קטגוריה: מיתוסים וסמלים מודרניים

ההיסטוריה של השד

במקום ביקורת ספרותית על "חסד ספרדי" (2011), מאת אברהם, ב. יהושע, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 374 עמ' – שכן ביקורות  כאלו נמצאות בשפע ברשת. הדגש שלי הוא על נושא שחולש על הספר: המושג "חסד רומי". על הדרך אגע גם, בהיסטוריה של השד.

ספרו של יהושע פתח לי צוהר למושג זה, שהודות לסיפור שמגולם בו, ציירים ידועי-שם וידועים פחות, העניקו לנו יצירות המדמות את מה שזכה להיקרא "חסד רומי". בספרו של יהושע מובא הסבר לרפרודוקציה של חסד רומי, שבמקרה תלויה בחדר המלון שבו התאכסן הגיבור, הבימאי יאיר מוזס, מלון – מסוג פרדור. רפרודוקציה של יצירה מאת מתיאס מיפוחל, צייר מהמאה השבע עשרה, שנולד בזילנד ואחר כך חי ברומא. לפי הציור, מיפוחל היה מעריץ גדול של רמברנדט, והעתיק ממנו את תנוחת הישיבה של קימון (הזקן) ואת האור החזק שנופל על הגב העירום שלו. הסיפור אינו איטלקי אלא רומי, שכן מדובר ברומא במובן של האימפריה הרומית "הגדולה מאיטליה" (ע' 106).

בהמשך הספר מובאים פרטים נוספים המבהירים את הקשר בין "חסד רומי" חסד נוצרי וההיסטוריה של השד, מאת ד"ר מרילין יאלום (אשתו המנוחה של פרופ' ארוין יאלום הפסיכולוג). לפי יהושע, "חסד רומי" הוא אחד מאלף הסיפורים שפרסם ולריוס מקסימוס בשנת שלושים לספירה, בקובץ, "פאקטה אט דיקטה ממוראבילי" (מעשים ואמרות שיש לזכור). לפי הידוע לנו, ספרו של מקסימוס נועד למטרה אחת: חינוך הצעירים. מה כלול בסיפור של מקסימוס?

גרסתו של יהושע – הסיפור של מקסימוס מתמקד בצעירה בשם פֶֶּרׄוׄ, שהיניקה את אביה, ושמו קימון, שנידון למוות ברעב בבית הסוהר. פרו נהגה לבקר את קימון ולהניק אותו בסתר כדי שלא יגווע. יום אחד הסוהרים תפסו אותה במהלך ההנקה. אבל ההתרשמות שלהם מהמסירות הנועזת והמקורית של פרו כלפי קימון, השפיעה עליהם. שכן היה זה מעשה של חסד נדיר. לכן, הם ריחמו על האב ושיחררו אותו ממעצר. בספרו יהושע אומר: "זאת תמצית הסיפור, שהיה מקור לציורים רבים בעת העתיקה". עוד מוסיף יהושע: "מקסימוס עצמו הודה שהציורים חזקים מהסיפור שלו. אנשים נעצרים בהשתאות לפני הציור ולא מסוגלים לגרוע עיניהם מהסצנה. הסיפור פיתה ציירים חשובים ביותר במשך מאות שנים, וכל אחד ביטא אותו בגרסה משלו. רובנס, שצייר אותו פעמיים במרחק של עשרים וחמש שנה ואחרים". חלפו מאות שנים מאז ובימי הביניים הסיפור על החסד הרומאי (רומי כאימפריה) כמעט נעלם, אבל לדברי יהושע "הוא התחדש ופרח ברנסנס ובבארוק…. אולי בגלל הארוטיות הגלויה". וכיד הדמיון הטובה עליו, יהושע מסיים בהערה, שאנשי ימי הביניים "חשדו בכנות של החסד והרחמים" אצל בת שמיניקה את אביה. "אולי יש כאן ניצול לרעה באופן אדיפאלי."

אחרי כל זה נתקלתי בספרה של מרילין יאלום, "ההיסטוריה של השד" (בתרגום לעברית). עוד ידוע לי שד"ר מרילין יאלום (שנפטרה בשנת 2019), הייתה חוקרת ידועה בזכות מחקרים על נושאים מגדריים, כגון ההיסטוריה של השד וגם "תולדות הרעיה". לעניננו כאן, יאלום מצאה עדות לכך שמקסימוס פרסם קובץ חינוכי בתקופתו של טיבריוס והקובץ מכיל אלף אמרות. הסיפור על פרו נכלל בקובץ, אבל, וזה אבל מכריע בדיון שלנו – במקור, הסיפור מתאר את פרו מניקה את אמה:

לאהבת בנים להוריהם יש אמנם אינספור דוגמאות בעולם כולו, אבל לזו שאירעה ברומא, לא ישוו כל האחרות. אישה פלבאית ממעמד נמוך שזה עתה ילדה בן, קיבלה רשות לבקר אצל אמה, שנכלאה בבית האסורים כעונש. שומר הסף נהג תמיד לחפש בכליה כדי למנוע אותה מלשאת מזון כלשהו. האישה נתפסה כשהיא מזינה את אמה מחלב שדיה. על גילוי מופתי זה של חיבה עמוקה, גמלו השלטונות לבת בשחרור אמה מהכלא, ולשתיהן הוענקה כלכלה לכל ימי חייהן; ומקום המעשה קודש לכבודה של האלה הנוגעת בדבר כיבוד אם ואב, והוקם בו מקדש לחיבת בנים להוריהם.

עד כאן הסיפור המקורי, מתוך קובץ האמרות של ולריוס מקסימוס, שצוטט מאוחר יותר על ידי פליני.

יאלום ממשיכה לפרט איך התגלגל הסיפור להנקת בת את אביה:

מאות שנים לאחר מכן, בתקופת הרנסנס שהושפעה מהתרבות הקלסית, קושרה חוליה זו אל הסגולה הנוצרית של "צדקה" (חסד), ותוארה בדרמטיות ביצירות אמנות שונות. בכל היצירות בולטת העובדה שהבת מיניקה את אביה. ההורה המקורי, האם, עבר היפוך מין, מה שמוסיף לסיפור יסוד של גילוי עריות. ראו לדוגמה את התבליט מהמאה ה- 16 שיצר האמן ג'אן גוז'אן. תבליט המוצג במוזיאון הלובר, המרמז על ממד של גילוי עריות. ממד שכלל לא היה כלול בחסד הרומאי המקורי.

(Original Caption) Jean Goujon Workshop, circa 1560-1564. 'Roman Charity'. The Rotunda. Sully Wing. (Photo by Bernard Annebicque/Sygma/Sygma via Getty Images)

למרות שחסד ספרדי הוא רומן סוריאליסטי, אין להקל ראש בעובדות שבסיפור המקורי שמטרתו הייתה לחנך לכיבוד אם ואב. ובהחלט לא היה בו שמץ של גילוי עריות.

לסיכום, כל הכתוב לעיל יתרום לקוראי הרומן "חסד ספרדי" מידע עובדתי, בניגוד לכתוב בספרו של יהושע, כאילו הסיפור על בת המיניקה את אביה מקורו בקובץ שפורסם בתקופת המוקדמת של האימפריה הרומית. הקובץ החינוכי שחיבר ולריוס מקסימוס ללא קשר לחסד הנוצרי. גם החלפת דמות האם מהסיפור המקורי, בדמות אב בשם קימון, היא פרי של עידן מאוחר תקופת הרנסנס. וכך זה נמשך אל תוך עידן ההשכלה.

דילמת גבורתו של בר כוכבא

לרגל חגיגות ל"ג בעומר אנו שבים מחדש לשאלות הבסיסיות: האם בר-כוכבא ראוי להיחשב כ"גיבור" לאומי? משכמו ומעלה? או שמא, חשיבותו של רבי עקיבא עולה עשרות מונים עליו? האם תורתו ואמונתו של רבי עקיבא, דהיינו – האל שייחד את עמו ישראל כעם סגולה, יגן עליו ואין בכח הזרוע בלבד להושיע – הן אמת? 

היהדות האורתודוכסית בגרמניה של שלהי המאה ה-19, האמינה שאין לצאת למלחמה יזומה. בתוך כך גם האדירה את דמותו של רבי עקיבא על פני דמותו ומורשתו של בר כוכבא. ההבדל התהומי בין שני אישים אלו הפך מזמן לסמל המחלוקת בין האוכלוסייה האולטרה-אורתודוכסית בישראל לבין ציבור שהאמונה באל וקיום מצוותיו הם ממנו והלאה.

לאחרונה השגתי תרגום משנת תשט"ו (1956), מגרמנית לעברית, של הספר "רבי עקיבא", מאת ד"ר רב מאיר להמן שראה אור בגרמניה בשלהי המאה ה-19. זה אחד מתוך ספרים רבים נוספים מפרי עטו של להמן, אותם כתב, על מנת שבני הנוער בקהילה היהודית יכירו את גדולי וחכמי כל הדורות בתולדות העם היהודי, ובעזרת הספרים ילמדו פרטים חשובים על גדולי הדור ההוא.

רבי עקיבא

יש לציין כי מטרתו העיקרית של להמן, בכתיבת ספרות עממית, הייתה לחזק את הזיקה ללימוד תורה בקרב יהדות גרמניה בפרט ובאירופה בכלל ולהגביר בקרבם את האמונה באל. שכן בתחילת דרכו, כרבה הראשי של מגנצא/מיינץ, נוכח להמן, למורת רוחו, כי רבים מקרב יהודי מיינץ לא רק סיגלו אורחות חיים זרים ליהדות כדי להידמות לסביבה החברתית שלהם. יהודים אלו חסרו יידע בסיסי על עיקרי היהדות וחכמיה. ואכן, באמצעות ספריו, להמן הצליח לשקם את מה שנחשב בעיניו כהידרדרות המורשת היהודית.

שנים לאחר מותו אף זכה להמן שספריו יתורגמו מגרמנית לעברית (בשנות ה-60), ויהפכו לנכס רוחני בקרב ילדי הציבור האורתודוכסי בישראל.

בסיפרו רבי עקיבא, להמן מיטיב לתאר את המפגש בין בר-כוכבא – שנולד בשם מנחם, אומץ על ידי לוי מכזיב וקיבל את השם שמעון – לבין רבי עקיבא. כשבר-כוכבא הופיע באופק חייו של רבי עקיבא, והוכר על ידי חכמי הדור כ"משיח" וכ"מלך", התגנב החשש ללבו של רבי עקיבא, שבעקבות ההכרה הזאת בבר כוכבא, ירים הלה את נס המרד נגד שליטי רומי. וכך אכן קרה.

המתח שנוצר בין בר כוכבא לבין רבי עקיבא נסב סביב השאלה: האם להכריז על מרד של יהודי ישראל בשליטי רומי, ולהקים צבא גדול כדי לנצח בכוח הזרוע?

לפי להמן, ולפי גרסת יהדות גרמניה האורתודוכסית, באותה עת, ערכו הרוחני של רבי עקיבא עלה עשרות מונים על זה של בר כוכבא. הוא מוצג על ידם באור חיובי. בעוד בר כוכבא מייצג בעיניהם את כל מי שפנו עורף למסורת היהודית. בין פרטי הוויכוח שהתנהל ביניהם בנדון, שאותם מגולל לפנינו להמן, בולטת נחישותו של בר כוכבא להגדיל את היקף מערך הצבא היהודי, וזאת אף במחיר של כריתת ברית עם ה"כותים", שנחשבו מאות בשנים כאויביי היהודים ובעלי כוונה לקעקע את יהדותו של הציבור היהודים בישראל ובגולה.

סיפור ה"כותים" – שלפי המסורת, הביא אותם סנחריב מלך אשור אל ארץ-ישראל על מנת ליישב את ממלכת ישראל לאחר שתושביה הוגלו – הוא סיפור מרתק כשלעצמו. אציין רק זאת: ה"כותים" הם לא אחרים מאשר ה"שומרונים", כך מבהיר לנו גם להמן. מעוזם היה הר גריזים שבשומרון, ובעקבות אירוע מסוים הקשור ליוזמה להקים מחדש את בית המקדש, הם נטרו לציבור היהודי והיו מוכנים לתמוך בכל מי שרצה ברעתו ובהשמדתו.

רבי עקיבא, מאת הרב ד"ר מאיר להמן, הוא עדות לחשיבה אולטרה-אורתודוכסית, הנמשכת גם בימינו אנו. ואילו דמותו של בר-כוכבא וחשיבתו המיליטנטית, שהפכו לנכס צאן ברזל של המגזר החילוני הלא-מאמין, כפי שעולה מספר זה, נתקבעה בנוף הלאומי של הציבור החילוני, כ"עובדה בעלת חשיבות עליונה" על כל המשתמע מכך.

עובדת קיומן של שתי אמיתות אלו בכפיפה אחת, אמורה לאותת לכולנו שחלוף הזמן לא עמעם את המתח גם בקרבנו. המתח הבולט בא לידי ביטוי בימים אלו בחגיגות ל"ג בעומר. אי לכך, הציבור החילוני נוהג להתקין לילדים חץ וקשת, ולשבת עמם סביב המדורה, כפי שבר-כוכבא נהג לעשות, לפי הנרטיב. מנגד, רבים מקרב ציבור היהדות האורתודוכסית עולים לקברו של הרשב"י, תלמידו של רבי עקיבא, ומתחזקים באמונתם.

ולעניין מלחמות וצבא אוסיף, שהאורתודוכסיה רואה ברבי עקיבא את התגלמות האמונה בהשגחה האלוהית ומטיפה להימנעות משפיכות דמים ותקיפת האויב בכוח הזרוע. ואילו את בר כוכבא הם מציגים כהיפוכו של דבר. מנגד, הציבור החילוני ממשיך להעמיד את הנרטיב הציוני מעל אמת היסטורית אחרת זו. מאז שהנצו ניצני הציונות, הקפידו להצמיד לבר כוכבא דימוי של "גיבור לאומי", וטווה סביבו סיפורים שהפכו לנכסי צאן ברזל שלו בעת החדשה בישראל (כפי שכתבתי ברשימה קודמת).

לפי הנרטיב הציוני, כל אימת שעם ישראל נקלע למצוקה פיזית, משליך הציבור החילוני את יהבו על כוח הזרוע כפי שעשה בר כוכבא, המושיע הלאומי שחירף נפשו למען עמו, והצליח (לזמן מה) לקעקע את מזימותיו של קיסר רומי להשמיד כל זכר ליהדות ולעם היהודי באשר הוא.

הנרטיב המתחרה – הנרטיב של הציבור האולטרה-אורתודוכסי

הציבור האולטרה-אורתודוכסי נוקט עמדה שונה. עמדתם מבהירה שאין סוטים מדרכו של רבי עקיבא ושל תלמידו רבי שמעון בר יוחאי (הרשב"י). שכן אלו הם הגיבורים בעיני הציבור המאמין. בכל שנה חוגג ציבור זה את ל"ג בעומר בטקס לציון יום מותו של מי שנחשב לעילוי רוחני, וזוכר את מורשתו הרוחנית של מי שהנחיל לנו את ספר ה"זוהר".

לרגל חגיגות ל"ג בעומר אנו שבים מחדש לשאלות הבסיסיות:

האם בר כוכבא ראוי להיחשב לגיבור לאומי, אדם משכמו ומעלה? או שמא האם חשיבותו של רבי עקיבא עולה עשרות מונים עליו? שאלות נוספות באותה רוח הן: האם תורתו ואמונתו של רבי עקיבא – האל, שייחד את עמו ישראל כעם סגולה, יגן עליו ואין בכח הזרוע בלבד להושיע – הן אמת? או שמא האמת טמונה בתורתו ואמונתו של בר כוכבא, דהיינו – בכוח הזרוע בלבד ייוושע העם?

כפי שכבר כתבתי, נרטיב אינו מייצג "אמת היסטורית" בעיני כולי עלמא, אלא בעיניי המאמין בו, ורק הוא מתייחס אליו כאמת היסטורית; אמת שהיא מעל לכל ויכוח. עלינו להבין שנרטיב קולקטיבי נוצר חדשות לבקרים בימינו וגם בימי בר-כוכבא ורבי עקיבא. זאת מתוך צורך השעה, ועבור הדורות הבאים. נרטיב קולקטיבי מככב במיוחד בעיתות מצוקה או בעקבות אירועים היסטוריים דרמטיים. או אז עולה קרנו של נרטיב והוא נתפס כאמת היסטורית בעיני קולקטיב מובחן או לאומי. ובמקביל, יכול שיעלה קרנו של נרטיב מתחרה בעת ובעונה אחת, ויזכה לאמונם של ציבורים מובחנים ו/או לאומיים. ויש לזה מחיר. כמו העמקת הקרע והחרפת היריבות בין המחנות בתוך הציבור הרחב.

במובן האובייקטיבי, אין עוררין על כך שנרטיב בר-כוכבא נתפס כאמת היסטורית בקרב הציבור החילוני בישראל ואילו נרטיב רבי עקיבא, כגדול הדור שהלך ראש בראש נגד נטיותיו הכוחניות של בר כוכבא, הלך ונחלש בקרב ציבור זה במשך השנים. בקרב האורתודוכסיה המצב הפוך לחלוטין ולא רק זה. ילדי ישראל החילוניים מזדהים טוטלית עם גבורתו של בר כוכבא וסיפור המרד ברומאים, בעוד ילדי הציבור האורתודוכסי מזדהים טוטלית עם מורשתו של הרשב"י ותרומתו וגדולתו של רבי עקיבא שזכה להעמיד תלמידי חכמים ובראשם הרשב"י.

עליונות הכח מול האמונה באל

בל"ג בעומר ניטיב לעשות אם נרד לעומקו של הויכוח ההיסטורי בין רבי עקיבא לבין בר-כוכבא, ונשאל את עצמנו שאלה בסיסית בדבר עליונות כח הזרוע על פני כוחה של אמונה באל. כפי ששאל רבי עקיבא את בר-כוכבא:

למה לנו עזרת בני אדם אם האלוקים איתנו, יאמרו האולטרה-אורתודוכסים. האם שומה עלינו לרכז כוחות רבים ולייחס חשיבות יתירה לדרכי המלחמה או לבטוח בעזרתו של האלוקים? האם כוחנו ואומץ ידינו יעשו לנו חיל? או אלוקים יהיה בעזרנו ובו נבטח.

גם כעבור מאה וחמישים שנה מאז נכתב סיפורו של רבי עקיבא בשפה הגרמנית עבור יהודי גרמניה ואירופה, השאלה הזו עדיין רלבנטית, שכן היא משליכה בין היתר על סוגיית גיוס אברכים לצה"ל.

מקום קבורתו הלא ידוע, אך בכל זאת ידוע, של משה

חוקרים ברחבי העולם מנסים להתחקות אחר מקום קבורתו של משה רבנו. החיפוש עדיין לא תם. הוא מסתמך על מגוון תחומי יידע, שהעיקריים שבהם הם, המקרא, המדרש, הקבלה, דברי חז"ל וממצאים ארכיאולוגיים.

האתגר להבין את מסקנות החוקרים באשר למקום קבורתו של משה צף ועלה בעקבות קריאת ההגדה של פסח. לא די בכך שמשה רבנו אינו מוזכר כראוי בהגדה, סימן השאלה לגבי זה מעורר תהיות באשר למקום קבורתו, ומדוע לא הותר למשה להיכנס לארץ אבותיו. החומרים שעמדו לרשותי נחלקים לשניים: מקורות הטוענים שמקום קבורתו אכן לא נודע, או שאין וודאות לגביו, ואחרים שדבקים בגרסה שקברו נמצא במערת המכפלה.

ה"קבר" הריק בהר נבו. צילום: אופיר דיין. קרדיט: מקור ראשון

בקבוצה הטוענת שמקום קבורתו של משה לא ידוע נכלל ד"ר דויד בן גד הכהן מהאוניברסיטה העברית. המאמר שפרסם, "מקום קבורתו הלא ידוע, אך בכל זאת ידוע, של משה" (ניתן לקרא את המחקר בשלמותו כאן.) המאמר הינו אחד המעניינים שקראתי. בן גד הכהן מסתמך בעיקר על המקרא והמדרש ומסקנותיו האתגר להבין את מסקנות החוקרים באשר למקום קבורתו של משה צף ועלה בעקבות קריאת ההגדה של פסח. לא די בכך שמשה רבנו אינו מוזכר בהגדה, סימן השאלה לגבי זה מעורר תהיות באשר למקום קבורתו, ומדוע לא הותר למשה להיכנס לארץ אבותיו.

נקודת המוצא של בן גד הכהן היא תיאור המופיע במקרא בפרק האחרון של ספר דברים (פרק ל"ד, א'-ה'). משה טיפס על הר נבו וממנו ניתנה לו הזדמנות אחרונה להשקיף על הארץ המובטחת שאותה ייעד האל לבני ישראל, ופסוק ו' באותו פרק: וַיִּקְבֹּ֨ר אֹת֤וֹ בַגַּיְ֙ בְּאֶ֣רֶץ מוֹאָ֔ב מ֖וּל בֵּ֣ית פְּע֑וֹר וְלֹֽא־יָדַ֥ע אִישׁ֙ אֶת־קְבֻ֣רָת֔וֹ עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃  את מסקנותיו בנוגע למקום קבורתו של משה – מסקנות מחכימות – השארתי לסוף הפוסט.

מסמך שלפיו מקום קבורתו הוא מערת המכפלה, מצוי ב"ספר התמונה", ספר קבלה מימי הביניים, שם נכתב: "וה' זוגות נקברו במערה". לפי הנאמר כאן, במערת המכפלה נקברו "חמישה זוגות" שהם עשרה בני אדם. הפירוש מוסיף הבהרה: "מתוכם: ג' נגלות וב' נסתרות." ה"נגלות" הם: אברהם ושרה, יצחק ורבקה, יעקב ולאה. ו"הנסתרות" הם: אדם וחווה , משה וציפורה. הפירוש מבהיר כי לאחר מותו, הועבר משה אל מערת המכפלה על ידי מלאכים ונקבר שם.

המסמך עורר קושיות ורבים ניסו להבין את משמעותו. אחד מהם, דויד שפירא, פרסם מאמר, "ולא ידע איש"  (2014). בהסתמכו על דעות של חז"ל, ראשונים, ואחרונים הוא מסכם שאכן משה נקבר בעבר הירדן, ואחר כך הועבר על ידי מלאכים אל מערת המכפלה שבחברון. אבל קברו במערה נפרד מקברי האבות והאימהות, והוא קבור יחד עם אשתו ציפורה במערת אדם וחווה –  "ונקראו שני זוגות אלו (אדם וחוה, משה וציפורה) 'נסתרות'". ואם הקברים נסתרים מעיני העם, אין וודאות לגבי מקום קבורתם, ובמיוחד מקום קבורתו של משה. (אלעד דואני, 4.3.2020, ערוץ 2000).

גם הבלוג של "הישוב היהודי בחברון" מצטרף אל הקבוצה הטוענת שקברו של משה נמצא במערת המכפלה. זאת על סמך מובאות מתוך רשימה ארוכה של מקורות, הכוללת את: ספר דברים, תיקוני הזוהר, "ספר התמונה" של תנא הא-לקי רבי נחוניא בן הקנה שצוין לעיל, ר' דוד נכדו של הרמב"ם, בעל "מגלה צפונות", ר' חמא בר חנינא. המסקנה של "היישוב היהודי בחברון" היא שהאמירה: "ולא ידע איש את קבורתו" איננה מתייחסת אל קברו אלא לתהליך פטירתו של משה. ואילו מקום קבורתו ידוע ונמצא במערת המכפלה בחברון.

סיפור הקברים במערת המכפלה אפוף מסתורין, סודות ואגדות לאינספור, ואין כמעט מידע מדויק ואמין אודותיה. עדויות לגבי הקברים החלו לצוץ בתקופה הצלבנית והן נמשכות עד ימינו (ראו ערך "מערת המכפלה" בוויקיפדיה).

הר נבו – רצפת הפסיפס בכנסיה הביזנטית. קרדיט: ויקיפדיה

החשיבה הנוצרית בנוגע למקום קבורתו של משה מצטרפת אל הקבוצה המביעה חוסר וודאות לגבי מקום הקבורה. ואכן – בכנסיה שעל הר נבו, בעבר הירדן, ישנו קבר ריק חפור באדמה ומכוסה בזכוכית, שכמעט לא נראה למי שלא מחפש אותו. הקבר הריק מסמל את הגרסה שלפיה, חד-משמעית, "ולא ידע איש את קבורתו עד היום הזה." (מקור ראשון, 30.10.2019).

פסגת הר נבו והכנסיה הביזנטית. קרדיט: ויקיפדיה

גם ארכיאולוגים של המקרא ערכו חפירות על הר נבו מאז שנות ה-30 של המאה העשרים. הם לא איתרו עדיין את קבר משה. בשנות ה-30, ג'רום מיכאיק (Jerome Mihaic) הפרנציסקני וסילבסטר סאלר Sylvester J. Saller O.F.M. התמקדו בנקודה הגבוהה ביותר על הר נבו, הסיאגה (Syagha), שם נמצאו שרידים של כנסיה ביזנטית, ושרידים של מנזר ביזנטי. הכנסייה נבנתה לראשונה במחצית השנייה של המאה הרביעית. החפירות נמשכו עד 1935. בשנת 1963 נערכו חפירות נוספות בתוך הבזיליקה ובהמשך שוחזר הריצוף המקורי, הכולל שרידי רצפת מוזאיקה מתקופות שונות, שהקדומה שבהן היא רצפה המציגה צלב. הכנסייה הקימה אתר הנצחה לזכר משה, ובו מוזאיקה ביזנטית. קברו של משה לא אותר.

לסיכום: נכון לעת הזאת הדעות חלוקות באשר לקיומו ומיקומו של קבר משה. ד"ר דויד בן גד הכהן (ראו לעיל) שופך אור על התעלומה והבדלי התפיסות לגבי סוגייה זאת. לדבריו, הניסיון לאתר ולזהות את מקום הקבורה מוביל למסקנות שונות, מאחר ששיוך מקום הקבר למיקום מסוים הוא פועל יוצא של אידיאולוגיה ואמונה. כוהנים יזהו את מקום הקבורה של משה עם המקום בו עמד פעם בית המקדש. אחרים יטענו שקברו של משה מול מקדש עובדי אלילים – בבית פעור שבעבר הירדן – בא לסמל עמדה של התנגדות לאלילי השקר.

וישנה גם גרסה המפריכה את כל הטענות לגבי מיקום הקבר, ושיוכו אל מקומות קדושים אלו ואחרים. הגרסה "המפריכה" הינה, ככל הנראה, פועל יוצא של החשש שהמקום יהפוך לאתר של עבודת אלילים. אם כך, יכול להיות שההוראה בספר דברים (ל"ד, ו'): וְלֹֽא־יָדַ֥ע אִישׁ֙ אֶת־קְבֻ֣רָת֔וֹ עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה משקפת יראת כבוד למעמדו של משה בהיסטוריה של ישראל. ולפיכך לבני ישראל נותרה דרך אחת בלבד להתחבר אל משה: באמצעות תורתו.

אפרופו הצבעה פמיניסטית בבחירות

קדחת ניפוץ מיתוס ה"גבר-צייד/אישה-לקטת" בעיצומה. גם אצלנו. ברקע, השתלשלות העניינים מובילה אל מחקרים אנתרופולוגיים וארכיאולוגיים לאורך השנים עד ימינו. גם כאשר נראה שהגענו לפריצת דרך בדבר שוויון בין המינים, מחקר אנתרופולוגי חדש על החברה הילידית במלזיה, מאתגר הנחה זאת. וכאן בא הפאנץ'-ליין – עלינו להבדיל בין סטטוס חברתי לבין שיוויון. עלינו לשאוף לכך שיכירו בכישורינו, ויאפשרו לנו לממש אותם. גברים ונשים כאחד. עלינו לשאוף לכך שיסמכו על חוות דעתנו בהתאם לניסיון וליידע שצברנו.

ומכאן אעבור לסקירה מפורטת

מיתוס ה"גבר-צייד/אישה-לקטת", הוא מיתוס מעצב בתרבות שלנו – הגברים שיצאו לצוד ראויים לכבוד בעבור הבשר שהביאו הביתה, התורם יותר קלוריות בצורת חלבונים, מוצר מבוקש בעולם שבו אין "וולט" או "תן-ביס", לעומת הנשים ש"רק תרמו את התוספת" – נשמע מוכר?

מחקר משנת 2020 שמתבסס על ממצאים שנתגלו בפרו, מאתגר את התפיסה הרווחת שבימים הפרה-היסטוריים חלוקת העבודה הייתה מגדרית – "נשים-לקטות וגברים-ציידים". הרבה מהתפיסות האלה "כנראה הונחו עקב התפיסות המגדריות של… החוקרים/ות עצמם" ("האישה הציידת: סוף המיתוס על החלוקה המגדרית בשחר ימי האדם", מאת אסף רונאל, הארץ 10.11.2020).

מאז חלו התפתחויות במחקר האנתרופולוגי

האנתרופולוגית ויבק ונקאטראמן Vivek Venkataraman –  – מאוניברסיטת קלגרי שבקנדה מאתגרת את המסקנות שעלו עד כה, כולל המסקנות מהמחקר האחרון בפרו (2020). בנוסף הנושא עומד בראש סדר היום של המצביעות הפמיניסטיות גם אצלנו, ומתוזמר על ידי יו"ר מפלגת העבודה, מירב מיכאלי. לפיכך מצאתי לנכון להביא את תמצית הממצאים והמסקנות שהאנתרופולוגית, פרופ' ונקאטראמן מאוניברסיטת קלגרי, קנדה.

אם קודמיה הניחו שמשום שנשים בחברות קדומות, אשר לא השתתפו בצייד חיות הבר כדי להביא בשר הבייתה, נדונו לסטטוס נמוך בחברה הקדומה, מסתבר שמי ששואל את השאלות שלא נשאלו עד כה, רואה את הדברים קצת אחרת.

על סמך החשיבה האחרת של ונקאטראמן, נוכל גם להבין איך זה שאין סוף פסוק במחקר האקדמי בכלל, ובנושא השוויון המגדרי בפרט.

במחקר שערכה היא הסתמכה על ממצאים שנתגלו בנוגע לחברת ציידים-לקטים המתגוררת ביערות הגשם ב- BATEK שבמלזיה. על פי מחקרים שערכו קודמיה, חברת ילידים זאת נחשבת לאחת השוויוניות ביותר בעולם מבחינה מגדרית. היא מקיימת שוויון בתחומים כמו שיתוף נכסים חומריים ומזון, היא מקיימת פיקוח על אלימות ומקדשת את האוטונומיה של הפרט. סדר-יום אופייני לחברה זאת מראה, שהגברים יוצאים לבדם למסע צייד במקומות מרוחקים. מטרתם היא לצוד קופים באמצעות "מוט נשיפה" (Blowpipes/ Gunpipes), מעין כלי קרקע-אויר שדרכו נושפים טילים, חניתות וחצים. הנשים יוצאות בקבוצות קטנות לשטחים בקרבת המחנה כדי ללקט ירק או פרי. צריך להדגיש שחברה זאת אינה אוסרת על נשים לצאת לציד. זאת בניגוד למה שקורה בחברות דומות של ציידים-לקטים, אשר אוסרות בדרך כלל על נשים לגעת בכלי נשק. לעתים רחוקות נשות באטק מצטרפות לקבוצות שיוצאות לצוד עכברושי-במבוק. אבל יש גם יוצאים מן הכלל: נערות בגיל ההתבגרות נמשכות לצייד באמצעות "מוט נשיפה", וממשיכות בכך עד גיל הבגרות. הילידים בבאטק טוענים שכתוצאה מחלוקת העבודה נוצרים הבדלים בכוח הפיזי, חוסר מיומנות בגידול ילדים, והבדלי מומחיות ויידע בין נשים וגברים. אבל אין מדובר באי-שוויון מגדרי בין ציידים ולקטים. הילידים עצמם מבינים את המשמעות התרבותית הנובעת מכך – הנשים מפתחות בקיאות במיקום מיני צמחי המאכל. בקיאות שהופכת אותן לגורם קריטי בקבלת ההחלטות הנוגעת לכלל. לדוגמה, ההחלטה להעתיק את המחנה כולו למיקום אחר, בעקבות מיקום מגוון רחב יותר של צמחי מאכל וכיו"ב. המודעות הזאת מובילה לסגנון חיים של שיתוף פעולה מלא ותלות הדדית בתוך הקבוצה. כל אדם בקבוצה נחשב כחיוני מתוקף מומחיותו למען השגת היעד הקבוצתי. פועל יוצא מכך: כל תפקיד עשוי להקנות סטטוס.

אם המחקר האתרופולוגי שנערך בפרו מנפץ את מיתוס ה"גבר-צייד/נשים-לקטות", המחקר המאוחר שם דגש על הבנת הסיבות לפיצול משימות הצייד והליקוט. המסקנה ברורה: חשוב לבדוק מדוע וכיצד מתבצעת חלוקת התפקידים.

בהחלט ייתכן שהמחקרים הקודמים, כולל המחקר על ילידים בפרו, אינם מנפצים את "מיתוס הגבר-הצייד". הציידים שחיו בפרו הצטיינו במיומנות זאת, ופיתחו טכנולוגיות משוכללות לירי קרקע-אוויר. נשים שהיו להן מיומנויות כאלו השתתפו אף הן בצייד ולפיכך, חלוקת העבודה הייתה גמישה.

בסיכומו של דבר, הקשר בין חלוקת תפקידים וסטטוס מאוד דינמי ומבוסס על מגוון גורמים. על דרך המטפורה עולה כאן התהייה: האם מי שמביא את הבשר הביתה הוא בהכרח בעל סטטוס ועוצמה גבוהה יחסית לאחרים?

ההשלכות הן שהצבעה פמיניסטית בבחירות, מבלי להבין מניין נובע "סטטוס חברתי", כיצד הוא קשור לכישורים ושיתוף פעולה חברתי – תחטיא את המטרה.

רק אחד זוכה

"העץ הלאומי" כסמל [לא-רשמי]

****************

הגענו לשלב הסופי של ההצבעה לקראת בחירת "העץ הלאומי" שייצג את ישראל בארץ ובעולם. העץ שייבחר מתוך שבעה פיינליסטים יצטרף לרשימת סמלים אשר שאינם מעוגנים בחוק. מעצם הגדרתו גם העץ הלאומי יהיה סמל ייצוגי לא-רשמי. ואלו שבעת העצים שעברו את הסינון הקפדני מתוך עשרות עצים, והגיעו לקו הגמר: עץ הדקל, עץ הזית, אלון התבור, עץ הברוש, עץ האקליפטוס, עץ התאנה, עץ האלה,

כלב כנעני. קרדיט: ויקיפדיה

וכך, בזכותכם, מתארכת רשימת הסמלים הלאומיים (לא רשמיים)

מי ומי ברשימה:

"צבעים לאומיים" (תכלת לבן); "הפרח הלאומי" (כלנית מצויה, נבחרה כסמל במשאל ציבורי שנערך על ידי "החברה להגנת הטבע" ו YNET בשנת 2003); "כלב לאומי" (כלב כנעני, הכלב הגזעי הלאומי היחיד של ישראל, שהוכר ככזה על ידי ההתאחדות הישראלית לכלבנות ב-  1963); "הציפור הלאומית" (דוכיפת, נבחרה כסמל בזכות מיזם של "החברה להגנת הטבע", בקמפיין שהושק במסגרת חגיגות ה-60 למדינת ישראל,); "המאכל הלאומי" (פלאפל, אף-על-פי שמקורו במצרים, הפלאפל נתפס כמאכל לאומי ישראלי); "העקרב הלאומי" (נבו יריחו, הגדול שבעקרבי ישראל. הציבור בחר בו בהצבעה באתר YNET בספטמבר 2018.); "הנחש הלאומי" (צפע מצוי אשר מוכר בכינוי צפע ארצישראלי, בעקבות מיזם של לוכד הנחשים, אבי צובל, בנובמבר 2018 נערכה הצבעה בפייסבוק וב- YNET). 

להלן הנוסח הרשמי של ההזמנה להצביע, שהוציאה קק"ל לציבור הרחב:

בימים אלו, לרגל חגיגות ה-120 לקרן הקיימת לישראל, קק"ל משיקה את תחרות "העץ הלאומי" ומזמינה אתכם לבחור את העץ שלדעתכם מיצג את מדינת ישראל בצורה הטובה ביותר. ב-120 השנים האחרונות קק"ל, האחראית על הייעור בישראל, נטעה כ-250 מיליון עצים ברחבי המדינה, אשר הפכו לחלק בלתי נפרד מהנוף הישראלי- כולם יפים, כולם חכמים, אבל רק אחד זוכה!

עכשיו הכוח בידיים שלכם! הצביעו והשפיעו! להלן הקישור: 

https://www.israelhayom.co.il/article/836141

אני בחרתי בעץ האלה

קווים לדמותה: בעונת הפריחה, באביב, עץ האלה מכניס צבע אדום עז לנוף הישראלי, ובחורף, יש לו נשירה. העץ האלה הוא דו-ביתי, שכן עץ אחד נושא פרחים זכריים, ועץ שני – פרחים נקביים . בארץ קיימים ארבעה מינים שונים של העץ ותוכלו למצוא אותם מהצפון ועד מדבר יהודה בדרום. הצורה של עץ האלה היא שיחית, יש לו ריח מתקתק ומשתמשים בפירותיו ברפואה עממית נגד כאבים שונים. על שמו קרויות לא מעט בנות ברחבי המדינה, כולל אחת שכיכבה בשיר "אלה, תגידו לי מה קורה לה".

הבחירה שלי בעץ האלה לסוגיו (אלת המסטיק; אלה אטלנטית; אלה ארצישראלית) היא המשך ישיר של היכרותי רבת השנים עם העץ. בשנים המוקדמות לחיי על הר הכרמל חייתי בסביבה עתירת עצי אלת המסטיק, אשר גדלה בחורש הטבעי של הכרמל. ולאחרונה (2017) טיילתי מספר פעמים באזור עמק האלה. לא יכולתי שלא להתפעם מהטבע ונוף העצים הסבוכים. גולת הכותרת של הביקורים בעמק האלה הם שני אתרים ארכיאולוגיים ששמם מוזכר במקרא: תל עזקה ותל שוכה. במקרא מתואר הקרב בין הפלישתים וישראל שהתחולל בחבל ארץ זה. מחנה הפלישתים התבצר בתל שוכה, ומחנה ישראל, בתל עזקה כשעמק האלה ביניהם. (שמואל א', י"ז, 3 "וּפְלִשְׁתִּים עֹמְדִים אֶל הָהָר מִזֶּה וְיִשְׂרָאֵל עֹמְדִים אֶל הָהָר מִזֶּה וְהַגַּיְא בֵּינֵיהֶם: ")

את התמונה הזו צילמתי ממרומי תל עזקה אחרי הליכה מול הנוף המרתק של עמק האלה והצמחייה שמשגשגת שם בזכות מזג האויר החורפי של דצמבר (2017).

ולסיום תזכורת: לא לשכוח להצביע לעץ הלאומי לפי בחירתכם. על הדרך תבדקו ותכירו את כל אחד מהפיינליסטים שציינתי בראש הרשימה.

ואם תרצו, אני מציעה להציץ בחמש הרשימות שזכו עד היום למספר הצפיות הרב ביותר מאז הקמת הבלוג, ב- 2003:

מוזיאון יחיד מסוגו בעולם (1.10.2020). 

ביטון היה מעדיף אירוניה (1.6.2020).

הבהלה לזהב הלבן (1.6.2020). 

מה זה "אנרכיסט" (1.10.2020).

האמת העירומה (28.7.2020).

תודתי נתונה לכם – קוראי הבלוג היקרים.
מקווה שנהנתם.
אשתדל להמשיך לפרסם רשימות מעניינות גם בעתיד.

עדכון: פורסם לאחרונה בישראל היום

הגולשים קבעו: עץ הזית הוא העץ הלאומי של ישראל.

מתוך סך של 147,720 הצבעות שנרשמו במהלך ימי התחרות, 32,94% מהקולות בחרו בעץ הזית כעץ הלאומי שלנו. למקום השני הגיע עץ האלון ואת השלישייה הראשונה סוגר התמר.

שלוש נשים דעתניות וסיפור אחד (חלק ב')

יצאתי בעקבות שלוש נשים דעתניות שכל אחת מהן פעלה בנפרד ושלושתן יחד יצרו סיפור: מלכה מצרית, קליאופטרה השביעית לבית תלמיי, סטייסי שיף מחברת הביוגרפיה "קלאופטרה: סיפור חיים", וקתלין מרטינז, ארכיאולוגית צעירה ודעתנית שעושה מאמץ לחשוף את דמותה של קלאופטרה ולהתחקות אחר מקום קבורתה.

קתלין מרטינזDr. Kathleen Martínez ארכיאולוגית מהרפובליקה הדומיניקנית, קשורה לסיפור דרך החיפוש אחר הקבר של קלאופטרה וממצאים נוספים שישפכו אור על דמותה. בגיל צעיר יחסית, מרטינז למדה כל מה שאפשר על המלכה הפרעונית, בעיקר מתוך טקסטים קאנוניים. הקריאה בטקסטים אלו שכנעה אותה שהרומאים התכוונו לתאר את קלאופטרה (במקרה הגרוע) כעוזרת תאוותנית (ובמקרה הטוב) כפוליטיקאית מניפולטיבית שסכסכה בין הפלגים של המעצמה הרומית המתהווה, בניסיון נואש לשמר את האוטונומיה של מצרים.

עוד לפני שמרטינז הגיעה לראשונה למצרים, ארכיאולוגים נרתמו לפתור את תעלומת מקום הימצאה וקברה של קלאופטרה. חפירות תת-מימיות שהחלו בשנת 1992 על ידי החוקר הצרפתי פרנק גודיו והמכון האירופאי שלו לארכיאולוגיה תת-מימית, אפשרו לחוקרים למפות את החלקים הטבועים באלכסנדריה העתיקה, את מזחיה והמסלולים שלה, את האדמה השקועה שעליה נבנו בעבר ארמונות מלכותיים. הממצאים המתפוררים שהובאו אל מעל פני הים – ספינקסי אבן מאסיביים, ריצופי אבן גיר ענקיים, עמודי גרניט ובירות – עוררו את התיאבון להבין טוב יותר את עולמה של קלאופטרה.

וכך, בשנת 2004 מרטינז מצאה עצמה חולקת עם זאהי הוואס – השר לענייני עתיקות לשעבר של מצרים – תיאוריה שפיתחה: שייתכן שקלאופטרה קבורה במקדש שנפל ליד העיר המדברית החופית טפוסיריס מגנה Taposiris Magna (כיום אבו סיר), 45 קילומטרים מערבית לאלכסנדריה.

לדבריה, "מה שהביא אותי למסקנה שטפוסיריס מגנה הוא מקום אפשרי לקבר הנסתר של קלאופטרה היה הרעיון שמותה היה מעשה פולחני בעל משמעות דתית עמוקה שבוצע בטקס רוחני קפדני מאוד". לפי התיאוריה – קלאופטרה ניהלה משא ומתן עם אוקטביאנוס כדי לאפשר לה לקבור את מארק אנטוניוס במצרים, והיא עצמה רצתה להיקבר איתו מכיוון ששאפה לשחזר את אגדתם של איזיס ואוסיריס – שמעניקה חיי אלמוות. כך שלאחר מותם "האלים יאפשרו לקלאופטרה לחיות עם אנטוניוס בצורת קיום אחרת, ויהיו להם חיי נצח משותפים."

פסל אוסיריס, מוזיאון קהיר. ויקיפדיה

לאחר שבדקה למעלה מתריסר מקדשים, מרטינז יצאה לדרך לאורך כביש החוף מערבה לכיוון אלכסנדריה בכדי לחקור את החורבה שהחלה להאמין שהיא התקווה האחרונה והטובה ביותר לתיאוריה שלה. כשהים התיכון מימינה ואגם מארוטיס משמאלה, מרטינז השתעשעה באפשרות שקלאופטרה עשויה הייתה לנוע בדרך דומה, ובחרה במיקום אסטרטגי זה לקבורתה מכיוון שהוא היה בתחומי אלכסנדריה העתיקה ועדיין לא בשליטת הרומאים בימים האחרונים שלפני מותה. "כשראיתי את המקום הלב שלי פועם מהר מאוד", היא נזכרת. כשצעדה באתר, גררה את ידיה לאורך אבני הגיר הלבנות והבז 'שבמתחם המקדש. זהו זה! היא חשבה. זהו זה!

המקדש בטפוסיריס מגנה תוארך מתקופת שלטונו של תלמי השני, אם כי ייתכן שהיה עתיק יותר. הסיומת אוסיריס בשם (טפוסיריס) נראתה לה כרמז שהאתר היה מקום קדוש, אחד מבין 14 ברחבי מצרים, שעל פי האגדה שם נקברה גופתו של אוסיריס.

"אני מסכימה שאוקטביאנוס הכיר ואישר את המקום בו נקברה," אומרת מרטינז. "אבל מה שאני מאמינה – וזו תיאוריה בלבד – הוא שלאחר סיום תהליך החניטה, הכמרים בטפוסיריס מגנה קברו את גופות קלאופטרה ומארק אנטוני במקום אחר ללא אישור הרומאים, מקום נסתר מתחת חצר המקדש."

תוך שש שנים הפך טפוסיריס מגנה לאחד מאתרי הארכיאולוגיה הפעילים ביותר במצרים. יותר מאלף מוצגים התגלו שם, 200 מהם נחשבים משמעותיים: כלי חרס, מטבעות, תכשיטי זהב, ראשי פסלים שבורים (כנראה נופצו על ידי ראשוני הנוצרים).

כיום, בראש החפירות בטפוסיריס מגנה עומדת ד"ר קתלין מרטינז , שאחרי שעבדה שם למעלה מ-14 שנה, היא משוכנעת יותר מתמיד כי קבר קלאופטרה יימצא שם.

אם יימצא אי פעם קברה של קלאופטרה, הסנסציה הארכיאולוגית תתחרה רק עם החשיפה של קברו של טוט-ענך-אמון בשנת 1922, על ידי הווארד קרטר. מציאת קברה, שלא לומר גופתה, תעמיק את דיוקנה של "הפרעה המצרית" האחרונה. שכן, במאה השנים האחרונות התוספת החדשה היחידה לרישום הארכיאולוגי היא מה שהחוקרים מאמינים שהוא קטע מכתב ידה של קלאופטרה: פיסת פפירוס המעניקה פטור ממס לאזרח רומאי במצרים בשנת 33 לפנה"ס.


הערה: "הקבר של קלאופטרה" ישודר בערוץ נשיונל ג'אוגרפיק (שבת 19.12.2020 19:00 זמן משוער).

שלוש נשים דעתניות וסיפור אחד (חלק א')

שלוש נשים דעתניות וסיפור אחד (חלק א')

יצאתי בעקבות שלוש נשים דעתניות שכל אחת מן פעלה בנפרד ושלושתן יחד יצרו סיפור: מלכה מצרית, קליאופטרה השביעית לבית תלמיי, סטייסי שיף מחברת הביוגרפיה, "קלאופטרה: סיפור חיים", וקתלין מרטינז, ארכיאולוגית צעירה ודעתנית שעושה מאמץ לחשוף את דמותה של קלאופטרה ולהתחקות אחר מקום קבורתה.

פסל של קלאופטרה במוזיאון ארמיטג'. ויקיפדיה

קלאופטרה השביעית, מלכת מצרים לבית שושלת תלמיי, גיבורת הסיפור, נולדה בשנת 70 או 69 לפני הספירה, ושלטה על מצרים במשך עשרים ושתיים שנה. במונחים מודרניים, כמלכה דעתנית היא לא הניחה לגורלה לחמוק משליטתה גם בסוף חייה, כאשר כוחות הצבא של קלאופטרה ואנטוניוס הובסו על ידי יריבם אוקטביאנוס באקטיום. כאשר כוחות אוקטביאנוס נכנסו לאלכסנדריה בקיץ 30 לפני הספירה, קלאופטרה התבצרה מאחורי הדלתות המסיביות של המאוזוליאום, בין מאגרי זהב, כסף, פנינים, אמנות ואוצרות אחרים שנשבעה להבעיר כדי שלא יפלו לידיים רומיות. ביוזמתה הובא אל המאוזוליאום בן זוגה מזה עשור, מרקוס אנטוניוס שמת בראשון באוגוסט מפציעה עצמית על ידי חרב. ויש האומרים שהוא לגם כוס יין אחרונה ומת שם בזרועותיה של קלאופטרה.

במחקרה המרתק מתארת סטייסי שיף את רגעיה האחרונים והאמיצים של קלאופטרה הדעתנית. קליאופטרה משלחת מעליה את כל פמלייתה למעט שתי נערותיה הנאמנות. שלוש הנשים סוגרות את דלתות המאוזוליאום מאחוריהן ובינתיים קלאופטרה משגרת מכתב לאוקטביאנוס ומבקשת לקבור אותה לצד אנטוניוס. הוא מנחש מייד מה קורה, יוצא בחיפזון לדרך, ויחד עם אחרים ממהרים כולם אל המאוזוליאום. לפי ההיסטוריון היווני פלוטרכוס, "התעלול של קלאופטרה היה זריז". הוא משער שבאותו מאוזוליאום, עשרה ימים לערך לאחר מותו של אנטוניוס, קלאופטרה עצמה פעלה בקור רוח, כשהיא מתחמקת מההשפלה שבתבוסה ובשבי  ומתאבדת בגיל 39, כנראה באמצעות ארס של נחש. "היא נמצאה כשהיא שרועה בבגדיה היפים ביותר על מיטה בסגנון מצרי, ומתה לגמרי". (שיף, עמ' 294). גם את מקום קבורתה היא קבעה, כפי שטוען ההיסטוריון הרומי דיו קסיוס. הוא דיווח כי גופתה של קלאופטרה נחנטה בדומה לגופתו של אנטוניוס, וההיסטוריון היווני פלוטארכוס ציין כי בהוראת אוקטביאנוס, ועל-פי בקשתה, קלאופטרה, המלכה האחרונה של מצרים, נקברה לצד בן זוגה הרומי המובס, אנטוניוס. פלוטרכוס רומז כי מקום הקבורה היה באלכסנדריה, לצד קבריהם של בני תלמיי קודמים. אבל אין בכך כל ודאות מכיוון שנאמר שהקבר היה "סמוך למקדש איסיס", ופירושו שהיה יכול להיות בכל מקום.

קלאופטרה: סיפור חיים מאת סטייסי שיף. סימניה

סטייסי שיף, ביוגרפית זוכת פרס פוליצר, יוצאת למבצע חסר תקדים לחשיפת דמותה של קלאופטרה, כשהדבר כרוך ב"ניפוי המיתוסים והתעמולה הפריה שדבקו בדמותה". שיף מוטרדת מהעובדה ש"אף על פי ששמה מוכר לרבים, דמותה של קלאופטרה נותרה מטושטשת ולא מפוענחת. היא גם זכורה לנו מן הסיבות הלא נכונות." לדבריה, "אלפיים שנות יחסי ציבור גרועים ופרוזה מתלהמת, שנות סרטים ואופרות, אינן יכולות להסתיר את העובדה שקלאופטרה הייתה מלכה רבת-יכולת, ערמומית ואופורטוניסטית באופן קיצוני ממש, וגם אסטרטגית ממדרגה ראשונה." אמנם שום פפירוס מאלכסנדריה לא שרד, וכמעט דבר מן העיר העתיקה לא נותר מל פני הקרקע, אבל בדומה לגיבורת הביוגרפיה שלה, המלכה קלאופטרה, שיף אינה נרתעת. היא אינה מיישרת קו עם הטענה שאין מה לעשות אם אין בידינו אף דיוקן רשמי מפוסל של קלאופטרה מהתקופה שהצטיינה בפיסול מיומן של דיוקנאות. שיף ניגשת במרץ לפרויקט שלה בידיעה ברורה שיש לזכור ש"חורים בנתונים הם סכנה אחת, ומה שאנו בונים סביבם הם סכנה שנייה". לכן שיף בוררת מתוך המקורות שבידה את המחברים הקדומים שהיו ספרנים לשעבר, ושומטת את מי שהסתמכו על טורי הרכילות. שכן אלו הותירו אותה עם תדמית שאותה אנו מכירים: אונות מינית נשית".

——————

המשך: שלוש נשים דעתניות וסיפור אחד (חלק ב')

מחשבות משעשעות על גשם

מוצאי שבת. מזג אוויר חלומי. עדיין לא יורד גשם. בתי הקפה בתל אביב פתוחים להנאת כולם. עומס בלתי רגיל של בליינים כבר ממתין לבילוי של לילה בפאב השכונתי או במסעדה יוקרתית. למי איכפת. העיקר לבלות, לפרוק את התסכול של החודש האחרון והסגר. בצאת הכוכבים נוכל לנשום לרווחה חמצן מלא הריאות. אין צורך לעטות מסכה כשיושבים בקפסולות במקומות הבילוי.

במוצאי שבת הבאה ייכנס לתוקפו שעון החורף של תשפ"א. את הגשם כבר מריחים, אם לא בפועל, אזי בדמיון. במשך השבת זכינו סוף-סוף למשב רוח רענן, ומי שטייל בפארקים נתקל בגדודי חצבים בפריחה מלאה, עומדים זקופים וממתינים לגשם. לפי התחזית הגשם צפוי לרדת בקרוב.

האם תהיה לנו שנה ברוכת גשמים? האם יהיו שיטפונות בנחלים? האם דרום תל אביב שוב תוצף מים? האם הקור יחדור לעצמות?

"קור כלבים"/ כלבים וחתולים. אסוציאציה.

בבריטניה שכיח לשמוע מפי עוברים ושבים את האמירה, "It's raining cats and dogs". מאז ומתמיד תהיתי מה עניין חתולים וכלבים לגשם. הסבר צולע לדעת רבים ל"קור כלבים", אומר שהביטוי הגיע אלינו יחד עם העלייה מרוסיה. על ההסבר הזה כבר התפשרתי, אחרי שעיינתי ברשימתו של רוביק רוזנטל בבלוג השפה העברית.

אבל עד היום לא מצאתי הסבר מניח את הדעת לביטוי שקושר בין גשם עז לבין חתולים וכלבים: It's raining cats and dogs

very-unpleasant-weather
Very unpleasant weather. Credit: George Cruikshank, 1820.  Ailsa Mellon Bruce Fund, National Gallery of Art

חיפשתי בכל אתר כמעט אחר הסבר לאמירה, It's raining cats and dogs. אבל תמיד הגעתי לאותו הסבר לא אמין, לדעתי. אשאיר אותו לסוף.

אבל איך אומרים – "יגעת ומצאת – תאמין".

אז ככה. החיפוש העלה תוצאה מעניינת. דליתי אותה מאתר ספריית הקונגרס במדור Every day mysteries, "עובדות מדעיות משעשעות". ובא לציון גואל. הגעתי להסבר שהניח את דעתי והוא באמת משעשע.

"אתם שואלים מה מקור הביטוי 'יורד גשם כלבים וחתולים'"? – כך נכתב בראש המאמר – "התשובה שלנו היא: איננו יודעים. ייתכן שמקור הביטוי במיתולוגיה הנורדית, באמונות טפלות מימי הביניים, או במילה העתיקה "קטאדופ" Catadupe (מפל מים), או שמא, במראה גופות בעלי חיים שצפו על פני המים ברחובות בריטניה לאחר הסערה".

ספריית הקונגרס היא מוסד מכובד שלא משאיר מקום לספק בנוגע לאמינות חקר מקור הביטוי ופשרו. מחלקת המחקר של הספרייה בדקה מתי הפך הביטוי לאמירה שבשגרה, או אף לקלישאה. וכך לפחות התודעתי לגלגוליו. המאמר, אגב, מלווה באיורים מקוריים משעשעים ברוח ההומור הבריטי של אז והיום.

השימוש הראשון שנעשה בביטוי דומה ל"יורד גשם חתולים וכלבים" היה בספרות – באוסף שירים מ- 1651, אולור איסקנוס Olor Iscanus.  המשורר הבריטי הנרי ווהן התייחס שם לגג שהיה מוגן מפני "כלבים וחתולים גשמים ומקלחת". שנה לאחר מכן ריצ'רד ברום Richard Brome, מחזאי אנגלי, כתב בקומדיה שלו, "סיטי וויט" City Witt, "יירד גשם של כלבים וחתולי קוטב." (Polecats דומים לסמור. הם היו נפוצים בבריטניה עד סוף המאה התשע עשרה.)

בשנת 1738 פרסם ג'ונתן סוויפט את "האוסף השלם של שיחה מעודנת וגאונית", סאטירה על שיחות המעמד הגבוה. אחת הדמויות שם חוששת שהגשם "ימטיר חתולים וכלבים". עוד קודם לכן, סוויפט כתב פואמה בשם, "מקלחת בעיר" (1710), שתיארה את השיטפונות לאחר גשמים עזים. השיטפונות הותירו ברחובות חיות מתות, וייתכן שהסצנה הזאת גרמה למקומיים לתאר את מזג האוויר כ"גשם חתולים וכלבים".

בין אם סוויפט טבע את הביטוי ובין אם השתמש בקלישאה, הסאטירה שלו הייתה ככל הנראה תחילת הפופולריות של הביטוי, It is raining cats and dogs. סופרים בריטיים אחרים השתמשו בביטויים פחות פופולאריים, כמו "יורד גשם קלשונים" או "יורד גשם של מוטות לקיבוע שטיח על מדרגות", כדי לתאר מראה, דמוי מוט, של גשם עז. אבל היה זה הביטוי של סוויפט  שחלחל לזיכרון.

מדוע  בכ"ז "חתולים וכלבים"?

חוקרי ספריית הקונגרס המשיכו לעשות מאמץ ולברר מדוע בכ"ז חתולים וכלבים מסמלים גשם עז. לשם כך הם פנו להסברים של אטימולוגים – חוקרי מקורות המילים – שידעו לשלוף מאוצר היידע שלהם שלל הסברים לפשר מרכזיותם בביטוי של חתולים וכלבים דווקא, מרביתם מיתולוגיים ומילוליים. להלן כמה מהם:

– לפי מקור נורדי, אודין Odin, אל הסופות הנורדי, הצטייר לעתים קרובות כשהוא מלווה בכלבים וזאבים, שהיו אי-פעם סמלי רוח. מכשפות, תוארו בדרך כלל כשהן רוכבות על מטאטא בסופות עזות. לפי המקור הנורדי הן אוירו לעיתים קרובות כשהן מלוות בחתולים שחורים, סמל לגשם עז בקרב מלחים.

– לפי מקור יווני, "חתולים וכלבים" הוא כנראה תרגום של הביטוי היווני cata doxa, שפירושו "מנוגד לחוויה או לאמונה." והכוונה היא שאם יורד גשם של חתולים וכלבים, הרי זה גשם עז יוצא דופן.

– הסבר הנשען על אנגלית עתיקה אומר שייתכן ש"חתולים וכלבים" הוא סילוף של המילה המיושנת catadupe. באנגלית עתיקה, catadupe פירושו מפל מים. יש לציין שגרסה זו או אחרת של המילה catadupe הייתה קיימת גם בשפות עתיקות נוספות.

falling-animals
. Falling animals. Catadoxa. Credit:
One mouse production

כדי להשלים את אוסף ההסברים אני מוסיפה עוד תיאוריה, כפי שהבטחתי בראשית דבריי. מדובר בתיאוריה בלתי מאומתת ובלתי מבוססת לתהייה, "מדוע חתולים וכלבים"? התיאוריה מסתמכת על החיים במאות ה- 15/16  – עידן הבתים עם גגות סכך (Thatched roof). לפי התיאוריה, חתולים וכלבים נהגו להתכרבל בגגות סכך שתחתם לא הייתה תקרה יצוקה. ובמהלך סופות וגשמים עזים הם נשטפו  החוצה.

באנגלית זה נשמע יותר משעשע:

Houses had thatched roofs-thick straw-piled high, with no wood underneath. It was the only place for animals to get warm, so all the cats and other small animals (mice, bugs) lived in the roof. When it rained it became slippery and sometimes the animals would slip and off the roof. Hence the saying "It's raining cats and dogs

בין אם מדובר בתיאוריה מאומתת או לא – על כך עוד אפשר להתווכח. כך או כך, לבריטים אין דאגות מבחינה אחת: הגשם מזרזף שם ללא הרף, השדות מוריקים, צמרות העצים נישאות אל-על והציפורים חוגגות. לעומתם, החיים בארצנו היפה וברוכת השמש נטולים שדות ומדרונות מוריקים, מרבית השנה, אבל כשיורד כאן גשם הוא ניתך בעוז, ולכאן שייך הביטוי It's been raining buckets all day.

"גלגול נשמות" טורקי

על משקל "מרב עצים לא רואים את היער", המטפורה שכולנו מכירים, אכתוב הפעם על הקתדרלה "האגיה סופיה" באיסטנבול, שהומרה ממוזיאון למסגד ב- 2020. הידיעה שיצרה הדים ברחבי העולם היא קצה הקרחון של סיפור ארוך שתחילתו במאה ה- 4. מהו עיקר הסיפור? מרוב ההתעסקות בפרטים (מרוב עצים) – בשמותיהם של קיסרים, סולטנים, נשיאים וראשי ממשלה – נשמטה המהות מהתודעה (היער): מדוע "האגיה סופיה" הוכרזה על ידי אונסק"ו כאתר מורשת תרבות עולמי ב- 1985?

בעיקרו של דבר ההיסטוריה של "האגיה סופיה" היא סוג של גלגול נשמות שמתחיל במאה ה-4, כאשר במאה ה-20 בולט בו גוון טורקי. מה שנשכח הוא שמאז המאה ה-4 המבנה שינה את פניו מבחוץ ומבפנים – אז בואו נעשה סדר בדברים.

adli-wahid-IavBkAdcpdQ-unsplash
"האגיה סופיה", איסנטנבול – מראה מבחוץ Photo by Adli Wahid on Unsplash

נתחיל מהסוף: רבים מאיתנו שמעו בתחילת יולי (2020) שהנשיא וראש הרשות המבצעת של טורקיה, רג'ב טאיפ ארדואן, הציב לעצמו מטרה ב- 2018 והיא לממש חלום. מעמדו כנשיא וכראש הרשות המבצעת בו-זמנית מקנה לארדואן סמכויות כמעט בלתי מוגבלות. בחלומו, הוא מבקר במוזיאון "האגיה סופיה" ורואה מתפללים כורעים  וראשם מופנה בכיוון מכה. הוא מתעורר מהחלום ואומר לעצמו, זהו זה החלום הזה שלי עומד להתגשם. אמר, תכנן וביצע. ב- 10.7.2020 הוא הוביל מהלך שבסופו המוזיאון יהפוך למסגד, ומועד הביצוע נקבע ל- 24 ביולי. מתאריך זה והלאה אגיה סופיה תהיה מסגד לכל דבר ועניין. כל המבקר ב"האגיה סופיה" יכבד את המקום כמו שמכבדים מסגד, והמאמינים מקרב המוסלמים בטורקיה ובעולם המוסלמי, יוכלו לקיים במסגד תפילות ולכרוע בכיוון מכה לפי מיטב המסורת האיסלאמית.

העצים: המבנה הוקדש על ידי ידיים לא מעטות. זאת עובדה. אבל במקום לראות את ה"יער" כמכלול על כל סמליו ואוצרותיו האמנותיים, סגנון הבניה וכן הלאה, הוא היה לסלע מריבה. ההתעסקות הבין אישית והרצון להיות מזוהה עם המקום אפיינו מאמינים וליברליים, נוצרים ומוסלמים, וטוב שהיהודים לא ניסו למצוא דרך להצטרף לחגיגה. שאם לא כן, הייתה יכולה להיות כאן פרשייה דמויית "ירושלים/אלקודס" מספר שתיים. הר הבית בידינו. וגו'

אפרופו מריבות, כל המרבה לריב מגדיל מן הסתם את ההכנסות מהתיירות באתר, ואם אתה בעלים של המקום, זה עוד יותר טוב. מאז יולי השנה הריב ניטש בין הנצרות והאסלאם, ומאז המאה ה-5 לספירה עד לשנות ה-30 של המאה הקודמת, בין האימפריה הביזנטית והעות'מאנית. אחר כך החלה בטורקיה תקופת חילון, מבית היוצר של כמאל אטאטורק, מייסדה של הרפובליקה של טורקיה ונשיאה הראשון (29.10.1923). אבל אני כבר סוטה מהנושא. ונגררת שוב למלכודת של "מרב עצים לא רואים את היער". אני חוזרת ל"יער".

היער: Hagia Sophia הוא השם הלועזי שניתן לקתדרלה בשנת 430. בטורקית: Ayasofya, בלטינית: Sancta Sophia, ובאנגלית המקום נקרא: Church of the Holy Wisdom, או Church of the Divine Wisdom. "האגיה סופיה" הוקדשה במקור כקתדרלה, כלומר, כנסייה נוצרית אפיסקופלית, כנסייה עם מבנה ארגוני שבו הבישוף מתגורר בכנסייה ומכהן רשמית כראש הכנסייה. קיים מדרג של מכובדות בקתדרלות שתלוי במי שעומד בראשה, האם הוא בישוף, ארכיבישוף, פטריארך וכן הלאה עד לכנסייה הקתולית שהאפיפיור עומד בראשה.

"האגיה סופיה" נבנתה בעיר קונסטנטינופול (כיום איסטנבול) במאה ה-6 (532-537), בהוראת הקיסר הרומי/ביזנטי יוסטיניאנוס הראשון. על מלאכת הבניה פיקחו שני אדריכלים-מדענים, אנטמיוס מטרלס ואיזידורוס ממילטוס. הבנייה עצמה ארכה זמן קצר יחסית, והיא הושלמה ב- 537."האגיה סופיה" הוקדשה כקתדרלה בתאריך 7.12.537. על פי פרוקופיוס, היסטוריון החצר של יוסטיניאנוס, בעת הקדשת המבנה אמר הקיסר את המשפט הבא: "שלמה, התעליתי עליך". משפט שאומר הרבה על המבנה וייעודו. המבנה המרשים, אשר עבורו יובאו חומרים מכל רחבי האימפריה, ועליו עבדו אלפי עובדים, נחשב עד ימינו ליצירת מופתו אדריכלית. יש הטוענים שמדובר במבנה הביזנטי החשוב בעולם. הכנסייה נפרשת על פני 6,000 מ"ר, כאשר גובה הכיפה הינו 56 מ', כגובה בניין של 15 קומות, גבוה בתשעה מטרים מן המבנה הגותי הגבוה ביותר. ניתן להעריך את גודלו של המבנה במיוחד כאשר רואים את הנברשות קרוב לרצפה והכיפה מתרוממת לגובה של עשרות מטרים מעליהן.

עוד לפני זמנו של יוסטיניאנוס הראשון עמדה במקום כנסייה בשם Megale Ekklesia או (The Great Church). קונסטנטין הראשון בנה אותה ב- 325 על גבי חורבותיו של מבנה דת פגאני ובנו, קונסטנטיוס השני, הקדיש אותה ב- 360.

בין 360 ב- 537 חלפו מספר שנים, והן לא היו נטולות אירועים. Megale Ekklesia ניזוקה ב- 404 מדליקת ענק שפרצה במקום וגרמה נזק למבנה. אבל אל דאגה, תסמכו על האימפריה הביזנטית (או הרומית) – הקיסר קונסטנס הראשון דאג לשקם את הכנסייה, שהוקדשה מחדש ב- 415 על ידי הקיסר תיאודוסיוס השני. בשנת 430 הכנסייה קיבלה את השם "האגיה סופיה".

שוב פרצה דלקה, והפעם ב- 532 . וכך מה שיש לנו בשנת 537 הן חורבות של מבנה דת פגאני, חורבות של כנסייה משנת 325, וקתדרלה שנבנתה על ידי שני אדריכלים-מדענים בשנת 537, ביוזמת הקיסר יוסטיניאנוס הראשון שהתנפל על ההזדמנות כדי להרחיב את המבנה.

זה המבנה של "האגיה סופיה", שאנו רואים כיום, והוא מתוארך רשמית מהמאה ה-6. אבל עוד חזון למועד. שכן מאז הושלם המבנה והוקדש בשנת 537, פקדה את המקום רעידת אדמה (558) שמוטטה חלקית את כיפת הקתדרלה. זו תוקנה ב- 582. רעידות אדמה פקדו את האזור מדי פעם. והמשמעותית מכולן היא רעידת האדמה במאה ה-14 שגרמה נזק למבנה, כך שהיה צורך לחזק אותו מבחוץ. הקתדרלה השתייכה לפטריארכיה האקומנית של קונסטנטינופול, על שם קונסטנטינוס, קיסר האימפריה הרומית שייסד את העיר כבירתה. במהלך השנים הקתדרלה נבזזה על ידי הוונציאנים וגם על ידי הצלבנים במסע הצלב הרביעי.

מה שהתווסף למבנה הם פסיפסים, שאחד מהם קבוע בכיפה העגולה. היסטוריונים לאמנות רואים בפסיפסים היפים של הבניין מקור עיקרי ליידע על מצב אמנות הפסיפס בתקופה שלאחר סיום המחלוקת האיקונוקלסטית במאות ה -8 וה -9.

"האגיה סופיה" הופכת למסגד: במאה ה- 15, עם כיבוש קונסטנטינופול על ידי האימפריה העות'מאנית , "האגיה סופיה" מוקדשת מחדש ב- 1444 והפעם כמסגד, על ידי סולטן האימפריה העות'מאנית, מהמט השני. לפי מנהגי האסלאם, מתווסף ל"האגיה סופיה" מבחוץ, מבנה גבוה, צריח (מינרט) שממנו המואזין מזמין את הקהל לתפילות. הצריח העשוי עץ לא החזיק מעמד והיה צורך לשפצו במהלך הזמן ואף להוסיף צריחים נוספים מחוץ למבנה. נוספו פריטים מיוחדים גם בתוך המבנה. באולם המרכזי תלו נברשת מהודרת (Chandelier), הוסיפו גומחה המציינת את הכיוון אל מכה, והעמידו דוכן תפילה. התווספו לאולם גם טקסטים עגולים ענקיים בערבית וציורים על  גבי הקירות.

rumman-amin-l7dytstMIOU-unsplash
באולם הפנימי של "האגיה סופיה" – כיתוב בערבית. Photo by Rumman Amin on Unsplash

"האגיה סופיה" הופכת למוזיאון בימיו של כמאל אטאטורק : המאה ה- 20 עדה לתהפוכות בתחום הדת. אם עד אז האיסלאם שלט ברחבי האימפריה, כמאל אטאטורק, הנשיא הנבחר של הרפובליקה הטורקית (1923) ומי שהקים אותה, היה בעד חילון. בין היתר, הוא הכריז על "האגיה סופיה" כמוזיאון (1935).

"האגיה סופיה" הוכרזה ב- 1985 על ידי אונסק"ו כאתר מורשת תרבות עולמית : אין להתפלא על ההכרזה והכללת המבנה ההיסטורי ב"האתרים ההיסטוריים באיסטנבול" שעליהם הכריזה אונסקו כמורשת עולמית. (תמונות באדיבות britannica.com ).

engin-akyurt-lpdihuHlk3o-unsplash
"האגיה סופיה" – ציורי קיר ומוזאיקה. Photo by engin akyurt on Unsplash

זה המצב כיום. המבנה ההיסטורי עומד באותו מקום ומכיל פרטי אומנות מגוונים שהצטברו במשך מאות בשנים."האגיה סופיה" כאתר מורשת עולמית מספר סיפור על מעצמות ואימפריות, על אסלאם ונצרות ועל רודנים, סולטנים וקיסרים. בקיצור "גלגול נשמות טורקי". ואם מי מכם סבור שארדואן יפגע במצבור המרשים של אוצרות התרבות והאומנות שבמבנה, ייתכן שתתבדו. כאשר התקשורת תירגע גם התיירות תחזור לפקוד את המבנה ההיסטורי על אוצרות האמנות שבו ונשכח מהמהלך של ארדואן.

******

תזכורת קטנה:

ארדואן נבחר על ידי המגזין טיים ל"אישיות השנה" ודיוקנו מופיע בגיליון  2011. תרעננו את זיכרונכם בעזרת הפוסט שפרסמתי מיד כשנודע הדבר. תמצאו שם תצלום הדיוקן על גבי הכריכה הקדמית ופרטים רלבנטיים.

לקראת מימוש חזון אמריקה האמיתית

השבעתו של ג'ו ביידן מעלה אסוציאציות למסר המרכזי של "המילטון" – שזכה לפופולריות בעשור האחרון בארה"ב ובעולם. אמריקה היא ארץ של מהגרים. ביידן התחיל ליישם זאת. בראש ובראשונה כאשר מינה את קאמאלה האריס לסגנית הנשיא. אם כך, משאלתו של לין-מנואל מירנדה שעיבד את הביוגרפיה "אלכסנדר המילטון" למחזמר, קורמת עור וגידים.

*******

בפער של כמאתיים ושישים שנים הצטלבו דרכיהם של שלושה גיבורים ראשיים: אלכסנדר המילטון, מדינאי מהמאה ה-18; הביוגרפיה "המילטון" (2004); לין-מנואל מירנדה, המחזאי והמפיק של המחזמר המילטון. כפי ששמו מעיד עליו, המחזמר מגולל את סיפור חייו של אלכסנדר המילטון, אחד  הבולטים מבין האבות המייסדים של ארצות הברית

המילטון עלה באוף-ברודווי בפברואר 2015 ועבר לברודווי באוגוסט, אותה שנה. המחזמר עובד לאחרונה לסרט על ידי נטפליקס ושודר לראשונה לציבור ב-4 ביולי 2020. תוצר הלוואי: הצלחה מסחררת ל"אתוס ההגירה" – אימות סיפורה של אמריקה "ארץ של מהגרים"

למעשה, "המילטון" הוא סיפורן של שתי מהפכות.

הראשונה שבהן היא המהפכה האמריקנית; "חלום אמריקאי" שמתגשם. שכן המילטון, שהחל דרכו כמהגר חסר מעמד וכסף, שגשג בכוחות עצמו עד כדי כך שהפך לדמות משפיעה בעצמאות ארה"ב. לין-מנואל מירנדה מפיח חיים חדשים ויוצר משמעות חדשה ל"חלום האמריקאי".

השנייה גלומה בשילובים מודרניים "לא מקובלים" במחזמר עצמו. שינוי הסאונד המסורתי של ברודווי, הוספת צבע להיסטוריה האמריקנית הכל-כך חד-גונית, שילוב שחקנים מקבוצות אתניות שונות. עולה מכך מסר ש"לא תמיד הסיפור הוא העיקר, אלא מי שמספר אותו". הבחירה להפקיד את סיפור המהפכה האמריקנית בידיהם של שחקנים לא-לבנים היא תזכורת לכך שאמריקה היא ארצם של החופשיים, ולאו דווקא ארצם של הלבנים". (קרדיט: עמית סלונים, וואלה).

מיהו לין-מנואל מירנדה  

לין-מנואל מירנדה -מפיק ומחזאי – החל לעבוד על המחזמר המילטון בשנת 2009. לאחר שקרא את הביוגרפיה אלכסנדר המילטון, מירנדה לוקח את ההיסטוריה "המשעממת" של ארה"ב, הוא מצוות למחזמר שהוא מפיק על המילטון קאסט של לבנים, היספאנים, שחורים ועוד. הודות לכך המחזמר המילטון מספר את סיפור ראשית הרפובליקה האמריקאית, עם צוות שחקנים שמייצג את אמריקה המודרנית המגוונת של ימינו.

ז'אנר חדש בברודווי: מחזמר בסגנון היפ-הופ אלטרנטיבי

בסוף שנות האלפיים, היפ-הופ אלטרנטיבי הבטיח את מקומו בתוך הזרם המרכזי, בין היתר הודות לכדאיות המסחרית. מקור ז'אנר ההיפ-הופ חופף במידה מסויימת את ז'אנר הראפ. ההיפ-הופ שפרץ בשנות ה-70 בקהילות אפרו-אמריקאיות, הלך ודעך ושוב החל לפרוח כהיפ-הופ אלטרניטיבי כאשר ווסט מכר כמעט מיליון עותקים של אלבומו בשבוע הראשון בלבד. בכך הוא הוכיח שמוזיקת ראפ חדשנית יכולה להיות בעלת ערך מסחרי אם לא יותר מכך. למרות שווסט עיצב את אלבומו הראשון כפופ מלנכולי ולא כראפ, לאלבום הבא של ווסט הייתה השפעה משמעותית על מוזיקת ההיפ-הופ. שבחי הביקורת וההצלחה המסחרית שלו עודדו יוצרי ראפ נוספים מהמיינסטרים עד כדי לקיחת סיכונים.

Hamilton cast at the White House 2016
Hamilton cast at the White House 2016 Credit: Robert Viagas, PLAYBILL.COM

המילטון מהווה חריג בנוף גם בעיני מי שמעולם לא נהנו ממחזמר. זאת בשל שילוב של  ז'אנרים שרק לעתים נדירות משמשים בתיאטרון מוזיקלי. בכך הוא גם סוגר את הפער בין מופעי המיינסטרים להופעות בברודווי. הפסקול של המילטון הוא ברובו מוזיקת היפ הופ ו-  R&B – – ר"ת של הז'אנר, "קצב ובלוז"  שפרץ תחילה בקרב אפרו-אמריקאים. זה הפסקול שמספר את סיפורו של מהגר שמתבסס בכוחות עצמו תוך כדי מלחמה ושינויים פוליטיים. השירים והאישיות האקסצנטרית של השחקנים מוסיפים עניין ואופי שנעדרו בשנות ה- 1800. עוד חידוש בהמילטון הוא השימוש שלו בסגנונות מוזיקליים שונים לכל אחת מהדמויות. לדוגמה, המלך ג'ורג' שר בלדות של שברון לב לאחר פרידתו מהמושבות. לעומת זאת, מועמדים לנשיאות ופוליטיקאים מנהלים קרבות ראפ על מדיניות פוליטית ומיסים.

האם המחזמר משקף נאמנה את העובדות? לא בהכרח. בראיונות שהעניק לתקשורת, מירנדה אומר שהוא חש אחריות ושואף לדיוק מירבי ככל האפשר מבחינה היסטורית. מאידך, יש לזכור שמדובר במחזמר. המילטון הוא בעצם יצירה מוסיקלית על כל הכרוך בכך, בעיקר דרמטיזציות וחוסר דיוקים.

אלכסנדר המילטון – האיש שעומד במרכז אתוס ההגירה

אלכסנדר המילטון נולד בקריביים מחוץ למסגרת הנישואים. מוצאו של אביו הוא סקוטלנד ושל אמו, צרפתי-בריטי. בעת שנולד היא הייתה נשואה לאחר, האב הביולוגי נטש אותם ואימו גידלה את המילטון כאם חד-הורית. היא נפטרה כשהיה בן שבע והמילטון עבר מיד ליד ומבית לבית. קשה לדעת בוודאות באיזו שנה הוא נולד. בשנת 1768, לאחר מות אימו ובמעמד קיום הצוואה העיד קרוב משפחה כי אלכסנדר המילטון בן 13. לפי נתון זה ייתכן שהמילטון נולד בשנת 1755. הוא בנה את עצמו מאפס. בשלב מסוים בחייו הוא הוכיח כשרון כתיבה יוצא דופן ומוקיריו דאגו להקים קרן כדי לשלוח אותו לצפון אמריקה להמשך לימודים. כאן החל מסע ההגירה לאמריקה. ב- 1772 המילטון הפליג באוניה לבוסטון ומשם המשיך לניו-יורק סיטי. הוא למד את ההיסטוריה הצבאית והטקטיקות בכוחות עצמו, ועד מהרה הומלץ לקידום. באמצעות קשריו עם הפטריוטים המשפיעים בניו יורק, כמו אלכסנדר מקדוגל וג'ון ג'יי, המילטון ייסד ב- 1776 את חברת התותחנים המחוזית של ניו יורק ביחד עם שישים גברים, ונבחר לקפטן. הוא השתתף בקרב על פרינסטון ב- 3 בינואר 1777. ג'ורג' וושינגטון הוביל את הכוחות האמריקנים במשימה מוצלחת נגד הכוחות הבריטיים  ומכאן ההיכרות בין המילטון לג'ורג' וושינגטון.

HAMILTON Alexander Treasury
HAMILTON Alexander Treasury Credit: Wikipedia

הקרב על פרינסטון היה צומת חשובה בקידום מעמדו של המילטון. ג'ורג וושינגטון קרב אותו אל חוג המדינאים הבכירים של ארה"ב ופתח לפניו את הדרך אל הפסגה. הוא זכה למעמד הנחשק "אב מייסד" ועד היום הוא נמנה על הבולטים מבין ה"אבות המייסדים" של ארה"ב. למעשה היו מספר צמתים בדרך.  מלבד היותו יד ימינו של ג'ורג' וושינגטון.

הצומת המכריע יותר בחייו של המילטון היה כאשר נמנה על מחברי המסמכים שפורסמו בהפדרליסט – קובץ של 85 מאמרים על חוקת ארצות הברית העתידית, שנוסחו והתפרסמו בין השנים 1787-1788. את מאמרי הפדרליסט חיברו בעיקר שלושה אלו: ג'יימס מדיסוןאלכסנדר המילטון וג'ון ג'יי.  85 המאמרים נועדו לרכוש את אמון הציבור ולהטות את דעת הקהל והאינטלקטואלים לתמוך בחוקה שעדיין לא נחקקה. היה עליהם להתמודד עם התמיכה של חלק מהציבור בתקנון הקונפדרציה – מסמך מכונן בתולדות ארה"ב (1781) שיצר קונפדרציה של 13 המושבות המורדות.

ב- 1788 בוטל תקנון הקונפדרציה והוקמה ממשלה חדשה תחת חוקת ארה"ב שנכנסה לתוקף מיידי. המילטון, מדיסון, וג'יי, זכורים בהיסטוריה האמריקאית כמי שבזכותם נחקקה חוקת ארה"ב. המילטון עצמו חיבר 51 מתוך 85 הפרקים של הפדרליסט שמשמשים עדיין כאחת ההפניות החשובות ביותר לפרשנות החוקתית. כיאה לאדם שתרם כה רבות לעצמאות ארה"ב המילטון התמנה כחבר בקבינט הראשון של הנשיא ג'ורג' וושינגטון וכשר האוצר הראשון של ארה"ב.

Alexander Hamilton Biography
Alexander Hamilton Biography Credit: Amazon

הביוגרפיה אלכסנדר המילטון (2004) מאת ההיסטוריון רון צ'רנוב, זוכה פרס פוליצר (2011)צ'רנוב נחשב להיסטוריון מבריק בזכות היסודיות והיושרה שהוא מגלה במחקרו. בביוגרפיה אלכסנדר המילטון הוא יצר דיוקן חי ומשכנע של אדם מדהים שתרם תרומה אדירה להבנתנו את ראשית הרפובליקה האמריקאית. הביוגרפיה עברה עיבוד למחזמר עטור הפרסים, המילטון, על ידי לין-מנואל מירנדה, שנפתח בברודווי באוגוסט 2015. צ'רנוב שימש כיועץ היסטורי להפקה.

אלכסנדר המילטון, אב מייסד ושר האוצר הראשון של ארצות הברית, נפטר מפציעת ירי. מספרים שהכדור הקטלני נורה לעברו על-ידי סגן הנשיא השלישי אהרון בר, חבר מפלגתו שהזמין את המילטון, גיבור מלחמת המהפכה, לדו-קרב. העימות ביניהם התרחש בשעות הבוקר המוקדמות של ה- 11 ביולי ,1804 וסימל נקודת שיא ביריבות הארוכה והמרירה בין השניים. המילטון הפצוע אנושות הובהל באמבולנס לביתו של ידידו, וויליאם בייארד ג'וניור ושם הוא נפטר למחרת. הסבר משוער לסיבות לדו-קרב עולה ממכתב שפורסם בעיתון, שבו דווח אחד בשם ד"ר צ'רלס ד. קופר כי בשיחה שהתקיימה בארוחת ערב המילטון כינה את בר "אדם מסוכן." קופר הוסיף שהמילטון הביע גם "דעה בזויה יותר" על בר. בשל המילה הבזויה הזאת בר התחיל לעקוב אחרי המילטון וכל מילה שיצאה מפיו תועדה. מה בדיוק התרחש בזמן הדו-קרב בר-המילטון אינו ברור דיו. הדעות חלוקות על כך למעלה מ- 200 שנים. ישנם היסטוריונים שמאמינים כי המילטון מעולם לא התכוון לירות לעבר בר,  אחרים סבורים כי בר בהחלט התכוון להרוג את המילטון. ומסבירים זאת על ידי תיאור של מה שקדם לכל זה, יריבות פוליטית. ב- 1790 אהרון בר ניצח את חותנו של אלכסנדר המילטון במרוץ לסנאט האמריקני. ומאז המילטון החל לתעב אותו, וראה בו אופורטוניסט מסוכן. לעתים קרובות המילטון אף נטה לדבר סרה על בר.

אלמלא מירנדה, שהפיק את המחזמר והעלה אותו בברודווי לפני כחמש שנים, ספק אם כיום מישהו היה יודע מי היה אלכסנדר המילטון. "המילטון", ככל מחזמר אמריקאי, נשפט על פי איכותו. אבל זו אינה עוד יצירה מוזיקלית ככל האחרות. המחזמר מספר את סיפורו של האב המייסד האמריקני הנשכח, אלכסנדר המילטון, המהגר הראשון של אותה תקופה שהביא הצלחה מסחררת לאתוס של ההגירה.

10 dollar bill
Ten Dollar Bill Credit: Wikipedia

אין זה מפתיע שהמילטון הסרט שהוקרן ב- 4 ביולי השנה (2020) הוא צילום אחד לאחד של המחזמר, שכעבור שנה מאז שעלה בברודווי ראינו את הזינוק הפתאומי בפופולריות של המילטון כשר האוצר הראשון של ארה"ב. וב- 20 באפריל 2016 שר האוצר האמריקני, ג'ייקוב ג'יי. לו (LEW), שוחח אישית עם מירנדה ולאחר מכן יצא בהודעה רשמית על ההחלטה להותיר את דיוקנו של אלכסנדר המילטון בחזית השטר של 10 דולר. בניין האוצר יוצג בגב השטר בליווי התיאור: "צעדת 1913 לתמיכה בזכות הבחירה של נשים שהסתיימה בבניין."

לקריאה נוספת:

https://www.ynet.co.il/entertainment/article/Byj00feoA8