Category Archives: תקשורת המונים וסדר היום הציבורי

פרסומאים יקים ותרבות הצריכה בישראל

"פנטסטיש", "גוטן טאג" וקריאות נלהבות נוספות בשפת האם של הייקים ושל חלק מצאצאיהם, מילאו את חלל הרחבה במוזיאון הפתוח בתפן בעת ביקור שערכתי שם לאחרונה. מזג אוויר קריר של סתיו קידם את פניהם של מאות המבקרים שהגיעו כמוני להפנינג חגיגי לרגל פתיחת התערוכה "ועכשיו לפרסומות" (האוצרת: רותי אופק) ב- 9 באוקטובר 2017. בראש המברכים היה התעשיין סטף ורטהיימר, מייסד ישקר וטכנולוגיית להבים.

למרות  הזיקה שלי לארגון יוצאי מרכז אירופה, רק לאחרונה נזדמן לי לבקר במרכז מורשת הייקים בתפן, בזכות התערוכה הייחודית. תערוכה שהיא פרי שיתוף פעולה בין ארגון "יוצאי מרכז אירופה" ו"מרכז מורשת הייקים".

ארגון יוצאי מרכז אירופה

התערוכה מעלה על נס את תרומתם של היהודים שהגיעו ממרכז אירופה ובהם הייקים, אנשי העלייה החמישית, להתפתחות ענף הפרסום בשלבים הראשונים של פיתוח הארץ והתבססות הרגלי הצריכה של התושבים בה.

אם הייקים, יוצאי ארצות מרכז אירופה, נתפסים אצל רבים מאתנו כדייקנים וחמורי סבר התערוכה חושפת פאן אחר שלהם שמחובר לסגנון ואסתטיקה. מדובר ב"בעלי המקצועות החופשיים, אנשי רוח ויצירה כמו גם אנשי תעשייה ועסקים, שהגיעו לפלשתינה מגרמניה בעלייה החמישית, והיוו הלכה למעשה את ראשוני פרופסיית הפרסום הבלתי-מוכרת למרבית התושבים הארץ ישראלים באותם הימים… רבים מהפרסומאים היקים הראשונים לא שלטו כלל בשפה העברית, שפת הפרסום בעיתונים החשובים של התקופה ההיא, ולכן לעזרתם באו "הטלאנטים" ילידי הארץ , כמו חיים חפר ואף המשורר שלונסקי, שלא בחלו בכתיבת סיסמאות וטקסטים למודעות וכרזות שכיכבו באותם ימים "(דני צימט, אתר "אלכסון").

מה בתערוכה:

בתערוכה מוצגות עבודותיהם של כמה משרדי פרסום, אשר השפיעו על תרבות הצריכה והפרסום בישראל, כדוגמת "פרסום או.קיי. OK", "פרסום צימט", "פרסום רייצס", "פרסום יעקבסון", "הרמן יעקבי", "פרסום מלניק", "פרסום וליש" ו"פרסום אטלינגר". עיקר ההשקעה בפרסום נבעה מתקציבי חברות ומפעלים, שהחלו להאיץ את התפתחותם עם תחילת התבססות המשק והכלכלה.

קפה עלית

מוצרי הצריכה מהשנים 1950-1930, שהופיעו בפרסומות, הם לדוגמא: טקסטיל שמפו, סבון של "שמן", שמן של "מגד", "קסם" של שמן. אריזות של סיגריות של חברות דובק, אופק, גלבוע, עתיד, מונט בלאן, כנרת, עליה ועוד. קפה עלית, המגפר, קפה עטרה, אסם, פריגת, עסיס, אוניה-מוצרי נייר, מוצרי טקסטיל של את"א, מעילים של טלמון ושות, מוצרי תרופות, קשת – ניקוי יבש, אמה – חומרי ניקוי, נעלי פיל, בלו-בנד ועוד

חלק מהמפעלים ומהמוצרים לא שרדו את תלאות הזמן, אך לא מעט מהם, כדוגמת "פריגת", "אסם", "תנובה", "טמפו", "עלית", "שטראוס", "שמן", "דובק" ו"בירה נשר" שרדו עד ימינו אלה.

מוצרים וחברות אלה המפורסמים בתערוכה מהווים חולייה מקשרת בין עבר והווה.

סיגריות דובק

המידע הנוסף העולה מן התערוכה מתאר את אופי העבודה במשרדי הפרסום שהוקמו על ידי הייקים בתחילת המאה הקודמת.

תנובה – ביצים

אלו העסיקו צוות עובדים מצומצם. הבעלים נטל על עצמו את תפקיד התקציבאי, הרעיונאי ואיש הכספים. הטקסטים אותם כתבו, הביאו עמם תרבות אירופאית של צריכה. הייקים, אשר לא תמיד שלטו בשפה העברית, הקפידו על הגשת הטקסט לקהל בשפות שונות: גרמנית, אנגלית, עברית וערבית.

"הנחת העבודה" הייתה שבעל משרד הפרסום יודע לעשות הכול, להמציא סיסמאות, לכתוב כותרות, לשכתב טקסטים, בעצם כל דבר חוץ מלעצב את המודעות. לצורך זה עמדו לרשותו גרפיקאים וציירים מוכשרים שהבולטים ביניהם היו האחים מקסים וגבריאל שמיר. אמנים אלו פעלו רבות בנושאים לאומיים ובשירות התעמולה הציונית, התערוכה מתמקדת אך ורק בעבודתם בתחום של פרסום מוצרי צריכה לחיי היומיום.

ואכן, בתערוכה מוצגות מבחר כרזות של גרפיקאים בולטים, אשר השפיעו על התפתחות התרבות החזותית בישראל, ביניהם, האחים גבריאל ומקסים שמיר שהיו פעילים משנות ה- 30 עד שנות ה- 90 של המאה הקודמת. עבודתם הלאומית הידועה ביותר היא סמל המדינה. גרפיקאים ידועים נוספים הם פרנץ קראוס שעבד עם חברת "דובק" ועיצב את המותג שוקולד הפרה עבור "עלית", ואוטֶה וׇליש, שעיצב מדליות, מטבעות, וגם סמלילים עבור "תנובה" ו"אסם".

דברים שראויים לציטוט

בין הדוברים, שקידמו את פני המבקרים בתערוכה בתפן רגע לפני הכניסה לאולם התערוכה, היה מר רפי קאופמן, נציג ילדי הפרסומאים/גרפיקאים הייקים. קאופמן העלה זיכרונות והדגיש בדבריו את המוטו של הוריו שיסדו את משרד הפרסום OK בישראל: "הורי האמינו ב'אמת בפרסום'; אמינות המסר הייתה חשובה להם", והוסיף: "דווקא הייקים הדביקו שמות עבריים למוצר, כדי לציין את הרוח הציונית. זאת למרות שלא ידעו טוב עברית".

גולת הכותרת של משרד הפרסום OK הוא מותג בן 79 שנים, "טקסטיל שמפו". בכתבה שפורסמה לפני כעשור (ספט' 2006) בtheMarker  בשם: "מותג במנהרת הזמן", מובא סיפור מרתק על הוריו של רפי קאופמן ותחילת דרכם בישראל כפרסומאים. האם, אולׅי קאופמן, הייתה הבעלים של חברת פרסום מצליחה בווינה והפרסומאית היחידה בישראל של 1938. עוד נאמרו בכתבה דברים המשווים בין עולם הפרסום כיום ובעבר, שראוי לצטט כאן:

בתקופה שבה מפרסמים נוהגים לרענן תדמית מותג חדשות לבקרים ולשנות או להחליף את הלוגו לעתים קרובות, מתנהל לו בשקט ובבטחה על המדפים, מחוץ לאור הזרקורים וללא תקציבי פרסום, מותג בן 79 שנים, המצליח לשמור על מיצובו המיוחד ועל מקומו בראש הקטגוריה לכביסה עדינה ביד – הלא הוא ה"טקסטיל שמפו.

ההסבר לבחירת השם טקסטיל שמפו היה הגיוני: "זוהי אבקת כביסה עדינה כמו שמפו." מאז 1938 ועד ימינו מאומה לא השתנה במוצר או בשם המותג וגם לא בסקיצה של המותג שמופיעה על גבי האריזה: זאטוט בחליפת צמר לבנה ומצנפת לראשו.

היום השחור ההוא: "ליל הבדולח"

בהיותי שייכת במובן מסוים לקהילת יוצאי מרכז אירופה, הוזמנתי ליום עיון שיתקיים השבוע ב-9 בנובמבר בבית התפוצות. ההתכנסות נועדה לציין 79 שנים לפוגרום 'ליל הבדולח', היום השחור בחיי קהילות יהודיות בגרמניה ואוסטריה, שכמעט ואינו מוזכר בתקשורת בשנים האחרונות.

יש לי קשר הדוק עם ידיד המשפחה, מר צבי כהן מכפר פינס, יהודי דתי שחווה את 'ליל הבדולח' על בשרו והוא מכנה אותו "היום השחור ההוא". כהן תעד את זיכרונותיו מאותו יום שחור במאמר שפרסם ב-2014 בכתב העת "ירושתנו". זהו מסמך חשוב, מדויק ובהיר העוסק ב"העשור האחרון בחיי הקהילה החרדית במגנצא תרפ"ט-תרצ"ט (1939-1929)"(עמ' שמ"ג-ש"פ). כהן מתבסס על מסמכים ועל זיכרונותיו מחיי הקהילה היהודית במיינץ. חלק מהמאמר עוסק בפרעות 'ליל הבדולח' שהתחוללו בעירו מיינץ, שבגרמניה.

אני מתנצלת בפני מר כהן על שלא אוכל להאריך בדברים ברשימה זאת. אתמקד כאן במבחר קטעים מתוך מאמרו, הנוגעים לשתי סוגיות: ראשית, האם הכינוי 'ליל הבדולח' הולם את האירוע ועדותו של כהן על אותו יום שחור. שנית, מה עלה בגורלם של ספרי הקהילה היהודית בגרמניה בעקבות היום השחור ההוא?

'ליל הבדולח' הוא הכינוי שיוחד לאירועי ליל ט"ז בחשוון תרצ"ט, אך יש החולקים על כך:

באחת מהערות השוליים הרבות שבמאמרו של כהן מצאתי ציטוט מדברי הרב יונה מרצבך, מראשי ישיבת 'קול התורה', ומי שהיה אב-בית-דין דרמרשטט. הרב מתיחס לכינוי "ליל הבדולח" בביקורתיות:

אצל יהדות גרמניה נתקיים בה 'שרפו כל מועדי א-ל בארץ'. זה התרחש בלילה אחד, אור ליום ט"ז מרחשון תרצ"ח. מצטער אני שבחוגים דתיים שונים מקובל כאילו היה זה בתאריך של ט"ו מרחשון – ולא הוא. אמנם לפי התאריך הלא-יהודי הוא התשיעי בנובמבר 1938. אבל לנו, המחשבים את הלילה ליום הבא אחריו ממילא יוצא כי 'ליל הבדולח' (ביטוי שנוא עלי, כי הם קראוהו כך: על שם "שברי הזכוכית", אך אצלנו היה ליל זה ליל שרפת כל קדשי ישראל בארץ זו) הוא הליל השייך ליום ט"ז במרחשון (10 בנובמבר). … אבקש להשתדל ולתקן את הטעות הזאת שנשתרשה.

הרב מרצבך מדגיש בדבריו אלו את חשיבותם היתרה של הספרים ותשמישי הקדושה ("כל קודשי ישראל בארץ זו"). על כן הוא מסתייג בבוטות מהכינוי המקובל, 'ליל הבדולח', מכיוון שהכינוי מתייחס בעיקר לזכוכיות שנופצו בבתים ובתי העסק שנבזזו. לי נדמה שכל יהודי באשר הוא מכיר בחשיבותם של ספרי קודש וספרים מעל ומעבר לנזקים חומריים. עוד אחזור לסוגיית הספרים בהמשך.

להלן קטעים מתוך עדותו של כהן על היום השחור ההוא, שהתרחש בהיותו נער בן 15:

היה זה יום חמישי בשבת, ככל יום השכמתי לבית הכנסת, וכשהגעתי לקצה רחוב בית הכנסת, באו לקראתי כמה מהמתפללים הקבועים ואמרו לי: 'בית הכנסת בוער, והמשטרה אינה נותנת להתקרב.' היינו כשמונה אנשים, וסיכמנו לגשת לביתו של אחד מחברי הקהילה, שבביתו נמצא ספר תורה, ולהתפלל שם.

העמוד הראשי של הניו יורק טיימס מתאריך 11.9.1938

מישהו הגיע לשם במרוצה וסיפר שיצאה הוראה האוסרת התקהלות של יותר משלושה אנשים, ומוטב שכל אחד ילך לביתו. כאשר חזרתי הביתה מצאתי שם את אבי במצב מאוד מבוהל, לאחר שניסה לברר פרטים נוספים ושמע שגם בתי כנסת אחרים עלו באש.

האב שהיה חבר בהנהלת בית החולים, שוחח טלפונית עם מנהל בית החולים. ממנו שמע שמגיעים פצועים ושאין בסביבה רופא שיוכל לעזור להם. מרגע זה והלאה הידרדרו העניינים בקצב מהיר. האב יצא לבית החולים. אספסוף פרץ לבית וכששמעו שהאב נמצא בבית החולים, הודיעו לו טלפונית שהם מגיעים לעצור אותו. את הילדים והאם הובילו אל מטה המשטרה, שתוך זמן קצר שחררה אותם. כאשר חזרו הביתה הם גילו שחלק מתכולת הדירה הושלך לרחוב דרך החלונות, שהחדרים הפוכים ומלאים שברי רהיטים וחפצים. האב שוחח טלפונית עם בני המשפחה ולאחר שהבין מה מתרחש נסע הביתה במונית. אבל בשל ההמונים שהצטופפו ברחוב, המונית לא יכלה להגיע עד פתח הבית. האב ניסה להמשיך ברגל אבל עוברת אורח זרה הזהירה אותו שאם יתקדם הוא ייהרג. לא הייתה לו ברירה והוא חזר לבית החולים. כאשר הכל נרגע האב חזר הביתה וגילה שכולם בריאים, שנגרם נזק רב לתכולת הבית ושחסרו הרבה דברי ערך. האב הצליח לטלפן לכל קרובי המשפחה בערים השונות ושמע מהם שרוב הגברים נלקחו למחנות ריכוז. שכנה שנכנסה להציע עזרה רמזה שהיא ידעה מראש שדבר כזה עתיד להתרחש.

עדויות נוספת למה שהתרחש באותו יום שחור, לוקטו על ידי עיריית מיינץ ופורסמו ב- 1991 בספר בשם "כשהתקוות האחרונות נמוגו". הספר מכיל כתבות רבות של יהודים שהיגרו ממינץ ובהן הם מתארים את קורותיהם ב'ליל הבדולח'. מהעדויות שבספר עולה שב'ליל הבדולח' לא היו הרוגים במיינץ ובית הקברות החדש וגם בית הקברות העתיק של היהודים לא ניזוקו. גם בית החולים היהודי ובית הזקנים הצמוד לו לא נפגעו, אך נקלעו לקשיים. (על ליל הבדולח, יד ושם)

מה עלה בגורלם של ספרי הקודש ואוספי הספרים של יהדות מיינץ?

למר כהן נודע על הצלתם של ספרי הקודש ואוסף ספרי יהודי מיינץ והוא מתאר זאת כך:

בשנת 2010 נודע לי על ספר שראה אור במיינץ ובו פרטים אודות הספרים הללו, שהתגלו לאחר המלחמה. פניתי למחבר הספר – פרופ' אנדריאס לאהנהרדט, ראש הפקולטה לאוונגליזם (כת נוצרית הנפוצה בגרמניה) באוניברסיטה על שם גוטנברג במיינץ. לאהנהרדט מסר לי עותק של הספר ומאוד התרשמתי מהבנתו של לאהנהרדט בכל תחומי היהדות ומהעבודה הרבה שהשקיע.

בעקבות הקריאה בספר כהן מסר ללאהנהרדט "הערות והסברים שלא יכול היה למצוא במקום אחר." מאז הם שומרים על קשר ונפגשים לעתים כאשר לאהנהרדט מגיע לישראל. בשנת 2012 אף יצא להם להיפגש במיינץ. (יש לציין שמר צבי כהן הוא אדם נמרץ וערני למרות גילו המופלג).

ליל הבדולח – כרוניקה של חורבן מרטין גילברט (צומת ספרים)

מספרו של לאהנהרדט עולה שבמרתף, שהיה קרוב לספרייה העירונית במיינץ, נמצאו אחרי המלחמה כ-5,500 ספרים שנאספו על ידי הנאצים ועמדו להישלח למקום ריכוז, אך לבסוף לא נשלחו. חלקם הם ספרים מהבניינים הצמודים לבית הכנסת. חלק נכבד נוסף הם ספרים מספריותיהם של הרב מאיר להמן ופרופסור סאלפלד ומספריית בית הספר של הקהילה הכללית. ספרים נוספים הגיעו מבית המדרש של יוצאי מזרח אירופה, וגם מבית הכנסת 'קהל עדת ישורון' – ספרים של הקהילה ושל אנשים פרטיים.

כל האוסף הזה נמסר לקהילה היהודית החדשה הקטנה. אבל מכיוון שלא הייתה מסוגלת לטפל באוצר הספרים ההיסטורי הם הופקדו לשמירה בפקולטה לאוונגליזם שבאוניברסיטה המקומית. שם הם נשמרו בארגזים כמעט ללא טיפול עד שנת 2005 לערך. אז מונה פרופסור לאהנהרדט לראש הפקולטה והתחיל למיין את הספרים ולסדר אותם. כיום הם נגישים במדפים. בזמנו התעורר כעס רב בין יוצאי העיר מיינץ על מסירת הספרים לידיים לא-יהודיות. למרות זאת כהן מברך על כך, כי אחרת הם בוודאי היו כבר קבורים היום באדמה.

לשמחתנו, כתבי היד שבאוסף קהילת מיינץ צולמו בינתיים והועברו למיקרופילם. העתקים שמורים במכון לתצלומי כתבי יד עבריים בירושלים. הספרים שהובאו לישראל מאירופה אחרי המלחמה נקלטו רק בחלקם על ידי ספריות גדולות שגם עוסקות בשימור ספרים.

 

לקריאה נוספת:

כך צוין השנה ליל הבדולח בחוגים חרדים בגרמניה (ט"ו חשוון, 4.11.2017)

 

האיש ש"מדפדף" ושאינו חייב לאף אחד

מגיל צעיר, רוני אלשייך, כיום רב-ניצב ומפכ"ל משטרת ישראל, הפנים את מה שספג בבית הוריו, במיוחד את שאיפותיה וחינוכה של אימו: היא דחקה בילדיה ללמוד וראתה בלמדנות ערך. היא החדירה בהם ערכים של יצירתיות ושאפתנות כדרך חיים. ומעל לכל, ערכים של הציונות הדתית.

בימים אלו, שני עניינים מדירים שינה מעיניו של נתניהו, בהקשר של תפקוד המשטרה והמפכ"ל רב-ניצב רוני אלשייך: הדלפות מחקירות המתנהלות נגדו ונגד רעייתו, שרה; ניהול חקירות נגד ראש ממשלה מכהן. אלשייך מוכן לספוג את ההאשמות נגדו אבל רק עד גבול מסויים. הוא מונחה על ידי עקרון בל יעבור: אני איש ש"מדפדף", אדם שאינו חייב לאף אחד. מה הקשר? מניין אלשיך שואב את עקרון הדפדוף ומה פירוש הדבר?

רוני אלשייך. באדיבות: ויקיפדיה

בראשית הדברים רצוי להטעים ולומר כי לא לילד הזה פילל נתניהו כשביקש מרוני אלשיך למלא את תפקיד מפכ"ל המשטרה. ולעניין ההדלפות יש להבהיר: הסערה הנוכחית שמציפה אותנו דרך אמצעי התקשורת נוצרה סביב המתקפה של נתניהו כנגד המשטרה והטענה להדלפות לא חוקיות בכל הקשור לחקירתו. כפי שנתניהו כתב בעמוד הפייסבוק שלו: "מאז שהיועץ הפוליטי ליאור חורב מונה ליועץ חיצוני של המשטרה בעלות של מיליונים על חשבון משלם המיסים וללא מכרז, ההדלפות הלא חוקיות הפכו לצונאמי וההחלטה להימנע מהמלצות נעלמה כלא הייתה". המשטרה מצידה הוציאה תגובה לפיה אין לה כל כוונה להיגרר ל"מתקפות חסרות שחר שנועדו לשבש את עבודת המשטרה ולפגוע בלגיטימיות שלטון החוק".

הגנה על שלטון החוק היא ערך עליון שעומד בראש מעייניו של אלשיך. בבסיס האמירה החד-משמעית בדבר שלטון החוק עומד העיקרון שהוא אינו חייב לאף אחד.

אז איך ייתכן שאדם שנבחר ב"פינצטה" לכהן כמפכ"ל המשטרה בישראל, וזכה ל"מחזרים" רבים שתמכו במינויו זה אומר בפה מלא ובריש גליי: אני לא חייב לאף אחד. אני מדפדף.

קצת על האיש, רוני אלשייך

מגיל צעיר רוני אלשייך, כיום רב-ניצב ומפכ"ל משטרת ישראל, הפנים את מה שספג בבית הוריו, במיוחד את שאיפותיה וחינוכה של אימו: היא דחקה בילדיה ללמוד וראתה בלמדנות ערך. היא החדירה בהם ערכים של יצירתיות ושאפתנות כדרך חיים. ומעל לכל, ערכים של הציונות הדתית.

רוני אלשיך אובחן בילדותו כגאון והוקפץ שתי כיתות. היו לו למעלה מ-160 נקודות במבחני האינטליגנציה. הוא היה ילד טוב ירושלים – שקדן, שקט ומוערך. בהמשך, הוא למד בישיבה התיכונית "נתיב מאיר", ספינת הדגל של הציונות הדתית. את אימו איבד בגיל צעיר ומאז השקיע הכל כדי לבנות את עצמו. את לימודיו המשיך בישיבת "מרכז הרב" בירושלים. בן 18 התגייס לצנחנים ושנה אחר כך התחתן. את השירות הצבאי הוא אהב אבל חיפש כיוון אחר וכאשר ב-1988 פנה אליו בכיר מהשב"כ והציג לגייסו לארגון הוא הסכים. בראיון הקבלה אלשיך הודיע שהוא שואף להיות ראש השב"כ. בשב"כ הוא צמח תחת ראש אגף החקירות חיים בן עמי, שנהג להצביע עליו: "כוכב". אמין. מתוחכם, זיכרון אדיר. "פוטנציאל לראש שב"כ". בשנים ההן נגלה כישרונו הגדול בפוליטיקה ארגונית. ב-2005 אלשיך מונה לראש מרחב יהודה, שומרון וירושלים. מספרים שכאשר חנך משרדים חדשים, הקים במתחם גם בית כנסת והכניס אליו ספר תורה. בתוך השירות ומחוצה לו התפתח בימים ההם הדיון על הדומיננטיות של בעלי הכיפות, על פסוקים שהחלו מוצאים את מקומם בתוך מסמכים ותדרוכים. אלשיך הוא אדם דתי. זה ברור.

שנת 2015 הייתה שנה רעה לשלטון החוק בישראל. רעה במיוחד למשטרה. ראש היחידה לחקירות הונאה תת-ניצב אפרים ברכה, התאבד. וכדור השלג נגד המשטרה הלך והתגלגל ותפח. צמרת המשטרה שרתה בכאוס מוחלט. אלשיך קיבל מינוי להוביל את המשטרה כמפכ"ל. כך החלו החקירות של שרה נתניהו בעניין "מעונות ראש הממשלה" והחקירות של ראש הממשלה. אלשיך אגב מתחרט על האמירה שלו בנוגע לסיום המתקרב של חקירת ראש הממשלה ומאז הוא משתדל שלא להדליף מידע כזה לתקשורת.

עקרון ה"דפדוף"

בראיון שאלשיך העניק לתקשורת (שפורסם גם ב"כיכר השבת" ב-17.9) הוא ניסח את ה"אני מאמין" שלו, בחיים ובעבודה, בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים. מדובר בדרך חיים הנשענת על עצה שר' נחמן מברסלב מספק לכל אדם. היא כתובה בספרו מבצר המרגליות, ואכתוב עליה מייד. על פי העצה אלשיך פועל גם בתפקידו הנוכחי ולדבריו היא גם הקלה עליו את המעבר מהשב"כ למשטרת ישראל.

מבצר המרגליות מאת רבי נחמן מברסלב

אלשייך:

מעל חדר המנוחה שלי בירושלים רשומה עצתו של רבי נחמן מברסלב : 'טוב שיעשה לו אדם התחלה חדשה בכל פעם – כי ההמשך הולך אחרי ההתחלה'. זה פשוט וחד … אני איש שסוגר נושא ומתחיל נושא חדש, אני מדפדף…לא חייב לאף אחד!

ובמקור זה נראה כך: (ר' נחמן מברסלב, מתוך: מבצר המרגליות):

אָמַר, שֶׁטּוֹב שֶׁיּאמַר הָאָדָם… הַיּוֹם אֲנִי מַתְחִיל… וְיַעֲשֶׂה בְּכָל פַּעַם הַתְחָלָה, כִּי כָּל הַהַמְשָׁכוֹת הוֹלְכִין אַחַר הַהַתְחָלוֹת. וַאֲפִלּוּ הַמְחַקְּרִים [החוקרים] אוֹמְרִים שֶׁהַהַתְחָלָה הִיא כְּמוֹ חֲצִי דָּבָר שֶׁל כָּל הַמַּעֲשֶׂה. נִמְצָא מִמָּה נַפְשָׁךְ יַעֲשֶׂה בְּכָל פַּעַם הַתְחָלָה וְיאמַר כַּנַּ"ל. כִּי מִמָּה נַפְשָׁךְ אִם הָיָה מִקּדֶם טוֹב, עַכְשָׁו יִהְיֶה טוֹב יוֹתֵר, וְאִם חַס וְשָׁלוֹם מִקּדֶם לא הָיָה טוֹב, בְּוַדַּאי צָרִיךְ וּמֻכְרָח לַעֲשׂוֹת הַתְחָלָה חֲדָשָׁה: עִקַּר כָּל הַדְּבָרִים הֵן הַתְחָלָה.

"ויעשה בכל פעם התחלה", או עקרון הדפדוף, מסביר גם מדוע, כשאלשייך נשאל על ידי הכתב דורון הרמן, "האם אתה 'איש' של ראש הממשלה?", הוא השיב: "… הבהרתי גם לשר וגם לראש הממשלה שאין שום הבטחה בין אם בסמכות, ובין אם לא בסמכות שהיא תקפה. מבחינתי, אני עושה את התפקיד למען עם ישראל".

בכירי צלמי העיתונות מספרים

האמירה שלהם, כבר בפתיח, הסגירה כיצד הפכו לצלמים ברמ"ח אבריהם: "צילום הוא דחף פנימי, כמו שיגעון" – כך תיארו ארבעה מבכירי צלמי העיתונות בישראל מהו צילום. "צלם הופך להיות משוגע לדבר. הוא נתקף  בדחף בלתי נשלט לתעד באמצעות המצלמה את מה שרואות עיניו ומה שליבו חש כשהוא נחשף למתרחש סביבו, עיניו אינן חדלות להתבונן בסביבה ולתפוס זווית ראייה מעניינת."

~~~~

"שבת סיפור" של יוסי אלפי בתיאטרון רמת-גן. ארבעה צלמי עיתונות בכירים, מאלו שצילומיהם הופיעו במשך עשרות שנים על גבי עמוד השער ו/או העמוד השני בעיתוני היום שלנו, השתתפו באירוע שהתקיים באולם התיאטרון החביב שברמת גן. האירוע נערך לכבודו של צלם העיתונות הרמת-גני, מיכה בר-עם – חתן פרס ישראל לצילום (2000). על הבמה ישבו: יוסי אלפי, מיכה בר-עם ורעייתו אורנה, אלכס ליבק, "קפיטן" אבי הזאב ומשה שי. קטעי הקישור לוו בנגינה ושירה בכיכובו של מל רוזנברג.

                             שבת סיפור עם יוסי אלפי. צילום: תרצה הכטר

מיכה בר-עם: מאז '67 לא הסכמתי להיות צלם חצר…

כמי שזכה בפרס ישראל לצילום בשנת 2000, מיכה בר-עם האיר את עיני כשהצביע חד משמעית על הצילום כיוצר ו/או תומך בנראטיב הלאומי.

מיכה בר-עם מתקרב כיום ל-90 והוא עדיין חדור רוח של שליחות. בשנים 57'-66' עבד כצלם עיתון "במחנה". כרבים מהקולגות שלו, בר-עם צילם דימויים שתאמו את רוח התקופה ההרואית, הנאמנה לנראטיבים הלאומיים. במלחמת ששת הימים (1967) החל לעבוד כצלם עצמאי ובאחת ההזדמנויות אמר: "למרות הידידות האישית שלי עם אנשים שהפכו לראשי ממשלה, לא הסכמתי להיות צלם חצר".

רבים מתצלומי המלחמות שתיעד, הפכו לסמל. זאת פרט לתצלום הצנחן ליד הכותל בירושלים במהלך הקרבות של מלחמת ששת-הימים. הוא הסביר שזאת הייתה "תמונה מוזמנת" על ידי הממסד, ושמאז הוא סירב להיות צלם החצר. היה זה דויד רובינגר שמסר לעיתונות את התצלום שלו של הצנחן ליד הכותל.

עבודותיו של בר-עם פורסמו במגזינים חשובים בעולם, כגון לייף וניו יורק טיימס, הוא תעד אירועים לאומיים היסטוריים כמו מבצע קדש ומשפט אייכמן. התצלומים של בר-עם מספקים מבט על חיי החברה, הכלכלה והתרבות בישראל לפני ולאחר מלחמת ששת-הימים. ה"אני מאמין" שלו (מתוך כתבתה של העיתונאית דליה קרפל שהתפרסמה ב-2011 ב"הארץ"):

"… אין דבר כזה שאתה לא מפחד, אבל יש מבנה נפשי של אדם, שיודע שהוא מוכרח להתגבר על הפחד. … בקו הראשון בתעלת סואץ, ב-73', הפגיזו וירו ועוד איך. לא הייתי בחזית בגלל פקודה. גם כשהייתי איש מילואים וצילמתי, ההחלטה איפה להיות ואיזו דרגת סיכון לקחת, זו הכרעה של הצלם. הצלמים המעטים שאני מעריך, כמו שלמה ערד ואברהם ורד, היו שם מתוך החלטה מודעת שזה סיכון קיצוני. זה סוג של אנומליה".

פנינים מדבריו של בר-עם: "מצלמה היא כמו עט, תנו לאדם מצלמה ביד, האם ייטיב לצלם? תנו לאדם עט ביד, האם ייטיב לכתוב?" ועוד אחת: "אדם מקבל פרס צילום על צילום אסונות של אחרים".

והאישה שאיתו: אורנה בר-עם: על פי הרגשתי והרחש שעבר בקהל כשאורנה עלתה לבמה, היה ברור שמדובר באישיות יוצאת דופן. אורנה התיישבה על כיסא לצד מיכה וכל תנועות הגוף שלה שידרו הערכה לבעלה. היא דאגה שלא יסתבך בכבל המיקרופון, היא הזכירה לו שמות של אישים ומקומות כשנתקע בדיבורו ושלחה אליו מבטי הערצה. מרגע שהתיישבה לצד מיכה היא הקפידה לתת לו "ספייס". הוא קודם לכל. וכל זאת, תוך שהיא שומרת על חזות של אדם העומד בזכות עצמו.

"היה לי ברור שמרגע שאתחיל להגביל אותו, אני דופקת את מערכת היחסים בינינו", משפט מפתח בחייהם של בני זוג החיים בהרמוניה מלאה 57 שנה. ובכל זאת אורנה כבשה את לבו של הקהל לא פחות ממיכה, בעלה.

מדברי אורנה בר-עם בראיון שהעניקה ב-2011 לעיתונאית דליה קרפל:

"אני אדם טוטלי ומאז ומתמיד ידעתי שלהיות אישה זה ניסיון נואש במהלך החיים להתכסות בשמיכה קטנה. או שקר לך בכתפיים או שהרגליים בחוץ, אלא אם הצלחת להתכווץ. הייתי צריכה לבחור אם להיות עם המשפחה ולעשות מה שאני צריכה, או שאני נכנסת לסטודיו ועובדת ושהבית יישרף וכולם ייחנקו. החלטתי שאני לא אהיה אם במשרה חלקית או אשת פרברים שמציירת פעמיים בשבוע להנאתה."

מלבד היותה ציירת ופסלת בזכות עצמה, מסתבר אורנה ומיכה בר-עם תמיד פעלו יחד, בבית, במטבח, בארכיון אך לא ביציאה לחזית, למלחמה. הוא יצא למסעות "ציד" כשעל צווארו תלויות לפחות ארבע מצלמות והיא שמרה על העורף כשהיא מלווה אותו בעצות ובמחשבות.

אורנה הייתה שותפה מלאה להשלכות של תוצרי המצלמה של מיכה בר-עם. היא אישרה במנוד ראש ובמילים שאינם משתמעות לשתי פנים ששניהם סרבו למסור את תצלום ה"צנחן בכותל" לתקשורת ה"מגויסת".

רגעים היסטוריים

אי אפשר לסיים את הסקירה מבלי להזכיר שלושה שמות של צלמי עיתונות ותיקים ומיומנים שתעדו רגעים היסטוריים:

אלכס ליבק, שמרבית צילומיו הוצגו  בגיליונות עיתון ה"ארץ" במשך שנים ארוכות, ידוע כמי שצילם דרמות מהאינתיפאדה ה-1. אחד הצילומים הידועים ביותר שלו משנת 1984 הוא תיעוד של המחבל מהפיגוע בקו 300, (בעיתון "חדשות") וחשיפת הפרשה. הצילום הצליח לטלטל את מערכת הביטחון, להקים ועדת חקירה, ולגרום לצנזורה לסגור עיתון "חדשות" למספר ימים. המחבל נראה כשהוא מובל החוצה מהאוטובוס על ידי שני שב"כניקים, בעודו חי (ראו: "מי חשף את פרשת קו 300?").

פיגוע בקו 300 1984. צילום: אלכס ליבק

מעניינת הטענה של ליבק ב-2015 במבט לאחור: "היום התמונה הזו הייתה נכנסת לעמוד 3 בעיתון ולא היה לה רבע מהאימפקט שהיה לה אז… בצילום משנת 1984, היינו עם מאוד טהור מבחינה אתית. היה טאבו על ניטרול מחבלים." ובאמת כשצופים בתמונה בלווי הסבר, מבינים עד כמה התיעוד של המחבל המובל על ידי שב"כניקים בעודו בחיים היה משמעותי אז.

הצלם אבי הזאב (המכונה, "קפיטן") סיפר שמטבעו נמשך אל הצד "ההומוריסטי" של החיים. הוא "מכור" לצילומים אלו, וכשהגיע לקובה, לפני שנים רבות, נשאר שם ותיעד באמצעות מצלמתו סיטואציות בעלות גוון הומוריסטי.

הצלם משה שי: "צלם חייב להיות דרוך כדי לתפוס את אותה אלפית השנייה שמקפיאה את הרגע הנכון."

דייגו מראדונה 1986. צילום: משה שי

הוא חדור תחושה של שליחות והיא מניעה אותו לתעד מראות מהעולם הבלתי מוכר, שרבים אינם מעזים להסתכן ולהגיע אליהם. במהלך מסעות הצילום שלו שי הגיע לצפון קוריאה. מטרתו הייתה להראות לעולם איך נראים החיים במדינה דיקטטורית זאת, הידועה לשמצה. למרות שהוזהר שלא לצלם, הוא לקח סיכון, התחכם וצילם באמצעות מצלמה נסתרת ומושתקת שהצמיד למותניו. התמונות התפרסמו מעל גבי דפי עיתונות העולם. כמי שאינו בוחל בלקחת סיכונים, כשמטרה נשגבת עומדת מול עיניו, הוא יצא לסקר את דייגו מרדונה ב-1986 במשחק בינלאומי. מסתבר שהמקריות זימנה לו מפגש בלתי אמצעי, פרטי לגמרי, עם מרדונה, והלה איים עליו שאם יצלם אותו במעמד זה, הוא יהרוג אותו. ובכל זאת הצליח להנציח קטע בלתי נשכח במשחק, כשמרדונה בועט בכדור מגובה רב. הצילום הופיע למחרת כתמונת שער בעיתון "חדשות" (ראו גם: "בזכות אלפית השנייה").

התובנה שעלתה מהשיח, לקראת סיום האירוע, נשמעה כמו הספד לעידן שבו עבודתו של צלם עיתונות הייתה שליחות. החל מעידן ה"תמימות" והתקשורת ה"מגויסת" לנראטיב לאומי קולקטיבי, וכלה בעידן של סירוב להתחפש לליצן החצר, ולשרת את הנראטיב הלאומי ה"רצוי". אקורד הסיום של האירוע היה גם סוג של הספד לחלקם ההולך ופוחת של צלמי העיתונות המיומנים והותיקים, לטובת בעלי הסמארטפונים.

"העוני החדש" קיים או לא קיים?

למושג "עוני" פנים רבות במאה ה-21. את זאת צריך להפנים לאור מחקרה החדש של עמיה ליבליך – פסיכולוגית בהכשרתה (ראו כאן). במחקרה היא "תוהה על קנקנו של המושג ששומעים עליו לאחרונה: 'העוני החדש'", ומציינת כי מדובר "בתופעה ישראלית עכשווית".

אין ספק שמדובר בנושא כאוב. אבל כדי להקיף אותו כראוי ראוי ורצוי להפעיל זוויות ראייה נוספות.

להלן אציע טעימה מהמחקר הסוציולוגי ומתובנותיהם של חוקרי השפה כמכלול של סמלים, הלוקחים בחשבון מה שהמחקר הפסיכולוגי אינו בוחן בדרך כלל – קיומם של מאבקי עוצמה חברתיים ופוליטיים.

הפנים האחרות של קו העוני. צילום: פלאש 90. אתר: מידה

הפנים האחרות של קו העוני. צילום: פלאש 90. אתר: מידה

************************
ההנחה הבסיסית של המחקר הפסיכולוגי אודות "העוני החדש" היא, כי מדובר ב"תופעה ישראלית עכשווית" ולפיכך מתבקש להבין אותה מהפן האישי של הטוענים לקיומה.

סקירה תמציתית של המחקר הפסיכולוגי (אודותיו כתבתי כאן):

על-פי-רוב מדובר בהרגשה אישית, מנת חלקם של "אנשים ונשים החיים, לדבריהם, בעוני אף שהם עובדים, ועל פי רוב הם בעלי תארים אקדמיים" (ראו: עלון הבוגרים, תשע"ה).

לצרכי המחקר נבחרו בעלי השכלה ומקצוע בגילאים ובמצבים משפחתיים שונים. חלקם היו בעלי קריירה ואיבדו את רכושם; חלקם ניהלו מהלכי חיים שגרתיים שהובילו למצוקה כלכלית. הנבדקים הם אנשים ונשים המרגישים שהם "מאותגרים כלכלית", "מרגישים שאינם יכולים למצוא עבודה בהיקף המבוקש או בכלל, או שעובדים אך אינם מצליחים להתפרנס בכבוד מעבודתם, ובעיקר אינם מצליחים להגיע לדיור סביר וממשיכים להיעזר בהוריהם או צוברים חובות בצורות שונות."
האמירה, "אני רוצה לחיות, לא רק לשרוד", חזרה על עצמו בראיונות ושימשה כמעין משפט מפתח להבנת "העוני החדש".

מתוך סיפורי החיים (נרטיבים) של המרואיינים נמצא מענה לשאלות כגון: האם מי שמגדיר את עצמו כעני הוא אכן עני? והאם מי שאינו מוכן להיקרא "עני" בהכרח איננו כזה? למה הכוונה? האם מצב כלכלי דחוק הוא עוני? האם מי שגר בשכירות בתל-אביב יכול להיקרא "עני"? מדוע מי שמתייגים עצמם "עניים" מרגישים שאינם יכולים למצוא עבודה שתפרנס אותם בכבוד? מדוע הם מרגישים שאינם יכולים למצוא עבודה שתפרנס אותם בכבוד ומדוע רובם ממשיכים להיעזר בהוריהם?

זוויות ראייה נוספות שהן הכרחיות להבנת ה"תופעה"

הנושא כאוב וללא ספק דורש תשומת לב מקצועית. אבל כדי להקיף את התופעה המדוברת הכרחי לבחון אותה מזוויות ראייה נוספות. נקודת מבט פסיכולוגית אינה מספקת. חשוב לבחון את ה"עוני החדש" מזווית ראייה הן של סוציולוגים והן של תיאורטיקנים של השפה כמכלול של סמלים "בוני מציאות". שתי נקודות מבט אלו חיוניות להעשרת התמונה ולמילוי החסר בתובנות של המחקר הפסיכולוגי.

תובנות על ה"עוני החדש", מזויות ראייה נוספות אלו, ישקפו בראש ובראשונה מה שאינו נלקח בחשבון במחקר הפסיכולוגי – דהיינו, קיומם של מאבקי עוצמה חברתיים ופוליטיים. המחקר הפסיכולוגי בוחן מה מרגיש ה"מאותגר כלכלית". זאת כמעט מבלי להתייחס למאבקי העוצמה בסביבה חברתית כרכיב בתיאור ה"עוני החדש".

מה שהמחקר הסוציולוגי של אותה תופעה יזהה הוא בראש ובראשונה את השתייכותם של הנבדקים למעמד חברתי או קבוצה חברתית הומוגנית כלשהי, זאת בהתאם לזיהוי סגנון השפה של המרואיינים (המונח המתאים לכאן הוא סוציולקט). נקודת המוצא – סגנון השפה – נועדה לא רק למפות השתייכות חברתית לקבוצה חברתית/פוליטית ספציפית. היא גם תורמת למיפוי טיב יחסי העוצמה בחברה, רכיב מאוד משמעותי במחקר סוציולוגי/פוליטי. חשוב לציין שהסוציולוג בזיל ברנשטיין (Bernstein) – תיאורטיקן מרכזי בחשיבה זאת – ערך מחקרים רבים בכיוון זה ומצא שסגנון הדיבור של אדם עשוי לכוון את הנמען לחשיבה ספקנית. הנמען וירצה להתחקות אחר העובדות שבבסיס האמירות וסגנון השפה שאליהם נחשף.

לדאבוננו, כאשר מביאים בחשבון שהמאה ה-21 ממעיטה מערכם של ספקנות מודעת וחיפוש אחר מידע – כפי שמצאנו כבר בפרשת ה"הסתה" שלא הייתה באמנות המחאה, עולה חשיבותה של זווית הראייה המתמקדת בשפה כמכלול של סמלים. זווית ראייה נוספת שאין לוותר עליה כשמתבוננים ב"עוני". זווית ראייה זאת מזוהה עם תיאורטיקנים שהתמקדו בשפה כמכלול של סמלים ובשימוש בשפה ככזו. טענתם העיקרית היא: נכון שבני אדם משתייכים למעמד או קבוצה חברתית שיש בה מאבקי עוצמה, ונכון גם שהתבטאות גוררת בדרך כלל אימות עובדות על ידי הנמען. יחד עם זאת חשוב לשים לב לכך שבאינטראקציה התקשורתית- חברתית או פוליטית – הנמען נוטה להמעיט בהפעלת הקוגניציות שלו (ממעיט בהטלת ספקן, בבדיקה אמפירית, או בחיפוש מידע נוסף וכו'. ראו כיצד התקשורת השתמשה לאחרונה במונח "הסתה" בצורה לא מדעית ולא היו על כך עוררין).

במבט השוואתי – חוקרי השפה כמכלול של סמלים טוענים שהפרט והקבוצה נוטים לעשות שימוש מכוון ואינטרסנטי בשפה על מכלול הסמלים שבה. וכל זאת משום שהפרט או הקבוצה מצויים בסביבה חברתית של מאבקי עוצמה ויש להם אינטרס ל"נצח". בדומה לסוציולוגים, גם חוקרי השפה כמכלול של סמלים לוקחים בחשבון את השתייכות המרואיינים למעמד או קבוצה חברתיים. זה מסביר גם את שימושי השפה השונים. אבל זווית הראייה שלהם מופנית בעיקר לזיהוי ביטויים, קלישאות או מטפורות שתפקידם "לבנות" מציאות, ליצור תפיסות העולות בקנה אחד עם אינטרסים פרטניים, תוך שאיפה לנטרל תהיות וספקנות קוגניטיביות של פרטים או קבוצות. מזווית הראייה שלהם, אמירות כמו, "איני מסוגל לגמור את החודש" או, "אני רוצה לחיות, לא רק לשרוד" לוקחות כמובן מאליו שמדובר בביטויים מוכרים שווי ערך לתמונת מציאות אך לא למציאות המדויקת העובדתית. אמירות מסוג אלו יצליחו בעיקר לעורר רגשות (של נציגי הממסד, התקשורת, הציבור ועוד). מובטח שהן לא תגרורנה שאלות וספקנות לגבי האמיתות שבהן.

השימוש התועלתני-רגשי בסגנון שפה נחקר לעומק על ידי מארי אדלמן. ההנחה הבסיסית של אדלמן (Edelman) היא שאין שפה המסוגלת לשקף את המציאות בצורה מדויקת. אדרבא, שימוש בסמלים נועד לייצג מציאות רצויה (העבר, ההווה, התקוות) כדי להרוויח משהו בסיטואציה של מאבקי עוצמה חברתיים/פוליטיים. אדם הבין שהפרט ובמיוחד האדם הפוליטי, עושה שימוש מכוון במילים כדי לבנות (construct) מציאות עבורו ועבור קהלו, עד כי לא יערערו על אמיתותה. אדם שרואה עצמו "עני" וטוען לדוגמא, "אני רוצה לחיות ולא רק לשרוד" – משתמש במילים "לחיות" ו"לשרוד" בידעו שנמעניו יכירו כמוהו את ההבדל בין שני המצבים כך שאינו צריך להוכיח דבר. כיוון שכך, לא נגזים אם נטען שיש לקחת בחשבון כמובן מאליו גם הבנות "שקריות".

אם כך – מזווית ראייה תועלתנית-מכוונת שכזו, "העוני החדש" מקבל תפנית בהשוואה למי שבוחן את המושג והתופעה מזווית ראייה פסיכולוגית או סוציולוגית גרידא.

מסקנה:
כאשר מביאים בחשבון שהמאה ה-21 ממעיטה מערכם של ספקנות מודעת וחיפוש אחר מידע – כפי שמצאנו כבר בפרשת ה"הסתה" שלא הייתה באמנות המחאה – עולה חשיבותה של זווית הראייה המתמקדת בשפה כמכלול של סמלים. בעוד הפסיכולוגיה מעוניינת לבדוק מה המרואיין מרגיש וסוציולוגים מתמקדים באינטראקציה החברתית בין מעמדות וקבוצות ובתוכם, חוקרי הסימבוליקה של השפה מתמקדים בכוונות המוען לנצל מילים ולבנות מציאות כדי לזכות ביתרון במאבקי העוצמה החברתיים (והפוליטיים).

**********************

הערת הבהרה:

לא יכולתי להימנע מתיאוריות אבל מקווה שהבהרתי שיש הרואים ב"עני החדש" אדם אינטרסנט הפועל כדי להרוויח משהו בסביבה של מאבקי עוצמה חברתיים ופוליטיים. מחקר שמסתפק בהבנת האדם שמציג עצמו כאדם במצוקה, שאינו מסוגל לגמור את החודש (מנקודת מבט פרטנית בלבד), ומי שמסתפק בהבנה לליבו של מי שמרגיש עני, מפספס.
התבטאויות של מצוקה הן לעתים כך רק לכאורה; הן שימוש מכוון כדי להרוויח במאבקי העוצמה. עלינו להבין שבני אדם מדברים בסמלים וכך מעוררים רגש ומסכלים כל נטייה להטיל ספק ולבדוק לעומק מה מסתתר מאחורי אמירות שזאת מטרתן העיקרית – לרגש ולצמצם ספקנות.
*******************

הערה: המחקר של ליבליך על "העוני החדש", עדיין אינו נגיש לציבור והוא עומד לראות אור בקרוב כספר בהוצאת הספרים של האוניברסיטה הפתוחה.
קישורים:

על העוני החדש, מאת עמיה ליבליך

על גבולות חופש הביטוי באמנות פוליטית

גבולות חופש הביטוי באמנות פוליטית

אומרים שאותה סטודנטית שנה א' מבצלאל השתעשעה לתומה בתרגיל פוטושופ; כך נוצר הפוסטר שמדמה את ביבי כבן דמותו של אובאמה עם חבל תלייה מול פרצופו (Hope or Rope). באמירה זאת בולט מסר בסגנון אפולוגטי. כמקובל לאחרונה במקומותינו, וחבל. האם אנחנו מתקפלים מול איומי הממסד? מהו הגבול בין מחאה פוליטית והסתה?

***********************

לשקף עמדה באמצעות אמנות

לאור התערבות המשטרה בפרסום הפוסטר של נתניהו בבי"ס לאמנות, התהייה המתבקשת היא: מה קרה לנו? הפוסטר של נתניהו הוא אמנות המביעה עמדה פוליטית ביקורתית. בל נשלה את עצמנו.

את המסר המיתמם על הסטודנטית מבי"ס בצלאל הנ"ל מצאתי במאמר האחרון (18.12.2016) שפורסם בהארץ, בנוגע לפרשת הפוסטר של ביבי בבצלאל. לאור ההתרחשויות האחרונות והתערבות המשטרה בפרסום הפוסטר, נשאלת השאלה מה קרה לנו? הסגנון האפולוגטי הזה נראה רע. האם אנו זקוקים בדחיפות למורה נבוכים בכדי להבין באיזו מידה המייצג שנתלה בבצלאל הוא "חוקי או פסול" (ולפי אלו קריטריונים)?

התשובה היא שלילית. למעשה, כל סטודנט הלומד אמנות ברמה של 3 או 5 יחידות ובמוסד אקדמי עובר הכשרה מקיפה על מהותה של אמנות כמשקפת הלכי רוח עכשוויים. בכלל זה, הלכי רוח ביקורתיים ומחאה פוליטית. תכנית הלימודים איננה בגדר סוד. היא מפורטת במסמך המופץ באינטרנט, "משרד החינוך – אמנות – תכנית לימודים לחטיבה העליונה" (1997). המטרה הכללית של התכנית מוגדרת כך, "להכשיר את התלמידים למפגש משמעותי ומעמיק עם האמנות. בעזרת התכנית יכירו התלמידים את שפת האמנות, על כלי ההבעה שלה הרבים והמגוונים, כשפה חיה, מתפתחת ודינמית. הם יכירו אותה כשפה המגיבה לסביבה החומרית, התרבותית, החברתית והפוליטית, כשפה המשתנה מתקופה לתקופה, מחברה לחברה, מתרבות לתרבות ומאמן לאמן" (מתוך המבוא).

זאת ועוד, תחת הכותרת "אמנות מחאה" פרסם משרד החינוך רשימת יצירות מרחבי העולם, שנעשו מאז המאה ה-19 עד ימינו, המוגדרות כאמנות מחאה. הרשימה כוללת יצירות של אמנים ישראליים. למרות שמדובר במחאה פוליטית, המסמך אינו מרחיב את הדיון בנושא חופש הביטוי וגבולותיו ו/או הסתה, אלא מתמקד בניתוח אמנות המחאה על היבטיה המקצועיים בעיקר ומציין שיצירות אלו שימשו את האמנים כדי להביע עמדה "פוליטית" בנוגע לאירוע או דמות בתקופה ובמקום ספציפיים. הווה אומר, להיות סובייקטיבי כאמן אינו פוסל אותו או את יצירתו. עיון נוסף במסמך לימד אותי דבר או שניים על ניתוח יצירות אמנות המוגדרות כ"מחאה פוליטית". על כליו של אמן המאפשרים לו לתת ביטוי ולהגיב לאירוע או דמות פוליטיים שאותם חווה. ולא בסתר. אלא בריש גאליי.

זווית ראייה

התרשמתי משלל הדוגמאות המפורטות במסמך ומניתוח "אמנות המחאה". בין הדוגמאות אפשר למצוא את הגרניקה של פבלו פיקאסו. באמצעות הציור המונומנטלי של הגרניקה הגיב האמן להפצצת העיירה הבאסקית גרניקה ב-1937 על ידי הנאצים בתקופת מלחמת האזרחים בספרד. היצירה הפכה לסמל של התנגדות למלחמה שזורעת הרס וחורבן ותו לא.

 (La Guernica by Pablo Picasso (Courtesy www.pablopicasso.org)

La Guernica by Pablo Picasso (Curtesy http://www.pablopicasso.org)

השלושה במאי 1808 של פרנצ'סקו גויה. יצירה המביעה מחאה נגד הוצאה להורג של אזרחים בידי חיילי נפוליאון, בעיירה הספרדית פוארטה דל סול שבפאתי מדריד. היא נעשתה שש שנים לאחר מעשה, והיא חלק מסדרה בת שתי תמונות המתייחסות להתקוממות הספרדית בעיירה במאי 1808 כשמשטרו של קרלוס הרביעי התמוטט והצרפתים פלשו לספרד. גויה צייר אותה באופן המתפרש כתיעוד, ועם זאת מבטא היטב את דעתו על המתרחש. כך למשל זווית הראייה, המציגה את פניהן של דמויות האזרחים ואת החיילים מגבם. הבחירה האמנותית להציג את הבעות הסבל והחרדה שעל פניהם האזרחים יוצרת מיד הזדהות עמם.

Museo del Prado, Madrid) 3 May 1808 by Francisco Goya

Museo del Prado, Madrid) 3 May 1808 by Francisco Goya

יצירתו של אז'ין דלקרואה, "החירות מובילה את העם", מתארת את מהפכת יולי 1830 בצרפת, שהעלתה לשלטון את לואי פיליפ מלך צרפת. דה קלרואה מתאר בציור את המנצחים בשם ה"חירות" הרומסים ברגליהם את גופות המתים, המובסים. בכך הוא מחדד את העובדה שמעמד הפועלים השתתף במחאה ובמאבק למען החירות אך לא זכה בנתח מעוגת הרפובליקה.

Liberty Leading the People Eugin Delacroix Courtesy by: Wikipedia

Liberty Leading the People Eugin Delacroix Curtesy by: Wikipedia

יוצאת דופן היא יצירתו של ג'ון הרטפילד משנת 1932. בניגוד להסבר המצורף לדוגמאות שמציע משרד החינוך ליצירות הנ"ל, למונטאז' שג'ון הרטפילד יצר – פוסטר שמציג אתאת אדולף היטלר כסופרמן הבולע זהב ופולט זבל – לכאן מצורפת גם הערה המרמזת משהו על גבולות חופש הביטוי בנסיבות שבהן היצירה נעשתה: "האומן נאלץ להימלט מברלין של התקופה הנאצית כדי להציל את עורו". (הרטפילד פרסם את הפוסטר בכתב העת Die Arbeiter -Illustrierte Zeitung (Workers' Illustrated Magazine – AIZ).

Heartfiled Political Poster - Hitler as Superman, swallows gold and and spouts Junk. Courtesy of Heartfield official site.

Heartfield Political Poster – Hitler as Superman, swallows gold and and spouts Junk. Courtesy of Heartfiled official site.

שני אמנים ישראליים נכללים בין הדוגמאות שמביא המסמך של משרד החינוך לעניין "אמנות מחאה". שניהם כאחד עוסקים במחאה פוליטית ומביעים באמצעות יצירותיהם מחאה נגד מדיניות המלחמה שנוקטים בה מנהיגים בני זמננו.

Tomarkin Bronze Statue in Tel aviv Museum. Courtesy by Wikipedia

Tomarkin Bronze Statue in Tel aviv Museum. Courtesy by Wikipedia

האחד, יגאל תומרקין. תומרקין יצר פסלי מחאה רבים. רובם מוצגים בשטח, כמו ביפו, שם הוקצה ליצירותיו שטח על ידי עיריית תל אביב. פסל הברונזה של תומרקין מבוסס על ספרו של משה שמיר "הוא הלך בשדות".
האמן השני שאליו מתייחס המסמך כדוגמא לאמנות מחאה בישראל, הוא מיכה קירשנר  – צלם עיתונות, מגזינים ואמנות שנחשבים למובילים מאז סוף שנות ה-70. קירשנר הוביל את מהפכת הצילום בישראל כשצילם דיוקנאות של החברה הישראלית ופלסטינים נפגעי האינתיפאדה הראשונה בשנות ה-80. למרות זאת, יצירותיו לא הוחרמו. אדרבא, חלק מצילומיו הפכו לאיקונות תרבותיות ופוליטיות. לדוגמא התצלום של עיישה אל קורד, שהפך לאייקון דמוי הפייטה הנוצרית. היצירה מציגה אם פלסטינית, עיישה אל קורד, המחבקת את תינוקה במחנה הפליטים חאן יונס.

Aisha el Kurd by Micha Kirshner. Courtesy by www.img.org.il

Aisha el Kurd by Micha Kirshner. Courtesy by http://www.img.org.il

אף לא אחד משני האמנים הישראלים הללו נרדף על ידי הממסד ובוודאי לא חשש לחייו.
אף לא אחד מהם הוחרם בספירה החברתית ובחוגי האמנות.

גבולות של אמנות פוליטית – תהייה ומסקנה בצידה

תהייה: לאור התערבות המשטרה בפרסום הפוסטר של נתניהו בבי"ס לאמנות בצלאל, התהייה המתבקשת היא: מה קרה לנו? הפוסטר של נתניהו הוא אמנות המביעה עמדה פוליטית ביקורתית. בל נשלה את עצמנו. תגובת המשטרה במקרה זה הייתה חריג בנוף אמנות המחאה בישראל. האם מקרה כזה יכול לרמז על משהו רע הקורם עור וגידים בנוף ארצנו? לעת עתה הסוגיה הושתקה בתקשורת. הסטודנטית מבצלאל שיצרה את הפוסטר לא נעצרה בינתיים ולא הוגש נגדה כתב אישום. יתרה על כן, לא נראה שעליה לחשוש לחייה.
מסקנות: בהשוואה ליצירות אחרות המביעות מחאה פוליטית, ובמיוחד הפוסטר של היטלר שיצר אמן המחאה הרטפילד, ראוי לבחון מהם קווי הדמיון בין תגובת הממסד הפוליטי ליצירות הללו. אם פרשת בצלאל מדליקה אצלכם נורה אדומה, והגבול בין חופש הביטוי באמנות ובין הסתה באמצעות אמנות בישראל (הדמוקרטית) של ימינו כבר איננו כה ברור, אל תעמדו מנגד. חופש ביטוי באמנות אינו מושג גחמתי תלוי הקשר או אישיות  ולהסתה יש הגדרה ברורה בחוק הפלילי.

למי יצלצלו הפעמונים הפעם?

גם כאשר הסקרים מתיימרים לשקף את המציאות (מה שבדרך כלל נותן תמונת מצב לא מדויקת) המפגש של הבוחר האמריקני עם מה שאפשר לקלוט דרך החושים באופן בלתי אמצעי קובע הרבה יותר. ככל שמתקרב הזמן הלחץ להחליט גדל והבוחר נחשף יותר ויותר למאמץ התעמולתי המתבטא בכל אמצעי אפשרי הפועל על חושיו, כולל הסקרים, אך לא רק. ולהלן ההסבר.

"רעש מעין סטטיסטי"

מי מקים יותר "רעש" סביבתי: טראמפ או קלינטון? זאת השאלה החשובה כעת, כשבועיים לבחירות לנשיאות ארה"ב 2016. צודקים מי שטוענים כי עדיין ייתכנו תנודות חזקות במטוטלת האישית של כל בוחר בעד או נגד אחד המועמדים לנשיאות.

גם כאשר הסקרים מתיימרים לשקף את המציאות (מה שבדרך כלל נותן תמונת מצב לא מדויקת) המפגש של הבוחר האמריקאי עם מה שאפשר לקלוט דרך החושים באופן בלתי אמצעי קובע הרבה יותר.
ככל שמתקרב הזמן הלחץ להחליט גדל והבוחר נחשף יותר ויותר למאמץ התעמולתי המתבטא בכל אמצעי אפשרי הפועל על חושיו, כולל הסקרים, אך לא רק. ולהלן ההסבר.

"חוש מעין-סטטיסטי"
אחת התיאוריות המבריקות בתחום הקמפיין הפוליטי והשפעתו על הבוחר היא זו של חוקרת גרמניה המוכרת היטב למדעני תקשורת המונים – אליזבט נואלה נוימן.
לפי התיאוריה, שאותה היא הכתירה כ"תיאוריית ספירלת השתיקה", מתרחש תהליך של "השתקה/הגברה" של התבטאויות לטובת/נגד מועמד/מפלגה, כתוצאה מיכולת החיזוי ה"מעין סטטיסטי" של כל אחד מציבור הבוחרים.

spiral_of_silence-1-1

הפנייה למקור
בני אדם נוטים להשתתק כאשר גובר ה"רעש" של אלו המחזיקים בדעות מנוגדות לשלהם.
נוצרת אצלם תחושה שהם במחנה הלא-נכון, שהם במיעוט.

איך אנו מנבאים, לא רק באמצעות הסקרים – ואולי אף למרות הסקרים- מיהו מחנה הרוב, למי כדאי לתת קול, ועל מי לא כדאי לבזבז קול? זאת השאלה.

התיאוריה הנקראת "ספירלת השתיקה" מבוססת על מחקרים רבים שבדקו כיצד פועלת הפסיכולוגיה של האזרח בבואו להצביע בקלפי או במקרים אחרים שתמיכתו נדרשת כדי להכריע בסוגיות "כבדות משקל", קיומיות.

התברר שההשפעה החזקה ביותר, נובעת מחשיפה בלתי מכוונת לסביבה המיידית, לאמצעי תקשורת, שלטי חוצות וכן הלאה.

דווקא מועמד שהסקרים נבאו לו תבוסה, ינחל ניצחון – לעתים מוחץ אפילו – אם הקמפיין שלו יותר "צעקני". מי ש"צועק בקול רם יותר" משרה תחושה שהיריב "חלש" שליריב אין סיכוי.

נואלה נוימן מתמקדת במה שנקרא, החוש השישי, "חוש מעין סטטיסטי" – התרשמות בלתי נמנעת של הבוחר מנתונים סביבתיים שעיניו או אוזננו קולטות ללא הרף, ולעתים קרובות גם מהרצון שלו לדעת לאן נושבת הרוח ומהתעניינות מכוונת.

סקר סטטיסטי עשוי להצביע על פער גדול/קטן בין מתמודדים. אולם במקביל, מצעד חזותי של פמפלטים, הופעות, כרוזים, שלטי חוצות, סטיקרים, תשדירים המתרחש מול עינינו, בין אם נרצה או לא, ושיחות עם נציגי המועמדים, עם אנשים "ברי סמכא" ו"יודעי דבר" – כל אלו מכריעים את הכף.

כיצד?

ב"הצגה הראוותנית" שבה משתתפים כל המעוניינים לרכוש לעצמם תומכים, יש מי שמצליח להתבלט יותר בצעקנותו.
יש גם מי שמצליח לגייס לעצמו זמר ידוע, סיסמא קליטה המושמעת ללא הרף וחודרת לתת הכרה, וג'ינגל המשתלט על הקולות האחרים. יש מי שמצליח למשוך תשומת לב וליצור רושם שהוא בעל העוצמה, הוא מייצג את דעת הרוב.

לנוכח תופעות אלו מתחיל אצל כל בעל זכות בחירה תהליך קוגניטיבי תת-מודע – שבסופו נוצר בהכרח חשש – פחד בלתי נשלט – פן ייוודע דבר היותו שייך למחנה ה"לא נכון" המחנה ה"חלש".

כשהתקשורת כולה מתגייסת להכפשת אחד המועמדים – ל CNN ול FOX NEWS יש "פייבוריטים" (!!) – וכאשר מדי פעם רשתות טלוויזיה אלו עורכות סקר ספונטני ברחוב – מי יאזור אומץ להשיב לשאלה, "טראמפ או קלינטון", בניגוד למה שנתפס בעיני כולם כמחנה החלש? מי ירצה להיות מזוהה עם מחנה המחזיק בדעת מיעוט? מי מוכן להודות בפומבי שהוא או היא בין אלו ה"טועים" בסוגיות קיומיות ציבוריות? ברוב המקרים, נעדיף לשתוק – ובלבד שלא נבטא בקול רם מחשבה הנחשבת כ"מוטעית".

פסיכולוגים הוכיחו עד כמה פוחדים בני אדם להיות מזוהים כ"לוזרים", להיות בלתי מקובלים.
מעצם היותנו יצורים חברתיים, נעדיף בדרך כלל לעשות מה שבגדר האפשר ובלבד שנהיה מקובלים על סביבתנו. קשה מאוד להמשיך להחזיק בעמדות והתנהגות "לא קונפורמיים".

ושוב – מי שקובע מה כן או לא קונפורמי הוא אנחנו.

אנחנו "יודעים לקרא את הסביבה החברתית באמצעות חוש שישי מעין-סטטיסטי". אנחנו עושים זאת לאחר שקלול המסרים המועברים אלינו בדרך כלל דרך אמצעי התקשורת המסורתיים, הרשתות החברתיות ובעיקר, בעקבות חשיפה לסביבה הקשיחה, המיידית.

(כמה מאיתנו נפלו בפח לאחר חשיפה מסיבית לפרסומות, להמלצות של חברים, שכנים, לג'ינגלים, לאנשי מכירות "מוסמכים" –
"רק עוד יומיים והמבצע יסתיים… מי שיזדרז ירוויח… הנחה משמעותית כזו על דירה, בית, במיקום מעולה כמו זה לעולם לא תחזור על עצמה…. – התוצאה, כולם באטרף, אחוזי טירוף מזדרזים יחד עם אחרים לממש את הקנייה. ואבוי – התרשמנו שכ ו ל ם רצים ריצת אמוק לאותו כיוון, כאשר בפועל – אנחנו היינו אלו שקבענו על סמך ה"חוש המעין-סטטיסטי" שכ-ו-ל-ם עומדים בתור לקנות…)

אז למי יצלצלו הפעמונים הפעם?
אין מנוס מלהודות בעובדה כי גם כאשר הסקרים מתיימרים לשקף את המציאות (מה שבדרך כלל נותן תמונת מצב לא מדויקת) המפגש הבלתי אמצעי של כל אדם עם מה שמתאפשר לו או לה לקלוט דרך החושים קובע הרבה יותר.

כשבועיים לפני הבחירות לנשיאות ארה"ב 2016 – עדיין ייתכנו תנודות חזקות במטוטלת האישית של כל בוחר בעד או נגד אחד המתמודדים – טראמפ או קלינטון, דווקא משום כך שככל שמתקרב הזמן הלחץ להחליט גדל והבוחר נחשף יותר ויותר למאמץ התעמולתי המתבטא בכל אמצעי אפשרי הפועל על חושיו, כולל הסקרים אך לא רק.

קרב הסיסמאות

סיסמת בחירות היא אסטרטגיה שימושית כשמשבצים אותה בנאומים, או כשמפיצים אותה על גבי שלטים, כפתורים, כובעים וכיוצא באלה. נראה כי בבחירות לנשיאות ארה"ב 2016 הניצחון יושג על ידי מי ששולט בסיסמאות וכפל לשון בעוד שהאג'נדה הפוליטית תשמש כקישוט בלבד.

******
trumpהמונח "הבה נהפוך את אמריקה שוב לגדולה מכולם" (Make America Great Again) נוצר במקור בשנת 1979 כאשר כלכלת ארה"ב סבלה מדעיכה מתמשכת. בין הסממנים שלה היו אבטלה גואה ואינפלציה דוהרת. "הבה נהפוך את אמריקה שוב לגדולה מכולם" צבר מומנטום כסיסמה. היא הופצה על גבי כפתורים שהוצמדו לביגוד ופוסטרים וכך שימשה את רונלד רייגן במהלך מסע הבחירות שלו לנשיאות ארה"ב (1980). עוד בטרם החל מסע הבחירות הנוכחי לנשיאות ארה"ב, הביטוי שימש כתזכורת לתקופת הנשיאות של רונלד רייגן.

לאחר סיום הקדנציה שלו, איש לא השתמש בסיסמה. היה זה דונלד טראמפ שאימץ את הסיסמה לצרכי קמפיין הבחירות 2016. הוא אף הגיש בקשה למשרד הפטנטים לקבלת זכויות על הסיסמה לצורך השימוש בה במהלך הקמפיין. ולא רק זה, כבר בתחילת קמפיין הבחירות שלו טראמפ דאג לפופולריזציה של הסיסמה באמצעות כובעים הנושאים אותה כשהם מתנוססים על ראשי תומכיו.

כיצד קרה שהילרי קלינטון, מועמדת המפלגה הדמוקרטית, בחרה דווקא בסיסמה "יחד נהיה חזקים יותר" (Stronger Together) כמענה לזו של טראמפ?

clintonמומחים (תמרה קית', NRP News) מציינים כי למרות הקונוטציה השלילית והסמויה שבה, טראמפ השתמש בסיסמה הקליטה ורבת העוצמה – "הבה נהפוך את אמריקה שוב לגדולה מכולם" – מאז תחילת קמפיין הבחירות שלו. מאז לא מש ממנה. לעומתו, הילרי קלינטון דשדשה וזגזגה זמן רב בין סיסמאות לצרכי הקמפיין שלה עד שמצאה את זו ההולמת את מטרותיה. עד לאחרונה היא זגזגה בין "לפרוץ חסמים"; "נלחמים למען עצמנו"; "כולנו בעדה". אבל אף אחת מהן לא שרדה יותר מפרק זמן קצר. בחודש האחרון קלינטון אימצה את הסיסמה, "יחד נהיה חזקים יותר". המאמץ למצוא סיסמה הולמת לפריימריס של המחנה הדמוקרטי היה כרוך בזיהוי מסר דמוי מותג המסכם את המטרה המרכזית של הקמפיין שלה. במובן זה, מהלכיו של טראמפ סימנו עבורה את המטרה הנכספת. הודות להם הסיסמה שקלינטון בחרה זכתה למשמעות חדשה.

למרות שהסיסמה "יחד נהיה חזקים יותר" מצטיינת בפשטות לכאורה, ואפילו משעממת (מזכירה את הסיסמה השבלונית, TOGETHER WE STAND), היא מכילה מסר חזק. בנוסף, זאת סיסמה מרובת מסרים ומשמעויות במובן זה שניתן להשתמש בה בהקשרים שונים. ואמנם קלינטון החלה לשבץ אותה בנאומיה ובשלטי הקמפיין שלה בהקשרים שונים. הכרזות והשלטים שהציבו תומכיה של קלינטון היו כחולים ועל גבם המילים "חזקים יותר" ו/או "יחד" בלטו בדפוס לבן. טכניקה פשוטה למדי זאת הציגה למעשה שתי סיסמאות שכל אחת מהן משמעותית בזכות עצמה. נאמר על הסיסמה הנוכחית של קלינטון שהיא משמשת בעיקר כמענה להצעותיו המפלגות של טראמפ.

בהזדמנויות לא מעטות היה זה דווקא טראמפ שגרר בלא-יודעין את קלינטון לצאת נגדו והיא עשתה שימוש מתוחכם במשמעויות של הסיסמה. לדוגמא, בנאום הקבלה (ACCEPTANCE SPEECH) שנשא בוועידה הרפובליקנית בקליבלנד, טראמפ שילב את המשפט, "אין מי שמכיר את המערכת טוב ממני, לפיכך רק אני מסוגל לתקן אותה". למחרת היום קלינטון מיהרה לנצל את ההזדמנות לגנות אותו בשל המהלך היהיר וההכרזה על עצמו כאדם היחיד שיש לו הפוטנציאל לתת מענה לאתגרי המדינה. בנאום שנשאה בטמפה, פלורידה היא אמרה: "אינני מסוגלת לדמיין אותו על סוס לבן, אבל נדמה לי שזה בדיוק המסר שטראמפ מנסה להעביר לציבור 'רק אני מסוגל לתקן את המערכת'". מספר ימים מאוחר יותר קלינטון שילבה את המילים של טראמפ בנאום שנשאה בוועידה שלה כשאמרה: "רק אני יכולה לתקן את המערכת", והוסיפה: "אלו היו המילים של דונלד טראמפ בקליבלנד. המילים הללו חייבות להדליק נורה אדומה עבור כולנו. הוא שוכח שאמריקאים אינם נוהגים לדבר בלשון יחיד. הוא שוכח שאנחנו נוהגים לדבר בלשון רבים, כך: 'יחד נתקן את המערכת'".

נותרו פחות משלושה חודשים עד למועד הבחירות לנשיאות ארה"ב. מלבד שקשוק חרבות וגרזנים וורבליים בין שני היריבים בנאומי הבחירות שיישאו במדינות השונות נוכל לחזות גם בשלושה עימותים טלוויזיוניים ביניהם. הראשון בהם ב-26 בספטמבר. מה שברור הוא שהאג'נדה תקבע פחות מי יגבר על מי. הפעם המערכה תוכרע על חודן של מילים מושחזות להפליא והברקות בלתי צפויות. במהדורות החדשות של CNN ופוקס ניוז בוודאי לא יהססו לעשות מטעמים מהשחזת הסכינים הוורבלית ואנו רק נתרווח על הכורסה כשהשניים עושים דרכם בדרך אל הבית הלבן.

חוק "סתימת הפיות" – מורה נבוכים

חלק מאיתנו מבין את המשמעות של מה שקרוי על ידי התקשורת והפוליטיקאים "חוק סתימת פיות" – ביטוי המבטא התנגדות לסעיף שהוכנס להצעת חוק רשות השידור שעמדה לפני הצבעה בכנסת (קריאה שנייה ושלישית). אלא שרבים עדיין מדשדשים בין הידיעות השונות והעדכונים לגבי אותו סעיף, מבלי להבין עד כמה היינו קרובים לסירוס חופש העיתונות בישראל.

*********************

אתמול (6.9.2015) הוגש תזכיר חוק למחיקת הסעיף שזיכה את חוק רשות השידור בכינוי  חוק "סתימת פיות", והוא אמור להימחק בקרוב. משרד התקשורת שהתנגד מלכתחילה לסעיף זוכה כעת לגיבוי של המתנגדים לו, ובראשם ראש הממשלה ושר התקשורת, נתניהו. מי שסבור שמדובר במהלך שהציבור ("סערה ציבורית") הוביל אותו, טועה ומטעה. הסערה הייתה תקשורתית וברור מדוע.

 

הציבור מבין את המושג "סתימות פיות" אבל את ההקשר ההיסטורי של "חופש העיתונות" בישראל רק מעטים מכירים ומבינים את משמעותו. באופן כללי, הסרת סעיף סתימת הפיות מהצעת החוק פירושה שמירת המסורת הדמוקרטית של "חופש העיתונות" בישראל, "חופש הביטוי" ו"זכות הציבור לדעת". מדובר במניעת צנזורה שמקורה בחקיקה. זהו הישג גדול לדמוקרטיה הישראלית.

 

תדריך נקדי

סעיף סתימת הפיות שהתווסף להצעת חוק רשות השידור ביקש לכלול את "תדריך נקדי" בחוק. המסמך נוסח לראשונה ב-1972 והוא עוסק בכללי אתיקה לעוסקים בשידור הציבורי. את המסמך יזם וניסח העיתונאי והשדרן המיתולוגי של קול ישראל, נקדימון רוגל. המסמך הפך להיות מעין "תורה שבכתב" לעיתונאות בישראל, למרות שאינו מחייב מבחינה חוקית אלא מבחינה אתית בלבד. לפי המסמך מגיש החדשות מנוע מלהביע עמדה אישית בשידור הציבורי והוא מחוייב להיצמד לכללי אתיקה עיתונאית המפורטים במסמך. ניתן לכנות את הכללים הללו בשם "צנזורה"  מסוג מסוים – צנזורה ממקור פנימי. כללי התנהגות המנוסחים על ידי הארגון עצמו, מחייבים את חבריו והביקורת עליהם נעשית בבית דין משמעתי של העיתונאים.

 

מהי "צנזורה"

צנזורה מתקשרת אצל רובנו עם תפישה של משטר לא דמוקרטי וחברה לא דמוקרטית. ההגדרה הקלאסית אומרת ש"צנזורה היא אמצעי המופעל על ידי השלטון, החברה, ממסד דתי או קבוצה חברתית מסוימת, כדי לפקח על אמצעי התקשורת ובכדי למנוע פרסום מידע שבעיני האליטות השליטות, הוא מהווה איום קיומי עליהן או על ערכים הנתפסים בעיניהן כחשובים".

בחברות דמוקרטיות נתפסת הצנזורה כפוגעת בחופש הביטוי ובחופש העיתונות, ולכן היא גם מסכנת קיומו של "שוק חופשי של דעות ורעיונות". למרות זאת, גם בדמוקרטיה ניתנת לגיטימציה לשימוש מוגבל בצנזורה למשל בתקופות משבר או מלחמה, וגם כדי להגן על קבוצות חלשות כגון קטינים.

לכל דיון בצנזורה יש לפחות חמש נקודות מוצא:

סוציולוגית, מדעי המדינה, המשפט, כלכלה פוליטית, חקר תקשורת המונים ועיתונאות. כל גישה מסבירה בדרכה שלה את מקור קיומה של צנזורה ומטרותיה.

מנקודת מבט סוציולוגית, המטרה פונקציונלית – הצנזורה חיונית על מנת לשקף ערכים ונורמות של חברה. ככל שהחברה שמרנית יותר כך היא מצמיחה הגבלות חברתיות מסוגים שונים, כולל צנזורה. צנזורה בחברה שמרנית היא מנגנון כפוי שמופעל על ידי האליטה השלטת, כביכול "כדי להגן על הציבור הרחב". כך היא גם נתפסת. בעיתונות החרדית לדוגמה, אין קדימות לערך של זכות הציבור לדעת בעיתונות זאת. העורך והעיתונאי טוענים כי הם "יודעים מה טוב לציבור לדעת."

מנקודת מבט של מדעני מדינה, המטרה היא ויסות יחסי עוצמה. צנזורה היא אחד המאפיינים של הסדרים שמקורם במאבקי עוצמה בין התקשורת והפוליטיקה.

מנקודת המבט של המשפט והחוק, המטרה היא איזן בין זכויות הפרט. במסורת האמריקנית, התיקון הראשון לחוקה אוסר לחוקק חוקים שמגבילים את חופש העיתונות או פוגעים בו. לפי תפיסה אחרת, יש זכויות יסוד בחברה, וחופש העיתונות הוא רק אחד מהם. זוהי גישה שמכירה בזכויות הפרט, וגם בזכויות החברה. לכן הגישה מתירה צנזורה חלקית.

מנקודת המבט של כלכלה פוליטית המטרה היא מרכסיסטית. לפי תפיסה זאת, אמצעי התקשורת משתפים פעולה עם האליטות, ובמיוחד עם האליטה הפוליטית. הממסד התקשורתי אינו יריב של הממסד הפוליטי, אלא בן בריתו. משום כך אין צורך בציון מפורש של חוקי צנזורה כי התקשורת ממילא מפעילה צנזורה על פרסומים שעלולים לפגוע בשלטון, שהרי פגיעה בשלטון היא פגיעה בהצלחתם הכלכלית של אילי ההון כולם.

מנקודת המבט של תקשורת המונים המטרה היא אחריות חברתית של התקשורת עצמה. מוסדות התקשורת מפעילים מערכת של נורמות מקצועיות ברוח "האחריות החברתית". לפי התפיסה הזאת, האחריות מוטלת על כתפי התקשורת. התקשורת אחראית להימנע מפרסומים הנוגדים את החוק, פוגעים בנורמות מוסריות או מסכנים את ביטחון המדינה. למרות שאין צנזורה מטעם המדינה, מי שאינו פועל במסגרת של "אחריות חברתית" חייב מנקודת המבט הנ"ל לתת את הדין.

המשותף לכל נקודות המבט הוא השאלה, מי מקור הצנזורה? ניתן לעשות חלוקה גסה בין מקור שהינו חיצוני לארגון (חוקים, לדוגמא, תקנות ההגנה לשעת חירום, 1945), ומקור שהינו פנימי-עצמי (כללים של מועצת העיתונות בישראל).

 

מועצת העיתונות

בישראל קיים גוף שנקרא "מועצת העיתונות" – גוף וולונטרי שהוקם בשנת 1963 במשותף על ידי נציגי העיתונות (מול"ים, עורכים ועיתונאים) ונציגי ציבור. מליאת המועצה קובעת את תקנות האתיקה המקצועית. היא מופקדת מטעם החברים בה על שמירת מעמדה של העיתונות החופשית בישראל ונאבקת נגד חקיקת חוקים בנוגע לאתיקה מקצועית עיתונאית.

 

הסוף לסתימת פיות בשידור הציבורי

ח"כ ישראל אייכלר (יהדות התורה) ביקש לעגן את "תדריך נקדי" בחוק. דהיינו, מגיש חדשות בשידור הציבורי צפוי להישפט על הפרת החוק – הבעת דעה אישית בשידור מהדורת חדשות – באחד מבתי המשפט בישראל. זוהי "סתימת פיות" הנוגדת את מסורת חופש העיתונות במדינת ישראל. מנקודת מבט סוציולוגית של אדם המזוהה עם חברה שמרנית אפשר להבין את ההיגיון שבסעיף שהוצע על ידי אייכלר. אי אפשר להבין את השר אופיר אקוניס. אם הוא נעלב מהחלטת ראש הממשלה לבטל את הסעיף, והחליט להתפטר, שיבושם לו. מדינת ישראל תשמור על חופש העיתונות ללא צנזורה וסתימת פיות בשידור הציבורי.

 

 

לטבול בשקט במקווה

 

זאת הכותרת בהארץ היום, למאמר שפורסם בעמוד השני של העיתון: תנו לטבול בשקט. הכותרת משכה את תשומת לבי. פומביות שכזאת לנושא הטבילה במקוואות היא בהחלט חידוש מנקודת המבט של האוכלוסייה החילונית בישראל.

*******

אני מעדיפה בדרך כלל לעיין בעמוד 2 בעיתון הארץ. מאמר המערכת ומאמרי דעה של פובליציסטים כמו גדעון לוי יגיל לוי וארי שביט שפורסמו היום בעיתון בעמ' 2 עוסקים בנושאים מהאקטואליה האחרונה והלפני אחרונה. טבילה במקווה הוא נושא חריג שאין מרבים לעסוק בו בעיתון של חילונים. לכן, לפני כל דבר אחר, עיינתי במאמר העוסק בו.

טבילה במקווה היא פעילות שמרבית הכלות (גם החילוניות) נחשפות אליה לפני החתונה. ככלה צעירה, סמוך לחתונתי גם אני טבלתי במקווה. בכך הרגשתי שאני יוצאת ידי חובה וממלאת מצווה עתיקה בדת היהודית שאליה אני משתייכת. מאז לא רק שלא טבלתי במקווה אלא שהסחתי דעתי מהנושא לחלוטין. שכן מה לי ולמצווה זאת? אינני חלק מהקהילה הדתית. כך תירצתי את חוסר התעניינותי בנעשה בתחום הזה.mikvah

המאמר של רבקה נריה – בן שחר, "תנו לטבול בשקט", צד את עיני בהיותו נושא שמחוץ לתחומי התעניינותי ובוודאי גם מחוץ לתחומי הדיון המקובלים של הציבור החילוני (שרובו אהב את ספרו של אשכול נבו "המקווה האחרון בסיביר"). הופתעתי לגלות כמה וכמה סוגיות שהעלתה רבקה בהקשר לטבילה במקווה, שעורך עיתון הארץ מצא לנכון לפרסם בעמוד השני של העיתון.

ראשית, נדהמתי להתוודע לתיאור המצמרר של הטבילה במקווה, אותה מתארת רבקה. התאמצתי להיזכר בחוויה הפרטית שלי מלפני שנים. אודה שבמקווה שבו טבלתי אני, בעיר תל אביב, המים היו נעימים. הבלנית הייתה קורקטית ומסבירת פנים. ואני כשלעצמי רק רציתי לסיים את תהליך הטבילה במקווה ולקבל אישור המעיד על מילוי המצווה. התיאור שמצאתי במאמר של רבקה לא הדהד אף אחד מהפרטים שהיו זכורים לי מחווייתי האישית. רבקה מתארת טבילה במקווה ישן בירושלים. היא קובלת על כך שהבלנית התעקשה ללוות את הטבילה והקפידה לשאול את רבקה כל שאלה אפשרית, כאילו הייתה רבקה חדשה בעניינים אלו: "האם יש לך איפור בעיניים? איך נכנסת ככה?" ואז קבעה חד משמעית, "אצלי לא תטבלי ככה!". הבלנית הזאת מצטיירת במאמר כרס"ר המרבה להשפיל כל חייל וטירון הנקרים בדרכו.

שנית, היה עוד תיאור של טבילה במקווה אחר. מקווה קונסרבטיבי באמריקה. קודם כל שאלתי את עצמי האם בישראל יש מקווה קונסרבטיבי? או שמא המקוואות בישראל כולם פועלים במתכונת אורתודוכסית? אין לי תשובה לכך. כבר אמרתי שתחום המקוואות כלל אינו נהיר לי ואינני מחפשת בדרך כלל מידע על כך. מסתבר שרבקה היא אישה שומרת מצוות וגם פמיניסטית, כהצהרתה. במקווה הירושלמי היא חוותה דיסוננס ופער בין מה שהיא חושבת ומרגישה לבין מה שהיא עשתה שם. לעומת זאת, רבקה לא חוותה שמץ של דיסוננס כזה במקווה בארה"ב. במאמר היא מתארת שלפני שטבלה במקווה האמריקאי "ביררה שהמקום כשר". בהמשך היא מספרת שהמקום היה "מפואר" (האם מקווה אמור להיות מפואר? האם זה משפר את מילוי המצווה? אפילו הדיוטה כמוני סבורה שדווקא אצל יהודים אין כל חשיבות לפאר ולהדר כשמתפללים וכשממלאים מצוות.) עוד מספרת רבקה שהחוויה הקנתה לה בפעם הראשונה בחייה "חוויה שלמה, של נפש, רוח וגוף". והיא מסבירה: "לא נשאלתי שאלות פולשניות, אבל נשאלתי שאלות של בחירה (כגון, את בכלל רוצה שאכנס? להשאיר לך אור מעומעם? נעים לך כאן? תרצי שאצא ותוכלי לטבול ולהתפלל לבד?)". ובהמשך מתברר כי למקווה הזה באות גם "נשים הרוצות לטבול כי יש להן מבחן מחר, או ראיון עבודה, או כי הן רוצות לחוות חוויה רוחנית-פיזית-דתית משמעותית. ואיש אינו שואל ואינו שופט".

שלישית, וכאן טמון העוקץ, רבקה מספרת ש- 13 נשים עתרו השבוע לבג"ץ, יחד עם עמותת "עתים", ודרשו לאפשר לנשים  מכל הזרמים לקיים את המצווה הזאת על פי אמונותיהן ומנהגיהן. טענתן היא, "במרכז העתירה עומדת זכותן של נשים לאוטונומיה אישית ולצנעת הפרט בעת קיום מצווה דתית"

רביעית, אם לא די בזה, ביום שלישי התקיימה הפגנה תחת הכותרת "תנו לטבול בשקט". הנשים שהפגינו החליפו ביניהן דעות. אחת מהן דווקא הצליחה לחלץ מנבכי זיכרוני פרט שגם אני חוויתי כשאמרה, הטבילה במתכונת הנוכחית גורמת לי "לעצום עיניים, לעשות את זה מהר, ולברוח". גם במקרה הפרטי שלי הרגשתי כך ,אבל זה קרה לא בגלל הבלנית אלא בגללי. הגעתי למקווה מתוך ציות ולא מתוך רצון. רציתי "לעשות את זה מהר ולברוח".

חמישית, המאמר מגדיר נשים שטובלות במקווה, אלו שעתרו לבג"ץ, כ"נשים עצמאיות וחזקות". נשים ש"אין זה מתקבל על הדעת שישלימו עם סיטואציה משפילה כזאת". נשים אלו טוענות, "במדינה דמוקרטית אין לאלץ אותנו לבחור בין אמונה דתית לפמיניזם. אנו חופשיות להישאר נאמנות לאמונתנו, הדתית, וגם לשמור על שלמות הגוף והנפש. אפשר ומותר לטבול לבד…" הן מצהירות כי זהו מאבק פוליטי, לא דתי. שכן המקוואות הם מקומות ציבוריים. הם ממומנים מכספי המסים של כולנו. עליהם לספק שירותי דת ותו לא, הגוף שלנו ברשותנו."

מעורבות בג"ץ בעניין זה והבאת הנושא לדיון ציבורי באמצעות הפגנת מחאה ופרסום מאמר בהארץ מהווים מהלך שלא הייתי מצפה שיקרה. פומביות שכזאת לנושא הטבילה במקוואות היא בהחלט חידוש מנקודת המבט של דיון ציבורי והתייחסותה של האוכלוסייה החילונית בישראל לנושא.

 הערה של מגיב לרשימה: בוואינט פורסמה סדרה של כתבות בנושא, חלקן מציגות את הצד השני של המטבע: הבלנית.

21.7.15 – הבלנית צעקה עלי: לכי לטבול במקווה רפורמי…

23.7.15 – המחאה הלבנה של הפמיניזם הדתי: אני עם הבלניות

19.7.15 – בג"ץ המקוואות: רוצות לטבול בלי הבלנית

27.6.11 – בלנית? לא, תודה

21.7.15 – אל תשפכו את הבלנית עם מי המקווה

24.2.15 – בלניות הן לא שוטרות טהרה

20.7.15 – בג"ץ המקוואות – מחלישים את הנשים שלנו, מחובתנו להתערב