Category Archives: רטוריקה

מלחמת יוה"כ – תיאוריית קונספירציה על הכוונת

קראתי את הכתבה שפרסם ד"ר אורי מילשטיין במעריב (20.9.2017), "חידת קיסינג'ר: קונספירציית יום כיפור שבליבה עומד הבכיר האמריקאי", ושוב עולות בי תהיות לגבי האינטגריטי של הכותב, ואסביר למה הכוונה.

______________

בבסיס תיאורית הקונספירציה שמציג מילשטיין, בדבר הסכם שנוצר ערב מלחמת יום הכיפורים (1973) בין שר החוץ האמריקני דאז, הנרי קיסינג'ר, לבין שר הביטחון של ישראל דאז, משה דיין, עומדת משוואה כזאת: ישראל תוותר למצרים. המלחמה תפרוץ, סוריה ומצרים "יפתיעו" את ישראל, ישראל תספוג כישלון, תחזיר את חצי האי סיני למצרים ובתמורה יסכים נשיא מצרים, אנואר סאדאת, לחתום על הסכם שלום עם ישראל.

משה דיין. צילום: ויקיפדיה

תמוה בעיני מאין מביא מילשטיין את התיאוריה שלו באין לו עובדות מאומתות כלשהן כדי לפתח תיאוריה שכזו! גרוע מכך, מילשטיין עוד מנסה "לחזק" את התיאוריה כשהוא ממשיך וטוען טענה הנסמכת על דברים שנאמרו, לכאורה, בשיחה שקיימו הנשיא החדש ג'רלד פורד ושר החוץ שלו, הנרי קיסינג'ר!

ציטוט מדבריו של מילשטיין במעריב,

עשרה חודשים אחרי המלחמה שוחח קיסינג'ר עם ג'רלד פורד, הנשיא האמריקאי החדש, על מלחמת יום הכיפורים. פורד: "אבל האם הייתה בה (במלחמה) תועלת?". קיסינג'ר: "לא היינו מצליחים יותר גם אילו ביימנו את התרחיש". פורד: "אפילו האבידות הישראליות הכבדות הועילו, נכון?"

מאין לנו לדעת שחילופי דברים אלו נאמרו? איזו אסמכתא הוא מביא לכך?

לפני מספר שנים, כשהחל מילשטיין (שהיה קולגה שלי) להפיץ את תיאוריית הקונספירציה בין דיין, קיסינג'ר וסאדאת, שאלתי אותו: "מניין לך כל הדברים הללו? הרי כאיש אקדמיה עליך להציג אסמכתאות ועליהן לבסס את טענתך." והוא השיב לי: "מי שרוצה להפריך את התיאוריה שלי, שילך וימצא עובדות הסותרות אותה".

מאז מילשטיין ממשיך לטפס על עץ גבוה, לא מוותר, ובעקשנות רבה ממשיך לשכנע את עצמו ואחרים בדבר הקונספירציה שרקמו ביניהם דיין והנרי קיסינג'ר.

Golda Meir and Moshe Dayan 1973 (Photo credit: REUTERS)

הטענה שלי היא "לא דובים ולא יער".

עוד בטרם ראה אור ספרו של אבירם ברקאי, מעשה שלא היה: קונספירציית מלחמת יום הכיפורים (הוצאת כינרת, 2017), שבו הוא מפריך את התיאוריה של מילשטיין בדבר קיומה של קונספירציה זאת, טענתי שהתיאוריה פגומה בהתחשב בחוסר רציפות בממשל האמריקאי:

ההסכם הקונספירטיבי, לכאורה, נסגר בתקופת נשיאותו של מי שקדם לג'רלד פורד, דהיינו ריצ'רד ניקסון. והנה, מילשטיין בא ואומר שלא בכדי נטש דיין את המערך, ועבר לצד השני (ב- 1977), דהיינו קיבל מינוי של שר חוץ בממשלתו של מנחם בגין. הטענה הקונספירטיבית היא שכל הסידור הזה נועד כדי לקיים את ההסכם האמור עד סופו: חתימה על הסכם שלום בין ישראל ומצרים והחזרת כל חצי האי סיני למצרים עד הגרגר האחרון, כולל שארם אל שייך שהוא עצמו, דיין, כינה בתום מלחמת ששת הימים "מלכות ישראל השלישית".

אבל איך מסבירים שעל-אף שהנשיא ניקסון, שהיה אחד הצדדים להסכם, סיים את כהונתו כאשר ג'רלד פורד היה לנשיא החדש של ארה"ב (1974-1977) ואחריו כיהן ג'ימי קרטר (1977-1981) כנשיא, שעל-אף זאת ההסכם האמור כובד?!?!

מילשטין מוצא פיתרון: הוא שם בפיהם של קיסינג'ר ופורד חילופי דברים מבלי שיש לו אסמכתא שאכן התקיימו. ולא רק זזה, אלא שאת התיזה ההזויה בדבר הסכם קונספירטיבי מילשטיין מתעתד לפרסם באמצעות הוצאת הפורום לאזרוח תחקירי קרבות והפקת לקחים, שאינה אלא שלוחה של מילשטיין בכבודו ובעצמו.

מילשטיין מסיים את כתבתו במעריב כך: "המהלכים החשאיים של דיין, שלפי ההיסטוריון ד"ר יגאל קיפניס לא דווחו לגולדה ונעשו מאחורי גבה, מלמדים על אופיו הקונספירטיבי…" (מילשטיין צריך היה לכתוב – "לדעתי" הם מלמדים על אופיו הקונספירטיבי).

מי מקוראי מעריב מסוגל להבין את "האופי הקונספירטיבי" של דיין (וגם של רבין, לפי ספרו של מילשטיין, תיק רבין: איך תפח המיתוס, 1995 בהוצאת ירון גולן – הוצאת שרידות, קרי, אורי מילשטיין). כמובן, אלו שאינם בקיאים במהלכיו של דיין, "הקונספירטור הגדול בהיסטוריה של ישראל" לפי מילשטיין, רק הם יאמינו לשטויות הללו.

הרטוריקה של מילשטיין עושה רושם וקוראים רבים עלולים עוד לייחס למילשטיין מה שאין לו, לפחות במקרה הזה: אינטגריטי (יושרה). לצערי ולצערם של רבים מהקולגות שלנו באקדמיה, מה שיזכור הקורא מהכתבה הזאת במעריב, הוא שנרקמה  קונספירציה בין מנהיגים והייתה הולכת שולל של לוחמים ושל ציבור שלם, ששילם את מחיר "הקונספירציה של דיין". הם יצדיעו למילשטיין עד שתתפרסם כתבה נגדית שתשמוט את הבסיס לתיאוריה שלו.

אין ספק שמילשטיין הוא אדם אנרגטי, בעל זיכרון פנומנלי, ובעל חשיבה יוצרת ופרודוקטיבית בכל הנוגע להפקת לקחים על ידי צה"ל. יש ספק אם יש איזשהו בסיס מוצק לדברים מסויימים שהוא מפרסם (ופרסם בעבר). הרי הוא אינו מסוגל להביא את המקורות מהם נלקחו הציטוטים של קטעי השיח בין מנהיגים בדרגים הגבוהים. וזה פגם גדול במחקר אקדמי.