ארכיון קטגוריה: מיתוסים וסמלים מודרניים

חזרה בתשובה בעקבות מלחמת יום הכיפורים (1973).

המחקר שעליו מתבסס "מלחמה כבדת דמים" בוחן כיצד טראומה לאומית נחקקת בזיכרון של הציבור החווה אותה, וכיצד הזיכרון נחרת בהדרגה כנרטיב/ים ומתגבש כמיתוס/ים קולקטיבי/ים.

**************

צליחת התעלה [ צילום: פליקר, צה"ל]

כהמשך לספר, מלחמה כבדת דמים: טראומה היסטורית, זיכרון ומיתוס, שפרסמתי ב-2014, במלאת 40 שנה למלחמת יום הכיפורים, אני עוסקת בימים אלו בכתיבת פרק נוסף על חזרה בתשובה של לוחמים במהלך ובסיומה של המלחמה הטראומטית, מלחמת יום הכיפורים (1973).

המחקר שעליו מתבסס מלחמה כבדת דמים בוחן כיצד טראומה לאומית נחקקת בזיכרון של הציבור החווה אותה, וכיצד הזיכרון נחרת בהדרגה כנרטיב/ים ומתגבש כמיתוס/ים קולקטיבי/יםממצאי המחקר מראים שאחד הנרטיבים שהתגבש במהלך הקרבות הוא נרטיב הנס. לוחמים בקו האש חוו בו-זמנית מתקפת פתע בגבול הדרומי ובגבול הצפוני, של כוחות מצריים וסוריים, בהתאמה. שדה הקרב נראה בתחילה כמלכודת שבה צה"ל ספג אבידות כבדות. לאחר שלושה ימי קרב עקובים מדם, כאשר התברר המצב האמיתי בחזית וגם בעורף, ההנהגה המדינית של ישראל יצאה בהכרזה ש"צה"ל הפך את הקערה על פיה". אלא שהבשורה שחיילי צה"ל הצליחו להסיג את כוחות צבא האוייב אל מעבר לגבולות ישראל, לא ממש עמעמה את התחושה בדבר גודל האסון. חלק מהלוחמים שניצלו מהתופת בחזית הדרום והצפון ציינו לעצמם שארעה להם ולמדינת ישראל "הצלה נסית". לוחמים שזאת הייתה האינטרפרטציה שלהם לחוויה הקשה ולעובדה שהם נותרו בחיים הצהירו שיש לשים את מבטחנו באלוהים.

נרטיב הנס הפך למעין סמל של המלחמה בעיניהם של לוחמים חילונים גמורים. הם צבעו את ההתרחשויות בגוונים כגון, "הכל בידי שמיים". שכן אין דרך אחרת לפרש את העובדה שהם נותרו בחיים למרות התופת. לא נמצאה בידם סיבה הגיונית להסגת צבאות הפולש, למרות תנאי הפתיחה הגרועים של הלחימה. הם אף לא חיפשו הגיון. מספר לא מועט של לוחמים פשוט האמינו שאירע להם ולמדינת ישראל נס. בכך הם נקטו למעשה עמדה סובייקטיבית. נרטיב הנס חלחל גם לשיח הציבורי ותוך כדי המלחמה נשמעו ניצני חזרה בתשובה. אלו הטמיעו הצהרות של לוחמים בדבר כוח עליון, כגון: "לא הייתי מאמין", "לא הייתי דתי עד כה" "אבל…". אין עוררין על כך שהטראומה הלאומית והזיכרון שלה הבשיל כמקבץ נרטיבים של ציבורים מובחנים בקרב הלוחמים בחזיתות וגם בקרב האוכלוסייה החילונית בישראל, דעת הקהל נעשתה מפולגת והקשתה לאורך זמן על  קבלת החלטות באשר למדיניות החוץ והסכסוך הישראלי-ערבי.

מה משותף לאפי איתם, הרב מרדכי (פופיק) ארנון, הרב רענן נאמן והרב אפי אחינועם אהרון? 

בחלוף 45 שנה מתום מלחמת יום הכיפורים, רשת האינטרנט מזמנת מנועי חיפוש וממצאים באשר להיקף ואופי החזרה בתשובה במהלך ובעקבות המלחמה. זמינות גם עדויות אישיות של לוחמים דאז, שנטשו את העמדה שהמעבר ממגננה למתקפה של צה"ל כנגד צבאות האויב הושג ב"כוח הזרוע והנשק" בלבד.

האמירה הנחרצת שנשמעה באותם ימים, הן בחזית והן בעורף, כאשר הציבור התבשר על כך שמתקפת האויב נהדפה ביום השלישי למלחמה, הייתה: "רק נס הציל את המדינה; יש לשים את מבטחנו באלוהים". דוגמאות לאמירה זאת שנשמעה מפי לוחמים, הוצגו במחקר. הן כוללות הצהרות של טייסי קרב, שחזרו בתשובה. אציין מספר שמות להמחשה: אפי איתם, הרב מרדכי (פופיק) ארנון, הרב רענן נאמן והרב אפי אחינועם אהרון.

מחקרים על חזרה בתשובה כתופעה בחברה החילונית בישראל [i] אינם שואלים שאלות כגון: האם חזרה בתשובה של לוחמים שסברו ש"אירע לנו נס" במלחמת יום הכיפורים, נבעה מאינטרס של כדאיות? ולחילופין האם היא נבעה מחיפוש אחר אמת וודאית כבסיס לחיים בעלי משמעות ערכית? שאלה נוספת שלא נשאלה היא, האם חלקם הגדול של החוזרים בתשובה בחרו לדבוק בזרמים אורתודוכסיים וכמה מהם בחרו לדבוק בזרם הקונסרבטיבי?

ספרו של שטיינברג "כעלה נידף" – טריגר ראשון לחידוש המחקר וחיפוש אחר תשובות לתופעה זאת של חזרה בתשובה בעקבות מלחמת יום הכיפורים

בכעלה נידף מאת מילטון שטיינברג (המקור באנגלית פורסם ב-1939. תרגמה יעל ענבר, הוצאת ידיעות ספרים, 493 עמ', 2015), המחבר מציג התחבטויות של חוזר בשאלה באשר לקיומה של אמת וודאית בבסיס האמונה באלוהים. הוא עושה זאת באמצעות גיבור העלילה, אלישע בן אבויה, דמות המתוארת גם בתלמוד.[ii] ספרו של שטיינברג הוא רומן היסטורי המבוסס על דמויות ידועות במרחב היהודי הקדום. שטיינברג משתמש ביד הדמיון הטובה עליו כדי ליצור דיאלוגים מעמיקים בין הדמויות שבספר בנושא האמונה בדת היהודית. למרות שהסצנות בספר ברובן דמיוניות, הן מיועדות לשקף את אופן התנהלות הקהילה היהודית בארץ, בצל השליט הרומי ובנסיבות החיים בסביבת התרבות והפילוסופיה ההלניסטית.

ניתוחים ופרשנויות ל"כעלה נידף" בפורום "בחדרי חרדים"

דבר גרר דבר. גיליתי מכלול של ניתוחים ופרשנויות להתפתחויות בחייו של אלישע; ברובם היו אלה ניתוחים מזווית ראייה ספרותית. ניתוח כעלה נידף, במונחים יותר רלוונטים למחקר על חוזרים בתשובה בעקבות מלחמת יום הכיפורים, הגיע מכיוון בלתי צפוי – השיח שהתפתח בפורום "בחדרי חרדים" בעקבות ספרו של שטיינברג. השיח ב"בחדרי חרדים" מתייחס בדרך כלל לאקטואליה ומהווה משקל-נגדי לשיח החילוני. והנה, גיליתי שספרו של שטיינברג נקרא על ידי לא מעט ממשתתפי הפורום. השיח שלהם פתח בפני צוהר לנושא החזרה בשאלה, ויחד עם זאת, ובהפוך על הפוך – לנושא החזרה בתשובה. השיח הוליך את מחשבותיי אל אותם לוחמים שחזרו בתשובה בעקבות השבר שחוו במלחמת יום הכיפורים.

במוחי צצו שאלות חדשות על החוזרים בתשובה במלחמת יום הכיפורים; שאלות שלא התעמקתי בהן מאז תחילת המחקר, לפני 25 שנה. שכן עבודת המחקר שעל בסיסה כתבתי את הספר מלחמה כבדת דמים, הייתה מיועדת לאתר נרטיבים של ציבורים מובחנים בישראל החילונית, שצמחו תוך כדי קרבות מלחמת יום הכיפורים, בחזית וגם בעורף, ולאחריה, וכיצד אלו יצרו דעת קהל מגוונת שהשליכה על סוגיות קריטיות שנדונו במסגרת המדיניות שיש לנקוט בסכסוך הישראלי-ערבי.

אמירות משמעותיות בפורום "בחדרי חרדים"

השיח שהתנהל בפורום "בחדרי חרדים" סביב ספרו של שטיינברג הבליט את העובדה שביהדות קיימים זרמים שונים. בין משתתפי הפורום שררה תמימות דעים שמרבית החוזרים בשאלה, כדוגמת אלישע בן-אבויה, בוחרים בזרם הקונסרבטיבי ו/או אורתודוכסי ומעטים בוחרים בזרם הרפורמי והחילוני (הכופרים).

ציטוט מתוך הפורום:

האפשרויות שעומדות בפני אדם, הן שלוש: להאמין ללא עוררין, להשתלב בתרבות המערבית ולבטל את הייחוד היהודי (רפורמים/חילונים) וישנה דרך אמצעית שאליה חותר כנראה שטיינברג בספרו. זו משלבת בין שמירה על עקרונות המסורת דווקא לאחר ומתוך פרספקטיבה של הכרות עם התרבות היוונית ועקרונותיה הרציונאליסטיים. (ת.ה.)

בעקבות ציטוט זה ובהפוך על הפוך, יש לשער שגם החוזרים בתשובה יבחרו באחד הזרמים (אורתודוכסי, רפורמי, קונסרבטיבי). בעיתוי ובנסיבות של מלחמת יום הכיפורים היו בוודאי סיבות ספציפיות שהובילו לחזרה בתשובה. הבה נניח, בעקבות פסיכולוגים, שאחת הסיבות לחזרה בתשובה הינה מצוקה נפשית לנוכח מציאות קשה. לחילופין, נניח שישנה גם סיבה רציונלית (פילוסופית) של חיפוש אחר אמת וודאית. או שמא מדובר באינטרס של כדאיות, כפי שציין אחד המשתתפים בשיח 'בחדרי חרדים': "אין למסורת ערך כ'אמת', אך יש לה ערך ככזו היוצרת חברה נכונה". דעה כזו שכיחה בקרב זרמים קונסרבטיבים והיא כנראה גם דעתו האישית של מחבר הספר, שטיינברג. יוצא מכך שקונסרבטיבים יראו בספרו של שטיינברג מתקפה נגד הזרם הרפורמי שלדבריו הוא 'עלה נידף'.

איך זה נוגע להמשך המחקר שלי על החזרה בתשובה בעקבות הטראומה של מלחמת יום הכיפורים?

כל זה הוביל אותי לשאלות הבאות: איזה חלק מהלוחמים, שחזרו בתשובה בעקבות השבר שחוו במלחמת יום הכיפורים, בחרו בדרך האמצע, הקונסרבטיבית? כמה מהם בחרו בזרם הרפורמי וכמה באורתודוכסי? הנושא מצריך בדיקה. לא מצאתי תשובה לכך בספרות שחקרה חזרה בתשובה של חילונים בישראל בעקבות מלחמת יום הכיפורים.

ההגיון שלי אומר שאדם שבא מרקע של תרבות חילונית ("כופר" בלשון משתתפי הפורום), איננו "לוח חלק". שכן בעברו המשמעותי (תקופת ההתבגרות והבגרות המוקדמת) הוא נחשף לתרבות המערב. אלו הם גם המשקפיים שהוא חובש כשעליו להכריע אלו מעיקרי הדת ומזרמיה הוא מוכן לקבל?

הרי לכם דילמה. מקווה לקבל כאן תגובות מועילות.

הערות:

[i] מחקרים על החוזרים בתשובה בישראל כגון אלו של שלומי דורון, משה גרנות. דורון, המבוסס על מחקר לדוקטורט (המהלכים בין העולמות), אמר בראיון שהעניק לתומר פרסיקו, שאין לו נתונים על חזרה בתשובה בעקבות מלחמת יום הכיפורים.

[ii] אירוע שאלישע נחשף אליו יום אחד, מבהיר לו שקיימת סתירה בגל הקשור ל"גמול". ובמיוחד, בנוגע לשתי מצוות שעליהן הובטח שכר של חיים ארוכים בעולם הזה ("כיבוד הורים" ו"שילוח הקן"). אלישע יוצא למסע היכרות עם הפילוסופים היווניים, מתעמק במדעים המדויקים ושיטות הוכחה של "אמת ודאית" ולבסוף גומר בליבו לשנות את תפיסתו ו/או את גישתו לאמונה בכלל.

 

הדגל – טקסיות או מניפולציה

לצופה מהצד בסערה שהתחוללה בכיכר רבין עצמה ואחר כך במדיה יש כל הסיבות לשאול מה בעצם יש בו בדגל חוץ מאותו הרגע שבו הוא מונף לראווה בטקסיות כמייצג קבוצת בני אדם שמזדהים עם מכלול ערכים זהה?

לפני שנים רבות, פרופסור ישעיהו ליבוביץ' קבע: "לרוב היהודים שרצונם להיות יהודים אין תוכן אחר ליהדותם, מלבד הסמרטוט הצבעוני המחובר למוט, מדי הצבא, והפעולות הנעשות בשמם של סמלים אלה. מחוץ לגבורה קרבית ולשלטון אין תוכן אחר ליהדות."

התיחסותו לדגל כאובייקט חסר משמעות, כסמרטוט צבעוני, קוממה רבים וליבוביץ' כדרכו עורר סנסציה. השפה הפרובוקטיבית שלו עוררה זעמם של חוגים רבים וגררה דיון סוער סביב גבולות 67' ו"הכיבוש". האמירה שלו על הדגל היא רק אחת מהפרובוקציות שעורר כדי להניא את מדינת ישראל מהכיבוש. בסוגריים ייאמר שליבוביץ' עצמו ידע היטב מה המשמעות הטמונה ב"סמרטוט הצבעוני" שקוראים לו "דגל". אלא שהאמירה הבוטה הייתה מכוונת להדגיש שמאז הכיבוש העם חצוי והדגל כבר אינו מלכד מכיוון שכמחצית מהעם אינה מזדהה עם מה שהדגל מייצג מאז 67'.

מה יש בו, בדגל?

ההפגנה בכיכר רבין נגד "חוק הלאום" עוררה גלים של ביקורת והעסיקה רבים ובמיוחד את התקשורת, בעיקר בגלל הדגלים שהונפו שם – דגלי ישראל ופלסטין. לצופה מהצד בסערה שה

הפגנה נגד חוק הלאום. צילום: מאקו.

תחוללה בכיכר עצמה ואחר כך במדיה יש כל הסיבות לשאול מה בעצם יש בו בדגל חוץ מאותו הרגע שבו הוא מונף לראווה בטקסיות כמייצג קבוצת בני אדם שמזדהים עם מכלול ערכים זהה?

ניקח לדוגמא משפט כמו, "מת למען המולדת", או "מת למען הדגל" ונבחן איזה מסר עולה ממשפט כזה. יש כאן מוות. אבל לא סתם מוות אלא פעולת ראווה-סימבולית. ובעיני מי שמוצא בדגל כלי מניפולטיבי, המוות הנ"ל מצביע על העוצמה שבדגל, החורגת מהסימבוליות והראווה. בעיניים של אלו המזהים את העוצמה שבדגל, הדגל מזוהה עם אינטרסים ומוביל לפעולה רצונית ורציונלית. מדובר בהתרחשות שבה הדגל ומה שיש בו הוא כלי  פוליטי-אינסטרומנטלי.  הנפת הדגל היא אקט ראוותני וייצוגי, שבכוחו לעורר בני אדם לפעולה. פועל יוצא מכך הוא שלא ניתן לשלול אפשרות של קשר עתידי בין הפעולה הסימבולית של הנפת הדגל לראווה לבין פעולה רציונלית ואינסטרומנטלית של המת למענו ולמען הערכים הפוליטיים שהדגל מייצג.

האם שתי הגישות להנפת דגל קיימות בנפרד או שמא הדגל הלאומי הוא מקרה מיוחד?

דגל לאומי הוא אובייקט שנטען ביותר ממשמעות אחת, הן מבחינה טקסית סימבולית והן מבחינת השימוש האינסטרומנטלי ו/או המניפוליטיבי שבהנפתו. המשמעות הטקסית משקפת את התפקיד החיובי של הדגל כסמל אינטגרטיבי. המשמעות הרואה בדגל כלי מניפולטיבי היא צדו השני של המטבע. יותר מכך, לעתים קרובות משמעות סימבולית תוביל בהכרח להפעלה, למניפולציה המופעלת בידי בעלי עניין. לפי אלו שאינם מנתקים בין שתי מגה-משמעויות אלו של הדגל הלאומי, הדגל הוא סמל ייצוגי-אינטגרטיבי המשמש לעתים קרובות לצרכי מניפולציה.

אין ויכוח על כך שהנפת דגלי פלסטין יחד עם דגלי ישראל בהפגנה שהתקיימה בכיכר רבין ב-11 באוגוסט, הייתה בראש ובראשונה אקט טקסי ראוותני. אלא מה? הביקורת שאקט זה ייצר הציגה את הנפת הדגלים כאירוע חד משמעי של ראווה וטקסיות שיש בכוחו להניע את מניפי הדגלים, ואחרים התומכים בהם, לבצע פעולה מתוכננת, רציונלית ואינסטרומנטלית שעלולה לצאת מכלל שליטה. המשתתפים בהפגנה טענו שהנפת הדגלים נועדה להציג לראווה את המטרה המשותפת של המפגינים, להבליט את הערכים המשותפים לשתי קבוצות משנה בחברה הישראלית.

את זאת ניתן היה לוודא בקלות על ידי בחינת המסרים המילוליים של המפגינים בעת ההפגנה. שכן, הנפת דגלי ישראל ודגלי פלסטין במרחב שהופקע לטובת ההפגנה היתה מלווה בכרזות ונאומים שנישאו בה. אלו העידו על כך שמדובר בהתכנסות מחאתית שנועדה להשיג אותה מטרה: להצביע על קונפליקט, או אם תרצו, ויכוח בין מניפי הדגלים לסוגיהם לבין יוזמי ומחוקקי חוק הלאום החדש. אם היה בהנפת הדגלים השונים מימד של כלי אינסטרומנטלי שנועד למלא תפקיד חברתי-פוליטי, הרי שמדובר בהשגת אינטרס משותף אחד, במאבק של מחנה הומוגני כנגד מחנה שתומך בחוק הלאום החדש במטרה להביא לביטול או שינוי חוק הלאום.

האמירה של ראש ממשלתנו, "הנפת דגלי פלסטין היא עדות בולטת לנחיצות חוק הלאום החדש", הייתה לפיכך מיותרת, שגויה וסנסציונית לא פחות מזו של ליבוביץ'.

אין זה מחוייב המציאות שהנפת דגל נועדה בכל המקרים להפעלה מניפולטיבית של אזרחים. הנפת דגלי ישראל ודגלי פלסטין בהפגנה המדוברת הייתה מיועדת בראש ובראשונה להציג לראווה איחוד בין קבוצות משנה בחברה הישראלית שחברו יחד במטרה להיאבק במשותף למען שיוויון בעיני החוק. וזה כל הסיפור.

הבעיה איננה פורטמן

 

לוגו פרס בראשית. צילום: ויקיפדיה. הפרס מוענק ל"איש מקצוע, רב הישגים, ובעל מוניטין בינלאומי מכל העולם, המהווה דמות מופת בקהילתו ויוכל להעניק השראה לדור הצעיר של העם היהודי בכל העולם". הפרס מתמקד אם כך במי שזכו למוניטין בינלאומי בשל מצוינות בתחומי יידע נבחרים, ושמהווה השראה בשל מסירותו ודבקותו בערכים יהודיים.

 

פרשת נטלי פורטמן ו"פרס בראשית" זכתה לעשרות רבות של כותרות במדיה, בארץ וגם בחו"ל, תוך ימים ספורים (21-20 באפריל). כולן מספרות אותו סיפור על סירובה של השחקנית הסלבריטאית, פורטמן, לקבל את פרס בראשית בטקס שאמור להתקיים בירושלים ב-28 ביוני, 2018. אבל, הפוקוס הזה מטעה ומסווה נקודה בעייתית שבה  נחוץ להתמקד – פרס בראשית עצמו.

מבין שלל הכותרות שעוסקות באותו דבר בדיוק, סירובה של פורטמן להגיע לכאן ולקבל את פרס בראשית ואת סכום הפרס הנכבד, נמצאות שתי כותרות יוצאות דופן הראויות להבלטה:

הכותרת שמתייחסת להמלצה של פוליטיקאי לשלול מהשחקנית הסרבנית את אזרחותה הישראלית, בעיקר בשל נימוקיה לכך.

כותרת חריגה עוד יותר, אך משמעותית בעיני, הופיעה בעיתון FORWARD. הכותב מצא לנכון לטעון שהבעיה הבסיסית איננה נטלי פורטמן, אלא מהותו ומטרתו של פרס בראשית.

אתייחס תחילה לכותרת שמשתמעת ממנה הצעה חפוזה והזויה לדרוש משר הפנים דרעי שישלול מפורטמן את אזרחותה הישראלית, למרות שנולדה בישראל. הבקשה שהוצגה על ידי ח"כ אורן חזן (ליכוד) היא סמן למה שהימין הקיצוני מסוגל לעולל בהבל פה. בהמשך לסירובה של פורטמן לקבל את הפרס ובהמשך ל"הסבר" המאוד לא מדוייק שהציגה התקשורת לסירוב זה, ח"כ חזן הוציא הודעה לתקשורת בזו הלשון: "הרעיון להעניק לפורטמן פרס בראשית היה שגוי לגמרי מלכתחילה". וההסבר, "פורטמן היא יהודיה-ישראלית שעושה שימוש ציני בארץ הולדתה כדי לקדם את הקריירה האישית שלה. מנגד, היא מתפארת בכך שהצליחה להשתמט משירות חובה בצה"ל."  אי לכך, שר הפנים,  ח"כ אריה דרעי, מתבקש לאלתר לשקול שלילת האזרחות הישראלית של פורטמן, שממילא "אין לה כל זיקה אמיתית לישראל".

הבה נבחן את הנתונים הרלבנטים: עלינו לזכור שפורטמן איננה הראשונה וגם לא האחרונה שמבטלת ביקור מתוקשר בישראל בשל תחושה עמוקה-נוגדת-מצפון-וערכים, לנוכח התרחשויות הנוגעות למדיניות החוץ והביטחון ולסכסוך הישראלי-פלסטיני.

יש אומרים שפורטמן הפתיעה את מארגני פרס בראשית ואת שרת הספורט והתרבות לרבות פוליטיקאים בכירים. המהלך של פורטמן עורר מהומה תקשורתית. זו גררה אחריה התייחסות פרטנית של פורטמן לסיבות שגרמו לה לקבל החלטה ולדחות את הפרס ואת הגעתה לישראל.

ישנן מספר גרסאות. לפי גרסה אחת, פורטמן הסבירה שאינה מוכנה לקחת חלק באירוע שבו היא תתייצב מעל במה אחת יחד עם ראש הממשלה, בנימין נתניהו, שאמור לשאת נאום בטקס הענקת הפרס. פורטמן מוסיפה שהיא רואה בעין רעה את "היחס הפוגעני של מדינת ישראל והסבל שהמדינה כופה על לא-יהודים". אלו הם מהלכים "הנוגדים ערכי יסוד של העם היהודי". וכך, דווקא בשל האכפתיות של השחקנית כלפי מה שישראל מייצגת עבורה, פורטמן "חשה שכאדם הנאמן לערכי היהדות ומטעמי מצפון טהורים, מוטלת עליה מחויבות למחות כנגד מעשי אלימות, שחיתות, חוסר שוויון ושימוש לרעה בכוח פיזי."

ומה לגבי הכותרת החריגה השנייה, המשמעותית יותר מבין שלל הכותרות השבלוניות שלכדו את עיני הציבור? מי שעיניו בראשו ישים לב שהנקודה הבעייתית שהייתה אמורה לבלוט בסערה המתוקשרת סביב פורטמן הוא "פרס בראשית" עצמו. משום מה לא נמצא ביטוי לכך בכותרות במדיה בישראל. מדובר בכותרת חריגה של כותב דעה לא-ישראלי, המפנה את אור הזרקורים אל פרס בראשית עצמו. ראשית, עלי להודות שאני מצדדת בכל פה במה שנאמר על ידי בעל הדעה הלא-מוכר. מאמר הדעה שלו התפרסם ב-21 באפריל בעיתון האלקטרוני, (Forward (www.forward.com. בעל הטור טוען שהבעיה איננה נטלי פורטמן אלא פרס בראשית, "פרס בראשית, שנקרא גם לעתים (בפי מארגניו בלבד) 'הנובל היהודי', נולד אי-שם ב-2012. הכריזו עליו ממשלת ישראל, הסוכנות וקרן ג'נסיס. מטרתו העיקרית היא, עידוד הדור הצעיר בתפוצות".  הפרס מוענק ל"איש מקצוע, רב הישגים, ובעל מוניטין בינלאומי מכל העולם, המהווה דמות מופת בקהילתו ויוכל להעניק השראה לדור הצעיר של העם היהודי בכל העולם". הפרס מתמקד אם כך במי שזכו למוניטין בינלאומי בשל מצוינות בתחומי יידע נבחרים, ושמהווה השראה בשל מסירותו ודבקותו בערכים יהודיים. יש להדגיש גם את העובדה שלא רק כבוד מוענק לזוכים בפרס אלא סכום נכבד של מיליון דולר.

יתרה מכך, "האם ידוע לנו מניין מגיע סכום נכבד זה?", שואל הכותב ומפרט: ראוי להטעים את העובדה שקרן ג'נסיס הוקמה על ידי חמישה אנשי הון ממוצא יהודי-רוסי שנחשבו בעת הקמת הקרן לידידיו של ולדימיר פוטין. במילה אחת, אוליגרכים. אך לא רק מקור הכסף אמור לזעוק לשמיים אלא השאלה האם אנשים כמו מייקל בלומברג ומייקל דגלאס, שזכו בפרס בראשית, זקוקים לעוד מיליון דולר בחשבון הבנק שלהם? מדוע ועדת הפרס לא זיכתה עד היום איזו אישיות מצטיינת ובעלת שם עולמי וזיקה לערכים היהודים שעדיין לא זכתה לצבור הון ונכסים לרוב? הזוכים המאושרים בעלי ההון אינם זקוקים למיליון דולר. הם עצמם מסוגלים לתרום כמה עשרות מיליוני דולר לנזקקים כפי שעשה בלומברג כשבלי קשר לפרס, תרם 500 מיליון דולר ב-2016 לעמותות של נזקקים (לפי הכתוב בעיתון FORWARD). ומה לגבי דגלאס? הוא אמנם התרגש מאוד כשהגיע לישראל וחש מקרוב את מורשתו היהודית, אבל האם מישהו יכול לומר עליו שהוא "מקור להשראה כאדם הדבק בערכים יהודיים"?

אסכם ואומר כך: שלילת אזרחות ישראלית היא מעשה קטנוני שנעדרה ממנו מחשבה תחילה. לפיכך זהו עניין שאינו מצדיק דיון מעמיק. לעומת זאת ראוי לתת את הדעת על הטענה שאסור שפרס בראשית, המכונה "נובל יהודי" (כינוי שניתן לו על ידי המגזין טיים ואומץ על ידי אמצעי התקשורת), יוענק לאדם שבמהלך חייו הספיק לצבור מוניטין ולהפוך לסלבריטי, בעל הון. על מארגני הפרס ובוחרי המועמדים לחשוב קודם כל למי מגיע הפרס על סמך שיקולים טהורים של מצפון ומתוך בדיקה אובייקטיבית של היות המועמד בעל יכולת מוכחת להעניק השראה חיובית לדור הצעיר כדי שיידבק בערכי היהדות. בכל מקרה רצוי שפרס בראשית, שמוענק בלווית סכום כספי כה נכבד, יוענק למי  שיפנה את הפרס למטרות חיוביות לקידום מצוינות וערכי יהדות.

יום מרטין לותר קינג והמסר שכדאי לכולנו לזכור

לנרטיב פוליטי יש בדרך כלל בסיס אידיאולוגי. זה מסביר מדוע נוצרים מחנות פוליטיים. בחלוף הזמן מטשטש ההבדל בין אידיאולוגיות ישנות ורק אז נוכחים הכל לדעת עד כמה היו שבויים בנרטיב ובאידיאולוגיה. לכן כדאי לברר מדוע הקיטוב בין מחנות פוליטיים נמשך, במיוחד אצלנו – מדינה שחוגגת עוד מעט 70 להקמתה. להלן מקרה היסטורי ידוע – ד"ר מרטין לותר קינג ומלקולם X.

**********

כאשר שני מנהיגים יוצאי דופן פועלים למען אותה מטרה ובאותה תקופה, ההגיון אומר שהם ישתפו פעולה. אבל ההיסטוריה רצופה דוגמאות לאי שיתוף-פעולה בין מנהיגים פוליטיים, למרות המטרה הזהה. 

הדוגמא האקטואלית היא המקרה של התנועה לזכויות אזרח; התקופה: שנות ה-50 וה-60 בארה"ב, המנהיגים: ד"ר מרטין לותר קינג ג'וניור ומלקולם X. 

מלקולם X

מלקולם X. המקור: ויקיפדיה.

מרטין לותר קינג ג'וניור ומלקולם X, שני המנהיגים הבולטים ביותר של התנועה לזכויות האזרח בארה"ב שפעלו משנות ה-1950 עד שנות ה-1960, נפגשו פנים אל פנים פעם אחת בלבד, וגם אז המפגש התרחש באופן בלתי מתוכנן מראש.

היה זה ב- 26.3.1964 בוושינגטון DC. מלקולם X הגיע אל ישיבת הסנאט האמריקאי במטרה להשתתף בדיון בנוגע לזכויות האזרח. כשהדיון הסתיים, מלקולם X חמק אל בין השורות האחוריות של מסיבת העיתונאים שהמתינה למרטין לותר קינג. בסיומה, קינג עזב את המקום בדלת אחת ומלקולם מיהר לצאת דרך הדלת השנייה. הוא הצליח לעצור את קינג בדרכו. "היי, מלקולם" אמר קינג, "נעים לראותך". "נעים לראותך", השיב מלקולם. כתבי העיתונות החלו להתקבץ סביבם והקהל צפה בשני המנהיגים לוחצים ידיים. המחווה צולם מיד. היה ברור שקינג מופתע מהמפגש, אבל מלקולם רק חייך, פנה אל קינג ובנימה בוחנת אמר: "מיד יחקרו אותך". ובזה הסתיים המפגש בין השניים. הם מעולם לא שבו להיפגש.

במפגש ההוא ניכר היה המתח בין השניים למרות המטרה המשותפת. כיום מצביעים על הסיבה לכך – ניסיון חיים שונה. יש אומרים שעקב השוני ברקע האישי כל אחד מהם נקט דרך שונה במאבק למען זכויות אזרח לאפרו-אמריקאים.

קינג נולד ב- 1929, ארבע שנים אחרי מלקולם. שניהם היו בנים של מטיפים בפטיסטים שהיו פעילים פוליטית. שניהם נחשפו מגיל צעיר לתנועות התנגדות שפעלו נגד הגזענות בחברה האמריקאית של אותה תקופה. שניהם סבלו מכך בילדות. אבל ילדותו של מלקולם הייתה הרבה יותר טראומטית מזו של קינג. מערכת היחסים במשפחתו של מלקולם הייתה רצופה משברים. לעומתו, קינג סיפר בבגרותו שהרוח האופטימית שלוותה אותו כל חייו והאמונה בטבע האדם, נבעו מכך שגדל ב"משפחה שהאהבה הציפה אותה."

ד"ר מרטין לותר קינג ג'וניור, במצעד הגדול לוושינגטון והנאום "יש לי חלום". 1963. מקור: ויקיפדיה

בבגרותו, מלקולם נסחף לשימוש בסמים והיה מעורב בפלילים. הוא נעצר בשל כך ונשלח לכלא. שם הצטרף ל-NOI (אומת האיסלאם) בראשותו של אלי מוחמד, ששימש עבורו כדמות אב. השקפת עולמו הצטמצמה מאחר וכחבר ב-NOI לא נחשף לנושאים הרחבים יותר של היסטוריה ותרבות השחורים. ה- NOI העניקה למלקולם תחושה של שייכות ומטרה.

קינג למד באוניברסיטה ופגש שם דמויות בעלות השראה הרבה יותר חיובית מאלי מוחמד. הוא הצטרף למאבק למען זכויות האזרח, שמלקולם כמעט לא היה פעיל בו. לקינג היו יתרונות נוספים, כגון העובדה שהיה מנהיג בפטיסטי, בתקופה שבה בפטיזם נחשב לתנועה מוכרת ומוערכת היטב בקרב האפרו-אמריקאים.

בשנות ה- 1950, מלקולם זכה לקידום בשורות ה- NOI והפך למטיף הפעיל ביותר של האסלאם. אבל קינג באותה תקופה כבר היה מנהיג מאוד פופולרי בתנועת זכויות האזרח בארה"ב. כך נודע למלקולם על קיומו של קינג.

התקשורת והנרטיב

כמו תמיד, התקשורת לא עמדה מן הצד. היה סיקור אינטנסיבי של הפער שנוצא בין שני המנהיגים הפופולאריים, תחת כותרות כגון, "מלחמת בני אור ובני חושך". בעוד שההבדלים האמיתיים בין מלקולם וקינג נגעו לגישה ולדרך, התקשורת העדיפה להשתמש בסגנון כתיבה סנסציוני שלפיו, הפער בין שני האישים "מסכן את תנועת המחאה".

קינג המשיך להטיף ולחפש דרך יותר טובה למאבק. בנאומיו נהג לומר כך, "There must be a better way", דרך של אהבה דרך של מחאה לא-אלימה.

הקנאה בפופולאריות הגוברת של מלקולם X מחוץ ל- NOI וגם בתוך התנועה, הובילה להשעייתו בסוף 1963. בתחילת 1964, מלקולם עלה לרגל למכה (חאג'). משם הוא חזר כאדם חדש – מוסלמי אמיתי, מנותק מ- NOI, ומוכן לעבוד בשיתוף פעולה עם קינג ומנהיגים אחרים שעליהם מתח ביקורת בעבר. הוא הקים את "ארגון אחדות האפרו אמריקאים" ובמהלך 1964 ניסה למשוך לארגון כמה שיותר אפרו-אמריקאים, במיוחד את מי שלקחו חלק בתנועה לזכויות האזרח. יכול להיות שהיוזמה לפגוש את קינג בוושינגטון, שאוזכרה לעיל, הייתה מכוונת גם כן לכך.

בתחילת 1965 מלקולם הוזמן על ידי "המועצה המתאמת של סטודנטים המטיפים לאי אלימות" (SNCC) לסלמה שבאלבאמה – עיר מגוריו ומעוזו של קינג – כדי להשתתף בוועידה. מלקולם הגיע ונשא נאום חוצב להבות שבו הוא תקף את קינג. המארגנים ניסו לייעץ לו מראש על מה לדבר והוא בשלו, "אף אחד לא ישים מילים בפי". דבריו של מלקולם הגיעו לאוזניו של קינג עצמו, ששהה באותה עת בכלא. רבים אינם יודעים שלאחר הועידה מלקולם פגש את אשתו של קינג, קורטה סקוט קינג, והבטיח לה, "אני רוצה שד"ר קינג יידע שלא הגעתי לסלמה כדי להקשות עליו, אלא להקל עליו. אם הלבנים יבינו מהי האלטרנטיבה, אולי הם יראו נכונות להקשיב לד"ר קינג."

למרבה הצער מלקולם לא זכה להוכיח את עמדתו, וקינג לא זכה להיווכח בתמיכתו של מלקולם. שבועות ספורים לאחר נאומו של מלקולם בסלמה הוא נרצח (21.2.1965). קינג שהיה מאוד מוטרד מהרצח העדיף שלא להגיע לטקס הלוויה ובמקום זאת הכריז בפומבי שהוא מביע תנחומים לאשתו ולמשפחתו של מלקולם. הוא דיבר גם על אהדתו למלקולם X.

שינוי עמדה פוליטית

בתקופה שלאחר הרצח ניכר היה שקינג מתקרב לגישה שאפיינה את מלקולם, דהיינו, מרד והגנה עצמית אקטיבית. קינג עצמו נרצח בינואר 1968 עד אז הוא תעד את זיכרונותיו ובכלל זה את העובדה שהוא לא מצטער שמלקולם עורר את האפרו-אמריקאים למרוד במדיניות של גזענות: "כי בלי להט, האפליה הקשה נגד השחורים תתמיד בלי גבול".

הנרטיב הנוכחי

במבט לאחור, באין אמוציות וקנאה בין תנועות, הדברים עשויים להיראות שונה מאשר בזמן ההתרחשות עצמה. הדור שלא ידע את אותם ימים, את המחאות השקטות של קינג והיותר לוהטות של מלקולם, רואה היום את הדברים אחרת. הטענה הרווחת היא כי ביום מותו של קינג כבר לא היה הבדל משמעותי בינו לבין מלקולם. רבים מצטערים על שבאותם ימים רוב חברי התנועה לזכויות האזרח לא היו מודעים לקשר ולדמיון כלשהו בין מלקולם וקינג, מה גם שהעיתונאים המשיכו להבליט את "הפער התהומי בין שניהם", והמשיכו לדבר על הטינה ששררה ביניהם. גרסה זאת חלחלה אל דור הפעילים הבא מקרב השחורים. כך נכפה עליהם לבחור בין דרכו של מלקולם לבין דרכו של קינג. רק מעטים ציינו את המשותף בין המנהיגים, ודיברו על מלקולם כמי שסלל את הדרך להצלחתו של קינג. הם ציינו שמי שמתנגד בצורה פסיבית ונוקט בגישה של אי-אלימות מאבד את עוצמתו הפוליטית. רק הם הבינו שהשחורים בארה"ב היו זקוקים לשני המנהיגים גם יחד, בדיוק כפי שהודו הייתה זקוקה לגנדי וגם לנהרו.

קבוצת תיאטרון שהוקמה ב-1983 על ידי בנותיהם של כל אחד משני המנהיגים שמה לה למטרה להבליט את הדמיון בין שני המנהיגים. קבוצת תיאטרון זאת יצרה מופע בשם "לקראת המחר" (Stepping into Tomorrow) והפיצה את "קולותיהם של האבות" בבתי ספר, כנסיות ומרכזים קהילתיים בכל רחבי ארה"ב. באמצעות המופע התיאטרלי הן ביקשו להפיץ נרטיב מאחד. המופע סיפר למשל שכאשר קינג היה עצור וישב בכלא, מלקולם שלח אליו מברק תומך. וכאשר מלקולם נרצח, קינג שלח מברק תנחומים לאשתו של מלקולם. כל זאת כדי לנפץ את המיתוס הרווח, לפיו דבריו של קינג היו שונים מהותית מאלו של מלקולם, ושניהם היו בעלי דעות מנוגדות.

כיום, 53 שנים לאחר הרצח של מלקולם, ו-50 שנה לאחר הרצח של קינג, קשה לומר שהגזענות בארה"ב נכחדה טוטלית.

יום מרטין לותר קינג והמסר החשוב שלו:

המסר הפוליטי של "יום מרטין לותר קינג" שנחגג בארה"ב הוא: אפשר להתגבר על אותם מכשולים גם כאשר הדרכים לכך שונות. מרטין לותר קינג כתב בקובץ זיכרונותיו בין היתר: "יש יותר מדרך אחת להשיג מטרה, ובלבד שהדרך שנבחרה היא כנה ואמיצה". יום מרטין לותר קינג נועד להנציח את העובדה ששני המנהיגים האפרו-אמריקאים, קינג ומלקולם X, בחרו בדרכים שונות כדי להתמודד עם אותה בעייה: גזענות. שניהם עשו את דרכם בכנות ובאומץ וידעו להביע תמיכה זה בזה ובלבד שיושג החלום המשותף.

ולסיום – השיר כולנו נתגבר! שהפך למעין קאנון משותף של התנועה לזכויות האזרח. שרה הזמרת האגדתית, ג'ואן באז.

 

אנו נתגבר – ג'ואן באז.

 

 

לא לדתיים בלבד? מנהג החלאקה

בין המנהגים שחלקים מבני עמנו נוהגים כבוד כלפיהם, ומקיימים אותם בולט מנהג החלאקה. מדובר במנהג עדתי ואף בעל גוון דתי בולט. בספר "פרי עץ חיים" של האר"י הקדוש, נאמר שרצוי לקיים את מנהג החלאקה ליד קבר הרשב"י במירון. 

ובאתר "כיפה" ניתן למצוא מידע מן המקורות ההלכתיים בנוגע למנהג:

\שער הכוונות\. ונוהגים להשאיר שער הילד לגדול עד לגיל שלוש וגוזרים רק את השער המפריע \שנתלכלך או שמפריע לראיה וכד'\. ובגיל שלוש מספרים אותו בקבר הרשב"י במירון ומשתדלים שיהא בל"ג בעומר אף אם יהיה קודם גיל שלוש. ובירושלים היו שנהגו לילך לקבר שמואל הנביא. וטוב ליתן באותו יום צדקה לענים או לתלמידי חכמים \והיו שנתנו זהב או כסף כמשקל שער הילד\. ואח"כ מברכים על מזונות וכד' ושרים בהודאה לה'.
(מתוך: אתר "כיפה" – שאל את הרב: תספורת לקטנים, חלאקה)

משום מה, סקרים שמטרתם לסייע לחוקרים לדרג את "מידת הדתיות/מסורתיות/חילוניות" של אזרחי ישראל היהודיים, אינם מציגים לנבדקים שאלה בדבר מנהג החלאקה בל"ג בעומר. המנהג היה מקובל עוד טרם זמנו של האר"י הקדוש, שנהג לפיו. מה גם שהמנהג נתפס כסמל להשתייכות למגזר הדתי.

מאידך, חיפוש נוסף אחר מידע מהותי ורלוונטי למנהג מראה שגם משפחות המגדירות עצמן כ"חילוניות" נוהגות להפנות שאלות אל רב זה או אחר, כדי לקבל מהם הנחיות כיצד עליהן לקיים את המנהג.

באתר של הרב שרקי, לדוגמא, תוכלו למצוא שלל שאלות כאלו המופנות אליו, וגם תשובות.

האם החלאקה מתוייג כמנהג דתי, מסורתי, או כללי?
באופן כללי, האמירה ש"מנהג התספורת הראשונה בגיל 3 מקובל בקרב דתיים" מייצגת את הדעה הרווחת. אבל לא נדיר למצוא סיפורים על משפחות חילוניות, שאינן שומרות מצוות באדיקות, ובכל זאת בודקות אפשרות לקיים את המנהג, ואף, לערוך טקס חלאקה בל"ג בעומר ליד קברו של רבי שמעון בר יוחאי במירון.

ליקטתי מהאינטרנט סיפורים על משפחות חילוניות המקיימות את המנהג, אם בדרך המקובלת ביותר, כשהטקס של גזיזת השיער נערך ליד קבר הרשב"י במירון או ליד קברו של הנביא שמואל בירושלים, או ליד הכותל וכיוצ"ב, ואם בחיק המשפחה, באווירה שיש גם בה מן הטקסית של המנהג.

בדוגמא הבאה, מדובר בסיפור המתמקד בהורים לילד מהעיר מודיעין, נאמר שהם אפשרו לשער ראשו של בנם לצמוח עד גיל 3, במתכוון. ובדיוק כשמלאו לו 3, הם חגגו את התספורת הראשונה שלו ליד קבר הבבא סאלי, בנתיבות. הטקס נערך בעזרת גברים, והסבא בירך את הנכד. משם המשיכו אל הספירה המשפחתית והאירוע נערך כמו כל חגיגת יום הולדת. הילד זכה אפילו ל"בוק" – אלבום צילומים של לפני ואחרי.

בדוגמא נוספת מדובר בסיפור שמפרט כיצד אם המשפחה הכריעה את הכף בעניין קיום המנהג. בסיפור בולטת הסמליות של הגיל שבו ילד עובר ממצב "בוסר" למצב של "בשלות" את המעבר מציינים על ידי טקס החלאקה.
המשפחה, חילונים שמתגוררים בגבעת שמואל. ההורים אקדמאיים. בתחילה, לא הייתה ביניהם תמימות דעים בנוגע לקיום המנהג. לאם היה חשוב לקיים אותו. היא השתדלה למצוא צידוק במקורות, כדי שתוכל לשכנע בכך את בעלה, והצליחה בכך. ההסבר שלה היה די משכנע: היא סיפרה שהרצון לקיים את המנהג בא לה אחרי שקראה על המשמעויות השונות שיש למנהג. מה שדיבר אליה במיוחד היה הפסוק "שלש שנים יהיה לכם ערלים ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קודש" (מתוך: אתר אמאבא). והואיל ונאמר שהאדם דומה לעץ – "כי האדם עץ השדה" – אנו מבינים שהפסוק לא מדבר רק על עצי פרי אלא גם על התהליך שעובר כל ילד קטן: בשלוש השנים הראשונות לחייו הוא עדיין לא שייך למצוות, ורק בשנה הרביעית הוריו מתחילים לחנוך אותו וללמד אותו תורה. לכן, אם הילד דומה לעץ צעיר, הרי כשם שלא נהנים מפירות העץ אלא רק לאחר 3 שנים, כך אין לספר את שיערותיו של הילד עד לגיל שלוש. ההקבלה שכנעה את האם, ואחר כך את בעלה. אם על פי ההלכה פירות העץ נחשבים לעורלה (בוסר) בטרם הגיעו לגיל 3 – הגיוני שגם הבן עדיין בגדר "בוסר" עד גיל 3. כשהוא בשל, מציינים זאת בטקס החלאקה.
בעניין הטקס בני הזוג הגיעו לפשרה. הם קיימו אותו בחיק המשפחה למרות שהאישה שאפה במקור לקיימו במירון. באירוע המשפחתי, כל משתתף גזר בתורו תלתל משיער הילד ובירך אותו.

הדוגמא האחרונה היא סיפור מרגש המגיע מרמת גן. ההורים מחליטים, בכוונה תחילה, לא לגזוז את שיער בנם עד שיגיע לגיל 3. כשמגיע המועד לקיים את טקס החלאקה, הם מחליטים לערוך אותו בחיק המשפחה. לקראת הטקס הקדימו ההורים להסביר לבנם שלכבוד האירוע וחגיגת יום הולדתו השלישי יגיע רב נחמד, שיגזוז את שיערו ויברך אותו. בנם בן השלוש הביע שמחה גדולה והודיע להוריו, שסוף-סוף השיער כבר לא יפריע לו, ושהוא ישמח לתספורת כמו של המבוגרים.

ועדיין אני שואלת: האם מנהג החלאקה אינו פריט שאם ייכלל בסקר ישפיע על תוצאות אחוזי ה"דתיים/מסורתיים/חילוניים" באוכלוסיה?

 

 

אנדרטות – פריצת הדרך לירושלים

בערבו של יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, כשהציבור מתייחד עם זכרם, ראוי לתת את הדעת על שלוש אנדרטות הנמצאות באזור שער הגיא לצידי הכביש המהיר תל-אביב ירושלים. האנדרטות מייצגות אותו אירוע היסטורי, פריצת הדרך לירושלים במלחמת השחרור. אבל ביניהן קיים הבדל תהומי. אדון להלן במשמעותו.
********************************

שלוש אנדרטות מאוד ויזואליות שרבים חולפים על פניהן בכביש המהיר תל אביב-ירושלים, אינן זהות ביכולתן לספר את הסיפור המזוהה איתן. רבים מודעים לקיומן. רבים יודעים שהן מציינות אירוע מרכזי בהיסטוריה של מדינת ישראל, פריצת הדרך לירושלים. אבל לא בהכרח ברור להם מה מייצגת כל אחת מהן. האחת, היא שרידי המשוריינים שהשתתפו בהובלת אספקה לירושלים הנצורה במלחמת תש"ח, השנייה, אנדרטה שנבנתה כדי להנציח את פועלם של פורצי הדרך לירושלים, והשלישית, אתר שער הגיא – על המבנים העות'מאנים ששרדו במקום: החאן ומצודת הדרכים שהוקמו שם בשלהי המאה ה-19 – האמור להנציח את פועלם של לוחמי חטיבת "הראל".

אנדרטה כאובייקט הנצחה
אנדרטה היא אובייקט הנצחה הממוקם במרחב הפיזי. תפקידה להנציח אירוע/אישיות באמצעים ויזואליים, בדרך כלל בעזרת חומרים עמידים בפני פגעי מזג האוויר. אבל החשיבות שלהן כאובייקט הנצחה, טמונה בסיפור שהן אמורות לספר ובמיקומן בשטח.
כאן טמון ההבדל התהומי בין שלוש האנדרטות שמספרות את סיפור פריצת הדרך לירושלים בקרבות תש"ח. בעוד ששלושתן מספרות סיפור הקשור לאותו אירוע, עוצמת ההנצחה של שרידי המשוריינים הפזורים בצידי הדרך באזור שער הגיא, גובר על שתי האנדרטות האחרות. והיא טמונה באותנטיות שלהם. האותנטיות היא מילת המפתח כאן. לעומת אנדרטה זאת, שתי האחרות – החאן ומצודת הדרכים והן אנדרטת פורצי הדרך ומלווי השיירות לירושלים – לרוב אינן מזוהות כמייצגות אותו אירוע.

היסטוריה וזיכרון: חאן שער הגיא
הח'אן ומצודת הדרכים בשער הגיא נבנו בתקופת השלטון העות'מאני בסוף המאה ה-19, על הדרך המרכזית שהובילה מיפו לירושלים. מצודת הדרכים נבנתה כמגדל שמירה לדרך זו והח'אן נבנה כפונדק דרכים לצליינים בדרכם מיפו לירושלים. המבנים ההיסטוריים בשער הגיא מהווים נקודה חשובה מבחינה אסטרטגית.


עד כאן העובדות ההיסטוריות. מעבר לכך קיים הזיכרון הלאומי שלנו. שרידי המבנים העות'מאנים מציינים עד היום מיקום בשער הגיא, תזכורת לקרבות שהתנהלו במקום ושבהם הצליחה חטיבת "הראל" לפרוץ את הדרך לירושלים בשנים שלפני קום המדינה.

מה שקרה לזיכרון במהלך הזמן שחלף מאז תש"ח, הוכיח שלא לעולם חוסן. הסיפור על חטיבת "הראל" שפרצה את הדרך לירושלים, לאחר כישלון בהשגת אותה מטרה בקרבות לטרון, איבד בהדרגה מעוצמתו. עם השנים, נתפסו שרידי המבנים העות'מאנים שבשער הגיא, תזכורת לימים עתיקים מתקופת השלטון העות'מאני. הסיפור המזוהה כאן עם חטיבת הראל הלך ודעך.
ב-2011 קיבלה ממשלת ישראל החלטה ששיקפה את הצורך בפיתוח השטח, הקמת תחנת מידע אזורית, שיקום מבנה החאן ופעילות חינוכית בשער הגיא. החלטת הממשלה באה כהפתעה חיובית. התעניינות מחדש באירועים היסטוריים חשובים. אלא מה? בהחלטת הממשלה נקבע שיש להנציח במקום את זכרו של השר לשעבר והאלוף במיל. רחבעם זאבי ז"ל. עד כדי כך דעך הזיכרון והסיפור על אירועי פריצת הדרך והחטיבה המזוהה איתם.
עמותת "דור הפלמ"ח" הקימה קול צעקה ותבעה ביטול הוראה זאת, ודרשה במקום זאת להנציח באתר את חטיבת "הראל", המזוהה עם פריצת הדרך לירושלים.
את ההתנגדות להחלטת הממשלה מ-2011, הפעילה עמותת "דור הפלמ"ח" בכמה מישורים. באתר עצמו הוקמו משמרות מחאה, שפעלו במשך שבעה חודשים בימי שישי עד שהשיגו את מטרתן.
באפריל 2017 הוסכם רשמית בין קרובי משפחתו של רחבעם זאבי ועמותת "דור הפלמ"ח" ובאישור ראש הממשלה, שבמיתחם שער הגיא (באב-אל-וואד) תונצח חטיבת "הראל" והוא יהיה מזוהה עם פועלה בפריצת הדרך לירושלים, ואילו זאבי יונצח באזור ברקן בתחום המועצה האזורית שומרון.

אנדרטה לזכר פורצי הדרך לירושלים
לא רחוק מהמבנים העות'מאנים שבשער הגיא, מתנוססת מעל הכביש המהיר אנדרטה שהוקמה מאוחר יותר ב-1967, "אנדרטת פורצי הדרך לירושלים". גם אותה ניתן לזהות ויזואלית תוך כדי נסיעה בכביש. אבל רבים טועים כיום בזיהויה כסמל לקרבות תש"ח ופריצת הדרך לירושלים. לדוגמה, דעה שגויה אחת ששמעתי, "זאת אנדרטה שהוקמה לזכרם של טייסי חיל האוויר".
מה כל זה אומר על כוחה של אנדרטה להעביר סיפור ומסר?

האנדרטה האותנטית – שרידי המשוריינים
מה שנגלָה לעיני הנוסע בכביש העולה לירושלים באזור שער הגיא היה בתחילה "גרוטאות. משאיות גדולות שנפגעו ממוקשים והושלכו לתעלה בצד הדרך" (מתוך: Shalom Means Peace, מאת רוברט סנט-ג'ון, עיתונאי אמריקני, שביקר בישראל מיד לאחר ההכרזה על קום המדינה).
תהליך הפיכתם של המשוריינים-גרוטאות אלו, לאנדרטה, התרחש מרגע שבו יצאו מכלל פעולה. המשוריינים הפכו כבר אז ל"שרידים קדושים", (עזריה, 2010), לא פינו אותם. ומרגע שנשארו שם כבר היה קשה לפנותם בגלל המשמעות ההיסטורית שיוחסה להם. אנשים הרגישו באופן טבעי שפריצת הדרך לירושלים הייתה אירוע חשוב, ומשום כך אסור לסלק את השרידים הללו בשום אופן. זאת למרות שכאשר נושא המשוריינים עלה לדיון בכנסת לראשונה בשנת 50' ראש הממשלה דאז, מר דוד בן גוריון אמר, "לא כל ההצעה נראית לי. יש לסלק שלדי המכוניות, ובמקומות המתאימים יש להקים עמודי זיכרון".
כך נשארנו עם המשוריינים שאיש אינו יודע מה לעשות בהם. אבל הם שם. הם זוכים למעמד קאנוני כמעט, בין השאר בגלל השיר באב-אל-ואד שמתאר את הקשר שלהם לסיפור הגבורה הדרמאטי הזה. מרגע זה ואילך נעשה הניתוק שלהם מהמקום כמעט בלתי-אפשרי. (עזריה, 2010).

שלדי רכבים אלו הפכו, איפוא, שלא במתכוון לאנדרטה, אולם שלא כמו אנדרטות רבות בארצנו הן היו לסוג מאד מסוים של אנדרטה. "אנדרטה אותנטית". אמנם כל אנדרטה היא עדות לסיפור כלשהו שהתרחש בעבר. אבל "כוחם של המשוריינים, ככוחם של מגדלי-המים בנגבה, ככוחו של הטנק בדגניה, טמון בישירות שלהם. לא רק שהם עצמם היו עדים למתרחש, אלא שהם העדות עצמה. לא רק שהם מספרים את ההיסטוריה, אלא שהם חלק מההיסטוריה אותה הם מספרים!" (עזריה, 2010).

שרידים אלו יכולים לספר את סיפור הקרבות בשער הגיא רק משום שהם היו שם. עזריה מסביר כך:

הם אינם מספרים סיפור שמישהו ביקש מהם לספר. הזיהוי החד-משמעי בין האירוע לבין השריד, בין השריד לבין מי שנפגש אתו ומקשיב לו, הוא הסיפור האמיתי. האותנטיות היא מילת המפתח כאן. המיקום אף הוא חשוב, שהרי עוצמת המשוריינים טמונה גם בעובדה שהם ניצבים בצד הדרך, ולא בתוך מוזיאון, למשל, והאינטראקציה עימם מתרחשת במהלך הנסיעה לירושלים. האותנטיות היא, איפוא, כוחם האמיתי. והיא המאפשרת להם להיות איקוניים כל כך.

חג עצמאות שמח!

האם לגיטמי להפוך את טראומת השואה לנחלת העבר?

ספר שראה אור ב- 2015 ועוסק במידה רבה בטראומות השואה והנכבה, עורר פולמוס ציבורי. הספר, "השואה והנכבה" (עורכים: בשיר בשיר ועמוס גולדברג. הוצאת מכון ון ליר והקיבוץ המאוחד, 367 עמודים), מציג תובנה מרכזית – טראומות היסטוריות הן אירועים שהתרחשו בעברו של עם ונחקקו בזיכרון הציבורי. חלקם הם אירועים מייסדי זהות או זהויות. הן השואה והן הנכבה הם אירועים מכונני זהות. הראשון, אירוע מכונן זהות יהודית-ישראלית והשני, מכונן זהות פלסטינית. הביקורת טענה ועדיין טוענת שהספר "השואה והנכבה" לא דן בשאלה אחת מהותית, שגוזלת משני העמים את יכולת ההידברות: איך להפוך את טראומת השואה לנחלת העבר?

*****************

השאלות שנדונו בספר בצורה מספקת
השאלות שנדונו בספר "השואה והנכבה" בצורה מספקת הן – מדוע חמלה או הכרה בסבל הפלסטיני נתפשות בציבור הישראלי כאיום על הלגיטימיות של מדינת ישראל וגם על עצם קיומה? ולהפך: מדוע הכרה בשואה שאירעה ליהודי אירופה נתפשת בציבור הפלסטיני כאיום על הזהות ועל הזיכרון הפלסטיני?

השאלה שלא נדונה
אף-על-פי שמוסד ון-ליר ארגן כנס מתמשך בעקבות התובנות העולות מן הספר והפולמוס הציבורי שהתעורר, עדיין הוטחה ביקורת קשה על ידי חלק מהמתדיינים והתקשורת כנגד תובנות מסוימות בספר. אחת הביקורות – של פרופ' נורית גרץ – קבעה שנותרה שאלה אחת בעייתית, אך חשובה, שלא נדונה. גרץ טענה שלא זו בלבד שהשאלה לא נדונה, היא אף לא הועלתה לדיון: מה יביא לכך שטראומת השואה תהפוך לנחלת העבר ולא תמשיך לצוץ בכל פעם מחדש כאילו התרחשה בהווה?

פרופ' גרץ על הספר השואה והנכבה :

ובכל זאת שאלה אחת מרחפת מעליו ולא נשאלת. מדוע, אף על פי שבמשך שנים התרבות הישראלית מדברת על הטראומה של השואה, מספרת אותה ומנתחת אותה, עדיין היא חוזרת אלינו כהד רפאים, כאילו לא זכתה לכל עיבוד? עדיין, כל הסכם מדיני הוא הסכם מינכן, כל איום הוא איום קיומי וכל אויב הוא גלגולו של היטלר שקם לתחייה. עדיין, אירועי השואה קיימים כחלום הבלהה של ההווה, ולא הפכו זיכרון של העבר.

האם חשוב ולגיטימי להפוך טראומה לאומית לנחלת העבר?
טראומות היסטוריות הן אירועים שהתרחשו בעברו של עם ונחקקו בזיכרון הציבורי. חלקם הם אירועים מייסדי זהות או זהויות. כזאת הייתה מלחמת יום הכיפורים. אבל מדוע התרבות הישראלית מדברת על הטראומה של מחדל יום הכיפורים ("המחדל"), מספרת אותו ומנתחת אותו וחוזרת אליו כאילו לא זכה לכל עיבוד? מדוע כל בעיה במישור הצבאי והמדיני הם "מחדל"?
שאלת "המחדל" של מלחמת יום הכיפורים לא מוצתה עד תום. מן הסתם המחדל נשאר איתנו עד היום, מבלי שיהפוך לנחלת העבר. אנחנו חיים עם הטראומה של מחדל יום הכיפורים כל יום וכל שנה. רק לאחרונה, ההתדיינות עם המשפחות השכולות של מבצע "צוק איתן", מעלה שמה שקרה שם הוא המשך ישיר של מחדל יום הכיפורים. (ראו לעניין זה את השיחה עם המשפחות השכולות בוועדת הביקורת של הכנסת וההשוואה בין מחדל המנהרות למחדל יום הכיפורים).

גרץ על הבעייתיות והפתרון:

תשובה המתבססת על התיאוריות של פרויד, היא שהטראומה הגלויה של השואה היא בין השאר סימפטום המסתיר מאחוריו טראומה אחרת שמקורה במלחמת תש"ח. הספר העוסק בשואה ובנכבה לא מדבר על הטראומה הזאת משום שהדיבור על הטראומה של הצד הישראלי יהיה התייחסות אל סבלו של הקורבן הלא נכון והתעלמות מהקורבן האמיתי. התבוננות כזאת לא מצויה בספר אבל היא נמצאת ביצירות התרבות, הרוח והאמנות הישראליות, שכמו סייסמוגרף רגיש חופרות אל תוך העבר ומעלות את מה שהחברה הישראלית השכיחה והשתיקה.

גרץ מציעה שאירועים כמו דיר יאסין והטבח בסברה ושתילה לא זכו לדיון מעמיק ונותרו בלי שמישהו יציג אותם כטראומות של קורבן אחר, לא-יהודי. במידה מסוימת, מדובר כאן בדוגמאות לכך שרק עיבוד האשמה כלפי האחר תוביל להבנה מחודשת של המצב הישראלי המורכב.
וכך גרץ טוענת: "כל עוד הקרבן לא יתגלה אף הוא כמבצע עוול או כעומד מן הצד מבלי להתערב וכמי שאנו מסוגל לפעול, טראומת השואה תמיד תחזור ותעלה כחלום הבלהות של ההווה, ולא תהפוך לנחלת העבר. וכפועל יוצא מכך, "כל הסכם מדיני ימשיך לסמל את הסכם מינכן, כל איום ימשיך לסמל איום קיומי וכל אויב ימשיך לסמל גלגולו של היטלר שקם לתחייה."

בהקשר זה אני מצטטת את דבריו של צבי גיל, ניצול שואה: אנו יכולים ומצווים לעשות הכול כדי שהאנושות לא תגיע למפתן של אירועי שואה, וזאת על ידי מניעת אותן תופעות אשר קדמו לשואה. אולם פעילות זאת לא הגיעה לצערי לידי מינוף של כלל הציבור. זאת בשעה שבמקרים רבים אנשים, בעקר פוליטיקאים, משתמשים בשואה כגורם איומי, כהפחדה, כטיפוח פולחן המוות, בשעה שאנו השרידים ביקשנו, ועדיין מבקשים, להעלות בראש שאיפתנו את קדושת החיים… בשעה שהשואה ותיעודה, או השימוש בה, יש לה אבות רבים, … – מוסר ההשכל שלה, הלקחים שלה הם גם יתומים וגם הומלֶסים. מה שקורה הוא שמצד אחד ישנה מערכת מרושתת של מוסדות לתיעוד והנצחה שיש להם מטרות משלהם, פטרונים, נדבנים שבטבוריהם הם קשורים שלא לדבר שאֵלֶה, שעושים עבודה נפלאה, זה גם מקור הפרנסה שלהם. מצד שני ישנם הפוליטיקאים אשר כול ימות השנה ובעיקר ביום הזיכרון משתמשים בשואה לצרכים המזדמנים, כפי שאלה עולים.

מהי "חירות"? בשבחי החיים הפשוטים

חג הפסח הוא עיתוי מתאים לברר מהי חירות. אשלב בדיון תובנות מתוך הספר קבצנים וגאים מאת אלבר קוסֶרי. קוסֶרי, יליד מצרים, חי את מרבית שנות חייו בפריז. ספרו, שנחשב ליצירת מופת, הוא טקסט שבו מגוון דמויות – גוהאר, יגן, אלכורדי, ואחרים השונים מהם. המגוון מסייע לקוסרי לפתח עלילה מרתקת ולהציג פנים שונים של המושג חירות.

********************************
מה אומר לכם המושג "חירות"? פנייה לד"ר גוגל מניבה עשרות אלפי תוצאות. מה שאומר שחירות הוא מושג מופשט וחמקמק. ליל הסדר הוא הזדמנות להתחבט במשמעות המושג ולשאול מהי אותה חירות שהשיגו בני ישראל ביציאה ממצרים, כשעברו מטמורפוזה ממצב של עבדות לחירות. בהמשך נראה שאלבר קוסרי, מספק תובנות חדשות למושג חירות בספרו קבצנים וגאים.

נקדים בלקט תובנות מוכרות על המושג חירות  :

1. יציאת מצרים – מעבדות לחירות? חירות לפי המסורת היהודית, קשורה ליציאת מצרים, אירוע היסטורי משמעותי שבו דור של עבדים השתחרר מעול של עבודות הפרך שהוטלו עליהם במצרים. הם חוו מטמורפוזה, יצאו "מעבדות לחירות." אין פלא שאחת המצוות של פסח היא להרבות ביציאת מצרים: "וכל המרבה ביציאת מצרים הרי זה משובח".

הסמל המרכזי של הפסח – המעבר מעבדות לחירות. בשנים האחרונות השתתפתי בשיח ליל-הסדר שבמרכזו הסמל הזה של מעבר מעבדות לחירות. שיח בסגנון זה הנו מגמה שצוברת תאוצה. השיח מקיף טווח רחב של טראומות פרטיות והקושי של החווים אותם להשתחרר מהאפקט הרגשי שלהן. השיח עשוי בדרך כלל להבהיר למשתתפים בו שיציאת מצרים היא סמל שיש בו מימד של מטמורפוזה, מעבר מעבדות לחירות. התגברות על טראומה ושעבוד לזיכרון העבר. מה מאפיין חירות זאת ומהם מקורותיה?

2. מאיר אריאל ז"ל, בראיון לגלי צה"ל, מציג תובנה מעניינת לגבי חירות: "אני עבד, אפילו יותר עבד מהעבדים של ימי קדם. כי הם לפחות ידעו שהם עבדים. אני עוד מדמה לחשוב שאני יצור חופשי; אני אפילו יותר עבד מבהמה של שומר שבת, כי היא לפחות נחה בשבת." מילים אלו מבהירות מה שנקרא חירות פיזית. אבל בהמשך דבריו הוא מתייחס לעוד סוג של חירות ואומר, "האמת שלמעשה אני חופשי. אפילו שכל החופש שלי מסתכם בבחירת האדונים שיגידו לי מה לעשות. אבל זה חופש. חופש הבחירה. חירות המחשבה. עצמאות הדמיון. דרור ההחלטה. אני בוחר את אדוני ואת מעשי בכל רגע ורגע. אני הוא הבוחר אני הוא המרוויח, אני הוא המשלם את המחיר."

3. שיח של משפחות נפגעי טרור בליל סדר ציבורי . בתכנית "מחר שבת" של צביקה הדר (31.3), התראיינו שתי נשים צעירות שמארגנות אירוע ציבורי בליל הסדר בכל שנה, בהשתתפות משפחות שכולות – בעיקר אלו שחוו שכול כתוצאה מפיגוע טרור. מתנהל שם שיח סביב הטראומה האישית וההתמודדות איתה. ברור שלמשתתפים יש חופש לבחור שלא לשקוע ביגון, להתנתק ממנו ולהיאבק על חירות המחשבה והנפש.

********************************

קבצנים וגאים מאת אלבר קוסרי. מצרפתית: ניר רצ'קובסקי. הקיבוץ המאוחד/הספרייה החדשה, ספרי סימן קריאה. 2016. 217 עמודים.

אלבר קוסרי על חירות המחשבה ובשבחי החיים הפשוטים.

כשקראתי את ספרו של קוסרי ניסיתי לדמיין אפיונים של החיים הפשוטים. צצו שאלות. אחת מהן: האם חיים פשוטים הם בהכרח חיי עוני נעדרי שאפתנות? לגבי חיי עוני, אני עונה בשלילה. זאת על אף שגוהאר, הדמות המרכזית בספר, נוטש את מקצועו כפרופסור להיסטוריה באוניברסיטה הגדולה ביותר במצרים ובוחר לדור בחדרון עירום מרהיטים ולעבוד כלבלר בבית בושת. הבנתי מתוך הספר שחיים פשוטים מתאפיינים בחוסר העמדת פנים. בהתנהלות טבעית. בשפת הרחוב מדובר ב"חוסר פלצנות". ולגבי שאפתנות – הבנתי מהספר שכל עוד אינך מתרברב, שאפתנות היא הפלפל שמסייע לכל אחד מאיתנו להתמודד עם אתגרים.

להלן תובנות עיקריות שדליתי מתוך הספר, ומבחר ציטוטים ממנו:

מוסכמות: העלילה מתרחשת בקהיר בשנות ה-40. משתתפות בה דמויות שבמושגים שלנו כיום היו נמנות על השכבה הענייה של העם. אורח החיים הפשוט שניהל איפשר לגוהאר להבין מה שלא הבין עד אז, שהבחירה בידיו: "לחיות על-פי מוסכמות וכו' – או להיאבק בהן ולהגיע לשלווה". הוא מוצא ש"כל עוד אנחנו חיים לפי מוסכמות אנחנו מתנוונים". ומאידך, במידה שאנו מקיימים מוסכמות באופן מבוקר, אנו עשויים לזכות בשלווה מבורכת.

בחירה מודעת: החירות של דור המדבר הסתכמה בשחרור משעבוד: חירות פיזית. הבחירה והיוזמה לצאת ממצרים לא היו של משה (שקיבל הוראה מאלוהיו). ולעומת דור המדבר, גוהאר מצטייר כמי שיוזם ובוחר כיצד לחיות מתוך מודעות לצרכי חייו.

הגבול בין הכרה במוסכמות לבין חתרנות: האם מי שנהנה מחירות המחשבה ומבין שמוסכמות הן שורש כל רע, כפי שטען גוהאר, זה הופך אותו לחתרן בלתי נלאה? מסתבר שלא – גוהאר לא הטיף לאחרים כיצד לנהל את חייהם. הוא פשוט התבונן בנעשה סביבו וחי את חייו בלי להטיף לאחרים לנהוג כמוהו. גם כשטען שהמוסכמות והעקרונות במדינה הן "חומת המגן של מיעוט צבוע, גוסס ורקוב השולט ברוב", וש"המוסר הנוקשה שאותו לימד פעם והאמין בו, כמו גם העושר שאי אפשר לוותר עליו", הם "לא פחות ולא יותר ממזימה שפלה מאין כמוה, שנרקמה נגד עם שלם; אמצעי שליטה, שמטרתו לשמר את יראת הכבוד של החלכאים כלפי בעלי השררה".

זאת התובנה שלו-עצמו שאותה לא כפה על איש. וחירות המחשבה מוצגת בספר ככלי החשוב ביותר של כל אדם. זוהי גם התובנה המרכזית שדליתי מתוך הספר קבצנים וגאים, שנחשב ליצירת המופת של קוסרי.

אני ממליצה בחום על הספר, הכתיבה מצויינת וכך גם התרגום של ניר רצ'קובסקי. הספר בנוי מדיאלוגים רבים. הדיאלוגים הם אלו שמעוררים מחשבות ותהיות על עצמנו ועל צורת הקיום שלנו. האם רובנו מנהלים חיים מזוייפים עד כדי כך שאיבדנו את חירות המחשבה ואת חופש הבחירה? האם אנו קונפורמים במידה רבה, במידה סבירה או במידה מועטה. האם אנו מבינים שביקורת חברתית היא ערך חשוב? אלו שאלות כלליות אך גם אישיות. כשתקראו את הספר תבינו.

שיהיה לכולנו חג חירות שמח !

 

"העוני החדש" קיים או לא קיים?

למושג "עוני" פנים רבות במאה ה-21. את זאת צריך להפנים לאור מחקרה החדש של עמיה ליבליך – פסיכולוגית בהכשרתה (ראו כאן). במחקרה היא "תוהה על קנקנו של המושג ששומעים עליו לאחרונה: 'העוני החדש'", ומציינת כי מדובר "בתופעה ישראלית עכשווית".

אין ספק שמדובר בנושא כאוב. אבל כדי להקיף אותו כראוי ראוי ורצוי להפעיל זוויות ראייה נוספות.

להלן אציע טעימה מהמחקר הסוציולוגי ומתובנותיהם של חוקרי השפה כמכלול של סמלים, הלוקחים בחשבון מה שהמחקר הפסיכולוגי אינו בוחן בדרך כלל – קיומם של מאבקי עוצמה חברתיים ופוליטיים.

הפנים האחרות של קו העוני. צילום: פלאש 90. אתר: מידה

הפנים האחרות של קו העוני. צילום: פלאש 90. אתר: מידה

************************
ההנחה הבסיסית של המחקר הפסיכולוגי אודות "העוני החדש" היא, כי מדובר ב"תופעה ישראלית עכשווית" ולפיכך מתבקש להבין אותה מהפן האישי של הטוענים לקיומה.

סקירה תמציתית של המחקר הפסיכולוגי (אודותיו כתבתי כאן):

על-פי-רוב מדובר בהרגשה אישית, מנת חלקם של "אנשים ונשים החיים, לדבריהם, בעוני אף שהם עובדים, ועל פי רוב הם בעלי תארים אקדמיים" (ראו: עלון הבוגרים, תשע"ה).

לצרכי המחקר נבחרו בעלי השכלה ומקצוע בגילאים ובמצבים משפחתיים שונים. חלקם היו בעלי קריירה ואיבדו את רכושם; חלקם ניהלו מהלכי חיים שגרתיים שהובילו למצוקה כלכלית. הנבדקים הם אנשים ונשים המרגישים שהם "מאותגרים כלכלית", "מרגישים שאינם יכולים למצוא עבודה בהיקף המבוקש או בכלל, או שעובדים אך אינם מצליחים להתפרנס בכבוד מעבודתם, ובעיקר אינם מצליחים להגיע לדיור סביר וממשיכים להיעזר בהוריהם או צוברים חובות בצורות שונות."
האמירה, "אני רוצה לחיות, לא רק לשרוד", חזרה על עצמו בראיונות ושימשה כמעין משפט מפתח להבנת "העוני החדש".

מתוך סיפורי החיים (נרטיבים) של המרואיינים נמצא מענה לשאלות כגון: האם מי שמגדיר את עצמו כעני הוא אכן עני? והאם מי שאינו מוכן להיקרא "עני" בהכרח איננו כזה? למה הכוונה? האם מצב כלכלי דחוק הוא עוני? האם מי שגר בשכירות בתל-אביב יכול להיקרא "עני"? מדוע מי שמתייגים עצמם "עניים" מרגישים שאינם יכולים למצוא עבודה שתפרנס אותם בכבוד? מדוע הם מרגישים שאינם יכולים למצוא עבודה שתפרנס אותם בכבוד ומדוע רובם ממשיכים להיעזר בהוריהם?

זוויות ראייה נוספות שהן הכרחיות להבנת ה"תופעה"

הנושא כאוב וללא ספק דורש תשומת לב מקצועית. אבל כדי להקיף את התופעה המדוברת הכרחי לבחון אותה מזוויות ראייה נוספות. נקודת מבט פסיכולוגית אינה מספקת. חשוב לבחון את ה"עוני החדש" מזווית ראייה הן של סוציולוגים והן של תיאורטיקנים של השפה כמכלול של סמלים "בוני מציאות". שתי נקודות מבט אלו חיוניות להעשרת התמונה ולמילוי החסר בתובנות של המחקר הפסיכולוגי.

תובנות על ה"עוני החדש", מזויות ראייה נוספות אלו, ישקפו בראש ובראשונה מה שאינו נלקח בחשבון במחקר הפסיכולוגי – דהיינו, קיומם של מאבקי עוצמה חברתיים ופוליטיים. המחקר הפסיכולוגי בוחן מה מרגיש ה"מאותגר כלכלית". זאת כמעט מבלי להתייחס למאבקי העוצמה בסביבה חברתית כרכיב בתיאור ה"עוני החדש".

מה שהמחקר הסוציולוגי של אותה תופעה יזהה הוא בראש ובראשונה את השתייכותם של הנבדקים למעמד חברתי או קבוצה חברתית הומוגנית כלשהי, זאת בהתאם לזיהוי סגנון השפה של המרואיינים (המונח המתאים לכאן הוא סוציולקט). נקודת המוצא – סגנון השפה – נועדה לא רק למפות השתייכות חברתית לקבוצה חברתית/פוליטית ספציפית. היא גם תורמת למיפוי טיב יחסי העוצמה בחברה, רכיב מאוד משמעותי במחקר סוציולוגי/פוליטי. חשוב לציין שהסוציולוג בזיל ברנשטיין (Bernstein) – תיאורטיקן מרכזי בחשיבה זאת – ערך מחקרים רבים בכיוון זה ומצא שסגנון הדיבור של אדם עשוי לכוון את הנמען לחשיבה ספקנית. הנמען וירצה להתחקות אחר העובדות שבבסיס האמירות וסגנון השפה שאליהם נחשף.

לדאבוננו, כאשר מביאים בחשבון שהמאה ה-21 ממעיטה מערכם של ספקנות מודעת וחיפוש אחר מידע – כפי שמצאנו כבר בפרשת ה"הסתה" שלא הייתה באמנות המחאה, עולה חשיבותה של זווית הראייה המתמקדת בשפה כמכלול של סמלים. זווית ראייה נוספת שאין לוותר עליה כשמתבוננים ב"עוני". זווית ראייה זאת מזוהה עם תיאורטיקנים שהתמקדו בשפה כמכלול של סמלים ובשימוש בשפה ככזו. טענתם העיקרית היא: נכון שבני אדם משתייכים למעמד או קבוצה חברתית שיש בה מאבקי עוצמה, ונכון גם שהתבטאות גוררת בדרך כלל אימות עובדות על ידי הנמען. יחד עם זאת חשוב לשים לב לכך שבאינטראקציה התקשורתית- חברתית או פוליטית – הנמען נוטה להמעיט בהפעלת הקוגניציות שלו (ממעיט בהטלת ספקן, בבדיקה אמפירית, או בחיפוש מידע נוסף וכו'. ראו כיצד התקשורת השתמשה לאחרונה במונח "הסתה" בצורה לא מדעית ולא היו על כך עוררין).

במבט השוואתי – חוקרי השפה כמכלול של סמלים טוענים שהפרט והקבוצה נוטים לעשות שימוש מכוון ואינטרסנטי בשפה על מכלול הסמלים שבה. וכל זאת משום שהפרט או הקבוצה מצויים בסביבה חברתית של מאבקי עוצמה ויש להם אינטרס ל"נצח". בדומה לסוציולוגים, גם חוקרי השפה כמכלול של סמלים לוקחים בחשבון את השתייכות המרואיינים למעמד או קבוצה חברתיים. זה מסביר גם את שימושי השפה השונים. אבל זווית הראייה שלהם מופנית בעיקר לזיהוי ביטויים, קלישאות או מטפורות שתפקידם "לבנות" מציאות, ליצור תפיסות העולות בקנה אחד עם אינטרסים פרטניים, תוך שאיפה לנטרל תהיות וספקנות קוגניטיביות של פרטים או קבוצות. מזווית הראייה שלהם, אמירות כמו, "איני מסוגל לגמור את החודש" או, "אני רוצה לחיות, לא רק לשרוד" לוקחות כמובן מאליו שמדובר בביטויים מוכרים שווי ערך לתמונת מציאות אך לא למציאות המדויקת העובדתית. אמירות מסוג אלו יצליחו בעיקר לעורר רגשות (של נציגי הממסד, התקשורת, הציבור ועוד). מובטח שהן לא תגרורנה שאלות וספקנות לגבי האמיתות שבהן.

השימוש התועלתני-רגשי בסגנון שפה נחקר לעומק על ידי מארי אדלמן. ההנחה הבסיסית של אדלמן (Edelman) היא שאין שפה המסוגלת לשקף את המציאות בצורה מדויקת. אדרבא, שימוש בסמלים נועד לייצג מציאות רצויה (העבר, ההווה, התקוות) כדי להרוויח משהו בסיטואציה של מאבקי עוצמה חברתיים/פוליטיים. אדם הבין שהפרט ובמיוחד האדם הפוליטי, עושה שימוש מכוון במילים כדי לבנות (construct) מציאות עבורו ועבור קהלו, עד כי לא יערערו על אמיתותה. אדם שרואה עצמו "עני" וטוען לדוגמא, "אני רוצה לחיות ולא רק לשרוד" – משתמש במילים "לחיות" ו"לשרוד" בידעו שנמעניו יכירו כמוהו את ההבדל בין שני המצבים כך שאינו צריך להוכיח דבר. כיוון שכך, לא נגזים אם נטען שיש לקחת בחשבון כמובן מאליו גם הבנות "שקריות".

אם כך – מזווית ראייה תועלתנית-מכוונת שכזו, "העוני החדש" מקבל תפנית בהשוואה למי שבוחן את המושג והתופעה מזווית ראייה פסיכולוגית או סוציולוגית גרידא.

מסקנה:
כאשר מביאים בחשבון שהמאה ה-21 ממעיטה מערכם של ספקנות מודעת וחיפוש אחר מידע – כפי שמצאנו כבר בפרשת ה"הסתה" שלא הייתה באמנות המחאה – עולה חשיבותה של זווית הראייה המתמקדת בשפה כמכלול של סמלים. בעוד הפסיכולוגיה מעוניינת לבדוק מה המרואיין מרגיש וסוציולוגים מתמקדים באינטראקציה החברתית בין מעמדות וקבוצות ובתוכם, חוקרי הסימבוליקה של השפה מתמקדים בכוונות המוען לנצל מילים ולבנות מציאות כדי לזכות ביתרון במאבקי העוצמה החברתיים (והפוליטיים).

**********************

הערת הבהרה:

לא יכולתי להימנע מתיאוריות אבל מקווה שהבהרתי שיש הרואים ב"עני החדש" אדם אינטרסנט הפועל כדי להרוויח משהו בסביבה של מאבקי עוצמה חברתיים ופוליטיים. מחקר שמסתפק בהבנת האדם שמציג עצמו כאדם במצוקה, שאינו מסוגל לגמור את החודש (מנקודת מבט פרטנית בלבד), ומי שמסתפק בהבנה לליבו של מי שמרגיש עני, מפספס.
התבטאויות של מצוקה הן לעתים כך רק לכאורה; הן שימוש מכוון כדי להרוויח במאבקי העוצמה. עלינו להבין שבני אדם מדברים בסמלים וכך מעוררים רגש ומסכלים כל נטייה להטיל ספק ולבדוק לעומק מה מסתתר מאחורי אמירות שזאת מטרתן העיקרית – לרגש ולצמצם ספקנות.
*******************

הערה: המחקר של ליבליך על "העוני החדש", עדיין אינו נגיש לציבור והוא עומד לראות אור בקרוב כספר בהוצאת הספרים של האוניברסיטה הפתוחה.
קישורים:

על העוני החדש, מאת עמיה ליבליך

על גבולות חופש הביטוי באמנות פוליטית

שקרים

ברשת האינטרנט אפשר להשיג מידע על השקרים שטראמפ מפיץ. אבל המידע אינו משכנע את המחנה התומך בו. אדרבא, אלו ממשיכים להאמין בנרטיב הפוליטי שלפיו קלינטון אינה דוברת אמת. ככה זה כשאוחזים בנרטיב פוליטי. אין זה משנה לחסידיו כהוא זה אם העובדות סותרות אותו. הם לעולם ימשיכו להישען על העובדות המקובלות עליהם. נרטיב פוליטי מטבעו חסין בפני התנצחויות.

****************

מי מאיתנו מוכן להישבע שלא שיקר מעודו?
אחת הפרשות המסעירות שידעה הפוליטיקה האמריקאית היא פרשת מוניקה לוינסקי. ביל קלינטון הכחיש מכל וכל את המיוחס לו ופלט משפט שקרי הזכור לכולנו היטב – "מעולם לא קיימתי יחסים אינטימיים עם מוניקה לוינסקי". קלינטון לא הודח מתפקידו כנשיא ארה"ב, המשיך בקדנציה שלו והציבור יישר איתו קו. זאת מציאות יומיומית שצריך להביאה בחשבון. זה קורה כל הזמן, במיוחד בפוליטיקה. בכל הקשור בנרטיב פוליטי אין מה שיוכל לשכנע את חסידיו כי בשקר יסודו.פינוקיו

המערכה על נשיאות ארה"ב 2016 כרוכה גם היא בלא מעט שקרים.
עוד בטרם החלה המערכה, הציבור האמריקאי נחשף להילרי קלינטון בתוקף מעמדה הציבורי ותפקידה כשרת החוץ בממשל אובאמה. מאז מסתובב לו נרטיב פוליטי שהילרי קלינטון היא שקרנית כפייתית וחלקלקה. מפליא עוד יותר שכתוצאה מהנרטיב הזה, את דונלד טראמפ לפחות מחצית מהציבור האמריקאי הכתיר כדובר אמת אמיץ, עד לרגע זה. סקרי דעת קהל הראו ש 34% מהמצביעים הרשומים של הילרי קלינטון חושבים שהיא אדם ישר וראוי לאמון, לעומת 36% ממצביעיו הרשומים של דונלד טראמפ. כאמור, את חסידי הנרטיב קשה לשכנע גם באמצעות עובדות מוצקות. אין הם מוכנים להיכנס לויכוח.

ובכל זאת מה אומרים המדדים?
מדדים שפותחו כדי לעקוב אחר עיוותי עובדות עקבו לאחרונה אחר דברים שנאמרו על ידי קלינטון וטראמפ והנה התברר שאין הם עולים בקנה אחד עם תוצאות הסקרים הנ"ל. לפי מדד אחד נמצא ש 27% מהטיעונים של קלינטון הם בגדר טענות שווא או גרוע מכך, לעומת 70% במקרה של טראמפ. הנתונים מה- 6 באוגוסט נמסרו על ידי מערכת הניו יורק טיימס. לעיתון וושינגטון פוסט יש מדדים דומים העוקבים אחר עיוותי עובדות בתצהירים ובטיעונים המגיעים אל הציבור. גם כאן נמצא יחס דומה בין כמות הטיעונים השקריים של השניים: 16% מטיעוניה העובדתיים של קלינטון ו-64% מאלו של טראמפ נמצאו שקריים.

הממצאים הובילו את המומחים לפנות אל המצביעים הרשומים של טראמפ, וביניהם חסידיו המושבעים של הנרטיב שמכתיר את קלינטון כ"שקרנית כפייתית". כשנתבקשו לתאר את המצב, לא רק שהתגובות היו עקביות, דהיינו, קלינטון היא שקרנית כפייתית. הם שלפו דוגמאות מעברה הפוליטי של קלינטון כדי לתמוך בטענתם זאת:
ב- 2008 קלינטון סיפרה שכאשר הגיעה לביקור בבוסניה בשנת 1996, "כולנו ירדנו מהמטוס ואת פנינו קיבל מטח של יריות. מיהרנו להסתתר מפני הצלפים". לאחר בדיקה התברר שהמידע מסולף ושקרי. הנציגים האמריקאים וקלינטון התקבלו בשדה התעופה של בוסניה על ידי נציגים מכובדים ביותר של הממשל המקומי. איך בכל זאת מסבירים את הפרשה? התברר שלפני הנחיתה בבוסניה, התדרוך הורה להיזהר מאש צלפים בשעת הנחיתה ואחריה. קלינטון תודרכה ללבוש שריון גוף.
דוגמא נוספת: נטען שקלינטון שיקרה למשפחותיהם של ארבעת האמריקאים שנהרגו בבנגזי. העובדות נבדקו ואין ממצאים חד משמעיים.
דוגמא נוספת: טוענים שהשימוש שעשתה בשרתי האימייל הפרטי שלה היה כוזב ומטעה. ולא רק זה, היא ממשיכה לשקר ולטעון שה FBI מצא שהיא דוברת אמת.
ברור עד כאן שתומכיו של טראמפ נאלצו לחפש מקרים מהעבר הרחוק של קלינטון שיפלילו אותה כשקרנית.

לעומתה, אין צורך ללכת רחוק לגבי טראמפ. הוא אלוף השקרים. אחת הבדיקות שנערכו בחודש מרץ השנה על דברים שאמר לתקשורת במשך שבוע ימים מצאה שהוא משקר בממוצע פעם בחמש דקות. ההפינגטון פוסט מצא שבנאום אחד שלו טראמפ זייף ושיקר בממוצע אחת לדקה. אתן כמה דוגמאות שאוזכרו על ידי הניו יורק טיימס:

טראמפ נהג להתפאר כי הוא וולדימיר פוטין חברים – "דברתי באופן ישיר ועקיף עם הנשיא פוטין" – כך אמר. מאוחר יותר טען כי הם מעולם לא נפגשו ולא דברו. הוא צייץ לאחרונה נתון שלפיו 81% מהלבנים שנרצחו נהרגו בידי שחורים (הנתון בפועל הוא 15 אחוז). הוא הכחיש בפני דובר מערכת הניו יורק טיימס כי הוא שואף להטיל מכס של 45% על מוצרים מסין; הטיימס שחרר לאויר קלטת שמע שבה שומעים אותו מכריז על כך.

טראמפ טען למשל שראה במו עיניו אלפי מוסלמים חוגגים בניו ג'רזי אחרי 9/11. אבל אז הוא טען כי מאמר שנכתב באותה תקופה תומך במה שאמר (וזה לא כך), אחר כך הוא לעג לכתב שפרסם את המאמר ולבסוף הכחיש שעשה זאת. בזמן האחרון הוא שוב הפיץ דברי שקר באותו עניין..

טענותיו של טראמפ על המתרימים שלו באיוווה למען ותיקי הצבא יהירות לא פחות: בסרט וידיאו הוא דיבר על 6 מיליון $ שהצליח לאסוף למענם. לאחר מכן, כאשר הכסף לא הגיע הוא הכחיש שאי פעם אמר דברים אלו. ובנוגע למלחמה בעיראק, הוא טען שהיה "בין הראשונים" להתנגד למלחמה, למרות שראיונות שהוא העניק לתקשורת מ -2002 ו -2003 מראים שבאותה עת הוא תמך במלחמה. מומחים טוענים שטראמפ הוא שקרן פתולוגי, אלא שגם מידע מסוג זה אינו משכנע את המכורים לנרטיב. הם עדיין סבורים שקלינטון היא הבעייתית מבין השניים. הנרטיב הפוליטי שריר וקיים בעיניהם.

כדי להמחיש את "מאזן השקרים" של קלינטון לעומת טראמפ, מומחים מספקים דוגמא היפותטית: קלינטון תטען, "לא גדעתי את עץ הדובדבן", שפירושו לכל היותר הוא שייתכן שהיא ביקשה מאחרים לעשות זאת למענה. טראמפ יטען, "בשום אופן; לא אני גדעתי את עץ הדובדבן", ובעודו אומר זאת הוא אוחז בגרזן ומכה בגזע העץ.

בהסתמך על הממצאים העובדתיים הללו מומחים מסכמים שקלינטון מייצגת את הטיפוס של "הפוליטיקאי הנורמטיבי" בעוד שטראמפ נמצא לגמרי מחוץ לסקלה הנורמטיבית. ועוד הם מוסיפים שלא נראה שקרן כמותו במרחב הפוליטי מזה כמה שנים טובות.
ברשת האינטרנט אפשר בקלות להשיג מידע על השקרים שטראמפ מפיץ, אבל המידע אינו משכנע את המחנה התומך בו. אדרבא, אלו ממשיכים להאמין בנרטיב הפוליטי שקלינטון אינה דוברת אמת. זה טבעם של חסידי הנרטיב פוליטי באשר הוא. שימו לב – זה קורה בכל מקום, גם במקומותנו. אין זה משנה כהוא זה שישנן עובדות הסותרות את עקרונות הבסיס עליהם מושתת הנרטיב. חסידיו לעולם ימשיכו להישען על העובדות "המנצחות" שבידם.