קטגוריה: מיתוסים וסמלים מודרניים

מוזיאון יחיד מסוגו בעולם

הבה ניזכר בפרטי הסיפור המקראי על שני "גיבורים", שמשון ודוד, על אישה פלישתית "בוגדנית" ועל "נבל" פלישתי ושמו גולית. הסיפור המרתק שהגביר את הקשב בשיעורי המקרא, מתאר את עלילותיו של שמשון הדני. האם הדימוי מדוייק?

**********

סיבוב במוזיאון היחיד מסוגו בעולם – שכל כולו מוקדש לנושא תרבות הפלישתים – אשר נמצא באשדוד, מציב אתגר למבקרים מכל העולם. על-פי הממצאים ניתן לאמת או להפריך מה שידענו עד כה על הפלישתים. שכן, סיפורי המקרא תורגמו לשפות רבות ולעתים חסרה התאמה בין סיפורי המקרא המוכרים לבין הממצאים הארכיאולוגיים. המוזיאון לתרבות הפלישתים שוכן במבנה חדיש, שם ממתין למבקר עושר של מוצגים ארכיאולוגים שכל כולם עוסקים אך ורק בתרבות הפלישתים. אם עד כה המילה "פלישתים" ייצגה בעיניכם עם עתיק בעל דימוי של עם חזק, ואוייב אכזר עובד אלילים, מעתה עומד בפניכם אתגר. ביקור של חצי יום (עם הדרכה מקצועית) במוזיאון לתרבות הפלישתים יספק לכם הזדמנות להחליט אם הדימוי שנצרתם לגבי הפלישתים על-פי סיפורי המקרא מדויק.

הבה ניזכר בפרטי הסיפור המקראי על שני "גיבורים", שמשון ודוד, על אישה פלישתית "בוגדנית" ועל "נבל" פלישתי ושמו גולית. הסיפור המרתק שהגביר את הקשב בשיעורי המקרא, מתאר את עלילותיו של שמשון הדני.

שרידי העמודים שהתגלו בתל א-צאפי

ברוב הפעמים שבהם הפגין שמשון את כוחו, הוסיף לנו התנ"ך ביטויים כמו "ותצלח עליו רוח ה'". זאת למרות שהוא לא בהכרח היה שונה מכולם בשל כוחו. למעשה, השוני שלו התבלט בצדדים שטחיים הרבה יותר. שערו הארוך והמתבדר ברוח היה מן הסתם מושא ללעגם של חלק מבני הנוער בצרעה ואשתאול. סירובו המתמיד לשתות יין הוציא אותו מהחברה די מהר, לכן הלך לפלישתים. שם הוא היה שונה מכולם עוד יותר. הוא היה נער מקומי, אקזוטי וחתיך. מן הסתם כל בנות פלישתים פשוט מתו עליו. הסצנה בינו לבין דלילה הפלישתית, שהשקתה אותו יין לשוכרה ואז גזרה מחלפות ראשו, היה ה"פאנץ' ליין". סופו של שמשון ידוע: הוא ממוטט את מקדשו של דגון וזועק בקול: "תמות נפשי עם פלישתים". אולי כאן גם המקום לציין שהלקח המיידי הוא "אל תסמוך על נשים", הן בוגדניות, כמו המילים בארייׇה – La donna è mobile – מתוך האופרה ריגולטו מאת ורדי.

גם עלילותיו של דוד הנער האדמוני, מתוארות במקרא בצורה מרתקת. המקרא מספר כיצד, בעיצומה של מלחמה בין צבא שאול לפלישתים, הנער האדמוני דוד התנדב להיאבק בגולית הפלישתי. לא הייתה לנער תחמושת ועל גופו לא היה אפוד שיגן עליו. לעומתו, גולית הענק היה חמוש ועל גופו שריון קשקשים. הנשק היחיד שהיה לדוד הוא הקלע. הוא היה בקי ברזי השימוש בכלי זה, ואמר לשאול "גם את הארי גם הדוב הכה עבדך" (שמואל א' י"ז). דוד אולי לא היה מודע לבעיית הפגיעה בראייתו של גולית בשל מחלתו, אך היה מודע היטב ליתרון של כווני השמש, מאחר והיה מנוסה ב"טיפול" ב"ארי ובדוב" בשעה ששמר על הצאן.

הסיפור המקראי רב הרושם  וניצחונו הבלתי-ייאמן והבלתי-אפשרי של דוד הפיח מאז ומתמיד אומץ בתלמידים, אך בעיקר, שימש בסיס למיתוס לאומי – ניצחון של מעטים מול רבים. המיתוס לווה את הציונות שנים רבות וזכה למעמד של עובדה היסטורית. ישראל הקטנה תמיד עמדה איתן ותמיד תנצח את גדול אוייביה.

פלישתים – לא מה שחשבתם. מבוסס על ממצאים.

****

יכול להיות שהדימוי של הפלישתים כאוייב שטוף אכזריות ורשע, טעון בדיקה לאור הממצאים הארכיאולוגים. לפי אחד מהם נדמה שהם היו חרוצים ומסורים למשפחה. תמונה אופטימית לגמרי.

אין ויכוח על מיקומם של הפלישתים בהיסטוריה של אזור הים התיכון.

הוכח שהפלישתים היו אחד העמים מתוך קבוצה הידועה בשם "גויי הים". השם "פלשת" התגלה במספר כתובות עתיקות – כתובות מצריות מימי רעמסס השלישי (1182-1151 לפני הספירה) ומלחמתו בגויי הים, ובמכתבי אל-עמארנה. השם פלשת התגלה גם בכתובות אשוריות ואצל הרודוטוס היווני.

מפה המוצמדת לקיר בכניסה למוזיאון מציגה שרטוט של נתיב ההפלגה של גויי הים לכיוון כנען (https://youtu.be/yiLLuL0eyIY). תחילה הם נדדו לכיוון האי כרתים. לטענה זו יש אפילו מקבילה תנ"כית בספר יחזקאל (פרק כ"ה, פסוק טז): "לכן כה אמר ה' אלוקים הנני נוטה ידי על פלישתים והכרתי את כרתים והאבדתי את שארית חוף הים". לא ברור מדוע, אבל בשלב מסוים חלקם הגיעו לאזור העיר גרר. אלו היו איכרים שלווים שחיו בשלום עם שכניהם ובנו ערי-מדינה על פי המודל הכנעני הטיפוסי – היה להם מלך כשליט עליון ושמו אבימלך.

כך זה נמשך עד ששבטים יוונים החלו לפלוש דרומה אל איי גויי הים. מסיבה לא ברורה, במקום להילחם על ארצם, גויי הים עזבו אותה ויצאו לחפש לעצמם בית חדש. הם היו עם נועז של לוחמים, אף כי מספרם לא היה גדול, ופלשו לחופי הים התיכון. גם שם לא חיכו להם חיים קלים יותר. הכנענים נלחמו בהם בכל כוחם, אך התוצאה הייתה ידועה מראש. הפלישתים שהיו לוחמים מאורגנים ומסודרים ניצחו את הכנענים.

היתרון של הפלישתים היה הנשק, שהיה עשוי מברזל. מסיפורי המקרא אנו לומדים שהמקומיים השתמשו במחרשות וכלי עבודה אחרים מהשדה כדי להילחם בפלישתים. שתי הדוגמאות הידועות הן שמשון הדני, שהשתמש ב"לחי חמור חמורתיים" והרג מהם אלף איש, ודוד הנער שהרג את הפלישתי באמצעות "קלע אבן."  ללא ספק, גיבורים יוצאי דופן. הועלתה סברה שמדובר בהאדרה מכוונת האופיינית למחבר התנ"ך.

הבעיה מתחילה במקרים של חוסר התאמה בין הממצאים וסיפורי התנ"ך

"יש המנסים לקשור בין סיפורי המקרא והממצאים, איך עושים זאת?", שאלתי את המדריך שליווה אותנו במוזיאון וסיפק לנו הסבר מורחב על פריטים מיוחדים המוצגים בו. למרות שהשאלה שלי היא כללית ונוגעת לסיפורי המקרא וההתאמה בינם לבין ממצאים ארכיאולוגיים, זו שאלת השאלות. וההסבר שקיבלנו העלה בפנינו סיטואציה שלא ציפינו לה: במהלך הזמן התבססו שתי אסכולות מרכזיות של ארכיאולוגים, הנבדלות זו מזו בעיקר בגישתן להתאמת הסיפורים מהמקרא אל הממצאים. אפשר לומר ב"זהירות רבה" שהממצאים המוצגים במוזיאון תרבות הפלישתים הם קודם כל תיעוד בפני עצמו (אסכולה אחת). ובנוסף, הם גם מאפשרים לאשש פרטים מהתקופה המקראית לרבות תרבות הפלישתים (אסכולה שניה).  וכל זה כמעט שלושת אלפים שנים מאז שהפלשתים נמחו מעל פני האדמה.

קחו לדוגמא את מסקנת החוקרים בדבר הארגון והסדר בצבאם של הפלישתים שאיפשר להם להתגבר על הכנענים ולהקים לעצמם חבל ארץ אוטונומי. למסקנה זאת יש הדים גם במקרא. לפיו הפלישתים שלטו בארץ באמצעות נציבים (שמואל א', יג 3-4), חילות מצב (שמואל א', יג 23), ויחידות קומנדו (שמואל א', יג 17-18), והיה להם מונופול על חרושת הברזל ועיבודו לכלי נשק ולכלי חקלאות (שמואל א', יג 19-22).

גם לממצאים שמעידים על קיומן של חמש ערים מרכזיות שהקימו הפלישתים –

מפת פלשת וחמש ערי הפלישתים

אשדוד,אשקלון, עזה, גת ועקרון  – יש הדים במקרא.

אישוש נמצא גם לסיפור המקראי על שמשון, שממוטט את מקדשו של דגון. האישוש עולה מממצא מתל א-צאפי/גת הפלישתית הקדומה: שרידי עמודים של מקדש פלישתי שבו עמד כנראה שמשון ובידיו החשופות מוטט את המקדש (דר" עמית דגן, ארכיאולוג מאונ' בר אילן, עומד בראש המעבדה לארכיאולוגיה של תל-א-צאפי/גת).

הוכחה לקיומה של אשקלון כעיר שאכלסה פלישתים נמצאת בידיעה שפורסמה לראשונה ביוני 2016 בנוגע לחשיפת בית קברות של הפלישתים ליד אשקלון.

*********

ואם חשקה נפשכם, בתום הסיור במוזיאון, לסעוד ממגוון המנות שהוגשו בתקופת המקרא – מנות המתבססות על מחקריה של ד"ר טובה דיקשטיין, החוקרת קולינאריה קדומה  – התקשרו למוזיאון באשדוד 08-6224799.

קישורים:

גלריית צילומים מאולם התצוגה במוזיאון

אתר המוזיאון לתרבות הפלישתים

 

פרובוקציה שחצתה קו אדום

ההיסטוריה האנושית שופעת דוגמאות לקבוצות פוליטיות שטיפחו אידיאולוגיה ורקחו נרטיבים שבהם האמינו, כאילו מדובר בעובדות אובייקטיביות.

האם הפרובוקציה שגדעון לוי מעורר בכתבתו "התסביך של השמאל – רצח רבין ושנאת נתניהו" (הארץ, 25.11) תצליח לדרבן את השמאל הציוני לגבש "דרך חלופית נועזת"? האם השימוש במילים "שנאה" ו"תסביך" יצליח להעמיד את השמאל הציוני על "טעותו"? אני רואה בכך פרובוקציה גרידא, שחצתה הפעם קו אדום.

אני טוענת שהפרובוקציה של גדעון לוי בכתבתו, "התסביך של השמאל – רצח רבין ושנאת נתניהו" (הארץ 25.11), חצתה קו אדום. הוא מתחיל בכך שהוא מייחס לשמאל הציוני נָרָטיב (סִפֵּר): "השמאל מספר לעצמו שהוא אנושי ומוסרי". וטוען שבעצם אין הדבר כך. עוד הוא מאשים את השמאל ב"עיסוק כפייתי" ברצח יצחק רבין וטיפוח שנאה כלפי מחנה הימין שהוביל לרצח, ובראשם בנימין נתניהו. הקטע המטריד בטיעון זה היא הקביעה שהנרטיב של השמאל הוכשר על ידו במטרה להסיט את תשומת הלב מ"אזלת ידו של השמאל" ומ"כישלונו במציאת פתרון לבעיה הגורלית ביותר בדיוקנה של ישראל". אמירה נוספת של לוי המנגחת בשמאל הציוני קובעת ש"השמאל שרוי במשבר רעיוני עמוק".

לא ברור מה רוצה גדעון לוי להשיג כשהוא חוזר וומוכיח את השמאל הציוני, וקורא לו  "להפסיק לקונן על רבין ולשנוא את נתניהו, יותר ממה שמגיע לו". לא ברור מדוע לוי קורא למנהיגות השמאל הציוני לחשב מסלול מחדש, "להציע דרך חלופית נועזת, כזו שמעולם לא נוסתה (הדגשות שלי, ת.ה.)". בנוסף, לא ברור מדוע לוי חושב שהשמאל חייב "לחלץ עצמו מהתסביך" שבו שקע.

לא אגזים אם אומר שהנרטיב שלוי מייחס לשמאל הנו למעשה תיאור מצב כפי שלוי עצמו רואה אותו. וכך היה עליו להציג זאת מלכתחילה. אבל לוי מתעקש להחיל על השמאל הציוני בכללותו דברים שאותם הוא מגדיר כדרך "שגויה" של השמאל. הוא עוד ממשיך וטוען שמדובר ב"תסביך שבגרעינו רצח רבין ושנאת נתניהו".

פערי אידיאולוגיה 

לטעמי יש באמירות אלו פספוס גדול.

לא זו בלבד שהוא מבקר את השמאל ו"תסביכיו",  מתקבל הרושם שמטרתו העיקרית של לוי בכתבה זאת הינה להציג בפני הקורא פרטי פרטיו של ליקוי במחנה השמאל ונרטיב מעוות של שהשמאל המתחסד, כביכול – אנחנו אנושיים והמוסר הוא הדגל שלנו. התחסדות המרמזת על חוסר מוסריותו של הימין במיוחד מאז ההסתה של הימין נגד מדיניותו של יצחק רבין.

מי שבקיא בענייני פוליטיקה בוודאי מכיר בקיומם של פערי אידיאולוגיה והשקפות עולם. ישראל היא דוגמא לשני מחנות פוליטיים בעלי השקפות עולם שונות ואף סותרות. פועל יוצא מכך הוא שכל אחד מהמחנות גיבש לעצמו סִפֵּר (נרטיב) מובחן אתו הוא מזדהה ובו הוא מאמין כאילו מדובר באמת מוכחת. הסִפֵּר שהימין גיבש לעצמו (לא, הימין לא בדה נרטיב!) מסתכם באמירה, "העולם כולו נגדנו". זו הסיבה (כך מאמינים בימין) שקשה להיכנס למשא ומתן עם הפלסטינים כדי ליישב את הסכסוך הישראלי-פלסטיני. מנגד, על פי הנרטיב שהשמאל גיבש לעצמו, קיים סיכוי להסדר מדיני ולהשכנת שלום באזורנו ויש עם מי לדבר. שני הנרטיבים הם תוצר לגיטימי וטבעי של אידיאולוגיה, תהיה אשר תהיה. יחד עם זאת, שניהם בלתי ניתנים להוכחה אובייקטיבית.

ההיסטוריה האנושית שופעת דוגמאות לקבוצות פוליטיות שטיפחו אידיאולוגיה ורקחו נרטיבים שבהם האמינו, כאילו מדובר בעובדות אובייקטיביות. לא נלך רחוק. יספיק אם ניזכר בחלק ממנהיגינו בעבר הקרוב ובמחנה הפוליטי שאותו הם הובילו ובדגל שאותו נשאו. אחד מהם הוא לא אחר מאשר מנחם בגין שבעקבות "נאום הצ'חצ'חים" תקף את הבדרן דודו טופז שקרא למצביעי הליכוד צ'חצ'חים וביקר את מפלגת העבודה על ההתנשאות והשחצנות שנהגה כלפי בני עדות המזרח. במה הוא האמין ומה היה הנרטיב שטיפח? הוא האמין בשלמות הארץ ובמפת תנועת בית"ר בה מופיע עבר הירדן המזרחי כחלק ממפת ארץ ישראל.

די לפרובוקציות: אין כל פסול בנרטיב פוליטי, כפי שאין חיים פוליטיים בלי אידיאולוגיה. אדרבא, נרטיב פוליטי תורם לבניית הזהויות הכל-כך מובחנות של הימין והשמאל, הגם שהן סותרות ומתחרות זו בזו. חשיבותו העיקרית של נרטיב פוליטי טמונה ביכולתו לסייע לציבוריות המאמינה בו לגבש עמדות ולנקוט צעדים עקביים.

 

 

חזרה בתשובה בעקבות מלחמת יום הכיפורים (1973).

אחד הנרטיבים שנוצרו סביב מלחמת יום הכיפורים נשא גוון יהודי מובהק. "נעשה לנו נס", כך טענו לוחמים בחזית שניצלו מהתופת. ההבנה שארע נס הובילה אחדים מהלוחמים לשאול שאלות על הדת ועל האל. חלקם חזרו בתשובה. 

**************

צליחת התעלה [ צילום: פליקר, צה"ל]

המחקר שעליו מתבסס הספר, "מלחמה כבדת דמים: טראומה היסטורית, זיכרון ומיתוס", מאת תרצה הכטר (2014), בוחן כיצד טראומה לאומית נחקקת בזיכרון של עם החווה אותה. כיצד פרטי החוויה הטראומטית מתגבשים בהדרגה לנרטיב/ים ומקבלים גוון מיתי המועבר הלאה אל הדורות הבאים. מלחמת יום הכיפורים (1973) הייתה אירוע הסיטורי טראומתי. בימים אלו אני עוסקת בכתיבת פרק נוסף שעניינו, חזרה בתשובה של לוחמים במהלך הקרבות ובעקבות המלחמה, שנתפסה כטראומה לאומית על ידי הציבור החילוני בישראל.

המחקר ונרטיב הנס

המחקר שעליו מתבסס מלחמה כבדת דמים בוחן את האפקט המיתי של טראומה לאומית בקרב הציבור שחווה אותה. כיצד הזיכרון נחרת בהדרגה כנרטיב ומתגבש כמיתוס קולקטיביממצאי המחקר מראים שחל פיצול בזיכרון של הציבור בישראל ולפיכך, נרקמו מספר נרטיבים סביב המלחמה. המאפיין אותם הוא שכל אחד מהם משקף אידיאולוגיה או מורשת של קבוצה בציבור הישראלי. אחד הנרטיבים שהתגבש במהלך הקרבות הוא נרטיב הנס. לוחמים בקו האש חוו בו-זמנית מתקפת פתע בגבול הדרומי ובגבול הצפוני של ישראל. המתקפה תואמה על ידי מצרים וסוריה. עם פרוץ הקרבות שדה הקרב נתפס על-ידם כמלכודת. הדעה הכללית  בקרב העם הייתה שצה"ל הופתע על ידי המתקפה המשולבת. התוצאה המיידית הייתה אבדרות כבדות לחיילי צה"ל. כעבור שלושה ימי לחימה עקובים מדם, כאשר התבררה התמונה האמיתית בחזית, וגם בעורף נודע הדבר, ההנהגה המדינית של ישראל יצאה בהכרזה ש"צה"ל הפך את הקערה על פיה". אלא שהבשורה שחיילי צה"ל "הצליחו להסיג את כוחות צבא האוייב אל מעבר לגבולות ישראל", לא הצליחה לעמעם את המצוקה והידיעות בדבר גודל האסון. חלק מהלוחמים שניצלו מהתופת בשתי החזיתות – הדרום והצפון – האמינו שארעה להם ולמדינה "הצלה נסית". לוחמים, שזאת הייתה האינטרפרטציה שלהם לחוויה הקשה ולעובדה שהם נותרו בחיים, הצהירו שיש לשים את מבטחם באלוהים. ומדובר בלוחמים חילונים גמורים.

כעלה נידף

נרטיב הנס שימש בעיניהם כסמל של המלחמה. הם צבעו את ההתרחשויות בגוונים נסיים, כשהם מאמינים ש"הכל בידי שמיים" ושאין דרך אחרת לפרש את העובדה שהם נותרו בחיים למרות התופת. עם תום הקרבות לא נמצאה בידם סיבה הגיונית להסגת צבאות הפולש המצרי והסורי משטחי ישראל, למרות תנאי הפתיחה הגרועים. הם גם לא חיפשו הגיון. עמדתם הייתה סובייקטיבית ורגשית. מה שהגביר את התבססות נרטיב הנס, היתה התחושה הזהה שחלחלה אל העורף, כאשר גם שם נשמעו קולות בדבר הנס שסייע ליציאה מהתופת ולהיפוך המגמה לאחר שלושה ימי הקרבות הראשונים. נרטיב הנס חלחל אל תוך השיח הציבורי ואחד מתומכיו היה חיים הרצוג שבאותה עת שימש כפרשן רדיו ולימים כיהן כנשיא המדינה השישי. יתרה מכך , תוך כדי הלחימה ניכרו ניצנים של חזרה בתשובה. נשמעו הצהרות של לוחמים בדבר קיומו של כוח עליון, לדוגמא: "לא הייתי מאמין", "לא הייתי דתי עד כה" "אבל…". אין עוררין על כך שהטראומה הלאומית הייתה ברקע ההתגבשות מקבץ של נרטיבים קבוצתיים וכן, שהתגבשותם כנרטיבים שחלקם תואמים וחלקם סותרים ניכרה גם בדעת הקהל המפולגת סביב אירועי המלחמה. בתחילתה, היה נדמה שנרטיב אחד מאחד את העם. זאת לאור הקולות שגרסו שההנהגה הבכירה הצבאית והמדינית לקתה במחדל, לפני המלחמה ובמהלכה. במקביל הופיעו קולות בעלי ניואנסים שהעידו על פיצול הזיכרון הכללי. הניואנסים רווחו בקרב קבוצות דור – של אבות ובנים –  ושל ותיקי הקרבות והנהגת המדינה וצה"ל. כל קבוצה סיפרה נרטיב משלה על-פי האידיאולגיה האופיינית לה. פיצול זה ונוכחותו בשיח הציבורי, ניכר גם בדיוני הכנסת והקשה על  קבלת החלטות, במיוחד בנקודות זמן קריטיות בסכסוך הישראלי-ערבי. בביניהן, הסכמי קמפ דיויד (1978-9), האיתנדפאדה הראשונה והסכם אוסלו.

אפי איתם, הרב מרדכי (פופיק) ארנון, הרב רענן נאמן והרב אפי אחינועם אהרון 

בהמשך להתגבשות נרטיב הנס, ובעקבות תופעות ברורות של חזרה בתשובה בישראל באותן שנים, התחקיתי אחר לוחמים שחזרו בתשובה בעיצומה של מלחמת יום הכיפורים ואחריה. בעזרת מידע זמין ברשת האינטרנט, קיבלתי תמונה כללית באשר להיקף ואופי החזרה בתשובה במהלך ובעקבות המלחמה. חלק מהעדויות ברשת, שנמסרו על ידי לוחמים דאז אחרי תום המלחמה, מביעות חוסר אמון בכוחו של צה"ל כנגד צבאות האויב והבנה שהניצחון לא הושג ב"כוח הזרוע והנשק" בלבד.

התופעה הופיעה לראשונה כאמירה נחרצת שנשמעה בחזית ובעורף כאשר הציבור התבשר על תחילתה הסגת כוחות האוייב ביום השלישי למלחמה, "רק נס הציל את המדינה; יש לשים את מבטחנו באלוהים". דוגמאות נוספות לאמירה הזאת מוצגות בספר. ביניהן הצהרות של טייסי קרב. לדוגמא: אפי איתם שהפך לדתי-לאומי בגיל 27, הרב מרדכי (פופיק) ארנון שהפך ליהודי חרדי אחרי המלחמה, הרב רענן נאמן טייס קרב שהפך ליהודי חרדי, והרב אפי אחינועם אהרון.

המחקר על חזרה בתשובה כתופעה בחברה החילונית בישראל [i]

במחקר על תופעת החזרה בתשובה בישראל חסרה התייחסות ספציפית ומפורטת על החזרה בתשובה בעקבות מלחמות בכלל ומלחמת יום הכיפורים בפרט. לפיכך, לא ידוע האם לוחמים שסברו שאירע להם נס במלחמת יום הכיפורים, באמת סברו שמעבר ומעל לקיום האנושי ישנה יד אלוהית מכוונת, או שמא זאת האמירה בדבר נס, והחזרה בתשובה נובאות מאינטרס של כדאיות? שאלה נוספת שנותרה ללא מענה היא, האם החוזרים בתשובה אחרי מלחמת יום הכיפורים, בחרו לדבוק בזרמים האורתודוכסי ואף האותטרה-אורתודוכסי, וכמה מהם בחרו לדבוק בזרם הקונסרבטיבי או הרפורמי?

ספרו של שטיינברג "כעלה נידף" ומה למדתי ממנו בנוגע לחזרה בתשובה

טריגר ראשון לבירור כיוון ואופי חזרתם בתשובה של לוחמים בעקבות מלחמת יום הכיפורים, בא בעקבות קריאת כעלה נידף, מאת מילטון שטיינברג (ידיעות ספרים, 493 עמ', 2015.תרגום: יעל ענבר. המקור, באנגלית, פורסם ב-1939), שטיינברג מציג התחבטויות של חוזר בשאלה באשר לקיומה של אמת וודאית כבסיס לאמונה בכח עליון. הוא עושה זאת באמצעות גיבור העלילה, אלישע בן אבויה, דמות המתוארת גם בתלמוד.[ii] ספרו של שטיינברג הוא רומן היסטורי. והוא מבוסס על דמויות היסטוריות במרחב היהודי הקדום. שטיינברג משתמש ביד הדמיון הטובה עליו כדי ליצור דיאלוגים מעמיקים בין הדמויות בנושא האמונה בדת היהודית. למרות שהסצנות בספר ברובן דמיוניות, הן מיועדות לשקף את אופן התנהלות הקהילה היהודית בארץ, בצל השליט הרומי ובנסיבות החיים בסביבת התרבות והפילוסופיה ההלניסטית.

ניתוחים ופרשנויות ל"כעלה נידף" בפורום "בחדרי חרדים". דבר גרר דבר. גיליתי מכלול של ניתוחים ופרשנויות להתפתחויות בחייו של אלישע. ברובם היו אלה ניתוחים מזווית ראייה ספרותית. נוכחתי שהניתוח הספרותי, מסייע גם לחקר החזרה בתשובה בעקבות מלחמת יום הכיפורים. זאת בעקבות השיח על ספרו של שטיינברג, שהתפתח בפורום האקטואליה של "בחדרי חרדים". הפורום של "בחדרי חרדים" מציג דיון סביב ספרו של שטיינברג. הדיון פתח בפני צוהר לנושא החזרה בשאלה. ובהפוך על הפוך – לנושא החזרה בתשובה. השיח הוליך את מחשבותיי אל אותם לוחמים שחזרו בתשובה בעקבות השבר שחוו במלחמת יום הכיפורים.

במוחי צצו שאלות חדשות על החוזרים בתשובה במלחמת יום הכיפורים; שאלות שלא התעמקתי בהן מאז תחילת המחקר המקורי. ראשית, בעקבות השיח בפורום של "בחדרי חרדים" סביב ספרו של שטיינברג, הבנתי שעליי להתייחס לקיומם של זרמים שונים ביהדות. השיח בפורום הביע עמדה כללית שמרבית החוזרים בשאלה, כדוגמת אלישע בן-אבויה, בוחרים בזרם הקונסרבטיבי ו/או האורתודוכסי ומעטים בלבד בוחרים בזרם הרפורמי והחילוני (הכופרים).

ציטוט מתוך הפורום:

האפשרויות שעומדות בפני אדם, הן שלוש: להאמין ללא עוררין, להשתלב בתרבות המערבית ולבטל את הייחוד היהודי (רפורמים/חילונים) וישנה דרך אמצעית שאליה חותר כנראה שטיינברג בספרו. זו משלבת בין שמירה על עקרונות המסורת דווקא לאחר ומתוך פרספקטיבה של הכרות עם התרבות היוונית ועקרונותיה הרציונאליסטיים. (ת.ה.)

בעקבות תובנה זאת, ובהפוך על הפוך, הבנתי שיש משמעות לזרם הדתי של החוזרים בתשובה  (אורתודוכסי, רפורמי, קונסרבטיבי). כמו כן, יש משמעות לפן הפסיכולוגי של החזרה בתשובה. הבה נניח, בעקבות פסיכולוגים, שאחת הסיבות לחזרה בתשובה הינה מצוקה נפשית לנוכח מציאות קשה. גם הפן הרציונלי-פילוסופי עשוי להיות גורם משפיע בתהליך החזרה בתשובה. חיפוש אחר אמת וודאית. אפשרות נוספת להסביר חזרה בתשובה, כפי שעלה מהשיח בפורום, היא שמדובר באינטרס של כדאיות. כפי שציין אחד המשתתפים בשיח 'בחדרי חרדים': "אין למסורת ערך כ'אמת', אך יש לה ערך ככזו היוצרת חברה נכונה". דעה המאפינת זרמים קונסרבטיבים; והיא כנראה מקובלת יותר על שטיינברג.

עיבוד התהיות בעקבות השיח בפורום היווה בסיס לשאלות הבאות ששאלתי את עצמי: איזה חלק מהלוחמים, שחזרו בתשובה בעקבות השבר שחוו במלחמת יום הכיפורים, בחרו בדרך האמצע, הקונסרבטיבית? כמה מהם בחרו בזרם הרפורמי וכמה באורתודוכסי? בספרות שחקרה חזרה בתשובה של חילונים בישראל בעקבות מלחמת יום הכיפורים אין מענה לשאלה. ההגיון שלי אומר שאדם שבא מרקע של תרבות חילונית ("כופר" בלשון משתתפי הפורום), איננו "לוח חלק". שכן בעברו המשמעותי (תקופת ההתבגרות והבגרות המוקדמת) הוא נחשף לתרבות המערב החילונית. אלו הם גם המשקפיים שהוא חובש כשעליו להכריע אלו מעיקרי הדת ומזרמיה הוא מוכן ורוצה לקבל?

הרי לכם דילמה. ההמשך יבוא.

הערות:

[i] מחקרים על חזרה בתשובה בישראל, לדוגמה, המחקר המקיף של שלומי דורון, מחקר לדוקטורט (המהלכים בין העולמות). בראיון שהעניק לתומר פרסיקו, דורון טען שאין לו נתונים על חזרה בתשובה בעקבות מלחמת יום הכיפורים.

[ii] אירוע שאלישע בן-אבויה נחשף אליו מבהיר לו שקיימת סתירה בכל הקשור ל"גמול". ובמיוחד, בכל הנוגע לשתי מצוות, שעליהן הובטח גמול של חיים ארוכים בעולם הזה ("כיבוד הורים" ו"שילוח הקן"). כדי לפתור את הסתירה, אלישע יוצא למסע היכרות עם הפילוסופים היווניים, מתעמק במדעים המדויקים ושיטות הוכחה של "אמת ודאית" ולבסוף גומר בליבו לשנות את תפיסתו ו/או את גישתו לאמונה בכלל.

 

הדגל – טקסיות או מניפולציה

לצופה מן הצד בסערה שהתחוללה בכיכר רבין עצמה, ואחר כך במדיה, יש כל הסיבות לשאול מה בעצם יש בו בדגל חוץ מאותו הרגע שבו הוא מונף לראווה בטקסיות, כמייצג קבוצת בני אדם שמזדהים עם מכלול ערכים זהה?

דגל ישראל
דגל ישראל. מקור: ויקיפדיה

לפני שנים רבות, פרופסור ישעיהו ליבוביץ' קבע: "לרוב היהודים שרצונם להיות יהודים אין תוכן אחר ליהדותם, מלבד הסמרטוט הצבעוני המחובר למוט, מדי הצבא, והפעולות הנעשות בשמם של סמלים אלה. מחוץ לגבורה קרבית ולשלטון אין תוכן אחר ליהדות."

ההתיחסות של ליבוביץ' לדגל כאובייקט חסר משמעות, כסמרטוט צבעוני, קוממה רבים, וליבוביץ' כדרכו עורר סנסציה. השפה הפרובוקטיבית שלו עוררה זעמם של חוגים רבים וגררה דיון סוער סביב גבולות 67' ו"הכיבוש". האמירה שלו על הדגל היא רק אחת מהפרובוקציות שעורר כדי להניא את מדינת ישראל מהכיבוש. בסוגריים ייאמר שליבוביץ' עצמו ידע היטב מה המשמעות הטמונה ב"סמרטוט הצבעוני" שקוראים לו "דגל". אלא שהאמירה הבוטה הייתה מכוונת להדגיש שמאז הכיבוש העם חצוי והדגל כבר אינו מלכד מכיוון שכמחצית מהעם אינה מזדהה עם מה שהדגל מייצג מאז 67'.

מה יש בו, בדגל?

ההפגנה בכיכר רבין נגד "חוק הלאום" עוררה גלים של ביקורת והעסיקה רבים, ובמיוחד את התקשורת, בעיקר בגלל הדגלים שהונפו שם – דגלי ישראל וגם דגלי פלסטין. לצופה מהצד בסערה שהתחוללה בכיכר עצמה ואחר כך במדיה יש כל הסיבות לשאול, מה בעצם יש בו בדגל חוץ מאותו הרגע שבו הוא מונף לראווה בטקסיות, כמייצג קבוצות בני אדם שמזדהים עם מכלול ערכים זהה?

הפגנה נגד חוק הלאום. צילום: מאקו.

ניקח לדוגמא משפט כמו, "למות למען המולדת", או "למות למען הדגל" ונבחן איזה מסר עולה ממשפט כזה. יש כאן מוות. אבל לא סתם מוות, אלא פעולת ראווה-סימבולית. ובעיני מי שמוצא בדגל כלי מניפולטיבי, המוות הנ"ל מצביע על העוצמה שבדגל, החורגת מהסימבוליות והראווה. בעיניהם של אלו המזהים את העוצמה שבדגל, הדגל מזוהה עם אינטרסים ומוביל לפעולה רצונית ורציונלית. מדובר בהתרחשות שבה הדגל, ומה שיש בו, הוא כלי  פוליטי-אינסטרומנטלי.  הנפת הדגל היא אקט ראוותני וייצוגי, שבכוחו לעורר בני אדם לפעולה. פועל יוצא מכך הוא שלא ניתן לשלול אפשרות של קשר עתידי בין הפעולה הסימבולית של הנפת הדגל לראווה לבין פעולה רציונלית ואינסטרומנטלית של המת למענו ולמען הערכים הפוליטיים שהדגל מייצג.

האם שתי הגישות להנפת דגל קיימות בנפרד או שמא הדגל הלאומי הוא מקרה מיוחד?

דגל לאומי הוא אובייקט שנטען ביותר ממשמעות אחת, הן מבחינה טקסית סימבולית והן מבחינת השימוש האינסטרומנטלי ו/או המניפוליטיבי שבהנפתו. המשמעות הטקסית משקפת את התפקיד החיובי של הדגל כסמל אינטגרטיבי. המשמעות הרואה בדגל כלי מניפולטיבי היא צדו השני של המטבע. יותר מכך, לעתים קרובות משמעות סימבולית תוביל בהכרח להפעלה, למניפולציה המופעלת בידי בעלי עניין. לפי אלו שאינם מנתקים בין שתי מגה-משמעויות אלו של הדגל הלאומי, הדגל הוא סמל ייצוגי-אינטגרטיבי המשמש לעתים קרובות לצרכי מניפולציה.

אין ויכוח על כך שהנפת דגלי פלסטין יחד עם דגלי ישראל בהפגנה שהתקיימה בכיכר רבין ב-11 באוגוסט, הייתה בראש ובראשונה אקט טקסי ראוותני. אלא מה? הביקורת שאקט זה ייצר הציגה את הנפת הדגלים כאירוע חד משמעי של ראווה וטקסיות שיש בכוחו להניע את מניפי הדגלים, ואחרים התומכים בהם, לבצע פעולה מתוכננת, רציונלית ואינסטרומנטלית שעלולה לצאת מכלל שליטה. המשתתפים בהפגנה טענו שהנפת הדגלים נועדה להציג לראווה את המטרה המשותפת של המפגינים, להבליט את הערכים המשותפים לשתי קבוצות משנה בחברה הישראלית.

את זאת ניתן היה לוודא בקלות על ידי בחינת המסרים המילוליים של המפגינים בעת ההפגנה. שכן, הנפת דגלי ישראל ודגלי פלסטין במרחב שהופקע לטובת ההפגנה, היתה מלווה בכרזות ונאומים שנישאו בה. אלו העידו על כך שמדובר בהתכנסות מחאתית שנועדה להשיג אותה מטרה: להצביע על קונפליקט, או אם תרצו, ויכוח בין מניפי הדגלים לסוגיהם לבין יוזמי ומחוקקי חוק הלאום החדש. אם היה בהנפת הדגלים השונים מימד של כלי אינסטרומנטלי שנועד למלא תפקיד חברתי-פוליטי, הרי שמדובר בהשגת אינטרס משותף אחד, במאבק של מחנה הומוגני כנגד מחנה שתומך בחוק הלאום החדש במטרה להביא לביטול או שינוי חוק הלאום.

האמירה של ראש ממשלתנו, "הנפת דגלי פלסטין היא עדות בולטת לנחיצות חוק הלאום החדש", הייתה מיותרת, שגויה וסנסציונית לא פחות מזו של ליבוביץ'.

אין זה מחוייב המציאות שהנפת דגל נועדה בכל המקרים להפעלה מניפולטיבית של אזרחים. ישנה פרשנות נוספת – ייתכן שהנפת דגלי ישראל ודגלי פלסטין בהפגנה המדוברת, הייתה מיועדת בראש ובראשונה להציג לראווה איחוד בין קבוצות -משנה בחברה הישראלית, שחברו יחד במטרה להיאבק במשותף למען שיוויון בעיני החוק. וזה כל הסיפור.

הבעיה איננה פורטמן

.
לוגו פרס בראשית.קרדיט: ויקיפדיה

פרשת נטלי פורטמן ו"פרס בראשית" זכתה לעשרות רבות של כותרות במדיה, בארץ וגם בחו"ל, תוך ימים ספורים (21-20 באפריל). כולן מספרות אותו סיפור על סירובה של השחקנית הסלבריטאית, פורטמן, לקבל את פרס בראשית בטקס שאמור להתקיים בירושלים ב-28 ביוני, 2018. אבל, הפוקוס הזה מטעה ומסווה נקודה בעייתית שבה  נחוץ להתמקד – פרס בראשית עצמו.

 

 

פרס בראשית מוענק ל"איש מקצוע, רב הישגים, ובעל מוניטין בינלאומי מכל העולם, המהווה דמות מופת בקהילתו ויוכל להעניק השראה לדור הצעיר של העם היהודי בכל העולם". הפרס מתמקד אם כך, במי שזכו למוניטין בינלאומי בשל מצוינות בתחומי יידע נבחרים, ושמהווה השראה בשל מסירותו ודבקותו בערכים יהודיים.

מבין שלל הכותרות שעוסקות באותו דבר בדיוק: סירובה של נטלי פורטמן להגיע לישראל ולקבל את פרס בראשית ואת סכום הפרס הנכבד, בולטות שתי כותרות יוצאות דופן הראויות לאזכור:

כותרת שמתייחסת להמלצה של פוליטיקאי לשלול מהשחקנית הסרבנית את אזרחותה הישראלית, בעיקר בשל נימוקיה לכך.

כותרת חריגה עוד יותר, אך משמעותית בעיני, שפרסם עיתון FORWARD. הכותב מצא לנכון לטעון שהבעיה הבסיסית איננה נטלי פורטמן, אלא מהותו ומטרתו של פרס בראשית.

שער מהדורת הפארווערטס
שער מהדורת הפארווערטס מיום 1 בנובמבר 1936: פועל מניח את ידו על כתפו של פרנקלין דלאנו רוזוולט; הכיתוב באנגלית וביידיש קורא לתמוך ב"רוזוולט – בחירת הפועלים". קרדיט: ויקיפדיה

אתייחס תחילה לכותרת שממנה משתמעת הצעה חפוזה והזויה לדרוש משר הפנים דרעי שישלול מפורטמן את אזרחותה הישראלית, למרות שנולדה בישראל. הבקשה שהוצגה על ידי ח"כ אורן חזן (ליכוד) היא סמן ברור למה שהימין הקיצוני מסוגל לעולל בהבל פה. בהמשך לסירובה של פורטמן לקבל את הפרס, ובהמשך ל"הסבר" המאוד לא מדוייק שהציגה התקשורת לסירוב זה, ח"כ חזן הוציא הודעה לתקשורת בזו הלשון: "הרעיון להעניק לפורטמן פרס בראשית היה שגוי לגמרי מלכתחילה". וההסבר,

פורטמן היא יהודיה-ישראלית שעושה שימוש ציני בארץ הולדתה כדי לקדם את הקריירה האישית שלה. מנגד, היא מתפארת בכך שהצליחה להשתמט משירות חובה בצה"ל."  אי לכך, שר הפנים,  ח"כ אריה דרעי, מתבקש לאלתר לשקול שלילת האזרחות הישראלית של פורטמן, שממילא "אין לה כל זיקה אמיתית לישראל.

הבה נבחן את הנתונים הרלבנטים: עלינו לזכור שפורטמן איננה הראשונה וגם לא האחרונה שמבטלת ביקור מתוקשר בישראל, בשל תחושה עמוקה-נוגדת-מצפון-וערכים לנוכח התרחשויות הנוגעות למדיניות החוץ והביטחון ולסכסוך הישראלי-פלסטיני.

יש אומרים שפורטמן הפתיעה את מארגני פרס בראשית ואת שרת הספורט והתרבות לרבות פוליטיקאים בכירים. המהלך של פורטמן עורר מהומה תקשורתית. זו גררה אחריה התייחסות פרטנית של פורטמן לסיבות שגרמו לה לקבל החלטה ולדחות את הפרס ואת הגעתה לישראל.

לכך ידועות מספר גרסאות. לפי גרסה אחת, פורטמן הסבירה שאינה מוכנה לקחת חלק באירוע שבו היא תתייצב מעל במה אחת יחד עם ראש הממשלה, בנימין נתניהו, שאמור לשאת נאום בטקס הענקת הפרס. פורטמן מוסיפה שהיא רואה בעין רעה את "היחס הפוגעני של מדינת ישראל והסבל שהמדינה כופה על לא-יהודים". לדבריה של פורטמן,  אלו הם מהלכים "הנוגדים ערכי יסוד של העם היהודי". וכך, דווקא בשל האכפתיות של השחקנית כלפי מה שישראל מייצגת עבורה, פורטמן "חשה שכאדם הנאמן לערכי היהדות ומטעמי מצפון טהורים, מוטלת עליה מחויבות למחות כנגד מעשי אלימות, שחיתות, חוסר שוויון ושימוש לרעה בכוח פיזי."

ומה לגבי הכותרת החריגה השנייה, המשמעותית יותר מבין שלל הכותרות השבלוניות שלכדו את עיני הציבור?

מי שעיניו בראשו ישים לב שהנקודה הבעייתית, שהייתה אמורה לבלוט בסערה המתוקשרת סביב פורטמן, הוא "פרס בראשית" עצמו. משום מה, לא נמצא ביטוי לכך בכותרות במדיה בישראל. מדובר בכותרת חריגה של דעה שהתפרסמה בעיתון לא-ישראלי, המפנה את אור הזרקורים אל פרס בראשית עצמו.

ראשית עלי להודות שאני מצדדת בכל פה במה שנאמר על ידי בעל הדעה הלא-מוכר. מאמר הדעה שלו התפרסם ב-21 באפריל בעיתון האלקטרוני, (Forward (www.forward.com. בעל הטור טוען שהבעיה איננה נטלי פורטמן אלא פרס בראשית, "פרס בראשית, שנקרא גם לעתים (בפי מארגניו בלבד) 'הנובל היהודי', נולד אי-שם ב-2012. הכריזו עליו ממשלת ישראל, הסוכנות וקרן ג'נסיס. מטרתו העיקרית היא, עידוד הדור הצעיר בתפוצות".  כאמור, הפרס מוענק ל"איש מקצוע, רב הישגים, ובעל מוניטין בינלאומי מכל העולם, המהווה דמות מופת בקהילתו ויוכל להעניק השראה לדור הצעיר של העם היהודי בכל העולם". הפרס מתמקד אם כך במי שזכו למוניטין בינלאומי בשל מצוינות בתחומי יידע נבחרים, ושמהווה השראה בשל מסירותו ודבקותו בערכים יהודיים. יש להדגיש גם את העובדה שלא רק כבוד מוענק לזוכים בפרס אלא סכום נכבד של מיליון דולר.

יתרה מכך, מחבר הדעה הזאת שואל: "האם ידוע לנו מניין מגיע סכום נכבד זה?", והוא מפרט: ראוי להטעים את העובדה שקרן ג'נסיס הוקמה על ידי חמישה אנשי הון ממוצא יהודי-רוסי שנחשבו בעת הקמת הקרן לידידיו של ולדימיר פוטין. במילה אחת, אוליגרכים. אך לא רק מקור הכסף אמור לזעוק לשמיים, אלא בעיקר השאלה, האם אנשים כמו מייקל בלומברג, איש העסקים היהודי-אמריקאי שכיהן במשך 12 שנה כראש עיריית ניו-יורק, ומייקל דגלאס, שחקן ומפיק יהודי-אמריקני, ששניהם זכו בפרס בראשית, זקוקים לעוד מיליון דולר בחשבון הבנק שלהם? וכן, מדוע ועדת הפרס לא זיכתה עד היום איזו אישיות מצטיינת ובעלת שם עולמי וזיקה לערכים היהודים שעדיין לא זכתה לצבור הון ונכסים לרוב? הזוכים המאושרים בעלי ההון אינם זקוקים למיליון דולר. הם עצמם מסוגלים לתרום כמה עשרות מיליוני דולר לנזקקים כפי שעשה בלומברג כשבלי קשר לפרס, תרם 500 מיליון דולר ב-2016 לעמותות של נזקקים (לפי הכתוב בעיתון FORWARD). ומה לגבי דגלאס? הוא אמנם התרגש מאוד כשהגיע לישראל וחש מקרוב את מורשתו היהודית, אבל האם מישהו יכול לומר עליו שהוא "מקור להשראה כאדם הדבק בערכים יהודיים"?

בשורה התחתונה, הדעת נותנת ששלילת אזרחות ישראלית היא מעשה קטנוני שנעדרה ממנו מחשבה תחילה. לפיכך זהו עניין שאינו מצדיק דיון מעמיק. לעומת זאת ראוי לתת את הדעת על הטענה שאסור שפרס בראשית, המכונה "נובל יהודי" (כינוי שניתן לו על ידי המגזין טיים ואומץ על ידי אמצעי התקשורת), יוענק לאדם שבמהלך חייו הספיק לצבור מוניטין ולהפוך לסלבריטי, בעל הון.

על מארגני הפרס ובוחרי המועמדים לחשוב קודם כל למי מגיע הפרס, על סמך שיקולים טהורים של מצפון ומתוך בדיקה אובייקטיבית של היות המועמד בעל יכולת מוכחת להעניק השראה חיובית לדור הצעיר כדי שיידבק בערכי היהדות. בכל מקרה רצוי שפרס בראשית, שמוענק בלווית סכום כספי כה נכבד, יוענק למי  שיפנה את הפרס למטרות חיוביות לקידום מצוינות וערכי יהדות.

יום מרטין לותר קינג – הבדלי גישות; מטרה אחת

לנרטיב פוליטי יש בדרך כלל בסיס אידיאולוגי. מבעד לפריזמה האידיאולוגית נרקם נרטיב שרבים מאמינים בו ובאמיתותו. מעין מטבע עובר לסוחר. זה מסביר את הנטייה לגיבוש מחנות פוליטיים. בניגוד לעובדה היסטורית מאומתת, מה שאופייני לנרטיב הוא שבחלוף הזמן, כאשר מטשטש ההבדל בין אידיאולוגיות ישנות, מי שתמכו בנרטיב מתפכחים, ונוטשים את הנרטיב. ראו מקרה קרב תל-חי והאמירה ההירואית של יוסף טרומפלדור.  ראו גם את הקשיים בהקמת ממשלה, (מרץ-אפריל 2020), כשהמטרה היא אותה מטרה אבל האידיאולוגיה והרקע האישי אינם דומים.

**********

הדוגמא האקטואלית לימינו היא התנועה לזכויות אזרח בשנות ה-50 וה-60 בארה"ב.

360px-Martin_Luther_King_-_March_on_Washington
ד"ר מרטין לותר קינג ג'וניור, במצעד הגדול לוושינגטון והנאום "יש לי חלום". 1963. מקור: ויקיפדיה

מנהיגי התנועה: ד"ר מרטין לותר קינג ג'וניור ומלקולם X. שני מנהיגים יוצאי דופן אלו – ד"ר מרטין לותר קינג ומלקולם X – פעלו למען אותה מטרה ובאותה תקופה. ההגיון אומר שהם ישתפו פעולה ביניהם. זה לא קרה. ההיסטוריה רצופה דוגמאות לאי שיתוף-פעולה בין מנהיגים פוליטיים, למרות המטרה הזהה. [רואים זאת גם בישראל– הקושי להרכיב ממשלה 2020]

מרטין לותר קינג ג'וניור ומלקולם X, שני המנהיגים הבולטים ביותר של התנועה לזכויות האזרח בארה"ב, מאז שנות ה-1950 עד שנות ה-1960, נפגשו פנים אל פנים פעם אחת בלבד, וגם אז המפגש התרחש באופן בלתי מתוכנן מראש.

 

המפגש ביניהם התרחש ב- 26.3.1964 בוושינגטון DC. מלקולם X הגיע אל ישיבת הסנאט האמריקאי במטרה להשתתף בדיון בנוגע לזכויות האזרח. כשהדיון הסתיים, מלקולם X חמק אל בין השורות האחוריות של מסיבת העיתונאים שהמתינה למרטין לותר קינג. בסיומה, קינג עזב את המקום דרך דלת אחת ומלקולם מיהר לצאת דרך הדלת השנייה. הוא הצליח לעצור את קינג בדרכו. "היי, מלקולם" אמר קינג, "נעים לראותך". "נעים לראותך", השיב מלקולם. כתבי העיתונות החלו להתקבץ סביבם והקהל צפה בשני המנהיגים לוחצים ידיים. המחווה צולם מיד. היה ברור שקינג מופתע מהמפגש, אבל מלקולם רק חייך, פנה אל קינג ובנימה בוחנת אמר: "מיד יחקרו אותך". ובזה הסתיים המפגש בין השניים. הם מעולם לא שבו להיפגש.

מלקולם X
מלקולם X. מקור: ויקיפדיה

במפגש ניכר מתח בין השניים, למרות המטרה המשותפת. הוצעו כמה הסברים לכך. ביניהם – הבולט מביניהם מצביע על ניסיון חיים שונה של כל אחד מהם. שכן עקב השוני ברקע האישי כל אחד מהם נקט דרך שונה במאבק למען זכויות אזרח לאפרו-אמריקאים.

רקע שונה

קינג נולד ב- 1929, ארבע שנים אחרי מלקולם. שניהם בנים של מטיפים בפטיסטים, שהיו פעילים פוליטית. שניהם נחשפו מגיל צעיר לתנועות התנגדות שפעלו נגד הגזענות בחברה האמריקאית של אותה תקופה. שניהם סבלו מכך בילדותם. אבל ילדותו של מלקולם הייתה הרבה יותר טראומטית מזו של קינג. מערכת היחסים במשפחתו של מלקולם הייתה רצופה משברים. לעומתו, קינג סיפר בבגרותו שהרוח האופטימית שלוותה אותו כל חייו והאמונה בטבע האדם, נבעו מכך שגדל ב"משפחה שהאהבה הציפה אותה."

הבדלים משמעותיים יותר בין השניים בולטים בתקופת בגרותם. מלקולם X נסחף לשימוש בסמים והיה מעורב בפלילים. הוא נעצר בשל כך ונשלח לכלא. שם הצטרף ל-NOI (אומת האיסלאם) בראשותו של אלי מוחמד, ששימש עבורו כדמות אב. השקפת עולמו הצטמצמה מאחר וכחבר ב-NOI הוא לא נחשף לנושאים הרחבים יותר של היסטוריה ותרבות השחורים. ה- NOI העניקה למלקולם תחושה של שייכות ומטרה.

קינג למד באוניברסיטה ופגש שם דמויות בעלות השראה הרבה יותר חיובית מאלי מוחמד. הוא הצטרף למאבק למען זכויות האזרח, שמלקולם כמעט לא היה פעיל בו. לקינג היו יתרונות נוספים, כגון העובדה שהיה מנהיג בפטיסטי בתקופה שבה בפטיזם נחשב לתנועה מוכרת ומוערכת היטב בקרב האפרו-אמריקאים.

בשנות ה- 1950, מלקולם זכה לקידום בשורות ה- NOI והפך למטיף הפעיל ביותר של האסלאם. אבל באותה תקופה, קינג כבר היה מנהיג מאוד פופולרי בתנועת זכויות האזרח בארה"ב. כך נודע למלקולם על קיומו של קינג.

התקשורת והנרטיב

כמו שקורה בדרך כלל כשמדובר באירוע חדשותי מתפתח, התקשורת לא עמדה מן הצד. הסיקור התקשורתי של הפער בין שני המנהיגים הפופולאריים היה אינטנסיבי והופיע תחת כותרות כגון, "מלחמת בני אור ובני חושך". בעוד שההבדלים האמיתיים בין מלקולם וקינג נגעו לגישה ולדרך, התקשורת העדיפה להשתמש בסגנון כתיבה סנסציוני שלפיו, הפער בין שני האישים "מסכן את תנועת המחאה".

קינג המשיך להטיף לחיפוש דרך יותר טובה למאבק. בנאומיו נהג לומר כך, "There must be a better way" – דרך של אהבה דרך של מחאה לא-אלימה.

יש אומרים שהקנאה בפופולאריות הגוברת של מלקולם X מחוץ ל- NOI וגם בתוך התנועה, הובילה להשעייתו ממנה בסוף 1963. בתחילת 1964, מלקולם X עלה לרגל למכה (חאג'). ומשם חזר כאדם חדש – מוסלמי אמיתי, מנותק מ- NOI, ומוכן לעבוד בשיתוף פעולה עם קינג, ומנהיגים אחרים שעליהם מתח ביקורת בעבר. הוא הקים את "הארגון לאחדות אפרו-אמריקאית", ובמהלך 1964 ניסה למשוך לארגון כמה שיותר אפרו-אמריקאים, ובמיוחד את מי שלקחו חלק בתנועה לזכויות האזרח. יכול להיות שהיוזמה לפגוש את קינג בוושינגטון, שאוזכרה לעיל, הייתה מכוונת גם כן לכך.

בתחילת 1965 מלקולם הוזמן על ידי "המועצה המתאמת של סטודנטים המטיפים לאי אלימות" (SNCC) לסלמה שבאלבאמה – עיר מגוריו ומעוזו של קינג – כדי להשתתף בוועידה. מלקולם הגיע ונשא נאום חוצב להבות, שבו הוא תקף את קינג. המארגנים ניסו לייעץ לו מראש על מה לדבר והוא בשלו, "אף אחד לא ישים מילים בפי". דבריו של מלקולם הגיעו לאוזניו של קינג עצמו, ששהה באותה עת בכלא. רבים אינם יודעים שלאחר הוועידה מלקולם פגש את אשתו של קינג, קורטה סקוט קינג, והבטיח לה, "אני רוצה שד"ר קינג יידע שלא הגעתי לסלמה כדי להקשות עליו, אלא להקל עליו. אם הלבנים יבינו מהי האלטרנטיבה, אולי הם יראו נכונות להקשיב לד"ר קינג."

למרבה הצער מלקולם לא זכה להוכיח את עמדתו, וקינג לא זכה להיווכח בתמיכתו של מלקולם. שבועות ספורים לאחר נאומו של מלקולם X בסלמה הוא נרצח (21.2.1965). קינג, שהיה מאוד מוטרד מהרצח העדיף שלא להגיע לטקס הלוויה, ובמקום זאת הכריז בפומבי שהוא מביע תנחומים לאשתו ולמשפחתו של מלקולם. הוא דיבר גם על אהדתו למלקולם X.

שינוי עמדה פוליטית

בתקופה שלאחר רצח מלקולם X, קינג הראה התקרבות לגישה שאפיינה את מלקולם, דהיינו, מרד והגנה עצמית אקטיבית. קינג עצמו נרצח בינואר 1968. עד אז תעד את זיכרונותיו ובכלל זה את העובדה שהוא אינו חש צער על כך שמלקולם עורר את האפרו-אמריקאים למרוד במדיניות של גזענות: "כי בלי להט, האפליה הקשה נגד השחורים תתמיד בלי גבול".

הנרטיב והשינויים – מבט לאחור

במבט לאחור, באין אמוציות וקנאה בין תנועות, הדברים עשויים להיראות שונה מאשר בזמן ההתרחשות עצמה. אחד הגורמים לשינוי הוא פער בינדורי. הדור שלא ידע את אותם ימי המחאות השקטות שקינג דגל בהם, והיותר לוהטות של מלקולם, רואה היום את הדברים אחרת. הטענה הרווחת כיום במחקר היא כי ביום מותו של קינג כבר לא היה הבדל משמעותי בין גישותיהם. רבים מצטערים על שבאותם ימים, רוב חברי התנועה לזכויות האזרח לא היו מודעים לקשר ולדמיון כלשהו בין מלקולם וקינג, מה גם שהעיתונאים המשיכו להבליט את "הפער התהומי בין שניהם", והמשיכו לדבר על הטינה ששררה ביניהם. גרסת העיתונות חלחלה אל דור הפעילים הבא מקרב השחורים. כך נכפה עליהם לבחור בין דרכו של מלקולם X לבין דרכו של קינג. רק מעטים ציינו את המשותף בין המנהיגים, ודיברו על מלקולם X כמי שסלל את הדרך להצלחתו של קינג. הם ציינו שמי שמפעיל התנגדות פסיבית ונוקט בגישה של אי-אלימות, מאבד את עוצמתו הפוליטית. רק הם הבינו שהשחורים בארה"ב היו זקוקים לשני המנהיגים גם יחד, בדיוק כפי שהודו הייתה זקוקה לגנדי וגם לנהרו.

ה"תיקון" – ב- 1983 הוקמה קבוצת תיאטרון על ידי בנותיהם של כל אחד משני המנהיגים. הקבוצה שמה לה למטרה להבליט את הדמיון בין שני המנהיגים. קבוצת התיאטרון יצרה מופע בשם "לקראת המחר" (Stepping into Tomorrow), והפיצה את "הקולות של האבות" בבתי ספר, בכנסיות ובמרכזים קהילתיים בכל רחבי ארה"ב. באמצעות המופע התיאטרלי הן ביקשו להפיץ נרטיב מאחד. המופע סיפר למשל שכאשר קינג היה עצור וישב בכלא, מלקולם שלח אליו מברק תומך. וכאשר מלקולם נרצח, קינג שלח מברק תנחומים לאשתו של מלקולם. כל זאת כדי לנפץ את המיתוס שרווח עד אז לפיו, דבריו של קינג היו שונים מהותית מאלו של מלקולם X, ושניהם היו בעלי דעות מנוגדות.

כיום, 53 שנים לאחר הרצח של מלקולם, ו- 50 שנה לאחר הרצח של קינג, קשה לומר שהגזענות בארה"ב נכחדה טוטלית.

יום מרטין לותר קינג והמסר החשוב שלו:

המסר הפוליטי של "יום מרטין לותר קינג" שנחגג בארה"ב הוא, שאפשר להתגבר על מכשולים זהים גם כאשר הדרכים לכך שונות. מרטין לותר קינג כתב על כך בקובץ זיכרונותיו, "יש יותר מדרך אחת להשיג מטרה, ובלבד שהדרך שנבחרה היא כנה ואמיצה". יום מרטין לותר קינג נועד להנציח את העובדה ששני המנהיגים האפרו-אמריקאים, קינג ומלקולם X, בחרו בדרכים שונות כדי להתמודד עם אותה בעייה: גזענות. שניהם עשו את דרכם בכנות ובאומץ וידעו להביע תמיכה זה בזה ובלבד שיושג החלום המשותף.

ולסיום – השיר כולנו נתגבר – We shall overcome! שהפך למעין קאנון משותף של התנועה לזכויות האזרח, שיר מחאה. שרה הזמרת האגדתית, ג'ואן באז.

 

אנו נתגבר – ג'ואן באז.

 

 

לא לדתיים בלבד? מנהג החלאקה

בין המנהגים שחלקים מבני עמנו נוהגים כבוד כלפיהם ומקיימים אותם, בולט מנהג החלאקה. מדובר במנהג עדתי ואף בעל גוון דתי בולט. בספר "פרי עץ חיים" של האר"י הקדוש, נאמר שרצוי לקיים את מנהג החלאקה ליד קבר הרשב"י במירון. 

חלאקה

חלאקה במירון. צילום: ויקיפדיה בעברית

ובאתר "כיפה" ניתן למצוא מידע מן המקורות ההלכתיים בנוגע למנהג:

\שער הכוונות\. ונוהגים להשאיר שער הילד לגדול עד לגיל שלוש וגוזרים רק את השער המפריע \שנתלכלך או שמפריע לראיה וכד'\. ובגיל שלוש מספרים אותו בקבר הרשב"י במירון ומשתדלים שיהא בל"ג בעומר אף אם יהיה קודם גיל שלוש. ובירושלים היו שנהגו לילך לקבר שמואל הנביא. וטוב ליתן באותו יום צדקה לענים או לתלמידי חכמים \והיו שנתנו זהב או כסף כמשקל שער הילד\. ואח"כ מברכים על מזונות וכד' ושרים בהודאה לה'.
(מתוך: אתר "כיפה" – שאל את הרב: תספורת לקטנים, חלאקה)

משום מה, סקרים שמטרתם לסייע לחוקרים לדרג את "מידת הדתיות/מסורתיות/חילוניות" של אזרחי ישראל היהודיים, אינם מציגים לנבדקים שאלה בדבר מנהג החלאקה בל"ג בעומר. המנהג היה מקובל עוד טרם זמנו של האר"י הקדוש, שנהג לפיו. מה גם שהמנהג נתפס כסמל להשתייכות למגזר הדתי.

מאידך, חיפוש נוסף אחר מידע מהותי ורלוונטי למנהג מראה שגם משפחות המגדירות עצמן כ"חילוניות" נוהגות להפנות שאלות אל רב זה או אחר, כדי לקבל מהם הנחיות כיצד עליהן לקיים את המנהג.

באתר של הרב שרקי, לדוגמא, תוכלו למצוא שלל שאלות כאלו המופנות אליו, וגם תשובות.

האם החלאקה מתוייג כמנהג דתי, מסורתי, או כללי?
באופן כללי, האמירה ש"מנהג התספורת הראשונה בגיל 3 מקובל בקרב דתיים" מייצגת את הדעה הרווחת. אבל לא נדיר למצוא סיפורים על משפחות חילוניות, שאינן שומרות מצוות באדיקות, ובכל זאת בודקות אפשרות לקיים את המנהג, ואף, לערוך טקס חלאקה בל"ג בעומר ליד קברו של רבי שמעון בר יוחאי במירון.

ליקטתי מהאינטרנט סיפורים על משפחות חילוניות המקיימות את המנהג, אם בדרך המקובלת ביותר, כשהטקס של גזיזת השיער נערך ליד קבר הרשב"י במירון או ליד קברו של הנביא שמואל בירושלים, או ליד הכותל וכיוצ"ב, ואם בחיק המשפחה, באווירה שיש גם בה מן הטקסית של המנהג.

בדוגמא הבאה, מדובר בסיפור המתמקד בהורים לילד מהעיר מודיעין. נאמר שהם אפשרו לשער ראשו של בנם לצמוח עד גיל 3, במתכוון. ובדיוק כשמלאו לו 3, הם חגגו את התספורת הראשונה שלו ליד קבר הבבא סאלי, בנתיבות. הטקס נערך בעזרת גברים, והסבא בירך את הנכד. משם המשיכו אל הספרה המשפחתית והאירוע נערך כמו כל חגיגת יום הולדת. הילד זכה אפילו ל"בוק" – אלבום צילומים של לפני ואחרי.

בדוגמא נוספת מדובר בסיפור שמפרט כיצד אם המשפחה הכריעה את הכף בעניין קיום המנהג. בסיפור בולטת הסמליות של הגיל שבו ילד עובר ממצב "בוסר" למצב של "בשלות". את המעבר מציינים על ידי טקס החלאקה.
המשפחה, חילונים שמתגוררים בגבעת שמואל. ההורים אקדמאיים. בתחילה, לא הייתה ביניהם תמימות דעים בנוגע לקיום המנהג. לאם היה חשוב לקיים אותו. היא השתדלה למצוא צידוק במקורות כדי שתוכל לשכנע בכך את בעלה, והצליחה בכך. ההסבר שלה היה די משכנע: היא סיפרה שהרצון לקיים את המנהג בא לה אחרי שקראה על המשמעויות השונות שיש למנהג. מה שדיבר אליה במיוחד היה הפסוק "שלש שנים יהיה לכם ערלים ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קודש" (מתוך: אתר אמאבא). והואיל ונאמר שהאדם דומה לעץ – "כי האדם עץ השדה" – אנו מבינים שהפסוק לא מדבר רק על עצי פרי אלא גם על התהליך שעובר כל ילד קטן: בשלוש השנים הראשונות לחייו הוא עדיין לא שייך למצוות, ורק בשנה הרביעית הוריו מתחילים לחנוך אותו וללמד אותו תורה. לכן, אם הילד דומה לעץ צעיר, הרי כשם שלא נהנים מפירות העץ אלא רק לאחר 3 שנים, כך אין לספר את שיערותיו של הילד עד לגיל שלוש. ההקבלה שכנעה את האם, ואחר כך את בעלה. אם על פי ההלכה פירות העץ נחשבים לעורלה (בוסר) בטרם הגיעו לגיל 3 – הגיוני שגם הבן עדיין בגדר "בוסר" עד גיל 3. כשהוא בשל, מציינים זאת בטקס החלאקה.
בעניין הטקס בני הזוג הגיעו לפשרה. הם קיימו אותו בחיק המשפחה למרות שהאישה שאפה במקור לקיימו במירון. באירוע המשפחתי, כל משתתף גזר בתורו תלתל משיער הילד ובירך אותו.

הדוגמא האחרונה היא סיפור מרגש המגיע מרמת גן. ההורים מחליטים, בכוונה תחילה, לא לגזוז את שיער בנם עד שיגיע לגיל 3. כשמגיע המועד לקיים את טקס החלאקה, הם מחליטים לערוך אותו בחיק המשפחה. לקראת הטקס הקדימו ההורים להסביר לבנם שלכבוד האירוע וחגיגת יום הולדתו השלישי יגיע רב נחמד, שיגזוז את שיערו ויברך אותו. בנם בן השלוש הביע שמחה גדולה והודיע להוריו שסוף-סוף השיער כבר לא יפריע לו, ושהוא ישמח לתספורת כמו של המבוגרים.

ועדיין אני שואלת: האם מנהג החלאקה אינו פריט שאם ייכלל בסקר ישפיע על תוצאות אחוזי ה"דתיים/מסורתיים/חילוניים" באוכלוסיה?

 

 

אנדרטות – פריצת הדרך לירושלים

בערבו של יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, כשהציבור מתייחד עם זכרם, ראוי לתת את הדעת על שלוש אנדרטות הנמצאות באזור שער הגיא לצידי הכביש המהיר תל-אביב ירושלים. האנדרטות מייצגות אירוע היסטורי: פריצת הדרך לירושלים בתקופת מלחמת השחרור. למרות זאת, קיים ביניהן הבדל תהומי. להלן אדון במשמעותו.
********************************

בול יום הזיכרון תשכז - אנדרטת פורצי הדרך לירושלים
בול יום הזיכרון תשכז – אנדרטת פורצי הדרך לירושלים. מקור: ויקיפדיה

שלוש אנדרטות מאוד ויזואליות, נצפות מהכביש המהיר תל אביב-ירושלים. למרות האירוע הכללי שלכבודו הן הוקמו כאן, הסיפור המזוהה איתן אינו זהה.

רבים יודעים ששלושתן מציינות אירוע מרכזי בהיסטוריה של מדינת ישראל – פריצת הדרך לירושלים. אבל לא בהכרח נהיר להם מה מייצגת כל אחת מהשלוש. האחת, מציגה שרידי משוריינים שהשתתפו בהובלת אספקה לירושלים הנצורה במלחמת תש"ח. השנייה, אנדרטה שמיועדת להנציח את פועלם של פורצי הדרך לירושלים. השלישית, אתר שער הגיא, על המבנים העות'מאנים ששרדו במקום – החאן ומצודת הדרכים שהוקמו שם בשלהי המאה ה-19 – מנציח את פועלם של לוחמי חטיבת "הראל".

אנדרטה כאובייקט הנצחה
אנדרטה היא אובייקט הנצחה שממוקם במרחב ייעודי. היא מנציחה אירוע/אישיות באמצעים ויזואליים, לרוב באמצעות חומרים עמידים בפני פגעי מזג האוויר. החשיבות שלה כאובייקט הנצחה טמונה בסיפור שהיא מיועדת לספר ובמיקומה בשטח. וכאן טמון ההבדל התהומי בין שלוש האנדרטות שמספרות את סיפור פריצת הדרך לירושלים בקרבות תש"ח. בעוד ששלושתן מספרות סיפור הקשור לאותו אירוע, עוצמת ההנצחה של שרידי המשוריינים הפזורים בצידי הדרך באזור שער הגיא, גוברת על שתי האנדרטות האחרות. הסיבה לכך היא האותנטיות שלהם. אותנטיות היא מילת המפתח בהקשר של עוצתת ההנצחה. לעומת אנדרטה המציגה משוריינים פזורים בצידי הדרך, שתי האחרות – החאן ומצודת הדרכים והן אנדרטת פורצי הדרך ומלווי השיירות לירושלים – אינן מזוהות באותה עוצמה כמייצגות אותו אירוע.

היסטוריה וזיכרון: חאן שער הגיא
הח'אן ומצודת הדרכים בשער הגיא נבנו בתקופת השלטון העות'מאני בסוף המאה ה-19, על הדרך המרכזית שהובילה מיפו לירושלים. מצודת הדרכים נבנתה כמגדל שמירה לדרך זו והח'אן נבנה כפונדק דרכים לצליינים בדרכם מיפו לירושלים. המבנים ההיסטוריים בשער הגיא מהווים נקודה חשובה מבחינה אסטרטגית.

dav
צילום מאוסף פרטי

עד כאן העובדות ההיסטוריות. מעבר לכך קיים זיכרון לאומי. שרידי המבנים העות'מאנים מציינים עד היום מיקום  – שער הגיא – כתזכורת לקרבות שהתנהלו כאן, קרבות שהתנהלו בשנים שלפני קום המדינה ושבהן חטיבת "הראל" הצליחה לפרוץ את הדרך לירושלים.

מה שעבר על הזיכרון הלאומי במהלך השנים מאז תש"ח הוכיח שלא לעולם חוסן. הסיפור של חטיבת "הראל", שפרצה את הדרך לירושלים לאחר כישלון בהשגת אותה מטרה במהלך קרבות לטרון, הזיכרון הזה איבד בהדרגה מעוצמתו. עם השנים, שרידי המבנים העות'מאנים שבשער הגיא קיבלו דימוי אחר, מעין תזכורת לימים עתיקים מתקופת השלטון העות'מאני. והנרטיב המזוהה עם חטיבת הראל הלך ודעך.

ב-2011 ממשלת ישראל קיבלה החלטה ששיקפה את הצורך בפיתוח השטח, הקמת תחנת מידע אזורית, שיקום מבנה החאן ופעילות חינוכית בשער הגיא. החלטת הממשלה באה כהפתעה חיובית. מצד אחד היה בה כדי לעורר מחדש התעניינות ציבורית באירועים היסטוריים חשובים. אלא מה? יש גם צד שני לאותה מטבע. באותה החלטת הממשלה נקבע שיש להנציח במקום את זכרו של השר לשעבר והאלוף במיל. רחבעם זאבי ז"ל. שוו בעצמכם עד כמה הזיכרון והסיפור על אירועי פריצת הדרך והחטיבה המזוהה איתם הלך ודעך עם השנים.

עמותת "דור הפלמ"ח" הקימה קול צעקה ותבעה ביטול הוראה זאת. העמותה דרשה להנציח באתר את חטיבת "הראל", המזוהה עם פריצת הדרך לירושלים. ההתנגדות שהפעילה עמותת "דור הפלמ"ח" להחלטת הממשלה מ-2011, נגעה בכמה מישורים. ובאתר עצמו הוקמו משמרות מחאה, שפעלו במשך שבעה חודשים בימי שישי עד שהשיגו את מטרתן. באפריל 2017 הוסכם רשמית בין קרובי משפחת רחבעם זאבי ועמותת "דור הפלמ"ח" ובאישור ראש הממשלה, שבמיתחם שער הגיא (באב-אל-וואד) תונצח חטיבת "הראל". כך שהאתר יהיה מזוהה עם פועלה  של חטיבת הראל בפריצת הדרך לירושלים, ואילו זאבי יונצח באזור ברקן שבתחום המועצה האזורית שומרון.

אנדרטה לזכר פורצי הדרך לירושלים
לא רחוק מהמבנים העות'מאנים שבשער הגיא, מתנוססת מעל הכביש המהיר אנדרטה שהוקמה מאוחר יותר ב-1967, "אנדרטת פורצי הדרך לירושלים". גם אותה ניתן לזהות ויזואלית תוך כדי נסיעה בכביש המהיר. אבל רבים טועים כיום בזיהויה כסמל לקרבות תש"ח ופריצת הדרך לירושלים. לדוגמה, דעה שגויה אחת ששמעתי, "זאת אנדרטה שהוקמה לזכרם של טייסי חיל האוויר".

מה כל זה אומר לכם על כוחה של אנדרטה להעביר סיפור ומסר?

 

האנדרטה האותנטית – שרידי המשוריינים

מה שנגלָה לעיני הנוסע בכביש העולה לירושלים באזור שער הגיא היה בתחילה "גרוטאות. משאיות גדולות שנפגעו ממוקשים והושלכו לתעלה בצד הדרך" (מתוך: Shalom Means Peace, מאת רוברט סנט-ג'ון, עיתונאי אמריקני, שביקר בישראל מיד לאחר ההכרזה על קום המדינה).

"תהליך הפיכתם של המשוריינים-גרוטאות אלו, לאנדרטה, התרחש מרגע שבו יצאו מכלל פעולה. המשוריינים הפכו כבר אז ל"שרידים קדושים", (עזריה, 2010), לא פינו אותם. ומרגע שנשארו שם כבר היה קשה לפנותם בגלל המשמעות ההיסטורית שיוחסה להם. אנשים הרגישו באופן טבעי שפריצת הדרך לירושלים הייתה אירוע חשוב, ומשום כך אסור לסלק את השרידים הללו בשום אופן. זאת למרות שכאשר נושא המשוריינים עלה לדיון בכנסת לראשונה בשנת 50' ראש הממשלה דאז, מר דוד בן גוריון אמר, "לא כל ההצעה נראית לי. יש לסלק שלדי המכוניות, ובמקומות המתאימים יש להקים עמודי זיכרון". כך נשארנו עם המשוריינים שאיש אינו יודע מה לעשות בהם. אבל הם שם. הם זוכים למעמד קאנוני כמעט, בין השאר בגלל השיר באב-אל-ואד שמתאר את הקשר שלהם לסיפור הגבורה הדרמאטי הזה. מרגע זה ואילך נעשה הניתוק שלהם מהמקום כמעט בלתי-אפשרי. (עזריה, 2010).

שלדי רכבים אלו הפכו, איפוא, שלא במתכוון, לאנדרטה. אולם שלא כמו אנדרטות רבות בארצנו הן היו לסוג מאד מסוים של אנדרטה. "אנדרטה אותנטית". אמנם כל אנדרטה היא עדות לסיפור כלשהו שהתרחש בעבר. אבל "כוחם של המשוריינים, ככוחם של מגדלי-המים בנגבה, ככוחו של הטנק בדגניה, טמון בישירות שלהם. לא רק שהם עצמם היו עדים למתרחש, אלא שהם העדות עצמה. לא רק שהם מספרים את ההיסטוריה, אלא שהם חלק מההיסטוריה אותה הם מספרים!" (עזריה, 2010).

dav
שרידי המשוריינים בצידי הדרך לירושלים. מתוך אלבום פרטי.

שרידים אלו מספרים את סיפור הקרבות בשער הגיא רק משום שהם היו שם.

עזריה מסביר:

הם אינם מספרים סיפור שמישהו ביקש מהם לספר. הזיהוי החד-משמעי בין האירוע לבין השריד, בין השריד לבין מי שנפגש אתו ומקשיב לו, הוא הסיפור האמיתי. האותנטיות היא מילת המפתח כאן. המיקום אף הוא חשוב, שהרי עוצמת המשוריינים טמונה גם בעובדה שהם ניצבים בצד הדרך, ולא בתוך מוזיאון, למשל, והאינטראקציה עימם מתרחשת במהלך הנסיעה לירושלים. האותנטיות היא, איפוא, כוחם האמיתי. והיא המאפשרת להם להיות איקוניים כל כך.

חג עצמאות שמח!

האם לגיטמי להפוך את טראומת השואה לנחלת העבר?

ספר שראה אור ב- 2015 ועוסק במידה רבה בטראומות השואה והנכבה, עורר פולמוס ציבורי. הספר, השואה והנכבה (עורכים: בשיר בשיר ועמוס גולדברג. הוצאת מכון ון ליר והקיבוץ המאוחד, 367 עמודים), מציג תובנה מרכזית – טראומות היסטוריות הן אירועים שהתרחשו בעברו של עם ונחקקו בזיכרון הציבורי. חלקם הם אירועים מייסדי זהות או זהויות.

הן השואה והן הנכבה הם אירועים מכונני זהות. הראשון, אירוע מכונן זהות יהודית-ישראלית והשני, מכונן זהות פלסטינית. הביקורת טענה, ועדיין טוענת, שהספר השואה והנכבה לא דן בשאלה אחת מהותית, שגוזלת משני העמים את יכולת ההידברות: איך להפוך את טראומת השואה לנחלת העבר?

*****************

השאלות שנדונו בספר בצורה מספקת
השאלות שנדונו בספר השואה והנכבה בצורה מספקת הן – מדוע חמלה או הכרה בסבל הפלסטיני נתפשות בציבור הישראלי כאיום על הלגיטימיות של מדינת ישראל וגם על עצם קיומה? ולהפך: מדוע הכרה בשואה שאירעה ליהודי אירופה נתפשת בציבור הפלסטיני כאיום על הזהות ועל הזיכרון הפלסטיני?

השאלה שלא נדונה
אף-על-פי שמוסד ון-ליר ארגן כנס מתמשך בעקבות התובנות העולות מן הספר והפולמוס הציבורי שהתעורר, עדיין הוטחה ביקורת קשה על ידי חלק מהמתדיינים והתקשורת כנגד תובנות מסוימות בספר. אחת הביקורות – של פרופ' נורית גרץ – קבעה שנותרה שאלה אחת בעייתית, אך חשובה, שלא נדונה. גרץ טענה שלא זו בלבד שהשאלה לא נדונה, היא אף לא הועלתה לדיון: מה יביא לכך שטראומת השואה תהפוך לנחלת העבר ולא תמשיך לצוץ בכל פעם מחדש כאילו התרחשה כאן ועכשיו?

פרופ' גרץ על הספר השואה והנכבה :

ובכל זאת שאלה אחת מרחפת מעליו ולא נשאלת. מדוע, אף על פי שבמשך שנים התרבות הישראלית מדברת על הטראומה של השואה, מספרת אותה ומנתחת אותה, עדיין היא חוזרת אלינו כהד רפאים, כאילו לא זכתה לכל עיבוד? עדיין, כל הסכם מדיני הוא הסכם מינכן, כל איום הוא איום קיומי וכל אויב הוא גלגולו של היטלר שקם לתחייה. עדיין, אירועי השואה קיימים כחלום הבלהה של ההווה, ולא הפכו זיכרון של העבר.

האם חשוב ולגיטימי להפוך טראומה לאומית לנחלת העבר?
טראומות היסטוריות הן אירועים שהתרחשו בעברו של עם ונחקקו בזיכרון הציבורי. חלקם הם אירועים מייסדי זהות או זהויות. כזאת הייתה מלחמת יום הכיפורים. אבל מדוע התרבות הישראלית מדברת על הטראומה של מחדל יום הכיפורים ("המחדל"), מספרת אותו ומנתחת אותו וחוזרת אליו כאילו לא זכה לכל עיבוד? מדוע כל בעיה במישור הצבאי והמדיני הם "מחדל"?
שאלת "המחדל" של מלחמת יום הכיפורים לא מוצתה עד תום. מן הסתם המחדל נשאר איתנו עד היום, מבלי שיהפוך לנחלת העבר. אנחנו חיים עם הטראומה של מחדל יום הכיפורים כל יום וכל שנה. רק לאחרונה, ההתדיינות עם המשפחות השכולות של מבצע "צוק איתן", מעלה שמה שקרה שם הוא המשך ישיר של מחדל יום הכיפורים. (ראו לעניין זה את השיחה עם המשפחות השכולות בוועדת הביקורת של הכנסת וההשוואה בין מחדל המנהרות למחדל יום הכיפורים).

גרץ על הבעייתיות והפתרון:

תשובה המתבססת על התיאוריות של פרויד, היא שהטראומה הגלויה של השואה היא בין השאר סימפטום המסתיר מאחוריו טראומה אחרת שמקורה במלחמת תש"ח. הספר העוסק בשואה ובנכבה לא מדבר על הטראומה הזאת משום שהדיבור על הטראומה של הצד הישראלי יהיה התייחסות אל סבלו של הקורבן הלא נכון והתעלמות מהקורבן האמיתי. התבוננות כזאת לא מצויה בספר אבל היא נמצאת ביצירות התרבות, הרוח והאמנות הישראליות, שכמו סייסמוגרף רגיש חופרות אל תוך העבר ומעלות את מה שהחברה הישראלית השכיחה והשתיקה.

גרץ מציעה שאירועים כמו פרשת דיר יאסין והטבח בסברה ושתילה לא זכו לדיון מעמיק ונותרו בלי שמישהו יציג אותם כטראומות של קורבן אחר, לא-יהודי. במידה מסוימת, מדובר כאן בדוגמאות לכך שרק עיבוד האשמה כלפי האחר תוביל להבנה מחודשת של המצב הישראלי המורכב.
וכך גרץ טוענת: "כל עוד הקרבן לא יתגלה אף הוא כמבצע עוול או כעומד מן הצד מבלי להתערב וכמי שאנו מסוגל לפעול, טראומת השואה תמיד תחזור ותעלה כחלום הבלהות של ההווה, ולא תהפוך לנחלת העבר. וכפועל יוצא מכך, "כל הסכם מדיני ימשיך לסמל את הסכם מינכן, כל איום ימשיך לסמל איום קיומי וכל אויב ימשיך לסמל גלגולו של היטלר שקם לתחייה."

בהקשר זה אני מצטטת את דבריו של צבי גיל, ניצול שואה:

אנו יכולים ומצווים לעשות הכול כדי שהאנושות לא תגיע למפתן של אירועי שואה, וזאת על ידי מניעת אותן תופעות אשר קדמו לשואה. אולם פעילות זאת לא הגיעה לצערי לידי מינוף של כלל הציבור. זאת בשעה שבמקרים רבים אנשים, בעיקר פוליטיקאים, משתמשים בשואה כגורם איומי, כהפחדה, כטיפוח פולחן המוות, בשעה שאנו השרידים ביקשנו, ועדיין מבקשים, להעלות בראש שאיפתנו את קדושת החיים… בשעה שהשואה ותיעודה, או השימוש בה, יש לה אבות רבים, … – מוסר ההשכל שלה, הלקחים שלה הם גם יתומים וגם הומלֶסים. מה שקורה הוא שמצד אחד ישנה מערכת מרושתת של מוסדות לתיעוד והנצחה שיש להם מטרות משלהם, פטרונים, נדבנים שבטבוריהם הם קשורים, שלא לדבר שאֵלֶה, שעושים עבודה נפלאה, זה גם מקור הפרנסה שלהם. מצד שני ישנם הפוליטיקאים אשר כול ימות השנה ובעיקר ביום הזיכרון משתמשים בשואה לצרכים המזדמנים, כפי שאלה עולים.

אני מאמצת את דברי שני המלומדים. הן גרץ והן גיל סבורים שרק בשלב שבו יופקו מלוא הלקחים של השואה, והיא תחדל מלשמש במה וכלי מינוף לפוליטקאים, רק אז היא תנוח במקומה כאירוע טראומטי היסטורי.

מהי "חירות"? בשבחי החיים הפשוטים

חג הפסח הוא עיתוי מתאים לברר מהי חירות. אשלב בדיון תובנות מתוך הספר "קבצנים וגאים" מאת אלבר קוסֶרי. קוסֶרי, יליד מצרים, חי את מרבית שנותיו בפריז. ספרו, שנחשב ליצירת מופת, הוא טקסט ובו מגוון דמויות – גוהאר, יגן, אלכורדי, ואחרים השונים מהם. המגוון מסייע לקוסרי לפתח עלילה מרתקת ולהציג פנים שונים של המושג חירות.

********************************
מה אומר לכם המושג "חירות"? חיפוש במאגר של ד"ר גוגל מניב עשרות אלפי תוצאות. מה שאומר שחירות הוא מושג מופשט וחמקמק. ליל הסדר הוא הזדמנות להתחבט במשמעות המושג ולשאול מהי אותה חירות שהשיגו בני ישראל ביציאה ממצרים, כשעברו מטמורפוזה ממצב של עבדות לחירות. בהמשך נוכל להיווכח בתובנות חדשות למושג חירות, מתוך הספר, קבצנים וגאים.

תחילה, אביא לקט של תובנות מוכרות על המושג חירות  :

1. יציאת מצרים – מעבדות לחירות? לפי המסורת היהודית חירות קשורה ליציאת מצרים, אירוע היסטורי משמעותי שבו דור של עבדים השתחרר מעול עבודות הפרך שנכפו עליהם במצרים. ביציאת מצרים גלומה חוויה של מטמורפוזה, "מעבדות לחירות." אין פלא שאחת המצוות של פסח היא להרבות בשיח על יציאת מצרים: "וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח".

הסמל המרכזי של חג הפסח הוא המעבר מעבדות לחירות. בשנים האחרונות השתתפתי בשיח ליל-הסדר שבמרכזו הסמל הזה של מעבר מעבדות לחירות. שיח בסגנון זה הוא מגמה שצוברת תאוצה. השיח מקיף טווח רחב של טראומות פרטיות והקושי של החווים אותן להשתחרר מהאפקט הרגשי שלהן. השיח עשוי בדרך כלל להבהיר למשתתפים בו שיציאת מצרים היא סמל שיש בו מימד של מטמורפוזה, מעבר מעבדות לחירות. התגברות על טראומה ושעבוד לזיכרון העבר. מה מאפיין חירות זאת ומהם מקורותיה?

2. מאיר אריאל ז"ל, בראיון שהעניק לגלי צה"ל, מציג תובנה מעניינת לגבי חירות:

אני עבד, אפילו יותר עבד מהעבדים של ימי קדם. כי הם לפחות ידעו שהם עבדים. אני עוד מדמה לחשוב שאני יצור חופשי; אני אפילו יותר עבד מבהמה של שומר שבת, כי היא לפחות נחה בשבת.

מילותיו אלה מבהירות מה שנקרא "חירות פיזית". אבל בהמשך דבריו הוא מתייחס לעוד סוג של חירות ואומר,

האמת שלמעשה אני חופשי. אפילו שכל החופש שלי מסתכם בבחירת האדונים שיגידו לי מה לעשות. אבל זה חופש. חופש הבחירה. חירות המחשבה. עצמאות הדמיון. דרור ההחלטה. אני בוחר את אדוני ואת מעשי בכל רגע ורגע. אני הוא הבוחר אני הוא המרוויח, אני הוא המשלם את המחיר.

3. שיח של משפחות נפגעי טרור בליל סדר ציבורי . בתכנית "מחר שבת" של צביקה הדר (31.3), התראיינו שתי נשים צעירות שמארגנות אירוע ציבורי בכל שנה בליל הסדר, בהשתתפות משפחות שכולות – בעיקר אלו שחוו שכול כתוצאה מפיגוע טרור. מתנהל שם שיח סביב הטראומה האישית וההתמודדות איתה. ברור שלמשתתפים יש חופש לבחור שלא לשקוע ביגון, להתנתק ממנו ולהיאבק על חירות המחשבה והנפש.

********************************

קבצנים וגאים מאת אלבר קוסרי. מצרפתית: ניר רצ'קובסקי. הקיבוץ המאוחד/הספרייה החדשה, ספרי סימן קריאה. 2016. 217 עמודים.

אלבר קוסרי על חירות המחשבה ובשבחי החיים הפשוטים.

כשקראתי את ספרו של קוסרי ניסיתי להתמקד באפיונים של החיים הפשוטים שקוסרי מציג בספרו. צצו שאלות. אחת מהן: האם חיים פשוטים הם בהכרח חיי עוני נעדרי שאפתנות? לגבי חיי עוני, אני עונה בשלילה. זאת על אף שגוהאר, הדמות המרכזית בספר, נוטש את מקצועו כפרופסור להיסטוריה באוניברסיטה הגדולה ביותר במצרים ובוחר לדור בחדרון עירום מרהיטים ולעבוד כלבלר בבית בושת. הבנתי מתוך הספר שחיים פשוטים מתאפיינים בחוסר העמדת פנים. בהתנהלות טבעית. בשפת הרחוב מדובר ב"חוסר פלצנות". ולגבי שאפתנות – הבנתי מהספר שכל עוד אינך מתרברב, שאפתנות היא הפלפל שמסייע לכל אחד מאיתנו להתמודד עם אתגרים.

להלן תובנות עיקריות שדליתי מתוך הספר, ומבחר ציטוטים ממנו:

מוסכמות: העלילה מתרחשת בקהיר בשנות ה-40. משתתפות בה דמויות שבמושגים שלנו כיום הן נמנות על השכבה הענייה של העם. אורח החיים הפשוט שניהל איפשר לגוהאר להבין מה שלא הבין עד אז, שהבחירה בידיו: "לחיות על-פי מוסכמות וכו' – או להיאבק בהן ולהגיע לשלווה". הוא מוצא ש"כל עוד אנחנו חיים לפי מוסכמות אנחנו מתנוונים". ומאידך, במידה שאנו מקיימים מוסכמות באופן מבוקר, אנו עשויים לזכות בשלווה מבורכת.

בחירה מודעת: החירות של דור המדבר הסתכמה בשחרור משעבוד: חירות פיזית. הבחירה והיוזמה לצאת ממצרים לא היו של משה (הוא קיבל הוראה מאלוהיו). ולעומת דור המדבר, גוהאר מצטייר כמי שיוזם ובוחר כיצד לחיות מתוך מודעות לצרכי חייו.

הגבול בין הכרה במוסכמות לבין חתרנות: האם מי שנהנה מחירות המחשבה ומבין שמוסכמות הן שורש כל רע, כפי שטען גוהאר, הופך לחתרן בלתי נלאה? מסתבר שלא – גוהאר לא הטיף לאחרים כיצד לנהל את חייהם. את התובנה שלו-עצמו הוא לא כפה על איש. הוא התבונן בנעשה סביבו וחי את חייו בלי להטיף לאחרים לנהוג כמוהו. גם כשטען שהמוסכמות והעקרונות במדינה הן "חומת המגן של מיעוט צבוע, גוסס ורקוב השולט ברוב", וש"המוסר הנוקשה שאותו לימד פעם והאמין בו, כמו גם העושר שאי אפשר לוותר עליו", הם "לא פחות ולא יותר ממזימה שפלה מאין כמוה, שנרקמה נגד עם שלם; אמצעי שליטה, שמטרתו לשמר את יראת הכבוד של החלכאים כלפי בעלי השררה".

"חירות המחשבה" מוצגת בספר קבצנים וגאים ככלי החשוב ביותר של כל אדם. זוהי גם התובנה המרכזית שדליתי מתוך הספר שנחשב ליצירת המופת של קוסרי.

אני ממליצה בחום על הספר, הכתיבה מצויינת וכך גם התרגום של ניר רצ'קובסקי. הספר בנוי מדיאלוגים רבים. הם אלו שמעוררים מחשבות ותהיות על עצמנו ועל צורת הקיום שלנו. האם רובנו מנהלים חיים מזוייפים עד כדי כך שאיבדנו את חירות המחשבה ואת חופש הבחירה? האם אנו קונפורמים במידה רבה, במידה סבירה או במידה מועטה? האם אנו מבינים שביקורת חברתית היא ערך חשוב? אלו שאלות כלליות אך גם אישיות. כשתקראו את הספר תבינו.

שיהיה לכולנו חג חירות שמח !