קטגוריה: מיתוסים וסמלים מודרניים

אגדה ארץ-ישראלית, וספק בְּדָיָיה

אגדה, כמו בדייה, היא מעשייה; אלא שלעתים לאגדה יש מסר חינוכי ולבדייה אין.

מתבקש דיון תמציתי בסוגיה מרכזית המעסיקה אותנו כיום: א. האם הירי בכמאתיים ויותר תושבים ערביים חסרי מגן בטנטורה (מאי 1948) בידי חיילי חטיבת אלכסנדרוני הוא בְּדָיָיה או אגדה? שאלה נוספת לשם ההשוואה: האם ביצות עמק יזרעאל הן בדייה או אגדה?

ביצות עמק יזרעאל תחילה

מהי אגדה בעלת מסר חינוכי? במאמר שפרסם ס. ווטרמן, מרצה בכיר לגיאוגרפיה באוניברסיטת חיפה בשנות ה-70, הוא טוען – א. כתוצאה מהתפקיד שמילאה החלוציות החקלאית בא"י לפני 1948, התפתח נוף מיתי, מעין אגדה שבה ערי פיתוח מושבים וכפרים הופכים את המדבר השומם לאזור פורח. ב. במציאות של ימינו, מרבית האוכלוסייה בישראל מתרכזת בשלושה אזורי מטרופולין: תל אביב, חיפה וירושלים. ההתיישבות הקולקטיבית כבר אינה דומיננטית מבחינה סטטיסטית וגם אינה התיישבות חלוצית חקלאית. לכן הסיסמא "הפרחת השממה" כבר אינה נחוצה כדי לגייס חקלאים. שתי הטענות גם יחד הן דוגמה לאגדה ארץ ישראלית. כעת נעבור לבחון מקרה ספציפי, הסיפור על ביצות עמק יזרעאל.

ביצות בעמק החולה. קרדיט: פיקיוויקי

במשך שנים רבות כל תלמיד בישראל ידע שבסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 העמק שרץ ביצות מחוללות קדחת שזרעו מוות בקרב החלוצים שהגיעו לשם ממזרח אירפה. שני מלומדים חקרו (1983) באיזו מידה העמק שרץ ביצות. הממצאים הראו שהעמק מעולם לא שרץ ביצות. עוד בשנת 1867, כאשר מרק טווין ביקר בעמק, הוא כתב כך, "הנוף הנשקף מהר תבור יפה, משובץ שדות, מנוקד בשוליו בכפרים לבנים צפופי-בתים." גם מיפוי מדויק יותר של א"י, שנערך ב- 1878 על ידי הקרן לחקירות ארץ-ישראל, קבע שישנן "מעיינות רבים בשולי עמק-יזרעאל, וכן בּׅיצה אחת מערבית לעפולה, ומודגש שם כי הביצה היא שלולית חורף". הפרשנות המלווה מפה זאת באטלס ישראל, מדגישה את העובדה כי כמעט שלא מופיעות ביצות בעמק. מאוחר יותר, בקיץ 1921, ביקר אחד ממתיישבי נהלל הראשונים באזור ההתיישבות של נהלל, ויחד עם קבוצת אנשים נוספים סייר באזור שתואר כ"אזורי הביצות". את התרשמותו הוא תיאר בכתבה, "כולם ירדו לבּׅיצה הראשונה, כאן קבוצת עצי ערבה ירוקים ורעננים ומסביב בורות קטנים ובעומק של 30 ס"מ מים עומדים, על-יד זה שקתות של עץ . . . מלאי מים להשקות את הצאן . . . הידענים הסבירו לנו שבּׅיצה זו אין לה כל חשיבות, ורק על-ידי העברת תעלות פשוטות ורגילות מורידים את המים ושום ביצה לא תוותר עוד.

האם "ביצות בעמק יזרעאל" זו אגדה או בְּדָיָיה?

על פי ההגדרה, ביצות עמק יזרעאל זו אגדה היא מעבירה מסר חינוכי שתכליתו היא, הגברת תנופת העשייה הציונית, לאחר התקופה הקשה של מלחמת-העולם הראשונה, שלוותה בנסיגה בתהליך ההתיישבות היהודית בארץ. האגדה והמסר החינוכי הגלום בה סייעו לגורמים מחוץ לעמק, שניתן להגדירם "הרמה הלאומית", לטפח ולעודד את המפעל הציוני בא"י. גם הדור שקדם לעלייה ולהתיישבות בעמק, שקורותיו היו ידועים לראשוני העמק, תיאר את "פתח-תקוה, זיכרון-יעקב, חדרה וביצותיהן". מתיישבי העמק והציבור היהודי בארץ ניזונו מסיפורי אגדה אלה. אגדות אלו הגבירו עוד יותר את רושם המאבק בביצות עמק-יזרעאל, והפכו לסמל המאמץ שכנגדו מתמודד המתיישב החדש הנושא את רעיונותיה ואת דרכה המעשית של תנועת העבודה בארץ. העמק הצטייר בתקופה של ראשית שנות ה-20 כתמצית הפעולה המעשית – גאולת אדמה וההתיישבות, וכתמצית הפעולה הרעיונית של תנועת הפועלים – יצירת צורות-התיישבות חדשות.  

מכאן עובר הדיון אל פרשת הטבח ב"א-טנטורה"

בשנות ה-90, כ"ץ, שהיה סטודנט להיסטוריה באוניברסיטת חיפה, עשה עבודת MA על הקרב בטנטורה בשנת 1948. הוא אסף עדויות מוותיקי חיילי אלכסנדרוני מחד, ותושבי הכפר הערבי טנטורה מאידך. מהעדויות הסיק כ"ץ, ש"לוחמים יהודים ביצעו טבח המוני נגד אזרחים וקברו אותם בקבר אחים".

מעריב: כתבה על המחקר של כ"ץ. קרדיט: ארכיון מעריב.

הקרב המדובר התנהל בכפר א-טנטורה (להלן, טנטורה), ועל החולות אשר סביב לו, בלילה שבין ה – 22 ל – 23 בחודש מאי 1948. מסקנותיו של כ"ץ שסוכמו בעבודה לקבלת תואר MA , שנויות עד היום במחלוקת.

ותיקי אלכסנדרוני טוענים, להד"ם ומפרטים, "ההיסטוריון שחקר את הפרשה כתב סה"כ חללי הקרב היהודים – 14 במספר, כולל איש הפלי"ם (פלי"ם – פלוגות ימיות – הזרוע הימית של הפלמ"ח), שנפל מאש כוחותינו. מבין אנשי טנטורה נפלו בקרב עצמו לא יותר מאשר 10 או 20 בלבד, אלא שבסופו של אותו היום היו בכפר לא פחות מ – 200 עד 250 גברים הרוגים, בנסיבות בהן היו אנשי הכפר נטולי נשק ונטולי מגן לחלוטין". ותיקי אלכסנדרוני גם מסרו את גרסתם כך, "אכן קרב קשה התנהל בכפר טנטורה ועל החולות אשר סביב לו, בחודש מאי 1948, כמופיע למעלה. באותו קרב איבדו לוחמי אלכסנדרוני 14 מחבריהם, ואף האויב ידע אבידות רבות. אולם עם עלות השחר נכנע הכפר ואיש לא נורה על ידי לוחמי אלכסנדרוני לאחר תום הקרב בהיותו "נטול נשק ונטול מגן", כהאשמתו הזדונית של מר כץ" (הדגשות שלי, ת.ה.).  

השאלה ההכרחית והחיונית לצורך דיון זה היא: האם פרשת הטבח בטנטורה גוייסה כסיפור בעל מסר חינוכי, כך שסביב הפרשה נוצרה אגדה, ולא – האם יש בסיס לטענה שמדובר בבדייה?

אל מול עבודתו ומסקנותיו של כ"ץ, שחשף עדויות של לוחמים וקורבנות הטבח שבוצע בטנטורה במאי 1948, מוצגת סברה שמעמידה את אפשרות "אגדת טנטורה" בסימן שאלה. שכן לפיה, בתי המשפט והיסטוריונים חברו יחד לחזית משותפת שמטרתה להשתיק את מסקנות העבודה של כ"ץ, ומן הסתם הם מצדדים בגרסת זקני הלוחמים בחטיבת אלכסנדרוני. הווה אומר – במרחב הציבורי אין מתייחסים לפרשת טנטורה כסיפור בעל מסר חינוכי שעל ברכיו יש לחנך את חיילי צה"ל. אם אכן סברה זו נכונה, ייתכן שמדובר בבדייה. כך שהצדק הוא עם ותיקי אלכסנדרוני ותומכיהם, ומסקנות המחקר של כ"ץ הן בדייה. צריך להגיד, שזו השערה שקשה לעכל אותה. שכן היא מעמידה בסימן שאלה את המחקר האקדמי של כ"ץ (שעליו קיבל ציון 96). נוסף לכך איש אינו מוכן לומר בפה מלא שמדובר בבדייה. ותיקי אלכסנדרוני טענו שעבודתו של כ"ץ היא "האשמה זדונית", ושהם כופרים באשמה שהוטחה נגדם, שלפיה הם "טבחו במאות תושבים חסרי מגן בטנטורה". קיומה של בדייה במקרה זה נתון במחלוקת.

אלון שוורץ, במאי הדוקו "טנטורה", גם כן מודע לדילמה. ובדברי ההקדמה להקרנת הבכורה של סרטו "טנטורה" בפסטיבל סנדאנס, הוא סיפר על הקושי עימו התמודד כיוצר ישראלי אל מול פיסת היסטוריה "שלא נלמדת בבתי הספר" [הדגשה שלי, ת.ה.]. מכל מקום, בצדק טוען העיתונאי אורן שמיר (הארץ 21.1.22) שסרט קולנוע צריך להיות תחילת הדיון, לא סופו.

הגדרות:

בְּדָיָיה – סיפור מומצא, סיפור דמיוני; בדות; בדיון; מעשייה. אַגָּדָה – ז'אנר של סיפור בדיה, עם יצורים מיתיים ובדיוניים, לעתים בעל מסר חינוכי.

מקורות:

אורן שמיר, הארץ. יורם בר-גיל ושמואל שמאי, ביצות עמק יזרעאל – אגדה ומציאות. קתדרה 27, (ניסן, תשמ"ג) 163-174 . חוות דעת של ותיקי ח. אלכסנדרוני

האיש שכתב את עצמו לדעת

הפרט הבא ידוע בוודאי לחובבי ספריו – סטפן [שטפן] צווייג, סופר יהודי-אוסטרי בעל שם, מושפל יום אחד ללא רחם וללא צפי, וסופו שהוא מתאבד. אבל קודם לכן הוא נאבק באמצעות הכתיבה בסבל אישי עמוק הנובע מתדמיתו המבוזה. למרות סופו הטרגי, הנובלה שהוא מוציא מתחת ידיו משמשת עוגן לאחרים, שסבלו כמוהו מחורבן והשפלה חסרת תקדים. בהמשך אתייחס לאתגרי העולם הנאור, והעוגן [הזמני] שצווייג מצא בכתיבה כניסיון אחרון להבין את תהפוכות הזמנים. [i]

שתיים מבין הנובלות שחיבר ופרסם, מסמנות שני קצוות בתודעתו היהודית של הסופר הנודע, סטפן [שטפן] צווייג: הטרגדיה "ירמיהו"[ii] (1917) ואגדת "המנורה הטמונה" (1937). בנובלה "ירמיהו", המוקדמת מבין השתיים, צווייג מתבסס על דמותו התנ"כית של הנביא ירמיהו, ובשנייה, "המנורה הטמונה" שנכתבה עשרים שנים אחר-כך, הוא מעלה על נס את מנורת שבעת הקנים, כאחד הסמלים המובהקים ביותר של היהדות. משתי הנובלות עולים אספקטים מהותיים באישיותו של צווייג. לכאורה, הנובלות עוסקות בדמויות וסמלים תנ"כיים. שתיהן נכתבו כניסיון של צווייג להבין את אתגרי העולם הנאור ותהפוכות הזמן. בפועל, יש הבדל תהומי בין השתיים באשר לתודעתו היהודית של צווייג. והכוונה היא לשינוי חד באופן שבו צווייג חווה את זהותו בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, בהשוואה לחווית זהותו בפתחה של מלחמת העולם השנייה.

באדיבות "תשע נשמות"

בפרוץ מלחמת העולם הראשונה צווייג חווה את זהותו כאירופאי לכל דבר. הוא מגוייס למלחמה לצרכי תעמולה, ובתודעתו העצמית בולט אלמנט של פטריוטיזם לוקאלי המגמד את זיקתו הטבעית ל"ארץ אבותיו". בכך הוא מצטרף לסופרים יהודיים מובילים בעולם של דוברי הגרמנית, שזיהו עצמם כמי שהתמזל מזלם להיות חלק בלתי נפרד מעידן ההשכלה. בעיצומה של המלחמה צוויג מבין שהוא "איש של שלום", והוא מֵיצר על היותו חלק ממכונת המלחמה. הוא מתעמק בטרגדיה האישית של הנביא ירמיהו נוכח המלחמה חסרת הפשר, והתוצאה היא הנובלה "ירמיהו"[iii]. כעבור שני עשורים, בעיצומה של השתלטות הנאציזם על אירופה, וגלותו מאונס של צוויג לבריטניה, צפה ועולה בו התודעה שהוא שייך בעצם ל"עם נרדף". הפציפיזם שהשתלט על חשיבתו העצמית של צוויג כאשר כתב את "ירמיהו", מתחלף בתחושה עמוקה של השפלה, ו"המנורה הטמונה" (1937) מעידה על כך. מנורת שבעת הקנים המסמלת ברית נצחית בין העם היהודי ואלוהיו. הוא מציב אותה במוקד חשיבתו כיהודי ובקדמת הנובלה. חורבן יהדות אירופה נתפס בעיניו כאסון היסטורי שהגיעה שעת תיקונו. תפיסה שאינה מנותקת מתהפוכות אותה תקופה (שנות ה- 30) – התגברות האנטישמיות, רדיפת יהודים ורציחות המוניות של מי שאינו משתייך לגזע הארי.

אלא שעל-אף הכתיבה צווייג מעולם לא השתחרר מהידיעה שהוא הפך לנטע זר, נרדף, מוקע, ונחות בשל זהותו כיהודי. הוא מבין שהפטריוטיות הלאומית שחש כבן העולם החדש, הנאור, הגרמני, הייתה אשליה. "המנורה הטמונה" נחקרה במובן זה על ידי רבים. הטענה הדומיננטית היא שבנובלה זו צווייג עוסק ב"גורל היהודי", באמצעות עלילה המתרחשת במאה החמישית-שישית לספירה. הדמויות מזוהות כיהודיות והדילמות שבהן מתחבטות הדמויות הן פועל יוצא של הנרטיב, "היהודי הנרדף", שקנה לו אחיזה בחשיבה של צווייג. הנובלה מבליטה את תחושת הנבגדות שלו ואת התובנה שעולה בו תוך כדי כתיבתה, שהישועה תבוא ביום שבו ה"מנורה" שנבזזה מבית המקדש שנחרב בימיו של טיטוס, תשוב לירושלים. סמל הציונות.

הרגע המכונן בעלילה הוא הגליית המנורה על ידי קיסר רומא, טיטוס, מבית המקדש בירושלים לפורום ברומא. טיטוס מניף את המנורה אל-על כסימן לניצחון הרומאים על היהודים. מכאן ואילך מתרחשת הדרמה. שבטים ונדלים ומורים פולשים לרומא. המנורה נבזזת מרומא במחצית המאה החמישית לספירה. בחלוף מאה שנים הוונדלים נכנעים לביזנטים, ואלו מביאים את המנורה לחצרו של הקיסר יוסטיניאנוס. הקהילה היהודית ברומא מתחבטת קשות: "גם אני מתווכח עם אלוהים בלי סוף, גם אני עדיין שואל… מדי יום ביומו: למה דווקא אותנו הוא משליך עמוק כל כך לסבל ומצוקה? מדוע הוא מסכין עם שלילת זכויותינו ואף מסייע לשודדים במעשיהם?" "מי העם האבוד הזה? מדוע השמיים סגורים בפניו ודווקא בפניו? מדוע אין לו מנוחה, דווקא לו?" דברים קשים אלו משקפים שינוי מובהק בתודעתו הלאומית של צווייג: "הרי אי אפשר להלך כך לנצח, בחשכה תמידית ובדרך בלתי נודעת. אין עם שיכול לחיות כך בלי מולדת וייעוד, נודד תמיד, מוקף סכנה". (ציטוט מהספר).

צווייג מחפש מוצא מהסבל, ומשמעות, ושואל: "מדוע זה קרה לי", וחולם על תקומה ושחרור מהסבל. וכך הוא מבטא זאת בנובלה: לאחר שהשליחות לקיסר יוסטיניאנוס נכשלה, בן דמותו של צווייג בנובלה, בנימין, חולם שהמנורה עוד תזכה לעדנה. ובדרך זו הוא נותן מענה למי שהדיח אותו מהתרבות הגרמנית: "יש עולם אחר, נקי מקללת הצורך לחיות בין הגויים; עולם של ציוויליזציה אנושית המבוססת על אמת, לא כוח; על שלום, לא מלחמה." "הבה נאמין, אם כן, שהמנורה… תקום שוב ביום מן הימים, ותאיר מחדש את העם הנבחר כשיחזור הביתה. אמונה היא הדבר היחיד שחשוב, כי רק כל עוד אמונתנו נמשכת נחזיק מעמד כעם".

בשולי הדברים

עולם האמונה היהודית הדתית, המיוצגת על ידי המנורה, היה זר לצוויג. חייו הונחו על ידי רוח אחרת, רוח הנאורות ההומניסטית החילונית, תוך דחיית הפרטיקולריזם היהודי, והערכת התרבות הגבוהה ביותר לא בטקסטים יהודיים קלאסיים אלא בספרות ובאמנות הגרמנית. את "המנורה הטמונה"  צווייג כתב ב- 1937 בלונדון, לא כיהודי השקוע בתרבות הגרמנית ומסור לה, אלא בפרספקטיבה בלתי צפויה לחלוטין. חמש שנים אחר-כך התאבד יחד עם רעייתו.


[i] אתי סרוסי, בעלת הבלוג "סקירות ספרים", הובילה אותי – שלא מדעת – לכתיבת רשימה זאת, כאשר נחשפתי לביקורת שכתבה על "המנורה הטמונה".  

[ii] מחזה גדול בעל עלילה תנ"כית, שייתן ביטוי לעמדותיו הפציפיסטיות.

[iii] בשנת 1929 הגיעה שעתו של "ירמיהו" לעלות על במה עברית ארץ-ישראלית, בתרגום אביגדור המאירי. היתה זו ההפקה הגדולה ביותר בארבע שנותיו של תיאטרון הפועלים "אהל", שחרת על דגלו את החזרה לסיפורי התנ"ך.

ההיסטוריה של השד

במקום ביקורת ספרותית על "חסד ספרדי" (2011), מאת אברהם, ב. יהושע, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 374 עמ' – שכן ביקורות  כאלו נמצאות בשפע ברשת. הדגש שלי הוא על נושא שחולש על הספר: המושג "חסד רומי". על הדרך אגע גם, בהיסטוריה של השד.

ספרו של יהושע פתח לי צוהר למושג זה, שהודות לסיפור שמגולם בו, ציירים ידועי-שם וידועים פחות, העניקו לנו יצירות המדמות את מה שזכה להיקרא "חסד רומי". בספרו של יהושע מובא הסבר לרפרודוקציה של חסד רומי, שבמקרה תלויה בחדר המלון שבו התאכסן הגיבור, הבימאי יאיר מוזס, מלון – מסוג פרדור. רפרודוקציה של יצירה מאת מתיאס מיפוחל, צייר מהמאה השבע עשרה, שנולד בזילנד ואחר כך חי ברומא. לפי הציור, מיפוחל היה מעריץ גדול של רמברנדט, והעתיק ממנו את תנוחת הישיבה של קימון (הזקן) ואת האור החזק שנופל על הגב העירום שלו. הסיפור אינו איטלקי אלא רומי, שכן מדובר ברומא במובן של האימפריה הרומית "הגדולה מאיטליה" (ע' 106).

בהמשך הספר מובאים פרטים נוספים המבהירים את הקשר בין "חסד רומי" חסד נוצרי וההיסטוריה של השד, מאת ד"ר מרילין יאלום (אשתו המנוחה של פרופ' ארוין יאלום הפסיכולוג). לפי יהושע, "חסד רומי" הוא אחד מאלף הסיפורים שפרסם ולריוס מקסימוס בשנת שלושים לספירה, בקובץ, "פאקטה אט דיקטה ממוראבילי" (מעשים ואמרות שיש לזכור). לפי הידוע לנו, ספרו של מקסימוס נועד למטרה אחת: חינוך הצעירים. מה כלול בסיפור של מקסימוס?

גרסתו של יהושע – הסיפור של מקסימוס מתמקד בצעירה בשם פֶֶּרׄוׄ, שהיניקה את אביה, ושמו קימון, שנידון למוות ברעב בבית הסוהר. פרו נהגה לבקר את קימון ולהניק אותו בסתר כדי שלא יגווע. יום אחד הסוהרים תפסו אותה במהלך ההנקה. אבל ההתרשמות שלהם מהמסירות הנועזת והמקורית של פרו כלפי קימון, השפיעה עליהם. שכן היה זה מעשה של חסד נדיר. לכן, הם ריחמו על האב ושיחררו אותו ממעצר. בספרו יהושע אומר: "זאת תמצית הסיפור, שהיה מקור לציורים רבים בעת העתיקה". עוד מוסיף יהושע: "מקסימוס עצמו הודה שהציורים חזקים מהסיפור שלו. אנשים נעצרים בהשתאות לפני הציור ולא מסוגלים לגרוע עיניהם מהסצנה. הסיפור פיתה ציירים חשובים ביותר במשך מאות שנים, וכל אחד ביטא אותו בגרסה משלו. רובנס, שצייר אותו פעמיים במרחק של עשרים וחמש שנה ואחרים". חלפו מאות שנים מאז ובימי הביניים הסיפור על החסד הרומאי (רומי כאימפריה) כמעט נעלם, אבל לדברי יהושע "הוא התחדש ופרח ברנסנס ובבארוק…. אולי בגלל הארוטיות הגלויה". וכיד הדמיון הטובה עליו, יהושע מסיים בהערה, שאנשי ימי הביניים "חשדו בכנות של החסד והרחמים" אצל בת שמיניקה את אביה. "אולי יש כאן ניצול לרעה באופן אדיפאלי."

אחרי כל זה נתקלתי בספרה של מרילין יאלום, "ההיסטוריה של השד" (בתרגום לעברית). עוד ידוע לי שד"ר מרילין יאלום (שנפטרה בשנת 2019), הייתה חוקרת ידועה בזכות מחקרים על נושאים מגדריים, כגון ההיסטוריה של השד וגם "תולדות הרעיה". לעניננו כאן, יאלום מצאה עדות לכך שמקסימוס פרסם קובץ חינוכי בתקופתו של טיבריוס והקובץ מכיל אלף אמרות. הסיפור על פרו נכלל בקובץ, אבל, וזה אבל מכריע בדיון שלנו – במקור, הסיפור מתאר את פרו מניקה את אמה:

לאהבת בנים להוריהם יש אמנם אינספור דוגמאות בעולם כולו, אבל לזו שאירעה ברומא, לא ישוו כל האחרות. אישה פלבאית ממעמד נמוך שזה עתה ילדה בן, קיבלה רשות לבקר אצל אמה, שנכלאה בבית האסורים כעונש. שומר הסף נהג תמיד לחפש בכליה כדי למנוע אותה מלשאת מזון כלשהו. האישה נתפסה כשהיא מזינה את אמה מחלב שדיה. על גילוי מופתי זה של חיבה עמוקה, גמלו השלטונות לבת בשחרור אמה מהכלא, ולשתיהן הוענקה כלכלה לכל ימי חייהן; ומקום המעשה קודש לכבודה של האלה הנוגעת בדבר כיבוד אם ואב, והוקם בו מקדש לחיבת בנים להוריהם.

עד כאן הסיפור המקורי, מתוך קובץ האמרות של ולריוס מקסימוס, שצוטט מאוחר יותר על ידי פליני.

יאלום ממשיכה לפרט איך התגלגל הסיפור להנקת בת את אביה:

מאות שנים לאחר מכן, בתקופת הרנסנס שהושפעה מהתרבות הקלסית, קושרה חוליה זו אל הסגולה הנוצרית של "צדקה" (חסד), ותוארה בדרמטיות ביצירות אמנות שונות. בכל היצירות בולטת העובדה שהבת מיניקה את אביה. ההורה המקורי, האם, עבר היפוך מין, מה שמוסיף לסיפור יסוד של גילוי עריות. ראו לדוגמה את התבליט מהמאה ה- 16 שיצר האמן ג'אן גוז'אן. תבליט המוצג במוזיאון הלובר, המרמז על ממד של גילוי עריות. ממד שכלל לא היה כלול בחסד הרומאי המקורי.

(Original Caption) Jean Goujon Workshop, circa 1560-1564. 'Roman Charity'. The Rotunda. Sully Wing. (Photo by Bernard Annebicque/Sygma/Sygma via Getty Images)

למרות שחסד ספרדי הוא רומן סוריאליסטי, אין להקל ראש בעובדות שבסיפור המקורי שמטרתו הייתה לחנך לכיבוד אם ואב. ובהחלט לא היה בו שמץ של גילוי עריות.

לסיכום, כל הכתוב לעיל יתרום לקוראי הרומן "חסד ספרדי" מידע עובדתי, בניגוד לכתוב בספרו של יהושע, כאילו הסיפור על בת המיניקה את אביה מקורו בקובץ שפורסם בתקופת המוקדמת של האימפריה הרומית. הקובץ החינוכי שחיבר ולריוס מקסימוס ללא קשר לחסד הנוצרי. גם החלפת דמות האם מהסיפור המקורי, בדמות אב בשם קימון, היא פרי של עידן מאוחר תקופת הרנסנס. וכך זה נמשך אל תוך עידן ההשכלה.

דילמת גבורתו של בר כוכבא

לרגל חגיגות ל"ג בעומר אנו שבים מחדש לשאלות הבסיסיות: האם בר-כוכבא ראוי להיחשב כ"גיבור" לאומי? משכמו ומעלה? או שמא, חשיבותו של רבי עקיבא עולה עשרות מונים עליו? האם תורתו ואמונתו של רבי עקיבא, דהיינו – האל שייחד את עמו ישראל כעם סגולה, יגן עליו ואין בכח הזרוע בלבד להושיע – הן אמת? 

היהדות האורתודוכסית בגרמניה של שלהי המאה ה-19, האמינה שאין לצאת למלחמה יזומה. בתוך כך גם האדירה את דמותו של רבי עקיבא על פני דמותו ומורשתו של בר כוכבא. ההבדל התהומי בין שני אישים אלו הפך מזמן לסמל המחלוקת בין האוכלוסייה האולטרה-אורתודוכסית בישראל לבין ציבור שהאמונה באל וקיום מצוותיו הם ממנו והלאה.

לאחרונה השגתי תרגום משנת תשט"ו (1956), מגרמנית לעברית, של הספר "רבי עקיבא", מאת ד"ר רב מאיר להמן שראה אור בגרמניה בשלהי המאה ה-19. זה אחד מתוך ספרים רבים נוספים מפרי עטו של להמן, אותם כתב, על מנת שבני הנוער בקהילה היהודית יכירו את גדולי וחכמי כל הדורות בתולדות העם היהודי, ובעזרת הספרים ילמדו פרטים חשובים על גדולי הדור ההוא.

רבי עקיבא

יש לציין כי מטרתו העיקרית של להמן, בכתיבת ספרות עממית, הייתה לחזק את הזיקה ללימוד תורה בקרב יהדות גרמניה בפרט ובאירופה בכלל ולהגביר בקרבם את האמונה באל. שכן בתחילת דרכו, כרבה הראשי של מגנצא/מיינץ, נוכח להמן, למורת רוחו, כי רבים מקרב יהודי מיינץ לא רק סיגלו אורחות חיים זרים ליהדות כדי להידמות לסביבה החברתית שלהם. יהודים אלו חסרו יידע בסיסי על עיקרי היהדות וחכמיה. ואכן, באמצעות ספריו, להמן הצליח לשקם את מה שנחשב בעיניו כהידרדרות המורשת היהודית.

שנים לאחר מותו אף זכה להמן שספריו יתורגמו מגרמנית לעברית (בשנות ה-60), ויהפכו לנכס רוחני בקרב ילדי הציבור האורתודוכסי בישראל.

בסיפרו רבי עקיבא, להמן מיטיב לתאר את המפגש בין בר-כוכבא – שנולד בשם מנחם, אומץ על ידי לוי מכזיב וקיבל את השם שמעון – לבין רבי עקיבא. כשבר-כוכבא הופיע באופק חייו של רבי עקיבא, והוכר על ידי חכמי הדור כ"משיח" וכ"מלך", התגנב החשש ללבו של רבי עקיבא, שבעקבות ההכרה הזאת בבר כוכבא, ירים הלה את נס המרד נגד שליטי רומי. וכך אכן קרה.

המתח שנוצר בין בר כוכבא לבין רבי עקיבא נסב סביב השאלה: האם להכריז על מרד של יהודי ישראל בשליטי רומי, ולהקים צבא גדול כדי לנצח בכוח הזרוע?

לפי להמן, ולפי גרסת יהדות גרמניה האורתודוכסית, באותה עת, ערכו הרוחני של רבי עקיבא עלה עשרות מונים על זה של בר כוכבא. הוא מוצג על ידם באור חיובי. בעוד בר כוכבא מייצג בעיניהם את כל מי שפנו עורף למסורת היהודית. בין פרטי הוויכוח שהתנהל ביניהם בנדון, שאותם מגולל לפנינו להמן, בולטת נחישותו של בר כוכבא להגדיל את היקף מערך הצבא היהודי, וזאת אף במחיר של כריתת ברית עם ה"כותים", שנחשבו מאות בשנים כאויביי היהודים ובעלי כוונה לקעקע את יהדותו של הציבור היהודים בישראל ובגולה.

סיפור ה"כותים" – שלפי המסורת, הביא אותם סנחריב מלך אשור אל ארץ-ישראל על מנת ליישב את ממלכת ישראל לאחר שתושביה הוגלו – הוא סיפור מרתק כשלעצמו. אציין רק זאת: ה"כותים" הם לא אחרים מאשר ה"שומרונים", כך מבהיר לנו גם להמן. מעוזם היה הר גריזים שבשומרון, ובעקבות אירוע מסוים הקשור ליוזמה להקים מחדש את בית המקדש, הם נטרו לציבור היהודי והיו מוכנים לתמוך בכל מי שרצה ברעתו ובהשמדתו.

רבי עקיבא, מאת הרב ד"ר מאיר להמן, הוא עדות לחשיבה אולטרה-אורתודוכסית, הנמשכת גם בימינו אנו. ואילו דמותו של בר-כוכבא וחשיבתו המיליטנטית, שהפכו לנכס צאן ברזל של המגזר החילוני הלא-מאמין, כפי שעולה מספר זה, נתקבעה בנוף הלאומי של הציבור החילוני, כ"עובדה בעלת חשיבות עליונה" על כל המשתמע מכך.

עובדת קיומן של שתי אמיתות אלו בכפיפה אחת, אמורה לאותת לכולנו שחלוף הזמן לא עמעם את המתח גם בקרבנו. המתח הבולט בא לידי ביטוי בימים אלו בחגיגות ל"ג בעומר. אי לכך, הציבור החילוני נוהג להתקין לילדים חץ וקשת, ולשבת עמם סביב המדורה, כפי שבר-כוכבא נהג לעשות, לפי הנרטיב. מנגד, רבים מקרב ציבור היהדות האורתודוכסית עולים לקברו של הרשב"י, תלמידו של רבי עקיבא, ומתחזקים באמונתם.

ולעניין מלחמות וצבא אוסיף, שהאורתודוכסיה רואה ברבי עקיבא את התגלמות האמונה בהשגחה האלוהית ומטיפה להימנעות משפיכות דמים ותקיפת האויב בכוח הזרוע. ואילו את בר כוכבא הם מציגים כהיפוכו של דבר. מנגד, הציבור החילוני ממשיך להעמיד את הנרטיב הציוני מעל אמת היסטורית אחרת זו. מאז שהנצו ניצני הציונות, הקפידו להצמיד לבר כוכבא דימוי של "גיבור לאומי", וטווה סביבו סיפורים שהפכו לנכסי צאן ברזל שלו בעת החדשה בישראל (כפי שכתבתי ברשימה קודמת).

לפי הנרטיב הציוני, כל אימת שעם ישראל נקלע למצוקה פיזית, משליך הציבור החילוני את יהבו על כוח הזרוע כפי שעשה בר כוכבא, המושיע הלאומי שחירף נפשו למען עמו, והצליח (לזמן מה) לקעקע את מזימותיו של קיסר רומי להשמיד כל זכר ליהדות ולעם היהודי באשר הוא.

הנרטיב המתחרה – הנרטיב של הציבור האולטרה-אורתודוכסי

הציבור האולטרה-אורתודוכסי נוקט עמדה שונה. עמדתם מבהירה שאין סוטים מדרכו של רבי עקיבא ושל תלמידו רבי שמעון בר יוחאי (הרשב"י). שכן אלו הם הגיבורים בעיני הציבור המאמין. בכל שנה חוגג ציבור זה את ל"ג בעומר בטקס לציון יום מותו של מי שנחשב לעילוי רוחני, וזוכר את מורשתו הרוחנית של מי שהנחיל לנו את ספר ה"זוהר".

לרגל חגיגות ל"ג בעומר אנו שבים מחדש לשאלות הבסיסיות:

האם בר כוכבא ראוי להיחשב לגיבור לאומי, אדם משכמו ומעלה? או שמא האם חשיבותו של רבי עקיבא עולה עשרות מונים עליו? שאלות נוספות באותה רוח הן: האם תורתו ואמונתו של רבי עקיבא – האל, שייחד את עמו ישראל כעם סגולה, יגן עליו ואין בכח הזרוע בלבד להושיע – הן אמת? או שמא האמת טמונה בתורתו ואמונתו של בר כוכבא, דהיינו – בכוח הזרוע בלבד ייוושע העם?

כפי שכבר כתבתי, נרטיב אינו מייצג "אמת היסטורית" בעיני כולי עלמא, אלא בעיניי המאמין בו, ורק הוא מתייחס אליו כאמת היסטורית; אמת שהיא מעל לכל ויכוח. עלינו להבין שנרטיב קולקטיבי נוצר חדשות לבקרים בימינו וגם בימי בר-כוכבא ורבי עקיבא. זאת מתוך צורך השעה, ועבור הדורות הבאים. נרטיב קולקטיבי מככב במיוחד בעיתות מצוקה או בעקבות אירועים היסטוריים דרמטיים. או אז עולה קרנו של נרטיב והוא נתפס כאמת היסטורית בעיני קולקטיב מובחן או לאומי. ובמקביל, יכול שיעלה קרנו של נרטיב מתחרה בעת ובעונה אחת, ויזכה לאמונם של ציבורים מובחנים ו/או לאומיים. ויש לזה מחיר. כמו העמקת הקרע והחרפת היריבות בין המחנות בתוך הציבור הרחב.

במובן האובייקטיבי, אין עוררין על כך שנרטיב בר-כוכבא נתפס כאמת היסטורית בקרב הציבור החילוני בישראל ואילו נרטיב רבי עקיבא, כגדול הדור שהלך ראש בראש נגד נטיותיו הכוחניות של בר כוכבא, הלך ונחלש בקרב ציבור זה במשך השנים. בקרב האורתודוכסיה המצב הפוך לחלוטין ולא רק זה. ילדי ישראל החילוניים מזדהים טוטלית עם גבורתו של בר כוכבא וסיפור המרד ברומאים, בעוד ילדי הציבור האורתודוכסי מזדהים טוטלית עם מורשתו של הרשב"י ותרומתו וגדולתו של רבי עקיבא שזכה להעמיד תלמידי חכמים ובראשם הרשב"י.

עליונות הכח מול האמונה באל

בל"ג בעומר ניטיב לעשות אם נרד לעומקו של הויכוח ההיסטורי בין רבי עקיבא לבין בר-כוכבא, ונשאל את עצמנו שאלה בסיסית בדבר עליונות כח הזרוע על פני כוחה של אמונה באל. כפי ששאל רבי עקיבא את בר-כוכבא:

למה לנו עזרת בני אדם אם האלוקים איתנו, יאמרו האולטרה-אורתודוכסים. האם שומה עלינו לרכז כוחות רבים ולייחס חשיבות יתירה לדרכי המלחמה או לבטוח בעזרתו של האלוקים? האם כוחנו ואומץ ידינו יעשו לנו חיל? או אלוקים יהיה בעזרנו ובו נבטח.

גם כעבור מאה וחמישים שנה מאז נכתב סיפורו של רבי עקיבא בשפה הגרמנית עבור יהודי גרמניה ואירופה, השאלה הזו עדיין רלבנטית, שכן היא משליכה בין היתר על סוגיית גיוס אברכים לצה"ל.

מקום קבורתו הלא ידוע, אך בכל זאת ידוע, של משה

חוקרים ברחבי העולם מנסים להתחקות אחר מקום קבורתו של משה רבנו. החיפוש עדיין לא תם. הוא מסתמך על מגוון תחומי יידע, שהעיקריים שבהם הם, המקרא, המדרש, הקבלה, דברי חז"ל וממצאים ארכיאולוגיים.

האתגר להבין את מסקנות החוקרים באשר למקום קבורתו של משה צף ועלה בעקבות קריאת ההגדה של פסח. לא די בכך שמשה רבנו אינו מוזכר כראוי בהגדה, סימן השאלה לגבי זה מעורר תהיות באשר למקום קבורתו, ומדוע לא הותר למשה להיכנס לארץ אבותיו. החומרים שעמדו לרשותי נחלקים לשניים: מקורות הטוענים שמקום קבורתו אכן לא נודע, או שאין וודאות לגביו, ואחרים שדבקים בגרסה שקברו נמצא במערת המכפלה.

ה"קבר" הריק בהר נבו. צילום: אופיר דיין. קרדיט: מקור ראשון

בקבוצה הטוענת שמקום קבורתו של משה לא ידוע נכלל ד"ר דויד בן גד הכהן מהאוניברסיטה העברית. המאמר שפרסם, "מקום קבורתו הלא ידוע, אך בכל זאת ידוע, של משה" (ניתן לקרא את המחקר בשלמותו כאן.) המאמר הינו אחד המעניינים שקראתי. בן גד הכהן מסתמך בעיקר על המקרא והמדרש ומסקנותיו האתגר להבין את מסקנות החוקרים באשר למקום קבורתו של משה צף ועלה בעקבות קריאת ההגדה של פסח. לא די בכך שמשה רבנו אינו מוזכר בהגדה, סימן השאלה לגבי זה מעורר תהיות באשר למקום קבורתו, ומדוע לא הותר למשה להיכנס לארץ אבותיו.

נקודת המוצא של בן גד הכהן היא תיאור המופיע במקרא בפרק האחרון של ספר דברים (פרק ל"ד, א'-ה'). משה טיפס על הר נבו וממנו ניתנה לו הזדמנות אחרונה להשקיף על הארץ המובטחת שאותה ייעד האל לבני ישראל, ופסוק ו' באותו פרק: וַיִּקְבֹּ֨ר אֹת֤וֹ בַגַּיְ֙ בְּאֶ֣רֶץ מוֹאָ֔ב מ֖וּל בֵּ֣ית פְּע֑וֹר וְלֹֽא־יָדַ֥ע אִישׁ֙ אֶת־קְבֻ֣רָת֔וֹ עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃  את מסקנותיו בנוגע למקום קבורתו של משה – מסקנות מחכימות – השארתי לסוף הפוסט.

מסמך שלפיו מקום קבורתו הוא מערת המכפלה, מצוי ב"ספר התמונה", ספר קבלה מימי הביניים, שם נכתב: "וה' זוגות נקברו במערה". לפי הנאמר כאן, במערת המכפלה נקברו "חמישה זוגות" שהם עשרה בני אדם. הפירוש מוסיף הבהרה: "מתוכם: ג' נגלות וב' נסתרות." ה"נגלות" הם: אברהם ושרה, יצחק ורבקה, יעקב ולאה. ו"הנסתרות" הם: אדם וחווה , משה וציפורה. הפירוש מבהיר כי לאחר מותו, הועבר משה אל מערת המכפלה על ידי מלאכים ונקבר שם.

המסמך עורר קושיות ורבים ניסו להבין את משמעותו. אחד מהם, דויד שפירא, פרסם מאמר, "ולא ידע איש"  (2014). בהסתמכו על דעות של חז"ל, ראשונים, ואחרונים הוא מסכם שאכן משה נקבר בעבר הירדן, ואחר כך הועבר על ידי מלאכים אל מערת המכפלה שבחברון. אבל קברו במערה נפרד מקברי האבות והאימהות, והוא קבור יחד עם אשתו ציפורה במערת אדם וחווה –  "ונקראו שני זוגות אלו (אדם וחוה, משה וציפורה) 'נסתרות'". ואם הקברים נסתרים מעיני העם, אין וודאות לגבי מקום קבורתם, ובמיוחד מקום קבורתו של משה. (אלעד דואני, 4.3.2020, ערוץ 2000).

גם הבלוג של "הישוב היהודי בחברון" מצטרף אל הקבוצה הטוענת שקברו של משה נמצא במערת המכפלה. זאת על סמך מובאות מתוך רשימה ארוכה של מקורות, הכוללת את: ספר דברים, תיקוני הזוהר, "ספר התמונה" של תנא הא-לקי רבי נחוניא בן הקנה שצוין לעיל, ר' דוד נכדו של הרמב"ם, בעל "מגלה צפונות", ר' חמא בר חנינא. המסקנה של "היישוב היהודי בחברון" היא שהאמירה: "ולא ידע איש את קבורתו" איננה מתייחסת אל קברו אלא לתהליך פטירתו של משה. ואילו מקום קבורתו ידוע ונמצא במערת המכפלה בחברון.

סיפור הקברים במערת המכפלה אפוף מסתורין, סודות ואגדות לאינספור, ואין כמעט מידע מדויק ואמין אודותיה. עדויות לגבי הקברים החלו לצוץ בתקופה הצלבנית והן נמשכות עד ימינו (ראו ערך "מערת המכפלה" בוויקיפדיה).

הר נבו – רצפת הפסיפס בכנסיה הביזנטית. קרדיט: ויקיפדיה

החשיבה הנוצרית בנוגע למקום קבורתו של משה מצטרפת אל הקבוצה המביעה חוסר וודאות לגבי מקום הקבורה. ואכן – בכנסיה שעל הר נבו, בעבר הירדן, ישנו קבר ריק חפור באדמה ומכוסה בזכוכית, שכמעט לא נראה למי שלא מחפש אותו. הקבר הריק מסמל את הגרסה שלפיה, חד-משמעית, "ולא ידע איש את קבורתו עד היום הזה." (מקור ראשון, 30.10.2019).

פסגת הר נבו והכנסיה הביזנטית. קרדיט: ויקיפדיה

גם ארכיאולוגים של המקרא ערכו חפירות על הר נבו מאז שנות ה-30 של המאה העשרים. הם לא איתרו עדיין את קבר משה. בשנות ה-30, ג'רום מיכאיק (Jerome Mihaic) הפרנציסקני וסילבסטר סאלר Sylvester J. Saller O.F.M. התמקדו בנקודה הגבוהה ביותר על הר נבו, הסיאגה (Syagha), שם נמצאו שרידים של כנסיה ביזנטית, ושרידים של מנזר ביזנטי. הכנסייה נבנתה לראשונה במחצית השנייה של המאה הרביעית. החפירות נמשכו עד 1935. בשנת 1963 נערכו חפירות נוספות בתוך הבזיליקה ובהמשך שוחזר הריצוף המקורי, הכולל שרידי רצפת מוזאיקה מתקופות שונות, שהקדומה שבהן היא רצפה המציגה צלב. הכנסייה הקימה אתר הנצחה לזכר משה, ובו מוזאיקה ביזנטית. קברו של משה לא אותר.

לסיכום: נכון לעת הזאת הדעות חלוקות באשר לקיומו ומיקומו של קבר משה. ד"ר דויד בן גד הכהן (ראו לעיל) שופך אור על התעלומה והבדלי התפיסות לגבי סוגייה זאת. לדבריו, הניסיון לאתר ולזהות את מקום הקבורה מוביל למסקנות שונות, מאחר ששיוך מקום הקבר למיקום מסוים הוא פועל יוצא של אידיאולוגיה ואמונה. כוהנים יזהו את מקום הקבורה של משה עם המקום בו עמד פעם בית המקדש. אחרים יטענו שקברו של משה מול מקדש עובדי אלילים – בבית פעור שבעבר הירדן – בא לסמל עמדה של התנגדות לאלילי השקר.

וישנה גם גרסה המפריכה את כל הטענות לגבי מיקום הקבר, ושיוכו אל מקומות קדושים אלו ואחרים. הגרסה "המפריכה" הינה, ככל הנראה, פועל יוצא של החשש שהמקום יהפוך לאתר של עבודת אלילים. אם כך, יכול להיות שההוראה בספר דברים (ל"ד, ו'): וְלֹֽא־יָדַ֥ע אִישׁ֙ אֶת־קְבֻ֣רָת֔וֹ עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה משקפת יראת כבוד למעמדו של משה בהיסטוריה של ישראל. ולפיכך לבני ישראל נותרה דרך אחת בלבד להתחבר אל משה: באמצעות תורתו.

אפרופו הצבעה פמיניסטית בבחירות

קדחת ניפוץ מיתוס ה"גבר-צייד/אישה-לקטת" בעיצומה. גם אצלנו. ברקע, השתלשלות העניינים מובילה אל מחקרים אנתרופולוגיים וארכיאולוגיים לאורך השנים עד ימינו. גם כאשר נראה שהגענו לפריצת דרך בדבר שוויון בין המינים, מחקר אנתרופולוגי חדש על החברה הילידית במלזיה, מאתגר הנחה זאת. וכאן בא הפאנץ'-ליין – עלינו להבדיל בין סטטוס חברתי לבין שיוויון. עלינו לשאוף לכך שיכירו בכישורינו, ויאפשרו לנו לממש אותם. גברים ונשים כאחד. עלינו לשאוף לכך שיסמכו על חוות דעתנו בהתאם לניסיון וליידע שצברנו.

ומכאן אעבור לסקירה מפורטת

מיתוס ה"גבר-צייד/אישה-לקטת", הוא מיתוס מעצב בתרבות שלנו – הגברים שיצאו לצוד ראויים לכבוד בעבור הבשר שהביאו הביתה, התורם יותר קלוריות בצורת חלבונים, מוצר מבוקש בעולם שבו אין "וולט" או "תן-ביס", לעומת הנשים ש"רק תרמו את התוספת" – נשמע מוכר?

מחקר משנת 2020 שמתבסס על ממצאים שנתגלו בפרו, מאתגר את התפיסה הרווחת שבימים הפרה-היסטוריים חלוקת העבודה הייתה מגדרית – "נשים-לקטות וגברים-ציידים". הרבה מהתפיסות האלה "כנראה הונחו עקב התפיסות המגדריות של… החוקרים/ות עצמם" ("האישה הציידת: סוף המיתוס על החלוקה המגדרית בשחר ימי האדם", מאת אסף רונאל, הארץ 10.11.2020).

מאז חלו התפתחויות במחקר האנתרופולוגי

האנתרופולוגית ויבק ונקאטראמן Vivek Venkataraman –  – מאוניברסיטת קלגרי שבקנדה מאתגרת את המסקנות שעלו עד כה, כולל המסקנות מהמחקר האחרון בפרו (2020). בנוסף הנושא עומד בראש סדר היום של המצביעות הפמיניסטיות גם אצלנו, ומתוזמר על ידי יו"ר מפלגת העבודה, מירב מיכאלי. לפיכך מצאתי לנכון להביא את תמצית הממצאים והמסקנות שהאנתרופולוגית, פרופ' ונקאטראמן מאוניברסיטת קלגרי, קנדה.

אם קודמיה הניחו שמשום שנשים בחברות קדומות, אשר לא השתתפו בצייד חיות הבר כדי להביא בשר הבייתה, נדונו לסטטוס נמוך בחברה הקדומה, מסתבר שמי ששואל את השאלות שלא נשאלו עד כה, רואה את הדברים קצת אחרת.

על סמך החשיבה האחרת של ונקאטראמן, נוכל גם להבין איך זה שאין סוף פסוק במחקר האקדמי בכלל, ובנושא השוויון המגדרי בפרט.

במחקר שערכה היא הסתמכה על ממצאים שנתגלו בנוגע לחברת ציידים-לקטים המתגוררת ביערות הגשם ב- BATEK שבמלזיה. על פי מחקרים שערכו קודמיה, חברת ילידים זאת נחשבת לאחת השוויוניות ביותר בעולם מבחינה מגדרית. היא מקיימת שוויון בתחומים כמו שיתוף נכסים חומריים ומזון, היא מקיימת פיקוח על אלימות ומקדשת את האוטונומיה של הפרט. סדר-יום אופייני לחברה זאת מראה, שהגברים יוצאים לבדם למסע צייד במקומות מרוחקים. מטרתם היא לצוד קופים באמצעות "מוט נשיפה" (Blowpipes/ Gunpipes), מעין כלי קרקע-אויר שדרכו נושפים טילים, חניתות וחצים. הנשים יוצאות בקבוצות קטנות לשטחים בקרבת המחנה כדי ללקט ירק או פרי. צריך להדגיש שחברה זאת אינה אוסרת על נשים לצאת לציד. זאת בניגוד למה שקורה בחברות דומות של ציידים-לקטים, אשר אוסרות בדרך כלל על נשים לגעת בכלי נשק. לעתים רחוקות נשות באטק מצטרפות לקבוצות שיוצאות לצוד עכברושי-במבוק. אבל יש גם יוצאים מן הכלל: נערות בגיל ההתבגרות נמשכות לצייד באמצעות "מוט נשיפה", וממשיכות בכך עד גיל הבגרות. הילידים בבאטק טוענים שכתוצאה מחלוקת העבודה נוצרים הבדלים בכוח הפיזי, חוסר מיומנות בגידול ילדים, והבדלי מומחיות ויידע בין נשים וגברים. אבל אין מדובר באי-שוויון מגדרי בין ציידים ולקטים. הילידים עצמם מבינים את המשמעות התרבותית הנובעת מכך – הנשים מפתחות בקיאות במיקום מיני צמחי המאכל. בקיאות שהופכת אותן לגורם קריטי בקבלת ההחלטות הנוגעת לכלל. לדוגמה, ההחלטה להעתיק את המחנה כולו למיקום אחר, בעקבות מיקום מגוון רחב יותר של צמחי מאכל וכיו"ב. המודעות הזאת מובילה לסגנון חיים של שיתוף פעולה מלא ותלות הדדית בתוך הקבוצה. כל אדם בקבוצה נחשב כחיוני מתוקף מומחיותו למען השגת היעד הקבוצתי. פועל יוצא מכך: כל תפקיד עשוי להקנות סטטוס.

אם המחקר האתרופולוגי שנערך בפרו מנפץ את מיתוס ה"גבר-צייד/נשים-לקטות", המחקר המאוחר שם דגש על הבנת הסיבות לפיצול משימות הצייד והליקוט. המסקנה ברורה: חשוב לבדוק מדוע וכיצד מתבצעת חלוקת התפקידים.

בהחלט ייתכן שהמחקרים הקודמים, כולל המחקר על ילידים בפרו, אינם מנפצים את "מיתוס הגבר-הצייד". הציידים שחיו בפרו הצטיינו במיומנות זאת, ופיתחו טכנולוגיות משוכללות לירי קרקע-אוויר. נשים שהיו להן מיומנויות כאלו השתתפו אף הן בצייד ולפיכך, חלוקת העבודה הייתה גמישה.

בסיכומו של דבר, הקשר בין חלוקת תפקידים וסטטוס מאוד דינמי ומבוסס על מגוון גורמים. על דרך המטפורה עולה כאן התהייה: האם מי שמביא את הבשר הביתה הוא בהכרח בעל סטטוס ועוצמה גבוהה יחסית לאחרים?

ההשלכות הן שהצבעה פמיניסטית בבחירות, מבלי להבין מניין נובע "סטטוס חברתי", כיצד הוא קשור לכישורים ושיתוף פעולה חברתי – תחטיא את המטרה.

רק אחד זוכה

"העץ הלאומי" כסמל [לא-רשמי]

****************

הגענו לשלב הסופי של ההצבעה לקראת בחירת "העץ הלאומי" שייצג את ישראל בארץ ובעולם. העץ שייבחר מתוך שבעה פיינליסטים יצטרף לרשימת סמלים אשר שאינם מעוגנים בחוק. מעצם הגדרתו גם העץ הלאומי יהיה סמל ייצוגי לא-רשמי. ואלו שבעת העצים שעברו את הסינון הקפדני מתוך עשרות עצים, והגיעו לקו הגמר: עץ הדקל, עץ הזית, אלון התבור, עץ הברוש, עץ האקליפטוס, עץ התאנה, עץ האלה,

כלב כנעני. קרדיט: ויקיפדיה

וכך, בזכותכם, מתארכת רשימת הסמלים הלאומיים (לא רשמיים)

מי ומי ברשימה:

"צבעים לאומיים" (תכלת לבן); "הפרח הלאומי" (כלנית מצויה, נבחרה כסמל במשאל ציבורי שנערך על ידי "החברה להגנת הטבע" ו YNET בשנת 2003); "כלב לאומי" (כלב כנעני, הכלב הגזעי הלאומי היחיד של ישראל, שהוכר ככזה על ידי ההתאחדות הישראלית לכלבנות ב-  1963); "הציפור הלאומית" (דוכיפת, נבחרה כסמל בזכות מיזם של "החברה להגנת הטבע", בקמפיין שהושק במסגרת חגיגות ה-60 למדינת ישראל,); "המאכל הלאומי" (פלאפל, אף-על-פי שמקורו במצרים, הפלאפל נתפס כמאכל לאומי ישראלי); "העקרב הלאומי" (נבו יריחו, הגדול שבעקרבי ישראל. הציבור בחר בו בהצבעה באתר YNET בספטמבר 2018.); "הנחש הלאומי" (צפע מצוי אשר מוכר בכינוי צפע ארצישראלי, בעקבות מיזם של לוכד הנחשים, אבי צובל, בנובמבר 2018 נערכה הצבעה בפייסבוק וב- YNET). 

להלן הנוסח הרשמי של ההזמנה להצביע, שהוציאה קק"ל לציבור הרחב:

בימים אלו, לרגל חגיגות ה-120 לקרן הקיימת לישראל, קק"ל משיקה את תחרות "העץ הלאומי" ומזמינה אתכם לבחור את העץ שלדעתכם מיצג את מדינת ישראל בצורה הטובה ביותר. ב-120 השנים האחרונות קק"ל, האחראית על הייעור בישראל, נטעה כ-250 מיליון עצים ברחבי המדינה, אשר הפכו לחלק בלתי נפרד מהנוף הישראלי- כולם יפים, כולם חכמים, אבל רק אחד זוכה!

עכשיו הכוח בידיים שלכם! הצביעו והשפיעו! להלן הקישור: 

https://www.israelhayom.co.il/article/836141

אני בחרתי בעץ האלה

קווים לדמותה: בעונת הפריחה, באביב, עץ האלה מכניס צבע אדום עז לנוף הישראלי, ובחורף, יש לו נשירה. העץ האלה הוא דו-ביתי, שכן עץ אחד נושא פרחים זכריים, ועץ שני – פרחים נקביים . בארץ קיימים ארבעה מינים שונים של העץ ותוכלו למצוא אותם מהצפון ועד מדבר יהודה בדרום. הצורה של עץ האלה היא שיחית, יש לו ריח מתקתק ומשתמשים בפירותיו ברפואה עממית נגד כאבים שונים. על שמו קרויות לא מעט בנות ברחבי המדינה, כולל אחת שכיכבה בשיר "אלה, תגידו לי מה קורה לה".

הבחירה שלי בעץ האלה לסוגיו (אלת המסטיק; אלה אטלנטית; אלה ארצישראלית) היא המשך ישיר של היכרותי רבת השנים עם העץ. בשנים המוקדמות לחיי על הר הכרמל חייתי בסביבה עתירת עצי אלת המסטיק, אשר גדלה בחורש הטבעי של הכרמל. ולאחרונה (2017) טיילתי מספר פעמים באזור עמק האלה. לא יכולתי שלא להתפעם מהטבע ונוף העצים הסבוכים. גולת הכותרת של הביקורים בעמק האלה הם שני אתרים ארכיאולוגיים ששמם מוזכר במקרא: תל עזקה ותל שוכה. במקרא מתואר הקרב בין הפלישתים וישראל שהתחולל בחבל ארץ זה. מחנה הפלישתים התבצר בתל שוכה, ומחנה ישראל, בתל עזקה כשעמק האלה ביניהם. (שמואל א', י"ז, 3 "וּפְלִשְׁתִּים עֹמְדִים אֶל הָהָר מִזֶּה וְיִשְׂרָאֵל עֹמְדִים אֶל הָהָר מִזֶּה וְהַגַּיְא בֵּינֵיהֶם: ")

את התמונה הזו צילמתי ממרומי תל עזקה אחרי הליכה מול הנוף המרתק של עמק האלה והצמחייה שמשגשגת שם בזכות מזג האויר החורפי של דצמבר (2017).

ולסיום תזכורת: לא לשכוח להצביע לעץ הלאומי לפי בחירתכם. על הדרך תבדקו ותכירו את כל אחד מהפיינליסטים שציינתי בראש הרשימה.

ואם תרצו, אני מציעה להציץ בחמש הרשימות שזכו עד היום למספר הצפיות הרב ביותר מאז הקמת הבלוג, ב- 2003:

מוזיאון יחיד מסוגו בעולם (1.10.2020). 

ביטון היה מעדיף אירוניה (1.6.2020).

הבהלה לזהב הלבן (1.6.2020). 

מה זה "אנרכיסט" (1.10.2020).

האמת העירומה (28.7.2020).

תודתי נתונה לכם – קוראי הבלוג היקרים.
מקווה שנהנתם.
אשתדל להמשיך לפרסם רשימות מעניינות גם בעתיד.

עדכון: פורסם לאחרונה בישראל היום

הגולשים קבעו: עץ הזית הוא העץ הלאומי של ישראל.

מתוך סך של 147,720 הצבעות שנרשמו במהלך ימי התחרות, 32,94% מהקולות בחרו בעץ הזית כעץ הלאומי שלנו. למקום השני הגיע עץ האלון ואת השלישייה הראשונה סוגר התמר.

שלוש נשים דעתניות וסיפור אחד (חלק ב')

יצאתי בעקבות שלוש נשים דעתניות שכל אחת מהן פעלה בנפרד ושלושתן יחד יצרו סיפור: מלכה מצרית, קליאופטרה השביעית לבית תלמיי, סטייסי שיף מחברת הביוגרפיה "קלאופטרה: סיפור חיים", וקתלין מרטינז, ארכיאולוגית צעירה ודעתנית שעושה מאמץ לחשוף את דמותה של קלאופטרה ולהתחקות אחר מקום קבורתה.

קתלין מרטינזDr. Kathleen Martínez ארכיאולוגית מהרפובליקה הדומיניקנית, קשורה לסיפור דרך החיפוש אחר הקבר של קלאופטרה וממצאים נוספים שישפכו אור על דמותה. בגיל צעיר יחסית, מרטינז למדה כל מה שאפשר על המלכה הפרעונית, בעיקר מתוך טקסטים קאנוניים. הקריאה בטקסטים אלו שכנעה אותה שהרומאים התכוונו לתאר את קלאופטרה (במקרה הגרוע) כעוזרת תאוותנית (ובמקרה הטוב) כפוליטיקאית מניפולטיבית שסכסכה בין הפלגים של המעצמה הרומית המתהווה, בניסיון נואש לשמר את האוטונומיה של מצרים.

עוד לפני שמרטינז הגיעה לראשונה למצרים, ארכיאולוגים נרתמו לפתור את תעלומת מקום הימצאה וקברה של קלאופטרה. חפירות תת-מימיות שהחלו בשנת 1992 על ידי החוקר הצרפתי פרנק גודיו והמכון האירופאי שלו לארכיאולוגיה תת-מימית, אפשרו לחוקרים למפות את החלקים הטבועים באלכסנדריה העתיקה, את מזחיה והמסלולים שלה, את האדמה השקועה שעליה נבנו בעבר ארמונות מלכותיים. הממצאים המתפוררים שהובאו אל מעל פני הים – ספינקסי אבן מאסיביים, ריצופי אבן גיר ענקיים, עמודי גרניט ובירות – עוררו את התיאבון להבין טוב יותר את עולמה של קלאופטרה.

וכך, בשנת 2004 מרטינז מצאה עצמה חולקת עם זאהי הוואס – השר לענייני עתיקות לשעבר של מצרים – תיאוריה שפיתחה: שייתכן שקלאופטרה קבורה במקדש שנפל ליד העיר המדברית החופית טפוסיריס מגנה Taposiris Magna (כיום אבו סיר), 45 קילומטרים מערבית לאלכסנדריה.

לדבריה, "מה שהביא אותי למסקנה שטפוסיריס מגנה הוא מקום אפשרי לקבר הנסתר של קלאופטרה היה הרעיון שמותה היה מעשה פולחני בעל משמעות דתית עמוקה שבוצע בטקס רוחני קפדני מאוד". לפי התיאוריה – קלאופטרה ניהלה משא ומתן עם אוקטביאנוס כדי לאפשר לה לקבור את מארק אנטוניוס במצרים, והיא עצמה רצתה להיקבר איתו מכיוון ששאפה לשחזר את אגדתם של איזיס ואוסיריס – שמעניקה חיי אלמוות. כך שלאחר מותם "האלים יאפשרו לקלאופטרה לחיות עם אנטוניוס בצורת קיום אחרת, ויהיו להם חיי נצח משותפים."

פסל אוסיריס, מוזיאון קהיר. ויקיפדיה

לאחר שבדקה למעלה מתריסר מקדשים, מרטינז יצאה לדרך לאורך כביש החוף מערבה לכיוון אלכסנדריה בכדי לחקור את החורבה שהחלה להאמין שהיא התקווה האחרונה והטובה ביותר לתיאוריה שלה. כשהים התיכון מימינה ואגם מארוטיס משמאלה, מרטינז השתעשעה באפשרות שקלאופטרה עשויה הייתה לנוע בדרך דומה, ובחרה במיקום אסטרטגי זה לקבורתה מכיוון שהוא היה בתחומי אלכסנדריה העתיקה ועדיין לא בשליטת הרומאים בימים האחרונים שלפני מותה. "כשראיתי את המקום הלב שלי פועם מהר מאוד", היא נזכרת. כשצעדה באתר, גררה את ידיה לאורך אבני הגיר הלבנות והבז 'שבמתחם המקדש. זהו זה! היא חשבה. זהו זה!

המקדש בטפוסיריס מגנה תוארך מתקופת שלטונו של תלמי השני, אם כי ייתכן שהיה עתיק יותר. הסיומת אוסיריס בשם (טפוסיריס) נראתה לה כרמז שהאתר היה מקום קדוש, אחד מבין 14 ברחבי מצרים, שעל פי האגדה שם נקברה גופתו של אוסיריס.

"אני מסכימה שאוקטביאנוס הכיר ואישר את המקום בו נקברה," אומרת מרטינז. "אבל מה שאני מאמינה – וזו תיאוריה בלבד – הוא שלאחר סיום תהליך החניטה, הכמרים בטפוסיריס מגנה קברו את גופות קלאופטרה ומארק אנטוני במקום אחר ללא אישור הרומאים, מקום נסתר מתחת חצר המקדש."

תוך שש שנים הפך טפוסיריס מגנה לאחד מאתרי הארכיאולוגיה הפעילים ביותר במצרים. יותר מאלף מוצגים התגלו שם, 200 מהם נחשבים משמעותיים: כלי חרס, מטבעות, תכשיטי זהב, ראשי פסלים שבורים (כנראה נופצו על ידי ראשוני הנוצרים).

כיום, בראש החפירות בטפוסיריס מגנה עומדת ד"ר קתלין מרטינז , שאחרי שעבדה שם למעלה מ-14 שנה, היא משוכנעת יותר מתמיד כי קבר קלאופטרה יימצא שם.

אם יימצא אי פעם קברה של קלאופטרה, הסנסציה הארכיאולוגית תתחרה רק עם החשיפה של קברו של טוט-ענך-אמון בשנת 1922, על ידי הווארד קרטר. מציאת קברה, שלא לומר גופתה, תעמיק את דיוקנה של "הפרעה המצרית" האחרונה. שכן, במאה השנים האחרונות התוספת החדשה היחידה לרישום הארכיאולוגי היא מה שהחוקרים מאמינים שהוא קטע מכתב ידה של קלאופטרה: פיסת פפירוס המעניקה פטור ממס לאזרח רומאי במצרים בשנת 33 לפנה"ס.


הערה: "הקבר של קלאופטרה" ישודר בערוץ נשיונל ג'אוגרפיק (שבת 19.12.2020 19:00 זמן משוער).

שלוש נשים דעתניות וסיפור אחד (חלק א')

שלוש נשים דעתניות וסיפור אחד (חלק א')

יצאתי בעקבות שלוש נשים דעתניות שכל אחת מן פעלה בנפרד ושלושתן יחד יצרו סיפור: מלכה מצרית, קליאופטרה השביעית לבית תלמיי, סטייסי שיף מחברת הביוגרפיה, "קלאופטרה: סיפור חיים", וקתלין מרטינז, ארכיאולוגית צעירה ודעתנית שעושה מאמץ לחשוף את דמותה של קלאופטרה ולהתחקות אחר מקום קבורתה.

פסל של קלאופטרה במוזיאון ארמיטג'. ויקיפדיה

קלאופטרה השביעית, מלכת מצרים לבית שושלת תלמיי, גיבורת הסיפור, נולדה בשנת 70 או 69 לפני הספירה, ושלטה על מצרים במשך עשרים ושתיים שנה. במונחים מודרניים, כמלכה דעתנית היא לא הניחה לגורלה לחמוק משליטתה גם בסוף חייה, כאשר כוחות הצבא של קלאופטרה ואנטוניוס הובסו על ידי יריבם אוקטביאנוס באקטיום. כאשר כוחות אוקטביאנוס נכנסו לאלכסנדריה בקיץ 30 לפני הספירה, קלאופטרה התבצרה מאחורי הדלתות המסיביות של המאוזוליאום, בין מאגרי זהב, כסף, פנינים, אמנות ואוצרות אחרים שנשבעה להבעיר כדי שלא יפלו לידיים רומיות. ביוזמתה הובא אל המאוזוליאום בן זוגה מזה עשור, מרקוס אנטוניוס שמת בראשון באוגוסט מפציעה עצמית על ידי חרב. ויש האומרים שהוא לגם כוס יין אחרונה ומת שם בזרועותיה של קלאופטרה.

במחקרה המרתק מתארת סטייסי שיף את רגעיה האחרונים והאמיצים של קלאופטרה הדעתנית. קליאופטרה משלחת מעליה את כל פמלייתה למעט שתי נערותיה הנאמנות. שלוש הנשים סוגרות את דלתות המאוזוליאום מאחוריהן ובינתיים קלאופטרה משגרת מכתב לאוקטביאנוס ומבקשת לקבור אותה לצד אנטוניוס. הוא מנחש מייד מה קורה, יוצא בחיפזון לדרך, ויחד עם אחרים ממהרים כולם אל המאוזוליאום. לפי ההיסטוריון היווני פלוטרכוס, "התעלול של קלאופטרה היה זריז". הוא משער שבאותו מאוזוליאום, עשרה ימים לערך לאחר מותו של אנטוניוס, קלאופטרה עצמה פעלה בקור רוח, כשהיא מתחמקת מההשפלה שבתבוסה ובשבי  ומתאבדת בגיל 39, כנראה באמצעות ארס של נחש. "היא נמצאה כשהיא שרועה בבגדיה היפים ביותר על מיטה בסגנון מצרי, ומתה לגמרי". (שיף, עמ' 294). גם את מקום קבורתה היא קבעה, כפי שטוען ההיסטוריון הרומי דיו קסיוס. הוא דיווח כי גופתה של קלאופטרה נחנטה בדומה לגופתו של אנטוניוס, וההיסטוריון היווני פלוטארכוס ציין כי בהוראת אוקטביאנוס, ועל-פי בקשתה, קלאופטרה, המלכה האחרונה של מצרים, נקברה לצד בן זוגה הרומי המובס, אנטוניוס. פלוטרכוס רומז כי מקום הקבורה היה באלכסנדריה, לצד קבריהם של בני תלמיי קודמים. אבל אין בכך כל ודאות מכיוון שנאמר שהקבר היה "סמוך למקדש איסיס", ופירושו שהיה יכול להיות בכל מקום.

קלאופטרה: סיפור חיים מאת סטייסי שיף. סימניה

סטייסי שיף, ביוגרפית זוכת פרס פוליצר, יוצאת למבצע חסר תקדים לחשיפת דמותה של קלאופטרה, כשהדבר כרוך ב"ניפוי המיתוסים והתעמולה הפריה שדבקו בדמותה". שיף מוטרדת מהעובדה ש"אף על פי ששמה מוכר לרבים, דמותה של קלאופטרה נותרה מטושטשת ולא מפוענחת. היא גם זכורה לנו מן הסיבות הלא נכונות." לדבריה, "אלפיים שנות יחסי ציבור גרועים ופרוזה מתלהמת, שנות סרטים ואופרות, אינן יכולות להסתיר את העובדה שקלאופטרה הייתה מלכה רבת-יכולת, ערמומית ואופורטוניסטית באופן קיצוני ממש, וגם אסטרטגית ממדרגה ראשונה." אמנם שום פפירוס מאלכסנדריה לא שרד, וכמעט דבר מן העיר העתיקה לא נותר מל פני הקרקע, אבל בדומה לגיבורת הביוגרפיה שלה, המלכה קלאופטרה, שיף אינה נרתעת. היא אינה מיישרת קו עם הטענה שאין מה לעשות אם אין בידינו אף דיוקן רשמי מפוסל של קלאופטרה מהתקופה שהצטיינה בפיסול מיומן של דיוקנאות. שיף ניגשת במרץ לפרויקט שלה בידיעה ברורה שיש לזכור ש"חורים בנתונים הם סכנה אחת, ומה שאנו בונים סביבם הם סכנה שנייה". לכן שיף בוררת מתוך המקורות שבידה את המחברים הקדומים שהיו ספרנים לשעבר, ושומטת את מי שהסתמכו על טורי הרכילות. שכן אלו הותירו אותה עם תדמית שאותה אנו מכירים: אונות מינית נשית".

——————

המשך: שלוש נשים דעתניות וסיפור אחד (חלק ב')

מחשבות משעשעות על גשם

מוצאי שבת. מזג אוויר חלומי. עדיין לא יורד גשם. בתי הקפה בתל אביב פתוחים להנאת כולם. עומס בלתי רגיל של בליינים כבר ממתין לבילוי של לילה בפאב השכונתי או במסעדה יוקרתית. למי איכפת. העיקר לבלות, לפרוק את התסכול של החודש האחרון והסגר. בצאת הכוכבים נוכל לנשום לרווחה חמצן מלא הריאות. אין צורך לעטות מסכה כשיושבים בקפסולות במקומות הבילוי.

במוצאי שבת הבאה ייכנס לתוקפו שעון החורף של תשפ"א. את הגשם כבר מריחים, אם לא בפועל, אזי בדמיון. במשך השבת זכינו סוף-סוף למשב רוח רענן, ומי שטייל בפארקים נתקל בגדודי חצבים בפריחה מלאה, עומדים זקופים וממתינים לגשם. לפי התחזית הגשם צפוי לרדת בקרוב.

האם תהיה לנו שנה ברוכת גשמים? האם יהיו שיטפונות בנחלים? האם דרום תל אביב שוב תוצף מים? האם הקור יחדור לעצמות?

"קור כלבים"/ כלבים וחתולים. אסוציאציה.

בבריטניה שכיח לשמוע מפי עוברים ושבים את האמירה, "It's raining cats and dogs". מאז ומתמיד תהיתי מה עניין חתולים וכלבים לגשם. הסבר צולע לדעת רבים ל"קור כלבים", אומר שהביטוי הגיע אלינו יחד עם העלייה מרוסיה. על ההסבר הזה כבר התפשרתי, אחרי שעיינתי ברשימתו של רוביק רוזנטל בבלוג השפה העברית.

אבל עד היום לא מצאתי הסבר מניח את הדעת לביטוי שקושר בין גשם עז לבין חתולים וכלבים: It's raining cats and dogs

very-unpleasant-weather
Very unpleasant weather. Credit: George Cruikshank, 1820.  Ailsa Mellon Bruce Fund, National Gallery of Art

חיפשתי בכל אתר כמעט אחר הסבר לאמירה, It's raining cats and dogs. אבל תמיד הגעתי לאותו הסבר לא אמין, לדעתי. אשאיר אותו לסוף.

אבל איך אומרים – "יגעת ומצאת – תאמין".

אז ככה. החיפוש העלה תוצאה מעניינת. דליתי אותה מאתר ספריית הקונגרס במדור Every day mysteries, "עובדות מדעיות משעשעות". ובא לציון גואל. הגעתי להסבר שהניח את דעתי והוא באמת משעשע.

"אתם שואלים מה מקור הביטוי 'יורד גשם כלבים וחתולים'"? – כך נכתב בראש המאמר – "התשובה שלנו היא: איננו יודעים. ייתכן שמקור הביטוי במיתולוגיה הנורדית, באמונות טפלות מימי הביניים, או במילה העתיקה "קטאדופ" Catadupe (מפל מים), או שמא, במראה גופות בעלי חיים שצפו על פני המים ברחובות בריטניה לאחר הסערה".

ספריית הקונגרס היא מוסד מכובד שלא משאיר מקום לספק בנוגע לאמינות חקר מקור הביטוי ופשרו. מחלקת המחקר של הספרייה בדקה מתי הפך הביטוי לאמירה שבשגרה, או אף לקלישאה. וכך לפחות התודעתי לגלגוליו. המאמר, אגב, מלווה באיורים מקוריים משעשעים ברוח ההומור הבריטי של אז והיום.

השימוש הראשון שנעשה בביטוי דומה ל"יורד גשם חתולים וכלבים" היה בספרות – באוסף שירים מ- 1651, אולור איסקנוס Olor Iscanus.  המשורר הבריטי הנרי ווהן התייחס שם לגג שהיה מוגן מפני "כלבים וחתולים גשמים ומקלחת". שנה לאחר מכן ריצ'רד ברום Richard Brome, מחזאי אנגלי, כתב בקומדיה שלו, "סיטי וויט" City Witt, "יירד גשם של כלבים וחתולי קוטב." (Polecats דומים לסמור. הם היו נפוצים בבריטניה עד סוף המאה התשע עשרה.)

בשנת 1738 פרסם ג'ונתן סוויפט את "האוסף השלם של שיחה מעודנת וגאונית", סאטירה על שיחות המעמד הגבוה. אחת הדמויות שם חוששת שהגשם "ימטיר חתולים וכלבים". עוד קודם לכן, סוויפט כתב פואמה בשם, "מקלחת בעיר" (1710), שתיארה את השיטפונות לאחר גשמים עזים. השיטפונות הותירו ברחובות חיות מתות, וייתכן שהסצנה הזאת גרמה למקומיים לתאר את מזג האוויר כ"גשם חתולים וכלבים".

בין אם סוויפט טבע את הביטוי ובין אם השתמש בקלישאה, הסאטירה שלו הייתה ככל הנראה תחילת הפופולריות של הביטוי, It is raining cats and dogs. סופרים בריטיים אחרים השתמשו בביטויים פחות פופולאריים, כמו "יורד גשם קלשונים" או "יורד גשם של מוטות לקיבוע שטיח על מדרגות", כדי לתאר מראה, דמוי מוט, של גשם עז. אבל היה זה הביטוי של סוויפט  שחלחל לזיכרון.

מדוע  בכ"ז "חתולים וכלבים"?

חוקרי ספריית הקונגרס המשיכו לעשות מאמץ ולברר מדוע בכ"ז חתולים וכלבים מסמלים גשם עז. לשם כך הם פנו להסברים של אטימולוגים – חוקרי מקורות המילים – שידעו לשלוף מאוצר היידע שלהם שלל הסברים לפשר מרכזיותם בביטוי של חתולים וכלבים דווקא, מרביתם מיתולוגיים ומילוליים. להלן כמה מהם:

– לפי מקור נורדי, אודין Odin, אל הסופות הנורדי, הצטייר לעתים קרובות כשהוא מלווה בכלבים וזאבים, שהיו אי-פעם סמלי רוח. מכשפות, תוארו בדרך כלל כשהן רוכבות על מטאטא בסופות עזות. לפי המקור הנורדי הן אוירו לעיתים קרובות כשהן מלוות בחתולים שחורים, סמל לגשם עז בקרב מלחים.

– לפי מקור יווני, "חתולים וכלבים" הוא כנראה תרגום של הביטוי היווני cata doxa, שפירושו "מנוגד לחוויה או לאמונה." והכוונה היא שאם יורד גשם של חתולים וכלבים, הרי זה גשם עז יוצא דופן.

– הסבר הנשען על אנגלית עתיקה אומר שייתכן ש"חתולים וכלבים" הוא סילוף של המילה המיושנת catadupe. באנגלית עתיקה, catadupe פירושו מפל מים. יש לציין שגרסה זו או אחרת של המילה catadupe הייתה קיימת גם בשפות עתיקות נוספות.

falling-animals
. Falling animals. Catadoxa. Credit:
One mouse production

כדי להשלים את אוסף ההסברים אני מוסיפה עוד תיאוריה, כפי שהבטחתי בראשית דבריי. מדובר בתיאוריה בלתי מאומתת ובלתי מבוססת לתהייה, "מדוע חתולים וכלבים"? התיאוריה מסתמכת על החיים במאות ה- 15/16  – עידן הבתים עם גגות סכך (Thatched roof). לפי התיאוריה, חתולים וכלבים נהגו להתכרבל בגגות סכך שתחתם לא הייתה תקרה יצוקה. ובמהלך סופות וגשמים עזים הם נשטפו  החוצה.

באנגלית זה נשמע יותר משעשע:

Houses had thatched roofs-thick straw-piled high, with no wood underneath. It was the only place for animals to get warm, so all the cats and other small animals (mice, bugs) lived in the roof. When it rained it became slippery and sometimes the animals would slip and off the roof. Hence the saying "It's raining cats and dogs

בין אם מדובר בתיאוריה מאומתת או לא – על כך עוד אפשר להתווכח. כך או כך, לבריטים אין דאגות מבחינה אחת: הגשם מזרזף שם ללא הרף, השדות מוריקים, צמרות העצים נישאות אל-על והציפורים חוגגות. לעומתם, החיים בארצנו היפה וברוכת השמש נטולים שדות ומדרונות מוריקים, מרבית השנה, אבל כשיורד כאן גשם הוא ניתך בעוז, ולכאן שייך הביטוי It's been raining buckets all day.