שתיקה רועמת

מדוע חלקים נרחבים בציבור היהודי בישראל עדיין בדעה שערבי מוסלמי הוא קודם כל "תומך טרור"? מדוע אותם מגזרים בציבור אינם יודעים דבר וחצי דבר על יישובים ערביים שהיו קיימים כאן לפני 1948 ושתושביהם הוגלו באונס ממקום מושבם ולא הורשו לשוב אליו חרף הוראת בג"ץ? ומדוע לאותו ציבור אין מידע על מיזמים תומכי תרבות, פרי יוזמה פרטית של המגזר הבדווי?

בדקתי היטב והתבהר לי שהן בתקשורת והן בשיח הציבורי ההתייחסות לסוגיות אלו מזערית. האם זו התעלמות או שתיקה רועמת? האם כלב השמירה של הדמוקרטיה מתרשל בעבודתו, או שמא גיבש החלטה להנמיך את הלהבה ביחס לסוגיות אלו ומעדיף לדבוק בגרסה המקובלת? שאלה נוספת היא, האם הציבור אחראי, ביקורתי ועירני דיו?

תומכי טרור כסיסמא פוליטית

קחו לדוגמא את מנסור עבאס. בדקתי עד הסוף את הטענה שעבאס "תומך טרור". רציתי להבין על מה מתבססת הטענה. האם מי שדבק באופן שיטתי בהצמדת התואר הזה לאדם ספציפי, יודע שאין בסיס מוצק לכך? האם הציבור טורח לבדוק עד הסוף את האמת? אולי מדובר בשמועה, מידע חסר בסיס עובדתי מוצק, סיסמא פוליטית גרידא. עידו דויד כהן, עורך דין ומנהל תחום המשפט בחברה לייעוץ תקשורת, מתאר תהליך של דה לגיטימציה מכוון במקרה של עבאס (הארץ, 15 במאי 2021).  ציטוט: "לא עובר יום שבו חברי רע"ם לא שומעים את הכינוי 'תומכי טרור' נזרק לעברם. האומרים זאת אינם רק חברי כנסת עם חסינות פרלמנטרית — הכינוי חילחל לכלי התקשורת עד כדי כך, שלא מעט עיתונאים נוטים להגיד את המילים הללו בעצמם, בלי הסתייגות. במסגרת דיווחים פוליטיים הם מצטטים את הפוליטיקאים שיורים שוב ושוב 'תומכי טרור' כאילו מדובר בעובדה מוכחת" ובעניין הטענה שעבאס תומך טרור מוסיף כהן וטוען, "בנוגע ל'תמיכה בטרור', ההאשמה החמורה אינה מבוססת. עבאס הוא חבר כנסת רק מאפריל 2019, אך עוד לפני כן מפלגתו, באופן עקבי, לא התקרבה למצב שבו יש לפסול אותה, על פי חוק, מהתמודדות בבחירות . ניסיונות למנוע את התמודדותה התגלו שוב ושוב כתלושים מהמציאות" [הדגשה שלי, ת.ה.].

עד לפני סבב הבחירות האחרון, הסולן הבכיר בהצמדת התואר לעבאס היה ראש הממשלה בנימין נתניהו, שאמר מעל כל במה, ובלי שמץ הסתייגות, שחברי הרשימה המשותפת (שכללה את כל הסיעות הערביות, מחד"ש עד בל"ד), הם "תומכי טרור שרוצים להשמיד את המדינה".  כיום מזמרים זאת בעיקר חברי הכנסת בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן־גביר, אך הם לא לבד.

כפריים שהורחקו מאדמותיהם מבלי שוב

מסגד אל-ע'אבסייה. מקור:עופר כהן, סאקרה, Marikriber, רבקה בק, Davtir

מאמר מערכת בהארץ (4 במאי, 2022) מזכיר את שני הכפרים, איקרית וברעם, שתושביהם הנוצרים-מרונים קיבלו הוראה מצה"ל במהלך מלחמת השחרור לפנות את יישוביהם עד להוראה חדשה. לא מדובר במוסלמים. מדובר במיעוט שחי כאן לפני קום המדינה. ההבטחה שניתנה להם בעת הפינוי, קרי: "הפינוי זמני בלבד", מעולם לא קוימה. מקרה דומה מתייחס לתושבי הכפר אלע'רבייה (גרבייה), כפר ותיק שהיה קיים כאן בטרם הקמת מדינת ישראל. תושבי הכפר, ערבים-מוסלמים, פונו בהוראת צה"ל, "עד יעבור זעם". גם הם לא זכו לשוב לאדמתם ולחיות בכפרם. יתרה מכך המושל הצבאי, ששלט באזור באותן שנים, סרב לקיים את החלטת בג"ץ ולאפשר להם לשוב אל כפרם ואדמותיהם. במקום זאת, הממשל הצבאי יצא למסע של הרס בתי הכפר, ומחק את רובם מעל פני האדמה. בפרשה זאת טיפל עו"ד גרשון צ'רניאק, סנגור תושבי הכפר, והמשיך לטעון בעדם עד שלבסוף בג"ץ קיבל החלטה לפיה על המושל הצבאי של הגליל לאפשר שובם של בני הכפר אל אדמתם (ראו: בג"ץ 220/51: ג'מאל מחמוד אסלאן ו- 30 אחרים נ. המושל הצבאי של הגליל, נצרת). למותר לציין שהפרשייה חדלה להעסיק את התקשורת והשיח הציבורי. תאמרו שזו טעות מצערת, או לא רלבנטית לסדר היום? אולי זו הסתרת מידע מכוונת? קרי,  שתיקה רועמת. היה מי שטרח לתאר את המצב, הבלוגר והאדריכל זוכה הפרסים, מיכאל יעקובסון (ראו: "סיבוב בשרידי אל-ע'אבסייה" 2015). וטוב שכך, שכן מדובר באיש מקצוע שמסייר באתרים, דולה מידע אודותם, בודק ובוחן כל דבר. הווה אומר, מה שלא עולה לדיון על ידי אמצעי התקשורת הפופולריים, מצוי באתרים פרטיים ובלוגים שמושכים קהל קוראים הצמא למידע החסר.

התיאטרון של הבדווים

גם ביחס למגזר הבדווי (רבע מיליון איש) נוצר מצב דומה: המידע היזום המובא על ידי התקשורת הציבורית לוקה בחסר. במקרה זה: ידיעות בדבר האלימות בחברה הבדווית, בעיקר אלו החיים ברהט, מופצים על ידי התקשורת הציבורית, במיוחד לאחרונה. מאידך חסר מידע על התפתחויות והישגים משמעותיים בתחומי החברה והתרבות. לדוגמה, ידיעות אודות מיזמי תרבות שצמחו מתוך שורות הבדווים בנגב. האם המדיה הפופולריים דווחו פרטים על מאמץ של קומץ מתוך תושבי רהט להנגיש לתושבי היישוב הצגות תיאטרון? עד כינונה של ממשלת השינוי, מדינת ישראל (משרד התרבות והספורט, ומשרד הרווחה) העניקה למגזר הבדווי תקציבים זעומים למיזמי תרבות, אם בכלל. הנגשת הצגות תיאטרון וחינוך הציבור הבדווי לצרוך תיאטרון הם פועל יוצא של בעלי תושייה במגזר הבדווי. מעטים מבינינו שמעו על תיאטרון 'אלמהבאש" והשתתפותו בפסטיבלים מקומיים, או על הפקה בעברית וערבית של הצגות מתוצרתם העצמית. לאחרונה נמצא להם מושיע מטעם המדינה – שר התרבות והספורט, חילי טרופר. לראשונה מאז קום המדינה תושבי רהט נכללים ברשימת מקבלי תקציבי תרבות. וזאת יש לדעת, ככל שגוברת החשיפה של הציבור לתוצרי תרבות, ואין זה משנה באיזה גיל או מגזר מדובר, גובר גם הסיכוי לקירוב הלבבות ויצירת מכנה משותף ממשי. יותר מכך, יזמי התיאטרון – תושבי רהט – למדו על בשרם שהצגות מתובלות בהומור או סאטירה, בסגנון קליט לכל דכפין, עשויות למגר תופעות חברתיות בלתי רצויות, כולל תופעות של אלימות בשל "כבוד המשפחה". שכן תיאטרון, סאטירה והומר, הם שפה בינלאומית שיש בכוחה לפשר בין יריבים ובין שונאים, וליצור שיח פורה לטובת כל הצדדים.

התובנה המיידית שחשוב לציין כאן היא, בראש ובראשונה, שמידע חסר עלול לחבל ברקמה החברתית השברירית ממילא של מדינתנו. אחת הדוגמאות שהובאו לעיל היא האמונה של חלקים נרחבים בציבור היהודי בישראל שערבי-מוסלמי הוא אוטומטית "תומך טרור". גם יידע חסר ביחס לתושבי ישובים ערביים שהיו קיימים כאן לפני 1948, גורם נזק ומהווה טריגר לליבוי שנאה ושימוש באלימות. ובאשר לדימוי השלילי של המגזר הבדווי בנגב: קיימת פעילות מקומית חיובית שאינה זוכה לדווח תקשרותי נרחב.

כיצד ניתן לתקן את המצב? ציבור אחראי חייב לעשות הרבה מעבר להסתפקות בנוסחאות וסיסמאות המופצות חדשות לבקרים בערוצי המדיה. ציבור אחראי חייב להבין ולהאמין שחיכוכים בין מגזרים החיים בכפיפה אחת עשויים להתמתן אם ייעשה מאמץ אקטיבי לדלות מידע נרחב יותר על אלו החיים בקרבנו. מובן שאין זה פוטר את המדינה וערוצי המדיה מאחריות. נהפוך הוא, הפצת סיסמאות ושתיקה מכוונת הן בעוכרי כולנו.

גלגוליה של סמנטיקה – נרטיב "באבי יאר"

מאז פורסמה (1961) הפואמה "באבי יאר" מאת יבגני יבטושנקו, התנהל קרב סמנטי סביב ההנצחה של הקרבנות היהודיים בבאבי יאר. הקרב ניטש בין נאמני המשטר הסובייטי ומתנגדיהם – בעיקר סופרים, משוררים ואמנים. ממשלת ברה"מ השקיעה מאמץ כדי לקעקע את משמעות הפואמה "באבי יאר". בתקופת שלטונו, ניסה חרושצ'וב למחוק את האתר מההיסטוריה (גם פיזית). אחר כך ניסו הסובייטים למחוק את האופי היהודי של הטגרדיה בבאבי יאר, ולבסוף, בשנות ה-80 הם הפכו את המקום לאתר המגנה את הציונות ועושה הקבלה בינה לנאציזם. מאז 1991 השליטה בנרטיב עברה לידי יהדות קייב, איך קרה הדבר?

גלגוליה של סמנטיקה ומאבק על נרטיב "באבי יאר"

כיתוב רשמי על גבי מצבה ואנדרטה והנצחת זכר המת, מזמין פרובוקציות. הנצחת חללי מערכות ישראל חורגת מגבולות מעגלי השכול הפרטיים – יש לה משמעות ציבורית עמוקה. היגון והשכול הם נחלתם של הקרובים ביותר אל החלל ומהווים חלק מצנעת הפרט. לעומתם, חייב זכרם של החללים להיות נחלתו של הציבור כולו ולהוות מרכיב בזיכרון הקולקטיבי של החברה הישראלית (ציטוט מתוך אתר משרד הביטחון. לא פעם קורה שאזרחים מן השורה נקלעים לעימותים רוויי ארס מול השלטונות סביב אופי ההנצחה של יקיריהם, באין מושיע. אבל מה שהתרחש סביב הנצחת הנספים מקרב היהודים בבאבי יאר, שהפך ב- 1941 לקבר אחים המוני, הוא חריג בכל מובן שהוא.

תיאור המקרה: לאחר הפלישה הנאצית לברית המועצות ביוני 1941, הצליחו חלק מיהודי קייב לברוח מזרחה, אך עשרות אלפים נותרו בעיר כאשר הצבא הגרמני כבש את העיר בספטמבר. יותר מ-33,000 נרצחו תוך יומיים בלבד (29–30 בספטמבר) בגיא באבי יאר על ידי חברי ה-Einsatzgruppen, בסיוע אנשי מיליציה אוקראינים. במהלך השנה שלאחר מכן הובלו לבאבי יאר והומתו שם בהריגה 15,000 יהודים נוספים שנתפסו בעיר ובסביבתה. הרצח ההמוני של אזרחים ושבויי מלחמה – יהודים ולא-יהודים כאחד – נמשך בבאבי יאר, כל עוד הכיבוש הגרמני נשאר בקייב.

יצירת נרטיב "באבי יאר"

לפי הוראתו של ניקיטה חרושצ'וב, מזכ"ל המפלגה הקומוניסטית בברה"מ סומנה מטרה חשובה: למחוק מההיסטוריה את זכרם של הנרצחים היהודים בטבח בבאבי יאר.

ממשלת ברה"מ הייתה הראשונה שפתחה במאמץ לקעקע את זכר היהודים בטבח בבאבי יאר. עוד בתקופת שלטונו (1954-1962), ניסה חרושצ'וב למחוק את האתר מההיסטוריה (גם פיזית). הוא תכנן  להקים איצטדיון וסכר בבאבי יאר. אחר כך ניסו הסובייטים למחוק את האופי היהודי של הטגרדיה בבאבי יאר, ולבסוף, בשנות ה-80 הם הפכו את המקום לאתר המגנה את הציונות ועושה הקבלה בינה לבין הנאציזם.

מנגד, סופרים ומשוררים ובראשם המשורר יבגני יבטושנקו, יצאו בביקורת חריפה נגד התכנית. הפואמה "באבי יאר" מאת יבטושנקו, הייתה יריית פתיחה ראשונה של הביקורת. יבטושנקו, בן לאב גרמני ואם אוקראינית, פרסם את הפואמה "באבי יאר" עשרים שנה לאחר הטבח. היא הופיעה בעמוד האחורי של גיליון ספרותי מיוחד לציון עשרים שנה לטבח (1961). בפואמה הצליח יבטושנקו לבטא זעקה כנגד הרוע, האכזריות והאדישות. הוא לא מחה רק נגד הטבח עצמו, אלא הפנה אצבע מאשימה נגד שיתוף הפעולה של הרוסים והאוקראינים עם השלטון הנאצי ועם האנטישמיות הרוסית טרום הקמת ברית המועצות. הפואמה הייתה היצירה הראשונה בברה"מ שמתחה ביקורת על קשר השתיקה השלטוני סביב השמדת יהודי ברית המועצות בכלל ויהדות אוקראינה בפרט בתקופת מלחה"ע השנייה. הייתה זו הפעם הראשונה בה הופיעה השואה בשירה הסובייטית הרוסית. הפואמה "באבי יאר" הנציחה  את השמדת יהודי קייב בבאבי יאר – כיוון ש"אין יד ואין מצבת". במהלך השנים היא תורגמה לעשרות שפות והפכה בעיני רבים לאחד מסמליה המייצגים של השואה.

גלגוליו של הנרטיב

קרדיט: אתר סימניה

עד 1965  אין זכר לטבח ו/או הנצחה. ניצול אושוויץ וחתן פרס נובל, אלי ויזל, שנסע לראשונה לביקור בבאבי יאר ב- 1965 , מספר בספרו "יהודי הדממה", שנהג המונית שהסיע אותו לבאבי יאר, עצר בקרחת של יער והכריז: הגענו. "המקום נראה עזוב", מספר ויזל בספרו, "הייתי בטוח שנהג המונית הביא אותי במתכוון למקום הלא נכון". ויזל תהה בינו לבין עצמו, "איך זה ייתכן? הרי חצינו את העיר ונסענו בכיוון הנכון עד שהגענו לאזור צחיח נטול צמחייה כלשהי. כאן בוודאי בוצע הטבח, כאן באבי יאר" , הוא אישר לעצמו באופק הוא זיהה מבנים חדשים, מרכזי קניות והמולה של בני אדם. שגרה. אבל במקום שנהג המונית הוריד אותו לא היה סימן או זכר כלשהו למה שהתרחש שם כעשרים שנה קודם לכן. גם לאחר שעה של חיפושים הוא לא מצא דבר המעיד על הטבח ההמוני וקבר האחים. והנהג המשיך בשלו. הוא משך בכתפיו בזלזול ובכך אותת לויזל: זה המקום שהוא מחפש.

שנה לאחר מכן,  ב- 1966, נערכה תחרות בין אדריכלים ואמנים להקמת אנדרטה בבאבי יאר. היא הוקמה רק בקיץ 1976. וכך, 35 שנים לאחר הטבח היה מה לראות: הייתה שם אבן, אנדרטה וכיתוב. כל המגבלות בדרך לאתר הוסרו והמקום הפך לחלק קבוע של הסיורים בקייב.

אלא מה? המבקרים באתר, במיוחד אלו שאינם יודעים דבר על ההיסטוריה של גאי ההריגה והאנדרטה, לקחו מהביקור שני פרטי מידע בסיסיים: 1) במקום בוצעו פשעים נוראים על ידי הנאצים, 2) הפשעים בוצעו נגד אלפים רבים של "אזרחים סובייטים". הם למדו זאת מהסמנטיקה שהסובייטים קבעו בכיתוב שעל גבי האנדרטה. הסובייטים יצרו נרטיב שלפיו האנדרטה הוקמה לזכר "אזרחים סובייטים". קיוו למחוק כל זכר למה שקרה ליהודים בבאבי יאר.

וכך, כאשר אלי ויזל ביקר שוב בבאבי יאר (אוגוסט 1979) במסגרת ועדה נשיאותית שהופקדה על תכנון אנדרטה אמריקאית לקורבנות השואה, הוא צפה באנדרטה שהקימו הסובייטים וקרא את הכיתוב. אין פלא שהוא הביע מורת רוח מהסמנטיקה בכיתוב המופיע על גבי האנדרטה:

ויזל מתאר את הביקור בספרו: "כשעמדתי כאן לפני חמש עשרה שנה, לא הייתה אנדרטה בבאבי יאר. אבל כולנו ידענו מה משמעות האתר, באבי יאר. עכשיו יש אנדרטה בבאבי יאר. אבל איזו מין אנדרטה זו? כולנו קיווינו למצוא כאן אנדרטה לכל היהודים שמתו כיהודים, כמו גם אנדרטה לכל השאר שמתו כאן. אבל אין שום אזכור ליהודים שמתו כאן."

זאת אומרת, שהסובייטים עשו דבר משמעותי: באמצעות סמנטיקה שהיא בגדר חילול נורא ביותר של האתר, הם יצרו נרטיב משלהם סביב הטבח בבאבי יאר.

צריך להגיד, כי מאז מלחמת ששת הימים ביוני 1967 – ובמידה מסוימת, עוד קודם לכן – ניסתה התעמולה הסובייטית להשוות בין הציונות לנאציזם. מאמץ זה בא לידי ביטוי בהצהרה, שצוטטה בעיתון היומי ברוסיה, ה"פרבדה", ב-1971: "הטרגדיה של באבי יאר תיזכר לעד לא רק כקניבליזם של ההיטלריסטים, אלא גם כאות לבושה של שותפיהם וחסידיהם – הציונים!". ההשוואה בין הנאציזם לציונות זועקת לשמיים. אכן השליטה בסמנטיקה מקנה שליטה בנרטיב.

יהודי קייב על הכוונת: לאחר מלחמת העולם השנייה והמשך העוינות של השלטון הסובייטי כלפי פעילות יהודית מאורגנת, הביאו לכך שהחיים היהודיים בקייב הוגבלו לבית כנסת אחד ולאירועי תרבות מזדמנים, אם כי חוגים של סופרים ושחקנים ביידיש המשיכו להיות פעילים. כמו בערים אחרות, יהודים היו מתאספים לעתים קרובות בתוך, או מול בית הכנסת בחגים יהודיים – בעיקר ביום הכיפורים – וממלאים לעתים קרובות רחוב שלם. היו קיימים גם מספר מנייני תפילה פרטיים (כ-16 ב-1951), אך אלו נסגרו על ידי השלטונות. יהודי קייב שהיו מעורבים ב"פעילות ציונית" נעצרו מעת לעת, אם כי לא כולם היו פעילים או בעלי אידיאולוגיה ציונית. העובדה שרק 13 אחוזים מתושבי העיר היהודים טענו במפקד האוכלוסין של 1959 שיידיש היא שפת האם שלהם, מעידה על המשך היחלשות הזהות היהודית בקרב יהודי קייב.

סמנטיקה חלופית, נרטיב יהודי לבאבי יאר

למרות היחלשות הזהות היהודית, יהודי קייב עסקו בפעילות ציונית מחתרתית בשנות ה-60, ומגמה זו צברה תאוצה לקראת סוף העשור. פעילות ציונית כמו גם פעילות יהודית אחרת בקייב, העצימו בשיח שלהן  את אירועי באבי יאר בניסיון לאלץ את הממשלה הסובייטית להכיר בטרגדיה היהודית הספציפית שהתרחשה שם. צריך להגיד שהפעילות הציונית והניסיון לשנות את הנרטיב האנטישמי של הסובייטים גבה מחיר ממשתתפי האזכרה השנתיים בבאבי יאר ומפעילים יהודים אחרים למען הנצחה נאותה במקום הטבח. הם היו נתונים בסכנת מאסר ואף מעצר בפועל. הם התעלמו מהסכנות הללו וההשתתפות באזכרות השנתיות התרחבה ונעשתה טעונה רגשית, במיוחד בשנים שלאחר ניצחון ישראל במלחמת יוני 1967. מנגד, נמשכו ביטויי העויינות הרשמיים והלא רשמיים נגד יהודי קייב, יותר מאשר בערים או אזורים סובייטיים אחרים. עד התפרקות ברה"מ והכרזת העצמאות של אוקראינה העדויות ההיסטוריות מצביעות על כך.

השינוי המיוחל

אנדרטה לזכר הקורבנות היהודים בבאבי יאר הוצבה שם  עם הכרזת עצמאות אוקראינה (1991). במהלך השנים התקיימו בבאבי יאר מספר טקסי זיכרון. השתתפו בהם נציגים מישראל, כולל הרב הראשי מאיר לאו שנשא דברים והתפלל תפילת יזכור. בטקס לציון 80 שנה לטבח שהתקיים לאחרונה (2021), השתתפו בין היתר נשיא אוקראינה וולודימיר זלנסקי,  נשיא ישראל יצחק הרצוג, נשיא גרמניה פרנק-ואלטר שטיינמאייר והרב הראשי לקייב הרב יונתן בנימין מרקוביץ'. במהלך הטקס נחנך מרכז הנצחה חדש הכולל מספר אנדרטאות (קרדיט: "מקור ראשון").

דבריו של הנשיא הרצוג בטקס משקפים היטב את כל האמור לעיל:  "ממרבית הנרצחים בבאבי יאר לא נשאר זכר, לא שם ולא זיכרון. הגיע זמן הזיכרון. לכן אנחנו כאן !" בכך הקיץ הקץ על שנים רבות של סמנטיקה סובייטית פושעת והניסיון למחוק את זכר היהודים שנרצחו בבאבי יאר.

חוות החיות של פוטין

בעיצומן של הקרבות והניסיון של פוטין לכבוש את אוקראינה, ראוי לציין שהשימוש בתעמולה מתוחכמת עלול לשבש את תהליך החשיבה גם אצל בעלי ההיגיון הבריא, עד כדי השתלטות עליו ושינוי עמדות.

לפני שמונה שנים סופח חצי האי קרים אל רוסיה. יממה לאחר שרוסיה צירפה לעצמה את קרים, כוחות בגיבוי רוסי פרצו למפקדת הצי האוקראיני בסבסטופול, העיר המרכזית בקרים, והניפו את הדגל הרוסי. העיתונות המערבית הייתה בהלם. בכתבה שסיקרה את מעמד הניצחון, שבמרכזו הנפת דגל רוסיה בסבסטופול והשמעת ההמנון הלאומי של רוסיה, נזכרה כתבת הוושינגטון פוסט ב"חוות החיות" מאת ג'ורג' אורוול.

קרדיט: צומת ספרים

כדאי להיזכר ביצירה המבריקה של אורוול, סאטירה נוקבת על משטרים טוטליטריים ועל מעמדו של היחיד, זכויותיו ויחסיו החברתיים בתוכם. הספר הנו אלגוריה הוא מציג באמצעות משל את ביקורתו של הסופר על המשטר הקומוניסטי בברית המועצות. את זאת הוא עושה באמצעות קבוצה של חיות שהחזירים מייצגים בה את הכת השלטת במדינה. במעמד השקת הספר, אורוול שחרר אמירה נוקבת: "זו ההיסטוריה של מהפכה שסטתה מדרכה, והתירוצים המצוינים שניתנו על כל צעד ושעל לסילופה ועיוותה של התזה המקורית".

בעיצומן של הקרבות והניסיון של פוטין לכבוש את אוקראינה, ראוי לציין שהשימוש בתעמולה מתוחכמת עלול לשבש את תהליך החשיבה גם אצל בעלי ההיגיון הבריא, עד כדי השתלטות עליו ושינוי עמדות.

בעת סיפוחה הרשמי של קרים לרוסיה (2014) הוושינגטון פוסט פרסם סיקור של המעמד מאת הכתבת, פמלה קונסטבל. בכתבתה היא כוללת אמירות לגבי פוטין על בסיס הלקחים העולים מ"חוות החיות". היא מתרשמת ש"ולדימיר פוטין מגלם את התפקיד הראשי של נפוליאון החזיר. וכדי לבסס את כוחו, הוא מעסיק כלבים מאיימים, בדיוק כפי שעשה נפוליאון",

כשהתקרב משאל העם, הבירה הייתה רגועה, אבל הרחובות התמלאו במספר גדל והולך של אנשי אבטחה חסונים בפינות ומחוץ למתקני הממשלה… לרוב, הם עמדו מסביב ונראו קשוחים, אבל עצם נוכחותם הייתה מאיימת…

כמו בחווה של אורוול, בחצי האי קרים יש כמה חמורים סקפטיים, אבל רוב האנשים הם כנראה כבשים פתיות. ציטוט מהכתבה,

מדי פעם פגשתי מישהו שהטיל ספק בקו הרשמי… אחד מהם היה חייל לשעבר, אדם חסון בשנות ה-50 לחייו ושמו וולודיה. הוא רוקן שוֹטים של וודקה בין ביס לביס מסלט תפוחי האדמה שאכל בבית קפה של מעמד הפועלים. 'אומרים שהפנסיה שלי תעלה, אבל גם הארוחה הזו תעלה', הוא אמר. ובקהל סביבו אנשים נטו להקשיב לסיסמאות כאלו ואחרות ולהתרגש.

שטיפת המוח ומכונת התעמולה ב"חוות החיות" מתייחסות לבעלי החיים כך – יש להם "ארבע רגליים טובות, או שתי רגליים רעות". התעמולה בקרים מרבה לתאר את תושבי קייב כבעלי "שתי רגליים". כתבת הוושינגטון פוסט יצאה לבדוק עד כמה זה נכון. היא שוחחה עם אדם שהיה מוכן להודות בפניה בדיסקרטיות, שהוריו 'נוטים להאמין לתעמולה הפרו-רוסית המזהירה מפני איומים פשיסטים המגיעים מקייב'. בנימה של עצב, הוא ציין שאמרו לו 'להיזהר ולא להתרועע עם אף אחד בקייב'. מה שגרם לכתבת להעריך שמדובר ב"תעמולה דומה מאוד למעשיו של השטן. כדרכו, השטן משתלט על אנשים עד כי אינם מסוגלים יותר לחשוב".

סממן נוסף של התעמולה השטנית הם אביזרי הטקסים, תמונות, דגלים, מנגינה, המנון, מופע ראווה של בכירים וכד'. אלו שובים את לב הקהל וגורמים לו להיסחף ולאבד את אחיזתו בעמדותיו. בטקס סיפוחה של קרים אפקט השמעת ההמנון הרוסי גנב את ההצגה. היה זה מופע שהסעיר את הנשמה והנפש הלאומית של אזרחי קרים, בדיוק כפי שעשו "חיות אנגליה" בחוות החיות:

גם אם אינך מכיר את המילים, ההמנון של הפדרציה הרוסית הוא אחד ההמנונים הלאומיים המרגשים ביותר שנכתבו אי פעם. במשימת הסיקור שלי בחצי האי קרים, שמעתי אותו מושר במלוא הדרו על ידי מקהלת צעירים במדים שעומדים דום, ובקושי הצלחתי לעצור את עצמי כדי שלא אסחף במעמד הטקס.

קרדיט: אתר "סימניה"

למי שאינו מתמצא בספרו הראשון של אורוול, "דפוק וזרוק בפריז ובלונדון" (1933) – "בספרד נהפך אורוול לאנטי-סובייטי. ב-1 בספטמבר 1944 פירסם מאמר חריף על אדישותה של ברית המועצות לקורבנות הפולנים הרבים שלהם נמנעה מלסייע במאבקם בצבא הכיבוש הגרמני. במיוחד תקף את עמיתיו העיתונאים, שנמנעו מלהביא מידע זה לקוראיהם" (מתוך אתר "טקסט").

דעותיו של אורוול על כישלון הניסיון הסובייטי בוטאו באלגוריה "חוות החיות", שיצאה לאור ב-1945, ומתוכה לקוח המשפט הנודע "כל החיות שוות, אך יש חיות ששוות יותר". הספר היווה ביקורת חריפה על מימוש הקומוניזם בברית המועצות, ולכן ניסו תומכי ברית המועצות בבריטניה, ומו"לים בעלי נטיות שמאליות, להניא את אורוול מפרסום ספרו.

כוחו של נרטיב אידיאולוגי – אפגניסטן

מדוע כשלה מעצמת העל הצבאית האמריקנית באפגניסטן? ביטוי עממי אומר "מה שלא הולך בכח הולך במוח". כוחה הצבאי של ארה"ב נכשל בכל הנוגע לכינון ממשל יציב באפגניסטן. הטליבאן תפסו את השלטון כמעט ללא התנגדות מבפנים. מצד אחד, האפגנים עייפו ממצב של מלחמה ממושכת. מצד שני, הטליבאן עמלו רבות על החדרה רחבת היקף של אמונה בנרטיב אידיאולוגי: "המנהיגות האפגנית מושחתת".

****

המהירות והיעילות שבה הצליחו כוחות הטליבאן להשלים כיבוש חלק נכבד מאפגניסטן, כמו גם  הקריסה המהירה של הממשל האפגני, עוררו ביקורת על החלטת הנשיא ג'ו ביידן להביא את נוכחותה הצבאית של ארה"ב באפגניסטן לסיומה ולתכנן את הנסיגה מבחינה לוגיסטית.

למרות שהביקורת מוצדקת במידת מה, היא לא ממש לעניין. כך טוען פרופ' אריה פרליגר (Arie Perliger), חוקר ישראלי לשעבר, מומחה לקונפליקטים ותנועות טרור. פרליגר מספר שמניסיונו המחקרי לאורך השנים, "האסטרטגיה שניהלה ארצות הברית במלחמת עשרים שנה באפגניסטן נגועה בבעיות בסיסיות ומהותיות". לטענתו, הכאוס הנוכחי הוא רק הביטוי האחרון שלהן, כאשר מקור הבעיות טמון בגישה שלפיה "השתלטות צבאית על שטחי מדינה תדכא אידיאולוגיות ותנועות קיצוניות בינלאומיות, באפגניסטן ובמקומות אחרים".

סיכוי דל לבניית אומה באמצעות משטר צבאי – המעורבות הצבאית של ארה"ב באפגניסטן ובעיראק הייתה מוצדקת בתחילה, כצורך לסלק איומים ביטחוניים לאומיים חמורים מיידיים: אל-קאעידה והחשש  מנשק להשמדה המונית.

מה שקרה בהמשך נבע מגישה מוטעית, ונכשל. היעדים שנועדו לטווח הקצר הוחלפו תוך זמן קצר במטרה ארוכת טווח: מניעת איום עתידי על מדינות אלה, לרבות איום של קבוצות קיצוניות חדשות. בפועל, כיבוש שתי המדינות, אפגניסטן ועיראק, והניסיון לספק לשתיהן יציבות וביטחון, כך שתהיינה מסוגלות להקים ממשלות משלהן, הוכחה כחשיבה מוטעית.

PERESTROIKA – Credit: Wikipedia

המשוואה שלפיה כינון דמוקרטיה במדינות זרות כבושות הוא דרך יעילה ומוצדקת מבחינה מוסרית לשיקום הביטחון והיציבות, מוטלת בספק לאור ההתרחשויות האחרונות.  הפרסטרויקה בברית המועצות לשעבר בשלהיי המאה העשרים, היא דוגמה לרפורמה פוליטית מצליחה שצמחה מלמטה (grassroots politics), מתוך העם והתרבות הפוליטית המקומית. במקרה הספציפי של אפגניסטן, ארגונים בינלאומיים, כמו האו"ם, לצד מלכ"רים וסוכנויות סיוע עצמאיות, הוציאו מיליוני דולרים והשקיעו שעות עבודה רבות בניסיון לכונן דמוקרטיה, לנסח חוקה, ומנשר זכויות, ובאופן כללי, בניסיון לבנות חברה פוליטית חדשה. בפועל, ההיסטוריה של התערבויות צבאיות באזורים כגון הגדה המערבית, עזה, לבנון, סומליה ועיראק מראה שכאשר מנהיגים מקומיים תלויים בכוחות צבא זרים כדי לשמור על השלטון, קשה לזכות בלגיטימציה עממית או לשלוט ביעילות ולבנות זהות לאומית משותפת. אין פלא שהשלטון האפגני נפל שדוד לרגלי הטליבאן.

הסכסוך באפגניסטן כמו גם בשטחים כבושים אחרים בעולם, לא מתייחס רק ל"מי שולט באילו שטחים", אלא לשאלה "הנרטיב של מי מהצדדים הוא המשפיע ביותר".

כוחות צבא הפזורים בשטח אינם יעילים בבניית אומה או בטיפוח ערכי דמוקרטיה. הם גם אינם יעילים בלוחמה בקרב על נרטיבים. שני עשורים של עליונות צבאית מערבית באפגניסטן לא הצליחו לעקור את הנרטיב האידיאולוגי של הטליבאן המגדיר את "אופיים המושחת של מנהיגים אפגנים ובני בריתם ובגידתם במסורות ובשיטות האסלאם". בנוסף, עליונות צבאית לא הצליחה לחזק סנטימנט לאומי מאוחד מספיק כדי לשחוק את הקשר השבטי, קשר שהטליבאן ידעו לנצל באופן די מוצלח.

לקחים

נוכחותה הממושכת של ארה"ב באפגניסטן לא הצליחה לכונן במדינה מבנה פוליטי קוהרנטי בר קיימא, הנסמך על לגיטימציה עממית. ניסיון זה, וניסיונות דומים לו במדינות ובנסיבות אחרות, מלמדים שתהיה זאת טעות גסה לקוות שנוכחות ממושכת של כוחות צבא תצליח להוביל שינוי פנים מדיני משמעותי.

תנועות פוליטיות מקומיות המבקשות לכונן דמוקרטיה וחירויות אזרחיות – באפגניסטן או במקומות אחרים – עשויות אמנם להפיק תועלת מתמיכה חיצונית אמריקאית, אבל לא תצמח תועלת משמעותית מכוח צבאי. יתרה מזו, כאשר כופים על חברה לאמץ עקרונות דמוקרטיים, התוצאה עלולה להיות חוסר יציבות פוליטית, קונפליקט והידרדרות הביטחון האזרחי.

מעורבות צבאית צריכה להתמקד ביעדים צבאיים, ולא להתפרס על פני תחומים פוליטיים או חברתיים. מהיכרותי המחקרית רבת השנים עם כוח האמונה בנרטיבים פוליטיים, צר לי לסכם באמירה שכח צבאי לא יצלח בהשגת מטרות מדיניות, כמו בניית אומה, כאשר הוא פועל בנסיבות של נרטיב אידיאולוגי מושרש.

מקור:

מדוע נכשלה מעצמת העל הצבאית באפגניסטן?

"ממשלה חלופית" – התסריט המלא

אם מקובלת האנלוגיה בין ההתפתחויות ברפובליקה הרומית של יוליוס קיסר – כאשר הרטוריקה מושלת בכיפה ומסעירה את הרוחות – לבין מצבנו הפוליטי מאז ה- 26.3.2020, הרי שבהחלט אפשר להעלות כמה הגיגים ולהציע תסריט קלאסי לסדרת דרמה פוליטית טלוויזיונית מקורית עם סיכוי לפרס אמי.

המצב הפוליטי הנוכחי מוגדר כ"על סף רתיחה". וכמו הסדרות שאנחנו כל כך אוהבים לצפות בהן לאחרונה, גם הפוליטיקה הנוכחית של ממשלה חלופית מתנהלת כמו סדרת דרמה שהכותר המתאים לה ביותר הוא "ממשלה חלופית בע"ה (בעזרת הרטוריקה)". אין ספק שזאת תהיה אחת הסדרות המבוקשות ביותר.

(ספוילר: ראש ממשלת ישראל החלופי הנוכחי הוא בני גנץ. בעת הקמת ממשלת ישראל השלושים וחמש הושבע גם בנימין נתניהו כראש הממשלה החלופי לעתיד, מועד החילופים נקבע לתאריך 17 בנובמבר 2021 אך גנץ לא יכהן בתפקיד, בשל פירוק הממשלה – ויקיפדיה.)

תזכורת, ב- 26.3.2020 בעת שמירב מיכאלי הושבעה לכנסת ה-23, היא עלתה לדוכן הנואמים והפילה "פצצה תקשורתית". היא לא ידעה אז שהיא טומנת אבן פינה לסדרת דרמה פוליטית פוטנציאלית. היא הכריזה בדרמטיות שח"כ בני גנץ הודיע בזה הרגע שהוא חוצה קווים עם סיעתו "כחול לבן", ו"מתאחד" עם סיעת הליכוד ושותפותיה. ב- 17.5.2020 בני גנץ הוכרז כ"ראש ממשלת ישראל החלופי הראשון", אחרי לא מעט דרמות והתנצחויות שלטוניות שנמשכות מאז ועד היום.

נשיא המדינה ראובן ריבלין עם יושב ראש הליכוד וראש הממשלה בנימין נתניהו ויושב ראש כחול לבן חבר הכנסת בני גנץ בפתח פגישתם הערב.צילום: חיים צח / לע"מ.Photos By : Haim Zach / GPO

מזכיר לכם פרק בהיסטוריה של העמים בתקופתו של יוליוס קיסר? החומר העסיסי על הרפובליקה הרומית בתקופתו ושקיעתה לאחר מותו סיפק רקע לנובלות וסרטי דרמה לרוב.

אם מקובלת האנלוגיה בין ההתפתחויות דאז – כאשר הרטוריקה מושלת בכיפה ומסעירה את הרוחות – לבין מצבנו הפוליטי מאז ה- 26.3.2020, הרי שבהחלט אפשר להעלות כמה הגיגים כהצעה לסדרת דרמה פוליטית טלוויזיונית מקורית עם סיכוי לפרס אמי.

אלו שמתמצאים קצת בתולדות הסכסוך שפרץ בין יורשיו הפוטנציאלים של יוליוס קיסר לאחר הרצחו, זוכרים בוודאי כמה שמות ידועים, לדוגמה: ברוטוס, קסיוס, אוקטביאנוס, אנטוניוס והנואם הדגול, הפילוסוף קיקרו. גם אישה הייתה מעורבת במאבקי הירושה – המלכה המצרית לבית תלמיי, קליאופטרה ה-7, זוגתו הלא רשמית של יוליוס קיסר עד הירצחו ובהמשך, זוגתו של אנטוניוס.

שני מטבעות זהב עם דיוקנות של אנטוניוס ואוקטביאנוס משנת 41 לפני הספירה, הוטבעו לרגל הטריומוויראט השני. ויקיפדיה

מי חושב על שילוב כוחות במקום הכשלת יריבים?

מבין הניצים, דווקא אנטוניוס ציין לעצמו כי מוטב שבמקום שיכשילו שני היריבים איש את רעהו (הכוונה ליריבות בינו לאוקטביאנוס, אשר מונה בצוואתו של קיסר ליורשו), הם ישלבו את כוחותיהם כנגד הצמד, ברוטוס-קסיוס. אבל אוקטוביאנוס הצעיר סיים זה עתה את לימודיו ולמד במהלכם כי, "האספסוף מעדיף להאריך במחלוקת, להעלות דמגוגים לשם העונג שבהפלתם ולעודד אותם להרוס זה את זה." מילה קצת בוטה – אספסוף – ובכל זאת, מדובר באמת שרירה וקיימת. הצימאון הטבעי של האדם/אזרח לראות איך פולטיקאים ומדינאים בכירים "הולכים מכות".

ואז צץ לו דמגוג שתזמר את ההתנצחויות. כי תמיד יש מי שעוזר ללבות את אש ההתנצחות והשנאות האישיות, ולהלהיב את הציבור.

ברומא של יוליוס קיסר, איש לא הצטיין בזריעת מחלוקת יותר מהפילוסוף והרטוריקן האגדי, מרקוס קיקרו. תמיד היה אפשר לסמוך עליו שיכפיש את רמי המעלה, יסחט את בעלי העוצמה ויוציא את דיבתם של המכובדים. גם כעת הוא מילא את תפקידו נאמנה. [הוא נאבק בעד המשך הרפובליקה, אבל היא התמוטטה ובמקומה קמה הקיסרות הרומית].

בסדרה המוצעת, "ממשלת חילופים בעזרת הרטוריקה (בע"ה)", הציבור כולו, על פלגיו ויריבויותיו הפוליטיים הסמויים והגלויים, מתנהל כ"עמך טיפוסי" אשר שש מדי יום לעוד מידע דרמטי של "מי נגד מי" מהזירה הפוליטית.

מי שמנצל את המצב ומלבה את הרוחות ברשתות, במדיה, ופנים אל פנים – הם ממלאי מקום עכשווים של קיקרו הדמגוג הרומי האגדי. אני מתכוונת לסטיריקנים וציניקנים ומחברי הומורסקות למיניהם, וגם מגוון הפעילים שגוררים מפגינים אל תוך הקלחת ומספקים חומר לתוכניות אירוח ומהדורות חדשות עם תמונות פיקנטיות של ההתלקחות בבלפור. לפיכך, את תפקידו של קיקרו הדמגוגה הרומי, יכול למלא בסדרת הדרמה המוצעת כאן כל עיתונאי, פוליטיקאי בפועל או בפוטנציה, ובעצם כל אחד שדמגוגיה היא לחם חוקו.

לקיקרו הייתה דילמה משמעותית, "את מי אני רוצה לשרת?"

קיקרו היה האיש בעל ההשפעה הגדולה ביותר ברומא שרצח קיסר והמצוקה לאיזה צד להצטרף העיקה עליו. הוא הבין שאי אפשר להיות ניטרלי. גם עיתונאים ופוליטיקאים בכירים משתמשים ברטוריקה שנונה כדי ל"המליך" או ל"השפיל" יריבים. קיקרו הכיר את כל הנפשות הפועלות ולא הוקסם ולו מאחת מהן. במי לצדד? זאת הייתה החלטה קשה. הוא יכול היה לתמוך בצמד ברוטוס-קסיוס, בבנו הצעיר של פומפיוס או אחרים. למעשה היה מספר מסחרר של אפשרויות.

ההחלטה של קיקרו נפלה כאשר הרגיש כי רומא איננה עוד מקום בטוח בשבילו, ואז החליט לתמוך בחתנו לשעבר, דולבלה. באמצעות אמנות הדיבור והדמגוגיה הוא הפך את דולבלה ל"דולבלה הנפלא שלי". וכאשר דולבלה נשא נאום מבריק, קיקרו הזיל ריר מרוב הערכה. ולפתע התהפך אצל קיקרו הכיוון. תופעה ידועה ומוכרת גם במקומותינו. קיקרו ניער את חוצנו מדולבלה ויצא בהכרזה "החוצפה של האיש הזה!". נאומיו ליבו "איבות אישיות שגברו על סוגיות פוליטיות". והפוליטיקה הוגדרה מזה זמן כ"ארגון שיטתי של שנאות". מה שאומר שבשנים שלאחר רצח קיסר, איבות אישיות ולא סוגיות מהותיות הפרידו בין רוצחיו של קיסר, יורשיו של קיסר ותומכי פומפיוס. נראה היה כי לכל אחד מהם יש צבא, סדר יום ושאיפות משלו. גם בימינו, רטוריקן ממולח ופעיל נוטה להיות הפכפך. להלהיט רוחות ולהוציא את הציבור משלוותו. אירועי השבוע האחרון מדגימים זאת היטב. כולם מחכים לראות "מי ימצמץ ראשון".

עם זאת, בין שפע הסכסוכים האישיים לא היה ולו סכסוך אחד פראי יותר מזה שבין קיקרו לאנטוניוס. הסנאט לא עשה דבר כדי לרסן את השניים, והעדיף "לשטות אותם זה בזה" עד כי שביתת נשק מתוחה אחת רדפה את חברתה.

פרשת יורשיו של יוליוס קיסר התפתחה בדיוק כפי שמתפתחת פרשת ראש הממשלה החליפי מול הבטחותיו של נתניהו.

קיקרו התמקד בוודאות אחת, שעליה חזר כאילו היתה לחש קסם: "האיש שימחץ את מרקוס אנטוניוס, ישים קץ למלחמה האיומה והמסוכנת הזו". אנלוגיה מושלמת לנוסחה, שמי שימחץ את ראש הממשלה החליפי ישים קץ לפוליטיקה הסוערת ולממשלה הלא מתפקדת.

עם בוא הסתיו של שנת 44 BC הפכה בעיני קיקרו ההגנה על הרפובליקה, או מה שנותר ממנה, למילה נרדפת לריטושו של מרקוס אנטוניוס, ובששת החודשים הבאים הוא לא חדל לפעול נגדו –

בשורה של התקפות פרועות, המוכרות לנו כיום כ"נאומים הפיליפייים", יצא קיקרו להרוס את סגנו לשעבר של קיסר. אנטוניוס הוצג בנאומיו במקרה הטוב, "נבל מחוצף", ובמקרה הרע היה "מטורף חסר שיטה, שיכור, מטונף, נטול בושה, שקוע בתאווה, מתירני וחובב ביזה… למען האמת אל לנו לחשוב עליו כעל אדם, אלא כעל חיה פרועה". קיקרו שמח מאוד לרכוש סיפורים על ביזיונותיו של אנטוניוס ולהעצים אותם. אנטוניוס היה "הבריון המגהק והמקיא", אשר נוטה "להתיז ולא לדבר." אדם ללא שאיפה כלשהי, חוץ מלספק את הצרכים של שחקני רומא, מהמריה וסרסוריה. בנושא הזה לא ידע קיקרו שובע.

במהלך התקפותיו המילוליות הופיעו שני חידושים בדבריו של קיקרו ביחס לאוקטביאנוס. הוא הפך בנאומיו מ"הילד" ל"ידידי הצעיר", ל"בחור יוצא הדופן הזה" ול"איש הצעיר מתת השמים" שבו תלויות כל תקוותיה של רומא.

בסוף, באוקטובר 43 BC לא היתה לאוקטביאנוס ולאנטוניוס ברירה אלא לאחד את כוחותיהם. האם זה יקרה אצלנו? האם גנץ ונתניהו ימצאו נוסחת קסם לפשרה והמשך שיתופי פעולה, לפי הספר? האפיזודה הפוליטית העכשווית, מ- 1.12.2020 ואילך יכולה להתאים להפליא כפרק בהא הידיעה בסדרה המוצעת.

אכן, רב הדמיון בין הפוליטיקה האישית שמשלה בכיפה לפני למעלה מאלפיים שנים, וזו המושלת בכיפה בימינו אנו. זו שלנו מתנהלת בינתיים כפוליטיקה של שנאות אישיות, בדיוק כמו אותם ניצים ברומא העתיקה. ה- 23 בדצמבר מתקרב, ועד אז נמשיך ליהנות מהמשחק הפוליטי, הרטוריקה, והלהטת היצרים במופע העולה לעינינו מבית היוצר של הסכם מוזר שכונן מהות פוליטית חדשה, "ראש ממשלה חליפי". (כאמור לעיל בספוילר: לא תהיה ממשלה חליפית).

דרוש יו"ר ליד ושם

מאז החל תהליך מינויו של יו"ר חדש ליד ושם, במקומו של היו"ר הפורש אבנר שלו, ששירת נאמנה את יד ושם במשך 27 שנים, התקשורת מדווחת ומעדכנת מה יעלה בגורל הצעתו של השר זאב אלקין, השר להשכלה גבוהה, למנות את אפי איתם כיו"ר.

יד ושם, ירושלים. קרדיט: ויקיפדיה

תהליך מינוי היו"ר כפי שהוא נעשה עד כה, הינו חוקי לגמרי. ההצעה של השר אלקין, שהועלתה בתמיכתו הלא-רשמית יש לומר של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, אושרה בוועדה למינויים בכירים בתאגידים של רשות החברות ותועבר בקרוב לאישור הקבינט הפוליטי.

מחד, ניכרת תמיכה במינויו של איתם לתפקיד בקרב חוגים רחבים בציבור הישראלי. מאידך, התנגדויות למינוי איתם יש בלי סוף. גופים שמייצגים את ניצולי השואה, אנשי אקדמיה, חברי כנסת ורבים נוספים בישראל היו בין הראשונים להגיב על מהלכו של השר אלקין. אנשי אקדמיה פרסמו עצומה נגד המינוי של איתם, אחרים התראיינו לכלי התקשורת בישראל, והסבירו מדוע המינוי אינו הולם, ואף מבייש את המוסד שנקרא יד ושם שחרט על דגלו שכל בני האדם שווים. מבין שלל הכותרות בתקשורת המקומית עדיין לא מצאתי כותרת שמכריזה בצורה ישירה, מבלי ללכת סחור-סחור, שהתהליך הנוכחי הינו פוליטי מובהק. אם כי בגוף הידיעות שפורסמו ישנם רמזים ברורים או משתמעים לכך.

בעולם מגיבים להצעה למנות את אפי איתם ליו"ר יד ושם. אחת הכתבות שמצאתי ושפורסמה ב- 16 בנובמבר באתר תקשורת צפון אמריקאי יהודי (The Jewish News of Northern California) מציבה בכותרת, בצורה הכי ברורה שאפשר, שהמינוי מתנהל כמאבק פוליטי.

The political fight over who will lead Yad Vashem, Israel's Holocaust Museum.

העיתונאי Ben Sales, עוטף את סוגיית המינוי בהגדרה אחת חד משמעית, המינוי הוא פוליטי. המשפט הפותח את הכתבה אומר מפורשות, "One of the latest political disputes in Israel…", והמשפט הבא אחריו מציין שהיוזמה הגיעה מראש הממשלה, בנימין נתניהו ושותפיו. עד כאן הקורא כבר מבין שהעיתונאי שפרסם את הכתבה מתרשם שהמינוי עובר מסלול פוליטי ושהוא כרוך בעימותים וויכוחים. אלא שהפעם עלינו לציין לעצמנו שהוויכוח הפוליטי מתרחש בנוגע לזירה בלתי צפויה בעליל. מה למוסד כמו יד ושם ופוליטיקה?

אין בכתבה של בן סיילס ולו מילה אחת על הדרישות והרקע המקצועי המצופה מאדם שמיועד לתפקיד של יו"ר יד ושם. מי שעוקב אחר הידיעות בתקשורת המקומית לומד שהמועמד לתפקיד אמור בעצם לנהל מוסד חינוכי ולקיים פגישות עם היסטוריונים שעובדים ביד ושם. האם יש לאפי איתם הניסיון הדרוש לשם כך? ומה לגבי מועמדים אחרים הבקיאים בתחום החינוך, כמו לדוגמה, זבולון אורלב  או שי פירון?  

בהמשך הכתבה בן סיילס מציג את עיקרי טענותיהם של המתנגדים והתומכים במינוי, ומוסיף פרטים על משמעותו של יד ושם בארץ ובעולם, הרקע של אפי איתם כאיש צבא מצטיין וכחבר כנסת, לרבות אזכור הפרשה משנת 1988, שנכרכה סביב שמו של איתם ושבה מצא את מותו פלסטיני, והנאום שאיתם נשא בכנסת ב- 2006, שבו הוא אמר מפורשות שיש לגרש את הפלסטינים מאזורי יהודה ושומרון ולסלק מהכנסת חברי כנסת ערביים. חותמת את הכתבה שאלה רטורית, "הייתכן שהצבעה עתידית בקלפי תושפע ממי שעומד בראש יד ושם?", ודי לחכימה ברמיזה.

לדעתי, הפיסקה החשובה נמצאת עוד קודם לכן, לפני הסיכום. יד ושם מייצג בראש ובראשונה תזכורת ומצבת זיכרון למאבק כנגד הישנות זוועות השואה והניסיון להכחיד את העם היהודי. מינויו של אפי איתם לתפקיד יו"ר יד ושם ייצג נאמנה את המסר הזה. מינויו של איתם, "שעוטר על חלקו בקרב נגד השמדת ישראל ב- 1973, יכול להעביר את המסר שהם כבר לא יכולים לפגוע ולהרוג יהודים ללא עונש." (ציטוט מהכתבה).

יחד עם זאת, מוסיף סיילס, יש לשקול כיו"ר ליד ושם מינוי של אדם ש"יאותת על רצון להכליל את לקחי השואה ולא לראות בה פשע אנטישמי בלבד, אלא פשע רחב יותר נגד האנושות" (ציטוט מהכתבה). שכן הראייה העכשווית היא שאין כמו יד ושם לשמש גם כאנדרטת זיכרון לכל באי עולם בדבר כיבוד חיי האדם באשר הוא, ברוח ההכרזה של האו"ם על זכויות האדם (10.12.1948) שבאה בעקבות השואה.

הנעלם הגדול בבחירות לנשיאות 2020

האם אובאמה היה טוב או רע לשחורים? האם המפלגה הדמוקרטית היטיבה עם השחורים? ספקולציות יש, אבל הניסיון אומר שעד לרגע האחרון לא נדע אם זאת תהיה הסוגייה הנפיצה שעל פיה יקום או יפול דבר. וכמו תמיד, מי שיצעק חזק יותר ירוויח. (בעימות הטלויזיוני האחרון ,23.10.2020, טראמפ טען שהוא היחיד באולם שאיננו גזען. הוא האשים את ביידן שבמשך 8 שנות ממשל אובאמה לא נעשה דבר לטובת השחורים וההיספנים, ושהכל דיבורים – אולי יש בזה משהו).

אולי הסוגייה הנפיצה בבחירות 2020 לנשיאות ארה"ב איננה הטיפול הכושל של טראמפ בקורונה?

לציבור יש זיכרון קצר. ואם לא די בכך, בכל רגע נתון נמחק הספין החם התורן מהתודעה, ומתחלף בספין חדש. זה מחריף ביתר שאת בתקופת בחירות. המתמודדים, עד כמה שלא ישתדלו, תככב לה במפתיע בראש סדר היום סוגיה "חדשה", אפילו חדשה לגמרי, או אולי, מחודשת. לצורך המחשה, מי זוכר כיום את הלהט, הזעם, התסיסה, ההתעוררות רבתי והאווירה בארה"ב ובעולם, בעקבות רצח ג'ורג' פלויד והזעקה: "Black lives matter". זאת סוגייה מורכבת ורבת שכבות – המיעוט השחור, המשטרה, התיקון השני לחוקה, אי-שוויון חברתי ואזרחי – והיא, או חלק ממנה עלולים לפרוץ בעוצמה מחודשת אל השיח הציבורי ממש לפני יום הבחירות הרשמי.

סוגייה חמה עכשווית היא הטיפול בקורונה במהלך המשמרת של ממשל טראמפ. היא כבשה את תשומת לב הציבור ומחקה, או טשטשה, את שאר הבעיות הנפיצות שאכלסו את הזיכרון והשיח הציבורי. ואם מנבאים לסוגיית הקורונה חיים ארוכים בראש מצעד הכותרות, תסמכו על הדמוקרטים: הם כבר ידעו איך למנוע ירידתה מקדמת הבמה.

מנגד, הרפובליקנים יעשו נכון אם יתקפו וינגחו בדמוקרטים בכך שיזינו את הכותרות בסוגיה נפיצה, זו או אחרת, רק כדי לתת קונטרה למחנה הדמוקרטי. מה גם שמתקפת פתע היא התחמושת הטובה ביותר. השתלטות על שיח "הרחוב" והרשתות החברתיות באופן שקשה יהיה להתעלם מססמאות שרצות בהם ועושות כותרות. סוג של "פצצה". ורצוי שהיא גם תפתיע ותתפוס את המחנה היריב על חם. וכל מי שסבור שאני מעוניינת להביס את המחנה הדמוקרטי – טועה.

סוגיה פוטנציאלית לניגוח המחנה הדמוקרטי היא הטיפול במיעוטים, ובעיקר בשחורים על ידי המחנה הדמוקרטי לאורך השנים.

We were Eight Years in Power Credit: Wikipedia

"מה עוד אפשר לחדש בסוגיית הטיפול באפרו-אמריקאים אחרי רצח פלויד"?

כיום יש הזדמנות בלתי חוזרת להפיץ ידיעות נשכחות, כמו הזנחה יחסית של המיעוט האפרו אמריקני בתקופת ממשל אובאמה ואי-קיום הבטחותיו הגרנדיוזיות בתקופת מסע הבחירות ובמהלך שמונה שנות שלטונו.

ומניין שואבים פרטים רלוונטיים? התשובה מפתיעה. המקור הנו טא-נהסי קואטס. סופר ואינטלקטואל אפרו-אמריקני מוכשר.

עוד ב- 2017 ראה אור ספרו התיעודי "שמונה שנים שלטנו".

  We Were Eight Years in Power, Ta-Nehisi Coates , 2017

שמונה שנים שלטנו: טגדיה אמריקאית. קרדיט: הקיבוץ המאוחד

אם הספר התעודי וה"אני מאשים" שבו, יספקו תחמושת לרפובליקנים כנגד הדמוקרטים, את זאת נדע בבוא היום ההולך וקרב. בינתיים, מסתבר שרבים מאלו שכבר החליטו לתמוך בטראמפ, למרות שהם מכריזים על סלידה משקריו והפומפוזיות היתרה שהוא מפגין, טוענים שטראמפ עשה הרבה יותר למען המיעוט השחור בארה"ב וגם באפריקה, בהשוואה למה שעשה למענם אובאמה בכל שמונה שנות כהונתו. או בהשוואה למה שהדמוקרטים עתידים לעשות הלכה למעשה באם ביידן ייבחר כנשיא הבא. מדובר בעיקר באותם אזרחים שהצדק החברתי קרוב לליבם.

"שמונה שנים שלטנו" הוא לא פחות מכתב-אישום חריף של המיעוט האפרו אמריקני נגד אובאמה ובעקיפין, נגד המחנה הדמוקרטי (הבטחות שלא קוימו; והטענה כי זה בדנ"א של הדמוקרטים). אובאמה מתועד בכל אחד מהמאמרים שבספר כמי שבמשך כל שמונה שנות שלטונו הבטיח למיעוט האפרו אמריקני הרים וגבעות ובסוף לא קיים. אובאמה מואשם בכך שיישר קו עם הלבנים. הוא לא רצה להפחיד אותם. וגם בכך שהעמדות בזמן שלטונו היו מתונות מדי ולא התמקדו בגזע אלא במרחב הפתוח, בכולם.

במאמר האחרון ב"שמונה שנים שלטנו" קואטס מסכם את כהונת אובאמה. זה מאמר מאוד ארוך שמבוסס על ה"שילומים מגרמניה". על סמך מודל השילומים שהעבירה גרמניה לנפגעי השואה החיים בעולם ובישראל, קואטס טוען שלצאצאי העבדים שהוגלו מאפריקה לארה"ב מגיעים "שילומים" ממשלת ארה"ב. הפרט החשוב כאן הוא הפרסום הנרחב שהספר גרר אחריו בזכות כישוריו של קואטס. חלק מהגדולה של קואטס היא יכולתו להכניס את הנושא למיינסטרים. שכן כאשר המאמר ראה אור הוא הפך לנושא מרכזי בשיח הציבורי. נקודה חשובה בעת הזאת, לקראת מועד הבחירות.  

להצית את דעת הקהל ברגע האחרון

ב"שמונה שנים שלטנו" קואטס מאגד שמונה מאמרי מפתח שפרסם לאורך שמונה שנות כהונתו של אובמה במגזין "אטלנטיק", בין השנים 2008 ו- 2016. מאמרים שהוא שוזר יחד לנרטיב מרתק המשולב בניתוח מפוכח של גזענות, פערים מעמדיים, עוולות היסטוריות מתמשכות והדרכים הנכונות והיעילות לתבוע ולהשיג תיקון ופיצוי.

מן הראוי להזכיר גם את אפקט ספרו הקודם, רב-המכר, של קואטס, "בין העולם וביני" – שבו הוא ביסס את מעמדו כאינטלקטואל האמריקאי השחור המוביל של דורנו.

לאחר שביסס את מעמדו כאינטלקטואל גם ב"שמונה שנים שלטנו", קואטס מסוגל להצית את דעת הקהל עתה, אם יבחר בכך, באמצעות הפרספקטיבה הביקורתית החריפה והמקורית שלו, שיש לה תוקף לא רק בארה"ב, המתקשה למחות את כתם העבדות, אלא גם בארצות אחרות הגוררות מורשת מבישה של דיכוי, נישול וביזה.

=========

לקריאה נוספת: אתר ה- BBC:

Joe Biden: Where does Joe Biden stand on key issues?

כתבה המנתחת את הסוגיות החשובות ואיך ביידן מתמודד איתן:

הטיפול בקורונה; אבטלה/רווחה; גזענות; משבר אקולוגי; מדיניות חוץ; מערכת הבריאות וביטוח בריאות; מהגרים; חינוך.

Donald Trump policies: Where does the president stand on key issues?

כתבה המנתחת את הסוגיות החשובות ואיך טראמפ מתמודד איתן:

אבטלה/רווחה; מסחר; מדיניות חוץ; מהגרים; מערכת הבריאות וביטוח בריאות; משבר האקלים; מאגר נתונים לצורך פיקוח על התנהלות המשטרה; פיקוח על רכישת נשק (התיקון השני לחוקה).

המירוץ והתדמית – ג'יל ביידן על הכוונת

בהתמודדות לנשיאות ארה"ב מסתבר שהתדמית – בעיקר הופעה חיצונית – היא כלי אסטרטגי הכרחי. הומור: כינור שני. איך הפכה התדמית לחזות הכל? האם התדמית השתלטה על סדר היום הפוליטי והתקשורתי בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות?

ברשימה זאת אני מתייחסת לוועידה הלאומית של המפלגה הדמוקרטית, ארה"ב, יום ג' 18.08, שבסופו הוכרז ג'ו ביידן כמועמד רשמי מטעם המפלגה לנשיאות ארה"ב.

התדמית וה"לוק" – בתפקיד הראשי

אומרים עליה שהיא לא תשתמש באופנה כשריון הגנה מפני העולם. היא לא תעטוף את עצמה בזוהר מלאכותי, או תחמש עצמה בשמות של מעצבים ומותגים אירופיים נוצצים. היא בהחלט לא בנויה להיות מוצר אשר מוצג בחלון ראווה. במהלך הוועידה הלאומית של המפלגה הדמוקרטית שהתקיים בשידור מרחוק בשבוע שעבר, הצליחה ג'יל ביידן, להציג את בעלה, ג'וזף ר. בידן ג'וניור, כהיפוכו של טראמפ בכל הנוגע לתדמיתו וקווי האופי שלו. כך מילאה ג'יל ביידן את חלקה בדרמה. אם ג'ו ביידן הוא האלטרנטיבה לנשיאות ארה"ב, כך גם היא – אלטרנטיבה לגברת הראשונה הנוכחית.

_{ג'ו ביידן מוכרז רשמית כמועמד המפלגה הדמוקרטית לנשיאות ארה"ב קרדיט: גלובס}

לג'יל ביידן היה תפקיד מאוד משמעותי בוועידה הלאומית של המפלגה הדמוקרטית בשבוע שעבר ובקמפיין הבחירות לנשיאות ארה"ב באופן כללי .

ג'יל וג'ו ביידן בנשף בבית הלבן 2009.
השמלה עוצבה על ידי Reem Acra.
קרדיט: ויקיפדיה

מסתבר שאחד הדגשים החשובים בעיני מרבית הבוחרים האמריקנים הוא, קודם כל, התדמית הציבורית. במובן זה אין הבדל בין הופעה של מועמד ו/או אשתו בוועידה של המפלגה הרפובליקנית לזו של המפלגה הדמוקרטית. ג'יל ביידן הבינה זאת מאז שג'ו ביידן התמודד מטעם המפלגה הדמוקרטית לנשיאות ארה"ב ונכשל פעמיים (1988, 2008). היא סייעה לג'ו ביידן גם כאשר התמודד ונבחר לסגן נשיא ארה"ב, ברק אובאמה. האישה החרוצה הזאת, ג'יל ביידן, הבינה שהופעה ציבורית הייתה ועודנה מבוססת על הופעה ותדמית חיצונית, כולל הקפדה על לבוש הולם. חשיבות התדמית בולטת עד כדי כך שבמידה והמועמד מנצח בבחירות, הלבוש של בת-הזוג מוצג ברבות הימים במוזיאון (ונמכר במכירה פומבית תמורת הון אחרי עשרות שנים). עד כמה שהדבר נשמע שטחי, מסתמן מצב שלפיו ההופעה הכללית של בת-הזוג היא חלק הכרחי ובלתי נפרד מהמאמץ ליצור דימוי ציבורי מנצח למועמד עצמו ולהשפיע על הבוחר. מבחינה זאת אין הבדל בין ההופעה הציבורית שלה לזו של בעלה, המתמודד הרשמי לנשיאות.

יצירת הדימוי והתדמית הנכונה היא עד כדי כך חשובה שבהופעה שלה בוועידת המפלגה הדמוקרטית, ג'יל ביידן נצפתה על המסך כשהיא עומדת מספר דקות במסדרון ריק בבית הספר בווילמינגטון, דלאוור, שמסמל את הישגיה האקדמיים ואת הקריירה שלה כמורה – משרה שלפי יודעי דבר היא מתכננת להמשיך בה גם במידה שתגור בבית הלבן.

מי שצפה בוועידה ראה שג'יל ביידן החלה לנאום תוך כדי הליכה מתונה ונינוחה לאורך המסדרון לכיוון הכיתה שבה לימדה בביה"ס התיכון. לאחר מכן היא ניצבה בכיתה אל מול המצלמות ודיברה על משפחה ואובדן, על המגיפה וההורים, וציינה שאין כמו אהבה – ובעלה – להשיב לאזרחי ארה"ב את חיי השגרה. היא דיברה גם על הצורך באחדות וערבות הדדית של אזרחי ארה"ב כיחידים וכאומה. וברגע שסיימה את דבריה, בעלה יצא מאחורי הקלעים כדי לתת לה נשיקה ולהרעיף עליה שבחים.  – סצנה מרגשת, מכל הבחינות.

התקשורת והציבור הגיבו על ההופעה של ג'יל ביידן, והעירו הערות מפורטות על הלבוש שבחרה: שמלה מחויטת בירוק כהה, עם כיפתור אלכסוני הנוטה שמאלה. כולם שמו לב לכך שהיא ענדה מעט מאוד תכשיטים. עם זאת, הצופים הנרגשים, שחלקם רצו לדעת מהו מקור המראה הכל כך הדור שלה, חדלו מהשיח הספציפי הזה תוך שעות ספורות.

אולי הבהרה נוספת של התופעה תהיה מיותרת. ובכל זאת אציין שבעולמנו מה שנחשב מאוד בעיני רבים הוא אזכור המעצב/ת שעיצב/ה את הלבוש של האישיות הציבורית. כמו כן, אין זה נדיר שאנשי ציבור רבים מודים בסיום הופעתם למעצבים שיצרו עבורם את המראה המהודר (בד"כ באינסטגרם).

בל נשכח עוד דבר, ג'יל ביידן בילתה שמונה שנים בסמוך למישל אובמה, שכל בגד שלה הצליח לעורר השתאות. ולפיכך הייתה משמעות כפולה ומכופלת לבחור בלבוש שיעשה כותרות. היא הצליחה בזה. הדעה הכללית עליה הייתה חיובית, גם בזכות הלבוש המחוייט שלה, שאיפשר לה להיראות נינוחה וסמכותית. הדעה הכללית הייתה שהיא נראתה כמו המורה של כולם: דמות ידידותית ומוכרת אף-כי מעט שתלטנית.

המראה (הלוק) של ג'יל ביידן חיזק גם את "אפקט הזוהר" שהפך לחלק מהמוניטין של הזוג ביידן, ממש כפי שהדברים שאמרה בוועידה הבליטו את גישתו האמפתית של ג'ו ביידן. בסוף הופעתה של ג'יל ביידן, כולל הדברים שהשמיעה, הבליטה את הניגוד בינה לגברת הראשונה הנוכחית, מלניה טראמפ, שבמשך שלוש השנים האחרונות התהדרה במלבושים שעוצבו במיוחד עבורה, על ידי מעצבי-על מהשורה הראשונה, והפכה את הלבוש לכרטיס הביקור החשוב ביותר בהופעותיה ונאומיה.

חלק בלתי נפרד מההופעה הציבורית של ג'יל ביידן היה ווידיאו ביוגרפי שהוקרן לפני הופעתה והזמין את הציבור לקבל הצצה לחייה. היא הוצגה כאם צעירה, וכבת זוג; כאדם שיודע להתאבל וגם לשמוח. היא נראתה כמי שמתכוננת לריצת מרתון … או ריצה סביב השכונה בלבד, או גם וגם. היא לבשה טייטס וחולצת טריקו ישנה; לבוש מתאים למי שעובד מהבית בתקופת המגיפה.

לווידיאו היה אפקט מטלטל. איש לא נשאר אדיש למה שראה שם, והיו גם כאלו שתהו "מאיפה היא מוכרת לי?"

הומור: כינור שני

רבים סבורים שלאורך השנים חל שינוי בג'יל ביידן. אחד השינויים הבולטים – היא השילה מעליה את האדישות הפוליטית שהייתה אופיינית לה לפני שנים, ולאחרונה אימצה סגנון אישי חדש, שהולם את מי שעשויה לכהן כגברת הראשונה.

יועצת התקשורת של ג'יל ביידן במהלך הקדנציה הראשונה של בעלה, אמרה עליה: "יש לה חושים טובים מאוד, במיוחד בעת הזאת; היא יודעת להוציא חיוך קטן מכל אחד, להוסיף קצת שמחה, וניתוק מהבעיות". הסובבים אותה כיום, החל מחבריה ועוזריה לשעבר כשהייתה אשת סגן הנשיא, מציינים כדבר ראשון את השינוי שחל בה. השמועות אומרות שפעם תפסו אותה מתגנבת למסיבת יום ההולדת של העוזר הצמוד שלה, כשהיא לבושה כעובד של חברת קייטרינג, ומפתיעה אותו עם כוסית משקה. ובהזדמנות אחרת היא התחפשה לבובת צעצוע כדי לשעשע את עמיתיה בחג המולד. היו שהוסיפו וסיפרו שג'יל ביידן אוהבת לחבוש פאה אדומה עם פומפון ולהתגנב לאירועים מבלי שישימו לב אליה, וגם להצחיק את בעלה, ג'ו ביידן.

במשך עשרות שנים עם חוש ההומור שלה, היא עזרה לג'ו ביידן לנווט בנפתולי החיים הציבוריים, לצבור הישגים, וגם תבוסות אישיות. ובמהלך ההכנה להופעה ולנאום בוועידה הדמוקרטית הלאומית, העוזרים הצמודים לה ציינו את החום האישי של ג'יל ביידן שכל כך נחוץ להפגין אותו בעת שהאומה האמריקנית כולה מתמודדת עם קשיים אישיים בשל המצב.

את הדברים שכתבתי כאן על חשיבות ההופעה החיצונית אפשר לגבות באמצעות התצלום הזוגי של הזוג ביידן משנת 2008 (לעיל). היא בשמלת נשף אדומה והוא בחליפה ועניבת פרפר, מבלים בבית הלבן בעת היותו סגן הנשיא. בתחתית התמונה (מתוך ויקיפדיה באנגלית), צויין שמה של המעצבת, יוצרת השמלה של הגברת ביידן: Reem Acra.

אסכם במענה שנשאל בכותרת: אכן כן, התדמית ובעיקר, ההופעה החיצונית, השתלטה על סדר היום הפוליטי והתקשורתי בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות.

לסיום, מספר פרטים אישיים על ג'יל ביידן. היא נישאה לג'ו ביידן בשנות ה-70, אחרי שהתאלמן מאשתו הראשונה ואיבד בת תינוקת בתאונה (1972). היא סייעה לו לעבור את תקופת האבל ולגדל את שני הבנים הניצולים. אחר כך נולדה בתם המשותפת. יש לה שני תארי MA ודוקטורט בחינוך. מאוניברסיטת דלאוור.

מה זה "אנרכיסט"?

כפי שקורה פעמים רבות, השפה היום-יומית מאמצת מונחים לועזיים. אבל מה קורה כאשר הם מקבלים מובן שונה ושגוי?

קחו לדוגמה את המונח "פופוליזם". פופוליזם נישא על פיהם של פוליטיקאים ואנשי תקשורת ואיש אינו מהסס לומר שהמובן של המונח בשפה היום יומית מעוות. בימינו פופוליזם רואי לשמצה. לכן מרבים לשמוע מפי אנשי ציבור ובראשם פוליטיקים משפט כגון, "אני לא פופוליסט", "אני בז לפופוליזם". אילו ידעו עד כמה הם מסלפים את המונח, בוודאי היו מסמיקים מבושה. בדיוק כך קורה, לאחרונה, למשמעות המונחים, "אנרכיסט" ו"אנרכיה". אפשר להמשיך הלאה ולהצביע על שורה ארוכה של מונחים שמקורם בלועזית, שנעשה בהם שימוש ללא בדיקת משמעותם המקורית.

בעוונותי הרבים, לימדתי בחוג למדעי המדינה קורסים העוסקים במושגי יסוד בפוליטיקה, ממשל ורטוריקה. שם למדנו שיוון היא לא רק כרתים או קורפו, יוון היא ערש הדמוקרטיה והחשיבה המדינית. למדנו שצרפת איננה רק מגדל אייפל ויין וגבינות משובחים, ואולי גם מדרונות סקי אלפיני מעולים כפי שרבים מכם בוודאי יודעים (כמוני). צרפת היא גם המדינה שמאסה במלוכנים, ובמאה ה-18 הפילה את הבסטיליה – מבנה שהוסב לכלא פוליטי על ידי לואי ה 14 – ואימצה ללבה את המילים היפות, "חירות, שוויון, אחווה". ההיסטוריה של המונחים "אנרכיה" ו"אנרכיזם" באה גם מבריטניה. לקח זמן עד שהמונחים קיבלו משמעות, עד שסממניהם הבולטים זוהו והוגדרו.

סלחו לי על השיעור בהיסטוריה שאציג להלן, שיבהיר עד כמה שגוי השימוש במונח "אנרכיסט", כפי שהוא נעשה בימים טרופים אלה.

אז מה זה אנרכיזם?

לעיתים קרובות מדי קושרים אנרכיזם ("אנרכיזם", ולא- אנרכיה), עם מהומה ברחובות, בעוד שבמשך מאות בשנים, אנרכיסטים חיפשו חברה מסודרת יותר.

אנרכיסטים בזים לשימוש המקובל ב"אנרכיזם" במובן של "כאוס" או "אי סדר מוחלט". מבחינתם אנרכיזם מסמל היעדר שליט או שליטים, חברה המנוהלת על ידי עצמה, בדומה למה שנקרא "רווחה שיתופית" של עמים, חברה מאורגנת יותר, ונטולת הכאוס של ההווה. דגם של חברה שרוב הסוציאליסטים חיפשו במשך שנים. החברה האנרכיסטית הייתה מסודרת יותר מכיוון שהתיאוריה הפוליטית של האנרכיזם דוגלת בארגון מלמטה למעלה ובפדרציה של גופים המנוהלים על ידי עצמם – זאת בניגוד לסדר ארגוני המוטל על הציבור או על קבוצות מלמעלה למטה בניגוד לרצונם.

"התנועה האנרכיסטית" ההיסטורית הייתה תנועת פועלים שפרחה מאז 1860 עד סוף שנות ה- 30 של המאה העשרים.

קדמו לה מבשרי האנרכיזם – [יש המזהים את מבשרי האנרכיזם בדאואיזם הסיני – היין-יאנג]. מבשרי האנרכיזם בלטו גם בתקופת יוון הקלאסית, למשל זנו מסיטיום שבקפריסין, מייסד האסכולה הסטואית שנוצרה אחרי אריסטו ודגלה בנאמנות לעיר, ללא חוקה מסודרת. יש הטוענים שבמאה ה- 9 מוסלמים מבצרה היו מבשרי האנרכיזם. דוגמאות רבות למבשרי האנרכיזם מגיעות גם מאירופה של תקופת הרפורמציה, במאה ה- 16, ואבותיה הקדמונים, תקופת הרנסנס (פרנסואה רבלה), ובמהפכה האנגלית של אמצע המאה ה -17 (הדיגרים – תנועה פוליטית קומונלית).

פייר ג'וזף פרודוןויליאם גודווין, אבי האמרכיזם המודרני. קרדיט: ויקיפדיה

ההיסטוריה מצביעה על מספר דמויות מהמאה ה -18 שנחשבו אנרכיסטיות בעליל, ובאופן מובהק ביותר: אחד מהם הוא הפילוסוף ז'אן ז'ק רוסו ב"שיח על מקור האי-שוויון" (1755), ואחרים כמו, ויליאם בלייק (1757–1827) שהבליט ביצירותיו מבט מודרני על עידן חדש ודמוקרטיה, וויליאם גודווין GODWIN בעבודתו הגדולה "חקירה בדבר צדק פוליטי" (1793). צריך לומר שגודווין נחשב כאבי האנרכיזם הפילוסופי ואב מייסד של האנרכיזם המודרני. ובניגוד לבלייק, שרעיונותיו לא השפיעו על בני דורו, לגודווין הייתה השפעה ניכרת ובולטת ביותר על חתנו לעתיד, המשורר הבריטי פרסי שלי, שהפך להיות, "המשורר האנרכיסטי הגדול ביותר", מכיוון שהציג את הפילוסופיה של גודווין בחרוזים.

פייר ג'וזף פרודון. קרדיט: ויקיפדיה

עם זאת, צריך לומר שעד סוף המאה ה -19 גודווין לא הוכר כהוגה דעות אנרכיסטי (ובלייק לא  הוכר כאנרכיסט אלא כעבור מאה שנים נוספות). לכך יש מספר סיבות: הראשונה: היה צורך לזהות את סממני האנרכיזם. הסיבה השניה, צריך היה גם להגדיר אנרכיזם ולקרוא לו בשמו, כפי שעשה זאת לראשונה המדינאי והפילוסוף הצרפתי פייר ג'וזף פרודון PROUDHON  ב- 1840 בעבודתו, "מה הוא רכוש?" (והתשובה שלו בתמצית היא: "רכוש הוא גניבה"). ביצירתו זאת, פרודון לא רק מכנה את עצמו "אנרכיסט" – "אני אנרכיסט (במלוא במלא מובן המילה)" – אלא גם מנסה להציג את המונח "אנרכיזם" כמושג חיובי, תוך שהוא מדגיש שאנרכיסט "הוא ידיד אמיץ ונחרץ של סדר". הסיבה השלישית: כדי לגבש מודל תיאורטי-פילוסופי של אנרכיזם, היה צורך בגיבוש האנרכיזם כתנועה חברתית, דבר שהתרחש רק לקראת סוף המאה ה -19. וכאשר זה התרחש, התיאורטיקן הראשי של אנרכו-קומוניזם, פיוטר קרופוטקין KROPOTKIN  כבר יכול היה לכנות את גודווין כך: "התיאורטיקן הראשון של סוציאליזם חסר-מדינה, כלומר, אנרכיזם".

אנרכיזם על גווניו השונים, הוא מצב חברתי/פוליטי הנודע לשמצה בימינו.

גווניו המקובלים של האנרכיזם המודרני, נעים בין אגואיזם על-פי שטירנר STIRNER, אינדיבידואליזם על-פי הוגים אמריקאים כמו טאקר TUCKER וההדדיות על-פי פרודון  PROUDHON. ומה שמחבר בין כל אלה היא "עמדה פוליטית קוהרנטית של איבה מתמדת למדינה ולפרלמנטריזם; הפעלת אקט ישיר כאמצעי להשגת יעד רצוי, וארגון באמצעות עמותות שיתופיות, כשהחלוקה נעשית מלמטה למעלה".

בהתאם למצב הדברים בימינו, בולטת הנטייה לקשור אנרכיסטים עם פעולות כמו הטלת פצצות ואלימות ברחובות. אבל בפועל, אנרכיסטים חלוקים באשר לאמצעים בהם יש לנקוט כדי להשיג את מטרתם, החל מאלימות קיצונית עד אי-התנגדות (טולסטוי) וכל טווח הדעות שביניהם.

התנועות החברתיות החדשות – אם לפני כ- 60 שנים נראה היה שאנרכיזם, כתנועה ותיאוריה פוליטית כאחד, הם בתהליך של גסיסה, הרי שמאז שנות השישים ניכרת תחייה של רעיונות והתנהגויות אנרכיסטיות באירופה ובצפון אמריקה. אלה הוטמעו עמוק ב"תנועות החברתיות החדשות" ברבע האחרון של המאה העשרים. אם כי "פעילי שלום", ו"הירוקים" לא היו מודעים לכך בדרך כלל. עמדות וגישות אנרכיסטיות ממשיכות לאפיין הרבה מ"האקטיביזם הסביבתי" בתחילת המאה ה -21. בנוסף ישנם אנרכיסטים "טבעיים" – כל מי שלמרות שאינ מצהיר על עצמו כאנרכיסט, בפועל הוא.היא חושבים ומתנהגים בדרכים אנרכיסטיות מובהקות, כמוסבר כאן .

הערות

מומלץ לעיין בערך "אנרכיזם" בעולם המודרני, ובמיוחד בדוגמאות שלו.

מומלץ לעיין בערך "אנרכיזם בישראל" – במאמרים ובדוגמאות שלו.

הנצחה – עניין פוליטי?

כאשר תקראו את השורות הבאות קחו בחשבון את העובדה שהן נכתבו בעקבות מחאות ג'ורג' פלויד.

אירועים ואישים היסטוריים מונצחים לעתים קרובות על ידי הקמת אנדרטות ופסלים, קריאת רחוב על שמם וכי"ב, כמו גם הטבעת דמותם על גבי בולים ושטרות כסף. אין זה נדיר שהזיכרון הציבורי מזהה העלמה מכוונת של פרט היסטורי באובייקט ההנצחה של פרק במורשת הכלל-לאומית.

איזה סוג של תיקון יפצה על ההכרה שההנצחה נוצרה בהשראת האידיאולוגיה ה"מנצחת" ?

איך זה קשור לנסיבות מותו של ג'ורג' פלויד?

בול יום הזיכרון תשכז – אנדרטת פורצי הדרך לירושלים. מקור: ויקיפדיה

אירועים ואישים היסטוריים מונצחים לעתים קרובות על ידי הקמת אנדרטות ופסלים, קריאת רחוב על שמם וכי"ב, כמו גם הטבעת דמותם על גבי בולים ושטרות כסף. מדובר באקט של "פוליטיקה סימבולית" – הנצחת הגרסה הלאומית המקובלת של העבר והמורשת שלנו. בעיקרו האקט חינוכי וחשוב. אבל תהיה זאת תמימות לחשוב שכולנו מזדהים עם המסר, שכן ייתכנו פערים בין הסיפור המונצח, לדוגמה בפסל של גיבור האומה, לבין זיכרון פרטי של הסיפור, כפי שהוא נתפס על-ידי אוכלוסייה ספציפית שמהווה חלק מאותו עם.

אנדרטה מאולתרת במקום הרצח. קרדיט: ויקיפדיה

נסיבות מותו של ג'ורג' פלויד עוררו לחיים זיכרון של אוכלוסייה שלמה, לגבי אי-שוויון אזרחי בארה"ב. זה הוביל לחידוד הקיטוב החברתי-פוליטי סביב סוגיית הגזענות בארה"ב ובעולם, ואיים לפגוע בסדר החברתי. הזעם שהתפרץ היה מגובה בתחושות קיפוח חברתי רב-שנים. במהלך המהומות ברחבי ארה"ב, בבריטניה ובמדינות אירופה אחרות כולל בלגיה, המפגינים שהזדהו עם מחאות ג'ורג' פלויד הפילו פסלים שהנציחו דמויות היסטוריות, רק משום שאלו הנציחו בעיניהם את עוול הגזענות.

שדים מן העבר – אינדיאנים באמריקה

נחזור אחורה אל שנות ה- 90, כאשר נעשה "תיקון זוטא" בנרטיב הלאומי ומורשת האדם הלבן ביחס לעמים ילידים ביבשת אמריקה (American Natives), קרי, בני עמים ושבטים שונים וביניהם שבטי אינדיאנים:

מקור השם "אינדיאנים" טמון בטעותו של מגלה הארצות, כריסטופר קולומבוס, אשר בהגיעו לחופי אמריקה סבר שהגיע להודו – INDIA. הקולקטיב שנקרא בפיהם של אזרחי אמריקה הלבנים, "ילידי אמריקה", שמר בזיכרון הציבורי שלו נרטיב שמתייחס למתיישבים האירופאיים באמריקה, כ"האדם הלבן, הכובש שנישל אותם מאדמותיהם". המתיישבים האירופאים הראשונים לאורך החוף המזרחי של היבשת היו אנגלים. הם הגיעו לכאן במהלך המאה ה-17 יחד עם קבוצות קטנות יותר של הולנדים ושוודים. המייסדים העיקריים של ניו אינגלנד היו פוריטנים שהקימו את מושבת מפרץ מסצ'וסטס ב-1629. המושבות האמצעיות, שמורכבות ממדינות ניו-יורק, ניו ג'רזי, פנסילבניה ודלאוור של ימינו, אופיינו באוכלוסייה מגוונת מאוד.

עם תחילת ההתיישבות של המהגרים מאירופה החל תהליך הדרגתי של דחיקת רגלי שבטי האינדיאנים שישבו בשטחים הידועים כיום כחוף המזרחי של ארצות הברית. המהגרים שאפו להשתלט על אדמותיהם. פעמים רבות נעשה הדבר באמצעים אלימים וברוטליים, ולפעמים באמצעות רכישת אדמותיהם בעד "נזיד עדשים" תוך העברת הילידים לשמורות או הגלייתם מערבה. ההתפשטות מערבה החלה לאחר אישור חוקת ארה"ב (1789) ומינויו של הנשיא הראשון של ארה"ב, ג'ורג' וושינגטון. השאיפה להתפשט לכוון המערב נומקה ברצון להשגת עוצמה לאומית וגם באמונה שלפיה השיטה האמריקנית הדמוקרטית שבמרכזה חופש לאדם תיטיב גם עם תושבי האזורים החדשים שיסופחו לארצות הברית.

המתיישבים שהגיעו מאירופה ידעו להנציח את הישגיהם ככל שהתקדמו לכיוון מערב היבשת. סביב הישגיהם הם טוו סיפור/נרטיב, שתאם להפליא את עקרונותיהם האידיאולוגיים. הם דיווחו לעורף על המסע מערבה. את מקום הצילום תפסו איורים, כמקובל באותה עת. המפגש עם שבטי האינדיאנים תואר על ידי איורים עם פרשנות שממנה עלה המסר, "הם תקפו אותנו אבל שרדנו וניצחנו".

תיקון "פוליטי" להנצחה

לפני 30 שנה נפתחה בוושינגטון די.סי. תערוכה של אותם איורים היסטוריים, שצויירו במשך 100 שנים, בין 1820-1920. שם התערוכה, "המערב באמריקה – פירוש מחודש של דימוי כיבוש המערב" (כדאי להיכנס לקישור). המוטיב הבולט מכולם, החוזר שוב ושוב בכותרות של התמונות, אומר למתבונן: "התיעוד הוויזואלי אינו רק תיעוד. ציירי הזמן ההוא שליוו את מאורעות הימים היו שליחי האדם הלבן בשדה הקרב. איש מהם לא שאל את האינדיאנים שאלות ולא השיב לשאלות של אינדיאנים. הציירים עשו מה שעושים בדרך כלל כתבינו הצבאיים. הם מתארים את המלחמה לעורף, בעיני שליחי העורף לחזית." הציירים הלבנים ראו את המלחמה דרך עיניו של האדם הלבן. כפי שהאדם הלבן היה רוצה לראותה. הציורים בתערוכה נוספו לרשימה ארוכה של נאומים שנישאו בפומבי באותם ימים, ולשורה ארוכה של שירים, פזמונים, כרוזים, פקודות-יום ודיווחים מן החזית. ביחד, כל אלה נועדו לאזניהם ולעיניהם של מי שביקשו לשמוע "חדשות טובות" מן החזית.

המבקרים בתערוכה בוושינגטון רשמו בספר האורחים שביציאה מאולמות התצוגה,הערות בסגנון שממנו אפשר להתרשם עד כמה הם לא אהבו את הסגנון "המצטדק" של "יפי הנפש" שהוצג לצד הציורים. לדוגמה: "נו, באמת, מדוע צריך ללכלך ככה את כל העבר שלנו?" "מה זה כל השנאה העצמית הזאת? כל האינדיאנים היו צדיקים כאלה, וכל אבותינו רשעים גמורים?"

פנים רבות לזיכרון

לזיכרון פנים רבות. זה קורה כל הזמן. קולקטיב "זוכר" אירוע שהתרחש בהיסטוריה שלו, בהתאם לתבנית הזיכרון הרצויה לאידיאולוגיה השלטת בו באותה עת. יש מיתאם בינה לבין ערכים המשתקפים בזיכרון הקולקטיבי. התופעה שנקראת "פוליטיקה סימבולית", כוללת בתוכה תופעה נוספת "שכחה מבנית" –  (Structural forgetfulness)

דוגמה נוספת תבהיר מהי אותה "פוליטיקה סימבולית".

בספר "המפתח של שרה" (ראו ביקורת שלי על הספר) מתבררת המשמעות של התופעה, "פוליטיקה סימבולית" ובמיוחד, אלמנט ה"שכחה המבנית". מסתבר שגם הזיכרון הפרטי אינו חסין מפני עיצוב מכוון של חוויה קולקטיבית היסטורית ברוח האידיאולוגיה המוסדית השלטת עכשיו. ב"מפתח של שרה" שמתרחש במחצית שנות ה-90, נחשף סיפור שהושכח – סיפור מתקופת מלחמת העולם השנייה, ושלטון וישי בצרפת. עד לשנות ה- 90 האידיאולוגיה של המרשל פיליפ פטן הכתיבה שלא לחשוף את המרדף אחר יהודי פריז, המצוד, וכליאתם במתחם האצטדיון "ולודרום ד'איבר" שבמרכז העיר, משם הועברו אל מחנה הריכוז דאנסי ולאחר מכן למחנות השמדה.  בדומה לתערוכת האיורים בווישנגטון די.סי ב- 1992, גם בפריז נחשפה הפרשה. האחראי לחשיפה היה הנשיא ז'אק שיראק ב-1995.

תיקון סימבולי מסוג אחר – מחאות ג'ורג' פלויד

מחאות ג'ורג' פלויד, היו הניצוץ שהפעיל את הזיכרון הציבורי והוביל לתיקון מסוג אחר.

חוקר ההנצחה והזיכרון הלאומי, מעוז עזריה, סבור ש"שיכחה ותיקון סימבולי" באמצעות הפלת פסלים ואנדרטות – איננה משרתת את המטרה. נהפוך הוא, זוהי דוגמה להתנהלות "דיאלקטית" – "השלטון השכיח את הנרטיב שלנו, אז אנו נהרוס את מה שיש ונשוב להאדיר אותו". לאמור, עין-תחת-עין. פעילות דיאלקטית מוחקת ומעבדת מחדש את ההיסטוריה, עם סיכוי רב שכל דור ילמד בתורו פרקי היסטוריה חלופיים.

מהנאמר לעיל עולה שניתוץ וסילוק פסלי הנצחה בארה"ב, בריטניה ובלגיה, כמוהם כמחיקת היסטוריה וכמעשה של טיהור. מי שתומך בכך נחשב בעיני עצמו כמנצח, בעוד שלמעשה הוא משתתף במחיקת המורשת.

נחזור לנקודת המוצא ונשאל, האם הנצחה היא מעשה פוליטי? אין ספק שזו שאלה קשה שכדי להשיב עליה צריך להבין שמדובר בסוגייה רבת פנים. הקו המוביל לפתרון השאלה הוא ההבנה שאי אפשר לשנות ולברא את העולם מחדש בכל פעם שמתחלף השלטון. לפיכך יש להעדיף ככל האפשר העברה של אנדרטות ו/או פסלי הנצחה וכי"ב למקום מגודר מחוץ למרכז הבמה, ולהוסיף להם לוחית עם הסבר. המטרה היא ללמד ולחנך תוך התיחסות להיסטוריה על כל צדדיה. כך הכל יידעו מה התרחש בעבר ויבינו שהחיים הם המשך ישיר של העבר.