קטגוריה: רטוריקה פוליטית

דיוקן, צבעים, וסיסמה – זה כל הסיפור

כבר בכותרת תוכלו לנחש למה אני חותרת. ההצלחה האירה פנים לאובמה במידה ניכרת בזכות "כרזת התקווה" שהופצה לקראת הבחירות לנשיאות ארה"ב (2008). זו חדרה לתודעה והעלתה את אובמה למעמד של אייקון פוליטי, במיידי, עד שקשה להפריז בחשיבותה. אפשר אף לטעון שבזכותה הוא נבחר לנשיא כנגד כל הסיכויים. המעניין הוא שדווקא אצלנו לא נוטים לסגנון יחצני מסוג זה – לא בני גנץ, הפוליטיקאי המתחיל, ולא בנימין נתניהו, אמן התקשורת ומומחה מספר אחד ברזי הקסם האישי.

"כרזת התקווה" של אובמה

נתחיל בדיוקן המוצלח, "כרזת התקווה" של אובמה, פרי יוזמתו וכישוריו של אמן הרחוב שפרד פיירי – Shepard Fairey – שנודע ברבים בזכות האסתטיקה שאותה הוא מתאר כ"סגנון איקוני נועז המבוסס על סטייליזציה ואידיאליזציה של דמויות."

כרזת התקווה של אובמה
כרזת התקווה של אובמה. מקור: ויקיפדיה

הפקת הכרזה הידועה והמוצלחת של אובמה לקראת בחירות 2008 החלה את דרכה בתחילת 2007. פיירי היה מוקסם מאובמה מייד לאחר שהאזין לאחד מנאומיו בשידור חי בטלוויזיה, והזדהה עם דיעותיו הפוליטיות. כאשר אובמה הודיע על מועמדותו לנשיאות, פיירי הרגיש שעליו לקדם את מועמדותו של אובמה לנשיאות ארה"ב על-ידי כך שיפיק כרזה אייקונית שלו. החשש של פיירי היה שעם מוניטין כמו שלו, כאמן רחוב, הרעיון  הזה  שלו לא יוכל להתממש. למזלו הטוב, יחצן של אובאמה יצר קשר בין פיירי ומנהלי הקמפיין של אובמה, וב- 22 בינואר 2008, אישרו לפיירי  להתחיל בעבודה.

פיירי נרתם למשימה והחל מייד בעיצוב אמנותי של כרזה שתגדיל משמעותית את ההסתברות שאובמה יזכה הן במועמדות הדמוקרטית והן בבחירות הכלליות.

במילותיו של פיירי זה נשמע כך: "ידעתי שהאתגר הגדול ביותר שלי הוא להציג את אובמה כפטריוט פרוגרסיבי עם חזון מיינסטרימי. החלטתי לצייר דיוקן שלו בעיקר בגלל שהרגשתי שהכוח והכנות של אובמה כדובר, מייצרים קונוטציה חיובית לדמותו. רציתי שלדיוקן יהיה אופי פוליטי שיטשטש את מוצאו של מר אובמה. עשיתי זאת על ידי שימוש בלוח צבעים של אדום, לבן וכחול, שמסמנים פטריוטיזם. רציתי לתפוס את מר אובמה בתנוחה שמשדרת דימוי פוליטי קלאסי, משהו שיעלה אותו לסטטוס איקוני כמו של אלו שקדמו לו וזכו בכבוד רב בספרה הפוליטית. קיוויתי שדימוי כזה יגרום לאובמה, באופן מיידי, להרגיש מבוסס, מוכר, אמריקני ונשיאותי. "

והשאר הוא היסטוריה – פיירי הצליח לבנות יותר מסתם עוד דיוקן. יצירת האמנות שלו העבירה משמעות, שהדהדה את האידיאליזם של אובמה. באמצעותה, הציבור הפרוגרסיבי פיתח מוטיבציה לתמוך באובמה, והמליץ על כך גם לאחרים. הפרטים שבכרזה היו מאוד מחושבים, למשל, השימוש ב"זווית שלושת הרבעים" האייקונית (שבה האובייקט אינו פונה ישירות אל עיני הצופה, אלא מביט כלפי מעלה והצידה), בהשראת הדיוקן הידוע של JFK.

דיוקן של ג'ון קנדי
הדיוקן הידוע של JFK. קרדיט: ויקיפדיה

פיירי בחר תמונה מתאימה של אובמה, והשתמש בשלושה צבעים בלבד – אדום, לבן, וכחול (צבעי הדגל האמריקני וצבעי שתי המפלגות הגדולות). למרות שפיירי לא אמר זאת ישירות, רבים סבורים כי "כרזת התקווה" נוצרה בהשראת יצירות כגון הפופ-ארט של אנדי וורהול (למשל, הדיוקן של מרלין מונרו).

 

הכרזות הופצו בחוצות הערים במהלך מסעות הפרסום של אובמה, ולפני "יום שלישי הגדול" (Super Tuesday). לאחר שפיירי העלה את הכרזה לאתר שלו, היא הפכה במהירות לוויראלית במדיה החברתית, והופצה גם מפה לאוזן. הביקוש לכרזה היה כה גדול עד כי במהלך הקמפיין של אובמה הופקו 350,000 כרזות ו -500,000 מדבקות.

"כרזת התקווה" נחשבת עד היום לאחד הסמלים – אם לא לסמל המוכר ביותר – המזוהה עם המסר של אובמה. בזכות המיומנות הגרפית שלו, פיירי הצליח להפוך את אובמה מאובייקט הנותן תקווה כמועמד לנשיאות, לאייקון בעל חזון. עבודתו של פיירי מדגימה עד כמה עיצוב גרפי עשוי להשפיע.

המקום והזמן הנכונים

חוקרי תקשורת (כמוני) תוהים בימים אלו, מדוע כרזות מהסוג האייקוני כמו זו של אובמה, נעדרו בתקופה של הקמת מפלגת "חוסן לישראל" בראשות  ח"כ בני גנץ, ואחר כך, במהלך סבבי הבחירות שנמשכו זמן רב כל כך. מדוע יחצניו של גנץ העדיפו להשקיע בפרסום שמשמיץ את המחנה היריב ואת העומד בראשו, במקום להשקיע במסר שיעלה את גנץ ממעמד סתמי למעמד אייקוני בעל מסר מנצח. "ישראל מעל לכל" של רשימת "כחול-לבן" לא מתחרה עם "כרזת התקווה" של אובמה בשל העדר אלמנטים אמנותיים ובעלי משמעות.

תהייה מסוג שונה לגמרי עולה אצלנו כיום, בעקבות פתיחת המשפט נגד נתניהו (24.5.2020). גם שם היו מצלמות. אבל כנראה שהוכתבו הנחיות ברורות לעיתונות הכתובה בסוגיית התצלומים. שכן, לא איש כנתניהו ישאיר מעמד חשוב שכזה ליד המקרה. אם יש סיכוי שתמונה אחת שלו תנציח מסר כלשהו, עדיף לתכנן הכל מראש. נתניהו איש "פיקח שיודע לצאת ממצבים שחכם לא היה נכנס אליהם". עוד לפני שצעד אל אולם המשפט, הוא נעמד בפתח אולם הדיונים, מאחורי הפודיום, כשחברי הכנסת הנאמנים לו ניצבים סביבו והוא בתווך. כולם עוטים מסיכות חוץ ממנו. התמונה שלא הפכה ויראלית, הכילה סממנים ברורים של עוצמה. יש להניח שהתנוחות של כל המצולמים בה היו מתוזמנות כהלכה ובקפידה מבית היוצר של הבמאי, נתניהו. ייתכן שהוא אף בחר בפינצטה את הסובבים אותו, ולא השאיר אף פתח לפספוס ההזדמנות להפגין עוצמה ויציבות פוליטית. נתניהו פיצח את הסיטואציה בעוד מועד. הוא בוודאי הדריך את המשתתפים ובעיקר את הצלם, כדי להנציח את עוצמתו וחפותו לכאורה, בתצלום קבוצתי שלו יחד עם חברי כנסת הנאמנים לו. הצלם ידע מראש שהוא מגיע כדי ללכוד תמונה מכובדת אייקונית של נתניהו שייתכן שתהפוך לוויראלית.

העבודה העיקרית כאן הייתה של הצלם. היה עליו לשוות לחבורה מראה נונשלנטי, לא מתוכנן מראש, אבל עוצמתי ומכובד.  בהנחיית הבמאי, נתניהו, יש לשער.

כדי להמחיש את חשיבות הנונשלנטיות בתמונה שתהפוך אולי למפורסמת, נבדוק למשל עבודת צילום משנת 1960, תמונתו של צ'ה גווארה, המהפכן הקומוניסטי, מאת הצלם הקובני אלברטו קורדה. יום אחד ב- 1960, נטל קורדה בידיו את מצלמת הלייקה M2 שלו, והגיע לטקס אזכרה בהוואנה, קובה. הוא ידע שהוא יצלם כמה מהדמויות החשובות ביותר של העידן – פידל קסטרו, צ'ה גווארה; אפילו ז'אן פול סארטר וסימון דה בובואר היו שם. אבל הוא לא ממש ידע שהוא זה שייצור את התצלום שיהפוך את גווארה לדמות בעלת שם עולמי.

צה גווארה תמונה מקורית
צ'ה גאוורה – תמונה מקורית. קרדיט: ויקיפדיה

התצלום שעתיד היה להיקרא ולהיזכר בשם,  Guerrillero Heroico (לוחם גרילה הירואי), הופיע תחילה בגודל מקורי, לא חתוך; הוא כלל עץ דקל לשמאלו של גווארה ופרופיל של גבר אחר מימינו. מכיוון שהיה זה טקס אזכרה לנספים בפיגוע בהוואנה, גווארה היה לבוש כנדרש, במדי צבא, כולל כומתת הכוכב המפורסמת שלו. הדמות מהתמונה ההיא טבועה היטב במוחנו עד היום – האם הוא תמיד חבש את הכומתה? למעשה, הוא לא. אז לא רק שבתצלום של קורדה נכלל אלמנט מושלם שעיטר את אובייקט הצילום שלו, וסימן יכולת צבאית. כאשר קורדה לחץ על כפתור הפלאש, בדיוק אז עיניו של גווארה שוטטו על פני הקהל, רגע לפני שהתכוון לשאת נאום. חשוב לציין זאת, מכיוון שהרעיון היה ליצור צילום שונה, נונשלנטי, ולא צילום של לוחם גרילה שצוחק ונושף עשן סיגרים, כפי שרואים בתמונות אחרות. בתצלום שלו, צ'ה גווארה נראה כאדם נחוש ובעל מבט רציני. אם הצלם לא היה חותך אותה, לתמונה לא הייתה אותה עוצמה; אם גווארה היה מביט היישר בכיוון העדשה, או אם לא היה חובש את הכומתה, משהו מהאפקט של התמונה היה נגרע. בתצלום כפי שהוא, ישנם אלמנטים של תקווה נצחית, ובשילוב עם הכומתה הוא נראה כהבטחה פוטוגרפית של מאבק נצחי נגד הקפיטליזם.

בחר אובייקט שנתפס כבר כגיבור

דיוקן אייקוני חייב להיות מבוסס על "תמונה שכבר קיימת בראש של כולנו". נתניהו שמפעיל את קסמו לעתים קרובות מאוד בזמן-אמת, ומקפיד מאז ומתמיד שניזכר בו כמי שעומד בראש מורם. לכן הוא נתפס כמנהיג בלתי מנוצח. כפי הנראה, כרזות כמו זו של אובמה נחשבות בעיניו כאמצעי שהולם פוליטיקאי מתחיל (גנץ למשל). כחיה טלוויזיונית, נתניהו לא נזקק לזה. יתר על כן, העוצמה העיקרית שלו – שעליה אין עוררין – נובעת מכישוריו הרטוריים (ראו רשימה קודמת שלי). זה מסביר גם את ההכנה המוקדמת שלו ב- 24.5, לקראת תצלום "הנבחרת", שבו רואים את הפיות של מלוויו כשהם "סתומים", ורק פיו משוחרר כדי לשאת נאום הבנוי לעילא ולעילא.

התקשורת והתצלומים

שני תצלומים מפתיחת משפטו של נתניהו במחוזי (24.5) הוצגו, ביום שאחרי, על ידי ארבעת העיתונים היומיים המרכזיים – "ישראל היום", "הארץ", "ידיעות אחרונות" ו"מעריב". אחד, בשער העיתון, ואילו התצלום הנוסף – של נתניהו בתוך אולם בית המשפט – הוצג על ידי ארבעת העיתונים בעמודים הפנימיים שלהם (ראו כתבתו של בן כספית, מעריב). התקשורת איזנה בין תצלום מכובד של נתניהו (מה שלא אומר שהתקשורת אוהבת אותו), לבין חשיפה פחות מכובדת שלו באולם בית המשפט. לא שזו תמונה שממעיטה מכוחו ויוקרתו של נתניהו. חשוב לציין שגם כאן נתניהו הקפיד לזקוף את קומתו, ולהפנות את גוו כלפי דוכן השופטים, בעוד עיניו תרות אחר הצלמים.

כרזה שתיזכר כאייקון

אי-אפשר שלא להעיר שבעידן העכשווי כרזות עשויות להיזכר "למשך דקות ספורות בלבד", כפרפרזה על המשפט שאנדי וורהול אהב לחזור עליו: "בעתיד כולנו נהיה מפורסמים למשך 15 דקות בלבד". אלמלא אישיותו הייחודית של אובמה וכישרונו של האיקונוגרף שהיה שם בזמן הנכון – גם כרזות כמו זו של אובמה היו בוודאי נעלמות תוך 15 דקות בתוך המבול הוויזואלי של ימינו.

סיבה אפשרית לחוסר העניין של בני גנץ – כפוליטיקאי מתחיל – ושל בנימין נתניהו – כפוליטיקאי ותיק ומיומן – באמן כרזות שיעצב אותם כאייקון, היא, כיוון ששניהם העדיפו ועדיין מעדיפים, כנראה, לייצר את דמותם האייקונית במי ידיהם ובזמן אמת.

*************

 

הערה:  אייקון הוא המקבילה של המילה היוונית eikōn, שפירושה 'דימוי' או 'דמיון'. השימוש המקורי במילה "אייקון" סימן שמדובר בדיוקן של דמות חשובה כמו ישו או מריה הבתולה, שהופיע לראשונה במאות הראשונות של הנצרות. אייקון היא מילה שציינה יצירה אמנותית מהעידן בו לבני האדם היו מעט מאוד תמונות. לפיכך אייקון לא היה רק משהו שיפה להתבונן בו. אלה תמונה דידקטית ועוצמתית שחייבו אותך להתפלל ולציית לה. לכל פיצ'ר בתמונה – למשל, הצבע, האובייקט שהדמות אחזה בו, התנוחה של הדמות – הייתה חשיבות סמיוטית שכיום בעידן של תקשורת המונים, אין לכך כמעט השפעה עלינו.

לצאת לרחובות ולצעוק, "אמרתי לכם!"

בתקופה של משבר ובמיוחד כאשר תחושה של אי-וודאות מכבידה ומעיקה, גוברת הנטייה לחפש "גורו" שיודע טוב יותר מאיתנו מה קורה לנו ומפני מה עלינו להישמר. להלן אציע גורו מתחום הספרות – מרגרט אטווד – וגורו מתחום ההיסטוריה – יובל נח הררי – שרבים וטובים שוחרים לפיתחם בימים אלו. רוצים לדעת מה בפיהם ביחס למשבר הקורונה ובעיקר להשלכותיו האפשריות? האם שניהם מוכנים להכריז פה אחד: "אמרתי לכם?"

כמי שזכתה לכינוי "גורו של ספרות דיסטופיה", מרגרט אטווד, הסופרת הקנדית הפמיניסטית, התפרסמה בין השאר הודות לספריה: סיפורה של שפחה (2012), מעשה השפחה (1985), ושנת המבול (MaddAddam), (2009).ולאחרונה ראה אור ספר המשך ל"סיפורה של שפחה" – העדויות (2019).

סיפורה של שפחה
סיפורה של שפחה, מאת מרגרט אטווד. קרדיט: אתר סימניה

כגורו של ספרות דיסטופיה, אין פלא שאטווד מתראיינת כיום בלי סוף. ב- 2016, אטווד התראיינה אצל הכתבת שרלוט היגינס (Charlotte Higgins) מהגרדיאן, וקבעה: "כל הדיסטופיות, בלי יוצא מהכלל, מדליקות נורות אזהרה. הן גם מזכירות לנו לדאוג שיהיה לנו מלאי של שימורים וגם רובה."

השאלה הראשונה שהציג גואל פינטו בפני אטווד בראיון מיוחד שהעניקה לו בתוכנית, "גם כן תרבות" (5.5.2020), הייתה:

את לא מרגישה צורך לצאת לרחובות ולצעוק, "אמרתי לכם!"?

בתגובתה, אטווד התנערה מתווית ה"נביאה": "אינני יודעת טוב יותר מאחרים על המצב. זו תווית שהודבקה לי כיוצרת טקסטים על דיסטופיה". לכן, "אין כל סיבה שאצא לרחובות ואצעק, אמרתי לכם!". "בכלל", היא טוענת, "זה הגיל, ועם הגיל בא היידע והניסיון". לדעתה גם העובדה שרבים נוהרים למפגשים הוירטואליים שהיא מקיימת, איננה עניין של חיפוש אחר "אדם שהוא משכמו ומעלה, שכולם מרגישים נינוחים ומוגנים בחברתו". לדעתה, היא פשוט נתפסת ככזו.

"פנדמיה היא תופעה עתיקת יומין, מימי התנ"ך. כולנו שמענו על מגיפות היסטוריות". היא מספרת שגם היא, כאזרחית ותושבת צפון אמריקה ידעה כבר בגיל צעיר שההגירה האירופאית לאמריקה שהחלה במאה ה-17, הביאה עימה תוצאות הרות גורל, כמו "וירוסים שחיסלו רבים מהילידים, שמערכת החיסון שלהם נעדרה נוגדנים למחלות שמקורן מחוץ לאמריקה." "בסך הכל", היא מבהירה, "ההיסטוריה חוזרת על עצמה, והפעם אנחנו ברי מזל. הפעם אנחנו יודעים במה מדובר – וירוס הקורונה הוא עוד וירוס. ומה שקורה לנו כעת הוא, שאנו נאלצים להיות תקועים בבית וזהו. לכל היותר הקלסטרופוביה מציקה לנו".

במהלך הראיון, אטווד מצטיירת כאדם יוצא-דופן ברמת האופטימיות והשליטה העצמית שלה. גיחוך עצמי הוא חלק בלתי נפרד ממנה. לדעתה, מרגע זה ואילך יקרה משהו טוב. המשבר יגרום לכך שבני האדם יחפשו איך להתנהל טוב יותר. זה כבר התחיל: יש שיתופי מתכונים, ספרים ועצות פרקטיות לכל דורש. וכמו סופרים רבים, גם היא מפעילה שיחות זום בהתנדבות.

אז מה זה בדיוק  "דיסטופיה"?

נתחיל בהגדרה מתוך אנציקלופדיה אאוריקה האינטרנטית,

אם אוטופיה היא חברה מושלמת ואידיאלית המבוססת על טוב מושלם, הרי דיסטופיה (Dystopia)  היא ההיפך המוחלט. דיסטופיה היא מציאות אנושית של חברה שהתנאים בה קשים ולרוב מלווים בדיקטטורה (עריצות) וניצול של אנשים (הדגשה שלי).

נמשיך עם ראיון מהזמן האחרון, שאטווד העניקה ל- BBC, שם היא הייתה יותר ספציפית והגדירה דיסטופיה כך,

"דיסטופיה, מעצם תכנונה, היא חברה לא-נעימה שאתה לא רוצה לחיות בה. ואילו המצב העכשווי לא היה מתוכנן. כך שיכול להיות שייעשו הסדרים לא כל-כך נעימים, אבל אין כעת טוטליטריות מכוונת. אין זה הסדר מכוון… זה מצב חירום… שכן, להיות במצב לא נעים, נניח כמו הבליץ, זו לא דיסטופיה. זה מקום לא נעים, ואף מפחיד, שאיש אינו רוצה להיות בו, אבל זה לא מצב שהוסדר מלכתחילה על ידי ממשלה ששולטת בך."

איך מוצגת הדיסטופיה בספרים שפרסמה: "סיפורה של שפחה" (המקור באנגלית מ- 1985) וטרילוגיית MaddAddam שנת המבול שלה (המקור באנגלית, מ- 2003).

הראשון, מתאר את אמריקה כמדינה שהפכה לתיאוקרטיה ומתייחסת לנשים כבהמות וולדניות גרידא – כל זאת לאחר שהוכרז על מצב חירום במדינה בעקבות התנקשות (לטענתה "הם בעצם הטילו את האשמה על פנאטים מוסלמים, שפעלו באותה תקופה"). המעניין הוא שכאשר פרסמה את "סיפורה של שפחה" ב-1985, מבקרי ספרים בריטיים אמרו שזאת פנטזיה מהנה, אבל בקנדה הגיבו בחרדה מסוימת ("האם זה יכול לקרות כאן?"). ובאמריקה הייתה תחושה של: "'כמה זמן עוד נותר לנו?'"

הטרילוגיה  MaddAddam מ- 2003 (בעברית: שנת המבול) עוסקת בעולם שבו המשאבים מתרוקנים באופן מדאיג. המצב מוביל לכאוס אזרחי, "מצביאים ודמגוגים משתלטים על בני האדם; אנשים שוכחים לגמרי שכולנו בני אדם. וכך מתפתחות איבה ודה-הומניזציה, מיעוטים נרדפים, וזכויות האדם פשוט נרמסות." אטווד טוענת שמצב בלתי נסבל כזה, שעשוי להתרחש בעתיד הלא רחוק, אינו הדבר שממנו עלינו לחשוש, אלא, המצב הבלתי נסבל שאנו חיים בו כרגע". תרחישים בשנת המבול: עולם עתידני-אינטרנטי ששורר בו חוסר ביטחון ונוצרים בו יצורי כלאיים של חזירי-אנוש וכי"ב. עולם שמתפשט בו הרס סביבתי, כולם סוגדים לנפט והתאגידים משתלטים לגמרי על המדינה.

אטווד מסכמת את תובנותיה ביחס לתקנות לשעת חירום באופן ברור ורלבנטי לכל הדמוקרטיות המערביות שמתמודדות עם המגיפה, כך, "העולם שבהסגר עלול להיות מקום לא נעים, מפחיד, לא רצוי, עולם שאתה לא רוצה להיות בו, אבל הוא לא דיסטופי. אנחנו עדיין לא שם, תודה לאל…למרות הריגול אחרי האזרחים, שהונהג כאמצעי חירום לגילוי נשאי הוירוס שבינינו ולמניעת התפשטות המגיפה. אבל לא לעולם חוסן". מקנן בליבה חשש מפני הידרדרות לדיסטופיה, "ברגע שאתה יוצר ארגון חזק מכל סוג, יש לארגון רצון להמשכיות. הרי אף אחד לא רוצה לוותר על כוח שקיבל. ולכן, מרחפת מעלינו סכנה שאותם בעלי כוח, שגויסו לשעת חירום, ינצלו את המצב לרעה". את התובנה היא שואבת ממצבים פוליטיים שזכורים לה היטב, כמו הלאומנות דמויית הפאשיזם של פרון בארגנטינה.

הבה נבדוק מה בפיו של ה"גורו" השני – ההיסטוריון, פרופ' יובל נח הררי – ביחס למשבר הקורונה והשלכותיו? האם הוא מוכן להכריז: "אמרתי לכם!"

ההיסטוריון, פרופ' יובל נח הררי, מחבר הספרים: קיצור תולדות האנושות, ההיסטוריה של המחר, ו21 מחשבות על המאה ה-21, משתף את הגיגיו עם העיתונאית והתחקירנית, אילנה דיין (עובדה, 26.3.2020).

הררי, התפרסם כהיסטוריון ועתידן. בהתייחסו למשבר הנוכחי והשלכותיו האפשריות – התיחסות שהינה רלבנטית לדיון שלנו כאן על דיסטופיה – הררי מתבסס על דברים שכתב בספרו "ההיסטוריה של המחר", שאלמנטים בתוכו נכתבו בזמנים אחרים. התחקירנית דיין תוהה אולי יש בדברים שבספרו אמירות שמתיחסות לתקופה הנוכחית של משבר הקורונה.

המונח הספציפי, דיסטופיה, לא עלה כלל בדיון שהתנהל ביניהם בתחקיר. אבל דבריו של הררי מהדהדים היטב את הדיסטופיה שמפניה גם אטווד חוששת, כשהיא מדברת על המשבר הנוכחי והשלכותיו. אלא שבשונה מאטווד, שחיברה ספרי דיסטופיה, הררי הוא היסטוריון. הוא בקיא בפרטי פרטים של מקרים דומים בהיסטוריה של העמים, שבהם משבר הוביל לטוטליטריזם. על סמך מקרים שהיו, הוא מציע  – בזהירות – לחשוב על אפשרות שהמשבר הנוכחי יחזק אלמנטים של טוטליטריזם.

דווקא אטווד, ששניים מספריה עוסקים בדיסטופיה, מסרבת להודות שהחיים בצל פנדמיית הקורונה יובילו בהכרח לדיסטופיה. מנגד, ההיסטוריון הררי אינו מזכיר את המילה המפורשת דיסטופיה בראיון לעובדה, אבל כן רוצה לרוץ החוצה ולצעוק "אמרתי לכם".

האזינו לדבריו של פרופ' יובל נוח הררי – החל מהדקה 12:00 ואילך – שם הוא מברר עם אילנה דיין את רמת הסבירות שבעקבות המשבר נידרדר לטוטליטריזם.

כך מעוררים מוטיבציה – משה שרת ואל פצ'ינו

כשאנחנו חושבים על נאום מוטיבציה, קשה להתעלם מקולו של נואם אחד מאוד ייחודי וקלאסי – אל פצ'ינו. נאומי המוטיבציה של אל פאצ'ינו בסרטי קולנוע מעבירים צמרמורת לכל אורך עמוד השדרה של מיליונים מזה שנים רבות. כמעט בכל סרט שאליו ליהקו את אל פאצ'ינו – וכמעט בכל תפקיד שהוא מילא כשחקן – הוא השאיר את הקהל בתחושה שאנחנו מסוגלים לנצח את העולם כולו.

******

בכדי לגרום לדברים לזוז ולהחדיר מוטיבציה בקהל גדול נדרשת אסטרטגיה רטורית הידועה בכינוי "נאום מוטיבציה". אבל מהי אותה אסטרטגיה, האם יש תבנית אחת ויחידה של נאום מוטיבציה?

נאומים נחלקים לסוגים שונים. אבל בכולם נחוצות טקטיקות שיסייעו למסר להיקלט היטב בקהל היעד. נואם חייב להכיר את הפן האידיאולוגי, החברתי, הפוליטי, הכלכלי וכי"ב של אלו שהוא סימן אותם כיעד. בין אם מדובר בתעמולת בחירות או בהשגת אמון הציבור בכל סדר גודל שהוא, ישנה טקטיקה שכל נואם חייב לשלוט בה, ולא – דבריו יתאיידו בלי שיהיה להם האפקט המצופה – ריגוש.

המרתקים ביותר מבחינה זאת הם נאומי מוטיבציה.

נתחיל עם שני נאומים היסטוריים, שמן הראוי להזכיר אותם בהקשר זה כאן. נאומיו של אחד מבכירי הפוליטיקאים שהיו למדינת ישראל, מר משה שרת (שרתוק). שניים מבין נאומיו הזכורים היטב, והידועים כ"נאומי מוטיבציה", קיבלו אותו כינוי, "נאום הדגל" – נאום הדגל הראשון (1945) ונאום הדגל השני (1949).

בשניהם שרת נאם כשהוא מניף בידיו דגל כחול-לבן ובמרכזו מגן דוד. ומה שהפך את הדגל לסממן רטורי שגרם לריגוש אסתטי מנצח הוא התזמון.

כראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, משה שרת ביקר יחד עם השחקנית חנה רובינא את חיילי הבריגדה היהודית בצפון איטליה, ששהו במחנה העקורים בריזיגלה (1945). כאשר הגיע למפגש עם החיילים, הם נמצאו בעמדות קרב. שרת הופיע לפניהם כשבידו דגל עברי. זאת כדי לסמל שאלו הם חיילים ארץ-ישראליים. בסיום הביקור נשא שרת נאום קצר תוך הנפת הדגל. הנאום נועד לעורר מוטיבציה. שני מוטיבים בעלי חשיבות רבה ליהודים נכללו בנאום – נקמה בגרמניה (לאחר השואה) וזיקה לארץ-ישראל. שניהם מרגשים ומתחברים אל תחושת השייכות של החיילים אל העם היהודי. המסר העיקרי בנאומו של שרת היה שהעם היהודי מביע תמיכה בחיילים אלו, ומיקומם בחזית מעורר גאווה בלב עם היהודי. כעבור ארבע שנים, הוטל על שרת, כשר חוץ בממשלת ישראל הראשונה, לבקר בניו-יורק לרגל קבלת ישראל לאו"ם באופן רשמי. למחרת ההכרזה הרשמית באו"ם, שרת כינס את יהודי ניו-יורק ברחבת מטה האומות המאוחדות. הוא נשא נאום דגל שני (1949) שהיה מבוסס על נאום הדגל הראשון. מתוך נאומו זכור במיוחד המשפט הבא,

משה שרת
משה שרת (שרתוק). מקור: ויקיפדיה

"דגל זה, אליו נזעקו כל כוחות העם היהודי שנאבקו על גאולתו בארץ אבות, מבטא היום הזה את קוממיותנו השלמה, בהיותו מתנופף בגאון כדגל החמישים ותשעה במעגל הגדול הזה, המסמל את אחדותה ואת מיטב שאיפותיה של האנושות כולה".

בשני הנאומים, הדגל הכחול לבן עם סמל המגן דוד שבו הבליט את היותו סמל היסטורי לכמיהה התמידית של העם היהודי מראשיתו לדגל לאום אשר ייצג אותם. ובמעמד הכינוס ברחבת בניין האו"ם, כאשר כל זה הפך לעובדה מוגמרת, נוצר ריגוש עצום.

תחושת הגאווה בתקומת המדינה היהודית והרצון לגייס מיטב המשאבים עבורה, גברו ככל ששרת התייחס לשואה ולגבורה, תוך ציון הקורבנות בנאום הראשון, וציון מרד גטו ורשה בנאום השני.

גם בעולם הקולנוע לא חסרים נאומי מוטיבציה. מה הופך אותם לכאלו?

להלן קטע מנאומו של אל פאצ'ינו בסרט "ניחוח אישה",

בעולם הקולנוע הריגוש חייב להימצא בשפע. שחקן הקולנוע, אל פצ'ינו, שנחשב עדיין, בגיל 80, למלך הקסם האישי, מספק דוגמאות לנאומי מוטיבציה.

קסם אישי הוא אלמנט מובהק העשוי לעורר ריגוש. לכן רצוי שייכלל בנאום. אבל בכך לא די. מלבד קסם אישי הנאום חייב להיות מתוכנן ומותאם היטב לקהל היעד. בעיקר, עליו להתרים אל נתוני הרקע.

כל הסממנים בלטו בניחוח אישה. אל פצ'ינו, גיבור מלחמה שהתעוור עקב פציעה, מופיע באולם הומה מאדם ויושב לצד צ'רלי, סטודנט שמועמד להדחה מהאוניברסיטה בשל היעדרויותיו הרבות. שכן היה עליו להתפרנס, באין מי שיתמוך בו כלכלית. אל פצ'ינו, כלוחם לשעבר שאיבד את מאור עיניו במלחמה וכמי שזכה לכבוד של גיבורים, מודע לעובדה שיש בידיו מעין כרטיס ביקור מנצח ולכן לא נדרש ממנו מאמץ רב כדי לעשות את הרושם הנכון ולשכנע. ובכל זאת הוא משלב בדבריו הרבה פאתוס. אל פצ'ינו פונה אל הקהל המכובד והמשכיל, כולל נשיא האוניברסיטה. בדבריו בולטת ההעזה לדבר מהבטן. תסמכו עליו, שהוא יודע מה שהוא עושה. החיים שלו ומה שעבר עליו גרמו לו להתנהג בבוטות ולשבור את מוסכמות המקום.

גם בסרט סיטי הול הצטיין אל פצ'נו בנאום משופע בסממנים ריגושיים. בתפקיד סגן ראש העיר ניו-יורק, צעיר ואידיאליסטי, אל פצ'ינו עומד בפני קהל אפרו-אמריקני מהעיר ניו-יורק. קהילה שאחת המשפחות שלה איבדה ילד קטן, כאשר המשטרה ירתה ופגעה בו בשוגג. המשימה היא פיוס. לעורר מוטיבציה, איחוי הקרע החברתי, והתגברות על חוסר האמון של הקהילה השחורה בשלטון המקומי ומוסדותיו.  איך יוצרים גשר בין מערכת אכיפת החוק (והאיש הלבן) לבין קהילת השחורים?

דבר אחד ברור: לא די בטיעון המשלב עובדות

איך הוא עשה זאת?

ההופעה של אל פצ'ינו בכנסיה מתקיימת במהלך טקס האשכבה של הילד שנרצח בשוגג. אל פצ'ינו חייב לגייס טיעון ו/או מחוות גוף וטון דיבור שיובן על ידי קהלו כבקשת סליחה כנה ואמיתית ויוביל לקירוב לבבות. הוא מנצל את העובדה שלפניו מוצב ארון מתים ובו הילד המת. זו עובדה קיימת, קשה ומרה, ברורה וזועקת לשמיים, עדות על העוול שלכאורה אין עליו כפרה. עובדה שמסמלת בעיני השחורים עד כמה השלטון מפלה אותם לרעה. אל פצ'ינו בוחר למקד את תשומת לב הקהל שמולו דווקא בארון המתים ובילד המת. הוא מפנה את כל גופו ומבטו אל הילד המונח בארון המתים, פונה אל המת ומבקש ממנו עזרה, אחר-כך מתכופף ומנשק לארון.

מה שרואים, אם כן, הוא שכל האמצעים הרטוריים-מילוליים מחווירים, אם אינם מלווים בעוד משהו. אפשר לקרא לזה ריגוש אסתטי.

לעתים הריגוש נובע מהופעה חיצונית שהולמת את המעמד, שיבוץ מטפורות יוצאות דופן בנאום, כאלו שייזכרו לאורך זמן, שימוש בצלילים (בכנסייה זה עבד מצוין), ו/או התאמת טון הדיבור לכל שלב בנאום. ריגוש אסתטי כולל גם תנועות גוף, מחוות תיאטרליות, הבעות פנים ומבטים נוקבים, ושימוש בחפצים וסמלים מזוהים (כגון הדגל הלאומי בשלב הראשוני או בהמשך).

בסוף, תוספות אלו חיוניות ביותר ליצירת ריגוש, להגברת מוטיבציה ולריגוש קהל היעד. התוצאה היא, אפקט שכנוע מירבי.

הנוער הגיע כדי לשנות

הם צעירים בני 16-18, שמבינים עניין ולוקחים את גורלם בידם; עזרו להם לעבור את המשוכה הטכנית של רף הגיל להתמודדות בבחירות, כדי שיוכלו לרוץ הלאה.

מייסדי מפלגת "דור העתיד" שגילם נע בין 16 ו- 18, הוציאו הודעה על כנס השקת המפלגה. בהודעה נכתב- "שני מיליון תלמידים, 120 ח"כים, שלוש מערכות בחירות ואף אחד לא מדבר על חינוך! הגיעה שעת האפס".

בני נוער בישראל אינם אדישים לגורלם ולגורל הדור הצעיר מהם. אחרי שהבינו לאן נושבת הרוח, ובמיוחד לאור תוצאות מבחני פיז"ה ומיצ"ב האחרונים, החליטו לייסד את מפלגת "דור העתיד".

בהכירם היטב את הכתוב בחוק לגבי רף הגיל שמאפשר להיבחר לכנסת ולהקים מפלגה, הם מטפלים בראש ובראשונה בצד הטכני. מחר הם מתכוונים להשיק את מצע המפלגה בגן הוורדים בירושלים.

הזמנה לכנס השקה של מפלגת דור העתיד

הזמנה לכנס השקה של מפלגת "דור העתיד". צילום באדיבות מעריב ומפלגת דור העתיד

יש להם סיכוי טוב בגלל האג'נדה הברורה והנחישות. להלן מבחר ציטוטים:

גם אם קשה הדרך, המטרה ברורה – "אנו מבקשים, תנו לנו את השינוי ולהילחם בעד עתידנו!"

"הגיע הזמן שנקבל את השינוי הדרוש בחברה שלנו, ונבין שגיל הוא בסך הכל אשלייה – ויש הוכחות לכך בשטח. מערכת החינוך חייבת להשתנות, ואנחנו חייבים להיות אלה שמשנים אותה – כי אנחנו הצרכנים הבלעדיים שלה"

"לא לאבד תקווה בתוך המערכת המורכבת והקשה הזאת. תאמינו שאפשר לשנות, ורגע אחרי זה היא תשתנה. מוזמנים לבוא לכנס התמיכה. ולא לוותר על הזכויות שלנו כנוער, אנחנו העתיד של המדינה".

"אם הנוער לא יילחם, לא יילחמו בשבילנו! זו הזדמנות אדירה ליצור ביחד שינוי במערכת החינוך שמלווה 12 שנות לימוד בחייהם של כולנו… תתמכו בנו ותפיצו בכל הכוח את העובדה שהנוער הגיע כדי לשנות".

המכשול הוא טכני בלבד

על המכשול הטכני בדרך להקמת מפלגה – בחוק הישראלי נקבעו כללים ברורים לרישומה של מפלגה בפנקס המפלגות. לפי החוק, מאה בני אדם או יותר, שהם אזרחי ישראל ותושביה, רשאים לייסד מפלגה על-ידי רישומה בפנקס המפלגות. מייסד המפלגה יגיש לרשם המפלגות בקשה מסודרת ובה השם המוצע למפלגה, מטרותיה. וכן את השם, שנת הלידה, מספר זהות, משלח היד והמען של כל חבר מייסד החתום על בקשת הרישום. (כיום החוק מאפשר התמודדות מגיל 18 ומעלה).

אי לכך, הבוקר (א') הוגשה בבג"צ עתירה תקדימית. מפלגת בני הנוער הראשונה בתולדות ישראל, מפלגת 'דור העתיד', המורכבת מבני נוער, פנתה לבג"צ במטרה לתקן את חוק המפלגות כך שיאפשר לאזרחי ישראל מעל גיל 16 לייסד מפלגה ולרוץ לכנסת במסגרת הבחירות הקרובות. העתירה הוגשה לבג"צ לאחר שהבקשה להקמת מפלגת 'דור העתיד' נדחתה על ידי שר המשפטים ורשם המפלגות, ובכך נשללה מבני הנוער זכותם הבסיסית כאזרחים לקחת חלק בקבלת החלטות בעניינים פוליטיים, מדיניים וחברתיים.

בהצלחה מאזרחית שמצדיעה לנחישותכם וליוזמה לדאוג לעתידכם ולעתיד המדינה.

 

דילמת הבוחר הפוטנציאלי

בימינו הבוחר הפוטנציאלי הפך למטרה נייחת של סיסמאות ודברי הפחדה מפי מנהיגים חסרי מצפון. תעמולת הבחירות אינה בוחלת בכל אמצעי כדי להכפיש ולזרוע פחד וזאת באמצעות דמגוגיה זולה. הרעיון שאין לפחד ממה שאין בו הגיון, הוא מה שהציבור בישראל חייב להפנים לקראת מערכת הבחירות.

נשיא ארצות הברית פרנקלין דלאנו רוזוולט
נשיא ארה"ב, פרנקלין רוזוולט. מקור: ויקיפדיה עברית.

לאחר המתקפה היפנית על פרל הארבור, הנשיא האמריקני פרנקלין רוזוולט עלה לשידור רדיו ואמר – "הדבר היחיד שעלינו לפחוד מפניו הוא הפחד עצמו; שכן פחד שאין לו שם, אין לו הגיון ואינו מוצדק, משתק את המאמצים שלנו להתקדם".

הרעיון שאין לפחד ממה שאין בו הגיון, הוא מה שהציבור בישראל זקוק לו יותר מכל, לקראת מערכת הבחירות.

הבוחר הפך למטרה נייחת של סיסמאות ודברי הפחדה מפי מנהיגים חסרי מעוף. תעמולת הבחירות אינה בוחלת בכל אמצעי כדי להכפיש יריבים וזאת באמצעות דמגוגיה שכל-כולה בנויה על הפחדה. תוך ניצול הזיכרון הקצר של הציבור, שותלים בתעמולת הבחירות תמונות בעלות תכנים מופרכים. משתמשים בכל אמצעי ויזואלי ומילולי כך לנצח, לכבוש לבבות, לסכסך, לשמוט מתחתיו של הציבור מערכת שלמה של אמיתות שבהן נאחז כדי לא לאבד תקווה. מושגים כמו "ציוני" "ליברלי" "חרדי" "אנטי ציוני" "יהודי" ועוד הופכים כלי שרת בידי שרלטנים.

תעמולת בחירות שכל כולה הבטחות והכפשות

מתוך: מה בתעמולה? גלעד צוויק 6.2.2020 ישראל היום:

אסור לתת לזה לקרות!" מתריעה הכותרת בסרטון החדש (והקצר) של הליכוד, המזהיר מפני חיבור בין כחול לבן לרשימה המשותפת. "לא משנה כמה יטשטשו, יסתירו, יהפכו ויכחישו – זו האמת: גנץ כמעט הקים ממשלה עם הרשימה המשותפת", מרעים הקריין בתשדיר, כשברקע מתנוססת התמונה של גנץ עם איימן עודה ואחמד טיבי במסגרת המו"מ הקואליציוני אחרי הבחירות האחרונות, בשלל תצורות ומניפולציות חזותיות המדגישות את הניסיון של כחול לבן להסוות את הקשר…. בשיטה זו, העובדות מושתקות.

לרוע המזל, הקהל ה"שבוי" בקסמי הציורים, הסרטונים, מחוות הגוף ומשפטי המחץ הפשטניים נוטה להאמין לנאמר והחשיבה נעשית מבולבלת ובלתי הגיונית. מעל לכל, היצרים מתלהטים והשיח מתמלא הכפשות, הטונים עולים ואיש אינו מקשיב לדברי יריבו. בכל בוקר נוחתים עלינו משפטי מחץ טריים הסותרים את מה ששמענו אמש. בכל רגע נשמטת הקרקע מתחת רגלנו וכבר איננו בטוחים מה בדיוק נאמר לנו אתמול. חיינו מתמלאים ברעיונות סותרים. האם כך אפשר להתקדם להכרעה בבחירות הכלליות.

בינואר 2015, למחרת הבחירות הכלליות, הגעתי לטיפול בדיקור שנקבע לי מראש. המדקרת, דוקטור לרפואה לשעבר, שאלה: "למי הצבעת?" הייתי נבוכה, חשבתי שאין זה מענינו של איש לדעת למי בחרתי להצביע. תשובה קצרה ביותר שלי הקפיצה את המדקרת, "לא הצבעתי ביבי". היא מיד שפכה עליי את כל הפחדים שבעולם, בסגנון של, "איך לא הצבעת ביבי, את לא מפחדת שהערבים ישתלטו עלינו?" – הבטתי בה והזדעזעתי. חשבתי שלפניי אישה אינטליגנטית שאת מירב שנותיה עשתה בטיפול רפואי כמומחית. איך זה שגם היא הולכת שבי אחרי ססמאות.

הפחדה כמאפיין מרכזי של הדמגוג

הציטוט מתוך הנאום הרדיופוני שנשא הנשיא פרנקלין רוזוולט במהלך מלחמת העולם השנייה, בעקבות המיתקפה על פרל הארבור, הוא אזהרה שיש להחדיר לציבור וללמוד בכל הזמדנות. "הדבר היחיד שעלינו לפחוד מפניו הוא הפחד עצמו; שכן פחד שאין לו שם, אין לו הגיון ואינו מוצדק, משתק את המאמצים שלנו להתקדם".

לרוזוולט היה ברור שאם העם יגיב בפחד על המתקפה ב- 7 בדצמבר 1941 של כוחות אוויריים וימיים של האימפריה היפנית על בסיס אמריקאי בפרל הארבור, האומה תהיה משותקת. האמריקאים לא יוכלו להגיב בכל הכוח, כמתבקש. בדבריו על הפחד עודד רוזוולט את האמריקאים להגיב בכל הכוח. הוא היה מנהיג משכמו ומאלה שעודד וחיזק את העם.

דמגוגיה היא "רטוריקה פשטנית, רווית אמוציות"

הצגת צד אחד בלבד של המטבע.

הדמגוג הוא אומן של רטוריקה אשר יודע לפנות אל הרגש, לכופף לטובתו את האמת, להציג מחוות גוף שגונבות את ההצגה, ובעיקר, להציב מול הציבור את המחנה היריב כאוייב העם. התבטאויותיו מלוות בהצגה ויזואלית שכל כולה סילוף אחד גדול. זה כולל טבלאות של סטטיסטיקה מניפולטיבית, איורים פשטניים של האיום המרחף מעל לציבור, השמטה מכוונת של פרטים תוך הסתמכות על הזיכרון הקצר של כולנו וסילוף ההיסטוריה.

אפשר להבין כאשר אוחז אותנו פחד לנוכח סכנה אמיתית. לדוגמה, אסונות טבע. אבל במקרים רבים אחרים, ובמיוחד בספרה הפוליטית, כשהציבור נחשף לנאומים, רובו אינו מבין שמנצלים אותו ואת הזיכרון הקצר שלו.

לצערנו, במקום לספק לציבור מסרים הוגנים ומבוססים שיחזקו אותו, מפחידים ומבלבלים אותו. התוצאה היא פגיעה בחוסן הנפשי, כינון אומה של בובות, וציבור מבולבל. סקר בזק של דעת קהל יראה שהרוב סבורים שהאוייב הגדול ביותר של מדינת ישראל היא איראן. אמיתי או לא? אכן, אמיתי. הבעיה היא שהדמגוג לא יסתפק בכך. הוא ישתמש במניפולציות מילוליות, מילים שנוגעות עמוק ברגשות ומעוררות את הפחד. ובסוף איש אינו בודק בציציות. הציבור מקבל את הדברים כפשוטם. והשיתוק נעשה טוטלי.

אשאל שאלת תם: מי מאיתנו נוהג לחפש הוכחות עובדתיות מוצקות לדבריו של מי שמציג עצמו כבר-סמכא. יש לו יד חופשית לדווח על אירוע או ממצא, והוא יישמע אמין לחלוטין בזכות התדמית שיצר לעצמו באמצעות רטוריקה. והגרוע ביותר הוא שהתגובות מופיעות ברשתות החברתיות אך הן משולות לאספירין הניתן לחולה כרוני. ברב המקרים התוצאה היא כפי שציינתי: פחד ופאניקה ואחר כך שיתוק. אדרבא, כולנו מדמים עצמנו כממלאים תפקיד דרמטי מעל בימת החיים ותומכים בנפש חפצה וללא עוררין בדמגוג הכל-יכול, הכל-יודע, המושיע.

כדי לחזק את החוסן הלאומי עלינו לזהות את הדמגוג ולא להיסחף אחר מתק שפיו או ניסיונות ההפחדה שלו. דרושים מנהיגים כדוגמת הנשיא רוזוולט כדי להציל את מדינת ישראל מהמדרון החלקלק המוביל את המדינה לתהום.

ביבליוגרפיה:

תמר ברוש, נאום לכל עת, 1993.

משה וולמן, דמגוגיה ורטוריקה, 1990.

דילמת הבוחר

הבוחר הפך להיות מטרה נייחת של סיסמאות ודברי הפחדה מפי מנהיגים חסרי מעוף. תעמולת הבחירות אינה בוחלת בכל אמצעי כדי להכפיש ולזרוע פחד וזאת באמצעות דמגוגיה זולה. הרעיון שאין לפחד ממה שאין בו הגיון, הוא מה שהציבור בישראל חייב להפנים לקראת מערכת הבחירות.

נשיא ארצות הברית פרנקלין דלאנו רוזוולט
נשיא ארה"ב, פרנקלין רוזוולט. מקור: ויקיפדיה עברית.

לאחר המתקפה היפנית על פרל הארבור, הנשיא האמריקני פרנקלין רוזוולט עלה לשידור רדיו ואמר – "הדבר היחיד שעלינו לפחוד מפניו הוא הפחד עצמו; שכן פחד שאין לו שם, אין לו הגיון ואינו מוצדק, משתק את המאמצים שלנו להתקדם".

הרעיון שאין לפחד ממה שאין בו הגיון, הוא מה שהציבור בישראל זקוק לו יותר מכל, לקראת מערכת הבחירות.

הבוחר הפך למטרה נייחת של סיסמאות ודברי הפחדה מפי מנהיגים חסרי מעוף. תעמולת הבחירות אינה בוחלת בכל אמצעי כדי להכפיש יריבים וזאת באמצעות דמגוגיה שכל-כולה בנויה על הפחדה. תוך ניצול הזיכרון הקצר של הציבור, שותלים בתעמולת הבחירות תמונות בעלות תכנים מופרכים. משתמשים בכל אמצעי ויזואלי ומילולי כדי לנצח, לכבוש לבבות, לסכסך, ולשמוט מתחתיו של הציבור מערכת שלמה של אמיתות שבהן נאחז כדי לא לאבד תקווה. מושגים כמו "ציוני" "ליברלי" "חרדי" "אנטי ציוני" "יהודי" "שמאל" "ימין" ועוד הופכים כלי שרת בידי שרלטנים.

תעמולת בחירות שכל כולה הבטחות והכפשות

מתוך: מה בתעמולה? גלעד צוויק 6.2.2020 ישראל היום:

"אסור לתת לזה לקרות!" מתריעה הכותרת בסרטון החדש (והקצר) של הליכוד, המזהיר מפני חיבור בין "כחול לבן" לרשימה המשותפת. "לא משנה כמה יטשטשו, יסתירו, יהפכו ויכחישו – זו האמת: גנץ כמעט הקים ממשלה עם הרשימה המשותפת", מרעים הקריין בתשדיר, כשברקע מתנוססת התמונה של גנץ עם איימן עודה ואחמד טיבי במסגרת המו"מ הקואליציוני אחרי הבחירות האחרונות, בשלל תצורות ומניפולציות חזותיות המדגישות את הניסיון של כחול לבן להסוות את הקשר…. בשיטה זו, העובדות מושתקות.

לרוע המזל, הקהל ה"שבוי" בקסמי הציורים, הסרטונים, מחוות הגוף ומשפטי המחץ הפשטניים נוטה להאמין לנאמר והחשיבה נעשית מבולבלת ובלתי הגיונית. מעל לכל, היצרים מתלהטים והשיח מתמלא הכפשות, הטונים עולים ואיש אינו מקשיב לדברי יריבו. בכל בוקר נוחתים עלינו משפטי מחץ טריים הסותרים את מה ששמענו אמש. בכל רגע נשמטת הקרקע מתחת רגלנו וכבר איננו בטוחים מה בדיוק נאמר לנו אתמול. חיינו מתמלאים ברעיונות סותרים. האם כך אפשר להתקדם להכרעה בבחירות הכלליות.

בינואר 2015, למחרת הבחירות הכלליות, הגעתי לטיפול בדיקור סיני שנקבע לי מראש. המדקרת, דוקטור לרפואה לשעבר, שאלה: "למי הצבעת?" הייתי נבוכה, חשבתי שאין זה מענינו של איש לדעת למי בחרתי להצביע. תשובה קצרה ביותר שלי הקפיצה את המדקרת, "לא הצבעתי ביבי". היא מיד שפכה עליי את כל הפחדים שבעולם, בסגנון של, "איך לא הצבעת ביבי, את לא מפחדת שהערבים ישתלטו עלינו?" – הבטתי בה והזדעזעתי. חשבתי שלפניי אישה אינטליגנטית שאת מירב שנותיה עשתה בטיפול רפואי כמומחית. איך זה שגם היא הולכת שבי אחרי ססמאות.

שימוש בהפחדה כמאפיין מרכזי של הדמגוג

הציטוט דלעיל מתוך הנאום הרדיופוני שנשא הנשיא האמריקני פרנקלין דלאנו רוזוולט במהלך מלחמת העולם השנייה, בעקבות המיתקפה על פרל הארבור, הוא אזהרה שיש ללמוד ולהפנים בכל הזדמנות. שכן לרוזוולט היה ברור שאם הציבור יגיב בפחד על המתקפה ב- 7 בדצמבר 1941 של כוחות אוויריים וימיים של האימפריה היפנית על בסיס אמריקאי בפרל הארבור, האומה תהיה משותקת. האמריקאים לא יוכלו להגיב בכל הכוח, כמתבקש. בדבריו על הפחד עודד רוזוולט את האמריקאים להגיב בכל הכוח. הוא היה מנהיג משכמו ומאלה שעודד וחיזק את העם.

הגדרה מקוצרת של דמגוגיה היא "רטוריקה פשטנית, רווית אמוציות". הצגת צד אחד בלבד של המטבע. הדמגוג הוא אומן של רטוריקה הוא יודע להתבטא במילים הנכונות, להציג מחוות גוף שגונבות את ההצגה, לכופף לטובתו את האמת ובעיקר, להציב מול הציבור את המחנה היריב כאוייב העם. התבטאויותיו מלוות בהצגה ויזואלית שכל כולה סילוף אחד גדול. זה כולל טבלאות של סטטיסטיקה מניפולטיבית, איורים פשטניים של האיום המרחף מעל לציבור, השמטה מכוונת של פרטים תוך הסתמכות על הזיכרון הקצר של כולנו וסילוף ההיסטוריה.

אפשר להבין פחד שאוחז אותנו כאשר הסכנה אמיתית. שטפונות במהלך סערת גשמים עזה, למשל. אבל במקרים רבים אחרים, במיוחד בספרה הפוליטית, כשאנו ניזונים מדיבורים, רובנו אינם מבינים שמנצלים אותנו ואת הזיכרון הקצר שלנו. לצערנו, במקום לחזק את ציבור הבוחרים באמצעות מסרים הוגנים ומבוססים, מפחידים ומבלבלים אותו. מה שבטוח, החלשת הציבור, כינון אומה של בובות, ועם מבולבל, הם סכנה גדולה לחוסן הנפשי של ישראל. תשאלו כל אדם ברחוב מי הוא האוייב של מדינת ישראל והתשובה שתקבלו תהיה תמיד איראן. אמיתי או לא? אכן, אמיתי. אבל, הדמגוג אינו מסתפק בכך. הוא משתמש במניפולציות מילוליות, מילים שנוגעות עמוק ברגשות הפחד שלנו, ואיש אינו בודק בציציות. מקבלים את הדברים כפשוטם. והשיתוק טוטלי.

אשאל שאלת תם: מי מאיתנו נוהג לחפש הוכחות מוצקות ואובייקטיביות כאשר דובר שנתפס כבר-סמכא מדווח על מקרה, אירוע או ממצא, דיווח שנשמע אמין ומוצק? אם יש כזה, שיקום. נכון שהתגובות מופיעות לרוב ברשתות החברתיות אך אלו משולות לאספירין הניתן לחולה כרוני. ברב המקרים התוצאה היא כפי שציינתי: פחד ופאניקה ואחר כך שיתוק. אדרבא, כולנו מדמים עצמנו כממלאים תפקיד דרמטי מעל בימת החיים ותומכים בנפש חפצה וללא עוררין בדמגוג הכל-יכול, הכל-יודע, המושיע.

כדי שנהיה אומה חזקה אל לנו להיסחף אחר דמגוגים. רק מנהיגים כדוגמת הנשיא רוזוולט יכולים להציל את מדינת ישראל מהתהום המסוכנת שאליה היא מידרדרת.

ביבליוגרפיה:

תמר ברוש, נאום לכל עת, 1993.

משה וולמן, דמגוגיה ורטוריקה, 1990.

פספוס הזדמנות וכישלון רטורי

פספוס הזדמנות בזירה הפוליטית איננו עניין של מה בכך. המקרה של הנאום הראשון של הנשיא טראמפ בפני שני בתי הקונגרס האמריקני, הוא דוגמא חיה וטרייה לפספוס וכישלון רטורי.

*******************************************

Donald_Trump_official_portrait

תצלום רשמי של הנשיא האמריקני דונלד טראמפ. מקור: ויקיפדיה

אחד הדברים שהרשימו אותי כשצפיתי בנאום שנשא טראמפ בקונגרס היה חוסר היכולת שלו לנצל את השעה שהוקצבה לו. הוא לא הצליח לייצר לעצמו תדמית כריזמטית תוך כדי מניפולציה של השיח הרטורי – שיח המתנהל בין נואם ובין קהל שכל שמתאפשר לקהל הוא למחוא כפיים.

טכניקת ה- Applause Surfing

יש המכנים את טכניקת ה– Applause Surfing – גלישה על-גבי מחיאות הכפיים. ויש המכנים אותה "סירוב לקבל מחיאות כפיים". מדובר במניפולציה של השיח הרטורי המתנהל בין נואם לבין קהלו, שהשתתפותו בשיח נעשית באמצעות מחיאות כפיים. נואם מציב לעצמו מטרה חשובה: הוא שואף להציג תדמית מהימנה ואישיות כריזמטית. במהלך ה"שיח" שמתנהל בינו לקהל, הוא יוצר תחילה את הרושם שהוא לא "הזמין" מחיאות כפיים מהקהל; הקהל היה אמור להיאזר בסבלנות ולהשתתף ב"שיח" בנקודה מאוחרת יותר בנאום. כאשר הקהל בכל זאת מוחא כפיים, וניכר שהוא מקשה על הנואם להתגבר על הרעש ולהמשיך בדבריו,  הטכניקה שלו הצליחה. כנואם הוא הצליח ליצור רושם שהקהל התרשם מאישיותו וממהימנותו עד כדי-כך שלא יכול היה להתאפק מלהגיב בחיוב על הנאום והנושא הספציפי שבו.

מתי רצוי להשתמש בטכניקה?

שימוש בטכניקה זאת עשוי לחולל שינויים משמעותיים בתדמיתו הציבורית של המנהיג. מנהיגים פוליטיים שמשתמשים בה נחרתים בזיכרון בני עמם וגם אצל ציבורים נוספים, בזכות מיומנותם זאת. מנהיגים בני זמננו, כמו מרטין לותר קינג, ג'ון קנדי, מרגרט תאצ'ר, ידעו לעשות זאת בהצלחה. גם הנשיא ברק אובמה בנאום לאומה בשנת 2013, הצליח ליצור רושם כי לא ניסה ל"הזמין" מחיאות כפיים, ועכשיו, כשהקהל מריע לו, הוא מתקשה להתגבר על הרעש, ולגרום לקהל לשמוע את דבריו. זהו הישג אדיר שכן, מנהיג פוליטי מנסה לגרום לקהל להפנים היטב את המסרים שלו. שימוש נכון בטכניקה יוצר רושם שמחיאות הכפיים משדרות הסכמה חד-משמעית של הקהל עם דברי הנואם. הנואם וקהלו נשמעים כאילו שניהם משדרים על אותו גל בדיוק.

מנקודת מבט חיצונית נראה שהמסר נקלט היטב על ידי הקהל ושהרושם שהוא הותיר כה עז עד כי הקהל אינו מסוגל להתאפק עוד ופורץ במחיאות כפיים – מה שמאותת לנואם שהקהל "אישר" את הדברים שנאמרו.
בשבחי הטכניקה הזאת מדברים מומחים לרטוריקה פוליטית, דוגמת מקס אטקינסון הבריטי. אטקינסון ניתח את כישריו הרטוריים של ראש ממשלת בריטניה לשעבר, דיויד קמרון, במהלך כהונתו. תובנותיו העיקריות הן שבכדי להצטיין בשימוש בטכניקה ש"מגבירה כריזמה ואתוס", דרוש ביטחון עצמי רב, נחישות, ואומץ לב.

מנהיגים פוליטיים בני זמננו, כמו מרטין לותר קינג, ג'ון קנדי, מרגרט תאצ'ר הכירו את רזי הטכניקה והיטיבו להשתמש בה בעיתוי הנכון. גם הנשיא ברק אובמה, בנאומו לאומה בשנת 2013, הצליח בכך. בנאומו יצר רושם כי לא ניסה ל"הזמין" מחיאות כפיים. וכאשר הקהל הריע לו, הוא המחיש שקשה לו להתגבר על הרעש ולגרום לקהל לשמוע את דבריו. זהו הישג אדיר למנהיג פוליטי שמנסה לגרום לקהל להפנים היטב מסר חשוב כדוגמת מסר הנוגע לנושא שנוי במחלוקת. שימוש נכון בטכניקה יוצר רושם שמחיאות הכפיים מבטאות הסכמה חד-משמעית של הקהל עם דבריו של הנואם והתלהבות ממנו. הנואם וקהלו נשמעים כאילו הם משדרים על אותו גל בדיוק.

דוגמא חיה לשימוש בטכניקה, מימי כהונתו של הנשיא ברק אובאמה.

ב- 2013 הנשיא אובמה פנה אל הציבור האמריקני באירוע השנתי – "נאום לאומה".

בנאום נעשה ניסיון לשכנע את הציבור שהוא, כנשיא האומה, מסוגל לאכוף את תקנות המגבילות את זכות האזרח לשאת נשק ולהשתמש בו אך ורק למטרות של הגנה עצמית.

מה מצאנו בנאום של טראמפ (28 מרץ 2017) והאם יש סיכוי לשיפורים

קשה לומר שבנאום הראשון של הנשיא דונלד טראמפ בפני שני בתי הקונגרס האמריקני הוא עשה שימוש מוצלח ומועיל בטכניקה של "סירוב לקבלת מחיאות כפיים". במהלך נאומו הנשיא אובמה זכה אמנם במחיאות כפיים רבות ורמות, אבל אלו היו "מוזמנות" – באמצעות טכניקה לשונית השתולה בנאום, שמרמזת לקהל על-ידי אתנחתה מתי עליו למחוא כפיים. הטכניקה היא לחדול לנאום ולהמתין עד שמחיאות הכפיים דועכות, ורק אז להמשיך בנאום.

בשני מקרים בהם נראה היה שטראמפ מאמץ את טכניקת הסירוב בנאומו זה – דהינו, בתחילת הנאום, כשדיבר על זכויות מיעוטים, החל מאפרו-אמריקנים וכלה בקהילת היהודים, ולקראת סיום הנאום, כשדיבר על אמריקה כאומה שמדינות בעולם מבקשות להיות בת-בריתה הודות למוניטין שלה בשתי מלחמות העולם ובמלחמה הקרה – בשני המקרים עלה בידו, איכשהו, לנצל כראוי את טכניקת הסירוב.

מנקודה 0.39: הדאגה של ארה"ב נתונה בראש ובראשונה לזכויות אזרח, בעיקר מיעוטים

אדרבא, מאחר שלא היה בטוח אם יצליח לנצל הטכניקה האולטימטיבית של הגברת הרושם האישי שלו בקרב שני בתי הנבחרים, טראמפ בחר, ליתר ביטחון, להשתמש בטקטיקות של פאתוס וריגוש הקהל, אפקט שאינו תורם לחיזוק מהימנות הדובר בעיני הקהל לאורך זמן (טכניקה "נמוכה"). לדוגמה, טראמפ הציג בפני הקהל אישה צעירה שחלתה במחלה נדירה עוד בהיותה תינוקת, ושהודות ל FDA ניתנה לה תרופה שהאריכה את חייה עד כה, בניגוד לכל התחזיות. הוא גם הציג את אלמנתו של שופט ביהמ"ש העליון, שהיה ידוע כתומך של ערכי החוקה האמריקנית, וארבעה אזרחים שהיו קורבנות לאלימות וטרור. כשדיבר על הצורך בהגדלת תקציב הביטחון, הציג אלמנה צעירה של קצין מחיל הים – וויליאם ריאן אוואן. הוא  סיפר שריאן מת כגיבור מלחמה, ולחם למניעת פעולות טרור. הסיטואציה התפתחה, ומחיאות הכפיים התגברו וגררו את הנשיא טראמפ לנסות אמירה הומוריסטית לכאורה, אך זהירה: "ריאן מביט עלינו מלמעלה בזה הרגע, כי הוא מבין ששבר את שיא מחיאות הכפיים הערב". בהמשך הוסיף ודיבר על ערך ההקרבה וציין – "ריאן הוא דוגמא ומופת נצחי לאהבת המולדת, לעולם לא נשכח אותו".

כאמור השימוש בטכניקת הסירוב לקבלת מחיאות כפיים, ששולב בנאום בדקות האחרונות שלו, היה מוצלח יחסית. מדובר בהתייחסותו של טראמפ אל תקציב הביטחון ואל הסוגייה החשובה באמת – עתידה של האומה בזירה העולמית והבריתות הצפויות לה עם מדינות העולם. וכך אמר:

מי שרוצה לעמוד על קנקנה של אמריקה כבת ברית נאמנה, די לו שיתבונן בבניה הלוחמים הדואגים לביטחון העולם. די לו אם ידע שאמריקה הייתה שותפה לברית בין מדינות במהלך שתי מלחמות עולם.

תשואות נשמעו בנקודה זאת, במקביל לדבריו, מה שהכריח את טראמפ לעצור לרגע ואז, למרות שמחיאות הכפיים לא שכחו, הוא המשיך וציין גם את תקופת "המלחמה הקרה".

האם טראמפ יצליח לעשות מניפולציה בשיח הרטורי?

מנהיגים בעלי שיעור קומה בימינו, בעיקר במעמד רם ונישא, מרבים לנסות את כוחם ברטוריקה מנצחת. השאיפה שלהם היא להגביר את האתוס (המהימנות האישית) מעל לכל. גם השאיפה להיזכר בהיסטוריה העולמית והמקומית כמנהיג בעל כריזמה שווה כל ניסיון ומאמץ. בפועל, שימוש מוצלח בטכניקה של "סירוב לקבל מחיאות כפיים" שמור בדרך כלל לבעלי נחישות, ביטחון עצמי ואומץ. האם טראמפ יצליח לייצר תדמית כריזמטית על-ידי מניפולציה של השיח הרטורי, או שמא יעדיף לדחות לעת-עתה את השימוש בטכניקה עד שישתכנע שהוא מסוגל לכך  במידה ניכרת, דוגמת דיויד קמרון ואחרים? זאת השאלה הגדולה שתיקבע את איכות כהונתו של טראמפ כנשיא ארה"ב.

שקרים

ברשת האינטרנט קל להשיג מידע על השקרים שטראמפ מפיץ. אבל המידע אינו משכנע את המחנה התומך בו. אדרבא, תומכיו ממשיכים להאמין בנרטיב הפוליטי שלפיו קלינטון אינה דוברת אמת. ככה זה כשאוחזים בנרטיב פוליטי. אין זה משנה לחסידיו כהוא זה אם העובדות סותרות אותו. הם לעולם ימשיכו להישען על עובדות לכאורה שקיבלו גושפנקא של אמת צרופה, למרות שלא נבדקו בצורה שיטתית. 

****************

מי מאיתנו מוכן להישבע שלא שיקר מעודו?
אחת הפרשות המסעירות שידעה הפוליטיקה האמריקאית היא פרשת מוניקה לוינסקי. ביל קלינטון הכחיש מכל וכל את המיוחס לו ופלט משפט שקרי הזכור לכולנו היטב – "מעולם לא קיימתי יחסים אינטימיים עם מוניקה לוינסקי". קלינטון לא הודח מתפקידו כנשיא ארה"ב, המשיך בקדנציה שלו והציבור יישר איתו קו. זאת מציאות יומיומית שצריך להביאה בחשבון. זה קורה כל הזמן, במיוחד בפוליטיקה. בכל הקשור בנרטיב פוליטי אין מה שיוכל לשכנע את חסידיו כי בשקר יסודו.פינוקיו

המערכה על נשיאות ארה"ב 2016 כרוכה גם היא בלא מעט שקרים.
עוד בטרם החלה המערכה, הציבור האמריקאי נחשף להילרי קלינטון בתוקף מעמדה הציבורי ותפקידה כשרת החוץ בממשל אובאמה. מאז מסתובב לו נרטיב פוליטי שלפיו, הילרי קלינטון היא שקרנית כפייתית וחלקלקה. מפליא עוד יותר שכתוצאה מנרטיב זה, את דונלד טראמפ לפחות מחצית מהציבור האמריקאי הכתיר כדובר אמת אמיץ, עד לרגע זה. סקרי דעת קהל הראו ש 34% מהמצביעים הרשומים של הילרי קלינטון חושבים שהיא אדם ישר וראוי לאמון, לעומת 36% ממצביעיו הרשומים של דונלד טראמפ. כאמור, את חסידי הנרטיב קשה לשכנע גם באמצעות עובדות מוצקות. אין הם מוכנים להיכנס לויכוח.

ובכל זאת מה אומרים המדדים?
מדדים שפותחו כדי לעקוב אחר עיוותי עובדות עקבו לאחרונה אחר דברים שנאמרו על ידי קלינטון וטראמפ, והנה התברר שאין הם עולים בקנה אחד עם תוצאות הסקרים הנ"ל. לפי מדד אחד נמצא ש- 27% מהטיעונים של קלינטון הם בגדר טענות שווא או גרוע מכך, לעומת 70% במקרה של טראמפ. הנתונים מה- 6 באוגוסט נמסרו על ידי מערכת הניו יורק טיימס. לעיתון וושינגטון פוסט יש מדדים דומים העוקבים אחר עיוותי עובדות בתצהירים ובטיעונים המגיעים אל הציבור. גם כאן נמצא יחס דומה בין כמות הטיעונים השקריים של השניים: 16% מטיעוניה העובדתיים של קלינטון ו-64% מאלו של טראמפ נמצאו שקריים.

הממצאים הובילו את המומחים לפנות אל המצביעים הרשומים של טראמפ, וביניהם חסידיו המושבעים של הנרטיב שמכתיר את קלינטון כ"שקרנית כפייתית". כשנתבקשו לתאר את המצב, לא רק שהתגובות היו עקביות, דהיינו, קלינטון היא שקרנית כפייתית. הם שלפו דוגמאות מעברה הפוליטי של קלינטון כדי לתמוך בטענתם זאת:

ב- 2008 קלינטון סיפרה שכאשר הגיעה לביקור בבוסניה בשנת 1996, "כולנו ירדנו מהמטוס ואת פנינו קיבל מטח של יריות. מיהרנו להסתתר מפני הצלפים". לאחר בדיקה התברר שהמידע מסולף ושקרי. הנציגים האמריקאים וקלינטון התקבלו בשדה התעופה של בוסניה על ידי נציגים מכובדים ביותר של הממשל המקומי. איך בכל זאת מסבירים את הפרשה? התברר שלפני הנחיתה בבוסניה, התדרוך הורה להיזהר מאש צלפים בשעת הנחיתה ואחריה. קלינטון תודרכה ללבוש שריון גוף.
דוגמא נוספת: נטען שקלינטון שיקרה למשפחותיהם של ארבעת האמריקאים שנהרגו בבנגזי. העובדות נבדקו ואין ממצאים חד משמעיים.
דוגמא נוספת: טוענים שהשימוש שעשתה בשרתי האימייל הפרטי שלה היה כוזב ומטעה. ולא רק זה, היא ממשיכה לשקר ולטעון שה FBI מצא שהיא דוברת אמת.
ברור עד כאן, שתומכיו של טראמפ נאלצו לחפש מקרים מהעבר הרחוק של קלינטון שיפלילו אותה כשקרנית.

לעומת הנתונים לגבי קלינטון, אין צורך ללכת רחוק לגבי טראמפ. הוא אלוף השקרים. אחת הבדיקות שנערכו בחודש מרץ השנה על דברים שאמר לתקשורת במשך שבוע ימים, מצאה שהוא משקר בממוצע פעם בחמש דקות. ההפינגטון פוסט מצא שבנאום אחד שלו טראמפ זייף ושיקר בממוצע אחת לדקה. אתן כמה דוגמאות שאוזכרו על ידי הניו יורק טיימס:

טראמפ נהג להתפאר כי הוא וולדימיר פוטין חברים – "דברתי באופן ישיר ועקיף עם הנשיא פוטין" – כך אמר. מאוחר יותר טען כי הם מעולם לא נפגשו ולא דברו. הוא צייץ לאחרונה נתון שלפיו 81% מהלבנים שנרצחו נהרגו בידי שחורים (הנתון בפועל הוא 15 אחוז). הוא הכחיש בפני דובר מערכת הניו יורק טיימס כי הוא שואף להטיל מכס של 45% על מוצרים מסין; הטיימס שחרר לאויר קלטת שמע שבה שומעים אותו מכריז על כך.

טראמפ טען בהזדמנות נוספת, שראה במו עיניו אלפי מוסלמים חוגגים בניו ג'רזי אחרי 9/11. אבל אז טען כי מאמר שנכתב באותה תקופה תומך במה שאמר (וזה לא כך), אחר כך הוא לעג לכתב שפרסם את המאמר ולבסוף הכחיש שעשה זאת. בזמן האחרון הוא שוב הפיץ דברי שקר באותו עניין..

טענותיו של טראמפ על המתרימים שלו באיוווה למען ותיקי הצבא, יהירות לא פחות: בסרט וידיאו הוא דיבר על 6 מיליון $ שהצליח לאסוף למענם. לאחר מכן, כאשר הכסף לא הגיע הוא הכחיש שאי פעם אמר דברים אלו. ובנוגע למלחמה בעיראק, הוא טען שהיה "בין הראשונים" להתנגד למלחמה, למרות שראיונות שהוא העניק לתקשורת מ -2002 ו -2003 מראים שבאותה עת הוא תמך במלחמה. מומחים טוענים שטראמפ הוא שקרן פתולוגי, אלא שגם מידע מסוג זה אינו משכנע את המכורים לנרטיב. הם עדיין סבורים שקלינטון היא הבעייתית מבין השניים. הנרטיב הפוליטי שריר וקיים בעיניהם.

כדי להמחיש את "מאזן השקרים" של קלינטון לעומת טראמפ, מומחים מספקים דוגמא היפותטית: קלינטון תטען, "לא גדעתי את עץ הדובדבן", שפירושו, לכל היותר, הוא שייתכן שהיא ביקשה מאחרים לעשות זאת למענה. טראמפ יטען, "בשום אופן; לא אני גדעתי את עץ הדובדבן", ובעודו אומר זאת הוא אוחז בגרזן ומכה בגזע העץ.

בהסתמך על ממצאים אלו מומחים מסכמים שקלינטון מייצגת טיפוס של פוליטיקאי נורמטיבי, ואילו טראמפ נמצא לגמרי מחוץ לסקלה הנורמטיבית. ועוד הם מוסיפים שלא נראה שקרן כמותו במרחב הפוליטי מזה כמה שנים טובות.

דיון קצר זה מספק טעימה על טבעו של נרטיב פוליטי וטבעם של חסידיו. שימו לב – זה קורה בכל מקום, גם במקומותנו. אין זה משנה כהוא זה האם העובדות המוכחות סותרות את עקרונות הבסיס עליהם מושתת הנרטיב. חסידיו לעולם ימשיכו להישען על העובדות לכאורה, אלו שנחשבות בעיניהם לנכונות. למה? כי הן מתאימות לפאזל שלהם.

הבו סיסמת בחירות מוצלחת לנשיאות ארה"ב

סיסמת בחירות היא אסטרטגיה שימושית כשמשבצים אותה בנאומים, או כשמפיצים אותה על גבי שלטים, כפתורים, כובעים וכיוצא באלה. נראה כי בבחירות לנשיאות ארה"ב 2016 הניצחון יושג על ידי מי ששולט בסיסמאות וכפל לשון בעוד שהאג'נדה הפוליטית תשמש כקישוט בלבד.

******
trumpטראמפ הפתיע בסיסמת בחירות חדשה

מרגע שהתברר מהי סיסמת הבחירות של טראמפ סטייל 2020, הביקורת לא מפסיקה לנגח בו. "Transition to greatness". שכן, גם מתחרהו של טראמפ, ג'ו ביידן, מהמחנה הדמוקרטי השתמש במילה transition. וכל אחד מהם מכוון למטרה שונה לגמרי.

איך עבדה בשבילו הסיסמא "הבה נחזיר את אמריקה לגדולתה"? במבט לאחור, זה עבד הרבה יותר מהסיסמא של הילרי קלינטון.

הסיסמא של טראמפ, "הבה נחזיר את אמריקה לגדולתה" (Make America Great Again) נוצרה במקור בשנת 1979 כאשר כלכלת ארה"ב סבלה מדעיכה מתמשכת. בין הסממנים שלה היו אבטלה גואה ואינפלציה דוהרת. "הבה נהפוך את אמריקה שוב לגדולה מכולם" צבר מומנטום כסיסמה. היא הופצה על גבי כפתורים שהוצמדו לביגוד ופוסטרים וכך שימשה את רונלד רייגן במהלך מסע הבחירות שלו לנשיאות ארה"ב (1980). עוד בטרם החל מסע הבחירות הנוכחי לנשיאות ארה"ב, הביטוי שימש כתזכורת לתקופת הנשיאות של רונלד רייגן.

לאחר סיום הקדנציה שלו, איש לא השתמש בסיסמה. היה זה דונלד טראמפ שאימץ את הסיסמה לצרכי קמפיין הבחירות 2016. הוא אף הגיש בקשה למשרד הפטנטים לקבלת זכויות על הסיסמה לצורך השימוש בה במהלך הקמפיין. ולא רק זה, כבר בתחילת קמפיין הבחירות שלו טראמפ דאג לפופולריזציה של הסיסמה באמצעות כובעים הנושאים אותה כשהם מתנוססים על ראשי תומכיו.

כיצד קרה שהילרי קלינטון, מועמדת המפלגה הדמוקרטית, בחרה דווקא בסיסמה "יחד נהיה חזקים יותר" (Stronger Together) כמענה לזו של טראמפ?

clintonמומחים (תמרה קית', NRP News) מציינים כי למרות הקונוטציה השלילית והסמויה שבה, טראמפ השתמש בסיסמה הקליטה ורבת העוצמה – "הבה נהפוך את אמריקה שוב לגדולה מכולם" – מאז תחילת קמפיין הבחירות שלו. מאז לא מש ממנה. לעומתו, הילרי קלינטון דשדשה וזגזגה זמן רב בין סיסמאות לצרכי הקמפיין שלה עד שמצאה את זו ההולמת את מטרותיה. עד לאחרונה היא זגזגה בין "לפרוץ חסמים"; "נלחמים למען עצמנו"; "כולנו בעדה". אבל אף אחת מהן לא שרדה יותר מפרק זמן קצר. בחודש האחרון קלינטון אימצה את הסיסמה, "יחד נהיה חזקים יותר". המאמץ למצוא סיסמה הולמת לפריימריס של המחנה הדמוקרטי היה כרוך בזיהוי מסר דמוי מותג המסכם את המטרה המרכזית של הקמפיין שלה. במובן זה, מהלכיו של טראמפ סימנו עבורה את המטרה הנכספת. הודות להם הסיסמה שקלינטון בחרה זכתה למשמעות חדשה.

למרות שהסיסמה "יחד נהיה חזקים יותר" מצטיינת בפשטות לכאורה, ואפילו משעממת (מזכירה את הסיסמה השבלונית, TOGETHER WE STAND), היא מכילה מסר חזק. בנוסף, זאת סיסמה מרובת מסרים ומשמעויות במובן זה שניתן להשתמש בה בהקשרים שונים. ואמנם קלינטון החלה לשבץ אותה בנאומיה ובשלטי הקמפיין שלה בהקשרים שונים. הכרזות והשלטים שהציבו תומכיה של קלינטון היו כחולים ועל גבם המילים "חזקים יותר" ו/או "יחד" בלטו בדפוס לבן. טכניקה פשוטה למדי זאת הציגה למעשה שתי סיסמאות שכל אחת מהן משמעותית בזכות עצמה. נאמר על הסיסמה הנוכחית של קלינטון שהיא משמשת בעיקר כמענה להצעותיו המפלגות של טראמפ.

בהזדמנויות לא מעטות היה זה דווקא טראמפ שגרר בלא-יודעין את קלינטון לצאת נגדו והיא עשתה שימוש מתוחכם במשמעויות של הסיסמה. לדוגמא, בנאום הקבלה (ACCEPTANCE SPEECH) שנשא בוועידה הרפובליקנית בקליבלנד, טראמפ שילב את המשפט, "אין מי שמכיר את המערכת טוב ממני, לפיכך רק אני מסוגל לתקן אותה". למחרת היום קלינטון מיהרה לנצל את ההזדמנות לגנות אותו בשל המהלך היהיר וההכרזה על עצמו כאדם היחיד שיש לו הפוטנציאל לתת מענה לאתגרי המדינה. בנאום שנשאה בטמפה, פלורידה היא אמרה: "אינני מסוגלת לדמיין אותו על סוס לבן, אבל נדמה לי שזה בדיוק המסר שטראמפ מנסה להעביר לציבור 'רק אני מסוגל לתקן את המערכת'". מספר ימים מאוחר יותר קלינטון שילבה את המילים של טראמפ בנאום שנשאה בוועידה שלה כשאמרה: "רק אני יכולה לתקן את המערכת", והוסיפה: "אלו היו המילים של דונלד טראמפ בקליבלנד. המילים הללו חייבות להדליק נורה אדומה עבור כולנו. הוא שוכח שאמריקאים אינם נוהגים לדבר בלשון יחיד. הוא שוכח שאנחנו נוהגים לדבר בלשון רבים, כך: 'יחד נתקן את המערכת'".

נותרו פחות משלושה חודשים עד למועד הבחירות לנשיאות ארה"ב. מלבד שקשוק חרבות וגרזנים וורבליים בין שני היריבים בנאומי הבחירות שיישאו במדינות השונות נוכל לחזות גם בשלושה עימותים טלוויזיוניים ביניהם. הראשון בהם ב-26 בספטמבר. מה שברור הוא שהאג'נדה תקבע פחות מי יגבר על מי. הפעם המערכה תוכרע על חודן של מילים מושחזות להפליא והברקות בלתי צפויות. במהדורות החדשות של CNN ופוקס ניוז בוודאי לא יהססו לעשות מטעמים מהשחזת הסכינים הוורבלית ואנו רק נתרווח על הכורסה כשהשניים עושים דרכם בדרך אל הבית הלבן.

מודל של אופוזיציה שלטונית

קולו של יוסי שריד נשמע ברמה במקומותינו במשך שנים רבות. שריד בלט בעיקר כמודל של אופוזיציה שלטונית, רטוריקה משובחת, שנונה, מלאה פאתוס, מטפורות יצירתיות, ואירוניה.

ביום מותו, קוראי עיתון "הארץ" נפרדו מיוסי שריד:

"יוסי שריד, כל כך יחסר כאן. כמעט לא נותר מישהו שיוכל לומר את הדברים שצריך לומר, בבהירות, בחדות ובחכמה כזאת. הוא הדובר החזק ביותר שהיה לאמת ולהגינות במדינה."; "אהבתי את השפה העשירה שלו ובציניות האופיינית לו העביר את המסרים בצורה נבונה שקולה וחכמה. תמיד הגיון רב מאחורי כל אמירה שנונה. הוא היה מדור הולך ונכחד של מנהיגים גדולים במיוחד, לא מושחתים."; "ליבו ופיו היו שווים."; "וירטואוז של שפה. השפה הזאת צלפה בכל מה שדשדש בביצה. לא חשש ללעוג לטמטמת בעיתונות ובפוליטיקה. ישר, אמיץ ומתוחכם". (פורסם בהארץ ב- 5.12.2015)

נאום הפולקאס (2002)

בפתיחת מושב החורף של הכנסת (14.10.2002) כיו"ר האופוזיציה, בנאום הזכור בשם "נאום הפולקעס", שריד תבע מראש הממשלה, אריק שרון, שיעסוק קודם כל בדברים קטנים – "כיסוח דשא לא בולדוזר" – ושלא ישתמש בתירוץ של "יאסר ערפאת".. . להלן הנאום המשוכתב.

יוסי שריד. קרדיט: ויקיפדיה

יוסי שריד נפטר ב- 4 בדצמבר, 2015. יהי זכרו ברוך!

*************************

נאום יו"ר האופוזיציה, יוסי שריד בפתיחת מושב החורף של הכנסת, 14.10.2002

כאשר מתחייבים למי שמתחייבים צריך לעמוד בהתחייבות.

אבל איך אני יודע שהממשלה הזו היא בכל זאת ממשלת עורמה?

נניח, אלו גויים – מצווה להערים עליהם, נכון? על הטובים ועל הרעים, על אוהבי ישראל ועל שונאי ישראל.

אבל, אתן לכם דוגמא לגמרי אחרת –

הממשלה הזו – בין השאר, בהתערבותך, ראש הממשלה, זה כבר לא המחלקה של שמעון פרס – הממשלה שלך התחייבה לקיים הסכם, חתמה על הסכם לא עם אירופאים אנטישמיים אלא עם נכים. 75 יום השלכתם אותם אל הרחוב. הפגינו 75 יום. בסופו של דבר הממשלה הזאת, במו ידיה, אולי במו ידיך, אפילו חתמה על הסכם עם הנכים. אני שואל אותך, ראש הממשלה, זה ראוי, להערים על נכים? זה ראוי להערים על כל אדם אבל בעיקר נכים? עד היום הרי מצבם רק הורע לאחר שחתמתם! זאת אומרת, זה טבעה של הממשלה, זה לא רק הגויים האלה שצריך לרמות אותם. אלא נכים שאיתנו. למה לרמות אותם? זה ראוי? עכשיו אני אומר זה… מכסחת דשא, לא צריך בולדוזר בשביל זה. אני אומר, ראש הממשלה, בכיסוח דשא, שלא, לא תובע איזה מאמץ עליון אתה צריך לעמוד על זה שהממשלה תקיים את ההסכם שהיא חתמה עם הנכים!!

דרישה מאוד פשוטה, זה דבר של מה בכך בשבילך! אז תעשה את זה!! חבל! יש פה נציגים של הנכים? אין פה נציגים של הנכים – אבל בלאו הכי, גם אם תקיימו עכשיו את ההסכם של הנכים, מצבם לא יחזור להיות מה שהיה, ומה שהיה, היה גרוע מכל גרוע. למה? כי בינתיים השכר נשחק ובינתיים הטלתם עליהם גזרות נוספות וגם אם יקבלו את המעות הקטנות האלה – מה כבר הבטחתם שם איזה 300 שקל עלובים, 300 שקל, ועל זה אתה רוצה לבנות את התאוששותה של הכלכלה הישראלית? אמרת בדבריך – וגם לזה כדאי להתייחס – אמרת בדבריך ושבחת דווקא את זה, אז לכן מדינת ישראל, אמרת, כולם נותנים דוגמא! וזה במידה רבה נכון ואני מצטרף אליך לשבחים לאזרחי מדינת ישראל. אבל יש גורם אחד שלא נתן שום דוגמא. הגורם הזה זו ממשלת ישראל – אתה רואה שכולם מקריבים קורבנות, איזה קורבן הקריבה ממשלת ישראל? הממשלה הצטמצמה במשהו??  היא יותר קטנה היום במשהו??  כמה שרים בלי תיק? למה לא הקרבת איזה שניים-שלושה שרים בלי תיק? למה לא צמצמת קצת את הממשלה, למה לא הקרבת כמה סגני שרים שקמים בבוקר ואין להם מה לעשות?  זאת אומרת, זאת אומרת אני מסכים אתך שכולם מקריבים קורבנות. יש גורם אחד שלא מקריב שום קרבן, וזו הממשלה!! ממשלה שמנה!! שמנה ובועטת!!! במי היא בועטת? בחלשים ביותר…

היו גם התחייבויות, נדמה לי שלא חתומות, אבל היו גם התחייבויות, היו גם התחייבויות לאנשי מילואים. וזה בודאי נושא שקרוב ללבך, ראש הממשלה. אנשי מילואים. שום דבר לא נפרע עד עצם היום הזה. למה שלא תתנו כיסוח דשא, לא בולדוזר, לא שום דבר. למה שלא תתנו לאנשי המילואים, שמצבם כפי שהוא, אנו יודעים מה העומס המוטל עליהם, למה שלא תתנו להם הרגשה שאתם אוהבים אותם כמו שאתם אוהבים את המתנחלים, את תושבי קריית ארבע? תושבי קירית ארבע, אתם נורא נורא אוהבים אותם ויש לזה סימנים בשטח. אלמלא אהבתם אותם כל-כך בודאי הייתם מנסים לרסן אותם במשהו?! למה שאנשי המילואים לא ירגישו שאתם אוהבם אותם כמו שאתם אוהבים את תושבי חברון!!! לכל השדים!! למה?!

אדוני היו"ר, רבותיי השרים – אתם קוראים עיתונים, אני מניח, כמונו, אבל בכל זאת, יש דבר אחד, אם אני מדבר על המשימות הקלות, משימות קלות! יחסית, אם אתם לא מסוגלים לעמוד במשימות האלה, אז אתם לא מסוגלים לעמוד בשום דבר! אתם קוראים עיתונים, גם אנחנו קוראים עיתונים, ואני רוצה – אנחנו מכירים גם את המציאות, אנחנו לא מכירים את המציאות דרך התקשורת, אבל פה זה מנוסח כפי שזה מנוסח (קורא מן העיתון).

אתמול, ואני מאוד התרגשתי כשראיתי את זה באמת, בלי שום ציניות. אתה נתת ברכה ועיטור ומתנה למיכאל סיקיסוב, שהציל אותנו באמת מפני פורענות קשה. אבל, אני לא אקרא כאן את התיאור, אתם כולכם קראתם אותו, אתם יודעים באיזה מצב הוא נמצא, בקראוון העלוב ישנה "מיטה בודדת, ועליה מזרון, שתי שמיכות וסדין וכרית. אין בו גז. אין בו מקרר. אין שירותים. ואין מקלחת. ספסלי הישיבה היחידים נלקחו מאוטובוס ישן. האיש נפרד מאשתו בגלל, בגלל המצוקה, אני שואל – אה, השר הנבחר שרנסקי, אני שואל גם אותך – אנחנו מביאים עולה מטורקמניסטן – נדמה לי זה מטורקמניסטן – ואנחנו גוזרים עליו חיי כלב. בשביל מה הבאנו אותו?? למה, כדי לתת לו חיי כלב? כדי לתת לו שני עטים במתנה בקופסא מהודרת?

מה הוא יעשה בעטים האלה, ריבונו של עולם?? מה, הוא יכתוב מכתבים לאשתו בנפרד? הוא יחתום על צ'קים שאין לו? מה הוא יעשה בעטים האלה בקופסא המהודרת?

עכשיו, הוא לא היחיד, אתם במדיניות שלכם – מר שרנסקי – אתם שולחים הרבה  עולים חדשים, ולא רק אותם, גם גמלאים אל פחי אשפה! אתה יודע שאנשים מחטטים בפחי אשפה?? או שאתה לא יודע?? אז כדאי שתדע שהם מחטטים בפחי האשפה!! בשביל זה אנחנו, זו המדינה היהודית-הציונית שמביאה עלייה כדי לשלוח אותם לחטט בפחי אשפה?!

מאה אחוז, ואני רוצה להגיד, אז אני רוצה להגיד תודה מקרב לב למיכאל סיקיסוב, באמת תודה מקרב לב. ואני רוצה גם לבקש ממנו סליחה על מה שאנחנו לא עשינו למענו – על מה שאנחנו עוללנו לו ועל אנשים כמוהו.

מכל הסיפורים שמתפרסמים, יש באמת סיפורים מדהימים באופן מיוחד. אחד מהם – התפרסם באחד העיתונים – "שוטרים קנו לגנב חטיפים עבור בנותיו" – ומה מסופר כאן? מסופר – חוקרים בתחנת מעלה אדומים של מחוז שעל ישבו שלשום בחדר החקירות מול גבר כבן 50 שישב שפוף וניסה להסביר את מעשיו, תוך שהוא ממרר בבכי – זה אגב גם לשר הפנים, לשעבר שר העבודה והרווחה כי זהו בכי נמשך, נמשך והולך – אבל האוזניים כבר אטומות. האיש נתפס בסופרמרקט בעיר כשהוא גונב, מהו גונב? ביסלי ובמבה. "אני מצטער ומתבייש" אמר האיש, תושב מעלה אדומים. הוא הסביר כי הוא אב ל-4 ילדים, משתכר 2500 שקל בחודש. בגלל מצוקתו הכלכלית החליטו שירותי הרווחה להוציא מביתו 2 מבנותיו והעבירו אותן למוסד חינוכי עם פנימייה. הן מגיעות הביתה פעם בחודש, כי לביקורים תכופים יותר אומר האיש, אין לי כסף. סיפר האיש לחוקרים "היום הבנות שלי מגיעות לביקור, אבל אין לי שום דבר טעים לתת להן." הרי זהו סיפור נורא, מהו גנב בסופרמרקט, מהו גנב?? פטה?? כבד אווז? קוואיר? מהו גנב?? במבה וביסלי!! אני יודע שהנכדים שלי נורא נורא אוהבים – ושל יעל דיין כמובן, כדי לא לקחת בעלות, מונופול – אוהבים נורא במבה וביסלי. כל אחד מאתנו הרי צריך להעמיד את עצמו במקומו – אין לו במבה וביסלי לקנות לילד שלו או נכד שלו. כל אחד צריך לשאול את עצמו מבינינו, האם אנחנו במצב הזה – במקרה הזה אצל האיש המסכן ממעלה אדומים – באים פעם בחודש, אנחנו הולכים לגנוב בסופרמרקט במבה וביסלי בשביל שתי הילדות שבאות פעם בחודש, או לא?? זו שאלה שכל אחד צריך לשאול את עצמו. הבעיה רק שבארץ שלנו לא העניים גונבים אלא העשירים גונבים! ואם הם לא גונבים את זה במישרין אז הם עושים את זה בתעתועים. הם עושים את זה בכל מיני דרכים נפתלות, נניח בעמותות. העשירים גונבים לא העניים גונבים!!

הבוקר קראתי בעיתון – גם זהו נושא שקרוב ללבכם – הבוקר קראתי בעיתון שחיילים, חיילים בצבא, לא יוצאים לחופשה רגילה בגלל זה שאין מה לאכול בבית. שומו שמיים!! למה הגענו!! פעם, לפני הרבה שנים, שמעון – אתה בודאי זוכר את זה, לפני הרבה שנים ילדה אחת, ממקום אחד, אמרה משפט אחד. ילדה אחת מבית שאן אמרה אפילו לא משפט, שתי מילים: "אני רעבה" – כל הארץ רעשה!! רעידת אדמה הייתה!! מה רועד עכשיו?… שום דבר. זה לא מזיז לאף אחד, ובוודאי לא מזיז לממשלה – ועובדה שהממשלה לא נתנה שום דוגמא, משל עצמה, שום דוגמא אישית.

הרי כל המדינה הזו השתנתה מהקצה אל הקצה! התהפכה על פניה! זו מדינה אחרת לגמרי מן התקופה שילדה אחת, במקום אחד אומרת "אני רעבה" והארץ רועשת, לבין עשרות אלפים של ילדים רעבים – והארץ שותקת.

הסיפור הכי מכאיב שאני קראתי בזמן האחרון.

יש לי גם עצה. זה אגב, כל זה מתייחס לכיסוח דשא לא בולדוזר, לא שום דבר. דברים קטנים.

בואו נתחיל להתהלך בקטנות. בואו נשכח עכשיו מהשלום ומהביטחון, השלום והביטחון יבואו – לא בתקופה הזו ולא בתקופה של הממשלה הזו, הם יבואו פעם.

אבל הרי כל האיומים שנשקפים לחברה הישראלית מבית הם לאין שיעור יותר חמורים ויותר מסוכנים מכל האיומים של ערפאת ושל החיזבללה ושל הגי'האד האיסלאמי ושל אל קעידה ביחד. חלס!! מספיק עם ערפאת!! בסדר, ערפאת מתעתע, ערפאת טעה, ערפאת ידו הייתה במעל. אני מוכן לקבל את זה. קיבלת הרבה עזרה מערפאת, אני שואל –  אבל כמה עזרה ניתן לקבל מערפאת! הרי גם לזה יש גבול!! אז דברים קטנים.

ילד שמר את העוף במכנסיו לאמו הרעבה." בשלב מסוים, אומרת המורה, שמתי לב כי זו הפעם השנייה שאני רואה שהילד חיסל את מנת העוף בתוך שנייה. שאלתי אותו, קיבלת את מנת העוף? השלכתה אותה? אולי אתה לא אוהב עוף? ראיתי שהילד מתכווץ, ביקשתי ממנו לקום ולגשת אלי, ואז שמתי לב שהכיס הימני במכנסיו תפוח קצת. הצצתי וראיתי שמתוך הכיס מציץ פולקע של עוף. שאלתי אותו מדוע הוא מכניס את העוף לכיס והילד השיב "זה בשביל האמה שלי." חטפתי שוק!! אומרת המורה. התברר לי שכל הימים האלה הוא הסתפק במנת קוסקוס ואורז וירקות ואת העוף הוא מכניס לכיס ומביא לאמו. לקחתי את חתיכת העוף והשלכתי אותה לפח, היא הייתה מלאת חול שהיה לו בכיס ממגרש המשחקים. נתתי לו לאכול מנת עוף אחרת והבטחתי לו שייקח לאימא מנה מסודרת. יש להניח שהאימא היא חד הורית כי אחרת היה לוקח גם לאבא. יש להניח שהאימא היא חד הורית. זה נורא, הסיפורים האלה הם איומים. עכשיו בסך הכל כל מה שצריך לעשות זה לנסות ולהקים בהדרגה, אם צריך, אבל בקצב מואט מפעל הזנה.

הדרך שבה אתם הולכים, של התורים, תורי הבושה לסנדוויצ'ים, זה מזכיר לי את ה… אתם לא ראשונים בהמצאה הזו. היה ראש ממשלה קודם שדיבר על מדיניות המקרר הריק והמקרר המלא. כמו כלים שלובים, כן? יש מקרר ריק בבית אחד, ויש מקרר מלא בבית שני, מסדרים את העניינים בכלים שלובים. טוב, גם הוא עכשיו בכפר שמריהו.

אז, זה לא כלים שלובים. זה לא כלים שלובים. ואלה דברים שדי קל לעשות, אם אתם לא יכולים לעשות את זה, אז מה אתה אומר לנו ראש הממשלה שכולם משלמים את המחיר? האנשים האלה בכלל לא יכולים לשלם מחיר, מה אתה רוצה שהם ישלמו? הרי אין להם ממה לשלם?

לכן – יכול להיות – אמירה שקצת לא לעניין – שאתם סומכים על זה שבלאו הכי שבסופו של דבר… בסדר.. אתם ברגע המכריע , כמו שאתם עושים כל הזמן – אתם תנפנפו ב.. של ערפאת כולם ייתקפו בחרדה ויכול להיות ש… אבל, זה לא הכל. אתם משאירים אחריכם אדמה חרוכה, אתם משאירים אחריכם מדינה חרוכה, ובעיקר, אתם משאירים אחריכם אנשים חרוכים. אנשים חרוכים ואי אפשר יהיה לשקם את זה, אני שואל אותך –

החיילים האלה שבוודאי נורא נורא אוהבים, כפי שכולנו אהבנו, חופשה רגילה, ולא יוצאים הביתה בגלל שאין להם מה לאכול, זה ביטחון??? הרי פה באמת הדברים נפגשים. זה ביטחון?? הביטחון שהבטחת??

החיילים האלה יגנו על הבית??? הבית שאין בו לחם לאכול?? והם לא.. ומה עם הבושה? נכון, הבושה? יש לכם המון המון דברים לעשות…. אני אגיד לך מה קרה לנו במשך השנים.

במשך השנים היינו פעם מדינה יותר טובה, לא מי יודע מה, אבל בכל זאת מדינה יותר ערכית, יותר מוסרית, יותר מחושבת, יותר מזדהה, זו הייתה מדינה שאפשר היה להגדיר אותה כמדינה, פעם יותר ופעם פחות – כמדינה של צדק ורווחה, ועכשיו קבלנו מדינה של רווח וצדקה מדינת הסנדוויץ'.

אז מה שאני מציע לכם בסך הכל רבותיי המכובדים, חברי הממשלה, שבכל פעם שאתם מחליטים משהו אל תראו רק את ערפאת לנגד עיניכם, תראו. אתם הרי, הרי בלי ערפאת מה הייתם עושים בלי ערפאת, הרי הוא השותף הכי נאמן שלכם. אל תראו רק את ערפאת לנגד עיניכם, תראו לנגד עיניכם את הילד, את הילד עם הפולקע של העוף. ואז, תאמינו לי, תהיו גם הרבה יותר פופולריים, למה אני נותן לכם את העצות הטובות האלה, יכול להיות שראש הממשלה יהיה אז גם יותר פופולרי מנתניהו.

אם הוא יראה את הפולקע של העוף, ואת הילד, ואת החול על הפולקע, תקבלו החלטות הרבה יותר נכונות.

תודה רבה.

נעים להיזכר ולהזכיר לכולנו את נימת דבריו של יוסי שריד כראש אופוזיציה. הוא ניחן בלשון חדה במידה ובמינון הנכון.

ביום מותו, קוראי עיתון "הארץ" נפרדו מיוסי שריד. ראו מה הם חשבו עליו כנואם:

"היית חכם ושנון ומופת לעמך"; "רק חבל שלא לוקחים דוגמא מפוליטיקאים קיימים… אני מדבר על מוסר, אחריות, חכמה וניקיון כפיים. תודה לך יוסי"; "טוריו השנונים והחדים כתער יחסרו לי מאוד"; "נואם רהוט שלא היה כמוהו בארץ הזו. בדרך כלל נואמים רהוטים באים מהימין, כי שם החיים הם שחור ולבן"; "יוסי שריד, כל כך יחסר כאן. כמעט לא נותר מישהו שיוכל לומר את הדברים שצריך לומר, בבהירות, בחדות ובחכמה כזאת. הוא הדובר החזק ביותר שהיה לאמת ולהגינות במדינה."; "אהבתי את השפה העשירה שלו ובציניות האופיינית לו העביר את המסרים בצורה נבונה שקולה וחכמה. תמיד הגיון רב מאחורי כל אמירה שנונה. הוא היה מדור הולך ונכחד של מנהיגים גדולים במיוחד, לא מושחתים."; "ליבו ופיו היו שווים."; "וירטואוז של שפה. השפה הזאת צלפה בכל מה שדשדש בביצה. לא חשש ללעוג לטמטמת בעיתונות ובפוליטיקה. ישר, אמיץ ומתוחכם". (פורסם בהארץ ב- 5.12.2015)

. יהי זיכרו ברוך!