חוות החיות של פוטין

בעיצומן של הקרבות והניסיון של פוטין לכבוש את אוקראינה, ראוי לציין שהשימוש בתעמולה מתוחכמת עלול לשבש את תהליך החשיבה גם אצל בעלי ההיגיון הבריא, עד כדי השתלטות עליו ושינוי עמדות.

לפני שמונה שנים סופח חצי האי קרים אל רוסיה. יממה לאחר שרוסיה צירפה לעצמה את קרים, כוחות בגיבוי רוסי פרצו למפקדת הצי האוקראיני בסבסטופול, העיר המרכזית בקרים, והניפו את הדגל הרוסי. העיתונות המערבית הייתה בהלם. בכתבה שסיקרה את מעמד הניצחון, שבמרכזו הנפת דגל רוסיה בסבסטופול והשמעת ההמנון הלאומי של רוסיה, נזכרה כתבת הוושינגטון פוסט ב"חוות החיות" מאת ג'ורג' אורוול.

קרדיט: צומת ספרים

כדאי להיזכר ביצירה המבריקה של אורוול, סאטירה נוקבת על משטרים טוטליטריים ועל מעמדו של היחיד, זכויותיו ויחסיו החברתיים בתוכם. הספר הנו אלגוריה הוא מציג באמצעות משל את ביקורתו של הסופר על המשטר הקומוניסטי בברית המועצות. את זאת הוא עושה באמצעות קבוצה של חיות שהחזירים מייצגים בה את הכת השלטת במדינה. במעמד השקת הספר, אורוול שחרר אמירה נוקבת: "זו ההיסטוריה של מהפכה שסטתה מדרכה, והתירוצים המצוינים שניתנו על כל צעד ושעל לסילופה ועיוותה של התזה המקורית".

בעיצומן של הקרבות והניסיון של פוטין לכבוש את אוקראינה, ראוי לציין שהשימוש בתעמולה מתוחכמת עלול לשבש את תהליך החשיבה גם אצל בעלי ההיגיון הבריא, עד כדי השתלטות עליו ושינוי עמדות.

בעת סיפוחה הרשמי של קרים לרוסיה (2014) הוושינגטון פוסט פרסם סיקור של המעמד מאת הכתבת, פמלה קונסטבל. בכתבתה היא כוללת אמירות לגבי פוטין על בסיס הלקחים העולים מ"חוות החיות". היא מתרשמת ש"ולדימיר פוטין מגלם את התפקיד הראשי של נפוליאון החזיר. וכדי לבסס את כוחו, הוא מעסיק כלבים מאיימים, בדיוק כפי שעשה נפוליאון",

כשהתקרב משאל העם, הבירה הייתה רגועה, אבל הרחובות התמלאו במספר גדל והולך של אנשי אבטחה חסונים בפינות ומחוץ למתקני הממשלה… לרוב, הם עמדו מסביב ונראו קשוחים, אבל עצם נוכחותם הייתה מאיימת…

כמו בחווה של אורוול, בחצי האי קרים יש כמה חמורים סקפטיים, אבל רוב האנשים הם כנראה כבשים פתיות. ציטוט מהכתבה,

מדי פעם פגשתי מישהו שהטיל ספק בקו הרשמי… אחד מהם היה חייל לשעבר, אדם חסון בשנות ה-50 לחייו ושמו וולודיה. הוא רוקן שוֹטים של וודקה בין ביס לביס מסלט תפוחי האדמה שאכל בבית קפה של מעמד הפועלים. 'אומרים שהפנסיה שלי תעלה, אבל גם הארוחה הזו תעלה', הוא אמר. ובקהל סביבו אנשים נטו להקשיב לסיסמאות כאלו ואחרות ולהתרגש.

שטיפת המוח ומכונת התעמולה ב"חוות החיות" מתייחסות לבעלי החיים כך – יש להם "ארבע רגליים טובות, או שתי רגליים רעות". התעמולה בקרים מרבה לתאר את תושבי קייב כבעלי "שתי רגליים". כתבת הוושינגטון פוסט יצאה לבדוק עד כמה זה נכון. היא שוחחה עם אדם שהיה מוכן להודות בפניה בדיסקרטיות, שהוריו 'נוטים להאמין לתעמולה הפרו-רוסית המזהירה מפני איומים פשיסטים המגיעים מקייב'. בנימה של עצב, הוא ציין שאמרו לו 'להיזהר ולא להתרועע עם אף אחד בקייב'. מה שגרם לכתבת להעריך שמדובר ב"תעמולה דומה מאוד למעשיו של השטן. כדרכו, השטן משתלט על אנשים עד כי אינם מסוגלים יותר לחשוב".

סממן נוסף של התעמולה השטנית הם אביזרי הטקסים, תמונות, דגלים, מנגינה, המנון, מופע ראווה של בכירים וכד'. אלו שובים את לב הקהל וגורמים לו להיסחף ולאבד את אחיזתו בעמדותיו. בטקס סיפוחה של קרים אפקט השמעת ההמנון הרוסי גנב את ההצגה. היה זה מופע שהסעיר את הנשמה והנפש הלאומית של אזרחי קרים, בדיוק כפי שעשו "חיות אנגליה" בחוות החיות:

גם אם אינך מכיר את המילים, ההמנון של הפדרציה הרוסית הוא אחד ההמנונים הלאומיים המרגשים ביותר שנכתבו אי פעם. במשימת הסיקור שלי בחצי האי קרים, שמעתי אותו מושר במלוא הדרו על ידי מקהלת צעירים במדים שעומדים דום, ובקושי הצלחתי לעצור את עצמי כדי שלא אסחף במעמד הטקס.

קרדיט: אתר "סימניה"

למי שאינו מתמצא בספרו הראשון של אורוול, "דפוק וזרוק בפריז ובלונדון" (1933) – "בספרד נהפך אורוול לאנטי-סובייטי. ב-1 בספטמבר 1944 פירסם מאמר חריף על אדישותה של ברית המועצות לקורבנות הפולנים הרבים שלהם נמנעה מלסייע במאבקם בצבא הכיבוש הגרמני. במיוחד תקף את עמיתיו העיתונאים, שנמנעו מלהביא מידע זה לקוראיהם" (מתוך אתר "טקסט").

דעותיו של אורוול על כישלון הניסיון הסובייטי בוטאו באלגוריה "חוות החיות", שיצאה לאור ב-1945, ומתוכה לקוח המשפט הנודע "כל החיות שוות, אך יש חיות ששוות יותר". הספר היווה ביקורת חריפה על מימוש הקומוניזם בברית המועצות, ולכן ניסו תומכי ברית המועצות בבריטניה, ומו"לים בעלי נטיות שמאליות, להניא את אורוול מפרסום ספרו.

עיטורי כבוד ותמונות מלחמה

מלחמת העולם הראשונה (28.7.1914-11.11.1918) עומדת במוקד הספר "מלחמה וטרפנטין", נובלה ביוגרפית מאת הסופר הפלמי הנודע, סטפן הרטמנס (הוצאת מודן, מפלמית: אירית באומן, 2020, 383 עמ'). המפגש עם ההרג ההמוני קיבל ממד חדש במלחמה זו. מרכז הכובד של הספר הוא תהליך זכירתו והנצחתו של הקרב. תהליך הפיכתה של חוויית הדמים הנוראה למיתוס משלהב ורב עוצמה. מלחמת העולם הראשונה תועדה באמצעות מסמכים ומעט מאוד צילומים משדה הקרב. במקום צילומים צורפו ליומני המלחמה איורים וציורים של חיילים בעלי כישרון ציור. כאשר סוקרים את התיעוד שנותר ממלחמה עקובת דם זאת, חשוב לדבר גם על כך.

****

קראתי בעניין רב את "מלחמה טטרפנטין", נובלה ביוגרפית, מאת סטפן הרטמנס, המבוססת על יומן רחב יריעה שהותיר סבו של הרטמנס, אורבה מרטינס, ובכך סיפק חומר גלם לכתיבת הנובלה. הנובלה מתעכבת פעמים רבות על מהות היחסים החמים והקרובים בין הרטמנס הנכד ומרטינס הסב. מה שמסביר את המניע של הרטמנס לכתיבת הנובלה. הרטמנס, הנכד, שהכיר רק את שגרת הזקנה של הסב, את אהבתו לציור ואת נישואיו הממושכים לסבתו, נחשף לצדדים הכאובים יותר, והמעונבים פחות שלו, וברא דמות עמוקה ומורכבת, שנושאת על גבה את היצירה בהצלחה גדולה. שלושת החלקים של "מלחמה וטרפנטין" יוצרים תמונה מורכבת של חוויות הילדות של מרטינס, טראומות הבחרות שלו והשגרה שהוא ניהל בחייו הבוגרים, אחרי המלחמה. נמסרים לנו פרטים על תקופת הילדות והנערות של מרטינס, שהתאפיינה בעוני מרוד והתנהלה בצל חוליו חסר התקנה של אביו. הפרק הראשון מכניס את הקורא לאווירה של חיי טרום המלחמה בכפר בבלגיה. התיעוד הוא דמוי תסריט-חי, המתאר חיים מהיד אל הפה, אהבות, דאגה למשפחה, ובראש ובראשונה, דאגה לפרנסה. מרטינס, הילד, מבין שאביו גוסס מזה שנים. הוא ער לאהבה ולמסירות השוררת בין אביו לאמו. מעל לכל זאת הייתה משפחה פלמית טיפוסית. הילדים השתתפו בפרנסת המשפחה, כדבר מובן מאליו.

קרדיט: אתר סימניה

מרבית אוכלוסיית הכפר היו קתולים אדוקים. הקשר שלהם לכנסייה היה כזה שכל חולי, מחסור, מוות, ואפילו בחירת מקצוע לילדים היו כרוכים בהיוועצות עם אב הכנסייה. ההשפעה שלו הייתה כל כך חזקה עד שניתן להשוותה עם מעמד הרבי בקהילה היהודית האולטרה-אורתודוכסית (חרדים).

מקום מרכזי בספר יועד לאמנות הציור. ספציפית, במשפחתו של מרטינס כישרון הציור היה נחלתם של הסב והאב, כישרון שהציל אותם לא פעם מחרפת רעב. הכנסייה סיפקה עבודה לאנשים אלו, כשהיה צורך לשפץ ולרענן את ציורי הקיר והפרסקו של הדמויות הקדושות שקישטו את קירות הכנסייה. וכל זה תמורת תשלום זעום. גם מרטינס, ניחן בכישרון ציור. זה הועיל לו לצלוח את החיים, במיוחד בשנים בהן היה מגויס לקרב במלחמת העולם הראשונה,  ולחם יחד עם חיילים פלמים וולנים נגד הגרמנים באירופה, בתעלות ובשוחות, בזחילה בבוץ, ברעב ובחולי. המלחמה התנהלה בעיקר באירופה בחמש חזיתות עיקריות. "מלחמה וטרפנטין" עוסק בחזית המערבית שכללה את בלגיה וצפון מזרח צרפת. המלחמה הייתה מלחמה כוללת ראשונה בעולם, שנמשכה מאז 1914 עד 1918. ניהול המלחמה נעשה בעיקר באמצעות פקודות וקללות וללא הכשרה הולמת לתנאי הלחימה הבלתי-צפויים שבהם נתקלו הלוחמים. אל מול התופת ומראות הזוועה נהג מרטינס לשלוף את שפופרות הצבעים והנייר מתרמילו, כל עוד אלו שרדו, ולצייר במהירות הבזק את המראות שהיה עד להן. שכן, ייעודו היה אמנות. לא נותר זכר מהציורים והאיורים של מרטינס משדה הקרב. חסרונם בספר הוא עובדה מצערת.

כאן המקום להרחיב את היריעה אל מעבר לכתוב בספר. שתי סוגיות בהקשר זה ראויות להבלטה:

א. תיעוד רגעים במלחמה. הרטמנס אינו מתייחס לסוגיית הצילום באותן שנים. לא כל שכן היכולת הטכנולוגית לנייד מצלמות במלחמה המתנהלת בעיקר בדילוג בין שוחות. שתי תגליות טכניות הן הבסיס לצילום המודרני – היכולת לראות תמונה על גבי משטח שאליו היא מוקרנת והיכולת ללכוד את התמונה ולשמר אותה. רק בשנת 1888 הומצא הפילם (!). המצלמות הדיגטליות התפתחו בשנות ה-80 של המאה ה-20. עד אז המצלמות שקלו כ 3.5 ק"ג ואיכות התמונה בשחור לבן הייתה 0.01 פיקסל. כך שבתקופה בה אנו עוסקים, המצלמות לא היו ניידות, היו יקרות מאוד ורובן היו בלתי ניתנות לניוד בתנאים רגילים, לא כל שכן, בתנאי שדה בצל ההפגזות והירי. זה מסביר חלקית את ריבוי האיורים שמרטינס טרח עליהם בכל רגע אפשרי במהלך הקרבות, באין בידו מצלמה ניידת. מה גם שמומחיותו הייתה אומנות. כדי לסבר את האוזן, בארכיון מדינת ישראל נמצא יומן מלחמת העולם הראשונה, שערך ליאו לסמן, שהשתתף בה כחייל גרמני. ליאו לסמן נולד ב 1891 בהמבורג למשפחה יהודית, הוא התנדב לשנת שירות בצבא הגרמני. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, התנדב לשירות צבאי ושירת בגדוד ארטילריית שדה . לאחר המלחמה, שב להמבורג והשתלב בעסקי ההוצאה לאור של משפחתו. ב 1937 הכין לסמן יומן מלחמה ושילב בו תצלומים, מפות, מכתבים, קטעי עיתונות ותיאור מודפס של עלילותיו בצבא. בתו, אווה עין-דור, מסרה את יומן המלחמה לארכיון המדינה לפני כמה שנים, והתירה להציג צילומים מהיומן בבלוג הארכיון. בנספח ליומן, לסמן פרסם תמונות שלדעתו ראויות להיזכר.

קרדיט: אתר סימניה

ב. תמורות בתפיסת המלחמה בעקבות ההתרחשויות וההרג ההמוני במלחמת העולם הראשונה. רוח ההתנדבות היא דבר אחד שהתרחש שם. כולם נתנו כתף, החל מהלוחמים והמפקדים, וכלה באחרוני הרופאים והאחיות. כולם ללא יוצא מהכלל, גם המשפחה בבית, עזרו. מעבר לכך, מלחמת העולם הראשונה נחשבת לפעם הראשונה בהיסטוריה של העולם המודרני שהאדם השתמש בנרטיב "למות למען המולדת". זה אינו מובן מאליו. יסודות הנרטיב של חוויית המלחמה הונחו זמן רב לפני מלחמת העולם הראשונה, הנרטיב רב העצמה צמח מלמטה, מהעם, תחילה כ"פולחן הנופלים בקרב", תוך עידוד מטעם הממסד שיצר תחושה של האלהת הנופלים וטשטוש הפחד והחרדה באמצעות חפצים דמויי פגזים שנרכשו בחנויות כלבו לשם קישוט הבית. היה צורך לתת משמעות למוות בסדר גודל שלא נודע עד אז. ספר שעשוי להעניק הבנה כוללת ורחבה על "האלהת המלחמה" ו"קידוש המוות וההרג ההמוני" במלחמה זו, תחילה, ואחר-כך במלחמה המודרנית, הוא "הנופלים בקרב", מאת ג'ורג' מוסה, (הוצאת עם עובד ספריית אופקים, 1990, מאנגלית: עמי שמיר, 264 עמ'). מוסה מסביר כיצד התגברו על הזיכרון הנורא של מלחמת העולם הראשונה, "שהפך באירופה במיוחד לעבר מהולל ורב השראה".  מוסה סבור ובצדק שצריך להבין עד כמה היה חשוב להחדיר את "פולחן הנופלים בקרב", ובכך לתת משמעות למוות ולאלו שנותרו נכים לכל חייהם. בתיה גור (בהארץ 1993) כותבת בביקורת על ספרו של מוסה על "הרומנטיזציה של המוות בקרב", לנוכח העובדות: מספרם של חללי מלחמת העולם הראשונה עלה פי שניים ויותר ממניינם של הרוגי כל המלחמות הגדולות שניטשו בין השנים 1790-1914. כשלושה-עשר מיליוני בני אדם מתו במלחמת העולם הראשונה, וכיצד, יחד עם זאת, נהפכה מציאות המלחמה למיתוס אצילי ומרומם נפש.

*****

ובשולי הדברים, הנה מבחר ציטוטים מ"מלחמה וטרפנטין", שראוי לאזכר ברשימה זאת:

עמ' 220: "אני קורע את המעטפה שעליה מוטבע כתר קטן: שמי מופיע ברשימת אנשי הצבא שיקבלו תואר אביר מסדר הכתר." (דבריו של מרטינס)

עמ' 231: "אני מוציא מכיסי את קופסת המתכת עם עיטורי הכבוד שלי" (דבריו של  מרטינס), וכך אומר לו מפקדו: "רב סמל… זכית בעיטורים מרשימים".

עמ' 233: "בסתיו אני מקבל חופשה ונוסע הביתה… אימי רואה את עיטורי הכבוד שלי ופורצת בבכי", (דבריו של מרטינס).

עמ' 300: "… פרדוקס זה היה מרכיב קבוע בחייו: מיטלטל הלוך ושוב בין החייל שנעשה בעל כורחו והאמן שרצה להיות. מלחמה וטרפנטין."

"אנחנו דור מחוסן" – סיפור גדול שיחולל באזז?

שאלת מיליון הדולר של הביצה הפוליטית היא תמיד מי ואיך יחוללו את הבאזז הבא? מדוע זאת שאלת מיליון הדולר? התשובה ברורה למי שעוקב אחרי באזז-וורדס (להלן, באזז): סיפור שיש לו באזז – רעש וצלצולים – בוודאי משפיע על מקבלי ההחלטות. הם פחות יכולים להתעלם ממנו, מאשר מסיפור שעולה ויורד מהכותרות.

איך מחוללים באזז והאם כלי תקשורת יכול לחולל את הבאזז בעצמו?

כאשר שאלו את יון פדר, לשעבר עורך ראשי של אתר YNET, איך מחוללים באזז ב-ynet  האתר הכי נצפה בישראל, פדר הציג את הנקודות החשובות בתהליך יצירת הבאזז, ייצוג כותרות, עיסוק חוזר בסיפור, פולו-אפ, גודל ונפח לתמונות מסוימות: "מייצרים כותרות, חוזרים ועוסקים בסיפור, עושים לו פולו-אפ, ונותנים גודל ונפח לתמונות מסוימות. יחד עם זאת, "אל תטעו לחשוב שכלי תקשורת יכול לחולל את הבאזז בעצמו. המדיה יכולה לקדם סיפור במידה לא מבוטלת, אבל היא לא יכולה לחולל את הבאזז, אין לנו כללי תפעול לזה. אנחנו יודעים לדחוף סיפורים ולגייס תשומת לב ציבורית, אך עד לגבול מסוים ולא רב מדי.

משמע, קידום הסיפור הוא שלב בסיסי ביצירת באזז. אבל כדי שהבאזז יתחולל צריך עוד משהו. צריך לגייס תשומת לב ציבורית עד לגבול מסוים, לא רב מדי. כלומר, כדי שזה יתרחש צריך שתהיה לסיפור את אותה תכונה בלתי ניתנת לתיאור מדויק, שאפשר לקרוא לה כריזמה תקשורתית. יש סיפורים שיש בהם את המרכיב הזה, ויש אנשים שיש להם את התכונה הזו, שאינה נגזרת בהכרח ממה שהם עושים או לא עושים. יש פוליטיקאים שהם באזזרים טבעיים. לפעמים מחמת הקסם החינני, האישי והתקשורתי שהם ניחנו בו, ולפעמים דווקא להפך – מחמת סוג של קסם אפל, שגם הוא אפקטיבי מבחינה תקשורתית.

האם זה הסיפור הגדול שיחולל באזז לקראת בחירות 2021?

הארץ פרסם את הכתבה, "אביב גפן, הגנץ התורן של נתניהו"  (יסמין לוי 17.1 הארץ). ציטוט מתוכה מראה כיצד אפשר להריץ סיפור גדול – "טלפון אחד 'ממספר חסום' הספיק לאומן השיווק מרחוב בלפור [נתניהו, ת.ה.] כדי לשחק עם שגעון הגדלות של אביב גפן, לגרום לו לחשוב שרק הוא יכול להרים את האלונקה, ועל הדרך להפוך את "דור מזויין" ל"דור מחוסן", זרק הקופירייטר מבלפור סיסמא – 'אנחנו דור מחוסן'. זאת בעת שהמצלמות נכנסו אל החדר, וגייס את הפנים של 'דור הנרות' אל תעמולת הבחירות שלו. עוד דקה חלפה והנה גפן, כאילו היה יו"ר הסתדרות אמני ישראל, מספר כמה הוא גאה בחיסונים… גפן בחר במודע לשחק בהצגה ולמלא את התפקיד שנתניהו מייעד לו. זה מה שקורה כששיגעון גדלות אחד פוגש באחר. הוא כנראה הרגיש חשוב כשראש הממשלה 'צלצל אליו מקו חסום', שרק הוא יכול להרים את האלונקה."

באותו יום, 17 בינואר, 2021, תמר בלומנפלד פרסמה קריקטורה שנושאת את הכותרת: "רוצים שינוי?!" – ציור ובו דמויותיהם חשופות החזה של אביב גפן ונתניהו. שניהם כזוג מלאכים בעלי כנפיים, אפופי אהבה, ונתניהו מבטיח ניצחון כשהוא מסמן באצבעותיו את האות V.

האמת – בינתיים אין לדעת איזה סיפור פוליטי יחולל באזז תקשורתי ויתהדהד בציבור. (יום הבחירות הגדול לכנסת ה-24 יתקיים ב- 23.3.21.) בסוף, באזז זה משהו שנוצר מעצמו, אם הסיפור מעניין וחשוב וסקסי. באזז זה לא הכותרות הראשיות ולא הפרשות הגדולות, זה הדיבור שרץ בין האנשים.

*****

מבזק YNET 18.1.21

"טרופר על פגישת נתניהו עם אביב גפן: 'עצוב לעשות סיבובים על עולם התרבות'"

ואני שואלת: האם הסיפור מאחורי המילים: "רוצים שינוי ?!" ו"אנחנו דור מחוסן" של נתניהו, מחולל באזז?

טעות בשיקול הדעת?

"הכל מתחיל ונגמר בתופעה שאי אפשר לסתור אותה – טעות אנוש היא בלתי נמנעת".

סביב הקביעה "טעות מאפיינת בני תמותה" נרקמו עשרות וריאציות חלקן הומוריסטיות, חלקן מצטיינות בחידודי לשון, ולאחרות יש ערך מוסף.

אפשר לנסח זאת כך – "איש מאיתנו אינו מושלם". תופעת טבע שאין מה לעשות נגדה. מכיוון שכך, היא העסיקה הוגי דעות, משוררים ופילוסופים, במשך שנים. ודווקא המשורר הבריטי, אלכסנדר פופ, היה זה שנתן לה ביטוי קולע וזכה לכך שאת דבריו בפואמה הידועה בשם "מסה על ביקורת" (1711), אנחנו מצטטים עד היום. זאת מבלי לדעת מאין הדברים לקוחים ומה עומד מאחוריהם. מאז תחילת המאה ה- 18, מילותיו של פופ על חוסר השלמות של בני האנוש שורבבו בנאומים וספרים כיד הדמיון הטובה על יוצריהם.

אבל מומלץ תמיד לחזור למקור וממנו להמשיך הלאה. המשורר הבריטי, אלכסנדר פופ, ניסח זאת כך, "טעות מאפיינת בני תמותה; הסליחה היא תכונה אלוהית" (מתוך הפואמה, "מסה על ביקורת"):

 “To err is humane; to forgive, divine”

המילה אנוש אויתה כאן כך: Humane, ולא במובן שיש לה בימינו: "אנושי", אלא במובן שהיה לה בתקופתו של פופ: "בן אנוש".

~~~~~~~~~

מילותיו של פופ צוטטו מאז המאה ה-18 ועדיין מרבים לצטט אותן בהקשרים כגון: אתיקה בעסקים, פוליטיקה, חברה ותרבות.

מעניינות במיוחד הוואריאציות על הביטוי המקורי

1.בנאום שנשא ב- 2002 הארכיבישוף הקתולי של מנילה, ג'יימי סין, הוא אמר :

“To err is human. To forgive is divine, but to repeat is stupid”

"טעות אנוש היא בלתי נמנעת. הסליחה היא תכונה אלוהית. אבל חזרה על טעות היא מעשה מטופש" – ומייחס זאת לפוליטיקאים ספציפיים בני מולדתו, פיליפינים.

2.בסדרת הטלוויזיה (The Practice (1997-2004, הגיבור הוא עורך הדין, אלן שור (השחקן ג'יימס ספיידר). ההומור העצמי בולט בדברים שהוסיף כוואריאציה למילותיו הקלאסיות של פופ:

“To err is human, but to get even? THAT is divine.”

"טעות אנוש היא בלתי נמנעת; אבל הנקמה היא-היא המעשה האלוהי." –

3.הפיסיקאי הבריטי, פרד קנלמן, כותב בספרו "חייו של כל אחד הם סיפור" (1988):

“When it comes to the scope of environmental threat, to err may be human, but to repeat the error is criminal, and to make a profit out of it is obscene.”

"כשמדובר באיום סביבתי, ייתכן טעות אנוש היא בלתי נמנעת; אבל אם הוא חוזר על הטעות מדובר כבר במעשה פלילי; ואם הוא מרוויח מכך זה כבר מעשה מגונה."

4.הביולוג והסופר האמריקאי, פול ארליך, מזוהה עם אמירה ברוח עכשווית:

“To err is human; to really foul things up requires a computer.”

"טעות אנוש היא בלתי נמנעת; אבל על מנת לטעות בגדול דרוש מחשב. "

5.בין אוסף השלטים שנמצאו בחנות גרוטאות, היה אחד עם הכיתוב הבא:

“To err is human. To blame it on someone else shows management potential.”

"טעות אנוש היא בלתי נמנעת; אבל אם אתה מאשים אחרים בטעות שלך בטוח שיש לך פוטנציאל ניהולי"

6.מנהל בנק ומחבר הספר "1001 דרכים לשיפור נאום ושיחה" ניסח את האני מאמין שלו על עולם העסקים כך:

“To err may be human, but to admit it isn’t.”

"יתכן שטעות אנוש היא בלתי נמנעת; אבל אם הוא גם מודה בכך, הוא לא אנושי."

7.חובבי כלבים נוהגים לומר

“To err is human; to forgive, canine.” 

"טעות אנוש היא בלתי נמנעת; אבל רק הכלב יודע לסלוח".

8.אסיים בציטוט אמירה אחת של ווינסטון צ'רצ'יל, הלקוחה מדברים שאמר כאשר ניסה לאפיין מנהיגו. מי נועד להיות "מנהיג דגול"?

 All men make mistakes, but only wise men learn from their mistakes

"כל בני האדם שוגים לעתים; אבל רק החכמים מביניהם לומדים מהטעויות".

הנטייה לטעות מאפיינת על אחד ואחת מאיתנו, ללא קשר לדרגה או לרמה המנטלית והשכלית. אבל המאפיין העיקרי של מי ששואף לגדולות היא התייחסותו לכישלונות כהזדמנות יקרת-ערך להפקת לקחים.

האם צ'רצ'יל ידע ליישם זאת? האם פוליטיקאי יידע ליישם זאת?

לקריאה נוספת: ראו כאן.

"פלנטה אחרת" – לא מה שחשבתם

הרשימה נכתבה לרגל יום השואה הבינלאומי, 27.1.

נזכרתי בביטוי "פלנטה אחרת" ויצאתי למסע חיפוש אינטרנטי וספרותי בעקבות השימוש העממי בביטוי בכל מקום שיכולתי לשים עליו יד. פה ושם נדמה היה שהביטוי קיבל ממדים מצומצמים, רחוקים מאוד ממשמעותו במקור.

לפי "מילון הסלנג המקיף" מאת רוביק רוזנטל, הביטוי "פלנטה אחרת" מתייחס ל"עולם מושגים אחר". ואכן, מצאתי לכך דוגמאות שאציג בהמשך. השתוממתי שנשים וגברים כאחד, חלקם כלכלנים, רופאים, אוהדי קבוצות ספורט, סוחרי נדל"ן ואחרים, נמנים על אלו שעשו ועושים שימוש מוטעה בביטוי "פלנטה אחרת", וניכר שהם אינם מודעים ליוצר הביטוי ולמשמעות הביטוי במקור.

אתחיל מהסוף: בפסטיבל דוקו אביב (פסטיבל בינלאומי לקולנוע דוקומנטרי, מאי 2017) הוקרן הסרט "פלנטה אחרת". סרט האנימציה התיעודי של אמן הווידאו והקולנוע הניסיוני אמיר יציב. צפיתי בסרט. הוא עוסק במפגשים בתוך סימולציות וירטואליות של מחנה הריכוז אושוויץ. הסרט עוקב אחר יוצרי המודלים – תלמידי תיכון ישראלים, מעצב גרפי פולני, מפתח משחקי מחשב ישראלי, אדריכל גרמני והיסטוריון ישראלי – בתוך המחנות הווירטואליים שיצרו. הוא בנוי כפסיפס שבו האוואטרים של היוצרים משוטטים במחנה, תוך שהם חושפים את סיפוריהם ומניעיהם לבניית המודל. זהו מסע אל מעמקי הזיכרון המשוחזר, אשר חושף את האובססיה לייצוג השואה וה"פלנטה האחרת".

_{קרדיט: לקסיקון הספרות העברית החדשה}

"פלנטה אחרת" – המקור

ב-7.6.1961 ק. צטניק היה אחד העדים במשפטו של אדולף אייכמן. הוא הותיר את הציבור בהלם כשהתמוטט והתעלף זמן קצר לאחר שהחל בעדותו. במשפטים הקצרים שהספיק לומר הסביר את שם העט ק' צטניק וטבע את הכינוי "פלנטה אחרת" לאושוויץ, שבה "אין הזמן שם כפי שהוא כאן, על פני כדור הארץ. כל שבר רגע הולך שם על גלגל זמן אחר. ולתושבי פלנטה זו לא היו שֵמות. לא היו להם הורים ולא היו להם ילדים […] הם לא חיו לפי החוקים של העולם כאן […] נשמו לפי חוקי טבע אחרים […]".

ק. צטניק הוא שמו הספרותי של יחיאל די-נור (פיינר)  שנולד ב- 16 במאי 1909 בסוסנוביץ, פולין, למשפחה חסידית. ק' צטניק האפיל על פרטי הזהות הבסיסיים שלו כחלק מהמסתורין שאפף את דמותו הבלתי-מפוענחת. הוא האיש שהטביע את חותמו על האופן שבו תפשו בארץ, ואף בעולם, את השואה ומוראותיה במשך שנים רבות.

"פלנטה אחרת", המושג שיצר, מציג את אושוויץ ככוכב לכת אחר, ששררו בו חוקים משלו, שאינם תקפים בשום מקום אחר, והוא, הניצול משם, מחויב לספר את הכרוניקה שלו. המושג מופיע לראשונה בפרק 10 בספרו "סלמנדרה" טרם עדותו במשפט. הכינוי "פלנטה אחרת" הפך מאז למושג מרכזי בהתייחסות לשואה ומוכר בעולם כולו. עדותו היא הטקסט המצוטט והזכור ביותר ממשפט אייכמן. חיים גורי, חנה ארנדט, שושנה פלמן, חנה יבלונקה ואחרים – כולם עסקו בספריהם בעדותו וברישומה על המשפט ועל הבנת הטראומה שהיתה כרוכה בשואה.

ספרו האחרון, "צופן א.ד.מ.ע." מ-1987, שכותרת המשנה שלו "משא הגרעין על אושוויץ", חריג ושונה מספריו האחרים. הספר נכתב בעקבות טיפול פסיכיאטרי שקיבל בהולנד מרופא שמתמחה בטיפול בניצולי שואה באמצעות הסם אל-אס-די.  בספר מתוארות תחושותיו באושוויץ מתוך נקודת מבט רטרוספקטיבית, כפי שחווה אותן מחדש בהשפעת הסם. הטקסט הופיע לראשונה ב"העולם הזה" שהקדיש לו גיליון שלם, ורק אחר כך פורסם כספר. באחד הטרנסים, במהלך הטיפול בסם, מצא עצמו ק' צטניק לבוש במדי אס-אס וחבוש בכובע עם סמל הגולגולת. חיזיון זה זיעזע אותו ושינה את עמדתו כלפי אושוויץ: הקורבן והתליין, שניהם בני אדם, ובקלות עשויים להתחלף בתפקידיהם. אושוויץ אינו עוד פלנטה אחרת – אלא רובץ לפתחו של כל אדם. "באשר האדם – שם אושוויץ, כי לא השטן יצר את אושוויץ אלא אני ואתה […]" (הצופן, 113).

סלנג בעייתי

לפי האקדמיה ללשון עברית, "פלנטה אחרת" מייצג "עולם מושגים שונה לגמרי." נקודה!

כך גם לפי "מילון הסלנג המקיף" מאת רוביק רוזנטל, שמביא לכך דוגמא, "חיפה היא מקום שנוסעים אליו לאכול פלאפל, ותל-אביב היא פלנטה אחרת (אורית הראל, nrg, 3.12.2004). אבל, שאפו לרוזנטל. במילון הצירופים (2009) שלו הוא מוסיף ואומר: "הצירוף בנוסחו העברי נטבע ונפוץ ביקבות עדותו של הסופרא יחיאל דינור (ק. צטניק) על המציאות מחנה ההשמדה אושוויץ, במשפט אייכמן".

המילון האינטרנטי אבניאון מבהיר "פלנטה אחרת" כך, (בהשאלה) עולם מוּשָׂגים שונֶה מאוד: המנהל החדש הגיע מפלנטה אחרת לגמרי פְּלָנֶטה גדולה. שימו לב למילה "בהשאלה" – אור לעיניים שכך רואות. יש לציין זאת לשבח. אבל רגע, בהשאלה ממה, ממי?

וכך התגלגלנו עד הלום:

דוגמא מהזמן האחרון לסלנג הבעייתי, מצאתי במגזין את, יוני 2020, בכתבה תחת הכותרת, בזמן שאתם, האנשים ללא ילדים, הנבטתם ורקמתם בפלנטה אחרת, עדי עוז מיררה בבכי מעל המדיח וחיכתה לשווא שמישהו ימחא לה כפיים מהמרפסת. והפירוט בהמשך:

זה מה שעשיתי בסגר בזמן שאתם, אנשים ללא ילדים קטנים, חייתם את חייכם באיזו פלנטה אחרת, כזו שבה אנשים עושים כל מיני דברים שאינם מדיח. הבן זוג הרופא המשיך את חייו והלך לעבודה מדי יום בבית החולים. מסביב כולם היללו אותו. מחאו לו כפיים ממרפסות. הרעיפו עליו תשבוחות. על מה אתם מוחאים כפיים? האיש הלך לעבודה, המקום שבו יש לו משרד משלו ואפס אחריות על הכלים. זו אני שנשארתי לבד מאחור עם שלושה ילדים ודווקא לו אתם מוחאים כפיים? עולם משוגע.

הייתי שמחה אם האקדמיה ללשון עברית תציין ו/או תפנה את הקורא למקור ולמשמעות הביטוי "פלנטה אחרת", בהתאם לק. צטניק.

לדבר על המציאות כפי שהיא באמת

"פוליטיקלי קורקט" עשוי לעקר את התרבות בכללותה. לאחרונה הוא נכפה גם על האמנויות לסוגיהן. איך בכל זאת אפשר לפתוח צוהר ודיון באמיתות מבלי להיענש ולהיות מואשם בחתרנות? מי שעשתה זאת בהצלחה היא עאישה מאליק, סופרת מוסלמית בריטית.

ארצנו הירוקה והנעימה, מאת עאישה מאליק. ד. תמיר, 2020. תרגם מאנגלית: תומר בן אהרון. 447 עמ'.

^{ארצנו הירוקה והנעימה, מאת עאישה מאליק. 2020. קרדיט: סימניה.}

"ארצנו הירוקה והנעימה" הוא רומן שבוחן את חיי היומיום של מוסלמים יוצאי פקיסטן החיים כיום בבריטניה. במעגלי הספרות הבריטית מאליק נחשבת ל"ברידג'ט ג'ונס המוסלמית". היא מעידה על עצמה שלא רק שהיא נמשכת לנושאים הקשורים בחיי היומיום של יוצאי פקיסטן בבריטניה. יש לה כישרון לבחון את המציאות בקלילות ולאזן בין ה"פוליטיקלי קורקט" למציאות חייה כאישה מוסלמית בריטית. היא לא תשקיע בכתיבה על נושאים אקטואליים שאינם נוגעים לה ביומיום (כמו רצח מתוך כבוד, טרור או הקצנה). לדבריה, "יש מספיק סופרים שכותבים על סוגיות אלו ומנצלים אותן לצרכיהם."

הכפר הקטן, "אחרית בבל" שמו, שוכן לא רחוק מהעיר ברמינגהם. גיבורי הספר, מרים ובילאל ובנה של מרים, האריס, עזבו את ברמינגהם שבה גדלו לטובת הכפר, "אחרית בבל" שאינו יותר מדי מרוחק מברמינגהם ומאמו של בילאל. הם מאושרים. היא עיתונאית וכותבת בלוגים והוא בעליו של משרד רואי חשבון. הם מתגוררים בבית רחב מידות, מנהלים חיים נוחים ובריאים ובנה של מרים, האריס, הוא תלמיד בבית הספר המקומי. שלושתם מקובלים בכפר, מעורים בחיי החברה ובהווי הכפר, מתנהלים ונראים כמו כולם – הם בריטים לכל דבר החל בלבוש וכלה בדקויות של התרבות הבריטית. הפרט היחיד שמסגיר את מוצאם הוא צבעו השחום של עור גופם.

כעבור מספר שנים בכפר, מתה סכינה, אמו של בילאל. הצוואה של סכינה מפרה את השקט והשלווה. בילאל, "ביל" כפי שמכנים אותו חבריו, מתאבל זמן ממושך על אמו, שהותירה אחריה אחות, אלמנה ובודדה, שממשיכה להתגורר בברמינגהם בבית המשפחה. בעקבות פציעתה של הדודה, בילאל מביא אותה לביתו שבכפר, שם היא מתגוררת ומטופלת במסירות על ידי הזוג הצעיר. בילאל אינו דובר אורדו. אשתו, מרים, בקיאה ממנו בשפת עמם ומתקשרת היטב עם הדודה שאינה דוברת אנגלית. המשפחה ממשיכה להתנהל כרגיל ומסתגלת לדודה, הלבושה בבגדים מסורתיים. כך עד לרגע שבו בילאל, שמתקשה להתגבר על געגועיו לאמו, מחליט לקיים את צוואתה. תחילה הוא מבשר לבני המשפחה על כוונותיו לבנות מסגד בכפר. אחר כך הוא מספר על תוכניותיו לידידו, רי'צרד, כומר הכפר. ומוסיף שהתוכניות תלויות בכך שיוכל להשיג מימון לרכישת שטח אדמה ובניית המסגד.

מרגע שהדבר נודע לאנשי הכפר נפתחת תיבת פנדורה. מאליק מתארת בקלילות כיצד מערכת היחסים השלווה וה"פוליטיקלי קורקטית" מופרת באחת. מאליק מוצאת קטעי הומור בכל דבר ומתארת באמצעות דיאלוגים והומור את המתחים והחרמות, את הדיבורים והשיחות שמאחורי הגב, את התנהלות הכומר ודרי הכפר הבריטים. במובן זה היא מתנהלת בדומה ללארי דיויד, האמן שיצר את הסדרה הקומית "סיינפלד". היא מרגישה חובה לעצמה לא לטאטא דברים מתחת לשטיח, ומאירה בזרקור את המציאות כפי שהיא באמת, זו שניתן להסוות אותה כשחיים בעיר הגדולה, ההטרוגנית, ה"פוליטיקלי קורקטית".

קומדיה היא דרך מילוט נפלאה מה"פוליטיקלי קורקט", אבל חייבים לעשות זאת בשכל ובטוב טעם. לחשוב איך לפרק מחסומים באמצעות הכתיבה הספרותית ולגרום לקוראים להיות מעורבים בסיפור. בכל מקרה, הכלל הראשון בכל כתיבה הוא: "אם אינך מרגיז קצת את מישהו כנראה שאינך מבצע את עבודתך". התפקיד של הסופר/ת הוא לעורר מחשבה, לגרום לקורא להטיל ספק בדברים ולפתח נקודות מבט. הכלל השני שמאליק אימצה בכל ספריה הוא שאסור להשתיק את המציאות. חשוב לכתוב על נושאים עכשוויים בתנאי שעושים זאת באופן מבדר, במיוחד כשכותבים על מציאות אפלה. אם מבליטים הומור במקום חשוך הופכים את כל מה שעגום למשהו נסבל. מאליק אינה מתקשה לעשות זאת. כי מבחינתה, ההומור נמצא בכל אדם ובכל סיטואציה.

המסר הכללי של "ארצנו הירוקה והנעימה" (שימו לב שהכותר עצמו הוא אירוניה על ה"פוליטיקלי קורקט") :

אנו חיים בתקופה שבה תרבות הקריאה מחייבת את הסופר להשתמש ב"פוליטיקלי קורקט". כך מצמצמים את הדיאלוג בכללותו ואת חופש האמנויות באופן ספציפי.

בסוף, אם איננו מסוגלים לגעת בבעיות ממש רציניות או לא-נוחות, אנחנו מסתכנים בעיקור התרבות בכללותה. אנו חוסמים את השיח וגם מציתים פחד מה"אחר". ספרות טובה באמת יודעת להציב מראה בפני הקורא, להציג בפניו שאלות, ולאפשר לקורא להיחשף, לפחות כלפי עצמו, להכיר את מחשבותיו האמיתיות ולהחליט מה הן התשובות הנכונות לדילמות.

מורה נבוכים

אמש צפיתי בשידור חי בפייסבוק של דיון מתוזמן בחסות מכון ון-ליר בירושלים. לא היה לי קל לעקוב אחר הדיון והאמירות המחכימות של שלושה ידענים בתחומים אקדמיים שונים (אומנות, תיאולוגיה, תיאוריה פוליטית). אבל האמינו לי, המשכתי בגבורה עד תום השידור (כשעה וחצי), הקשבתי כמו שאומרים, בחצי אוזן. בסוף נפל לי האסימון: בכל תחום יידע ישנם מושגים, כלי עזר שמתפתחים במהלך השנים. תפקידם לסייע בניווט ובהבנת מהלכים. כך גם במציאות כמו זו שלנו, שלכל הדעות היא מציאות הפכפכה ולעיתים בלתי מובנת.

מכון ון-ליר. מקור: ויקיפדיה

זאת ההקדמה לחלק העיקרי, שבהמשך. אעשה זאת בקצרה. ראשית, אציג את הדוברים שהשתתפו בדיון: ד"ר אורי גולברג (תיאולוגיה), ד"ר ורד מימון (אומנות), ד"ר יובל קרמניצר (תיאוריה פוליטית). המנחה: עורך כתב-העת "תיאוריה וביקורת", ד"ר שאול סתר.. שנית, הדיון התקיים תחת הכותרת: "מצב החירום והחיים עצמם". נקודה אחרונה, התקציר לקראת דיון –

בכל רחבי העולם מוכרז בימים אלה מצב חירום בהיקף שטרם נודע בעבר. אבל האם מדובר במצב חירום ממשי או כוזב? האם זוהי צורת התמודדות הכרחית עם נגיף בלתי נראה שמאיים על האנושות, או שמא אנו עדים לאופן שבו משטרים שונים לוקחים לעצמם סמכויות לשעת חירום ומעצימים את כוחו של הריבון? כיצד מתכונן מבעד למצב החירום היחס בין ההיסטורי (האנושי, החברתי), הביולוגי (הנגיף, הטבע) והתיאולוגי (החטא, העונש)? האם, מתוך הניסיון לשמור על החיים עצמם, ניתן להבין משהו חדש על תביעתם ותכולתם? ואולי יש במצב החירום הזה גם שיבוש של צורת החיים הניאוליברלית ופוטנציאל לשינוי חברתי כולל?

אציין מייד שהדיון התנהל ברומו של עולם, אבל הכלים לצורך הדיון, היו מושגים מתחומי היידע של כל אחד משלושת המשתתפים. וזאת הפואנטה שברצוני להדגיש כאן,  כדי לנהל דיון משמעותי, במיוחד במצב חירום, כולנו משתמשים במושגים.

אם למי מאיתנו קשה עם המצב הנוכחי במדינה, ויש רבים כאלו – מגיפת הקורונה וההפתעות בספרה הפוליטית – אזי כדי לחיות עם המצב, עלינו לגייס מושגים ורצוי שיהיו כאלו שנוכל בעזרתם להבין טב יותר מה עובר עלינו בימים אלו. כדי להבהיר את הפואנטה הזאת טוב יותר, הנה לפניכם אחת ההגדרות של "מושג". מושג, הוא מילה או ביטוי השייך לתחום כלשהו, ובלבד שמשמעותו נהירה לכם. אחרת איך תוכלו להיעזר בו כדי לעמוד לדוגמה, על משמעות משבר הקורונה והמשבר הפוליטי שכנראה מגיע לפתרונו בימים אלו?  רבים משתמשים לאחרונה במושג "מצב חירום", ויש לו השלכות על "החיים עצמם" – עוד מושג. המושג "מצב חירום" רלוונטי עכשיו לחיינו יותר מאי-פעם. הוא רלוונטי לתיוג המצב בספרה של הבריאות וגם לתיוג המצב בספרה הפוליטית. זאת למרות שמקור מצב החירום במערכת הפוליטית אינו אותו מקור שממנו צמח מצב החירום בספרה של הבריאות. אנו משתמשים באותו מושג מוכר, לגבי שניהם, למרות השוני המהותי בגורמים שהולידו את המצב בשניהם.

לפני שנעבור לחלק השני של הרשימה, לפניכם קליפ נחמד – "החיים שלנו תותים" – על החיים שלנו בתקופה זאת. הקליפ הוא סוג של פרודיה שמטרתה לרכך את תחושת החירום.

השאלה הבאה שיש להעלות היא, האם מוסרי לכפות מצב חירום על מדינה שלמה? נגלה שבכל הקשור ל"מוסר" ו"כפיה" – שני מושגים מוכרים – לא כולם תמימי דעים שהדבר מוסרי. ומותר לחשוב שאכן הכפייה מוסרית. כך לדוגמה הגיב הציבור שהאזין לראיון שביל גייטס העניק ל- CNN לפני יומיים. כזכור, הרצאתו ב TED ב- 2015, הפכה את גייטס לגורו שניבא את מגיפת הקורונה (ואני גיליתי אותה אחרי שכולם כבר שמעו אודותיה והאזינו לה]. אזי אחרי ש"נבואתו" התגשמה, לדעת רובינו, ונעשה שימוש שכיח במושג "מצב חירום", התזה שגייטס הציג בראיון ל- CNN גרם לתגובות מגוונות בכל קנה מידה. מה שבטוח, לא הייתה תמימות דעים באשר להמלצה לכפות הסגר כללי במדינה עקב מצב החירום. היו גם תגובות אחרות. צמד המושגים, "מוסרי" ו"כפייה", עיצבו את השיח סביב מצב החירום.

אם מעניין אתכם להאזין לדבריו של גייטס בראיון לתקשורת האמריקאית (CNN) שלפיהם, כדאי שהמדינות בארה"ב תהיינה בהסגר מלא, בעת ובעונה אחת, כדי למגר את המגיפה תוך 10 שבועות לכל היותר, הריהם לפניכם,

מכאן נעבור לתכלס, הפוליטיקה בראי המושגים הנ"ל – יש הסכמה כללית שנחוץ וראוי לחלץ את העגלה הפוליטית מן הבוץ שבו היא תקועה כבר שנה תמימה. זה מחייב לברר האם מדובר ב"מצב חירום" לאומי אמיתי, והאם נוכל להכיל תהפוכות בלתי-צפויות עד אינסוף? הדוגמה האחרונה לכך התרחשה ביום חמישי האחרון. נבדוק איך הגיבה העיתונות. הסתפקתי בשתי כתבות מעיתון הארץ – האחת מאת רביב דרוקר, וכותרתה: "זה פשע לפרק את כחול לבן, אבל לגנץ לא הייתה ברירה"; השנייה, מאת עוזי ברעם, "גנץ אולי נאיבי, אבל הוא לא בוגד". לא קשה להבחין במושגים שנכנסו לכותרות הללו: "פשע", "ברירה", "נאיבי", "בוגד". כעת עשו חושבים: האם גנץ נאיבי? מה משמעות המושג נאיבי, אם נבחן את המושג לאור ארבעת הבנים שהתורה דיברה בהם? ומה לגבי המושג בוגד, מה טווח המשמעות שלו, בזמן ובמרחב? עיתונאים משתמשים במושגים כדי לתת משמעות למצב, וכך נוצר שיח משמעותי.

הערת אגב: לאחרונה נחשפתי למה שנקרא "כלל האנלון", או בלועזית Hanlon's Razor. "אל תייחס לזדון מה שאפשר להסביר על-ידי טיפשות". כלל האנלון מספק מסגרת חשיבה מעניינת. הוא גם מסייע לנו להעמיק בשלושה מושגים אלו: פשע, נאיבי, בוגד. אם ירדתם לסוף דעתו זו של האנלון, אזי פשע ובגידה הם בגדר זדון: מושג מוכר וידוע. אם נקרא שוב את הכותרות, ונחשוב על הכתבה של עוזי ברעם, ניווכח שברעם קלע לרוחו של האנלון. ואילו דרוקר מיהר לייחס פשע/זדון לכחול לבן, ובסוף הכניס לניוטרל והוסיף, לגנץ לא הייתה ברירה.

לסיכום, מושגים הם תבלין חיוני לניהול שיח, זאת כל עוד רובינו מייחסים להם אותה משמעות.

שלוש הערות (לא מחייבות):

א. כלל האנלון נכלל בכרך השני של של חוקי מרפי – "חוקים נוספים שמסבירים מדוע דברים לא מסתדרים".

ב. כלל האנלון באנגלית: Never attribute to malice that which is adequately explained by stupidity

ג. מושג נוסף שעשוי להועיל לנו בשיח על מצב החירום בפוליטיקה שלנו, מצוי בספר ישעיה (פרק ב', ב'-ד'). הכוונה ל"חזון אחרית הימים". מדובר במושג שכיח יחסית, אבל מופשט. אידיאל. זרקור שנמצא אי-שם ולאורו אנחנו מתנהלים כאן ועכשיו, בלי יכולת להגשימו. אולי מה שהפוליטיקאי המשופשף והפוליטיקאי הטירון יצרו בכוחות משותפים, ובכך סיפקו מוצא כלשהו ממצב החירום הפוליטי, הוא דוגמא טובה לחזון נוסח ישעיה?

תחילת ישעיהו פרק ב'

ב וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה' בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם. ג וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה' אֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלָ‍ִם. ד וְשָׁפַט בֵּין הַגּוֹיִם וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה.

 

קובי בראיינט – טעימה ממעמקי ליבו האוהב

הכדורסלן קובי בראיינט חיבר את הפואמה "כדורסל יקר", לכבוד טקס הפרידה שלו, ב- 2015, מאוהדיו הרבים ושחקני ליגת העל בכדורסל. מילות הפואמה מאפילות על ההפסדים שה"לייקרס" ספגה באותה תקופה. הוא פרש בקול תרועה רמה.

קובי בראיינט. צילום: ויקיפדיה באנגלית

את פרישתו מהקריירה המפוארת שלו ככוכב-על של הכדורסל בארה"ב ובעולם כולו, קובי בראיינט הנציח בפואמה "כדורסל יקר". היא משקפת כל שהיה על ליבו. מעין שיר הלל לקשר מתמשך ואינטימי של ילד שהתבגר עם הכדורסל. שיר על אהבה טוטלית ומסירות ללא-תנאי לספורט הזה.

בראיינט חיבר את הפואמה "כדורסל יקר", לכבוד טקס הפרידה שלו ב- 2015, מאוהדיו הרבים ושחקני ליגת העל בכדורסל. מילות הפואמה מאפילות על ההפסדים שה"לייקרס" ספגה באותה תקופה. הוא פרש בקול תרועה רמה. היו לו חושים חדים ורגישים שבזכותם יכול היה להבחין, בעוד מועד, שפרישה מהספורט בשיא הקריירה פירושה שבעיני העולם הוא תמיד יהיה מזוהה ככוב-על של הלייקרס – למרות ההפסדים. הפואמה היא הגראנד פינאלה, אם תרצו, של בראיינט. והמסר שלב ברור: מוטב שתפרוש כשהינך בשיא. דאג להשאיר אחריך מורשת שתאדיר את כישוריך והישגיך.

באותה שנה גורלית 2015, שבה בראיינט קיבל את ההחלטה לפרוש, הפכה הפואמה המרגשת "כדורסל יקר", לגולת הכותרת של מעמד הפרישה הרשמי . התקשורת ושחקני הכדורסל הוותיקים והצעירים נחשפו לתוצר פואטי שכמו פרץ החוצה ממעמקי ליבו האוהב, שם הסתתר לאורך הקריירה שלו. הייתה זאת יד המקרה שזימנה לבראיינט צפייה בסרט האנימציה "דואט", שהפיק וביים האנימטור של דיסני, גלן קין (Keane). הצפייה בדואט המחישה לבראיינט שאנימציה מיטיבה להבליט ניואנסים של רגש באופן יעיל וטוב יותר מכל סרט ויזואלי קונבנציונלי. השניים – קין ובראיינט, נפגשו והתוצאה: עיבוד "כדורסל יקר" לסרט אנימציה קצר. הסרט זכה בפרס אוסקר ב- 2018.

"כדורסל יקר", מציג את בראיינט ככוכב-העל של הלייקרס וכן כילד בן שש. הוא חושף אהבה ומסירות אין קץ, של ילד בן שש לכדורסל, התמדה, נחישות והגעה ליעד בזכות אותו כדורסל. הפואמה מסתיימת במסר: חשוב לפרוש בשיא, אני פורש, אבל "תמיד אוהב אותך, כדורסל יקר". אותו מסר ליווה את בראיינט במעמד חלוקת פרסי האוסקר. כאשר הוא אחז בפסלון, מלא פליאה, אמר לקהל הצופים: "מעמד זה עולה על כל דמיון, כילד, הצבתי לעצמי מטרה לזכות באליפויות כדורסל. לא העליתי בדעתי שאי-פעם אהפוך לכוכב-על המחזיק בידו את פסלון האוסקר".

צילום: Getty images

תרגום הופאמה לעברית [תרגום שלי, תה.]:

מהרגע,

בו התחלתי לכדרר את גרבי אבי ,

ודמיינתי את עצמי משחיל כדור-מנצח לסל,

במשחקי הפורום המערבי הגדול,

ידעתי שרק דבר אחד הוא אמיתי:

שהתאהבתי בך.

אהבה עמוקה כל-כך, עד שנתתי לך כל מה שיש לי –

החל ממחשבותיי וגופי

וכלה ברוחי ונשמתי.

כילד בן שש

שמאוהב בך עמוקות,

מעולם לא ראיתי את קצה המנהרה,

אלא רק את עצמי בורח מאחת כזו.

 

ואז התחלתי לרוץ.

רצתי במעלה ובמורד כל מגרש;

רדפתי עבורך אחרי כל כדור;

ביקשת ממני רוח קרב

ואני נתתי לך את ליבי

כי הוא הגיע אליך עם הרבה יותר מזה.

 

שיחקתי מזיע וכואב,

אך לא בגלל שהאתגר קרא לי ;

אלא בגלל שאתה קראת לי.

עשיתי הכל למענך

כי זה מה שעושים

כשמישהו גורם לך להרגיש מלא חיים

כפי שאתה גרמת לי להרגיש.

 

זה אתה שהגשמת לילד בן שש את חלום הלייקרס שלו;

ותמיד אוהב אותך בגלל זה.

אבל לא אוכל להמשיך לאהוב אותך באובססיביות עוד זמן רב.

עונה זו היא כל שנותר לי להעניק לך.

לבי מסוגל להתמודד עם מהלומות,

מוחי מסוגל להתמודד עם אתגרים;

אבל גופי יודע שהגיע הזמן להיפרד.

 

וזה בסדר.

אני מוכן לשחרר אותך.

אני רוצה שתדע זאת עכשיו,

כדי ששנינו נוכל להתענג על כל רגע שנותר לנו  להיות יחד.

לטוב ולרע.

הענקנו זה לזה כל מה שיש לנו.

 

ושנינו יודעים,

שלא משנה מה אעשה בהמשך,

תמיד אהיה הילד ההוא

עם הגרביים המגולגלות,

והפח שבפינה;

5 שניות לסיום

והכדור בידיי

….5 … 4 … 3 … 2 … 1

 

אוהב אותך תמיד,

קובי

מלחמת יוה"כ – תיאוריית קונספירציה על הכוונת

קראתי את הכתבה שפרסם ד"ר אורי מילשטיין במעריב (20.9.2017), "חידת קיסינג'ר: קונספירציית יום כיפור שבליבה עומד הבכיר האמריקאי", ושוב עולות בי תהיות לגבי האינטגריטי של הכותב, ואסביר למה הכוונה.

______________

בבסיס תיאורית הקונספירציה שמציג מילשטיין, בדבר הסכם שנוצר ערב מלחמת יום הכיפורים (1973) בין שר החוץ האמריקני דאז, הנרי קיסינג'ר, לבין שר הביטחון של ישראל דאז, משה דיין, עומדת משוואה כזאת: ישראל תוותר למצרים. המלחמה תפרוץ, סוריה ומצרים "יפתיעו" את ישראל, ישראל תספוג כישלון, תחזיר את חצי האי סיני למצרים ובתמורה יסכים נשיא מצרים, אנואר סאדאת, לחתום על הסכם שלום עם ישראל.

משה דיין. צילום: ויקיפדיה

תמוה בעיני מאין מביא מילשטיין את התיאוריה שלו באין לו עובדות מאומתות כלשהן כדי לפתח תיאוריה שכזו! גרוע מכך, מילשטיין עוד מנסה "לחזק" את התיאוריה כשהוא ממשיך וטוען טענה הנסמכת על דברים שנאמרו, לכאורה, בשיחה שקיימו הנשיא החדש ג'רלד פורד ושר החוץ שלו, הנרי קיסינג'ר!

ציטוט מדבריו של מילשטיין במעריב,

עשרה חודשים אחרי המלחמה שוחח קיסינג'ר עם ג'רלד פורד, הנשיא האמריקאי החדש, על מלחמת יום הכיפורים. פורד: "אבל האם הייתה בה (במלחמה) תועלת?". קיסינג'ר: "לא היינו מצליחים יותר גם אילו ביימנו את התרחיש". פורד: "אפילו האבידות הישראליות הכבדות הועילו, נכון?"

מאין לנו לדעת שחילופי דברים אלו נאמרו? איזו אסמכתא הוא מביא לכך?

לפני מספר שנים, כשהחל מילשטיין (שהיה קולגה שלי) להפיץ את תיאוריית הקונספירציה בין דיין, קיסינג'ר וסאדאת, שאלתי אותו: "מניין לך כל הדברים הללו? הרי כאיש אקדמיה עליך להציג אסמכתאות ועליהן לבסס את טענתך." והוא השיב לי: "מי שרוצה להפריך את התיאוריה שלי, שילך וימצא עובדות הסותרות אותה".

מאז מילשטיין ממשיך לטפס על עץ גבוה, לא מוותר, ובעקשנות רבה ממשיך לשכנע את עצמו ואחרים בדבר הקונספירציה שרקמו ביניהם דיין והנרי קיסינג'ר.

Golda Meir and Moshe Dayan 1973 (Photo credit: REUTERS)

הטענה שלי היא "לא דובים ולא יער".

עוד בטרם ראה אור ספרו של אבירם ברקאי, מעשה שלא היה: קונספירציית מלחמת יום הכיפורים (הוצאת כינרת, 2017), שבו הוא מפריך את התיאוריה של מילשטיין בדבר קיומה של קונספירציה זאת, טענתי שהתיאוריה פגומה בהתחשב בחוסר רציפות בממשל האמריקאי:

ההסכם הקונספירטיבי, לכאורה, נסגר בתקופת נשיאותו של מי שקדם לג'רלד פורד, דהיינו ריצ'רד ניקסון. והנה, מילשטיין בא ואומר שלא בכדי נטש דיין את המערך, ועבר לצד השני (ב- 1977), דהיינו קיבל מינוי של שר חוץ בממשלתו של מנחם בגין. הטענה הקונספירטיבית היא שכל הסידור הזה נועד כדי לקיים את ההסכם האמור עד סופו: חתימה על הסכם שלום בין ישראל ומצרים והחזרת כל חצי האי סיני למצרים עד הגרגר האחרון, כולל שארם אל שייך שהוא עצמו, דיין, כינה בתום מלחמת ששת הימים "מלכות ישראל השלישית".

אבל איך מסבירים שעל-אף שהנשיא ניקסון, שהיה אחד הצדדים להסכם, סיים את כהונתו כאשר ג'רלד פורד היה לנשיא החדש של ארה"ב (1974-1977) ואחריו כיהן ג'ימי קרטר (1977-1981) כנשיא, שעל-אף זאת ההסכם האמור כובד?!?!

מילשטין מוצא פיתרון: הוא שם בפיהם של קיסינג'ר ופורד חילופי דברים מבלי שיש לו אסמכתא שאכן התקיימו. ולא רק זזה, אלא שאת התיזה ההזויה בדבר הסכם קונספירטיבי מילשטיין מתעתד לפרסם באמצעות הוצאת הפורום לאזרוח תחקירי קרבות והפקת לקחים, שאינה אלא שלוחה של מילשטיין בכבודו ובעצמו.

מילשטיין מסיים את כתבתו במעריב כך: "המהלכים החשאיים של דיין, שלפי ההיסטוריון ד"ר יגאל קיפניס לא דווחו לגולדה ונעשו מאחורי גבה, מלמדים על אופיו הקונספירטיבי…" (מילשטיין צריך היה לכתוב – "לדעתי" הם מלמדים על אופיו הקונספירטיבי).

מי מקוראי מעריב מסוגל להבין את "האופי הקונספירטיבי" של דיין (וגם של רבין, לפי ספרו של מילשטיין, תיק רבין: איך תפח המיתוס, 1995 בהוצאת ירון גולן – הוצאת שרידות, קרי, אורי מילשטיין). כמובן, אלו שאינם בקיאים במהלכיו של דיין, "הקונספירטור הגדול בהיסטוריה של ישראל" לפי מילשטיין, רק הם יאמינו לשטויות הללו.

הרטוריקה של מילשטיין עושה רושם וקוראים רבים עלולים עוד לייחס למילשטיין מה שאין לו, לפחות במקרה הזה: אינטגריטי (יושרה). לצערי ולצערם של רבים מהקולגות שלנו באקדמיה, מה שיזכור הקורא מהכתבה הזאת במעריב, הוא שנרקמה  קונספירציה בין מנהיגים והייתה הולכת שולל של לוחמים ושל ציבור שלם, ששילם את מחיר "הקונספירציה של דיין". הם יצדיעו למילשטיין עד שתתפרסם כתבה נגדית שתשמוט את הבסיס לתיאוריה שלו.

אין ספק שמילשטיין הוא אדם אנרגטי, בעל זיכרון פנומנלי, ובעל חשיבה יוצרת ופרודוקטיבית בכל הנוגע להפקת לקחים על ידי צה"ל. יש ספק אם יש איזשהו בסיס מוצק לדברים מסויימים שהוא מפרסם (ופרסם בעבר). הרי הוא אינו מסוגל להביא את המקורות מהם נלקחו הציטוטים של קטעי השיח בין מנהיגים בדרגים הגבוהים. וזה פגם גדול במחקר אקדמי.