קטגוריה: תקשורת המונים וסדר היום הציבורי

הם גנבו את ההצגה

במקומותינו קיימת תופעה נפוצה למדי, נטייה להפיץ ביקורת שלילית ולתת לה תשומת לב מרבית במדיה. רוב הידיעות מתמקדות באסונות ורק מעטות מפרגנות לשבחים. אומרים שזה הטבע האנושי.

משתלת מרכז רהט. קרדיט: פיקיוויקי

מצאתי לנכון לחלוק אתכם סיפור בעל גוון חיובי ומעודד. סיפור על ירקנים וחקלאים שבמשך שנה שלמה, למרות המגיפה ומגבלותיה, המשיכו בעיסוקיהם הרגילים וגם קצרו הצלחה מעל ומעבר למצופה. אז מה הסיפור שלהם?

********

למותר לציין שעד לפני שנה התקשורת ידעה לדווח על עשרות חקלאים המתקשים לגמור את החודש, ועל משקים ותיקים שפשטו את הרגל. שנה מאז פקדה אותנו מגפת הקורונה, התקשורת חדלה לעסוק בחקלאים. המדיה שותקת כאשר החקלאים עושים חיל. אבל אפשר לפנות ישירות אל החקלאים, כפי שעשיתי אני. הם יספרו לכם על יוזמות, על שגשוג ורווחה בלתי צפויים בענף שלהם, דווקא בשנה האחרונה.

מהלוקסוס הזה אנחנו נהנים זמן רב, למרות משבר הקורונה

מתוך סקרנות טבעית עקבתי אחר מה שנקרא בעבר, שיווק ישיר עד הבית, וכיום מדובר בשיווק ישיר לשכונה, לפינת רחוב, לרחבה מוסכמת ברחבי העיר וכי"ב. תחילה פניתי אל הירקנים שמגיעים אל השכונה הרמת גנית שלי עם טנדר עמוס בכמות נאה של פירות וירקות מאיכות גבוהה בהרבה מהתוצרת החקלאית שניתן להשיג בחנויות. אגב, גם המחירים שלהם תחרותיים. הפניתי אליהם שאלת גישוש בנוגע להתמודדות שלהם עם מגבלות השנה החולפת. מה ששמעתי תחילה מהם ואחר-כך מחבריהם לענף שהתנדבו להוסיף פרטים, מחייב פרסום רחב. שכן, כפי שכבר צוין לעיל, ביקורת שלילית ותלונות כובשים את המדיה החברתית והציבורית כאשר לסיפורי הצלחה כמעט אין זכר.

קבוצת ירקנים ספציפית עדיין איננה בגדר תופעה רחבת היקף. לכן התיחסתי לסיפור של הירקנים שלנו, כסיפור מסגרת. לדבריהם, הם התאגדו באופן ספונטני. ותוך זמן קצר הצליחו למצוא את הפתרון למשבר כלכלי שאחרת היה פוקד את הענף שלהם. בחושיהם החדים הם הבינו שאם יפעלו מיד יוכלו לעמוד מול אתגר של שיתוק עסקי. סיפור ההצלחה של הירקנים שלנו גרם לי התעלות נפש. לפני עמדו ירקנים חרוצים ובעלי תושייה – לא אנשים נואשים שהמציאות טפחה על פניהם.

מה כל כך יוצא דופן בחקלאים, האם הם זן מיוחד שיודע טוב יותר לצלוח משבר?

ההסבר שנתתי לעצמי היה שמשבר מוליד יוזמות. אבל עד כדי כך? כשמדובר במשבר כלל ארצי, כפי שעולה מדווחי התקשורת, מה מייחד אותם משאר הענפים, האם הם זן מיוחד שונה מכולנו?

ניסיתי לבדוק את היקף התופעה. אם זאת תופעה נרחבת, הרי אפשר ללמוד ממנה דבר או שניים. סיפורים כאלו עוברים מיד מפה לאוזן, כמידע שימושי. שכן הנטייה האנושית היא לכרוך יחד את הבעיות עם הפתרונות.

החקלאים שנידבו לי מידע לא היססו לשתף אותי גם בכישלונות בדרך אל ההצלחה. את חלקם המשבר תפס במצב של תלות כמעט מוחלטת במסעדות. וכאשר אלו נסגרו עקב המצב, החקלאים נאלצו להשליך לפח פירות בשלים. כך קרה גם לאחרים שסיפקו סחורה בעיקר למוסדות גדולים, שנסגרו בינתיים. אלו היו פחות או יותר סוג הבעיות שדווח עליהן.

במקום להתייאש ולהתבכיין חקלאים הבינו שעליהם פשוט לקחת אחריות. הדוגמאות מהשטח מדברות בעד עצמן –

התמודדות עם זיהום. העובדים בשטח למדו לחטא את מקום העבודה, אפשר לומר שהם הפכו את השטח ל"בית מרקחת" סטרילי. הם ניקו סככות וארגזים מספר פעמים ביום. החובה לעטות מסיכות הפכה לאתגר נוסף שדורש משמעת וסדר קפדניים. את ההנחיות בעניין זה הציגו על גבי שלטי ענק שהוצבו בשטח, שפנו הן לעובדים והן ללקוחות. שיכלול נוסף להגברת הסטריליות היה השימוש בכפפות במהלך איסוף הירקות והפירות והוספת נקודות מים ומיתקני אלכוג'ל. שלב נוסף בסדרת ההנחיות מונעות הידבקות, שדרש תשומת לב, הוא תרגול של ריחוק חברתי והגבלת מספר הלקוחות המגיעים בו זמנית אל השטח. אחר כך התפנו ללוגיסטיקה, כגון ריכוז התקבולים בקופה אחת, ונוהל של משלוחים אל בית הלקוח, תוך עידוד הלקוחות לבצע הזמנה טלפונית וקביעת מועדי איסוף התוצרת.

כשאין ברירה אחרת, יש שבוחרים להיאבק בשיתוק עסקי. הרושם הכללי נראה טוב למדי כאשר הגיעו ראשוני הדיווחים על שיפור כללי בענף מאז תחילת השנה, והעלייה המשמעותית בתקבולים. גם חקלאים שמכרו תוצרת בשיטה של שיווק ישיר בעבר, דווחו שבשנה האחרונה השיווק היה במגמת עלייה.  

אבל הפרט שהדהים אותי יותר מכל, הוא הלהיטות של החקלאים לשתף אותי גם בבעיות. כך שהרושם שקיבלתי מרמת ההצלחה הסופית היה חזק שבעתיים. לא אטעה אם אומר (ללא גרף סטטיסטי) שחקלאי האזור והירקנים שעבדו איתם הם זן מיוחד שופע יוזמות. זן שיודע לעבוד כנמלים חרוצות. מבחינות רבות הם אכן גנבו את ההצגה.

"אנחנו דור מחוסן" – סיפור גדול שיחולל באזז?

שאלת מיליון הדולר של הביצה הפוליטית היא תמיד מי ואיך יחוללו את הבאזז הבא? מדוע זאת שאלת מיליון הדולר? התשובה ברורה למי שעוקב אחרי באזז-וורדס (להלן, באזז): סיפור שיש לו באזז – רעש וצלצולים – בוודאי משפיע על מקבלי ההחלטות. הם פחות יכולים להתעלם ממנו, מאשר מסיפור שעולה ויורד מהכותרות.

איך מחוללים באזז והאם כלי תקשורת יכול לחולל את הבאזז בעצמו?

כאשר שאלו את יון פדר, לשעבר עורך ראשי של אתר YNET, איך מחוללים באזז ב-ynet  האתר הכי נצפה בישראל, פדר הציג את הנקודות החשובות בתהליך יצירת הבאזז, ייצוג כותרות, עיסוק חוזר בסיפור, פולו-אפ, גודל ונפח לתמונות מסוימות: "מייצרים כותרות, חוזרים ועוסקים בסיפור, עושים לו פולו-אפ, ונותנים גודל ונפח לתמונות מסוימות. יחד עם זאת, "אל תטעו לחשוב שכלי תקשורת יכול לחולל את הבאזז בעצמו. המדיה יכולה לקדם סיפור במידה לא מבוטלת, אבל היא לא יכולה לחולל את הבאזז, אין לנו כללי תפעול לזה. אנחנו יודעים לדחוף סיפורים ולגייס תשומת לב ציבורית, אך עד לגבול מסוים ולא רב מדי.

משמע, קידום הסיפור הוא שלב בסיסי ביצירת באזז. אבל כדי שהבאזז יתחולל צריך עוד משהו. צריך לגייס תשומת לב ציבורית עד לגבול מסוים, לא רב מדי. כלומר, כדי שזה יתרחש צריך שתהיה לסיפור את אותה תכונה בלתי ניתנת לתיאור מדויק, שאפשר לקרוא לה כריזמה תקשורתית. יש סיפורים שיש בהם את המרכיב הזה, ויש אנשים שיש להם את התכונה הזו, שאינה נגזרת בהכרח ממה שהם עושים או לא עושים. יש פוליטיקאים שהם באזזרים טבעיים. לפעמים מחמת הקסם החינני, האישי והתקשורתי שהם ניחנו בו, ולפעמים דווקא להפך – מחמת סוג של קסם אפל, שגם הוא אפקטיבי מבחינה תקשורתית.

האם זה הסיפור הגדול שיחולל באזז לקראת בחירות 2021?

הארץ פרסם את הכתבה, "אביב גפן, הגנץ התורן של נתניהו"  (יסמין לוי 17.1 הארץ). ציטוט מתוכה מראה כיצד אפשר להריץ סיפור גדול – "טלפון אחד 'ממספר חסום' הספיק לאומן השיווק מרחוב בלפור [נתניהו, ת.ה.] כדי לשחק עם שגעון הגדלות של אביב גפן, לגרום לו לחשוב שרק הוא יכול להרים את האלונקה, ועל הדרך להפוך את "דור מזויין" ל"דור מחוסן", זרק הקופירייטר מבלפור סיסמא – 'אנחנו דור מחוסן'. זאת בעת שהמצלמות נכנסו אל החדר, וגייס את הפנים של 'דור הנרות' אל תעמולת הבחירות שלו. עוד דקה חלפה והנה גפן, כאילו היה יו"ר הסתדרות אמני ישראל, מספר כמה הוא גאה בחיסונים… גפן בחר במודע לשחק בהצגה ולמלא את התפקיד שנתניהו מייעד לו. זה מה שקורה כששיגעון גדלות אחד פוגש באחר. הוא כנראה הרגיש חשוב כשראש הממשלה 'צלצל אליו מקו חסום', שרק הוא יכול להרים את האלונקה."

באותו יום, 17 בינואר, 2021, תמר בלומנפלד פרסמה קריקטורה שנושאת את הכותרת: "רוצים שינוי?!" – ציור ובו דמויותיהם חשופות החזה של אביב גפן ונתניהו. שניהם כזוג מלאכים בעלי כנפיים, אפופי אהבה, ונתניהו מבטיח ניצחון כשהוא מסמן באצבעותיו את האות V.

האמת – בינתיים אין לדעת איזה סיפור פוליטי יחולל באזז תקשורתי ויתהדהד בציבור. (יום הבחירות הגדול לכנסת ה-24 יתקיים ב- 23.3.21.) בסוף, באזז זה משהו שנוצר מעצמו, אם הסיפור מעניין וחשוב וסקסי. באזז זה לא הכותרות הראשיות ולא הפרשות הגדולות, זה הדיבור שרץ בין האנשים.

*****

מבזק YNET 18.1.21

"טרופר על פגישת נתניהו עם אביב גפן: 'עצוב לעשות סיבובים על עולם התרבות'"

ואני שואלת: האם הסיפור מאחורי המילים: "רוצים שינוי ?!" ו"אנחנו דור מחוסן" של נתניהו, מחולל באזז?

פולחנים (פוליטים) וקורבנות אדם

פולחני אישיות בפוליטיקה המקומית והעולמית הם קדימון למחיקת אותם אישים שלרגע זכו לעמוד בקדמת הבמה הפוליטית. אבל כאשר מוחקים אותם אין מתירים להם לנוח בשקט. לעת הצורך מוציאים אותם, מפירים את שלוותם ומאמללים אותם, וחוזר חלילה. קחו לדוגמא את חיים רמון. אחרי שנים של עשייה, וכמי שנודע כאישיות נחשבת, פעילה ומוערכת, מי שזכה לחוש על בשרו את מגע פולחן האישיות, הוא הפך, בין לילה, לאובייקט שנועד להעלותו כקרבן, אובייקט לתדלוק הבצה הפוליטית, והמשך המומנטום, לטוב ולרע.

חיים רמון בימים הטובים. קרדיט: פיקיוויקי

בעבר הרחוק מאוד, פולחנים וקורבנות אדם נקבעו כפרקטיקה קבועה וכאמצעי תחזוקה של המצב הקיומי שמיטיב עם בני האדם. אם נלך אחורה במנהרת הזמן, ניווכח שעוד בעידן הברזל האמונה בחיוניות האלים ששולטים ביקום ובקיום על פני האדמה, הולידה פולחני הקרבה פיזיים של בני אדם. האמינו שכך תובטח המשכיות הקיום. בבחינת מה שהיה, חייב להימשך.

ההבדל בין פולחנים עכשוויים ובעיקר פולחני אישיות פוליטיים, לפולחנים בעידן הברזל, הוא שאפיזודת המוות הייתה ממשית, הוא או היא מתו מוות אלים. הטקס היה משולב בהאכלת הקורבן המיועד בתפריט עשיר במיוחד, וציוד המת באביזרי עזר כדי ש"חייו האחרים" יהיו כפי שהוא דמיין שיהיו. ולא רק זאת, הוא/היא קיבלו את הדין בשמחה ושיתפו פעולה. ואחר כך הניחו להם.

אמש צפיתי בראיון שחיים רמון העניק לרינה מצליח, בתכנית האירוח "פגוש את העיתונות". הדיון התמקד ברמון, כקרבן של מאבקים פוליטיים. אבל בניגוד לעידן הברזל, כאן ההרג אינו פיזי, אבל הקורבן נזרק לפח האשפה של ההיסטוריה, לבינתיים, עד שמתעורר הצורך לשלוף אותו מ"קברו". זה קרה בשבוע שעבר, רמון נשלף ונעשה מעורב ברגעי הגסיסה האחרונים של ממשלת האחדות שהוקמה בראשות הליכוד וכחול לבן. מדוע דווקא חיים רמון? מדוע לא מניחים לו? רמז – הוא טוען שבעליון עומדים למחוק לגמרי את עבירת ההטרדה המינית שסייעה ליריביו הפוליטיים להרחיק אותו מן הזירה הפוליטית. ואם חלילה הוא יזכה להרים ראש ולהכריז "הכשירו אותי בעליון" יש לדאוג בעוד מועד להוריד לו את הציפיות, תוך כדי שימוש רגעי בו לליבוי אש הסדר הפוליטי הרצוי. וחוזר חלילה.

אחת מאלו שהוגדרו כ"גופות בִּצָה" – גופות שנמצאו באזור הבצות של עידן/תקופת הברזל (גופות בני אדם שחיו לפני 2000 שנה ויותר והתגלו בביצות ובבורות ברחבי צפון אירופה, מאירלנד ועד פולין) – הינה גופה הידועה בכינוי "האיש מטולונד" (Tollund Man), שהוטמנה שם לפני כאלפיים שנה ויותר, והתגלתה במאה ה-20 על ידי כורי כבול שעבדו באזור. הגופה נשלפה מן הכבול והועברה דרך מספר תחנות ביניים עד שהונחה אחר כבוד במוזיאון באחת מערי דנמרק. שם היא נחה באין מפריע. עד היום חולפים על פניה מבקרים ותוהים איך זה שאדם שמצא את מותו בנסיבות אלימות, כאשר חבל התלייה עדיין מהודק אל צווארו, מונח מאחורי חיץ זכוכית כאשר סבר פניו השלוות מוכיח שהוא בסך הכל מרוצה. שאין לו שמץ של רצון להתעורר מתרדמת המוות.

Tullund Man – Credit: Smithonian Magazine online. Photography by Christian Als

לא כן חיים רמון. פולחן האישיות סביבו כאישיות פוליטית מוערכת סייע לקיים סדר פוליטי עירני ותוסס. לאחר שמילא את תפקידו הוא נזרק והוטמן "מחוץ לגדר", ושוב נשלף ממקומו, עדיין מיוסר, עדיין מחפש דרך להיחלץ מקלונו. אבל הזירה הפוליטית אינה מניחה לו. היא תובעת את שלה. היא שורצת תככים ומחפשת אחר קרבן אדם תורן כדי להמשיך לקיים את פולחן צייד המכשפות והתססת האווירה. רמון נשלף  לשם כך והפך לאייטם תקשורתי בכל המדיות האפשריות כשפניו  – יש לומר – אינם משקפים שלווה אלוהית ונפשו אינה מוצאת מנוח. פניו נראים כפני בר מינן, פנים מיוסרות שמלמדות על סבל רב ואי השלמה עם ה"מוות האלים". ללמדך, פולחני אישיות בזירה הפוליטית של ימינו הם דלק שמיטיב עם הכלל. דלק שעוזר להמשיך לקיים את הביצה המקומית/העולמית. כמו פולחני עידן הברזל, שם נבחר הקרבן, ושימש כאמצעי להמשיך את מה שיש, לשמור על הקיים. אבל בניגוד בולט לעידן הברזל, במאה ה-21 קורבנות אינם יודעים מנוח, ואינם משלימים עם גורלם. הזירה הפוליטית ממשיכה לסחור בהם לפי הצורך. תחשבו על העתיד – האם זה מה שמחכה לבני גנץ, לגדעון סער, וכעת גם לזאב אלקין? בני גנץ זכה לפולחן אישיות קצר טווח וכעת הוא נזרק החוצה. אבל עוד נראה אותו שוב בבצה הפוליטית, כאשר יתעורר הצורך לתדלק אותה – עתיד שהוא בבחינת "השתמש וזרוק", וחוזר חלילה. כנ"ל גדעון סער שכבר שנים הוא מדמיין את עצמו כמוביל הליכוד. בפריימריז של הליכוד  הוא הצליח לא רע, רק כדי למצוא עצמו חיוור-בעל-כורחו במובן הפוליטי, וכעת שוב הייתה לו עדנה. יש לשער שייסורים עדיין מצפים לו. והבאים בתור הם זאב אלקין, נפתלי בנט ועוד רבים וטובים. יש גם אישה אחת בחבורה, יפעת שאשא-ביטון, רחמנא ליצלן.

ימים יגידו.

אם תהיה לכם הזדמנות לעיין בספרות על "גופות בצות" בעידן הברזל, ופולחנים של הרג אלים, כחלק מסדר יום ציבורי שחייבים לקיים אותו כצו האלים השומרים עלינו, תבינו.  הקורבנות דאז קיבלו על עצמם את צו האלים. ולמרות המוות האלים, שהיה לב לבו של הפולחן הציבורי, הקורבנות השלימו עם המצב, והציבור הוקיר אותם על תרומתם לחברה ולהמשך מיטבי של קיומה. החברה דאז ציידה אותם בכל הדרוש להם. הקורבנות הקדושים זכו אחר מותם ל"חיים אחרים" טובים.

מקורות וקריאה נוספת:

P V Glob, The Bog People: Iron-Age Man Preserved 1965

BBC – A  2,000 years old unsolved mystery

אישיות השנה של השבועון TIME – המצפן של העולם

במהלך קרוב למאה שנה "אישיות השנה" של השבועון TIME היוצא לאור בניו יורק, שימש כמצפן שמאותת לקוראיו ברחבי העולם היכן העולם נמצא בשנה החולפת ולאן פנינו מועדות. אבל איך אפשר לתייג את שנת 2020: שנה שמסומנת במשברים מרובים, שנחתו בבת אחת ברחבי העולם כולו: מגיפה של פעם במאה, עוול גזעני אכזרי, אי שוויון בולט, שריפות אפוקליפטיות, דמוקרטיה תחת אש? והאם 2020 היא שנה שאין לה כיוון? והאם הבחירה של ה- TIME בג'ו ביידן וקמאלה האריס כ"אישיות השנה" עומדת בקריטריונים של מערכת ה-TIME?

אישיות השנה: המצפן שמאותת היכן העולם נמצא בשנה החולפת

זו הייתה שנה שהאומה החזקה ביותר עלי אדמות אינה יכולה להתפאר בה – קריאת השכמה לאלה שיותר רגילים לראות את אמריקה, למרות פגמיה, כמגדלור עבור העולם. ארה"ב זוהתה עם מספר המקרים המאומתים הגדול ביותר של הקורונה ושיעור המתים הגבוה ביותר במגפה העולמית, בהשוואה לכל מדינה אחרת. הריגתם של ג'ורג 'פלויד, ברונה טיילור, אחמוד ארברי, טוני מקדאדה ורבים אחרים העלתה לשיח קיומה של גזענות מערכתית, שנמשכת יותר מדי זמן ובקנה מידה גבוה. אי השוויון הכלכלי העמיק. כמעט אחד מכל 8 מבוגרים אמריקאים דיווחו כי לא היה להם מספיק אוכל בבית בשלב כלשהו בנובמבר. שריפות הרסניות ברחבי החוף המערבי הראו עד כמה ארה"ב לא מוכנה לשינויי האקלים. סכסוכים סביב שיעורי הצבעה ומדע עטית  מסכות הראו עד כמה האמריקאים חלוקים ביניהם אפילו בעובדות בסיסיות.

ג'ו ביידן נבחר לנשיא ארצות הברית בעיצומו של ויכוח קיומי על המציאות בה אנו חיים. הדבר היחיד כמעט שהאמריקנים מסכימים עליו כרגע הוא שעתיד המדינה עומד על כף המאזניים, הגם שהם חלוקים על הסיבה לכך. ביידן, שנאמר עליו שהוא מנותק מהשמאל ושהוא תויג בטעות כסוציאליסט על-ידי הימין, עמד על שלו בסמוך למרכז הפוליטי והצליח להמריא גם כשהנוף החברתי, הדיגיטלי והגזעי סביבו השתנה. עם יותר מ -51%, ביידן זכה בשיעור האחוזים הגבוה ביותר מהקולות בהשוואה לכל מתמודד לתפקיד הנשיאותי מאז פרנקלין רוזוולט בשנת 1932. הביקורת נגדו אמרה שהוא טוען ש"צריך לאחד את אמריקה". האם אמריקה יכולה להיות, או אפילו רוצה להיות מאוחדת? זו שאלה שהוא יצטרך להתמודד איתה בקרוב.

איש השנה של ה-TIME – היסטוריה על קצה המזלג – הרעיון של "איש השנה של ה- TIME" התחיל באופן מקרי לחלוטין, כך מגלה "מכתב לקוראים" שפורסם בשבועון ראש השנה 1945. מאז שצ'רלס לינדברג הוכרז כאיש השנה לשנת 1927 בגיליון 2 בינואר 1928, המגזין בחר מדי שנה במה שמכונה כיום אישיות השנה – האיש, האישה, הקבוצה או הרעיון בעלי ההשפעה הרבה ביותר על העולם במהלך 12 החודשים הקודמים.

צ'רלס לינדברג, איש השנה של ה- TIME. קרדיט: Cover Credit: S.J. WOOLF

עד 1927 ה- TIME שם דגש על האירוע השבועי שמצדיק את המילה "חדשות". מכיוון שבמהלך השבוע שלפני ראש השנה 1928 כמעט שלא קרה דבר שהצדיק את המילה "חדשות", העורכים היו אובדי עצות: "מישהו הציע לנו להפסיק לחפש את איש השבוע ולבחור באיש השנה", סיפר המו"ל דאז, "הבחירה הייתה קלה: צ'ארלס אוגוסטוס לינדברג, שחצה את האוקיינוס האטלנטי לבד במשך 33 שעות ו -39 דקות בלבד, היה גיבור שנת 1927." (גליון 2 בינואר 1928). והשאר הוא היסטוריה. למעשה, עורכי ה- TIME שלא חשבו עליו כאיש השנה פרסמו בגיליון 2 בינואר 1927 מאמר קצרצר עד כדי כך על לינדברג "שהקורא התקשה למצוא אותו בתוך השבועון". המאמר כיסה בקושי שני טורים. היו בו פרטים על גובהו, גילו, צבע עיניו, צבע שערו וגודל כף רגלו של לינדברג, וגם פרטים רכילותיים על הרגליו (לא מעשן; לא שותה. לא מהמר. אוכל ארוחת בוקר יסודית. מעדיף ארוחת צהריים וארוחת ערב קלה אם בכלל. נמנע ממאכלים עשירים. אוהב ממתקים).

הבחירה בלינדברג כאיש השנה בגליון 1928 יצרה בקרב קוראי ה- TIME תגובות נלהבות. רק אז החליטו במערכת ה-TIME להמשיך במסורת בחירת "איש השנה". ב-  1945 הבהיר המו"ל של ה- TIME, "הבחירה באיש השנה כלל לא מצביעה על הוקרה או פרס נובל על עשייה חיובית. אין בכך משום שיפוט מוסרי."   

שני קריטריונים קובעים מי יהיה איש השנה (כיום, אישיות השנה): ראשית, מי שצבר תהילה מירבית בשנה החולפת; ושנית, מי שעשה הכי הרבה כדי לשנות  לטובה את החדשות (סטאלין, לדוגמה, בשנת 1942) או לרעה (סטאלין לדוגמה, בשנת 1939), כאשר הצטרפותו הפתאומית לצד של היטלר הובילה למלחמת העולם)."

מאז 1927, נבחרו כסיפור מרכזי של גליון ראש השנה של ה- TIME, אדם ספציפי, קבוצת אנשים, או בשני מקרים מיוחדים, המצאה וכדור הארץ. כל נשיא אמריקני זכה בתואר "איש השנה" לפחות פעם אחת במהלך הקדנציה שלו, למעט קלווין קולידג ', הרברט הובר וג'רלד פורד. הבחירה הראשונה של ה- TIME במספר בני אדם כ"איש השנה" הייתה ב- 1937 – גנרל וגברת צ'יאנג קאי שק היו "איש ואשת השנה" – והבחירה של 1950 "הלוחם האמריקני", ציינה את הקבוצה הסימבולית הראשונה כ"איש השנה",

בשנת 1999 שונה התואר ל"אישיות השנה" (ניטרלי מבחינת המגדר והקונספט). הנשים היחידות שזכו בתואר ששמו הוחלף, היו הנשים בשנת 2002 שהוכרו כ"השורקות", וביל גייטס וביחד עם בונו מלינדה גייטס בשנת 2005. עם זאת נשים נכללו בכמה קבוצות, "לוחמי חופש הונגריה" בשנת 1956, "מדענים אמריקאים" בשנת 1960, "בייבי בום" בשנת 1966, "האמריקאים התיכונים" (הכוונה לרוב הדומם של אמריקה, ת.ה.) בשנת 1969, ו"נשים אמריקאיות "בשנת 1975.

האובייקט הדומם הראשון שנבחר היה "מכונת השנה" של 1982: המחשב האישי. "אתם", היה "אישיות השנה" בשנת 2006. אנשי השנה של ה-TIME ב- 2018 – היו קבוצת עיתונאים, המוגדרים כ"שומרי הסף הנלחמים על האמת. "GUARDIANS". בין העיתונאים שנבחרו, נמנה העיתונאי הסעודי ג'מאל חשוקג'י, שנרצח בטורקיה, והעיתונאית הפיליפינית מריה רסה (Maria Ressa) ,שהקימה את אתר האינטרנט Rappler, שחושף את מלחמות הסמים האלימות במדינה בהובלתו של הנשיא רודריגו דוארטה.

עם הפנים לעתיד: אישיות השנה של ה- TIME כמצפן שמאותת לאן מועדות פניו של העולם

Time magazine; Portrait by Jason Seiler

שניים נבחרו ל"אישיות השנה" של ה-TIME – הנשיא הנבחר של ארה"ב ג'ו ביידן וסגניתו, קמלה האריס. ראוי לציין כי שנה לאחר בחירת פעילת האקלים גרטה טונברג, הצעירה ביותר שאי פעם זכתה בתואר איש השנה, אנו עוברים לאחד הוותיקים ביותר, הנשיא הנבחר בן ה -78. ביידן מכנה עצמו גשר לדור מנהיגים חדש, התואר שאימץ כאשר בחר לסגנית הנשיא את קמאלה האריס (56), בת לאב ג'מייקני ואם הודית. אם דונלד טראמפ תוייג כמאיץ השיבושים והפילוג בארבע השנים האחרונות, ביידן והאריס מאותתים לאן מועדות פני האומה:  תערובת של תפיסות עולם שביחד חייבות למצוא דרך קדימה, "אני אהיה הראשונה, אבל לא האחרונה," אמרה האריס ל- TIME. "מדובר ביצירת מורשת, מסלול, והשארת דלת פתוחה יותר משהייתה כשנכנסתי פנימה."

אם שנת 2020 היא אכן שנה של משברים שנחתו על העולם בבת אחת ונראה שאנו חיים במציאות חסרת כיוון, האתגר שעומד לפתחו של הנשיא האמריקני הנבחר וסגניתו הוא שינוי החדשות העולמיות ורצוי שזה יהיה לטובה.


הערה: כל אנשי השנה של שבועון ה-TIME מאז 1928

הנעלם הגדול בבחירות לנשיאות 2020

האם אובאמה היה טוב או רע לשחורים? האם המפלגה הדמוקרטית היטיבה עם השחורים? ספקולציות יש, אבל הניסיון אומר שעד לרגע האחרון לא נדע אם זאת תהיה הסוגייה הנפיצה שעל פיה יקום או יפול דבר. וכמו תמיד, מי שיצעק חזק יותר ירוויח. (בעימות הטלויזיוני האחרון ,23.10.2020, טראמפ טען שהוא היחיד באולם שאיננו גזען. הוא האשים את ביידן שבמשך 8 שנות ממשל אובאמה לא נעשה דבר לטובת השחורים וההיספנים, ושהכל דיבורים – אולי יש בזה משהו).

אולי הסוגייה הנפיצה בבחירות 2020 לנשיאות ארה"ב איננה הטיפול הכושל של טראמפ בקורונה?

לציבור יש זיכרון קצר. ואם לא די בכך, בכל רגע נתון נמחק הספין החם התורן מהתודעה, ומתחלף בספין חדש. זה מחריף ביתר שאת בתקופת בחירות. המתמודדים, עד כמה שלא ישתדלו, תככב לה במפתיע בראש סדר היום סוגיה "חדשה", אפילו חדשה לגמרי, או אולי, מחודשת. לצורך המחשה, מי זוכר כיום את הלהט, הזעם, התסיסה, ההתעוררות רבתי והאווירה בארה"ב ובעולם, בעקבות רצח ג'ורג' פלויד והזעקה: "Black lives matter". זאת סוגייה מורכבת ורבת שכבות – המיעוט השחור, המשטרה, התיקון השני לחוקה, אי-שוויון חברתי ואזרחי – והיא, או חלק ממנה עלולים לפרוץ בעוצמה מחודשת אל השיח הציבורי ממש לפני יום הבחירות הרשמי.

סוגייה חמה עכשווית היא הטיפול בקורונה במהלך המשמרת של ממשל טראמפ. היא כבשה את תשומת לב הציבור ומחקה, או טשטשה, את שאר הבעיות הנפיצות שאכלסו את הזיכרון והשיח הציבורי. ואם מנבאים לסוגיית הקורונה חיים ארוכים בראש מצעד הכותרות, תסמכו על הדמוקרטים: הם כבר ידעו איך למנוע ירידתה מקדמת הבמה.

מנגד, הרפובליקנים יעשו נכון אם יתקפו וינגחו בדמוקרטים בכך שיזינו את הכותרות בסוגיה נפיצה, זו או אחרת, רק כדי לתת קונטרה למחנה הדמוקרטי. מה גם שמתקפת פתע היא התחמושת הטובה ביותר. השתלטות על שיח "הרחוב" והרשתות החברתיות באופן שקשה יהיה להתעלם מססמאות שרצות בהם ועושות כותרות. סוג של "פצצה". ורצוי שהיא גם תפתיע ותתפוס את המחנה היריב על חם. וכל מי שסבור שאני מעוניינת להביס את המחנה הדמוקרטי – טועה.

סוגיה פוטנציאלית לניגוח המחנה הדמוקרטי היא הטיפול במיעוטים, ובעיקר בשחורים על ידי המחנה הדמוקרטי לאורך השנים.

We were Eight Years in Power
We were Eight Years in Power Credit: Wikipedia

"מה עוד אפשר לחדש בסוגיית הטיפול באפרו-אמריקאים אחרי רצח פלויד"?

כיום יש הזדמנות בלתי חוזרת להפיץ ידיעות נשכחות, כמו הזנחה יחסית של המיעוט האפרו אמריקני בתקופת ממשל אובאמה ואי-קיום הבטחותיו הגרנדיוזיות בתקופת מסע הבחירות ובמהלך שמונה שנות שלטונו.

ומניין שואבים פרטים רלוונטיים? התשובה מפתיעה. המקור הנו טא-נהסי קואטס. סופר ואינטלקטואל אפרו-אמריקני מוכשר.

עוד ב- 2017 ראה אור ספרו התיעודי "שמונה שנים שלטנו".

  We Were Eight Years in Power, Ta-Nehisi Coates , 2017

שמונה שנים שלטנו
שמונה שנים שלטנו: טגדיה אמריקאית. קרדיט: הקיבוץ המאוחד

אם הספר התעודי וה"אני מאשים" שבו, יספקו תחמושת לרפובליקנים כנגד הדמוקרטים, את זאת נדע בבוא היום ההולך וקרב. בינתיים, מסתבר שרבים מאלו שכבר החליטו לתמוך בטראמפ, למרות שהם מכריזים על סלידה משקריו והפומפוזיות היתרה שהוא מפגין, טוענים שטראמפ עשה הרבה יותר למען המיעוט השחור בארה"ב וגם באפריקה, בהשוואה למה שעשה למענם אובאמה בכל שמונה שנות כהונתו. או בהשוואה למה שהדמוקרטים עתידים לעשות הלכה למעשה באם ביידן ייבחר כנשיא הבא. מדובר בעיקר באותם אזרחים שהצדק החברתי קרוב לליבם.

"שמונה שנים שלטנו" הוא לא פחות מכתב-אישום חריף של המיעוט האפרו אמריקני נגד אובאמה ובעקיפין, נגד המחנה הדמוקרטי (הבטחות שלא קוימו; והטענה כי זה בדנ"א של הדמוקרטים). אובאמה מתועד בכל אחד מהמאמרים שבספר כמי שבמשך כל שמונה שנות שלטונו הבטיח למיעוט האפרו אמריקני הרים וגבעות ובסוף לא קיים. אובאמה מואשם בכך שיישר קו עם הלבנים. הוא לא רצה להפחיד אותם. וגם בכך שהעמדות בזמן שלטונו היו מתונות מדי ולא התמקדו בגזע אלא במרחב הפתוח, בכולם.

במאמר האחרון ב"שמונה שנים שלטנו" קואטס מסכם את כהונת אובאמה. זה מאמר מאוד ארוך שמבוסס על ה"שילומים מגרמניה". על סמך מודל השילומים שהעבירה גרמניה לנפגעי השואה החיים בעולם ובישראל, קואטס טוען שלצאצאי העבדים שהוגלו מאפריקה לארה"ב מגיעים "שילומים" ממשלת ארה"ב. הפרט החשוב כאן הוא הפרסום הנרחב שהספר גרר אחריו בזכות כישוריו של קואטס. חלק מהגדולה של קואטס היא יכולתו להכניס את הנושא למיינסטרים. שכן כאשר המאמר ראה אור הוא הפך לנושא מרכזי בשיח הציבורי. נקודה חשובה בעת הזאת, לקראת מועד הבחירות.  

להצית את דעת הקהל ברגע האחרון

ב"שמונה שנים שלטנו" קואטס מאגד שמונה מאמרי מפתח שפרסם לאורך שמונה שנות כהונתו של אובמה במגזין "אטלנטיק", בין השנים 2008 ו- 2016. מאמרים שהוא שוזר יחד לנרטיב מרתק המשולב בניתוח מפוכח של גזענות, פערים מעמדיים, עוולות היסטוריות מתמשכות והדרכים הנכונות והיעילות לתבוע ולהשיג תיקון ופיצוי.

מן הראוי להזכיר גם את אפקט ספרו הקודם, רב-המכר, של קואטס, "בין העולם וביני" – שבו הוא ביסס את מעמדו כאינטלקטואל האמריקאי השחור המוביל של דורנו.

לאחר שביסס את מעמדו כאינטלקטואל גם ב"שמונה שנים שלטנו", קואטס מסוגל להצית את דעת הקהל עתה, אם יבחר בכך, באמצעות הפרספקטיבה הביקורתית החריפה והמקורית שלו, שיש לה תוקף לא רק בארה"ב, המתקשה למחות את כתם העבדות, אלא גם בארצות אחרות הגוררות מורשת מבישה של דיכוי, נישול וביזה.

=========

לקריאה נוספת: אתר ה- BBC:

Joe Biden: Where does Joe Biden stand on key issues?

כתבה המנתחת את הסוגיות החשובות ואיך ביידן מתמודד איתן:

הטיפול בקורונה; אבטלה/רווחה; גזענות; משבר אקולוגי; מדיניות חוץ; מערכת הבריאות וביטוח בריאות; מהגרים; חינוך.

Donald Trump policies: Where does the president stand on key issues?

כתבה המנתחת את הסוגיות החשובות ואיך טראמפ מתמודד איתן:

אבטלה/רווחה; מסחר; מדיניות חוץ; מהגרים; מערכת הבריאות וביטוח בריאות; משבר האקלים; מאגר נתונים לצורך פיקוח על התנהלות המשטרה; פיקוח על רכישת נשק (התיקון השני לחוקה).

סגירת מעגל – שחיתויות ועיתונות חוקרת

בעת הזאת שבה נגרם עוול נוראי במדינתנו לעובדי עולם התרבות, הם רעבים ללחם. מה שנותר הוא לסגור מעגל – ובעקבות הסרט "חופי הכרך", לתת במה נרחבת ומחודשת למקצוע שנקרא "עיתונאות חוקרת" כיוון שרק בכוחה לחשוף שחיתויות ולתקן עוולות.

בהרצאות על חשיבותה וכוחה של עיתונאות חוקרת, נהוג גם להציג נושאים כמו "עיתונות צהובה" ו"פרס פוליצר" וללוות את ההרצאה בקטעים מתוך המלודרמה ההוליוודית (בשחור-לבן) "חופי הכרך". לאחרונה הזדמן לידי מסמך תיעודי המפרט את פועלו של עיתונאי שמשנות הארבעים ואילך פעל כדי לחשוף פרשיות שחיתות, ערך תחקירים, התעמת עם ה- FBI ולא הרפה עד שהשיג את מטרתו. על בסיס עבודתו והישגיו, בוים הסרט "חופי הכרך". זה מה שדרוש לנו בעת הזאת כדי לרפא חברה נגועה בשחיתות שרומסת את החלשים.

חופי הכרך. סרט 1954. קרדיט: ויקיפדיה
חופי הכרך. סרט 1954. קרדיט: ויקיפדיה

הפרטים המובאים במסמך התיעודי מאששים את הטענה שמלודרמה קולנועית, מזהירה ככל שתהיה, נועדה בעיקר לסיפוק צרכים אסקפיסטים, ועל הדרך היא עשויה גם לסייע למרצים לתקשורת המונים. יחד עם זאת, בעקבות הצפייה בסרט מתעוררת הסקרנות לגבי הסיבה להתדרדרות האתית בארגונים גדולים ואיך ניתן לטהר את החברה משחיתויות? האם העיתונות החוקרת מסוגלת להביא לידי חשיפת שחיתויות וחיסולן? ארחיב על כך בהמשך.

פרסי אוסקר

סרטו רב ההשפעה של איליה קאזאן, "חופי הכרך" (1954) הוא מלודרמה מבוימת באפקטיביות נדירה, שמתהדרת בצילום האקספרסיבי של בוריס קאופמן, במוסיקה של ליאונרד ברנשטיין (זו הפעם היחידה שהוא כתב מוסיקה מקורית לסרט) ובהופעתה של שורה ארוכה של שחקנים מצויינים, ובראשם מרלון ברנדו (אוסקר ראשון שלו כשחקן), אווה מארי סיינט (אוסקר ראשון שלה כשחקנית משנה), קרל מולדן, רוד סטייגר, לי ג'ייקוב ואחרים. ההישג העיקרי והמיידי של הסרט "חופי הכרך" היה 8 פרסי אוסקר. ההישג הנוסף של הסרט, היה שימורו בארכיון הקולנוע הלאומי (1989), כאות ומופת לעשייה עיתונאית מתקנת.

להלן המונולוג העוצמתי של מרלון ברנדו, כשהוא פונה אל אחיו צ'רלי:  "אתה אחי הגדול, צ'רלי, אתה היית צריך לדאוג לי" וגם, "יכולתי להיות מישהו" (לצפייה מנקודה 1:20)

מי שכתב את התסריט ל"חופי הכרך" – On the Waterfront – הוא הסופר באד שולברג (Budd Schulberg), כשהוא מבסס אותו על סדרת מאמרים עטורי פרס פוליצר, "פשע על קו המים", מאת עיתונאי חוקר משכמו ומעלה, מלקולם ג'ונסון. הסדרה התפרסמה בהמשכים ב"ניו יורק סאן" (1948) והתחקיר שג'ונסון ערך התמקד בשחיתות ומעשים פליליים בתוך איגוד סוורי הנמל.

[פרס פוליצר, הוא פרס שנתי שמוענק על ידי אוניברסיטת קולומביה, ניו יורק, על שירות והישג ציבורי יוצא מן הכלל בתחומי העיתונות, מכתבים ומוזיקה אמריקאים].

מלקולם ג'ונסון (Malcolm Johnson) – עיתונאי-חוקר חסר פשרות

סדרת המאמרים, Crime on the Waterfront – "פשע על קו המים", מאת ג'ונסון – היא בראש ובראשונה תוצר של מאבק נחוש של עיתונאי חוקר כנגד הגישה השמרנית של ה- FBI ואזלת ידו של מי שעמד בראש ה-FBI בשנות החמישים, ג'ון אדגר הובר.

למרות שנמל ניו יורק (הכולל מקומות עגינה במנהטן, ברוקלין וניו ג'רזי) שימש מקום עגינה לכשליש מאניות התובלה שהגיעו  לארה"ב בשנות הארבעים, הוא סיפק מקור פרנסה לכ- 100,000 תושבי העיר שהיו תלויים בו ישירות  לפרנסתם.

מה שעלה מדיווחיו האמיצים של ג'ונסון שהתפרסמו ב"ניו יורק סאן" בהמשכים – סדרת המאמרים המקורית על "הפשע על קו המים", זוכת פרס פוליצר – וכ- 175 מאמרים נוספים שפרסם בסאן ואחר-כך, בעיתון של הרסט, כאשר הסאן חדל להופיע בשנת 1950, הם הגילויים העיתונאיים המרעישים ביותר של המאה העשרים.

עמוד ראשי של הסאן
עמוד ראשי של ה New-York Sun – קרדיט: ויקיפדיה

עובדי הרציפים והאיגודים הנלווים להם בנמל ניו-יורק, נחשדו כסינדיקט פלילי על אף שעצם קיומו הוכחש תדיר על ידי ג'ון אדגר הובר, ראש ה-  FBI. הובר נשאר בתפקיד עד יום מותו ורק אחרי מותו התברר שפעל תוך משוא פנים כלפי ארגונים גדולים בארה"ב שגובל בפלילים.

פרטים רבים עלו בתחקיר של ג'ונסון – במשך שנים, עבודת הסוורים הייתה כרוכה באובדן איברים (ואפילו חיים), ולא לעתים נדירות. עובדים פוטנציאליים – שביניהם נכללו, באופן לא-פרופורציונלי, עובדים אפרו-אמריקאים ממעמד הפועלים, ולבנים ממוצא איטלקי ואירי שלא נהנו מניידות כלפי מעלה – נאלצו להוכיח מדי-יום תמיכה בנציגי הסינדיקט ב"מפגש".  כך שלא נותרה להם כל ברירה אלא להיאבק זה בזה בכל רגע נתון כדי להבטיח לעצמם עבודה, ללא קשר לחברות באיגוד. העובד היה צפוי להיכלל ב"רשימה השחורה" במפתיע, ולאחר מכן ב"ספרים הכחולים" של האיגוד, כאשר את מקומו בארגון החליף חבר סינדיקט שהשלים עונש מאסר.

הודות לנחישותו של ג'ונסון וכנגד כל הסיכויים, הוא הצליח לייסד פורום לאומי במטרה לקיים שיח כלל ארצי על קיומו של הפשע המאורגן, חשיפתו וסיכולו. התוצאה המיידית הייתה הקמת הוועדה המיוחדת של הסנאט האמריקני לחקירת פשע במסחר בינלאומי. שימועים שהתנהלו במסגרת הוועדה הוצגו בסרט הדרמה של פרנסיס פורד קופולה, "הסנדק חלק ב'".

עם זאת, הובר, כראש ה- FBI, נהג להקצות קומץ של סוכנים לצורך מעקב אחר הסינדיקט הפלילי גם לאחר חשיפת העובדות. כך זה התנהל עד הישיבה ההיסטורית באפאלצ'ים שהתקיימה ב- 1957, והובילה לניסוח כתבי אישום נגד יותר מ -60 אנשי העולם התחתון. רק אז החל ה- FBI להתייחס ברצינות לפשע המאורגן, לחקור עדים ולפעול כדי למגר אותו.

העניין המועט והמתמשך של הובר בפשע המאורגן נותר עד היום בגדר תעלומה  – אחת הגדולות ביותר בהיסטוריה האמריקאית. למרות פרסומים רבים על-ידי סופרים, שמסרו פרטים על מעשי הסחטנות כלפי הובר בשל סטיותיו המיניות לכאורה ועל נטייתו להימורים וסובלנותו כלפי הפשע המאורגן לכאורה וכלפי הסחר בסמים, עד היום אין הסבר חד-משמעי להתנהלותו הפושרת.

ההישג הגדול של ג'ונסון – למרות הקשיים בדרך להשגת המטרה, ג'ונסון המשיך במאמציו וקצר הצלחה: בזכותו בוצעו רפורמות נרחבות, כולל הקמת ועדת "קו המים" על ידי רשות הנמלים.

באמצע שנות השישים, עשור מאז דיווחיו המוקדמים של ג'ונסון וחשיפת ארגוני הפשע, מרבית המספנות של מנהטן עברו תהליך פירוק, ונחתם הסכם תמלוגים (1967) שעל פיו הוענקו לחברי האיגוד משכורות במשרה מלאה, ודיור בפרויקטים שנבנו סמוך לחוף הים (הבולט ביניהם "פארק השקיעה של ברוקלין").

חשיפת פרשת השחיתות בנמל ניו-יורק ושיטת עבודתו של העיתונאי-החוקר וזוכה פרס פוליצר, ג'ונסון, מהווה דוגמה מופתית לעיתונאות חוקרת גם לעתיד לבוא.

דיוקן, צבעים, וסיסמה – זה כל הסיפור

כבר בכותרת תוכלו לנחש למה אני חותרת. ההצלחה האירה פנים לאובמה במידה ניכרת בזכות "כרזת התקווה" שהופצה לקראת הבחירות לנשיאות ארה"ב (2008). זו חדרה לתודעה והעלתה את אובמה למעמד של אייקון פוליטי, במיידי, עד שקשה להפריז בחשיבותה. אפשר אף לטעון שבזכותה הוא נבחר לנשיא כנגד כל הסיכויים. המעניין הוא שדווקא אצלנו לא נוטים לסגנון יחצני מסוג זה – לא בני גנץ, הפוליטיקאי המתחיל, ולא בנימין נתניהו, אמן התקשורת ומומחה מספר אחד ברזי הקסם האישי.

"כרזת התקווה" של אובמה

נתחיל בדיוקן המוצלח, "כרזת התקווה" של אובמה, פרי יוזמתו וכישוריו של אמן הרחוב שפרד פיירי – Shepard Fairey – שנודע ברבים בזכות האסתטיקה שאותה הוא מתאר כ"סגנון איקוני נועז המבוסס על סטייליזציה ואידיאליזציה של דמויות."

כרזת התקווה של אובמה
כרזת התקווה של אובמה. מקור: ויקיפדיה

הפקת הכרזה הידועה והמוצלחת של אובמה לקראת בחירות 2008 החלה את דרכה בתחילת 2007. פיירי היה מוקסם מאובמה מייד לאחר שהאזין לאחד מנאומיו בשידור חי בטלוויזיה, והזדהה עם דיעותיו הפוליטיות. כאשר אובמה הודיע על מועמדותו לנשיאות, פיירי הרגיש שעליו לקדם את מועמדותו של אובמה לנשיאות ארה"ב על-ידי כך שיפיק כרזה אייקונית שלו. החשש של פיירי היה שעם מוניטין כמו שלו, כאמן רחוב, הרעיון  הזה  שלו לא יוכל להתממש. למזלו הטוב, יחצן של אובאמה יצר קשר בין פיירי ומנהלי הקמפיין של אובמה, וב- 22 בינואר 2008, אישרו לפיירי  להתחיל בעבודה.

פיירי נרתם למשימה והחל מייד בעיצוב אמנותי של כרזה שתגדיל משמעותית את ההסתברות שאובמה יזכה הן במועמדות הדמוקרטית והן בבחירות הכלליות.

במילותיו של פיירי זה נשמע כך: "ידעתי שהאתגר הגדול ביותר שלי הוא להציג את אובמה כפטריוט פרוגרסיבי עם חזון מיינסטרימי. החלטתי לצייר דיוקן שלו בעיקר בגלל שהרגשתי שהכוח והכנות של אובמה כדובר, מייצרים קונוטציה חיובית לדמותו. רציתי שלדיוקן יהיה אופי פוליטי שיטשטש את מוצאו של מר אובמה. עשיתי זאת על ידי שימוש בלוח צבעים של אדום, לבן וכחול, שמסמנים פטריוטיזם. רציתי לתפוס את מר אובמה בתנוחה שמשדרת דימוי פוליטי קלאסי, משהו שיעלה אותו לסטטוס איקוני כמו של אלו שקדמו לו וזכו בכבוד רב בספרה הפוליטית. קיוויתי שדימוי כזה יגרום לאובמה, באופן מיידי, להרגיש מבוסס, מוכר, אמריקני ונשיאותי. "

והשאר הוא היסטוריה – פיירי הצליח לבנות יותר מסתם עוד דיוקן. יצירת האמנות שלו העבירה משמעות, שהדהדה את האידיאליזם של אובמה. באמצעותה, הציבור הפרוגרסיבי פיתח מוטיבציה לתמוך באובמה, והמליץ על כך גם לאחרים. הפרטים שבכרזה היו מאוד מחושבים, למשל, השימוש ב"זווית שלושת הרבעים" האייקונית (שבה האובייקט אינו פונה ישירות אל עיני הצופה, אלא מביט כלפי מעלה והצידה), בהשראת הדיוקן הידוע של JFK.

דיוקן של ג'ון קנדי
הדיוקן הידוע של JFK. קרדיט: ויקיפדיה

פיירי בחר תמונה מתאימה של אובמה, והשתמש בשלושה צבעים בלבד – אדום, לבן, וכחול (צבעי הדגל האמריקני וצבעי שתי המפלגות הגדולות). למרות שפיירי לא אמר זאת ישירות, רבים סבורים כי "כרזת התקווה" נוצרה בהשראת יצירות כגון הפופ-ארט של אנדי וורהול (למשל, הדיוקן של מרלין מונרו).

 

הכרזות הופצו בחוצות הערים במהלך מסעות הפרסום של אובמה, ולפני "יום שלישי הגדול" (Super Tuesday). לאחר שפיירי העלה את הכרזה לאתר שלו, היא הפכה במהירות לוויראלית במדיה החברתית, והופצה גם מפה לאוזן. הביקוש לכרזה היה כה גדול עד כי במהלך הקמפיין של אובמה הופקו 350,000 כרזות ו -500,000 מדבקות.

"כרזת התקווה" נחשבת עד היום לאחד הסמלים – אם לא לסמל המוכר ביותר – המזוהה עם המסר של אובמה. בזכות המיומנות הגרפית שלו, פיירי הצליח להפוך את אובמה מאובייקט הנותן תקווה כמועמד לנשיאות, לאייקון בעל חזון. עבודתו של פיירי מדגימה עד כמה עיצוב גרפי עשוי להשפיע.

המקום והזמן הנכונים

חוקרי תקשורת (כמוני) תוהים בימים אלו, מדוע כרזות מהסוג האייקוני כמו זו של אובמה, נעדרו בתקופה של הקמת מפלגת "חוסן לישראל" בראשות  ח"כ בני גנץ, ואחר כך, במהלך סבבי הבחירות שנמשכו זמן רב כל כך. מדוע יחצניו של גנץ העדיפו להשקיע בפרסום שמשמיץ את המחנה היריב ואת העומד בראשו, במקום להשקיע במסר שיעלה את גנץ ממעמד סתמי למעמד אייקוני בעל מסר מנצח. "ישראל מעל לכל" של רשימת "כחול-לבן" לא מתחרה עם "כרזת התקווה" של אובמה בשל העדר אלמנטים אמנותיים ובעלי משמעות.

תהייה מסוג שונה לגמרי עולה אצלנו כיום, בעקבות פתיחת המשפט נגד נתניהו (24.5.2020). גם שם היו מצלמות. אבל כנראה שהוכתבו הנחיות ברורות לעיתונות הכתובה בסוגיית התצלומים. שכן, לא איש כנתניהו ישאיר מעמד חשוב שכזה ליד המקרה. אם יש סיכוי שתמונה אחת שלו תנציח מסר כלשהו, עדיף לתכנן הכל מראש. נתניהו איש "פיקח שיודע לצאת ממצבים שחכם לא היה נכנס אליהם". עוד לפני שצעד אל אולם המשפט, הוא נעמד בפתח אולם הדיונים, מאחורי הפודיום, כשחברי הכנסת הנאמנים לו ניצבים סביבו והוא בתווך. כולם עוטים מסיכות חוץ ממנו. התמונה שלא הפכה ויראלית, הכילה סממנים ברורים של עוצמה. יש להניח שהתנוחות של כל המצולמים בה היו מתוזמנות כהלכה ובקפידה מבית היוצר של הבמאי, נתניהו. ייתכן שהוא אף בחר בפינצטה את הסובבים אותו, ולא השאיר אף פתח לפספוס ההזדמנות להפגין עוצמה ויציבות פוליטית. נתניהו פיצח את הסיטואציה בעוד מועד. הוא בוודאי הדריך את המשתתפים ובעיקר את הצלם, כדי להנציח את עוצמתו וחפותו לכאורה, בתצלום קבוצתי שלו יחד עם חברי כנסת הנאמנים לו. הצלם ידע מראש שהוא מגיע כדי ללכוד תמונה מכובדת אייקונית של נתניהו שייתכן שתהפוך לוויראלית.

העבודה העיקרית כאן הייתה של הצלם. היה עליו לשוות לחבורה מראה נונשלנטי, לא מתוכנן מראש, אבל עוצמתי ומכובד.  בהנחיית הבמאי, נתניהו, יש לשער.

כדי להמחיש את חשיבות הנונשלנטיות בתמונה שתהפוך אולי למפורסמת, נבדוק למשל עבודת צילום משנת 1960, תמונתו של צ'ה גווארה, המהפכן הקומוניסטי, מאת הצלם הקובני אלברטו קורדה. יום אחד ב- 1960, נטל קורדה בידיו את מצלמת הלייקה M2 שלו, והגיע לטקס אזכרה בהוואנה, קובה. הוא ידע שהוא יצלם כמה מהדמויות החשובות ביותר של העידן – פידל קסטרו, צ'ה גווארה; אפילו ז'אן פול סארטר וסימון דה בובואר היו שם. אבל הוא לא ממש ידע שהוא זה שייצור את התצלום שיהפוך את גווארה לדמות בעלת שם עולמי.

צה גווארה תמונה מקורית
צ'ה גאוורה – תמונה מקורית. קרדיט: ויקיפדיה

התצלום שעתיד היה להיקרא ולהיזכר בשם,  Guerrillero Heroico (לוחם גרילה הירואי), הופיע תחילה בגודל מקורי, לא חתוך; הוא כלל עץ דקל לשמאלו של גווארה ופרופיל של גבר אחר מימינו. מכיוון שהיה זה טקס אזכרה לנספים בפיגוע בהוואנה, גווארה היה לבוש כנדרש, במדי צבא, כולל כומתת הכוכב המפורסמת שלו. הדמות מהתמונה ההיא טבועה היטב במוחנו עד היום – האם הוא תמיד חבש את הכומתה? למעשה, הוא לא. אז לא רק שבתצלום של קורדה נכלל אלמנט מושלם שעיטר את אובייקט הצילום שלו, וסימן יכולת צבאית. כאשר קורדה לחץ על כפתור הפלאש, בדיוק אז עיניו של גווארה שוטטו על פני הקהל, רגע לפני שהתכוון לשאת נאום. חשוב לציין זאת, מכיוון שהרעיון היה ליצור צילום שונה, נונשלנטי, ולא צילום של לוחם גרילה שצוחק ונושף עשן סיגרים, כפי שרואים בתמונות אחרות. בתצלום שלו, צ'ה גווארה נראה כאדם נחוש ובעל מבט רציני. אם הצלם לא היה חותך אותה, לתמונה לא הייתה אותה עוצמה; אם גווארה היה מביט היישר בכיוון העדשה, או אם לא היה חובש את הכומתה, משהו מהאפקט של התמונה היה נגרע. בתצלום כפי שהוא, ישנם אלמנטים של תקווה נצחית, ובשילוב עם הכומתה הוא נראה כהבטחה פוטוגרפית של מאבק נצחי נגד הקפיטליזם.

בחר אובייקט שנתפס כבר כגיבור

דיוקן אייקוני חייב להיות מבוסס על "תמונה שכבר קיימת בראש של כולנו". נתניהו שמפעיל את קסמו לעתים קרובות מאוד בזמן-אמת, ומקפיד מאז ומתמיד שניזכר בו כמי שעומד בראש מורם. לכן הוא נתפס כמנהיג בלתי מנוצח. כפי הנראה, כרזות כמו זו של אובמה נחשבות בעיניו כאמצעי שהולם פוליטיקאי מתחיל (גנץ למשל). כחיה טלוויזיונית, נתניהו לא נזקק לזה. יתר על כן, העוצמה העיקרית שלו – שעליה אין עוררין – נובעת מכישוריו הרטוריים (ראו רשימה קודמת שלי). זה מסביר גם את ההכנה המוקדמת שלו ב- 24.5, לקראת תצלום "הנבחרת", שבו רואים את הפיות של מלוויו כשהם "סתומים", ורק פיו משוחרר כדי לשאת נאום הבנוי לעילא ולעילא.

התקשורת והתצלומים

שני תצלומים מפתיחת משפטו של נתניהו במחוזי (24.5) הוצגו, ביום שאחרי, על ידי ארבעת העיתונים היומיים המרכזיים – "ישראל היום", "הארץ", "ידיעות אחרונות" ו"מעריב". אחד, בשער העיתון, ואילו התצלום הנוסף – של נתניהו בתוך אולם בית המשפט – הוצג על ידי ארבעת העיתונים בעמודים הפנימיים שלהם (ראו כתבתו של בן כספית, מעריב). התקשורת איזנה בין תצלום מכובד של נתניהו (מה שלא אומר שהתקשורת אוהבת אותו), לבין חשיפה פחות מכובדת שלו באולם בית המשפט. לא שזו תמונה שממעיטה מכוחו ויוקרתו של נתניהו. חשוב לציין שגם כאן נתניהו הקפיד לזקוף את קומתו, ולהפנות את גוו כלפי דוכן השופטים, בעוד עיניו תרות אחר הצלמים.

כרזה שתיזכר כאייקון

אי-אפשר שלא להעיר שבעידן העכשווי כרזות עשויות להיזכר "למשך דקות ספורות בלבד", כפרפרזה על המשפט שאנדי וורהול אהב לחזור עליו: "בעתיד כולנו נהיה מפורסמים למשך 15 דקות בלבד". אלמלא אישיותו הייחודית של אובמה וכישרונו של האיקונוגרף שהיה שם בזמן הנכון – גם כרזות כמו זו של אובמה היו בוודאי נעלמות תוך 15 דקות בתוך המבול הוויזואלי של ימינו.

סיבה אפשרית לחוסר העניין של בני גנץ – כפוליטיקאי מתחיל – ושל בנימין נתניהו – כפוליטיקאי ותיק ומיומן – באמן כרזות שיעצב אותם כאייקון, היא, כיוון ששניהם העדיפו ועדיין מעדיפים, כנראה, לייצר את דמותם האייקונית במי ידיהם ובזמן אמת.

*************

 

הערה:  אייקון הוא המקבילה של המילה היוונית eikōn, שפירושה 'דימוי' או 'דמיון'. השימוש המקורי במילה "אייקון" סימן שמדובר בדיוקן של דמות חשובה כמו ישו או מריה הבתולה, שהופיע לראשונה במאות הראשונות של הנצרות. אייקון היא מילה שציינה יצירה אמנותית מהעידן בו לבני האדם היו מעט מאוד תמונות. לפיכך אייקון לא היה רק משהו שיפה להתבונן בו. אלה תמונה דידקטית ועוצמתית שחייבו אותך להתפלל ולציית לה. לכל פיצ'ר בתמונה – למשל, הצבע, האובייקט שהדמות אחזה בו, התנוחה של הדמות – הייתה חשיבות סמיוטית שכיום בעידן של תקשורת המונים, אין לכך כמעט השפעה עלינו.

הבהלה לזהב הלבן

בקטע האחרון של התוכנית "כל הדברים הנחשבים" –  5/3/2020 NPR –  העיתונאית מישל מרטין הסבירה: "אני די בטוחה שאני מדברת בשמם של רבים כשאני אומרת שהמקור לחרדה של אמריקאים רבים כיום הוא נייר טואלט. … בחנויות רבות ברחבי הארץ אזל מלאי נייר הטואלט כיוון שהקונים אוגרים מוצר זה כהכנה לבידוד או אפילו הסגר. תקשיבו, אין מחסור כעת, או כך אומרים לנו ... "

אומרים שהביקוש הפתאומי לנייר טואלט, המכונה בעולם, "הבהלה לזהב הלבן", החל בדיוק אז – תאריך שייזכר לשמצה גם בעתיד. מפחידה במיוחד העובדה שברור היה לכולם שאין מחסור במוצר המדובר ועם זאת טירוף הקניות נמשיך.

הסיפור על הבהלה לזהב הלבן (נייר הטואלט) חייב להתחיל בהמצאה  עצמה

סין, מחצית המאה הראשונה.

הראשונים שהבינו את יתרונותיו של הנייר בשירותים היו הסינים. התיעוד המוקדם ביותר מגיע משנת 589 לספירה. פקיד בשם יאן ז'יטוי (Yan Zhitui) כתב ש"אינו מעז להשתמש למטרות האסלה בנייר שמשורבטים עליו כל מיני ציטוטים מחמשת הקלאסיקות (טקסטים זנים וקונפוציאניים)". נייר נהטואלט הקדום נכנס לראשונה לשימוש אצל קיסר סין. קיים מסמך המתעד את המקרה הבא: "במאה ה -14 הוציא קיסר סין 'קול קורא' לנייר בגודל של מטר וחצי על שני מטר עבור השירותים שלו. ומוטב לא לחשוב מדוע הוא נזקק לגיליונות כה גדולים".

עם זאת, חלפו כמה מאות שנים עד הופעת גלילי נייר הטואלט. עד אז אנשים השתמשו במגזינים ישנים. בסביבות 1857, הופיע בשווקים נייר הטואלט הארוז הראשוןהממציא היה אזרח אמריקני. הוא ייצר נייר עדין שתוכנן במיוחד כמוצר טיפוח. שמו של היזם, ג'וזף גייטי Joseph Gayetty ומאחר שעידן הפרסומות התפתח אז בצעדי ענק, נייר הטואלט תוייג על-ידי גייטי בשם, "הנייר הרפואי". הפרסומות הבטיחו שהנייר יפחית כאבים שקשורים לטחורים. ואכן, דפי הנייר הושרו באלוורה. לאור ההצלחה, גייטי ניסה למכור את הנייר כמותג. לשם כך הדפיס על כל דף את שמו. ויש מי שהתבדח ואמר שהסיבה שגייטי רצה שאנשים ינגבו את הצד האחורי שלהם בשמו, שמורה אצלו בסוד.

בהמשך הומצא המתקן הראשון לנייר הטואלט. על-אף שהיה זה תושב ניו-יורק סיטי, סת' ווילר (Seth Wheeler) שרשם את הפטנט הראשון על מתקן לנייר טואלט, האחים סקוט היו הראשונים ששיווקו (ב- 1880) גלילי נייר במתקן דומה לזה שאנחנו משתמשים בו כיום. ובתקופה בה החלו להתקין אינסטלציה בבית, התברר שלא ניתן היה להדיח את נייר הטואלט במי האסלה. לפיכך נוצר ביקוש למוצר טוב יותר. בשנת 1928, חברת הנייר הוברג, שחששה לפגר אחר מתחרותיה,  המציאה נייר טואלט רך בהרבה. על-פי נתוני החברה, מישהו ציין שגלילי נייר הטואלט ואריזתם האלגנטית והמדויקת "מקסימים" Charming – וכך נולד נייר הטואלט "שרמין".

Northen tissue splinter-free toilet paper
Northen tissue splinter-free toilet paper

הקסם הנשי-העדין של האריזה גרם לאמריקאים להתגבר על חוסר-הנוחות המלווה את השיח על תפקודי הגוף. ועדיין, ייצור נייר טואלט איכותי המשיך להתפתח, עד שבשלהי 1930 חברת "הטישו הצפוני" – Northern Tissue הציגה לראשונה בשוק נייר בעל יתרון תחרותי מכיוון שהיה "נטול שבבים קוצניים Splinters!"

תקדים היסטורי להתנפלות על נייר הטואלט

הפעם הראשונה שחווינו את הרכישה המטורפת של נייר הטואלט, שרבים מאיתנו עדיין זוכרים אותה, הייתה בתחילת שנות השבעים, במהלך תקופת המחסור בנפט. בעיצומה של מלחמת יום הכיפורים (1973), ובתגובה לתמיכת ארה"ב בישראל, מדינות ערב הקימו קואליציה בשם OPEC. הן הגבילו את כמות הנפט שהוזרם לשוק העולמי. התוצאה הייתה שמחירי הנפט האמירו והאספקה הידלדלה עד  כי תורים ארוכים של רכבים השתרכו בתחנות הדלק. המחסור בדלק הוביל למחסור במוצרים רבים יומיומיים שאנו משתמשים בהם.

בנובמבר 1973 דווח על-ידי מספר סוכנויות ידיעות (הדיווח היה שקרי) שביפן קיים מחסור בנייר טישו. שבועות מעטים לאחר מכן, חבר הקונגרס האמריקני הרולד פרייליך  Harold Froelich, הודיע כי "ארה"ב עשויה להתמודד עם מחסור רציני בנייר טואלט תוך מספר חודשים … אנו מקווים שלא נצטרך לקצץ בכמות נייר הטואלט לנפש … מחסור בנייר טואלט אינו צחוק. זו בעיה שעשויה לפגוע בכל אמריקאי. "

כפי שקורה גם כיום, מילים כמו "עשויה" ו"פוטנציאל" נעלמו מהדיווח בתהליך עיבוד הידיעה לעיתונות, שהציגה את המחסור כעובדה קיימת. חדשות הטלוויזיה שידרו תמונות ממפעל ייצור נייר הטואלט ובהן נראה קו הייצור של הנייר.

הבסיס העובדתי ליצירת פאניקה והתנפלות על המוצר יצאו לדרך

היה זה הקומיקאי ג'וני קרסון שסיפק את הניצוץ שגרם לתבערה. ב- 19 בדצמבר 1973, בתוכנית הלילה שלו, ג'וני קרסון הודיע בבדיחות הדעת, ל-20 מיליון צופים וצופות, "תקשיבו, יש לנו מחסור בכל מיני מוצרים כרגע". כעבור זמן קצר הוסיף, "רגע, האם שמעתם כבר על המחסור העכשווי? אני לא צוחק. קראתי על זה בעיתונים. יש מחסור בנייר טואלט!" במשך ארבעת החודשים הבאים נייר הטואלט הפך למצרך נדיר. הוא נמכר בעסקות ברטר (תשלום בעין), הוא נסחר בבורסה, הוא הוגש כמתנת חג המולד, ואפילו השוק השחור תסס סביב נייר הטואלט, עד שכל העסק נרגע בפברואר 1974. ג'וני קרסון הסכים להודות באשמה על הפצת "מיתוס המחסור", ואף התנצל על כך. "אני לא רוצה שיזכרו אותי כאיש שיצר בהלת שווא לנייר טואלט," הוא אמר. "פשוט שלפתי את האייטם החדשותי מהעיתון וקצת ניפחתי אותו. אין מחסור."

2020 – הפאנדמיק והבהלה לזהב הלבן

אמריקה זכרה היטב את מחסור נייר הטואלט של 1973. גם הזיכרון העולמי התעורר לתחייה והעולם היה אחוז פאניקה. ההתנפלות על אריזות נייר טואלט התפשטה כמו אש בשדה קוצים.

מעניינת במיוחד הידיעה המסכמת הבאה:

במוזיאון בטקסנה – Vanishing Texana Museum– מוצגים מוצרים רבים ששיווקם אזל זמנית או סופית. ומאחר שאוצר המוזיאון לקח את האחריות לאצור מוצרים מההיסטוריה של הקהילה, המוזיאון הניח בצד גליל של נייר טואלט כאשר תאריך הייצור – מרץ 2020 – מופיע על האריזה. זאת למען כל אלה שיעיפו מבט לאחור בעוד מאה שנה, ובוודאי ינסו להבין מה עבר עלינו במהלך המגיפה העולמית ואיך הגבנו.

פוליטיקה של "פוסט-אמת"

בדרכי הבייתה השכם בבוקר לאחר שהסעתי את הבנזוג העירה, הדלקתי רדיו והאזנתי לתכניתה של התחקירנית והעיתנואית, אילנה דיין, בגל"צ. דיין עסקה בעינייני היום, ובין שאר המרואיינים שלה היה ח"כ בוגי יעלון. הדיאלוג  ביניהם התמקד בפוליטיקה של רשימת "כחול-לבן" בהמשך לבחירות סבב-שלישי. הדיון החל בנחת – שאלות ותשובות – והסתיים בניצה צורמת ובאמירה נחרצת של בוגי:

מה שקורה כאן הוא זה – התרגלנו לחשוב שהעובדה שראש ממשלה ממשיך לתפקד בזירה הציבורית והפוליטית היא עניין של מה-בכך, כאילו לא קרה כלום, וכל זאת בסמוך לפתיחת המשפט נגדו בקרוב מאוד.

בוגי המשיך בהציגו שורה של "הרגלים" שהציבור אימץ בזמן האחרון; הרגלים שהציבור חדל להתנגד להם. ואין איש בודק התנהגויות ואמירות המוצגות בפניו בראש חוצות, כאילו הן נסמכות על עובדות בדוקות. רק האמירה המפורשת הבאה הייתה חסרה בדבריו של יעלון, "התרגלנו להעלים עין מהאמת"

ברקזיט
דוגמה לפוליטיקת פוסט-אמת: פוסטר במהלך משאל העם על חברות בריטניה באיחוד האירופי, ובו טענת-שווא לפיה בריטניה משלמת דמי חברות לאיחוד האירופי. מקור: ויקיפדיה

מאחר והאכסניה שבה אני כותבת מחפשת את שאריות השפיות והרציונליות שעוד נותרו בעולמנו, אין בכוונתי להגן כאן על זרם פוליטי זה או אחר.

בחרתי לסטות אל התחום העיוני:

בשנת 2016, מילון אוספורד הכתיר את המילה "פוסט-אמת" כמונח הפופולרי ביותר של אותה שנה והסביר בדיוק במה מדובר:

 

The prefix in post-truth has a meaning more like ‘belonging to a time in which the specified concept has become unimportant or irrelevant’. This nuance seems to have  originated in the mid-20th century, in formations such as post-national (1945) and post-racial   (1971

ובתרגום לעברית:

לקידומת "פוסט", במונח "פוסט-אמת", יש משמעות של "שייכות לתקופה שבה המונח עצמו הפך לבלתי חשוב או בלתי רלוונטי. משמעות שכזו למילה "פוסט" החלה לצבור תאוצה במחצית המאה ה-20, כשנעשה שימוש במבנים תחביריים כגון "פוסט-לאומיות" (1945) ו"פוסט-גזענות" (1971).

לאחר הצגת דוגמאות קונקרטיות לטענה הנ"ל אוקספורד מראה כיצד, במהלך הזמן, הקידומת "פוסט" חדרה לצירופי לשון נוספים והפכה לאיפיון רחב וכללי של העידן. הדברים הגיעו לידי כך שמי שמקבל כמובן מאליו ייחוס של "פוסט-אמת" לעולם המציאות, מאשר באופן עקיף ש"אם דברים שנאמרו נשמעים כמו דברי-אמת אין זה משנה מה האמת הצרופה".

אם נראה היה שהמילה "פוסט-אמת" שהופיעה אי-שם במחצית המאה הקודמת, היא ברת חלוף, וכי מדובר במונח פריפריאלי ושולי, הרי שהמציאות טפחה על פנינו. התבטאויות "פוסט-אמיתיות" רק הלכו וצברו תאוצה וחדרו גם לכתבות תחקיר מהשורה הראשונה. הדוגמאות המעידות על כך בלטו במיוחד ב-2016 בזירה הבינלאומית:

ראשית, סביב משאל העם בבריטניה, לפני ה"ברקזיט"; ושנית, סביב מערכת הבחירות בארה"ב, באותה שנה – בשני המקרים התרבו בזירה הציבורית אמירות לא-בדוקות-עד-הסוף, שהתקבלו כ"אמיתות שאין צורך לבדוק אותן". לתופעה זאת הוצמד המונח – Post-truth politics.

ולסיום, בכתבה שפרסם עו"ד אמיר גל ב"ישראל היום" ("אמת"? לא חובה… 6.3.2020), הוא הביע חרדה באשר לבאות, כאשר כינה את המונח הנ"ל בשם המפורש, "פייק-ניוז".

פוסט-אמת מחולל קושי גובר לברר את המציאות, להבין אותה ולקבל על בסיסה החלטות נכונות, הן בקרב הציבור הרחב והן בקרב מקבלי ההחלטות. בפרט, מתערערת כנראה הגישה הבסיסית לבירור המציאות, שהיתה מקובלת עד לא מזמן בדמוקרטיות המערביות הליברליות.

ואיך כל היסודות הרעועים הללו משפיעים על כתיבת ההיסטוריה? ימים יגידו.

דילמת הבוחר הפוטנציאלי

בימינו הבוחר הפוטנציאלי הפך למטרה נייחת של סיסמאות ודברי הפחדה מפי מנהיגים חסרי מצפון. תעמולת הבחירות אינה בוחלת בכל אמצעי כדי להכפיש ולזרוע פחד וזאת באמצעות דמגוגיה זולה. הרעיון שאין לפחד ממה שאין בו הגיון, הוא מה שהציבור בישראל חייב להפנים לקראת מערכת הבחירות.

נשיא ארצות הברית פרנקלין דלאנו רוזוולט
נשיא ארה"ב, פרנקלין רוזוולט. מקור: ויקיפדיה עברית.

לאחר המתקפה היפנית על פרל הארבור, הנשיא האמריקני פרנקלין רוזוולט עלה לשידור רדיו ואמר – "הדבר היחיד שעלינו לפחוד מפניו הוא הפחד עצמו; שכן פחד שאין לו שם, אין לו הגיון ואינו מוצדק, משתק את המאמצים שלנו להתקדם".

הרעיון שאין לפחד ממה שאין בו הגיון, הוא מה שהציבור בישראל זקוק לו יותר מכל, לקראת מערכת הבחירות.

הבוחר הפך למטרה נייחת של סיסמאות ודברי הפחדה מפי מנהיגים חסרי מעוף. תעמולת הבחירות אינה בוחלת בכל אמצעי כדי להכפיש יריבים וזאת באמצעות דמגוגיה שכל-כולה בנויה על הפחדה. תוך ניצול הזיכרון הקצר של הציבור, שותלים בתעמולת הבחירות תמונות בעלות תכנים מופרכים. משתמשים בכל אמצעי ויזואלי ומילולי כך לנצח, לכבוש לבבות, לסכסך, לשמוט מתחתיו של הציבור מערכת שלמה של אמיתות שבהן נאחז כדי לא לאבד תקווה. מושגים כמו "ציוני" "ליברלי" "חרדי" "אנטי ציוני" "יהודי" ועוד הופכים כלי שרת בידי שרלטנים.

תעמולת בחירות שכל כולה הבטחות והכפשות

מתוך: מה בתעמולה? גלעד צוויק 6.2.2020 ישראל היום:

אסור לתת לזה לקרות!" מתריעה הכותרת בסרטון החדש (והקצר) של הליכוד, המזהיר מפני חיבור בין כחול לבן לרשימה המשותפת. "לא משנה כמה יטשטשו, יסתירו, יהפכו ויכחישו – זו האמת: גנץ כמעט הקים ממשלה עם הרשימה המשותפת", מרעים הקריין בתשדיר, כשברקע מתנוססת התמונה של גנץ עם איימן עודה ואחמד טיבי במסגרת המו"מ הקואליציוני אחרי הבחירות האחרונות, בשלל תצורות ומניפולציות חזותיות המדגישות את הניסיון של כחול לבן להסוות את הקשר…. בשיטה זו, העובדות מושתקות.

לרוע המזל, הקהל ה"שבוי" בקסמי הציורים, הסרטונים, מחוות הגוף ומשפטי המחץ הפשטניים נוטה להאמין לנאמר והחשיבה נעשית מבולבלת ובלתי הגיונית. מעל לכל, היצרים מתלהטים והשיח מתמלא הכפשות, הטונים עולים ואיש אינו מקשיב לדברי יריבו. בכל בוקר נוחתים עלינו משפטי מחץ טריים הסותרים את מה ששמענו אמש. בכל רגע נשמטת הקרקע מתחת רגלנו וכבר איננו בטוחים מה בדיוק נאמר לנו אתמול. חיינו מתמלאים ברעיונות סותרים. האם כך אפשר להתקדם להכרעה בבחירות הכלליות.

בינואר 2015, למחרת הבחירות הכלליות, הגעתי לטיפול בדיקור שנקבע לי מראש. המדקרת, דוקטור לרפואה לשעבר, שאלה: "למי הצבעת?" הייתי נבוכה, חשבתי שאין זה מענינו של איש לדעת למי בחרתי להצביע. תשובה קצרה ביותר שלי הקפיצה את המדקרת, "לא הצבעתי ביבי". היא מיד שפכה עליי את כל הפחדים שבעולם, בסגנון של, "איך לא הצבעת ביבי, את לא מפחדת שהערבים ישתלטו עלינו?" – הבטתי בה והזדעזעתי. חשבתי שלפניי אישה אינטליגנטית שאת מירב שנותיה עשתה בטיפול רפואי כמומחית. איך זה שגם היא הולכת שבי אחרי ססמאות.

הפחדה כמאפיין מרכזי של הדמגוג

הציטוט מתוך הנאום הרדיופוני שנשא הנשיא פרנקלין רוזוולט במהלך מלחמת העולם השנייה, בעקבות המיתקפה על פרל הארבור, הוא אזהרה שיש להחדיר לציבור וללמוד בכל הזמדנות. "הדבר היחיד שעלינו לפחוד מפניו הוא הפחד עצמו; שכן פחד שאין לו שם, אין לו הגיון ואינו מוצדק, משתק את המאמצים שלנו להתקדם".

לרוזוולט היה ברור שאם העם יגיב בפחד על המתקפה ב- 7 בדצמבר 1941 של כוחות אוויריים וימיים של האימפריה היפנית על בסיס אמריקאי בפרל הארבור, האומה תהיה משותקת. האמריקאים לא יוכלו להגיב בכל הכוח, כמתבקש. בדבריו על הפחד עודד רוזוולט את האמריקאים להגיב בכל הכוח. הוא היה מנהיג משכמו ומאלה שעודד וחיזק את העם.

דמגוגיה היא "רטוריקה פשטנית, רווית אמוציות"

הצגת צד אחד בלבד של המטבע.

הדמגוג הוא אומן של רטוריקה אשר יודע לפנות אל הרגש, לכופף לטובתו את האמת, להציג מחוות גוף שגונבות את ההצגה, ובעיקר, להציב מול הציבור את המחנה היריב כאוייב העם. התבטאויותיו מלוות בהצגה ויזואלית שכל כולה סילוף אחד גדול. זה כולל טבלאות של סטטיסטיקה מניפולטיבית, איורים פשטניים של האיום המרחף מעל לציבור, השמטה מכוונת של פרטים תוך הסתמכות על הזיכרון הקצר של כולנו וסילוף ההיסטוריה.

אפשר להבין כאשר אוחז אותנו פחד לנוכח סכנה אמיתית. לדוגמה, אסונות טבע. אבל במקרים רבים אחרים, ובמיוחד בספרה הפוליטית, כשהציבור נחשף לנאומים, רובו אינו מבין שמנצלים אותו ואת הזיכרון הקצר שלו.

לצערנו, במקום לספק לציבור מסרים הוגנים ומבוססים שיחזקו אותו, מפחידים ומבלבלים אותו. התוצאה היא פגיעה בחוסן הנפשי, כינון אומה של בובות, וציבור מבולבל. סקר בזק של דעת קהל יראה שהרוב סבורים שהאוייב הגדול ביותר של מדינת ישראל היא איראן. אמיתי או לא? אכן, אמיתי. הבעיה היא שהדמגוג לא יסתפק בכך. הוא ישתמש במניפולציות מילוליות, מילים שנוגעות עמוק ברגשות ומעוררות את הפחד. ובסוף איש אינו בודק בציציות. הציבור מקבל את הדברים כפשוטם. והשיתוק נעשה טוטלי.

אשאל שאלת תם: מי מאיתנו נוהג לחפש הוכחות עובדתיות מוצקות לדבריו של מי שמציג עצמו כבר-סמכא. יש לו יד חופשית לדווח על אירוע או ממצא, והוא יישמע אמין לחלוטין בזכות התדמית שיצר לעצמו באמצעות רטוריקה. והגרוע ביותר הוא שהתגובות מופיעות ברשתות החברתיות אך הן משולות לאספירין הניתן לחולה כרוני. ברב המקרים התוצאה היא כפי שציינתי: פחד ופאניקה ואחר כך שיתוק. אדרבא, כולנו מדמים עצמנו כממלאים תפקיד דרמטי מעל בימת החיים ותומכים בנפש חפצה וללא עוררין בדמגוג הכל-יכול, הכל-יודע, המושיע.

כדי לחזק את החוסן הלאומי עלינו לזהות את הדמגוג ולא להיסחף אחר מתק שפיו או ניסיונות ההפחדה שלו. דרושים מנהיגים כדוגמת הנשיא רוזוולט כדי להציל את מדינת ישראל מהמדרון החלקלק המוביל את המדינה לתהום.

ביבליוגרפיה:

תמר ברוש, נאום לכל עת, 1993.

משה וולמן, דמגוגיה ורטוריקה, 1990.