Category Archives: מלחמת יום הכיפורים

(איך) להתמודד עם אנכרוניזם

במהלך השנים האחרונות נתקלתי בלא מעט שאלות של תלמידי תיכון, העומדים לפני מבחני בגרות בהיסטוריה, בדגש על מלחמת יום הכיפורים (1973). סוג השאלות משקף לצערי תמונת מצב עגומה: מלחמת יום הכיפורים נדמית בעיני רבים מהם כאירוע שהתרחש לפני בריאת העולם. גם המורים הצעירים לא היו כאן לפני ארבעים שנה ויותר, ויחסם למלחמה ההיא עובר הלאה. (להלן דוגמא של סיכום לקראת מבחן בגרות).

קראתי סיכומים רבים שתלמידים ו/או מורים מפיצים ברשת האינטרנט לקראת בגרויות בהיסטוריה, בדגש על מלחמת יום הכיפורים (1973). 

מאגר מבחני בגרות [צילום: באדיבות משרד החינוך]

לא התפלאתי שמלחמת יום הכיפורים נתפסת בעיניהם כאנכרוניסטית, ושהחומר למבחן הבגרות הוא "עוד חומר שצריך לשנן" כדי לקבל ציון טוב. 

לעניות דעתי, חשוב לתקן זאת ואין צורך להפוך עולמות לשם כך.

הדור שלא חווה את מלחמת יום הכיפורים, לרבות אוכלוסיית העולים שהגיעו לארץ אחרי שהתרחשה, מתייחסים למלחמה זאת בשוויון נפש יחסי. במקרה הטוב, הציבור שלא חווה את המלחמה מרותק לסיפורים אישיים ומתפעל ממעשי הגבורה, המופצים בכלי התקשורת בימי השנה למלחמת יום הכיפורים. אנו מחויבים לא רק למניעת ההשכָּחה של אירוע טראומטי זה אלא גם לצד מעשי יותר. באשר לדור הצעיר, על מערכת החינוך לעורר אצלם מחשבה ושיח על תכנון וארגון בצה"ל בשדה הקרב בעבר ובעתיד.

טנק ישראלי חוצה את תעלת סואץ על גבי גשר (ויקיפדיה)

טנק ישראלי חוצה את תעלת סואץ על גבי גשר (ויקיפדיה)

על-פי-רוב, האוכלוסייה שלא חוותה את מלחמת יום הכיפורים ניזונה בעיקר ממידע ספורדי המסתובב ברשת ומגיע לאמצעי התקשורת בעיקר בימי השנה למלחמה.

קחו לדוגמא את סיפורו של סגן אריה לוי, מסו"ל בגדוד 436 תומ"ת 155 מילואים, קש"א (קצין שיתוף ארטילרי) של גדוד 106 מחטיבה 164 "הראל" במלחמת יום הכיפורים (הפרטים האישיים, באדיבות הארכיון של "מרכז מחקר ומידע של חיל התותחנים על שם סגן אייל צור ז"ל" – פריט 100568).
לוי השתתף בצליחת תעלת סואץ – והסיפור שלו תועד בארכיון חיל התותחנים והועלה באחרונה לרשת האינטרנט.
סיפורו האישי מרתק נקודתית. שכן, עדותו של לוי בפני היסטוריונים ממרכז המחקר של חיל התותחנים מתאפיינת במסירת עובדות ברצף כרונולוגי ובגוף ראשון, כשלעתים רחוקות הוא מצרף לדווח היבש נימה אישית. הסיפור הותיר אותי בפה פעור. מספר דקות לאחר שנחשפתי לפרטים עלו בי הרהורים בדבר ערכו לאורך זמן. החשיפה שלי לסיפור הייתה נדבך נוסף בידע שלי על מלחמת יום הכיפורים. אך מה מוסיף הסיפור למי שאינו בקיא בפרטים אחרים רלבנטיים להתרחשויות בגזרה הדרומית לפני צליחת התעלה?

וכך נראה הדווח של לוי (הדווח המלא כאן):

"יצאנו מעבדת ביום א' 7 באוקטובר… ב 8 באוקטובר לפנות ערב, פרסנו על ציר "עכביש" מערבית לטסה והתחלנו יורים לטובת המעוזים. …" וכן הלאה. ובנימה אישית יותר לוי מוסיף:

"כאשר טנק הקש"א נמצא צמוד ומימין לטנק המג"ד, הפעלתי אש על חניוני כוח מצרי, על נקודת צליחה בעומק ועל ריכוזי חי"ר ושולחי סאגרים במרחק 3000 מ' מאתנו… עם חציית התעלה, נפל טנק הקש"א שלי למחפורת של אחת השוחות ואני נאלצתי להחליף טנק. עליתי לטנק של אחת הפלוגות. הגדוד טיהר את צומת "צח" ובערב בחניון הלילה חזרתי לצוות שלי. במהלך ארבעת הימים הבאים המשכנו דרומה בין בסיסי הטילים כאשר המשימה היא לשמור על אוגדה 162 ממערב… אני הפעלתי מטוסים על הכוח המצרי ומאחר שלא הייתה ארטילריה בטווח, קידמו סוללת 175 מ"מ מגדוד 329 ("כורכר") בפיקודו של המסו"ל אילן אדמון והקע"ת גיורא שפיר. הסוללה נאלצה לדלג כדי להגיע לטווח."

כדי שיהיה לסיפור ערך מעשי לאורך זמן, וכדי שיופנם על ידי האוכלוסייה שלא חוותה את המלחמה ההיא, ובמיוחד בני ובנות הדור הצעיר, נחוץ עוד משהו. בין היתר, נחוצים פרטי רקע על תכנון וארגון בפיקוד דרום טרם ההתרחשויות בגזרת תעלת סואץ.

כלומר, מה שחסר כאן הוא הקונטקסט הרחב. הן האוכלוסייה שלא חוותה את המלחמה והן תלמידי תיכון מודעים להפתעה ולמחדל המודיעיני. חסרים להם פרטים הקשורים ישירות לאופי ורמת הארגון והתכנון בגזרה הדרומית לפני ולאחר צליחת תעלת סואץ.

שיחזור צליחת התעלה במלחמת יום הכיפורים – במסגרת מבצע "אבירי לב".
שילוב של צילומי מקור ושיחזורים של צליחת התעלה, ע"י אגד הצליחה של חיל ההנדסה ובראשם גדוד התמסחים 634.

בעשור האחרון נערכו מחקרים שמספקים מידע רלבנטי. כשמצרפים את ממצאיהם אל הסיפור האישי, כמו זה של לוי, מתקבלת תמונה יותר "מציאותית" ובעלת משמעות עכשווית בנוגע להיבטים של תכנון וארגון טרום המלחמה.
ממצאי רקע הנוגעים לסיפורו האישי של לוי, הלקוחים מתוך תחקירים, משלימים את התמונה ומספקים לאירוע מימד עכשווי ורלבנטיות. יתרה מכך התובנות העולות מהממצאים, שתמציתם מובאת להלן, עשויות לקדם את המלחמה בתודעת האוכלוסייה שלא חוותה אותה.

ממצאי הרקע:

לוי השתתף בצליחת תעלת סואץ (במסגרת מבצע "אבירי לב") אבל היה מתוכנן במקור להילחם ברמת הגולן כחלק מאוגדה 210 של האלוף דן לנר. כשגדודו הגיע לימ"ח של האוגדה במחנה נפתלי מצאו אותו ריק. בהמשך הסתבר להם שאת הטנקים של החטיבה לקחו גדוד מילואים של חטיבה 188 וגדודים מחטיבה 179. גדודים מחטיבה 421 של אוגדת שרון וצוותים מחטיבת "הראל" השתלטו על טנקים של בית הספר לשריון. וגדוד נוסף מחטיבת "הראל" נאלץ להרחיק עד לנמל אילת ולהצטייד בטנקים שנמכרו למדינה זרה ועמדו להישלח לשם.

אוסיף ואציין שכיום ניתן להגיע למחקרים של היסטוריונים-צבאיים בקלות על ידי שליפתם מרשת האינטרנט. הבעיה מתמקדת אם כן במוטיבציה לעשות זאת. יש להתחיל בהנחלת מוטיבציה לפרטי רקע על מלחמת יום הכיפורים כבר במערכת החינוך. ליזום משימות לחיפוש מידע דוגמת זה שיוצג להלן:

מחקרו של ד"ר עמיקם צור (היסטוריון צבאי וסא"ל במיל. ששירת כקצין קרבי).

בתחקיריו התמקד צור במוכנותו של פיקוד דרום לקרב, ערב מלחמת יום הכיפורים. יש לציין שצור מסכם את ממצאיו בכך שהוא מפנה אצבע מאשימה על תכנון לקוי של כוחותינו בפיקוד דרום ערב המלחמה. מסקנותיו במשפט אחד הן אישום חמור ולמידת לקח לעתיד לבוא על מנת שלא יתרחש מה שהתרחש אז: שיבוש וקריסה של תוכניות והכרח להתארגן מחדש לאלתר.

להלן ציטוט מתוך מסקנות המחקר של צור:

"מה שהתרחש שם היה ממש דרמה ענקית: ברגע שפרצה המלחמה. צה"ל נאלץ לשבור מסגרות אורגניות ולהקים ציוותי כוחות מאולתרים. יתרה מזאת, הכוחות שמצאו את עצמם בסופו של דבר לוחמים בפיקוד דרום, לא תמיד הגיעו לשם כתוצאה מתכנון מוקדם."

כאמור, תחקירים מסוג זה שופכים אור על הסיפור האישי ומספקים לו רקע. הם חשובים לאין ערוך במיוחד כשמדובר במלחמה "רחוקה" (למעלה מ-50 אחוז מהאוכלוסייה לא חווה אותה) שכמעט נשכחה.

לסיכום, אוכלוסיית היעד העיקרית לשינוי זווית הראייה על האירוע ההיסטורי המדובר – קרי, מלחמת יום הכיפורים (1973), שנתפסת כיום כאנכרוניסטית וחסרת רלבנטיות – הם בעיקר תלמידים העומדים לפני מבחני הבגרות. אל לנו לשכוח כי זהו דור העתיד! לא די לקבל ציון גבוה בבגרות. הדור הצעיר חייב להיות מצויד בכלים שימנעו תכנון וארגון לקוי של כוחותינו בעתיד. כל עוד ממשיך המחקר להתפתח יש סיכוי שחיבור בין ממצאי המחקר לסיפור האישי, המרתק כשלעצמו, יעשה את העבודה.

גילוי נאות: הזיקה שלי לנאמר כאן כרוכה במחקר לדוקטורט, שעל בסיסו כתבתי ופרסמתי ב-2014 את "מלחמה כבדת דמים: טראומה, זיכרון ומיתוס (2014-1973)".

צליחת תעלת סואץ (1973) – סיפורו של לוחם מחטיבת "הראל"

ב- 2016 מאבקם של ותיקי הפלמ"ח/חטיבת "הראל" נכנס להילוך גבוה. הם התנגדו להחלטת הממשלה להנציח את שמו של ח"כ לשעבר רחבעם זאבי ז"ל בחאן שער הגיא. חתמתי על העצומה שתומכת במאבקם של בני דור ההמשך. הצטרפתי לסוכת המחאה שהקימו בחאן שער הגיא ולקרב המאסף על מורשת הפלמ"ח. הם נהגו להתכנס שם מדי יום שישי. התביעה להנצחת פורצי הדרך ומלווי השיירות לירושלים מהפלמ"ח/חטיבת "הראל", עלתה לכותרות. בתוך כתשעה חודשים הצליחה להשיג את יעדה. דף הפייסבוק של חטיבת "הראל" לדורותיה, פעיל מאז תחילת המאבק ביוזמתו של יוני אמיר.

חטיבת "הראל"/פלמ"ח הייתה פעילה לא רק בפריצת הדרך ולווי השיירות לירושלים במלחמת תש"ח. פעילותה נמשכה תקופה ארוכה. החטיבה מילאה משימות רבות גם במלחמת יום הכיפורים (1973).

עדותו של סגן אריה לוי – קצין השיתוף הארטילרי של גדוד 106 מחטיבה 164 "הראל" במלחמת יום הכיפורים – הועלתה היום (11.7.2017) לדף הפייסבוק של חטיבת הראל. לוי מספר על השתתפותו, במסגרת גדוד התותחנים 106, בצליחת תעלת סואץ במלחמת יום הכיפורים (1973). עדותו מציגה זווית ראייה נוספת על קורות חטיבת "הראל". העדות תועדה ונגנזה בארכיון של חיל התותחנים. 

הסיפור מובא להלן. הוא נשלף כלשונו מהארכיון של "מרכז מחקר ומידע של חיל התותחנים על שם סגן אייל צור ז"ל" (פריט 100568) (הארכיון מנוהל ע"י עמותת בית יד התותחנים והמידענית שוש קוברסקי):

סיפור הקש"א (קצין שיתוף ארטילרי) של גדוד 106 במלחמת יום הכיפורים
שם, דרגה ושיוך צבאי: סגן אריה לוי, מסו"ל בגדוד 436 תומ"ת 155 מילואים, גדוד שהוקם כשנה ושלושה חודשים לפני המלחמה.

"הגדוד היה חלק מן האגד הארטילי של אוגדת שרון. מפקד הגדוד, במינוי חרום, היה סא"ל שמעון בן דוד, מפקד מתקן האימונים בעובדת והסמג"ד – עמוס תור ז"ל.

"ירדנו למלחמה על זחלים ממתקן עבדת עם תותחים מתנעים M – 50 . היו אלה תותחי האימונים של המתקן. יצאנו מעבדת ביום א' 7 באוקטובר, נסענו על שרשראות, חלפנו על פני שבטה, ניצנה, חלפנו על פני הכניסה לביר גפגפה. ב 8 באוקטובר לפנות ערב, פרסנו על ציר "עכביש" מערבית לטסה והתחלנו יורים לטובת המעוזים. בבוקר, עשרה לחודש צוותו שלושת מפקדי הסוללה ומג"ד התותחנים כמפקדת סיוע לחטיבה 14 בפיקודו של אל"מ אמנון רשף. החטיבה הפגועה התארגנה מחדש בשטחי כינוס באזור טסה. גדוד 9 של החטיבה כבר לא היה קיים. במקומו התקבל גדוד 106 , גדוד טנקי שוט שהגיע על זחלים מאילת. במקור שייך היה הגדוד לחטיבה צפונית חטיבה 164 ("הראל") בפיקודו של אלוף משנה אברהם ברעם (הדגשה שלי, תה.). ביום בו הגעתי לגדוד פיקד עליו חיים זלוצר (זיו) הסמג"ד אשר רק יום קודם קיבל את הפיקוד על הגדוד לאחר פציעתו של המג"ד משה גל. משה גל נפצע בהתקפה על "כישוף". חיים קיבל אותי והקצה לי את אחד מ 26 הטנקים. מפקד הטנק היה סרן אהוד רונן מקיבוץ חצור שאסף טנקים בדרך וצורף לגדוד השוטים.

"מה אעשה אתך קש"א?" שאל חיים זלוצר המג"ד. נראה היה לי שהוא מתקשה לעכל את הרעיון שעליו לוותר על עוד טנק מתוך המצבה החסרה לטובת קש"א. בלילה שבין ה 10 ל 11 שהינו בחניון. השכימו אותנו סביב 02:00 – 03:00 ופקדו עלינו לנוע לג'ידי ולחבור לחטיבה המקורית שהמתינה עם המח"ט ברעם.
לפנות בוקר הגענו לצומת הגידי וצוות הפיקוד של הגדוד חבר למחט המיתולוגי בירו מח"ט 875 ("הזקן"). עמדנו להחליפו בקו. שם פגשתי את אהוד אבירן (אברמסון) המס"ח של בירו ומג"ד מכמ"ת 120 (342), שלחם על ציר "עכביש". "בישרתי" לו שהגדוד שלו כבר חטף פגיעות והרוגים.
קיבלנו מן המח"ט בירו הסבר "חי" על הגזרה כאשר הנהג שלו עסוק בהכנת חביתת הבוקר עם נקניק.

לפנות ערב נכנסנו לקו והחלפנו את השרמנים. הגדוד שלנו פרס דרומית לציר גידי – תעלה, דרום מזרחית לתעוז "מצווה". כשבוע ימים ניהלנו שם קרב בלימה כאשר טנק הקש"א נמצא צמוד ומימין לטנק המג"ד, הפעלתי אש על חניוני כוח מצרי, על נקודת צליחה בעומק ועל ריכוזי חי"ר ושולחי סאגרים במרחק 3000 מ' מאתנו. המס"ח באזור היה מגד מכמ"ת 436 משה רוזן (שמו בקשר היה "זלות") וממנו ירשתי את הכינוי ברשת "זלות 32" . בסביבות 15 בחודש כאשר הסתער עלינו כוח שריון ואחריו כוח רגלים, הפעלתי "אש על כוחותינו", אש מגדוד מכמ"ת 160 (857 "סעיף") שהיה סמוך אלינו ומוקצה לטובתנו.

"במהלך שבוע קרבות הבלימה היו לי מספר חילוקי דעות עם מפקד טנק הקש"א, סרן אהוד רונן. באחד המקרים סרב לעלות לעמדת תצפית ולאפשר לי טיווח. זאת מתוך חשש לחשוף את הטנק לטילי ה"סאגר". בצר לי פניתי בקשר למג"ד והוא פקד על סרן רונן למלא אחר בקשותי תוך שהוא מדגיש בקשר כי הטנק נועד לשרת את הקש"א.
הנושא סודר אבל באחת הפעמים בהן עלינו לעמדת תצפית השתהיתי יתר על המידה. שוגר לעברנו טיל "סאגר" שחלף במלוא הדרו מעל ראשי, התפוצץ מאחורי טנק הקש"א וחוט הניווט נשאר תלוי על כתפי. מאותו רגע הפסקתי להתווכח עם סרן אהוד רונן. במחשבה שנייה אני ואנשי הצוות חבים לו את חיינו. הייתי קש"א צעיר, חדור רצון לבצע משימות מאידך לא מנוסה בלחימה בטנק.

בערבו של 17 בחודש קיבלנו פקודה לנוע צפונה לאורך האגם המר ולקראת בוקר 18 בחודש חצינו את התעלה בעקבות חטיבה 500 שהייתה בדרכה לעיר סואץ עם אוגדה 162.
מפקד החטיבה החדש של הכוח המיוחד שלנו היה תת אלוף ברוך הראל ("פינקו") (סגן מפקד האוגדה הסדירה בסיני). "פינקו" החליף את המח"ט ברעם שנאלץ לפקד על חטיבה 875 שתפסה מחדש את הקו במקומנו. בירו, מח"ט 875 נפצע בהנחתה הארטילרית בה נהרג באזור גם מפקד האוגדה האלוף מנדלר.
מפקד הסיוע של הכח המיוחד בפיקודו של פינקו היה לא אחר מאשר אל"מ יעקוב ארז מפקד אגד 209.

עם חציית התעלה, נפל טנק הקש"א שלי למחפורת של אחת השוחות ואני נאלצתי להחליף טנק. עליתי לטנק של אחת הפלוגות. הגדוד טיהר את צומת "צח" ובערב בחניון הלילה חזרתי לצוות שלי. במהלך ארבעת הימים הבאים המשכנו דרומה בין בסיסי הטילים כאשר המשימה היא לשמור על אוגדה 162 ממערב.

מבחינת הפעלת ארטילריה זכור לי יום קרב בו מדרום לנו התמקם קת"ק מצרי עם ציוותו. הוא ישב ברכס קדמי והוריד עלינו אש מרגמות. לאחר שזיהיתי אותו בבירור ביקשתי ממפקד האגד יעקב ארז הקצאה. מפקד האגד הקצה לי יחידת אש לטובת העניין ותוך טיווח קלאסי טיווחתי את הבחור ואת ציוותו והעסקתי אותו בתחמושת רסיק אוויר. הבחור וציותו הושתקו. מפקד האגד שצפה בנעשה ממרומי תצפית לא רחוקה חלק לנו שבחים.

בתאריך 22 בחודש לפנות ערב מצאנו עצמנו על ציר "עשור", ציר אחד צפונית לציר "סרג'" , ציר סואץ קהיר, השארנו במקום מ"פ עם שישה טנקים במטרה לחסום את הציר בפני כוחות מצריים שעשויים להגיע ממערב. דהרנו דרומה לחסום את ציר סואץ קהיר, ציר "סרג' "
הפסקת האש שאמורה היית להיכנס לתוקף ב 22 בחודש בשעה 19:00 לא כובדה על ידינו (הדגשה שלי, תה.). התיישבנו במעבר הצר של הרכס שחלש על הציר סואץ קהיר וירינו בכל רכב שעבר במקום ממערב למזרח. עם שחר בסביבות השעה 05:00 יצאנו מן המעבר וגלשנו לעבר ציר "סרג'" – כביש סואץ קהיר. בצענו סריקה בין הרכבים בהם פגענו במהלך הלילה.
בהרימי משקפת מערבה, ראיתי במרחק כ 1800 2000 מ' מערבית לנו שיירת מובילים מצרית עם טנקים שנעה ממערב למזרח. הסבתי את תשומת ליבו של המג"ד.
המג"ד הורה להתפרס ופתחנו באש. המובילים המצריים עצרו והחלו מורידים טנקים שהחלו משיבים באש. התפתח קרב שריון בשריון ואנחנו נסוגונו לתוך המייצר, העמדות היו עמדות בוגי לא נוחות. טנק או שניים שלנו, נשארו חשופים על הציר. במהלך חילופי האש הבחנתי לפתע שפגז שנורה לכיוון טנק המג"ד – פגע ברכס מאחורי גבו של המג"ד. פניתי אליו בקשר בקריאה שירד כי יורים עליו. חיים הפנה ראשו אלי ותוך שהוא מסמן בידו בכעס מלמעלה למטה, סימן לי לחדול (מלבלבל לו את המוח). כעבור כמה דקות כאשר הבטתי שוב לעברו, גופו כבר היה שמוט לאחור.
לפי הידוע לי חיים זלוצר (זיו) נפגע מרסיס פגז שהתפוצץ על דפנות הטנק ופגע בראשו. הצוות ירד לאחור ואחד הנגמשים קרב לטנק .

סרן אהוד רונן ששימש מפקד טנק קש"א התייצב ברשת למול תת אלוף "פינקו" והזדהה כמפקד ברמת מ"פ שמפקד על טנק הקש"א. הוא הציע ליטול את הפיקוד. המ"פ האורגני שנכח בכוח ושנודע בכינויו "כויל" (שמו היה וכטל), מיהר לעלות למול פינקו תוך שהוא מציין שהוא מ"פ מתפקד, וקיבל עליו את הפיקוד. בהמשך היום חבר הגדוד השני של החטיבה בפיקודו של המג"ד חגי אלינו.

לקראת ערב הונחת גדוד צנחנים מילואים מחטיבה 9100 שהתארגן בזמן המלחמה. המדובר היה בחיילי מילואים, חברה לא מוצבים ואנשים שחזרו מחו"ל. בתחילה יועד הגדוד לגבול הירדני ובהמשך כאשר ברור היה שירדן לא במשחק, הם הגיעו לביר תמדה וביום המכריע הוטסו לפאיד בהרקולסים ומשם הונחתו ביסעורים באזור בסיס המזון שליד הק"מ ה 101. חלקם הגיע רכוב על זחלמים. מפקד הגדוד היה סא"ל בקבע בשם ירון. על כן קראו לגדוד על שמו: "גדוד ירון". הם תפסו את הרכסים המקבילים לציר סרג'. אני הפעלתי מטוסים על הכוח המצרי ומאחר שלא הייתה ארטילריה בטווח, קידמו סוללת 175 מ"מ מגדוד 329 ("כורכר") בפיקודו של המסו"ל אילן אדמון והקע"ת גיורא שפיר. הסוללה נאלצה לדלג כדי להגיע לטווח. גיורא ואנוכי למדנו באותו מחזור בבית ספר תיכון באשקלון וזיהינו זה את זה ברשת הקשר.
לקנים היה שעמ"מ גבוה והפגזים הראשונים נפלו קצר ב כ – 2000 מטר הישר לפני הטנקים.

בחלוף 35 שנה נדרשתי להפריך את הסיפור אותו סיפר תת אלוף פינקו בכנס בלטרון של האגד הארטילרי הסדיר 209. הוא סיפר שקש"א של חיים זלוצר רצה לקחת את הפיקוד לאחר שהמג"ד נהרג. לא נכחתי אישית בכנס האגד כי פשוט לא זומנתי אליו, אבל לאחריו צלצל אלי זילי הקמב"ץ. הבהרתי את הדברים גם בשיחת טלפון שיזמתי בעצמי לתת אלוף (מיל') פינקו.

ב 24 בחודש נכנסה הפסקת האש לתוקף. גדוד 106 נדרש לכנוס לנקודת כינוס חטיבתית ואני התבקשתי על ידי יעקוב ארז, מפקד אגד ארטילרי 209, לרדת מן הטנק ולהישאר במקום כקש"א של גדוד הצנחנים שהגיע ללא קש"א. בהמשך חבר אלינו גדוד השריון 195 של עוזי לב צור (לנצנר) מחטיבה 401 עם הקש"א מוטי הוד שסיפורו הופיע כבר בגיליון הקודם, גיליון היסטורי מספר 54 .

כעבור כשבועיים משוך הקרבות הגיע עמוס תור הסמג"ד שלי, עבר דרך יעקוב ארז ובא לקחת אותי חזרה לחטיבה 14. הפעם כבר הוצבתי כקש"א בגדוד 9 לצדו של המג"ד יום טוב תמיר שאיבד את מרבית גדודו ועסק בשיקום ובניית הגדוד מחדש. ביליתי איתם קרוב ל 5 חודשים כולל קרבות התשה עד לשחרורנו לאחר כ 6 חודשים מפרוץ המלחמה.

צליחת התעלה [ צילום: פליקר, צה"ל]

The war that refuses to go away – התראיינתי ל-i24 News

No streets in Israel are named after the 1973 Yom Kippur War, evidence of a trauma that still grips the nation

Golda Meir and Moshe Dayan 1973 (photo credit - REUTERS)

Golda Meir and Moshe Dayan 1973
(photo credit – REUTERS)

On Oct. 6, 1973, as Israelis were fasting and observing the holiest date on the Jewish calendar, sirens pierced the heavy silence and changed the history of the Jewish state. A combined attack by the armies and air forces of Egypt and Syria, breached Israeli defenses and launched a nearly three week war that cost the lives of some 2,800 Israelis and maimed and scarred thousands of others. According to aides and papers published since, at one point Prime Minister Golda Meir thought of committing suicide because she could not bear the responsibility of the failure to prepare for the war.

In the ensuing 42 years, after two wars (in Lebanon), two intifadas, several bloody operations in Gaza, thousands of missiles and countless suicide bombings later – the Yom Kippur War is very much present in the life and the psyche of Israelis, whether they know it or not.

It’s not just the momentous political upset that followed the war and put an end to what seemed to be an eternal rule of the Labor party and the coming to power of the Likud and the right , after the 1977 elections. It’s the loss of naivety and trust in the establishment, any establishment, the erosion of the consensus that had accompanied all wars and military acts in Israel till then; it’s the men with post-traumatic disorders and the widows and orphans damaged for life by the war that could have been avoided.

“That war is present in every major decision made by politicians and often by individuals who have lived through it,” says Dr. Tirza Hechter, author of the book “The Yom Kippur War – Trauma, Memory and Myth.” The war was the subject of her PhD thesis published in 1993 and became a book 20 years later. “Comparing the first 20 years after the war to those after 1993, I can safely say every significant event since 1973 is in dialogue with the myths and memories of that traumatic historic event.”

What would you say is the most striking consequence of that war?

I believe it’s the rift between the generation of 73 – those who fought in that war or took part in it – and their parents generation. It destroyed the myth of the “binding of Isaac”, as taught to all Israelis, implying that Isaac went voluntarily to his slaughter and cooperated with his father’s willingness to sacrifice him. Those who fought in those bitter battles refused to cooperate with the “Abrahams” who sent them to war, sensing that something was basically wrong. Since the, Israelis refuse to cooperate in the binding.

What strikes me as strange is the fact there are so many sites and streets named after the 1967 Six Day War, and not a single one named after the Yom Kippur War. Not even after its biggest success – the Israeli crossing of the Suez Canal that changed the course of the war.

In fact, it’s not surprising, at all. If the people recall that war as a national trauma, why would they want to wander the streets and be reminded of that? Plus, so many battles and events that occurred during that war are still subject to bitter controversy.

The Hebrew word “mechdal” – meaning dereliction of duty, mistake, shortcoming – is the one most closely associated with war. Do you accept that term? It’s rather evasive, like saying: “Oops, we blew it.”

Here I have to quote my professor, Charles Liebman, who wrote a lot about the myth of defeat but also claimed that it’s a rather non-functional term. A myth must leave room for hope, and defeat would mean that Israel is not really a safe haven for Jews. He therefore associated the term “mechdal” not with defeat or incompetence – but with negligence. Negligence can be rectified and it leaves room for hope.

But what surfaced was anger and disappointment.

Rightfully so. In early 1976 Dan Almagor, one of the most likeable icons of Israeli popular culture, wrote a parody on the sacred theme of young Israelis sacrificing their lives for the state. The trigger was the ceremony awarding a medal to Gen. Moshe Dayan, one of the architects of that war. The poem ended with the words: ”F..ck you, Jewish State”. Newspapers refused to publish it. Almagor published it as an ad in a popular daily, paid for by a group of bereaved parents.

So there was anger translated into a change in political orientation and a sobering effect. These are the foundations of the generation of ‘73?

Not really. They’ve become a generation of defiance, not offering any structured alternative, nor ideological agenda. As some describe it – it’s a generation of cynical people distancing themselves from values. It doesn’t apply, of course, to a whole generation- but to many.Over half of Israelis were not here in 1973: they were either born after the war of immigrated to Israel later. Still, that war is very much alive in the Israeli discourse.

The war that refuses to go away – Lily Galili (22.09.2015)

Interviewer – Lily Galili,  a feature writer, analyst of Israeli society and expert on immigration from the former Soviet Union. She is the co-author of "The Million that Changed the Middle East."

 

מלחמה שאף פעם לא די לה

ספרו של אביטל הוא אוצר של ממש הן לחוקרי הזיכרון הקולקטיבי בכלל והזיכרון הקולקטיבי של מלחמת יום הכיפורים בקרב הציבור הישראלי בפרט גם חוקרי השפה והספרות העברית ימצאו בו אוצר בלום

***********************

ספרו של גדעון אביטל-אפשטיין, 1973: הקרב על הזיכרון, שראה אור בהוצאת שוקן (2013), אינו מחקר מהסוג המעלה לדיון שאלות כגון: מה היה קורה אילו היינו משיגים הסכם שלום עם מצרים בשנים שקדמו למלחמת 73'? או, במה חטאו ראש הממשלה דאז, גולדה מאיר ושר הביטחון שלה, משה דיין?

הספר הנו פרי מחקר נדיר והוא מצטיין בעושר ממצאיו ומסקנותיו. עיינתי בו כשראה אור ושבתי לקרא בו במטרה לרדת לעומק הדברים ולכתוב מאמר ביקורת עליו, הגם שחלפו שנתיים מאז ראה לאור.

1973

אביטל-אפשטיין (להלן: אביטל) נושא בקרבו מטען אישי של חוויית השתתפותו במלחמת יום הכיפורים (להלן, מלחמת 73' או, המלחמה). בעמודיו הראשונים של הספר מיידע אביטל את קוראיו על כך, "חווית ההשתתפות תרמה ודאי להחלטתי לחקור את הבניית סיפורה של מלחמת יום הכיפורים בזיכרון הישראלי … עבורי מלחמת 73' היא בעליל מהלך מכונן, מעין קומה שנייה הבנויה על מסד של 'דור שני' לשואה." (עמ' 28). המטען הנפשי שלו כלפי המלחמה "אינו בטל בשישים", כפי שאביטל עצמו מציין. הגינותו כחוקר אכן מחייבת את אביטל לציין דברים אלו ולהבהיר לקורא כי, "אין לדעת אם ועד כמה התנסות אישית במלחמה עלולה לפגום באובייקטיביות של המחקר ולגרום לחריגה מתפיסה קלאסית, אם כי מיושנת, של כתיבה ביקורתית." יתרה מכך אביטל אינו רק מודע לאותו פוטנציאל השפעה אלא אף מספק דין וחשבון רציף לגביו במהלך הספר. לקורא ברור שהדיון שפורס אביטל לעיניו יוצא מנקודת המוצא שהפרטים סוננו ונותחו על ידי מי ש"היה שם". האם יש בכך טעם לפגם? לאו דווקא. אביטל יוצא לדרך תוך שהוא מציין שאין פסול בחוסר האובייקטיביות, באם ישנו כזה בספרו. רבים וטובים עשו זאת לפניו: ביניהם שאול פרידלנדר וחנה ארנדט שכתבו ותרמו להבנת השואה מבלי שחווית המפגש עם המשפט הנאצי שבשה את כתיבתם. כך גם ספרו של אביטל שנכתב במטרה לתרום להבנת מלחמת יום הכיפורים.

הספר נוקט גישה "חוצת תחומים" – היסטוריה בת זמננו וחקר התרבות אך גם מדע המדינה, סוציולוגיה, ספרות, קולנוע, תקשורת המונים ופסיכולוגיה ובשוליים הספר משיק גם לפילוסופיה וללימודי ביטחון (עמ' 23). זאת למרות שמרחב ההתעניינות הראשי של אביטל הוא היסטוריה תרבותית, המייצגת, לדבריו, "מפגש בין זיכרון קולקטיבי לבין רבדים שונים בתרבות, בדגש על הבניית דימויי עבר, פרי רוחה וצרכיה של חברת בני אדם בהווה" (עמ' 23). בכך מבקש הוא לטעון שהבניית דימויי העבר לכדי מבנה סיפורי, נשענת על-פי-רב על צרכיה של חברת בני אדם בהווה. עוד הוא מוסיף וטוען ש"היסטוריה תרבותית…כובשת לעצמה בעשורים האחרונים במה מרכזית במחקר, בארץ ובעולם, תוך נגיסה מסוימת במקצועות סמוכים בתחום מדעי הרוח והחברה" (שם).

בטרם אגש למלאכת כתיבת הביקורת ברצוני ליידע את הקורא שאין זה מעניינו של המאמר לבדוק דיוקים או אי דיוקים בתיאור חוויות כמו "הקרב בחווה הסינית" או את העובדות ההיסטוריות שמובאות בספר. המאמר גם אינו בא לשקף את בקיאות הכותבת בספרות או בשירה. מאמר הביקורת מתמקד בדיון בסוגיית הליבה של הספר: הזיכרון הקולקטיבי – תחום ההתמחות של כותבת מאמר זה. (גילוי נאות: חקרתי את ההתפתחויות בזיכרון הקולקטיבי של האוכלוסייה היהודית-חילונית בישראל מאז 1973 עד 2013, ובדקתי כיצד זוכר הציבור את המלחמה במהלכם של ארבעה עשורים מאז. בכך עוסקים עבודת הדוקטורט שלי, מאמר שפורסם ב IJMES במלאת 30 למלחמה ומחקר שפורסם כספר ב-2014). לפיכך, ההתבוננות בעבודתו המונומנטאלית של אביטל מתמקדת ב"מבנים הסיפוריים" שנוצרו סביב המלחמה במהלך השנים שחלפו אחרי שהסתיימה.

1973: הקרב על הזיכרון מלא וגדוש פרטים שאביטל דלה מטקסטים כתובים ומשודרים. הטקסטים שמצא אביטל ושאת חלקם הוא מנתח בספר בהרחבה רבה, נושאים את טביעת האצבע של נסיבות פרוץ המלחמה ומהלכיה. הטקסטים שאובים מזירות שיח רבות ומגוונות – ספרות, שירה, קולנוע, טלוויזיה, מוספי זיכרון. כל זאת בהנחה ש"כל טקסט פומבי מוצא דרך להנכיח את עצמו במרחב התודעה הקיבוצית ולחלחל לתוכו פנימה." אם כי בהמשך הספר אביטל מכיר בעובדה שלא כל הציבור קורא-מאזין-צופה בכל טקסט פומבי ומציין כי "מוצרי תרבות גבוהה" יש להם השפעה בשיח הזיכרון ובתודעה של יחידים, אך לא של כלל הציבור. שכן רוב הציבור הדובר עברית נחשף לעתים קרובות לתקשורת הציבורית ופחות לספרות, מחזות, סרטים, שירה וכיוצ"ב.

בספר עיוני מקובל לציין את שאלת המפתח העומדת במרכזו. בפרק "מבוא" מציג אותה אביטל כך: "אילו משקעים הותירה מלחמת יום הכיפורים בזיכרון הקיבוצי הישראלי? וגוזר מתוכה את שאלות המשנה. ביניהן: "מי הם השחקנים הראשיים בשיח הזיכרון, אלו מגמות פועלות להשכיח את הזיכרון, אילו תגובות פוליטיות ופסיכולוגיות בולטות אפשר לזהות בעקבות מלחמת 73', מהי התוצאה הנתפסת של המלחמה, אילו צלקות הותירה המלחמה ואילו תובנות ולקחים הצמיחה?" (עמ' 22). באותו מעמד אביטל כותב שבמהלך הספר בכוונתו לדון גם במגמות של "תמורות ובמפנים שחלו בסיפורה של המלחמה על ציר הזמן, נוכח מתחים פנימיים הטבועים בין שימור לבין שינוי, בין הגנה על מיתוס לבין ערעורו, בין תמיכה באידיאולוגיה לבין הטלת ספק בצדקתה." מלאכה זאת דורשת מאביטל לבדוק למשל "כיצד מושפע הזיכרון מאירועים מאוחרים יותר שפקדו את החברה הישראלית?" וגם להצביע על פערים בולטים בין זירות שיח שונות, סוגות טקסט ואכסניות (עיתון, רדיו, טלוויזיה, קולנוע וכיוצא באלה) (עמ' 22). ציפיתי למצוא כל זאת בין דפי הספר, ואגיע לכך בהמשך.

כאמור לעיל, רוחב היריעה הנפרשת בספרו של אביטל היא כמעט אינסופית. עושר המקורות הראשוניים והמשניים מעיד על אביטל שהנו אדם קורא מהזן הנדיר במקומותינו. כישוריו בליקוט כל פיסת טקסט, בין אם הוא כתוב, משודר רדיופונית או אודיו-ויזואלית ראויים לציון. יכולתו להראות כיצד הונכחה מלחמת יום הכיפורים בתודעת הציבור באמצעות כל סוגי הטקסטים הללו מעוררת התפעלות. אבל מצער שספר "על אודות מקומה של מלחמת יום הכיפורים בזיכרון הלאומי וייצוגה במגוון מוצרי תרבות" שפורסם ארבעה עשורים אחרי המלחמה מציין ש"חלק הארי של הטקסטים [שנותחו בספר] פורסם עד 2003" (עמ' 23). היינו, טקסטים שראו אור במהלך שלושה עשורים בלבד מאז המלחמה.

עלינו לקבל אם כן את טענתו של אביטל ש"במקרים רבים" התייחס לטקסטים מאוחרים יותר, "כאשר האזכור חיוני כדי לספק תמונה מאוזנת או לאשש טענה מרכזית". כשקראתי זאת תהיתי, מהי תמונה מאוזנת?

במהלך קריאת הספר התפעלתי מכושר הארגון של אביטל. החומר הרב שצבר לשם כתיבת ספר עב כרס זה מאורגן להפליא בחמישה חלקים.

חלק שני של הספר

העשיר מבין חלקי הספר הוא החלק השני: "מסע בזירות השיח". חלק זה כולל פרקים העוסקים בטקסטים מתוך סיפורת; שירה; ספרי ילדים; ספרי לימוד; אלבומי סיכום תקופתיים; ביוגרפיות וסיפורים מהחיים; מוספי הנצחה בעיתונות היומית; כתבי עת צבאיים; קולנוע; טלוויזיה; רדיו; שיר ופזמון – שעניינם במלחמה ושיש להם נגיעה לשאלה המרכזית שמציב הספר.

סיקור הבניית סיפור המלחמה בשירה ש"נבטה" בעקבות המלחמה, כמו "כרכום לאחר היורה" (עמ' 68), הרשים אותי ביותר, בעיקר עקב השפה העשירה והמתנגנת שבה משתמש אביטל, ההופכת את הקריאה לא רק למרתקת אלא גם למענגת ביותר. באמצעות סגנון הכתיבה המייחד את אביטל הוא מבהיר לקורא מה משקלם של טקסטים בתחום השירה: שירה אינה מתחרה בעיתון, בטלוויזיה, או בקולנוע מכיוון "שאמצעיה דלים ביותר" לעומתם. שירה אינה תחליף למאמר, כתבה, נאום, עצומה, או פזמון … שירה מספקת למלחמה לחן, והיא לה תיבת תהודה ומיתרים" (עמ' 68). הפקת משמעות מתוך טקסטים של שירה מותנית בדרך כלל בהבנה והתמצאות בשדה השירה. אביטל מוכיח היטב את יכולותיו. לדוגמא, כשהוא מחווה דעתו על טקסט של המשורר אריה זקס: "אריה זקס לוכד בשיר רגע חד-פעמי, שבו מתגלה המלחמה כאמת כואבת ולא כהמצאה מרושעת, כתכסיס, כתעלול בחירות או כשמועת כזב שהופרחה באוויר על רקע דממת תקשורת במהלך היום הקדוש" (עמ' 69). דוגמא נוספת לקוחה מתוך הדיון במיתולוגיה העברית שבו אביטל משבץ דימויים יצירתיים, "טראומה בשלב ההלם הראשוני וגם שנים רבות לאחר התרחשותה, בין שהיא דחוסה כחילזון בקונכייה ובין שהיא שולפת צבתות כסרטן, מבקשת במקרים רבים להיאחז במשהו יציב ממנה".

פרק שמשך אף הוא את תשומת לבי עוסק בטקסטים מתוך ספרות ילדים. בשל הפרובלמטיקה שבהמשגת מלחמה טראומתית כך שתתאים לעולם המושגים של ילדים, הדיון בטקסטים אלו זוכה למעמד נפרד בין זירות השיח אותן חקר אביטל. נימוקיו הם, ראשית, "ספרות ילדים ממלאת תפקיד משמעותי בחברה ובתרבות". שנית, "לספרות ילדים יש פואטיקה ייחודית לה, מסרים ייחודיים וקהל יעד ספציפי… ספרות ילדים היא קצת ספרות וקצת משהו אחר, מוצר מודרני כמו ילד מאומץ לזוג הורים מבוגרים", גם כאן הכתיבה של אביטל משלבת דימויים יצירתיים ושובי לב.

אגב, הדיון בספרות ילדים מתמקד בספרות שראתה אור בשנות ה-70 המאוחרות ואמצע עד סוף שנות ה-80. תהיתי האם ספרות הילדים מאז שנות ה-80 נעדרת טקסטים על המלחמה והאם העדר זה הנו מכוון? לא מצאתי תשובה לכך בספר, למרות שדיון בשאלה זאת היה מאפשר לחוש את השפעת חלוף הזמן על זירת שיח זאת.

קראתי בעניין רב את פענוח הזיכרון הקולקטיבי כפי שהוא עולה מהפרק העוסק בזירת השיח "מוספי הנצחה בעיתונות היומית". חשוב להבין כי תכניו של הזיכרון הקולקטיבי הם פועל יוצא של אינטראקציה בין אירועי אקטואליה, כמו מלחמה ושלום באזורנו, לבין אידיאולוגיות של קבוצות חברתיות ופוליטיות. דומה כי אביטל מקבל גישה זאת של חוקרי זיכרון קולקטיבי (עמ' 148) כשהוא בוחן מה השתנה בעיצוב הזיכרון הקולקטיבי במהלך השנים, ומה נותר על כנו, כפי שמשתקף במוספי הזיכרון שראו אור בימי השנה למלחמת 73'. בניגוד למה שעשה בשאר זירות השיח שבהן דן, כאן הוא עוקב אחר התמורות והמפנים לאורך השנים ואחר מה שנותר על כנו. מעקב כרונולוגי שכזה חסר בדיון בזירות השיח האחרות. הממצאים והדיון בהם היה מרתק אך חסרה הייתה התחושה שמדובר ב"קרב על זיכרון" של מלחמה שהתרחשה לפני כארבעה עשורים על סממני הדינמיקה וההשתנות או ההמשכיות של הזיכרון הקולקטיבי לאורך זמן.

בפרק זה הקורא יכול היה לחוש בעליל אלו דימויים וסמלים נצרבו בתוך הסיפור על המלחמה ובעקבותיו בזיכרון הקולקטיבי. הדיון נצמד לשיטתו של מאיירס שחקר את דפוסי ההמשכיות והשינוי תוך התחקות אחר התפתחויות ביחסים הדינמיים בין טקסטים לדימויים ויזואליים לאורך השנים, וציון אבני דרך בהשלכותיהם על הזיכרון הקולקטיבי. גישה זאת תקפה בין אם מדובר בהבנית הזיכרון הלאומי, או פירוקו, ובין אם מדובר במספר גרסאות זיכרון בו-זמניות ומתחרות, כפי שקרל דויטש, יעל זרובבל ואחרים, ובתוכם אני, הצענו כאפשרות בחקר הזיכרון הקולקטיבי.

הבניית סיפור המלחמה במוספי זיכרון של העיתונות היומית הוא בהחלט פנינה יוצאת דופן בספר העוסק רובו ככולו בעיצוב הזיכרון הקולקטיבי. בסקירת מוספי הזיכרון בימי השנה למלחמה משתמש אביטל במונחים של המשכיות ושינוי באופן שיטתי ומציג אירועי אקטואליה בולטים ואינטראקציה בינם לבין תהליכי הזיכרון וההמשכיות. אי אפשר להתעלם מהפרשנות שנותן אביטל למוספי ההנצחה בשנת 1998 – חצי יובל למלחמת 73'. אלא שאינני מסכימה עם התובנה של אביטל, לפיה ב-1998 "תם פרק של תעייה וחיפוש, והחל שלב של ניצול הצלחה … המאפשר לסרטט קווים מנחים לדגם קלאסי של שיח זיכרון למלחמה במוסף של עיתון יומי נפוץ (עמ' 160). חבל שהדיון כאן אינו נכנס לסוגיות כמו התחלפות העיתים והתמורות הדמוגרפיות, שבעטיין הזיכרון הקולקטיבי של המלחמה הפך לנחלתם של מעטים יחסית בציבור. הכוונה היא לבני הדור שנולדו אחרי מלחמת 73' ולא טעמו את טראומת המלחמה, העלייה הרוסית והעלייה מארצות המערב אחרי 73'. שכן אלו מהווים כיום כמחצית מתושבי ישראל וחווית מלחמת 73' רחוקה מהם כאילו התרחשה בהיסטוריה הרחוקה. סיקור מוספי הזיכרון נפסק בתאריך שרירותי ב-2003, ב"פסטיבל השלושים למלחמה" (עמ' 162). במאזן הביניים לחלק העוסק בזירות השיח מסביר אביטל ש"במרוצת הזמן התגבש מודל אחיד של מוספי זיכרון, ששיא התפתחותו בפסטיבל השלושים" ותוהה, "מעניין אם יהיה המשך לתופעה זו בעתיד" (עמ' 245). כך נטען גם בהקשר לכתבי העת הצבאיים, וגיליונות המוקדשים למלחמה כעבור חמש, עשר שנים וכן הלאה מסתיים בשנת 2003 באופן שרירותי.

הדיון בזירות השיח השונות המשמשות כראי לזיכרון המלחמה מסוכם ב"מאזן הביניים" (עמ' 244), בו מציג אביטל טענה מלומדת, ספציפית לגבי השירה, "זו בוחרת לסטות מהקו ההגמוני… היא נוגה, מזועזעת, רווית דימויים מקראיים ונטלת הדר, גבורה ותהילה" (עמ' 244). נימה דומה שממנה משתמעת "סטייה מהקו ההגמוני" נשמעת גם בהקשר לסיפורת, לשירה ולקולנוע כמכלול, "הסיפורת, כמו השירה והקולנוע, בוחרת לסטות מן הקו ההגמוני, ומציעה מבט מתחרה. היא מעניקה פתחון פה לספקות, מערערת על אידיאולוגיית אמצע, כופרת במיתוסים ובועטת בקלישאות" (עמ' 244). אביטל מצביע על הקבלה בין תובנתו זאת לבין האבחנה של נורית גרץ בדבר תפקידה המוביל של הספרות בשיח הציבורי בישראל. עלי להוסיף ולציין שתובנה זאת תואמת גם את המסקנות העולות מספרות המחקר במדעי החברה והמדינה. גלום בטענה מסר רב-משמעות, לפיו מלחמת 73' היא קו פרשת מים בדברי ימי גבולות השיח והביקורת הציבורית והתקשורתית בישראל, ועוד אגיע לכך בהמשך.

חלק שלישי של הספר

החלק השלישי – "שבעה מדורי מלחמה" – אחד החשובים בדיון על התהוות זיכרון קולקטיבי, לא רק בהקשר למלחמת 73', מתמקד באמצעי הייצוג וההבניה של הזיכרון הקולקטיבי, ונשען על הטענה שקיימים מנגנוני הזְכּרַה והשְכּחָה. תפקידם של נשאי זיכרון הנו להנכיח את הזיכרון בתודעה. נשאי הזיכרון הם ביטויים, מונחים, מקומות, נאומים, תצלומים, קולות ודמויות שהפכו דומיננטיים ביצירת נרטיבים המקנים תוכן לזיכרון הקולקטיבי של המלחמה, כדבריו של אביטל: "מתן בכורה לנשאי זיכרון כאלה ואחרים, מתוך רפרטואר רחב, כייצוג של המלחמה, אינו נוגע רק לטעם אישי. הבחירה משקפת נרטיב מועדף לגבי המלחמה בכללותה במשמוע חברתי-תרבותי מסוים שלה."

הקורא ימצא בו סקירה מפורטת, עשירה ומנוסחת היטב ויחוש בעליל כיצד השפה ושימושיה משמשים אמצעי מרכזי וחשוב במשמוע אירועים והעברת מסרים ברמת הפרט ו/או הקולקטיב. הדיון עוסק בסמלים, ובהם שני סמלי המלחמה,"מחדל" ו"רעידת אדמה", המהווים תשתית המיתוס שהיה ועדיין משותף למרבית הציבור הישראלי בהקשר למלחמה. אביטל מעדיף להגדיר אותם כ"שני שמות נרדפים למלחמת יום הכיפורים" (עמ' 263) שזכו למעמד בכורה כייצוגים אולטימטיביים של המלחמה. לטענתו, שניהם נושלו ממעמדם לטובת "טראומה", "ואפילו הטראומה", בה"א הידיעה, וכך הוא כותב, "יותר ויותר משתלטת הטראומה על קלסתר המלחמה על חשבון ייצוגים אחרים. עד אמצע שנות השמונים נחשב שימוש ישיר במושג "טראומה" בנושא המלחמה די נדיר… בחלוף הזמן יוצאת הטראומה מהארון וכובשת לה עמדת בכורה בכל הנוגע לחוויית המלחמה" (עמ' 264). יש לשים לב  שהטענה אינה מעוגנת בממצאים ושההתייחסות ספציפית לחוויית המלחמה ולא לזיכרון קולקטיבי.

החווה הסינית

עניין מיוחד במינו וחוויה רגשית רבת-עוצמה צפויים לקורא בפרק על קרב ה"חווה הסינית" (עמ' 290). הסיפור אינו רק "אירוע מרתק, מצמרר, טעון, רב-עוצמה ועניין לא סגור, אלא גם הזדמנות נאותה לבחון באמצעותו את אפוס המלחמה כולה", כפי שאביטל טוען ובצדק. הסיפור שנבנה סביב "החווה הסינית" ובכלל זה הבניית הנרטיב והמיתוס סביב הקרבות שהתחוללו שם משמש את אביטל כ"מקרה מבחן" להבניית סיפור המלחמה כולה. שכן הדיון מספק מענה לשאלה, כיצד הפך סיפור "החווה הסינית" לאחד מסמליה הבולטים של מלחמת 73'? לא רק הריגוש והפרטים המצמררים המופיעים בפרק זה ובבא אחריו – "מוראות המלחמה, קולותיה וניחוחה" – הופכים את הטקסט לחשוב כל-כך. הדיון מצליח להבהיר שהסיפור אינו משחזר עובדות אלא מסנן חלק מהפרטים והחוויות. רק חלק נקלט ונחרת בזיכרון הקולקטיבי והשאר מסונן החוצה. שכן בשונה ממסמך היסטורי, הזיכרון הקולקטיבי נועד לשרת אינטרסים וצרכים אידיאולוגיים ואחרים (עמ' 310-308).

בדומה לכך, הדיון בפרק על "מוראות המלחמה, קולותיה וניחוחה" מתעכב במידה מופרזת בתחושות של הפתעה והלם, זוועה, גבורה ופחד, נטישה ובדידות, להט, חדווה, עייפות גדולה ובלגאן נוראי" (עמ' 364-339), בעיקר עקב התפיסה שאלו הדברים שחשוב לזכור. כאמור לעיל, אביטל שירת כלוחם במלחמת 73' וחש על בשרו את מוראותיה. הוא ראה במו עיניו את חבריו נהרגים ואת דמם נשפך. הוא חש את חרדת המלחמה ואת אזלת ידם של מפקדיו עם פרוץ המלחמה בשל המחסור בכוח אדם, ציוד ותחמושת. הוא וחבריו לעולם לא ישכחו את מה שחוו ישירות בשדה הקרב דאז.

תוצאות המלחמה

פרק מעניין ביותר, אף הוא בחלק השלישי של הספר, "לוח תוצאות: ניצחון, כישלון או תיקו?" מציע דיון חשוב ומרתק העוקב אחר חילוקי הדעות בציבור הישראלי בהקשר לתוצאות המלחמה. כמי שבחן וסקר טקסטים במטרה להביא לקורא מקורות הבניית המלחמה בזיכרון הקולקטיבי אביטל סוגר מעגל כשהוא דן גם בתפיסות לגבי תוצאותיה ובהבניית הסיפור באשר לשאלה האם המלחמה הסתיימה בניצחון, בכישלון או בתיקו?

הגם שדיון חשוב זה לוקה בחסר מסוים הטענה הפותחת את הפרק נכונה והכרחית לדיון. נאמר כאן שתוצאת המלחמה היא עניין שבתפיסה ושהיא חלק בלתי נפרד מהבניית סיפור המלחמה ואפילו חלק מכריע ממנו. שכן, דימוי של ניצחון או כישלון, ולא כל שכן תבוסה, מעצב במידה רבה את הנרטיב. אבל יש מה שפוגם בדיון. אביטל משתמש במושג "פרובלמאטי" (עמ' 366) לנוכח הסתירות וחילוקי הדעות בציבור באשר לתוצאות המלחמה. מושג זה אינה עולה בקנה אחד עם הידיעה הברורה שבזיכרון קולקטיבי עסקינן. ידוע שזיכרון קולקטיבי של חברה או עם בנוגע לאירוע ספציפי אינו חייב להיות מקשה אחת הומוגנית. כבר ראינו מקרים בהם הופיעו באותה חברה תפיסות שונות ואף סותרות בקרב קבוצות מובחנות בתוכה. בהתאם לכך, אין זה אמור להפתיע שתוצאות מלחמת 73' – התפיסות לגביהן – שנויות במחלוקת. כך עולה לדוגמה ממחקר שערכתי על תוצאות המלחמה. התפיסה  הדומיננטית הייתה של "כישלון" בהתאמה לדימוי ה"מחדל". תפיסה אחרת של תוצאות המלחמה שררה בקרב לוחמים ובכירי צה"ל – לדידם המלחמה הסתיימה ב"ניצחון" במיוחד לאור כמה הישגים אסטרטגיים עם סיומה ודריכת כף רגלי כוחותינו באדמת אפריקה. עם תפיסות אי אפשר להתווכח. הן מחזקות זהויות מובחנות של קבוצות בתוך החברה ומשקפות את האידיאולוגיות שלהן.

מכאן אפשר להסיק שה"פרובלמטיקה" בתפיסת תוצאות המלחמה מתייחסת למשהו אחר – תחושת האכזבה של הציבור מ"ניצחון לא ודאי" שהושג במלחמה. שכן, ניצחון הוא מטרת כל מלחמה, משאת נפש של כל צד לה. ראוי לכן לא להרחיק לכת עד כדי הצגת חילוקי הדעות בין תפיסות תוצאות המלחמה כ"פרובלמה של זיכרון קולקטיבי חצוי". גם מחקרו של ליבמן המצוטט כאן על ידי אביטל תומך בתובנה מחקרית זאת. אלא שליבמן שואל מהי הפונקציה שממלאת תפיסת ה"כישלון"? לשיטתו של קלוד לוי שטראוס ייעודו של מיתוס הוא לטפל בסתירות. אם נדמה שמיתוס ה"כישלון" אינו פונקציונאלי יש לבחון איך הוא מתיישר עם היעד הטבעי של כל חברה, לנצח במלחמה? איך הוא מתיישר עם החזון הציוני לפיו ישראל היא "מקלט בטוח" לעם היהודי? אחד הפתרונות שמציע ליבמן לפתרון הדילמה לכאורה, היא שהכישלון נשען על מיתוס ה"מחדל" – שכשלעצמו אינו מסמן חידלון ואין אונים טוטלי של ההנהגה. אדרבא, ליבמן טוען ש"מחדל" הוא מושג פונקציונאלי מכיוון שגלום בו פוטנציאל חיובי. הלקח שב"מחדל" הוא ששלטונות צה"ל וההנהגה השלטונית התרשלו למרות שהיה ביכולתם להתארגן כראוי למלחמה בציוד, נשק ואסטרטגיה. מדובר בהתנהגות ברת תיקון.

עולה מכך שעמדתו של אביטל אינה "הפוכה לזו של ליבמן", למרות שהוא סבור אחרת (עמ' 383). זאת אם מביאים בחשבון את הסבריו של ליבמן.

חלק רביעי של הספר

בחלק הרביעי של הספר – "מנגנוני עיצוב חברתיים-תרבותיים" (עמ' 395 והלאה) – מתייחס אביטל למיתוסים, אידיאולוגיות והפרעות דחק פוסט-טראומטיות. הדיון במיתוס מאכזב. אין בו כדי לתרום לחקר המיתוסים שנצרבו בזיכרון הקולקטיבי של הציבור הישראלי בעקבות המלחמה. האכזבה נובעת גם מבלבול מסוים בין הגדרת המיתוס המודרני לבין הפונקציה שהוא ממלא בחברות מודרניות. לדוגמא, אביטל מגדיר מיתוס "לצרכי" הדיון שלו, "לצרכינו כאן מיתוס הוא יותר סמל, יותר מודל התנהגות וחשיבה, יותר רעיון". נכון הדבר שמיתוס של קולקטיב נועד לשרת אותו, להיות פונקציונאלי. אך מכאן ועד הגדרת המיתוס המודרני "לצרכינו" המרחק רב. למען הדיוק אוסיף כאן את ההגדרה הקלאסית של מיתוס מודרני לפי ספרו של הנרי טודור: מיתוס הוא סיפור של קולקטיב שיש בו התחלה, אמצע וסוף, שהקולקטיב מאמין שהסיפור משקף אמת היסטורית. ובסיפור יש מימד בולט של דרמה. גם עמנואל סיון, שאביטל מצטט את מחקרו (עמ' 398), מגדיר כך את המיתוס ומדבר בנפרד על הפונקציה שהמיתוס ממלא. אינני יודעת באיזו מידה הדיון במיתוס יעניין את הקוראים אבל ברור לי שמחובתי לציין כל זאת.

לעצם העניין, אביטל סוקר "מיתוסים ותיקים" בקצרה ובבהירות רבה כדי להראות שמיתוס אינו צומח יש מאין, ושביסודו של מיתוס "חדש" נמצאים אלמנטים של מיתוס "ותיק" (עמ' 402). מרבית המיתוסים הוותיקים ששמם אוזכר כאן, שייכים לפרדיגמה היהודית או לפרדיגמה הישראלית. לדוגמא, מיתוס "עשיו שונא ליעקב", מיתוס "הנס", מיתוס "העקדה", מיתוס "עם סגולה", מיתוס "מעטים מול רבים" ומיתוס "הגבורה". רשימת המיתוסים ה"חדשים" שנרקמו סביב מלחמת יום הכיפורים (עמ' 413) כוללת: "סכנת כליה" "טאסות וטילי כתף", "כולם היו קומנדו", ה"קונספירציה", ה"ניצחון", ה"תבוסה" ועוד. בהמשך מובאת רשימה של "מיתוסים פצועים" (עמ' 414) – מיתוסים ש"השיח הציבורי מאתגר את חוסנם ומציגם כפריכים על רקע אירועי המלחמה." למיטב ידיעתי, הסוציולוג עוז אלמוג מגדיר אותם כ"מיתוסים אינסטנט, פרי התרבות המודרנית שמצמיחה מיתוסים ומחזיקה בהם זמן קצר בלבד, לפי צרכי השעה.

מכיוון שבזיכרון קולקטיבי עסקינן, נותר עוד לברר מהי השפעתו של נרטיב-על יהודי או ציוני על הזיכרון הקולקטיבי של המלחמה. אביטל מציג אחת מהדוגמאות שבהן ניכרות בעליל השלכות הנרטיב היהודי על תפיסת המלחמה. מדובר בשימוש בשמות הפעולה, "גלות", "חורבן", "גירוש", "רדיפות", "קידוש השם", "שואה" וכיוצא באלו (עמ' 420), שנמצאו אחרי המלחמה בזירות השיח השונות. התופעה קיימת גם בבדיקת תרומתו של הנרטיב הציוני לשיח: החל מ"מלכות החרמון", "שבחי מעוז" וכלה ב"ונתנה תוקף" ו"לו-יהי" … השיח ממריא אל-על באווירת דולצ'ה-ויטה, שכרון כוח, אקסטזה ותאווה עזה לאדמה ולממון, ונגמר בנחיתת אונס על מסלול חירום של מפח נפש, תסכול ותוגה" (שם) – עוד תיאור פואטי נפלא של אביטל, המקביל ל"מאיגרא רמא לבירא עמיקתא".

לקראת סיום

אביטל מוצא לנכון לכלול בניתוח "הקרב על הזיכרון" גם את השלכות זכר השואה על הזיכרון הקולקטיבי של מלחמת 73'. על כך כבר נמתחה עליו ביקורת בעבר, ואין צורך לחזור עליה כאן. יש לחזור ולהזכיר לקורא שכמו רבים מבני דורו של אביטל, גם הוא מבני הדור השני לשואה והשיקולים כן או לא לכלול דיון בשואה בהקשר למלחמת 73' הוכרעו על ידו מתוך הפרספקטיבה של הדור השני לשואה.

סוגיה נוספת שמצאה מקום בספר, לקראת סיומו, היא "הפרעת דחק פוסט-טראומתית קולקטיבית", שזכתה ללגיטימציה ופרצה לתודעת הציבור הישראלי בעקבות המלחמה. לדידו של אביטל, בניגוד לשנים שקדמו למלחמת 73', הלגיטימציה וההתייחסות לתופעה זאת נובעת מהתפיסה שמלחמת 73' היא חוויה היסטורית טראומטית. לפיכך ראוי לתת את הדעת על התופעה שפרצה לתודעה הציבורית ולהתייחס אליה כאילו הייתה אחד הרכיבים בהבניית סיפור המלחמה.

במקום סיכום

הפרק האחרון בספר – "במקום סיכום" – מוקדש לדיון בשאלה: "האם מלחמת 73' היא אירוע מכונן, נקודת מפנה, או סתם מהמורה?" (עמ' 451 ואילך). הסוגיה נלעסה ונחקרה רבות והשאלה כבר הוכרעה בספרות המחקרית. מאחר שקוצר היריעה אינו מאפשר הפנייה לספרות מדעי החברה , אציין שההכרעה נפלה לטובת התפיסה הרואה את המלחמה כאירוע מכונן ואת מיתוס "המחדל" כמיתוס מכונן. הציבור חש ב"רעידת אדמה" והמלחמה נתפסת בעיקר כקו-שבר ביחסי האמון בין הציבור להנהגה הפוליטית והצבאית. ספציפית, מחקרי תקשורת מציינים מפנה חד בגבולות "חופש הביטוי" ובביקורת כלפי השלטון. מערכות העיתונים ועורכי חדשות אימצו קו ביקורתי גלוי ונועז אחרי המלחמה כתגובה לאילוצים שנכפו עליהם בעיקר בימים הראשונים למלחמה ולא הותירו להם אלא למסור דיווחים "מגויסים" לציבור. מגמה זאת של הרחבת גבולות חופש הביטוי לא נעצרה אלא התגברה מאז.

עוד יש לציין שזיכרון המלחמה הופרט בין השאר, במישור הבין-דורי והתגבשו שני קולקטיבים מובחנים יריבים בעקרות המלחמה. דור מלחמת 73' שזהותו עוצבה במלחמה התריס בסיומה כלפי דור ההורים ובמיוחד דור מקימי המדינה. בתוך כך הפך דור הלוחמים על פניו את המסר הפטריוטי-חילוני של מיתוס עקדת יצחק: יצחק הוא קרבן סביל שהאב המקריב כופה עליו את "מצב המלחמה" ואת הציפייה ל"גבורה" ו"הקרבה". סביב תובנה זאת התפתחה עם הזמן ספרות מחקר ענפה וספרו של אביטל רק מחזק אותה. אידיאל ההקרבה הפטריוטית, כגרסה חילונית מודרנית של מוות על קידוש השם שהרחיבה את תפקידו של יצחק במיתוס העקדה והפכה אותו לשותף פעיל בסיפור, לא רק נסדק בחזית; יחד עמו התערערה הסולידריות החברתית במדינה ונפערה תהום בין הדורות. דור 73' טיפח את מיתוס השלום וערער כנגד התפיסה שאנו חיים במדינה "מוקפת אויבים" ושישראל שרויה במצב של "מלחמה מתמדת".

ככלל, ספרות המחקר העוסקת בתפיסות הציבור בעקבות מלחמת 73' מראה לא רק היווצרותן של מגוון תפיסות אלא גיבוש קבוצות מובחנות בתוך החברה הישראלית והעמקת פערים אידיאולוגיים בה. ראוי היה לכלול בדיון את מסקנותיהם.

ספרו של אביטל הוא אוצר של ממש הן לחוקרי הזיכרון הקולקטיבי בכלל והזיכרון הקולקטיבי של מלחמת יום הכיפורים בקרב הציבור הישראלי בפרט. גם חוקרי השפה והספרות העברית ימצאו בו אוצר בלום.

 

מלחמות כמיתוס

מלחמת ששת הימים הייתה חוויה משותפת שנתפסה כ"אתחלתא דגאולה" על ידי מרבית הציבור [החילוני] בישראל. חלק נכבד מהציבור דאז (1967) אף דימה את תוצאותיה ל"ניצחון הגדול ביותר של צה"ל". זאת בניגוד להשלכות של מלחמת יום הכיפורים על הזיכרון הציבורי. לא זו בלבד שמלחמת 67' נמשכה ששה ימים בלבד (5-10.6.1967), החוויה המשותפת למרבית הציבור בישראל הצמיחה נרטיבים המשקפים אופוריה רבתי.

*****************

במקביל לתחושת האופוריה, התגלעה מחלוקת אידיאולוגית קשה בעטייה של מלחמת 67'. אינני מתכוונת כאן להצדיק אידיאולוגיה זו או אחרת. לא את הגישה הימנית שלפיה יש להמשיך בהחזקת שטחי ארץ ישראל וגם לא את הגישה השמאלנית המתנגדת להמשך הכיבוש, שהוא כאבן נגף בדמוי של מדינת ישראל בעיני העולם המערבי. מאז ועד היום, את הויכוח האידיאולוגי לא הצלחנו להכריע. בחלוף השנים היו עליות ומורדות בפולמוס בין המחנות המתנצחים סביב שאלת ה"כיבוש", ה"שטחים המוחזקים" ו"שטחי ארץ ישראל" (רשימה מקוצרת של סופרלטיבים). למחלוקת היו בעיקר שלושה בסיסים: ציוני, יהודי וישראלי.

בסיסים אלו היו גם יסוד להצמחת נרטיבים במלחמות הבאות. הספר "מלחמה כבדת דמים" מציין זאת ומראה שבניגוד למלחמת ששת הימים, השסעים האידיאולוגיים, חברתיים ופוליטיים העמיקו את תחושת הטראומה של מלחמת יום הכיפורים ונבנו סביבה נרטיבים מובחנים בנוסף לנרטיב ה"מחדל". אלו שימשו את הקבוצות היריבות בכל פלוגתא שהתגלעה סביב אירועי האקטואליה מאז 73', במיוחד כשזו הייתה קשורה לסכסוך הישראלי-ערבי.

הנטייה של קבוצות מובחנות בציבור בישראל להישען על נרטיבים מיתיים של חוויות משותפות "קרובות" כדי ל"הגן" על עמדות פוליטיות מוצגת בכל אחד מ- 331 עמודי הספר "מלחמה כבדת דמים" (ראו להלן). בין היתר, הספר מחזק את הטענה שבחברה שסועה כמו החברה הישראלית, תהליכים אלו הם דווקא פונקציונליים. הם ממלאים תפקיד בגיבוש זהויות מובחנות ובהתדיינות פורה בין קבוצות מובחנות.

ספר חדש: מלחמה כבדת דמים: טראומה, זיכרון ומיתוס

מאת: ד"ר תרצה הכטר

המחקר שהוביל לכתיבת הספר מלחמה כבדת דמים: טראומה, זיכרון ומיתוס, יצא מתוך הנחה שחוויה משותפת הנתפסת כטרגדיה וכטראומה עשויה להיחקק בזיכרון הציבורי כנרטיב מכונן.

התחושה בקרב מרבית הציבור בישראל דאז הייתה שההנהגה של מלחמת יום הכיפורים חטאה ב"מחדל גדול" – מונח שסימל רשלנות ההנהגה בתקופה שקדמה למלחמת יום הכיפורים ובמהלכה. כבר בימי הקרבות הראשונים של המלחמה מילאו המלים "מחדל" ו"משגה" תפקיד בין מגוון ההתבטאויות ברחוב הישראלי. חברי סיעת הליכוד בכנסת היו אלו שחידדו, לראשונה, את משקל "המחדל" בדיון בכנסת שבו דיווחה הממשלה על הסכמתה להפסקת אש, והכריזו בפה מלא – "הממשלה חטאה במחדל חמור ביותר" – בעקבות הודעתו הרשמית של יו"ר האופוזיציה, מנחם בגין, באותה ישיבת כנסת. עם תום המלחמה הפכה החברה בישראל לחברה חשדנית וביקורתית כלפי ההנהגה הפוליטית והביטחונית, בהביעה את מורת רוחה מן הטראומה ההיסטורית הקשה של מלחמת יום הכיפורים באמצעות כריכת תחושות אלו ב"מחדל" של ההנהגה ובמטפורה "רעידת אדמה". "רעידת אדמה" ו"מחדל" קיבלו ממדים מיתיים בהקשר הספציפי של הטראומה שחווה הציבור בישראל בעקבות המלחמה. שני סמלים אלו הפכו לשני צידי אותה מטבע ויחד הם קבעו פאזה חדשה באופי היחסים בין השלטון לציבור. לקחי המחדל נצרבו בזיכרון הלאומי כפריזמה קבועה שדרכה התבונן הציבור הישראלי בהנהגה שלו.

ה"מחדל" נתפס בתום מלחמת יום הכיפורים כסמלעל של המלחמה. ברמה הסימבולית הוא מצביע על ערכים פוליטיים חדשים, לגיטימציה של ביקורת ציבורית על הנעשה במערכת הפוליטית. ערכים שהיו זרים לגמרי לציבור הישראלי בטרם פרצה המלחמה הזו.

השימוש במונח "מחדל", שעד אז היה מונח פרוזאי ונטול משמעות סימבולית כלשהי, תרם במידה לא מבוטלת לשימורה של המלחמה בזיכרון הלאומי כחוויה טראומטית. "מחדל" הוא המונח השכיח ביותר שאותו מקשר הציבור בישראל עם מלחמת יום הכיפורים מאז נובמבר 1973. נרטיב ה"מחדל" הוא שעיצב את הזיכרון הציבורי של מרבית האוכלוסייה בישראל והיווה בסיס ליצירת מיתוס "המחדל".1

יחד עם זאת המחקר מראה שבמשך חודשים ושנים שחלפו מאז סיומה הרשמי של מלחמת יום הכיפורים, התפתחה בישראל תבנית מורכבת של גרסאות מיתיות למלחמה זו. יתרה מכך, במשך חודשים ושנים שחלפו מאז סיומה הרשמי של מלחמת יום הכיפורים העמיקו והחריפו קונפליקטים אידיאולוגיים פניםחברתיים בישראל. התבטאויות שהופיעו בשכיחות מסוימת ברטוריקה הציבורית והופצו באמצעי התקשורת הכתובים מצביעות על גוונים שונים בעיצוב הזיכרון הציבורי של מלחמת יום הכיפורים בישראל. הבולטים מבין הקונפליקטים האידיאולוגיים באותה תקופה הצביעו על קו שבר בין דורות סוציולוגיים וכן בין חוגי הימין הפוליטי וחוגי השמאל הפוליטי. מלחמת יום הכיפורים נחקקה בזיכרון של כלל הציבור כ"מחדל" אך גם בזיכרון הציבורי של זרמים מובחנים בישראל, שביניהם יריבות על בסיס אידיאולוגי.

הממצא המרכזי במחקר מראה שאירוע הנחקק כטראומתי הואבאורח פרדוקסליפונקצינלי בקונטקסט של שסעים אידיאולוגיים. במונחים פונקציונליים, התפיסה המשותפת לרבים בישראל בקשר לטראומה שחוו במלחמת יום הכיפורים שירתה חוגים פוליטיים (מימין ומשמאל), חוגים אינטלקטואליים ודורות סוציולוגיים מובחנים לאורך זמן רב אחרי מלחמת יום הכיפורים. הנרטיבים שאלו יצרו סביב המלחמה התגבשו והתקבעו בזיכרון הציבורי. אלו לא היו מנותקים משלושה רבדים קוגניטיבייםציוני, יהודי וישראלי. גם הפער בין דורות סוציולוגים מילא תפקיד בעיצובם.

יתרה מכך, בעלי אידיאולוגיות מובחנות ניסו להצדיק עמדותיהם כלפי החלטות בעלות אופי קיומי לאומי, העומדות להתקבל או להתממש. הגרסאות המיתיות שלהם למלחמה היו פעילות בזיכרון הציבורי ומילאו תפקיד בעיצוב עמדות כלפי הסכסוך הישראליערבי במשך עשרות שנים.

המחקר מציע שהחברה הישראלית, כחברה מודרנית המתמודדת עם שסעים אידיאולוגיים, נוטה לנכס אירוע היסטורי באופן המעניק ביטוי ספציפי לאידיאולוגיות של חוגים מובחנים שבתוכה. הן יטו להתאים את גרסאותיהן ופרשנותן לאירוע המסוים לערכי היסוד שלהן, כדרך לגיטימית לבניית זהויותיהן המובחנות.

תרצה הכטר: מלחמת כבדת ימים

  

הספר מלחמה כבדת דמים: טראומה, זיכרון ומיתוס, מבוסס על מחקר מקיף לדוקטורט שנעשה בתחילת שנות ה-90, ועל מחקר המשך הרואה אור לראשונה. הספר מתחקה אחר גלגוליהם של המיתוסים שנרקמו סביב מלחמת יום הכיפורים בארבעת העשורים שחלפו מתחילתה, ואחר השלכותיהם על ההוויה המקומית.

הספר מראה שבמונחים של השלכות ארוכות טווח, חלו תמורות במיתולוגיזציה של המלחמה לאורך ארבעים השנים שחלפו מפריצתהמיתולוגיזציה שהייתה יצירה קולקטיבית של תלמידים, בני נוער, לוחמים צעירים וותיקים, שכבות אוכלוסייה שונות, אנשי רוח, פוליטיקאים ושלטונות צה"ל. מיתוסים של קבוצות מובחנות שנרקמו סביב המלחמה קיפלו בתוכם מערכת רחבה ומגוונת של ערכים, ושיקפו עמדות המזוהות עם אוריינטציות פוליטיות שונות.ברם לקחיהם שימשו קוד התנהגות לתומכיהם במיוחד מאז 1973 עד הסכם אוסלו (1993).

במשך שני עשורים מאז המלחמה התדיינו המיתוסים הפוליטיים עם אירועי האקטואליה במישור הסכסוך הישראליערבי, והשיח הציבורי סביבם גובָּה בלקחים שהפיקו מגזרים מובחנים בציבור מהמלחמה, ובמיתוס המכונן ה"מחדל". עשרים שנה לאחר מלחמת יום הכיפורים השתנתה המפה הדמוגרפית בישראל, והתווספו לה מהגרים ממדינות המערב ומחבר העמים, ודורות סוציולוגיים. השינויים הללו והתמורות במערכת הפניםמדינית והחוץמדינית ניכרו בשינוי שחל בזיכרון הציבורי של המלחמה. מאז 1993 המלחמה ולקחיה נתפסו על ידי כמחצית מהציבור כהיסטוריה "רחוקה". הדבר נמדד באופן בו אוזכרה בעיתונות הכתובה והמקוונת, בדברי הכנסת, בספרות, בקולנוע ובתיאטרון. בהקשרים שמחוץ לאירועי האקטואליה. הממצאים הכתובים והמשודרים שראו אור ביזמת לוחמים ויחידות צה"ל מאז 1993, כבר אינם מתייחסים לאירועי האקטואליה במישור הסכסוך הישראלי-ערבי והשיח הציבורי סביב אירועים במישור זה כבר אינם מגובים בלקחי המלחמה. מלחמת יום הכיפורים היא עדיין פצע פתוח, והצלקות טרם התאחו. תפקידם של המסרים בתקשורת הכתובה והמשודרת הצטמצם בשנים האחרונות להעברת תחושת השבר והתפיסה הקולקטיבית שמדובר בטרגדיה הגדולה ביותר בהיסטוריה הישראלית מאז תש"ח.

1. יש קשר בין נרטיב לבין מיתוס. לא כל נרטיב הוא מיתוס אבל אין מיתוס בלי נרטיב.

פורסם (17.5.2015) ב"מגזין המזרח התיכון" – THE MIDEAST FORUM"

פטריוטיזם אז וכיום

ערב יום הזיכרון לחללי צה"ל מעניין לברר מידת ה"פטריוטיזם" ומשמעות האידיאל "הקרבה למען המולדת" בימינו. הדברים מסתמכים מחד על הרומן "שלישיית בית הכרם" (אביחי אורן, 2014) העוסק בהשלכות מנטליות של מלחמת יום הכיפורים. מאידך הדברים מסתמכים על ממצאי מחקר (יערי ופלג, 2007) שבדק את מידת הפטריוטיזם בישראל ב-2007.

 *****

לאחרונה פרסמתי ביקורת ב"עיתון 77" (גליון 377, יולי אוגוסט 2014) על הספר, "שלישיית בית הכרם" (2014) – רומן ביכורים של הסופר אביחי אורן. רומן גדוש דילמות, תסכולים, מתחים ומורכבויות חברתיות שהן מנת חלקם של דור מלחמת יום הכיפורים והדורות שאחריו. מורכבויות, שחלק נכבד מהן קשור לשבר שחוותה ישראל בעקבות מלחמת יום הכיפורים (1973). רומן החותר לערטול האידיאלים של מייסדי המדינה מהשכבות המיתיות העוטפות אותם, והמציגות את המציאות בישראל כ"מצב מלחמה" דטרמיניסטי.

הרומן עוסק בהלום קרב וגרוש טרי, המתקשה לפתוח דף חדש בחייו – הסופר, אביחי אורן, משקף את המציאות החברתית בישראל של שלהי שנות ה-70 ותחילת שנות ה-80: שבקושי השתנתה מאז. במיוחד בהקשר למוטיב הפטריוטי, "למות למען המולדת".

התרסה של דור שלם כנגד דור הוריו ומייסדי המדינה

עיקר חשיבותו של הרומן באופן שבו הוא משרטט את ההתרסה של דור מלחמת יום הכיפורים כנגד הוריו ובעיקר כנגד דור מייסדי המדינה והאידיאל הביטחוניסטי-פטריוטי-קולקטיבי. מדובר בהתרסה הפורצת החוצה ומתמקדת בפגמי הדוקטרינות הביטחוניסטיות ובחינוך לאידיאל ההקרבה הפטריוטית למען המולדת, המזוהים עם דור מייסדי המדינה.

יש לציין כי ברובד הרחב יותר משיק הרומן לסיפורה של המדינה שהוקמה בדם בניה ולקשר המורכב שבינו לבין השבר של מלחמת יום הכיפורים, המעיק על הדור השני למייסדי המדינה. אלה הנקודות היותר-משמעותיות של הרומן, וקשה להתעלם מהדמיון שבין המסר העולה ממנו לתובנות הספרות המחקרית על המלחמה ומשקעיה החברתיים. הרומן חותר לערטול האידיאלים של מייסדי המדינה מהשכבות המיתיות העוטפות אותם, והמציגות את המציאות בישראל כ"מצב מלחמה" דטרמיניסטי.

אף שמדובר ברומן דמיוני, אורן – שלחם בגזרה המרכזית ליד התעלה במלחמת יום הכיפורים – משתמש בדמויותיו כדי להבליט את מצבו של דור ספציפי, דור מלחמת יום הכיפורים, שחונך לגבורה והקרבה פטריוטית ושידע שעליו ללחום ולהיות מוכן למות למען המולדת. אלא שבמהרה, בעקבות המלחמה, פיתח משבר אמון וחש שהאידיאל איבד מקסמו ובעיקר ממשמעותו. את משבר הזהות ואבדן הדרך ממחיש אורן באמצעות דיאלוגים שנונים בעלי גוון אירוני.

אידיאל ההקרבה הפטריוטית, כגרסה חילונית מודרנית של מוות על קידוש השם שהרחיבה את תפקידו של יצחק במיתוס העקדה והפכה אותו לשותף פעיל בסיפור, לא רק נסדק בחזית; יחד עמו התערערה הסולידריות החברתית במדינה ונפערה תהום בין הדורות.

בתוך כך ב-1973 הפך דור הלוחמים על פניו את המסר הפטריוטי-חילוני של מיתוס עקדת יצחק: יצחק הוא קרבן סביל שהאב המקריב כופה עליו את "מצב המלחמה" ואת הציפייה ל"גבורה" ו"הקרבה".

קונפליקט בין-דורי

מוטיב הקונפליקט הבין-דורי מומחש בסצנה משוחזרת מתוך חווית הקרב בחזית, שאי אפשר להבינה אלא כבבואה של תהליכים חברתיים שיצרה מלחמת יום הכיפורים, ובתוכם ניפוץ כמה מהמיתוסים המקודשים בישראל, כגון דמות ה"צבר", שאומץ ליבו ונכונותו למות למען המולדת הם מאפייניה העיקריים:

הוא [ברוך] לא הסתפק בדיסקית שעל צווארו… זרק לכל הרוחות את הקפל"ד […] ונבח על הקצין שהעיר לו על כך, "אל תגיד לי איך למות, עם הקפל"ד או בלעדיו, כי בכל הג'אנק הזה, זו הזכות היחידה שנותרה לי" (עמ' 285-282).

מערכת היחסים בין שני הדורות, דור מייסדי המדינה ודור הבנים, מומחשת בכישרון רב בסצנה שמשתתפים בה שתי דמויות, אחת המייצגת את דור המדינה – קותי, היושב ליד ההגה – והשנייה, ברוך, המייצג את דור הבנים. מסתבר שלברוך יש בטן מלאה על האני מאמין של דור ההורים. הוא נוטר להם על שהם חדורי אידיאלים אך חסרי רגשי קרבה לילדיהם:

זו שיטה שהפכה עם הזמן לחגיגה מתמשכת, מַסלידה, שמסממת את החושים, שלא נותנת לך להגיד דבר ממשי […] אלא רק אותם דברים שכולם אומרים […] זהו דור שהיה בידיהם הכוח לנצל למטרותיו צעירים חסרי אונים כמוהו, ולקחת חיים שהם ממש בתחילתם ולהמית אותם (עמ' 139-138).

ברובד המנטלי, ברוך הוא בבואה של קולקטיב שמצוקותיו כ"הלום קרב" נתקלות בקיר אטום של דור ההורים, שאינם מבינים או אינם רוצים להבין את "המחלה" ואף אינם מזהים אותה כמחלה.  עדות ראשונה לכך ברומן היא הקביעה שברוך סובל מ"מחלה לא-מאובחנת". גם אמו וגם קותי, הידיד הקרוב, בוחרים שלא להקדיש תשומת לב למצוקותיו ולסימפטומים הגלויים שלהן – כגון הקושי לפתח יחסים תקינים עם אשה, הורים וקרובים, והחיפוש הבלתי מושג אחר עבודה ותחומי עניין. אם יתברר שהם כופים אידיאלים לא-מציאותיים על דור ההמשך – צעירים אלה "עלולים עוד להפנות להם עורף בסוף, להשאיר אותם בבדידותם" (עמ' 138).

מידת ה"פטריוטיזם" בישראל של ימינו

הרומן מבליט את הנתק הבין-דורי שנוצר אחרי המלחמה והפניית העורף לאידיאלים של דור ההורים והמייסדים. ברוך ובני דורו מתבטאים כקולקטיב המבקש לבדל עצמו מדור הוריו ולקרא תיגר על דוקטרינות ביטחוניות לא-מציאותיות שהם עדיין נאחזים בהן. לכל אורך הרומן פזורות אמירות שמשמעותן אחת: מאבק במוסכמות ובאידיאלים שעל ברכיהם חונכו בני הדור השני. למרות זאת ניכר כי המאמץ שלהם לגבש זהות משל עצמם אינו נטול התלבטויות. ממחישה זאת סצינה המתרחשת בטקס הסרת הלוט מהאנדרטה לזכר חללי מלחמת יום הכיפורים מגדוד חרמ"ש-מילואים. כשברוך מתבקש שם לחתום בספר הגדוד, הוא כותב: "חרמשו של מלאך המוות". דא עקא – הוא אינו שלם עם האמירה שזה עתה פלט מקולמוסו, וכשהוא עומד על מלוא משמעותה הוא נחרד: לא בטוח שיש לו זכות לדבר בשם אחרים, במיוחד בשם החללים; להביע בשמם תסכול מהמצב הבלתי אפשרי שנכפה עליהם והסתייגות מהתביעה לציית בעל כורחם לאידיאלים של דור המדינה ולַדוקטרינות שלו (עמ' 56-55).

ובאשר למעמדם של אידיאלים לאומיים ביטחוניסטיים בישראל של ימינו, הרי ככל שמדובר ברומן זה – העוסק בשנות השבעים והשמונים של המאה ה-20 – מתחילתו עד סופו עוטפת אותו נימה של דור אבוד. דור הסובל ממועקה תמידית בשל "תקיעוּתו", ובשל היעדר והחמצה בחייו הצעירים. נימה זו בוקעת מנבכי נשמתו של ברוך, כסמן קיצוני של דור הבנים המתקשה – שלא באשמתו – לגבש זהות קונסטרוקטיבית משל עצמו. ספרות המחקר מראה שלמרות זאת, למרות הקושי הקושי של דור מלחמת יום הכיפורים לגבש זהות קונסטרוקטיבית משמעותית, חלוף הזמן ושינויים דמוגרפיים היו לסיבות העיקריות להקהיית זכר הטראומה.

ספרות המחקר מראה כי דור שלם של צעירים אינם שותפים עוד לזכר הטראומה של 1973. יחד עם זאת, הצעירים בני 29-18 הם הפחות פטריוטים מתוך הציבור היהודי בישראל.

לפי ממצאי מחקרם של אפרים יערי ואפרת פלג, "פטריוטיות וחוסן לאומי בישראל", סקר הפטריוטיות (2007), בלע"ז, ניתן השם הגנרי "פטריוטיזם", לכל אותם מימדים מופשטים המבטאים מחוייבות וזיקה רגשית של הפרט לקהילתו. סטטיסטית, החוקרים מצאו כי המבוגרים פטריוטים יותר מהצעירים. הפטריוטיות מתחזקת בקרב השמאל ונחלשת בימין ובמרכז. הדתיים הם הפטריוטיים ביותר, לאחריהם המסורתיים והחילונים, ולבסוף החרדים, בהפרש ניכר. והממצא העיקרי הוא כי 96% בקרב הציבור היהודי הצהירו ב-2007 כי הנכונות להילחם למען המדינה ממלאת תפקיד מרכזי בפטריוטיזם שלהם. לפי ממצא דומה, נכונות הפרטים בציבור הישראלי להקריב את חייהם למען הקולקטיב גבוהה ביותר: 92% נוטים להסכים להילחם למען המדינה. יחד עם זאת, הנכונות להילחם למען המדינה נמוכה יותר ככל שקבוצת הגיל צעירה יותר.

לעניין מידת הפטריוטיזם אז וכיום: המחקר מצא כי "כאשר בוחנים את הנכונות המוחלטת להקרבה, בקבוצת הגיל המבוגרת ביותר (60+), 80% מסכימים בהחלט להילחם, שעה שבקרב קבוצת הגיל הצעירה ביותר (29-18), השיעור המקביל עומד על 55% " (עמ' 15).

 

 

 

 

 

טראומה לאומית ומשקעיה

בשעה טובה! הספר שלי יצא לאור: מלחמה כבדת דמים: טראומה, זיכרון ומיתוס – הוצאה עצמית, 2014.  [331 עמודים כולל ביבליוגרפיה, הערות שוליים ומפתח עניינים]. טרם ניתן להשיג את הספר בחנויות הספרים, אלא רק בחנות הספרים המקוונת, אמזון. כמו כן, עותקים של הספר זמינים לעיון בספרייה הלאומית. ובקרוב אפשר יהיה לעיין בו גם בספריות אוניברסיטאיות ועירוניות מובחרות.

ספר עיון זה מתמקד בדיאלוג בין הזיכרון הציבורי של מלחמת יום הכיפורים – המלחמה הטראומתית ביותר מאז מלחמת תש"ח – והלקחים שהציבור הפיק ממנה, לבין העמדות והשקפות העולם המגוונות שנוצרו בעקבותיה ושעיצבו את ההווייה הישראלית בהקשר לסכסוך הישראלי-ערבי/פלסטיני מאז 1973.

לקוראי הבלוג להלן טעימה מתוך "פתח דבר":

[…] מה הם המיתוסים שלנו? מה ניתן ללמוד מהם על עצמנו? כיצד יוצר המיתוס את הזהות הקולקטיבית של חברה, ובעיקר – מי יוצר את המיתוס? כיצד הוא עושה זאת ומה הוא מרוויח מכך? בשאלות אלה עוסק ספר זה, שהוא למעשה מלאכת דה-קונסטרוקציה של המיתוסים השונים שנרקמו סביב מלחמת יום הכיפורים, ובכך הוא חושף את העקרונות הפנימיים ובעיקר את המנגנונים המניפולטיביים של תומכי המיתוסים. […] מאז הקמתה רקמה החברה בישראל מיתוסים שענו לצרכי השעה. […] בחברה בת זמננו עלה משקלם היחסי של העיתונאים בקרב יצרני התרבות, ובספר זה נבדק גם חלקה של התקשורת כיוצרת מיתוסים. חשיבותם של מאמרים פרשניים, מכתבים למערכת, כתבות וידיעות למיניהן, שכוונו לשוות למלחמת יום הכיפורים מצג רצוי, אינה נופלת מהאמצעים המסורתיים ליצירת תרבות פוליטית, המופעלים בעיקר על ידי אלה היושבים בעמדות פוליטיות מרכזיות. […] המקורות שהיוו בסיס לכתיבת ספר זה ולביצוע המחקר הם עיתונים וכתבי עת מקומיים העוסקים בהיבטים פוליטיים-חברתיים של מלחמת יום הכיפורים, כולל שלושה עיתונים יומיים בעלי תפוצה רחבה ועיתונות מקוונת. לצידם נסקר גם מגוון ביטאונים המופצים בעיקר על בסיס דמוגרפי או נושאי, כגון עלוני בתי ספר, ביטאוני צה"ל וחוברות הנצחה לנופלים במלחמה. חומר נוסף וחשוב לא-פחות שהיה בסיס לממצאי המחקר הם נאומים של אישי ציבור בכנסים ציבוריים ומפלגתיים ופרוטוקולים של ישיבות הכנסת והממשלה שהתפרסמו ברשומות או שדווח עליהם בעיתונים היומיים. ספר זה נעזר גם בסקרי דעת קהל, שפורסמו בספרות מחקרית מאותה תקופה, בעיתונות היומית או בדיווחים של מכוני מחקר בישראל. […] בכך מתחקה ספר זה אחר הדיאלוג בין הזיכרון הציבורי של המלחמה והלקחים שהציבור הפיק ממנה, לבין העמדות והשקפות העולם המגוונות שנוצרו בעקבותיה בישראל בהקשר לסכסוך הישראלי-ערבי/פלסטיני מאז 1973.

קישורים:

מרכז הספר והספריות בישראל

הספרייה הלאומית

הקטלוג המאוחד של הספריות בישראל

להשיג ב- AMAZON BOOKS

שלישיית בית הכרם

שלישיית בית הכרם מזמן לקורא רגעי עונג מהכתיבה העשירה בדימויים ותמונות חיות שרשמיהן עשויים להעסיקו זמן רב אחרי שקרא את הספר.  במיוחד נהניתי מהיכולת של אורן, מלוחמי 73', לגעת במאפייניו של הדור שלו, דור מלחמת יום הכיפורים או "הדור השני", כפי שהוא מכונה בספר

bookworm-mazeh-TA

תולעת ספרים במזא"ה, תל אביב

בעולם שבו ספרים יוצאים לאור (עדיין) בפורמט של נייר, ישנה מסורת להשיק אותם בפורום חגיגי – "אירוע". במרבית המקרים מתקיים האירוע בחנות ספרים.

אירועי השקה של ספרי ביכורים חביבים עליי במיוחד. וכשהאירוע מתקיים בחנות ספרים פרטית-עצמאית, זו חגיגה מיוחדת במינה. פעמים רבות הוזמנתי לאירועי השקה בחנות הספרים החביבה עליי "סיפור פשוט"  בנווה צדק וכיבדתי את הסופר/ת הטרי/יה ו/או המשורר/ת הטרי/ה בנוכחותי. המבקרים באירועים מסוג זה נוהגים לערוך היכרות עם המחברים לאחר ששמעו מעט על ספרם, ורובם נהנים מחדוות היצירה האופפת את המקום. חלקם אף רוכשים את הספר ומבקשים חתימה אותנטית של המחבר/ת.

השבוע (5.1.14) הוזמנתי לאירוע השקה של ספר ביכורים בסניף של "תולעת ספרים" במזא"ה, תל אביב (חנות מוכרת היטב בשל הסניף הוותיק שלה בכיכר רבין). חנות ספרים זאת מצטיינת באווירה של פעם, שמקורה בעיקר בחזית המשוחזרת של המבנה ושל מבנים הסמוכים לו וגם בשל החלוקה הפנימית של החנות – שנראית כבית מגורים לשעבר, שהמחיצות בין חדריו הוסרו.

שלישיית בית הכרם, אביחי אורן

שלישיית בית הכרם, אביחי אורן

הוזמנתי הפעם כדוברת לרגל אירוע ההשקה. הסופר, אביחי אורן, מרצה להיסטוריה יהודית באוניברסיטה הפתוחה, הזמין מלבדי שני דוברים נוספים, לכבוד צאתו לאור של ספר הביכורים שלו – "שלישיית בית הכרם", 2013 (הוצאת מגוון). הגעתי קרוב לשעה שנקבעה לנו וכבר בכניסה לחנות צללתי לתוך מרחב של נינוחות ורוגע. משהו בסידור שולחנות התצוגה שבכניסה השרה עליי תחושה של כבוד לספר. בהילוך די איטי ובלי להיחפז, חלפתי על-פני הספרים המסודרים על-גבי השולחנות בערמות קטנות, מבטיחה לעצמי להציץ בהם כשיסתיים האירוע.

בהמשך מצאתי עצמי באזור המרכזי של החנות שאליו מחוברות פינות ישיבה אינטימיות, ופינות נוספות המשמשות לתצוגת הספרים שבחנות. החנות כולה מרוהטת בנונ-שלנטיות – שולחנות צנועים שלידם מוצבים כסאות עץ שנעים לשבת עליהם לשיחת רעים, או סתם לאתנחתה קלה מהעולם הסואן שבחוץ. ממולם נמתח דלפק ובר משקאות שמאחוריו מדפים המציגים לראווה גביעי זכוכית ובקבוקי משקה.

את פני הקהל שהגיע לאירוע ההשקה קידמו בכוסיות יין ומשקאות קלים. מי שרצה הזמין גם ארוחה קלה או מרק והתרווח ליד אחד השולחנות. השעה הייתה שמונה בערב. מתי יתחילו, שאלתי. קיבלתי תשובה מחוייכת שרמזה לי שאין צורך למהר. מה בוער? כשיגיעו עוד אנשים ויתפסו את מקומם סביב השולחנות, תוך חצי שעה לערך, נוכל להתחיל, נאמר לי בנועם. וכך היה. בעל השמחה, הסופר הטרי אביחי אורן, פתח בתיאור קצר של נסיבות כתיבת הספר וסיפר אודות הרעיון המרכזי בו. בנינוחות רבה הוא דיבר על העונג שחווה בלווי הדמויות שבספר ובשהייה במחיצתן במשך כמה שנים.

את הערב ליוותה זמרת שהנעימה לקהל את פסקי הזמן שנוצרו בין הדוברים ובינם לביני. כמו במועדון ספרותי של פעם. הנושאים לדיון נבחרו בהתאם לרבדים המרכזיים של הספר – קווים לדמותו של דור מלחמת יום הכיפורים (החלק שלי באירוע); תופעת הלומי הקרב של מלחמת יום הכיפורים 73' (שהוצגה על-ידי פסיכולוג קליני – אריה טבעון); ובסיום – ניתוח ספרותי השוואתי בין הספר "גילוי אליהו" לבין "שלישיית בית הכרם" (על-ידי ד"ר גידי נבו, מרצה וחוקר ספרות, רטוריקה והומור). לא ציפינו לשאלות מהקהל. אחדים ניגשו והודו לנו על ההרצאות המעניינות, והמשיכו לדרכם.

רשמי מהספר רבים; וחבל שלא היה מקום לספר על כך במסגרת הזמן שהוקצב לי. בהמשך תמצאו תעתיק של דבריי בערב ההשקה המייצגים פן צר וספציפי בלבד מהספר. אקדים ואציין שמדובר בספר מרתק ורחב יריעה שהעלילה שלו בנויה על קורותיהן של דמויות שלכל אחת מהן הסיפור האישי שלה מן העבר, והיא מתרחשת בשלהי שנות ה-70 של המאה ה-20, בישראל אך גם בחו"ל.

העלילה נעה בין צמתים מרכזיים בחייהן של הדמויות: צמתים בחיי שלישיית בית הכרם,  בחייהן של דמויות מבני ה"דור השני" כפי שהוא מכונה בספר וחייהם של אחרים המשתלבים בעלילה. הרבה פנים לעלילה – מלחמה, חברות, נישואים וגירושים, מחשבות, מתחים ועוד. העלילה עשירה בניואנסים ואמירות משמעותיות על החיים – השואה, המדינה המלחמות וכמובן מלחמת יום הכיפורים.

למרות שמדובר בספר פרוזה שהדמויות בו דמיוניות, המחבר – אביחי אורן – שלחם ליד התעלה במלחמת יום הכיפורים – שילב במודע או שלא במודע, ניואנסים משמעותיים בעלילה התומכים בחלק מהמסקנות העולות מהספרות המחקרית על דור מלחמת יום הכיפורים – תוכלו לקבל מושג על כך בתעתיק של דבריי מערב ההשקה, להלן.

מזה כ-20 שנה אני חוקרת את מאפייני "דור מלחמת יום הכיפורים" כיחידה סוציולוגית מובחנת בחברה הישראלית שלאחר 1973. הזרקור שלי מופנה כלפי מאפייני ה"לוחם" כגון "גבורה" ו"הקרבה פטריוטית" מזוויות ראייה שונות. זו של ברוך – הדמות המרכזית בספר, וזווית ראייה התפתחותית היסטורית. מטרתי היא להתחקות אחר הפערים בין דור המדינה לדור מלחמת יום הכיפורים בתפיסתם את דימוי הלוחם. פערים שמקורם בשלהי שנות ה-60 וה-70, ובמיוחד מאז מלחמת יום הכיפורים ואילך.

חלק מרכזי בדיון הוא מיתוס עקדת יצחק והמשמעויות שהוענקו לַמיתוס על-ידי "דור המדינה" ו"דור מלחמת יום הכיפורים". שכן הדור שחווה לראשונה בחייו את המלחמה ב-1973 העניק לַמיתוס פרשנות משלו, שתכיל את חוויותיו במלחמה ותבדל אותו מ"דור המדינה".

                                                                                                                         ######

על הספר

בפתח ספרו "שלישיית בית הכרם", מציג אורן את הדמות המרכזית בַּסיפור – ברוך; צעיר ישראלי, כבן 26, הסובל מ"מחלה לא מאובחנת". בנוסף, חשבון הנפש שברוך עורך קרוב לחזרתו לישראל מארה"ב, חושף בפני הקורא את מצוקותיושל ברוך – הוא מֵיצר על האי-סדר השורר בחייו, הוא מתוסכל על שלא התקדם בחייו באופן ממשי ומועיל; הוא חש אכזבה מכך שההישג היחידי בחייו עד כה מסתכם בלימודים חלקיים לתואר שני (עמ' 6-5). בהמשך מתברר לקורא שבפרוץ מלחמת יום הכיפורים – 6 אוק' 1973 – ברוך סופח כקׇשר לגדוד חרמ"ש-מילואים ונשלח לחזית הדרום; קרוב לוודאי ש"המחלה הלא-מאובחנת" ושאר מצוקותיו הן תולדה של מה שעבר על ברוך בַּמלחמה.

ברוך מייצג תופעה פרטית לוחם, אחד מיני רבים שחוו על בשרם את מלחמת יום הכיפורים. אבל ברקע מהדהד הפן ההיסטורי – שכן, בַּדיאלוגים שמתנהלים בַּספר בין דמויות מבני דור מלחמת יום הכיפורים ובני הדור הקודם – דור המדינה, פזורים רמזים למאפייני הלוחם, ובעיקר "גבורה" ו"הקרבה פטריוטית", כפי שאלו נבנו לתוך תרבות היישוב והמדינה.

קווים לדמותו של לוחם מזווית הראייה של ברוך על עצמו

ברוך בוחן את התנהלותו כלוחם במלחמת יום הכיפורים. הוא קובע שהמנוסה שלו מהשוחה, כשהוא מותיר מאחור את חבריו הפצועים והגוססים, לא עלתה בקנה אחד עם הערכים שעל פיהם התחנך, שהכשירו אותו להכיר בחשיבותה של המטרה הקולקטיבית שלמענה הוא נלחם, ולהיות מוכן לשלם בחייו למען הבטחת שלומה ועתידה של האומה והמדינה. האירוניה מתגלה בעקיפין כשברוך משחזר מה שעבר עליו בחזית ומתייחס למודל ה"גבורה" שלו.

מתברר לקורא שבדומה למרבית הצעירים בני דורו, גם ברוך מאדיר את כוכבי עולם הקולנוע – במיוחד את קלינט איסטווד וצ'רלס ברונסון – כוכבי המערבונים, דמויות מוחשיות ומוכרות לו היטב; גיבורים ש"אף פעם לא בורחים או נופלים" (עמ' 35-34).

בְּסיטואציה נוספת – המתרחשת לאחר שברוך מקבל מעטפה ממשרד הביטחון ובתוכה דף ניר דק – ברוך משחזר כיצד התגנב לְטֶקס הסרת הלוט מהאנדרטה לחללי הגדוד שלו, "חושש שמא יימצא כאן מישהו שיזהה אותו כמי שנטש את חבריובַּשוחה, כשהם פצועים ואולי גוססים" (עמ' 55). בהרהוריו על האפיזודה נרמז שבמהלך המלחמה הוא התנהל באופן המבייש את הערכים שעל פיהם התחנך. אך גם כאן יש אירוניה; שכן במקביל לבושה שהוא חש, ברוך מציג את מות הלוחמים בקרב כמוות לא-הרואי: מוות של חפ"שים (חיילים פשוטים, שהם אנטיתזה לגיבורי המערבונים).

השאלה היא: האם התנהלות זו של ברוך מייצגת תופעה פרטית העומדת בפני עצמה, או קולקטיבית, המאפיינת את בני הדור של מלחמת יום-הכיפורים?

סקירה קצרה על ההתפתחויות באידיאל "ההקרבה הפטריוטית" בתרבות היישוב והמדינה נחוצה בכדי להעריך את מי מייצג ברוך. לפי ההגדרה ה"יבשה", בכדי להגדיר מוות כ"הקרבה פטריוטית" נחוץ שיתקיימו תנאים מסוימים.

ראשית, הקרבה פטריוטית מחייבת הכרה בחשיבותה של המטרה שהפרט נלחם למענה, ובחיוניותה לקיום המדינה; שנית, בהקרבה פטריוטית גלומה ההנחה כי הפרט היה מודע לסיכון שנטל על עצמו והיה מוכן לשלם בחייו למען המטרה הקולקטיבית, ובמיוחד למען הבטחת שלומה ועתידה של האומה והמדינה שלו. הציונות אימצה והבליטה את המוטיב של 'הקרבה פטריוטית' בהישענה על התפיסה הלאומית הרומנטית שרווחה באירופה, לפיה ההקרבה העצמית אינה רק הֶכרח המציאות, אלא זו תופעה חיובית המובילה לגאולה לאומית.

בתרבות הישראלית בתקופת היישוב ובשנים הראשונות למדינה, ההקרבה הפטריוטית הייתה ערך מרכזי. האידיאולוגיה הפטריוטית ביטאה את התפיסה כי ההתחדשות הלאומית בא"י תהיה כרוכה בדם, וכי המוות הבלתי נמנע של פרטים יתרום לַניצחון הקיומי של האומה. התפיסה שהקמת המדינה הושגה על ידי הקרבת חיי הצעירים תרמה להאדרת דמותו של "הצבר הלוחם", ובאה לידי ביטוי בשירו המפורסם של נתן אלתרמן "מגש הכסף" (דבר, 9.12.1947).

אלתרמן מציג דמויות אנונימיות של נער ונערה עבריים הנופלים לרגלי האומה בעודם מצהירים: "אנחנו מגש הכסף שעליו לך ניתנה מדינת היהודים." המטפורה הספרותית של מגש הכסף מדגישה את האפיונים המרכזיים של ההקרבה הפטריוטית: המטרה הנשגבת של קיום האומה, פעולת הנתינה שבמוות למענה, ומודעותם של המקריבים למענק שהם נותנים ולחשיבותו. ערכים של "גבורה" ו"הקרבה פטריוטית" שובצו יחדיו בחינוך הפטריוטי.

עיון בחינוך הפטריוטי להקרבה וגבורה מאז תקופת היישוב מראה שהיו משובצים בו מיתוסים וסמלים, שנוצרו במגמה להפוך את קרבנות הדם לסמלי גבורה לאומיים. זה החל ממהדורתו הראשונה של ספר "יזכור", ובנפילתם של מתיישבים בהגנה על תל-חי (1920), שנהפכו למודל של גבורה ונכונות להקרבה עצמית. מילותיו של יוסף טרומפלדור, "טוב למות בעד ארצנו", מיצו את אתוס ההקרבה ומיתוס תל-חי נהיה לאבן פינה בחינוך הפטריוטי להקרבה.  

רעיונות אלו עלו וחזרו בְּהתבטאויות של צעירים והוטמעו בתרבותם בשנים שקדמו להקמת המדינה ובעשורים הראשונים לקיומה. לדוגמה – לרגל יובל ה-50 למדינה, דיווחו מרואיינים בני 50, ש"החלום הכי גדול שלהם כבחורים צעירים היה להיהרג בקרב עם כומתה אדומה למען המולדת."

ברוך, מבני דור מלחמת יום הכיפורים, הוא תוצר של החינוך לגבורה והקרבה פטריוטית. מלבד הרהוריו על התנהלותו בחזית, ברגע של "אמת" הוא מצהיר בפני חברים שהוזמנו לחגוג יחד בביתה של גרושתו שהוא גבר שצריך להתפרנס אך בעת הצורך עליו "להיות לוחם ולמות בקרב".

מעקדת יצחק ל"עקדה נצחית"

בַּחינוך להקרבה פטריוטית בְּאמצעות הספרות העברית והתיאטרון, נעשה שימוש נרחב בְּמוטיב עקדת יצחק וסמליו, כמטפורה להקרבה. עם מוטיב זה הזדהה דור מקימי המדינה. מצב המלחמה העלה את ההזדהות שלו עם הסיפור התנ"כי של עקידת יצחק, שבמרכזו דמות אברהם, אבי האומה, הנדרש לעקוד את בנו כמבחן לאמונתו.

הפְּנִייה לעקידת יצחק כמודל מיתי אופיינית לתקופות היסטוריות שבהן סבלו היהודים מרדיפות שהביאו לידי נכונות למות למען קידוש השם, כפעולה המפגינה את עוצמת דבקותם בדת. תרבות המדינה שבדרך המשיכה את המסורת היהודית וחיפשה מודלים מן העבר לצורך פירוש ההווה, על-מנת להתמודד עם קשייו.

אחד הקשיים שבו נתקלו האבות – דור החלוצים שהיו רגילים לראות את עצמם כמגשימים – היה כשהם נהפכו להיות אלה השולחים את בניהם לשדה הקרב. כשנוכחו שהצעירים מוכנים להקרבה עצמית רווח לדור האבות משום שבתפקידם זה, בניהם מפגינים נאמנות לדרכו של דור החלוצים. פרשנות זו העניקה משנה תוקף להבנת ההווה, שכן זיכרון נכונותו של אברהם להקריב את חיי בנו, כאשר נדרש לעשות זאת שימשה תמרור מרכזי לצורך כך.

המציאות המיידית השפיעה על הפרשנות של מיתוס העקידה עצמו. בתרבות הישראלית, שבה לא המורשת הדתית אלא הלאומיות תפסה מקום מרכזי, ההקרבה הפטריוטית, הייתה גרסה חילונית מודרנית של מוות על קידוש השם. גרסה זו של העקידה אף הרחיבה את תפקידו של יצחק והוא נהפך לשותף פעיל בַּנכונות לַהקרבה ובמימושה. בגרסה זו ניכרת הסכמתם ההדדית של האבות והבנים. היא העצימה את הסולידריות החברתית שהייתה קריטית במיוחד בתקופה שבה האומה החדשה נאבקה על קיומה.

ברם, המעמד ההגמוני של הגרסה החילונית-פטריוטית של עקדת יצחק החל להתערער מסוף שנות השישים ואילך. מלחמת ששת-הימים וההתגייסות הכללית למלחמה, שבה היו שותפים גם חיילי מילואים מחוץ-לארץ שחזרו ליחידותיהם כדי להשתתף בהגנה על המולדת, העידה על הפנמתם של ערכי הגבורה וההקרבה שעליהם חונך הנוער העברי מתקופת היישוב ואילך. אך עם סיומה כ"ניצחון גדול" החלה מגמה חברתית חדשה של התעניינות בצורות ההתמודדות של הפרט עם חוויות המלחמה. לוחמים מבני הקיבוצים בעיקר, תיעדו את חוויותיהם בקובץ שיצא לאור ב-1967 שכותרתו: "שיח לוחמים".

ז'אנר שכזה היה תופעה לא מקובלת עד אז, והוא נתפס כ"וידוי" של לוחמים. במובן זה, הוא גם חשף את הפער בין הדימוי ההרואי של החייל הישראלי, המודגש על ידי השיח הפטריוטי, לבין החוויה הפנימית של המלחמה והתהיות בעקבותיה, המודגשת בשיח לוחמים.

הייתה זו ההתקפה הבלתי צפויה על ישראל ביום כיפור 1973 שגרמה למשבר עמוק ומיידי. תגובת ההלם הציבורי והאישי על המלחמה ועל היקף ההרוגים והפצועים, כמו גם הספקות לגבי יכולתו של צה"ל להדוף את צבאות האויב בימים הראשונים למלחמה ומֶשך הקרבות, עמדו בניגוד בולט למלחמת ששת-הימים. התווספה לכך ההכרה בריבוי הנפגעים מהלם-קרב ואווירת האבל והשכול שהגבירה ביתר שאת את המודעות להשפעותיה ארוכות-הטווח של המלחמה על החיילים ועל החברה בכללותה.

מלחמת יום-הכיפורים, אף-על-פי שהסתיימה בניצחון, נקבעה בזיכרון הציבורי הישראלי כטראומתית. לראשונה בתולדות המדינה הופנתה ביקורת ציבורית חריפה כלפי ההנהגה המדינית והצבאית עלמה שנתפס כמחדל מודיעיני ומדיני לפני המלחמה והיערכות צבאית לקויה לקראתה.

בעוד שחווית הטראומה במלחמת יום הכיפורים הייתה משותפת לכלל הציבור, רבים מקרב הלוחמים הגיבו בדחיית המציאות ובחיפוש אחר פתרונות חלופיים ל"מצב המלחמה" אליו נקלעו. למרות שהאדירו את עוז הרוח והגבורה של צה"ל במלחמה – ההפתעה, הזוועות, הליקויים, הקרבנות הרבים, הזעקות לעזרה במכשירי הקשר שלא נענו, והשבויים הרבים גרמו להם לראות ב"מצב המלחמה" נטל בלתי מוצדק שהונח על כתפיהם על ידי "דור המדינה".

תחושות האכזבה והתסכול ממצב המלחמה והימשכות הסכסוך, תרמו להתערערות דמותו המיתית של ה"צבר", שאומץ-ליבו ונכונותו למות למען המולדת היו מאפייניה החשובים. הן תרמו לראייתו המחודשת של יצחק כקרבן סביל, ולעלייה בביקורתיות כלפי האב המקריב, כמי שמייצג את ציפיות החברה לגבורה ולהקרבה וכופה אותן על בנו. בספרו, נעזר אורן בדמותו של ברוך, בתהיותיו ובתחושותיו כ"לוחם" ב-73', כדי להמחיש כל זאת. במובן זה, ה"מחלה הלא מאובחנת" של ברוך היא מנת חלקו של הדור שלו, בעוד דור המדינה ממעיטים מחומרתה עד כי אינם מסוגלים לאבחן אותה – פוחדים "שהצעירים האלה עלולים עוד להפנות להם עורף בסוף, להשאיר אותם בבדידותם. בטעותם אולי…" (עמ' 138)

אתוס הלוחם ואתוס ההקרבה, שאיחדו לפנים את התרבות הפטריוטית הישראלית, שוב אינם נתפסים כמובנים מאליהם. את הסדקים באתוס ממחיש הספר בַּסצינה המתארת את המעבר של ברוך למקום מגוריו החדש, כאשר קותי – מבני דור המדינה – נוהג ברכב. במהלך הנסיעה, ברוך מהרהר ארוכות בינו לבין עצמו על מערכת היחסים בין קותי ובני דורולבין דור מלחמת יום הכפורים. מסתבר שיש לו בטן מלאה כנגד דור המדינה ובמיוחד כנגד ה"אני מאמין" שלהם, "השיטה", בלשונו של ברוך מתוארת בבוטות.

זו שיטה "שהפכה עם הזמן לחגיגה מתמשכת, מַסלידה, שמסממת את החושים, שלא נותנת לך להגיד דבר ממשי… אלא רק אותם דברים שכולם אומרים." בתוך תוכו ברוך נוטר להם; בעיניו, זהו "דור שהיה בידיהם הכוח לנצל למטרותיו צעירים חסרי אונים כמוהו, ולקחת חיים שהם ממש בתחילתם ולהמית אותם…". גם אלו שלא ניצלו אותם "מעולם לא הביעו דעה משל עצמם… [נהפוך הוא] – הם כל כך התרגלו להסכים, ובמין הנהון ראש רדום קצת, מרפרף; כך שהם לא הרגישו איך שהראש נע מעצמו בעקבות כל משפט שנאמר על ידי אחד מהמנהיגים המקובלים או אותם אנשים שהוגדרו כחשובים… שמשום מה הרשימו אותם מאוד." (עמ' 139-138).

ההתרסה של דור 73' כנגד ה"שיטה" של דור המדינה מתוארת בספר גם בסצינה המתרחשת בחזית, שבה נזכר ברוך – "הוא [ברוך] לא הסתפק בדיסקית שעל צווארו… זרק לכל הרוחות את הקפל"ד, חבש את כובע הבייסבול הכחול שאמו שלחה אליו מניו יורק… ובחזיתו הוא רשם 'אני ברוך, הבן של עבריה'… כאילו אמר: אמא, אני הולך למות למענךאת תהיי המולדת האמיתית שלי…, ו[אז הוא] נבח על הקצין שהעיר לו על כך, 'אל תגיד לי איך למות, עם הקפל"ד או בלעדיו, כי בכל הג'אנק הזה, זו הזכות היחידה שנותרה לי.'" (עמ' 285-282).

תובנותיו של דור מלחמת יום הכיפורים, המיוצג בַּספר על ידי ברוך, השפיעו על פרשנות מיתוס העקדה התנ"כי. דורזה הפך על פניו את המסר הפטריוטי-חילוני של המיתוס. המציאות המיידית שחוו במלחמה ושאותה הם דחו כנטל על כתפיהם, גרמה לדור 73' לדמות את מצב המלחמה ל"עקדה נצחית". דור 73' טיפח ראייה מחודשת של יצחק כקרבן סביל והטיח ביקורת כלפי האב המקריב, כמי שכופה על בנו את ציפיות החברה ל"גבורה" ו"הקרבה".

יתרה מכך, לוחמים שחוו את זוועות מלחמת יום הכיפורים, התריסו כנגד דור המדינה, וטענו כלפיו שהוא נחוש להנציח את "מצב המלחמה" ושהוא עושה שימוש ציני בערכים כגון "גבורה" ו"הקרבה פטריוטית". ההתרסה שבְּדימוי העקדה הנצחית והאמירה בו – שהסכסוך אינו דטרמיניסטי ושמצבם הבלתי אפשרי של דור מלחמת יום הכיפורים נכפה עליהם – שיקפו את התחושות שעוצבו במלחמה וסייעו לדור מלחמת יום הכיפורים להתמודד עם ההשלכות שלה והמציאות הקשה.

חשוב מכך, תובנותיו של דור זה תרמו להתגבשותם כדור סוציולוגי ובאמצעותן הם בידלו עצמם מדור המדינה. דברים אלו מומחשים היטב בפרודיה של דן אלמגור על שירו של נתן אלתרמן, "מגש הכסף", ובַספר הם מומחשים בְּסצינה דרמתית ובוטה: ברוך הוזמן לטקס הסרת הלוט מהאנדרטה לזכר חללי גדוד חרמ"ש-מילואים. עם הגעתו הוא מתבקש לחתום בספר הגדוד והוא רושם: 'חרמשו של מלאך המוות'. רק לאחר מעשה הוא עומד על מלוא המשמעות של האמירה הגלומה במשפט שכתב, ונחרד;  לא בטוח אם יש לו זכות לדבר בשמם של אחרים, ובמיוחד בשם החללים, ולייצג את הדור שלו ולהביע בשמו תסכול מהמצב הבלתי אפשרי שנכפה עליהם, התובע מהם לציית בעל כורחם לאידיאלים של דור המדינה ולַדוקטרינות הביטחוניות שלהם (עמ' 56-55).

לסיכום, 'שלישיית בית הכרם' מזמן לקורא רגעי עונג מהכתיבה העשירה בדימויים ותמונות חיות שרשמיהן עשויים ללהעסיקו זמן רב אחרי שקרא את הספר. במיוחד נהניתי מהיכולת של אורן, מלוחמי 73', לגעת במאפייניו של הדור שלו, דור מלחמת יום הכיפורים – או "הדור השני", כפי שהוא מכונה בספר. זהו דור שהעז למתוח ביקורת  ולומר "לא" לדור המדינה, זהו דור שבידל עצמו מהדור הקודם לו כשהוא מגדיר את הדוקטרינות הביטחוניות שלהם, שהובילול"מצב המלחמה" כלא מציאותיות. זהו דור הפוסל את הגישה שמצב המלחמה הינו דטרמניסטי ועושה זאת באמצעות פרשנות מחודשת למיתוס העקדה, שכותרתה: "עקדה נצחית".

עם זאת, זהו דור שלא התגבש כראוי אלא נותר "תקוע", במובן זה שהשלב בחייו של דור סוציולוגי זה, שבו אמור היה לעצב השקפת עולם קונסטרוקטיבית, נדמה כלא היה. מצב התקִיעוּת המאפיין את דור מלחמת יום הכיפורים מומחש בַּספר בַּאינטראקציות בין ברוך ודמויות מבני דור המדינה, כגון אימו וקותי – שלעתים תכופות העירו לו והציקו לו על שאינו עושה משהו ממשי ומועיל; רמזו לו ואף התייחסו ישירות ל"תקיעותו". הספר ממחיש זאת היטב באחד הדיאלוגים, כאשר אימו של ברוך שואלת אותו: "אז מה אתה רוצה עכשיו ברוך?" הוא מתרגם לעצמו את דבריה כאילו היא שוב שואלת: "למה אתה תקוע כל כך?" (עמ' 139)וברוך אינו משיב לה;

בתוך תוכו הוא מאשים את הדור הקודם – הדור שלה – בַּ"תקיעות" שלו. את "תקיעותו" מתאר ברוך לעתים במונחים של "הֶעדר" ו"החמצה" בחייו, שלא באשמתו, כפי שממחיש זאת אחד המשפטים המשמעותיים ביותר בספר, הגם שהוא קצר יחסית: "אין לי וגם אולי לא היה לי אף פעם מקום שהוא באמת שלי", אומר ברוך לחברו אהרון. (עמ' 27). ואולי יש בהתבטאות זאת כדי להעיד לא רק על תחושת ה"החמצה", המסומלת במילים "אין לי מקום שהוא באמת שלי" – כשלעצמו, מסר קשה. אולי דבריו של ברוך מתייחסים למצבם הנפשי של מרבית בני הדור שלו, שגדלו בצילו של דור המדינה ???

סיכום הבלוג לשנת 2013

לסיכום שנת 2013 להלן תמצית הנתונים הסטטיסטיים  על הבלוג שלי שהתקבלו מ- wordpress.com –

מספרים מעניינים:

אתם צפיתם בבלוג בערך 11,000 פעמים (לעומת 9,600 בשנה שעברה)

פרסמתי 29 רשומות (לעומת 28 בשנה שעברה)

היום העמוס ביותר של השנה היה 12.9.2013 ; הפוסט הפופולרי ביותר באותו יום היה:

עקדה נצחית

הפוסטים שאהבתם ביותר השנה הם:

לקראת יום השנה ה-40 למלחמת יום הכיפורים

מיתוס הניצחון במלחמת יום הכיפורים

מלחמת יום הכיפורים: גדוד השרמנים בגזרה הצפונית

ועוד שניים שפורסמו בעבר:

מלחמת יום הכיפורים כמיתוס (2004)

שברי החלום של סרן אסף רמון ז"ל (2009)

הצפיות בבלוג הגיעו מ-52 מדינות בעולם

הפוסט שזכה במספר הצפיות הגבוה ביותר ב – 2013 הוא:

מלחמת יום הכיפורים בתמהיל התקשורת המסחרית

וכאן המקום להודות ל-4 המגיבים  הפעילים ביותר –

שרון הרפז

אביתר בן צדף

יניב מאיר

שאול סלע

הזמנה לכנס: מלחמת 1973: בהידום התותחים

ביום רביעי, 13.11.2013, מתקיים כנס באוניברסיטת בן גוריון בנגב לציון 40 שנה למלחמת יום הכיפורים.

 

מלחמת 1973: בהידום התותחים

מלחמת 1973: בהידום התותחים

  הכנס – מלחמת 1973: בהידום התותחים – יעסוק בשני נושאים רחבים :

   א. הקרב על הזיכרון

   ב. חברה, ביטחון ודיפלומטיה ביום שאחרי

  פרטים נוספים: הכנס מתקיים באולם הסנאט שבקריית האוניברסיטה, בין השעות 14:00 ל- 17:45, כולל הפסקה של חצי שעה.

                                                                           הציבור מוזמן!