קטגוריה: רטוריקה פוליטית

"ממשלה חלופית" – התסריט המלא

אם מקובלת האנלוגיה בין ההתפתחויות ברפובליקה הרומית של יוליוס קיסר – כאשר הרטוריקה מושלת בכיפה ומסעירה את הרוחות – לבין מצבנו הפוליטי מאז ה- 26.3.2020, הרי שבהחלט אפשר להעלות כמה הגיגים ולהציע תסריט קלאסי לסדרת דרמה פוליטית טלוויזיונית מקורית עם סיכוי לפרס אמי.

המצב הפוליטי הנוכחי מוגדר כ"על סף רתיחה". וכמו הסדרות שאנחנו כל כך אוהבים לצפות בהן לאחרונה, גם הפוליטיקה הנוכחית של ממשלה חלופית מתנהלת כמו סדרת דרמה שהכותר המתאים לה ביותר הוא "ממשלה חלופית בע"ה (בעזרת הרטוריקה)". אין ספק שזאת תהיה אחת הסדרות המבוקשות ביותר.

(ספוילר: ראש ממשלת ישראל החלופי הנוכחי הוא בני גנץ. בעת הקמת ממשלת ישראל השלושים וחמש הושבע גם בנימין נתניהו כראש הממשלה החלופי לעתיד, מועד החילופים נקבע לתאריך 17 בנובמבר 2021 אך גנץ לא יכהן בתפקיד, בשל פירוק הממשלה – ויקיפדיה.)

תזכורת, ב- 26.3.2020 בעת שמירב מיכאלי הושבעה לכנסת ה-23, היא עלתה לדוכן הנואמים והפילה "פצצה תקשורתית". היא לא ידעה אז שהיא טומנת אבן פינה לסדרת דרמה פוליטית פוטנציאלית. היא הכריזה בדרמטיות שח"כ בני גנץ הודיע בזה הרגע שהוא חוצה קווים עם סיעתו "כחול לבן", ו"מתאחד" עם סיעת הליכוד ושותפותיה. ב- 17.5.2020 בני גנץ הוכרז כ"ראש ממשלת ישראל החלופי הראשון", אחרי לא מעט דרמות והתנצחויות שלטוניות שנמשכות מאז ועד היום.

נשיא המדינה ראובן ריבלין עם יושב ראש הליכוד וראש הממשלה בנימין נתניהו ויושב ראש כחול לבן חבר הכנסת בני גנץ בפתח פגישתם הערב.צילום: חיים צח / לע"מ.Photos By : Haim Zach / GPO

מזכיר לכם פרק בהיסטוריה של העמים בתקופתו של יוליוס קיסר? החומר העסיסי על הרפובליקה הרומית בתקופתו ושקיעתה לאחר מותו סיפק רקע לנובלות וסרטי דרמה לרוב.

אם מקובלת האנלוגיה בין ההתפתחויות דאז – כאשר הרטוריקה מושלת בכיפה ומסעירה את הרוחות – לבין מצבנו הפוליטי מאז ה- 26.3.2020, הרי שבהחלט אפשר להעלות כמה הגיגים כהצעה לסדרת דרמה פוליטית טלוויזיונית מקורית עם סיכוי לפרס אמי.

אלו שמתמצאים קצת בתולדות הסכסוך שפרץ בין יורשיו הפוטנציאלים של יוליוס קיסר לאחר הרצחו, זוכרים בוודאי כמה שמות ידועים, לדוגמה: ברוטוס, קסיוס, אוקטביאנוס, אנטוניוס והנואם הדגול, הפילוסוף קיקרו. גם אישה הייתה מעורבת במאבקי הירושה – המלכה המצרית לבית תלמיי, קליאופטרה ה-7, זוגתו הלא רשמית של יוליוס קיסר עד הירצחו ובהמשך, זוגתו של אנטוניוס.

שני מטבעות זהב עם דיוקנות של אנטוניוס ואוקטביאנוס משנת 41 לפני הספירה, הוטבעו לרגל הטריומוויראט השני. ויקיפדיה

מי חושב על שילוב כוחות במקום הכשלת יריבים?

מבין הניצים, דווקא אנטוניוס ציין לעצמו כי מוטב שבמקום שיכשילו שני היריבים איש את רעהו (הכוונה ליריבות בינו לאוקטביאנוס, אשר מונה בצוואתו של קיסר ליורשו), הם ישלבו את כוחותיהם כנגד הצמד, ברוטוס-קסיוס. אבל אוקטוביאנוס הצעיר סיים זה עתה את לימודיו ולמד במהלכם כי, "האספסוף מעדיף להאריך במחלוקת, להעלות דמגוגים לשם העונג שבהפלתם ולעודד אותם להרוס זה את זה." מילה קצת בוטה – אספסוף – ובכל זאת, מדובר באמת שרירה וקיימת. הצימאון הטבעי של האדם/אזרח לראות איך פולטיקאים ומדינאים בכירים "הולכים מכות".

ואז צץ לו דמגוג שתזמר את ההתנצחויות. כי תמיד יש מי שעוזר ללבות את אש ההתנצחות והשנאות האישיות, ולהלהיב את הציבור.

ברומא של יוליוס קיסר, איש לא הצטיין בזריעת מחלוקת יותר מהפילוסוף והרטוריקן האגדי, מרקוס קיקרו. תמיד היה אפשר לסמוך עליו שיכפיש את רמי המעלה, יסחט את בעלי העוצמה ויוציא את דיבתם של המכובדים. גם כעת הוא מילא את תפקידו נאמנה. [הוא נאבק בעד המשך הרפובליקה, אבל היא התמוטטה ובמקומה קמה הקיסרות הרומית].

בסדרה המוצעת, "ממשלת חילופים בעזרת הרטוריקה (בע"ה)", הציבור כולו, על פלגיו ויריבויותיו הפוליטיים הסמויים והגלויים, מתנהל כ"עמך טיפוסי" אשר שש מדי יום לעוד מידע דרמטי של "מי נגד מי" מהזירה הפוליטית.

מי שמנצל את המצב ומלבה את הרוחות ברשתות, במדיה, ופנים אל פנים – הם ממלאי מקום עכשווים של קיקרו הדמגוג הרומי האגדי. אני מתכוונת לסטיריקנים וציניקנים ומחברי הומורסקות למיניהם, וגם מגוון הפעילים שגוררים מפגינים אל תוך הקלחת ומספקים חומר לתוכניות אירוח ומהדורות חדשות עם תמונות פיקנטיות של ההתלקחות בבלפור. לפיכך, את תפקידו של קיקרו הדמגוגה הרומי, יכול למלא בסדרת הדרמה המוצעת כאן כל עיתונאי, פוליטיקאי בפועל או בפוטנציה, ובעצם כל אחד שדמגוגיה היא לחם חוקו.

לקיקרו הייתה דילמה משמעותית, "את מי אני רוצה לשרת?"

קיקרו היה האיש בעל ההשפעה הגדולה ביותר ברומא שרצח קיסר והמצוקה לאיזה צד להצטרף העיקה עליו. הוא הבין שאי אפשר להיות ניטרלי. גם עיתונאים ופוליטיקאים בכירים משתמשים ברטוריקה שנונה כדי ל"המליך" או ל"השפיל" יריבים. קיקרו הכיר את כל הנפשות הפועלות ולא הוקסם ולו מאחת מהן. במי לצדד? זאת הייתה החלטה קשה. הוא יכול היה לתמוך בצמד ברוטוס-קסיוס, בבנו הצעיר של פומפיוס או אחרים. למעשה היה מספר מסחרר של אפשרויות.

ההחלטה של קיקרו נפלה כאשר הרגיש כי רומא איננה עוד מקום בטוח בשבילו, ואז החליט לתמוך בחתנו לשעבר, דולבלה. באמצעות אמנות הדיבור והדמגוגיה הוא הפך את דולבלה ל"דולבלה הנפלא שלי". וכאשר דולבלה נשא נאום מבריק, קיקרו הזיל ריר מרוב הערכה. ולפתע התהפך אצל קיקרו הכיוון. תופעה ידועה ומוכרת גם במקומותינו. קיקרו ניער את חוצנו מדולבלה ויצא בהכרזה "החוצפה של האיש הזה!". נאומיו ליבו "איבות אישיות שגברו על סוגיות פוליטיות". והפוליטיקה הוגדרה מזה זמן כ"ארגון שיטתי של שנאות". מה שאומר שבשנים שלאחר רצח קיסר, איבות אישיות ולא סוגיות מהותיות הפרידו בין רוצחיו של קיסר, יורשיו של קיסר ותומכי פומפיוס. נראה היה כי לכל אחד מהם יש צבא, סדר יום ושאיפות משלו. גם בימינו, רטוריקן ממולח ופעיל נוטה להיות הפכפך. להלהיט רוחות ולהוציא את הציבור משלוותו. אירועי השבוע האחרון מדגימים זאת היטב. כולם מחכים לראות "מי ימצמץ ראשון".

עם זאת, בין שפע הסכסוכים האישיים לא היה ולו סכסוך אחד פראי יותר מזה שבין קיקרו לאנטוניוס. הסנאט לא עשה דבר כדי לרסן את השניים, והעדיף "לשטות אותם זה בזה" עד כי שביתת נשק מתוחה אחת רדפה את חברתה.

פרשת יורשיו של יוליוס קיסר התפתחה בדיוק כפי שמתפתחת פרשת ראש הממשלה החליפי מול הבטחותיו של נתניהו.

קיקרו התמקד בוודאות אחת, שעליה חזר כאילו היתה לחש קסם: "האיש שימחץ את מרקוס אנטוניוס, ישים קץ למלחמה האיומה והמסוכנת הזו". אנלוגיה מושלמת לנוסחה, שמי שימחץ את ראש הממשלה החליפי ישים קץ לפוליטיקה הסוערת ולממשלה הלא מתפקדת.

עם בוא הסתיו של שנת 44 BC הפכה בעיני קיקרו ההגנה על הרפובליקה, או מה שנותר ממנה, למילה נרדפת לריטושו של מרקוס אנטוניוס, ובששת החודשים הבאים הוא לא חדל לפעול נגדו

בשורה של התקפות פרועות, המוכרות לנו כיום כ"נאומים הפיליפייים", יצא קיקרו להרוס את סגנו לשעבר של קיסר. אנטוניוס הוצג בנאומיו במקרה הטוב, "נבל מחוצף", ובמקרה הרע היה "מטורף חסר שיטה, שיכור, מטונף, נטול בושה, שקוע בתאווה, מתירני וחובב ביזה… למען האמת אל לנו לחשוב עליו כעל אדם, אלא כעל חיה פרועה". קיקרו שמח מאוד לרכוש סיפורים על ביזיונותיו של אנטוניוס ולהעצים אותם. אנטוניוס היה "הבריון המגהק והמקיא", אשר נוטה "להתיז ולא לדבר." אדם ללא שאיפה כלשהי, חוץ מלספק את הצרכים של שחקני רומא, מהמריה וסרסוריה. בנושא הזה לא ידע קיקרו שובע.

במהלך התקפותיו המילוליות הופיעו שני חידושים בדבריו של קיקרו ביחס לאוקטביאנוס. הוא הפך בנאומיו מ"הילד" ל"ידידי הצעיר", ל"בחור יוצא הדופן הזה" ול"איש הצעיר מתת השמים" שבו תלויות כל תקוותיה של רומא.

בסוף, באוקטובר 43 BC לא היתה לאוקטביאנוס ולאנטוניוס ברירה אלא לאחד את כוחותיהם. האם זה יקרה אצלנו? האם גנץ ונתניהו ימצאו נוסחת קסם לפשרה והמשך שיתופי פעולה, לפי הספר? האפיזודה הפוליטית העכשווית, מ- 1.12.2020 ואילך יכולה להתאים להפליא כפרק בהא הידיעה בסדרה המוצעת.

אכן, רב הדמיון בין הפוליטיקה האישית שמשלה בכיפה לפני למעלה מאלפיים שנים, וזו המושלת בכיפה בימינו אנו. זו שלנו מתנהלת בינתיים כפוליטיקה של שנאות אישיות, בדיוק כמו אותם ניצים ברומא העתיקה. ה- 23 בדצמבר מתקרב, ועד אז נמשיך ליהנות מהמשחק הפוליטי, הרטוריקה, והלהטת היצרים במופע העולה לעינינו מבית היוצר של הסכם מוזר שכונן מהות פוליטית חדשה, "ראש ממשלה חליפי". (כאמור לעיל בספוילר: לא תהיה ממשלה חליפית).

דרוש יו"ר ליד ושם

מאז החל תהליך מינויו של יו"ר חדש ליד ושם, במקומו של היו"ר הפורש אבנר שלו ששירת נאמנה את יד ושם במשך 27 שנים, התקשורת מדווחת ומעדכנת מה יעלה בגורל הצעתו של השר זאב אלקין, השר להשכלה גבוהה, למנות את אפי איתם כיו"ר.

יד ושם, ירושלים. קרדיט: ויקיפדיה

תהליך מינוי היו"ר כפי שהוא נעשה עד כה, הינו חוקי לגמרי. ההצעה של השר אלקין, שהועלתה בתמיכתו הלא-רשמית יש לומר של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, אושרה בוועדה למינויים בכירים בתאגידים של רשות החברות ותועבר בקרוב לאישור הקבינט הפוליטי.

מחד, ניכרת תמיכה במינויו של איתם לתפקיד בקרב חוגים רחבים בציבור הישראלי. מאידך, התנגדויות למינוי איתם יש בלי סוף. גופים שמייצגים את ניצולי השואה, אנשי אקדמיה, חברי כנסת ורבים נוספים בישראל היו בין הראשונים להגיב על מהלכו של השר אלקין. אנשי אקדמיה פרסמו עצומה נגד המינוי של איתם, אחרים התראיינו לכלי התקשורת בישראל, והסבירו מדוע המינוי אינו הולם, ואף מבייש את המוסד שנקרא יד ושם שחרט על דגלו שכל בני האדם שווים. מבין שלל הכותרות בתקשורת המקומית עדיין לא מצאתי כותרת שמכריזה בצורה ישירה, מבלי ללכת סחור-סחור, שהתהליך הנוכחי הינו פוליטי מובהק. אם כי בגוף הידיעות שפורסמו ישנם רמזים ברורים או משתמעים לכך.

בעולם מגיבים להצעה למנות את אפי איתם ליו"ר יד ושם. אחת הכתבות שמצאתי ושפורסמה ב- 16 בנובמבר באתר תקשורת צפון אמריקאי יהודי (The Jewish News of Northern California) מציבה בכותרת, בצורה הכי ברורה שאפשר, שהמינוי מתנהל כמאבק פוליטי.

The political fight over who will lead Yad Vashem, Israel's Holocaust Museum.

העיתונאי Ben Sales, עוטף את סוגיית המינוי בהגדרה אחת חד משמעית, המינוי הוא פוליטי. המשפט הפותח את הכתבה אומר מפורשות, "One of the latest political disputes in Israel…", והמשפט הבא אחריו מציין שהיוזמה הגיעה מראש הממשלה, בנימין נתניהו ושותפיו. עד כאן הקורא כבר מבין שהעיתונאי שפרסם את הכתבה מתרשם שהמינוי עובר מסלול פוליטי ושהוא כרוך בעימותים וויכוחים. אלא שהפעם עלינו לציין לעצמנו שהוויכוח הפוליטי מתרחש בנוגע לזירה בלתי צפויה בעליל. מה למוסד כמו יד ושם ופוליטיקה?

אין בכתבה של בן סיילס ולו מילה אחת על הדרישות והרקע המקצועי המצופה מאדם שמיועד לתפקיד של יו"ר יד ושם. מי שעוקב אחר הידיעות בתקשורת המקומית לומד שהמועמד לתפקיד אמור בעצם לנהל מוסד חינוכי ולקיים פגישות עם היסטוריונים שעובדים ביד ושם. האם יש לאפי איתם הניסיון הדרוש לשם כך? ומה לגבי מועמדים אחרים הבקיאים בתחום החינוך, כמו לדוגמה, זבולון אורלב  או שי פירון?  

בהמשך הכתבה בן סיילס מציג את עיקרי טענותיהם של המתנגדים והתומכים במינוי, ומוסיף פרטים על משמעותו של יד ושם בארץ ובעולם, הרקע של אפי איתם כאיש צבא מצטיין וכחבר כנסת, לרבות אזכור הפרשה משנת 1988, שנכרכה סביב שמו של איתם ושבה מצא את מותו פלסטיני, והנאום שאיתם נשא בכנסת ב- 2006, שבו הוא אמר מפורשות שיש לגרש את הפלסטינים מאזורי יהודה ושומרון ולסלק מהכנסת חברי כנסת ערביים. חותמת את הכתבה שאלה רטורית, "הייתכן שהצבעה עתידית בקלפי תושפע ממי שעומד בראש יד ושם?", ודי לחכימה ברמיזה.

לדעתי, הפיסקה החשובה נמצאת עוד קודם לכן, לפני הסיכום. יד ושם מייצג בראש ובראשונה תזכורת ומצבת זיכרון למאבק כנגד הישנות זוועות השואה והניסיון להכחיד את העם היהודי. מינויו של אפי איתם לתפקיד יו"ר יד ושם ייצג נאמנה את המסר הזה. מינויו של איתם, "שעוטר על חלקו בקרב נגד השמדת ישראל ב- 1973, יכול להעביר את המסר שהם כבר לא יכולים לפגוע ולהרוג יהודים ללא עונש." (ציטוט מהכתבה).

יחד עם זאת, מוסיף סיילס, יש לשקול כיו"ר ליד ושם מינוי של אדם ש"יאותת על רצון להכליל את לקחי השואה ולא לראות בה פשע אנטישמי בלבד, אלא פשע רחב יותר נגד האנושות" (ציטוט מהכתבה). שכן הראייה העכשווית היא שאין כמו יד ושם לשמש גם כאנדרטת זיכרון לכל באי עולם בדבר כיבוד חיי האדם באשר הוא, ברוח ההכרזה של האו"ם על זכויות האדם (10.12.1948) שבאה בעקבות השואה.

הנעלם הגדול בבחירות לנשיאות 2020

האם אובאמה היה טוב או רע לשחורים? האם המפלגה הדמוקרטית היטיבה עם השחורים? ספקולציות יש, אבל הניסיון אומר שעד לרגע האחרון לא נדע אם זאת תהיה הסוגייה הנפיצה שעל פיה יקום או יפול דבר. וכמו תמיד, מי שיצעק חזק יותר ירוויח. (בעימות הטלויזיוני האחרון ,23.10.2020, טראמפ טען שהוא היחיד באולם שאיננו גזען. הוא האשים את ביידן שבמשך 8 שנות ממשל אובאמה לא נעשה דבר לטובת השחורים וההיספנים, ושהכל דיבורים – אולי יש בזה משהו).

אולי הסוגייה הנפיצה בבחירות 2020 לנשיאות ארה"ב איננה הטיפול הכושל של טראמפ בקורונה?

לציבור יש זיכרון קצר. ואם לא די בכך, בכל רגע נתון נמחק הספין החם התורן מהתודעה, ומתחלף בספין חדש. זה מחריף ביתר שאת בתקופת בחירות. המתמודדים, עד כמה שלא ישתדלו, תככב לה במפתיע בראש סדר היום סוגיה "חדשה", אפילו חדשה לגמרי, או אולי, מחודשת. לצורך המחשה, מי זוכר כיום את הלהט, הזעם, התסיסה, ההתעוררות רבתי והאווירה בארה"ב ובעולם, בעקבות רצח ג'ורג' פלויד והזעקה: "Black lives matter". זאת סוגייה מורכבת ורבת שכבות – המיעוט השחור, המשטרה, התיקון השני לחוקה, אי-שוויון חברתי ואזרחי – והיא, או חלק ממנה עלולים לפרוץ בעוצמה מחודשת אל השיח הציבורי ממש לפני יום הבחירות הרשמי.

סוגייה חמה עכשווית היא הטיפול בקורונה במהלך המשמרת של ממשל טראמפ. היא כבשה את תשומת לב הציבור ומחקה, או טשטשה, את שאר הבעיות הנפיצות שאכלסו את הזיכרון והשיח הציבורי. ואם מנבאים לסוגיית הקורונה חיים ארוכים בראש מצעד הכותרות, תסמכו על הדמוקרטים: הם כבר ידעו איך למנוע ירידתה מקדמת הבמה.

מנגד, הרפובליקנים יעשו נכון אם יתקפו וינגחו בדמוקרטים בכך שיזינו את הכותרות בסוגיה נפיצה, זו או אחרת, רק כדי לתת קונטרה למחנה הדמוקרטי. מה גם שמתקפת פתע היא התחמושת הטובה ביותר. השתלטות על שיח "הרחוב" והרשתות החברתיות באופן שקשה יהיה להתעלם מססמאות שרצות בהם ועושות כותרות. סוג של "פצצה". ורצוי שהיא גם תפתיע ותתפוס את המחנה היריב על חם. וכל מי שסבור שאני מעוניינת להביס את המחנה הדמוקרטי – טועה.

סוגיה פוטנציאלית לניגוח המחנה הדמוקרטי היא הטיפול במיעוטים, ובעיקר בשחורים על ידי המחנה הדמוקרטי לאורך השנים.

We were Eight Years in Power
We were Eight Years in Power Credit: Wikipedia

"מה עוד אפשר לחדש בסוגיית הטיפול באפרו-אמריקאים אחרי רצח פלויד"?

כיום יש הזדמנות בלתי חוזרת להפיץ ידיעות נשכחות, כמו הזנחה יחסית של המיעוט האפרו אמריקני בתקופת ממשל אובאמה ואי-קיום הבטחותיו הגרנדיוזיות בתקופת מסע הבחירות ובמהלך שמונה שנות שלטונו.

ומניין שואבים פרטים רלוונטיים? התשובה מפתיעה. המקור הנו טא-נהסי קואטס. סופר ואינטלקטואל אפרו-אמריקני מוכשר.

עוד ב- 2017 ראה אור ספרו התיעודי "שמונה שנים שלטנו".

  We Were Eight Years in Power, Ta-Nehisi Coates , 2017

שמונה שנים שלטנו
שמונה שנים שלטנו: טגדיה אמריקאית. קרדיט: הקיבוץ המאוחד

אם הספר התעודי וה"אני מאשים" שבו, יספקו תחמושת לרפובליקנים כנגד הדמוקרטים, את זאת נדע בבוא היום ההולך וקרב. בינתיים, מסתבר שרבים מאלו שכבר החליטו לתמוך בטראמפ, למרות שהם מכריזים על סלידה משקריו והפומפוזיות היתרה שהוא מפגין, טוענים שטראמפ עשה הרבה יותר למען המיעוט השחור בארה"ב וגם באפריקה, בהשוואה למה שעשה למענם אובאמה בכל שמונה שנות כהונתו. או בהשוואה למה שהדמוקרטים עתידים לעשות הלכה למעשה באם ביידן ייבחר כנשיא הבא. מדובר בעיקר באותם אזרחים שהצדק החברתי קרוב לליבם.

"שמונה שנים שלטנו" הוא לא פחות מכתב-אישום חריף של המיעוט האפרו אמריקני נגד אובאמה ובעקיפין, נגד המחנה הדמוקרטי (הבטחות שלא קוימו; והטענה כי זה בדנ"א של הדמוקרטים). אובאמה מתועד בכל אחד מהמאמרים שבספר כמי שבמשך כל שמונה שנות שלטונו הבטיח למיעוט האפרו אמריקני הרים וגבעות ובסוף לא קיים. אובאמה מואשם בכך שיישר קו עם הלבנים. הוא לא רצה להפחיד אותם. וגם בכך שהעמדות בזמן שלטונו היו מתונות מדי ולא התמקדו בגזע אלא במרחב הפתוח, בכולם.

במאמר האחרון ב"שמונה שנים שלטנו" קואטס מסכם את כהונת אובאמה. זה מאמר מאוד ארוך שמבוסס על ה"שילומים מגרמניה". על סמך מודל השילומים שהעבירה גרמניה לנפגעי השואה החיים בעולם ובישראל, קואטס טוען שלצאצאי העבדים שהוגלו מאפריקה לארה"ב מגיעים "שילומים" ממשלת ארה"ב. הפרט החשוב כאן הוא הפרסום הנרחב שהספר גרר אחריו בזכות כישוריו של קואטס. חלק מהגדולה של קואטס היא יכולתו להכניס את הנושא למיינסטרים. שכן כאשר המאמר ראה אור הוא הפך לנושא מרכזי בשיח הציבורי. נקודה חשובה בעת הזאת, לקראת מועד הבחירות.  

להצית את דעת הקהל ברגע האחרון

ב"שמונה שנים שלטנו" קואטס מאגד שמונה מאמרי מפתח שפרסם לאורך שמונה שנות כהונתו של אובמה במגזין "אטלנטיק", בין השנים 2008 ו- 2016. מאמרים שהוא שוזר יחד לנרטיב מרתק המשולב בניתוח מפוכח של גזענות, פערים מעמדיים, עוולות היסטוריות מתמשכות והדרכים הנכונות והיעילות לתבוע ולהשיג תיקון ופיצוי.

מן הראוי להזכיר גם את אפקט ספרו הקודם, רב-המכר, של קואטס, "בין העולם וביני" – שבו הוא ביסס את מעמדו כאינטלקטואל האמריקאי השחור המוביל של דורנו.

לאחר שביסס את מעמדו כאינטלקטואל גם ב"שמונה שנים שלטנו", קואטס מסוגל להצית את דעת הקהל עתה, אם יבחר בכך, באמצעות הפרספקטיבה הביקורתית החריפה והמקורית שלו, שיש לה תוקף לא רק בארה"ב, המתקשה למחות את כתם העבדות, אלא גם בארצות אחרות הגוררות מורשת מבישה של דיכוי, נישול וביזה.

=========

לקריאה נוספת: אתר ה- BBC:

Joe Biden: Where does Joe Biden stand on key issues?

כתבה המנתחת את הסוגיות החשובות ואיך ביידן מתמודד איתן:

הטיפול בקורונה; אבטלה/רווחה; גזענות; משבר אקולוגי; מדיניות חוץ; מערכת הבריאות וביטוח בריאות; מהגרים; חינוך.

Donald Trump policies: Where does the president stand on key issues?

כתבה המנתחת את הסוגיות החשובות ואיך טראמפ מתמודד איתן:

אבטלה/רווחה; מסחר; מדיניות חוץ; מהגרים; מערכת הבריאות וביטוח בריאות; משבר האקלים; מאגר נתונים לצורך פיקוח על התנהלות המשטרה; פיקוח על רכישת נשק (התיקון השני לחוקה).

המירוץ והתדמית – ג'יל ביידן על הכוונת

בהתמודדות לנשיאות ארה"ב מסתבר שהתדמית – בעיקר הופעה חיצונית – היא כלי אסטרטגי הכרחי. הומור: כינור שני. איך הפכה התדמית לחזות הכל? האם התדמית השתלטה על סדר היום הפוליטי והתקשורתי בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות?

ברשימה זאת אני מתייחסת לוועידה הלאומית של המפלגה הדמוקרטית, ארה"ב, יום ג' 18.08, שבסופו הוכרז ג'ו ביידן כמועמד רשמי מטעם המפלגה לנשיאות ארה"ב.

התדמית וה"לוק" – בתפקיד הראשי

אומרים עליה שהיא לא תשתמש באופנה כשריון הגנה מפני העולם. היא לא תעטוף את עצמה בזוהר מלאכותי, או תחמש עצמה בשמות של מעצבים ומותגים אירופיים נוצצים. היא בהחלט לא בנויה להיות מוצר אשר מוצג בחלון ראווה. במהלך הוועידה הלאומית של המפלגה הדמוקרטית שהתקיים בשידור מרחוק בשבוע שעבר, הצליחה ג'יל ביידן, להציג את בעלה, ג'וזף ר. בידן ג'וניור, כהיפוכו של טראמפ בכל הנוגע לתדמיתו וקווי האופי שלו. כך מילאה ג'יל ביידן את חלקה בדרמה. אם ג'ו ביידן הוא האלטרנטיבה לנשיאות ארה"ב, כך גם היא – אלטרנטיבה לגברת הראשונה הנוכחית.

ג'ו ביידן מוכרז רשמית כמועמד המפלגה הדמוקרטית לנשיאות ארה"ב קרדיט: גלובס

לג'יל ביידן היה תפקיד מאוד משמעותי בוועידה הלאומית של המפלגה הדמוקרטית בשבוע שעבר ובקמפיין הבחירות לנשיאות ארה"ב באופן כללי .

ג'יל וג'ו ביידן בנשף בבית הלבן 2009.
השמלה עוצבה על ידי Reem Acra.
קרדיט: ויקיפדיה

מסתבר שאחד הדגשים החשובים בעיני מרבית הבוחרים האמריקנים הוא, קודם כל, התדמית הציבורית. במובן זה אין הבדל בין הופעה של מועמד ו/או אשתו בוועידה של המפלגה הרפובליקנית לזו של המפלגה הדמוקרטית. ג'יל ביידן הבינה זאת מאז שג'ו ביידן התמודד מטעם המפלגה הדמוקרטית לנשיאות ארה"ב ונכשל פעמיים (1988, 2008). היא סייעה לג'ו ביידן גם כאשר התמודד ונבחר לסגן נשיא ארה"ב, ברק אובאמה. האישה החרוצה הזאת, ג'יל ביידן, הבינה שהופעה ציבורית הייתה ועודנה מבוססת על הופעה ותדמית חיצונית, כולל הקפדה על לבוש הולם. חשיבות התדמית בולטת עד כדי כך שבמידה והמועמד מנצח בבחירות, הלבוש של בת-הזוג מוצג ברבות הימים במוזיאון (ונמכר במכירה פומבית תמורת הון אחרי עשרות שנים). עד כמה שהדבר נשמע שטחי, מסתמן מצב שלפיו ההופעה הכללית של בת-הזוג היא חלק הכרחי ובלתי נפרד מהמאמץ ליצור דימוי ציבורי מנצח למועמד עצמו ולהשפיע על הבוחר. מבחינה זאת אין הבדל בין ההופעה הציבורית שלה לזו של בעלה, המתמודד הרשמי לנשיאות.

יצירת הדימוי והתדמית הנכונה היא עד כדי כך חשובה שבהופעה שלה בוועידת המפלגה הדמוקרטית, ג'יל ביידן נצפתה על המסך כשהיא עומדת מספר דקות במסדרון ריק בבית הספר בווילמינגטון, דלאוור, שמסמל את הישגיה האקדמיים ואת הקריירה שלה כמורה – משרה שלפי יודעי דבר היא מתכננת להמשיך בה גם במידה שתגור בבית הלבן.

מי שצפה בוועידה ראה שג'יל ביידן החלה לנאום תוך כדי הליכה מתונה ונינוחה לאורך המסדרון לכיוון הכיתה שבה לימדה בביה"ס התיכון. לאחר מכן היא ניצבה בכיתה אל מול המצלמות ודיברה על משפחה ואובדן, על המגיפה וההורים, וציינה שאין כמו אהבה – ובעלה – להשיב לאזרחי ארה"ב את חיי השגרה. היא דיברה גם על הצורך באחדות וערבות הדדית של אזרחי ארה"ב כיחידים וכאומה. וברגע שסיימה את דבריה, בעלה יצא מאחורי הקלעים כדי לתת לה נשיקה ולהרעיף עליה שבחים.  – סצנה מרגשת, מכל הבחינות.

התקשורת והציבור הגיבו על ההופעה של ג'יל ביידן, והעירו הערות מפורטות על הלבוש שבחרה: שמלה מחויטת בירוק כהה, עם כיפתור אלכסוני הנוטה שמאלה. כולם שמו לב לכך שהיא ענדה מעט מאוד תכשיטים. עם זאת, הצופים הנרגשים, שחלקם רצו לדעת מהו מקור המראה הכל כך הדור שלה, חדלו מהשיח הספציפי הזה תוך שעות ספורות.

אולי הבהרה נוספת של התופעה תהיה מיותרת. ובכל זאת אציין שבעולמנו מה שנחשב מאוד בעיני רבים הוא אזכור המעצב/ת שעיצב/ה את הלבוש של האישיות הציבורית. כמו כן, אין זה נדיר שאנשי ציבור רבים מודים בסיום הופעתם למעצבים שיצרו עבורם את המראה המהודר (בד"כ באינסטגרם).

בל נשכח עוד דבר, ג'יל ביידן בילתה שמונה שנים בסמוך למישל אובמה, שכל בגד שלה הצליח לעורר השתאות. ולפיכך הייתה משמעות כפולה ומכופלת לבחור בלבוש שיעשה כותרות. היא הצליחה בזה. הדעה הכללית עליה הייתה חיובית, גם בזכות הלבוש המחוייט שלה, שאיפשר לה להיראות נינוחה וסמכותית. הדעה הכללית הייתה שהיא נראתה כמו המורה של כולם: דמות ידידותית ומוכרת אף-כי מעט שתלטנית.

המראה (הלוק) של ג'יל ביידן חיזק גם את "אפקט הזוהר" שהפך לחלק מהמוניטין של הזוג ביידן, ממש כפי שהדברים שאמרה בוועידה הבליטו את גישתו האמפתית של ג'ו ביידן. בסוף הופעתה של ג'יל ביידן, כולל הדברים שהשמיעה, הבליטה את הניגוד בינה לגברת הראשונה הנוכחית, מלניה טראמפ, שבמשך שלוש השנים האחרונות התהדרה במלבושים שעוצבו במיוחד עבורה, על ידי מעצבי-על מהשורה הראשונה, והפכה את הלבוש לכרטיס הביקור החשוב ביותר בהופעותיה ונאומיה.

חלק בלתי נפרד מההופעה הציבורית של ג'יל ביידן היה ווידיאו ביוגרפי שהוקרן לפני הופעתה והזמין את הציבור לקבל הצצה לחייה. היא הוצגה כאם צעירה, וכבת זוג; כאדם שיודע להתאבל וגם לשמוח. היא נראתה כמי שמתכוננת לריצת מרתון … או ריצה סביב השכונה בלבד, או גם וגם. היא לבשה טייטס וחולצת טריקו ישנה; לבוש מתאים למי שעובד מהבית בתקופת המגיפה.

לווידיאו היה אפקט מטלטל. איש לא נשאר אדיש למה שראה שם, והיו גם כאלו שתהו "מאיפה היא מוכרת לי?"

הומור: כינור שני

רבים סבורים שלאורך השנים חל שינוי בג'יל ביידן. אחד השינויים הבולטים – היא השילה מעליה את האדישות הפוליטית שהייתה אופיינית לה לפני שנים, ולאחרונה אימצה סגנון אישי חדש, שהולם את מי שעשויה לכהן כגברת הראשונה.

יועצת התקשורת של ג'יל ביידן במהלך הקדנציה הראשונה של בעלה, אמרה עליה: "יש לה חושים טובים מאוד, במיוחד בעת הזאת; היא יודעת להוציא חיוך קטן מכל אחד, להוסיף קצת שמחה, וניתוק מהבעיות". הסובבים אותה כיום, החל מחבריה ועוזריה לשעבר כשהייתה אשת סגן הנשיא, מציינים כדבר ראשון את השינוי שחל בה. השמועות אומרות שפעם תפסו אותה מתגנבת למסיבת יום ההולדת של העוזר הצמוד שלה, כשהיא לבושה כעובד של חברת קייטרינג, ומפתיעה אותו עם כוסית משקה. ובהזדמנות אחרת היא התחפשה לבובת צעצוע כדי לשעשע את עמיתיה בחג המולד. היו שהוסיפו וסיפרו שג'יל ביידן אוהבת לחבוש פאה אדומה עם פומפון ולהתגנב לאירועים מבלי שישימו לב אליה, וגם להצחיק את בעלה, ג'ו ביידן.

במשך עשרות שנים עם חוש ההומור שלה, היא עזרה לג'ו ביידן לנווט בנפתולי החיים הציבוריים, לצבור הישגים, וגם תבוסות אישיות. ובמהלך ההכנה להופעה ולנאום בוועידה הדמוקרטית הלאומית, העוזרים הצמודים לה ציינו את החום האישי של ג'יל ביידן שכל כך נחוץ להפגין אותו בעת שהאומה האמריקנית כולה מתמודדת עם קשיים אישיים בשל המצב.

את הדברים שכתבתי כאן על חשיבות ההופעה החיצונית אפשר לגבות באמצעות התצלום הזוגי של הזוג ביידן משנת 2008 (לעיל). היא בשמלת נשף אדומה והוא בחליפה ועניבת פרפר, מבלים בבית הלבן בעת היותו סגן הנשיא. בתחתית התמונה (מתוך ויקיפדיה באנגלית), צויין שמה של המעצבת, יוצרת השמלה של הגברת ביידן: Reem Acra.

אסכם במענה שנשאל בכותרת: אכן כן, התדמית ובעיקר, ההופעה החיצונית, השתלטה על סדר היום הפוליטי והתקשורתי בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות.

לסיום, מספר פרטים אישיים על ג'יל ביידן. היא נישאה לג'ו ביידן בשנות ה-70, אחרי שהתאלמן מאשתו הראשונה ואיבד בת תינוקת בתאונה (1972). היא סייעה לו לעבור את תקופת האבל ולגדל את שני הבנים הניצולים. אחר כך נולדה בתם המשותפת. יש לה שני תארי MA ודוקטורט בחינוך. מאוניברסיטת דלאוור.

מה זה "אנרכיסט"?

כמו שקורה פעמים רבות, השפה היום-יומית מאמצת מונחים לועזיים ולעתים מעניקה למונחים מובן שגוי. כך קרה למונח "פופוליזם" שאותו אפשר לשמוע לאחרונה מפיהם של פוליטיקאים המכריזים, "אני לא פופוליסט", "אני בז לפופוליזם". אילו ידעו, היו בוודאי מסמיקים מבושה. כך גם כאשר עושים שימוש מוגבר, לאחרונה, במונח "אנרכיסט" ו"אנרכיה", מבלי לטרוח לבדוק את משמעותו.

הרי למונחים הלועזיים שאימצנו בשפת היום-יום יש מובן שונה לגמרי במקור, בלועזית, מהמשמעות שהוענקה להם בשפה היומיומית בעברית. אפשר להמשיך הלאה ולהצביע על שורה ארוכה של מונחים שהשימוש בהם נעשה ללא הבחנה וללא בדיקת המשמעות המקורית. גם אם מבינים אותנו, לכאורה, ראוי שנדע, שנחכים.

בעוונותי הרבים, לימדתי כמה קורסים בחוג למדעי המדינה, שעוסקים במושגי יסוד בפוליטיקה, ממשל ורטוריקה. שם למדנו שיוון היא לא רק כרתים או קורפו, יוון היא ערש הדמוקרטיה והחשיבה המדינית. למדנו שצרפת איננה רק מגדל אייפל ויין וגבינות משובחים, ואולי גם מדרונות סקי אלפיני מעולים כפי שרבים מכם בוודאי יודעים (כמוני). צרפת היא גם המדינה שמאסה במלוכנים, ובמאה ה-18 הפילה את הבסטיליה, מבנה שהוסב לכלא פוליטי על ידי לואי ה 14, ואימצה ללבה את המילים היפות, "חירות, שוויון, אחווה". ההיסטוריה של המונחים באה גם מבריטניה. לקח זמן עד שהמונחים קיבלו משמעות, עד שסממניהם הבולטים זוהו והוגדרו.

סלחו לי על השיעור בהיסטוריה שיבהיר עד כמה שגוי להשתמש במונח "אנרכיסט", כפי שהוא נעשה בימים טרופים אלה.

אז מה זה אנרכיזם?

לעיתים קרובות מדי קושרים אנרכיזם ("אנרכיזם", ולא- אנרכיה), עם מהומה ברחובות, בעוד שבמשך מאות בשנים אנרכיסטים חיפשו למעשה חברה מסודרת יותר.

אנרכיסטים בזים לשימוש המקובל ב"אנרכיזם" במובן של "כאוס" או "אי סדר מוחלט". מבחינתם אנרכיזם מסמל היעדר שליט או שליטים, חברה המנוהלת על ידי עצמה, בדומה למה שנקרא "רווחת העמים השיתופית", חברה מאורגנת יותר ונטולת הכאוס של ההווה, שרוב הסוציאליסטים חיפשו במשך שנים. החברה האנרכיסטית הייתה מסודרת יותר מכיוון שהתיאוריה הפוליטית של האנרכיזם דוגלת בארגון מלמטה למעלה ובפדרציה של גופים המנוהלים על ידי עצמם – זאת בניגוד לסדר ארגוני המוטל על הציבור או על קבוצות מלמעלה למטה בניגוד לרצונם.

"התנועה האנרכיסטית" ההיסטורית הייתה תנועת פועלים שפרחה מאז 1860 עד סוף שנות ה- 30 של המאה העשרים.

קדמו לה מבשרי האנרכיזם – יש המזהים את מבשרי האנרכיזם בדאואיזם הסיניהיין-יאנג. מבשרי האנרכיזם בלטו גם בתקופת יוון הקלאסית, למשל זנו מסיטיום שבקפריסין, מייסד האסכולה הסטואית שנוצרה אחרי אריסטו ודגלה בנאמנות לעיר, ללא חוקה מסודרת. יש הטוענים שמוסלמים מבצרה במאה ה- 9 היו מבשרי האנרכיזם. דוגמאות רבות למבשרי האנרכיזם מגיעות גם מאירופה של תקופת הרפורמציה, במאה ה- 16, ואבותיה הקדמונים, תקופת הרנסנס (פרנסואה רבלה), ובמהפכה האנגלית של אמצע המאה ה -17 (הדיגרים – תנועה פוליטית קומונלית).

וויליאם גודווין אבי האנרכיזם המודרני
פייר ג'וזף פרודוןויליאם גודווין, אבי האמרכיזם המודרני. קרדיט: ויקיפדיה

ההיסטוריה מצביעה על מספר דמויות מהמאה ה -18 שנחשבו אנרכיסטיות בעליל ובאופן מובהק ביותר: רוסו ב"שיח על מקור האי-שוויון" (1755), ויליאם בלייק (1757–1827) ביצירותיו שהבליטו ראייה מודרנית עידן חדש ודמוקרטיה, וויליאם גודווין GODWIN בעבודתו הגדולה "חקירה בדבר צדק פוליטי" (1793). גודווין נחשב כאבי האנרכיזם הפילוסופי ואב מייסד של האנרכיזם המודרני. בניגוד לבלייק, שרעיונותיו לא השפיעו על בני דורו, לגודווין הייתה השפעה ניכרת ובולטת ביותר על חתנו לעתיד, המשורר הבריטי פרסי שלי, שהפך להיות, "המשורר האנרכיסטי הגדול ביותר", מכיוון שהציג את הפילוסופיה של גודווין בחרוזים.

עם זאת, בולטת העובדה שעד סוף המאה ה -19 גודווין לא הוכר כהוגה דעות אנרכיסטי (ובלייק לא  הוכר כאנרכיסט אלא כעבור מאה שנים נוספות). מספר סיבות לכך: הסיבה הראשונה, היה צורך לזהות את סממני האנרכיזם. סיבה שניה, צריך היה גם להגדיר אנרכיזם ולקרוא לו בשמו, כפי שעשה זאת לראשונה המדינאי והפילוסוף הצרפתי פייר ג'וזף פרודון PROUDHON  ב- 1840 בעבודתו, "מה הוא רכוש?" (והתשובה שלו בתמצית היא: "רכוש הוא גניבה").

פייר גוזף פרודון
פייר ג'וזף פרודון. קרדיט: ויקיפדיה

ביצירתו זאת, פרודון לא רק מכנה את עצמו "אנרכיסט" – "אני אנרכיסט (במלוא במלא מובן המילה)" – אלא גם מנסה להציג את המונח "אנרכיזם" כמושג חיובי, תוך שהוא מדגיש שאנרכיסט "הוא ידיד אמיץ ונחרץ של סדר". הסיבה השלישית, כדי לגבש מודל תיאורטי-פילוסופי של אנרכיזם, היה צורך בגיבוש האנרכיזם כתנועה חברתית, דבר שהתרחש רק לקראת סוף המאה ה -19. וכאשר זה התרחש, התיאורטיקן הראשי של אנרכו-קומוניזם, פיוטר קרופוטקין KROPOTKIN  כבר יכול היה לכנות את גודווין-  "התיאורטיקן הראשון של סוציאליזם חסר-מדינה, כלומר, אנרכיזם".

אנרכיזם על גווניו השונים ידוע כיום לשמצה. גווניו המקובלים נעים בין האגואיזם של שטירנר STIRNER, אינדיבידואליזם של אמריקאים כמו טאקר TUCKER וההדדיות של פרודון  PROUDHON ומה שמחבר בין כל אלה היא עמדה פוליטית קוהרנטית של איבה מתמדת למדינה לפרלמנטריזם, הפעלת אקט ישיר כאמצעי להשגת יעד רצוי, וארגון באמצעות עמותות שיתופיות, כשהחלוקה נעשית מלמטה ומעלה.

ישנה נטייה לקשור אנרכיסטים עם פעולות כמו הטלת פצצות ואלימות ברחובות (כיום). אבל בפועל, אנרכיסטים חלוקים באשר לאמצעים בהם יש לנקוט כדי להשיג את מטרתם, החל מאלימות קיצונית עד אי-התנגדות (טולסטוי) וכל טווח הדעות שביניהם.

התנועות החברתיות החדשות – אם לפני כ- 60 שנים נראה היה שאנרכיזם, כתנועה ותיאוריה פוליטית כאחד, הם בתהליך של גסיסה, הרי שמאז שנות השישים ניכרת תחייה של רעיונות והתנהגויות אנרכיסטיות באירופה ובצפון אמריקה. אלה הוטמעו עמוק ב"תנועות החברתיות החדשות" ברבע האחרון של המאה העשרים, אם כי "פעילי שלום", "נשים" ו"הירוקים" לא היו מודעים לכך בדרך כלל. עמדות וגישות אנרכיסטיות ממשיכות לאפיין הרבה מ"האקטיביזם הסביבתי" בתחילת המאה ה -21. בנוסף ישנם אנרכיסטים "טבעיים" רבים: כלומר אנשים שלמרות שהם לא מזדהים כאנרכיסטים, הם חושבים ומתנהגים בדרכים אנרכיסטיות מובהקות .

הערות

מומלץ לעיין בויקיפדיה על "אנרכיזם" בעולם המודרני, ובמיוחד בדוגמאות שכותב הערך מביא.

מומלץ לקרא בקישור אנרכיזם בישראל מאמרים ודוגמאות.

הנצחה – עניין פוליטי?

כאשר תקראו את השורות הבאות קחו בחשבון את העובדה שהן נכתבו בעקבות מחאות ג'ורג' פלויד.

אירועים ואישים היסטוריים מונצחים לעתים קרובות על ידי הקמת אנדרטות ופסלים, קריאת רחוב על שמם וכי"ב, כמו גם הטבעת דמותם על גבי בולים ושטרות כסף. אין זה נדיר שהזיכרון הציבורי מזהה העלמה מכוונת של פרט היסטורי באובייקט ההנצחה של פרק במורשת הכלל-לאומית.

איזה סוג של תיקון יפצה על ההכרה שההנצחה נוצרה בהשראת האידיאולוגיה ה"מנצחת" ?

איך זה קשור לנסיבות מותו של ג'ורג' פלויד?

בול יום הזיכרון תשכז - אנדרטת פורצי הדרך לירושלים
בול יום הזיכרון תשכז – אנדרטת פורצי הדרך לירושלים. מקור: ויקיפדיה

אירועים ואישים היסטוריים מונצחים לעתים קרובות על ידי הקמת אנדרטות ופסלים, קריאת רחוב על שמם וכי"ב, כמו גם הטבעת דמותם על גבי בולים ושטרות כסף. מדובר באקט של "פוליטיקה סימבולית" – הנצחת הגרסה הלאומית המקובלת של העבר והמורשת שלנו. בעיקרו האקט חינוכי וחשוב. אבל תהיה זאת תמימות לחשוב שכולנו מזדהים עם המסר, שכן ייתכנו פערים בין הסיפור המונצח, לדוגמה בפסל של גיבור האומה, לבין זיכרון פרטי של הסיפור, כפי שהוא נתפס על-ידי אוכלוסייה ספציפית שמהווה חלק מאותו עם.

אנדרטה מאולתרת במקום הרצח
אנדרטה מאולתרת במקום הרצח. קרדיט: ויקיפדיה

נסיבות מותו של ג'ורג' פלויד עוררו לחיים זיכרון של אוכלוסייה שלמה, לגבי אי-שוויון אזרחי בארה"ב. זה הוביל לחידוד הקיטוב החברתי-פוליטי סביב סוגיית הגזענות בארה"ב ובעולם, ואיים לפגוע בסדר החברתי. הזעם שהתפרץ היה מגובה בתחושות קיפוח חברתי רב-שנים. במהלך המהומות ברחבי ארה"ב, בבריטניה ובמדינות אירופה אחרות כולל בלגיה, המפגינים שהזדהו עם מחאות ג'ורג' פלויד הפילו פסלים שהנציחו דמויות היסטוריות, רק משום שאלו הנציחו בעיניהם את עוול הגזענות.

שדים מן העבר – אינדיאנים באמריקה

נחזור אחורה אל שנות ה- 90, כאשר נעשה "תיקון זוטא" בנרטיב הלאומי ומורשת האדם הלבן ביחס לעמים ילידים ביבשת אמריקה (American Natives), קרי, בני עמים ושבטים שונים וביניהם שבטי אינדיאנים:

מקור השם "אינדיאנים" טמון בטעותו של מגלה הארצות, כריסטופר קולומבוס, אשר בהגיעו לחופי אמריקה סבר שהגיע להודו – INDIA. הקולקטיב שנקרא בפיהם של אזרחי אמריקה הלבנים, "ילידי אמריקה", שמר בזיכרון הציבורי שלו נרטיב שמתייחס למתיישבים האירופאיים באמריקה, כ"האדם הלבן, הכובש שנישל אותם מאדמותיהם". המתיישבים האירופאים הראשונים לאורך החוף המזרחי של היבשת היו אנגלים. הם הגיעו לכאן במהלך המאה ה-17 יחד עם קבוצות קטנות יותר של הולנדים ושוודים. המייסדים העיקריים של ניו אינגלנד היו פוריטנים שהקימו את מושבת מפרץ מסצ'וסטס ב-1629. המושבות האמצעיות, שמורכבות ממדינות ניו-יורק, ניו ג'רזי, פנסילבניה ודלאוור של ימינו, אופיינו באוכלוסייה מגוונת מאוד.

עם תחילת ההתיישבות של המהגרים מאירופה החל תהליך הדרגתי של דחיקת רגלי שבטי האינדיאנים שישבו בשטחים הידועים כיום כחוף המזרחי של ארצות הברית. המהגרים שאפו להשתלט על אדמותיהם. פעמים רבות נעשה הדבר באמצעים אלימים וברוטליים, ולפעמים באמצעות רכישת אדמותיהם בעד "נזיד עדשים" תוך העברת הילידים לשמורות או הגלייתם מערבה. ההתפשטות מערבה החלה לאחר אישור חוקת ארה"ב (1789) ומינויו של הנשיא הראשון של ארה"ב, ג'ורג' וושינגטון. השאיפה להתפשט לכוון המערב נומקה ברצון להשגת עוצמה לאומית וגם באמונה שלפיה השיטה האמריקנית הדמוקרטית שבמרכזה חופש לאדם תיטיב גם עם תושבי האזורים החדשים שיסופחו לארצות הברית.

המתיישבים שהגיעו מאירופה ידעו להנציח את הישגיהם ככל שהתקדמו לכיוון מערב היבשת. סביב הישגיהם הם טוו סיפור/נרטיב, שתאם להפליא את עקרונותיהם האידיאולוגיים. הם דיווחו לעורף על המסע מערבה. את מקום הצילום תפסו איורים, כמקובל באותה עת. המפגש עם שבטי האינדיאנים תואר על ידי איורים עם פרשנות שממנה עלה המסר, "הם תקפו אותנו אבל שרדנו וניצחנו".

תיקון "פוליטי" להנצחה

לפני 30 שנה נפתחה בוושינגטון די.סי. תערוכה של אותם איורים היסטוריים, שצויירו במשך 100 שנים, בין 1820-1920. שם התערוכה, "המערב באמריקה – פירוש מחודש של דימוי כיבוש המערב" (כדאי להיכנס לקישור). המוטיב הבולט מכולם, החוזר שוב ושוב בכותרות של התמונות, אומר למתבונן: "התיעוד הוויזואלי אינו רק תיעוד. ציירי הזמן ההוא שליוו את מאורעות הימים היו שליחי האדם הלבן בשדה הקרב. איש מהם לא שאל את האינדיאנים שאלות ולא השיב לשאלות של אינדיאנים. הציירים עשו מה שעושים בדרך כלל כתבינו הצבאיים. הם מתארים את המלחמה לעורף, בעיני שליחי העורף לחזית." הציירים הלבנים ראו את המלחמה דרך עיניו של האדם הלבן. כפי שהאדם הלבן היה רוצה לראותה. הציורים בתערוכה נוספו לרשימה ארוכה של נאומים שנישאו בפומבי באותם ימים, ולשורה ארוכה של שירים, פזמונים, כרוזים, פקודות-יום ודיווחים מן החזית. ביחד, כל אלה נועדו לאזניהם ולעיניהם של מי שביקשו לשמוע "חדשות טובות" מן החזית.

המבקרים בתערוכה בוושינגטון רשמו בספר האורחים שביציאה מאולמות התצוגה,הערות בסגנון שממנו אפשר להתרשם עד כמה הם לא אהבו את הסגנון "המצטדק" של "יפי הנפש" שהוצג לצד הציורים. לדוגמה: "נו, באמת, מדוע צריך ללכלך ככה את כל העבר שלנו?" "מה זה כל השנאה העצמית הזאת? כל האינדיאנים היו צדיקים כאלה, וכל אבותינו רשעים גמורים?"

פנים רבות לזיכרון

לזיכרון פנים רבות. זה קורה כל הזמן. קולקטיב "זוכר" אירוע שהתרחש בהיסטוריה שלו, בהתאם לתבנית הזיכרון הרצויה לאידיאולוגיה השלטת בו באותה עת. יש מיתאם בינה לבין ערכים המשתקפים בזיכרון הקולקטיבי. התופעה שנקראת "פוליטיקה סימבולית", כוללת בתוכה תופעה נוספת "שכחה מבנית" –  (Structural forgetfulness)

דוגמה נוספת תבהיר מהי אותה "פוליטיקה סימבולית".

בספר "המפתח של שרה" (ראו ביקורת שלי על הספר) מתבררת המשמעות של התופעה, "פוליטיקה סימבולית" ובמיוחד, אלמנט ה"שכחה המבנית". מסתבר שגם הזיכרון הפרטי אינו חסין מפני עיצוב מכוון של חוויה קולקטיבית היסטורית ברוח האידיאולוגיה המוסדית השלטת עכשיו. ב"מפתח של שרה" שמתרחש במחצית שנות ה-90, נחשף סיפור שהושכח – סיפור מתקופת מלחמת העולם השנייה, ושלטון וישי בצרפת. עד לשנות ה- 90 האידיאולוגיה של המרשל פיליפ פטן הכתיבה שלא לחשוף את המרדף אחר יהודי פריז, המצוד, וכליאתם במתחם האצטדיון "ולודרום ד'איבר" שבמרכז העיר, משם הועברו אל מחנה הריכוז דאנסי ולאחר מכן למחנות השמדה.  בדומה לתערוכת האיורים בווישנגטון די.סי ב- 1992, גם בפריז נחשפה הפרשה. האחראי לחשיפה היה הנשיא ז'אק שיראק ב-1995.

תיקון סימבולי מסוג אחר – מחאות ג'ורג' פלויד

מחאות ג'ורג' פלויד, היו הניצוץ שהפעיל את הזיכרון הציבורי והוביל לתיקון מסוג אחר.

חוקר ההנצחה והזיכרון הלאומי, מעוז עזריה, סבור ש"שיכחה ותיקון סימבולי" באמצעות הפלת פסלים ואנדרטות – איננה משרתת את המטרה. נהפוך הוא, זוהי דוגמה להתנהלות "דיאלקטית" – "השלטון השכיח את הנרטיב שלנו, אז אנו נהרוס את מה שיש ונשוב להאדיר אותו". לאמור, עין-תחת-עין. פעילות דיאלקטית מוחקת ומעבדת מחדש את ההיסטוריה, עם סיכוי רב שכל דור ילמד בתורו פרקי היסטוריה חלופיים.

מהנאמר לעיל עולה שניתוץ וסילוק פסלי הנצחה בארה"ב, בריטניה ובלגיה, כמוהם כמחיקת היסטוריה וכמעשה של טיהור. מי שתומך בכך נחשב בעיני עצמו כמנצח, בעוד שלמעשה הוא משתתף במחיקת המורשת.

נחזור לנקודת המוצא ונשאל, האם הנצחה היא מעשה פוליטי? אין ספק שזו שאלה קשה שכדי להשיב עליה צריך להבין שמדובר בסוגייה רבת פנים. הקו המוביל לפתרון השאלה הוא ההבנה שאי אפשר לשנות ולברא את העולם מחדש בכל פעם שמתחלף השלטון. לפיכך יש להעדיף ככל האפשר העברה של אנדרטות ו/או פסלי הנצחה וכי"ב למקום מגודר מחוץ למרכז הבמה, ולהוסיף להם לוחית עם הסבר. המטרה היא ללמד ולחנך תוך התיחסות להיסטוריה על כל צדדיה. כך הכל יידעו מה התרחש בעבר ויבינו שהחיים הם המשך ישיר של העבר.

דיוקן, צבעים, וסיסמה – זה כל הסיפור

כבר בכותרת תוכלו לנחש למה אני חותרת. ההצלחה האירה פנים לאובמה במידה ניכרת בזכות "כרזת התקווה" שהופצה לקראת הבחירות לנשיאות ארה"ב (2008). זו חדרה לתודעה והעלתה את אובמה למעמד של אייקון פוליטי, במיידי, עד שקשה להפריז בחשיבותה. אפשר אף לטעון שבזכותה הוא נבחר לנשיא כנגד כל הסיכויים. המעניין הוא שדווקא אצלנו לא נוטים לסגנון יחצני מסוג זה – לא בני גנץ, הפוליטיקאי המתחיל, ולא בנימין נתניהו, אמן התקשורת ומומחה מספר אחד ברזי הקסם האישי.

"כרזת התקווה" של אובמה

נתחיל בדיוקן המוצלח, "כרזת התקווה" של אובמה, פרי יוזמתו וכישוריו של אמן הרחוב שפרד פיירי – Shepard Fairey – שנודע ברבים בזכות האסתטיקה שאותה הוא מתאר כ"סגנון איקוני נועז המבוסס על סטייליזציה ואידיאליזציה של דמויות."

כרזת התקווה של אובמה
כרזת התקווה של אובמה. מקור: ויקיפדיה

הפקת הכרזה הידועה והמוצלחת של אובמה לקראת בחירות 2008 החלה את דרכה בתחילת 2007. פיירי היה מוקסם מאובמה מייד לאחר שהאזין לאחד מנאומיו בשידור חי בטלוויזיה, והזדהה עם דיעותיו הפוליטיות. כאשר אובמה הודיע על מועמדותו לנשיאות, פיירי הרגיש שעליו לקדם את מועמדותו של אובמה לנשיאות ארה"ב על-ידי כך שיפיק כרזה אייקונית שלו. החשש של פיירי היה שעם מוניטין כמו שלו, כאמן רחוב, הרעיון  הזה  שלו לא יוכל להתממש. למזלו הטוב, יחצן של אובאמה יצר קשר בין פיירי ומנהלי הקמפיין של אובמה, וב- 22 בינואר 2008, אישרו לפיירי  להתחיל בעבודה.

פיירי נרתם למשימה והחל מייד בעיצוב אמנותי של כרזה שתגדיל משמעותית את ההסתברות שאובמה יזכה הן במועמדות הדמוקרטית והן בבחירות הכלליות.

במילותיו של פיירי זה נשמע כך: "ידעתי שהאתגר הגדול ביותר שלי הוא להציג את אובמה כפטריוט פרוגרסיבי עם חזון מיינסטרימי. החלטתי לצייר דיוקן שלו בעיקר בגלל שהרגשתי שהכוח והכנות של אובמה כדובר, מייצרים קונוטציה חיובית לדמותו. רציתי שלדיוקן יהיה אופי פוליטי שיטשטש את מוצאו של מר אובמה. עשיתי זאת על ידי שימוש בלוח צבעים של אדום, לבן וכחול, שמסמנים פטריוטיזם. רציתי לתפוס את מר אובמה בתנוחה שמשדרת דימוי פוליטי קלאסי, משהו שיעלה אותו לסטטוס איקוני כמו של אלו שקדמו לו וזכו בכבוד רב בספרה הפוליטית. קיוויתי שדימוי כזה יגרום לאובמה, באופן מיידי, להרגיש מבוסס, מוכר, אמריקני ונשיאותי. "

והשאר הוא היסטוריה – פיירי הצליח לבנות יותר מסתם עוד דיוקן. יצירת האמנות שלו העבירה משמעות, שהדהדה את האידיאליזם של אובמה. באמצעותה, הציבור הפרוגרסיבי פיתח מוטיבציה לתמוך באובמה, והמליץ על כך גם לאחרים. הפרטים שבכרזה היו מאוד מחושבים, למשל, השימוש ב"זווית שלושת הרבעים" האייקונית (שבה האובייקט אינו פונה ישירות אל עיני הצופה, אלא מביט כלפי מעלה והצידה), בהשראת הדיוקן הידוע של JFK.

דיוקן של ג'ון קנדי
הדיוקן הידוע של JFK. קרדיט: ויקיפדיה

פיירי בחר תמונה מתאימה של אובמה, והשתמש בשלושה צבעים בלבד – אדום, לבן, וכחול (צבעי הדגל האמריקני וצבעי שתי המפלגות הגדולות). למרות שפיירי לא אמר זאת ישירות, רבים סבורים כי "כרזת התקווה" נוצרה בהשראת יצירות כגון הפופ-ארט של אנדי וורהול (למשל, הדיוקן של מרלין מונרו).

 

הכרזות הופצו בחוצות הערים במהלך מסעות הפרסום של אובמה, ולפני "יום שלישי הגדול" (Super Tuesday). לאחר שפיירי העלה את הכרזה לאתר שלו, היא הפכה במהירות לוויראלית במדיה החברתית, והופצה גם מפה לאוזן. הביקוש לכרזה היה כה גדול עד כי במהלך הקמפיין של אובמה הופקו 350,000 כרזות ו -500,000 מדבקות.

"כרזת התקווה" נחשבת עד היום לאחד הסמלים – אם לא לסמל המוכר ביותר – המזוהה עם המסר של אובמה. בזכות המיומנות הגרפית שלו, פיירי הצליח להפוך את אובמה מאובייקט הנותן תקווה כמועמד לנשיאות, לאייקון בעל חזון. עבודתו של פיירי מדגימה עד כמה עיצוב גרפי עשוי להשפיע.

המקום והזמן הנכונים

חוקרי תקשורת (כמוני) תוהים בימים אלו, מדוע כרזות מהסוג האייקוני כמו זו של אובמה, נעדרו בתקופה של הקמת מפלגת "חוסן לישראל" בראשות  ח"כ בני גנץ, ואחר כך, במהלך סבבי הבחירות שנמשכו זמן רב כל כך. מדוע יחצניו של גנץ העדיפו להשקיע בפרסום שמשמיץ את המחנה היריב ואת העומד בראשו, במקום להשקיע במסר שיעלה את גנץ ממעמד סתמי למעמד אייקוני בעל מסר מנצח. "ישראל מעל לכל" של רשימת "כחול-לבן" לא מתחרה עם "כרזת התקווה" של אובמה בשל העדר אלמנטים אמנותיים ובעלי משמעות.

תהייה מסוג שונה לגמרי עולה אצלנו כיום, בעקבות פתיחת המשפט נגד נתניהו (24.5.2020). גם שם היו מצלמות. אבל כנראה שהוכתבו הנחיות ברורות לעיתונות הכתובה בסוגיית התצלומים. שכן, לא איש כנתניהו ישאיר מעמד חשוב שכזה ליד המקרה. אם יש סיכוי שתמונה אחת שלו תנציח מסר כלשהו, עדיף לתכנן הכל מראש. נתניהו איש "פיקח שיודע לצאת ממצבים שחכם לא היה נכנס אליהם". עוד לפני שצעד אל אולם המשפט, הוא נעמד בפתח אולם הדיונים, מאחורי הפודיום, כשחברי הכנסת הנאמנים לו ניצבים סביבו והוא בתווך. כולם עוטים מסיכות חוץ ממנו. התמונה שלא הפכה ויראלית, הכילה סממנים ברורים של עוצמה. יש להניח שהתנוחות של כל המצולמים בה היו מתוזמנות כהלכה ובקפידה מבית היוצר של הבמאי, נתניהו. ייתכן שהוא אף בחר בפינצטה את הסובבים אותו, ולא השאיר אף פתח לפספוס ההזדמנות להפגין עוצמה ויציבות פוליטית. נתניהו פיצח את הסיטואציה בעוד מועד. הוא בוודאי הדריך את המשתתפים ובעיקר את הצלם, כדי להנציח את עוצמתו וחפותו לכאורה, בתצלום קבוצתי שלו יחד עם חברי כנסת הנאמנים לו. הצלם ידע מראש שהוא מגיע כדי ללכוד תמונה מכובדת אייקונית של נתניהו שייתכן שתהפוך לוויראלית.

העבודה העיקרית כאן הייתה של הצלם. היה עליו לשוות לחבורה מראה נונשלנטי, לא מתוכנן מראש, אבל עוצמתי ומכובד.  בהנחיית הבמאי, נתניהו, יש לשער.

כדי להמחיש את חשיבות הנונשלנטיות בתמונה שתהפוך אולי למפורסמת, נבדוק למשל עבודת צילום משנת 1960, תמונתו של צ'ה גווארה, המהפכן הקומוניסטי, מאת הצלם הקובני אלברטו קורדה. יום אחד ב- 1960, נטל קורדה בידיו את מצלמת הלייקה M2 שלו, והגיע לטקס אזכרה בהוואנה, קובה. הוא ידע שהוא יצלם כמה מהדמויות החשובות ביותר של העידן – פידל קסטרו, צ'ה גווארה; אפילו ז'אן פול סארטר וסימון דה בובואר היו שם. אבל הוא לא ממש ידע שהוא זה שייצור את התצלום שיהפוך את גווארה לדמות בעלת שם עולמי.

צה גווארה תמונה מקורית
צ'ה גאוורה – תמונה מקורית. קרדיט: ויקיפדיה

התצלום שעתיד היה להיקרא ולהיזכר בשם,  Guerrillero Heroico (לוחם גרילה הירואי), הופיע תחילה בגודל מקורי, לא חתוך; הוא כלל עץ דקל לשמאלו של גווארה ופרופיל של גבר אחר מימינו. מכיוון שהיה זה טקס אזכרה לנספים בפיגוע בהוואנה, גווארה היה לבוש כנדרש, במדי צבא, כולל כומתת הכוכב המפורסמת שלו. הדמות מהתמונה ההיא טבועה היטב במוחנו עד היום – האם הוא תמיד חבש את הכומתה? למעשה, הוא לא. אז לא רק שבתצלום של קורדה נכלל אלמנט מושלם שעיטר את אובייקט הצילום שלו, וסימן יכולת צבאית. כאשר קורדה לחץ על כפתור הפלאש, בדיוק אז עיניו של גווארה שוטטו על פני הקהל, רגע לפני שהתכוון לשאת נאום. חשוב לציין זאת, מכיוון שהרעיון היה ליצור צילום שונה, נונשלנטי, ולא צילום של לוחם גרילה שצוחק ונושף עשן סיגרים, כפי שרואים בתמונות אחרות. בתצלום שלו, צ'ה גווארה נראה כאדם נחוש ובעל מבט רציני. אם הצלם לא היה חותך אותה, לתמונה לא הייתה אותה עוצמה; אם גווארה היה מביט היישר בכיוון העדשה, או אם לא היה חובש את הכומתה, משהו מהאפקט של התמונה היה נגרע. בתצלום כפי שהוא, ישנם אלמנטים של תקווה נצחית, ובשילוב עם הכומתה הוא נראה כהבטחה פוטוגרפית של מאבק נצחי נגד הקפיטליזם.

בחר אובייקט שנתפס כבר כגיבור

דיוקן אייקוני חייב להיות מבוסס על "תמונה שכבר קיימת בראש של כולנו". נתניהו שמפעיל את קסמו לעתים קרובות מאוד בזמן-אמת, ומקפיד מאז ומתמיד שניזכר בו כמי שעומד בראש מורם. לכן הוא נתפס כמנהיג בלתי מנוצח. כפי הנראה, כרזות כמו זו של אובמה נחשבות בעיניו כאמצעי שהולם פוליטיקאי מתחיל (גנץ למשל). כחיה טלוויזיונית, נתניהו לא נזקק לזה. יתר על כן, העוצמה העיקרית שלו – שעליה אין עוררין – נובעת מכישוריו הרטוריים (ראו רשימה קודמת שלי). זה מסביר גם את ההכנה המוקדמת שלו ב- 24.5, לקראת תצלום "הנבחרת", שבו רואים את הפיות של מלוויו כשהם "סתומים", ורק פיו משוחרר כדי לשאת נאום הבנוי לעילא ולעילא.

התקשורת והתצלומים

שני תצלומים מפתיחת משפטו של נתניהו במחוזי (24.5) הוצגו, ביום שאחרי, על ידי ארבעת העיתונים היומיים המרכזיים – "ישראל היום", "הארץ", "ידיעות אחרונות" ו"מעריב". אחד, בשער העיתון, ואילו התצלום הנוסף – של נתניהו בתוך אולם בית המשפט – הוצג על ידי ארבעת העיתונים בעמודים הפנימיים שלהם (ראו כתבתו של בן כספית, מעריב). התקשורת איזנה בין תצלום מכובד של נתניהו (מה שלא אומר שהתקשורת אוהבת אותו), לבין חשיפה פחות מכובדת שלו באולם בית המשפט. לא שזו תמונה שממעיטה מכוחו ויוקרתו של נתניהו. חשוב לציין שגם כאן נתניהו הקפיד לזקוף את קומתו, ולהפנות את גוו כלפי דוכן השופטים, בעוד עיניו תרות אחר הצלמים.

כרזה שתיזכר כאייקון

אי-אפשר שלא להעיר שבעידן העכשווי כרזות עשויות להיזכר "למשך דקות ספורות בלבד", כפרפרזה על המשפט שאנדי וורהול אהב לחזור עליו: "בעתיד כולנו נהיה מפורסמים למשך 15 דקות בלבד". אלמלא אישיותו הייחודית של אובמה וכישרונו של האיקונוגרף שהיה שם בזמן הנכון – גם כרזות כמו זו של אובמה היו בוודאי נעלמות תוך 15 דקות בתוך המבול הוויזואלי של ימינו.

סיבה אפשרית לחוסר העניין של בני גנץ – כפוליטיקאי מתחיל – ושל בנימין נתניהו – כפוליטיקאי ותיק ומיומן – באמן כרזות שיעצב אותם כאייקון, היא, כיוון ששניהם העדיפו ועדיין מעדיפים, כנראה, לייצר את דמותם האייקונית במי ידיהם ובזמן אמת.

*************

 

הערה:  אייקון הוא המקבילה של המילה היוונית eikōn, שפירושה 'דימוי' או 'דמיון'. השימוש המקורי במילה "אייקון" סימן שמדובר בדיוקן של דמות חשובה כמו ישו או מריה הבתולה, שהופיע לראשונה במאות הראשונות של הנצרות. אייקון היא מילה שציינה יצירה אמנותית מהעידן בו לבני האדם היו מעט מאוד תמונות. לפיכך אייקון לא היה רק משהו שיפה להתבונן בו. אלה תמונה דידקטית ועוצמתית שחייבו אותך להתפלל ולציית לה. לכל פיצ'ר בתמונה – למשל, הצבע, האובייקט שהדמות אחזה בו, התנוחה של הדמות – הייתה חשיבות סמיוטית שכיום בעידן של תקשורת המונים, אין לכך כמעט השפעה עלינו.

לצאת לרחובות ולצעוק, "אמרתי לכם!"

בתקופה של משבר ובמיוחד כאשר תחושה של אי-וודאות מכבידה ומעיקה, גוברת הנטייה לחפש "גורו" שיודע טוב יותר מאיתנו מה קורה לנו ומפני מה עלינו להישמר. להלן אציע גורו מתחום הספרות – מרגרט אטווד – וגורו מתחום ההיסטוריה – יובל נח הררי – שרבים וטובים שוחרים לפיתחם בימים אלו. רוצים לדעת מה בפיהם ביחס למשבר הקורונה ובעיקר להשלכותיו האפשריות? האם שניהם מוכנים להכריז פה אחד: "אמרתי לכם?"

כמי שזכתה לכינוי "גורו של ספרות דיסטופיה", מרגרט אטווד, הסופרת הקנדית הפמיניסטית, התפרסמה בין השאר הודות לספריה: סיפורה של שפחה (2012), מעשה השפחה (1985), ושנת המבול (MaddAddam), (2009).ולאחרונה ראה אור ספר המשך ל"סיפורה של שפחה" – העדויות (2019).

סיפורה של שפחה
סיפורה של שפחה, מאת מרגרט אטווד. קרדיט: אתר סימניה

כגורו של ספרות דיסטופיה, אין פלא שאטווד מתראיינת כיום בלי סוף. ב- 2016, אטווד התראיינה אצל הכתבת שרלוט היגינס (Charlotte Higgins) מהגרדיאן, וקבעה: "כל הדיסטופיות, בלי יוצא מהכלל, מדליקות נורות אזהרה. הן גם מזכירות לנו לדאוג שיהיה לנו מלאי של שימורים וגם רובה."

השאלה הראשונה שהציג גואל פינטו בפני אטווד בראיון מיוחד שהעניקה לו בתוכנית, "גם כן תרבות" (5.5.2020), הייתה:

את לא מרגישה צורך לצאת לרחובות ולצעוק, "אמרתי לכם!"?

בתגובתה, אטווד התנערה מתווית ה"נביאה": "אינני יודעת טוב יותר מאחרים על המצב. זו תווית שהודבקה לי כיוצרת טקסטים על דיסטופיה". לכן, "אין כל סיבה שאצא לרחובות ואצעק, אמרתי לכם!". "בכלל", היא טוענת, "זה הגיל, ועם הגיל בא היידע והניסיון". לדעתה גם העובדה שרבים נוהרים למפגשים הוירטואליים שהיא מקיימת, איננה עניין של חיפוש אחר "אדם שהוא משכמו ומעלה, שכולם מרגישים נינוחים ומוגנים בחברתו". לדעתה, היא פשוט נתפסת ככזו.

"פנדמיה היא תופעה עתיקת יומין, מימי התנ"ך. כולנו שמענו על מגיפות היסטוריות". היא מספרת שגם היא, כאזרחית ותושבת צפון אמריקה ידעה כבר בגיל צעיר שההגירה האירופאית לאמריקה שהחלה במאה ה-17, הביאה עימה תוצאות הרות גורל, כמו "וירוסים שחיסלו רבים מהילידים, שמערכת החיסון שלהם נעדרה נוגדנים למחלות שמקורן מחוץ לאמריקה." "בסך הכל", היא מבהירה, "ההיסטוריה חוזרת על עצמה, והפעם אנחנו ברי מזל. הפעם אנחנו יודעים במה מדובר – וירוס הקורונה הוא עוד וירוס. ומה שקורה לנו כעת הוא, שאנו נאלצים להיות תקועים בבית וזהו. לכל היותר הקלסטרופוביה מציקה לנו".

במהלך הראיון, אטווד מצטיירת כאדם יוצא-דופן ברמת האופטימיות והשליטה העצמית שלה. גיחוך עצמי הוא חלק בלתי נפרד ממנה. לדעתה, מרגע זה ואילך יקרה משהו טוב. המשבר יגרום לכך שבני האדם יחפשו איך להתנהל טוב יותר. זה כבר התחיל: יש שיתופי מתכונים, ספרים ועצות פרקטיות לכל דורש. וכמו סופרים רבים, גם היא מפעילה שיחות זום בהתנדבות.

אז מה זה בדיוק  "דיסטופיה"?

נתחיל בהגדרה מתוך אנציקלופדיה אאוריקה האינטרנטית,

אם אוטופיה היא חברה מושלמת ואידיאלית המבוססת על טוב מושלם, הרי דיסטופיה (Dystopia)  היא ההיפך המוחלט. דיסטופיה היא מציאות אנושית של חברה שהתנאים בה קשים ולרוב מלווים בדיקטטורה (עריצות) וניצול של אנשים (הדגשה שלי).

נמשיך עם ראיון מהזמן האחרון, שאטווד העניקה ל- BBC, שם היא הייתה יותר ספציפית והגדירה דיסטופיה כך,

"דיסטופיה, מעצם תכנונה, היא חברה לא-נעימה שאתה לא רוצה לחיות בה. ואילו המצב העכשווי לא היה מתוכנן. כך שיכול להיות שייעשו הסדרים לא כל-כך נעימים, אבל אין כעת טוטליטריות מכוונת. אין זה הסדר מכוון… זה מצב חירום… שכן, להיות במצב לא נעים, נניח כמו הבליץ, זו לא דיסטופיה. זה מקום לא נעים, ואף מפחיד, שאיש אינו רוצה להיות בו, אבל זה לא מצב שהוסדר מלכתחילה על ידי ממשלה ששולטת בך."

איך מוצגת הדיסטופיה בספרים שפרסמה: "סיפורה של שפחה" (המקור באנגלית מ- 1985) וטרילוגיית MaddAddam שנת המבול שלה (המקור באנגלית, מ- 2003).

הראשון, מתאר את אמריקה כמדינה שהפכה לתיאוקרטיה ומתייחסת לנשים כבהמות וולדניות גרידא – כל זאת לאחר שהוכרז על מצב חירום במדינה בעקבות התנקשות (לטענתה "הם בעצם הטילו את האשמה על פנאטים מוסלמים, שפעלו באותה תקופה"). המעניין הוא שכאשר פרסמה את "סיפורה של שפחה" ב-1985, מבקרי ספרים בריטיים אמרו שזאת פנטזיה מהנה, אבל בקנדה הגיבו בחרדה מסוימת ("האם זה יכול לקרות כאן?"). ובאמריקה הייתה תחושה של: "'כמה זמן עוד נותר לנו?'"

הטרילוגיה  MaddAddam מ- 2003 (בעברית: שנת המבול) עוסקת בעולם שבו המשאבים מתרוקנים באופן מדאיג. המצב מוביל לכאוס אזרחי, "מצביאים ודמגוגים משתלטים על בני האדם; אנשים שוכחים לגמרי שכולנו בני אדם. וכך מתפתחות איבה ודה-הומניזציה, מיעוטים נרדפים, וזכויות האדם פשוט נרמסות." אטווד טוענת שמצב בלתי נסבל כזה, שעשוי להתרחש בעתיד הלא רחוק, אינו הדבר שממנו עלינו לחשוש, אלא, המצב הבלתי נסבל שאנו חיים בו כרגע". תרחישים בשנת המבול: עולם עתידני-אינטרנטי ששורר בו חוסר ביטחון ונוצרים בו יצורי כלאיים של חזירי-אנוש וכי"ב. עולם שמתפשט בו הרס סביבתי, כולם סוגדים לנפט והתאגידים משתלטים לגמרי על המדינה.

אטווד מסכמת את תובנותיה ביחס לתקנות לשעת חירום באופן ברור ורלבנטי לכל הדמוקרטיות המערביות שמתמודדות עם המגיפה, כך, "העולם שבהסגר עלול להיות מקום לא נעים, מפחיד, לא רצוי, עולם שאתה לא רוצה להיות בו, אבל הוא לא דיסטופי. אנחנו עדיין לא שם, תודה לאל…למרות הריגול אחרי האזרחים, שהונהג כאמצעי חירום לגילוי נשאי הוירוס שבינינו ולמניעת התפשטות המגיפה. אבל לא לעולם חוסן". מקנן בליבה חשש מפני הידרדרות לדיסטופיה, "ברגע שאתה יוצר ארגון חזק מכל סוג, יש לארגון רצון להמשכיות. הרי אף אחד לא רוצה לוותר על כוח שקיבל. ולכן, מרחפת מעלינו סכנה שאותם בעלי כוח, שגויסו לשעת חירום, ינצלו את המצב לרעה". את התובנה היא שואבת ממצבים פוליטיים שזכורים לה היטב, כמו הלאומנות דמויית הפאשיזם של פרון בארגנטינה.

הבה נבדוק מה בפיו של ה"גורו" השני – ההיסטוריון, פרופ' יובל נח הררי – ביחס למשבר הקורונה והשלכותיו? האם הוא מוכן להכריז: "אמרתי לכם!"

ההיסטוריון, פרופ' יובל נח הררי, מחבר הספרים: קיצור תולדות האנושות, ההיסטוריה של המחר, ו21 מחשבות על המאה ה-21, משתף את הגיגיו עם העיתונאית והתחקירנית, אילנה דיין (עובדה, 26.3.2020).

הררי, התפרסם כהיסטוריון ועתידן. בהתייחסו למשבר הנוכחי והשלכותיו האפשריות – התיחסות שהינה רלבנטית לדיון שלנו כאן על דיסטופיה – הררי מתבסס על דברים שכתב בספרו "ההיסטוריה של המחר", שאלמנטים בתוכו נכתבו בזמנים אחרים. התחקירנית דיין תוהה אולי יש בדברים שבספרו אמירות שמתיחסות לתקופה הנוכחית של משבר הקורונה.

המונח הספציפי, דיסטופיה, לא עלה כלל בדיון שהתנהל ביניהם בתחקיר. אבל דבריו של הררי מהדהדים היטב את הדיסטופיה שמפניה גם אטווד חוששת, כשהיא מדברת על המשבר הנוכחי והשלכותיו. אלא שבשונה מאטווד, שחיברה ספרי דיסטופיה, הררי הוא היסטוריון. הוא בקיא בפרטי פרטים של מקרים דומים בהיסטוריה של העמים, שבהם משבר הוביל לטוטליטריזם. על סמך מקרים שהיו, הוא מציע  – בזהירות – לחשוב על אפשרות שהמשבר הנוכחי יחזק אלמנטים של טוטליטריזם.

דווקא אטווד, ששניים מספריה עוסקים בדיסטופיה, מסרבת להודות שהחיים בצל פנדמיית הקורונה יובילו בהכרח לדיסטופיה. מנגד, ההיסטוריון הררי אינו מזכיר את המילה המפורשת דיסטופיה בראיון לעובדה, אבל כן רוצה לרוץ החוצה ולצעוק "אמרתי לכם".

האזינו לדבריו של פרופ' יובל נוח הררי – החל מהדקה 12:00 ואילך – שם הוא מברר עם אילנה דיין את רמת הסבירות שבעקבות המשבר נידרדר לטוטליטריזם.

כך מעוררים מוטיבציה – משה שרת ואל פצ'ינו

כשאנחנו חושבים על נאום מוטיבציה, קשה להתעלם מקולו של נואם אחד מאוד ייחודי וקלאסי – אל פצ'ינו. נאומי המוטיבציה של אל פאצ'ינו בסרטי קולנוע מעבירים צמרמורת לכל אורך עמוד השדרה של מיליונים מזה שנים רבות. כמעט בכל סרט שאליו ליהקו את אל פאצ'ינו – וכמעט בכל תפקיד שהוא מילא כשחקן – הוא השאיר את הקהל בתחושה שאנחנו מסוגלים לנצח את העולם כולו.

******

בכדי לגרום לדברים לזוז ולהחדיר מוטיבציה בקהל גדול נדרשת אסטרטגיה רטורית הידועה בכינוי "נאום מוטיבציה". אבל מהי אותה אסטרטגיה, האם יש תבנית אחת ויחידה של נאום מוטיבציה?

נאומים נחלקים לסוגים שונים. אבל בכולם נחוצות טקטיקות שיסייעו למסר להיקלט היטב בקהל היעד. נואם חייב להכיר את הפן האידיאולוגי, החברתי, הפוליטי, הכלכלי וכי"ב של אלו שהוא סימן אותם כיעד. בין אם מדובר בתעמולת בחירות או בהשגת אמון הציבור בכל סדר גודל שהוא, ישנה טקטיקה שכל נואם חייב לשלוט בה, ולא – דבריו יתאיידו בלי שיהיה להם האפקט המצופה – ריגוש.

המרתקים ביותר מבחינה זאת הם נאומי מוטיבציה.

נתחיל עם שני נאומים היסטוריים, שמן הראוי להזכיר אותם בהקשר זה כאן. נאומיו של אחד מבכירי הפוליטיקאים שהיו למדינת ישראל, מר משה שרת (שרתוק). שניים מבין נאומיו הזכורים היטב, והידועים כ"נאומי מוטיבציה", קיבלו אותו כינוי, "נאום הדגל" – נאום הדגל הראשון (1945) ונאום הדגל השני (1949).

בשניהם שרת נאם כשהוא מניף בידיו דגל כחול-לבן ובמרכזו מגן דוד. ומה שהפך את הדגל לסממן רטורי שגרם לריגוש אסתטי מנצח הוא התזמון.

כראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, משה שרת ביקר יחד עם השחקנית חנה רובינא את חיילי הבריגדה היהודית בצפון איטליה, ששהו במחנה העקורים בריזיגלה (1945). כאשר הגיע למפגש עם החיילים, הם נמצאו בעמדות קרב. שרת הופיע לפניהם כשבידו דגל עברי. זאת כדי לסמל שאלו הם חיילים ארץ-ישראליים. בסיום הביקור נשא שרת נאום קצר תוך הנפת הדגל. הנאום נועד לעורר מוטיבציה. שני מוטיבים בעלי חשיבות רבה ליהודים נכללו בנאום – נקמה בגרמניה (לאחר השואה) וזיקה לארץ-ישראל. שניהם מרגשים ומתחברים אל תחושת השייכות של החיילים אל העם היהודי. המסר העיקרי בנאומו של שרת היה שהעם היהודי מביע תמיכה בחיילים אלו, ומיקומם בחזית מעורר גאווה בלב עם היהודי. כעבור ארבע שנים, הוטל על שרת, כשר חוץ בממשלת ישראל הראשונה, לבקר בניו-יורק לרגל קבלת ישראל לאו"ם באופן רשמי. למחרת ההכרזה הרשמית באו"ם, שרת כינס את יהודי ניו-יורק ברחבת מטה האומות המאוחדות. הוא נשא נאום דגל שני (1949) שהיה מבוסס על נאום הדגל הראשון. מתוך נאומו זכור במיוחד המשפט הבא,

משה שרת
משה שרת (שרתוק). מקור: ויקיפדיה

"דגל זה, אליו נזעקו כל כוחות העם היהודי שנאבקו על גאולתו בארץ אבות, מבטא היום הזה את קוממיותנו השלמה, בהיותו מתנופף בגאון כדגל החמישים ותשעה במעגל הגדול הזה, המסמל את אחדותה ואת מיטב שאיפותיה של האנושות כולה".

בשני הנאומים, הדגל הכחול לבן עם סמל המגן דוד שבו הבליט את היותו סמל היסטורי לכמיהה התמידית של העם היהודי מראשיתו לדגל לאום אשר ייצג אותם. ובמעמד הכינוס ברחבת בניין האו"ם, כאשר כל זה הפך לעובדה מוגמרת, נוצר ריגוש עצום.

תחושת הגאווה בתקומת המדינה היהודית והרצון לגייס מיטב המשאבים עבורה, גברו ככל ששרת התייחס לשואה ולגבורה, תוך ציון הקורבנות בנאום הראשון, וציון מרד גטו ורשה בנאום השני.

גם בעולם הקולנוע לא חסרים נאומי מוטיבציה. מה הופך אותם לכאלו?

להלן קטע מנאומו של אל פאצ'ינו בסרט "ניחוח אישה",

בעולם הקולנוע הריגוש חייב להימצא בשפע. שחקן הקולנוע, אל פצ'ינו, שנחשב עדיין, בגיל 80, למלך הקסם האישי, מספק דוגמאות לנאומי מוטיבציה.

קסם אישי הוא אלמנט מובהק העשוי לעורר ריגוש. לכן רצוי שייכלל בנאום. אבל בכך לא די. מלבד קסם אישי הנאום חייב להיות מתוכנן ומותאם היטב לקהל היעד. בעיקר, עליו להתרים אל נתוני הרקע.

כל הסממנים בלטו בניחוח אישה. אל פצ'ינו, גיבור מלחמה שהתעוור עקב פציעה, מופיע באולם הומה מאדם ויושב לצד צ'רלי, סטודנט שמועמד להדחה מהאוניברסיטה בשל היעדרויותיו הרבות. שכן היה עליו להתפרנס, באין מי שיתמוך בו כלכלית. אל פצ'ינו, כלוחם לשעבר שאיבד את מאור עיניו במלחמה וכמי שזכה לכבוד של גיבורים, מודע לעובדה שיש בידיו מעין כרטיס ביקור מנצח ולכן לא נדרש ממנו מאמץ רב כדי לעשות את הרושם הנכון ולשכנע. ובכל זאת הוא משלב בדבריו הרבה פאתוס. אל פצ'ינו פונה אל הקהל המכובד והמשכיל, כולל נשיא האוניברסיטה. בדבריו בולטת ההעזה לדבר מהבטן. תסמכו עליו, שהוא יודע מה שהוא עושה. החיים שלו ומה שעבר עליו גרמו לו להתנהג בבוטות ולשבור את מוסכמות המקום.

גם בסרט סיטי הול הצטיין אל פצ'נו בנאום משופע בסממנים ריגושיים. בתפקיד סגן ראש העיר ניו-יורק, צעיר ואידיאליסטי, אל פצ'ינו עומד בפני קהל אפרו-אמריקני מהעיר ניו-יורק. קהילה שאחת המשפחות שלה איבדה ילד קטן, כאשר המשטרה ירתה ופגעה בו בשוגג. המשימה היא פיוס. לעורר מוטיבציה, איחוי הקרע החברתי, והתגברות על חוסר האמון של הקהילה השחורה בשלטון המקומי ומוסדותיו.  איך יוצרים גשר בין מערכת אכיפת החוק (והאיש הלבן) לבין קהילת השחורים?

דבר אחד ברור: לא די בטיעון המשלב עובדות

איך הוא עשה זאת?

ההופעה של אל פצ'ינו בכנסיה מתקיימת במהלך טקס האשכבה של הילד שנרצח בשוגג. אל פצ'ינו חייב לגייס טיעון ו/או מחוות גוף וטון דיבור שיובן על ידי קהלו כבקשת סליחה כנה ואמיתית ויוביל לקירוב לבבות. הוא מנצל את העובדה שלפניו מוצב ארון מתים ובו הילד המת. זו עובדה קיימת, קשה ומרה, ברורה וזועקת לשמיים, עדות על העוול שלכאורה אין עליו כפרה. עובדה שמסמלת בעיני השחורים עד כמה השלטון מפלה אותם לרעה. אל פצ'ינו בוחר למקד את תשומת לב הקהל שמולו דווקא בארון המתים ובילד המת. הוא מפנה את כל גופו ומבטו אל הילד המונח בארון המתים, פונה אל המת ומבקש ממנו עזרה, אחר-כך מתכופף ומנשק לארון.

מה שרואים, אם כן, הוא שכל האמצעים הרטוריים-מילוליים מחווירים, אם אינם מלווים בעוד משהו. אפשר לקרא לזה ריגוש אסתטי.

לעתים הריגוש נובע מהופעה חיצונית שהולמת את המעמד, שיבוץ מטפורות יוצאות דופן בנאום, כאלו שייזכרו לאורך זמן, שימוש בצלילים (בכנסייה זה עבד מצוין), ו/או התאמת טון הדיבור לכל שלב בנאום. ריגוש אסתטי כולל גם תנועות גוף, מחוות תיאטרליות, הבעות פנים ומבטים נוקבים, ושימוש בחפצים וסמלים מזוהים (כגון הדגל הלאומי בשלב הראשוני או בהמשך).

בסוף, תוספות אלו חיוניות ביותר ליצירת ריגוש, להגברת מוטיבציה ולריגוש קהל היעד. התוצאה היא, אפקט שכנוע מירבי.

הנוער הגיע כדי לשנות

הם צעירים בני 16-18, שמבינים עניין ולוקחים את גורלם בידם; עזרו להם לעבור את המשוכה הטכנית של רף הגיל להתמודדות בבחירות, כדי שיוכלו לרוץ הלאה.

מייסדי מפלגת "דור העתיד" שגילם נע בין 16 ו- 18, הוציאו הודעה על כנס השקת המפלגה. בהודעה נכתב- "שני מיליון תלמידים, 120 ח"כים, שלוש מערכות בחירות ואף אחד לא מדבר על חינוך! הגיעה שעת האפס".

בני נוער בישראל אינם אדישים לגורלם ולגורל הדור הצעיר מהם. אחרי שהבינו לאן נושבת הרוח, ובמיוחד לאור תוצאות מבחני פיז"ה ומיצ"ב האחרונים, החליטו לייסד את מפלגת "דור העתיד".

בהכירם היטב את הכתוב בחוק לגבי רף הגיל שמאפשר להיבחר לכנסת ולהקים מפלגה, הם מטפלים בראש ובראשונה בצד הטכני. מחר הם מתכוונים להשיק את מצע המפלגה בגן הוורדים בירושלים.

הזמנה לכנס השקה של מפלגת דור העתיד

הזמנה לכנס השקה של מפלגת "דור העתיד". צילום באדיבות מעריב ומפלגת דור העתיד

יש להם סיכוי טוב בגלל האג'נדה הברורה והנחישות. להלן מבחר ציטוטים:

גם אם קשה הדרך, המטרה ברורה – "אנו מבקשים, תנו לנו את השינוי ולהילחם בעד עתידנו!"

"הגיע הזמן שנקבל את השינוי הדרוש בחברה שלנו, ונבין שגיל הוא בסך הכל אשלייה – ויש הוכחות לכך בשטח. מערכת החינוך חייבת להשתנות, ואנחנו חייבים להיות אלה שמשנים אותה – כי אנחנו הצרכנים הבלעדיים שלה"

"לא לאבד תקווה בתוך המערכת המורכבת והקשה הזאת. תאמינו שאפשר לשנות, ורגע אחרי זה היא תשתנה. מוזמנים לבוא לכנס התמיכה. ולא לוותר על הזכויות שלנו כנוער, אנחנו העתיד של המדינה".

"אם הנוער לא יילחם, לא יילחמו בשבילנו! זו הזדמנות אדירה ליצור ביחד שינוי במערכת החינוך שמלווה 12 שנות לימוד בחייהם של כולנו… תתמכו בנו ותפיצו בכל הכוח את העובדה שהנוער הגיע כדי לשנות".

המכשול הוא טכני בלבד

על המכשול הטכני בדרך להקמת מפלגה – בחוק הישראלי נקבעו כללים ברורים לרישומה של מפלגה בפנקס המפלגות. לפי החוק, מאה בני אדם או יותר, שהם אזרחי ישראל ותושביה, רשאים לייסד מפלגה על-ידי רישומה בפנקס המפלגות. מייסד המפלגה יגיש לרשם המפלגות בקשה מסודרת ובה השם המוצע למפלגה, מטרותיה. וכן את השם, שנת הלידה, מספר זהות, משלח היד והמען של כל חבר מייסד החתום על בקשת הרישום. (כיום החוק מאפשר התמודדות מגיל 18 ומעלה).

אי לכך, הבוקר (א') הוגשה בבג"צ עתירה תקדימית. מפלגת בני הנוער הראשונה בתולדות ישראל, מפלגת 'דור העתיד', המורכבת מבני נוער, פנתה לבג"צ במטרה לתקן את חוק המפלגות כך שיאפשר לאזרחי ישראל מעל גיל 16 לייסד מפלגה ולרוץ לכנסת במסגרת הבחירות הקרובות. העתירה הוגשה לבג"צ לאחר שהבקשה להקמת מפלגת 'דור העתיד' נדחתה על ידי שר המשפטים ורשם המפלגות, ובכך נשללה מבני הנוער זכותם הבסיסית כאזרחים לקחת חלק בקבלת החלטות בעניינים פוליטיים, מדיניים וחברתיים.

בהצלחה מאזרחית שמצדיעה לנחישותכם וליוזמה לדאוג לעתידכם ולעתיד המדינה.