קטגוריה: רטוריקה

לצאת לרחובות ולצעוק, "אמרתי לכם!"

בתקופה של משבר ובמיוחד כאשר תחושה של אי-וודאות מכבידה ומעיקה, גוברת הנטייה לחפש "גורו" שיודע טוב יותר מאיתנו מה קורה לנו ומפני מה עלינו להישמר. להלן אציע גורו מתחום הספרות – מרגרט אטווד – וגורו מתחום ההיסטוריה, יובל נח הררי, שרבים וטובים שוחרים לפיתחם בימים אלו. רוצים לדעת מה בפיהם ביחס למשבר הקורונה ובעיקר להשלכותיו האפשריות? האם שניהם מוכנים להכריז פה אחד: "אמרתי לכם?"

כמי שזכתה לכינוי "גורו של ספרות דיסטופיה", מרגרט אטווד, הסופרת הקנדית הפמיניסטית, התפרסמה בין השאר הודות לספריה: סיפורה של שפחה (2012), מעשה השפחה (1985), ושנת המבול (MaddAddam), (2009).ולאחרונה ראה אור ספר המשך ל"סיפורה של שפחה" – העדויות (2019).

סיפורה של שפחה
סיפורה של שפחה, מאת מרגרט אטווד. קרדיט: אתר סימניה

כגורו של ספרות דיסטופיה, אין פלא שאטווד מתראיינת כיום בלי סוף. ב- 2016, אטווד התראיינה אצל הכתבת, שרלוט היגינס (Charlotte Higgins) מ- הגרדיאן, וקבעה: "כל הדיסטופיות, בלי יוצא מהכלל, מדליקות נורות אזהרה. הן גם מזכירות לנו לדאוג שיהיה לנו מלאי של שימורים וגם רובה."

השאלה הראשונה שהציג גואל פינטו בפני אטווד בראיון מיוחד שהעניקה לו בתוכנית, "גם כן תרבות" (5.5.2020), הייתה:

את לא מרגישה צורך לצאת לרחובות ולצעוק, "אמרתי לכם!"?

בתגובתה, אטווד התנערה מתווית ה"נביאה": "אינני יודעת טוב יותר מאחרים על המצב. זו תווית שהודבקה לי כיוצרת טקסטים על דיסטופיה". לכן, "אין כל סיבה שאצא לרחובות ואצעק, אמרתי לכם!". "בכלל", היא טוענת, "זה הגיל, ועם הגיל בא היידע והניסיון". לדעתה גם העובדה שרבים נוהרים למפגשים הוירטואליים שהיא מקיימת, איננה עניין של חיפוש אחר "אדם שהוא משכמו ומעלה, שכולם מרגישים נינוחים ומוגנים בחברתו". לדעתה, היא פשוט נתפסת ככזו.

"פאנדמיה היא תופעה עתיקת יומין, מימי התנ"ך. כולנו שמענו על מגיפות היסטוריות". היא מספרת שגם היא, כאזרחית ותושבת צפון אמריקה ידעה כבר בגיל צעיר שההגירה האירופאית לאמריקה שהחלה במאה ה-17, הביאה עימה תוצאות הרות גורל, כמו "וירוסים שחיסלו רבים מהילידים, שמערכת החיסון שלהם נעדרה נוגדנים למחלות שמקורן מחוץ לאמריקה." "בסך הכל", היא מבהירה, "ההיסטוריה חוזרת על עצמה, והפעם אנחנו ברי מזל. הפעם אנחנו יודעים במה מדובר – וירוס הקורונה הוא עוד וירוס. ומה שקורה לנו כעת הוא, שאנו נאלצים להיות תקועים בבית וזהו. לכל היותר הקלסטרופוביה מציקה לנו".

במשך הראיון, אטווד מצטיירת כאדם יוצא-דופן ברמת האופטימיות והשליטה העצמית שלה. גיחוך עצמי הוא חלק בלתי נפרד ממנה. לדעתה, מרגע זה ואילך יקרה משהו טוב. המשבר יגרום לכך שבני האדם יחפשו איך להתנהל טוב יותר. זה כבר התחיל: יש שיתופי מתכונים, ספרים ועצות פרקטיות לכל דורש. וכמו סופרים רבים, גם היא מפעילה שיחות זום בהתנדבות.

אז מה זה בדיוק  "דיסטופיה"?

נתחיל בהגדרה מתוך אנציקלופדיה אאוריקה האינטרנטית,

אם אוטופיה היא חברה מושלמת ואידיאלית המבוססת על טוב מושלם, הרי דיסטופיה (Dystopia)  היא ההיפך המוחלט. דיסטופיה היא מציאות אנושית של חברה שהתנאים בה קשים ולרוב מלווים בדיקטטורה (עריצות) וניצול של אנשים (הדגשה שלי).

נמשיך עם ראיון מהזמן האחרון, שאטווד העניקה ל- BBC, שם היא הייתה יותר ספציפית והגדירה דיסטופיה כך,

דיסטופיה, מעצם תכנונה, היא חברה לא-נעימה שאתה לא רוצה לחיות בה. ואילו המצב העכשווי לא היה מתוכנן. כך שיכול להיות שייעשו הסדרים לא כל-כך נעימים, אבל אין כעת טוטליטריות מכוונת. אין זה הסדר מכוון… זה מצב חירום… שכן, להיות במצב לא נעים, נניח כמו הבליץ, זו לא דיסטופיה. זה מקום לא נעים, ואף מפחיד, שאיש אינו רוצה להיות בו, אבל זה לא מצב שהוסדר מלכתחילה על ידי ממשלה ששולטת בך.

דיסטופיה בספריה: "סיפורה של שפחה (המקור באנגלית מ- 1985) וטרילוגיית MaddAddam שנת המבול שלה (המקור באנגלית, מ- 2003).

הראשון, מתאר את אמריקה כמדינה שהפכה לתיאוקרטיה ומתייחסת לנשים כבהמות וולדניות גרידא – כל זאת לאחר שהוכרז על מצב חירום במדינה בעקבות התנקשות (לטענתה "הם בעצם הטילו את האשמה על פנאטים מוסלמים, שפעלו באותה תקופה"). המעניין הוא שכאשר פרסמה את "סיפורה של שפחה" ב-1985, מבקרי ספרים בריטיים אמרו שזאת  פנטזיה מהנה, אבל בקנדה הגיבו בחרדה מסוימת ("האם זה יכול לקרות כאן?"). ובאמריקה הייתה תחושה של: "'כמה זמן עוד נותר לנו?'"

הטרילוגיה  MaddAddam מ- 2003 (בעברית: שנת המבול) עוסקת בעולם שבו המשאבים מתרוקנים באופן מדאיג. המצב מוביל לכאוס אזרחי, "מצביאים ודמגוגים משתלטים על בני האדם; אנשים שוכחים לגמרי שכולנו בני אדם. וכך מתפתחות איבה ודה-הומניזציה, מיעוטים נרדפים, וזכויות האדם פשוט נרמסות." אטווד טוענת שמצב בלתי נסבל כזה, שעשוי להתרחש בעתיד הלא רחוק, אינו הדבר שממנו עלינו לחשוש, אלא, המצב הבלתי נסבל שאנו חיים בו כרגע". תרחישים בשנת המבול: עולם עתידני-אינטרנטי ששורר בו חוסר ביטחון ונוצרים בו יצורי כלאיים של חזירי-אנוש וכי"ב. עולם שמתפשט בו הרס סביבתי, כולם סוגדים לנפט והתאגידים משתלטים לגמרי על המדינה.

אטווד מסכמת את תובנותיה ביחס לתקנות לשעת חירום באופן ברור ורלבנטי לכל הדמוקרטיות המערביות שמתמודדות עם המגיפה, כך, "העולם שבהסגר עלול להיות מקום לא נעים, מפחיד, לא רצוי, עולם שאתה לא רוצה להיות בו, אבל הוא לא דיסטופי. אנחנו עדיין לא שם, תודה לאל…למרות הריגול אחרי האזרחים, שהונהג כאמצעי חירום לגילוי נשאי הוירוס שבינינו ולמניעת התפשטות המגיפה. אבל לא לעולם חוסן". מקנן בליבה חשש מפני הידרדרות לדיסטופיה, "ברגע שאתה יוצר ארגון חזק מכל סוג, יש לארגון רצון להמשכיות. הרי אף אחד לא רוצה לוותר על כוח שקיבל. ולכן, מרחפת מעלינו סכנה שאותם בעלי כוח, שגויסו לשעת חירום, ינצלו את המצב לרעה". את התובנה היא שואבת ממצבים פוליטיים שזכורים לה היטב, כמו הלאומנות דמויית הפאשיזם של פרון בארגנטינה.

הבה נבדוק מה בפיו של ה"גורו" השני – ההיסטוריון, פרופ' יובל נח הררי – ביחס למשבר הקורונה והשלכותיו? האם הוא מוכן להכריז: "אמרתי לכם!"

ההיסטוריון, פרופ' יובל נח הררי, מחבר הספרים: קיצור תולדות האנושות, ההיסטוריה של המחר, ו21 מחשבות על המאה ה-21, משתף את הגיגיו עם העיתונאית והתחקירנית, אילנה דיין (עובדה, 26.3.2020).

הררי, התפרסם כהיסטוריון ועתידן. בהתייחסו למשבר הנוכחי והשלכותיו האפשריות – התיחסות שהינה רלבנטית לדיון שלנו כאן על דיסטופיה – הררי מתבסס על דברים שכתב בספרו "ההיסטוריה של המחר", שאלמנטים בתוכו נכתבו בזמנים אחרים. התחקירנית דיין תוהה אולי יש בדברים שבספרו אמירות שמתיחסות לתקופה הנוכחית של משבר הקורונה.

המונח הספציפי, דיסטופיה, לא עלה כלל בדיון שהתנהל ביניהם בתחקיר. אבל דבריו של הררי מהדהדים היטב את הדיסטופיה שמפניה גם אטווד חוששת, כשהיא מדברת על המשבר הנוכחי והשלכותיו. אלא שבשונה מאטווד, שחיברה ספרי דיסטופיה, הררי הוא היסטוריון. הוא בקיא בפרטי פרטים של מקרים דומים בהיסטוריה של העמים, שבהם משבר הוביל לטוטליטריזם. על סמך מקרים שהיו, הוא מציע  – בזהירות – לחשוב על אפשרות שהמשבר הנוכחי יחזק אלמנטים של טוטליטריזם.

האזינו לדבריו של פרופ' יובל נוח הררי – החל מהדקה 12:00 ואילך – שם הוא מברר עם אילנה דיין את רמת הסבירות שבעקבות המשבר נידרדר לטוטליטריזם.

כך מעוררים מוטיבציה – משה שרת ואל פצ'ינו

כשאנחנו חושבים על נאום מוטיבציה, קשה לפסוח על קול אחד מאוד ייחודי וקלאסי – קולו של אל פצ'ינו. נאומי המוטיבציה של אל פאצ'ינו בסרטי קולנוע מעבירים צמרמורת לכל אורך עמוד השדרה של מיליונים מזה שנים רבות. כמעט בכל סרט שאליו ליהקו את אל פאצ'ינו – וכמעט כל תפקיד שהוא מילא כשחקן – הוא השאיר אותנו בתחושה שאנחנו מסוגלים לנצח את העולם כולו.

******

בכדי לגרום לדברים לזוז ולהחדיר מוטיבציה לקהל גדול נחוצה אסטרטגיה רטורית שזכתה לכינוי "נאום מוטיבציה". אבל מהי אותה אסטרטגיה, האם יש תבנית אחת ויחידה של נאום מוטיבציה?

נאומים נחלקים לסוגים שונים. אבל בכולם נחוצות טקטיקות שיסייעו למסר להיקלט היטב בקהל היעד. נואם חייב להכיר את הפן האידיאולוגי, החברתי, הפוליטי, הכלכלי וכי"ב של אלו שהוא סימן אותם כיעד. בין אם מדובר בתעמולת בחירות או בהשגת אמון הציבור בכל סדר גודל שהוא, ישנה טקטיקה שכל נואם חייב לשלוט בה, ולא – דבריו יתאיידו בלי שיהיה להם האפקט המצופה – ריגוש.

המרתקים ביותר מבחינה זאת הם נאומי מוטיבציה

נתחיל עם שני נאומים היסטוריים, שמן הראוי להזכיר אותם כאן. נאומיו של אחד מבכירי הפוליטיקאים שהיו למדינת ישראל, מר משה שרת (שרתוק). שניים מבין נאומיו הזכורים היטב, והידועים כ"נאומי מוטיבציה", קיבלו אותו כינוי, "נאום הדגל" – נאום הדגל הראשון (1945) ונאום הדגל השני (1949).

משה שרת
משה שרת (שרתוק). מקור: ויקיפדיה

בשניהם שרת נאם כשהוא מניף בידיו דגל כחול-לבן ובמרכזו מגן דוד. ומה שהפך את הדגל לסממן רטורי שגרם לריגוש אסתטי מנצח הוא התזמון.

בתפקידו כראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, משה שרת והשחקנית חנה רובינא ביקרו את חיילי הבריגדה היהודית בצפון איטליה, במחנה העקורים בריזיגלה (1945). כאשר שרת הגיע למפגש עם החיילים, הם היו בעמדות קרב והוא הופיע כשבידו דגל עברי המסמל שאלו הם חיילים ארץ-ישראליים. בסיום הביקור נשא נאום קצר ואז הניף את הדגל. הנאום עצמו נועד לעורר מוטיבציה. נכללו בו שני מוטיבים בעלי חשיבות רבה ליהודים דאז – נקמה בגרמניה (לאחר השואה) וזיקה לארץ-ישראל. שניהם מרגשים ושניהם קולעים היישר אל תחושת השייכות של החיילים אל העם היהודי. המסר העיקרי היה התמיכה של העם היהודי בחיילים אלו שמיקומם בחזית מעורר גאווה בלב עם היהודי. כעבור ארבע שנים, הוטל על שרת, כשר חוץ בממשלת ישראל הראשונה, לבקר בניו יורק לרגל קבלת ישראל לאו"ם באופן רשמי. למחרת ההכרזה הרשמית באו"ם, שרת כינס את יהודי ניו-יורק ברחבת מטה האומות המאוחדות. הוא נשא נאום דגל שני (1949) שהיה מבוסס על נאום הדגל הראשון. מתוך נאומו זכור במיוחד המשפט הבא, "דגל זה, אליו נזעקו כל כוחות העם היהודי שנאבקו על גאולתו בארץ אבות, מבטא היום הזה את קוממיותנו השלמה, בהיותו מתנופף בגאון כדגל החמישים ותשעה במעגל הגדול הזה, המסמל את אחדותה ואת מיטב שאיפותיה של האנושות כולה".

בשני הנאומים הדגל הכחול לבן, עם סמל המגן דוד שבו, הבליט את היותו סמל היסטורי לכמיהה התמידית של העם היהודי מראשיתו לדגל לאום אשר ייצג אותם. ובמעמד הכינוס ברחבת בניין האו"ם, כאשר כל זה הפך לעובדה מוגמרת, נוצר ריגוש עצום.

המוטיבציה לחוש גאווה בתקומת המדינה היהודית ולגייס מיטב המשאבים עבורה גברה ככל ששרת התייחס לשואה ולגבורה – תוך ציון הקורבנות בנאום הראשון, וציון מרד גטו ורשה בנאום השני.

גם בעולם הקולנוע לא חסרים נאומי מוטיבציה. מה הופך אותם לכאלו?

 

 

גם כאן הריגוש חייב להימצא בשפע. שחקן הקולנוע, אל פצ'ינו, שנחשב עדיין, בגיל 80, למלך הקסם האישי, מספק דוגמאות לנאומי מוטיבציה.

קסם אישי הוא סממן מובהק של ריגוש אסתטי שפועל לטובת הנואם. אבל בכך לא די. מלבד קסם אישי, הנאום חייב להיות מתוכנן ומותאם היטב לקהל היעד, ובעיקר לנתוני הרקע.

כל זה בלט בסרט ניחוח אישה. אל פצ'ינו, גיבור מלחמה שהתעוור, מופיע באולם הומה מאדם ויושב לצד צ'רלי, סטודנט שמועמד להדחה מהאוניברסיטה בשל היעדרויותיו הרבות. שכן היה עליו להתפרנס, באין מי שיתמוך בו כלכלית. אל פצ'ינו, כלוחם לשעבר שאיבד את מאור עיניו במלחמה וכמי שזכה לכבוד של גיבורים, מודע לעובדה שיש בידיו מעין כרטיס ביקור מנצח ולכן לא נדרש ממנו מאמץ רב כדי לעשות את הרושם הנכון ולשכנע. ובכל זאת הוא משלב בדבריו הרבה פאתוס. אל פצ'ינו פונה אל הקהל המכובד והמשכיל, כולל נשיא האוניברסיטה. בדבריו בולטת ההעזה לדבר מהבטן. תסמכו עליו, שהוא יודע מה שהוא עושה. החיים שלו ומה שעבר עליו גרמו לו להתנהג בבוטות ולשבור את מוסכמות המקום.

גם בסרט סיטי הול הצטיין אל פצ'נו בנאום משופע בסממנים ריגושיים. בתפקיד סגן ראש העיר ניו-יורק, צעיר ואידיאליסטי, אל פצ'ינו עומד בפני קהל אפרו-אמריקני מהעיר ניו-יורק. קהילה שאחת המשפחות שלה איבדה ילד קטן, כאשר המשטרה ירתה ופגעה בו בשוגג. המשימה היא פיוס. לעורר מוטיבציה, איחוי הקרע החברתי, והתגברות על חוסר האמון של הקהילה השחורה בשלטון המקומי ומוסדותיו.  איך יוצרים גשר בין מערכת אכיפת החוק (והאיש הלבן) לבין קהילת השחורים?

דבר אחד ברור: לא די בטיעון המשלב עובדות

איך הוא עשה זאת?

ההופעה של אל פצ'ינו בכנסיה מתקיימת במהלך טקס האשכבה של הילד שנרצח בשוגג. אל פצ'ינו חייב לגייס טיעון ו/או מחוות גוף וטון דיבור שיובן על ידי קהלו כבקשת סליחה כנה ואמיתית ויוביל לקירוב לבבות. הוא מנצל את העובדה שלפניו מוצב ארון מתים ובו הילד המת. זו עובדה קיימת, קשה ומרה, ברורה וזועקת לשמיים, עדות על העוול שלכאורה אין עליו כפרה. עובדה שמסמלת בעיני השחורים עד כמה השלטון מפלה אותם לרעה. אל פצ'ינו בוחר למקד את תשומת לב הקהל שמולו דווקא בארון המתים ובילד המת. הוא מפנה את כל גופו ומבטו אל הילד המונח בארון המתים, פונה אל המת ומבקש ממנו עזרה, אחר-כך מתכופף ומנשק לארון.

מה שרואים, אם כן, הוא שכל האמצעים הרטוריים-מילוליים מחווירים, אם אינם מלווים בעוד משהו. אפשר לקרא לזה ריגוש אסתטי. לעתים הריגוש נובע מהופעה חיצונית שהולמת את המעמד, שיבוץ מטפורות יוצאות דופן בנאום, כאלו שייזכרו לאורך זמן, שימוש בצלילים (בכנסייה זה עבד מצוין), ו/או התאמת טון הדיבור לכל שלב בנאום. ריגוש אסתטי כולל גם תנועות גוף, מחוות תיאטרליות, הבעות פנים ומבטים נוקבים, ושימוש בחפצים וסמלים מזוהים (כגון הדגל הלאומי בשלב הראשוני או בהמשך).

בסוף, תוספות אלו חיוניות ביותר ליצירת ריגוש, הגברת מוטיבציה והשגת רגש את קהל היעד, והשגת אפקט שכנוע מירבי.

מורה נבוכים

אמש צפיתי בשידור חי בפייסבוק של דיון מתוזמן בחסות מכון ון-ליר בירושלים. לא היה לי קל לעקוב אחר הדיון והאמירות המחכימות של שלושה ידענים בתחומים אקדמיים שונים (אומנות, תיאולוגיה, תיאוריה פוליטית). אבל האמינו לי, המשכתי בגבורה עד תום השידור (כשעה וחצי), הקשבתי כמו שאומרים, בחצי אוזן. בסוף נפל לי האסימון: בכל תחום יידע ישנם מושגים, כלי עזר שמתפתחים במהלך השנים. תפקידם לסייע בניווט ובהבנת מהלכים. כך גם במציאות כמו זו שלנו, שלכל הדעות היא מציאות הפכפכה ולעיתים בלתי מובנת.

The_Van_Leer_Institute
מכון ון-ליר. מקור: ויקיפדיה

זאת ההקדמה לחלק העיקרי, שבהמשך. אעשה זאת בקצרה. ראשית, אציג את הדוברים שהשתתפו בדיון: ד"ר אורי גולברג (תיאולוגיה), ד"ר ורד מימון (אומנות), ד"ר יובל קרמניצר (תיאוריה פוליטית). המנחה: עורך כתב-העת "תיאוריה וביקורת", ד"ר שאול סתר.. שנית, הדיון התקיים תחת הכותרת: "מצב החירום והחיים עצמם". נקודה אחרונה, התקציר לקראת דיון –

בכל רחבי העולם מוכרז בימים אלה מצב חירום בהיקף שטרם נודע בעבר. אבל האם מדובר במצב חירום ממשי או כוזב? האם זוהי צורת התמודדות הכרחית עם נגיף בלתי נראה שמאיים על האנושות, או שמא אנו עדים לאופן שבו משטרים שונים לוקחים לעצמם סמכויות לשעת חירום ומעצימים את כוחו של הריבון? כיצד מתכונן מבעד למצב החירום היחס בין ההיסטורי (האנושי, החברתי), הביולוגי (הנגיף, הטבע) והתיאולוגי (החטא, העונש)? האם, מתוך הניסיון לשמור על החיים עצמם, ניתן להבין משהו חדש על תביעתם ותכולתם? ואולי יש במצב החירום הזה גם שיבוש של צורת החיים הניאוליברלית ופוטנציאל לשינוי חברתי כולל?

אציין מייד שהדיון התנהל ברומו של עולם, אבל הכלים לצורך הדיון, היו מושגים מתחומי היידע של כל אחד משלושת המשתתפים. וזאת הפואנטה שברצוני להדגיש כאן,  כדי לנהל דיון משמעותי, במיוחד במצב חירום, כולנו משתמשים במושגים.

אם למי מאיתנו קשה עם המצב הנוכחי במדינה, ויש רבים כאלו – מגיפת הקורונה וההפתעות בספרה הפוליטית – אזי כדי לחיות עם המצב, עלינו לגייס מושגים ורצוי שיהיו כאלו שנוכל בעזרתם להבין טב יותר מה עובר עלינו בימים אלו. כדי להבהיר את הפואנטה הזאת טוב יותר, הנה לפניכם אחת ההגדרות של "מושג". מושג, הוא מילה או ביטוי השייך לתחום כלשהו, ובלבד שמשמעותו נהירה לכם. אחרת איך תוכלו להיעזר בו כדי לעמוד לדוגמה, על משמעות משבר הקורונה והמשבר הפוליטי שכנראה מגיע לפתרונו בימים אלו?  רבים משתמשים לאחרונה במושג "מצב חירום", ויש לו השלכות על "החיים עצמם" – עוד מושג. המושג "מצב חירום" רלוונטי עכשיו לחיינו יותר מאי-פעם. הוא רלוונטי לתיוג המצב בספרה של הבריאות וגם לתיוג המצב בספרה הפוליטית. זאת למרות שמקור מצב החירום במערכת הפוליטית אינו אותו מקור שממנו צמח מצב החירום בספרה של הבריאות. אנו משתמשים באותו מושג מוכר, לגבי שניהם, למרות השוני המהותי בגורמים שהולידו את המצב בשניהם.

לפני שנעבור לחלק השני של הרשימה, לפניכם קליפ נחמד – "החיים שלנו תותים" – על החיים שלנו בתקופה זאת. הקליפ הוא סוג של פרודיה שמטרתה לרכך את תחושת החירום.

השאלה הבאה שיש להעלות היא, האם מוסרי לכפות מצב חירום על מדינה שלמה? נגלה שבכל הקשור ל"מוסר" ו"כפיה" – שני מושגים מוכרים – לא כולם תמימי דעים שהדבר מוסרי. ומותר לחשוב שאכן הכפייה מוסרית. כך לדוגמה הגיב הציבור שהאזין לראיון שביל גייטס העניק ל- CNN לפני יומיים. כזכור, הרצאתו ב TED ב- 2015, הפכה את גייטס לגורו שניבא את מגיפת הקורונה (ואני גיליתי אותה אחרי שכולם כבר שמעו אודותיה והאזינו לה]. אזי אחרי ש"נבואתו" התגשמה, לדעת רובינו, ונעשה שימוש שכיח במושג "מצב חירום", התזה שגייטס הציג בראיון ל- CNN גרם לתגובות מגוונות בכל קנה מידה. מה שבטוח, לא הייתה תמימות דעים באשר להמלצה לכפות הסגר כללי במדינה עקב מצב החירום. היו גם תגובות אחרות. צמד המושגים, "מוסרי" ו"כפייה", עיצבו את השיח סביב מצב החירום.

אם מעניין אתכם להאזין לדבריו של גייטס בראיון לתקשורת האמריקאית (CNN) שלפיהם, כדאי שהמדינות בארה"ב תהיינה בהסגר מלא, בעת ובעונה אחת, כדי למגר את המגיפה תוך 10 שבועות לכל היותר, הריהם לפניכם,

מכאן נעבור לתכלס, הפוליטיקה בראי המושגים הנ"ל – יש הסכמה כללית שנחוץ וראוי לחלץ את העגלה הפוליטית מן הבוץ שבו היא תקועה כבר שנה תמימה. זה מחייב לברר האם מדובר ב"מצב חירום" לאומי אמיתי, והאם נוכל להכיל תהפוכות בלתי-צפויות עד אינסוף? הדוגמה האחרונה לכך התרחשה ביום חמישי האחרון. נבדוק איך הגיבה העיתונות. הסתפקתי בשתי כתבות מעיתון הארץ – האחת מאת רביב דרוקר, וכותרתה: "זה פשע לפרק את כחול לבן, אבל לגנץ לא הייתה ברירה"; השנייה, מאת עוזי ברעם, "גנץ אולי נאיבי, אבל הוא לא בוגד". לא קשה להבחין במושגים שנכנסו לכותרות הללו: "פשע", "ברירה", "נאיבי", "בוגד". כעת עשו חושבים: האם גנץ נאיבי? מה משמעות המושג נאיבי, אם נבחן את המושג לאור ארבעת הבנים שהתורה דיברה בהם? ומה לגבי המושג בוגד, מה טווח המשמעות שלו, בזמן ובמרחב? עיתונאים משתמשים במושגים כדי לתת משמעות למצב, וכך נוצר שיח משמעותי.

הערת אגב: לאחרונה נחשפתי למה שנקרא "כלל האנלון", או בלועזית Hanlon's Razor. "אל תייחס לזדון מה שאפשר להסביר על-ידי טיפשות". כלל האנלון מספק מסגרת חשיבה מעניינת. הוא גם מסייע לנו להעמיק בשלושה מושגים אלו: פשע, נאיבי, בוגד. אם ירדתם לסוף דעתו זו של האנלון, אזי פשע ובגידה הם בגדר זדון: מושג מוכר וידוע. אם נקרא שוב את הכותרות, ונחשוב על הכתבה של עוזי ברעם, ניווכח שברעם קלע לרוחו של האנלון. ואילו דרוקר מיהר לייחס פשע/זדון לכחול לבן, ובסוף הכניס לניוטרל והוסיף, לגנץ לא הייתה ברירה.

לסיכום, מושגים הם תבלין חיוני לניהול שיח, זאת כל עוד רובינו מייחסים להם אותה משמעות.

שלוש הערות (לא מחייבות):

א. כלל האנלון נכלל בכרך השני של של חוקי מרפי – "חוקים נוספים שמסבירים מדוע דברים לא מסתדרים".

ב. כלל האנלון באנגלית: Never attribute to malice that which is adequately explained by stupidity

ג. מושג נוסף שעשוי להועיל לנו בשיח על מצב החירום בפוליטיקה שלנו, מצוי בספר ישעיה (פרק ב', ב'-ד'). הכוונה ל"חזון אחרית הימים". מדובר במושג שכיח יחסית, אבל מופשט. אידיאל. זרקור שנמצא אי-שם ולאורו אנחנו מתנהלים כאן ועכשיו, בלי יכולת להגשימו. אולי מה שהפוליטיקאי המשופשף והפוליטיקאי הטירון יצרו בכוחות משותפים, ובכך סיפקו מוצא כלשהו ממצב החירום הפוליטי, הוא דוגמא טובה לחזון נוסח ישעיה?

תחילת ישעיהו פרק ב'

ב וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה' בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם.
ג וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה' אֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלָ‍ִם.
ד וְשָׁפַט בֵּין הַגּוֹיִם וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה.

 

קובי בראיינט – טעימה ממעמקי ליבו האוהב

הכדורסלן קובי בראיינט חיבר את הפואמה "כדורסל יקר", לכבוד טקס הפרידה שלו, ב- 2015, מאוהדיו הרבים ושחקני ליגת העל בכדורסל. מילות הפואמה מאפילות על ההפסדים שה"לייקרס" ספגה באותה תקופה. הוא פרש בקול תרועה רמה.

קובי בראיינט ויקיפדיה באנגלית
קובי בראיינט. צילום: ויקיפדיה באנגלית

את פרישתו מהקריירה המפוארת שלו ככוכב-על של הכדורסל בארה"ב ובעולם כולו, קובי בראיינט הנציח בפואמה "כדורסל יקר". היא משקפת כל שהיה על ליבו. מעין שיר הלל לקשר מתמשך ואינטימי של ילד שהתבגר עם הכדורסל. שיר על אהבה טוטלית ומסירות ללא-תנאי לספורט הזה.

בראיינט חיבר את הפואמה "כדורסל יקר", לכבוד טקס הפרידה שלו ב- 2015, מאוהדיו הרבים ושחקני ליגת העל בכדורסל. מילות הפואמה מאפילות על ההפסדים שה"לייקרס" ספגה באותה תקופה. הוא פרש בקול תרועה רמה. היו לו חושים חדים ורגישים שבזכותם יכול היה להבחין, בעוד מועד, שפרישה מהספורט בשיא הקריירה פירושה שבעיני העולם הוא תמיד יהיה מזוהה ככוב-על של הלייקרס – למרות ההפסדים. הפואמה היא הגראנד פינאלה, אם תרצו, של בראיינט. והמסר שלב ברור: מוטב שתפרוש כשהינך בשיא. דאג להשאיר אחריך מורשת שתאדיר את כישוריך והישגיך.

באותה שנה גורלית 2015, שבה בראיינט קיבל את ההחלטה לפרוש, הפכה הפואמה המרגשת "כדורסל יקר", לגולת הכותרת של מעמד הפרישה הרשמי . התקשורת ושחקני הכדורסל הוותיקים והצעירים נחשפו לתוצר פואטי שכמו פרץ החוצה ממעמקי ליבו האוהב, שם הסתתר לאורך הקריירה שלו. הייתה זאת יד המקרה שזימנה לבראיינט צפייה בסרט האנימציה "דואט", שהפיק וביים האנימטור של דיסני, גלן קין (Keane). הצפייה בדואט המחישה לבראיינט שאנימציה מיטיבה להבליט ניואנסים של רגש באופן יעיל וטוב יותר מכל סרט ויזואלי קונבנציונלי. השניים – קין ובראיינט, נפגשו והתוצאה: עיבוד "כדורסל יקר" לסרט אנימציה קצר. הסרט זכה בפרס אוסקר ב- 2018.

"כדורסל יקר", מציג את בראיינט ככוכב-העל של הלייקרס וכן כילד בן שש. הוא חושף אהבה ומסירות אין קץ, של ילד בן שש לכדורסל, התמדה, נחישות והגעה ליעד בזכות אותו כדורסל. הפואמה מסתיימת במסר: חשוב לפרוש בשיא, אני פורש, אבל "תמיד אוהב אותך, כדורסל יקר". אותו מסר ליווה את בראיינט במעמד חלוקת פרסי האוסקר. כאשר הוא אחז בפסלון, מלא פליאה, אמר לקהל הצופים: "מעמד זה עולה על כל דמיון, כילד, הצבתי לעצמי מטרה לזכות באליפויות כדורסל. לא העליתי בדעתי שאי-פעם אהפוך לכוכב-על המחזיק בידו את פסלון האוסקר".

BRYANT OSCAR WINNR
צילום: Getty images

תרגום הופאמה לעברית [תרגום שלי, תה.]:

מהרגע,
בו התחלתי לכדרר את גרבי אבי ,
ודמיינתי את עצמי משחיל כדור-מנצח לסל,
במשחקי הפורום המערבי הגדול,
ידעתי שרק דבר אחד הוא אמיתי:
שהתאהבתי בך.
אהבה עמוקה כל-כך, עד שנתתי לך כל מה שיש לי –
החל ממחשבותיי וגופי
וכלה ברוחי ונשמתי.
כילד בן שש
שמאוהב בך עמוקות,
מעולם לא ראיתי את קצה המנהרה,
אלא רק את עצמי בורח מאחת כזו.

 

ואז התחלתי לרוץ.
רצתי במעלה ובמורד כל מגרש;
רדפתי עבורך אחרי כל כדור;
ביקשת ממני רוח קרב
ואני נתתי לך את ליבי
כי הוא הגיע אליך עם הרבה יותר מזה.

 

שיחקתי מזיע וכואב,
אך לא בגלל שהאתגר קרא לי ;
אלא בגלל שאתה קראת לי.
עשיתי הכל למענך
כי זה מה שעושים
כשמישהו גורם לך להרגיש מלא חיים
כפי שאתה גרמת לי להרגיש.

 

זה אתה שהגשמת לילד בן שש את חלום הלייקרס שלו;
ותמיד אוהב אותך בגלל זה.
אבל לא אוכל להמשיך לאהוב אותך באובססיביות עוד זמן רב.
עונה זו היא כל שנותר לי להעניק לך.
לבי מסוגל להתמודד עם מהלומות,
מוחי מסוגל להתמודד עם אתגרים;
אבל גופי יודע שהגיע הזמן להיפרד.

 

וזה בסדר.
אני מוכן לשחרר אותך.
אני רוצה שתדע זאת עכשיו,
כדי ששנינו נוכל להתענג על כל רגע שנותר לנו  להיות יחד.
לטוב ולרע.
הענקנו זה לזה כל מה שיש לנו.

 

ושנינו יודעים,
שלא משנה מה אעשה בהמשך,
תמיד אהיה הילד ההוא
עם הגרביים המגולגלות,
והפח שבפינה;
5 שניות לסיום
והכדור בידיי
….5 … 4 … 3 … 2 … 1

 

אוהב אותך תמיד,
קובי

מלחמת יוה"כ – תיאוריית קונספירציה על הכוונת

קראתי את הכתבה שפרסם ד"ר אורי מילשטיין במעריב (20.9.2017), "חידת קיסינג'ר: קונספירציית יום כיפור שבליבה עומד הבכיר האמריקאי", ושוב עולות בי תהיות לגבי האינטגריטי של הכותב, ואסביר למה הכוונה.

______________

בבסיס תיאורית הקונספירציה שמציג מילשטיין, בדבר הסכם שנוצר ערב מלחמת יום הכיפורים (1973) בין שר החוץ האמריקני דאז, הנרי קיסינג'ר, לבין שר הביטחון של ישראל דאז, משה דיין, עומדת משוואה כזאת: ישראל תוותר למצרים. המלחמה תפרוץ, סוריה ומצרים "יפתיעו" את ישראל, ישראל תספוג כישלון, תחזיר את חצי האי סיני למצרים ובתמורה יסכים נשיא מצרים, אנואר סאדאת, לחתום על הסכם שלום עם ישראל.

משה דיין. צילום: ויקיפדיה

תמוה בעיני מאין מביא מילשטיין את התיאוריה שלו באין לו עובדות מאומתות כלשהן כדי לפתח תיאוריה שכזו! גרוע מכך, מילשטיין עוד מנסה "לחזק" את התיאוריה כשהוא ממשיך וטוען טענה הנסמכת על דברים שנאמרו, לכאורה, בשיחה שקיימו הנשיא החדש ג'רלד פורד ושר החוץ שלו, הנרי קיסינג'ר!

ציטוט מדבריו של מילשטיין במעריב,

עשרה חודשים אחרי המלחמה שוחח קיסינג'ר עם ג'רלד פורד, הנשיא האמריקאי החדש, על מלחמת יום הכיפורים. פורד: "אבל האם הייתה בה (במלחמה) תועלת?". קיסינג'ר: "לא היינו מצליחים יותר גם אילו ביימנו את התרחיש". פורד: "אפילו האבידות הישראליות הכבדות הועילו, נכון?"

מאין לנו לדעת שחילופי דברים אלו נאמרו? איזו אסמכתא הוא מביא לכך?

לפני מספר שנים, כשהחל מילשטיין (שהיה קולגה שלי) להפיץ את תיאוריית הקונספירציה בין דיין, קיסינג'ר וסאדאת, שאלתי אותו: "מניין לך כל הדברים הללו? הרי כאיש אקדמיה עליך להציג אסמכתאות ועליהן לבסס את טענתך." והוא השיב לי: "מי שרוצה להפריך את התיאוריה שלי, שילך וימצא עובדות הסותרות אותה".

מאז מילשטיין ממשיך לטפס על עץ גבוה, לא מוותר, ובעקשנות רבה ממשיך לשכנע את עצמו ואחרים בדבר הקונספירציה שרקמו ביניהם דיין והנרי קיסינג'ר.

Golda Meir and Moshe Dayan 1973 (Photo credit: REUTERS)

הטענה שלי היא "לא דובים ולא יער".

עוד בטרם ראה אור ספרו של אבירם ברקאי, מעשה שלא היה: קונספירציית מלחמת יום הכיפורים (הוצאת כינרת, 2017), שבו הוא מפריך את התיאוריה של מילשטיין בדבר קיומה של קונספירציה זאת, טענתי שהתיאוריה פגומה בהתחשב בחוסר רציפות בממשל האמריקאי:

ההסכם הקונספירטיבי, לכאורה, נסגר בתקופת נשיאותו של מי שקדם לג'רלד פורד, דהיינו ריצ'רד ניקסון. והנה, מילשטיין בא ואומר שלא בכדי נטש דיין את המערך, ועבר לצד השני (ב- 1977), דהיינו קיבל מינוי של שר חוץ בממשלתו של מנחם בגין. הטענה הקונספירטיבית היא שכל הסידור הזה נועד כדי לקיים את ההסכם האמור עד סופו: חתימה על הסכם שלום בין ישראל ומצרים והחזרת כל חצי האי סיני למצרים עד הגרגר האחרון, כולל שארם אל שייך שהוא עצמו, דיין, כינה בתום מלחמת ששת הימים "מלכות ישראל השלישית".

אבל איך מסבירים שעל-אף שהנשיא ניקסון, שהיה אחד הצדדים להסכם, סיים את כהונתו כאשר ג'רלד פורד היה לנשיא החדש של ארה"ב (1974-1977) ואחריו כיהן ג'ימי קרטר (1977-1981) כנשיא, שעל-אף זאת ההסכם האמור כובד?!?!

מילשטין מוצא פיתרון: הוא שם בפיהם של קיסינג'ר ופורד חילופי דברים מבלי שיש לו אסמכתא שאכן התקיימו. ולא רק זזה, אלא שאת התיזה ההזויה בדבר הסכם קונספירטיבי מילשטיין מתעתד לפרסם באמצעות הוצאת הפורום לאזרוח תחקירי קרבות והפקת לקחים, שאינה אלא שלוחה של מילשטיין בכבודו ובעצמו.

מילשטיין מסיים את כתבתו במעריב כך: "המהלכים החשאיים של דיין, שלפי ההיסטוריון ד"ר יגאל קיפניס לא דווחו לגולדה ונעשו מאחורי גבה, מלמדים על אופיו הקונספירטיבי…" (מילשטיין צריך היה לכתוב – "לדעתי" הם מלמדים על אופיו הקונספירטיבי).

מי מקוראי מעריב מסוגל להבין את "האופי הקונספירטיבי" של דיין (וגם של רבין, לפי ספרו של מילשטיין, תיק רבין: איך תפח המיתוס, 1995 בהוצאת ירון גולן – הוצאת שרידות, קרי, אורי מילשטיין). כמובן, אלו שאינם בקיאים במהלכיו של דיין, "הקונספירטור הגדול בהיסטוריה של ישראל" לפי מילשטיין, רק הם יאמינו לשטויות הללו.

הרטוריקה של מילשטיין עושה רושם וקוראים רבים עלולים עוד לייחס למילשטיין מה שאין לו, לפחות במקרה הזה: אינטגריטי (יושרה). לצערי ולצערם של רבים מהקולגות שלנו באקדמיה, מה שיזכור הקורא מהכתבה הזאת במעריב, הוא שנרקמה  קונספירציה בין מנהיגים והייתה הולכת שולל של לוחמים ושל ציבור שלם, ששילם את מחיר "הקונספירציה של דיין". הם יצדיעו למילשטיין עד שתתפרסם כתבה נגדית שתשמוט את הבסיס לתיאוריה שלו.

אין ספק שמילשטיין הוא אדם אנרגטי, בעל זיכרון פנומנלי, ובעל חשיבה יוצרת ופרודוקטיבית בכל הנוגע להפקת לקחים על ידי צה"ל. יש ספק אם יש איזשהו בסיס מוצק לדברים מסויימים שהוא מפרסם (ופרסם בעבר). הרי הוא אינו מסוגל להביא את המקורות מהם נלקחו הציטוטים של קטעי השיח בין מנהיגים בדרגים הגבוהים. וזה פגם גדול במחקר אקדמי.