קטגוריה: ספרים

דבש אריות

בדבש אריות (2022) – סיפור שמשון, הסופר דוד גרוסמן מתגלה במיטבו, ומסב לקוראיו הנאמנים קורת רוח יתרה. לא זו בלבד שהסיפור מרתק כשלעצמו, הדיון בדילמות שגרוסמן מעורר סביב הסיפור המקראי הוכיח לי שזאת השיטה הנכונה להוראת התנ"ך.

מה טעם נטל גרוסמן לידיו דמות מקראית כדי לבחון אותה ואת סיפור חייה? השאלה צצה מיד בעמוד הראשון של הספר. גרוסמן נוקט בטקטיקה ספרותית שאיננה אופיינית לו כסופר, שמחדדת עוד יותר את התהייה בדבר מטרת הספר והחידוש שבו – במקום סיפור, הוא מצטט ארבעה פרקים שלמים מתוך ספר שופטים (פרקים יג-טז). בכך גרוסמן מוודא שהקורא יעיין בגרסה התנ"כית, ויתאפשר לו להיזכר את מה שלמד בעת שחבש את ספסל הלימודים. הפסוקים המצוטטים נבחרו על ידי מחבר התנ"ך כדי להנציח את סיפורו של שמשון בתקופה בה ממלכת יהודה נשלטה על ידי פלישתים. קריאה חוזרת של הפסוקים היא הבסיס שאליה הקורא אמור להתחבר.

מכאן והלאה גרוסמן בוחר לגעת בפרטים הסתומים, לדעתו, ושלכן הם דורשים עיון מעמיק. צריך לומר שקדמו לגרוסמן סופרים שהתייחסו לאותו סיפור מקראי שבספר שופטים, והעניקו עומק ונפח לדמותו של שמשון. גרוסמן מזכיר את חלקם במהלך הכתיבה, תוך שהוא שואב מהם הסברים לשאלות שהוא מעלה. על בסיס התובנות שהוא שואב מקודמיו, הוא יוצר את היצירה הנפלאה שלו על שמשון. ניכר כי בטרם שהתמסר לכתיבת הסיפור שלו אודות שמשון המקראי, גרוסמן נחשף לחומר רקע רב סביב חייו ודמותו של שמשון. תוך כדי הכתיבה גרוסמן גם מפנה את הקורא לטקסטים מתחום השירה שנכתבה סביב אירועים בחיי שמשון המקראי, וגם לשימוש שנעשה בשם "שמשון", בצירופים שונים כמו, שמות יחידות צה"ליות.

מעניינת במיוחד ההפנייה לציור "לכידת שמשון" (1630), מאת הצייר הפלמי הנודע, אנתוני ואן דייק. נראה שגרוסמן למד ממנה פרטים שוון דייק החליט להנציח, המתארים את מה שואן דייק מזהה בציור.

ון דייק, לכידת שמשון, קרדיט: ויקיפדיה.

העובדה שגרוסמן בחר לתאר לפנינו בגוף הספר הדק שלו את הפרטים הבולטים בציור, שכנעה אותי שגרוסמן התרגש כשנחשף ליצירה וזו הטביעה את חותמה עמוק בנפשו. וכך הוא כותב, "בציור, שמשון מביט במבט קורע-לב בדלילה ברגע שהפלישתים פורצים לחדר, אוחזים בו וקוראים אותו מעליה, פניה של דלילה נפנות לעברו בתערובת מוזרה של סיפוק על הצלחתה, אך גם של צער ורוך. ידה הנשלחת לעבר פניו מחווה תנועה שיש בה, בעת ובעונה אחת, נפנוף פרידה והתרחקות של ויתור על שמשון, אך גם חמלה, וכמיהה ללטף אותו ליטוף אחרות, מעין צידה לדרך הייסורים שבה הוא עתיד ללכת" (עמ' 110-111).

חרף העובדה שבתחילת הספר מובאים פסוקים מספר שופטים באריכות רבה, ספר דק גזרה זה משכנע ומחכים עד כדי כך שהקורא שוקע בו ושוכח שבידיו דיון בסיפור המקראי ובמיוחד בדילמות ובסיטואציות מחיי שמשון, שמעולם לא נחשפנו אליהן. לשבחו של גרוסמן ייאמר שהספיק לצבור יידע רלבנטי רב במהלך חייו לצורך כתיבת "דבש אריות". יידע שהוא שאב מיצירות ספרות, כמו זו של דוד פישלוב, "מחלפות שמשון", ומסיפורי המקרא, פואמות, ויצירות אמנות. את כל אלו הוא משלב בדילמות הקשורות לסיפור שלו על שמשון, המשתרע על פני 138 עמ' כולל רשימה ביבליוגרפית. תודתי הכנה שלוחה לגרוסמן על העונג ש"דבש אריות" הסב לי.

ג'ון לה קארה שומר אמונים

ג'ון לה קארה. קרדיט: ויקיפדיה באנגלית

כתיבתו של לה קארה מוקפדת, ולרוב היא מעוררת תחושה שהוא יודע היטב על מה הוא מדבר. העלילה בספרי הריגול שלו מורכבת ודורשת מהקורא תשומת לב וריכוז מקסימליים

*****

"קראתי את הספר, והמבוכה העמיקה. הוא היה טוב להחריד… הוא היה מלוטש יותר מן הרגיל ,יחסית לכתב יד שעדיין לא עבר הגהה," כותב ניק קורנוול, בנו של ג'ון לה קארה בפרק אחרית דבר ב"שומר אמונים", ושואל: "מה הרתיע את אבי, מדוע לא פרסם את הספר?"

"האם במצב הנוכחי המשימה שווה את המחיר?" סימן שאלה גדול זה הטריד את ג'ון לה קארה, סופר הריגול מספר אחד, ובשל כך המתין כעשר שנים לפני שהיה שלם מבחינה מצפונית עם פרסום רומן הריגול, "שומר אמונים". וגם זה לא קרה; לה קארה מת ב-2020 (בגיל 89), בטרם פרסם את הספר. בעודו בחיים השביע את בנו ניק קורנוול, סופר בזכות עצמו, שכל רומן שהשלים והותיר אחריו, יובא לדפוס לאחר מותו, אם לדעת הבן הוא ראוי לפרסום.  

לפני כשישים שנה דיוויד ג'ון מור קורנוול, קצין צעיר בשירות החשאי הבריטי (6MI), פרסם את הרומן הראשון שלו. מפקדיו בשירות החשאי מנעו את פרסום הרומן בשמו שלו, והוא נאלץ לפרסם בשם העט שבחר לצורך פרסום ספריו: לה קארה. אחרי שפרסם שני ספרים נוספים , הקריירה שלו נסקה עם פרסום "המרגל שחזר מן הכפור", שהיה לרב מכר עולמי. האנקדוטה אומרת שהטיוטה לספר הושלמה תוך חמישה שבועות בלבד. רומן ריגל זה עיצב מחדש את הז'אנר. לפי התחזיות, לה קארה אמור היה לפרוש בשיא – לאחר שהשלים את טרילוגיית קארלה (1979). כבר אז הוא נחשב לאחד מגדולי סופרי הריגול של בריטניה, ואחרי "מרגל מושלם" (1986), לה קארה נחשב לאחד הסופרים הטובים ביותר מאז מלחמת העולם השנייה.

כתיבתו של לה קארה מוקפדת, ולרוב היא מעוררת תחושה שהוא יודע היטב על מה הוא מדבר. העלילה בספרי הריגול שלו מורכבת ודורשת מהקורא תשומת לב וריכוז מקסימליים. לזכותו ייאמר שהוא גם פיתח מילון מונחי ריגול צבעוני משלו. קוראים ומבקרי ספרות טוענים שלה קארה "התעלה על הז'אנר", ויש הטוענים שהוא העלה את רמת הז'אנר, בהשוואה לגרהאם גרין הגדול, שלא ממש לקח ברצינות את רומן הריגול שלו, ותייג אותו כרומן "בידורי". ובניגוד אליו, לה קארה השתדל להתאים את יצירותיו לשאיפותיו וליצור עבור העולם הזה עלילה "מתוך היכרות עם העולם הסודי".

שומר אמונים, ג'ון לה קארה, מאנגלית: אמיר צוקרמן. כנרת זמורה – מוציאים לאור, 2022, 192 עמודים.

"שומר אמונים", הוא הרומן ה-26 השלם האחרון, כנראה, של לה קארה. הרומן מפגיש את הקורא עם צעיר בשם ג'וליאן לונדסלי, שבגיל 33 פרש ממרוץ העכברים בסיטי של לונדון, כשהוא מעדיף לפתוח חנות ספרים בעיירת חוף קטנה במזרח אנגליה: "זנחתי את זוהרו המנצנץ של הזהב והעדפתי את ריח הנייר הישן", הוא מצהיר, "את הפורשה שלי החלפתי בלנד קרוזר". ימים אחדים לאחר שפתח את חנותו, נכנס אליה אדם זר לא כדי לקנות ספרים אלא לצורך התיידדות. הוא נראה מוזר עם כובע הומבורג ומטרייה מסולסלת והציג עצמו בסגנון מתהדר, "אני בן כלאיים בריטי, יצאתי לגמלאות, אני אקדמאי לשעבר חסר כל ערך, מבצע עבודות מזדמנות". הזר מצא את הרגע הנכון לדחוק בג'וליאן לפתוח אגף נוסף בחנותו – שייקרא "הרפובליקה של הספרות". האגף הנפרד יציע רק קלאסיקות והגיגיהם של הסופרים הגדולים, דוגמת "טבעות שבתאי" מאת וו.ג. זבאלד, הקרוב לליבו. חלפו דקות ארוכות עד שהזר מצא לנכון להזדהות בשם אדוארד אבון, שעד מהרה הוא מתגלה כמהגר פולני וסוכן בדימוס של ה- MI6, שירות הביון החשאי הבריטי. ואז אדוארד חושף בפני ג'וליאן כי עוד כתלמיד בית ספר הכיר את אביו של ג'וליאן, כמי ש"ניהל חיי מין שוקקים, שקע בחובות וסיפר על עצמו דברים ש'לא תמיד עמדו במבחן הדיוק'". מדוע ג'וליאן לא בדק מיד האם דבריו של אדוארד "עומדים במבחן הדיוק"?

ערב אחד אדוארד מזמן את ג'וליאן לביתו לארוחה חגיגית. הוא מקבל את פני ג'וליאן כשהוא לבוש ג'קט מהודר בצבע חום ונועל נעלי ערב תואמות מעוטרות זהב. "ג'וליאן, בחורי היקר!" הוא קורא בהתלהבות, "איזה עונג מושלם." כמו כל סוכן ביון טוב, אדוארד מיומן בשינוי תדמית. לימים ג'וליאן ייזכר במילים של אדוארד, "אני הרבה אנשים". בשלב זה הוא מוקסם מזהויותיו של אדוארד ו"לא יכול היה שלא לתהות כמה מזה הוא משחק, וכמה מזה הוא האיש האמיתי". כך גורם לה קארה, לקורא לצפות להפתעות, ולעולם לא להיות בטוח שהאמת כולה כבר נחשפה בפניו.

בינתיים, אדוארד נחקר על ידי ראש שירותי הביטחון, סטיוארט פרוקטור, שזכה לתואר "הכלב המרחרח הראשי שלנו". משפחת פרוקטור נמנית על המעמד הגבוה האפוף קדושה שמקורה בשירותים החשאיים של הממלכה. פרוקטור חושד בכל מי, שבדומה לאדוארד, מפתח בקרבו "תשוקה טוטלית"; ומבחינתו כל מי שמפגין מחויבות מוחלטת לכל דבר מהווה איום ביטחוני חמור. לא עובר זמן ופרוקטור מוצא עצמו במסלול התנגשות עם אדוארד, בעוד שג'וליאן נגרר באל כורחו ליריבות בין שני רבי מרגלים חכמים.

עולמו של לה קארה

חשוב להבין את עולמו של לה קארה. כאיש ביון לשעבר, אין אצלו מקום לשאלה "האם התכסיסים הערמומיים של שירותי הביון יצליחו; השאלה החשובה היא האם הם שווים את המאמץ?". בביקור שערך אצל הממונים לשעבר על אדוארד, ג'ואן ופיליפ, שזה מכבר יצאו לגמלאות ובעבר נחשבו לזוג הזהב של MI6 , הוא מגלה ששני המרגלים הזקנים, אנשים הגונים, קולטים באחרית ימיהם שמפעל חייהם לא השיג בעצם דבר: "לא עשינו הרבה כדי לשנות את מהלך ההיסטוריה האנושית, נכון?" אומר פיליפ לפרוקטור בצער. "בינינו, כמרגל זקן אחד למשנהו, אני חושב שהייתי מביא יותר תועלת בניהול מועדון בנים." המחשבה שצעד קטן בלבד מפריד בין חיים חסרי תוחלת לחיים אפקטיביים, מעיקה גם על לה קארה.

הפיצוץ הגדול – הסיומת בספריו לה קארה

ב"שומר אמונים" העלילה מתפתחת בקצב איטי עד לפיצוץ האחרון ומותירה את הקורא עם תחושה גדולה של מורת רוח, יותר מאשר תחושת ניצחון. הסיומת, בעיני לה קארה, היא העיתוי להתחשבנות. אלא שספר זה מפתיע בסיומת שלו, השונה מסגנונו הספרותי המוכר.

לסיכום צריך לציין שכתיבת "שומר אמונים" (במקור: Silverview) החלה והסתיימה כעשור לפני שהספר הוגש לראשונה למו"ל. לה קארה הניח אותו בצד כדי לכתוב את הממואר, "מנהרת היונים". בנו, ניק קורנוול, הוסיף "אחרית דבר" ל"שומר אמונים", וסימן לו למטרה להסביר מדוע התעכב פרסומו. בחרתי לצטט פסקה מתוך הדברים הנאמרים באחרית דבר. הפסקה משקפת את התלבטותו המעמיקה של קורנוול בשאלה זו, ומסקנה:

אני חושב שהוא כתב ספר נהדר, אבל כשהביט בו, הוא נראה לו קרוב מדי לגרעין האמת שאינה נוחה לאיש, וככל שעבד עליו יותר, ככל שעידֵן זאת יותר, כן נעשה הדבר פשוט ומחוּור יותר — והנה אנחנו כאן." ובהמשך, "שומר אמונים" עושה משהו ששום רומן אחר של לה קארה אינו עושה. הוא מציג שירות מרוסק: רוחש סיעות פוליטיות משלו, לא תמיד מכיר טובה לאלה שעליו להוקיר, לא תמיד יעיל מאוד או ערני מאוד, ובסופו של דבר לא בטוח שיש ביכולתו להצדיק את עצמו, לא עודהמרגלים של בריטניה … כבר איבדו את הוודאות בנוגע למשמעות הארץ, …האנושיות של השירות היא שאינה כשירה למשימה – והיא שמתחילה לשאול האם המשימה שווה את המחיר?… אני חושב שאבי לא ממש היה יכול להביא את עצמו לומר זאת בקול רם. [הדגשה שלי, ת.ה.]". (עמ' 191-192).

ראו גם, ביקורת על "שומר אמונים" מאת ג'וזף פיינדר, ניו יורק טיימס.