קטגוריה: מיתוסים וסמלים מודרניים

התנתקות פינוי והתנגדות "דה לוקס"

נכון ששר ההיסטוריה נוהג לצחוק על כל המתנבאים למיניהם.

נכון שאין מצב שהיסטוריה חוזרת על עצמה אבל תמיד יש סיכוי שזה יקרה.

אינני מנסה לשכנע לגבי מה שיקרה בעוד חודשיים לערך בתקופת פינוי יישובי גוש קטיף. אבל דבר אחד ארצה לטעון בכל זאת –  במובן מסויים ישנה וודאות שמודל ימית לא יחזור על עצמו. 

ב- 18 באפריל 2004 פירסם משרד ראש הממשלה בישראל מסמך רשמי הכולל את עקרונות "תוכנית ההתנתקות", לפיהם מתחייבת ישראל לסגת מרצועת עזה וצפון השומרון, ולפרק כעשרים יישובים.  ב-28 במאי מאשרת הממשלה תיקון לתוכנית. ב- 26 באוקטובר 2004 הצביעה כנסת ישראל בעד "תוכנית ההתנתקות". תושבי היישובים ברצועת עזה וצפון השומרון הביעו התנגדות נחרצת נוכח ההצבעה של חברי הכנסת בעד התוכנית וביקשו לבסס עמדותיהם בנימוקים שונים. בבסיס המחלוקת, שבין התושבים שיישוביהם יתפנו בהתאם לתוכנית ההתנתקות לבין גופים חברתיים אחרים בישראל, מצויים הבדלי תפיסות ואידיאולוגיות.
המחאה של מתיישבי רצועת עזה וצפון השומרון נתמכת רובה ככולה בטיעונים שבבסיסם בולטת זיקה היסטורית בין העם היהודי לדורותיו לבין ארץ-ישראל ותפיסת עולם שלפיה "אין בסיס מוסרי ל'טרנספר' של יהודים על ידי יהודים". בהפגנה נגד תוכנית ההתנתקות, שהתקיימה בכיכר ציון בירושלים, ב- 12 בספטמבר 2004, נשאו המשתתפים כרזות ונישאו נאומים.  יושב-ראש מועצת יהודה ושומרון, בנצי ליברמן, הקריא מסמך שנערך באופן דומה לעשרת הדיברות, שבו נכלל, בין היתר, "לאו לעקירת ישובים שהינה עוול אישי ולאומי".  הרב שלמה אבינר, רבה של התנחלות בית-אל, אמר בהפגנה: "הארץ הזאת נקראת ארץ-ישראל ולא ארץ ישמעאל", והוסיף: "לערבים יש עשרים מדינות ולנו רק אחת, ואנו אומרים לאחמד ולמוסטפה: את הארץ שלנו אל תיקחו מאתנו. חזרנו ולא נזוז מארצנו לעולם".
בני נוער צעירים חדורי אידיאולוגיה, שמשלבים את תורות הרב אברהם יצחק קוק, רבי נחמן מברסלב והרב כהנא עם חלוציות, ושפעילותם מתרכזת באזור גבעות יהודה ושומרון, התארגנו אף הם נגד תכנית ההתנתקות בהקימם את תנועת "נוער הגבעות".  בהפגנה נגד תוכניתו של שרון, נשאו חברי התנועה כרזות בסגנון: "אנחנו לא מתכוונים לשלם את המחיר, סיפור ימית חוזר והפעם על כל הקופה – אנחנו לא מוותרים".
מקרה קודם של פינוי חבל ארץ מיושב – הראשון בתולדות ישראל –  התרחש בתחילת שנות ה-80 של המאה שעברה, כאשר ממשלת ישראל, בראשותו של מנחם בגין, חתמה על התחייבות כזו במסגרת הסכם קמפ-דיויד, 1978. ההחלטה המשותפת של נשיא מצרים אנואר סאדאת וראש ממשלת ישראל בגין, לחתום על הסכם השלום בין שתי המדינות, אושררה באפריל 1979 על ידי כנסת ישראל; תהליך המשא ומתן שהוביל לחתימה על הסכם שלום זה בין ישראל למצרים החל לקרום עור וגידים בסוף 1977, ארבע שנים לאחר מלחמת יום-כיפור. לפי תנאי ההסכם התחייבה ישראל לסגת מחצי-האי סיני ולפנות את יישובי חבל ימית, ובדומה לסערת הרוחות שהתעוררה בעקבות תוכנית ההתנתקות של 2004, גם אז סערו הרוחות בישראל.
בהשוואה בין שני המקרים בולטת העובדה שהטיעונים שהועלו נגד ה"נסיגה" מסיני בתחילת שנות ה- 80, ומן הסתם גם אלה שתמכו בה, התבססו רובם ככולם על דימויים, סמלים, נרטיבים, פרשנויות ולקחים שהפיקו קבוצות מובחנות בישראל מאירוע טראומתי קולקטיבי אשר התרחש בישראל ארבע שנים טרם החתימה על הסכם קמפ-דיויד, במלחמת יום-כיפור (אוקטובר, 1973). בשונה מהנסיגה מסיני, הרי שלא קיימת "טראומה לאומית" "טרייה" וזמינה בזיכרון הלאומי של בעלי הפלוגתא בסמוך לתוכנית ההתנתקות (2004/5). אין זה הבדל של מה בכך, במישור של מיתולוגיזציה בקונטקסט של חברה שסועה עקב קונפליקט אידיאולוגי.
סביב מלחמת יום-כיפור נבנו נרטיבים שהלכו ונחרטו במהלך הזמן בזיכרון של החברה בישראל; בתקופת פינוי ימית היו אלה בחזקת נרטיבים מיתיים "חיים". ככלל, מרבית התפיסות והעמדות בישראל כלפי הסכם קמפ-דיויד, וכלפי התחייבות ישראל לפנות את סיני, שיקפו מגוון של משקעים ערכיים שמקורם בתפיסת מלחמת יום-כיפור כטראומה, ואף הזינו אותם.
לא רק שמלחמת יום-כיפור נתפסה על ידי רבים כאירוע טראומטי, אלא מלחמה זו גם הזינה תשתיות אידיאולוגיות מובחנות של זרמים חברתיים בישראל; אידיאולוגיות מובחנות אלו הפכו לבסיס תודעתי אשר סיפק גיבוי לעמדות השונות – ואף היריבות – בתקופת התמודדות עם הפינוי העתידי של חצי האי סיני וימית. ממרחק של כשש שנים הפכה הטראומה המיתולוגית של מלחמת יום-כיפור למקור לא-אכזב של לקחים, שעליהם ביססו חוגים שונים בחברה הישראלית טיעונים בעד ונגד ההחלטה לפנות את סיני ואת היישובים בחבל ימית.
"הזדמנות היסטורית" שכזו לא נשנתה למתיישבי רצועת עזה וצפון השומרון. ניתן לשער שבאין טראומה לאומית "טרייה" וזמינה בזיכרון הלאומי של בעלי הפלוגתא סביב תוכנית ההתנתקות 2004, נראה התפתחויות מסוג שונה לגמרי מאלו שהתרחשו בעת ביצוע פינוי סיני וימית כפי שהותנה בהסכם קמפ-דיויד.
 

זונות – כן; עצובות – לא בהכרח….

א.
לאחר מאה עמודים והנאה לא קטנה בכל זאת צפה ועלתה במוחי מחשבה מטרידה שמקורה בביטוי שבכותרת הספר – "הזונות העצובות."

קרדיט: אתר עם עובד.

שאלתי את עצמי –

האם הן באמת עצובות, הזונות?

האם הזונות של גיבור הספר היו עצובות?

האם זה סתם כינוי חיבה?

האם הביטוי הוא תלוי-תרבות, מיתוס פופולרי שאומר שזונות הן נשים עצובות?

הרי לא יכול להיות ש"כל" הזונות עצובות….

מישהו שמע על קסווירה הולנדר? היא בודאי לא הייתה "זונה עצובה."

Credit: Wikipedia

ב.
הכירו את מי ששברה את המיתוס והראתה ש"המלך הוא עירום," האישה שפרסמה טור קבוע במגזין פנטהאוז הניו-יורקי, כתבה ספרים על המקצוע העתיק ביותר בעולם מתובלים בהומור קליל והמשיכה עד לאחרונה בהפקת מחזות תיאטרון גורפי קופות באירופה.
אישה זו החליטה בשנות ה-70 לעשות מעשה. היא גוללה בפניה קהל כלל עולמי, ועדיין מגוללת בפנינו, את מה שנסתר מעיני הציבור, ונשאר בדרך כלל מאחורי הקלעים. זאת היא עושה מזווית הראייה האישית שלה, באמצעות ספרים, מחזות והרצאות מוזמנות.

ג.
תיעוד שנעשה מזווית ראייה של אחרים הוא אחת הסיבות לפריחתם של מיתוסים פופולריים.
תיעוד מזווית ראיה אישית, גם אם אינו חף מסובייקטיביות ועיוותים, עשוי להפוך לציון דרך בחשיבה שלנו על המיתוס הפופולרי, בתנאי שהוא נעשה בוירטואוזיות.
זה מה שעשתה קסוויארה הולנדר.

ד.
מה מיוחד באישה זו שרבים ראו בה את הכוהנת הגדולה, ה"מאדאם" בעלת ההשפעה שסובבה את העיר ניו-יורק סביב האצבע הקטנה שלה? יש אומרים בציניות שכאשר ועדת קנפ שעסקה בשחיתויות הורתה לקסביירה לעזוב את העיר ניו יורק, הכבוד שרחש לה הציבור אילץ את הועדה להיזהר בניסוח ההחלטה המשפטית ועל כן נכתב בה שהועדה "מזמינה" את הולנדר לעזוב את העיר ניו-יורק.

ה.
מי שכתב עליה ידע לחפש בביוגרפיה שלה את "הילדות העשוקה" כדי לתרץ את ה"הידרדרות" שלה ל"זנות". סיפרו שבילדותה, מלחמת העולם השניה, היא התגוררה עם אמה, בנפרד מאביה, במחנה מעצר יפני באינדונזיה. אביה היה כלוא במחנה מעצר אחר ושימש כפסיכיאטר ראשי של בית החולים. לאחר המלחמה, שוחררה המשפחה ממחנה המעצר ועקרה להולנד, שם גילתה קסביארה את כישרונה הספרותי והחלה לערוך את עלון בית הספר בו למדה.
גם יוצרי המיתוס של "המאדאם" אינם יכולים להסתיר את העובדה שאשה נפלאה זו החלה את דרכה בעולם המשוחרר שבו היא נחתה, כמזכירה כישרונית שהוכתרה בהולנד כאחת המזכירות המעולות ביותר של העשור.
העובדה שהיא השתכרה מעט מאוד, וגם משבר בתחום האהבה חברו יחד ואותה נערה מוכשרת החלה לספק שירותי מין כדי לקיים את עצמה בכבוד (אני מתנצלת מראש בפני מי שלא נוח לו עם המשפט הזה).

ו.
חשוב להדגיש כאן שיצר ההרפתקנות של קסוויירה הוביל אותה למקומות שאנשים ההולכים בתלם אינם מגיעים אליהם. היא כמובן לא הייתה עצובה. (כמובן שזה יכול היה להיגמר אחרת…)
מגזין פנטהאוז הכתיר אותה כאחת מבעלי הטורים המצטיינים והחשובים ביותר במשך תקופה של עשרים שנה מאז החלה הולנדר לפרסם את הטור השבועי שלה.
אשה זו התפרסמה ברחבי העולם. הוזמנה להופיע בתכניות אירוח טלוויזיוניות בלונדון, פריס, בלגיה והולנד, הוזמנה להרצות באוניברסיטאות ובפני קבוצות פרטיות או עסקיות. היא הרצתה בפני הקונגרס העולמי לסקסולוגיה במקסיקו סיטי וגם בירושלים, ולבסוף קבלה רשות לחזור לארה"ב, שם המשיכה להרצות בערים כגון ניו יורק, וושינגטון סן פרנסיסקו ועוד. היא אישיות טלוויזיונית מאוד מבוקשת שמאחרים כגון לארי קינג, סאלי ג'ס רפאל וסלינה סקוט בונים את תוכניות שלמות סביבה.

ח.
גולת הכותרת היא שהספר שכתבה, The Happy Hooker היה לרב מכר שנמכר בעשרות מיליוני עותקים ותורגם בשנות ה-70  ל–15 שפות שונות. לגל הצלחה זה נוספו עוד כתריסר ספרים חלקם פרוזה וחלקם תיעודיים.

ט.

מסקנה בלתי נמנעת: סטיגמה היא סטיגמה היא סטיגמה.

באף אחת מהביקורות על ספרו של גרסיה מארקס לא מצאתי התייחסות לביטוי "עצובות," הסבר כלשהו, או תהייה. האנושות פשוט אינה מסוגלת להתבונן במקצוע העתיק בעולם בעיניים אובייקטיביות.
וסופן של נשים עובדות אלו הוא על-פי-רב לשאת סטיגמה חברתית של "זונה עצובה."

קברי צדיקים בגליל

אני עורכת מחקר קטן היוצא מנקודת מבט אנתרופולוגית-תקשורתית ובוחן את תופעת העלייה לקברי צדיקים באזור הגליל.

 

קבר רבי יונתןבן עוזיאל, עמוקה
קבר רבי יונתן בן עוזיאל, עמוקה. מקור: ויקיפדיה

מה שרציתי לדעת הוא, לאיזה מבין שני המודלים שאציג בהמשך אתם משתייכים, כמובן, רק אלו שעשו את דרכם לקברי צדיקים בגליל (אינני מעונינת לבדוק את תופעת העלייה לרגל לאתרים כמו הכותל המערבי, קבר רחל או מערת המכפלה). האם המודל שמציע האנתרופולוג ויקטור טרנר, מודל אקסמנטרי, מיטיב לתאר את הנהירה לקברי צדיקים, או שמא המודל הקונצנטרי שמציע חוקר הדתות, מירצ'ה אליאדה?

 

ובכן, הספרות מציעה שני מודלים תיאורטיים מנוגדים של עלייה לרגל, המאפשרים חלוקה כללית של התופעה:
 
מודל א – הוצע על ידי מירצ'ה אליאדה, הנחשב לאחד מחוקרי הדתות הגדולים של המאה העשרים. זהו מודל קונצנטרי של קדושה, שבו המאמין נע מן השוליים את המרכז, אל "קודש הקודשים". האתר שאליו עולים לרגל, לדוגמה, הכותל המערבי, אינו רק הזירה שבה הקדושה מוצאת לה ביטוי במרחב, אלא גם "מרכז הייקום", הציר הבסיסי להתהוות העולם. מודל זה מציג תמונה דמיונית של מעגלים קונצנטריים, שמציינים מרחקים שונים מהמרכז הקדוש. לפי המודל כל אחד מאיתנו נע על פני מעגלים אלו, והעלייה לקברי צדיקים ולמקומות קדושים מסמלת התקרבות ממשית למרכז, למקור הקדושה.

מודל ב' – המודל השני, שאותו הציע האנתרופולוג ויקטור טרנר, אינו קונצנטרי אלא אקס-צנטרי, שמדגיש את התנועה מלב החברה אל שוליה. טרנר רואה חשיבות תיאורטית לתנועה זו מה"קוסמוס" אל ה"כאוס", כלומר ממרכז הסדר החברתי כלפי גבול הארץ הלא נודעת. יש ב"מסע החוצה" משום אישור כי המרכזים הרוחניים מופרדים מן המרכזים הפוליטיים של חיי השגרה ואינם כפופים למרותם. בנוסף לכך האתר שמחוץ לסדר החברתי יכול ליהפך למרכז מקודש של כל המאמינים, שהרי אין הוא שייך לקבוצה או למעמד מסויים. המיוחד במודל זה טמון במסלול המוליך אל האתר. מסלול שלעתים הוא מתמשך ורצוף קשיים, כך שהוא משמש קרקע פורייה להתמרקות רוחנית ולמהפכי חיים.

אני מודה מראש לכל מי שמוכן לסייע לי בפרויקט קטן זה ומבטיחה למסור סטטיסטיקה לגבי החלוקה, נניח בעוד שבוע ימים, כולל חשיבות הבדיקה ומטרת המחקר.
 
אבקש לציין בתגובה –  "מודל א" או "מודל ב"
תודה!

הנצחה: אישי ציבור בישראל

במקומון המגיע אל תיבות הדואר של תושבי רמת גן וגבעתיים, ומודפס ב-70.000 עותקים, פורסמה ב- 16.12.2004 ידיעה, לפיה ראש עיריית רמת גן, צבי בר, פנה במכתב אישי לראש הממשלה בבקשה להעביר בהקדם החלטה, לפיה ייקרא פארק איילון בשם "פארק איתן".


 
רפאל איתן ז"ל היה ביטחוניסט ותפקד כרמטכ"ל במלחמה שנויה במחלוקת, אך הוא גם כיהן בממשלת ישראל כשר לאיכות הסביבה, קיבל וביצע החלטה היסטורית להעתיק את אתר מזבלת חירייה ממקומו בלב גוש דן לדרום הארץ, לאורון.
 
ידיעה זו מופיעה גם באתר האינטרנט של עיריית רמת גן בתוספת פרטים מדוייקים יותר אודות הפנייה שהוגשה על ידי בר לראש הממשלה, ב-1.12.2004. באתר האינטרנט עצמו ניתנת אפשרות לכל מאן דבעי לתמוך/להתנגד באמצעות הצבעה בעד או נגד ההחלטה הזו.
 
מאחר ומדובר בהנצחה של אישיות רבת פעלים במהלך ההיסטוריה של המדינה רצוי היה להפיץ מידע ספציפי זה לבתי האב ברחבי המדינה. זאת כמובן, כדי שאחרים יוכלו גם הם להביע עמדה, לשקול את העניין ולהשקיע מחשבה באיש, רפול, השנוי במחלוקת בשל פועלו בתחום הביטחון. הנצחתו של רפול כשר שעמד בראש המשרד לאיכות הסביבה במחצית השנייה של שנות ה-90, מבליטה כמובן פן אחד באישיותו של אדם שנוי במחלוקת זה.

רפול: סיפור של חייל. קרדיט: סימניה

אינני רואה טעם לפגם בכך שייקרא על שמו פארק, שבינתיים קרוי על שם נחל איילון (ולא על שמה של אישיות היסטורית אחרת).
 
לעניות דעתי, הנצחה של אדם שכך פעל, ואני בטוחה שלא התעצל כשר וירד פעמים רבות לשטח כדי להיות בעניינים ולבדוק מקרוב, במו ידיו ובאופן אישי, את המפגעים והאסונות הצפויים מאתר הפסולת חירייה, הינה הנצחה על בסיס ממשי, דהיינו, על סמך פועלו של האיש. אין ספק, לרפול הייתה מודעות גבוהה לאיכות הסביבה. הוא היה האדם הנכון במקום הנכון כשנבחר לשר לאיכות הסביבה.
 
ניסיונות להנציח שמו של אדם בדרכים אחרות, כגון שמות רחובות או שמות אתרים שלאותה אישיות לא היו יד ורגל בהקמתם או הפעלתם, נראים לי תמיד מאולצים. אין גם להתפלא על שילדי ישראל אינם יודעים בדרך כלל דבר על האישיות ששמה מופיע, לדוגמא, על שלט בפינת הרחוב.

היוזמה והפנייה של ראש העיר ר"ג, בר, אל ראש הממשלה בענייו הנצחת רפול היא מעשה אמיץ כשלעצמו ומעיד על עירנותו של ראש עיר. ולכל המלעיזים אפשר לענות כך: נכון שהוא פוליטיקאי אבל ראו כיצד הוא עושה ומזיז דברים מתוך הבנת המאטרייה.
 
כתושבת חדשה ברמת גן, וכמי שהתגוררה מרבית חייה בשכונה שקטה ושלווה מוקפת ירק, מסוגלת אני להעריך יוזמות כמו אלו של בר. היוזמה לגבי רפול רק מחזקת את דעתי שהנצחה חייבת להיעשות על בסיס ממשי, על קשר בין המקום הפיזי, או הארגון או הרעיון וכן הלאה, לבין פועלו של האיש ה ראוי להנצחה.

גזענות היא [לא/כן] מילה גסה

אהוד אשרי, סופר וכתב מבריק ויצירתי, בעל טור בהארץ השבוע, בשם: "משחק מלים", תוהה בקול רם:

מה למשל רע במשפטים הבאים –

שחורים מול ירוקים…. / יהודי ודמוקרטי – סתם נונסנס…

זה יכול להיות סתם משחק מילים חף מכל סממן של מגמתיות.

בתפקיד של "מצליף" מתמודד אשרי עם סוגיות המסמלות את ההוויה הישראלית, בדרך הראויה ממש להערצה.

שתי הכותרות של אשרי מסירות באחת את המסיכה:

"דופקים את השחורים" – מעלה מהארכיון הקולקטיבי שלנו את זכר "הפנתרים השחורים" ומחאת הקיפוח החברתי-מעמדי

"נפש ערבי הומיה" – חושף מחדש את העצב הנגוע שלנו – התודעה-העצמית הדמוקרטית המזויפת: "מדינה יהודית ודמוקרטית".

להלן שני הסיפורים בלשונו של אשרי – (ציטוט מתוך המקור)

סיפור ראשון

"דופקים את השחורים"

"מוטי מורל מוכר כפרסומאי מניפולטיבי במיוחד, אבל המניפולציה האחרונה שלו חצתה את גבולות האתיקה הציבורית.

"הירוקים דופקים את השחורים" –

זו סיסמת הקמפיין הציני שניהל בשבועות האחרונים בשם בעלי הון שרוצים לבנות 10,000 יחידות דיור בפארק איילון המתוכנן לקום ליד חיריה. הירוקים מתנגדים לבנייה.

אם הם דופקים מישהו, זה את יזמי הנדל"ן ששכרו את מורל. אבל מורל חשב שקשה לגייס דעת קהל לטובת בעלי הון. לכן הוא התחפש למגן "השחורים", שם קוד לתושבי כפר שלם הסמוך לפארק המתוכנן, ושיסה אותם בירוקים. הטענה שלו הייתה שאם לא תאושר הבנייה, תתעכב הקמת הפארק והתושבים ייפגעו.

כלומר, זה כבר לא סיפור של בעלי הון שמחפשים רווח, אלא של "שחורים" שהירוקים גוזלים להם את הפארק….. [לא משחק מלים תמים, של פרסומאי, היה כאן..]

מורל שלף מהגיהינום את הקיפוח העדתי… באותה הזדמנות גילה מה הוא חושב באמת על תושבי כפר שלם – שחורים, דפוקים ומטומטמים. (סוף ציטוט)

סיפור שני –

"נפש ערבי הומייה"

"בכל פעם שנבחרת ישראל בכדורגל מתייצבת למשחק רשמי והמנון המדינה מנוגן, מתמקדות מצלמות הטלוויזיה בפני השחקנים הממלמלים (בקושי) את המלים. בשלב מסוים היא נעצרת, ולא במקרה, על קלסתרו של ואליד באדיר, השחקן הערבי של מכבי חיפה והנבחרת. שפתיו של באדיר חתומות. הוא לא מצטרף לשירת ההמנון. ההימנעות שלו לא פרובוקטיבית. ממראה פניו ברור שהוא פשוט רוצה לעבור את זה ולשמוע כבר את שריקת הפתיחה.

בכל זאת ההימנעות הזאת לא מפסיקה להטריד עיתונאי ספורט פטריוטים. למה, לעזאזל, הוא לא שר? מה, הוא לא ישראלי?

עד השבוע האחרון הקפיד באדיר לא להתייחס לכל התהיות. הוא גם לא נוהג להתייחס לכל הקללות הגזעניות שהוא חוטף במגרשי הכדורגל המקומיים, בעיקר בזה של בית"ר ירושלים. הבנאדם עולה לשחק, לא לנהל ויכוחים פוליטיים.

אבל השבוע השתתף עם כמה משחקני קבוצתו במפגש עם אוהדים. מישהו העלה את שאלת ההמנון. באדיר שוב בחר בזכות השתיקה. אוהד אחר קם ושאל למה הוא מפחד לענות.

ואז באדיר אמר: "אולי אני אשיר בעוד 50 שנה, כשיכניסו את המלה 'ערבי'".

צודק, באדיר. כל הזמן מזכירים לו שהוא ערבי ובסוף עוד דורשים ממנו לשיר "נפש יהודי הומייה".

[פוסט-סקריפט: – את ההמנון צריך לשנות בכל מקרה. גם כי התקווה להיות עם חופשי בארצנו כבר התגשמה, וגם כי אף אדם נורמלי לא ישיר "ארץ ציון ירושלים", כשכל גיחה לירושלים עולה לו בהשפלות ועלבונות.]  (סוף ציטוט מהטור של אשרי).

בכי לדורות –

הרעיון, התפיסה של דורות שגדלו על ים וחול במשך כל עונות השנה , עשויים להתברר בעתיד הלא רחוק כמיתוס לנוכח המתרחש לנגד עינינו בשנים האחרונות.
 
למעט ארגונים סביבתיים, בעידן הקפיטליסטי המכה שורשים בישראל במהירות ובשיטתיות, יש לרבים נטייה להתפעל מטונות של בטון הנשפכים לתוך מבנים וקניונים מסוגננים הקמים לאורך רצועת החוף היחידה שיש לנו לאורך הים התיכון.
 
החברה להגנת הטבע מדווחת שבשנים האחרונות חלה ירידה משמעותית בהיקף תוכניות הבנייה הפוגעות בחופים. ההנחה היא שהסיבה העיקרית לכך היא המאבק הציבורי והמשפטי נגד בנייה זו, והמודעות הגוברת לחשיבות החופים הקיימת בוועדות התכנון.
בנוסף לכך, עמותות כגון גרינפיס ישראל ואדם טבע ודין, חרטו על דגלן כמטרה להיאבק נגד מפגעים סביבתיים ולשמור על זכות הציבור ליהנות ממשאבי הטבע שלנו.
 
נדמה כי המשרד לאיכות הסביבה פועל לעתים בהתאם לדרישות ולקמפיינים של ארגוני הסביבה בישראל, אך בפועל, הם משמשים לו כסות של עלי תאנה.
למעשה, מספקת הממשלה, באמצעות המשרד לאיכות הסביבה, "אקמול" כדי להרגיע את הרוחות, נעתרת לדרישות הארגונים הסביבתיים ויוזמת חקיקה שאמורה להגן על משאבי טבע אלו ועל נגישות הציבור אליהם.
 
על גבי רצועת החוף נבנו פרויקטים לפני 1998 שהם בכייה לדורות. ומאז 1998 נעצרה בנייתם של פרויקטים נוספים, משום שב-1998 פתחה החברה להגנת הטבע בקמפיין להגנת החופים. אולם תוכניות בנייה במקומות נופש וערים ראשיות כגון, כפר הנופש הבונים, קיסריה, כפר הים בחדרה, המרינה בנתניה, בנייה בחופי הרצליה ותל אביב, המרינה באשדוד וכפרי נופש בחוף ניצנים, מרינה באשקלון ועוד, עדיין ממשיכות לזרום לוועדות המתאימות על מנת להשיג אישורי בנייה.
 

הטיפול בנושא הכאוב של היתרי הבנייה הניתנים לכרישי נדל"ן לאורך רצועת החוף, נמשך כבר שנים. המשרד לאיכות הסביבה אכן "רשם לזכותו" חקיקה בנדון תוכניות הבנייה לאורך החוף. החקיקה עד היום לא הצליחה לרשום לעצמה הישגים מרשימים.
האם החוק החדש מיטיב לענות על הליקויים של החוק הקודם?
 
כותרת של מאמר שהתפרסם בהארץ הבוקר (של צפריר רינת) אומרת:
 
"חוק שאמור להגן על החופים נכנס לתוקף, אבל האם הרשויות כבר ערוכות לאכיפתו?"
 
ראשית, מה אומר החוק?
החוק חל רק על חופי הים התיכון ויש בו שני רכיבים מרכזיים:
סעיף הקובע שיש זכות מעבר חופשית לציבור בכל החופים, והקמתה של ועדת תיכנון ובנייה לשמירת הסביבה החופית. ללא אישורה לא ניתן יהיה לאשר תוכניות בנייה חדשות ברצועה ברוחב של 300 מטרים מקו המים.
 
שנית, מהו הרכב הוועדה?
בוועדה יש רוב לנציגי משרדי ממשלה, ומיעוט החברים בה הם נציגי ארגונים סביבתיים וגופים מקצועיים העוסקים בתכנון.
יו"ר הועדה הוא ראש מינהל התכנון במשרד הפנים, אדריכל שמאי אסיף.
 
החוק קובע למשל, שכל פגיעה בסביבה החופית תהווה עבירה פלילית.
"כבר היום אמורים אנשי אגף ים וחופים במשרד לאיכות הסביבה להתחיל בבדיקה של המעבר החופשי לאורך חופי הים התיכון, מדובר באיסוף מידע על חופים שנסגרו, והאם הדבר עומד בסתירה לחוק החדש."
אבל – יש בחוק סעיף שלפיו, ניתן להקים גדר או מכשול מלאכותי אחר, אם הדבר נעשה על פי היתר ותוכנית בנייה, וכמו כן ניתן לגבות דמי כניסה לחוף באישור שר הפנים.
 
החקיקה החדשה כבר נידרשה לביקורת חריפה, שאותה הוביל נציב הדורות הבאים בכנסת, השופט בדימוס שלמה שהם. הוא טען שבמקום להבטיח בחוק הגנה מפני בנייה ולהגדיר במסגרתו את החופים כקניין הציבור – נוצר עוד מנגנון בירוקרטי של ועדת תכנון שבהרכבה יש רוב ברור לנציגי הממשלה.
תשובתה של החברה להגנת הטבע  – מהיום מתיר החוק לטפל בכל תוכניות הבנייה שברצועת החוף, לכל אורכה. וכן, כושר התמרון של הועדה שתוקם מוגבל על ידי סעיפים בחוק, המחייבים אותה לתת עדיפות להגנה על החופים. ובאשר להרכב הועדה – ניכרת בה נציגות הרבה יותר גדולה של גורמים סביבתיים, יחסית לועדות תכנון אחרות.
 
עם כל הכבוד לקואליציה ובעיותיה, לפלשתינאים האמורים לשקם עצמם ולהשלכות המדיניות באזור של הראיס שהלך לעולמו, סוגיית הרס רצועת החוף בישראל אינה מייצרת אצלנו כותרות במידה מספקת.
 
נסו לברר ברחוב הישראל מה ידוע לעוברים ושבים על היתרי הבנייה הללו, על חוקים למניעתם, על ארגונים הפועלים כדי להגן על החופים.
כן, הם שמעו על מאבקים משפטיים בשטח המרינה בהרצליה ואולי גם באשדוד ובאשקלון, אך את מי זה באמת מדרבן לעשות מעשה?
 
יעזור לשלוח טיפ לתוכניות הפופולריות, כגון "ארץ נהדרת," שקבעה שיא של רייטינג בשבוע הראשון של העונה החדשה שלה – שיעלו את הסוגייה בקונטקסט הומוריסטי?
חיים הכט, עמנואל רוזן ודומיהם עוסקים ברווחת הציבור, בעיקר. יצפאן – באקטואליה הפוליטית.
 
מה שברור הוא שמה שלא עושים תשדירי שירות ובוודאי לא כותרות המתחבאות בעמודים האחוריים של העיתונות יכולה לחולל פלאים סדרה פופולרית.
 
רעיונות נוספים? אולי דיווחים ותצלומים שלנו על גדרות, מבנים כמו בתי קפה ומחסומים לא חוקיים לאורך רצועת החוף – לשלוח ישר לחברה להגנת הטבע, בתקווה שזה יעזור לאכוף את החוק החדש.

שנאה עצמית או שמחה לאיד?

הערה אישית: אני מרגישה שמחובתי כעוסקת בתחום של הומור, סמלים ומיתוסים מודרניים להשוות זה מול זה מתוך שני מאמרים שהופיעו בהארץ השבוע.

דורון רוזנבלום כותב (7/11/2004) כך:

"מאז הדחיפות ההיתוליות והצחוקים שבין ראש ממשלת ישראל לשעבר אהוד ברק לבין ערפאת בשיחות בקמפ-דיוויד, שהשיקו מלחמת דמים עם אלפי הרוגים, לא נראו באזורנו חיוכים רחבים כמו אלה של ערפאת ופמלייתו, בהמריאם מהמוקטעה ברמאללה בדרכם להתלוצצות עם רופאים פריסאים…; "אם נזכור את סוג העליצות שליווה כמה מהפיגועים ורגעי האימה הנוראים ביותר – כולל ריקודי הגגות וחלוקת הסוכריות בקרב הפלישתינאים – נבין שבאזורנו אין קשר בין צחוקים ובין שמחה….;  "להיפך – הצחוקים נועדו במזרח התיכון לשתי פונקציות בלבד: שמחה לאיד, או התרסה…."

מן הצד האחר, יזהר באר, מנכ"ל עמותת "קשב" – מרכז להגנת הדמוקרטיה בישראל (9/11/2004) – כותב באותו עניין, על "שמחה לאיד מרושעת" –

"אפשר רק לתאר מה חשים מיליוני פלשתינאים למראה מחזות העליצות והשמחה לאיד המלוות אצלנו את גסיסתו של מנהיגם."

למה מתכוון באר? לעניות דעתי, הפסוק "בנפול אויבך אל תשמח" תקף באופן כללי. אלא שסיר לחץ שאין לו שסתום ביטחון עלול להתפוצץ.

כן, לפני אלפי שנים חשבו שצחוק לאיד איננו אתי. אבל מולייר, וגם ג'ונתן סוויפסט כבר הבינו שעדיפים צחוקים, התלוצצויות ושטיקים קומיים כדי להמשיך לתפקד איכשהו במצב הנוכחי. לכן, מה שמוגדר כ"שמחה לאיד", במחילה מכבודו של המחבר הנ"ל, אינו אלא שנאה עצמית, במסווה.

                                                    *******************************

אין דרך אחרת להבין את הטענה של באר (אני שוב מצטטת) –

"ערפאת היה מיתוס, ו*מסע הדמוניזציה* שמתנהל נגדו פוגע בעם הפלשתיני כולו"

ערפאת הוא מיתוס ויישאר מיתוס אצל אלו שחושבים שהוא גיבור הדור, ולא משנה כמה נצחק (לאידו או לאידינו). ואם הצחוק הוא מה שהופך מיתוס לאפס אחד גדול, אזי משהו לא בסדר.

להלן תגובתי למאמרו של יזהר באר:

הפילוסוף הבריטי, הובס כבר אמר ששמחה לאיד מעידה על חוסר ביטחון ועל חולשה. אלא שיש כאלו שאינם צוחקים בכלל.
גם המפריזים וגם הנמנעים לא היו עוברים את מבחן האתיקה של אריסטו שכתב שיש למצוא את שביל הזהב.

מי שאינו צוחק, לא מבין שלא תמיד עוזרות נזיפות, לעתים צחוק מתקן בדרכי נועם מה שיד קשה לא מצליחה לעשות. 
כשאתה מגדיר את המצב לא כשמחה לאיד אלא, יותר מכך, כדמוניזציה, פירושו שאינך מבין מהו צחוק אמיתי ואותנטי.
כפי שכותב רוזנבלום במאמרו השבוע "צחוק באפילה" – "כך נשאר השמאל נאמן עד אבסורד לפוזת ה"הומניזם" ("בכל זאת איש חם ולבבי").
האם אין בדבריך משום "שנאה עצמית?" – תסביך רדיפה? בהחלט רצוי לעתים להשתמש בשסתום ביטחון. הטריגר במקרה זה הוא גסיסתו של ערפאת.

לפיכך, הביטוי "הרוע, נדמה, נהפך לקו היכר של הקולקטיב הישראלי" – הוא מוגזם.
מה שעשתה התקשורת הפופולרית הוא טרפה והתייחסות גורפת שכזו לקולקטיב הישראלי היא נבלה.

מלחמת יום-כיפור כמיתוס (ב')

מלחמת יום הכיפורים בזיכרון הציבורי –  נרטיב "העקדה הנצחית"

(מתוך התזה לדוקטורט)

"…….המגמה שהחלה בסוף נובמבר 1973, עברה תפנית חדה בדצמבר, כשגילויי ההתמרמרות של החיילים בתגובה למלחמה וייחוס תדמית למלחמה על דרך השלילה הלכו וגברו. ביטוי לכך נמצא בעיקר בעיתונות היומית ובעלוני קיבוצים, כפי שנראה בהמשך הדברים.

בעיתונות היומית (חודש לאחר מלחמת יום-כיפור) הופיעו כתבות, שעניינן חלוקת הנטל בין החזית לעורף בעקבות ימי המילואים המתמשכים בחזית. כתבי העיתונות היומית שהזדמנו לחזית דווחו על התמרמרות בקרב חיילי המילואים, שנאלצו לשמור על הגבולות, בעוד בעורף אין מתעניינים בגורלם. מיוחדות במובן זה היו הכתבות שדווחו על כניעת מוצב ה"מזח" ביום ה- 7 למלחמה. בעקבותיהן באו כתבות נוספות שבהן תוארו דברי המרירות של שבויי המזח, לאחר ששבו ממצרים, ומחאתם על שגורלם הופקר (ברזילי, הארץ, 4:18.12.1973). מענה חלקי לטענות אנשי המילואים היה – "חוק החייל המשוחרר" שהתקבל בכנסת ב-25 בדצמבר (הארץ, 11:26.12.1973).

מכיוון שעיקר הממצאים לצורך המחקר על תגובות החיילים לוקטו מתוך שני כתבי-עת של התנועה הקיבוצית, יש טעם לסברה, כי ייתכן שוני מסוים במידת המרירות והצגת התדמית השלילית למלחמה על ידי חיילים שהיו חברי קיבוץ, לעומת העירוניים. אך העמדה הכללית בשתי קבוצות אלו הייתה בעיקרה זהה.

בכתב העת מבפנים של הקיבוץ המאוחד תיאר מנחם דורמן את ימי הקרבות והימים שלאחריהם ביומן, שסקר תקופה המתחילה ב- 10 באוקטובר 1973 ומסתיימת ב- 12 בנובמבר 1973. בולטת שם התייחסותו ל"הפתעה" עם פרוץ הקרבות, באמצעות הדימוי – "היה לנו מעין 'פרל הרבור'."

הוא תיאר את המלחמה על דרך השלילה, באמצעות מטאפורה על "מגדל קלפים" שהתמוטט ב- 6 באוקטובר (416:12.1973). כמו כן הבליטו דבריו את ה"מחדל" המדיני שנחשף במלחמת יום הכיפורים" (429:12.1973).

בגיליון נוסף של אותו כתב עת פורסם מאמר, שעניינו "חשבון נפש" של לוחמים מקיבוצים שונים. לקט קטעים במאמר זה מציע מבחר ביטויים "קשים" מצד אחד, כגון: ה"כאב גדול", "ניסיון של פוסט מורטם", אך מצד שני, משולבים בהם גם ביטויים הרומזים על מורל גבוה, כגון, "נחלנו במלחמה ניצחון עצום".

בכתב עת אחר של התנועה הקיבוצית, שדמות, הביעו כותבי חלק מהמאמרים תחושות הנוטות לקיצוניות, כגון – תחושה "חלולה" ו"סדוקה" לגבי המלחמה (ראה להלן, ארנון לפיד, 27:1974). ההתייחסות למלחמת יום-כיפור, על דרך השלילה, סוכמה על ידי אחד הכותבים במילים שאינן משתמעות לשתי פנים: "שבע עשרה יממות של מתח, פחד, כוננות… ורגשי תסכול קשים.…", המשקפות במידה רבה את המסר הגלום בדימוי "תשושי קרב", במאמרו של בן-פורת בעיתון הארץ.

תחושת "אכזבה" גלויה מהמלחמה בלטה במאמר (ראה להלן), שכותרתו מדברת בעד עצמה, "הזמנה לבכי" (לפיד, שדמות, תשל"ד/ 50:1974). ארנון לפיד מביע בו אכזבה "מוחלטת" ממציאות, שאין בה "גם קרן אחת של אור." האנלוגיה שיוצר לפיד בין הדור שלחם במלחמת יום הכיפורים לבין אבותיו הקדמונים, באמצעות הדימוי – "עם מיוסר" ב"ארץ אוכלת יושביה", ממחיש, שהכותב מנסה לשוות למלחמה תדמית המבוססת על תפיסה כללית של מציאות קשה שהיתה מנת חלקם של אבות אבותיו. יחד עם זאת, מציעה האנלוגיה סיכוי לעתיד "שונה לחלוטין" ואולי רמז לעתיד טוב יותר.

20200423_172008

הזמנה לבכי/ ארנון לפיד (שדמות, נ"ג, חורף תשל"ד, ע' 50).
כמה שעות לפני שנפל אוריאל, בחור צנום ויפה כנערה, מקופלים היינו בשוחה הרדודה, בחול הרך. היתה שעת שחר מכוערת, והשמים והארץ בערו. אוריאל סיפר על מילאנו, ממנה הגיע שלשום, ואני על ניו-יורק, ממנה הגעתי לפני ארבעה ימים. אוריאל אמר שהוא מוכרח להכיר לי ילדה מקסימה, איריס, שאיך זה יתכן שאיננו מכירים, הרי נולדנו אחד בשביל השניה, או להיפך.
הוא הכין סרט-כדורים חדש, מבהיק "למאג," ואני מצצתי דבוקה של סוכריית מנטה ממנת-הקרב כדי לרענן נשימתי משנת הלילה.
בטרם ניתנה פקודה לצאת מן השוחות ולרוץ קדימה, נפלה החלטה חפוזה בינינו לארגן מסיבה גדולה בביתו שבצפון תל-אביב, לאחר המלחמה.
אוריאל הבטיח לשלוח לי הזמנה מודפסת בזהב.
בצהריים היתה גם גופתו מונחה, מכוסה בשמיעה, ליד התאג"ד.
מוזר שחשבנו על מסיבה.
אני רוצה לשלוח לכם הזמנה לבכי.
היום והשעה אינם חשובים, אך תוכנית הערב, אני מבטיח, תהא עשירה: בכי. נבכה שעות, וביחד כי לבד זה לא יוצא לי. משך כל המלחמה רציתי לבכות ולא יכולתי. עכשיו זה ילך, זה מוכרח ללכת. אין דבר שיעצור בעדנו.
אני אבכה על המתים שלי: אברהמל'ה, אילן, אמיתי, דודו, עוזי, יאיר, בני – ואתם תבכו על שלכם.
ויחד נבכה על החלומות מהם הקצנו, על הדברים הגדולים שהפכו קטנים, על האלים שהכזיבו, ועל נביאי-השקר שעלו לגדולה, על חוסר-הטעם, חוסר-הרצון, חוסר-הכוח, על ההווה שאין בו גם קרן אחת של אור, ועל העתיד שיהיה שונה לחלוטין.
נבכה על השכולים החדשים ועל האלמנות החדשות ועל היתומים החדשים, על הידידויות העזות שנחתכו, על האשליות שנופצו, על התיזות שהוכחו כחסרות-בסיס, האמיתות שנתגלו כשקרים, התוכניות שנרקמו ולא תצאנה לפועל ועל העצב שירד כענן על כל שמחה לנצח.
ונרחם על עצמנו, כי אנחנו ראויים לרחבים. דור אבוד שכמותנו לעם מיוסר בארץ אוכלת יושביה [ת.ה].
החזקים בעלי הדעה, המפוכחים – לא יורשו לקחת חלק, הם אינם שייכים, בלתי רצויים.
אח, כמה שנבכה, בכי-תמרורים נבכה, בכי-קורע-לב. בכי-גדול. בכי-פסיכודלי. נבכה ספלים מלאים. דוודים. נהרות נבכה.
נבכה אוקיינוס.
ומי שירגיש כי "נשבר", כי התרוקן לחלוטין, ואינו יכול עוד – ייצא בחשאי, על קצות אצבעותיו ייצא, לבל יהרוס את הערב.
קרוב לוודאי שבאשמורת אחרונה אוותר לבדי.
אך תמיד – בעוד חודש, בעוד חודשיים, בעוד שנה – תוכלו לבוא שנית, הדלת פתוחה. ההזמנה בעינה, ומכאן ואילך אצלי תמיד אפשר לבכות.
ואת ירושלים – איך אפשר שלא? – נעלה על ראש בכיינו.
גבעת חיים איחוד.

("הזמנה לבכי", רשימתו של ארנון לפיד, פורסמה לראשונה ב"איגרת," שבועון איחוד הקבוצות והקיבוצים, ועוררה תגובות רבות ומנוגדות, בפומבי ובמכתבים פרטיים. כמה מהן ממצות את הדרכים השונות, המנוגדות כאילו, של עמידתנו מול השכול; את התגובה המעורבת, המיטלטלת בין התמכרות לכאב לבין התאזרות מחודשת.)

"הזמנה לבכי" עוררה תגובות רבות, שחלקן הגדול תמך בתדמית המלחמה כפי שתיאר אותה לפיד וחלקן הסתייג ממנה. למרות שרוב התגובות ל"הזמנה לבכי," שיוו למציאות תדמית במונחים שליליים – מלחמה ש"אין בה במה להתנחם" (53:1974, לא רק בהקשר לדימוי השכול הכבד שהיה כרוך במלחמה), תמונה זו אינה חד-משמעית. הובעה גם תקווה, באמצעות האנלוגיה "… עולם טוב יותר שקוראים לו 'ירושלים'." (ברזל, תשל"ד 55:1974) – דימוי המבוסס על הפרדיגמה היהודית, שעל פיה קיימת תקווה ל"עם הנרדף", בדמות "ירושלים הבנויה" מחדש.

תגובה נוספת בשדמות (רוביק, 57:1974) דימתה את מלחמת יום כיפור לשדה קטל, שבו מתו חיילים ללא כל צידוק. כותב המאמר עירער את צדקתם של "מיתוס תל-חי" והאידיאולוגיה הציונית, ומחה נגדם בכל תוקף. לטענת הכותב, תוך כדי הלחימה נולדה אצלו תפיסה חדשה, שלהיות יהודי הוא מצב אבסורדי ש"פירושו לחיות עם המוות", ושהציונות היא "מוות וחיים". יתר על כן, המחבר הציג את ישראל של מלחמת יום הכיפורים כ"כדור משחק בידי אינטרסים בינלאומיים, כלכליים ומדיניים." (57:1974).

(חומר למחשבה….)

מלחמת יום-כיפור כמיתוס

דוח מחקר:

עבודת הדיסרטציה שלי לתואר דוקטור לפילוסופיה עסקה במלחמת יום-כיפור (1973), והאופן בו נחקקה בזיכרון הציבורי בישראל. גיליתי שסביב מלחמת יום כיפור נרקמו חמישה נרטיבים קולקטיביים. אלו פירשו את חוויות המלחמה לפי אידיאולוגיות וצרכים אופייניים לאוכלוסיות מזוהות בחברה הישראלית החילונית. לאחר המלחמה ניתן היה לתייג את הנרטיבים הללו בפורמט של מיתוס פוליטי. שכן, נוצרה פריזמה קבועה דרכה המשיכו אלו לאפיין אירועים בסכסוך הישראלי-ערבי  על פי דרכם וצרכיהם. הדיסרטציה זיכתה אותי ב- 1997, בתואר דוקטור לפילוסופיה. ועל כך אני מודה לפרופ' ישעיהו ליבמן (ז"ל) חתן פרס ישראל לסוציולוגיה פוליטית (2003) שהנחה אותי בעבודת מחקר זאת.

המחקר עצמו  היה כרוך בחיפוש ממצאים כתובים כך: התחקות אחר התבטאויות במהלך מלחמת יום כיפור ואחריה, שעסקו במלחמה או התייחסו אליה, שהופיעו בתקשורת לסוגיה (בעיקר, כתבות ופרשנויות בתקשורת הכתובה של הזרם המרכזי  – מעריב, ידיעות אחרונות, הארץ). דגש מיוחד ניתן להתבטאויות הדרג המדיני-ביטחוני והדרג הצבאי בפרסומים רשמיים, דיונים במליאת הכנסת, ולציטוטים של אזרחים המזוהים עם דור סוציולוגי, אידיאולוגיה, עמדה פולטית וחברתית. נוסף על התקשורת היומית ופרסומים רשמיים, נעשה חיפוש אחר ממצאים בספרות מקור על המלחמה, בפרוזה, בשירה, ובחוברות הנצחה לחללי מלחמת יום כיפור. סך הממצאים  מכסה טווח של עשרים שנה, מאז מלחמת יום כיפור עד מועד החתימה על הסכמי אוסלו (ספטמבר 1993).

הנחת היסוד של המחקר  היא, שחוויה משותפת של עם, הנתפסת כטרגדיה וכטראומה, עשויה להיחקק בזיכרון הקולקטיבי כמיתוס שלאורו יפרש העם את הדרמות והדילמות החוץ-מדיניות לאורך זמן. יתרה מכך, טראומה לאומית עשויה להתפרש, בתנאים מסוימים, באופנים שונים ואף לשמש חומר גלם לנרטיבים שונים ואף מנוגדים זה לזה סביב אותה טראומה. לפי הנחה כזאת, ייתכנו מספר פרשנויות, שכן הטראומה תעורר גן אידיאולוגיות מובחנות שהיו רדומות עד אז. אלו ישובו לככב במעגלי השיח הציבורי והדוברים ישתמשו בנרטיב המובחן המתאים להם כסימוכין והצדקת עמדה. בשלב זה מדובר כבר במיתוס פוליטי/חברתי.

הממצא המרכזי העולה מן המחקר מראה שבמשך חודשים ושנים שחלפו מאז סיומה הרשמי של מלחמת יום הכיפורים, התפתחה בישראל תבנית מורכבת של גרסאות ופרשנויות למלחמת יום כיפור. וככל שהציבור נזקק להתייחס לאירועי הזמן – בעיקר במישור הסכסוך הישראלי-ערבי – הגרסאות הללו התקבעו כמיתוסים. וכידוע, מיתוס מודרני מתקבע בזיכרון כך שקשה לסתור אותו. המיתוסים על מלחמת יום כיפור המשיכו לתווך בין אירועים לבין העמדות כלפיהם, במשך חודשים ושנים מאז סיומה הרשמי של מלחמת יום כיפור. בד בבד העמיקו והחריפו קונפליקטים אידיאולוגיים ואלו מילאו תפקיד בעיצוב עמדות כלפי הסכסוך הישראלי-ערבי לאורך זמן.

מלחמת יום כיפור

הנרטיב הפופולרי ביותר ששימש את מרבית הציבור החילוני בישראל, בבואו לבחון אירוע ביטחוני היה "המחדל". המחדל הפך למיתוס פוליטי בעקבות דברי הביקורת שהטיח מנחם בגין בממשלת העבודה על תפקודה הלקוי ו"מחדליה" במלחמה. יתרה מזו, מיתוס המחדל גרר, לראשונה בתולדות מדינת ישראל, הקמת ועדה ממלכתית (ועדת אגרנט) לצורך בחינת מדיניות הממשלה ותהליכי קבלת ההחלטות המדיניים-ביטחוניים לפני מלחמת יום הכיפורים ובמהלכה.

במקביל למיתוס המחדל, שנעשה בו שימוש בעיקר בהתייחסות הציבור לסכסוך הישראלי-ערבי, התגבשו גם גוונים מיתיים מובחנים שניתן לזהותם על בסיס דורות סוציולוגיים, אידיאולוגיה ושיוך פוליטי. כל זה עולה מתוך הממצאים – התבטאויות שהופיעו בשכיחות מסוימת והופצו באמצעי התקשורת הכתובים. התמונה הכוללת של מבנה הזיכרון הציבורי באותה תקופה, הבנויה סביב אירועי מלחמת יום כיפור ובהתייחס אליה, שיקפה קונפליקט בין דורות סוציולוגיים, בין שוחרי שלום ואלו החיים על חרבם, וכן בין הימין והשמאל הפוליטי. ובנוסף, כאמור, מיתוס מרכזי שעל פיו בוחן הציבור את הסכסוך הישראלי-ערבי – מיתוס המחדל.

ראש הממשלה גולדה מאיר

מיתוס "המחדל"

על המחדל במלחמת יום כיפור נעשו מחקרים בתחומי יידע רבים, וקיימת ספרות ענפה המתייחסת לעיצוב הזיכרון הציבורי על פי ערכיו ולקחיו של המחדל. ה"מחדל" מבטא אכזבה עמוקה של מרבית הציבור מהרשלנות של הדרג המדיני-ביטחוני והדרג הצבאי, בעיקר בטרם פרצה מלחמת יום כיפור, אך גם במהלכה. חסידי המיתוס ראו ברשלנות של הדרג המדיני-ביטחוני את חזות הכל של מלחמת יום כיפור. הרשלנות היא שהובילה לפרוץ המלחמה ולימים הקשים בתחילתה. כתוצאה מראייה זאת, התערער אמון הציבור במערכת המדינית והצבאית, והמילים "רעידת אדמה", שהפיעו תדירות בתקשורת, תיארו באופן ציורי ורב-משמעות את הסדקים החמורים ביחסי האמון בין הציבור והשלטון בישראל. הקונצנזוס הציבורי שנוצר סביב ה"מחדל" חיזק את נטיית הציבור להטיח בפומבי דברי ביקורת חריפים במדיניות הממשלה זמן רב לאחר שמלחמת יום כיפור הסתיימה.

DAYAN
משה דיין. קרדיט: ויקיפדיה

 עיצוב הזיכרון הציבורי של קבוצות מובחנות בישראל

במקביל למיתוס המרכזי של מלחמת יום כיפור – ה"מחדל" – התגבשו כאמור, גווניים מיתיים נוספים בזיכרון הציבורי של קבוצות מובחנות בציבור החילוני בישראל. בנוסף להטחת ביקורת רבתי נגד מחדלי השלטון המדיני והצבאי במלחמה, ניכר ברטוריקה הציבורית גוון מיתי המזוהה עם לקחים שהפיקו קבוצות מובחנות, אידיאולוגיות ואחרות, ביחס למלחמת יום כיפור ולסכסוך הישראלי-ערבי. אלו שיקפו אספקטים דרמתיים חשובים נוספים הקשורים במלחמת יום כיפור. בעוד שה"מחדל" העניק ממד דרמתי לתפקוד הרשלני של הדרג המדיני-ביטחוני והדרג הצבאי, לקחים של קבוצות סוציולוגיות ואידיאולוגיות אלו היוו בסיס למיתוסים מובחנים ולקחיהם. בפועל, אלו סייעו בחיזוק עמדות אידיאולוגיות מובחנות בישראל.

נרטיב ה"נס" מזוהה עם צעירים שהמפגש שלהם עם שדה הקרב ב-1973 היה חוויית הלחימה הראשונה שלהם. האידיאולוגיה הפוליטית שלהם הייתה ימנית במהותה. לוחמים צעירים אלו זיהו את הטראומה שחוו בקרבות מלחמת יום כיפור כחוליה ברצף ההיסטורי של "הגורל היהודי" ושל "העם הנרדף" – לדבריהם – שסופו להינצל הודות ל"נס" מכוח עליון.

זרם מתחרה זיהה את עוצמתו של צה"ל עם תושיית מפקדיו, החל מקרבות היום השלישי למלחמת יום כיפור ואילך, כעוגן הצלה שעליה נשענת מדינת ישראל. בהתאם לכך חסידי המיתוס נטו להפגין בדבריהם נימה דרמתית סביב ה"ניצחון" ותפקודו העילאי צה"ל. הנרטיב שיצר דרמה סביב צה"ל ש"הפך את הקערה על פיה", היה מזוהה בעיקר עם מפקדי צה"ל והדרג הצבאי הבכיר ולקחיו התגבשו לכדי מיתוס. להלן, מיתוס "צה"ל המופלא".

דוד אלעזר

שני דורות מובחנים על בסיס סוציולוגי, ייצגו תפיסות מתחרות של מלחמת יום כיפור, שעניינן המרכזי "איכות הלחימה, שמירה על ביטחון ישראל, ומשמעות המלחמה". דור תש"ח – הדור שנולד טרם קום המדינה והשתתף במלחמת העצמאות – שיקף בהתבטאויותיו אכזבה מרוח הלחימה הירודה של הלוחמים הצעירים, שלחמו לראשונה בחייהם ב- 1973 – ה"בנים". דור תש"ח, סיפר לעצמו ולאחרים שה"בנים" איבדו את הזיקה אל החזון הציוני וערכיו, את חשיבות המלחמה כהגנה על המולדת, ואת ערך ההישג של דור האבות, דור תש"ח. דור תש"ח דיבר על "מלחמת הבנים" (כפי שהוא מכנה אותה), כשהוא מביע חשש מפני אבדן "מפעל תש"ח" שעליו דור תש"ח עמל ושילם על-כך מחיר יקר. מנגד, הלוחמים שהשתתפו לראשונה בחייהם בקרב, במלחמת יום כיפור, הלינו על כך שדור הלוחמים הוותיק – דור תש"ח – אימץ את מדיניות המלחמה והפעלת כוח צבאי כפתרון עיקרי לסכסוך הישראלי-ערבי. הדור הצעיר, "הבנים", הפגינו סלידה ממלחמות. בעיניהם דור תש"ח הפכו את סיפור העקדה המקודש, ל"עקדה נצחית", מושג שסימל את המיתוס המובחן של דור הבנים. היה זה דור ששאף לשים קץ למלחמות ול"קרבנות-השווא", לדבריהם. הדרמטיזציה ולקחי השלום של דור הבנים בא לידי ביטוי בהתבטאויות של נחישות להיאבק על השלום. מיתוס "העקדה הנצחית" בנוי על לקחי מלחמת יום כיפור – קרב שלעולם לא יסתיים, קרב מתמשך, "עקדה נצחית". מדובר במיתוס של מחאה נגד הדרישה המתמדת להיערך למלחמה, כאילו שה"קוממיות" וה"מחיר" אינם מוצדקים. שכן, יש להאבק על השלום.

זרם מובחן של אנשי חינוך ואינטלקטואלים, הקיף קומץ של אנשי חינוך שראו במלחמת יום כיפור אירוע מכונן של "התפכחות מאשליות". בראש סולם העדיפות שלהם ניצב ערך של מימוש החזון הציוני ובניית חברה מתוקנת. "ההתפכחות" (כפי הם ציינו) מבליטה ערך של חיפוש-עצמי שנוצר לאחר טראומה, "רעידת המלחמה" במלחמת יום הכיפורים. לפי תפיסתם זאת, "מעז יצא מתוק" – המלחמה יצרה הזדמנות למומנטום חיובי. "רעידת האדמה" הוא הלקח העיקרי של המלחמה, מכיוון שמדובר בזעזוע "מפכח" ופוקח עיניים, שעשוי להחיות מחדש את הרפורמה החברתית שנעצרה לאחר מלחמת ששת הימים, ב-1967.

תבנית הזיכרון הציבורי על גווניו המיתיים, שנוצרו סביב מלחמת יום כיפור, נותרה בעינה לאורך תקופה של כעשרים שנה, עם החתימה על הסכמי אוסלו (1993). ההתבטאויות סביב הדרמות שליוו מאז מלחמת יום כיפור את הסכסוך הישראלי-הערבי, היו למעשה טיעונים התואמים תפיסות ולקחים מובחנים ואף כלליים, הקשורים ללקחי מלחמת יום כיפור.

במלחמת יום הכיפורים הוכיח הציבור בישראל את בשלותו. הפיצול הלך והעמיק, על בסיס חברתי ואידיאולוגי בעיקר, ובמקביל, למיתיזציה סביב המלחמה היו השלכות קריטיות על עיצוב מדיניות הסכסוך הישראלי-ערבי בעיקר, שמטבע הדברים דורשת קונצנזוס ואחדות לאומית.

למעלה מארבעה עשורים חלפו מאז מלחמת יום כיפור. במבט לאחור, ניכרת דעיכה בדינאמיקה המיתית סביב המלחמה. בספטמבר 2004, יום השנה השלושים למלחמה, העיתונות היומית משקפת עדיין את לקחי ה"מחדל". התחושה השלטת ביום השנה השלושים למלחמה היא אכזבה וכעס על השלטון דאז. המלחמה עדיין נתפסת כאסון הלאומי הגדול ביותר שהתרחש אי פעם בהיסטוריה המודרנית של ישראל. למרות הניצחון, עוצמתו של צה"ל, פרדויות על "מגש הכסף" שך אלתרמן ומתווים שונים לשלום אזורי, לקחיה העיקריים של מלחמת יום הכיפורים עדיין משמשים כר פורה למחקרים ותחקירים.

מבט תיאורטי – הפונקציה של המיתיזציה

ספרות מחקר ענפה עוסקת בפונצקיונליות ובהשלכות של תהליכי מיתיזציה בחברה המודרנית. מיתוסים מודרניים נחשבים לכלי פונקציונאלי במספר מישורים. מיתיזציה עשויה לעצב פרספקטיבות על ההיסטוריה של קבוצות חברתיות, אך גם על ההווה והעתיד שלהן. מיתיזציה הינה תהליך פונקציונאלי בתקופה בה מתעורר צורך בהכוונה עצמית, במיוחד לנוכח אירוע שנתפס כאסון לאומי. הפונקציה שממלא תהליך המיתיזציה בסביבה של אידיאולוגיות קונפליקטואליות, היא אחד הנושאים המרכזיים במחקר שסקרתי לעיל. לפיכך, חשיבותו של המחקר ותרומתו לחוקרי מיתוסים מודרניים ולחוקרי מדעי המדינה, טמונות בהבנה ובהבהרת תהליך המיתיזציה, נחיצותו והשלכותיו על גיבוש החברה והזיכרון הציבורי כאשר ברקע, מתרחש אירוע שנתפס בעיני החברה כטראומטי.

הערות

הנתונים האמפיריים למחקר נאספו ממקורות ראשוניים בתקשורת הכתובה בעברית, כגון, דברי הכנסת ודיווחים ממסיבות עיתונאים. חומר מודפס נוסף נאסף גם ממקורות משניים כגון, חוברות ועלונים של יחידות צה"ל, עלוני בתי ספר ככל שאלו דיווחו על מהלך המלחמה והשלכותיה; שלושה היומונים הנפוצים בישראל – הארץ, מעריב וידיעות אחרונות; מבחר כתבי עת בעברית וחוברות הנצחה לנופלים במלחמת יום-כיפור. בכל המאמרים, בדברי הפרשנות, ובדברי העורך, הנוגעים למלחמת יום-כיפור, שהתפרסמו במקורות אלו במהלך של כשנה לאחר מלחמת יום-כיפור, נבדקו דימויים ומצגים של מלחמה זו. הדימויים והמצגים שנמצאו סווגו על פי מקורותיהם – דהיינו, פוליטיקאים, אזרחים או אנשי צבא; בעלי אורינטציה ימנית או שמאלנית; סוג המאמר – מאמר פרשנות, כתבה ראשית, מכתבים למערכת העיתון או ראיון; השתייכות לדור סוציולוגי. אלו שימשו גם כאינדיקאציה לעמדות ולאוריינטציה הערכית של המחברים או של הדוברים שמטעמם הופצו.

 

הסיפור על מדונה – מאמא מדונה… מדונה הקדושה… (ואולי הקדישה…)?

האם מדונה תהדק את קשריה עם עולם הקבלה כך שבשלב הבא היא תיקרא "מאמא מדונה?"
 

מדונה קשובה ללימודי הקבלה
אומרים שהמציאות עולה על כל דימיון. האם מדונה, הלומדת קבלה היום, תהיה הבאה בתור ברשימת ה"קדושים" המודרניים אחרי באבא ברוך והרב איפרגן, "הרנטגן"?
 

תאריך לידה: 16.08.58
עיסוק: זמרת, שחקנית
נחשף לראשונה: עם הלהיט "everybody" שיצא בראשית שנות ה-80.
רזומה: הזמרת המצליחה ביותר בעולם מובילה בתחום ההופעות, הקליפים, הלהיטים והאלבומים שהובילו את המצעדים העולמיים ונמכרו במאות מיליוני עותקים.
עד כה הוציאה מדונה עשרה אלבומים שמכרו מיליוני העתקים בכל רחבי העולם, לוו בהופעות ובקליפים מושקעים בערוצי המוסיקה העולמיים. בנוסף הוציאה שלושה אוספים של מיטב להיטיה מכל הזמנים.
בצעירותה עסקה בדוגמנות ואחר כך פנתה לתחום המוזיקה. היא הוציאה את הספר "סקס" עם תמונות אירוטיות שלה ובקרוב תוציא ספר ילדים שכתבה.
היא שיחקה במספר סרטים, שרה בפסקולים וזכתה במקום השלישי בשנת 2002 בעשיית הון מהופעות ומכירת תקליטים.

מלבד הכותרות שבישרו על הגעתה של הגברת הנכבדה וקהל מעריציה לישראל, ערב ראש השנה, יש משהו מסקרן עד מיסטי בביקור זה. במשך ימי החג מנוקדת שפת ימה של תל אביב בדמויותיהם של "המקובלים"/מעריצי הקבלה ומדונה, הלבושים/ות בביגוד לבן-צחור וצמיד קלוע אדום, עשוי מצמר דק, מלופף על ידיהם. מי יודע? אולי עוד נכונו לנו התרחשויות מעניינות כשהפמליה (כ-2500 איש) תגיע ביוזמתו המתוקשרת ובסיועו של משרד התיירות, לקברות הצדיקים בגליל, צפת ומירון (כפי שידוע לי, בכמה נאגלות).
 
 איך מתיישב כל הדבר הזה עם העולם התוסס והמודרני   שאותו ייצגה מדונה עד היום?
מה הקשר בין עולם הקבלה לבין מדונה ופמלייתה?

              

מדונה בהופעה תוססת וסקסית

 
 
 
 
בהחלט ייתכן שמדונה זו תיקרא בעתיד הקרוב מאוד "מאמא מדונה" "מדונה הקדושה" ואפילו "הרבנית אסתר" (על משקל "הרבנית קוק", ואולי אף תזכה להידמות לה).
 
ולא בכדי אני מתייחסת לסיכוי שכזה.
אני מתבססת על מה שידוע לנו על תהליכי הכריזמטיזציה או המיתולוגיזציה של הבאבא סאלי והבאבא ברוך.
[אגב, ישנו סיפור מאלף שכתב לפני שנים רבות הסופר, חיים הזז, על דמות של יהודי מסכן מהעיר טבריה, בשם "מיישל" שזכה לכינוי "ר' מיישל יישל" – תגר במקצועו ובעליו  של חמור. מיישל, כך מספר הזז, גרם שלא במתכוון ושלא ביודעין לכך שחמורו ייחשב כ"צדיק" ו"קדוש" המחולל נסים. (ניתן להשיג את הסיפור במלואו בכתבי חיים הזז).]
 
מיתולוגיזציה בישראל המודרנית תועדה ונחקרה על ידי רבים, כולל אנוכי. [על תהליך המיתולוגיזציה של הבאבא סלי והבאבא ברוך אפשר לקרא במאמר שנכתב על ידי יורם בילו ואייל בן ארי בספר Modernity and Charisma in Contemporary Israel. .]
 
וכעת לעצם העניין
הבאבא סאלי, או בשמו הרשמי, רבי ישראל אבו חצירא, היה חכם וגדול בתורה; שמו הלך לפניו בדרומה של מרוקו. הוא עלה ארצה בשנות ה-50 ועם מותו, ב-1984, הפך מקום קבורתו בנתיבות לאתר עלייה לרגל בסדר גודל לאומי. ההילולה השנתית על קברו מושכת אליה מאמינים רבים, שמספרם נופל אך במעט מאלו הפוקדים את קברי הצדיקים בימי ההילולה השנתיים במיירון. איך הפך הבאבא סאלי ל"צדיק" בישראל של שנות ה-80?
 
לא היה כאן תהליך ממסדי מכוון, מעין קנוניזציה, כפי שמתרחש למשל בעולם הקתולי. אך עובדה היא שהבאבא סאלי הורם מעם והפך לאישיות שהונצחה בפנתיאון של ה"קדושים" בישראל המודרנית. מעמדו המקודש אינו נופל בהרבה ממעמדם של הרבנים הכריזמטיים, רבי שמעון בר יוחאי ורבי מאיר בעל הנס. רחובות ובתי כנסת רבים נקראים על שמם. תמונותיהם תלויות בבתיהם של רבים בישראל, ומונצחות גם על גבי חפצים כגון ספרים, לוחות שנה, מחזיקי מפתחות, וכן הלאה.
 
המקרה של הבאבא ברוך קצת שונה. בעוד שהבאבא סאלי נחשב לצדיק בעודו בחיים, יורשו ובנו, הרב ברוך (באבא ברוך), ניהל סגנון חיים תוסס. הוא חי שנים רבות בפריז, מנותק מהמורשת המרוקאית של אביו. בשנות ה-60 הצטרף הרב ברוך לאביו בישראל וניסה את כוחו בפוליטיקה.
הוא הצליח להיבחר לתפקיד של סגן ראש עיריית אשקלון, ואז האשימו אותו בשוחד ובשחיתות. הוא נשפט ונגזר דינו לשבת בכלא – לאחר חמש שנים, שוחרר בגין התנהגות טובה בכלא.
עם שחרורו מהכלא הצטרף אל אביו, הבאבא סאלי, וישב צמוד אליו, כסגנו, במשך שלושת חודשי חייו האחרונים של האב.
למרות הסטיגמה ששחקה מאוד את דימויו הציבורי של הרב ברוך ולמרות בעיות אחרות במשפחת אבו חצירה, הצליח הרב ברוך להשיג מעמד דומה לזה של אביו ואף להיכנס לנעליו. הוא נטל לידיו חזקה על ביתו של אביו, הבאבא סאלי, וקבר אותו בבית הקברות בנתיבות.
תוך זמן קצר הצליח ברוך אבו חצירא לנצל את רשת הקשרים הבלתי פורמליים שיצר אביו עם גורמים רבים בישראל וגם בחו"ל. ברוך אבו חצירא הקים ארגון שמיסד את דמותו המקודשת של הבאבא סאלי. חסידיו וכל קהל המאמינים בבאבא סאלי המשיכו להזרים תרומות נדיבות לארגון שנוסד על ידי הבן, ברוך אבו חצירה. הוא השתמש בכספים כדי להקנות לקברו של הבאבא סאלי חזות מהודרת שגם תתאים לקבל את פניהם של אלפי העולים לרגל. ההשקעה בבנייה מורגשת גם סביב הבית שבו חי הבאבא סאלי.
 
ברוך אבו חצירא נתפס כקדוש וקיבל את הכינוי "באבא ברוך". למרות שהבאבא ברוך נהנה ממוניטין נמוך יחסית לאביו, הייתה לו הצלחה יתרה בניהול ואף בשליטה על חוגים נרחבים מקרב יהודי מרוקו. הבאבא ברוך התקבל כאחד מבניה המכובדים של יהדות מרוקו וכאחד מגדולי התורה לבית משפחת אבו חצירא. הוא נחשב ליורשו הלגיטימי של אביו, הבאבא סאלי.
 
כיצד קרה הדבר? איך אדם בעל רקע מפוקפק, כמו זה של ברוך אבו חצירא, עולה ל"גדולות"?
 
בכל תהליך של מיתולוגיזציה היסוד  הדומיננטי הוא הסיפור המתקבל כ"אמיתי". אירועים אותנטיים היסטוריים לחוד, והסיפור הידוע והמקובל לחוד. בדרך כלל כשנתקלים בנרטיב, בסיפור המעשה הפולקלוריסטי המקובל והידוע, מוצאים בו גרעין של עובדות אמיתיות שניתן להוכיחן.
תהליך המיתולוגיזציה נמשך זמן רב, נחוצה השתנות של
זיכרון הקולקטיבי. אולם, כשהתהליך הטרנספורמטיבי מהיר מאוד נוצרת האישיות הכריזמטית.
 
סביב הבאבא סאלי נרקמו אגדות, ובעיקר – נעשה שימוש בקלטות שמע הנושאות את דרשותיו.
מספרים שהבאבא סאלי "נוצר" כ"כריזמה סינתטית" בניצוחו המניפולטיבי של בנו, ברוך, מיד לאחר מותו של האב. הודפסו אלבומים שתעדו את סגנון חייו הסגפני של ה"צדיק". כל אירוע בחייו של הבאבא סאלי תואר במונחים מיסטיים. לכל משפט שאמר ייחסו השלכות מיתיות. נעשו השוואות בינו לבין משה רבינו, רבי שמעון בר יוחאי ואפילו בינו לבין הבעל שם טוב, מי שהקים במאה ה-18 את התנועה החסידית. מה שסייע לדימויים אלו היה הבסיס העובדתי. הבאבא סאלי היה ידוע כ"קבליסט", מאפיין המעיד על התערות טוטלית במיסטיקה היהודית. לבאבא סאלי היה גם אילן יוחסין מאוד מרשים שסיפק חומר גלם לדימויו כקדוש.
 
באבא ברוך חייב היה לעמול קשה כדי לזכות בתואר של בעל דמות כריזמטית כזו. יהיה מי שיטען שעמדה לו "זכות האבות" של הבאבא סאלי. שהרי בניהם של יוצאי מרוקו שומרים זכות אבות לצאצאים. אבל במקרה שלנו, לא רק זכות אבות עמדה לבאבא ברוך לעזר.
הבאבא ברוך פעל ועמל קשות יומם ולילה כדי ליצור לעצמו דימוי של אישיות כריזמטית.
 
אם נבחן את המקרה נווכח שניתן להאיץ תהליכים של כריזמטיזציה.
פעילותו המחושבת של הבאבא ברוך היא החלק החשוב ביותר בבניית העצמי-הכריזמטי שלו. [ואפשר אולי להקיש מכך גם על ניסיונו האפשרי של כל סלבריטי לזכות בדימוי כריזמטי ולהגיע למעמד של "קדוש". ]
כיצד פעל הבאבא ברוך? הוא פרסם ברבים את פרטי ריצוי עונשו בבית הכלא, כהוכחה ועדות לכך שהוא ראוי ליחס חיובי. הוא הודה באשמה, התנצל אינספור פעמים ותיאר בפרטי פרטים מה עבר עליו בתקופת ישיבתו בכלא.
גם קלינטון השיב לעצמו את ההילה שהייתה לו, כאשר הודה לבסוף כי אכן היה לו קשר מיני עם מוניקה לוינסקי. מאז החרטה שהביע, וההשפלה ש"הרגיש" עקב הודאתו הפומבית, דימויו של הנשיא לשעבר, ביל קלינטון, רק הלך והשתפר. האוטוביוגרפיה שפרסם לאחרונה והפרטים האינטימיים שעל דיוקם העובדתי והרגשי טרח טרחה יתרה, סייעו לו, באורח פרדוכסלי, להגביר את האהדה שהעולם המערבי חש כלפיו עד היום.
 
כלומר – סגנון חיים פרוע, הגובל בשערוריה ולעתים בעבריינות, עשוי לסייע בידי מי שיודע לעשות זאת. באורח פרדוכסלי יכול בימינו כל הולל להפוך לבאבא סאלי, למאמא מדונה, ולחילופין ל"רבנית אסתר" משום שישנן עובדות בעברו שעליהן הוא יכול ל"הביע חרטה" – התערות בעולם הקבליסטי המיסטי היהודי בודאי אינה מזיקה.