Category Archives: רטוריקה פוליטית

פספוס הזדמנות וכישלון רטורי

בזבוז של הזדמנות בזירה הפוליטית איננו עניין של מה בכך. המקרה של הנאום הראשון של הנשיא טראמפ בפני שני בתי הקונגרס האמריקני, הוא דוגמא חיה וטרייה לפספוס וכישלון רטורי.

*******************************************

אחד הדברים שהרשימו אותי כשצפיתי בנאום שנשא טראמפ אמש בקונגרס היה חוסר היכולת שלו לנצל את השעה שהוקצבה לו. הוא לא הצליח ליצור לעצמו תדמית כריזמטית תוך כדי מניפולציה של השיח הרטורי – שיח המתנהל בין נואם ובין קהל שכל שמתאפשר לו הוא למחוא כפיים.

טכניקת ה- Applause Surfing

יש המכנים את טכניקת ה- Applause Surfing – גלישה על-גבי מחיאות הכפיים. ויש המכנים אותה "סירוב לקבל מחיאות כפיים". מדובר במניפולציה של השיח הרטורי המתנהל בין נואם לבין קהלו, שמשתתף בשיח באמצעות מחיאות כפיים. לנואם יש מטרה חשובה: להציג תדמית של אישיות מהימנה וכריזמטית. במהלך ה"שיח" שמתנהל בינו לקהל, הוא יוצר תחילה רושם שלא "הזמין" מחיאות כפיים מהקהל. הקהל היה אמור להיאזר בסבלנות ולהשתתף ב"שיח" בנקודה מאוחרת יותר בנאום. כאשר הקהל בכל זאת מוחא כפיים ונראה שהוא מקשה על הנואם להתגבר על הרעש ולהמשיך בדבריו, הטכניקה הצליחה. כך מצליח הנואם ליצור רושם שהקהל התרשם מאישיותו ומהימנותו עד כדי כך שלא יכול היה להתאפק ולהגיב בחיוב על הנאום והנושא הספציפי שבו.

מתי רצוי להשתמש בטכניקה?

השימוש בטכניקה זאת עשוי לחולל שינויים משמעותיים בתדמית הציבורית. מנהיגים פוליטיים שמשתמשים בה זכורים בקרב בני עמם וגם אחרים בזכות מיומנותם זאת. מנהיגים בני זמננו, כמו מרטין לותר קינג, ג'ון קנדי, מרגרט תאצ'ר ידעו לעשות זאת. גם הנשיא ברק אובמה, בנאומו לאומה בשנת 2013 הצליח ליצור רושם כי לא ניסה ל"הזמין" מחיאות כפיים ושעכשיו, כשהקהל מריע לו, הוא מתקשה להתגבר על הרעש ולגרום לקהל לשמוע את דבריו. זהו הישג אדיר למנהיג פוליטי שמנסה לגרום לקהל להפנים היטב את המסר. שימוש נכון בטכניקה יוצרת רושם שמחיאות הכפיים מבטאות הסכמה חד משמעית של הקהל עם דבריו של הנואם. הנואם וקהלו נשמעים כאילו הם על אותו הגל בדיוק.

ממבט חיצוני נראה שהמסר נקלט היטב על ידי הקהל והרושם שלו כה עז עד שאינו מסוגל להתאפק יותר ופורץ במחיאות כפיים – ובכך נותן את "אישורו" לדברים שנאמרו.
בשבחי הטכניקה הזאת מדברים מומחים לרטוריקה פוליטית, דוגמת מקס אטקינסון הבריטי. אטקינסון ניתח את כישרונו הרטורי של ראש ממשלת בריטניה לשעבר, דיויד קמרון במהלך כהונתו. תובנותיו העיקריות הן שבכדי להצטיין בשימוש בטכניקה "מגבירת כריזמה ואתוס" זאת, דרוש ביטחון עצמי רב, נחישות ואומץ לב.

מנהיגים פוליטיים בני זמננו, כמו מרטין לותר קינג, ג'ון קנדי, מרגרט תאצ'ר הכירו את רזי הטכניקה וידעו איך להשתמש בה בעיתוי הנכון. גם הנשיא ברק אובמה, בנאומו לאומה בשנת 2013 הצליח בכך. בנאומו יצר רושם כי לא ניסה ל"הזמין" מחיאות כפיים. ועכשיו, כשהקהל מריע לו, הוא מתקשה להתגבר על הרעש ולגרום לקהל לשמוע את דבריו. זהו הישג אדיר למנהיג פוליטי שמנסה לגרום לקהל להפנים היטב מסר חשוב כמו מסר הנוגע לנושא שנוי במחלוקת. שימוש נכון בטכניקה יוצר רושם שמחיאות הכפיים מבטאות הסכמה חד-משמעית של הקהל עם דבריו של הנואם והתלהבות ממנו. הנואם וקהלו נשמעים כאילו הם על אותו הגל בדיוק.

דוגמא חיה לשימוש בטכניקה, מימי כהונתו של הנשיא ברק אובאמה.

הנשיא אובמה פנה אל הציבור האמריקני ב- 2013 באירוע תקשורתי שנתי: "נאום לאומה".

נכלל בנאום ניסיון לשכנע את הציבור שהוא, כנשיא האומה, מסוגל לאכוף את תקנות המגבילות את זכות האזרח לשאת נשק ולהשתמש בו אך ורק למטרות של הגנה עצמית.

מה מצאנו בנאום של טראמפ (28 מרץ 2017) והאם יש סיכוי לשיפורים

קשה לומר שבנאום הראשון של הנשיא דונלד טראמפ בפני שני בתי הקונגרס האמריקני נעשה שימוש מוצלח ומועיל בטכניקה של "סירוב לקבלת מחיאות כפיים". במהלך נאומו הוא זכה אמנם במחיאות כפיים רבות ורמות, אבל אלו היו "מוזמנות" – טכניקה לשונית השתולה בנאום, והמרמזת לקהל על ידי אתנחתה מתי עליו למחוא כפיים. הנואם חדל לדבר וממתין עד שמחיאות הכפיים דועכות כדי להמשיך בנאום.

בשני מקרים בהם נראה היה שטראמפ מאמץ את טכניקת הסירוב – דהינו בתחילת הנאום כשדיבר על זכויות מיעוטים, החל מאפרו-אמריקנים וכלה בקהילת היהודים, ולקראת סיום הנאום, כשדיבר על אמריקה כאומה שמדינות בעולם מבקשות להיות בת בריתה משום המוניטין שלה בשתי מלחמות עולם ובמלחמה הקרה – בשניה המקרים עלה בידו איכשהו לנצל כראוי את טכניקת הסירוב.

מנקודה 0.39: הדאגה של ארה"ב נתונה בראש ובראשונה לזכויות אזרח, בעיקר מיעוטים

אדרבא, מאחר שלא היה בטוח אם יצליח בניצול הטכניקה האולטימטיבית לצורך הגברת הרושם האישי שלו על שני בתי הנבחרים, טראמפ בחר ליתר ביטחון להשתמש בטקטיקות של פאתוס וריגוש הקהל, אפקט שאינו תורם לחיזוק מהימנות הדובר בעיני הקהל לאורך זמן (טכניקה "נמוכה"). לדוגמה, טראמפ הציג לפני הקהל צעירה שחלתה במחלה נדירה עוד בהיותה תינוקת ושהודות ל FDA ניתנה לה תרופה שהאריכה את חייה עד כה בניגוד לכל התחזיות. הוא גם הציג את אלמנתו של שופט ביהמ"ש העליון שהיה ידוע בתמיכתו בערכי החוקה האמריקנית, וארבעה אזרחים שהיו קורבנות לאלימות וטרור. כשדיבר על הצורך בהגדלת תקציב הביטחון, הציג אלמנה צעירה של קצין מחיל הים – וויליאם ריאן אוואן. הוא  סיפר שריאן מת כגיבור מלחמה, ושלחם למניעת פעולות טרור. הסיטואציה התפתחה, ומחיאות הכפיים התגברו וגררו את הנשיא טראמפ לעשות שימוש באמירה מעין הומוריסטית, אך זהירה: "ריאן מביט עלינו מלמעלה בזה הרגע, כי הוא מבין ששבר את שיא מחיאות הכפיים הערב". בהמשך הוסיף ודיבר על ערך ההקרבה וציין – "ריאן הוא דוגמא ומופת נצחי לאהבת המולדת, לעולם לא נשכח אותו".

כאמור השימוש בטכניקת הסירוב לקבלת מחיאות כפיים, ששולב בנאום בדקות האחרונות שלו, היה מוצלח יחסית. מדובר בהתייחסותו של טראמפ לתקציב הביטחון ולמה שחשוב באמת – עתידה של האומה בזירה העולמית והבריתות הצפויות לה עם מדינות העולם. הוא אמר: "מי שרוצה לעמוד על קנקנה של אמריקה כבת ברית נאמנה, די לו שיתבונן בבניה הלוחמים הדואגים לביטחון העולם. די לו אם ידע שאמריקה הייתה שותפה לברית בין מדינות במהלך שתי מלחמות עולם (תשואות נשמעו בנקודה זאת במקביל לדבריו) מה שהכריח את טראמפ לעצור לרגע ואז, למרות שמחיאות הכפיים לא שכחו, להמשיך ולציין גם את תקופת "המלחמה הקרה".

האם טראמפ יצליח לעשות מניפולציה בשיח הרטורי?

בימינו, מנהיג בעל שיעור קומה (ובעיקר במעמד רם ונישא) מנסה בדרך כלל את כוחו ברטוריקה מנצחת. השאיפה להגביר אתוס היא מעל לכל. השאיפה להיזכר בהיסטוריה העולמית והמקומית כמנהיג בעל כריזמה שווה כל ניסיון ומאמץ. בפועל, שימוש מוצלח בטכניקה של "סירוב לקבל מחיאות כפיים" שמור בדרך כלל לבעלי נחישות, ביטחון עצמי ואומץ. האם טראמפ יצליח ליצור לעצמו תדמית כריזמטית תוך כדי מניפולציה של השיח הרטורי, או שהוא דוחה בינתיים את השימוש בטכניקה עד שיהיה בטוח בעצמו שהוא מסוגל לכך, דוגמת דיויד קמרון ואחרים? זאת השאלה הגדולה שתיקבע את איכות כהונתו כנשיא ארה"ב.

שקרים

ברשת האינטרנט אפשר להשיג מידע על השקרים שטראמפ מפיץ. אבל המידע אינו משכנע את המחנה התומך בו. אדרבא, אלו ממשיכים להאמין בנרטיב הפוליטי שלפיו קלינטון אינה דוברת אמת. ככה זה כשאוחזים בנרטיב פוליטי. אין זה משנה לחסידיו כהוא זה אם העובדות סותרות אותו. הם לעולם ימשיכו להישען על העובדות המקובלות עליהם. נרטיב פוליטי מטבעו חסין בפני התנצחויות.

****************

מי מאיתנו מוכן להישבע שלא שיקר מעודו?
אחת הפרשות המסעירות שידעה הפוליטיקה האמריקאית היא פרשת מוניקה לוינסקי. ביל קלינטון הכחיש מכל וכל את המיוחס לו ופלט משפט שקרי הזכור לכולנו היטב – "מעולם לא קיימתי יחסים אינטימיים עם מוניקה לוינסקי". קלינטון לא הודח מתפקידו כנשיא ארה"ב, המשיך בקדנציה שלו והציבור יישר איתו קו. זאת מציאות יומיומית שצריך להביאה בחשבון. זה קורה כל הזמן, במיוחד בפוליטיקה. בכל הקשור בנרטיב פוליטי אין מה שיוכל לשכנע את חסידיו כי בשקר יסודו.פינוקיו

המערכה על נשיאות ארה"ב 2016 כרוכה גם היא בלא מעט שקרים.
עוד בטרם החלה המערכה, הציבור האמריקא נחשף להילרי קלינטון בתוקף מעמדה הציבורי ותפקידה כשרת החוץ בממשל אובאמה. מאז מסתובב לו נרטיב פוליטי שהילרי קלינטון היא שקרנית כפייתית וחלקלקה. מפליא עוד יותר שכתוצאה מהנרטיב הזה, את דונלד טראמפ לפחות מחצית מהציבור האמריקאי הכתיר כדובר אמת אמיץ, עד לרגע זה. סקרי דעת קהל הראו ש 34% מהמצביעים הרשומים של הילרי קלינטון חושבים שהיא אדם ישר וראוי לאמון, לעומת 36% ממצביעיו הרשומים של דונלד טראמפ. כאמור, את חסידי הנרטיב קשה לשכנע גם באמצעות עובדות מוצקות. אין הם מוכנים להיכנס לויכוח.

ובכל זאת מה אומרים המדדים?
מדדים שפותחו כדי לעקוב אחר עיוותי עובדות עקבו לאחרונה אחר דברים שנאמרו על ידי קלינטון וטראמפ והנה התברר שאין הם עולים בקנה אחד עם תוצאות הסקרים הנ"ל. לפי מדד אחד נמצא ש 27% מהטיעונים של קלינטון הם בגדר טענות שווא או גרוע מכך, לעומת 70% במקרה של טראמפ. הנתונים מה- 6 באוגוסט נמסרו על ידי מערכת הניו יורק טיימס. לעיתון וושינגטון פוסט יש מדדים דומים העוקבים אחר עיוותי עובדות בתצהירים ובטיעונים המגיעים אל הציבור. גם כאן נמצא יחס דומה בין כמות הטיעונים השקריים של השניים: 16% מטיעוניה העובדתיים של קלינטון ו-64% מאלו של טראמפ נמצאו שקריים.

הממצאים הובילו את המומחים לפנות אל המצביעים הרשומים של טראמפ, וביניהם חסידיו המושבעים של הנרטיב שמכתיר את קלינטון כ"שקרנית כפייתית". כשנתבקשו לתאר את המצב, לא רק שהתגובות היו עקביות, דהיינו, קלינטון היא שקרנית כפייתית. הם שלפו דוגמאות מעברה הפוליטי של קלינטון כדי לתמוך בטענתם זאת:
ב- 2008 קלינטון סיפרה שכאשר הגיעה לביקור בבוסניה בשנת 1996, "כולנו ירדנו מהמטוס ואת פנינו קיבל מטח של יריות. מיהרנו להסתתר מפני הצלפים". לאחר בדיקה התברר שהמידע מסולף ושקרי. הנציגים האמריקאים וקלינטון התקבלו בשדה התעופה של בוסניה על ידי נציגים מכובדים ביותר של הממשל המקומי. איך בכל זאת מסבירים את הפרשה? התברר שלפני הנחיתה בבוסניה, התדרוך הורה להיזהר מאש צלפים בשעת הנחיתה ואחריה. קלינטון תודרכה ללבוש שריון גוף.
דוגמא נוספת: נטען שקלינטון שיקרה למשפחותיהם של ארבעת האמריקאים שנהרגו בבנגזי. העובדות נבדקו ואין ממצאים חד משמעיים.
דוגמא נוספת: טוענים שהשימוש שעשתה בשרתי האימייל הפרטי שלה היה כוזב ומטעה. ולא רק זה, היא ממשיכה לשקר ולטעון שה FBI מצא שהיא דוברת אמת.
ברור עד כאן שתומכיו של טראמפ נאלצו לחפש מקרים מהעבר הרחוק של קלינטון שיפלילו אותה כשקרנית.

לעומתה, אין צורך ללכת רחוק לגבי טראמפ. הוא אלוף השקרים. אחת הבדיקות שנערכו בחודש מרץ השנה על דברים שאמר לתקשורת במשך שבוע ימים מצאה שהוא משקר בממוצע פעם בחמש דקות. ההפינגטון פוסט מצא שבנאום אחד שלו טראמפ זייף ושיקר בממוצע אחת לדקה. אתן כמה דוגמאות שאוזכרו על ידי הניו יורק טיימס:

טראמפ נהג להתפאר כי הוא וולדימיר פוטין חברים – "דברתי באופן ישיר ועקיף עם הנשיא פוטין" – כך אמר. מאוחר יותר טען כי הם מעולם לא נפגשו ולא דברו. הוא צייץ לאחרונה נתון שלפיו 81% מהלבנים שנרצחו נהרגו בידי שחורים (הנתון בפועל הוא 15 אחוז). הוא הכחיש בפני דובר מערכת הניו יורק טיימס כי הוא שואף להטיל מכס של 45% על מוצרים מסין; הטיימס שחרר לאויר קלטת שמע שבה שומעים אותו מכריז על כך.

טראמפ טען למשל שראה במו עיניו אלפי מוסלמים חוגגים בניו ג'רזי אחרי 9/11. אבל אז הוא טען כי מאמר שנכתב באותה תקופה תומך במה שאמר (וזה לא כך), אחר כך הוא לעג לכתב שפרסם את המאמר ולבסוף הכחיש שעשה זאת. בזמן האחרון הוא שוב הפיץ דברי שקר באותו עניין..

טענותיו של טראמפ על המתרימים שלו באיוווה למען ותיקי הצבא יהירות לא פחות: בסרט וידיאו הוא דיבר על 6 מיליון $ שהצליח לאסוף למענם. לאחר מכן, כאשר הכסף לא הגיע הוא הכחיש שאי פעם אמר דברים אלו. ובנוגע למלחמה בעיראק, הוא טען שהיה "בין הראשונים" להתנגד למלחמה, למרות שראיונות שהוא העניק לתקשורת מ -2002 ו -2003 מראים שבאותה עת הוא תמך במלחמה. מומחים טוענים שטראמפ הוא שקרן פתולוגי, אלא שגם מידע מסוג זה אינו משכנע את המכורים לנרטיב. הם עדיין סבורים שקלינטון היא הבעייתית מבין השניים. הנרטיב הפוליטי שריר וקיים בעיניהם.

כדי להמחיש את "מאזן השקרים" של קלינטון לעומת טראמפ, מומחים מספקים דוגמא היפותטית: קלינטון תטען, "לא גדעתי את עץ הדובדבן", שפירושו לכל היותר הוא שייתכן שהיא ביקשה מאחרים לעשות זאת למענה. טראמפ יטען, "בשום אופן; לא אני גדעתי את עץ הדובדבן", ובעודו אומר זאת הוא אוחז בגרזן ומכה בגזע העץ.

בהסתמך על הממצאים העובדתיים הללו מומחים מסכמים שקלינטון מייצגת את הטיפוס של "הפוליטיקאי הנורמטיבי" בעוד שטראמפ נמצא לגמרי מחוץ לסקלה הנורמטיבית. ועוד הם מוסיפים שלא נראה שקרן כמותו במרחב הפוליטי מזה כמה שנים טובות.
ברשת האינטרנט אפשר בקלות להשיג מידע על השקרים שטראמפ מפיץ, אבל המידע אינו משכנע את המחנה התומך בו. אדרבא, אלו ממשיכים להאמין בנרטיב הפוליטי שקלינטון אינה דוברת אמת. זה טבעם של חסידי הנרטיב פוליטי באשר הוא. שימו לב – זה קורה בכל מקום, גם במקומותנו. אין זה משנה כהוא זה שישנן עובדות הסותרות את עקרונות הבסיס עליהם מושתת הנרטיב. חסידיו לעולם ימשיכו להישען על העובדות "המנצחות" שבידם.

קרב הסיסמאות

סיסמת בחירות היא אסטרטגיה שימושית כשמשבצים אותה בנאומים, או כשמפיצים אותה על גבי שלטים, כפתורים, כובעים וכיוצא באלה. נראה כי בבחירות לנשיאות ארה"ב 2016 הניצחון יושג על ידי מי ששולט בסיסמאות וכפל לשון בעוד שהאג'נדה הפוליטית תשמש כקישוט בלבד.

******
trumpהמונח "הבה נהפוך את אמריקה שוב לגדולה מכולם" (Make America Great Again) נוצר במקור בשנת 1979 כאשר כלכלת ארה"ב סבלה מדעיכה מתמשכת. בין הסממנים שלה היו אבטלה גואה ואינפלציה דוהרת. "הבה נהפוך את אמריקה שוב לגדולה מכולם" צבר מומנטום כסיסמה. היא הופצה על גבי כפתורים שהוצמדו לביגוד ופוסטרים וכך שימשה את רונלד רייגן במהלך מסע הבחירות שלו לנשיאות ארה"ב (1980). עוד בטרם החל מסע הבחירות הנוכחי לנשיאות ארה"ב, הביטוי שימש כתזכורת לתקופת הנשיאות של רונלד רייגן.

לאחר סיום הקדנציה שלו, איש לא השתמש בסיסמה. היה זה דונלד טראמפ שאימץ את הסיסמה לצרכי קמפיין הבחירות 2016. הוא אף הגיש בקשה למשרד הפטנטים לקבלת זכויות על הסיסמה לצורך השימוש בה במהלך הקמפיין. ולא רק זה, כבר בתחילת קמפיין הבחירות שלו טראמפ דאג לפופולריזציה של הסיסמה באמצעות כובעים הנושאים אותה כשהם מתנוססים על ראשי תומכיו.

כיצד קרה שהילרי קלינטון, מועמדת המפלגה הדמוקרטית, בחרה דווקא בסיסמה "יחד נהיה חזקים יותר" (Stronger Together) כמענה לזו של טראמפ?

clintonמומחים (תמרה קית', NRP News) מציינים כי למרות הקונוטציה השלילית והסמויה שבה, טראמפ השתמש בסיסמה הקליטה ורבת העוצמה – "הבה נהפוך את אמריקה שוב לגדולה מכולם" – מאז תחילת קמפיין הבחירות שלו. מאז לא מש ממנה. לעומתו, הילרי קלינטון דשדשה וזגזגה זמן רב בין סיסמאות לצרכי הקמפיין שלה עד שמצאה את זו ההולמת את מטרותיה. עד לאחרונה היא זגזגה בין "לפרוץ חסמים"; "נלחמים למען עצמנו"; "כולנו בעדה". אבל אף אחת מהן לא שרדה יותר מפרק זמן קצר. בחודש האחרון קלינטון אימצה את הסיסמה, "יחד נהיה חזקים יותר". המאמץ למצוא סיסמה הולמת לפריימריס של המחנה הדמוקרטי היה כרוך בזיהוי מסר דמוי מותג המסכם את המטרה המרכזית של הקמפיין שלה. במובן זה, מהלכיו של טראמפ סימנו עבורה את המטרה הנכספת. הודות להם הסיסמה שקלינטון בחרה זכתה למשמעות חדשה.

למרות שהסיסמה "יחד נהיה חזקים יותר" מצטיינת בפשטות לכאורה, ואפילו משעממת (מזכירה את הסיסמה השבלונית, TOGETHER WE STAND), היא מכילה מסר חזק. בנוסף, זאת סיסמה מרובת מסרים ומשמעויות במובן זה שניתן להשתמש בה בהקשרים שונים. ואמנם קלינטון החלה לשבץ אותה בנאומיה ובשלטי הקמפיין שלה בהקשרים שונים. הכרזות והשלטים שהציבו תומכיה של קלינטון היו כחולים ועל גבם המילים "חזקים יותר" ו/או "יחד" בלטו בדפוס לבן. טכניקה פשוטה למדי זאת הציגה למעשה שתי סיסמאות שכל אחת מהן משמעותית בזכות עצמה. נאמר על הסיסמה הנוכחית של קלינטון שהיא משמשת בעיקר כמענה להצעותיו המפלגות של טראמפ.

בהזדמנויות לא מעטות היה זה דווקא טראמפ שגרר בלא-יודעין את קלינטון לצאת נגדו והיא עשתה שימוש מתוחכם במשמעויות של הסיסמה. לדוגמא, בנאום הקבלה (ACCEPTANCE SPEECH) שנשא בוועידה הרפובליקנית בקליבלנד, טראמפ שילב את המשפט, "אין מי שמכיר את המערכת טוב ממני, לפיכך רק אני מסוגל לתקן אותה". למחרת היום קלינטון מיהרה לנצל את ההזדמנות לגנות אותו בשל המהלך היהיר וההכרזה על עצמו כאדם היחיד שיש לו הפוטנציאל לתת מענה לאתגרי המדינה. בנאום שנשאה בטמפה, פלורידה היא אמרה: "אינני מסוגלת לדמיין אותו על סוס לבן, אבל נדמה לי שזה בדיוק המסר שטראמפ מנסה להעביר לציבור 'רק אני מסוגל לתקן את המערכת'". מספר ימים מאוחר יותר קלינטון שילבה את המילים של טראמפ בנאום שנשאה בוועידה שלה כשאמרה: "רק אני יכולה לתקן את המערכת", והוסיפה: "אלו היו המילים של דונלד טראמפ בקליבלנד. המילים הללו חייבות להדליק נורה אדומה עבור כולנו. הוא שוכח שאמריקאים אינם נוהגים לדבר בלשון יחיד. הוא שוכח שאנחנו נוהגים לדבר בלשון רבים, כך: 'יחד נתקן את המערכת'".

נותרו פחות משלושה חודשים עד למועד הבחירות לנשיאות ארה"ב. מלבד שקשוק חרבות וגרזנים וורבליים בין שני היריבים בנאומי הבחירות שיישאו במדינות השונות נוכל לחזות גם בשלושה עימותים טלוויזיוניים ביניהם. הראשון בהם ב-26 בספטמבר. מה שברור הוא שהאג'נדה תקבע פחות מי יגבר על מי. הפעם המערכה תוכרע על חודן של מילים מושחזות להפליא והברקות בלתי צפויות. במהדורות החדשות של CNN ופוקס ניוז בוודאי לא יהססו לעשות מטעמים מהשחזת הסכינים הוורבלית ואנו רק נתרווח על הכורסה כשהשניים עושים דרכם בדרך אל הבית הלבן.

יוסי שריד: מודל של אופוזיציה שלטונית

קולו של יוסי שריד נשמע כאן ברמה במשך שנים רבות. שריד בלט בעיקר כמודל של אופוזיציה שלטונית עם רטוריקה משובחת מלאה בפאתוס, במטפורות מעולות ובאירוניה. בפתיחת מושב החורף של הכנסת (14.10.2002) כיו"ר האופוזיציה, בנאום הזכור בשם "נאום הפולקעס"שריד תבע מראש הממשלה, אריק שרון, שיעסוק קודם כל בדברים קטנים – "כיסוח דשא לא בולדוזר" – ולא ישתמש בתירוץ של "יאסר ערפאת".. . להלן הנאום המשוכתב.

יהי זכרו ברוך!

*************************

כאשר מתחייבים למי שמתחייבים צריך לעמוד בהתחייבות.

אבל איך אני יודע שהממשלה הזו היא בכל זאת ממשלת עורמה?

נניח, אלו גויים – מצווה להערים עליהם, נכון? על הטובים ועל הרעים, על אוהבי ישראל ועל שונאי ישראל.

אבל, אתן לכם דוגמא לגמרי אחרת –

הממשלה הזו – בין השאר, בהתערבותך, ראש הממשלה, זה כבר לא המחלקה של שמעון פרס – הממשלה שלך התחייבה לקיים הסכם, חתמה על הסכם לא עם אירופאים אנטישמיים אלא עם נכים. 75 יום השלכתם אותם אל הרחוב. הפגינו 75 יום. בסופו של דבר הממשלה הזאת, במו ידיה, אולי במו ידיך, אפילו חתמה על הסכם עם הנכים. אני שואל אותך, ראש הממשלה, זה ראוי, להערים על נכים? זה ראוי להערים על כל אדם אבל בעיקר נכים? עד היום הרי מצבם רק הורע לאחר שחתמתם! זאת אומרת, זה טבעה של הממשלה, זה לא רק הגויים האלה שצריך לרמות אותם. אלא נכים שאיתנו. למה לרמות אותם? זה ראוי? עכשיו אני אומר זה… מכסחת דשא, לא צריך בולדוזר בשביל זה. אני אומר, ראש הממשלה, בכיסוח דשא, שלא, לא תובע איזה מאמץ עליון אתה צריך לעמוד על זה שהממשלה תקיים את ההסכם שהיא חתמה עם הנכים!!

דרישה מאוד פשוטה, זה דבר של מה בכך בשבילך! אז תעשה את זה!! חבל! יש פה נציגים של הנכים? אין פה נציגים של הנכים – אבל בלאו הכי, גם אם תקיימו עכשיו את ההסכם של הנכים, מצבם לא יחזור להיות מה שהיה, ומה שהיה, היה גרוע מכל גרוע. למה? כי בינתיים השכר נשחק ובינתיים הטלתם עליהם גזרות נוספות וגם אם יקבלו את המעות הקטנות האלה – מה כבר הבטחתם שם איזה 300 שקל עלובים, 300 שקל, ועל זה אתה רוצה לבנות את התאוששותה של הכלכלה הישראלית? אמרת בדבריך – וגם לזה כדאי להתייחס – אמרת בדבריך ושבחת דווקא את זה, אז לכן מדינת ישראל, אמרת, כולם נותנים דוגמא! וזה במידה רבה נכון ואני מצטרף אליך לשבחים לאזרחי מדינת ישראל. אבל יש גורם אחד שלא נתן שום דוגמא. הגורם הזה זו ממשלת ישראל – אתה רואה שכולם מקריבים קורבנות, איזה קורבן הקריבה ממשלת ישראל? הממשלה הצטמצמה במשהו??  היא יותר קטנה היום במשהו??  כמה שרים בלי תיק? למה לא הקרבת איזה שניים-שלושה שרים בלי תיק? למה לא צמצמת קצת את הממשלה, למה לא הקרבת כמה סגני שרים שקמים בבוקר ואין להם מה לעשות?  זאת אומרת, זאת אומרת אני מסכים אתך שכולם מקריבים קורבנות. יש גורם אחד שלא מקריב שום קרבן, וזו הממשלה!! ממשלה שמנה!! שמנה ובועטת!!! במי היא בועטת? בחלשים ביותר…

היו גם התחייבויות, נדמה לי שלא חתומות, אבל היו גם התחייבויות, היו גם התחייבויות לאנשי מילואים. וזה בודאי נושא שקרוב ללבך, ראש הממשלה. אנשי מילואים. שום דבר לא נפרע עד עצם היום הזה. למה שלא תתנו כיסוח דשא, לא בולדוזר, לא שום דבר. למה שלא תתנו לאנשי המילואים, שמצבם כפי שהוא, אנו יודעים מה העומס המוטל עליהם, למה שלא תתנו להם הרגשה שאתם אוהבים אותם כמו שאתם אוהבים את המתנחלים, את תושבי קריית ארבע? תושבי קירית ארבע, אתם נורא נורא אוהבים אותם ויש לזה סימנים בשטח. אלמלא אהבתם אותם כל-כך בודאי הייתם מנסים לרסן אותם במשהו?! למה שאנשי המילואים לא ירגישו שאתם אוהבם אותם כמו שאתם אוהבים את תושבי חברון!!! לכל השדים!! למה?!

אדוני היו"ר, רבותיי השרים – אתם קוראים עיתונים, אני מניח, כמונו, אבל בכל זאת, יש דבר אחד, אם אני מדבר על המשימות הקלות, משימות קלות! יחסית, אם אתם לא מסוגלים לעמוד במשימות האלה, אז אתם לא מסוגלים לעמוד בשום דבר! אתם קוראים עיתונים, גם אנחנו קוראים עיתונים, ואני רוצה – אנחנו מכירים גם את המציאות, אנחנו לא מכירים את המציאות דרך התקשורת, אבל פה זה מנוסח כפי שזה מנוסח (קורא מן העיתון).

אתמול, ואני מאוד התרגשתי כשראיתי את זה באמת, בלי שום ציניות. אתה נתת ברכה ועיטור ומתנה למיכאל סיקיסוב, שהציל אותנו באמת מפני פורענות קשה. אבל, אני לא אקרא כאן את התיאור, אתם כולכם קראתם אותו, אתם יודעים באיזה מצב הוא נמצא, בקראוון העלוב ישנה "מיטה בודדת, ועליה מזרון, שתי שמיכות וסדין וכרית. אין בו גז. אין בו מקרר. אין שירותים. ואין מקלחת. ספסלי הישיבה היחידים נלקחו מאוטובוס ישן. האיש נפרד מאשתו בגלל, בגלל המצוקה, אני שואל – אה, השר הנבחר שרנסקי, אני שואל גם אותך – אנחנו מביאים עולה מטורקמניסטן – נדמה לי זה מטורקמניסטן – ואנחנו גוזרים עליו חיי כלב. בשביל מה הבאנו אותו?? למה, כדי לתת לו חיי כלב? כדי לתת לו שני עטים במתנה בקופסא מהודרת?

מה הוא יעשה בעטים האלה, ריבונו של עולם?? מה, הוא יכתוב מכתבים לאשתו בנפרד? הוא יחתום על צ'קים שאין לו? מה הוא יעשה בעטים האלה בקופסא המהודרת?

עכשיו, הוא לא היחיד, אתם במדיניות שלכם – מר שרנסקי – אתם שולחים הרבה  עולים חדשים, ולא רק אותם, גם גמלאים אל פחי אשפה! אתה יודע שאנשים מחטטים בפחי אשפה?? או שאתה לא יודע?? אז כדאי שתדע שהם מחטטים בפחי האשפה!! בשביל זה אנחנו, זו המדינה היהודית-הציונית שמביאה עלייה כדי לשלוח אותם לחטט בפחי אשפה?!

מאה אחוז, ואני רוצה להגיד, אז אני רוצה להגיד תודה מקרב לב למיכאל סיקיסוב, באמת תודה מקרב לב. ואני רוצה גם לבקש ממנו סליחה על מה שאנחנו לא עשינו למענו – על מה שאנחנו עוללנו לו ועל אנשים כמוהו.

מכל הסיפורים שמתפרסמים, יש באמת סיפורים מדהימים באופן מיוחד. אחד מהם – התפרסם באחד העיתונים – "שוטרים קנו לגנב חטיפים עבור בנותיו" – ומה מסופר כאן? מסופר – חוקרים בתחנת מעלה אדומים של מחוז שעל ישבו שלשום בחדר החקירות מול גבר כבן 50 שישב שפוף וניסה להסביר את מעשיו, תוך שהוא ממרר בבכי – זה אגב גם לשר הפנים, לשעבר שר העבודה והרווחה כי זהו בכי נמשך, נמשך והולך – אבל האוזניים כבר אטומות. האיש נתפס בסופרמרקט בעיר כשהוא גונב, מהו גונב? ביסלי ובמבה. "אני מצטער ומתבייש" אמר האיש, תושב מעלה אדומים. הוא הסביר כי הוא אב ל-4 ילדים, משתכר 2500 שקל בחודש. בגלל מצוקתו הכלכלית החליטו שירותי הרווחה להוציא מביתו 2 מבנותיו והעבירו אותן למוסד חינוכי עם פנימייה. הן מגיעות הביתה פעם בחודש, כי לביקורים תכופים יותר אומר האיש, אין לי כסף. סיפר האיש לחוקרים "היום הבנות שלי מגיעות לביקור, אבל אין לי שום דבר טעים לתת להן." הרי זהו סיפור נורא, מהו גנב בסופרמרקט, מהו גנב?? פטה?? כבד אווז? קוואיר? מהו גנב?? במבה וביסלי!! אני יודע שהנכדים שלי נורא נורא אוהבים – ושל יעל דיין כמובן, כדי לא לקחת בעלות, מונופול – אוהבים נורא במבה וביסלי. כל אחד מאתנו הרי צריך להעמיד את עצמו במקומו – אין לו במבה וביסלי לקנות לילד שלו או נכד שלו. כל אחד צריך לשאול את עצמו מבינינו, האם אנחנו במצב הזה – במקרה הזה אצל האיש המסכן ממעלה אדומים – באים פעם בחודש, אנחנו הולכים לגנוב בסופרמרקט במבה וביסלי בשביל שתי הילדות שבאות פעם בחודש, או לא?? זו שאלה שכל אחד צריך לשאול את עצמו. הבעיה רק שבארץ שלנו לא העניים גונבים אלא העשירים גונבים! ואם הם לא גונבים את זה במישרין אז הם עושים את זה בתעתועים. הם עושים את זה בכל מיני דרכים נפתלות, נניח בעמותות. העשירים גונבים לא העניים גונבים!!

הבוקר קראתי בעיתון – גם זהו נושא שקרוב ללבכם – הבוקר קראתי בעיתון שחיילים, חיילים בצבא, לא יוצאים לחופשה רגילה בגלל זה שאין מה לאכול בבית. שומו שמיים!! למה הגענו!! פעם, לפני הרבה שנים, שמעון – אתה בודאי זוכר את זה, לפני הרבה שנים ילדה אחת, ממקום אחד, אמרה משפט אחד. ילדה אחת מבית שאן אמרה אפילו לא משפט, שתי מילים: "אני רעבה" – כל הארץ רעשה!! רעידת אדמה הייתה!! מה רועד עכשיו?… שום דבר. זה לא מזיז לאף אחד, ובוודאי לא מזיז לממשלה – ועובדה שהממשלה לא נתנה שום דוגמא, משל עצמה, שום דוגמא אישית.

הרי כל המדינה הזו השתנתה מהקצה אל הקצה! התהפכה על פניה! זו מדינה אחרת לגמרי מן התקופה שילדה אחת, במקום אחד אומרת "אני רעבה" והארץ רועשת, לבין עשרות אלפים של ילדים רעבים – והארץ שותקת.

הסיפור הכי מכאיב שאני קראתי בזמן האחרון.

יש לי גם עצה. זה אגב, כל זה מתייחס לכיסוח דשא לא בולדוזר, לא שום דבר. דברים קטנים.

בואו נתחיל להתהלך בקטנות. בואו נשכח עכשיו מהשלום ומהביטחון, השלום והביטחון יבואו – לא בתקופה הזו ולא בתקופה של הממשלה הזו, הם יבואו פעם.

אבל הרי כל האיומים שנשקפים לחברה הישראלית מבית הם לאין שיעור יותר חמורים ויותר מסוכנים מכל האיומים של ערפאת ושל החיזבללה ושל הגי'האד האיסלאמי ושל אל קעידה ביחד. חלס!! מספיק עם ערפאת!! בסדר, ערפאת מתעתע, ערפאת טעה, ערפאת ידו הייתה במעל. אני מוכן לקבל את זה. קיבלת הרבה עזרה מערפאת, אני שואל –  אבל כמה עזרה ניתן לקבל מערפאת! הרי גם לזה יש גבול!! אז דברים קטנים.

"ילד שמר את העוף במכנסיו לאמו הרעבה." בשלב מסוים, אומרת המורה, שמתי לב כי זו הפעם השנייה שאני רואה שהילד חיסל את מנת העוף בתוך שנייה. שאלתי אותו, קיבלת את מנת העוף? השלכתה אותה? אולי אתה לא אוהב עוף? ראיתי שהילד מתכווץ, ביקשתי ממנו לקום ולגשת אלי, ואז שמתי לב שהכיס הימני במכנסיו תפוח קצת. הצצתי וראיתי שמתוך הכיס מציץ פולקע של עוף. שאלתי אותו מדוע הוא מכניס את העוף לכיס והילד השיב "זה בשביל האמה שלי." חטפתי שוק!! אומרת המורה. התברר לי שכל הימים האלה הוא הסתפק במנת קוסקוס ואורז וירקות ואת העוף הוא מכניס לכיס ומביא לאמו. לקחתי את חתיכת העוף והשלכתי אותה לפח, היא הייתה מלאת חול שהיה לו בכיס ממגרש המשחקים. נתתי לו לאכול מנת עוף אחרת והבטחתי לו שייקח לאימא מנה מסודרת. יש להניח שהאימא היא חד הורית כי אחרת היה לוקח גם לאבא. יש להניח שהאימא היא חד הורית. זה נורא, הסיפורים האלה הם איומים. עכשיו בסך הכל כל מה שצריך לעשות זה לנסות ולהקים בהדרגה, אם צריך, אבל בקצב מואט מפעל הזנה.

הדרך שבה אתם הולכים, של התורים, תורי הבושה לסנדוויצ'ים, זה מזכיר לי את ה… אתם לא ראשונים בהמצאה הזו. היה ראש ממשלה קודם שדיבר על מדיניות המקרר הריק והמקרר המלא. כמו כלים שלובים, כן? יש מקרר ריק בבית אחד, ויש מקרר מלא בבית שני, מסדרים את העניינים בכלים שלובים. טוב, גם הוא עכשיו בכפר שמריהו.

אז, זה לא כלים שלובים. זה לא כלים שלובים. ואלה דברים שדי קל לעשות, אם אתם לא יכולים לעשות את זה, אז מה אתה אומר לנו ראש הממשלה שכולם משלמים את המחיר? האנשים האלה בכלל לא יכולים לשלם מחיר, מה אתה רוצה שהם ישלמו? הרי אין להם ממה לשלם?

לכן – יכול להיות – אמירה שקצת לא לעניין – שאתם סומכים על זה שבלאו הכי שבסופו של דבר… בסדר.. אתם ברגע המכריע , כמו שאתם עושים כל הזמן – אתם תנפנפו ב.. של ערפאת כולם ייתקפו בחרדה ויכול להיות ש… אבל, זה לא הכל. אתם משאירים אחריכם אדמה חרוכה, אתם משאירים אחריכם מדינה חרוכה, ובעיקר, אתם משאירים אחריכם אנשים חרוכים. אנשים חרוכים ואי אפשר יהיה לשקם את זה, אני שואל אותך –

החיילים האלה שבוודאי נורא נורא אוהבים, כפי שכולנו אהבנו, חופשה רגילה, ולא יוצאים הביתה בגלל שאין להם מה לאכול, זה ביטחון??? הרי פה באמת הדברים נפגשים. זה ביטחון?? הביטחון שהבטחת??

החיילים האלה יגנו על הבית??? הבית שאין בו לחם לאכול?? והם לא.. ומה עם הבושה? נכון, הבושה? יש לכם המון המון דברים לעשות…. אני אגיד לך מה קרה לנו במשך השנים.

במשך השנים היינו פעם מדינה יותר טובה, לא מי יודע מה, אבל בכל זאת מדינה יותר ערכית, יותר מוסרית, יותר מחושבת, יותר מזדהה, זו הייתה מדינה שאפשר היה להגדיר אותה כמדינה, פעם יותר ופעם פחות – כמדינה של צדק ורווחה, ועכשיו קבלנו מדינה של רווח וצדקה מדינת הסנדוויץ'.

אז מה שאני מציע לכם בסך הכל רבותיי המכובדים, חברי הממשלה, שבכל פעם שאתם מחליטים משהו אל תראו רק את ערפאת לנגד עיניכם, תראו. אתם הרי, הרי בלי ערפאת מה הייתם עושים בלי ערפאת, הרי הוא השותף הכי נאמן שלכם. אל תראו רק את ערפאת לנגד עיניכם, תראו לנגד עיניכם את הילד, את הילד עם הפולקע של העוף. ואז, תאמינו לי, תהיו גם הרבה יותר פופולריים, למה אני נותן לכם את העצות הטובות האלה, יכול להיות שראש הממשלה יהיה אז גם יותר פופולרי מנתניהו.

אם הוא יראה את הפולקע של העוף, ואת הילד, ואת החול על הפולקע, תקבלו החלטות הרבה יותר נכונות.

תודה רבה.

במה שגו מתיישבי גוש קטיף וצפון השומרון?

השאלה העומדת על הפרק אחרי עשור ל"התנתקות" איננה האם רוב הציבור מוכן להודות כיום ששגה לפני עשור כשתמך ב"תכנית ההתנתקות" פרי יוזמתו של ראש הממשלה דאז, אריק שרון. נכון יותר לשאול איך קרה שרוב הציבור לא השתכנע לפני עשור שאין לגרש 10,000 מבתיהם? במה שגו מארגני המחאות כנגד יישום תכניתו של שרון?

****************

sharon

ב-18 באפריל 2004 פרסם משרד ראש הממשלה בישראל את עקרונות "תכנית ההתנתקות" לפיהם מתחייבת ישראל לסגת מרצועת עזה וצפון השומרון ולפרק כעשרים יישובים. מאז פרסום העקרונות עד ההצבעה עליהם בכנסת חלפה כחצי שנה בה יכלו המתיישבים להשתמש בכל אמצעי תעמולתי כדי למנוע מהתכנית לצאת לפועל. הם ניסו אך מחאותיהם לא צלחו.

מה השתבש?

מחאת המתיישבים כנגד תכנית ההתנתקות נתמכה בטיעונים הלא נכונים. זאת הסיבה העיקרית לאי הצלחתם לסכל את תכניתו של שרון. הם שילבו במחאתם נגד התכנית טיעונים המתבססים על זיקה היסטורית בין העם היהודי לבין ארץ ישראל וכן על תפיסת עולם לפיה "אין בסיס מוסרי ל'טרנספר' של יהודים על ידי יהודים". רוב הציבור בישראל, ובמיוחד הציבור החילוני ובעלי תפיסה שאינה שואפת לארץ ישראל השלמה, לא "התחבר" לטיעונים שכאלו. יהיו סיבותיו של אריק שרון אשר יהיו, בשל הטיעונים במחאות כנגד תכנית ההתנתקות ניכר היה באותה תקופה חסר בשיח הציבורי של דימויים וסמלים המציגים אלמנטים ביטחוניים.

בהפגנה נגד תוכנית ההתנתקות, שהתקיימה בכיכר ציון בירושלים בספטמבר 2004, קרא יושב ראש מועצת יהודה ושומרון, בנצי ליברמן, מסמך שנכתב ברוח עשרת הדיברות: "לא לעקירת ישובים שהנה עוול אישי ולאומי." שלמה אבינר, רבה של התנחלות בית אל, אמר בהפגנה: "הארץ הזאת נקראת ארץ ישראל ולא ארץ ישמעאל," והוסיף: "לערבים יש עשרים מדינות ולנו רק אחת, ואנו אומרים לאחמד ולמוסטפה את הארץ שלנו אל תיקחו מאתנו. חזרנו ולא נזוז מארצנו לעולם."

צעירים חמומי אידיאולוגיה, המשלבים את תורת הרב אברהם יצחק קוק, רבני נחמן מברסלב והרב כהנא עם חלוציות על פי דרכם, ושפעילותם מתרכזת באזור גבעות יהודה ושומרון, התארגנו כ"נוער הגבעות", ובהפגנה נגד התוכנית נשאו כרזות בסגנון: "אנחנו לא מתכוונים לשלם את המחיר, סיפור ימית חוזר הפעם על כל הקופה – אנחנו לא מוותרים".

לבסוף, על מנת לשכנע בצדקתם, גייסו הקיצוניים שבין מתיישבי רצועת עזה מוטיבים של טראומה היסטורית יהודית מאמצע המאה הקודמת – טראומת השואה הנאצית, המחברת את פזורות העם היהודי ואת תושביה היהודים של מדינת ישראל לקהילה אחת של "קורבנות השואה".

כל מארגני המחאות כנגד תכניתו של שרון שגו בהצגת טיעונים שהתבססו רובם ככולם על דימויים, סמלים ונרטיבים, פרשנויות ולקחים שאינם משותפים לכלל הציבור, פרט למוטיב השואה הנאצית.

במה עוד שגו המתיישבים?

במאמרו, "לחזור לשא-נור ולחומש" (הארץ 04.08.2015), טוען משה ארנס שאילו היינו עורכים היום סקר דעת קהל לגבי צדקתה של תכנית ההתנתקות היה מושג רוב כנגד התכנית והיא לא הייתה יוצאת לפועל. בקביעתו זאת הוא מדגיש את המתיחות בגבול עזה, אלפי טילים שהצליחו להגיע לחלקים נרחבים של ישראל, ושלושה מבצעים גדולים בלתי נמנעים של צה"ל ברצועת עזה. וכך הוא טוען במאמרו:

רוב הציבור סבור היום, כך מראים הסקרים, לא רק שההחלטה לעקור את יישובי גוף קטיף הייתה שגוייה אלא אף – לא להאמין – טוען שהוא חשב כבר אז, בשעת מעשה, שמדובר בטעות…

מכאן ברור דבר אחד. טיעונים "בעד" או "נגד" המסתמכים על זיכרון כלל לאומי של אירועים טראומטיים הסמוכים לימינו, יצליחו בדרך כלל לשכנע את רוב הציבור. שכן, לגיוס ההמונים באמצעות דימויים וסמלים מתאימים שכאלו מובטחת ברב המקרים הצלחה. שכן אירועים הנתפסים על ידי מרבית הציבור כטראומה היסטורית שהתרחשה "לא מזמן" משרתים היטב יזמי מחאות, כפי שהיה ערב פינוי ימית ב 1982, ואילו ערב תכנית ההתנתקות לא היה למחאתם של המתיישבים ארסנל של דימויים מאירועים ביטחוניים "טריים". זאת הסיבה העיקרית לכך שמחאתם לא צלחה והסיבה לכך שכיום אפשר היה לצפות לתוצאות שונות.

סיפור העקירה מגוש קטיף (גני טל) באמצעות סיפורה של דקלה גל.

סכין בלב: גירוש המתיישבים מגוש קטיף (הפקה ובימוי: שמואל קלדרון, פורסם באוגוסט 2013)

רטוריקה של "ימים נוראים" בשידור חי

הקראת גזר דינם של נאשמי "פרשת הולילנד" בבית המשפט בזמן אמת, על ידי השופט דוד רוזן בבית המשפט המחוזי בתל אביב בשידור-חי, הייתה "אירוע מדיה" (Media Event) עם סממן טקסי. החקירה, הדיונים וההרשעה נמשכו כמה שנים קודם להקראת גזר הדין בשידור חי. אבל חשיפת גזר הדין בשידור חי היוותה "הכרזה" – מעין טקס אשרור ערכים, חיזוק עיקרון אכיפת החוק והציות לו במדינת ישראל. רטוריקה של ימים נוראים הייתה כאן אבל האם נפל דבר בישראל בתפיסות של משרתי ציבור?

*****

חוקרי התקשורת – כץ ודיין – הגדירו "אירוע מדיה" (Media Event) כשידור חי של אירועים גדולים. הצפייה באירועי מדיה מביאה את הציבור לנתק עצמם משגרת היום, ולהתמקד באירוע ש"מחבר את כולם לחברה אחת".

הדוגמאות שסיפקו כץ ודיין לאירועי מדיה: נחיתת האדם על הירח, הלוויה של אישיות ממלכתית, תחרות גמר של משחק ספורט – ממחישות את גודל נדירותם במקומותינו. בכדי שאירוע בשידור חי ייחשב ל"אירוע מדיה" – על השלכותיו הרגשיות וההכרתיות חייבים לבוא לידי ביטוי בו מספר מרכיבים שבלעדיהם לא ייתכן להגדירו ככזה.

בשידור החי של הקראת גזר דינם של נאשמי "פרשת הולילנד", בבית המשפט בזמן אמת על ידי השופט רוזן, הייתה טקסיות – החקירה, הדיונים וההרשעה נמשכו כמה שנים קודם להקראת גזר הדין בשידור חי. אבל חשיפת גזר הדין בשידור חי היוותה "הכרזה" – מעין אשרור ערכים – חיזוק עיקרון אכיפת החוק והציות לו במדינת ישראל. גם היושבים באולפן הטלוויזיה הפגינו טקסיות: מלבד הבקיאות הניסיון והידע שלהם בתחום המשפט, הופעתם הייתה מכובדת ולא רק במראה שלהם. אופן ניהול הדיון באולפן שידר טקסיות.

אפיון נוסף של אירוע מדיה כפי שכץ ודיין הגדירו אותו, הוא התזמון שלו. השידור החי של גזר הדין בפרשת הולילנד היה מתוזמן ומתוכנן מראש. הוא פורסם במשך ימים רבים קודם להתרחשותו, באמצעות פרומואים וידיעות בתקשורת. לקראת השידור החי צויין שעומדת להכרעה שאלה היסטורית: האם יגזור השופט על ראש ממשלה בישראל מאסר בפועל, ולכמה שנים? אנשים דיברו על-כך רבות וידעו שרבים בארץ ובעולם יצפו "יחד" בשידור. הוא קטע את שגרת החיים הרגילה.

בנוסף, קהל הצופים הרגיש בשוני שבין שידור חדשות שגרתי לבין השידור החי מבית המשפט. הצפייה בשידור החי העניקה להם תחושה של השתתפות אישית באירוע, ונלוותה לה תחושה של "ביחד". שכן קהל הצופים ואלו שהאזינו לשידור ברדיו, היו קהל רב יחסית. כולם היו קשובים בעת ובעונה אחת למוצא פיו של השופט רוזן, בהקריאו את גזר הדין.

לכל הסממנים הללו ניתן להוסיף שהאירוע התאפיין כ"אירוע מסעיר". האומה והעולם כולו היו דרוכים לקראת הקראת גזר דינו של ראש ממשלה לשעבר. בדיעבד, בתום השידור, הציבור חש שהיה שותף לרגע היסטורי הרה-גורל. רטוריקה של ימים נוראים כתבי טלוויזיה בכירים צטטו מדבריו של השופט רוזן ובכך חידדו והסעירו את האווירה באולפן ובמרחב הציבורי בכללותו. הם דיברו על: "עבירות חמורות ביותר", "עבירות הפוגעות במירקם החברתי, ומזהמות את הציבור". רוזן אמר על מאיר רבין, "הוא שחה במדמנת השוחד כשחיין מיומן". בהקראת גזר הדין נעשתה הפרדה בין נוטלי השוחד לבין נותניו. על נותן השוחד נאמר שהוא "מושחת ומשחית, המטמא את הציבור, ממוטט את בסיס ההתנהלות של חברה נאורה". על נוטל השוחד – שהוא "בבחינת בוגד". שכן, "אין דין נותן השוחד כדין נוטל השוחד; נותן השוחד מנצל את האמון שנרכש על ידו, ומנצל פרצות בשירות הציבורי". מילים מאוד חריפות, "בוגד, פושע, ריקבון" שימשו בערבוביה, ועל הריקבון נאמר: "הריקבון לא נותר בשטח הסגור ועל כן ראויים כולם לעונשים שיבטאו שאט נפש".

הקראת גזר הדין

טרם הקראת גזר-דינם של הנאשמים השופט רוזן הבהיר, "אין דינם של אנשים פשוטים כדין מי שמשתייך לאליטה החברתית והכלכלית" ובכך התייחס לאחריותם של משרתי הציבור ולַדוגמה האישית שהם אמורים לספק לסובבים אותם ולציבור.גזר דין הכתבים חזרו והזכירו לצופים בשידור החי שתיק הולילנד גדול מאוד ובהשוואה לתיקים גדולים קודמים שנדונו בפני הרכב של שלושה עד חמישה שופטים, התיק הזה נדון בפני "דן יחיד". רוזן שידר אנושיות כשדיבר על צדדים חיוביים באופיו של כל נאשם. לדוגמה, לצד "סגולותיו מעוררות ההתפעלות" של אולמרט, הדגיש רוזן, "אולמרט הוא פושע שמרבית זמנו הוקדש לפעילות ציבורית". רוזן הראה מידה של אנושיות גם כשהבהיר שאינו מתכוון "לקחת מהנאשמים הכל… גם הפנסיה… ולהשאירם ללא קורת גג". ואכן, לנוכח העונש שקיבל יוזם פרויקט הולילנד, הלל צ'רני, דהיינו שלוש וחצי שנים בפועל, נאמר על ידי הפורום שבאולפן שזהו "גזר דין מתחשב מאוד."

מכאן עבר להגדיר את חומרת העבירות של הנאשמים וכך אמר כשהתייחס לאולמרט: "יש עם עבירתו של אולמרט קלון". כנ"ל לגבי לופליאנסקי ושמחיוף. תחילה הוקראו גזרי הדין של נותני השוחד. הראשון מבין נוטלי השוחד שגזר דינו הועבר בשידור חי הוא מהנדס ואדריכל העיר – אורי שטרית. רוזן ציין ששטרית "נטל לכיסו למעלה ממיליון… ושהדבר נעשה מתוך "מניע אחד ויחיד – בצע כסף". ובאשר לאולמרט, רוזן קבע חד-משמעית:

"אולמרט" כך אמר רוזן, "ניצל את תפקידו הרם לקידום עניינו במסגרת תפקידו כמשרת ציבור… הוא ניצל את תפקידו לגריפת כספים מיזם שנזקק לעזרתו… אולמרט הורשע בעבירות בזויות…" כאמור, רוזן ציין גם את הצד החיובי בהתנהלותו הציבורית של הנאשם ושיבח אותו, "אולמרט הציל נפשות…". זה לא מנע מרוזן לגזור על אולמרט שש שנות מאסר בפועל וקנס של מיליון שקל.

רם כספי חווה דעה שהעונש חמור "מאוד-מאוד" באופן אבסולוטי ושופטת בדימוס, חיותה כוחן, שישבה באולפן השידור ציינה, "זהו יום עצוב… אבל רשויות אכיפת החוק פעלו כנדרש מהן".

השאלות שנותרו פתוחות

הקראת גזר דין נאשמי פרשת הולילנד בשידור חי עונה לפרמטרים של "אירוע מדיה" ולא רק זה, בשידור גזר הדין בפרשת הולילנד עלינו לשאול עצמנו האם הצליח אירוע מדיה זה ללכד אותנו סביב ערכים, להזכיר לנו שכולם שווים בפני החוק, לשקף את ה"אני מאמין" ולחנך את הדורות הבאים למען "ייראו וייראו", ושיש דין ויש דיין? האם בעקבות אירוע מדיה זה ישתנו תפיסות לגבי מהות השירות הציבורי? האם משרתי ציבור יידעו לציית לחוק ולשמור אמונים לתפקידם? האם הקביעה שנעברו כאן עבירות שיש עימן קלון היא בגדר "מעז יצא מתוק", ומכאן ואילך נראה שיפור באתיקה של הצמרת בשירות הציבורי?

תרנגול הודו ממולא ונאום גטיסברג

בעוד אנחנו מדליקים נרות חנוכה, מסובבים סביבונים ואוכלים לביבות תפוחי אדמה, לזכר נס פך השמן, ניצחון המכבים וחנוכת בית המקדש, בארה"ב חוגגים היום (28.11) את אחד החגים הלאומיים הבודדים של האמריקאים – חג ההודייה שמקורו בתקופת הקמת המושבה הראשונה בארה"ב – מסצ'וסטס שנת 1621. ארוחת החג המסורתית כוללת תרנגול הודו ממולא בתוספת רוטב. הסיבה לכתיבת הפוסט: הגיעו לידי נתונים סטטיסטיים מעניינים בקשר לתרנגולי הודו כמוצר צריכה (בארה"ב). תרנגול ההודו המבויית המשמש גם לצרכי סעודת חג ההודייה החל את דרכו לשולחן החג עוד ב-1621. אך הוכר רשמית כמאכל פופולרי מיוחד לרגל החג הלאומי של ארה"ב, רק לפני 150 שנה.

************************

מספר מילים על שורשי חג ההודייה

אירוע ראשון שבו נאמרה תפילת הודייה לבורא עולם על היבול החקלאי שעלה בידם של המתיישבים הראשונים בארה"ב לגדל, נחגג לראשונה ב-1621. מדובר בחלוצים שהתיישבו במדינת מסצ'וסטס, בפלימות'. החורף הראשון שלהם כאן היה נוראי. אבל הם הצליחו לגדל מעט תירס ולאחר הקציר החליטו לארגן חגיגה ולהודות על כך לאלוהים. לחגיגה הזמינו את האינדיאנים המקומיים שהביאו עימם תקרובת ובין השאר – תרנגולי הודו. אז עדיין לא הונהג תרנגול הודו מולא כמאכל חגיגי המאפיין את חג ההודייה. חלפו 240 שנה עד שנקבע חג ההודייה כחג לאומי רשמי ותרנגול ההודו הממולא כמאכל מסורתי של החג. ההכרזה הרשמית על חג ההודייה הייתה יוזמה של הנשיא לינקולן. זו באה לאחר שניסה ללכד את שורות האומה, בעיצומה של מלחמת האזרחים, באמצעות נאום חוצב להבות – הנאום הקצר ביותר שנשא אי פעם הידוע בשם נאום גטיסברג 19.11.1863 (עיינו בגרסה המלאה של הנאום, בהמשך) מאז חוגגים האמריקאים בכל שנה, ביום החמישי הרביעי של חודש נובמבר , את חג ההודייה ומעלים על שולחנם הודו ממולא. 

lincoln_gettisburg

Lincoln – Gettysburg Speech

*****************

מספר נתונים סטטיסטיים לגבי תרנגולי הודו כמוצר צריכה (כל הנתונים מתייחסים לארה"ב):

ראשית, גודלו הממוצע של תרנגול הודו (מבויית) עלה עם השנים. סטטיסטית, גודלו הממוצע של תרנגול הודו מבויית שהובל לשחיטה בשנת 1980 היה כ-19 פאונד (8.6 ק"ג). הוא לא היה גדול בהרבה מקרוב המשפחה שלו, תרנגול הודו בר. איך קרה שגודלו הממוצע עלה עם השנים? שיטות מודרניות של גידול תרנגולי הודו בחוות סייעו לכך. השיטה תורמת לכך שתרנגול ההודו יוסיף יותר קילגרמים למשקלו תוך זמן קצר יחסית. סטטיסטית, משקלו הממוצע של תרנגול הודו מבויית שהובל לשחיטה הגיע בשנה שעברה ל-29.8 פאונד (13.51 ק"ג). כלומר, משקלו הממוצע הוכפל תוך 75 שנה (המידע נמסר על ידי השירות הסטטיסטי של משרד החקלאות הלאומי בארה"ב). שורה תחתונה: מגדלי תרנגולי ההודו מוכרים כעת יותר בשר – בארה"ב הגיע סך המכירות השנתי של בשר ההודו ל-5.8 ביליון פאונד (2.6 ביליון ק"ג). וזאת ממספר צנוע יחסית של עופות – 242 מיליון.

שנית, שתי מדינות מובילות בייצור בשר תרנגולי הודו  בארה"ב– מינסוטה וצפון קרוליינה. כללית, 13 מדינות בארה"ב הן היצרניות הגדולות ביותר של בשר ההודו ומספקות קרוב ל-85% מהתצרוכת האמריקאית.

שלישית, עלות בשר ההודו בארה"ב נמוכה ביותר בעונה זו של השנה. מדובר בעיקר בבשר הודו קפוא. מחירו יורד בחודשים אוקטובר-נובמבר ב-10% בקירוב. בדצמבר נותר המחיר הנמוך על כנו עד אחרי החגים – חג המולד וראש השנה האזרחי. במבט ראשון תמוה הדבר שכן, היה צפוי שדווקא כשהביקוש להודו עולה גם המחירים יעלו וכך ירוויחו יותר מגדלי תרנגולי ההודו. כלכלנים הציעו מספר סיבות לתופעה זאת שלא נפרט אותן כאן.

רביעית, הציבור האמריקאי אוהב בשר הודו, אבל התיאבון שלו לבשר זה הנו מוגבל. תצרוכת בשר ההודו זינקה בשנות ה-80 של המאה הקודמת ומאז התצרוכת נותרה ללא שינוי. כלומר, התצרוכת השנתית הממוצעת של בשר הודו לנפש עומדת בארה"ב על 18 פאונד לשנה (8.16 ק"ג). ויש לציין שלאחרונה ניכרת ירידה נוספת בתצרוכת לנפש. סטטיסטית, בשנה החולפת ירדה הצריכה הממוצעת לנפש לרמה של 16 פאונד לשנה (7.25 ק"ג).

חמישית, ייצוא בשר ההודו מארה"ב לשוק העולמי נמצא במגמת עלייה. בשנות ה-90 של המאה הקודמת חלה עלייה משמעותית בייצוא בשר ההודו מארה"ב לשווקים בעולם. סטטיסטית, נתח הייצוא מתוך הייצור הכולל של בשר ההודו בארה"ב מגיע השנה ל-12.2%. מכסיקו היא היבואנית הגדולה ביותר של בשר ההודו מארה"ב. בשנה שעברה היא ייבאה כמות של 412.7 מיליון פאונד (187.19 מיליון ק"ג) בשר הודו. במקום השני אחריה, קנדה עם 31.2 מיליון פאונד (14.15 מיליון ק"ג) בשר הודו מיובא, ובמקום השלישי הונג-קונג – 26.6 מיליון פאונד (12.06 מיליון ק"ג) בשר הודו מיובא מארה"ב.

נאום גטיסברג – הגרסא בעברית (באדיבות ויקיפדיה):

לפני שבע ושמונים שנה, הולידו אבותינו על יבשת זו אומה חדשה, אשר הורתה בחרות 
וייעודה באמונה, כי כל בני האדם נבראו שווים. 
עתה, אנו מצויים במלחמת אזרחים גדולה הבוחנת האם אומה זו, או אומה כלשהי אשר בכך 
הורתה ובזאת ייעודה, עתידה להאריך ימים. 
נפגשים אנו בשדה מערכה גדול של אותה המלחמה. באנו להקדיש חלקה משדה זה, 
כבית מנוחת עולמים לאלו שמסרו את חייהם למען חייה של אומה זו. 
אכן ראוי ונכון הוא כי כך נעשה.
אולם, במובן עמוק יותר, איננו יכולים להקדיש – איננו יכולים לקדש – 
איננו יכולים לרומם – קרקע זו. האנשים האמיצים, החיים והמתים, 
אשר נאבקו כאן, הם שקידשוה, הרבה מעל מה שבכוחנו הדל להוסיף או לגרוע.
העולם ישית ליבו מעט, אף לא יזכור לאורך ימים את שאנו אומרים כאן, 
אך לעולם לא יוכל לשכוח את שהם עשו כאן. מוטב הוא כי אנו החיים, 
נקדיש עצמנו כאן למלאכה הבלתי-גמורה אשר הלוחמים כאן נשאו עד עתה באצילות כה רבה. 
מוטב כי אנו כאן נקדיש עצמנו למשימה הכבירה הניצבת עדיין בפנינו – 
כי ממתים עטורי תהילה אלו נשאב מסירות רבה יותר למטרה שעבורה נתנו הם 
את מלוא מסירותם האחרונה, כי נגמור אומר שמתים אלו לא לשווא מתו; 
שאומה, זו, בחסדי האל, תיוולד מחדש לחופש; 
וכי ממשלה של העם, על ידי העם, למען העם, לא תכלה מן הארץ.

הסטה שהיא הסחה וגם הסתה

מאמרו של סמי פרץ "הפוליטיקה החלשה של המין החזק" עושה שלושה דברים: הוא מסיט את תשומת לב הקורא מנושא חשוב וממקד אותו בסוגיה שונה לחלוטין, מסיח את דעת הקהל מסוגיה מגדרית, ומסית את מחצית הציבור ה"גברית" בישראל נגד יוזמה שמחציתו האחרת מייחלת לה.

*******

סמי פרץ, שכיהן עד כה כעורך המהדורה היומית של "דה-מרקר" ובקרוב יהיה העורך הראשי של "מרקר" דיגיטל ופרינט, מותח ביקורת במאמרו "הפוליטיקה החלשה של המין החזק". הוא שואל מדוע יאיר לפיד מסתפק בבחינת תתי נושאים של אי-השיוויון במשק במקום "לבחון את אי-השיוויון על היבטיו השונים"?

ספציפית, מדוע לפיד מצמצם את הדיון באי-השוויון ותוחם אותו לעניין המגדרי בלבד? בכך הוא מסיט את הנושא לכיוון אחר, מסיח את הדעת מהנושא העיקרי ומסית את מחצית הציבור (הגברים) נגד לפיד.

בחלקו הראשון של המאמר פרץ מברך על אירועי השבוע האחרון,

בשבוע אחד מונתה בראשונה נגידה לבנק ישראל – קרנית פלוג, מונתה מנכ"לית בנק שלישית – לילך אשר-טופילסקי, והוקמה ועדה שתעסוק בפעם הראשונה בבחינה מגדרית של תקציב המדינה, ותבדוק 'באיזו מידה הולמת חלוקת המשאבים את הצרכים וסדרי העדיפויות של נשים וגברים'.

בהמשך, פרץ מצדיק את הקמת הוועדה,

לעתים אי-השיוויון כופה על נשים אורח חיים שונה מזה של גברים, שכלל אינם מודעים למגבלות שמטרידות נשים. למשל, כמה מחברותי הטובות רצות להנאתן, אבל הן לא רצות בחשיכה בפארק או בשדות, כי זה מפחיד. התקנת תאורה במקומות כאלה היא לפיכך עניין מגדרי. תשאלו כל אישה והיא תספר לכם על אלף מגבלות כאלה.

את השבחים על היוזמה הוא מרעיף על ח"כ ד"ר עליזה לביא (יש עתיד), חברת מפלגתו של שר האוצר. ומבהיר שללביא יש עבר אקדמי בתחום וידע מעמיק על בעיות מגדריות.

איך מסיטים את הדיון מהנושא המרכזי? מציגים נתון הזועק לשמיים, שתמיד אפשר לנפנף בו כדי לקבור יוזמה, ושכאן היא אף זוכה לכינוי "תת-נושא" של אי-השוויון בישראל: "אי-השיוויון בישראל זינק בשלושת העשורים האחרונים, ושם אותנו בין המדינות הכי לא-שיוויוניות בעולם המפותח." ויש דוגמאות המומחשות על ידי גרפים מאוד בולטים, למשל: משכורת חודשית ממוצעת בישראל של אישה ב"מקצוע גברי" הוא 8,460 ₪ לעומת משכורת של גבר במקצוע גברי – 9,93 ₪. דוגמא נוספת: תקציב ממוצע של משרד החינוך לתלמיד ב- 2012 בשקלים הוא: 27,053 בזרם הממלכתי דתי לעומת 24,830 בזרם היהודי חילוני, לעומת 21,146 במגזר הערבי.

הרטוריקה של פרץ סותמת את הגולל על פעילות הוועדה, לפני שזו הספיקה להציג ממצאים ולפרסמם,

לא בטוח שההיבט המגדרי הוא הגורם המרכזי לגידול באי-השיוויון – יש עוד הרבה מאוד סיבות אחרות ורבות משקל. ההבדל המגדרי הוא רק אחד בשורה של סוגיות כמו, יהודים מול ערבים, ותיקים מול עולים, רוסים מול אתיופים, אשכנזים מול מזרחים.. שאפשר לבחון ולמצוא בהן את שורשי האי-שוויון…

פרץ עושה מאמץ להסיח את דעתנו (במיוחד דעתם של גברים) מהסוגייה שסוף-סוף תקבל תשומת לב של אנשי מקצוע, ולהציג את אי-השיוויון כמושג רחב שצריך לטפל בו. איך הוא לא מבין שבעשותו כן, הוא מציג עמדה אנטי-לפידית ובעיקר – הוא מציג עמדה זהה לעמדות של "גברים", שלא רק שאינם מסוגלים להבין לאשורו את מלוא ההיקף של הקיפוח ה"מגדרי". דבריו גם מספקים דלק נוסף לקיבועו.

הייתי מצפה ממי שנבחרה לעמוד בראש הוועדה, יעל מבורך – סגנית הממונה על התקציבים באוצר – שתבהיר לפרץ במאמר תגובה שיפורסם בשבוע הבא ב"דה-מרקר", שההצעה שלו להקים ועדה שכתב המינוי שלה יהיה לבחון את אי-השיוויון והעוני בישראל על כל מקורותיהם ושבראשה יעמוד איש ציבור בעל משקל, פירושה כריית קבר ליוזמה מבורכת של הקמת הוועדה שבראשה היא עומדת.

עוד בעניין אי-השוויוניות ראו את הפוסט האחרון של נעמה כרמי

אפקטיביות של "קו אדום"

איך מגיבים הלכה למעשה על חציית "קו אדום"? חלפה שנה מאז הנשיא אובאמה השתמש בביטוי "קו אדום" והכריז בפני עיתונאים בבית הלבן ב-20 באוגוסט 2012: "האמירה שלנו מאוד ברורה והיא מופנית כלפי משטרו של אסד, וגם כלפי שאר השחקנים המעורבים. מבחינתנו, קו אדום הוא כאשר ניתן לצפות בעין בלתי מזוינת בקיומם של מצבורי נשק כימי או בשימוש בהם על ידי המשטר… אם זה יקרה תשתנה עמדתנו מקצה לקצה…"

***************************************

מבחינה מטפורית, "קו אדום" מיוחס לקרב היסטורי – קרב בקלווה (1853) במלחמת קרים. הביטוי הונצח בפואמה "טומי" של הסופר והמשורר הנודע, רודיארד קיפלינג (1892). המטרה שלו הייתה לתאר את ההיערכות לקרב של חיילי סאת'רלנד היילנדרס בקו חזיתי דק שבו בלטו בגדיהם בצבע הארגמן, כשהמתינו למתקפת האויב, וכך כתב, "But it's thin red line of 'eroes when the drums begin to roll". המטפורה "קו אדום" משמשת מאז כביטוי של נחישות לפעול, במקרים של סכסוך טריטוריאלי, שימוש בנשק גרעיני ועוד.

ברב  המקרים, השימוש בפומבי במונח "קו אדום" נועד להמחיש נחישות לפעול לנוכח חציית הגבול בין המותר והאסור המסומן על ידי הקו האדום. יחד עם זאת ההיסטוריה מציגה דוגמאות רבות ל"פשרה" בעניין הקו האדום. מה כל זה אומר? שבבא העת כלל לא ברור מה ייעשה הלכה למעשה, אלא אם כן הוגדר הדבר מפורשות בעוד מועד בעת שהובא ה"קו האדום" לידיעת הציבור. ולמרות זאת, זו אחת ההתבטאויות השכיחה ביותר ברטוריקה של מנהיג פוליטי.

יש לציין שבהודעתו בשנה שעברה (20.8.2012) הנשיא אובאמה לא פירש באופן ספציפי מה תהיינה התוצאות אם אסד יחצה את ה"קו האדום" האמור. וכעת, שנה מאוחר יותר, לפי רשת המודיעין האמריקנית, נרצחו לאחרונה בסוריה 1,429 איש מנשק כימי. הן ג'ון קרי והן אובאמה התייחסו לידיעה זו כאמת עובדתית. אבל הדילמה באשר לתגובה קונקרטית על חציית ה"קו האדום" – כפי שתיאר אותו הנשיא אובאמה בשנה שעברה – העסיקה את ממשל אובאמה במשך מספר ימים. עד שלא היה מנוס מההופעה של שר החוץ, והנשיא האמריקני ברשתות הטלוויזיה במטרה להבהיר לציבור ולקהיליה העולמית את עמדות הממשל האמריקני.

ג'ון קרי השתמש בביטוי קו אדום בהודעתו הרשמית מהבית הלבן, ביום שישי האחרון, כשאמר שהקהילייה הבינלאומית החליטה לפני 100 שנה בתגובה לזוועות מלחמת העולם ה-1 שהעולם התרבותי הגיע למודעות ולהסכמה שיש לאסור שימוש בנשק כימי.

הנשיא אובאמה שידר נחישות רבה לקבל החלטה בדבר פעולה צבאית בסוריה בגין השימוש בנשק כימי כנגד אזרחים ובתוך כך חציית הקו האדום. אבל מדבריו אמש עולה שארצות הברית נחושה לבצע מהלך צבאי מוגבל בתגובה לחציית הקו האדום, אלא שעדיין לא התקבלה החלטה בנוגע לכך. פרשנות לא חסרה על כך. אותנו כאזרחי העולם המערבי מעניין יותר לדעת מהי האפקטיביות של קו אדום, כשהמקרה של סוריה זועק כל כך לשמיים. רבים סבורים שלהבא מדינה או ממשל שישתמשו באיומים כנגד צד ב' ויתריעו כנגד "חציית קו אדום", יהיו חייבים להיות מסוגלים במעמד ההכרזה על הקו האדום, לגבות את דבריהם בפעולה קונקרטית שתיעשה אם הקו האדום ייחצה. האם אפשרי להשיג גיבוי-מראש שכזה? האם יכלה ארה"ב לגייס מראש תמיכה רחבה של מעצמות העל לפעולה עתידית שכזו? האם הודעה מפורשת שכזו איננה מלכתחילה הכרזת מלחמה כאן ועכשיו? האם אין זו נבואה המגשימה את עצמה ומביאה בהכרח את הצד המאוים להחלטה בסגנון – "הבה ננסה אותו ונראה אם הוא טוב לא רק בדיבורים אלא גם במעשים?"

שתי מסקנות:

– באין יכולת, אפשרות או רצון להגדיר מראש את מהות פעולת התגמול באם ייחצה קו אדום, האדום הופך לוורוד, ולבסוף, לקו לבן.

 – "קו אדום" במונחים דלעיל, הוא אמצעי הרתעה אפקטיבי כל עוד מדובר ברטוריקה פוליטית, יחד עם זאת הוא אינו בהכרח אפקטיבי כטקטיקה דיפלומטית, במיוחד כשאין אסטרטגיה מתוכננת מראש ולא מכריזים בצורה ברורה מה יקרה אם … ו/או מתברר שהצד המאיים לוקה בחוסר מסוגלות לפעול בהתאם להכרזה הפומבית.

******************************

מקורות נוספים:

Assessing red lines as Obama nulls Syria attack  31/8/2013

Obama: Chemical weapons in Syria are a "red line" 20/8/2012

Tommy' by Rudyard Kipling

מה המקבילה בעברית ל"שאהיד"?

האקדמיה ללשון העברית מספקת מדי פעם רשימה של מילים עבריות כתחליף למילים לועזיות או לא-עבריות שחדרו לשפה העברית. אחת המילים שעדיין לא נמצאה עבורה מקבילה בעברית היא "שאהיד". שימוש במילה זו במשפט בעברית בדרך כלל מייחס לה משמעות פג'ורטיבית. אמרת שאהיד, אמרת טרוריסט. אם כן, מה המקבילה בעברית ל"שאהיד"?

****

בזמן האחרון שלחו אלי דרך הדוא"ל סרטון יוטיוב.

הסרטון מתעד את חבר הכנסת אחמד טיבי, המופיע בפני קהל מוסלמי ברמאללה. הוא נואם בפני הקהל הזה על השאהיד בנימה חיובית. התרגום לעברית בגוף הסרטון גם הוא משתמש במילה "שאהיד", מבלי לפרש. אבל, התגובות לסרטון היוטיוב ממש לא מחמיאות לחבר הכנסת טיבי, המוכר לציבור שלנו כפרובוקאטור ואף כיד ימינו של השטן בכבודו ובעצמו, ואולי כבוגד של ממש. הסרטון זכה לקיטונות של כעס ותרעומת ולנזיפות ודרישות לסלק מיד את אחמד טיבי מכנסת ישראל. מדוע? משום שהוא מעודד פעילות טרור. אפשר היה להגיב לסרטון בנימה שונה לחלוטין. לדוגמה, אפשר היה להבין שההקשר של נאומו של טיבי היה אירוע שבו מתו אזרחים פלסטינים, לאו דווקא טרוריסטים. וכדי שמותם לא יהיה לשוא, אמר טיבי שהם שאהידים. משמע, הפירוש המקובל של המילה הוא "קדושים" או "גיבורים-קדושים" שמתו על מזבח המולדת.

תפישה סובייקטיבית

פירושים רבים למילה "שאהיד" – ואינני מומחית גדולה. ניסיתי להבין את הערך "שהיד" על פי הויקיפדיה, ללא הועיל. התפיסה הסובייקטיבית של המוען או הנמען היא הקובעת איזה מבין הפירושים יתאים לסיטואציה. בעיני הפלסטינים המילה מציינת שהמנוח היה "קדוש". הוא זכה למות כקדוש משום שפעל למען המולדת. המובן הזה מדגיש את המטרה – כל מי שעושה מעשה העשוי לקדם את האינטרס של הצד הפלסטיני ביריבות שבין ישראל לפלסטינים, הוא שאהיד. מזכיר לכם משהו? האצ"ל והלח"י ופעילותם המחתרתית? בעיני דוברי העברית, המילה שאהיד מגלמת את הרוע והרשע הנקלים ביותר. כך שדבריו של טיבי התפרשו מיד (סובייקטיבית, כמובן) כדברי בלע. הוא מעודד טרוריסטים. הם ימותו כקדושים בעיני הפלסטינים בעוד שנסיבות המוות ברורות לחלוטין – טרור נגד ישראל.

התלבטתי רבות בשאלה זו. לא פניתי לאיש בכדי להבהיר לעצמי את פשר הכפילות במשמעות המילה שאהיד, אבל הסברתי לעצמי שמדובר בהבנה סובייקטיבית. מי ששולח חיילים לשדה הקרב כדי להגן על המולדת, או שולח מחתרת כדי להשיג יעד קולקטיבי, סבור שהחייל, הלוחם, האיש, שמת בנסיבות שכאלו אינו טרוריסט אלא שאהיד, "קדוש" ו"גיבור". הצד הנפגע סבור אחרת. ואין צורך להכביר מילים ולפרט מה עולה בדעתו של הצד הנפגע. עיקרון התפישה הסובייקטיבית ברור.

"הבורות הישראלית"

לא מזמן קראתי באתר mynet.co.il על חייל מילואים שלחם במלחמת יום הכיפורים. שם הוטל עליו לאסוף כלי נשק מצרי מכל חייל מצרי שמת בחזית הדרומית. באחד הסבבים שערך מצא לא רק כלי נשק אלא תעודת חוגר של חייל מצרי-מוסלמי והחליט באופן די ספונטני לשמור את התעודה ברשותו הפרטית למזכרת. הדבר הציק לו במשך שנים. מאז המלחמה הוא מיצר על כך שנשללה ממשפחת החייל המת הזכות להחזיק ברשותה את תעודת החוגר שלו. ערב יום כיפור תשע"ג הוא עשה מעשה, פנה לתקשורת בעילום שם וסיפר את סיפורו על מנת שהשמועה תתפשט ואולי יימצא דורש לתעודת החוגר והיא תושב לידי משפחת החלל המצרי. התגובות לסיפור הגיעו מכלי תקשורת רבים בעולם הערבי. הם שיבחו את המעשה וציינו בהבלטה את העובדה שחייל המילואים שלנו אף התנצל בפני משפחת החלל המצרי על שהתעודה נמצאת בחזקתו כבר 39 שנה בזמן שמן הראוי היה שהיא תהיה בחזקת משפחת החלל.

המעניין בסיפור זה הוא נוסח הכותרות שהופיעו בעיתונות הערבית, בתגובה לוידויו של החייל שלנו – "ישראלי שהשתתף במלחמת אוקטובר מבקש סליחה ממשפחת שאהיד מצרי". הכתבה באתר mynet.co.il מספרת שבאחד האתרים המצריים נכתב באריכות כך – "לפני 39 שנה השתתף חייל ישראלי במלחמת אוקטובר נגד הצבא המצרי בסיני. החייל הישראלי לקח את תעודת הזהות של החייל המצרי השאהיד, ומאז שמר אותה אצלו בביתו. עכשיו הוא רוצה להחזיר אותה למשפחתו."

אמרו לי אתם, מה פירוש המילה "שאהיד" בעברית?

הנה הסרטון מתוך התכנית של לונדון וקירשנבאום, שבו משתדל הכתב נדב פרי להבהיר מה רצה אחמד טיבי לומר. שימו לב לסיפא המופיע בהערות לסרטון – "בדבריו לרגל 'יום השהיד הפלסטיני', אחמד טיבי … גינה את מה שהוא כינה 'הבורות הישראלית,' אשר מחשיבה את השהיד שנהרג 'בהגנה על אדמתו' למחבל. לעומת זאת אמר חבר הכנסת כי 'הטרוריסט הרוצח' האמיתי נחשב בישראל 'לגיבור או לשׂר.'"