ארכיון קטגוריה: מיתוסים וסמלים מודרניים

מדוע נקראת מלחמת יום הכיפורים כך?

במהלך השנים נשמר הכינוי "מלחמת יום הכיפורים", למלחמה שפרצה ב- 6 באוקטובר 1973. הכינוי קיבל מעמד רשמי בישראל ובמקומות שונים בעולם. וכמו תמיד עולה השאלה: מי טבע את השם וכיצד הפך לשמה הרשמי של מלחמת אוקטובר 73', האם היו כינויים מתחרים למלחמה זאת, ומדוע לא זכו למעמד רשמי?

********

במחקר שערכתי ושפורסם בספר "מלחמה כבדת דמים: טראומה, זיכרון ומיתוס" (2014), הצגתי candleמבחר דימויים שהוצמדו למלחמה שפרצה ב-6 אוקטובר 73, בימים הראשונים שלה, כאשר הובאה לידיעת הציבור בנאומים רשמיים של בכירי צה"ל והמערכת הפוליטית.

אחד הדימויים שנעשה שכיח עם פרוץ המלחמה, היה "מלחמת יום הדין":

שר הביטחון משה דיין, היה הראשון שבחר להתייחס למלחמה בסגנון זה. מטבע הדברים, הוא העדיף להשרות בחזית ובעורף תחושה אופטימית. כידוע, לפי המסורת היהודית ביום הכיפורים נקבע גזר דינו של אדם לחובה או לזכות, ומנהג הבריות הוא לאחל זה לזה, "חתימה טובה"; "שייגזר דינך לזכות". במסיבת עיתונאים בבית סוקולוב, שהתקיימה למחרת פרוץ המלחמה בתל אביב, אמר דיין: "… בסיני איבדנו מספר עמדות ויש אבדות לכוחות צה"ל, אך לאויב נגרמו אבדות רבות… הקרבות קשים אך ייגמרו בחתימה טובה".

גם בקרב שורות צה"ל נעשה שימוש בדימוי – "מלחמת יום הדין". עם פרוץ המלחמה נדמה היה שזה הכינוי הרשמי שהעניקו מפקדיו הבכירים של צה"ל למלחמה. הוא שובץ בנאומו הראשון של הרמטכ"ל רב אלוף דוד אלעזר, ששודר לאומה עם פרוץ המלחמה, והיה שכיח בכתבות וסיפורי הגבורה שהופיעו בחלק מהעלונים תחת הכותרת "סיפורי יום הדין".

דימוי מתחרה שהיה שכיח בימים הראשונים לאחר פרוץ המלחמה היה: "מלחמת מעטים מול רבים"

הדימוי "מלחמת מעטים מול רבים", נרמז בתדירות גבוהה בהתבטאויות של בכירי צה"ל, שהופצו באמצעות עלונים, כמו דף לחייל, פקודות יום, דפי קרב ודפי הסברה. לדוגמא: בדף לחייל, עלון שחולק לחיילים בחזית, דובר ביום השלישי למלחמה על, "גילויי גבורה של מעטים נגד רבים." (דף לחייל , 8.10.1973); ובמועד מאוחר הרבה יותר, הדימוי "מעטים מול נחשולי פלדה ואש." – הופיע בפקודת-יום ליום גייסות השריון (29.10.1973). ובאותה פקודת-יום נאמר גם, "אתם, אשר ניצבתם מעטים מול רבים, בין ישראל ובין מבקשי נפשה." התבטאויות דומות הופיעו גם בדף קרב של מׅפְקדת האוגדה 15.10.1973)) ובהנחיות ההסברה למפקד מיום 7 באוקטובר 73', בׇהקבלה שבין מלחמת יום הכיפורים למלחמת תש"ח, "לבדנו. כמו תמיד, כמו ב- 1948." וגם בהשוואת אחדותם של ה"מעטים" מול האויב, במלחמת "ששת הימים", כך: "כמו במלחמת ששת הימים מתגלה העם במלא תפארתו נכון לכל." (7.10.1973).

הדימוי "מלחמה כבדת דמים" שימש את שר הביטחון, משה דיין, ביום השלישי למלחמה.

Golda Meir and Moshe Dayan (photo credit REUTERS)

photo Credit: REUTERS Golda Meir and Moshe Dayan 1973

אחרי שלושה ימים של מסרים אופטימיים שנועדו לחזק את המורל בחזית, כאשר הציבור עדיין לא היה מודע לגודל האסון והמחדל, הכריז דיין שהמלחמה גבתה מחיר דמים רב בשלושה ימים. דיין השתמש בדימוי "מלחמה כבדת דמים" שהשרה תחושה פסימית. אבל חיילי צה"ל הצליחו מאותו יום והלאה ל"הפוך את הקערה על פיה" ולעבור ממצב של מגננה למערך של מתקפה. למרות זאת, יש לזכור שההצלחה גבתה מחיר גבוה של כ- 2,800 הרוגים.

בסיומה של המלחמה שפרצה ביום הכיפורים תשל"ד, היום החשוב ביותר בלוח העברי, היא קיבלה את שמה, "מלחמת יום הכיפורים". כפי הנראה משום שהוא מחבר בין "מלחמה" לבין "היום בלוח העברי " שבו נחרצים גורלות של בני אדם. ובמקרה זה, של עם ישראל כולו.

יוצא מכך, שהדימוי "מעטים מול רבים", שהיה שכיח בתרבות עוד בימי היישוב היהודי בישראל ובמלחמת תש"ח, והדימוי "מלחמת יום הדין", שמצמצם את טווח המשמעויות לאלו שבבסיסן מסר משפטי ואף דתי – שני דימויים אלו נותרו בשולי השיח ובמהלך הזמן נשכחו. כך גם הדימוי, "מלחמה כבדת דמים", המשדר מסר טרגי של שדה קטל.

לעומתם, "מלחמת יום הכיפורים", הוא שם שכולל בתוכו מסר נטול מטען שלילי מובהק: יום כיפורים. נהפוך הוא, המסר שלו היה ותמיד יהיה: קיים תמיד סיכוי לסוף טוב, לגזר דין זכאי.

מי רצח את ג'ו אלון – בעקבות הסרט מ- 2011

היום לפני 46 שנה נרצח טייס חיל האויר, אל"מ ג'ו אלון, הנספח האוירי של ישראל בוושינגטון זכרונו לברכה. הרצח לא פוענח עד היום.

בתו, רחל, פרסמה בקבוצת פייסבוק מכתב שקיבלה מאת מפקד חי"א נורקין, לציון הרצח של אביה ג'ו אלון ולזכרו. למותר לציין שמגיע לבנותיו של ג'ו אלון יותר ממכתב מכבד. מגיע להן פתרון הרצח.

******

אני מעלה מחדש פוסט שפרסמתי ב- 2011 בעקבות הסרט "מי רצח את ג'ו אלון?" – בנותיו של ג'ו אלון ראויות להסבר משכנע יותר.

בנותיו של ג'ו אלון ראויות להסבר משכנע יותר
בתכנית "מבט שני" (6.3.2011) שודר הסרט "מי רצח את אבא?". הסרט תיאר בפרטי פרטים כמה מהדילמות הקשות הרודפת את בנותיו של ג'ו אלון, ובזמנו גם את אימן ז"ל, בהקשר לשאלת הרצחו של אבי המשפחה, ג'ו אלון. לא עברו מספר דקות מתחילת הסרט וחיש קל העלו לשידור כמה מרואיינים, אמריקאים וישראלים. הבולטים ביניהם, מפקד טייסת חי"א לשעבר, האלוף יעקב אגסי (שהיה לי הכבוד לשרת בטייסת בזמן שהיה מפקדה), וד"ר אורי מילשטיין (שתקופה מסויימת לימדנו באותו מוסד אקדמי, עמיתים למקצוע).

חקירת האירוע

ג'ו (יוסף) אלון נולד ב 1929 בקיבוץ עין חרוד. השתתף בקורס הטייס הראשון של המדינה, ב- 1948, והיה בין מייסדי חי"א הישראלי. בתחילת שנות ה-70 אלון התמנה לנספח האווירי בשגרירות ישראל בוושינגטון. הוא נרצח על ידי אלמוני בפתח ביתו לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים (1973). ה- FBI העלה כמה הסברים אפשריים לרצח – פלילי, רומנטי, פוליטי. כל הבדיקות לא העלו מאומה. היה ל- FBI יסוד סביר להניח שאלון נרצח על רקע פוליטי (קרבן של ארגון ספטמבר השחור). לבסוף מחבר אמריקאי פרסם ספר על הפרשה. הספר מחזק את ההשערה שאלון נרצח על רקע פוליטי – על ידי ארגון פלסטיני. הבעיה – למחבר הספר היו ראיות נסיבתיות בלבד!! וכך הוא כתב במקור:

As far as Black September was concerned, the choice of Alon as a target was a brilliant decision. From their standpoint he was a symbol and a target worthy of attack. He was an Israeli diplomat and a military attache.

אשתו ש לאלון חשדה שאולי הוא היה גם מרגל או איש המוסד. מוטה גור נשבע לה שלא. אחרי מותה, בנותיהם של הזוג אלון החלו בחקירה (2004) ועתרו לבג"ץ כדי שיחייב את המוסד והשב"כ למסור מידע. כולם נשבעו שרק ה FBI יודעים מה שיודעים.

הספר שערך מחבר אמריקאי תורגם לעברית על ידי העיתונאי הוותיק אמיר אורן. על הכריכה נכתב כך: מעל הפרשה ריחפו במשך השנים חשדות וסימני שאלה רבים: האם ג´ו אלון, הטייס המהולל, גיבור מבצע קדש ומלחמת ששת הימים וממעצבי דמותו של חיל האוויר הישראלי, נרצח בידי ארגון הטרור הפסטיני "ספטמבר השחור"? האם היה זה חיסול חשבונות על רקע פלילי-אישי? ואולי אלון בכלל נלכד ברשת סבוכה של אינטרסים וריגול בינלאומי שהמוסד, הסי-איי-איי והקג"ב היו רק חלק משחקניה, ושילם על כך בחייו ?

מחקר על מלחמת יום הכיפורים

עבודת המחקר שלי לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה התמקדה במיתוסים פוליטיים. המחקר עצמו עקב אחר המיתוסים שרקמה החברה בישראל סביב מלחמת יום כיפור וכיצד הם שירתו קבוצות אידיאולוגיות/פוליטיות בחברה הישראלית. לאחר הצפייה בסרט שאלתי את עצמי האם כל מה שרואות עיני בסרט זה אינו אלא מיתוס? מי מעוניין בכך? האם המניע הוא "שחיטת פרות קדושות"? אבל למה לעשות זאת על גבן של בנות משפחה ששכלה את אביהן?

ספריהם של בראון ושל אלי זעירא

בעבודת הדוקטורט לא עסקתי בהיבט הצבאי של מלחמת יום כיפור. הקרבות, המהלכים המדיניים שקדמו למלחמה, התזכירים ופרוטוקולים מדיניים למיניהם לא היו חלק מחומרי המחקר. כאמור, בדקתי טקסטים שונים כדי להבין איך פועל הנרטיב סביב אותה טראומה היסטורית. האם כולם מגובשים סביב נרטיב אחד? וכיצד נרטיבים של קבוצות אידיאולוגיות בולטות היו שונים אלו מאלו במהלך השנים שחלפו מאז המלחמה?

למרות שבמחקר שלי לא עסקתי בצד הצבאי של מלחמה זאת, בספרייתי הפרטית ישנם מספר ספרים שקשורים למלחמה. ביניהם, ספרו של אלי זעירא "מלחמת יום כיפור: מיתוס מול מציאות" משנת 1993 המוקדש לרעייתו, אתיקה, "העומדת לימיני כסלע איתן מול כל נחשולי סערות החיים". וכן הספר שכתב מי שהיה שלישו ומזכירו של משה דיין, אריה בראון "משה דיין במלחמת יום הכיפורים", שפורסם ב-1992 ואף הוא מוקדש לבן משפחה, אביו המנוח של בר און, "מחלוצי העלייה השלישית ומראשוני המתיישבים בעמק יזרעאל". אגב, שני הספרים יצאו לאור בהוצאות הקשורות למו"ל "ידיעות אחרונות".

יש לראות בשני ספרים אלו שני קצוות על גבי רצף של נקודות מבט – האחת, של זעירא, מציגה תמונת מצב מנקודת מבטו כראש  אמ"ן, על כל מה שהתרחש בין אמ"ן לבין הדרג המדיני. והשניה של אריה בראון, אשר מתארת כיצד התנהל משה דיין באותה תקופה. קשה לומר שהאחד אמין יותר מהשני. אולם כשיש ביד שני טקסטים מצויינים, ניתן להצליב ביניהם ולנסות לקבל תמונה חדה יותר.

מה המסר של "מי רצח את אבא?"

הפרויקט שהונצח ב"מי רצח את אבא?" מטלטל את הצופה כשלפתע מתגלים לו "סודות מדינה". כל זה במרכאות כפולות שמרמזות איך לתוך הואקום שנוצר בעקבות אי-היכולת לשים את האצבע על הרוצח, נשאבו כל רוקמי תיאוריות הקונספירציה למיניהם. אלו מנתבים את הצופה בסרט להבנה כי ייתכן שג'ו אלון "ידע משהו" והיה צריך לחסל אותו (דבר שבוצע בפועל בעצה אחת ישראלית-אמריקנית) כדי שה"סודות" לא יתגלו ברגע כל כך קריטי כמו ערב מלחמת יום כיפור.

מה ידע ג'ו אלון שגרם למדינה לדאוג לחיסולו?

בסרט מתראיינים מספר עיתונאים וחוקרים שהבולטים מביניהם הם אגסי ומילשטיין, שטוענים שאלון ידע משהו הקשור ליחסי ארה"ב-ישראל-מצרים והמזה"ת. מעל התרחיש מרחפת דמותו של מזכיר המדינה האמריקני דאז, הנרי קיסינג'ר, שהיה עסוק באותה תקופה בדילוגים בינינו לבין המדינות היריבות.

בנימה קצת אירונית אפשר לתאר זאת כך: מטרת הסרט הייתה להציג בפני קהל הצופים ה"שבוי" בביתו זוית ראייה שלא הכרנו עד היום. ליתר דיוק – מטרתו הייתה להבהיר לציבור שמדינת ישראל הסכימה לאפשר למצרים "ניצחון קטן" במסגרת הברית הבין-מדינתית הזאת. ארה"ב רצתה לשלוט באזור ולהוציא את מצרים מתחת שליטתם של הרוסים. דרושה הייתה יוזמה, כגון מלחמה, שבה נוכל "לרצות" את המצרים על ה"תבוסה" שלהם מול ישראל במלחמת 1967. אם זאת האמת, זה נשמע רע. למרות זאת, גם אלוף במילואים יעקב אגסי, שאותו אני מכבדת וזוכרת כמפקד טייסת מעולה, וגם אחרים ובעיקר ד"ר מילשטיין (שהישגיו ראויים לשבח אבל דא עקא, מסקנותיו תמיד מעוררות מחלוקת קשה) אמרו מפורשות דברים בסגנון זה.

אני לא מקבלת את הטענה של אגסי-מילשטיין (ובפתחה של שנת 2017 יש סיכוי שנדע קצת עובדות ולא השערות ותיאוריות קונספירציה)

אדרבא, אני שולחת את בנות משפחת אלון  לספרו של אלי  זעירא – שלפי מה שנאמר במסגרת הסרט-הפרויקט "מי רצח את אבא", זעירא אינו מוכן להשיב לשאלותיהן בראיון פנים-אל-פנים. ממליצה לבנותיו לקרא מספר פרקים מספרו ולהרהר בסוגייה במבט מחודש.

להלן מבחר מתוך קטעים רלבנטים שבספרו של אלי זעירא "מיתוס מול מציאות":

בראש ובראשונה (אלי זעירא, פרק 8) – שר הבטחון צופה מלחמה במחצית השנייה של קיץ 1973.  החל מעמוד 104: "השאלות שאני מציג הן: מדוע לא נהג כך בין 21.5.1973, המועד שבו ניבא (משה דיין) מלחמה במחצית השנייה של הקיץ, ועד סוף ספטמבר? מדוע לא קבע תאריכים שבהם תוצגנה לו תוכניות המלחמה של צה"ל?.., מדוע לא נקט בכל הצעדים שהוא קבע שהם הכרחיים לשלב ההכנה למלחמה?…" עמ' 106 "מאומה מכל זאת לא נעשה!… לעובדות הללו קיימים שני הסברים אלטרנטיביים. הראשון הוא שתוך זמן קצר אחרי שדיין אמר מה שאמר ב- 21 במאי, הוא "ירד מהעץ"… אילו התייחס דיין לתחזיתו שלו עצמו ברצינות, האם היה מאשר החלפתו של אריק שרון בשמואל גונן, קצין צעיר שמעודו לא היה אלוף פיקוד?.. צריך לזכור שמדובר כאן במינוי מן החשובים ביותר שהיו אז בצה"ל. ההסבר השני הוא בתחום הרשלנות…" עמ' 108 "בשנים שעברו מאז מלחמת יום-הכיפורים,  שאלתי את עצמי מדוע שר הבטחון לא עשה את המוטל עליו ולא פיקח על הכנות צה"ל למלחמה. ההסבר של התרשלות והזנחה אינו מתקבל על דעתי… הוא אינו עולה בקנה אחד עם התעמקותו בנושאים שונים באותם חודשים של קיץ 1973… " עמ' 110 "דיין היה תלמידו של בן גוריון. ממנו למד ששר הבטחון הוא מפקדו של צבא ההגנה לישראל. ממנו גם למד שהערכות מצב מדיניות-בטחוניות עושה שר הבטחון באופן אישי ואינו נשען על הערכות קציני הצבא…. מידת הצדק והיושר דרשה שהוועדה תטיל אחריות אישית לא רק על הרמטכ"ל, אלא גם על שר הבטחון ועל ראש הממשלה…. (גם ההמשך מעניין מאוד וכדאי לקרא מה שהוא אומר). עמ' 231 "הסיבות שבגללן לא ציווה שר הבטחון על גיוס יחידות המילואים, כפי שהציגן בפני  ועדת אגרנט, היו שתיים, הראשונה מדינית והשנייה צבאית. הנימוק המדיני להימנעות מגיוס מילואים, היה החשש שישראל תואשם על ידי ארצות הברית וברית המועצות בגרימת מלחמה, אותה יציגו מדינות ערב כהתקפה מקדימה על ישראל כתגובה על גיוס המילואים של צה"ל."

לאור דבריו אלו של זעירא, תמוה בעיניי איך יכלו המרואיינים בסרט לקרא כל-כך לא נכון את דבריו של משה דיין המופיעים בפרוטוקול של ועדת אגרנט (ומצוטטים בספרו של זעירא)??? אילו סימוכין מביאים המרואיינים לדבריהם כאילו זאת תגלית מוצקה הנחשפת "לראשונה כאן, בסרט" (!)? מה הסימוכין להבנה שקיימת הייתה איזו שהיא הסכמה של מדינת ישראל לתת למצרים "ניצחון קטן"…… הסרט (והמרואיינים מילשטיין ואגסי) לא סיפק לנו תימוכין מוצקים למסקנה שכזאת. לא מיניה ולא מקצתי.

גם אריה בראון כותב בספרו, משה דיין במלחמת יום הכיפורים, בעמ'  60 : "ב- 5 באוקטובר 1973 הציע שר הביטחון לבקש מן האמריקנים לשאול את הרוסים למה הם נוסעים הביתה (יוצאים ממצרים) והסביר "בקונטקסט של השאלה הפוליטית – זה טוב לנו, שהאמריקנים ישאלו את הרוסים.. שהם יגידו בביטחון של מאה אחוז שישראל לא עומדת לתקוף", ובהמשך: "אני בעד זה… צריך כעת לנסות לשבור את מעגל הקסמים הזה ולומר לאמריקנים שני דברים: מצידנו אין שום ריכוזי ארטילריה וקידום כוחות וידיעות אחרות שמחשידות. ביחסים שיש לנו עם קיסינג'ר, אפשר לבקשו לפנות לדוברינין ולומר לו שישראל לא עושה כלום…."

סיכומו של דבר, הרושם שלי בעת כתיבת הרשימה הוא שהסרט מי רצח את ג'ו אלון, הוא לכל היותר תסריט בלשי דוגמת אותם סיפורים ידועים שבראשם עומד שרלוק הולמס. רק חבל שבמקום להקל על סבלן של הבנות לבית אלון המסקנות הללו רק מחריפות את סבלן ללא צורך. גם מדינת ישראל יוצאת רע מאוד בסרט, ובשורה התחתונה, לא מספקים לקהל הצופים אפילו נימוק אחד משכנע שאכן כך היו פני הדברים (גרסת אגסי מילשטיין).

חומר, רוח – ניגוד ואיזון

עולמות נפרדים הם, הרוחני והגשמי. לא קל למצוא איזון ביניהם. יש הטוענים שהכלי שמאפשר להגיע לאיזון הוא התורה שקיבלנו במעמד הר סיני.

****

חג שבועות הוא זמן מתן תורתנו.

חשבתי על חג השבועות, לא במובן של מאכלי הגבינה, שבכל שנה אנו  טובעים בהם מחדש, פשוטו כמשמעו. חשבתי על הצד הסמבולי של החג – על מעמד הר סיני. התורה מספקת פרטים על המעמד ותהליך השינוי שעבר עם, מיקבץ של עבדים לא רק לפרעה במצרים, אלא בעיקר עבדים ל"סיר הבשר" (סמל החומריות). עם שהגשמיות, החומרניות, הייתה חזות הכל שלו. ובכל זאת מעמד הר סיני הייתה צומת. חלקם המשיכו בחומרניות ודרשו את סיר הבשר, חלקם הטיפו לאמונה באל ובתורתו (כוהנים ולוויים) וחלקם איזנו בין שתי הקצוות.

אכן, עולמות נפרדים הם, הרוחני והגשמי. גם כיום לא קל למצוא איזון ביניהם. יש הנוטים לקיצוניות, נסחפים אחר תורות מיובאות מהמזרח כמו יוגה ובודהיזם וכיוצ"ב. ואחרים נוטים לקיצוניות הפוכה, נסחפים מבוקר עד ערב אחר העולם החומרי ופינוקיו, עוסקים בגשמיות הבסיסית של צבירת נכסים ומתגאים בהישגים חומריים.

יש הטוענים שהכלי שמאפשר להגיע לאיזון בין הגשמי והרוחני הוא התורה שקיבלנו במעמד הר סיני.

התורה היא בעצם ספר ההוראות איך להגיע לאיזון בין חומר לרוח, בין גוף לנשמה. הוראות איך לחיות בתוך העולם וגם מעל העולם; איך לא לפרוש מהעולם החומרי (כי יש לו תפקיד חשוב וזו טעות לוותר עליו), ואיך לא לשקוע בעולם החומרי (כי הוא לא היחיד ולא חזות הכל) חז"ל מפתחים את הרעיון בין היתר כדי להדגיש את העובדה שברגע שניתנה התורה לאותה קבוצת עבדים, ניתן להם הכלי שמאפשר לאחד ולחבר את העולמות הרוחניים עם העולם החומרי.

הקרדיט להמשך שייך לד"ר גיל יוסף שוחט (M.D.) להלן סקירת דבריו:

עד מתן תורה, העולמות הרוחניים (שמים) היו נפרדים ומובדלים מהעולמות החומריים (הארץ) ולא היה כל חיבור ביניהם. כל הרעיון של התורה הוא יצירת אחדות בין העולם הרוחני (העולמות העליונים) לעולם הגשמי (העולמות התחתונים). לאחד ולחבר בין שני דברים שנראים מנוגדים. שכן, העולמות העליונים והעולם הזה לא נבראו כדי לנגד זה לזה, אלא כדי לסייע זה לזה.

התורה רוצה להראות לנו איך זה יתכן ואיך עושים זאת בפועל.
זה לא "או זה או זה". אתה לא צריך לבחור ביניהם. אין צורך לחיות חיים סגפניים ולהסתפק במועט כדי לעלות בדרגות הרוחניות. אפשר לעשות את זה תוך כדי פעולה מתמדת כאן בעולם החומר והכסף.
ולא רק לחבר את העולם הרוחני עם העולם הגשמי, אלא גם בתוכנו. גם בתוכנו יש עולם רוחני – הנשמה, ועולם חומרי – הגוף. ויש ביניהם לא פעם מאבק. הם מושכים לכיוונים שונים.

התורה היא בעצם ספר ההוראות איך לעשות את זה.
לדוגמא – אין בעיה שאדם ירצה להרוויח הרבה כסף ולדאוג לרווחה גשמית ולשפע כלכלי עבורו ועבור בני ביתו. זה טבעי ולגיטימי. זה בעייתי אם רק על זה האדם חושב.
היהדות באה ואומרת – מכל מה שהרווחת (מהנטו), תתן מעשר – 10% לאנשים שנזקקים.
לתת חודש בחודשו 10% מהנטו המשפחתי, זה לא קל.
אבל פעולה זו הופכת אותנו לרוחניים יותר, מבלי לוותר על שפע כלכלי. הפעולה הזו נותנת לנו פרופורציה. היא גורמת לנו לוותר על מעט שפע חומרי (לכאורה) ונותנת מקום לנתינה ולמעשי חסד. היא מרגילה אותנו למעשי חסד, עד שהם הופכים לטבע שני שלנו. הפעולה הזו גורמת לעידון הנפש שלנו. העובדה עד כמה קשה לתת כל חודש (ולא באופן חד פעמי) 20% מהנטו לנזקקים, מראה לנו כמה אנחנו נמשכים לעולם החומר, גם אם נדמה לנו שאנחנו "רוחניים" ועוסקים במדיטציה, יוגה ונשימות.

נתבונן בדוגמא נוספת – היהדות מלמדת אותנו שיש לברך לפני ואחרי כל דבר שאוכלים.
בפעולה זו, אנחנו מביאים לאיזון את תאוות האכילה של הגוף, עם הרצון של הנשמה הרוחנית.
הגוף רעב, רוצה לאכול עכשיו.
אומרת התורה – אין עניין שתהיה רעב. תאכל. אבל לפני כן, תברך על האוכל. תתבונן בו, תגיד תודה. הפעולה הזו שמעכבת אותנו בכמה שניות מהתחלת האכילה, גם כשהאוכל כבר מונח לפנינו, עוזרת לתיקון התאוות של הגוף. המצווה לברך לפני ואחרי האוכל, מרגילה אותנו לאיפוק, לשליטה בתאוות הגופניות.
ויש עוד עשרות רבות של דוגמאות.

התורה היא בעצם ספר ההוראות איך להגיע לאיזון בין הגוף לבין הנשמה.
איך לחיות בתוך העולם וגם מעל העולם.
איך לא לפרוש מהעולם החומרי (כי יש לו תפקיד חשוב וזו טעות לוותר עליו), ואיך לא לשקוע בעולם החומרי (כי הוא לא היחיד ולא חזות הכל).
או במילים אחרות – איך להיות רוחני בתוך העולם החומרי. איך לתעל את הכוחות של הגוף, למען המטרות והרצונות של הנשמה, אבל מבלי לשבור את הגוף.
זה החידוש שהגיע לעולם במתן תורה.
במתן תורה ניתן לעולם הכלי לביצוע החיבור בין הגוף לנפש, בצורה הרמונית ומעמד הר סיני הוא הרגע שבו נולדה האפשרות למצוא איזון וחיבור בין מזרח ומערב.

חווה אלברשטיין – חוד החנית

חווה אלברשטיין – מקור: ויקיפדיה

ואם שאלתן עצמכן, האם כדי להיות מנצחת תזמורת, מעבדת ומפיקה של שירים נחוץ כוח, במיוחד כדי להשתלט על הגברים, קבלו את הדעה הרווחת בשיח הפמיניסטי-מוזיקלי בשנים האחרונות בדבר הדרת נשים מהמרחב המוזיקלי, קובעת אלברשטיין.

******

ואיך כל זה קשור, מן הסתם גם לטראומה של מלחמת יום הכיפורים (1973), המלחמה שתבעה 2,297 (2,569)[1] הרוגים במשך 19 יום בלבד, רובם לוחמים ומקצתן לוחמות.

חווה אלברשטיין, יוצרת וזמרת ישראלית פעילה מאז שנות ה- 60 של המאה העשרים,  מתראיינת לוויינט בעקבות הסינגל החדש שלה "יש לי אוקיינוס". אלברשטיין מפרטת ציוני דרך חשובים בהפקת הסינגל, מאז 1973 עד שהשיר עלה לאוויר, ומדברת על שיתוף הפעולה שלה עם נשים מוזיקליות, יוצרות ומוכשרות שאיתן עבדה במהלך שנות פעילותה: "התחלנו לעבוד עליו ואפילו שרנו אותו בהופעה פעם ואז פרצה מלחמת יום הכיפורים. עשינו הפסקה לכמה חודשים ואחר כך כשחזרנו להופיע, כבר הייתי פחות אמיצה ואת השירים חדשים החלפנו בשירים קצת יותר מוכרים. ככה, כדי להקל קצת על כולנו את המצב, לתת קצת נחמה, חמלה [ הדגשה שלי ת.ה.]".

באופן טבעי מסקרן אם כן לשמוע מאלברשטיין מה הטריגר שהחזיר בכל זאת את השיר לשולחן העבודה שלה? או, להבין איך שיר שנולד לפני שנים עולה לאוויר דווקא כעת? האם מדובר בייסורי לידה או בטריגר שרק אומנים ויוצרים יודעים להסביר אותו? חשוב לציין שהשיר נכתב על ידי תרצה אתר והלחן, על-ידי אלונה טוראל שהלכה לעולמה ממש לפני יום העצמאות האחרון. ב- 1973 הוא הועלה לדיסק ונשאר שם. והנה משהו קרה. כך זה מתרחש בדרך כלל: אמן נרתם למלאכת היצירה כשמשהו מדגדג אצלו בפנים והוא מרגיש בקצות אצבעותיו את הדחף ליצור, בלי יכולת להתנגד. כך גם הרגישה אלברשטיין, לדבריה, כאשר חפרה בארכיון הספרייה הלאומית ומצאה שם שיר ישן של חיים ברקני, וזה היה הטריגר שהזכיר לה שעדיין לא השלימה את מלאכת הפקת השיר שנולד עוד ב- 1973. נזכיר כמה מהשירים שברקני הלחין שעד היום הם מושמעים. לדוגמא: את תלכי בשדה, ביתי אל מול גולן.

כדי להתחיל את מלאכת סיום ההפקה, אלברשטיין הייתה צריכה לחשוב על הליווי לשיר, והיא בחרה ב"האורקסטרה – תזמורת הג'אז הישראלית". שילוב יחודי מאחר שזאת הפעם הראשונה שבה האורקסטרה ליוותה שיר מקורי. והתוצאה – יצירה קלאסית-חדישה. אלברשטיין מסבירה למה הכוונה, כך: "שיתוף הפעולה עם יאיר סלוצקי ורון אלמוג הוליד את הצליל המיושן שהולם את הטקסט של אתר [הדגשה שלי, ת.ה.]".

אחרי הכל, מדובר בזמרת ויוצרת ותיקה שיש לה גם מסר כללי. בראיון שלה לוויינט (חווה אלברשטיין: "עולם המוזיקה עדיין מאוד גברי") ישנה אמירה שממש הקפיצה אותי, כמאזינה קבועה לשירים ישראליים. וכך אמרה – "כמו בשיר, שמאחוריו עומדות שלוש נשים יוצרות, תופעה שהייתה מאוד נדירה בשנות ה- 70, כך גם כיום". אותו מצב, היא אומרת, אינו שכיח, נהפוך הוא. לדעתה "עולם היצירה המוזיקלית עדיין נגוע בגבריות יתר". "בסוגריים, היא אומרת, "אגיד לך שהוא עדיין עולם גברי".

כך אלברשטיין גם מסבירה מדוע היה קומץ קטן, ועדיין הוא קטן, של נשים שאיתן עבדה במשך השנים. הסיבה העיקרית היא שלא היו הרבה כאלה באותן שנים, וגם כעת אין. לא מנחם לשמוע שזאת אינה תופעה ישראלית ייחודית. ואם שאלתן עצמכן, האם כדי להיות מנצחת תזמורת, מעבדת ומפיקה של שירים נחוץ כוח, במיוחד כדי להשתלט על הגברים, קבלו את הדעה הרווחת בשיח הפמיניסטי-מוזיקלי בשנים האחרונות: יש בסיס אמיתי לטענה של הדרת נשים מהמרחב המוזיקלי של פסטיבלים והופעות פומביות, קובעת אלברשטיין.

בכל מקרה, כל הכבוד לאלברשטיין על הפתיחות והנועזות שלה. רצוי שהדברים הללו לא יתנדפו, יתאיידו או יתמסמסו באוויר, אלא יחלחלו למרחב המוזיקלי, בישראל לכל הפחות. כי הריאליה מוכיחה שישנן "המון בחורות מוכשרות ויצירתיות" שכותבות ומנגנות, אך קולן אינו נשמע.

ובנוגע לדברים שכתבתי בראשית הפוסט – מלחמת יום הכיפורים סיפקה נרטיבים לא מעטים. רבים זוכרים אותה כטראומטית. רוב הנופלים היו חיילים קרביים ומיעוטם, חיילות שלחמו בגבולות, הדרומי והצפוני, של ישראל. אין ספק שעליונות גברית, זו שקשורה לקטל בשדה הקרב, תורמת את חלקה לעצירת היצירתיות המוזיקלית. ובמקרה הנוכחי, היא היוותה גורם כלל לא זניח להכניס את השיר, שנולד ממש לפני המלחמה, למצב של "הולְד", עד היום. בכל מקרה, על השיר "יש לי אויקיינוס" עמלו שלוש נשים, מהיוצרות הגדולות ביותר שידעה ישראל: חווה אלברשטיין, תרצה אתר ז"ל ואלונה טוראל ז"ל. המלחמה הטראומטית הייתה גורם מכריע בחסימת מעיין היצירתיות המוזיקלית של רבים, ואת זו של הנשים במיוחד.

 

[1] עד הסכם הפרדת הכוחות בין ישראל לסוריה ב- 31 במאי, 1974.

מוזיאון יחיד מסוגו בעולם

הבה ניזכר בפרטי הסיפור המקראי על שני "גיבורים", שמשון ודוד, על אישה פלישתית "בוגדנית" ועל "נבל" פלישתי ושמו גולית. הסיפור המרתק שהגביר את הקשב בשיעורי המקרא, מתאר את עלילותיו של שמשון הדני. האם הדימוי מדוייק?

**********

סיבוב במוזיאון היחיד מסוגו בעולם – שכל כולו מוקדש לנושא תרבות הפלישתים – אשר נמצא באשדוד, מציב אתגר למבקרים מכל העולם. על-פי הממצאים ניתן לאמת או להפריך מה שידענו עד כה על הפלישתים. שכן, סיפורי המקרא תורגמו לשפות רבות ולעתים חסרה התאמה בין סיפורי המקרא המוכרים לבין הממצאים הארכיאולוגיים. המוזיאון לתרבות הפלישתים שוכן במבנה חדיש, שם ממתין למבקר עושר של מוצגים ארכיאולוגים שכל כולם עוסקים אך ורק בתרבות הפלישתים. אם עד כה המילה "פלישתים" ייצגה בעיניכם עם עתיק בעל דימוי של עם חזק, ואוייב אכזר עובד אלילים, מעתה עומד בפניכם אתגר. ביקור של חצי יום (עם הדרכה מקצועית) במוזיאון לתרבות הפלישתים יספק לכם הזדמנות להחליט אם הדימוי שנצרתם לגבי הפלישתים על-פי סיפורי המקרא מדויק.

הבה ניזכר בפרטי הסיפור המקראי על שני "גיבורים", שמשון ודוד, על אישה פלישתית "בוגדנית" ועל "נבל" פלישתי ושמו גולית. הסיפור המרתק שהגביר את הקשב בשיעורי המקרא, מתאר את עלילותיו של שמשון הדני.

שרידי העמודים שהתגלו בתל א-צאפי

ברוב הפעמים שבהם הפגין שמשון את כוחו, הוסיף לנו התנ"ך ביטויים כמו "ותצלח עליו רוח ה'". זאת למרות שהוא לא בהכרח היה שונה מכולם בשל כוחו. למעשה, השוני שלו התבלט בצדדים שטחיים הרבה יותר. שערו הארוך והמתבדר ברוח היה מן הסתם מושא ללעגם של חלק מבני הנוער בצרעה ואשתאול. סירובו המתמיד לשתות יין הוציא אותו מהחברה די מהר, לכן הלך לפלישתים. שם הוא היה שונה מכולם עוד יותר. הוא היה נער מקומי, אקזוטי וחתיך. מן הסתם כל בנות פלישתים פשוט מתו עליו. הסצנה בינו לבין דלילה הפלישתית, שהשקתה אותו יין לשוכרה ואז גזרה מחלפות ראשו, היה ה"פאנץ' ליין". סופו של שמשון ידוע: הוא ממוטט את מקדשו של דגון וזועק בקול: "תמות נפשי עם פלישתים". אולי כאן גם המקום לציין שהלקח המיידי הוא "אל תסמוך על נשים", הן בוגדניות, כמו המילים בארייׇה – La donna è mobile – מתוך האופרה ריגולטו מאת ורדי.

גם עלילותיו של דוד הנער האדמוני, מתוארות במקרא בצורה מרתקת. המקרא מספר כיצד, בעיצומה של מלחמה בין צבא שאול לפלישתים, הנער האדמוני דוד התנדב להיאבק בגולית הפלישתי. לא הייתה לנער תחמושת ועל גופו לא היה אפוד שיגן עליו. לעומתו, גולית הענק היה חמוש ועל גופו שריון קשקשים. הנשק היחיד שהיה לדוד הוא הקלע. הוא היה בקי ברזי השימוש בכלי זה, ואמר לשאול "גם את הארי גם הדוב הכה עבדך" (שמואל א' י"ז). דוד אולי לא היה מודע לבעיית הפגיעה בראייתו של גולית בשל מחלתו, אך היה מודע היטב ליתרון של כווני השמש, מאחר והיה מנוסה ב"טיפול" ב"ארי ובדוב" בשעה ששמר על הצאן.

הסיפור המקראי רב הרושם  וניצחונו הבלתי-ייאמן והבלתי-אפשרי של דוד הפיח מאז ומתמיד אומץ בתלמידים, אך בעיקר, שימש בסיס למיתוס לאומי – ניצחון של מעטים מול רבים. המיתוס לווה את הציונות שנים רבות וזכה למעמד של עובדה היסטורית. ישראל הקטנה תמיד עמדה איתן ותמיד תנצח את גדול אוייביה.

פלישתים – לא מה שחשבתם. מבוסס על ממצאים.

****

יכול להיות שהדימוי של הפלישתים כאוייב שטוף אכזריות ורשע, טעון בדיקה לאור הממצאים הארכיאולוגים. לפי אחד מהם נדמה שהם היו חרוצים ומסורים למשפחה. תמונה אופטימית לגמרי.

אין ויכוח על מיקומם של הפלישתים בהיסטוריה של אזור הים התיכון.

הוכח שהפלישתים היו אחד העמים מתוך קבוצה הידועה בשם "גויי הים". השם "פלשת" התגלה במספר כתובות עתיקות – כתובות מצריות מימי רעמסס השלישי (1182-1151 לפני הספירה) ומלחמתו בגויי הים, ובמכתבי אל-עמארנה. השם פלשת התגלה גם בכתובות אשוריות ואצל הרודוטוס היווני.

מפה המוצמדת לקיר בכניסה למוזיאון מציגה שרטוט של נתיב ההפלגה של גויי הים לכיוון כנען (https://youtu.be/yiLLuL0eyIY). תחילה הם נדדו לכיוון האי כרתים. לטענה זו יש אפילו מקבילה תנ"כית בספר יחזקאל (פרק כ"ה, פסוק טז): "לכן כה אמר ה' אלוקים הנני נוטה ידי על פלישתים והכרתי את כרתים והאבדתי את שארית חוף הים". לא ברור מדוע, אבל בשלב מסוים חלקם הגיעו לאזור העיר גרר. אלו היו איכרים שלווים שחיו בשלום עם שכניהם ובנו ערי-מדינה על פי המודל הכנעני הטיפוסי – היה להם מלך כשליט עליון ושמו אבימלך.

כך זה נמשך עד ששבטים יוונים החלו לפלוש דרומה אל איי גויי הים. מסיבה לא ברורה, במקום להילחם על ארצם, גויי הים עזבו אותה ויצאו לחפש לעצמם בית חדש. הם היו עם נועז של לוחמים, אף כי מספרם לא היה גדול, ופלשו לחופי הים התיכון. גם שם לא חיכו להם חיים קלים יותר. הכנענים נלחמו בהם בכל כוחם, אך התוצאה הייתה ידועה מראש. הפלישתים שהיו לוחמים מאורגנים ומסודרים ניצחו את הכנענים.

היתרון של הפלישתים היה הנשק, שהיה עשוי מברזל. מסיפורי המקרא אנו לומדים שהמקומיים השתמשו במחרשות וכלי עבודה אחרים מהשדה כדי להילחם בפלישתים. שתי הדוגמאות הידועות הן שמשון הדני, שהשתמש ב"לחי חמור חמורתיים" והרג מהם אלף איש, ודוד הנער שהרג את הפלישתי באמצעות "קלע אבן."  ללא ספק, גיבורים יוצאי דופן. הועלתה סברה שמדובר בהאדרה מכוונת האופיינית למחבר התנ"ך.

הבעיה מתחילה במקרים של חוסר התאמה בין הממצאים וסיפורי התנ"ך

"יש המנסים לקשור בין סיפורי המקרא והממצאים, איך עושים זאת?", שאלתי את המדריך שליווה אותנו במוזיאון וסיפק לנו הסבר מורחב על פריטים מיוחדים המוצגים בו. למרות שהשאלה שלי היא כללית ונוגעת לסיפורי המקרא וההתאמה בינם לבין ממצאים ארכיאולוגיים, זו שאלת השאלות. וההסבר שקיבלנו העלה בפנינו סיטואציה שלא ציפינו לה: במהלך הזמן התבססו שתי אסכולות מרכזיות של ארכיאולוגים, הנבדלות זו מזו בעיקר בגישתן להתאמת הסיפורים מהמקרא אל הממצאים. אפשר לומר ב"זהירות רבה" שהממצאים המוצגים במוזיאון תרבות הפלישתים הם קודם כל תיעוד בפני עצמו (אסכולה אחת). ובנוסף, הם גם מאפשרים לאשש פרטים מהתקופה המקראית לרבות תרבות הפלישתים (אסכולה שניה).  וכל זה כמעט שלושת אלפים שנים מאז שהפלשתים נמחו מעל פני האדמה.

קחו לדוגמא את מסקנת החוקרים בדבר הארגון והסדר בצבאם של הפלישתים שאיפשר להם להתגבר על הכנענים ולהקים לעצמם חבל ארץ אוטונומי. למסקנה זאת יש הדים גם במקרא. לפיו הפלישתים שלטו בארץ באמצעות נציבים (שמואל א', יג 3-4), חילות מצב (שמואל א', יג 23), ויחידות קומנדו (שמואל א', יג 17-18), והיה להם מונופול על חרושת הברזל ועיבודו לכלי נשק ולכלי חקלאות (שמואל א', יג 19-22).

גם לממצאים שמעידים על קיומן של חמש ערים מרכזיות שהקימו הפלישתים –

מפת פלשת וחמש ערי הפלישתים

אשדוד,אשקלון, עזה, גת ועקרון  – יש הדים במקרא.

אישוש נמצא גם לסיפור המקראי על שמשון, שממוטט את מקדשו של דגון. האישוש עולה מממצא מתל א-צאפי/גת הפלישתית הקדומה: שרידי עמודים של מקדש פלישתי שבו עמד כנראה שמשון ובידיו החשופות מוטט את המקדש (דר" עמית דגן, ארכיאולוג מאונ' בר אילן, עומד בראש המעבדה לארכיאולוגיה של תל-א-צאפי/גת).

הוכחה לקיומה של אשקלון כעיר שאכלסה פלישתים נמצאת בידיעה שפורסמה לראשונה ביוני 2016 בנוגע לחשיפת בית קברות של הפלישתים ליד אשקלון.

*********

ואם חשקה נפשכם, בתום הסיור במוזיאון, לסעוד ממגוון המנות שהוגשו בתקופת המקרא – מנות המתבססות על מחקריה של ד"ר טובה דיקשטיין, החוקרת קולינאריה קדומה  – התקשרו למוזיאון באשדוד 08-6224799.

קישורים:

גלריית צילומים מאולם התצוגה במוזיאון

אתר המוזיאון לתרבות הפלישתים

 

פרובוקציה שחצתה קו אדום

ההיסטוריה האנושית שופעת דוגמאות לקבוצות פוליטיות שטיפחו אידיאולוגיה ורקחו נרטיבים שבהם האמינו, כאילו מדובר בעובדות אובייקטיביות.

האם הפרובוקציה שגדעון לוי מעורר בכתבתו "התסביך של השמאל – רצח רבין ושנאת נתניהו" (הארץ, 25.11) תצליח לדרבן את השמאל הציוני לגבש "דרך חלופית נועזת"? האם השימוש במילים "שנאה" ו"תסביך" יצליח להעמיד את השמאל הציוני על "טעותו"? אני רואה בכך פרובוקציה גרידא, שחצתה הפעם קו אדום.

אני טוענת שהפרובוקציה של גדעון לוי בכתבתו, "התסביך של השמאל – רצח רבין ושנאת נתניהו" (הארץ 25.11), חצתה קו אדום. הוא מתחיל בכך שהוא מייחס לשמאל הציוני נָרָטיב (סִפֵּר): "השמאל מספר לעצמו שהוא אנושי ומוסרי". וטוען שבעצם אין הדבר כך. עוד הוא מאשים את השמאל ב"עיסוק כפייתי" ברצח יצחק רבין וטיפוח שנאה כלפי מחנה הימין שהוביל לרצח, ובראשם בנימין נתניהו. הקטע המטריד בטיעון זה היא הקביעה שהנרטיב של השמאל הוכשר על ידו במטרה להסיט את תשומת הלב מ"אזלת ידו של השמאל" ומ"כישלונו במציאת פתרון לבעיה הגורלית ביותר בדיוקנה של ישראל". אמירה נוספת של לוי המנגחת בשמאל הציוני קובעת ש"השמאל שרוי במשבר רעיוני עמוק".

לא ברור מה רוצה גדעון לוי להשיג כשהוא חוזר וומוכיח את השמאל הציוני, וקורא לו  "להפסיק לקונן על רבין ולשנוא את נתניהו, יותר ממה שמגיע לו". לא ברור מדוע לוי קורא למנהיגות השמאל הציוני לחשב מסלול מחדש, "להציע דרך חלופית נועזת, כזו שמעולם לא נוסתה (הדגשות שלי, ת.ה.)". בנוסף, לא ברור מדוע לוי חושב שהשמאל חייב "לחלץ עצמו מהתסביך" שבו שקע.

לא אגזים אם אומר שהנרטיב שלוי מייחס לשמאל הנו למעשה תיאור מצב כפי שלוי עצמו רואה אותו. וכך היה עליו להציג זאת מלכתחילה. אבל לוי מתעקש להחיל על השמאל הציוני בכללותו דברים שאותם הוא מגדיר כדרך "שגויה" של השמאל. הוא עוד ממשיך וטוען שמדובר ב"תסביך שבגרעינו רצח רבין ושנאת נתניהו".

פערי אידיאולוגיה 

לטעמי יש באמירות אלו פספוס גדול.

לא זו בלבד שהוא מבקר את השמאל ו"תסביכיו",  מתקבל הרושם שמטרתו העיקרית של לוי בכתבה זאת הינה להציג בפני הקורא פרטי פרטיו של ליקוי במחנה השמאל ונרטיב מעוות של שהשמאל המתחסד, כביכול – אנחנו אנושיים והמוסר הוא הדגל שלנו. התחסדות המרמזת על חוסר מוסריותו של הימין במיוחד מאז ההסתה של הימין נגד מדיניותו של יצחק רבין.

מי שבקיא בענייני פוליטיקה בוודאי מכיר בקיומם של פערי אידיאולוגיה והשקפות עולם. ישראל היא דוגמא לשני מחנות פוליטיים בעלי השקפות עולם שונות ואף סותרות. פועל יוצא מכך הוא שכל אחד מהמחנות גיבש לעצמו סִפֵּר (נרטיב) מובחן אתו הוא מזדהה ובו הוא מאמין כאילו מדובר באמת מוכחת. הסִפֵּר שהימין גיבש לעצמו (לא, הימין לא בדה נרטיב!) מסתכם באמירה, "העולם כולו נגדנו". זו הסיבה (כך מאמינים בימין) שקשה להיכנס למשא ומתן עם הפלסטינים כדי ליישב את הסכסוך הישראלי-פלסטיני. מנגד, על פי הנרטיב שהשמאל גיבש לעצמו, קיים סיכוי להסדר מדיני ולהשכנת שלום באזורנו ויש עם מי לדבר. שני הנרטיבים הם תוצר לגיטימי וטבעי של אידיאולוגיה, תהיה אשר תהיה. יחד עם זאת, שניהם בלתי ניתנים להוכחה אובייקטיבית.

ההיסטוריה האנושית שופעת דוגמאות לקבוצות פוליטיות שטיפחו אידיאולוגיה ורקחו נרטיבים שבהם האמינו, כאילו מדובר בעובדות אובייקטיביות. לא נלך רחוק. יספיק אם ניזכר בחלק ממנהיגינו בעבר הקרוב ובמחנה הפוליטי שאותו הם הובילו ובדגל שאותו נשאו. אחד מהם הוא לא אחר מאשר מנחם בגין שבעקבות "נאום הצ'חצ'חים" תקף את הבדרן דודו טופז שקרא למצביעי הליכוד צ'חצ'חים וביקר את מפלגת העבודה על ההתנשאות והשחצנות שנהגה כלפי בני עדות המזרח. במה הוא האמין ומה היה הנרטיב שטיפח? הוא האמין בשלמות הארץ ובמפת תנועת בית"ר בה מופיע עבר הירדן המזרחי כחלק ממפת ארץ ישראל.

די לפרובוקציות: אין כל פסול בנרטיב פוליטי, כפי שאין חיים פוליטיים בלי אידיאולוגיה. אדרבא, נרטיב פוליטי תורם לבניית הזהויות הכל-כך מובחנות של הימין והשמאל, הגם שהן סותרות ומתחרות זו בזו. חשיבותו העיקרית של נרטיב פוליטי טמונה ביכולתו לסייע לציבוריות המאמינה בו לגבש עמדות ולנקוט צעדים עקביים.

 

 

חזרה בתשובה בעקבות מלחמת יום הכיפורים (1973).

המחקר שעליו מתבסס "מלחמה כבדת דמים" בוחן כיצד טראומה לאומית נחקקת בזיכרון של הציבור החווה אותה, וכיצד הזיכרון נחרת בהדרגה כנרטיב/ים ומתגבש כמיתוס/ים קולקטיבי/ים.

**************

צליחת התעלה [ צילום: פליקר, צה"ל]

כהמשך לספר, מלחמה כבדת דמים: טראומה היסטורית, זיכרון ומיתוס, שפרסמתי ב-2014, במלאת 40 שנה למלחמת יום הכיפורים, אני עוסקת בימים אלו בכתיבת פרק נוסף על חזרה בתשובה של לוחמים במהלך ובסיומה של המלחמה הטראומטית, מלחמת יום הכיפורים (1973).

המחקר שעליו מתבסס מלחמה כבדת דמים בוחן כיצד טראומה לאומית נחקקת בזיכרון של הציבור החווה אותה, וכיצד הזיכרון נחרת בהדרגה כנרטיב/ים ומתגבש כמיתוס/ים קולקטיבי/יםממצאי המחקר מראים שאחד הנרטיבים שהתגבש במהלך הקרבות הוא נרטיב הנס. לוחמים בקו האש חוו בו-זמנית מתקפת פתע בגבול הדרומי ובגבול הצפוני, של כוחות מצריים וסוריים, בהתאמה. שדה הקרב נראה בתחילה כמלכודת שבה צה"ל ספג אבידות כבדות. לאחר שלושה ימי קרב עקובים מדם, כאשר התברר המצב האמיתי בחזית וגם בעורף, ההנהגה המדינית של ישראל יצאה בהכרזה ש"צה"ל הפך את הקערה על פיה". אלא שהבשורה שחיילי צה"ל הצליחו להסיג את כוחות צבא האוייב אל מעבר לגבולות ישראל, לא ממש עמעמה את התחושה בדבר גודל האסון. חלק מהלוחמים שניצלו מהתופת בחזית הדרום והצפון ציינו לעצמם שארעה להם ולמדינת ישראל "הצלה נסית". לוחמים שזאת הייתה האינטרפרטציה שלהם לחוויה הקשה ולעובדה שהם נותרו בחיים הצהירו שיש לשים את מבטחנו באלוהים.

נרטיב הנס הפך למעין סמל של המלחמה בעיניהם של לוחמים חילונים גמורים. הם צבעו את ההתרחשויות בגוונים כגון, "הכל בידי שמיים". שכן אין דרך אחרת לפרש את העובדה שהם נותרו בחיים למרות התופת. לא נמצאה בידם סיבה הגיונית להסגת צבאות הפולש, למרות תנאי הפתיחה הגרועים של הלחימה. הם אף לא חיפשו הגיון. מספר לא מועט של לוחמים פשוט האמינו שאירע להם ולמדינת ישראל נס. בכך הם נקטו למעשה עמדה סובייקטיבית. נרטיב הנס חלחל גם לשיח הציבורי ותוך כדי המלחמה נשמעו ניצני חזרה בתשובה. אלו הטמיעו הצהרות של לוחמים בדבר כוח עליון, כגון: "לא הייתי מאמין", "לא הייתי דתי עד כה" "אבל…". אין עוררין על כך שהטראומה הלאומית והזיכרון שלה הבשיל כמקבץ נרטיבים של ציבורים מובחנים בקרב הלוחמים בחזיתות וגם בקרב האוכלוסייה החילונית בישראל, דעת הקהל נעשתה מפולגת והקשתה לאורך זמן על  קבלת החלטות באשר למדיניות החוץ והסכסוך הישראלי-ערבי.

מה משותף לאפי איתם, הרב מרדכי (פופיק) ארנון, הרב רענן נאמן והרב אפי אחינועם אהרון? 

בחלוף 45 שנה מתום מלחמת יום הכיפורים, רשת האינטרנט מזמנת מנועי חיפוש וממצאים באשר להיקף ואופי החזרה בתשובה במהלך ובעקבות המלחמה. זמינות גם עדויות אישיות של לוחמים דאז, שנטשו את העמדה שהמעבר ממגננה למתקפה של צה"ל כנגד צבאות האויב הושג ב"כוח הזרוע והנשק" בלבד.

האמירה הנחרצת שנשמעה באותם ימים, הן בחזית והן בעורף, כאשר הציבור התבשר על כך שמתקפת האויב נהדפה ביום השלישי למלחמה, הייתה: "רק נס הציל את המדינה; יש לשים את מבטחנו באלוהים". דוגמאות לאמירה זאת שנשמעה מפי לוחמים, הוצגו במחקר. הן כוללות הצהרות של טייסי קרב, שחזרו בתשובה. אציין מספר שמות להמחשה: אפי איתם, הרב מרדכי (פופיק) ארנון, הרב רענן נאמן והרב אפי אחינועם אהרון.

מחקרים על חזרה בתשובה כתופעה בחברה החילונית בישראל [i] אינם שואלים שאלות כגון: האם חזרה בתשובה של לוחמים שסברו ש"אירע לנו נס" במלחמת יום הכיפורים, נבעה מאינטרס של כדאיות? ולחילופין האם היא נבעה מחיפוש אחר אמת וודאית כבסיס לחיים בעלי משמעות ערכית? שאלה נוספת שלא נשאלה היא, האם חלקם הגדול של החוזרים בתשובה בחרו לדבוק בזרמים אורתודוכסיים וכמה מהם בחרו לדבוק בזרם הקונסרבטיבי?

ספרו של שטיינברג "כעלה נידף" – טריגר ראשון לחידוש המחקר וחיפוש אחר תשובות לתופעה זאת של חזרה בתשובה בעקבות מלחמת יום הכיפורים

בכעלה נידף מאת מילטון שטיינברג (המקור באנגלית פורסם ב-1939. תרגמה יעל ענבר, הוצאת ידיעות ספרים, 493 עמ', 2015), המחבר מציג התחבטויות של חוזר בשאלה באשר לקיומה של אמת וודאית בבסיס האמונה באלוהים. הוא עושה זאת באמצעות גיבור העלילה, אלישע בן אבויה, דמות המתוארת גם בתלמוד.[ii] ספרו של שטיינברג הוא רומן היסטורי המבוסס על דמויות ידועות במרחב היהודי הקדום. שטיינברג משתמש ביד הדמיון הטובה עליו כדי ליצור דיאלוגים מעמיקים בין הדמויות שבספר בנושא האמונה בדת היהודית. למרות שהסצנות בספר ברובן דמיוניות, הן מיועדות לשקף את אופן התנהלות הקהילה היהודית בארץ, בצל השליט הרומי ובנסיבות החיים בסביבת התרבות והפילוסופיה ההלניסטית.

ניתוחים ופרשנויות ל"כעלה נידף" בפורום "בחדרי חרדים"

דבר גרר דבר. גיליתי מכלול של ניתוחים ופרשנויות להתפתחויות בחייו של אלישע; ברובם היו אלה ניתוחים מזווית ראייה ספרותית. ניתוח כעלה נידף, במונחים יותר רלוונטים למחקר על חוזרים בתשובה בעקבות מלחמת יום הכיפורים, הגיע מכיוון בלתי צפוי – השיח שהתפתח בפורום "בחדרי חרדים" בעקבות ספרו של שטיינברג. השיח ב"בחדרי חרדים" מתייחס בדרך כלל לאקטואליה ומהווה משקל-נגדי לשיח החילוני. והנה, גיליתי שספרו של שטיינברג נקרא על ידי לא מעט ממשתתפי הפורום. השיח שלהם פתח בפני צוהר לנושא החזרה בשאלה, ויחד עם זאת, ובהפוך על הפוך – לנושא החזרה בתשובה. השיח הוליך את מחשבותיי אל אותם לוחמים שחזרו בתשובה בעקבות השבר שחוו במלחמת יום הכיפורים.

במוחי צצו שאלות חדשות על החוזרים בתשובה במלחמת יום הכיפורים; שאלות שלא התעמקתי בהן מאז תחילת המחקר, לפני 25 שנה. שכן עבודת המחקר שעל בסיסה כתבתי את הספר מלחמה כבדת דמים, הייתה מיועדת לאתר נרטיבים של ציבורים מובחנים בישראל החילונית, שצמחו תוך כדי קרבות מלחמת יום הכיפורים, בחזית וגם בעורף, ולאחריה, וכיצד אלו יצרו דעת קהל מגוונת שהשליכה על סוגיות קריטיות שנדונו במסגרת המדיניות שיש לנקוט בסכסוך הישראלי-ערבי.

אמירות משמעותיות בפורום "בחדרי חרדים"

השיח שהתנהל בפורום "בחדרי חרדים" סביב ספרו של שטיינברג הבליט את העובדה שביהדות קיימים זרמים שונים. בין משתתפי הפורום שררה תמימות דעים שמרבית החוזרים בשאלה, כדוגמת אלישע בן-אבויה, בוחרים בזרם הקונסרבטיבי ו/או אורתודוכסי ומעטים בוחרים בזרם הרפורמי והחילוני (הכופרים).

ציטוט מתוך הפורום:

האפשרויות שעומדות בפני אדם, הן שלוש: להאמין ללא עוררין, להשתלב בתרבות המערבית ולבטל את הייחוד היהודי (רפורמים/חילונים) וישנה דרך אמצעית שאליה חותר כנראה שטיינברג בספרו. זו משלבת בין שמירה על עקרונות המסורת דווקא לאחר ומתוך פרספקטיבה של הכרות עם התרבות היוונית ועקרונותיה הרציונאליסטיים. (ת.ה.)

בעקבות ציטוט זה ובהפוך על הפוך, יש לשער שגם החוזרים בתשובה יבחרו באחד הזרמים (אורתודוכסי, רפורמי, קונסרבטיבי). בעיתוי ובנסיבות של מלחמת יום הכיפורים היו בוודאי סיבות ספציפיות שהובילו לחזרה בתשובה. הבה נניח, בעקבות פסיכולוגים, שאחת הסיבות לחזרה בתשובה הינה מצוקה נפשית לנוכח מציאות קשה. לחילופין, נניח שישנה גם סיבה רציונלית (פילוסופית) של חיפוש אחר אמת וודאית. או שמא מדובר באינטרס של כדאיות, כפי שציין אחד המשתתפים בשיח 'בחדרי חרדים': "אין למסורת ערך כ'אמת', אך יש לה ערך ככזו היוצרת חברה נכונה". דעה כזו שכיחה בקרב זרמים קונסרבטיבים והיא כנראה גם דעתו האישית של מחבר הספר, שטיינברג. יוצא מכך שקונסרבטיבים יראו בספרו של שטיינברג מתקפה נגד הזרם הרפורמי שלדבריו הוא 'עלה נידף'.

איך זה נוגע להמשך המחקר שלי על החזרה בתשובה בעקבות הטראומה של מלחמת יום הכיפורים?

כל זה הוביל אותי לשאלות הבאות: איזה חלק מהלוחמים, שחזרו בתשובה בעקבות השבר שחוו במלחמת יום הכיפורים, בחרו בדרך האמצע, הקונסרבטיבית? כמה מהם בחרו בזרם הרפורמי וכמה באורתודוכסי? הנושא מצריך בדיקה. לא מצאתי תשובה לכך בספרות שחקרה חזרה בתשובה של חילונים בישראל בעקבות מלחמת יום הכיפורים.

ההגיון שלי אומר שאדם שבא מרקע של תרבות חילונית ("כופר" בלשון משתתפי הפורום), איננו "לוח חלק". שכן בעברו המשמעותי (תקופת ההתבגרות והבגרות המוקדמת) הוא נחשף לתרבות המערב. אלו הם גם המשקפיים שהוא חובש כשעליו להכריע אלו מעיקרי הדת ומזרמיה הוא מוכן לקבל?

הרי לכם דילמה. מקווה לקבל כאן תגובות מועילות.

הערות:

[i] מחקרים על החוזרים בתשובה בישראל כגון אלו של שלומי דורון, משה גרנות. דורון, המבוסס על מחקר לדוקטורט (המהלכים בין העולמות), אמר בראיון שהעניק לתומר פרסיקו, שאין לו נתונים על חזרה בתשובה בעקבות מלחמת יום הכיפורים.

[ii] אירוע שאלישע נחשף אליו יום אחד, מבהיר לו שקיימת סתירה בגל הקשור ל"גמול". ובמיוחד, בנוגע לשתי מצוות שעליהן הובטח שכר של חיים ארוכים בעולם הזה ("כיבוד הורים" ו"שילוח הקן"). אלישע יוצא למסע היכרות עם הפילוסופים היווניים, מתעמק במדעים המדויקים ושיטות הוכחה של "אמת ודאית" ולבסוף גומר בליבו לשנות את תפיסתו ו/או את גישתו לאמונה בכלל.

 

הדגל – טקסיות או מניפולציה

לצופה מהצד בסערה שהתחוללה בכיכר רבין עצמה ואחר כך במדיה יש כל הסיבות לשאול מה בעצם יש בו בדגל חוץ מאותו הרגע שבו הוא מונף לראווה בטקסיות כמייצג קבוצת בני אדם שמזדהים עם מכלול ערכים זהה?

לפני שנים רבות, פרופסור ישעיהו ליבוביץ' קבע: "לרוב היהודים שרצונם להיות יהודים אין תוכן אחר ליהדותם, מלבד הסמרטוט הצבעוני המחובר למוט, מדי הצבא, והפעולות הנעשות בשמם של סמלים אלה. מחוץ לגבורה קרבית ולשלטון אין תוכן אחר ליהדות."

התיחסותו לדגל כאובייקט חסר משמעות, כסמרטוט צבעוני, קוממה רבים וליבוביץ' כדרכו עורר סנסציה. השפה הפרובוקטיבית שלו עוררה זעמם של חוגים רבים וגררה דיון סוער סביב גבולות 67' ו"הכיבוש". האמירה שלו על הדגל היא רק אחת מהפרובוקציות שעורר כדי להניא את מדינת ישראל מהכיבוש. בסוגריים ייאמר שליבוביץ' עצמו ידע היטב מה המשמעות הטמונה ב"סמרטוט הצבעוני" שקוראים לו "דגל". אלא שהאמירה הבוטה הייתה מכוונת להדגיש שמאז הכיבוש העם חצוי והדגל כבר אינו מלכד מכיוון שכמחצית מהעם אינה מזדהה עם מה שהדגל מייצג מאז 67'.

מה יש בו, בדגל?

ההפגנה בכיכר רבין נגד "חוק הלאום" עוררה גלים של ביקורת והעסיקה רבים ובמיוחד את התקשורת, בעיקר בגלל הדגלים שהונפו שם – דגלי ישראל ופלסטין. לצופה מהצד בסערה שה

הפגנה נגד חוק הלאום. צילום: מאקו.

תחוללה בכיכר עצמה ואחר כך במדיה יש כל הסיבות לשאול מה בעצם יש בו בדגל חוץ מאותו הרגע שבו הוא מונף לראווה בטקסיות כמייצג קבוצת בני אדם שמזדהים עם מכלול ערכים זהה?

ניקח לדוגמא משפט כמו, "מת למען המולדת", או "מת למען הדגל" ונבחן איזה מסר עולה ממשפט כזה. יש כאן מוות. אבל לא סתם מוות אלא פעולת ראווה-סימבולית. ובעיני מי שמוצא בדגל כלי מניפולטיבי, המוות הנ"ל מצביע על העוצמה שבדגל, החורגת מהסימבוליות והראווה. בעיניים של אלו המזהים את העוצמה שבדגל, הדגל מזוהה עם אינטרסים ומוביל לפעולה רצונית ורציונלית. מדובר בהתרחשות שבה הדגל ומה שיש בו הוא כלי  פוליטי-אינסטרומנטלי.  הנפת הדגל היא אקט ראוותני וייצוגי, שבכוחו לעורר בני אדם לפעולה. פועל יוצא מכך הוא שלא ניתן לשלול אפשרות של קשר עתידי בין הפעולה הסימבולית של הנפת הדגל לראווה לבין פעולה רציונלית ואינסטרומנטלית של המת למענו ולמען הערכים הפוליטיים שהדגל מייצג.

האם שתי הגישות להנפת דגל קיימות בנפרד או שמא הדגל הלאומי הוא מקרה מיוחד?

דגל לאומי הוא אובייקט שנטען ביותר ממשמעות אחת, הן מבחינה טקסית סימבולית והן מבחינת השימוש האינסטרומנטלי ו/או המניפוליטיבי שבהנפתו. המשמעות הטקסית משקפת את התפקיד החיובי של הדגל כסמל אינטגרטיבי. המשמעות הרואה בדגל כלי מניפולטיבי היא צדו השני של המטבע. יותר מכך, לעתים קרובות משמעות סימבולית תוביל בהכרח להפעלה, למניפולציה המופעלת בידי בעלי עניין. לפי אלו שאינם מנתקים בין שתי מגה-משמעויות אלו של הדגל הלאומי, הדגל הוא סמל ייצוגי-אינטגרטיבי המשמש לעתים קרובות לצרכי מניפולציה.

אין ויכוח על כך שהנפת דגלי פלסטין יחד עם דגלי ישראל בהפגנה שהתקיימה בכיכר רבין ב-11 באוגוסט, הייתה בראש ובראשונה אקט טקסי ראוותני. אלא מה? הביקורת שאקט זה ייצר הציגה את הנפת הדגלים כאירוע חד משמעי של ראווה וטקסיות שיש בכוחו להניע את מניפי הדגלים, ואחרים התומכים בהם, לבצע פעולה מתוכננת, רציונלית ואינסטרומנטלית שעלולה לצאת מכלל שליטה. המשתתפים בהפגנה טענו שהנפת הדגלים נועדה להציג לראווה את המטרה המשותפת של המפגינים, להבליט את הערכים המשותפים לשתי קבוצות משנה בחברה הישראלית.

את זאת ניתן היה לוודא בקלות על ידי בחינת המסרים המילוליים של המפגינים בעת ההפגנה. שכן, הנפת דגלי ישראל ודגלי פלסטין במרחב שהופקע לטובת ההפגנה היתה מלווה בכרזות ונאומים שנישאו בה. אלו העידו על כך שמדובר בהתכנסות מחאתית שנועדה להשיג אותה מטרה: להצביע על קונפליקט, או אם תרצו, ויכוח בין מניפי הדגלים לסוגיהם לבין יוזמי ומחוקקי חוק הלאום החדש. אם היה בהנפת הדגלים השונים מימד של כלי אינסטרומנטלי שנועד למלא תפקיד חברתי-פוליטי, הרי שמדובר בהשגת אינטרס משותף אחד, במאבק של מחנה הומוגני כנגד מחנה שתומך בחוק הלאום החדש במטרה להביא לביטול או שינוי חוק הלאום.

האמירה של ראש ממשלתנו, "הנפת דגלי פלסטין היא עדות בולטת לנחיצות חוק הלאום החדש", הייתה לפיכך מיותרת, שגויה וסנסציונית לא פחות מזו של ליבוביץ'.

אין זה מחוייב המציאות שהנפת דגל נועדה בכל המקרים להפעלה מניפולטיבית של אזרחים. הנפת דגלי ישראל ודגלי פלסטין בהפגנה המדוברת הייתה מיועדת בראש ובראשונה להציג לראווה איחוד בין קבוצות משנה בחברה הישראלית שחברו יחד במטרה להיאבק במשותף למען שיוויון בעיני החוק. וזה כל הסיפור.

הבעיה איננה פורטמן

 

לוגו פרס בראשית. צילום: ויקיפדיה. הפרס מוענק ל"איש מקצוע, רב הישגים, ובעל מוניטין בינלאומי מכל העולם, המהווה דמות מופת בקהילתו ויוכל להעניק השראה לדור הצעיר של העם היהודי בכל העולם". הפרס מתמקד אם כך במי שזכו למוניטין בינלאומי בשל מצוינות בתחומי יידע נבחרים, ושמהווה השראה בשל מסירותו ודבקותו בערכים יהודיים.

 

פרשת נטלי פורטמן ו"פרס בראשית" זכתה לעשרות רבות של כותרות במדיה, בארץ וגם בחו"ל, תוך ימים ספורים (21-20 באפריל). כולן מספרות אותו סיפור על סירובה של השחקנית הסלבריטאית, פורטמן, לקבל את פרס בראשית בטקס שאמור להתקיים בירושלים ב-28 ביוני, 2018. אבל, הפוקוס הזה מטעה ומסווה נקודה בעייתית שבה  נחוץ להתמקד – פרס בראשית עצמו.

מבין שלל הכותרות שעוסקות באותו דבר בדיוק, סירובה של פורטמן להגיע לכאן ולקבל את פרס בראשית ואת סכום הפרס הנכבד, נמצאות שתי כותרות יוצאות דופן הראויות להבלטה:

הכותרת שמתייחסת להמלצה של פוליטיקאי לשלול מהשחקנית הסרבנית את אזרחותה הישראלית, בעיקר בשל נימוקיה לכך.

כותרת חריגה עוד יותר, אך משמעותית בעיני, הופיעה בעיתון FORWARD. הכותב מצא לנכון לטעון שהבעיה הבסיסית איננה נטלי פורטמן, אלא מהותו ומטרתו של פרס בראשית.

אתייחס תחילה לכותרת שמשתמעת ממנה הצעה חפוזה והזויה לדרוש משר הפנים דרעי שישלול מפורטמן את אזרחותה הישראלית, למרות שנולדה בישראל. הבקשה שהוצגה על ידי ח"כ אורן חזן (ליכוד) היא סמן למה שהימין הקיצוני מסוגל לעולל בהבל פה. בהמשך לסירובה של פורטמן לקבל את הפרס ובהמשך ל"הסבר" המאוד לא מדוייק שהציגה התקשורת לסירוב זה, ח"כ חזן הוציא הודעה לתקשורת בזו הלשון: "הרעיון להעניק לפורטמן פרס בראשית היה שגוי לגמרי מלכתחילה". וההסבר, "פורטמן היא יהודיה-ישראלית שעושה שימוש ציני בארץ הולדתה כדי לקדם את הקריירה האישית שלה. מנגד, היא מתפארת בכך שהצליחה להשתמט משירות חובה בצה"ל."  אי לכך, שר הפנים,  ח"כ אריה דרעי, מתבקש לאלתר לשקול שלילת האזרחות הישראלית של פורטמן, שממילא "אין לה כל זיקה אמיתית לישראל".

הבה נבחן את הנתונים הרלבנטים: עלינו לזכור שפורטמן איננה הראשונה וגם לא האחרונה שמבטלת ביקור מתוקשר בישראל בשל תחושה עמוקה-נוגדת-מצפון-וערכים, לנוכח התרחשויות הנוגעות למדיניות החוץ והביטחון ולסכסוך הישראלי-פלסטיני.

יש אומרים שפורטמן הפתיעה את מארגני פרס בראשית ואת שרת הספורט והתרבות לרבות פוליטיקאים בכירים. המהלך של פורטמן עורר מהומה תקשורתית. זו גררה אחריה התייחסות פרטנית של פורטמן לסיבות שגרמו לה לקבל החלטה ולדחות את הפרס ואת הגעתה לישראל.

ישנן מספר גרסאות. לפי גרסה אחת, פורטמן הסבירה שאינה מוכנה לקחת חלק באירוע שבו היא תתייצב מעל במה אחת יחד עם ראש הממשלה, בנימין נתניהו, שאמור לשאת נאום בטקס הענקת הפרס. פורטמן מוסיפה שהיא רואה בעין רעה את "היחס הפוגעני של מדינת ישראל והסבל שהמדינה כופה על לא-יהודים". אלו הם מהלכים "הנוגדים ערכי יסוד של העם היהודי". וכך, דווקא בשל האכפתיות של השחקנית כלפי מה שישראל מייצגת עבורה, פורטמן "חשה שכאדם הנאמן לערכי היהדות ומטעמי מצפון טהורים, מוטלת עליה מחויבות למחות כנגד מעשי אלימות, שחיתות, חוסר שוויון ושימוש לרעה בכוח פיזי."

ומה לגבי הכותרת החריגה השנייה, המשמעותית יותר מבין שלל הכותרות השבלוניות שלכדו את עיני הציבור? מי שעיניו בראשו ישים לב שהנקודה הבעייתית שהייתה אמורה לבלוט בסערה המתוקשרת סביב פורטמן הוא "פרס בראשית" עצמו. משום מה לא נמצא ביטוי לכך בכותרות במדיה בישראל. מדובר בכותרת חריגה של כותב דעה לא-ישראלי, המפנה את אור הזרקורים אל פרס בראשית עצמו. ראשית, עלי להודות שאני מצדדת בכל פה במה שנאמר על ידי בעל הדעה הלא-מוכר. מאמר הדעה שלו התפרסם ב-21 באפריל בעיתון האלקטרוני, (Forward (www.forward.com. בעל הטור טוען שהבעיה איננה נטלי פורטמן אלא פרס בראשית, "פרס בראשית, שנקרא גם לעתים (בפי מארגניו בלבד) 'הנובל היהודי', נולד אי-שם ב-2012. הכריזו עליו ממשלת ישראל, הסוכנות וקרן ג'נסיס. מטרתו העיקרית היא, עידוד הדור הצעיר בתפוצות".  הפרס מוענק ל"איש מקצוע, רב הישגים, ובעל מוניטין בינלאומי מכל העולם, המהווה דמות מופת בקהילתו ויוכל להעניק השראה לדור הצעיר של העם היהודי בכל העולם". הפרס מתמקד אם כך במי שזכו למוניטין בינלאומי בשל מצוינות בתחומי יידע נבחרים, ושמהווה השראה בשל מסירותו ודבקותו בערכים יהודיים. יש להדגיש גם את העובדה שלא רק כבוד מוענק לזוכים בפרס אלא סכום נכבד של מיליון דולר.

יתרה מכך, "האם ידוע לנו מניין מגיע סכום נכבד זה?", שואל הכותב ומפרט: ראוי להטעים את העובדה שקרן ג'נסיס הוקמה על ידי חמישה אנשי הון ממוצא יהודי-רוסי שנחשבו בעת הקמת הקרן לידידיו של ולדימיר פוטין. במילה אחת, אוליגרכים. אך לא רק מקור הכסף אמור לזעוק לשמיים אלא השאלה האם אנשים כמו מייקל בלומברג ומייקל דגלאס, שזכו בפרס בראשית, זקוקים לעוד מיליון דולר בחשבון הבנק שלהם? מדוע ועדת הפרס לא זיכתה עד היום איזו אישיות מצטיינת ובעלת שם עולמי וזיקה לערכים היהודים שעדיין לא זכתה לצבור הון ונכסים לרוב? הזוכים המאושרים בעלי ההון אינם זקוקים למיליון דולר. הם עצמם מסוגלים לתרום כמה עשרות מיליוני דולר לנזקקים כפי שעשה בלומברג כשבלי קשר לפרס, תרם 500 מיליון דולר ב-2016 לעמותות של נזקקים (לפי הכתוב בעיתון FORWARD). ומה לגבי דגלאס? הוא אמנם התרגש מאוד כשהגיע לישראל וחש מקרוב את מורשתו היהודית, אבל האם מישהו יכול לומר עליו שהוא "מקור להשראה כאדם הדבק בערכים יהודיים"?

אסכם ואומר כך: שלילת אזרחות ישראלית היא מעשה קטנוני שנעדרה ממנו מחשבה תחילה. לפיכך זהו עניין שאינו מצדיק דיון מעמיק. לעומת זאת ראוי לתת את הדעת על הטענה שאסור שפרס בראשית, המכונה "נובל יהודי" (כינוי שניתן לו על ידי המגזין טיים ואומץ על ידי אמצעי התקשורת), יוענק לאדם שבמהלך חייו הספיק לצבור מוניטין ולהפוך לסלבריטי, בעל הון. על מארגני הפרס ובוחרי המועמדים לחשוב קודם כל למי מגיע הפרס על סמך שיקולים טהורים של מצפון ומתוך בדיקה אובייקטיבית של היות המועמד בעל יכולת מוכחת להעניק השראה חיובית לדור הצעיר כדי שיידבק בערכי היהדות. בכל מקרה רצוי שפרס בראשית, שמוענק בלווית סכום כספי כה נכבד, יוענק למי  שיפנה את הפרס למטרות חיוביות לקידום מצוינות וערכי יהדות.

יום מרטין לותר קינג והמסר שכדאי לכולנו לזכור

לנרטיב פוליטי יש בדרך כלל בסיס אידיאולוגי. זה מסביר מדוע נוצרים מחנות פוליטיים. בחלוף הזמן מטשטש ההבדל בין אידיאולוגיות ישנות ורק אז נוכחים הכל לדעת עד כמה היו שבויים בנרטיב ובאידיאולוגיה. לכן כדאי לברר מדוע הקיטוב בין מחנות פוליטיים נמשך, במיוחד אצלנו – מדינה שחוגגת עוד מעט 70 להקמתה. להלן מקרה היסטורי ידוע – ד"ר מרטין לותר קינג ומלקולם X.

**********

כאשר שני מנהיגים יוצאי דופן פועלים למען אותה מטרה ובאותה תקופה, ההגיון אומר שהם ישתפו פעולה. אבל ההיסטוריה רצופה דוגמאות לאי שיתוף-פעולה בין מנהיגים פוליטיים, למרות המטרה הזהה. 

הדוגמא האקטואלית היא המקרה של התנועה לזכויות אזרח; התקופה: שנות ה-50 וה-60 בארה"ב, המנהיגים: ד"ר מרטין לותר קינג ג'וניור ומלקולם X. 

מלקולם X

מלקולם X. המקור: ויקיפדיה.

מרטין לותר קינג ג'וניור ומלקולם X, שני המנהיגים הבולטים ביותר של התנועה לזכויות האזרח בארה"ב שפעלו משנות ה-1950 עד שנות ה-1960, נפגשו פנים אל פנים פעם אחת בלבד, וגם אז המפגש התרחש באופן בלתי מתוכנן מראש.

היה זה ב- 26.3.1964 בוושינגטון DC. מלקולם X הגיע אל ישיבת הסנאט האמריקאי במטרה להשתתף בדיון בנוגע לזכויות האזרח. כשהדיון הסתיים, מלקולם X חמק אל בין השורות האחוריות של מסיבת העיתונאים שהמתינה למרטין לותר קינג. בסיומה, קינג עזב את המקום בדלת אחת ומלקולם מיהר לצאת דרך הדלת השנייה. הוא הצליח לעצור את קינג בדרכו. "היי, מלקולם" אמר קינג, "נעים לראותך". "נעים לראותך", השיב מלקולם. כתבי העיתונות החלו להתקבץ סביבם והקהל צפה בשני המנהיגים לוחצים ידיים. המחווה צולם מיד. היה ברור שקינג מופתע מהמפגש, אבל מלקולם רק חייך, פנה אל קינג ובנימה בוחנת אמר: "מיד יחקרו אותך". ובזה הסתיים המפגש בין השניים. הם מעולם לא שבו להיפגש.

במפגש ההוא ניכר היה המתח בין השניים למרות המטרה המשותפת. כיום מצביעים על הסיבה לכך – ניסיון חיים שונה. יש אומרים שעקב השוני ברקע האישי כל אחד מהם נקט דרך שונה במאבק למען זכויות אזרח לאפרו-אמריקאים.

קינג נולד ב- 1929, ארבע שנים אחרי מלקולם. שניהם היו בנים של מטיפים בפטיסטים שהיו פעילים פוליטית. שניהם נחשפו מגיל צעיר לתנועות התנגדות שפעלו נגד הגזענות בחברה האמריקאית של אותה תקופה. שניהם סבלו מכך בילדות. אבל ילדותו של מלקולם הייתה הרבה יותר טראומטית מזו של קינג. מערכת היחסים במשפחתו של מלקולם הייתה רצופה משברים. לעומתו, קינג סיפר בבגרותו שהרוח האופטימית שלוותה אותו כל חייו והאמונה בטבע האדם, נבעו מכך שגדל ב"משפחה שהאהבה הציפה אותה."

ד"ר מרטין לותר קינג ג'וניור, במצעד הגדול לוושינגטון והנאום "יש לי חלום". 1963. מקור: ויקיפדיה

בבגרותו, מלקולם נסחף לשימוש בסמים והיה מעורב בפלילים. הוא נעצר בשל כך ונשלח לכלא. שם הצטרף ל-NOI (אומת האיסלאם) בראשותו של אלי מוחמד, ששימש עבורו כדמות אב. השקפת עולמו הצטמצמה מאחר וכחבר ב-NOI לא נחשף לנושאים הרחבים יותר של היסטוריה ותרבות השחורים. ה- NOI העניקה למלקולם תחושה של שייכות ומטרה.

קינג למד באוניברסיטה ופגש שם דמויות בעלות השראה הרבה יותר חיובית מאלי מוחמד. הוא הצטרף למאבק למען זכויות האזרח, שמלקולם כמעט לא היה פעיל בו. לקינג היו יתרונות נוספים, כגון העובדה שהיה מנהיג בפטיסטי, בתקופה שבה בפטיזם נחשב לתנועה מוכרת ומוערכת היטב בקרב האפרו-אמריקאים.

בשנות ה- 1950, מלקולם זכה לקידום בשורות ה- NOI והפך למטיף הפעיל ביותר של האסלאם. אבל קינג באותה תקופה כבר היה מנהיג מאוד פופולרי בתנועת זכויות האזרח בארה"ב. כך נודע למלקולם על קיומו של קינג.

התקשורת והנרטיב

כמו תמיד, התקשורת לא עמדה מן הצד. היה סיקור אינטנסיבי של הפער שנוצא בין שני המנהיגים הפופולאריים, תחת כותרות כגון, "מלחמת בני אור ובני חושך". בעוד שההבדלים האמיתיים בין מלקולם וקינג נגעו לגישה ולדרך, התקשורת העדיפה להשתמש בסגנון כתיבה סנסציוני שלפיו, הפער בין שני האישים "מסכן את תנועת המחאה".

קינג המשיך להטיף ולחפש דרך יותר טובה למאבק. בנאומיו נהג לומר כך, "There must be a better way", דרך של אהבה דרך של מחאה לא-אלימה.

הקנאה בפופולאריות הגוברת של מלקולם X מחוץ ל- NOI וגם בתוך התנועה, הובילה להשעייתו בסוף 1963. בתחילת 1964, מלקולם עלה לרגל למכה (חאג'). משם הוא חזר כאדם חדש – מוסלמי אמיתי, מנותק מ- NOI, ומוכן לעבוד בשיתוף פעולה עם קינג ומנהיגים אחרים שעליהם מתח ביקורת בעבר. הוא הקים את "ארגון אחדות האפרו אמריקאים" ובמהלך 1964 ניסה למשוך לארגון כמה שיותר אפרו-אמריקאים, במיוחד את מי שלקחו חלק בתנועה לזכויות האזרח. יכול להיות שהיוזמה לפגוש את קינג בוושינגטון, שאוזכרה לעיל, הייתה מכוונת גם כן לכך.

בתחילת 1965 מלקולם הוזמן על ידי "המועצה המתאמת של סטודנטים המטיפים לאי אלימות" (SNCC) לסלמה שבאלבאמה – עיר מגוריו ומעוזו של קינג – כדי להשתתף בוועידה. מלקולם הגיע ונשא נאום חוצב להבות שבו הוא תקף את קינג. המארגנים ניסו לייעץ לו מראש על מה לדבר והוא בשלו, "אף אחד לא ישים מילים בפי". דבריו של מלקולם הגיעו לאוזניו של קינג עצמו, ששהה באותה עת בכלא. רבים אינם יודעים שלאחר הועידה מלקולם פגש את אשתו של קינג, קורטה סקוט קינג, והבטיח לה, "אני רוצה שד"ר קינג יידע שלא הגעתי לסלמה כדי להקשות עליו, אלא להקל עליו. אם הלבנים יבינו מהי האלטרנטיבה, אולי הם יראו נכונות להקשיב לד"ר קינג."

למרבה הצער מלקולם לא זכה להוכיח את עמדתו, וקינג לא זכה להיווכח בתמיכתו של מלקולם. שבועות ספורים לאחר נאומו של מלקולם בסלמה הוא נרצח (21.2.1965). קינג שהיה מאוד מוטרד מהרצח העדיף שלא להגיע לטקס הלוויה ובמקום זאת הכריז בפומבי שהוא מביע תנחומים לאשתו ולמשפחתו של מלקולם. הוא דיבר גם על אהדתו למלקולם X.

שינוי עמדה פוליטית

בתקופה שלאחר הרצח ניכר היה שקינג מתקרב לגישה שאפיינה את מלקולם, דהיינו, מרד והגנה עצמית אקטיבית. קינג עצמו נרצח בינואר 1968 עד אז הוא תעד את זיכרונותיו ובכלל זה את העובדה שהוא לא מצטער שמלקולם עורר את האפרו-אמריקאים למרוד במדיניות של גזענות: "כי בלי להט, האפליה הקשה נגד השחורים תתמיד בלי גבול".

הנרטיב הנוכחי

במבט לאחור, באין אמוציות וקנאה בין תנועות, הדברים עשויים להיראות שונה מאשר בזמן ההתרחשות עצמה. הדור שלא ידע את אותם ימים, את המחאות השקטות של קינג והיותר לוהטות של מלקולם, רואה היום את הדברים אחרת. הטענה הרווחת היא כי ביום מותו של קינג כבר לא היה הבדל משמעותי בינו לבין מלקולם. רבים מצטערים על שבאותם ימים רוב חברי התנועה לזכויות האזרח לא היו מודעים לקשר ולדמיון כלשהו בין מלקולם וקינג, מה גם שהעיתונאים המשיכו להבליט את "הפער התהומי בין שניהם", והמשיכו לדבר על הטינה ששררה ביניהם. גרסה זאת חלחלה אל דור הפעילים הבא מקרב השחורים. כך נכפה עליהם לבחור בין דרכו של מלקולם לבין דרכו של קינג. רק מעטים ציינו את המשותף בין המנהיגים, ודיברו על מלקולם כמי שסלל את הדרך להצלחתו של קינג. הם ציינו שמי שמתנגד בצורה פסיבית ונוקט בגישה של אי-אלימות מאבד את עוצמתו הפוליטית. רק הם הבינו שהשחורים בארה"ב היו זקוקים לשני המנהיגים גם יחד, בדיוק כפי שהודו הייתה זקוקה לגנדי וגם לנהרו.

קבוצת תיאטרון שהוקמה ב-1983 על ידי בנותיהם של כל אחד משני המנהיגים שמה לה למטרה להבליט את הדמיון בין שני המנהיגים. קבוצת תיאטרון זאת יצרה מופע בשם "לקראת המחר" (Stepping into Tomorrow) והפיצה את "קולותיהם של האבות" בבתי ספר, כנסיות ומרכזים קהילתיים בכל רחבי ארה"ב. באמצעות המופע התיאטרלי הן ביקשו להפיץ נרטיב מאחד. המופע סיפר למשל שכאשר קינג היה עצור וישב בכלא, מלקולם שלח אליו מברק תומך. וכאשר מלקולם נרצח, קינג שלח מברק תנחומים לאשתו של מלקולם. כל זאת כדי לנפץ את המיתוס הרווח, לפיו דבריו של קינג היו שונים מהותית מאלו של מלקולם, ושניהם היו בעלי דעות מנוגדות.

כיום, 53 שנים לאחר הרצח של מלקולם, ו-50 שנה לאחר הרצח של קינג, קשה לומר שהגזענות בארה"ב נכחדה טוטלית.

יום מרטין לותר קינג והמסר החשוב שלו:

המסר הפוליטי של "יום מרטין לותר קינג" שנחגג בארה"ב הוא: אפשר להתגבר על אותם מכשולים גם כאשר הדרכים לכך שונות. מרטין לותר קינג כתב בקובץ זיכרונותיו בין היתר: "יש יותר מדרך אחת להשיג מטרה, ובלבד שהדרך שנבחרה היא כנה ואמיצה". יום מרטין לותר קינג נועד להנציח את העובדה ששני המנהיגים האפרו-אמריקאים, קינג ומלקולם X, בחרו בדרכים שונות כדי להתמודד עם אותה בעייה: גזענות. שניהם עשו את דרכם בכנות ובאומץ וידעו להביע תמיכה זה בזה ובלבד שיושג החלום המשותף.

ולסיום – השיר כולנו נתגבר! שהפך למעין קאנון משותף של התנועה לזכויות האזרח. שרה הזמרת האגדתית, ג'ואן באז.

 

אנו נתגבר – ג'ואן באז.