה שימורו בארכיון הקולנוע הלאומי (1989), כאות ומופת לעשייה עיתונאית מתקנת.

להלן המונולוג העוצמתי של מרלון ברנדו, כשהוא פונה אל אחיו צ'רלי:  "אתה אחי הגדול, צ'רלי, אתה היית צריך לדאוג לי" וגם, "יכולתי להיות מישהו" (לצפייה מנקודה 1:20)

מי שכתב את התסריט ל"חופי הכרך" – On the Waterfront – הוא הסופר באד שולברג (Budd Schulberg), כשהוא מבסס אותו על סדרת מאמרים עטורי פרס פוליצר, "פשע על קו המים", מאת עיתונאי חוקר משכמו ומעלה, מלקולם ג'ונסון. הסדרה התפרסמה בהמשכים ב"ניו יורק סאן" (1948) והתחקיר שג'ונסון ערך התמקד בשחיתות ומעשים פליליים בתוך איגוד סוורי הנמל.

[פרס פוליצר, הוא פרס שנתי שמוענק על ידי אוניברסיטת קולומביה, ניו יורק, על שירות והישג ציבורי יוצא מן הכלל בתחומי העיתונות, מכתבים ומוזיקה אמריקאים].

מלקולם ג'ונסון (Malcolm Johnson) – עיתונאי-חוקר חסר פשרות

סדרת המאמרים, Crime on the Waterfront – "פשע על קו המים", מאת ג'ונסון – היא בראש ובראשונה תוצר של מאבק נחוש של עיתונאי חוקר כנגד הגישה השמרנית של ה- FBI ואזלת ידו של מי שעמד בראש ה-FBI בשנות החמישים, ג'ון אדגר הובר.

למרות שנמל ניו יורק (הכולל מקומות עגינה במנהטן, ברוקלין וניו ג'רזי) שימש מקום עגינה לכשליש מאניות התובלה שהגיעו  לארה"ב בשנות הארבעים, הוא סיפק מקור פרנסה לכ- 100,000 תושבי העיר שהיו תלויים בו ישירות  לפרנסתם.

מה שעלה מדיווחיו האמיצים של ג'ונסון שהתפרסמו ב"ניו יורק סאן" בהמשכים – סדרת המאמרים המקורית על "הפשע על קו המים", זוכת פרס פוליצר – וכ- 175 מאמרים נוספים שפרסם בסאן ואחר-כך, בעיתון של הרסט, כאשר הסאן חדל להופיע בשנת 1950, הם הגילויים העיתונאיים המרעישים ביותר של המאה העשרים.

עמוד ראשי של הסאן
עמוד ראשי של ה New-York Sun – קרדיט: ויקיפדיה

עובדי הרציפים והאיגודים הנלווים להם בנמל ניו-יורק, נחשדו כסינדיקט פלילי על אף שעצם קיומו הוכחש תדיר על ידי ג'ון אדגר הובר, ראש ה-  FBI. הובר נשאר בתפקיד עד יום מותו ורק אחרי מותו התברר שפעל תוך משוא פנים כלפי ארגונים גדולים בארה"ב שגובל בפלילים.

פרטים רבים עלו בתחקיר של ג'ונסון – במשך שנים, עבודת הסוורים הייתה כרוכה באובדן איברים (ואפילו חיים), ולא לעתים נדירות. עובדים פוטנציאליים – שביניהם נכללו, באופן לא-פרופורציונלי, עובדים אפרו-אמריקאים ממעמד הפועלים, ולבנים ממוצא איטלקי ואירי שלא נהנו מניידות כלפי מעלה – נאלצו להוכיח מדי-יום תמיכה בנציגי הסינדיקט ב"מפגש".  כך שלא נותרה להם כל ברירה אלא להיאבק זה בזה בכל רגע נתון כדי להבטיח לעצמם עבודה, ללא קשר לחברות באיגוד. העובד היה צפוי להיכלל ב"רשימה השחורה" במפתיע, ולאחר מכן ב"ספרים הכחולים" של האיגוד, כאשר את מקומו בארגון החליף חבר סינדיקט שהשלים עונש מאסר.

הודות לנחישותו של ג'ונסון וכנגד כל הסיכויים, הוא הצליח לייסד פורום לאומי במטרה לקיים שיח כלל ארצי על קיומו של הפשע המאורגן, חשיפתו וסיכולו. התוצאה המיידית הייתה הקמת הוועדה המיוחדת של הסנאט האמריקני לחקירת פשע במסחר בינלאומי. שימועים שהתנהלו במסגרת הוועדה הוצגו בסרט הדרמה של פרנסיס פורד קופולה, "הסנדק חלק ב'".

עם זאת, הובר, כראש ה- FBI, נהג להקצות קומץ של סוכנים לצורך מעקב אחר הסינדיקט הפלילי גם לאחר חשיפת העובדות. כך זה התנהל עד הישיבה ההיסטורית באפאלצ'ים שהתקיימה ב- 1957, והובילה לניסוח כתבי אישום נגד יותר מ -60 אנשי העולם התחתון. רק אז החל ה- FBI להתייחס ברצינות לפשע המאורגן, לחקור עדים ולפעול כדי למגר אותו.

העניין המועט והמתמשך של הובר בפשע המאורגן נותר עד היום בגדר תעלומה  – אחת הגדולות ביותר בהיסטוריה האמריקאית. למרות פרסומים רבים על-ידי סופרים, שמסרו פרטים על מעשי הסחטנות כלפי הובר בשל סטיותיו המיניות לכאורה ועל נטייתו להימורים וסובלנותו כלפי הפשע המאורגן לכאורה וכלפי הסחר בסמים, עד היום אין הסבר חד-משמעי להתנהלותו הפושרת.

ההישג הגדול של ג'ונסון – למרות הקשיים בדרך להשגת המטרה, ג'ונסון המשיך במאמציו וקצר הצלחה: בזכותו בוצעו רפורמות נרחבות, כולל הקמת ועדת "קו המים" על ידי רשות הנמלים.

באמצע שנות השישים, עשור מאז דיווחיו המוקדמים של ג'ונסון וחשיפת ארגוני הפשע, מרבית המספנות של מנהטן עברו תהליך פירוק, ונחתם הסכם תמלוגים (1967) שעל פיו הוענקו לחברי האיגוד משכורות במשרה מלאה, ודיור בפרויקטים שנבנו סמוך לחוף הים (הבולט ביניהם "פארק השקיעה של ברוקלין").

חשיפת פרשת השחיתות בנמל ניו-יורק ושיטת עבודתו של העיתונאי-החוקר וזוכה פרס פוליצר, ג'ונסון, מהווה דוגמה מופתית לעיתונאות חוקרת גם לעתיד לבוא.

דיוקן, צבעים, וסיסמה – זה כל הסיפור

כבר בכותרת תוכלו לנחש למה אני חותרת. ההצלחה האירה פנים לאובמה במידה ניכרת בזכות "כרזת התקווה" שהופצה לקראת הבחירות לנשיאות ארה"ב (2008). זו חדרה לתודעה והעלתה את אובמה למעמד של אייקון פוליטי, במיידי, עד שקשה להפריז בחשיבותה. אפשר אף לטעון שבזכותה הוא נבחר לנשיא כנגד כל הסיכויים. המעניין הוא שדווקא אצלנו לא נוטים לסגנון יחצני מסוג זה – לא בני גנץ, הפוליטיקאי המתחיל, ולא בנימין נתניהו, אמן התקשורת ומומחה מספר אחד ברזי הקסם האישי.

"כרזת התקווה" של אובמה

נתחיל בדיוקן המוצלח, "כרזת התקווה" של אובמה, פרי יוזמתו וכישוריו של אמן הרחוב שפרד פיירי – Shepard Fairey – שנודע ברבים בזכות האסתטיקה שאותה הוא מתאר כ"סגנון איקוני נועז המבוסס על סטייליזציה ואידיאליזציה של דמויות."

כרזת התקווה של אובמה
כרזת התקווה של אובמה. מקור: ויקיפדיה

הפקת הכרזה הידועה והמוצלחת של אובמה לקראת בחירות 2008 החלה את דרכה בתחילת 2007. פיירי היה מוקסם מאובמה מייד לאחר שהאזין לאחד מנאומיו בשידור חי בטלוויזיה, והזדהה עם דיעותיו הפוליטיות. כאשר אובמה הודיע על מועמדותו לנשיאות, פיירי הרגיש שעליו לקדם את מועמדותו של אובמה לנשיאות ארה"ב על-ידי כך שיפיק כרזה אייקונית שלו. החשש של פיירי היה שעם מוניטין כמו שלו, כאמן רחוב, הרעיון  הזה  שלו לא יוכל להתממש. למזלו הטוב, יחצן של אובאמה יצר קשר בין פיירי ומנהלי הקמפיין של אובמה, וב- 22 בינואר 2008, אישרו לפיירי  להתחיל בעבודה.

פיירי נרתם למשימה והחל מייד בעיצוב אמנותי של כרזה שתגדיל משמעותית את ההסתברות שאובמה יזכה הן במועמדות הדמוקרטית והן בבחירות הכלליות.

במילותיו של פיירי זה נשמע כך: "ידעתי שהאתגר הגדול ביותר שלי הוא להציג את אובמה כפטריוט פרוגרסיבי עם חזון מיינסטרימי. החלטתי לצייר דיוקן שלו בעיקר בגלל שהרגשתי שהכוח והכנות של אובמה כדובר, מייצרים קונוטציה חיובית לדמותו. רציתי שלדיוקן יהיה אופי פוליטי שיטשטש את מוצאו של מר אובמה. עשיתי זאת על ידי שימוש בלוח צבעים של אדום, לבן וכחול, שמסמנים פטריוטיזם. רציתי לתפוס את מר אובמה בתנוחה שמשדרת דימוי פוליטי קלאסי, משהו שיעלה אותו לסטטוס איקוני כמו של אלו שקדמו לו וזכו בכבוד רב בספרה הפוליטית. קיוויתי שדימוי כזה יגרום לאובמה, באופן מיידי, להרגיש מבוסס, מוכר, אמריקני ונשיאותי. "

והשאר הוא היסטוריה – פיירי הצליח לבנות יותר מסתם עוד דיוקן. יצירת האמנות שלו העבירה משמעות, שהדהדה את האידיאליזם של אובמה. באמצעותה, הציבור הפרוגרסיבי פיתח מוטיבציה לתמוך באובמה, והמליץ על כך גם לאחרים. הפרטים שבכרזה היו מאוד מחושבים, למשל, השימוש ב"זווית שלושת הרבעים" האייקונית (שבה האובייקט אינו פונה ישירות אל עיני הצופה, אלא מביט כלפי מעלה והצידה), בהשראת הדיוקן הידוע של JFK.

דיוקן של ג'ון קנדי
הדיוקן הידוע של JFK. קרדיט: ויקיפדיה

פיירי בחר תמונה מתאימה של אובמה, והשתמש בשלושה צבעים בלבד – אדום, לבן, וכחול (צבעי הדגל האמריקני וצבעי שתי המפלגות הגדולות). למרות שפיירי לא אמר זאת ישירות, רבים סבורים כי "כרזת התקווה" נוצרה בהשראת יצירות כגון הפופ-ארט של אנדי וורהול (למשל, הדיוקן של מרלין מונרו).

 

הכרזות הופצו בחוצות הערים במהלך מסעות הפרסום של אובמה, ולפני "יום שלישי הגדול" (Super Tuesday). לאחר שפיירי העלה את הכרזה לאתר שלו, היא הפכה במהירות לוויראלית במדיה החברתית, והופצה גם מפה לאוזן. הביקוש לכרזה היה כה גדול עד כי במהלך הקמפיין של אובמה הופקו 350,000 כרזות ו -500,000 מדבקות.

"כרזת התקווה" נחשבת עד היום לאחד הסמלים – אם לא לסמל המוכר ביותר – המזוהה עם המסר של אובמה. בזכות המיומנות הגרפית שלו, פיירי הצליח להפוך את אובמה מאובייקט הנותן תקווה כמועמד לנשיאות, לאייקון בעל חזון. עבודתו של פיירי מדגימה עד כמה עיצוב גרפי עשוי להשפיע.

המקום והזמן הנכונים

חוקרי תקשורת (כמוני) תוהים בימים אלו, מדוע כרזות מהסוג האייקוני כמו זו של אובמה, נעדרו בתקופה של הקמת מפלגת "חוסן לישראל" בראשות  ח"כ בני גנץ, ואחר כך, במהלך סבבי הבחירות שנמשכו זמן רב כל כך. מדוע יחצניו של גנץ העדיפו להשקיע בפרסום שמשמיץ את המחנה היריב ואת העומד בראשו, במקום להשקיע במסר שיעלה את גנץ ממעמד סתמי למעמד אייקוני בעל מסר מנצח. "ישראל מעל לכל" של רשימת "כחול-לבן" לא מתחרה עם "כרזת התקווה" של אובמה בשל העדר אלמנטים אמנותיים ובעלי משמעות.

תהייה מסוג שונה לגמרי עולה אצלנו כיום, בעקבות פתיחת המשפט נגד נתניהו (24.5.2020). גם שם היו מצלמות. אבל כנראה שהוכתבו הנחיות ברורות לעיתונות הכתובה בסוגיית התצלומים. שכן, לא איש כנתניהו ישאיר מעמד חשוב שכזה ליד המקרה. אם יש סיכוי שתמונה אחת שלו תנציח מסר כלשהו, עדיף לתכנן הכל מראש. נתניהו איש "פיקח שיודע לצאת ממצבים שחכם לא היה נכנס אליהם". עוד לפני שצעד אל אולם המשפט, הוא נעמד בפתח אולם הדיונים, מאחורי הפודיום, כשחברי הכנסת הנאמנים לו ניצבים סביבו והוא בתווך. כולם עוטים מסיכות חוץ ממנו. התמונה שלא הפכה ויראלית, הכילה סממנים ברורים של עוצמה. יש להניח שהתנוחות של כל המצולמים בה היו מתוזמנות כהלכה ובקפידה מבית היוצר של הבמאי, נתניהו. ייתכן שהוא אף בחר בפינצטה את הסובבים אותו, ולא השאיר אף פתח לפספוס ההזדמנות להפגין עוצמה ויציבות פוליטית. נתניהו פיצח את הסיטואציה בעוד מועד. הוא בוודאי הדריך את המשתתפים ובעיקר את הצלם, כדי להנציח את עוצמתו וחפותו לכאורה, בתצלום קבוצתי שלו יחד עם חברי כנסת הנאמנים לו. הצלם ידע מראש שהוא מגיע כדי ללכוד תמונה מכובדת אייקונית של נתניהו שייתכן שתהפוך לוויראלית.

העבודה העיקרית כאן הייתה של הצלם. היה עליו לשוות לחבורה מראה נונשלנטי, לא מתוכנן מראש, אבל עוצמתי ומכובד.  בהנחיית הבמאי, נתניהו, יש לשער.

כדי להמחיש את חשיבות הנונשלנטיות בתמונה שתהפוך אולי למפורסמת, נבדוק למשל עבודת צילום משנת 1960, תמונתו של צ'ה גווארה, המהפכן הקומוניסטי, מאת הצלם הקובני אלברטו קורדה. יום אחד ב- 1960, נטל קורדה בידיו את מצלמת הלייקה M2 שלו, והגיע לטקס אזכרה בהוואנה, קובה. הוא ידע שהוא יצלם כמה מהדמויות החשובות ביותר של העידן – פידל קסטרו, צ'ה גווארה; אפילו ז'אן פול סארטר וסימון דה בובואר היו שם. אבל הוא לא ממש ידע שהוא זה שייצור את התצלום שיהפוך את גווארה לדמות בעלת שם עולמי.

צה גווארה תמונה מקורית
צ'ה גאוורה – תמונה מקורית. קרדיט: ויקיפדיה

התצלום שעתיד היה להיקרא ולהיזכר בשם,  Guerrillero Heroico (לוחם גרילה הירואי), הופיע תחילה בגודל מקורי, לא חתוך; הוא כלל עץ דקל לשמאלו של גווארה ופרופיל של גבר אחר מימינו. מכיוון שהיה זה טקס אזכרה לנספים בפיגוע בהוואנה, גווארה היה לבוש כנדרש, במדי צבא, כולל כומתת הכוכב המפורסמת שלו. הדמות מהתמונה ההיא טבועה היטב במוחנו עד היום – האם הוא תמיד חבש את הכומתה? למעשה, הוא לא. אז לא רק שבתצלום של קורדה נכלל אלמנט מושלם שעיטר את אובייקט הצילום שלו, וסימן יכולת צבאית. כאשר קורדה לחץ על כפתור הפלאש, בדיוק אז עיניו של גווארה שוטטו על פני הקהל, רגע לפני שהתכוון לשאת נאום. חשוב לציין זאת, מכיוון שהרעיון היה ליצור צילום שונה, נונשלנטי, ולא צילום של לוחם גרילה שצוחק ונושף עשן סיגרים, כפי שרואים בתמונות אחרות. בתצלום שלו, צ'ה גווארה נראה כאדם נחוש ובעל מבט רציני. אם הצלם לא היה חותך אותה, לתמונה לא הייתה אותה עוצמה; אם גווארה היה מביט היישר בכיוון העדשה, או אם לא היה חובש את הכומתה, משהו מהאפקט של התמונה היה נגרע. בתצלום כפי שהוא, ישנם אלמנטים של תקווה נצחית, ובשילוב עם הכומתה הוא נראה כהבטחה פוטוגרפית של מאבק נצחי נגד הקפיטליזם.

בחר אובייקט שנתפס כבר כגיבור

דיוקן אייקוני חייב להיות מבוסס על "תמונה שכבר קיימת בראש של כולנו". נתניהו שמפעיל את קסמו לעתים קרובות מאוד בזמן-אמת, ומקפיד מאז ומתמיד שניזכר בו כמי שעומד בראש מורם. לכן הוא נתפס כמנהיג בלתי מנוצח. כפי הנראה, כרזות כמו זו של אובמה נחשבות בעיניו כאמצעי שהולם פוליטיקאי מתחיל (גנץ למשל). כחיה טלוויזיונית, נתניהו לא נזקק לזה. יתר על כן, העוצמה העיקרית שלו – שעליה אין עוררין – נובעת מכישוריו הרטוריים (ראו רשימה קודמת שלי). זה מסביר גם את ההכנה המוקדמת שלו ב- 24.5, לקראת תצלום "הנבחרת", שבו רואים את הפיות של מלוויו כשהם "סתומים", ורק פיו משוחרר כדי לשאת נאום הבנוי לעילא ולעילא.

התקשורת והתצלומים

שני תצלומים מפתיחת משפטו של נתניהו במחוזי (24.5) הוצגו, ביום שאחרי, על ידי ארבעת העיתונים היומיים המרכזיים – "ישראל היום", "הארץ", "ידיעות אחרונות" ו"מעריב". אחד, בשער העיתון, ואילו התצלום הנוסף – של נתניהו בתוך אולם בית המשפט – הוצג על ידי ארבעת העיתונים בעמודים הפנימיים שלהם (ראו כתבתו של בן כספית, מעריב). התקשורת איזנה בין תצלום מכובד של נתניהו (מה שלא אומר שהתקשורת אוהבת אותו), לבין חשיפה פחות מכובדת שלו באולם בית המשפט. לא שזו תמונה שממעיטה מכוחו ויוקרתו של נתניהו. חשוב לציין שגם כאן נתניהו הקפיד לזקוף את קומתו, ולהפנות את גוו כלפי דוכן השופטים, בעוד עיניו תרות אחר הצלמים.

כרזה שתיזכר כאייקון

אי-אפשר שלא להעיר שבעידן העכשווי כרזות עשויות להיזכר "למשך דקות ספורות בלבד", כפרפרזה על המשפט שאנדי וורהול אהב לחזור עליו: "בעתיד כולנו נהיה מפורסמים למשך 15 דקות בלבד". אלמלא אישיותו הייחודית של אובמה וכישרונו של האיקונוגרף שהיה שם בזמן הנכון – גם כרזות כמו זו של אובמה היו בוודאי נעלמות תוך 15 דקות בתוך המבול הוויזואלי של ימינו.

סיבה אפשרית לחוסר העניין של בני גנץ – כפוליטיקאי מתחיל – ושל בנימין נתניהו – כפוליטיקאי ותיק ומיומן – באמן כרזות שיעצב אותם כאייקון, היא, כיוון ששניהם העדיפו ועדיין מעדיפים, כנראה, לייצר את דמותם האייקונית במי ידיהם ובזמן אמת.

*************

 

הערה:  אייקון הוא המקבילה של המילה היוונית eikōn, שפירושה 'דימוי' או 'דמיון'. השימוש המקורי במילה "אייקון" סימן שמדובר בדיוקן של דמות חשובה כמו ישו או מריה הבתולה, שהופיע לראשונה במאות הראשונות של הנצרות. אייקון היא מילה שציינה יצירה אמנותית מהעידן בו לבני האדם היו מעט מאוד תמונות. לפיכך אייקון לא היה רק משהו שיפה להתבונן בו. אלה תמונה דידקטית ועוצמתית שחייבו אותך להתפלל ולציית לה. לכל פיצ'ר בתמונה – למשל, הצבע, האובייקט שהדמות אחזה בו, התנוחה של הדמות – הייתה חשיבות סמיוטית שכיום בעידן של תקשורת המונים, אין לכך כמעט השפעה עלינו.

הבהלה לזהב הלבן

בקטע האחרון של התוכנית "כל הדברים הנחשבים" –  5/3/2020 NPR –   העיתונאית מישל מרטין הסבירה: "אני די בטוחה שאני מדברת בשמם של רבים כשאני אומרת שהמקור לחרדה של אמריקאים רבים כיום הוא נייר טואלט. … בחנויות רבות ברחבי הארץ אזל מלאי נייר הטואלט כיוון שהקונים אוגרים מוצר זה כהכנה לבידוד או אפילו הסגר. תקשיבו, אין מחסור כעת, או כך אומרים לנו … "

אומרים שהביקוש הפתאומי לנייר טואלט, המכונה בעולם, "הבהלה לזהב הלבן", החל בדיוק אז – תאריך שייזכר לשמצה גם בעתיד. מפחידה במיוחד העובדה שברור היה לכולם שאין מחסור במוצר המדובר ועם זאת טירוף הקניות נמשיך.

הסיפור על הבהלה לזהב הלבן (נייר הטואלט) חייב להתחיל בהמצאה  עצמה

סין, מחצית המאה הראשונה.

הראשונים שהבינו את יתרונותיו של הנייר בשירותים היו הסינים. התיעוד המוקדם ביותר מגיע משנת 589 לספירה. פקיד בשם יאן ז'יטוי (Yan Zhitui) כתב ש"אינו מעז להשתמש למטרות האסלה בנייר שמשורבטים עליו כל מיני ציטוטים מחמשת הקלאסיקות (טקסטים זנים וקונפוציאניים)". נייר נהטואלט הקדום נכנס לראשונה לשימוש אצל קיסר סין. קיים מסמך המתעד את המקרה הבא: "במאה ה -14 הוציא קיסר סין 'קול קורא' לנייר בגודל של מטר וחצי על שני מטר עבור השירותים שלו. ומוטב לא לחשוב מדוע הוא נזקק לגיליונות כה גדולים".

עם זאת, חלפו כמה מאות שנים עד הופעת גלילי נייר הטואלט. עד אז אנשים השתמשו במגזינים ישנים. בסביבות 1857, הופיע בשווקים נייר הטואלט הארוז הראשוןהממציא היה אזרח אמריקני. הוא ייצר נייר עדין שתוכנן במיוחד כמוצר טיפוח. שמו של היזם, ג'וזף גייטי Joseph Gayetty ומאחר שעידן הפרסומות התפתח אז בצעדי ענק, נייר הטואלט תוייג על-ידי גייטי בשם, "הנייר הרפואי". הפרסומות הבטיחו שהנייר יפחית כאבים שקשורים לטחורים. ואכן, דפי הנייר הושרו באלוורה. לאור ההצלחה, גייטי ניסה למכור את הנייר כמותג. לשם כך הדפיס על כל דף את שמו. ויש מי שהתבדח ואמר שהסיבה שגייטי רצה שאנשים ינגבו את הצד האחורי שלהם בשמו, שמורה אצלו בסוד".

בהמשך הומצא המתקן הראשון לנייר הטואלט. על-אף שהיה זה תושב ניו-יורק סיטי, סת' ווילר (Seth Wheeler) שרשם את הפטנט הראשון על מתקן לנייר טואלט, האחים סקוט היו הראשונים ששיווקו (ב- 1880) גלילי נייר במתקן דומה לזה שאנחנו משתמשים בו כיום. ובתקופה בה החלו להתקין אינסטלציה בבית, התברר שלא ניתן היה להדיח את נייר הטואלט במי האסלה. לפיכך נוצר ביקוש למוצר טוב יותר. בשנת 1928, חברת הנייר הוברג, שחששה לפגר אחר מתחרותיה,  המציאה נייר טואלט רך בהרבה. על-פי נתוני החברה, מישהו ציין שגלילי נייר הטואלט ואריזתם האלגנטית והמדויקת "מקסימים" Charming – וכך נולד נייר הטואלט "שרמין".

Northen tissue splinter-free toilet paper
Northen tissue splinter-free toilet paper

הקסם הנשי-העדין של האריזה גרם לאמריקאים להתגבר על חוסר-הנוחות המלווה את השיח על תפקודי הגוף. ועדיין, ייצור נייר טואלט איכותי המשיך להתפתח, עד שבשלהי 1930 חברת "הטישו הצפוני" – Northern Tissue הציגה לראשונה בשוק נייר בעל יתרון תחרותי מכיוון שהיה "נטול שבבים קוצניים Splinters!"

תקדים היסטורי להתנפלות על נייר הטואלט

הפעם הראשונה שחווינו את הרכישה המטורפת של נייר הטואלט, שרבים מאיתנו עדיין זוכרים אותה, הייתה בתחילת שנות השבעים, במהלך תקופת המחסור בנפט. בעיצומה של מלחמת יום הכיפורים (1973), ובתגובה לתמיכת ארה"ב בישראל, מדינות ערב הקימו קואליציה בשם OPEC. הן הגבילו את כמות הנפט שהוזרם לשוק העולמי. התוצאה הייתה שמחירי הנפט האמירו והאספקה הידלדלה עד  כי תורים ארוכים של רכבים השתרכו בתחנות הדלק. המחסור בדלק הוביל למחסור במוצרים רבים יומיומיים שאנו משתמשים בהם.

בנובמבר 1973 דווח על-ידי מספר סוכנויות ידיעות (הדיווח היה שקרי) שביפן קיים מחסור בנייר טישו. שבועות מעטים לאחר מכן, חבר הקונגרס האמריקני הרולד פרייליך  Harold Froelich, הודיע כי "ארה"ב עשויה להתמודד עם מחסור רציני בנייר טואלט תוך מספר חודשים … אנו מקווים שלא נצטרך לקצץ בכמות נייר הטואלט לנפש … מחסור בנייר טואלט אינו צחוק. זו בעיה שעשויה לפגוע בכל אמריקאי. "

כפי שקורה גם כיום, מילים כמו "עשויה" ו"פוטנציאל" נעלמו מהדיווח בתהליך עיבוד הידיעה לעיתונות, שהציגה את המחסור כעובדה קיימת. חדשות הטלוויזיה שידרו תמונות ממפעל ייצור נייר הטואלט ובהן נראה קו הייצור של הנייר.

הבסיס העובדתי ליצירת פאניקה והתנפלות על המוצר יצאו לדרך

היה זה הקומיקאי ג'וני קרסון שסיפק את הניצוץ שגרם לתבערה. ב- 19 בדצמבר 1973, בתוכנית הלילה שלו, ג'וני קרסון הודיע בבדיחות הדעת, ל-20 מיליון צופים וצופות, "תקשיבו, יש לנו מחסור בכל מיני מוצרים כרגע". כעבור זמן קצר הוסיף, "רגע, האם שמעתם כבר על המחסור העכשווי? אני לא צוחק. קראתי על זה בעיתונים. יש מחסור בנייר טואלט!" במשך ארבעת החודשים הבאים נייר הטואלט הפך למצרך נדיר. הוא נמכר בעסקות ברטר (תשלום בעין), הוא נסחר בבורסה, הוא הוגש כמתנת חג המולד, ואפילו השוק השחור תסס סביב נייר הטואלט, עד שכל העסק נרגע בפברואר 1974. ג'וני קרסון הסכים להודות באשמה על הפצת "מיתוס המחסור", ואף התנצל על כך. "אני לא רוצה שיזכרו אותי כאיש שיצר בהלת שווא לנייר טואלט," הוא אמר. "פשוט שלפתי את האייטם החדשותי מהעיתון וקצת ניפחתי אותו. אין מחסור."

2020 – הפאנדמיק והבהלה לזהב הלבן

אמריקה זכרה היטב את מחסור נייר הטואלט של 1973. גם הזיכרון העולמי התעורר לתחייה והעולם היה אחוז פאניקה. ההתנפלות על אריזות נייר טואלט התפשטה כמו אש בשדה קוצים.

מעניינת במיוחד הידיעה המסכמת הבאה:

במוזיאון בטקסנה – Vanishing Texana Museum– מוצגים מוצרים רבים ששיווקם אזל זמנית או סופית. ומאחר שאוצר המוזיאון לקח את האחריות לאצור מוצרים מההיסטוריה של הקהילה, המוזיאון הניח בצד גליל של נייר טואלט כאשר תאריך הייצור – מרץ 2020 – מופיע על האריזה. זאת למען כל אלה שיעיפו מבט לאחור בעוד מאה שנה, ובוודאי ינסו להבין מה עבר עלינו במהלך המגיפה העולמית ואיך הגבנו.

פוליטיקה של "פוסט-אמת"

בדרכי הבייתה השכם בבוקר לאחר שהסעתי את הבנזוג העירה, הדלקתי רדיו והאזנתי לתכניתה של התחקירנית והעיתנואית, אילנה דיין, בגל"צ. דיין עסקה בעינייני היום, ובין שאר המרואיינים שלה היה ח"כ בוגי יעלון. הדיאלוג  ביניהם התמקד בפוליטיקה של רשימת "כחול-לבן" בהמשך לבחירות סבב-שלישי. הדיון החל בנחת – שאלות ותשובות – והסתיים בניצה צורמת ובאמירה נחרצת של בוגי:

מה שקורה כאן הוא זה – התרגלנו לחשוב שהעובדה שראש ממשלה ממשיך לתפקד בזירה הציבורית והפוליטית היא עניין של מה-בכך, כאילו לא קרה כלום, וכל זאת בסמוך לפתיחת המשפט נגדו בקרוב מאוד.

בוגי המשיך בהציגו שורה של "הרגלים" שהציבור אימץ בזמן האחרון; הרגלים שהציבור חדל להתנגד להם. ואין איש בודק התנהגויות ואמירות המוצגות בפניו בראש חוצות, כאילו הן נסמכות על עובדות בדוקות. רק האמירה המפורשת הבאה הייתה חסרה בדבריו של יעלון, "התרגלנו להעלים עין מהאמת"

ברקזיט
דוגמה לפוליטיקת פוסט-אמת: פוסטר במהלך משאל העם על חברות בריטניה באיחוד האירופי, ובו טענת-שווא לפיה בריטניה משלמת דמי חברות לאיחוד האירופי. מקור: ויקיפדיה

מאחר והאכסניה שבה אני כותבת מחפשת את שאריות השפיות והרציונליות שעוד נותרו בעולמנו, אין בכוונתי להגן כאן על זרם פוליטי זה או אחר.

בחרתי לסטות אל התחום העיוני:

בשנת 2016, מילון אוספורד הכתיר את המילה "פוסט-אמת" כמונח הפופולרי ביותר של אותה שנה והסביר בדיוק במה מדובר:

 

The prefix in post-truth has a meaning more like ‘belonging to a time in which the specified concept has become unimportant or irrelevant’. This nuance seems to have  originated in the mid-20th century, in formations such as post-national (1945) and post-racial   (1971

ובתרגום לעברית:

לקידומת "פוסט", במונח "פוסט-אמת", יש משמעות של "שייכות לתקופה שבה המונח עצמו הפך לבלתי חשוב או בלתי רלוונטי. משמעות שכזו למילה "פוסט" החלה לצבור תאוצה במחצית המאה ה-20, כשנעשה שימוש במבנים תחביריים כגון "פוסט-לאומיות" (1945) ו"פוסט-גזענות" (1971).

לאחר הצגת דוגמאות קונקרטיות לטענה הנ"ל אוקספורד מראה כיצד, במהלך הזמן, הקידומת "פוסט" חדרה לצירופי לשון נוספים והפכה לאיפיון רחב וכללי של העידן. הדברים הגיעו לידי כך שמי שמקבל כמובן מאליו ייחוס של "פוסט-אמת" לעולם המציאות, מאשר באופן עקיף ש"אם דברים שנאמרו נשמעים כמו דברי-אמת אין זה משנה מה האמת הצרופה".

אם נראה היה שהמילה "פוסט-אמת" שהופיעה אי-שם במחצית המאה הקודמת, היא ברת חלוף, וכי מדובר במונח פריפריאלי ושולי, הרי שהמציאות טפחה על פנינו. התבטאויות "פוסט-אמיתיות" רק הלכו וצברו תאוצה וחדרו גם לכתבות תחקיר מהשורה הראשונה. הדוגמאות המעידות על כך בלטו במיוחד ב-2016 בזירה הבינלאומית:

ראשית, סביב משאל העם בבריטניה, לפני ה"ברקזיט"; ושנית, סביב מערכת הבחירות בארה"ב, באותה שנה – בשני המקרים התרבו בזירה הציבורית אמירות לא-בדוקות-עד-הסוף, שהתקבלו כ"אמיתות שאין צורך לבדוק אותן". לתופעה זאת הוצמד המונח – Post-truth politics.

ולסיום, בכתבה שפרסם עו"ד אמיר גל ב"ישראל היום" ("אמת"? לא חובה… 6.3.2020), הוא הביע חרדה באשר לבאות, כאשר כינה את המונח הנ"ל בשם המפורש, "פייק-ניוז".

פוסט-אמת מחולל קושי גובר לברר את המציאות, להבין אותה ולקבל על בסיסה החלטות נכונות, הן בקרב הציבור הרחב והן בקרב מקבלי ההחלטות. בפרט, מתערערת כנראה הגישה הבסיסית לבירור המציאות, שהיתה מקובלת עד לא מזמן בדמוקרטיות המערביות הליברליות.

ואיך כל היסודות הרעועים הללו משפיעים על כתיבת ההיסטוריה? ימים יגידו.

דילמת הבוחר

הבוחר הפך למטרה נייחת של סיסמאות ודברי הפחדה מפי מנהיגים חסרי מעוף. תעמולת הבחירות אינה בוחלת בכל אמצעי כדי להכפיש ולזרוע פחד וזאת באמצעות דמגוגיה זולה. הרעיון שאין לפחד ממה שאין בו הגיון, הוא מה שהציבור בישראל חייב להפנים לקראת מערכת הבחירות.

נשיא ארצות הברית פרנקלין דלאנו רוזוולט
נשיא ארה"ב, פרנקלין רוזוולט. מקור: ויקיפדיה עברית.

לאחר המתקפה היפנית על פרל הארבור, הנשיא האמריקני פרנקלין רוזוולט עלה לשידור רדיו ואמר – "הדבר היחיד שעלינו לפחוד מפניו הוא הפחד עצמו; שכן פחד שאין לו שם, אין לו הגיון ואינו מוצדק, משתק את המאמצים שלנו להתקדם".

הרעיון שאין לפחד ממה שאין בו הגיון, הוא מה שהציבור בישראל זקוק לו יותר מכל, לקראת מערכת הבחירות.

הבוחר הפך למטרה נייחת של סיסמאות ודברי הפחדה מפי מנהיגים חסרי מעוף. תעמולת הבחירות אינה בוחלת בכל אמצעי כדי להכפיש יריבים וזאת באמצעות דמגוגיה שכל-כולה בנויה על הפחדה. תוך ניצול הזיכרון הקצר של הציבור, שותלים בתעמולת הבחירות תמונות בעלות תכנים מופרכים. משתמשים בכל אמצעי ויזואלי ומילולי כך לנצח, לכבוש לבבות, לסכסך, לשמוט מתחתיו של הציבור מערכת שלמה של אמיתות שבהן נאחז כדי לא לאבד תקווה. מושגים כמו "ציוני" "ליברלי" "חרדי" "אנטי ציוני" "יהודי" ועוד הופכים כלי שרת בידי שרלטנים.

תעמולת בחירות שכל כולה הבטחות והכפשות

מתוך: מה בתעמולה? גלעד צוויק 6.2.2020 ישראל היום:

אסור לתת לזה לקרות!" מתריעה הכותרת בסרטון החדש (והקצר) של הליכוד, המזהיר מפני חיבור בין כחול לבן לרשימה המשותפת. "לא משנה כמה יטשטשו, יסתירו, יהפכו ויכחישו – זו האמת: גנץ כמעט הקים ממשלה עם הרשימה המשותפת", מרעים הקריין בתשדיר, כשברקע מתנוססת התמונה של גנץ עם איימן עודה ואחמד טיבי במסגרת המו"מ הקואליציוני אחרי הבחירות האחרונות, בשלל תצורות ומניפולציות חזותיות המדגישות את הניסיון של כחול לבן להסוות את הקשר…. בשיטה זו, העובדות מושתקות.

לרוע המזל, הקהל ה"שבוי" בקסמי הציורים, הסרטונים, מחוות הגוף ומשפטי המחץ הפשטניים נוטה להאמין לנאמר והחשיבה נעשית מבולבלת ובלתי הגיונית. מעל לכל, היצרים מתלהטים והשיח מתמלא הכפשות, הטונים עולים ואיש אינו מקשיב לדברי יריבו. בכל בוקר נוחתים עלינו משפטי מחץ טריים הסותרים את מה ששמענו אמש. בכל רגע נשמטת הקרקע מתחת רגלנו וכבר איננו בטוחים מה בדיוק נאמר לנו אתמול. חיינו מתמלאים ברעיונות סותרים. האם כך אפשר להתקדם להכרעה בבחירות הכלליות.

בינואר 2015, למחרת הבחירות הכלליות, הגעתי לטיפול בדיקור שנקבע לי מראש. המדקרת, דוקטור לרפואה לשעבר, שאלה: "למי הצבעת?" הייתי נבוכה, חשבתי שאין זה מענינו של איש לדעת למי בחרתי להצביע. תשובה קצרה ביותר שלי הקפיצה את המדקרת, "לא הצבעתי ביבי". היא מיד שפכה עליי את כל הפחדים שבעולם, בסגנון של, "איך לא הצבעת ביבי, את לא מפחדת שהערבים ישתלטו עלינו?" – הבטתי בה והזדעזעתי. חשבתי שלפניי אישה אינטליגנטית שאת מירב שנותיה עשתה בטיפול רפואי כמומחית. איך זה שגם היא הולכת שבי אחרי ססמאות.

שימוש בהפחדה כמאפיין מרכזי של הדמגוג

הציטוט דלעיל מתוך הנאום הרדיופוני שנשא הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט במהלך מלחמת העולם השנייה, בעקבות המיתקפה על פרל הארבור, הוא אזהרה שיש להחדיר וללמוד בכל הזמדנות. שכן לרוזוולט היה ברור שאם העם יגיב בפחד על המתקפה ב- 7 בדצמבר 1941 של כוחות אוויריים וימיים של האימפריה היפנית על בסיס אמריקאי בפרל הארבור, האומה תהיה משותקת. האמריקאים לא יוכלו להגיב בכל הכוח, כמתבקש. בדבריו על הפחד עודד רוזוולט את האמריקאים להגיב בכל הכוח. הוא היה מנהיג משכמו ומאלה שעודד וחיזק את העם.

הגדרה מקוצרת של דמגוגיה היא "רטוריקה פשטנית, רווית אמוציות". הצגת צד אחד בלבד של המטבע. הדמגוג הוא אומן של רטוריקה הוא יודע להתבטא במילים הנכונות, להציג מחוות גוף שגונבות את ההצגה, לכופף לטובתו את האמת ובעיקר, להציב מול הציבור את המחנה היריב כאוייב העם. התבטאויותיו מלוות בהצגה ויזואלית שכל כולה סילוף אחד גדול. זה כולל טבלאות של סטטיסטיקה מניפולטיבית, איורים פשטניים של האיום המרחף מעל לציבור, השמטה מכוונת של פרטים תוך הסתמכות על הזיכרון הקצר של כולנו וסילוף ההיסטוריה.

אפשר להבין פחד שאוחז אותנו כאשר הסכנה אמיתית. שטפונות במהלך סערת גשמים עזה, למשל. אבל במקרים רבים אחרים, במיוחד בספרה הפוליטית, כשאנו ניזונים מדיבורים, רובנו אינם מבינים שמנצלים אותנו ואת הזיכרון הקצר שלנו. לצערנו, במקום לחזק את ציבור הבוחרים באמצעות מסרים הוגנים ומבוססים, מפחידים ומבלבלים אותו. מה שבטוח, החלשת הציבור, כינון אומה של בובות, ועם מבולבל, הם סכנה גדולה לחוסן הנפשי של ישראל. תשאלו כל אדם ברחוב מי הוא האוייב של מדינת ישראל והתשובה שתקבלו תהיה תמיד איראן. אמיתי או לא? אכן, אמיתי. אבל, הדמגוג אינו מסתפק בכך. הוא משתמש במניפולציות מילוליות, מילים שנוגעות עמוק ברגשות הפחד שלנו, ואיש אינו בודק בציציות. מקבלים את הדברים כפשוטם. והשיתוק טוטלי.

אשאל שאלת תם: מי מאיתנו נוהג לחפש הוכחות משמעותיות ואובייקטיביות כאשר בר-סמכא מדווח על מקרה, אירוע או ממצא, דווח שנשמע אמין ומוצק? אם יש כזה, שיקום. נכון שהתגובות מופיעות לרוב ברשתות החברתיות אך אלו משולות לאספירין הניתן לחולה כרוני. ברב המקרים התוצאה היא כפי שציינתי: פחד ופאניקה ואחר כך שיתוק. אדרבא, כולנו מדמים עצמנו כממלאים תפקיד דרמטי מעל בימת החיים ותומכים בנפש חפצה וללא עוררין בדמגוג הכל-יכול, הכל-יודע, המושיע.

כדי שנהיה אומה חזקה אסור לנו להיסחף אחר דמגוגים. רק מנהיגים כדוגמת הנשיא רוזוולט יכולים להציל את מדינת ישראל מהתהום המסוכן שאליו היא מידרדרת.

ביבליוגרפיה:

תמר ברוש, נאום לכל עת, 1993.

משה וולמן, דמגוגיה ורטוריקה, 1990.

המאבק האזרחי נגד "לוויתן", מזווית אישית

גוליית בסיפור המקראי הן השותפות בלוויתן, שעיקר עניינן הוא הרווח הכספי. הטענה המשכנעת שהשותפות מפיצות בתמיכת השלטון והארגונים הירוקים (החברה להגנת הטבע, אדם טבע ודין, רשות הטבע והגנים), היא שהשימוש באנרגיה מבוססת גז עדיף על פני שימוש בפחם.

*****

בדומה לסיפור המקראי על דויד הנער שיידה קליע אבן והביס את גוליית הפלישתי, כך עמותת "שומרי הבית"  – חברה אזרחית וולונטרית – נכנסת בימים אלו להילוך גבוה במאבקה על המיקום בו תוצב אסדת הגז של מאגר "לוויתן". המאבק נגד השותׇפוֹת בלוויתן: דלק, נובל אנרג'י, ורציו (להלן: השותפות) נבלע דווקא בשלבו הקריטי ברעש התקשורתי סביב האקטואליה (הרכבת הממשלה בראשות נתניהו), האירוויזיון והופעתה של מדונה.

כרוניקה של סיפור הצלחה

נא להכיר: זיכרון יעקב, המושבה השלישית של העלייה הראשונה הממוקמת בחוף הכרמל.

מה פתאום נזכרתי בהיסטוריה של זיכרון-יעקב? נכון שזיכרון הוא אחד מיישובי חוף הכרמל שנאבקים על זכותם להמשיך לחיות בסביבה לא מזוהמת שאינה מהווה סיכון בריאותי. אבל חשוב מכך – זיכרון יעקב היא עדות מוחשית לסיפור הצלחה, שנבע בעיקר מהקפדה על מיתאם בין פרויקט סביבתי לבין צרכי התושבים והסביבה. הישג שכזה הוא גרעין ההצלחה של היישוב.

פרטים על שלבי ההקמה של זיכרון יעקב, והסיבות להיותה מודל לחיקוי שהועתק אחר כך למושבות נוספות, כתובים בתחקיר שפרסם יוסי בן ארצי (קתדרה 29 – תשמ"ד, עמ' 45-62). התחקיר מתבסס על שני מסמכים/חוזים שנוסחו בשלהי המאה ה-19 ונתגלו לאחרונה. מדובר בחוזים, המתווים תכניות מדויקות לבניית בתי מגורים ומבני משק במושבה זיכרון יעקב (אז, היא נקראה זָמרִין), שפקידי הברון רוטשילד טרחו על ניסוחם.

אם רבים נוטים לחשוב שזיכרון יעקב הוקמה באורח די ספונטני, או שצורת הבנייה בה הועתקה ממקום מוצאם של המתיישבים, בני העלייה הראשונה, שני המסמכים שנתגלו מראים שלא כך היה. זיכרון יעקב הוקמה כמושבה על גבעת זָמרִין אשר צופה על יקב שמבנהו הוקם מאוחר יותר. אלא שתוך זמן קצר התברר למתיישבים שהמיקום המיועד למושבה העתידה לקום שם אינו ראוי. כבר אז החלו הרהורים על העתקת המושבה למיקומה הנוכחי, כפי שהדווח בעיתון המגיד ב- 1883. ואכן באוקטובר 1883, היו אלו שליחי הברון, שייד ודגור, שנרתמו לקריאה לערוך תכנית בנייה מחודשת. בהמשך נחתמו חוזים בין הקבלן והמבצע והבנייה יצאה לדרך. ההתקדמות בבניית בתי המגורים התעכבה בשל מספר סיבות, אך התחדשה כעבור כשנתיים וחצי. במרכז היישוב מוקמו מבני ציבור – בית כנסת, בית ספר ובית מרקחת, ובית העם נבנה רק ב- 1891.

עמותת "שומרי הבית" נגד אסדות הגז. באדיבות: עמותת "שומרי הבית"

תמצית המאבק בין "שומרי הבית" והשותפות בלוויתן

בעוד שתהליך ההקמה של זיכרון יעקב עוגן בחוזים שכל פרט בהם היה מחושב ומותאם היטב לסביבה ולצרכי המתיישבים, לא כך נראה המצב לצערנו, ביחס לקביעת מיקום אסדת הגז של מאגר לוויתן. ולא רק זה – רצה הגורל וזיכרון יעקב, שתהליך הקמתה הניב תשתית מסודרת למתיישבים דאז ולתושביה כיום, דווקא היא זאת שנאלצת, יחד עם יישובי חוף הכרמל, להתמודד עם עתיד בלתי ידוע. עתיד שבו סבירות גבוהה לזיהום סביבתי וסכנה בריאותית בשל חוסר תשומת הלב של השותפות בלוויתן לצרכים של תושבי האזור שבצמוד אליו תמוקם אסדת הגז.

גוליית בסיפור המקראי הן החברות השותפות בפרוייקט לוויתן, שעיקר עניינן הוא הרווח הכספי. הטענה המשכנעת שהשותפות מפיצות בתמיכת השלטון והארגונים הירוקים (החברה להגנת הטבע, אדם טבע ודין, רשות הטבע והגנים), היא שהשימוש באנרגיה מבוססת גז עדיף על פני שימוש בפחם. זאת מכיוון שכך יצטמצם זיהום האוויר והנזק הסביבתי הנגרם כיום מהפחם. אין כל ויכוח על כך. אבל הגופים התומכים בהצבת אסדת הגז של מאגר לוויתן במרחק 9.7 ק"מ מקו החוף, משתמשים ברטוריקה שמטשטשת את העובדה שהסמיכות של האסדה לקו החוף תיצור מהר מאוד מפגע אקולוגי ובריאותי שיישאר איתנו לנצח נצחים. מי מאיתנו לא שמע על זיהום האוויר בחיפה שמקורו בבתי הזיקוק שבמפרץ חיפה? הכל מודעים למפגע זה ואף-על-פי-כן הוא תקוע כבר שנים כעצם בגרון, והמאבק של תושבי חיפה על סילוקו עדיין נמשך. אסור שמצב זה יחזור על עצמו.

"שומרי הבית", שבראשה עומד מייסדה יוני ספיר, היא אחת העמותות החזקות הפועלות בנחישות ובצורה עיקשת ל"הרחקת אסדת הגז של מאגר לוויתן לעומק הים", כפי שמבטיח הניסוח באתרם. עמותה זאת מופעלת על-ידי קומץ תושבים בזיכרון יעקב. יש לציין במיוחד שהעמותה ותומכיה פועלים כחברה אזרחית, ללא כל נגיעה לפוליטיקה הארצית. יחד עם עשרות אלפי פעילים מתנדבים, העמותה משקיעה מאמצים, מזה כשנתיים, לקידום הסדר ראוי עם השותפות. המטרות העיקריות של שומרי הבית הן:

בראש ובראשונה, הפרדת גז גולמי למרכיביו בלב הים, מעל פי בארות הקידוח (כ-120 ק"מ מהחוף).

שנית, מניעת שינוע, אחסון וטיפול בתוצרי לוואי מסוכנים של הגז הטבעי על אדמת ישראל.

שלישית, הרחקת תעשייה פטרוכימית מריכוזי אוכלוסין בישראל.

נשק יום-הדין של שומרי הבית

בזמן האחרון, עמותת שומרי הבית השקיעה מאמצים כדי להשיג חוות דעת של מומחים חיצוניים בעלי מוניטין בינלאומי בתחום אסדות גז. זאת על מנת לקבוע את מידת הסבירות לנזק עתידי, באם אסדת הגז של מאגר לוויתן תמוקם בקרבת חוף הכרמל. המומחים למדו את המסמכים שהשותפות בלוויתן הנפיקו כדי לקבל היתר להצבת האסדה בקרבת קו החוף. דוח המומחים קבע שהמסמכים הללו לוקים בחסרים משמעותיים בהתייחס לבטיחות התושבים והטבע.

התקשורת כן אשמה 

התקשורת עסקה ועדיין עוסקת בבעיות שעמותת שומרי הבית מתריעה עליהן, לרבות זיהום סביבתי, פגיעה בדגת הים והסכנה הנשקפת לבריאות התושבים באם אסדת הגז תוצב בצמוד לקו החוף. אבל לאחרונה נדם קולה של התקשורת, בעיקר בשל נושאים פוליטיים וביטחוניים אקוטיים יותר לכאורה. אין הדים לאסון שעלול להתרחש גם בפוסטים של בלוגרים, ברשתות חברתיות וציוצי הטוויטר. הכל  טרודים למדי בפוליטיקה הארצית ובבעיות הביטחון בדרום המדינה. בעוד שאלו הם בהחלט נושאים שפתרונם דוחק ותובע את מלוא תשומת הלב, אי-אפשר לעבור לסדר היום בלי לתת את הדעת על נושאים בטיחותיים הנוגעים למיקום אסדת הגז של מאגר לוויתן. למרבה הצער, אייטם זה מופיע, אם בכלל, בשולי הדברים והציבור מדפדף הלאה. כך נדחק פועלה החשוב של העמותה לשולי האקטואליה.

החדשות הטובות הן שבג"ץ בחן לאחרונה את ההחלטה של שומרי הבית לעתור כנגד השותפות בלוויתן, ואישר את הגשת העתירה. מועד הדיון בבג"ץ נקבע ל- 4 ביולי, 2019 , ב- 9:00. אם תתקבל העתירה, מה טוב.

עדכונים וחדשות ביחס להמשך פעילות העמותה, באתר שומרי הבית.

 

במקום עימות טלוויזיוני

לא זו בלבד שנתניהו נפל בפח שטמן לכחול לבן, הוא הפסיד את הקלף החזק ביותר בכל מערכת בחירות: הוא הפסיד הזדמנות להסיט את תשומת לב הציבור מפרשת מכירת הצוללות למצרים, שהפכה מאז למוקד סדר היום

  • * * *

במקום עימות בחירות טלוויזיוני נתניהו הגיע באופן מפתיע לאולפן חדשות 13 והתבקש על ידי קרן מרציאנו ועמית סגל למסור פרטים על המניות שרכש בעת שהיה יו"ר האופוזיציה ומכר כשכבר היה ראש ממשלה. כך יצא שנתניהו, שהתנגד לעימות טלוויזיוני מול גנץ, הגיע לאולפן החדשות בלי הכנה מוקדמת, נכנס לפרטי עסקת הצוללות (תיק 3000) ויצא מופסד:

"לא החזקתי במניות של צוללות ולא של פלדה ולא של אלקטרודות שמייצרות את הפלדה כשהייתי חבר בממשלה", נתניהו לא הסתפק בכך. הוא המשיך והסביר מדוע לא שיתף את שר הביטחון ואת הרמטכ"ל דאז בשיקולי מכירת צוללות גרמניות מתקדמות למצרים, "מדובר בסוד מדינה ומכיוון שכך שר הביטחון לא חייב לדעת על הצוללות [ואישור מכירתן למצרים] … במדינת ישראל יש סודות שרק ראש הממשלה וקומץ אנשים יודעים."

נתניהו המוקפד והמקפיד על כל מילה שיוצאת מפיו, נפל הפעם באותו פח שטמן לבכירי כחול לבן כשהמשיך ותקף בחזרה את בכירי כחול לבן: "מה שקורה כאן זה דבר נורא, גנץ, לפיד, יעלון ואשכנזי רוצים להכריח אותי לחשוף סודות מדינה ולסכן את ביטחון המדינה. הם עושים דבר שלא ייעשה. אני לא יכול לחשוף את הדברים האלה. מי שצריך לדעת יודע".

"כחול לבן הצליחה לקבוע את סדר היום, בפעם הראשונה במערכת הבחירות הנוכחית",  כך הודיע הפרשן, עמית סגל, לאחר הופעתו הפתאומית של נתניהו באולפן חדשות 12.

לא זו בלבד שנתניהו נפל בפח שטמן לכחול לבן, הוא הפסיד את הקלף החזק ביותר בכל מערכת בחירות: הוא הפסיד הזדמנות להסיט את תשומת לב הציבור מפרשת מכירת הצוללות למצרים, שהפכה מאז למוקד סדר היום. מחיר הפזיזות ברור: העובדה שהרמטכ"ל דאז, בני גנץ, ושר הביטחון דאז, בוגי יעלון מודרו מסוד העניינים תהפוך לפרשה שתככב בראש סדר היום מעתה ועד מועד הבחירות. זאת בניצוחם של ראשי מפלגת כחול-לבן.

כידוע, מי שקובע את סדר היום של הבחירות לכנסת, משול למי שבועט ראשון בכדור, זה שמוביל את המשחק. תזכורת: בעימות הטלוויזיוני ערב בחירות שנת 96', נתניהו קבע את סדר היום כאשר הציג שתי טענות קצרות וברורות : "פרס יחלק את ירושלים"; "הציבור פוחד לעלות על אוטובוסים מתפוצצים" – אלו היו שתי כותרות שהובילו לנצחונו של נתניהו ולכהונתו כראש ממשלת ישראל.

מסתבר שאף פעם לא מאוחר מדי. הבה נודה בדבר אחד: עד עתה מסע התעמולה של כחול לבן היה די צונן ופַּרְוֶה (ביידיש: פאַרעווע). אבל בסוף השבוע האחרון התהפכה הקערה על פיה. בכירי כחול לבן העלו לסדר היום את סוגיית הצוללות הגרמניות שנמכרו למצרים בהסכמת נתניהו, והבליטו את העובדה שההחלטה התקבלה על ידי נתניהו בעוד שר הביטחון והרמטכ"ל מודרו ממהלך מדיני-ביטחוני חשוב זה. ובמוצאי שבת, באולפן חדשות 12 נתניהו נאלץ להגיב לטענות שהוצגו לתקשורת יום קודם לכן, על ידי ראשי כחול לבן.  תגובתו של נתניהו הייתה הכרחית, אך בוודאי לא סיפקה לו את הסחורה ולא איפשרה לו לאחוז שוב במושכות של השיח הציבורי ולתזמר את סדר היום בזמן שעוד נותר עד מועד הבחירות הכלליות.

פתגם אנגלי נושן אומר: "פזיזות היא בזבוז" (Haste makes waste) ויש לו מקבילה בעברית: "החיפזון מהשטן". במקרה דנן, נתניהו שילם בעד הפזיזות בהגעתו במפתיע ובלי הכנה לאולפן חדשות 12. הוא הפסיד את הדבר החשוב ביותר במסע בחירות לכנסת: "קביעת סדר היום."

עימות טלוויזיוני כנראה לא יתקיים בין נתניהו לבין גנץ. אבל במקום עימות, הליכוד בעיקר ייגרר מעתה, בעל כורחו, לשיח שבו מנהיגם יידרש לסוגיית הצוללות ולהסברים משכנעים בדבר פרטיה. הוא יהיה חייב בכך מול הציבור, הן מן הימין והן מהשמאל. הציבור ירצה להשתכנע בנחיצות ההדרה של גורמים בכירים במערכת הביטחון מתהליך קבלת ההחלטות באשר למכירת צוללות גרמניות מתקדמות למצרים, בעת שנתניהו היה ראש הממשלה.

מקורות:

וואלה; מעריב אונליין

עיתונאות בשירות הרייטינג: מקרה אלשיך

האירוע (23.5.2018) היה פתוח למוזמנים בלבד. כקוראי מגזין "ליברל", קיבלנו הזמנה זוגית לאירוע. התכנסנו באולם בר-שירה באוניברסיטת תל אביב. הקהל הוזמן לכאן על ידי המועדון העסקי-אקדמי, אגודת ידידי האוניברסיטה ומגזין ליברל, במטרה לכבד בנוכחותנו את המפכ"ל הנוכחי, רב-ניצב רוני אלשיך.

הערב היה מרתק ברמות, חשנו גאווה. הדברים שבהמשך מדברים בעד עצמם. אם היה משהו שהעיב על החוויה היא התנהלות העיתונות, שנציגיה הגיעו לאירוע אך ורק כדי "לצוד" כותרת פוליטית. מצער שהכותרת שירתה רייטינג תוך סילוף דבריו של אלשיך.

רב-ניצב רוני אלשיך; אוניברסיטת תל אביב. מקור: אוסף פרטי

"אני לא ביקשתי את התפקיד. אני בשליחות. כל עוד שולחים".

נציגי העיתונות שנכחו באירוע רק חיכו לטרף קל, משפט אחד ש"יעשה כותרות", למשל, איך אלשיך יגיב על הסיכוי שכהונתו בתפקיד מפכ"ל המשטרה לא תוארך בשנה נוספת. והוא התייחס לכך בסוף הערב, בראיון הקצר שנתן לעיתונאית ולעורכת מגזין ליברל, נחמה דואק. בסוף היום, הדיווח התקשורתי שהועבר לציבור היה סילוף גמור של דברי אלשיך, והתוצאה: חיכוך מיותר בין השר לביטחון פנים, גלעד ארדן, לבין אלשיך.

בעידן שבו מתרבים הדיווחים התקשורתיים על אירועים לסוגיהם השונים – בעיקר אירועים מתפרצים ואירועים מתוזמנים מראש – מצער מאוד שהדיווח התקשורתי על אירוע מתוזמן מראש, שבו התארח רוני אלשיך, הצטמצם לאמירה בעלת משמעות פוליטית לוהטת. אמירה שנאמרה על ידי אלשיך בחצי-פה, יש לומר, בתשובה לשאלת המראיינת, נחמה דואק, שדחקה בו להגיב בסיום האירוע.

אלשיך – אדם נעים הליכות, רהוט, אינטליגנטי, שנון ובעל חוש הומור

האירוע נפתח בדבריי ברכה למפכ"ל. בין המברכים היו נשיא אוניברסיטת תל אביב, פרופסור יוסף קלפטר, והעורך הראשי של מגזין ליברל, מר רותם דנון. הקהל שמע מקלפטר ודנון פרטים על עברו של אלשיך. בין היתר, שהוא בעל IQ גבוה (160); שבהיותו סטודנט לתואר שני הצטיין מעל לממוצע, ושבצעירותו קפץ שתי כיתות בבית הספר.

בעבר כתבתי על מינויו של אלשיך כמפכ"ל המשטרה ועל הישגיו (ניתן לקרא על כך כאן). גם כאן, במהלך דבריו על המשטרה בתקופת כהונתו, אלשיך זכה לתשואות תכופות מהקהל. הוא דיבר סולו קרוב לשעה. בחצי השעה הבאה אלשיך העניק ראיון לעיתונאית ועורכת המשנה של ליברל, נחמה דואק וזכה לתשואות רמות.

אנחנו כציבור יודעים לזהות את הנואם הרהוט והענייני, שמבין שקורטוב הומור מיישר קו בינו לקהל. בתרבות המערב זה must, ומי שניחן בחוש הומור זוכה לקשב רב. וכך, מדי פעם אלשיך שיתף את הקהל באנקדוטה, כמו העובדה שאת ששת בניו הוא מל בעצמו. ולשאלת הקהל האם הבנים מרוצים הוא השיב בצחוק. ובאשר להוריו – אלשיך ציין שאמו ירושלמית ממוצא מרוקאי ואביו הגיע לישראל מ"צנעא סיטי" שבתימן.

דיבור ישר ולעניין, ומשפטים קצרים וברורים היו אפיון בולט לאורך הופעתו של אלשיך. לדוגמא, מהי ההגדרה האלשיכ'ית לתפקיד המשטרה? "המשטרה תשקיע את מלוא המאמצים כדי לצמצם פשיעה בסביבת האזרח הנורמטיבי". אלשיך הדגיש שמדובר ב"מלוא המאמצים" וב"צמצום היקף הפשיעה" בדרכים חדשניות שאינן מנציחות פתרונות קיימים לאותה בעיה. המוטו הוא "לקום בבוקר ולחשוב אחרת", מחוץ לקופסא. דוגמאות לשיפורים שנעשו ולחשיבה מחוץ לקופסא לא חסרו באמתחתו. אחת מהן קשורה למכתב שאלשיך קיבל מילד בכיתה ה'. אלשיך סיפר איך, כילד, הבין שעליו להדריך את אביו מכיוון שב"צנעא סיטי", משם הגיע אביו לישראל, לא היו קיימים הדברים שנמצאים כאן. כלומר ילד יכול ללמד ילד אחר, אבל הוא יכול ללמד גם מבוגר. לפיכך כשילד בכיתה ה' מציע הצעה – אין לזלזל בה (ראו כתבה,"לראשונה בתולדותיה הקימה המשטרה תנועת נוער שתפעל לצד תנועות נוער ותיקות"). בנוסף, אלשיך דיווח שהקים לאחרונה ועדה מיעצת של בני נוער בחמש ערים בארץ (באר שבע, קרית גת, רהט, רעננה ועיר נוספת במרכז הארץ) , (ראו כתבה, "שיתוף פעולה בין המשטרה לבני נוער"). לבסוף אלשיך הוסיף בהומור: "הם קיבלו דרגה של קט-ניצב".

דוגמא נוספת לפתרונות מחוץ לקופסה נוגעת לעבירות רכוש: כיום יש כעשרת אלפים עברייני רכוש, כולל גניבות רכב. חשיבה חדשנית בנוגע לעבירות אלו מגדירה אותן כ"כלכלה אלטרנטיבית", שהמעורבים בה הם על-פי-רוב אנשים פרטיים. לדוגמא, אדם פרטי פונה למוסך "זול" בשטחים. ברגע שעשה זאת, הוא "הזמין" למעשה גניבת רכב למטרת חלפים לרכבו. השיטה שאלשיך הנהיג לצורך פתרון הבעיה אינה כרוכה במצוד אחרי הגנבים בשטח. הפתרון שלו הוא איתור מוסכים שמזמינים את גניבות הרכבים. ואכן הוכח שחל צמצום של כ- 18% בשנה האחרונה בגניבות רכב.

הדוגמא הבאה מתייחסת לריבוי מגדלי מגורים בערים הראשיות. אלשיך העלה טענה נכונה שלפיה "איכות החיים שלנו ירדה" עקב כך. והסביר שהדיירים ברבי-קומות חוששים להעיר לשכן ומתנזרים מלבקש התחשבות במקרה שחוו מטרד מצד השכן, שמא הוא יגיב על ההערה בצורה אלימה. למותר לציין שאין קשר אישי בין השכנים כמו שהיה פעם. וכתוצאה, בעידן הנוכחי נוצרת "דמוניזציה" של האחר והמשטרה נקראת להיכנס לתמונה.

אלשיך התייחס גם לתנאי הקבלה לשורות המשטרה, אשר שודרגו והותאמו לשורה של נורמות קפדניות. כל המעוניין להצטרף חייב לעבור מבדקים, שלאורם גם יוכל להחליט האם הוא מסכים לקבל על עצמו את הנורמות. ואין כל חשיבות למוצא, מגדר או עדה. הפאנץ' ליין של אלשיך, הנו ה"אני מאמין" שלו בנוגע לשירותו במשטרה:

כשאני ממלא תפקיד מסוים אני משתדל בכל כוחי לא לעסוק בתפקידי הבא, כי אם כן אעסוק זה ייכנס למערכת שיקולי קבלת ההחלטות שלי בתפקידי הנוכחי ויגרום לי למעול בתפקיד. אנשים שכל הזמן מסתכלים על התפקיד הבא, בסוף לא עושים אף תפקיד.

חקירות

חלק ה"אקטואליה" בסיומו של הערב התנהל כראיון מול העיתונאית והעורכת, נחמה דואק, שהציגה לאשליך סדרה של שאלות. למשל, בסוגיית החקירות היא שאלה על סמך מה נפתחת חקירה נגד אדם? מיהו "מוסר המידע" והאם צריך לחשוף את זהותו? האם יש טיפול שונה בנבחר ציבור? אלשיך השיב קצר ולעניין:

הגעת מידע למשטרה אינו מצדיק פתיחה בחקירה כשמדובר באישיות ציבורית … אנחנו לא אוספים מידע ולא יוזמים חקירות של אנשי ציבור משום סוג… לא ניזום כלום לפני שנפנה לפרקליט המדינה וליועץ המשפטי ונבקש אישור.

כותרות ורייטינג

לכותרות בעיתונות נודעת חשיבות בהפצת מידע לציבור. השאלה היא האם הן נאמנות לאירוע שהתרחש, בעיקר כאשר מדובר באירוע מתוזמן מראש. במקרה הנדון של אלשיך הכותרת בהא הידיעה שהתפרסמה למחרת בעיתונות, התייחסה בעיקר לדברי המפכ"ל בנוגע להמשך כהונתו. בעוד שאלשיך אמר מפורשות: "אם יפנו אלי בהצעה להמשיך, אני מניח שאשקול זאת בחיוב", הכותרות העניקו לדבריו פרשנות אחרת. המסר שעלה מהן הציג את אלשיך כמי שיזם להעלות את הנושא לדיון בפורום הנוכחי. דוגמא נוספת – בעוד שאלשיך אמר בברור שלאחרונה הוא מוזמן פחות למפגשים עם ביבי כשמתקיימים בפורום הביטחוני, הציבור נחשף לכותרת שלפיה אלשיך סיפר שכלל אינו מוזמן למפגשים אלו יותר. דבר שכשלעצמו מסוכן למדינה!

היריעה קצרה מלהרחיב, לכן אסיים באחד המשפטים האחרונים של אלשיך –

המשטרה כפופה לדין ולא לשום גורם אחר… כל עוד משטרת ישראל יכולה לטפל בעבירות נגד החוק – אין לנו מדינה מושחתת!

מצער להיווכח שנציגי התקשורת שנכחו במקום לא מצאו לנכון לציין את החדשנות, הפעילות המבורכת והתוצאות המבורכות של המשטרה בתקופת כהונתו של אלשיך. חבל שהסיקור שהגיע לידיעת הציבור פסח לגמרי על הכבוד הגדול שבכירי האקדמיה חלקו לאלשיך ועל מחיאות הכפיים התכופות שנשמעו באולם. עיתונות שמציבה לעצמה אתגר "לצוד" את המשפט שעושה כותרות פוליטיות מחטיאה את מטרתה.

 

 

פרסומאים יקים ותרבות הצריכה בישראל

"פנטסטיש", "גוטן טאג" וקריאות נלהבות נוספות בשפת האם של הייקים וחלק מצאצאיהם, מילאו את חלל הרחבה במוזיאון הפתוח בתפן בעת ביקור שערכתי שם לאחרונה. מזג אוויר קריר של סתיו קידם את פניהם של מאות המבקרים שהגיעו כמוני להפנינג חגיגי לרגל פתיחת התערוכה "ועכשיו לפרסומות" (האוצרת: רותי אופק) ב- 9 באוקטובר 2017. בראש המברכים היה התעשיין סטף ורטהיימר, מייסד ישקר וטכנולוגיית להבים.

המוזיאון הפתוח תפן
המוזיאון הפתוח תפן. קרדין: ויקיפדיה

למרות  הזיקה שלי לארגון יוצאי מרכז אירופה, רק לאחרונה נזדמן לי לבקר במרכז מורשת הייקים בתפן, בזכות התערוכה הייחודית. תערוכה שהיא פרי שיתוף פעולה בין ארגון "יוצאי מרכז אירופה" ו"מרכז מורשת הייקים".

 

 

ארגון יוצאי מרכז אירופה

התערוכה מעלה על נס את תרומתם של יהודים שעלו ארצה ממרכז אירופה, ובהם הייקים אנשי העלייה החמישית. עולים אלו תרמו רבות להתפתחות ענף הפרסום בשלבים הראשונים של פיתוח הארץ והתבססות הרגלי הצריכה של התושבים בה.

אם הייקים, יוצאי ארצות מרכז אירופה נתפסים אצל רבים מאתנו כדייקנים וחמורי סבר, התערוכה חושפת פאן אחר שלהם, הפן שמחובר לסגנון ואסתטיקה.

מדובר ב"בעלי מקצועות חופשיים, אנשי רוח ויצירה כמו גם אנשי תעשייה ועסקים, שהגיעו לפלשתינה מגרמניה בעלייה החמישית, והיוו הלכה למעשה את ראשוני פרופסיית הפרסום הבלתי-מוכרת למרבית התושבים הארץ ישראלים באותם הימים… רבים מהפרסומאים היקים הראשונים לא שלטו כלל בשפה העברית, שפת הפרסום בעיתונים החשובים של התקופה ההיא, ולכן לעזרתם באו "הטלאנטים" ילידי הארץ , כמו חיים חפר ואף המשורר שלונסקי, שלא בחלו בכתיבת סיסמאות וטקסטים למודעות וכרזות שכיכבו באותם ימים" (דני צימט, אתר "אלכסון").

מה בתערוכה:

בתערוכה (2017) מוצגות עבודות של מספר משרדי פרסום אשר השפיעו על תרבות הצריכה והפרסום בישראל, דוגמת "פרסום או.קיי. OK", "פרסום צימט", "פרסום רייצס", "פרסום יעקבסון", "הרמן יעקבי", "פרסום מלניק", "פרסום וליש" ו"פרסום אטלינגר".

מקורו של עיקר ההשקעה בפרסום היה תקציבי חברות ומפעלים שהחלו להאיץ את התפתחותם עם תחילת התבססות המשק והכלכלה.

קפה עלית

להלן מספר דוגמאות של מוצרי צריכה מהשנים 1950-1930, שהופיעו בפרסומות:

טקסטיל שמפ; סבון של "שמן"; שמן של "מגד"; "קסם" של שמן.

אריזות של סיגריות של חברות דובק, אופק, גלבוע, עתיד, מונט בלאן, כנרת, עליה ועוד.

קפה עלית, המגפר, קפה עטרה, אסם, פריגת, עסיס, אוניה-מוצרי נייר, מוצרי טקסטיל של את"א, מעילים של טלמון ושות, מוצרי תרופות, קשת – ניקוי יבש, אמה – חומרי ניקוי, נעלי פיל, בלו-בנד ועוד

 

חלק מהמפעלים והמוצרים לא שרדו את תלאות הזמן, אך לא מעט מהם, דוגמת "פריגת", "אסם", "תנובה", "טמפו",  "עלית", "שטראוס", "שמן", "דובק" ו"בירה נשר" שרדו עד ימינו אלה.20171009_132202

מוצרים וחברות שפרסומותיהם ההיסטוריות הוצגו בתערוכה מהווים חולייה מקשרת בין עבר והווה.

המידע הנוסף העולה מן התערוכה מתאר את אופי העבודה במשרדי הפרסום שהוקמו על ידי הייקים בתחילת המאה הקודמת. אלו העסיקו צוות עובדים מצומצם.

 

 

הבעלים נטל על עצמו בדרך-כלל את תפקיד התקציבאי, הרעיונאי ואיש הכספים. הטקסטים אותם כתבו, הביאו עמם תרבות אירופאית של צריכה. הייקים, אשר לא תמיד שלטו בשפה העברית, הקפידו על הגשת הטקסט לקהל בשפות שונות: גרמנית, אנגלית, עברית וערבית.

 

"הנחת העבודה" הייתה שבעל משרד הפרסום יודע לעשות הכול, להמציא סיסמאות, לכתוב כותרות, לשכתב טקסטים, בעצם כל דבר חוץ מלעצב את המודעות. לצורך זה עמדו לרשותו גרפיקאים וציירים מוכשרים שהבולטים ביניהם היו האחים מקסים וגבריאל שמיר. אמנים אלו פעלו רבות בנושאים לאומיים ובשירות התעמולה הציונית, התערוכה מתמקדת אך ורק בעבודתם בתחום של פרסום מוצרי צריכה לחיי היומיום.

תנובה – ביצים

ואכן, בתערוכה מוצגות מבחר כרזות של גרפיקאים בולטים, אשר השפיעו על התפתחות התרבות החזותית בישראל, ביניהם, האחים גבריאל ומקסים שמיר שהיו פעילים משנות ה- 30 עד שנות ה- 90 של המאה הקודמת. עבודתם הלאומית הידועה ביותר היא סמל המדינה. גרפיקאים ידועים נוספים הם פרנץ קראוס שעבד עם חברת "דובק" ועיצב את המותג שוקולד הפרה עבור "עלית", ואוטֶה וׇליש, שעיצב מדליות, מטבעות, וגם סמלילים עבור "תנובה" ו"אסם".

דברים הראויים לציטוט

בין הדוברים, שקידמו את פני המבקרים בתערוכה בתפן, רגע לפני הכניסה לאולם התערוכה, היה מר רפי קאופמן, נציג ילדי הפרסומאים/גרפיקאים הייקים. קאופמן העלה זיכרונות והדגיש בדבריו את המוטו של הוריו שיסדו את משרד הפרסום OK בישראל: "הורי האמינו ב'אמת בפרסום'; אמינות המסר הייתה חשובה להם", והוסיף: "דווקא הייקים הדביקו שמות עבריים למוצר, כדי לציין את הרוח הציונית. זאת למרות שלא ידעו טוב עברית".

גולת הכותרת של משרד הפרסום OK הוא מותג בן 79 שנים, "טקסטיל שמפו". בכתבה שפורסמה לפני כעשור (ספט' 2006) בtheMarker  בשם: "מותג במנהרת הזמן", מובא סיפור מרתק על הוריו של רפי קאופמן ותחילת דרכם בישראל כפרסומאים. האם, אולׅי קאופמן, הייתה הבעלים של חברת פרסום מצליחה בווינה והפרסומאית היחידה בישראל של 1938. עוד נאמרו בכתבה דברים המשווים בין עולם הפרסום כיום ובעבר, שראוי לצטט כאן:

בתקופה שבה מפרסמים נוהגים לרענן תדמית מותג חדשות לבקרים ולשנות או להחליף את הלוגו לעתים קרובות, מתנהל לו בשקט ובבטחה על המדפים, מחוץ לאור הזרקורים וללא תקציבי פרסום, מותג בן 79 שנים, המצליח לשמור על מיצובו המיוחד ועל מקומו בראש הקטגוריה לכביסה עדינה ביד – הלא הוא ה"טקסטיל שמפו.

ההסבר לבחירת השם טקסטיל שמפו היה הגיוני: "זוהי אבקת כביסה עדינה כמו שמפו." מאז 1938 ועד ימינו מאומה לא השתנה במוצר או בשם המותג וגם לא בסקיצה של המותג שמופיעה על גבי האריזה: זאטוט בחליפת צמר לבנה ומצנפת לראשו.

************

לקריאה נוספת: איך נראו הפרסומות לפני 70 שנה?, מאת סיגל בר-קובץ.

היום השחור ההוא: "ליל הבדולח"

בהיותי שייכת במובן מסוים לקהילת יוצאי מרכז אירופה, הוזמנתי ליום עיון שיתקיים השבוע ב-9 בנובמבר בבית התפוצות. ההתכנסות נועדה לציין 79 שנים לפוגרום 'ליל הבדולח', היום השחור בחיי קהילות יהודיות בגרמניה ואוסטריה, שכמעט ואינו מוזכר בתקשורת בשנים האחרונות.

יש לי קשר הדוק עם ידיד המשפחה, מר צבי כהן מכפר פינס, יהודי דתי שחווה את 'ליל הבדולח' על בשרו והוא מכנה אותו "היום השחור ההוא". כהן תעד את זיכרונותיו מאותו יום שחור במאמר שפרסם ב-2014 בכתב העת "ירושתנו". זהו מסמך חשוב, מדויק ובהיר העוסק ב"העשור האחרון בחיי הקהילה החרדית במגנצא תרפ"ט-תרצ"ט (1939-1929)"(עמ' שמ"ג-ש"פ). כהן מתבסס על מסמכים ועל זיכרונותיו מחיי הקהילה היהודית במיינץ. חלק מהמאמר עוסק בפרעות 'ליל הבדולח' שהתחוללו בעירו מיינץ, שבגרמניה.

אני מתנצלת בפני מר כהן על שלא אוכל להאריך בדברים ברשימה זאת. אתמקד כאן במבחר קטעים מתוך מאמרו, הנוגעים לשתי סוגיות: ראשית, האם הכינוי 'ליל הבדולח' הולם את האירוע ועדותו של כהן על אותו יום שחור. שנית, מה עלה בגורלם של ספרי הקהילה היהודית בגרמניה בעקבות היום השחור ההוא?

'ליל הבדולח' הוא הכינוי שיוחד לאירועי ליל ט"ז בחשוון תרצ"ט, אך יש החולקים על כך:

באחת מהערות השוליים הרבות שבמאמרו של כהן מצאתי ציטוט מדברי הרב יונה מרצבך, מראשי ישיבת 'קול התורה', ומי שהיה אב-בית-דין דרמרשטט. הרב מתיחס לכינוי "ליל הבדולח" בביקורתיות:

אצל יהדות גרמניה נתקיים בה 'שרפו כל מועדי א-ל בארץ'. זה התרחש בלילה אחד, אור ליום ט"ז מרחשון תרצ"ח. מצטער אני שבחוגים דתיים שונים מקובל כאילו היה זה בתאריך של ט"ו מרחשון – ולא הוא. אמנם לפי התאריך הלא-יהודי הוא התשיעי בנובמבר 1938. אבל לנו, המחשבים את הלילה ליום הבא אחריו ממילא יוצא כי 'ליל הבדולח' (ביטוי שנוא עלי, כי הם קראוהו כך: על שם "שברי הזכוכית", אך אצלנו היה ליל זה ליל שרפת כל קדשי ישראל בארץ זו) הוא הליל השייך ליום ט"ז במרחשון (10 בנובמבר). … אבקש להשתדל ולתקן את הטעות הזאת שנשתרשה.

הרב מרצבך מדגיש בדבריו אלו את חשיבותם היתרה של הספרים ותשמישי הקדושה ("כל קודשי ישראל בארץ זו"). על כן הוא מסתייג בבוטות מהכינוי המקובל, 'ליל הבדולח', מכיוון שהכינוי מתייחס בעיקר לזכוכיות שנופצו בבתים ובתי העסק שנבזזו. לי נדמה שכל יהודי באשר הוא מכיר בחשיבותם של ספרי קודש וספרים מעל ומעבר לנזקים חומריים. עוד אחזור לסוגיית הספרים בהמשך.

להלן קטעים מתוך עדותו של כהן על היום השחור ההוא, שהתרחש בהיותו נער בן 15:

היה זה יום חמישי בשבת, ככל יום השכמתי לבית הכנסת, וכשהגעתי לקצה רחוב בית הכנסת, באו לקראתי כמה מהמתפללים הקבועים ואמרו לי: 'בית הכנסת בוער, והמשטרה אינה נותנת להתקרב.' היינו כשמונה אנשים, וסיכמנו לגשת לביתו של אחד מחברי הקהילה, שבביתו נמצא ספר תורה, ולהתפלל שם.

העמוד הראשי של הניו יורק טיימס מתאריך 11.9.1938

מישהו הגיע לשם במרוצה וסיפר שיצאה הוראה האוסרת התקהלות של יותר משלושה אנשים, ומוטב שכל אחד ילך לביתו. כאשר חזרתי הביתה מצאתי שם את אבי במצב מאוד מבוהל, לאחר שניסה לברר פרטים נוספים ושמע שגם בתי כנסת אחרים עלו באש.

האב שהיה חבר בהנהלת בית החולים, שוחח טלפונית עם מנהל בית החולים. ממנו שמע שמגיעים פצועים ושאין בסביבה רופא שיוכל לעזור להם. מרגע זה והלאה הידרדרו העניינים בקצב מהיר. האב יצא לבית החולים. אספסוף פרץ לבית וכששמעו שהאב נמצא בבית החולים, הודיעו לו טלפונית שהם מגיעים לעצור אותו. את הילדים והאם הובילו אל מטה המשטרה, שתוך זמן קצר שחררה אותם. כאשר חזרו הביתה הם גילו שחלק מתכולת הדירה הושלך לרחוב דרך החלונות, שהחדרים הפוכים ומלאים שברי רהיטים וחפצים. האב שוחח טלפונית עם בני המשפחה ולאחר שהבין מה מתרחש נסע הביתה במונית. אבל בשל ההמונים שהצטופפו ברחוב, המונית לא יכלה להגיע עד פתח הבית. האב ניסה להמשיך ברגל אבל עוברת אורח זרה הזהירה אותו שאם יתקדם הוא ייהרג. לא הייתה לו ברירה והוא חזר לבית החולים. כאשר הכל נרגע האב חזר הביתה וגילה שכולם בריאים, שנגרם נזק רב לתכולת הבית ושחסרו הרבה דברי ערך. האב הצליח לטלפן לכל קרובי המשפחה בערים השונות ושמע מהם שרוב הגברים נלקחו למחנות ריכוז. שכנה שנכנסה להציע עזרה רמזה שהיא ידעה מראש שדבר כזה עתיד להתרחש.

עדויות נוספת להתרחשויות באותו יום שחור, לוקטו על ידי עיריית מיינץ ופורסמו ב- 1991 בספר בשם "כשהתקוות האחרונות נמוגו". הספר מכיל כתבות רבות של יהודים שהיגרו ממינץ ובהן הם מתארים את קורותיהם ב'ליל הבדולח'. מהעדויות שבספר עולה שב'ליל הבדולח' לא היו הרוגים במיינץ ובית הקברות החדש וגם בית הקברות העתיק של היהודים לא ניזוקו. גם בית החולים היהודי ובית הזקנים הצמוד לו לא נפגעו, אך נקלעו לקשיים. (על ליל הבדולח, יד ושם)

מה עלה בגורלם של ספרי הקודש ואוספי הספרים של יהדות מיינץ?

למר כהן נודע על הצלתם של ספרי הקודש ואוסף ספרי יהודי מיינץ והוא מתאר זאת כך:

בשנת 2010 נודע לי על ספר שראה אור במיינץ ובו פרטים אודות הספרים הללו, שהתגלו לאחר המלחמה. פניתי למחבר הספר – פרופ' אנדריאס לנהרדט, ראש הפקולטה לאוונגליזם (כת נוצרית הנפוצה בגרמניה) באוניברסיטה על שם גוטנברג במיינץ. לאהנהרדט מסר לי עותק של הספר ומאוד התרשמתי מהבנתו של לאהנהרדט בכל תחומי היהדות ומהעבודה הרבה שהשקיע.

בעקבות הקריאה בספר כהן מסר ללנהרדט "הערות והסברים שלא יכול היה למצוא במקום אחר." מאז הם שומרים על קשר ונפגשים לעתים כאשר לאהנהרדט מגיע לישראל. בשנת 2012 אף יצא להם להיפגש במיינץ. (יש לציין שמר צבי כהן הוא אדם נמרץ וערני למרות גילו המופלג).

ליל הבדולח – כרוניקה של חורבן מרטין גילברט (צומת ספרים)

מספרו של לאהנהרדט עולה שבמרתף, שהיה קרוב לספרייה העירונית במיינץ, נמצאו אחרי המלחמה כ-5,500 ספרים שנאספו על ידי הנאצים ועמדו להישלח למקום ריכוז, אך לבסוף לא נשלחו. חלקם הם ספרים מהבניינים הצמודים לבית הכנסת. חלק נכבד נוסף הם ספרים מספריותיהם של הרב מאיר להמן ופרופסור סאלפלד ומספריית בית הספר של הקהילה הכללית. ספרים נוספים הגיעו מבית המדרש של יוצאי מזרח אירופה, וגם מבית הכנסת 'קהל עדת ישורון' – ספרים של הקהילה ושל אנשים פרטיים.

כל האוסף הזה נמסר לקהילה היהודית החדשה הקטנה. אבל מכיוון שלא הייתה מסוגלת לטפל באוצר הספרים ההיסטורי הם הופקדו לשמירה בפקולטה לאוונגליזם שבאוניברסיטה המקומית. שם הם נשמרו בארגזים כמעט ללא טיפול עד שנת 2005 לערך. אז מונה פרופסור לאהנהרדט לראש הפקולטה והתחיל למיין את הספרים ולסדר אותם. כיום הם נגישים במדפים. בזמנו התעורר כעס רב בין יוצאי העיר מיינץ על מסירת הספרים לידיים לא-יהודיות. למרות זאת כהן מברך על כך, כי אחרת הם בוודאי היו כבר קבורים היום באדמה.

לשמחתנו, כתבי היד שבאוסף קהילת מיינץ צולמו בינתיים והועברו למיקרופילם. העתקים שמורים במכון לתצלומי כתבי יד עבריים בירושלים. הספרים שהובאו לישראל מאירופה אחרי המלחמה נקלטו רק בחלקם על ידי ספריות גדולות שגם עוסקות בשימור ספרים.

 

לקריאה נוספת:

כך צוין השנה ליל הבדולח בחוגים חרדים בגרמניה (ט"ו חשוון, 4.11.2017)