קטגוריה: מלחמת יום הכיפורים

לוסיטניה – מחדל יום הכיפורים של מלחמת העולם הראשונה?

מחריד לחשוב שחברת ספנות כמו קונרד (הבעלים של הלוסיטניה), והמודיעין הבריטי, העלימו עין מלוסיטניה בעת שהתקרבה לנמל ליברפול, ולא שלחו משחתות ליווי לספינה. בסוף מי שהואשם היה הקברניט המנוסה והיעיל של הלוסיטניה, ולא קונרד שהפחיתה בכמות הפחם המשמש דלק לכל מנגנוני הספינה, מה שגרם להאטה במהירות הספינה.

הבריטים כשלו מספר פעמים במהלך מלחמת העולם הראשונה. אלו היו שגיאות איומות. אך מה שאירע ללוסיטניה היה כנראה הכשל הגרוע ביותר של הבריטים. ההצלחה היחידה בסאגה עגומה זאת היא של קברניט הלוסיטניה, ששרד באומץ רב ובתושייה את תלאות הימים האחרונים של לוסיטניה ובערוב ימיו זכה לראות איך הצדק נעשה ולא רק נראה.

שובל המוות כריכה

השאלה המרחפת מעל פרשת הטבעתה של ספינת הפאר לוסיטניה, היא איך הותר דמם של  1,198 נוסעים שהפליגו על סיפונה מארה"ב לבריטניה?

בספרו, שובל המוות, אריק לארסון פורש את קורותיה של ספינת דגל בריטית ושמה לוסיטניה. הספינה שעשתה את דרכה האחרונה מהחוף המזרחי של ארה"ב אל חופי בריטניה ונמל ליברפול. לוסיטניה נחשבה לספינה משודרגת, אמינה ומהירה. אלא שחברת הספנות, קונרד, דרשה לקצץ בכמות הפחם כדי לחסוך כסף, ובכך האטו את מהירות הפלגתה במאי 1915, עד סופה המר. זאת הייתה ההפלגה האחרונה של הספינה ותקופה מכרעת במלחמת העולם הראשונה.

שובל המוות, שמתמקד בהפלגה של הלוסיטניה בחודש מאי 1915 מארה"ב אל בריטניה, מהווה מסמך היסטורי מרתק אך מעיק מאוד. במהלך מלחמת העולם הראשונה [1914-1918], מפליגה ספינת פאר מאובזרת, בעלת נתונים טכניים שאין כדוגמתם באותם ימים, מחופי ארה"ב אל חופי בריטניה כשהיעד הסופי הוא נמל ליברפול. במהלך המלחמה הבריטים ביצעו מספר שגיאות איומות, אך מה שאירע ללוסיטניה היה כנראה הכשל הגרוע ביותר של הבריטים.

מעשה או מחדל

בעת התרחשות האסון, בנות הברית, שנקראו "מדינות ההסכמה", כללו את האימפריה הבריטית והמושבות שלה, הרפובליקה הצרפתית והמושבות שלה, האימפריה הרוסית, וממלכת איטליה. ארה"ב הייתה נייטרלית בעת ההפלגה האחרונה של לוסיטניה (1915). המודיעין הבריטי – הידוע בשם חדר 40 – פעל במלוא המרץ כדי ליירט מברקים שהועברו מבסיס האם בגרמניה אל צוללת משוכללת גרמנית בשם צוללת U. המודיעין המיומן פיצח את הקוד הסודי של הגרמנים וכך הצליח לעקוב במדויק אחר שילוח הצוללות הגרמניות אל תחום המים הטריטוריאליים של בריטניה. בספרו, לרסון מספק פרטים אישיים על הנשיא האמריקאי ווילסון. ווילסון היה שקוע בדיכאון לאחר מות אשתו האהובה וחיזוריו אחר אישה צעירה לא נשאו פרי במשך ימים רבים. ענייניו האישיים הסיחו את דעתו מהמתרחש מעבר לאוקיינוס.

במונחים של יידע מודיעיני, היה זה האדמירל ווינסטון צ'רצ'יל (לפני שנבחר לראשות הממשלה), שקבע את הנהלים. והנהלים הברורים היו ליירט כל ידיעה שגרמניה משגרת, לפצח את הקוד, לשמור פרטים. ומה לגבי מסירת מידע והגנה על ספינות במים הטריטוריאלים של בריטניה? כאן נעשתה איפה ואיפה. צ'רצ'יל החליט לא להעניק ליווי ללוסיטניה כאשר הספינה התקרבה אל החוף ואל נמל ליברפול. מדוע? כדי שהגרמנים לא יעלו על היכולת המודיעינית של בריטניה ויחשפו את חדר 40 ואף יפוצצו אותו. אז מה הרוויחה מכך בריטניה.

או!! השאלה הזאת שנויה במחלוקת עד עצם היום הזה. אין איש מבין ואין אחד שיודע להשיב על השאלה באופן חד משמעי. יש הטוענים שהיה כאן אינטרס מצד מדינות ההסכמה ובראשן בריטניה, לגרום לארה"ב להתחבר אליהן ולשדרג את יכולותיה של הברית נגד גרמניה. עצם העובדה שעל סיפונה של לוסיטניה הפליגו כ- 125 אזרחים אמריקאים, שחלקם ניספו כאשר הספינה הוטבעה על ידי הצוללת U, הייתה יכולה לשמש כטריגר להצטרפות מיידית של ארה"ב לברית נגד גרמניה. ההצטרפות אמנם התרחשה. אלא שזה קרה שנתיים אחרי טביעת לוסיטניה ובעקבות חליפת ידיעות בין גרמניה ומקסיקו. הגרמנים האיצו במקסיקו להתחבר אליהם כנגד מדינות ההסכמה ובראשן בריטניה, והבטיחו להם הרים וגבעות. את המידע הדליפו בכוונה לנשיא ווילסון. הוא נחרד מכך והסכים לצרף את ארה"ב לצד מדינות ההסכמה במאבק נגד גרמניה. לפי טיעון אחר הבריטים ניסו להסתיר מהגרמנים את העובדה שהם פיצחו את הקוד של גרמניה, ושבידם כל המידע המוזרם אל הצוללות הגרמניות שבמים הטריטוריאליים שלהם.

איך שלא יהיה, באם מדובר בכשל מודיעיני או בכשל מכוון, הסוף היה מר. מעטים מבין אלו ששהו על הספינה ניצלו. רק כ- 20% ממאות הנוסעים שהצליחו להימלט שרדו.

חוסר תשומת לב

מחריד לחשוב שחברת ספנות כמו קונרד (הבעלים של הלוסיטניה), והמודיעין הבריטי, העלימו עין מלוסיטניה בעת שהתקרבה לנמל ליברפול, ולא שלחו משחתות ליווי לספינה. בסוף מי שהואשם היה הקברניט המנוסה והיעיל של הלוסיטניה, ולא קונרד שהפחיתה בכמות הפחם המשמש דלק לכל מנגנוני הספינה, מה שגרם להאטה במהירות הספינה. גם את צ'רצ'יל לא האשימו. (זה מזכיר את מה שקבעה וועדת אגרנט לגבי הדרג המדיני, שאותו היא ניקתה מכל אשמה על המחדל של מלחמת יום הכיפורים (1973)). דווקא הקברניט (בדומה לדדו שלנו) דווקא הוא הואשם במותם של מאות בני אדם. ובמקרה של הקברניט, הרי דווקא בידיו לא היה מידע רלוונטי. אדרבא, הגיעו לידיו הוראות סותרות לגבי מה שעליו לעשות. וזאת בזמן שהיה ידוע לכולם, כולל הציבור קורא העיתונים בבריטניה ובארה"ב, כי הצוללת U נמצאת בנקודה קריטית ועלולה להטביע את הלוסיטניה.

רק כעבור שנים, כאשר נחשפו מסמכים מתוך ארכיון חדר 40, התבררו כל הכשלים המודיעיניים ולפיכך פטרו את הקברניט הבריטי של הלוסיטניה מכל אשמה. יש להוסיף ולציין שהנשיא ווילסון ידע היטב על הכשל בהעברת מידע רלוונטי אל הקברניט וגם על מותם של אזרחים אמריקאים רבים, אבל בשל ענייניו הפרטיים לקח לארה"ב שנתיים נוספות עד שהצהירה כי היא מצטרפת לברית נגד גרמניה!

קטע מתוך הספר שבחרתי לצטט כאן:

חדר 40 והבכירים שהיו בסוד ה"תעלומה" ידעו הרבה יותר: הם ידעו שתחנת האלחוט הגרמנית בנורדייך משדרת את לוח הזמנים של לוסיטניה… בחדר 40 ידעו גם שאחת הצוללות הללו היא 20-U, הידועה כקוטלת ספינות ואנשים, ושהיא עושה את דרכה לעבר אזור סיור שבו עוברות כל אוניית משא וכל ספינת נוסעים של קיונארד בדרכן לליברפול, ושבקרוב תעבור שם גם לוסיטניה עצמה.

ואולם אלו לא דווחו לקברניט טרנר. יתרה מזאת, האדמירלות לא עשתה כל ניסיון ללוות את לוסיטניה או להסיטה ממסלולה [עמ' 125]

אנשי אדמירלות ידעו היטב שלוסיטניה תעבור בקרוב בדיוק באזור הזה, אך לא עשו כל מאמץ לספק פרטים על אירועי הערב ישירות לקברניט טרנר. … לוסיטניה, שזה היה לה היום החמישי בים, עשתה את דרכה לעבר בריטניה לבדה. שום ליווי לא הוצע לה ולא תוכנן בעבורה, וחרף העובדה שנשאה מטען רב-ערך של מחסניות רובה ופגזי רסיסים שהחזית שיוועה להם, היא לא הונחתה לעבור בנתיב החדש והבטוח יותר, דרך התעלה הצפונית.

ייתכן שאי נקיטת אמצעי ההגנה נבע בפשטות מחוסר תשומת לב; צ'רצ'יל היה אז בצרפת ופישר היה שקוע בעניינים אחרים, ועמד לכאורה על סף שגעון. אך לא מן הנמנע שהיו גם מניעים זדוניים יותר. במכתב ששלח צ'רצ'יל בראשית 2015 לראש לשכת המסחר של אנגליה, וולטר ראנסימן, הוא כתב: "חשוב עד מאוד למשוך כלי שיט נייטרליים אל חופינו בתקווה לסבך את ארה"ב עם גרמניה". [עמ' 210].

שובל המוות: ההפלגה האחרונה של הלוסיטניה, מאת אריק לרסון. תרגום: גאי הרלינג, 2019 (450 עמ').

"עיסוק הכרחי" או "אובססיה"?

תהיתי מה חושב הציבור על סדרת הטלוויזיה החדשה ("שעת נעילה"), במיוחד לאור העובדה שהיא נחשבת כ"יקרה מאי פעם"? האם הסדרה נתפסת על ידי מרבית הציבור כ'עיסוק הכרחי', או שמא עצם הפקתה מצביע על 'אובססיה' ביחס למלחמת יום-כיפור?

 

אתר ההנצחה בעמק הבכא ברמת הגולן
אתר ההנצחה בעמק הבכא ברמת הגולן. מקור: פיקיוויקי

עניינה המרכזי של הסדרה החדשה, "שעת נעילה", הוא הקרבות ברמת הגולן, במהלך מלחמת יום הכיפורים (1973). במשך עשרות שנים, מאז 1973, מלחמת יום הכיפורים תוייגה בסרטים, בסדרות, בספרים, במחקר ובתקשורת כ"פצע פתוח", והאפקט שלה על הציבור תוייג כ"טראומה לאומית".

העיתונאי, איתי שטרן, במאמר שפרסם בהארץ, סוקר את הסדרה, "שעת נעילה" – סדרה טלויזיונית חדשה ש"חוזרת אל הקרבות בגולן" במלחמת יום הכיפורים 1973. האמירה המרכזית של שטרן היא ש"'שעת נעילה' חוזרת אל הפצע הפתוח של מלחמת יום הכיפורים ואל הטראומה הלאומית שבאה בעקבותיה".

תהיתי מה חושב הציבור על סדרת הטלוויזיה החדשה ("שעת נעילה"), במיוחד לאור העובדה שהיא נחשבת כ"יקרה מאי פעם"? האם הסדרה נתפסת על ידי מרבית הציבור כעיסוק הכרחי, או שמא עצם הפקתה מצביע על אובססיה ביחס למלחמה זאת?

שאלה נוספת שקשורה לשאלה הראשונה היא, האם השתנה יחסו של הציבור למלחמה ההיא או שמא, כלום לא השתנה בעשרות השנים הללו? דהיינו האם רבים סבורים שחובה לחזור שוב ושוב אל "הפצע הפתוח" ו"הטראומה הלאומית" באמצעות כתבות, סדרות וסרטים.

בעולם המקוון זמינים כלים מועילים, לדוגמא, האפשרות למצוא מידע באופן מיידי. גם את תחושות הציבור ביחס לנושא מדובר ניתן לבדוק מיידית, זאת על ידי עיון בטוקבקים למאמר או לכתבה און-ליין. קראתי את הטוקבקים לכתבה שפרסם איתי שטרן לאחרונה, בהארץ און-ליין. התרשמתי שהדעות חלקות לגבי נחיצותה של עוד סדרה על מלחמת יום הכיפורים. יש מי שמחשיב את העיסוק המתמשך במלחמת יום הכיפורים כהכרחי ויש מי שסבור שזאת אובססיה.

כמה טוב שהעידן המקוון מאפשר לחוש את 'הדופק הציבורי', לדוגמא, באמצעות קריאת טוקבקים. אקדים ואציין שקשה לספק תשובה מדוייקת בלי לערוך מחקר שיטתי, ובלי לבדוק את דעת הקהל באופן מקצועי. יש גם לקחת בחשבון שטוקבק יכול להיות "מגוייס" ולא אישי. תלוי בהקשר. ולמרות שהתוצאות של מישוש הדופק הציבורי באמצעות מחקר זוטא רחוקות מהדיוק המדעי, הן מספקות אינדיקציה די טובה והיתרון כאן ברור. החלטתי להפיק אינדיקציה ראשונית-מהירה לשאלותיי בעזרת הטוקבקים לכתבה של שטרן. עשיתי זאת כאמור כדי לקבל מושג האם העיסוק העכשווי במלחמת יום הכיפורים, ועוד בסדרה שהפקתה הסתכמה במחיר גבוה, האם עיסוק זה הינו צו השעה או עיסוק מיותר.

חבל שאינני יכולה להציג את הכתבה במלואה. אסתפק בכך שאומר שהאמירה, "'שעת נעילה' חוזרת אל הפצע הפתוח של מלחמת יום הכיפורים ואל הטראומה הלאומית שבאה בעקבותיה" היא חזות הכל של מה שרצה שטרן לומר על הסדרה החדשה.

לאחר שבדקתי את כל הטוקבקים נגלתה לעיניי תמונה חצויה. חלק מהמגיבים משוכנעים שהעיסוק המתמשך במלחמה ההיא הוא הכרחי. מנגד ישנם כאלו הסבורים שהעיסוק הינו מיותר, נדוש ואף אובססיבי. הדגימה בהמשך תבהיר זאת היטב.

חילוקי דעות. מספר דוגמאות:

טוקבק א':

הכותב מדווח תחילה שעם פרוץ מלחמת יום הכיפורים הוא היה מסופח לחטיבת השריון 205 כמ"מ בגדוד הנדסה ברמת הגולן. וגם, "החטיבה הדפה את הסורים מדרום הרמה בואך קונייטרה". הוא זוכר"קרבות קשים" ומציין שבתום המלחמה הייתה תחושה של ניצחון. לכן הוא מתרעם ומדגיש, "אין צידוק לבכי המצטייר מהסרטים והכתבות". לפי ההסבר שלו, חיילים חזרו מדרום הרמה "מלאי ביטחון לחיים" ואם היה בכי, הוא לא היה נחלת צה"ל כולו. כך שהחזרה אל הפצע הפתוח והטראומה הלאומית חסרת צידוק. כיום הוא מבין שזה מחיר העצמאות: "אמת, איבדנו 3000 בחורים, אבל זה מחיר העצמאות שכה נכספנו לה במשך אלפיים שנות גלות רצופות פוגרומים ושואה בסוף. אז די לבכי". התובנה שלו: סדרה שחוזרת אל הפצע הפתוח ולטראומה, היא סדרה מיותרת ווהעיסוק בבכי הוא אובססיבי.

טוקבק ב':

מאידך, להלן דוגמא לטוקבק שמצדיק את ההשקעה האדירה בסדרה החדשה על המלחמה ההיא ומביע צער על מיעוט הכתבות על המלחמה. התחושה כאן היא כי: "משנה לשנה הכתבות על המלחמה הולכות ומתמעטות" ו"ההיסטוריה אוכלת את הזיכרון שלנו". ביטויי הצער לנוכח המצב הולכים ומקצינים: מדובר ב"דמנציה או אלצהיימר לאומי שמזמן כבר נמצא בתוככי העיתונים והעם", שכן, "בשנים שהיו קרובות יותר לסיום המלחמה, כל העיתונים היו מפוצצים בכתבות מכל מיני זוויות. בעיית הזיכרון אינה רק של המבוגרים בינינו. גם הדור הצעיר, "בנינו, נכדינו לא מכירים ולא יודעים דבר וחצי דבר על המלחמות". 

טוקבק ג':

מתבטא בשאט נפש: "העיסוק האובססיבי במלחמת יום כיפור עבש ולא מעניין כבר. התחושה כאן מרמזת שאבד הקלח על הנושא עצמו ושמקומו על מדף בארכיון, שם יצבור אבק. מאידך, אירוע אחר כן מחייב התייחסות. מדובר בהסכמי אוסלו שנחתמו 20 שנה אחרי מלחמת יום הכיפורים, "יש העדפה לסרט על 'אסון אוסלו' והבאת צבא הטרור האש״פי ישר לתוך לב ישראל". זהו "אירוע משמעותי שהובילו אליו יוהרה, התעלמות מרצון הבוחר, שחיתות, דילים פוליטיים מלכלכים ופילוג ושיסוע העם".

טוקבק ד':

זו דוגמא לטוקבק שמדבר על "זיכרון כואב" ו"פצעים שלא יגלידו אף פעם". במקרה שלו, הוריו, דודיו וגברים רבים גויסו אל החזית וחלקם לא שבו הביתה. "הרחובות התרוקנו מהגברים שגויסו אל החזית". זהו מצב שמחייב עיסוק מתמיד כדי שהזיכרון יהיה קיים לעד.  ההסכמה עם דבריו של שטרן מוחלטת.  "אין לנו ארץ אחרת ואין מקום אחר שבו נוכל לקיים ריבונות של מדינה עצמאית לתפארת העם היהודי באשר הוא".

נותר רק לקוות שהסדרה המדוברת, שעניינה המרכזי הוא הקרבות בגולן במהלך מלחמת יום הכיפורים, תצליח לחדש לנו ואולי גם תוביל לפתרון השאלות הפתוחות הבאות:

מי רצח את ג'ו אלון ומדוע?, האם אשרף מרוואן היה סוכן כפול? ומה באמת סיכם הנרי קיסינג'ר עם אנוואר סאדאת ומשה דיין (הייתה קונספיקציה, או לא).

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מדוע נקראת מלחמת יום הכיפורים כך?

במהלך השנים נשמר הכינוי "מלחמת יום הכיפורים", המתיחס למלחמה שפרצה ב- 6 באוקטובר 1973. הכינוי קיבל מעמד רשמי בישראל ובמקומות שונים בעולם. וכמו תמיד עולה השאלה: מי טבע את השם וכיצד הפך לשמה הרשמי של מלחמת אוקטובר 73', האם היו כינויים מתחרים למלחמה זאת, ומדוע לא זכו למעמד רשמי?

********

במחקר שערכתי ושפורסם בספרי, מלחמה כבדת דמים: טראומה, זיכרון ומיתוס (2014), הצגתי candleמבחר דימויים שנתגבשו בהתייחס למלחמה שפרצה ב-6 אוקטובר 73, עוד בימי הקרבות הראשונים, כאשר הידיעות עליה הובאו לידיעת הציבור בנאומים רשמיים של בכירי צה"ל והמערכת הפוליטית.

אחד הדימויים שנעשה שכיח עם פרוץ המלחמה, היה "מלחמת יום הדין":

 

שר הביטחון, מר משה דיין, היה הראשון שבחר להתייחס למלחמה בסגנון זה. מטבע הדברים, הוא העדיף להשרות בחזית ובעורף תחושה אופטימית. כידוע, לפי המסורת היהודית ביום הכיפורים – הוא יום הדין – נקבע גזר דינו של אדם לחובה או לזכות, ומנהג הבריות הוא לאחל זה לזה, "חתימה טובה"; "שייגזר דינך לזכות". במסיבת עיתונאים בבית סוקולוב, שהתקיימה למחרת פרוץ המלחמה בתל אביב, אמר דיין: "… בסיני איבדנו מספר עמדות ויש אבדות לכוחות צה"ל, אך לאויב נגרמו אבדות רבות… הקרבות קשים אך ייגמרו בחתימה טובה".

גם מפקדי צה"ל נהגו לכנות את מלחמת 73' באמצעות הדימוי "יום הדין" – "מלחמת יום הדין". עם פרוץ המלחמה נדמה היה שזה הכינוי הרשמי שהעניקו מפקדיו הבכירים של צה"ל למלחמה. הוא שובץ בנאומו הראשון של הרמטכ"ל רב אלוף דוד אלעזר ששודר לאומה עם פרוץ המלחמה, והופיע בשכיות רבה בכתבות ובסיפורי הגבורה שהופיעו בחלק מהעלונים תחת הכותרת, "סיפורי יום הדין".

דימוי מתחרה שהיה שכיח בימים הראשונים לאחר פרוץ המלחמה היה: "מלחמת מעטים מול רבים"

הדימוי "מלחמת מעטים מול רבים" נרמז בתדירות גבוהה בהתבטאויות של בכירי צה"ל, שהופצו באמצעות עלונים, כמו דף לחייל, פקודות יום, דפי קרב ודפי הסברה. לדוגמא: בדף לחייל, עלון שחולק לחיילים בחזית, דובר ביום השלישי למלחמה על, "גילויי גבורה של מעטים נגד רבים." (דף לחייל , 8.10.1973); ובמועד מאוחר הרבה יותר, הדימוי "מעטים מול נחשולי פלדה ואש" שובץ בפקודת-יום ליום גייסות השריון (29.10.1973). ובאותה פקודת-יום נאמר גם, "אתם, אשר ניצבתם מעטים מול רבים, בין ישראל ובין מבקשי נפשה". התבטאויות דומות הופיעו גם בדף קרב של מׅפְקדת האוגדה (15.10.1973) ובהנחיות ההסברה למפקד מיום 7 באוקטובר 73', ובׇהקבלה שבין מלחמת יום הכיפורים למלחמת תש"ח, "לבדנו. כמו תמיד, כמו ב- 1948". הדימוי הופיע גם בהשוואת אחדותם של ה"מעטים" מול האויב, במלחמת "ששת הימים" כך: "כמו במלחמת ששת הימים מתגלה העם במלא תפארתו נכון לכל." (7.10.1973).

הדימוי "מלחמה כבדת דמים" שימש את שר הביטחון, משה דיין, ביום השלישי למלחמה.

Golda Meir and Moshe Dayan (photo credit REUTERS)
photo Credit: REUTERS Golda Meir and Moshe Dayan 1973

אחרי שלושה ימים של מסרים אופטימיים שנועדו לחזק את המורל בחזית, כאשר הציבור עדיין לא היה מודע לגודל האסון והמחדל, הכריז דיין שהמלחמה גבתה מחיר דמים רב בשלושה ימים. דיין השתמש בדימוי "מלחמה כבדת דמים", שהשרה תחושה פסימית. אבל כפי שדווח לציבור, מאז חיילי צה"ל הצליחו ל"הפוך את הקערה על פיה" ולעבור ממצב של מגננה למערך של מתקפה. למרות זאת, יש לזכור שההצלחה גבתה מחיר גבוה של כ- 2,800 הרוגים.

בסיומה של המלחמה שפרצה ביום הכיפורים תשל"ד, היום החשוב ביותר בלוח העברי, היא קיבלה את שמה, "מלחמת יום הכיפורים". כפי הנראה משום ששם זה מחבר בין "מלחמה" לבין "היום בלוח העברי" שבו נחרצים גורלות של בני האדם. ובמקרה זה, של עם ישראל כולו.

שני הדימויים – "מעטים מול רבים", שהיה שכיח בתרבות עוד בימי היישוב היהודי בישראל ובמלחמת תש"ח, ו"מלחמת יום הדין", שמצמצם את טווח המשמעויות לאלו שבבסיסן מסר משפטי ואף דתי – שני דימויים אלו נותרו בשולי השיח ובמהלך הזמן נשכחו. כך גם הדימוי, "מלחמה כבדת דמים", המשדר מסר טרגי של שדה קטל.

"מלחמת יום הכיפורים", הוא שם שכולל בתוכו מסר נטול מטען שלילי מובהק: יום כיפורים. והמסר העולה ממנו היה, ותמיד יהיה: קיים תמיד סיכוי לסוף טוב, לגזר דין זכאי.

מי רצח את ג'ו אלון – בעקבות הסרט מ- 2011

היום לפני 46 שנה נרצח טייס חיל האויר, אל"מ ג'ו אלון, הנספח האוירי של ישראל בוושינגטון. הרצח לא פוענח עד היום.

בתו, רחל, פרסמה בקבוצת פייסבוק מכתב שקיבלה מאת מפקד חי"א, נורקין, לציון יום השנה לרצח של אביה ג'ו אלון. למותר לציין שמגיע לבנותיו של ג'ו אלון יותר ממכתב מכבד. מגיע להן פתרון הרצח.

******

אני מעלה מחדש פוסט שפרסמתי ב- 2011, בעקבות הסרט "מי רצח את ג'ו אלון?" – בנותיו של ג'ו אלון ראויות להסבר משכנע יותר.

בתכנית "מבט שני" (6.3.2011), שודר הסרט "מי רצח את אבא?". הסרט תיאר בפרטי פרטים כמה מהדילמות הקשות הרודפת את בנותיו של ג'ו אלון, ובזמנו גם את אימן ז"ל, בהקשר לשאלת הרצחו של אבי המשפחה, ג'ו אלון. לא עברו מספר דקות מתחילת הסרט וחיש קל העלו לשידור כמה מרואיינים, אמריקאים וישראלים. הבולטים ביניהם, מפקד טייסת חי"א לשעבר, האלוף יעקב אגסי (שהיה לי הכבוד לשרת בטייסת בזמן שהיה מפקדה), וד"ר אורי מילשטיין (שתקופה מסויימת לימדנו באותו מוסד אקדמי, עמיתים למקצוע).

חקירת האירוע

ג'ו (יוסף) אלון נולד ב 1929 בקיבוץ עין חרוד. השתתף בקורס הטייס הראשון של המדינה, ב- 1948, והיה בין מייסדי חי"א הישראלי. בתחילת שנות ה-70 אלון התמנה לנספח האווירי בשגרירות ישראל בוושינגטון. הוא נרצח על ידי אלמוני בפתח ביתו לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים (1973). ה- FBI העלה כמה הסברים אפשריים לרצח – פלילי, רומנטי, פוליטי. כל הבדיקות לא העלו מאומה. היה ל- FBI יסוד סביר להניח שאלון נרצח על רקע פוליטי (קרבן של ארגון ספטמבר השחור). לבסוף מחבר אמריקאי פרסם ספר על הפרשה. הספר מחזק את ההשערה שאלון נרצח על רקע פוליטי – על ידי ארגון פלסטיני. הבעיה – למחבר הספר היו ראיות נסיבתיות בלבד!! וכך הוא כתב במקור:

As far as Black September was concerned, the choice of Alon as a target was a brilliant decision. From their standpoint he was a symbol and a target worthy of attack. He was an Israeli diplomat and a military attache.

אשתו של אלון חשדה שאולי הוא היה גם מרגל או איש המוסד. מוטה גור נשבע לה שלא. אחרי מותה, בנותיהם של הזוג אלון החלו בחקירה (2004) ועתרו לבג"ץ כדי שיחייב את המוסד והשב"כ למסור מידע. כולם נשבעו שרק ה FBI יודעים מה שיודעים.

הספר שערך מחבר אמריקאי בעקבות הפרשה, תורגם לעברית על ידי העיתונאי הוותיק אמיר אורן. על הכריכה נכתב כך: מעל הפרשה ריחפו במשך השנים חשדות וסימני שאלה רבים: האם ג´ו אלון, הטייס המהולל, גיבור מבצע קדש ומלחמת ששת הימים וממעצבי דמותו של חיל האוויר הישראלי, נרצח בידי ארגון הטרור הפסטיני "ספטמבר השחור"? האם היה זה חיסול חשבונות על רקע פלילי-אישי? ואולי אלון בכלל נלכד ברשת סבוכה של אינטרסים וריגול בינלאומי שהמוסד, הסי-איי-איי והקג"ב היו רק חלק משחקניה, ושילם על כך בחייו ?

מחקר על מלחמת יום הכיפורים

עבודת המחקר שלי לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה התמקדה במיתוסים פוליטיים. המחקר עצמו עקב אחר המיתוסים שרקמה החברה בישראל סביב מלחמת יום כיפור וכיצד הם שירתו קבוצות אידיאולוגיות/פוליטיות בחברה הישראלית. לאחר הצפייה בסרט שאלתי את עצמי האם כל מה שרואות עיני בסרט זה אינו אלא מיתוס פוליטי? ומי מעוניין בכך? האם המניע הוא "שחיטת פרות קדושות"? אבל למה לעשות זאת על גבן של בנות משפחה ששכלה את אביהן?

ספריהם של בראון ושל אלי זעירא

במחקר לדוקטורט לא עסקתי בהיבט הצבאי של מלחמת יום כיפור. הקרבות, המהלכים המדיניים שקדמו למלחמה, התזכירים ופרוטוקולים מדיניים למיניהם לא היו חלק מחומרי המחקר. כאמור, בדקתי טקסטים שונים כדי להבין איך פועל הנרטיב סביב אותה טראומה היסטורית. האם כולם מגובשים סביב נרטיב אחד? וכיצד נרטיבים של קבוצות אידיאולוגיות בולטות היו שונים אלו מאלו במהלך השנים שחלפו מאז המלחמה?

למרות שהמחקר שלי לא עסק בפן הצבאי של מלחמ יום הכיפורים, על מדף הספרים בביתי ישנם מספר ספרים שקשורים למלחמה. ביניהם, ספרו של אלי זעירא "מלחמת יום כיפור: מיתוס מול מציאות" (1993), המוקדש לרעייתו, אתיקה, "העומדת לימיני כסלע איתן מול כל נחשולי סערות החיים". וגם הספר שכתב מי שהיה שלישו ומזכירו של משה דיין, אריה בראון "משה דיין במלחמת יום הכיפורים", שפורסם ב-1992 ואף הוא מוקדש לבן משפחה – אביו המנוח של בר און, "מחלוצי העלייה השלישית ומראשוני המתיישבים בעמק יזרעאל". אגב, שני הספרים יצאו לאור בהוצאות הקשורות למו"ל "ידיעות אחרונות".

יש לראות בשני ספרים אלו שני קצוות על גבי רצף של נקודות מבט – האחת, של זעירא, מציגה תמונת מצב מנקודת מבטו כראש  אמ"ן, על כל מה שהתרחש בין אמ"ן לבין הדרג המדיני. והשניה של אריה בראון, אשר מתארת כיצד התנהל משה דיין באותה תקופה. קשה לומר שהאחד אמין יותר מהשני. אולם כשיש ביד שני טקסטים מצויינים, ניתן להצליב ביניהם ולנסות לקבל תמונה חדה יותר.

מה המסר של "מי רצח את אבא?"

הפרויקט שהונצח ב"מי רצח את אבא?" מטלטל את הצופה כשלפתע מתגלים לו "סודות מדינה". כל זה במרכאות כפולות שמרמזות איך לתוך הואקום שנוצר בעקבות אי-היכולת לשים את האצבע על הרוצח, נשאבו כל רוקמי תיאוריות הקונספירציה למיניהם. אלו מנתבים את הצופה בסרט להבנה כי ייתכן שג'ו אלון "ידע משהו" והיה צריך לחסל אותו (דבר שבוצע בפועל בעצה אחת ישראלית-אמריקנית) כדי שה"סודות" לא יתגלו ברגע כל כך קריטי כמו ערב מלחמת יום כיפור.

מה ידע ג'ו אלון שגרם למדינה לדאוג לחיסולו?

בסרט (יוטיוב לעיל) מתראיינים מספר עיתונאים וחוקרים שהבולטים מביניהם הם אגסי ומילשטיין, שטוענים שאלון ידע משהו הקשור ליחסי ארה"ב-ישראל-מצרים והמזה"ת. מעל התרחיש מרחפת דמותו של מזכיר המדינה האמריקני דאז, הנרי קיסינג'ר, שהיה עסוק באותה תקופה בדילוגים בינינו לבין המדינות היריבות.

בנימה קצת אירונית אפשר לתאר זאת כך: מטרת הסרט הייתה להציג בפני קהל הצופים ה"שבוי" בביתו זוית ראייה שלא הכרנו עד היום. ליתר דיוק – מטרתו הייתה להבהיר לציבור שמדינת ישראל הסכימה לאפשר למצרים "ניצחון קטן" במסגרת הברית הבין-מדינתית הזאת. ארה"ב רצתה לשלוט באזור ולהוציא את מצרים מתחת שליטתם של הרוסים. דרושה הייתה יוזמה, כגון מלחמה, שבה נוכל "לרצות" את המצרים על ה"תבוסה" שלהם מול ישראל במלחמת 1967. אם זאת האמת, זה נשמע רע. למרות זאת, גם אלוף במילואים יעקב אגסי, שאותו אני מכבדת וזוכרת כמפקד טייסת מעולה, וגם אחרים ובעיקר ד"ר מילשטיין (שהישגיו ראויים לשבח אבל דא עקא, מסקנותיו תמיד מעוררות מחלוקת קשה) אמרו מפורשות דברים בסגנון זה.

אינני מקבלת את הטענה של אגסי-מילשטיין (ובפתחה של שנת 2017 יש סיכוי שנדע קצת עובדות ולא השערות ותיאוריות קונספירציה)

אדרבא, אני שולחת את בנות משפחת אלון  לספרו של אלי  זעירא – שלפי מה שנאמר במסגרת הסרט-הפרויקט "מי רצח את אבא", זעירא אינו מוכן להשיב לשאלותיהן בראיון פנים-אל-פנים. ממליצה לבנותיו לקרא מספר פרקים מספרו ולהרהר בסוגייה במבט מחודש.

להלן מבחר קטעים רלבנטים מתוך ספרו של אלי זעירא "מיתוס מול מציאות":

בראש ובראשונה (אלי זעירא, פרק 8) – שר הבטחון צופה מלחמה במחצית השנייה של קיץ 1973.  החל מעמוד 104: "השאלות שאני מציג הן: מדוע לא נהג כך בין 21.5.1973, המועד שבו ניבא (משה דיין) מלחמה במחצית השנייה של הקיץ, ועד סוף ספטמבר? מדוע לא קבע תאריכים שבהם תוצגנה לו תוכניות המלחמה של צה"ל?.., מדוע לא נקט בכל הצעדים שהוא קבע שהם הכרחיים לשלב ההכנה למלחמה?…" עמ' 106 "מאומה מכל זאת לא נעשה!… לעובדות הללו קיימים שני הסברים אלטרנטיביים. הראשון הוא שתוך זמן קצר אחרי שדיין אמר מה שאמר ב- 21 במאי, הוא "ירד מהעץ"… אילו התייחס דיין לתחזיתו שלו עצמו ברצינות, האם היה מאשר החלפתו של אריק שרון בשמואל גונן, קצין צעיר שמעודו לא היה אלוף פיקוד?.. צריך לזכור שמדובר כאן במינוי מן החשובים ביותר שהיו אז בצה"ל. ההסבר השני הוא בתחום הרשלנות…" עמ' 108 "בשנים שעברו מאז מלחמת יום-הכיפורים,  שאלתי את עצמי מדוע שר הבטחון לא עשה את המוטל עליו ולא פיקח על הכנות צה"ל למלחמה. ההסבר של התרשלות והזנחה אינו מתקבל על דעתי… הוא אינו עולה בקנה אחד עם התעמקותו בנושאים שונים באותם חודשים של קיץ 1973… " עמ' 110 "דיין היה תלמידו של בן גוריון. ממנו למד ששר הבטחון הוא מפקדו של צבא ההגנה לישראל. ממנו גם למד שהערכות מצב מדיניות-בטחוניות עושה שר הבטחון באופן אישי ואינו נשען על הערכות קציני הצבא…. מידת הצדק והיושר דרשה שהוועדה תטיל אחריות אישית לא רק על הרמטכ"ל, אלא גם על שר הבטחון ועל ראש הממשלה…. (גם ההמשך מעניין מאוד וכדאי לקרא מה שהוא אומר). עמ' 231 "הסיבות שבגללן לא ציווה שר הבטחון על גיוס יחידות המילואים, כפי שהציגן בפני  ועדת אגרנט, היו שתיים, הראשונה מדינית והשנייה צבאית. הנימוק המדיני להימנעות מגיוס מילואים, היה החשש שישראל תואשם על ידי ארצות הברית וברית המועצות בגרימת מלחמה, אותה יציגו מדינות ערב כהתקפה מקדימה על ישראל כתגובה על גיוס המילואים של צה"ל."

לאור דבריו אלו של זעירא, תמוה בעיניי איך יכלו המרואיינים בסרט לקרא כל-כך לא נכון את דבריו של משה דיין המופיעים בפרוטוקול של ועדת אגרנט (ומצוטטים בספרו של זעירא)??? אילו סימוכין מביאים המרואיינים לדבריהם כאילו זאת תגלית מוצקה הנחשפת "לראשונה כאן, בסרט" (!)? מה הסימוכין להבנה שקיימת הייתה איזו שהיא הסכמה של מדינת ישראל לתת למצרים "ניצחון קטן"…… הסרט (והמרואיינים מילשטיין ואגסי) לא סיפק לנו תימוכין מוצקים למסקנה שכזאת. לא מיניה ולא מקצתי.

גם אריה בראון כותב בספרו, משה דיין במלחמת יום הכיפורים, בעמ'  60 : "ב- 5 באוקטובר 1973 הציע שר הביטחון לבקש מן האמריקנים לשאול את הרוסים למה הם נוסעים הביתה (יוצאים ממצרים) והסביר "בקונטקסט של השאלה הפוליטית – זה טוב לנו, שהאמריקנים ישאלו את הרוסים.. שהם יגידו בביטחון של מאה אחוז שישראל לא עומדת לתקוף", ובהמשך: "אני בעד זה… צריך כעת לנסות לשבור את מעגל הקסמים הזה ולומר לאמריקנים שני דברים: מצידנו אין שום ריכוזי ארטילריה וקידום כוחות וידיעות אחרות שמחשידות. ביחסים שיש לנו עם קיסינג'ר, אפשר לבקשו לפנות לדוברינין ולומר לו שישראל לא עושה כלום…."

סיכומו של דבר, הרושם שלי בעת כתיבת הרשימה הוא שהסרט, מי רצח את ג'ו אלון, הוא לכל היותר תסריט בלשי דוגמת אותם סיפורים ידועים שבראשם עומד שרלוק הולמס. רק חבל שבמקום להקל על סבלן של הבנות לבית אלון המסקנות הללו רק מחריפות את סבלן ללא צורך. גם מדינת ישראל יוצאת רע מאוד בסרט, ובשורה התחתונה, לא מספקים לקהל הצופים אפילו נימוק אחד משכנע שאכן כך היו פני הדברים (גרסת אגסי מילשטיין).

חווה אלברשטיין – חוד החנית

חווה אלברשטיין – מקור: ויקיפדיה

ואם שאלתן עצמכן, האם כדי להיות מנצחת תזמורת, מעבדת ומפיקה של שירים נחוץ כוח, במיוחד כדי להשתלט על הגברים, קבלו את הדעה הרווחת בשיח הפמיניסטי-מוזיקלי בשנים האחרונות בדבר הדרת נשים מהמרחב המוזיקלי, קובעת אלברשטיין.

******

ואיך כל זה קשור, מן הסתם גם לטראומה של מלחמת יום הכיפורים (1973), המלחמה שתבעה 2,297 (2,569)[1] הרוגים במשך 19 יום בלבד, רובם לוחמים ומקצתן לוחמות?

חווה אלברשטיין, יוצרת וזמרת ישראלית פעילה מאז שנות ה- 60 של המאה העשרים,  מתראיינת לוויינט בעקבות הסינגל החדש שלה "יש לי אוקיינוס". אלברשטיין מפרטת ציוני דרך חשובים בהפקת הסינגל, מאז 1973 עד שהשיר עלה לאוויר, ומדברת על שיתוף הפעולה שלה עם נשים מוזיקליות, יוצרות ומוכשרות שאיתן עבדה במהלך שנות פעילותה:

התחלנו לעבוד עליו ואפילו שרנו אותו בהופעה פעם ואז פרצה מלחמת יום הכיפורים. עשינו הפסקה לכמה חודשים ואחר כך כשחזרנו להופיע, כבר הייתי פחות אמיצה ואת השירים חדשים החלפנו בשירים קצת יותר מוכרים. ככה, כדי להקל קצת על כולנו את המצב, לתת קצת נחמה, חמלה [ הדגשה שלי ת.ה.]".

באופן טבעי מסקרן, אם כן, לשמוע מאלברשטיין מה הטריגר שהחזיר בכל זאת את השיר לשולחן העבודה שלה? או, להבין איך שיר, שנולד לפני שנים, עולה לאוויר דווקא כעת? האם מדובר בייסורי לידה או בטריגר שרק אומנים ויוצרים יודעים להסביר אותו? חשוב לציין שהשיר נכתב על ידי תרצה אתר והלחן, על-ידי אלונה טוראל שהלכה לעולמה ממש לפני יום העצמאות האחרון. ב- 1973 הוא הועלה לדיסק ונשאר שם. והנה משהו קרה. כך זה מתרחש בדרך כלל: אמן נרתם למלאכת היצירה כשמשהו מדגדג אצלו בפנים והוא מרגיש בקצות אצבעותיו את הדחף ליצור, בלי יכולת להתנגד. כך גם הרגישה אלברשטיין, לדבריה, כאשר חפרה בארכיון הספרייה הלאומית ומצאה שם שיר ישן של חיים ברקני, וזה היה הטריגר שהזכיר לה שעדיין לא השלימה את מלאכת הפקת השיר שנולד עוד ב- 1973. נזכיר כמה מהשירים שברקני הלחין שעד היום הם מושמעים. לדוגמא: את תלכי בשדה, ביתי אל מול גולן.

כדי להתחיל את מלאכת סיום ההפקה, אלברשטיין הייתה צריכה לחשוב על הליווי לשיר, והיא בחרה ב"האורקסטרה – תזמורת הג'אז הישראלית". שילוב יחודי. מאחר שזאת הפעם הראשונה שבה האורקסטרה ליוותה שיר מקורי. והתוצאה – יצירה קלאסית-חדישה. אלברשטיין מסבירה למה הכוונה, כך: "שיתוף הפעולה עם יאיר סלוצקי ורון אלמוג הוליד את הצליל המיושן שהולם את הטקסט של אתר [הדגשה שלי, ת.ה.]".

אחרי הכל, מדובר בזמרת ויוצרת ותיקה שיש לה גם מסר כללי. בראיון שלה לוויינט (חווה אלברשטיין: "עולם המוזיקה עדיין מאוד גברי") ישנה אמירה שממש הקפיצה אותי, כמאזינה קבועה לשירים ישראליים. וכך היא אמרה – "כמו בשיר, שמאחוריו עומדות שלוש נשים יוצרות, תופעה שהייתה מאוד נדירה בשנות ה- 70, כך גם כיום". אותו מצב, היא אומרת, אינו שכיח, נהפוך הוא. לדעתה "עולם היצירה המוזיקלית עדיין נגוע בגבריות יתר". "בסוגריים, היא אומרת, "אגיד לך שהוא עדיין עולם גברי".

כך אלברשטיין גם מסבירה מדוע היה קומץ קטן, ועדיין הוא קטן, של נשים שאיתן עבדה במשך השנים. הסיבה העיקרית היא שלא היו הרבה כאלה באותן שנים, וגם כעת אין. לא מנחם לשמוע שזאת אינה תופעה ישראלית ייחודית. ואם שאלתן עצמכן, האם כדי להיות מנצחת תזמורת, מעבדת ומפיקה של שירים נחוץ כוח, במיוחד כדי להשתלט על הגברים, קבלו את הדעה הרווחת בשיח הפמיניסטי-מוזיקלי בשנים האחרונות: יש בסיס אמיתי לטענה של הדרת נשים מהמרחב המוזיקלי של פסטיבלים והופעות פומביות, קובעת אלברשטיין.

בכל מקרה, כל הכבוד לאלברשטיין על הפתיחות והנועזות שלה. רצוי שהדברים הללו לא יתנדפו, יתאיידו או יתמסמסו באוויר, אלא יחלחלו למרחב המוזיקלי, בישראל לכל הפחות. כי הריאליה מוכיחה שישנן "המון בחורות מוכשרות ויצירתיות" שכותבות ומנגנות, אך קולן אינו נשמע.

ובנוגע לדברים שכתבתי בראשית הפוסט – מלחמת יום הכיפורים סיפקה חומר לנרטיבים לא מעטים. רבים זוכרים אותה כטראומטית. רוב הנופלים היו חיילים קרביים ומיעוטן, חיילות שלחמו בגבולות, הדרומי והצפוני, של ישראל. אין ספק שעליונות גברית, זו שקשורה לקטל בשדה הקרב, תורמת את חלקה לעצירת היצירתיות המוסיקלית. ובמקרה הנוכחי, היא היוותה גורם כלל לא זניח להכניס את השיר, שנולד ממש לפני המלחמה, למצב של "הולְד" (עצירה), עד היום. בכל מקרה, על השיר "יש לי אויקיינוס" עמלו שלוש נשים, מהיוצרות הגדולות ביותר שידעה ישראל: חווה אלברשטיין, תרצה אתר ז"ל ואלונה טוראל ז"ל. המלחמה הטראומטית הייתה גורם מכריע בחסימת מעיין היצירתיות המוזסיקלית של רבים, ואת זו של הנשים במיוחד.

 

[1] עד הסכם הפרדת הכוחות בין ישראל לסוריה ב- 31 במאי, 1974.

חזרה בתשובה בעקבות מלחמת יום הכיפורים (1973).

אחד הנרטיבים שנוצרו סביב מלחמת יום הכיפורים נשא גוון יהודי מובהק. "נעשה לנו נס", כך טענו לוחמים בחזית שניצלו מהתופת. ההבנה שארע נס הובילה אחדים מהלוחמים לשאול שאלות על הדת ועל האל. חלקם חזרו בתשובה. 

**************

צליחת התעלה [ צילום: פליקר, צה"ל]

המחקר שעליו מתבסס הספר, "מלחמה כבדת דמים: טראומה היסטורית, זיכרון ומיתוס", מאת תרצה הכטר (2014), בוחן כיצד טראומה לאומית נחקקת בזיכרון של עם החווה אותה. כיצד פרטי החוויה הטראומטית מתגבשים בהדרגה לנרטיב/ים ומקבלים גוון מיתי המועבר הלאה אל הדורות הבאים. מלחמת יום הכיפורים (1973) הייתה אירוע הסיטורי טראומתי. בימים אלו אני עוסקת בכתיבת פרק נוסף שעניינו, חזרה בתשובה של לוחמים במהלך הקרבות ובעקבות המלחמה, שנתפסה כטראומה לאומית על ידי הציבור החילוני בישראל.

המחקר ונרטיב הנס

המחקר שעליו מתבסס מלחמה כבדת דמים בוחן את האפקט המיתי של טראומה לאומית בקרב הציבור שחווה אותה. כיצד הזיכרון נחרת בהדרגה כנרטיב ומתגבש כמיתוס קולקטיביממצאי המחקר מראים שחל פיצול בזיכרון של הציבור בישראל ולפיכך, נרקמו מספר נרטיבים סביב המלחמה. המאפיין אותם הוא שכל אחד מהם משקף אידיאולוגיה או מורשת של קבוצה בציבור הישראלי. אחד הנרטיבים שהתגבש במהלך הקרבות הוא נרטיב הנס. לוחמים בקו האש חוו בו-זמנית מתקפת פתע בגבול הדרומי ובגבול הצפוני של ישראל. המתקפה תואמה על ידי מצרים וסוריה. עם פרוץ הקרבות שדה הקרב נתפס על-ידם כמלכודת. הדעה הכללית  בקרב העם הייתה שצה"ל הופתע על ידי המתקפה המשולבת. התוצאה המיידית הייתה אבדרות כבדות לחיילי צה"ל. כעבור שלושה ימי לחימה עקובים מדם, כאשר התבררה התמונה האמיתית בחזית, וגם בעורף נודע הדבר, ההנהגה המדינית של ישראל יצאה בהכרזה ש"צה"ל הפך את הקערה על פיה". אלא שהבשורה שחיילי צה"ל "הצליחו להסיג את כוחות צבא האוייב אל מעבר לגבולות ישראל", לא הצליחה לעמעם את המצוקה והידיעות בדבר גודל האסון. חלק מהלוחמים שניצלו מהתופת בשתי החזיתות – הדרום והצפון – האמינו שארעה להם ולמדינה "הצלה נסית". לוחמים, שזאת הייתה האינטרפרטציה שלהם לחוויה הקשה ולעובדה שהם נותרו בחיים, הצהירו שיש לשים את מבטחם באלוהים. ומדובר בלוחמים חילונים גמורים.

כעלה נידף

נרטיב הנס שימש בעיניהם כסמל של המלחמה. הם צבעו את ההתרחשויות בגוונים נסיים, כשהם מאמינים ש"הכל בידי שמיים" ושאין דרך אחרת לפרש את העובדה שהם נותרו בחיים למרות התופת. עם תום הקרבות לא נמצאה בידם סיבה הגיונית להסגת צבאות הפולש המצרי והסורי משטחי ישראל, למרות תנאי הפתיחה הגרועים. הם גם לא חיפשו הגיון. עמדתם הייתה סובייקטיבית ורגשית. מה שהגביר את התבססות נרטיב הנס, היתה התחושה הזהה שחלחלה אל העורף, כאשר גם שם נשמעו קולות בדבר הנס שסייע ליציאה מהתופת ולהיפוך המגמה לאחר שלושה ימי הקרבות הראשונים. נרטיב הנס חלחל אל תוך השיח הציבורי ואחד מתומכיו היה חיים הרצוג שבאותה עת שימש כפרשן רדיו ולימים כיהן כנשיא המדינה השישי. יתרה מכך , תוך כדי הלחימה ניכרו ניצנים של חזרה בתשובה. נשמעו הצהרות של לוחמים בדבר קיומו של כוח עליון, לדוגמא: "לא הייתי מאמין", "לא הייתי דתי עד כה" "אבל…". אין עוררין על כך שהטראומה הלאומית הייתה ברקע ההתגבשות מקבץ של נרטיבים קבוצתיים וכן, שהתגבשותם כנרטיבים שחלקם תואמים וחלקם סותרים ניכרה גם בדעת הקהל המפולגת סביב אירועי המלחמה. בתחילתה, היה נדמה שנרטיב אחד מאחד את העם. זאת לאור הקולות שגרסו שההנהגה הבכירה הצבאית והמדינית לקתה במחדל, לפני המלחמה ובמהלכה. במקביל הופיעו קולות בעלי ניואנסים שהעידו על פיצול הזיכרון הכללי. הניואנסים רווחו בקרב קבוצות דור – של אבות ובנים –  ושל ותיקי הקרבות והנהגת המדינה וצה"ל. כל קבוצה סיפרה נרטיב משלה על-פי האידיאולגיה האופיינית לה. פיצול זה ונוכחותו בשיח הציבורי, ניכר גם בדיוני הכנסת והקשה על  קבלת החלטות, במיוחד בנקודות זמן קריטיות בסכסוך הישראלי-ערבי. בביניהן, הסכמי קמפ דיויד (1978-9), האיתנדפאדה הראשונה והסכם אוסלו.

אפי איתם, הרב מרדכי (פופיק) ארנון, הרב רענן נאמן והרב אפי אחינועם אהרון 

בהמשך להתגבשות נרטיב הנס, ובעקבות תופעות ברורות של חזרה בתשובה בישראל באותן שנים, התחקיתי אחר לוחמים שחזרו בתשובה בעיצומה של מלחמת יום הכיפורים ואחריה. בעזרת מידע זמין ברשת האינטרנט, קיבלתי תמונה כללית באשר להיקף ואופי החזרה בתשובה במהלך ובעקבות המלחמה. חלק מהעדויות ברשת, שנמסרו על ידי לוחמים דאז אחרי תום המלחמה, מביעות חוסר אמון בכוחו של צה"ל כנגד צבאות האויב והבנה שהניצחון לא הושג ב"כוח הזרוע והנשק" בלבד.

התופעה הופיעה לראשונה כאמירה נחרצת שנשמעה בחזית ובעורף כאשר הציבור התבשר על תחילתה הסגת כוחות האוייב ביום השלישי למלחמה, "רק נס הציל את המדינה; יש לשים את מבטחנו באלוהים". דוגמאות נוספות לאמירה הזאת מוצגות בספר. ביניהן הצהרות של טייסי קרב. לדוגמא: אפי איתם שהפך לדתי-לאומי בגיל 27, הרב מרדכי (פופיק) ארנון שהפך ליהודי חרדי אחרי המלחמה, הרב רענן נאמן טייס קרב שהפך ליהודי חרדי, והרב אפי אחינועם אהרון.

המחקר על חזרה בתשובה כתופעה בחברה החילונית בישראל [i]

במחקר על תופעת החזרה בתשובה בישראל חסרה התייחסות ספציפית ומפורטת על החזרה בתשובה בעקבות מלחמות בכלל ומלחמת יום הכיפורים בפרט. לפיכך, לא ידוע האם לוחמים שסברו שאירע להם נס במלחמת יום הכיפורים, באמת סברו שמעבר ומעל לקיום האנושי ישנה יד אלוהית מכוונת, או שמא זאת האמירה בדבר נס, והחזרה בתשובה נובאות מאינטרס של כדאיות? שאלה נוספת שנותרה ללא מענה היא, האם החוזרים בתשובה אחרי מלחמת יום הכיפורים, בחרו לדבוק בזרמים האורתודוכסי ואף האותטרה-אורתודוכסי, וכמה מהם בחרו לדבוק בזרם הקונסרבטיבי או הרפורמי?

ספרו של שטיינברג "כעלה נידף" ומה למדתי ממנו בנוגע לחזרה בתשובה

טריגר ראשון לבירור כיוון ואופי חזרתם בתשובה של לוחמים בעקבות מלחמת יום הכיפורים, בא בעקבות קריאת כעלה נידף, מאת מילטון שטיינברג (ידיעות ספרים, 493 עמ', 2015.תרגום: יעל ענבר. המקור, באנגלית, פורסם ב-1939), שטיינברג מציג התחבטויות של חוזר בשאלה באשר לקיומה של אמת וודאית כבסיס לאמונה בכח עליון. הוא עושה זאת באמצעות גיבור העלילה, אלישע בן אבויה, דמות המתוארת גם בתלמוד.[ii] ספרו של שטיינברג הוא רומן היסטורי. והוא מבוסס על דמויות היסטוריות במרחב היהודי הקדום. שטיינברג משתמש ביד הדמיון הטובה עליו כדי ליצור דיאלוגים מעמיקים בין הדמויות בנושא האמונה בדת היהודית. למרות שהסצנות בספר ברובן דמיוניות, הן מיועדות לשקף את אופן התנהלות הקהילה היהודית בארץ, בצל השליט הרומי ובנסיבות החיים בסביבת התרבות והפילוסופיה ההלניסטית.

ניתוחים ופרשנויות ל"כעלה נידף" בפורום "בחדרי חרדים". דבר גרר דבר. גיליתי מכלול של ניתוחים ופרשנויות להתפתחויות בחייו של אלישע. ברובם היו אלה ניתוחים מזווית ראייה ספרותית. נוכחתי שהניתוח הספרותי, מסייע גם לחקר החזרה בתשובה בעקבות מלחמת יום הכיפורים. זאת בעקבות השיח על ספרו של שטיינברג, שהתפתח בפורום האקטואליה של "בחדרי חרדים". הפורום של "בחדרי חרדים" מציג דיון סביב ספרו של שטיינברג. הדיון פתח בפני צוהר לנושא החזרה בשאלה. ובהפוך על הפוך – לנושא החזרה בתשובה. השיח הוליך את מחשבותיי אל אותם לוחמים שחזרו בתשובה בעקבות השבר שחוו במלחמת יום הכיפורים.

במוחי צצו שאלות חדשות על החוזרים בתשובה במלחמת יום הכיפורים; שאלות שלא התעמקתי בהן מאז תחילת המחקר המקורי. ראשית, בעקבות השיח בפורום של "בחדרי חרדים" סביב ספרו של שטיינברג, הבנתי שעליי להתייחס לקיומם של זרמים שונים ביהדות. השיח בפורום הביע עמדה כללית שמרבית החוזרים בשאלה, כדוגמת אלישע בן-אבויה, בוחרים בזרם הקונסרבטיבי ו/או האורתודוכסי ומעטים בלבד בוחרים בזרם הרפורמי והחילוני (הכופרים).

ציטוט מתוך הפורום:

האפשרויות שעומדות בפני אדם, הן שלוש: להאמין ללא עוררין, להשתלב בתרבות המערבית ולבטל את הייחוד היהודי (רפורמים/חילונים) וישנה דרך אמצעית שאליה חותר כנראה שטיינברג בספרו. זו משלבת בין שמירה על עקרונות המסורת דווקא לאחר ומתוך פרספקטיבה של הכרות עם התרבות היוונית ועקרונותיה הרציונאליסטיים. (ת.ה.)

בעקבות תובנה זאת, ובהפוך על הפוך, הבנתי שיש משמעות לזרם הדתי של החוזרים בתשובה  (אורתודוכסי, רפורמי, קונסרבטיבי). כמו כן, יש משמעות לפן הפסיכולוגי של החזרה בתשובה. הבה נניח, בעקבות פסיכולוגים, שאחת הסיבות לחזרה בתשובה הינה מצוקה נפשית לנוכח מציאות קשה. גם הפן הרציונלי-פילוסופי עשוי להיות גורם משפיע בתהליך החזרה בתשובה. חיפוש אחר אמת וודאית. אפשרות נוספת להסביר חזרה בתשובה, כפי שעלה מהשיח בפורום, היא שמדובר באינטרס של כדאיות. כפי שציין אחד המשתתפים בשיח 'בחדרי חרדים': "אין למסורת ערך כ'אמת', אך יש לה ערך ככזו היוצרת חברה נכונה". דעה המאפינת זרמים קונסרבטיבים; והיא כנראה מקובלת יותר על שטיינברג.

עיבוד התהיות בעקבות השיח בפורום היווה בסיס לשאלות הבאות ששאלתי את עצמי: איזה חלק מהלוחמים, שחזרו בתשובה בעקבות השבר שחוו במלחמת יום הכיפורים, בחרו בדרך האמצע, הקונסרבטיבית? כמה מהם בחרו בזרם הרפורמי וכמה באורתודוכסי? בספרות שחקרה חזרה בתשובה של חילונים בישראל בעקבות מלחמת יום הכיפורים אין מענה לשאלה. ההגיון שלי אומר שאדם שבא מרקע של תרבות חילונית ("כופר" בלשון משתתפי הפורום), איננו "לוח חלק". שכן בעברו המשמעותי (תקופת ההתבגרות והבגרות המוקדמת) הוא נחשף לתרבות המערב החילונית. אלו הם גם המשקפיים שהוא חובש כשעליו להכריע אלו מעיקרי הדת ומזרמיה הוא מוכן ורוצה לקבל?

הרי לכם דילמה. ההמשך יבוא.

הערות:

[i] מחקרים על חזרה בתשובה בישראל, לדוגמה, המחקר המקיף של שלומי דורון, מחקר לדוקטורט (המהלכים בין העולמות). בראיון שהעניק לתומר פרסיקו, דורון טען שאין לו נתונים על חזרה בתשובה בעקבות מלחמת יום הכיפורים.

[ii] אירוע שאלישע בן-אבויה נחשף אליו מבהיר לו שקיימת סתירה בכל הקשור ל"גמול". ובמיוחד, בכל הנוגע לשתי מצוות, שעליהן הובטח גמול של חיים ארוכים בעולם הזה ("כיבוד הורים" ו"שילוח הקן"). כדי לפתור את הסתירה, אלישע יוצא למסע היכרות עם הפילוסופים היווניים, מתעמק במדעים המדויקים ושיטות הוכחה של "אמת ודאית" ולבסוף גומר בליבו לשנות את תפיסתו ו/או את גישתו לאמונה בכלל.

 

שיגעון שררה

כחודש לפני מועד הבחירות, ב-7 באפריל 1977, רבין הסיר את מועמדותו. זאת בעקבות חשיפת חשבון הדולרים של אשתו בבנק בארה"ב, על ידי העיתונאי דן מרגלית ב"הארץ"

אז איך קורה שבאותה מדינה, תרבות ארגונית אחת מכבדת את כללי היושרה ותרבות ארגונית אחרת, באותו תחום (פוליטיקה) מזלזלת בהם? איך קורה שבמחנה פוליטי אחד קיים סימפטום מובהק של שיגעון שררה בעוד שהמחנה הפוליטי האחר מתהדר בבעלי מצפון שיודעים מתי לפרוש?

על השאלה הנ"ל אין לי תשובה. אציין רק שאחד המושגים שנמצא במוקד דילמה זאת הוא "תרבות פוליטית". לעתים היא נוצרת למטה ומחלחלת למעלה ולעתים, ההיפך – הכל קורה למעלה, בצמרת ומחלחל משם למטה. כך זה בתיאוריה. ומה במציאות שלנו? להלן סקירה תמציתית של אירועים פוליטיים משמעותיים מההיסטוריה הקצרה שלנו.

חלק א'

תרבות פוליטית בממשלות המערך: בבחירות לכנסת ה-7 (ב- 28.10.1969) זכה המערך ב- 56 מנדטים. הממשלה בראשותה של גולדה מאיר הוקמה כממשלת ליכוד לאומי, יחד עם סיעת גח"ל, עד שזו פרשה ועברה לאופוזיציה בעקבות התנגדותה לתכנית רוג'רס. ב- 1973 פרצה מלחמת יום הכיפורים. לצה"ל נגרמו אבידות בהיקף שלא היה כמותו מאז מלחמת תש"ח. יו"ר האופוזיציה, מנחם בגין (גח"ל) האשים את הממשלה ב"משגה חמור" וב"מחדל" – ביטויים שנקלטו כמטבעות לשון מקובלות ברטוריקה של ח"כים, עיתונאים ובשיח הציבורי.

מלחמת 1973: בהידום התותחים

איך הגיבה על כך ראש הממשלה מאיר? בראיון שהעניקה מאיר לתקשורת במסיבת העיתונאים הראשונה מאז הפסקת האש, היא אמרה:

(מתוך ארכיון המדינה, א-3 / 7010 עמ' 9) "אני מייסרת את עצמי שלא אמרתי, 'רבותיי אולי בכל זאת – גיוס'… העניין שבו מטפלים אנו הוא יותר מדי רציני וחמור, יותר מדי כאוב מכדי לפתור אותו באמצעות הורדת ראשים של אלה או אחרים, ובזה לגמור את העניין. איש מאיתנו אינו יכול להגיע למסקנה עם עצמו… אני רוצה להתפלל לכך שנעשה את הדבר באמת ובלי כל חשבון-לוואי שיכול רק לקלקל את הכוונות הטובות.. את כל זה נעשה ללא ספק… נעשה זאת יחד, כל אלה שנשאו ונושאים באחריות, ואין כאן חלוקה כזאת שמישהו נושא בהצלחות ואחר בכישלונות".

הטלת האחריות על הדרג המבצעי בלבד על ידי ועדת אגרנט בראשותו של נשיא בית המשפט העליון, שמעון אגרנט, לא מנעה מראש הממשלה להודיע על התפטרותה. מאיר הודיעה על התפטרותה מתפקידה ועל התפטרות הממשלה כולה. לא אחז בה שיגעון השררה; נהפוך הוא.

תזכורת: ועדת אגרנט הוקמה כדי לחקור את נסיבות פריצתה של מלחמת יום הכיפורים. ב-1 באפריל 1974 פרסמה דוח ביניים ובו מסקנות אישיות לגבי המעורבים והמלצות. הוועדה לא מצאה דופי בהתנהגותו של שר הביטחון משה דיין ושיבחה את התנהגותה של ראש הממשלה גולדה מאיר.

מקרה אחר, קל בהרבה, שאף הוא קשור בממשלת מערך, התרחש ב- 1977. יצחק רבין עמד אז בראש ממשלת מעבר. הבחירות לכנסת התשיעית הוקדמו ל- 17 במאי 1977. כחודש לפני מועד הבחירות, ב-7 באפריל 1977, רבין הסיר את מועמדותו. זאת בעקבות חשיפת חשבון הדולרים של אשתו בבנק בארה"ב, על ידי העיתונאי דן מרגלית ב"הארץ". רבין הצהיר שהיה שותף מלא בחשבון הדולרים של אשתו ושידוע לו שזאת עבירה על הוראות הפיקוח על מטבע זר שהיו נהוגות אז בישראל.

חלק ב'

תרבות פוליטית בממשלות הליכוד: עם כל הצער שבדבר, שונה המצב במחנה הימין. מנחם בגין הוא יוצא דופן במובן זה. הוא היה אדם משכמו ומעלה שעמד בגו זקוף והיישיר מבט אל העובדות כשהודיע על התפטרותו מהממשלה. כשנה וקצת לאחר פרוץ מלחמת לבנון הראשונה, ב-28 בספטמבר 1983, בגין הופיע בפני חברי ממשלתו, במצב בריאות לקוי ביותר, והודיע על התפטרותו מתפקידו. אחת הסברות לגבי הסיבה לכך הייתה שבגין פרש עקב ההסתבכות בלבנון, מספר הקורבנות הרב ומסקנות ועדת כאהן.

דבר מזה לא דבק בראש הממשלה, אהוד אולמרט. ב-30.1.2008 פורסמו המלצותיה של ועדה ממשלתית בראשות שופט בדימוס אליהו וינוגרד, שהוקמה במטרה לחקור את אירועי המערכה במלחמת לבנון השנייה. בין היתר, נכתב בדוח הוועדה שהדרג המדיני נהג בחוסר אחריות. ראש הממשלה אהוד אולמרט נמצא אחראי מיניסטריאלית ואישית:

"אנחנו מוצאים את ראש הממשלה אחראי, מיניסטריאלית ואישית, לליקויים בהחלטות שהתקבלו, ולליקויים בתהליכי קבלתן. ראש הממשלה גיבש את עמדתו מבלי שהוצגה לו תוכנית מפורטת ובלי שדרש כי תוצג, ולכן לא היה יכול לנתח את פרטיה ולאשר אותה. יתר על כן הוא לא דרש חלופות של ממש לשיקול דעתו, ולא גילה ספקנות ראויה ביחס לעמדות הצבא. בכך הוא כשל."

עם היוודע פרטים אלו, נשמעו קריאות של מפגינים במקומות מרכזיים בארץ, שדרשו התפטרותם של האחראים לכשלים במלחמת לבנון, ובעיקר אישים מהדרג המדיני: ראש הממשלה, אהוד אולמרט ושר הביטחון עמיר פרץ. הם דרשו גם את פיטוריו לאלתר של הרמטכ"ל, דן חלוץ.

אפקט הדוח וההמלצות של ועדת וינוגרד היה מזערי. אהוד אולמרט לא מצא סיבה להתפטר:

"למרות הביקורת הקשה מצד הציבור, המערכת הפוליטית והתקשורת על ראש הממשלה, האחרון לא התפטר וטען שהוא וממשלתו יתקנו את הליקויים (ויקיפדיה)."

יתרה מכך, מקורבים לראש הממשלה הודיעו כי "הוקל לו לאחר קריאת הדו"ח, בשל ראייתו כי הוא ניקה אותו מ'כתם מוסרי' וכי 'הצדק יצא לאור'".

סיכום:

מיקומי על הקשת הפוליטית הוא שמאל-מרכז. אינני ממצביעי הליכוד ומתומכיו של נתניהו. יחד עם זאת דעתי נוחה מכך שנתניהו עושה רבות למען המדינה. הוא אדם מוכשר. מישהו הגדיר אותו לאחרונה כ"נואם הטוב ביותר שהיה לנו אי פעם". בימים אלו, נתניהו שרוי בסבך חקירות משטרה. עד כה, המלצות המשטרה מתייחסות למעשים שאם יוכחו מעבר לספק סביר קרוב לוודאי יוגש נגדו כתב אישום פלילי. עם כל הכבוד לכישורי המנהיגות שלו, מתקבל הרושם שנתניהו מדמה עצמו כיישות שהיא מעל לחוק. לצערנו, הוא לוקה בסינדרום של שיגעון שררה. וזה חייב להדליק אצל כולנו נורת אזהרה. עלינו לשאול את עצמנו מה יקרה אם נתניהו ימשיך לעמוד בראש מדינה שכל-כולה היא חזית, מדינה החשופה לאיומים ביטחוניים על בסיס יומיומי? ומה יקרה אם חס וחלילה ניתפס בלתי מוכנים, האם ייתכן שנתניהו ימשיך לדבוק בשררה למרות הכל ולהנציח תרבות פוליטית של שיגעון שררה?

קישורים:

דברי גולדה מאיר מתוך ארכיון המדינה

ועדת וינוגרד (ויקיפדיה)

 

מה עושה (הנביא) יונה בתפילת יום כיפור?

האירוניה היא שדווקא ביום כיפור, שבו אנו מודים על חטא שחטאנו ומבקשים סליחה, אנו קוראים את ספר יונה בתפילת מנחה. הרי הנביא התחמק מהשליחות שהוטלה עליו. הוא לא הלך לבשר לתושבי נינוה, בירת אשור, שהם עשו את הרע בעיני הבורא. הוא לא גרם לאנשי נינוה להודות שחטאו ולבקש סליחה. 

מי שקרא את סיפורי התנ"ך מכיר את סיפרו שלהנביא יונה: יונה עלה על אוניה שהפליגה אל לב ים, ועשה זאת כדי לברוח ממילוי פקודת האל שהייתה מכוונת ספציפית אליו. האוניה נקלעה לסערה. מלחי האוניה הטילו פור, וכך גילו מי אשם בהתפרצות הסערה. יונה, היהודי היחיד על האוניה, נמצא אשם והושלך למים. לפתע הים נרגע. יונה עצמו נבלע על ידי דג.

יונה הנביא והדג. צילום: ויקיפדיה
יונה הנביא והדג. צילום: ויקיפדיה

אם ביום כיפור אנו מודים שחטאנו ומבקשים סליחה ומחילה, איך ייתכן שתפילת מנחה של יום כיפור כוללת את סיפורו של יונה, הנביא שחטא בכך שהמרה את פי האל ?

רשת האינטרנט מספקת הסברים, בחרתי מביניהם שניים:

א. אנו קוראים את ספר יונה ביום כיפור, קודם כל, מפני שהספר כולו עוסק בחטא ובתשובה. בסופו של יום, יונה הנביא עושה תשובה באמצעות תפילה וביצוע שליחותו. המלחים שעל הספינה הם עובדי אלילים, כלומר, חוטאים. אבל כעבור זמן הם מבקשים סליחה (נודרים נדרים וכיו"ב). כך גם אנשי נינווה, הם עובדי אלילים, חוטאים, ומבקשים סליחה. הקריאה בספר בעיצומו של יום כיפור מלמדת אותנו מהו כוחן של תשובה וסליחה. ובאשר למאמינים שבינינו, אותם הספר מלמד עד כמה אלוהי ישראל יודע לסלוח לעמו ולעמי העולם. הוא מלמד שלא ניתן לברוח מהאל ושכולם נידונים ונשפטים על ידו, ועל כן ראוי לעשות תשובה.

ב. הסבר אחר שמטפל בקושיא, גורס שהקריאה בספר יונה נועדה להזכיר לנו מה כוחן וגדולתן של תשובה, סליחה ומחילה. ספר יונה הוא העדות האולטימטיבית לכך. אחרי שהתפלל והודה במעשיו הרעים, יונה נפלט ממעי הדג ויצא למלא את שליחות האל.

על מהותה של 'תשובה'? ואיך כל זה מתחבר לפיוט "ונתנה תוקף" וליום כיפור?

סיפורו של יונה הוא משל על 'התשובה'. משימתו של עם ישראל כלפי עמי העולם היא להביא את האנושות לחיים טובים ומאושרים באמצעות 'התשובה'. דווקא ביום כיפור, תקופה של חשבון נפש, עלינו לעשות מעשה: לעשות 'תשובה', ולא "להימלט על סיפונן של אוניות" למקומות מקלט שונים על פני כדור הארץ.

כדי להבין מה מהות התשובה, אנו קוראים ביום כיפור את הפיוט "ונתנה תוקף" – פיוט מרובה משמעויות. לב ליבו של הפיוט היא 'התשובה'. וכך נאמר בפיוט, "ותשובה ותפילה וצדקה, מעבירין את רוע הגזרה".

לתשובה שני פנים: ההודאה בחטא ובקשת סליחה ומחילה. זאת גם תמצית כל התפילות וכל התקוות לשנה של חיים ובריאות.

בדיוק בנקודה זאת מתקיים מפגש בין סיפורו של הנביא יונה והפיוט "ונתנה תוקף":  הנביא (אנחנו) ברח מכיוון שהתקשה להודות בחטאיו ולבקש סליחה ןמחילה. לאחר שהתפלל במעי הדג במשך שלושה ימים וביקש סליחה, הוא נפלט החוצה והתנבא בפני אנשי נינוה כדי לגרום להם להדות על חטאיהם ולבקש סליחה ומחילה.

מה שיפה בפיוט הוא המטפורות המשובצות בו, שמתמקד בשבריריות חיי האדם. החל במילים: "משול כחרס הנשבר", "כצל עובר וכענן כלה וכרוח נושבת וכאבק פורח" וכלה ב"כחלום יעוף":

אמת כי אתה יוצרם / ויודע יצרם / כי הם בשר ודם:  / אדם יסודו מעפר / וסופו לעפר, / בנפשו יביא לחמו, / משול כחרס הנשבר / כחציר יבש וכציץ נובל / כצל עובר וכענן כלה / וכרוח נושבת וכאבק פורח   / וכחלום יעוף!

שיא  הפיוט טמון בסיומו: "ותשובה, ותפילה וצדקה, מעבירין את רוע הגזירה":  אנחנו  מתפללים ומזכירים  לעצמנו שקיים סיכוי, שהשינוי אפשרי, צריך רק לנסות ולעשות מאמץ להשתנות.

********

בין הנופלים במלחמת יום כיפור (1973), היו אחד-עשר חיילים, חברי קיבוץ בית השיטה. בעקבות ההתמודדות עם השכול והאבל, שינו חברי הקיבוץ את התייחסותם ליום כיפור. מאנטגוניזם מוחלט, שהתבטא באכילה ובהאזנה לקונצרטים, מצאו את דרכם לחוות את היום באמצעות שילוב – יום הדין הפרטי שלהם עם יום הדין של כלל העם היהודי. הם עשו תשובה.

קיבוץ בית השיטה אימץ את הלחן שחיבר עבורם יאיר רוזנבלום, בעת שהתגורר בקיבוץ (1990):

 

שתהיה לנו שנה מבורכת, מלאה באושר ובריאות.

מלחמת יוה"כ – תיאוריית קונספירציה על הכוונת

קראתי את הכתבה שפרסם ד"ר אורי מילשטיין במעריב (20.9.2017), "חידת קיסינג'ר: קונספירציית יום כיפור שבליבה עומד הבכיר האמריקאי", ושוב עולות בי תהיות לגבי האינטגריטי של הכותב, ואסביר למה הכוונה.

______________

בבסיס תיאורית הקונספירציה שמציג מילשטיין, בדבר הסכם שנוצר ערב מלחמת יום הכיפורים (1973) בין שר החוץ האמריקני דאז, הנרי קיסינג'ר, לבין שר הביטחון של ישראל דאז, משה דיין, עומדת משוואה כזאת: ישראל תוותר למצרים. המלחמה תפרוץ, סוריה ומצרים "יפתיעו" את ישראל, ישראל תספוג כישלון, תחזיר את חצי האי סיני למצרים ובתמורה יסכים נשיא מצרים, אנואר סאדאת, לחתום על הסכם שלום עם ישראל.

משה דיין. צילום: ויקיפדיה

תמוה בעיני מאין מביא מילשטיין את התיאוריה שלו באין לו עובדות מאומתות כלשהן כדי לפתח תיאוריה שכזו! גרוע מכך, מילשטיין עוד מנסה "לחזק" את התיאוריה כשהוא ממשיך וטוען טענה הנסמכת על דברים שנאמרו, לכאורה, בשיחה שקיימו הנשיא החדש ג'רלד פורד ושר החוץ שלו, הנרי קיסינג'ר!

ציטוט מדבריו של מילשטיין במעריב,

עשרה חודשים אחרי המלחמה שוחח קיסינג'ר עם ג'רלד פורד, הנשיא האמריקאי החדש, על מלחמת יום הכיפורים. פורד: "אבל האם הייתה בה (במלחמה) תועלת?". קיסינג'ר: "לא היינו מצליחים יותר גם אילו ביימנו את התרחיש". פורד: "אפילו האבידות הישראליות הכבדות הועילו, נכון?"

מאין לנו לדעת שחילופי דברים אלו נאמרו? איזו אסמכתא הוא מביא לכך?

לפני מספר שנים, כשהחל מילשטיין (שהיה קולגה שלי) להפיץ את תיאוריית הקונספירציה בין דיין, קיסינג'ר וסאדאת, שאלתי אותו: "מניין לך כל הדברים הללו? הרי כאיש אקדמיה עליך להציג אסמכתאות ועליהן לבסס את טענתך." והוא השיב לי: "מי שרוצה להפריך את התיאוריה שלי, שילך וימצא עובדות הסותרות אותה".

מאז מילשטיין ממשיך לטפס על עץ גבוה, לא מוותר, ובעקשנות רבה ממשיך לשכנע את עצמו ואחרים בדבר הקונספירציה שרקמו ביניהם דיין והנרי קיסינג'ר.

Golda Meir and Moshe Dayan 1973 (Photo credit: REUTERS)

הטענה שלי היא "לא דובים ולא יער".

עוד בטרם ראה אור ספרו של אבירם ברקאי, מעשה שלא היה: קונספירציית מלחמת יום הכיפורים (הוצאת כינרת, 2017), שבו הוא מפריך את התיאוריה של מילשטיין בדבר קיומה של קונספירציה זאת, טענתי שהתיאוריה פגומה בהתחשב בחוסר רציפות בממשל האמריקאי:

ההסכם הקונספירטיבי, לכאורה, נסגר בתקופת נשיאותו של מי שקדם לג'רלד פורד, דהיינו ריצ'רד ניקסון. והנה, מילשטיין בא ואומר שלא בכדי נטש דיין את המערך, ועבר לצד השני (ב- 1977), דהיינו קיבל מינוי של שר חוץ בממשלתו של מנחם בגין. הטענה הקונספירטיבית היא שכל הסידור הזה נועד כדי לקיים את ההסכם האמור עד סופו: חתימה על הסכם שלום בין ישראל ומצרים והחזרת כל חצי האי סיני למצרים עד הגרגר האחרון, כולל שארם אל שייך שהוא עצמו, דיין, כינה בתום מלחמת ששת הימים "מלכות ישראל השלישית".

אבל איך מסבירים שעל-אף שהנשיא ניקסון, שהיה אחד הצדדים להסכם, סיים את כהונתו כאשר ג'רלד פורד היה לנשיא החדש של ארה"ב (1974-1977) ואחריו כיהן ג'ימי קרטר (1977-1981) כנשיא, שעל-אף זאת ההסכם האמור כובד?!?!

מילשטין מוצא פיתרון: הוא שם בפיהם של קיסינג'ר ופורד חילופי דברים מבלי שיש לו אסמכתא שאכן התקיימו. ולא רק זזה, אלא שאת התיזה ההזויה בדבר הסכם קונספירטיבי מילשטיין מתעתד לפרסם באמצעות הוצאת הפורום לאזרוח תחקירי קרבות והפקת לקחים, שאינה אלא שלוחה של מילשטיין בכבודו ובעצמו.

מילשטיין מסיים את כתבתו במעריב כך: "המהלכים החשאיים של דיין, שלפי ההיסטוריון ד"ר יגאל קיפניס לא דווחו לגולדה ונעשו מאחורי גבה, מלמדים על אופיו הקונספירטיבי…" (מילשטיין צריך היה לכתוב – "לדעתי" הם מלמדים על אופיו הקונספירטיבי).

מי מקוראי מעריב מסוגל להבין את "האופי הקונספירטיבי" של דיין (וגם של רבין, לפי ספרו של מילשטיין, תיק רבין: איך תפח המיתוס, 1995 בהוצאת ירון גולן – הוצאת שרידות, קרי, אורי מילשטיין). כמובן, אלו שאינם בקיאים במהלכיו של דיין, "הקונספירטור הגדול בהיסטוריה של ישראל" לפי מילשטיין, רק הם יאמינו לשטויות הללו.

הרטוריקה של מילשטיין עושה רושם וקוראים רבים עלולים עוד לייחס למילשטיין מה שאין לו, לפחות במקרה הזה: אינטגריטי (יושרה). לצערי ולצערם של רבים מהקולגות שלנו באקדמיה, מה שיזכור הקורא מהכתבה הזאת במעריב, הוא שנרקמה  קונספירציה בין מנהיגים והייתה הולכת שולל של לוחמים ושל ציבור שלם, ששילם את מחיר "הקונספירציה של דיין". הם יצדיעו למילשטיין עד שתתפרסם כתבה נגדית שתשמוט את הבסיס לתיאוריה שלו.

אין ספק שמילשטיין הוא אדם אנרגטי, בעל זיכרון פנומנלי, ובעל חשיבה יוצרת ופרודוקטיבית בכל הנוגע להפקת לקחים על ידי צה"ל. יש ספק אם יש איזשהו בסיס מוצק לדברים מסויימים שהוא מפרסם (ופרסם בעבר). הרי הוא אינו מסוגל להביא את המקורות מהם נלקחו הציטוטים של קטעי השיח בין מנהיגים בדרגים הגבוהים. וזה פגם גדול במחקר אקדמי.

(איך) להתמודד עם אנכרוניזם

במהלך השנים האחרונות נתקלתי בלא מעט שאלות של תלמידי תיכון העומדים לפני מבחני בגרות בהיסטוריה, בדגש על מלחמת יום הכיפורים (1973). לצערי, סוג השאלות משקף תמונת מצב עגומה: מלחמת יום הכיפורים נדמית/נתפסת בעיני רבים מהם כאירוע שהתרחש לפני בריאת העולם. גם המורים הצעירים לא היו כאן לפני ארבעים שנה ויותר, ויחסם למלחמה ההיא מועבר הלאה אל התלמידים. (להלן דוגמא של סיכום לקראת מבחן בגרות).

אחרי שקראתי סיכומים רבים שתלמידים ו/או מורים מפיצים ברשת האינטרנט לקראת בגרויות בהיסטוריה, בדגש על מלחמת יום הכיפורים (1973) הבנתי מדוע מלחמת יום הכיפורים נתפסת בעיניהם כאנכרוניסטית. 

מאגר מבחני בגרות [צילום: באדיבות משרד החינוך]

למעשה לא התפלאתי שמלחמת יום הכיפורים נתפסת בעיניהם כאנכרוניסטית, ושהחומר למבחן הבגרות הוא "עוד חומר שצריך לשנן" כדי לקבל ציון טוב".

 

לעניות דעתי, אפשר וחשוב לתקן זאת ולשם כך אין צורך להפוך עולמות

הדור שלא חווה את מלחמת יום הכיפורים (1973) ישירות או בעקיפין, לרבות אוכלוסיית העולים שהגיעו לישראל אחרי שהתרחשה, מתייחסים למלחמה זאת בשוויון נפש יחסי. במקרה הטוב, אותם אזרחי ישראל שלא חוו את המלחמה מרותקים לסיפורים אישיים ומתפעלים ממעשי הגבורה, המופצים בכלי התקשורת בימי השנה למלחמת יום הכיפורים. אבל חשוב לדעת ולהדגיש זאת  –אנו מחויבים לא רק למניעת ההשכָּחה של אירוע טראומטי זה אלא גם לצד מעשי יותר. ובאשר לדור הצעיר, על מערכת החינוך לעורר אצלם מחשבה ושיח על תכנון וארגון בצה"ל בשדה הקרב בעבר ובעתיד.

טנק ישראלי חוצה את תעלת סואץ על גבי גשר (ויקיפדיה)
טנק ישראלי חוצה את תעלת סואץ על גבי גשר (ויקיפדיה)

כשאומרים שטוב שהתקשורת מקפידה להפיץ סיפורי גבורה ביום השנה למלחמת יום הכיפורים, הצגנו זאת כ"רע במיעוטו". שכן על-פי-רוב, האוכלוסייה שלא חוותה את מלחמת יום הכיפורים ניזונה ממידע ספורדי לא-מבוקר שמסתובב ברשת  בימי השנה למלחמה.

היוצא דופן הוא תיעוד שהועלה לרשת על ידי גורמים ממסדיים. קחו לדוגמא את סיפורו של סגן אריה לוי, מסו"ל בגדוד 436 תומ"ת 155 מילואים, קש"א (קצין שיתוף ארטילרי) של גדוד 106 מחטיבה 164 "הראל" במלחמת יום הכיפורים (הפרטים האישיים, באדיבות הארכיון של "מרכז מחקר ומידע של חיל התותחנים על שם סגן אייל צור ז"ל" – פריט 100568).
לוי השתתף בצליחת תעלת סואץ – הסיפור שלו תועד בארכיון חיל התותחנים והועלה באחרונה לרשת האינטרנט.
סיפורו האישי מרתק נקודתית. שכן, עדותו של לוי בפני היסטוריונים ממרכז המחקר של חיל התותחנים מתאפיינת במסירת עובדות ברצף כרונולוגי ובגוף ראשון, כשלעתים רחוקות הוא מצרף לדווח היבש נימה אישית. הסיפור הותיר אותי בפה פעור. מספר דקות לאחר שנחשפתי לפרטים עלו בי הרהורים בדבר ערכו לאורך זמן. החשיפה שלי לסיפור הייתה נדבך נוסף בידע שלי על מלחמת יום הכיפורים. אך מה מוסיף הסיפור למי שאינו בקיא בפרטים אחרים רלבנטיים להתרחשויות בגזרה הדרומית לפני צליחת התעלה?

וכך נראה הדווח של לוי (הדווח המלא כאן):

יצאנו מעבדת ביום א' 7 באוקטובר… ב 8 באוקטובר לפנות ערב, פרסנו על ציר "עכביש" מערבית לטסה והתחלנו יורים לטובת המעוזים. …" וכן הלאה. ובנימה אישית יותר לוי מוסיף:

"כאשר טנק הקש"א נמצא צמוד ומימין לטנק המג"ד, הפעלתי אש על חניוני כוח מצרי, על נקודת צליחה בעומק ועל ריכוזי חי"ר ושולחי סאגרים במרחק 3000 מ' מאתנו… עם חציית התעלה, נפל טנק הקש"א שלי למחפורת של אחת השוחות ואני נאלצתי להחליף טנק. עליתי לטנק של אחת הפלוגות. הגדוד טיהר את צומת "צח" ובערב בחניון הלילה חזרתי לצוות שלי. במהלך ארבעת הימים הבאים המשכנו דרומה בין בסיסי הטילים כאשר המשימה היא לשמור על אוגדה 162 ממערב… אני הפעלתי מטוסים על הכוח המצרי ומאחר שלא הייתה ארטילריה בטווח, קידמו סוללת 175 מ"מ מגדוד 329 ("כורכר") בפיקודו של המסו"ל אילן אדמון והקע"ת גיורא שפיר. הסוללה נאלצה לדלג כדי להגיע לטווח.

כדי שיהיה לסיפור ערך מעשי לאורך זמן, וכדי שיופנם על ידי האוכלוסייה שלא חוותה את המלחמה ההיא, ובמיוחד תלמידי תיכון, נחוץ עוד משהו. בין היתר, נחוצים פרטי רקע על תכנון וארגון בפיקוד דרום טרם ההתרחשויות בגזרת תעלת סואץ. מה שחסר כאן אם כך, הוא הקונטקסט הרחב. הן האוכלוסייה שלא חוותה את המלחמה והן תלמידי תיכון מודעים להפתעה ולמחדל המודיעיני. אבל חסרים להם פרטים חשובים הקשורים ישירות לאופי ורמת הארגון והתכנון בגזרה הדרומית לפני ולאחר צליחת תעלת סואץ.

בעשור האחרון נערכו מחקרים שמספקים מידע רלבנטי. כשמצרפים את ממצאיהם אל הסיפור האישי, כמו זה של לוי, מתקבלת תמונה יותר "מציאותית" ובעלת משמעות עכשווית בנוגע להיבטים של תכנון וארגון טרום המלחמה.
ממצאי רקע הנוגעים לסיפורו האישי של לוי, הלקוחים מתוך תחקירים, משלימים את התמונה ומספקים לאירוע מימד עכשווי ורלבנטיות. יתרה מכך התובנות העולות מהממצאים, שתמציתם מובאת להלן, עשויות לקדם את המלחמה בתודעת האוכלוסייה שלא חוותה אותה.

 

 

ממצאי הרקע:

לוי השתתף בצליחת תעלת סואץ (במסגרת מבצע "אבירי לב") אבל היה מתוכנן במקור להילחם ברמת הגולן כחלק מאוגדה 210 של האלוף דן לנר. כשגדודו הגיע לימ"ח של האוגדה במחנה נפתלי מצאו אותו ריק. בהמשך הסתבר להם שאת הטנקים של החטיבה לקחו גדוד מילואים של חטיבה 188 וגדודים מחטיבה 179. גדודים מחטיבה 421 של אוגדת שרון וצוותים מחטיבת "הראל" השתלטו על טנקים של בית הספר לשריון. וגדוד נוסף מחטיבת "הראל" נאלץ להרחיק עד לנמל אילת ולהצטייד בטנקים שנמכרו למדינה זרה ועמדו להישלח לשם.

אוסיף ואציין שכיום ניתן להגיע למחקרים של היסטוריונים-צבאיים בקלות על ידי שליפתם מאתרים ממסדיים ברשת האינטרנט. הבעיה מתמקדת אם כן במוטיבציה לעשות זאת. יש להתחיל בהנחלת מוטיבציה לעיין בפרטי רקע על מלחמת יום הכיפורים כבר משלב הלימוד בתיכון. למטרה זו ניתן ליזום משימות לחיפוש מידע, דוגמת זה שיוצג להלן:

מחקרו של ד"ר עמיקם צור (היסטוריון צבאי וסא"ל במיל. ששירת כקצין קרבי).

בתחקיריו התמקד צור במוכנותו של פיקוד דרום לקרב, ערב מלחמת יום הכיפורים. יש לציין שצור מסכם את ממצאיו בכך שהוא מפנה אצבע מאשימה על תכנון לקוי של כוחותינו בפיקוד דרום ערב המלחמה. מסקנותיו במשפט אחד הן אישום חמור ולמידת לקח לעתיד לבוא על מנת שלא יתרחש מה שהתרחש אז: שיבוש וקריסה של תוכניות והכרח להתארגן מחדש לאלתר.

להלן ציטוט מתוך מסקנות המחקר של צור:

מה שהתרחש שם היה ממש דרמה ענקית: ברגע שפרצה המלחמה. צה"ל נאלץ לשבור מסגרות אורגניות ולהקים ציוותי כוחות מאולתרים. יתרה מזאת, הכוחות שמצאו את עצמם בסופו של דבר לוחמים בפיקוד דרום, לא תמיד הגיעו לשם כתוצאה מתכנון מוקדם.

כאמור, תחקירים מסוג זה שופכים אור על הסיפור האישי ומספקים לו רקע רחב וחיוני. הם חשובים לאין ערוך במיוחד כשמדובר במלחמה שנתפסת כ"רחוקה" (למעלה מ-50 אחוז מהאוכלוסייה לא חווה אותה) מלחמה שכמעט נשכחה.

לסיכום, אוכלוסיית היעד העיקרית שזקוקה לשינוי זווית הראייה על האירוע ההיסטורי הטראומתי של מלחמת יום הכיפורים, אוכלוסייה שלתפיסתה בנוגע לאנכרוניזם וחוסר הרלבנטיות של המלחמה – הם בעיקר תלמידים העומדים לפני מבחני הבגרות. אל לנו לשכוח כי זהו דור העתיד! לא די לקבל ציון גבוה בבגרות. חובה לצייר את הדור הצעיר בכלים שיסייעו להם בבוא היום לתכנן ולארגן היטב את כוחותינו בעתיד. כל עוד ממשיך המחקר להתפתח יש סיכוי שחיבור בין ממצאי המחקר לסיפור האישי, המרתק כשלעצמו, יעשה את העבודה.

גילוי נאות: הזיקה שלי לנאמר כאן כרוכה במחקר לדוקטורט, שעל בסיסו כתבתי ופרסמתי ב-2014 את "מלחמה כבדת דמים: טראומה, זיכרון ומיתוס (2014-1973)".