קטגוריה: מיתוסים וסמלים מודרניים

אפרופו הצבעה פמיניסטית בבחירות

קדחת ניפוץ מיתוס ה"גבר-צייד/אישה-לקטת" בעיצומה. גם אצלנו. ברקע, השתלשלות העניינים מובילה אל מחקרים אנתרופולוגיים וארכיאולוגיים לאורך השנים עד ימינו. גם כאשר נראה שהגענו לפריצת דרך בדבר שוויון בין המינים, מחקר אנתרופולוגי חדש על החברה הילידית במלזיה, מאתגר הנחה זאת. וכאן בא הפאנץ'-ליין – עלינו להבדיל בין סטטוס חברתי לבין שיוויון. עלינו לשאוף לכך שיכירו בכישורינו, ויאפשרו לנו לממש אותם. גברים ונשים כאחד. עלינו לשאוף לכך שיסמכו על חוות דעתנו בהתאם לניסיון וליידע שצברנו.

ומכאן אעבור לסקירה מפורטת

מיתוס ה"גבר-צייד/אישה-לקטת", הוא מיתוס מעצב בתרבות שלנו – הגברים שיצאו לצוד ראויים לכבוד בעבור הבשר שהביאו הביתה, התורם יותר קלוריות בצורת חלבונים, מוצר מבוקש בעולם שבו אין "וולט" או "תן-ביס", לעומת הנשים ש"רק תרמו את התוספת" – נשמע מוכר?

מחקר משנת 2020 שמתבסס על ממצאים שנתגלו בפרו, מאתגר את התפיסה הרווחת שבימים הפרה-היסטוריים חלוקת העבודה הייתה מגדרית – "נשים-לקטות וגברים-ציידים". הרבה מהתפיסות האלה "כנראה הונחו עקב התפיסות המגדריות של… החוקרים/ות עצמם" ("האישה הציידת: סוף המיתוס על החלוקה המגדרית בשחר ימי האדם", מאת אסף רונאל, הארץ 10.11.2020).

מאז חלו התפתחויות במחקר האנתרופולוגי

האנתרופולוגית ויבק ונקאטראמן Vivek Venkataraman –  – מאוניברסיטת קלגרי שבקנדה מאתגרת את המסקנות שעלו עד כה, כולל המסקנות מהמחקר האחרון בפרו (2020). בנוסף הנושא עומד בראש סדר היום של המצביעות הפמיניסטיות גם אצלנו, ומתוזמר על ידי יו"ר מפלגת העבודה, מירב מיכאלי. לפיכך מצאתי לנכון להביא את תמצית הממצאים והמסקנות שהאנתרופולוגית, פרופ' ונקאטראמן מאוניברסיטת קלגרי, קנדה.

אם קודמיה הניחו שמשום שנשים בחברות קדומות, אשר לא השתתפו בצייד חיות הבר כדי להביא בשר הבייתה, נדונו לסטטוס נמוך בחברה הקדומה, מסתבר שמי ששואל את השאלות שלא נשאלו עד כה, רואה את הדברים קצת אחרת.

על סמך החשיבה האחרת של ונקאטראמן, נוכל גם להבין איך זה שאין סוף פסוק במחקר האקדמי בכלל, ובנושא השוויון המגדרי בפרט.

במחקר שערכה היא הסתמכה על ממצאים שנתגלו בנוגע לחברת ציידים-לקטים המתגוררת ביערות הגשם ב- BATEK שבמלזיה. על פי מחקרים שערכו קודמיה, חברת ילידים זאת נחשבת לאחת השוויוניות ביותר בעולם מבחינה מגדרית. היא מקיימת שוויון בתחומים כמו שיתוף נכסים חומריים ומזון, היא מקיימת פיקוח על אלימות ומקדשת את האוטונומיה של הפרט. סדר-יום אופייני לחברה זאת מראה, שהגברים יוצאים לבדם למסע צייד במקומות מרוחקים. מטרתם היא לצוד קופים באמצעות "מוט נשיפה" (Blowpipes/ Gunpipes), מעין כלי קרקע-אויר שדרכו נושפים טילים, חניתות וחצים. הנשים יוצאות בקבוצות קטנות לשטחים בקרבת המחנה כדי ללקט ירק או פרי. צריך להדגיש שחברה זאת אינה אוסרת על נשים לצאת לציד. זאת בניגוד למה שקורה בחברות דומות של ציידים-לקטים, אשר אוסרות בדרך כלל על נשים לגעת בכלי נשק. לעתים רחוקות נשות באטק מצטרפות לקבוצות שיוצאות לצוד עכברושי-במבוק. אבל יש גם יוצאים מן הכלל: נערות בגיל ההתבגרות נמשכות לצייד באמצעות "מוט נשיפה", וממשיכות בכך עד גיל הבגרות. הילידים בבאטק טוענים שכתוצאה מחלוקת העבודה נוצרים הבדלים בכוח הפיזי, חוסר מיומנות בגידול ילדים, והבדלי מומחיות ויידע בין נשים וגברים. אבל אין מדובר באי-שוויון מגדרי בין ציידים ולקטים. הילידים עצמם מבינים את המשמעות התרבותית הנובעת מכך – הנשים מפתחות בקיאות במיקום מיני צמחי המאכל. בקיאות שהופכת אותן לגורם קריטי בקבלת ההחלטות הנוגעת לכלל. לדוגמה, ההחלטה להעתיק את המחנה כולו למיקום אחר, בעקבות מיקום מגוון רחב יותר של צמחי מאכל וכיו"ב. המודעות הזאת מובילה לסגנון חיים של שיתוף פעולה מלא ותלות הדדית בתוך הקבוצה. כל אדם בקבוצה נחשב כחיוני מתוקף מומחיותו למען השגת היעד הקבוצתי. פועל יוצא מכך: כל תפקיד עשוי להקנות סטטוס.

אם המחקר האתרופולוגי שנערך בפרו מנפץ את מיתוס ה"גבר-צייד/נשים-לקטות", המחקר המאוחר שם דגש על הבנת הסיבות לפיצול משימות הצייד והליקוט. המסקנה ברורה: חשוב לבדוק מדוע וכיצד מתבצעת חלוקת התפקידים.

בהחלט ייתכן שהמחקרים הקודמים, כולל המחקר על ילידים בפרו, אינם מנפצים את "מיתוס הגבר-הצייד". הציידים שחיו בפרו הצטיינו במיומנות זאת, ופיתחו טכנולוגיות משוכללות לירי קרקע-אוויר. נשים שהיו להן מיומנויות כאלו השתתפו אף הן בצייד ולפיכך, חלוקת העבודה הייתה גמישה.

בסיכומו של דבר, הקשר בין חלוקת תפקידים וסטטוס מאוד דינמי ומבוסס על מגוון גורמים. על דרך המטפורה עולה כאן התהייה: האם מי שמביא את הבשר הביתה הוא בהכרח בעל סטטוס ועוצמה גבוהה יחסית לאחרים?

ההשלכות הן שהצבעה פמיניסטית בבחירות, מבלי להבין מניין נובע "סטטוס חברתי", כיצד הוא קשור לכישורים ושיתוף פעולה חברתי – תחטיא את המטרה.

רק אחד זוכה

"העץ הלאומי" כסמל [לא-רשמי]

****************

הגענו לשלב הסופי של ההצבעה לקראת בחירת "העץ הלאומי" שייצג את ישראל בארץ ובעולם. העץ שייבחר מתוך שבעה פיינליסטים יצטרף לרשימת סמלים אשר שאינם מעוגנים בחוק. מעצם הגדרתו גם העץ הלאומי יהיה סמל ייצוגי לא-רשמי. ואלו שבעת העצים שעברו את הסינון הקפדני מתוך עשרות עצים, והגיעו לקו הגמר: עץ הדקל, עץ הזית, אלון התבור, עץ הברוש, עץ האקליפטוס, עץ התאנה, עץ האלה,

כלב כנעני. קרדיט: ויקיפדיה

וכך, בזכותכם, מתארכת רשימת הסמלים הלאומיים (לא רשמיים)

מי ומי ברשימה:

"צבעים לאומיים" (תכלת לבן); "הפרח הלאומי" (כלנית מצויה, נבחרה כסמל במשאל ציבורי שנערך על ידי "החברה להגנת הטבע" ו YNET בשנת 2003); "כלב לאומי" (כלב כנעני, הכלב הגזעי הלאומי היחיד של ישראל, שהוכר ככזה על ידי ההתאחדות הישראלית לכלבנות ב-  1963); "הציפור הלאומית" (דוכיפת, נבחרה כסמל בזכות מיזם של "החברה להגנת הטבע", בקמפיין שהושק במסגרת חגיגות ה-60 למדינת ישראל,); "המאכל הלאומי" (פלאפל, אף-על-פי שמקורו במצרים, הפלאפל נתפס כמאכל לאומי ישראלי); "העקרב הלאומי" (נבו יריחו, הגדול שבעקרבי ישראל. הציבור בחר בו בהצבעה באתר YNET בספטמבר 2018.); "הנחש הלאומי" (צפע מצוי אשר מוכר בכינוי צפע ארצישראלי, בעקבות מיזם של לוכד הנחשים, אבי צובל, בנובמבר 2018 נערכה הצבעה בפייסבוק וב- YNET). 

להלן הנוסח הרשמי של ההזמנה להצביע, שהוציאה קק"ל לציבור הרחב:

בימים אלו, לרגל חגיגות ה-120 לקרן הקיימת לישראל, קק"ל משיקה את תחרות "העץ הלאומי" ומזמינה אתכם לבחור את העץ שלדעתכם מיצג את מדינת ישראל בצורה הטובה ביותר. ב-120 השנים האחרונות קק"ל, האחראית על הייעור בישראל, נטעה כ-250 מיליון עצים ברחבי המדינה, אשר הפכו לחלק בלתי נפרד מהנוף הישראלי- כולם יפים, כולם חכמים, אבל רק אחד זוכה!

עכשיו הכוח בידיים שלכם! הצביעו והשפיעו! להלן הקישור: 

https://www.israelhayom.co.il/article/836141

אני בחרתי בעץ האלה

קווים לדמותה: בעונת הפריחה, באביב, עץ האלה מכניס צבע אדום עז לנוף הישראלי, ובחורף, יש לו נשירה. העץ האלה הוא דו-ביתי, שכן עץ אחד נושא פרחים זכריים, ועץ שני – פרחים נקביים . בארץ קיימים ארבעה מינים שונים של העץ ותוכלו למצוא אותם מהצפון ועד מדבר יהודה בדרום. הצורה של עץ האלה היא שיחית, יש לו ריח מתקתק ומשתמשים בפירותיו ברפואה עממית נגד כאבים שונים. על שמו קרויות לא מעט בנות ברחבי המדינה, כולל אחת שכיכבה בשיר "אלה, תגידו לי מה קורה לה".

הבחירה שלי בעץ האלה לסוגיו (אלת המסטיק; אלה אטלנטית; אלה ארצישראלית) היא המשך ישיר של היכרותי רבת השנים עם העץ. בשנים המוקדמות לחיי על הר הכרמל חייתי בסביבה עתירת עצי אלת המסטיק, אשר גדלה בחורש הטבעי של הכרמל. ולאחרונה (2017) טיילתי מספר פעמים באזור עמק האלה. לא יכולתי שלא להתפעם מהטבע ונוף העצים הסבוכים. גולת הכותרת של הביקורים בעמק האלה הם שני אתרים ארכיאולוגיים ששמם מוזכר במקרא: תל עזקה ותל שוכה. במקרא מתואר הקרב בין הפלישתים וישראל שהתחולל בחבל ארץ זה. מחנה הפלישתים התבצר בתל שוכה, ומחנה ישראל, בתל עזקה כשעמק האלה ביניהם. (שמואל א', י"ז, 3 "וּפְלִשְׁתִּים עֹמְדִים אֶל הָהָר מִזֶּה וְיִשְׂרָאֵל עֹמְדִים אֶל הָהָר מִזֶּה וְהַגַּיְא בֵּינֵיהֶם: ")

את התמונה הזו צילמתי ממרומי תל עזקה אחרי הליכה מול הנוף המרתק של עמק האלה והצמחייה שמשגשגת שם בזכות מזג האויר החורפי של דצמבר (2017).

ולסיום תזכורת: לא לשכוח להצביע לעץ הלאומי לפי בחירתכם. על הדרך תבדקו ותכירו את כל אחד מהפיינליסטים שציינתי בראש הרשימה.

ואם תרצו, אני מציעה להציץ בחמש הרשימות שזכו עד היום למספר הצפיות הרב ביותר מאז הקמת הבלוג, ב- 2003:

מוזיאון יחיד מסוגו בעולם (1.10.2020). 

ביטון היה מעדיף אירוניה (1.6.2020).

הבהלה לזהב הלבן (1.6.2020). 

מה זה "אנרכיסט" (1.10.2020).

האמת העירומה (28.7.2020).

תודתי נתונה לכם – קוראי הבלוג היקרים.
מקווה שנהינתם.
אשתדל להמשיך לפרסם רשימות מעניינות גם בעתיד.

פורסם לאחרונה בישראל היום

הגולשים קבעו: עץ הזית הוא העץ הלאומי של ישראל.

מתך 147,720 הצבעות בסך הכל, שנרשמו במהלך ימי התחרות, 32,94% מהקולות בחרו בעץ זה. למקום השני הגיע עץ האלון ואת השלישייה הראשונה סוגר התמר.

שלוש נשים דעתניות וסיפור אחד (חלק ב')

יצאתי בעקבות שלוש נשים דעתניות שכל אחת מהן פעלה בנפרד ושלושתן יחד יצרו סיפור: מלכה מצרית, קליאופטרה השביעית לבית תלמיי, סטייסי שיף מחברת הביוגרפיה "קלאופטרה: סיפור חיים", וקתלין מרטינז, ארכיאולוגית צעירה ודעתנית שעושה מאמץ לחשוף את דמותה של קלאופטרה ולהתחקות אחר מקום קבורתה.

קתלין מרטינזDr. Kathleen Martínez ארכיאולוגית מהרפובליקה הדומיניקנית, קשורה לסיפור דרך החיפוש אחר הקבר של קלאופטרה וממצאים נוספים שישפכו אור על דמותה. בגיל צעיר יחסית, מרטינז למדה כל מה שאפשר על המלכה הפרעונית, בעיקר מתוך טקסטים קאנוניים. הקריאה בטקסטים אלו שכנעה אותה שהרומאים התכוונו לתאר את קלאופטרה (במקרה הגרוע) כעוזרת תאוותנית (ובמקרה הטוב) כפוליטיקאית מניפולטיבית שסכסכה בין הפלגים של המעצמה הרומית המתהווה, בניסיון נואש לשמר את האוטונומיה של מצרים.

עוד לפני שמרטינז הגיעה לראשונה למצרים, ארכיאולוגים נרתמו לפתור את תעלומת מקום הימצאה וקברה של קלאופטרה. חפירות תת-מימיות שהחלו בשנת 1992 על ידי החוקר הצרפתי פרנק גודיו והמכון האירופאי שלו לארכיאולוגיה תת-מימית, אפשרו לחוקרים למפות את החלקים הטבועים באלכסנדריה העתיקה, את מזחיה והמסלולים שלה, את האדמה השקועה שעליה נבנו בעבר ארמונות מלכותיים. הממצאים המתפוררים שהובאו אל מעל פני הים – ספינקסי אבן מאסיביים, ריצופי אבן גיר ענקיים, עמודי גרניט ובירות – עוררו את התיאבון להבין טוב יותר את עולמה של קלאופטרה.

וכך, בשנת 2004 מרטינז מצאה עצמה חולקת עם זאהי הוואס – השר לענייני עתיקות לשעבר של מצרים – תיאוריה שפיתחה: שייתכן שקלאופטרה קבורה במקדש שנפל ליד העיר המדברית החופית טפוסיריס מגנה Taposiris Magna (כיום אבו סיר), 45 קילומטרים מערבית לאלכסנדריה.

לדבריה, "מה שהביא אותי למסקנה שטפוסיריס מגנה הוא מקום אפשרי לקבר הנסתר של קלאופטרה היה הרעיון שמותה היה מעשה פולחני בעל משמעות דתית עמוקה שבוצע בטקס רוחני קפדני מאוד". לפי התיאוריה – קלאופטרה ניהלה משא ומתן עם אוקטביאנוס כדי לאפשר לה לקבור את מארק אנטוניוס במצרים, והיא עצמה רצתה להיקבר איתו מכיוון ששאפה לשחזר את אגדתם של איזיס ואוסיריס – שמעניקה חיי אלמוות. כך שלאחר מותם "האלים יאפשרו לקלאופטרה לחיות עם אנטוניוס בצורת קיום אחרת, ויהיו להם חיי נצח משותפים."

פסל אוסיריס, מוזיאון קהיר. ויקיפדיה

לאחר שבדקה למעלה מתריסר מקדשים, מרטינז יצאה לדרך לאורך כביש החוף מערבה לכיוון אלכסנדריה בכדי לחקור את החורבה שהחלה להאמין שהיא התקווה האחרונה והטובה ביותר לתיאוריה שלה. כשהים התיכון מימינה ואגם מארוטיס משמאלה, מרטינז השתעשעה באפשרות שקלאופטרה עשויה הייתה לנוע בדרך דומה, ובחרה במיקום אסטרטגי זה לקבורתה מכיוון שהוא היה בתחומי אלכסנדריה העתיקה ועדיין לא בשליטת הרומאים בימים האחרונים שלפני מותה. "כשראיתי את המקום הלב שלי פועם מהר מאוד", היא נזכרת. כשצעדה באתר, גררה את ידיה לאורך אבני הגיר הלבנות והבז 'שבמתחם המקדש. זהו זה! היא חשבה. זהו זה!

המקדש בטפוסיריס מגנה תוארך מתקופת שלטונו של תלמי השני, אם כי ייתכן שהיה עתיק יותר. הסיומת אוסיריס בשם (טפוסיריס) נראתה לה כרמז שהאתר היה מקום קדוש, אחד מבין 14 ברחבי מצרים, שעל פי האגדה שם נקברה גופתו של אוסיריס.

"אני מסכימה שאוקטביאנוס הכיר ואישר את המקום בו נקברה," אומרת מרטינז. "אבל מה שאני מאמינה – וזו תיאוריה בלבד – הוא שלאחר סיום תהליך החניטה, הכמרים בטפוסיריס מגנה קברו את גופות קלאופטרה ומארק אנטוני במקום אחר ללא אישור הרומאים, מקום נסתר מתחת חצר המקדש."

תוך שש שנים הפך טפוסיריס מגנה לאחד מאתרי הארכיאולוגיה הפעילים ביותר במצרים. יותר מאלף מוצגים התגלו שם, 200 מהם נחשבים משמעותיים: כלי חרס, מטבעות, תכשיטי זהב, ראשי פסלים שבורים (כנראה נופצו על ידי ראשוני הנוצרים).

כיום, בראש החפירות בטפוסיריס מגנה עומדת ד"ר קתלין מרטינז , שאחרי שעבדה שם למעלה מ-14 שנה, היא משוכנעת יותר מתמיד כי קבר קלאופטרה יימצא שם.

אם יימצא אי פעם קברה של קלאופטרה, הסנסציה הארכיאולוגית תתחרה רק עם החשיפה של קברו של טוט-ענך-אמון בשנת 1922, על ידי הווארד קרטר. מציאת קברה, שלא לומר גופתה, תעמיק את דיוקנה של "הפרעה המצרית" האחרונה. שכן, במאה השנים האחרונות התוספת החדשה היחידה לרישום הארכיאולוגי היא מה שהחוקרים מאמינים שהוא קטע מכתב ידה של קלאופטרה: פיסת פפירוס המעניקה פטור ממס לאזרח רומאי במצרים בשנת 33 לפנה"ס.


הערה: "הקבר של קלאופטרה" ישודר בערוץ נשיונל ג'אוגרפיק (שבת 19.12.2020 19:00 זמן משוער).

שלוש נשים דעתניות וסיפור אחד (חלק א')

שלוש נשים דעתניות וסיפור אחד (חלק א')

יצאתי בעקבות שלוש נשים דעתניות שכל אחת מן פעלה בנפרד ושלושתן יחד יצרו סיפור: מלכה מצרית, קליאופטרה השביעית לבית תלמיי, סטייסי שיף מחברת הביוגרפיה, "קלאופטרה: סיפור חיים", וקתלין מרטינז, ארכיאולוגית צעירה ודעתנית שעושה מאמץ לחשוף את דמותה של קלאופטרה ולהתחקות אחר מקום קבורתה.

פסל של קלאופטרה במוזיאון ארמיטג'. ויקיפדיה

קלאופטרה השביעית, מלכת מצרים לבית שושלת תלמיי, גיבורת הסיפור, נולדה בשנת 70 או 69 לפני הספירה, ושלטה על מצרים במשך עשרים ושתיים שנה. במונחים מודרניים, כמלכה דעתנית היא לא הניחה לגורלה לחמוק משליטתה גם בסוף חייה, כאשר כוחות הצבא של קלאופטרה ואנטוניוס הובסו על ידי יריבם אוקטביאנוס באקטיום. כאשר כוחות אוקטביאנוס נכנסו לאלכסנדריה בקיץ 30 לפני הספירה, קלאופטרה התבצרה מאחורי הדלתות המסיביות של המאוזוליאום, בין מאגרי זהב, כסף, פנינים, אמנות ואוצרות אחרים שנשבעה להבעיר כדי שלא יפלו לידיים רומיות. ביוזמתה הובא אל המאוזוליאום בן זוגה מזה עשור, מרקוס אנטוניוס שמת בראשון באוגוסט מפציעה עצמית על ידי חרב. ויש האומרים שהוא לגם כוס יין אחרונה ומת שם בזרועותיה של קלאופטרה.

במחקרה המרתק מתארת סטייסי שיף את רגעיה האחרונים והאמיצים של קלאופטרה הדעתנית. קליאופטרה משלחת מעליה את כל פמלייתה למעט שתי נערותיה הנאמנות. שלוש הנשים סוגרות את דלתות המאוזוליאום מאחוריהן ובינתיים קלאופטרה משגרת מכתב לאוקטביאנוס ומבקשת לקבור אותה לצד אנטוניוס. הוא מנחש מייד מה קורה, יוצא בחיפזון לדרך, ויחד עם אחרים ממהרים כולם אל המאוזוליאום. לפי ההיסטוריון היווני פלוטרכוס, "התעלול של קלאופטרה היה זריז". הוא משער שבאותו מאוזוליאום, עשרה ימים לערך לאחר מותו של אנטוניוס, קלאופטרה עצמה פעלה בקור רוח, כשהיא מתחמקת מההשפלה שבתבוסה ובשבי  ומתאבדת בגיל 39, כנראה באמצעות ארס של נחש. "היא נמצאה כשהיא שרועה בבגדיה היפים ביותר על מיטה בסגנון מצרי, ומתה לגמרי". (שיף, עמ' 294). גם את מקום קבורתה היא קבעה, כפי שטוען ההיסטוריון הרומי דיו קסיוס. הוא דיווח כי גופתה של קלאופטרה נחנטה בדומה לגופתו של אנטוניוס, וההיסטוריון היווני פלוטארכוס ציין כי בהוראת אוקטביאנוס, ועל-פי בקשתה, קלאופטרה, המלכה האחרונה של מצרים, נקברה לצד בן זוגה הרומי המובס, אנטוניוס. פלוטרכוס רומז כי מקום הקבורה היה באלכסנדריה, לצד קבריהם של בני תלמיי קודמים. אבל אין בכך כל ודאות מכיוון שנאמר שהקבר היה "סמוך למקדש איסיס", ופירושו שהיה יכול להיות בכל מקום.

קלאופטרה: סיפור חיים מאת סטייסי שיף. סימניה

סטייסי שיף, ביוגרפית זוכת פרס פוליצר, יוצאת למבצע חסר תקדים לחשיפת דמותה של קלאופטרה, כשהדבר כרוך ב"ניפוי המיתוסים והתעמולה הפריה שדבקו בדמותה". שיף מוטרדת מהעובדה ש"אף על פי ששמה מוכר לרבים, דמותה של קלאופטרה נותרה מטושטשת ולא מפוענחת. היא גם זכורה לנו מן הסיבות הלא נכונות." לדבריה, "אלפיים שנות יחסי ציבור גרועים ופרוזה מתלהמת, שנות סרטים ואופרות, אינן יכולות להסתיר את העובדה שקלאופטרה הייתה מלכה רבת-יכולת, ערמומית ואופורטוניסטית באופן קיצוני ממש, וגם אסטרטגית ממדרגה ראשונה." אמנם שום פפירוס מאלכסנדריה לא שרד, וכמעט דבר מן העיר העתיקה לא נותר מל פני הקרקע, אבל בדומה לגיבורת הביוגרפיה שלה, המלכה קלאופטרה, שיף אינה נרתעת. היא אינה מיישרת קו עם הטענה שאין מה לעשות אם אין בידינו אף דיוקן רשמי מפוסל של קלאופטרה מהתקופה שהצטיינה בפיסול מיומן של דיוקנאות. שיף ניגשת במרץ לפרויקט שלה בידיעה ברורה שיש לזכור ש"חורים בנתונים הם סכנה אחת, ומה שאנו בונים סביבם הם סכנה שנייה". לכן שיף בוררת מתוך המקורות שבידה את המחברים הקדומים שהיו ספרנים לשעבר, ושומטת את מי שהסתמכו על טורי הרכילות. שכן אלו הותירו אותה עם תדמית שאותה אנו מכירים: אונות מינית נשית".

——————

המשך: שלוש נשים דעתניות וסיפור אחד (חלק ב')

מחשבות משעשעות על גשם

מוצאי שבת. מזג אוויר חלומי. עדיין לא יורד גשם. בתי הקפה בתל אביב פתוחים להנאת כולם. עומס בלתי רגיל של בליינים כבר ממתין לבילוי של לילה בפאב השכונתי או במסעדה יוקרתית. למי איכפת. העיקר לבלות, לפרוק את התסכול של החודש האחרון והסגר. בצאת הכוכבים נוכל לנשום לרווחה חמצן מלא הריאות. אין צורך לעטות מסכה כשיושבים בקפסולות במקומות הבילוי.

במוצאי שבת הבאה ייכנס לתוקפו שעון החורף של תשפ"א. את הגשם כבר מריחים, אם לא בפועל, אזי בדמיון. במשך השבת זכינו סוף-סוף למשב רוח רענן, ומי שטייל בפארקים נתקל בגדודי חצבים בפריחה מלאה, עומדים זקופים וממתינים לגשם. לפי התחזית הגשם צפוי לרדת בקרוב.

האם תהיה לנו שנה ברוכת גשמים? האם יהיו שיטפונות בנחלים? האם דרום תל אביב שוב תוצף מים? האם הקור יחדור לעצמות?

"קור כלבים"/ כלבים וחתולים. אסוציאציה.

בבריטניה שכיח לשמוע מפי עוברים ושבים את האמירה, "It's raining cats and dogs". מאז ומתמיד תהיתי מה עניין חתולים וכלבים לגשם. הסבר צולע לדעת רבים ל"קור כלבים", אומר שהביטוי הגיע אלינו יחד עם העלייה מרוסיה. על ההסבר הזה כבר התפשרתי, אחרי שעיינתי ברשימתו של רוביק רוזנטל בבלוג השפה העברית.

אבל עד היום לא מצאתי הסבר מניח את הדעת לביטוי שקושר בין גשם עז לבין חתולים וכלבים: It's raining cats and dogs

very-unpleasant-weather
Very unpleasant weather. Credit: George Cruikshank, 1820.  Ailsa Mellon Bruce Fund, National Gallery of Art

חיפשתי בכל אתר כמעט אחר הסבר לאמירה, It's raining cats and dogs. אבל תמיד הגעתי לאותו הסבר לא אמין, לדעתי. אשאיר אותו לסוף.

אבל איך אומרים – "יגעת ומצאת – תאמין".

אז ככה. החיפוש העלה תוצאה מעניינת. דליתי אותה מאתר ספריית הקונגרס במדור Every day mysteries, "עובדות מדעיות משעשעות". ובא לציון גואל. הגעתי להסבר שהניח את דעתי והוא באמת משעשע.

"אתם שואלים מה מקור הביטוי 'יורד גשם כלבים וחתולים'"? – כך נכתב בראש המאמר – "התשובה שלנו היא: איננו יודעים. ייתכן שמקור הביטוי במיתולוגיה הנורדית, באמונות טפלות מימי הביניים, או במילה העתיקה "קטאדופ" Catadupe (מפל מים), או שמא, במראה גופות בעלי חיים שצפו על פני המים ברחובות בריטניה לאחר הסערה".

ספריית הקונגרס היא מוסד מכובד שלא משאיר מקום לספק בנוגע לאמינות חקר מקור הביטוי ופשרו. מחלקת המחקר של הספרייה בדקה מתי הפך הביטוי לאמירה שבשגרה, או אף לקלישאה. וכך לפחות התודעתי לגלגוליו. המאמר, אגב, מלווה באיורים מקוריים משעשעים ברוח ההומור הבריטי של אז והיום.

השימוש הראשון שנעשה בביטוי דומה ל"יורד גשם חתולים וכלבים" היה בספרות – באוסף שירים מ- 1651, אולור איסקנוס Olor Iscanus.  המשורר הבריטי הנרי ווהן התייחס שם לגג שהיה מוגן מפני "כלבים וחתולים גשמים ומקלחת". שנה לאחר מכן ריצ'רד ברום Richard Brome, מחזאי אנגלי, כתב בקומדיה שלו, "סיטי וויט" City Witt, "יירד גשם של כלבים וחתולי קוטב." (Polecats דומים לסמור. הם היו נפוצים בבריטניה עד סוף המאה התשע עשרה.)

בשנת 1738 פרסם ג'ונתן סוויפט את "האוסף השלם של שיחה מעודנת וגאונית", סאטירה על שיחות המעמד הגבוה. אחת הדמויות שם חוששת שהגשם "ימטיר חתולים וכלבים". עוד קודם לכן, סוויפט כתב פואמה בשם, "מקלחת בעיר" (1710), שתיארה את השיטפונות לאחר גשמים עזים. השיטפונות הותירו ברחובות חיות מתות, וייתכן שהסצנה הזאת גרמה למקומיים לתאר את מזג האוויר כ"גשם חתולים וכלבים".

בין אם סוויפט טבע את הביטוי ובין אם השתמש בקלישאה, הסאטירה שלו הייתה ככל הנראה תחילת הפופולריות של הביטוי, It is raining cats and dogs. סופרים בריטיים אחרים השתמשו בביטויים פחות פופולאריים, כמו "יורד גשם קלשונים" או "יורד גשם של מוטות לקיבוע שטיח על מדרגות", כדי לתאר מראה, דמוי מוט, של גשם עז. אבל היה זה הביטוי של סוויפט  שחלחל לזיכרון.

מדוע  בכ"ז "חתולים וכלבים"?

חוקרי ספריית הקונגרס המשיכו לעשות מאמץ ולברר מדוע בכ"ז חתולים וכלבים מסמלים גשם עז. לשם כך הם פנו להסברים של אטימולוגים – חוקרי מקורות המילים – שידעו לשלוף מאוצר היידע שלהם שלל הסברים לפשר מרכזיותם בביטוי של חתולים וכלבים דווקא, מרביתם מיתולוגיים ומילוליים. להלן כמה מהם:

– לפי מקור נורדי, אודין Odin, אל הסופות הנורדי, הצטייר לעתים קרובות כשהוא מלווה בכלבים וזאבים, שהיו אי-פעם סמלי רוח. מכשפות, תוארו בדרך כלל כשהן רוכבות על מטאטא בסופות עזות. לפי המקור הנורדי הן אוירו לעיתים קרובות כשהן מלוות בחתולים שחורים, סמל לגשם עז בקרב מלחים.

– לפי מקור יווני, "חתולים וכלבים" הוא כנראה תרגום של הביטוי היווני cata doxa, שפירושו "מנוגד לחוויה או לאמונה." והכוונה היא שאם יורד גשם של חתולים וכלבים, הרי זה גשם עז יוצא דופן.

– הסבר הנשען על אנגלית עתיקה אומר שייתכן ש"חתולים וכלבים" הוא סילוף של המילה המיושנת catadupe. באנגלית עתיקה, catadupe פירושו מפל מים. יש לציין שגרסה זו או אחרת של המילה catadupe הייתה קיימת גם בשפות עתיקות נוספות.

falling-animals
. Falling animals. Catadoxa. Credit:
One mouse production

כדי להשלים את אוסף ההסברים אני מוסיפה עוד תיאוריה, כפי שהבטחתי בראשית דבריי. מדובר בתיאוריה בלתי מאומתת ובלתי מבוססת לתהייה, "מדוע חתולים וכלבים"? התיאוריה מסתמכת על החיים במאות ה- 15/16  – עידן הבתים עם גגות סכך (Thatched roof). לפי התיאוריה, חתולים וכלבים נהגו להתכרבל בגגות סכך שתחתם לא הייתה תקרה יצוקה. ובמהלך סופות וגשמים עזים הם נשטפו  החוצה.

באנגלית זה נשמע יותר משעשע:

Houses had thatched roofs-thick straw-piled high, with no wood underneath. It was the only place for animals to get warm, so all the cats and other small animals (mice, bugs) lived in the roof. When it rained it became slippery and sometimes the animals would slip and off the roof. Hence the saying "It's raining cats and dogs

בין אם מדובר בתיאוריה מאומתת או לא – על כך עוד אפשר להתווכח. כך או כך, לבריטים אין דאגות מבחינה אחת: הגשם מזרזף שם ללא הרף, השדות מוריקים, צמרות העצים נישאות אל-על והציפורים חוגגות. לעומתם, החיים בארצנו היפה וברוכת השמש נטולים שדות ומדרונות מוריקים, מרבית השנה, אבל כשיורד כאן גשם הוא ניתך בעוז, ולכאן שייך הביטוי It's been raining buckets all day.

"גלגול נשמות" טורקי

על משקל "מרב עצים לא רואים את היער", המטפורה שכולנו מכירים, אכתוב הפעם על הקתדרלה "האגיה סופיה" באיסטנבול, שהומרה ממוזיאון למסגד ב- 2020. הידיעה שיצרה הדים ברחבי העולם היא קצה הקרחון של סיפור ארוך שתחילתו במאה ה- 4. מהו עיקר הסיפור? מרוב ההתעסקות בפרטים (מרוב עצים) – בשמותיהם של קיסרים, סולטנים, נשיאים וראשי ממשלה – נשמטה המהות מהתודעה (היער): מדוע "האגיה סופיה" הוכרזה על ידי אונסק"ו כאתר מורשת תרבות עולמי ב- 1985?

בעיקרו של דבר ההיסטוריה של "האגיה סופיה" היא סוג של גלגול נשמות שמתחיל במאה ה-4, כאשר במאה ה-20 בולט בו גוון טורקי. מה שנשכח הוא שמאז המאה ה-4 המבנה שינה את פניו מבחוץ ומבפנים – אז בואו נעשה סדר בדברים.

adli-wahid-IavBkAdcpdQ-unsplash
"האגיה סופיה", איסנטנבול – מראה מבחוץ Photo by Adli Wahid on Unsplash

נתחיל מהסוף: רבים מאיתנו שמעו בתחילת יולי (2020) שהנשיא וראש הרשות המבצעת של טורקיה, רג'ב טאיפ ארדואן, הציב לעצמו מטרה ב- 2018 והיא לממש חלום. מעמדו כנשיא וכראש הרשות המבצעת בו-זמנית מקנה לארדואן סמכויות כמעט בלתי מוגבלות. בחלומו, הוא מבקר במוזיאון "האגיה סופיה" ורואה מתפללים כורעים  וראשם מופנה בכיוון מכה. הוא מתעורר מהחלום ואומר לעצמו, זהו זה החלום הזה שלי עומד להתגשם. אמר, תכנן וביצע. ב- 10.7.2020 הוא הוביל מהלך שבסופו המוזיאון יהפוך למסגד, ומועד הביצוע נקבע ל- 24 ביולי. מתאריך זה והלאה אגיה סופיה תהיה מסגד לכל דבר ועניין. כל המבקר ב"האגיה סופיה" יכבד את המקום כמו שמכבדים מסגד, והמאמינים מקרב המוסלמים בטורקיה ובעולם המוסלמי, יוכלו לקיים במסגד תפילות ולכרוע בכיוון מכה לפי מיטב המסורת האיסלאמית.

העצים: המבנה הוקדש על ידי ידיים לא מעטות. זאת עובדה. אבל במקום לראות את ה"יער" כמכלול על כל סמליו ואוצרותיו האמנותיים, סגנון הבניה וכן הלאה, הוא היה לסלע מריבה. ההתעסקות הבין אישית והרצון להיות מזוהה עם המקום אפיינו מאמינים וליברליים, נוצרים ומוסלמים, וטוב שהיהודים לא ניסו למצוא דרך להצטרף לחגיגה. שאם לא כן, הייתה יכולה להיות כאן פרשייה דמויית "ירושלים/אלקודס" מספר שתיים. הר הבית בידינו. וגו'

אפרופו מריבות, כל המרבה לריב מגדיל מן הסתם את ההכנסות מהתיירות באתר, ואם אתה בעלים של המקום, זה עוד יותר טוב. מאז יולי השנה הריב ניטש בין הנצרות והאסלאם, ומאז המאה ה-5 לספירה עד לשנות ה-30 של המאה הקודמת, בין האימפריה הביזנטית והעות'מאנית. אחר כך החלה בטורקיה תקופת חילון, מבית היוצר של כמאל אטאטורק, מייסדה של הרפובליקה של טורקיה ונשיאה הראשון (29.10.1923). אבל אני כבר סוטה מהנושא. ונגררת שוב למלכודת של "מרב עצים לא רואים את היער". אני חוזרת ל"יער".

היער: Hagia Sophia הוא השם הלועזי שניתן לקתדרלה בשנת 430. בטורקית: Ayasofya, בלטינית: Sancta Sophia, ובאנגלית המקום נקרא: Church of the Holy Wisdom, או Church of the Divine Wisdom. "האגיה סופיה" הוקדשה במקור כקתדרלה, כלומר, כנסייה נוצרית אפיסקופלית, כנסייה עם מבנה ארגוני שבו הבישוף מתגורר בכנסייה ומכהן רשמית כראש הכנסייה. קיים מדרג של מכובדות בקתדרלות שתלוי במי שעומד בראשה, האם הוא בישוף, ארכיבישוף, פטריארך וכן הלאה עד לכנסייה הקתולית שהאפיפיור עומד בראשה.

"האגיה סופיה" נבנתה בעיר קונסטנטינופול (כיום איסטנבול) במאה ה-6 (532-537), בהוראת הקיסר הרומי/ביזנטי יוסטיניאנוס הראשון. על מלאכת הבניה פיקחו שני אדריכלים-מדענים, אנטמיוס מטרלס ואיזידורוס ממילטוס. הבנייה עצמה ארכה זמן קצר יחסית, והיא הושלמה ב- 537."האגיה סופיה" הוקדשה כקתדרלה בתאריך 7.12.537. על פי פרוקופיוס, היסטוריון החצר של יוסטיניאנוס, בעת הקדשת המבנה אמר הקיסר את המשפט הבא: "שלמה, התעליתי עליך". משפט שאומר הרבה על המבנה וייעודו. המבנה המרשים, אשר עבורו יובאו חומרים מכל רחבי האימפריה, ועליו עבדו אלפי עובדים, נחשב עד ימינו ליצירת מופתו אדריכלית. יש הטוענים שמדובר במבנה הביזנטי החשוב בעולם. הכנסייה נפרשת על פני 6,000 מ"ר, כאשר גובה הכיפה הינו 56 מ', כגובה בניין של 15 קומות, גבוה בתשעה מטרים מן המבנה הגותי הגבוה ביותר. ניתן להעריך את גודלו של המבנה במיוחד כאשר רואים את הנברשות קרוב לרצפה והכיפה מתרוממת לגובה של עשרות מטרים מעליהן.

עוד לפני זמנו של יוסטיניאנוס הראשון עמדה במקום כנסייה בשם Megale Ekklesia או (The Great Church). קונסטנטין הראשון בנה אותה ב- 325 על גבי חורבותיו של מבנה דת פגאני ובנו, קונסטנטיוס השני, הקדיש אותה ב- 360.

בין 360 ב- 537 חלפו מספר שנים, והן לא היו נטולות אירועים. Megale Ekklesia ניזוקה ב- 404 מדליקת ענק שפרצה במקום וגרמה נזק למבנה. אבל אל דאגה, תסמכו על האימפריה הביזנטית (או הרומית) – הקיסר קונסטנס הראשון דאג לשקם את הכנסייה, שהוקדשה מחדש ב- 415 על ידי הקיסר תיאודוסיוס השני. בשנת 430 הכנסייה קיבלה את השם "האגיה סופיה".

שוב פרצה דלקה, והפעם ב- 532 . וכך מה שיש לנו בשנת 537 הן חורבות של מבנה דת פגאני, חורבות של כנסייה משנת 325, וקתדרלה שנבנתה על ידי שני אדריכלים-מדענים בשנת 537, ביוזמת הקיסר יוסטיניאנוס הראשון שהתנפל על ההזדמנות כדי להרחיב את המבנה.

זה המבנה של "האגיה סופיה", שאנו רואים כיום, והוא מתוארך רשמית מהמאה ה-6. אבל עוד חזון למועד. שכן מאז הושלם המבנה והוקדש בשנת 537, פקדה את המקום רעידת אדמה (558) שמוטטה חלקית את כיפת הקתדרלה. זו תוקנה ב- 582. רעידות אדמה פקדו את האזור מדי פעם. והמשמעותית מכולן היא רעידת האדמה במאה ה-14 שגרמה נזק למבנה, כך שהיה צורך לחזק אותו מבחוץ. הקתדרלה השתייכה לפטריארכיה האקומנית של קונסטנטינופול, על שם קונסטנטינוס, קיסר האימפריה הרומית שייסד את העיר כבירתה. במהלך השנים הקתדרלה נבזזה על ידי הוונציאנים וגם על ידי הצלבנים במסע הצלב הרביעי.

מה שהתווסף למבנה הם פסיפסים, שאחד מהם קבוע בכיפה העגולה. היסטוריונים לאמנות רואים בפסיפסים היפים של הבניין מקור עיקרי ליידע על מצב אמנות הפסיפס בתקופה שלאחר סיום המחלוקת האיקונוקלסטית במאות ה -8 וה -9.

"האגיה סופיה" הופכת למסגד: במאה ה- 15, עם כיבוש קונסטנטינופול על ידי האימפריה העות'מאנית , "האגיה סופיה" מוקדשת מחדש ב- 1444 והפעם כמסגד, על ידי סולטן האימפריה העות'מאנית, מהמט השני. לפי מנהגי האסלאם, מתווסף ל"האגיה סופיה" מבחוץ, מבנה גבוה, צריח (מינרט) שממנו המואזין מזמין את הקהל לתפילות. הצריח העשוי עץ לא החזיק מעמד והיה צורך לשפצו במהלך הזמן ואף להוסיף צריחים נוספים מחוץ למבנה. נוספו פריטים מיוחדים גם בתוך המבנה. באולם המרכזי תלו נברשת מהודרת (Chandelier), הוסיפו גומחה המציינת את הכיוון אל מכה, והעמידו דוכן תפילה. התווספו לאולם גם טקסטים עגולים ענקיים בערבית וציורים על  גבי הקירות.

rumman-amin-l7dytstMIOU-unsplash
באולם הפנימי של "האגיה סופיה" – כיתוב בערבית. Photo by Rumman Amin on Unsplash

"האגיה סופיה" הופכת למוזיאון בימיו של כמאל אטאטורק : המאה ה- 20 עדה לתהפוכות בתחום הדת. אם עד אז האיסלאם שלט ברחבי האימפריה, כמאל אטאטורק, הנשיא הנבחר של הרפובליקה הטורקית (1923) ומי שהקים אותה, היה בעד חילון. בין היתר, הוא הכריז על "האגיה סופיה" כמוזיאון (1935).

"האגיה סופיה" הוכרזה ב- 1985 על ידי אונסק"ו כאתר מורשת תרבות עולמית : אין להתפלא על ההכרזה והכללת המבנה ההיסטורי ב"האתרים ההיסטוריים באיסטנבול" שעליהם הכריזה אונסקו כמורשת עולמית. (תמונות באדיבות britannica.com ).

engin-akyurt-lpdihuHlk3o-unsplash
"האגיה סופיה" – ציורי קיר ומוזאיקה. Photo by engin akyurt on Unsplash

זה המצב כיום. המבנה ההיסטורי עומד באותו מקום ומכיל פרטי אומנות מגוונים שהצטברו במשך מאות בשנים."האגיה סופיה" כאתר מורשת עולמית מספר סיפור על מעצמות ואימפריות, על אסלאם ונצרות ועל רודנים, סולטנים וקיסרים. בקיצור "גלגול נשמות טורקי". ואם מי מכם סבור שארדואן יפגע במצבור המרשים של אוצרות התרבות והאומנות שבמבנה, ייתכן שתתבדו. כאשר התקשורת תירגע גם התיירות תחזור לפקוד את המבנה ההיסטורי על אוצרות האמנות שבו ונשכח מהמהלך של ארדואן.

******

תזכורת קטנה:

ארדואן נבחר על ידי המגזין טיים ל"אישיות השנה" ודיוקנו מופיע בגיליון  2011. תרעננו את זיכרונכם בעזרת הפוסט שפרסמתי מיד כשנודע הדבר. תמצאו שם תצלום הדיוקן על גבי הכריכה הקדמית ופרטים רלבנטיים.

לקראת מימוש חזון אמריקה האמיתית

השבעתו של ג'ו ביידן מעלה אסוציאציות למסר המרכזי של "המילטון" – שזכה לפופולריות בעשור האחרון בארה"ב ובעולם. אמריקה היא ארץ של מהגרים. ביידן התחיל ליישם זאת. בראש ובראשונה כאשר מינה את קאמאלה האריס לסגנית הנשיא. אם כך, משאלתו של לין-מנואל מירנדה שעיבד את הביוגרפיה "אלכסנדר המילטון" למחזמר, קורמת עור וגידים.

*******

בפער של כמאתיים ושישים שנים הצטלבו דרכיהם של שלושה גיבורים ראשיים: אלכסנדר המילטון, מדינאי מהמאה ה-18; הביוגרפיה "המילטון" (2004); לין-מנואל מירנדה, המחזאי והמפיק של המחזמר המילטון. כפי ששמו מעיד עליו, המחזמר מגולל את סיפור חייו של אלכסנדר המילטון, אחד  הבולטים מבין האבות המייסדים של ארצות הברית

המילטון עלה באוף-ברודווי בפברואר 2015 ועבר לברודווי באוגוסט, אותה שנה. המחזמר עובד לאחרונה לסרט על ידי נטפליקס ושודר לראשונה לציבור ב-4 ביולי 2020. תוצר הלוואי: הצלחה מסחררת ל"אתוס ההגירה" – אימות סיפורה של אמריקה "ארץ של מהגרים"

למעשה, "המילטון" הוא סיפורן של שתי מהפכות.

הראשונה שבהן היא המהפכה האמריקנית; "חלום אמריקאי" שמתגשם. שכן המילטון, שהחל דרכו כמהגר חסר מעמד וכסף, שגשג בכוחות עצמו עד כדי כך שהפך לדמות משפיעה בעצמאות ארה"ב. לין-מנואל מירנדה מפיח חיים חדשים ויוצר משמעות חדשה ל"חלום האמריקאי".

השנייה גלומה בשילובים מודרניים "לא מקובלים" במחזמר עצמו. שינוי הסאונד המסורתי של ברודווי, הוספת צבע להיסטוריה האמריקנית הכל-כך חד-גונית, שילוב שחקנים מקבוצות אתניות שונות. עולה מכך מסר ש"לא תמיד הסיפור הוא העיקר, אלא מי שמספר אותו". הבחירה להפקיד את סיפור המהפכה האמריקנית בידיהם של שחקנים לא-לבנים היא תזכורת לכך שאמריקה היא ארצם של החופשיים, ולאו דווקא ארצם של הלבנים". (קרדיט: עמית סלונים, וואלה).

מיהו לין-מנואל מירנדה  

לין-מנואל מירנדה -מפיק ומחזאי – החל לעבוד על המחזמר המילטון בשנת 2009. לאחר שקרא את הביוגרפיה אלכסנדר המילטון, מירנדה לוקח את ההיסטוריה "המשעממת" של ארה"ב, הוא מצוות למחזמר שהוא מפיק על המילטון קאסט של לבנים, היספאנים, שחורים ועוד. הודות לכך המחזמר המילטון מספר את סיפור ראשית הרפובליקה האמריקאית, עם צוות שחקנים שמייצג את אמריקה המודרנית המגוונת של ימינו.

ז'אנר חדש בברודווי: מחזמר בסגנון היפ-הופ אלטרנטיבי

בסוף שנות האלפיים, היפ-הופ אלטרנטיבי הבטיח את מקומו בתוך הזרם המרכזי, בין היתר הודות לכדאיות המסחרית. מקור ז'אנר ההיפ-הופ חופף במידה מסויימת את ז'אנר הראפ. ההיפ-הופ שפרץ בשנות ה-70 בקהילות אפרו-אמריקאיות, הלך ודעך ושוב החל לפרוח כהיפ-הופ אלטרניטיבי כאשר ווסט מכר כמעט מיליון עותקים של אלבומו בשבוע הראשון בלבד. בכך הוא הוכיח שמוזיקת ראפ חדשנית יכולה להיות בעלת ערך מסחרי אם לא יותר מכך. למרות שווסט עיצב את אלבומו הראשון כפופ מלנכולי ולא כראפ, לאלבום הבא של ווסט הייתה השפעה משמעותית על מוזיקת ההיפ-הופ. שבחי הביקורת וההצלחה המסחרית שלו עודדו יוצרי ראפ נוספים מהמיינסטרים עד כדי לקיחת סיכונים.

Hamilton cast at the White House 2016
Hamilton cast at the White House 2016 Credit: Robert Viagas, PLAYBILL.COM

המילטון מהווה חריג בנוף גם בעיני מי שמעולם לא נהנו ממחזמר. זאת בשל שילוב של  ז'אנרים שרק לעתים נדירות משמשים בתיאטרון מוזיקלי. בכך הוא גם סוגר את הפער בין מופעי המיינסטרים להופעות בברודווי. הפסקול של המילטון הוא ברובו מוזיקת היפ הופ ו-  R&B – – ר"ת של הז'אנר, "קצב ובלוז"  שפרץ תחילה בקרב אפרו-אמריקאים. זה הפסקול שמספר את סיפורו של מהגר שמתבסס בכוחות עצמו תוך כדי מלחמה ושינויים פוליטיים. השירים והאישיות האקסצנטרית של השחקנים מוסיפים עניין ואופי שנעדרו בשנות ה- 1800. עוד חידוש בהמילטון הוא השימוש שלו בסגנונות מוזיקליים שונים לכל אחת מהדמויות. לדוגמה, המלך ג'ורג' שר בלדות של שברון לב לאחר פרידתו מהמושבות. לעומת זאת, מועמדים לנשיאות ופוליטיקאים מנהלים קרבות ראפ על מדיניות פוליטית ומיסים.

האם המחזמר משקף נאמנה את העובדות? לא בהכרח. בראיונות שהעניק לתקשורת, מירנדה אומר שהוא חש אחריות ושואף לדיוק מירבי ככל האפשר מבחינה היסטורית. מאידך, יש לזכור שמדובר במחזמר. המילטון הוא בעצם יצירה מוסיקלית על כל הכרוך בכך, בעיקר דרמטיזציות וחוסר דיוקים.

אלכסנדר המילטון – האיש שעומד במרכז אתוס ההגירה

אלכסנדר המילטון נולד בקריביים מחוץ למסגרת הנישואים. מוצאו של אביו הוא סקוטלנד ושל אמו, צרפתי-בריטי. בעת שנולד היא הייתה נשואה לאחר, האב הביולוגי נטש אותם ואימו גידלה את המילטון כאם חד-הורית. היא נפטרה כשהיה בן שבע והמילטון עבר מיד ליד ומבית לבית. קשה לדעת בוודאות באיזו שנה הוא נולד. בשנת 1768, לאחר מות אימו ובמעמד קיום הצוואה העיד קרוב משפחה כי אלכסנדר המילטון בן 13. לפי נתון זה ייתכן שהמילטון נולד בשנת 1755. הוא בנה את עצמו מאפס. בשלב מסוים בחייו הוא הוכיח כשרון כתיבה יוצא דופן ומוקיריו דאגו להקים קרן כדי לשלוח אותו לצפון אמריקה להמשך לימודים. כאן החל מסע ההגירה לאמריקה. ב- 1772 המילטון הפליג באוניה לבוסטון ומשם המשיך לניו-יורק סיטי. הוא למד את ההיסטוריה הצבאית והטקטיקות בכוחות עצמו, ועד מהרה הומלץ לקידום. באמצעות קשריו עם הפטריוטים המשפיעים בניו יורק, כמו אלכסנדר מקדוגל וג'ון ג'יי, המילטון ייסד ב- 1776 את חברת התותחנים המחוזית של ניו יורק ביחד עם שישים גברים, ונבחר לקפטן. הוא השתתף בקרב על פרינסטון ב- 3 בינואר 1777. ג'ורג' וושינגטון הוביל את הכוחות האמריקנים במשימה מוצלחת נגד הכוחות הבריטיים  ומכאן ההיכרות בין המילטון לג'ורג' וושינגטון.

HAMILTON Alexander Treasury
HAMILTON Alexander Treasury Credit: Wikipedia

הקרב על פרינסטון היה צומת חשובה בקידום מעמדו של המילטון. ג'ורג וושינגטון קרב אותו אל חוג המדינאים הבכירים של ארה"ב ופתח לפניו את הדרך אל הפסגה. הוא זכה למעמד הנחשק "אב מייסד" ועד היום הוא נמנה על הבולטים מבין ה"אבות המייסדים" של ארה"ב. למעשה היו מספר צמתים בדרך.  מלבד היותו יד ימינו של ג'ורג' וושינגטון.

הצומת המכריע יותר בחייו של המילטון היה כאשר נמנה על מחברי המסמכים שפורסמו בהפדרליסט – קובץ של 85 מאמרים על חוקת ארצות הברית העתידית, שנוסחו והתפרסמו בין השנים 1787-1788. את מאמרי הפדרליסט חיברו בעיקר שלושה אלו: ג'יימס מדיסוןאלכסנדר המילטון וג'ון ג'יי.  85 המאמרים נועדו לרכוש את אמון הציבור ולהטות את דעת הקהל והאינטלקטואלים לתמוך בחוקה שעדיין לא נחקקה. היה עליהם להתמודד עם התמיכה של חלק מהציבור בתקנון הקונפדרציה – מסמך מכונן בתולדות ארה"ב (1781) שיצר קונפדרציה של 13 המושבות המורדות.

ב- 1788 בוטל תקנון הקונפדרציה והוקמה ממשלה חדשה תחת חוקת ארה"ב שנכנסה לתוקף מיידי. המילטון, מדיסון, וג'יי, זכורים בהיסטוריה האמריקאית כמי שבזכותם נחקקה חוקת ארה"ב. המילטון עצמו חיבר 51 מתוך 85 הפרקים של הפדרליסט שמשמשים עדיין כאחת ההפניות החשובות ביותר לפרשנות החוקתית. כיאה לאדם שתרם כה רבות לעצמאות ארה"ב המילטון התמנה כחבר בקבינט הראשון של הנשיא ג'ורג' וושינגטון וכשר האוצר הראשון של ארה"ב.

Alexander Hamilton Biography
Alexander Hamilton Biography Credit: Amazon

הביוגרפיה אלכסנדר המילטון (2004) מאת ההיסטוריון רון צ'רנוב, זוכה פרס פוליצר (2011)צ'רנוב נחשב להיסטוריון מבריק בזכות היסודיות והיושרה שהוא מגלה במחקרו. בביוגרפיה אלכסנדר המילטון הוא יצר דיוקן חי ומשכנע של אדם מדהים שתרם תרומה אדירה להבנתנו את ראשית הרפובליקה האמריקאית. הביוגרפיה עברה עיבוד למחזמר עטור הפרסים, המילטון, על ידי לין-מנואל מירנדה, שנפתח בברודווי באוגוסט 2015. צ'רנוב שימש כיועץ היסטורי להפקה.

אלכסנדר המילטון, אב מייסד ושר האוצר הראשון של ארצות הברית, נפטר מפציעת ירי. מספרים שהכדור הקטלני נורה לעברו על-ידי סגן הנשיא השלישי אהרון בר, חבר מפלגתו שהזמין את המילטון, גיבור מלחמת המהפכה, לדו-קרב. העימות ביניהם התרחש בשעות הבוקר המוקדמות של ה- 11 ביולי ,1804 וסימל נקודת שיא ביריבות הארוכה והמרירה בין השניים. המילטון הפצוע אנושות הובהל באמבולנס לביתו של ידידו, וויליאם בייארד ג'וניור ושם הוא נפטר למחרת. הסבר משוער לסיבות לדו-קרב עולה ממכתב שפורסם בעיתון, שבו דווח אחד בשם ד"ר צ'רלס ד. קופר כי בשיחה שהתקיימה בארוחת ערב המילטון כינה את בר "אדם מסוכן." קופר הוסיף שהמילטון הביע גם "דעה בזויה יותר" על בר. בשל המילה הבזויה הזאת בר התחיל לעקוב אחרי המילטון וכל מילה שיצאה מפיו תועדה. מה בדיוק התרחש בזמן הדו-קרב בר-המילטון אינו ברור דיו. הדעות חלוקות על כך למעלה מ- 200 שנים. ישנם היסטוריונים שמאמינים כי המילטון מעולם לא התכוון לירות לעבר בר,  אחרים סבורים כי בר בהחלט התכוון להרוג את המילטון. ומסבירים זאת על ידי תיאור של מה שקדם לכל זה, יריבות פוליטית. ב- 1790 אהרון בר ניצח את חותנו של אלכסנדר המילטון במרוץ לסנאט האמריקני. ומאז המילטון החל לתעב אותו, וראה בו אופורטוניסט מסוכן. לעתים קרובות המילטון אף נטה לדבר סרה על בר.

אלמלא מירנדה, שהפיק את המחזמר והעלה אותו בברודווי לפני כחמש שנים, ספק אם כיום מישהו היה יודע מי היה אלכסנדר המילטון. "המילטון", ככל מחזמר אמריקאי, נשפט על פי איכותו. אבל זו אינה עוד יצירה מוזיקלית ככל האחרות. המחזמר מספר את סיפורו של האב המייסד האמריקני הנשכח, אלכסנדר המילטון, המהגר הראשון של אותה תקופה שהביא הצלחה מסחררת לאתוס של ההגירה.

10 dollar bill
Ten Dollar Bill Credit: Wikipedia

אין זה מפתיע שהמילטון הסרט שהוקרן ב- 4 ביולי השנה (2020) הוא צילום אחד לאחד של המחזמר, שכעבור שנה מאז שעלה בברודווי ראינו את הזינוק הפתאומי בפופולריות של המילטון כשר האוצר הראשון של ארה"ב. וב- 20 באפריל 2016 שר האוצר האמריקני, ג'ייקוב ג'יי. לו (LEW), שוחח אישית עם מירנדה ולאחר מכן יצא בהודעה רשמית על ההחלטה להותיר את דיוקנו של אלכסנדר המילטון בחזית השטר של 10 דולר. בניין האוצר יוצג בגב השטר בליווי התיאור: "צעדת 1913 לתמיכה בזכות הבחירה של נשים שהסתיימה בבניין."

לקריאה נוספת:

https://www.ynet.co.il/entertainment/article/Byj00feoA8

מפקדים וחיילים כתבו על מלחמת יום הכיפורים. הגיעה העת לשיח-סופרים

האזנתי בקשב רב לשיח בין מנחם אנסבכר ואבירם ברקאי על ספרו של אנסבכר, רסיס ממגש הכסף, וזיכרונותיו מתל-א-סאקי (1973) והחלטתי להעביר לקוראיי מספר נקודות שנראות חשובות בעיניי.

ברקאי מוביל את השיחה. והשאלה הראשונה שהוא מפנה לאנסבכר היא – "מה היה הרגע הכי קשה ב-48 השעות הראשונות מאז ההפגזה על תל סאקי"?

*************

על "מחדל" יום הכיפורים נכתבו תילי תילים של מאמרים וספרים מאז 1973. ביוזמתם של לוחמים שהשתתפו במלחמה ראו אור עשרות ספרים שהקו המקשר ביניהם הוא המחדל וקורותיה של היחידה בה שירתו. בשנות האלפיים אנו עדים ל"פריחה" של ממש בז'אנר תיעודי זה, ולצידו מחקרים השואבים מידע חדש על המלחמה ממסמכים שהותרו לפרסום.

התיעוד שנעשה ביזמת הלוחמים או מטעמם, נועד לשמר בזיכרון האישי והציבורי את חוויות המלחמה והטראומה שחוו בחזיתות הצפון והדרום. זהו מדף ספרים המשמש בעיקר כיד זיכרון למלחמה. הייחודיות של ספרות זו היא הנגיעה האישית של מרבית הכותבים או המספרים לאירועים שבהם הם דנים. הכתיבה מערבת תיעוד עם תחושת הטראומה של מי שהיה שם או חי בישראל באותה תקופה, והמחדל משולב בספרות זאת בתיאורי ההישג האישי היחידתי. בסיפוריהם של חטיבות, גדודים ופלוגות ניכרים כעס ואכזבה על הזחיחות והשאננות של מקבלי ההחלטות, ועל התעלמותם מהמחיר שישלמו הלוחמים על מחדליהם. ספרים אלה אינם רק מוצג הירואי; אלה הן מסות המלוות ברגש עמוק של תסכול וזעם, ביקורת על חוסר המוכנות, פקפוק בצדקת הדין ואף תהיה עצמית נוקבת.

יש גם זרם פרסומים מסוג שונה, שראה אף הוא אור בשנות האלפיים, הוא ספרות מחקר, פרי עטם של היסטוריונים עצמאיים והיסטוריונים של צה"ל. המחדל מהדהד בספרות שנכתבה על ידי חוקרים עצמאיים, ואילו ספרות המחקר ה"רשמית" נועד לדווח על מהלכים בשדה הקרב. מטבע הדברים, ספרות זאת ממעיטה לדון בקבלת ההחלטות שקדמו למלחמה – סוגיה שעליה נתנו את הדעת מחקרים שנערכו מיד אחרי המלחמה. ככזו, ניתן למצוא בה לדוגמה תיאור של מהלכי קרבות הבלימה. כללית, ה"ניצחון המזהיר" של צה"ל במלחמת יום הכיפורים הופך בספרות הרשמית לחזות הכל.

בחסות עמותת "המרכז למלחמת יום הכיפורים", התקיים מפגש ראשון בסדרת "שיח-סופרים" עם מפקדים וחיילים שכתבו על רשמיהם וזיכרונותיהם מהלחימה בחזית הצפון ו/או הדרום של מלחמת יום הכיפורים (1973).

רסיס ממגש הכסף. קרדיט סימניה
רסיס ממגש הכסף. קרדיט: אתר סימניה

במפגש שנערך בשידור יוטיוב (30.6), אבירם ברקאי, מחבר הספר "על בלימה: סיפורה של חטיבה 188 במלחמת יום-כיפור" (2009) ומי שפיקד על מחלקת טנקים במלחמה כמ"ם שריון, שוחח עם מנחם אנסבכר אודות ספר פרי עטו, "רסיס ממגש הכסף" (2003).

משה גבעתי, בספרו "בודדים על התל" (2009), כותב על הרקע להתרחשויות במוצב תל סאקי, בחזית הסורית. גבעתי – היסטוריון צבאי – "מנתח את ערכי 'רוח צה"ל' במבחן הקרב ואת הקרב על התל בראי עקרונות המלחמה". מתוך הספר עולה הנרטיב של צה"ל – "בקרב תל סאקי הראו כל הלוחמים דוגמה אישית, הקרבה, אומץ לב, נחישות, דבקות במשימה ובעיקר רעות." (הציטוטים מתוך כריכת הספר).

לעומתו, מנחם אנסבכר טוען כבר בעמ' 2 בספרו, רסיס ממגש הכסף, "מי שנכנס לגיהינום, אין הגיהינום יוצא ממנו עוד". ובסיום השיח הוא מסכם את רשמיו כלוחם כך, "לא חזרתי מנצח", והוא בקושי מסוגל להסביר זאת. הוא רק אומר משפט אחד קצר, "האירוע הרג יותר אנשים מאלו שחולצו".

במה תרמה לו הכתיבה? – "בזמן הכתיבה הרגשתי שזה לא משנה ולא חשוב לי מה יקרה לדימוי שלי כתוצאה ממה שאכתוב. לא היה איכפת לי שיגידו עליי, אבא הגיבור היה אצל פסיכולוג ובכה כמו ילדה". למרות שבאותם ימים היה חשוב לכולם "מה יגידו החבר'ה". ואכן, הכתיבה יצרה סדקים. אבל אנסבכר מוסיף,

"כאשר סיימתי לכתוב את הספר הבנתי שזאת הייתה חובתי כלפי ההורים והחיילים".

__

האזנתי בקשב רב לשיחה בין אנסבכר וברקאי בקשב רב והחלטתי להעביר לקוראיי מספר נקודות שנראות חשובות בעיניי.

ברקאי מוביל את השיחה. והשאלה הראשונה שהוא מפנה לאנסבכר היא – "מה היה הרגע הכי קשה ב-48 השעות הראשונות מאז ההפגזה"?

בפתח דבריו מתאר אנסבכר את האווירה בתל סאקי עד שבת בצהריים ה-6 באוקטובר, 1973. "הכל שקט, רואים מהתל את כל הסביבה, רוב התושבים דתיים… ואז בשתיים בצהרי שבת – פתאום מתחילה הפגזה והכל מתכסה באבק. בבת אחת אתה במקום לגמרי אחר.

אנסבכר מוסיף פרטים על ההיתקלות עם חטיבה סורית שאותה הם מגלים במוצאי שבת. הוא מספר על שהותו בתוך המוצב יחד עם חיילים וטנקיסטים, ואיך פעמיים ניסו לחלץ אותם ולא הצליחו. איך אזלה התחמושת והם יושבים שם בבונקר קטן וצפוף של 2.5 מ"ר ומחכים לנס כאשר מול עיניהם מתקרב כוח חי"ר סורי שכולל 2,500 לוחמים. בתוך הבונקר נמצאים 24 איש, רובם פצועים ויש גם הרוגים. התחושה היא של "אין סיכוי". לאחר יומיים בבונקר במצב כזה, בלי תחמושת בלי מים או מזון, הוא כבר לא מרגיש מפקד המקום, הוא "סוג של מפקד" אומר אנסבכר. זאת למרות שבעצם האחריות היא עליו. ואז מופיע בקשר קולו של יורם יאיר המכונה בפי כולם "יה-יה". יה-יה הוא כעת ממלא מקום של מפקד גדוד. קולו בקשר נותן להם הרגשה של מבוגר אחראי. הוא מעניק תקווה ואנרגיה.

"הרגע המאושר בא בבת-אחת", מספר אנסבכר. "מישהו צועק אל תוך הבונקר, 'יש פה שריונרים?' והם עונים, 'כן'". שני סרנים רופאים מתנפלים עליהם ומוציאים את כולם מהבונקר אחד-אחד. אנסבכר יוצא אחרון על אלונקה. שוכב בידי כוחותינו. פתאום מגיח מעליו ראשו של יה-יה. אנסבכר מתאר את התחושה, "יה-יה, מלך העולם, שולט על הכל. וברגע זה אני מרגיש שחרור, שלא איכפת לי יותר מכלום".

25 שנים אחרי האירוע אנסבכר, בן 47, מחליט ללכת לטיפול בהלם הפוסט טראומטי שלקה בו.

לא היה לו קל להשלים עם כך. הוא מעיד על עצמו ש"התבייש לקטר". הוא ידע שהיו הרבה כמוהו ששותקים מכיוון שהייתה בושה אז לקבל טיפול פסיכולוגי.

מה הכריע את הכף לטובת הטיפול? אנסבכר מתאר את הערב לפני שקיבל החלטה:

אשתי ואני יצאנו לצפות בסרט מלחמה אמריקאי קלסי שמתרחש בעיראק. יש שם סצנה שמזכירה לי את מה שקרה בתל סאקי. אחרי הסרט אני נוהג במכונית בדרך הבייתה, אשתי יושבת לצדי, ולפתע כל הבכי שהיה עצור בתוכי במשך 25 שנים פורץ החוצה. אני לא מצליח לעצור את הדמעות. אני עוצר בצד הדרך וממרר בבכי.

לסיכום, מנחם אנסבכר כותב על תחושת הטראומה שלו ושל שאר הלוחמים, ומבליט את המחדל. כמי שהיה באותה עת מפקד מחלקה בגדוד הנח"ל המוצנח (50) של חטיבת הצנחנים, ולחם במלחמת יום הכיפורים בקרבות הבלימה כנגד הצבא הסורי ברמת הגולן,  הוא נפצע והיה אחראי על לוחמים שאיישו את מוצב תל סאקי בעודם נצורים ומנותקים מכוחות צה"ל. וכך, במצב כזה הם נדרשו לבלום את תקיפתם של כוחות גדולים של הצבא הסורי.

זה הסיפור האמיתי ואיש לא ייטיב לספר אותו זולת מי שהיה שם.

מי שמעוניין יוכל לצפות כאן – בראיון ששודר ביוטיוב.

המפגש הבא ישודר ב-7 ביולי  בשעה 17:00 ביוטיוב של העמותה, באמצעות הקישור הזהתא"ל רון כתרי ישוחח עם פרופ' אורי בר-יוסף על ספרו, "הצופה שנרדם: הפתעת יום הכיפורים ומקורותיה" (2013 מהדורה חדשה).

תכנית ההתנתקות – מה השתבש שם?

15 שנה להתנתקות. מה השתבש שם?

הצלחה

השאלה העומדת על הפרק אחרי עשור ל"התנתקות" איננה האם רוב הציבור מוכן להודות כיום ששגה לפני עשור, כשתמך ב"תכנית ההתנתקות" פרי יוזמתו של ראש הממשלה דאז, אריק שרון. נכון יותר לשאול איך קרה שמחצית הציבור בישראל לא השתכנע לפני עשור שאין לגרש 10,000 מבתיהם? במה שגו מארגני המחאה כנגד יישום תכניתו של שרון?

****************

sharon

ב-18 באפריל 2004 פרסם משרד ראש הממשלה בישראל את עקרונות "תכנית ההתנתקות" לפיהם מתחייבת ישראל לסגת מרצועת עזה וצפון השומרון ולפרק כעשרים יישובים. מאז פרסום העקרונות עד ההצבעה עליהם בכנסת חלפה כחצי שנה בה יכלו המתיישבים להשתמש בכל אמצעי תעמולתי כדי למנוע מהתכנית לצאת לפועל. הם ניסו אך מחאותיהם לא צלחו.

מה השתבש?

מחאת המתיישבים כנגד תכנית ההתנתקות נתמכה בטיעונים הלא נכונים. זאת הסיבה העיקרית לאי הצלחתם לסכל את תכניתו של שרון. הם שילבו במחאתם נגד התכנית טיעונים המתבססים על זיקה היסטורית בין העם היהודי לבין ארץ ישראל וכן על תפיסת עולם לפיה "אין…

View original post 448 מילים נוספות

הנצחה – עניין פוליטי?

כאשר תקראו את השורות הבאות קחו בחשבון את העובדה שהן נכתבו בעקבות מחאות ג'ורג' פלויד.

אירועים ואישים היסטוריים מונצחים לעתים קרובות על ידי הקמת אנדרטות ופסלים, קריאת רחוב על שמם וכי"ב, כמו גם הטבעת דמותם על גבי בולים ושטרות כסף. אין זה נדיר שהזיכרון הציבורי מזהה העלמה מכוונת של פרט היסטורי באובייקט ההנצחה של פרק במורשת הכלל-לאומית.

איזה סוג של תיקון יפצה על ההכרה שההנצחה נוצרה בהשראת האידיאולוגיה ה"מנצחת" ?

איך זה קשור לנסיבות מותו של ג'ורג' פלויד?

בול יום הזיכרון תשכז - אנדרטת פורצי הדרך לירושלים
בול יום הזיכרון תשכז – אנדרטת פורצי הדרך לירושלים. מקור: ויקיפדיה

אירועים ואישים היסטוריים מונצחים לעתים קרובות על ידי הקמת אנדרטות ופסלים, קריאת רחוב על שמם וכי"ב, כמו גם הטבעת דמותם על גבי בולים ושטרות כסף. מדובר באקט של "פוליטיקה סימבולית" – הנצחת הגרסה הלאומית המקובלת של העבר והמורשת שלנו. בעיקרו האקט חינוכי וחשוב. אבל תהיה זאת תמימות לחשוב שכולנו מזדהים עם המסר, שכן ייתכנו פערים בין הסיפור המונצח, לדוגמה בפסל של גיבור האומה, לבין זיכרון פרטי של הסיפור, כפי שהוא נתפס על-ידי אוכלוסייה ספציפית שמהווה חלק מאותו עם.

אנדרטה מאולתרת במקום הרצח
אנדרטה מאולתרת במקום הרצח. קרדיט: ויקיפדיה

נסיבות מותו של ג'ורג' פלויד עוררו לחיים זיכרון של אוכלוסייה שלמה, לגבי אי-שוויון אזרחי בארה"ב. זה הוביל לחידוד הקיטוב החברתי-פוליטי סביב סוגיית הגזענות בארה"ב ובעולם, ואיים לפגוע בסדר החברתי. הזעם שהתפרץ היה מגובה בתחושות קיפוח חברתי רב-שנים. במהלך המהומות ברחבי ארה"ב, בבריטניה ובמדינות אירופה אחרות כולל בלגיה, המפגינים שהזדהו עם מחאות ג'ורג' פלויד הפילו פסלים שהנציחו דמויות היסטוריות, רק משום שאלו הנציחו בעיניהם את עוול הגזענות.

שדים מן העבר – אינדיאנים באמריקה

נחזור אחורה אל שנות ה- 90, כאשר נעשה "תיקון זוטא" בנרטיב הלאומי ומורשת האדם הלבן ביחס לעמים ילידים ביבשת אמריקה (American Natives), קרי, בני עמים ושבטים שונים וביניהם שבטי אינדיאנים:

מקור השם "אינדיאנים" טמון בטעותו של מגלה הארצות, כריסטופר קולומבוס, אשר בהגיעו לחופי אמריקה סבר שהגיע להודו – INDIA. הקולקטיב שנקרא בפיהם של אזרחי אמריקה הלבנים, "ילידי אמריקה", שמר בזיכרון הציבורי שלו נרטיב שמתייחס למתיישבים האירופאיים באמריקה, כ"האדם הלבן, הכובש שנישל אותם מאדמותיהם". המתיישבים האירופאים הראשונים לאורך החוף המזרחי של היבשת היו אנגלים. הם הגיעו לכאן במהלך המאה ה-17 יחד עם קבוצות קטנות יותר של הולנדים ושוודים. המייסדים העיקריים של ניו אינגלנד היו פוריטנים שהקימו את מושבת מפרץ מסצ'וסטס ב-1629. המושבות האמצעיות, שמורכבות ממדינות ניו-יורק, ניו ג'רזי, פנסילבניה ודלאוור של ימינו, אופיינו באוכלוסייה מגוונת מאוד.

עם תחילת ההתיישבות של המהגרים מאירופה החל תהליך הדרגתי של דחיקת רגלי שבטי האינדיאנים שישבו בשטחים הידועים כיום כחוף המזרחי של ארצות הברית. המהגרים שאפו להשתלט על אדמותיהם. פעמים רבות נעשה הדבר באמצעים אלימים וברוטליים, ולפעמים באמצעות רכישת אדמותיהם בעד "נזיד עדשים" תוך העברת הילידים לשמורות או הגלייתם מערבה. ההתפשטות מערבה החלה לאחר אישור חוקת ארה"ב (1789) ומינויו של הנשיא הראשון של ארה"ב, ג'ורג' וושינגטון. השאיפה להתפשט לכוון המערב נומקה ברצון להשגת עוצמה לאומית וגם באמונה שלפיה השיטה האמריקנית הדמוקרטית שבמרכזה חופש לאדם תיטיב גם עם תושבי האזורים החדשים שיסופחו לארצות הברית.

המתיישבים שהגיעו מאירופה ידעו להנציח את הישגיהם ככל שהתקדמו לכיוון מערב היבשת. סביב הישגיהם הם טוו סיפור/נרטיב, שתאם להפליא את עקרונותיהם האידיאולוגיים. הם דיווחו לעורף על המסע מערבה. את מקום הצילום תפסו איורים, כמקובל באותה עת. המפגש עם שבטי האינדיאנים תואר על ידי איורים עם פרשנות שממנה עלה המסר, "הם תקפו אותנו אבל שרדנו וניצחנו".

תיקון "פוליטי" להנצחה

לפני 30 שנה נפתחה בוושינגטון די.סי. תערוכה של אותם איורים היסטוריים, שצויירו במשך 100 שנים, בין 1820-1920. שם התערוכה, "המערב באמריקה – פירוש מחודש של דימוי כיבוש המערב" (כדאי להיכנס לקישור). המוטיב הבולט מכולם, החוזר שוב ושוב בכותרות של התמונות, אומר למתבונן: "התיעוד הוויזואלי אינו רק תיעוד. ציירי הזמן ההוא שליוו את מאורעות הימים היו שליחי האדם הלבן בשדה הקרב. איש מהם לא שאל את האינדיאנים שאלות ולא השיב לשאלות של אינדיאנים. הציירים עשו מה שעושים בדרך כלל כתבינו הצבאיים. הם מתארים את המלחמה לעורף, בעיני שליחי העורף לחזית." הציירים הלבנים ראו את המלחמה דרך עיניו של האדם הלבן. כפי שהאדם הלבן היה רוצה לראותה. הציורים בתערוכה נוספו לרשימה ארוכה של נאומים שנישאו בפומבי באותם ימים, ולשורה ארוכה של שירים, פזמונים, כרוזים, פקודות-יום ודיווחים מן החזית. ביחד, כל אלה נועדו לאזניהם ולעיניהם של מי שביקשו לשמוע "חדשות טובות" מן החזית.

המבקרים בתערוכה בוושינגטון רשמו בספר האורחים שביציאה מאולמות התצוגה,הערות בסגנון שממנו אפשר להתרשם עד כמה הם לא אהבו את הסגנון "המצטדק" של "יפי הנפש" שהוצג לצד הציורים. לדוגמה: "נו, באמת, מדוע צריך ללכלך ככה את כל העבר שלנו?" "מה זה כל השנאה העצמית הזאת? כל האינדיאנים היו צדיקים כאלה, וכל אבותינו רשעים גמורים?"

פנים רבות לזיכרון

לזיכרון פנים רבות. זה קורה כל הזמן. קולקטיב "זוכר" אירוע שהתרחש בהיסטוריה שלו, בהתאם לתבנית הזיכרון הרצויה לאידיאולוגיה השלטת בו באותה עת. יש מיתאם בינה לבין ערכים המשתקפים בזיכרון הקולקטיבי. התופעה שנקראת "פוליטיקה סימבולית", כוללת בתוכה תופעה נוספת "שכחה מבנית" –  (Structural forgetfulness)

דוגמה נוספת תבהיר מהי אותה "פוליטיקה סימבולית".

בספר "המפתח של שרה" (ראו ביקורת שלי על הספר) מתבררת המשמעות של התופעה, "פוליטיקה סימבולית" ובמיוחד, אלמנט ה"שכחה המבנית". מסתבר שגם הזיכרון הפרטי אינו חסין מפני עיצוב מכוון של חוויה קולקטיבית היסטורית ברוח האידיאולוגיה המוסדית השלטת עכשיו. ב"מפתח של שרה" שמתרחש במחצית שנות ה-90, נחשף סיפור שהושכח – סיפור מתקופת מלחמת העולם השנייה, ושלטון וישי בצרפת. עד לשנות ה- 90 האידיאולוגיה של המרשל פיליפ פטן הכתיבה שלא לחשוף את המרדף אחר יהודי פריז, המצוד, וכליאתם במתחם האצטדיון "ולודרום ד'איבר" שבמרכז העיר, משם הועברו אל מחנה הריכוז דאנסי ולאחר מכן למחנות השמדה.  בדומה לתערוכת האיורים בווישנגטון די.סי ב- 1992, גם בפריז נחשפה הפרשה. האחראי לחשיפה היה הנשיא ז'אק שיראק ב-1995.

תיקון סימבולי מסוג אחר – מחאות ג'ורג' פלויד

מחאות ג'ורג' פלויד, היו הניצוץ שהפעיל את הזיכרון הציבורי והוביל לתיקון מסוג אחר.

חוקר ההנצחה והזיכרון הלאומי, מעוז עזריה, סבור ש"שיכחה ותיקון סימבולי" באמצעות הפלת פסלים ואנדרטות – איננה משרתת את המטרה. נהפוך הוא, זוהי דוגמה להתנהלות "דיאלקטית" – "השלטון השכיח את הנרטיב שלנו, אז אנו נהרוס את מה שיש ונשוב להאדיר אותו". לאמור, עין-תחת-עין. פעילות דיאלקטית מוחקת ומעבדת מחדש את ההיסטוריה, עם סיכוי רב שכל דור ילמד בתורו פרקי היסטוריה חלופיים.

מהנאמר לעיל עולה שניתוץ וסילוק פסלי הנצחה בארה"ב, בריטניה ובלגיה, כמוהם כמחיקת היסטוריה וכמעשה של טיהור. מי שתומך בכך נחשב בעיני עצמו כמנצח, בעוד שלמעשה הוא משתתף במחיקת המורשת.

נחזור לנקודת המוצא ונשאל, האם הנצחה היא מעשה פוליטי? אין ספק שזו שאלה קשה שכדי להשיב עליה צריך להבין שמדובר בסוגייה רבת פנים. הקו המוביל לפתרון השאלה הוא ההבנה שאי אפשר לשנות ולברא את העולם מחדש בכל פעם שמתחלף השלטון. לפיכך יש להעדיף ככל האפשר העברה של אנדרטות ו/או פסלי הנצחה וכי"ב למקום מגודר מחוץ למרכז הבמה, ולהוסיף להם לוחית עם הסבר. המטרה היא ללמד ולחנך תוך התיחסות להיסטוריה על כל צדדיה. כך הכל יידעו מה התרחש בעבר ויבינו שהחיים הם המשך ישיר של העבר.