ר' עקיבא ובר-כוכבא

האורתודוקסיה רואה ברבי עקיבא את התגלמות האמונה בהשגחה האלוהית ומטיפה להימנעות משפיכות דמים ותקיפת אויבי ישראל בכוח הזרוע. ואילו את בר-כוכבא הם מציגים כאישיות מחרחרת מלחמה.

בכל שנה, לרגל חגיגות ל"ג בעומר אני נוהגת להעלות מחדש מספר שאלות בסיסיות: האם בר-כוכבא ראוי להיחשב כ"גיבור" לאומי, אדם משכמו ומעלה, או שמא חשיבותו של רבי עקיבא עולה עשרות מונים עליו? האם בשל היותנו "עם סגולה" בעיני האל, עלינו לבטוח באל בעת צרה, בטענה שאין בכח הזרוע בלבד להושיע?

היהדות האורתודוכסית בגרמניה של שלהי המאה ה-19, האמינה שאין לצאת למלחמה יזומה. בתוך כך אותם מאמינים גם האדירו את דמותו של רבי עקיבא והעדיפו את תורתו על פני מורשתו של בר כוכבא . ברבות הימים ההבדל התהומי בין שני האישים, והדמות המיוחסת לכל אחד מהם, הפכו לסלע המחלוקת בין האוכלוסייה האולטרה-אורתודוכסית לבין הציבור שאינו מקיים את מצוות האל.

לאחרונה הגיע לידיי תרגום מגרמנית לעברית (1956) של "רבי עקיבא", מאת הרב ד"ר מאיר להמן . הספר ראה אור בגרמנית בשלהי המאה ה-19. זה אחד הספרים שיועדו להכיר לבני הנוער בקהילה היהודית-גרמנית את גדולי וחכמי כל הדורות בתולדות העם היהודי. להמן קיווה שהספרים ישמשו אבן שואבת לפרטים חשובים על גדולי הדור היסטורי ההוא.

צריך להגיד שמטרתו העיקרית של להמן בפרסום ספרות עממית,  הייתה חיזוק הזיקה ללימוד תורה בקרב יהדות גרמניה בפרט ואירופה בכלל, וחיזוק אמונתם באל. בתחילת דרכו הוא כיהן כרב ראשי במגנצא/מיינץ. המנהגים שאימצו חלק מיהודי המקום היו למורת רוחו. הם ניסו להידמות לסביבתם החברתית הלא-יהודית. להמן הבין שחלק מהבעייה טמונה בהעדר יידע בסיסי על עיקרי היהדות וחכמיה. באמצעות ספריו הוא ניסה לשקם את מה שנחשב בעיניו כהידרדרות המורשת היהודית. שנים לאחר מותו אף זכה להמן שספריו יתורגמו מגרמנית לעברית (בשנות ה-60), ויהפכו לנכס צאן ברזל של הציבור האורתודוכסי בישראל.

כריתת ברית

צילום כריכה מאוסף פרטי

ב"רבי עקיבא", להמן מיטיב לתאר את המפגש בין בר-כוכבא – שנולד בשם מנחם, אומץ על ידי לוי מכזיב, וקיבל את השם שמעון –  ורבי עקיבא.  כשבר-כוכבא הופיע באופק חייו של רבי עקיבא, וסומן על ידי חכמי הדור כ"משיח" וכ"מלך", התגנב ללבו של רבי עקיבא החשש שבעקבות ההכרה בבר-כוכבא, הלה ירים את נס המרד נגד שליטי רומי, חשש שהתגשם. בעיני להמן, ולפי גרסת יהדות גרמניה האורתודוכסית באותה עת, ערכו הרוחני של רבי עקיבא עלה עשרות מונים על זה של בר-כוכבא. מאידך בר-כוכבא ייצג בעיניהם את הפניית העורף של בני דורם שהפנו עורף למסורת היהודית.

בין פרטי הוויכוח שהתנהל ביניהם בנדון, ושאותם מגולל להמן בספרו, בולטת נחישותו של בר-כוכבא להגדיל את היקף מערך הצבא היהודי, אפילו במחיר של כריתת ברית עם ה"כותים", שנחשבו מאות בשנים כאויביי היהודים ובעלי כוונה לקעקע את יהדותו של הציבור בישראל ובגולה. סיפור ה"כותים" – שלפי המסורת, סנחריב מלך אשור הביא אותם אל ארץ-ישראל על מנת ליישב את ממלכת ישראל לאחר שתושביה הוגלו – הוא סיפור מרתק בפני עצמו. אציין רק זאת: ה"כותים" הם לא אחרים מאשר ה"שומרונים", כך מבהיר לנו גם להמן. מעוזם היה הר גריזים שבשומרון, ובעקבות אירוע מסוים הקשור ליוזמה להקים מחדש את בית המקדש, הם נטרו לציבור היהודי והיו מוכנים לתמוך בכל מי שרצה ברעתו ובהשמדתו.

ב"רבי עקיבא" בולטת החשיבה האורתודוכסית הנמשכת גם בימינו אנו. ואילו החשיבה המיליטנטית המיוחסת לבר-כוכבא הפכה לנכס צאן ברזל של הציבור היהודי חילוני. דמותו המיליטנטית של בר-כוכבא נתקבעה באתוס של הציבור החילוני כ"עובדה בעלת חשיבות עליונה" על כל המשתמע מכך.

עובדת קיומן של שתי אמיתות אלו בכפיפה אחת בקרבנו, אמורה לאותת לכולנו שחלוף הזמן לא עמעם את המתח גם בקרבנו. המתח בולט במיוחד לקראת חגיגות ל"ג בעומר. הציבור החילוני נוהג להתקין לילדיו חץ וקשת כסמל לגבורתו ותושייתו של בר-כוכבא, ולחגוג את ל"ג בעומר מסביב למדורה, זכר למדורות שהצית צבא בר-כוכבא. מנגד, רבים בציבור האורתודוכסי עולים לקברו של הרשב"י, תלמידו של רבי עקיבא בל"ג בעומר, מתמסרים להילולת מירון, ומתחזקים באמונתם.

הבדלי חשיבה

לעניין מלחמות וצבא ברצוני להוסיף שהאורתודוכסיה רואה ברבי עקיבא, גם כיום, את התגלמות האמונה בהשגחה האלוהית ומטיפה להימנעות משפיכות דמים ותקיפת אוייבי ישראל בכוח הזרוע. ואילו את בר-כוכבא הם מציגים כאישיות מחרחרת מלחמה. מנגד, הציבור החילוני ממשיך להעמיד את הנרטיב הציוני מעל "אמת היסטורית" זו. מאז שהנצו ניצני הציונות, הקפיד הציבור החילוני להצמיד לבר-כוכבא דימוי של "גיבור לאומי", וטווה סביבו סיפורים שהפכו לנכסי צאן ברזל בעת החדשה (כפי שציינתי ברשימה קודמת). כל אימת שעם ישראל נקלע למצוקה פיזית, משליך הציבור החילוני את יהבו על כוח הזרוע כפי שעשה בר-כוכבא, המושיע הלאומי שחירף נפשו למען עמו, והצליח (לזמן מה) לקעקע את מזימותיו של קיסר רומי, קרי, למחוק כל זכר ליהדות ולהשמיד את העם היהודי.

כאמור, הציבור האולטרה-אורתודוכסי נוקט עמדה שונה כלפי שני האישים הללו. עמדתם מבהירה שאין לסטות מדרכו של רבי עקיבא ושל תלמידו רבי שמעון בר יוחאי (הרשב"י). שכן אלו הם "הגיבורים" בעיניו. בכל שנה חוגג ציבור זה את ל"ג בעומר במירון ומציון יום מותו של מי שנחשב לעילוי רוחני, וזוכר את מורשתו הרוחנית של מי שהנחיל לנו את ספר ה"זוהר". על רקע הבדלי חשיבה מהותיים אלו , בכל שנה צצות מחדש שאלות בעייתיות סביב ל"ג בעומר והילולת מירון :

האם בר-כוכבא ראוי להיחשב לגיבור לאומי, אישיות שהיא משכמה ומעלה, או שמא חשיבותו של רבי עקיבא עולה עליו עשרות מונים?  שאלות נוספות באותה רוח הן: האם עדיפה תורתו ואמונתו של רבי עקיבא – קרי, אין בכח הזרוע בלבד להושיע, או שמא עדיפה משנתו של בר-כוכבא – בכוח הזרוע בלבד ייוושע העם? 

בעבר כתבתי שהאמונה בלבד עומדת בבסיס הייחוס לנרטיב צביון של היסטוריה עובדתית שאין עליה עוררין. דוגמאות לכך נפוצות בהיסטוריה של העמים. נרטיב של קבוצה סביב אירוע משותף, או אישיות מוכרת לבני הקבוצה, הוא בדרך כלל יצירה שנולדה כצורך השעה, וכלקח לדורות הבאים. התופעה בולטת בעיתות מצוקה, וסביב אירוע היסטורי הנתפס כטרגי. הציבור מרענן בנסיבות כאלו לקחים של נרטיב "ישן" שנתפס כאמת היסטורית שלקח חשוב בצידה. לחילופין, נסיבות שכאלו עשויות להצמיח נרטיב "חדש" שלקחיו תואמים את צרכי השעה. אין זה נדיר שיתקיימו זה לצד זה נרטיבים סותרים ביחס לאותו אירוע. שניהם יזכו לתואר, "אמת היסטורית". ראו לדוגמא, נרטיב המייחס הערכה רבה לארץ-ישראל השלמה, אפילו במחיר של שפיכות דמים, ונרטיב מתחרה שמנגח אותו, הגורס שחובה לוותר על שטח תמורת שלום. נרטיבים החיים במקביל ומתחרים זה בזה גובים מחיר של העמקת והחרפת יריבות בין מחנות בציבור הרחב. באותו אופן, גבורתו של בר-כוכבא נתפסת כגורם מספר אחד שהביא ניצחון ליהודים במרד נגד הקיסר הרומי. זוהי "אמת היסטורית" של חלק מהעם – קרי, הציבור החילוני בישראל. ואילו גדולתו של רבי עקיבא כראש הדור, הוא "האורים והתומים" של זרם אחר ביהדות התומך בו.

בל"ג בעומר ניטיב לעשות אם נרד לעומקו של הוויכוח ההיסטורי הזה, בין חסידי רבי עקיבא לבין חסידי מורשתו של בר-כוכבא. זאת הזדמנות להיחשף מחדש לשאלה בסיסית: מה עדיף על מה – כפי ששאל רבי עקיבא את בר-כוכבא:

למה לנו עזרת בני אדם אם האלוקים איתנו? האם שומה עלינו לרכז כוחות רבים ולייחס חשיבות יתירה לקרב ולמלחמה, האם כוחנו ואומץ ידינו יעשו לנו חיל? או אלוקים יהיה בעזרנו ובו נבטח.

גם לאחר מאה וחמישים שנה מאז פרסם הרב להמן את "רבי עקיבא" בשפה הגרמנית, כדי להחזיר את יהודי גרמניה ואירופה למורשתם, השאלה הזו עדיין רלבנטית. היא משמעותית בימינו שכן יש לה השלכות גם על סוגיית גיוס אברכים לצה"ל.

ראו גם: מאמרו של ר' שמואל ישמח – האם תלמידי ר עקיבא מתו במרד בר כוכבא?

מורשת הגבורה וההקרבה ומשמעותה

ציטוט: מי שרוצה לחנך חיילים מנצחים, זקוק למורשת של גבורה והקרבה, כמו הגבורה של רס"ן קליין (אילן שחר, הארץ, 2006).

חלפו מאז שש-עשרה שנים מאז מלחמת לבנון השנייה (2006). ערב יום העצמאות ה-74 למדינת ישראל, משרד הביטחון העניק מתנה לגיבורי מלחמת לבנון השנייה. אלמנתו של רס"ן רועי קליין החזירה את המתנה שקיבלה ממשרד הביטחון, והגיבה בערוץ 7 דיגיטל (2.5.2022). לא רק היא מתחה ביקורת, גם הוריו ואחיו של סגן אלוף עמנואל מורנו הי"ד ומשפחות שכולות נוספות מחזירות את המזכרת שקיבלו משר הביטחון ליום הזיכרון – שכן היא מכילה סמלים רבים אך נעדרת סמלים יהודיים:

לשם ההשוואה, עברתי על כתבות ומאמרים שגזרתי מהעיתון בתום מלחמת לבנון השנייה (2006). מה שקראתי הצביע לכיוון אחד בלבד: סמלי מורשת הגבורה משתנים בכיוון פופוליסטי.

להלן קטע מהמכתב הפומבי שנשלח על ידי המשפחות לשר הביטחון: "בשמם של יקירנו חללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה, ובשמנו אנו, ברצוננו להביע בפניך, שר הביטחון את הזעזוע העמוק מהשי שקיבלנו השנה ממשרד הביטחון. לקראת יום הזיכרון לחללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה בחרתם בחפץ 'אמנותי' שאין בו כמעט כל סמל יהודי ולאומי. כפי שכתוב במכתב הנלווה 'על השעון מוטבעים סממני השלום- בעברית, ערבית ואנגלית, נופי העיר ירושלים, העיר המקודשת לשלוש הדתות- יהדות, נצרות ואסלאם'", נכתב. "על השעון אין מגן דוד, מנורת שבעת הקנים, דגל ישראל או סמל צה"ל. הסממנים הישראלים היחידים שמופיעים בו הם של משכן הכנסת והיכל הספר. אפילו הכותל המסמל יותר מכל את ירושלים נעדר מחזית השעון הנושאת את המילה ירושלים. לעומת זאת, מופיעים בשעון מסגד כיפת הסלע וכנסיית א-טור בהר הזיתים. כמו כן, הסהר האיסלמיסטי מופיע 13 פעם יחד עם הסמל הנוצרי הכוכב המחומש [הדגשות, ת.ה.]".

מרבית התגובות לדברים אלו מצדדות במהלך של אלמנת רועי קליין. ובצדק. לדוגמה: "נכון עשו המשפחות. המוצר הוא מזכרת מבזה. יש חללים נוצרים ומוסלמים שנפלו למען מדינת ישראל באמונה למען המדינה היהודית שהיא בית לכולם. אך כאשר משהב"ט מעלים סמלי ישראל אותנטיים הקיימים מדורות ומסורת, סמלים כמו מנורה 7 קנים או מגן דוד, זה מקומם ומביש [הדגשות ת.ה.]".

סרן רועי קליין ז"ל

בין הכתבות נתקלתי בכתבה קצרה שפרסם העיתונאי שחר אילן. את מרבית כתבותיו ומאמריו כדאי מאוד לקרא. טמונים בהם יידע, מחשבה מעמיקה, כושר ניתוח והן מעוררות אצל רבים מאיתנו עניין רב. בשבוע שבו חילקו את הצלשי"ם ועיטורי העוז לנופלים במלחמת לבנון השנייה, שחר יצא בכתבה קצרה "איך נפלו גיבורים" (15.8.2006, ב"הארץ"). הערה: קליין קיבל את עיטור העוז בספטמבר 2007, לאחר שהופעל לחץ ציבורי.

עיקר העניין כאן, למיטב הבנתי, היא תמיהתו של שחר על "היחלשות סמלי התרבות שמתגלה לעינינו לאחרונה". ו"במקומותינו גיבורים כבר אינם זוכים לתהילה". לאחר שפסל את הביקורת והשמועות שרווחו אז בהקשר לתהילה שלה עדיין לא זכה קליין, שחר טוען: "נשאלת השאלה, האם יכול להיות שהמעשה של קליין לא זכה לתהילה לה הוא ראוי, כי אנחנו כל כך לא מבינים אותו [המעשה, ת.ה.]? כי במדינה שבה החשש הכי גדול הוא לצאת פראייר, קשה מאוד לאנשים להבין או להעריך מעשה כה אצילי של הקרבה עצמית. בישראל של היום, שבה כל מי שמתנדב עלול להישאל מה הוא קופץ, קשה להבין למה קליין קפץ. בעיקר נראה שאנחנו כבר לא כל כך מתפעלים מגבורה" (ההדגשות שלי, ת.ה).

הציניות והכעס על חוסר ההערכה המיידי כלפי רב סרן רועי קליין ז"ל והקרבתו למען חבריו, הגיעו לשיאם במשפט זה "אין מנוס מהמסקנה: להיות גיבור מלחמה מת זה לא רווחי, לא אופנתי ולא מעודכן".

בהמשך שחר משווה בין מעשי הגבורה סביב מבצע אנטבה ותיאור גבורתו של סא"ל יונתן "יוני" נתניהו ז"ל, ותיאור גבורתו של סגן מרדכי גולדמן בקרב על כיבוש הבופור, במטרה להראות שלמרות הדמיון המפליא בין המעשים המיוחסים לו, לבין אלו שכתובים בשיר על כיבוש גבעת התחמושת, מעשי הגבורה של כיבוש הבופור ב-1982 לא זכו לתהילה שלה זכו החבר'ה מהגבעה.
אחר-כך שחר מתייחס לגבורת חיילינו בתקופת האינתיפאדה, תוך שמירה על איפוק יש לומר. הוא לא מסתיר את סלידתו מאזלת היד של המדינה וחוסר העניין של הציבור באלו שזכו לעיטורים וצלשי"ם על פועלם באותה תקופה.

ואז מגיעה שאלת המחץ – "האם אנו מדינה שמוותרת לאחרונה על מיתוסים של גבורה?" תשובתו של שחר: "העובדה שמעשהו של רס"ן קליין לא זכה לתשומת הלב הראויה אינה תוצאה של חילוקי דעות פוליטיים. … היא קשורה.. לחשש שאם נטפח מיתוסים של גבורה, נצטרך להודות שתהליך השלום נמצא בתרדמה ממושכת [הדגשה שלי, ת.ה.]. דהיינו, אינטרס פוליטי מעורב בעיצוב סמל הגבורה.

הכתבה מייצגת את דעתו של שחר אילן וזורה אור על מטרת הכתבה שהכין – "אפשר לצטט כעת בגאווה מי שרוצה לחנך חיילים מנצחים, זקוק למורשת של גבורה והקרבה, כמו הגבורה של רס"ן קליין".

לפני שש-עשרה שנים חש העיתונאי אילן שחר שמורשת הגבורה וההקרבה וסמליה כפופים לאינטרסים פוליטיים. זאת הייתה תחושה בלבד. וצריך לומר שככלל, תכנים של סמל לאומי אינם חסינים מפני "עדכון" זאת בכדי שיישארו רלבנטיים. במקרה של רס"ן קליין, שהוענק לו עיטור העוז ב-8.8.2007, שנה לאחר חלוקת הצל"שים לגיבורי מלחמת לבנון השניה, מתעוררת תמיהה על הסחבת הזו.

ב- 2022, נראה שחל כרסום בערכי הגבורה ושאין מדובר בתמורות למען שהסמל ימשיך להיות רלוונטי לעם שבציון. מדובר בעיצוב מחדש של מורשת הגבורה וההקרבה תוך התאמת תכניה לאינטרסים פוליטיים. אי-אפשר להסביר בצורה אחרת מדוע משהב"ט מעלים סמלי ישראל אותנטיים הקיימים מדורי דורות ומסורת, סמלים כמו מנורה 7 קנים או מגן דוד, ואינו מציגם על גבי השי.

עיטורי כבוד ותמונות מלחמה

מלחמת העולם הראשונה (28.7.1914-11.11.1918) עומדת במוקד הספר "מלחמה וטרפנטין", נובלה ביוגרפית מאת הסופר הפלמי הנודע, סטפן הרטמנס (הוצאת מודן, מפלמית: אירית באומן, 2020, 383 עמ'). המפגש עם ההרג ההמוני קיבל ממד חדש במלחמה זו. מרכז הכובד של הספר הוא תהליך זכירתו והנצחתו של הקרב. תהליך הפיכתה של חוויית הדמים הנוראה למיתוס משלהב ורב עוצמה. מלחמת העולם הראשונה תועדה באמצעות מסמכים ומעט מאוד צילומים משדה הקרב. במקום צילומים צורפו ליומני המלחמה איורים וציורים של חיילים בעלי כישרון ציור. כאשר סוקרים את התיעוד שנותר ממלחמה עקובת דם זאת, חשוב לדבר גם על כך.

****

קראתי בעניין רב את "מלחמה טטרפנטין", נובלה ביוגרפית, מאת סטפן הרטמנס, המבוססת על יומן רחב יריעה שהותיר סבו של הרטמנס, אורבה מרטינס, ובכך סיפק חומר גלם לכתיבת הנובלה. הנובלה מתעכבת פעמים רבות על מהות היחסים החמים והקרובים בין הרטמנס הנכד ומרטינס הסב. מה שמסביר את המניע של הרטמנס לכתיבת הנובלה. הרטמנס, הנכד, שהכיר רק את שגרת הזקנה של הסב, את אהבתו לציור ואת נישואיו הממושכים לסבתו, נחשף לצדדים הכאובים יותר, והמעונבים פחות שלו, וברא דמות עמוקה ומורכבת, שנושאת על גבה את היצירה בהצלחה גדולה. שלושת החלקים של "מלחמה וטרפנטין" יוצרים תמונה מורכבת של חוויות הילדות של מרטינס, טראומות הבחרות שלו והשגרה שהוא ניהל בחייו הבוגרים, אחרי המלחמה. נמסרים לנו פרטים על תקופת הילדות והנערות של מרטינס, שהתאפיינה בעוני מרוד והתנהלה בצל חוליו חסר התקנה של אביו. הפרק הראשון מכניס את הקורא לאווירה של חיי טרום המלחמה בכפר בבלגיה. התיעוד הוא דמוי תסריט-חי, המתאר חיים מהיד אל הפה, אהבות, דאגה למשפחה, ובראש ובראשונה, דאגה לפרנסה. מרטינס, הילד, מבין שאביו גוסס מזה שנים. הוא ער לאהבה ולמסירות השוררת בין אביו לאמו. מעל לכל זאת הייתה משפחה פלמית טיפוסית. הילדים השתתפו בפרנסת המשפחה, כדבר מובן מאליו.

קרדיט: אתר סימניה

מרבית אוכלוסיית הכפר היו קתולים אדוקים. הקשר שלהם לכנסייה היה כזה שכל חולי, מחסור, מוות, ואפילו בחירת מקצוע לילדים היו כרוכים בהיוועצות עם אב הכנסייה. ההשפעה שלו הייתה כל כך חזקה עד שניתן להשוותה עם מעמד הרבי בקהילה היהודית האולטרה-אורתודוכסית (חרדים).

מקום מרכזי בספר יועד לאמנות הציור. ספציפית, במשפחתו של מרטינס כישרון הציור היה נחלתם של הסב והאב, כישרון שהציל אותם לא פעם מחרפת רעב. הכנסייה סיפקה עבודה לאנשים אלו, כשהיה צורך לשפץ ולרענן את ציורי הקיר והפרסקו של הדמויות הקדושות שקישטו את קירות הכנסייה. וכל זה תמורת תשלום זעום. גם מרטינס, ניחן בכישרון ציור. זה הועיל לו לצלוח את החיים, במיוחד בשנים בהן היה מגויס לקרב במלחמת העולם הראשונה,  ולחם יחד עם חיילים פלמים וולנים נגד הגרמנים באירופה, בתעלות ובשוחות, בזחילה בבוץ, ברעב ובחולי. המלחמה התנהלה בעיקר באירופה בחמש חזיתות עיקריות. "מלחמה וטרפנטין" עוסק בחזית המערבית שכללה את בלגיה וצפון מזרח צרפת. המלחמה הייתה מלחמה כוללת ראשונה בעולם, שנמשכה מאז 1914 עד 1918. ניהול המלחמה נעשה בעיקר באמצעות פקודות וקללות וללא הכשרה הולמת לתנאי הלחימה הבלתי-צפויים שבהם נתקלו הלוחמים. אל מול התופת ומראות הזוועה נהג מרטינס לשלוף את שפופרות הצבעים והנייר מתרמילו, כל עוד אלו שרדו, ולצייר במהירות הבזק את המראות שהיה עד להן. שכן, ייעודו היה אמנות. לא נותר זכר מהציורים והאיורים של מרטינס משדה הקרב. חסרונם בספר הוא עובדה מצערת.

כאן המקום להרחיב את היריעה אל מעבר לכתוב בספר. שתי סוגיות בהקשר זה ראויות להבלטה:

א. תיעוד רגעים במלחמה. הרטמנס אינו מתייחס לסוגיית הצילום באותן שנים. לא כל שכן היכולת הטכנולוגית לנייד מצלמות במלחמה המתנהלת בעיקר בדילוג בין שוחות. שתי תגליות טכניות הן הבסיס לצילום המודרני – היכולת לראות תמונה על גבי משטח שאליו היא מוקרנת והיכולת ללכוד את התמונה ולשמר אותה. רק בשנת 1888 הומצא הפילם (!). המצלמות הדיגטליות התפתחו בשנות ה-80 של המאה ה-20. עד אז המצלמות שקלו כ 3.5 ק"ג ואיכות התמונה בשחור לבן הייתה 0.01 פיקסל. כך שבתקופה בה אנו עוסקים, המצלמות לא היו ניידות, היו יקרות מאוד ורובן היו בלתי ניתנות לניוד בתנאים רגילים, לא כל שכן, בתנאי שדה בצל ההפגזות והירי. זה מסביר חלקית את ריבוי האיורים שמרטינס טרח עליהם בכל רגע אפשרי במהלך הקרבות, באין בידו מצלמה ניידת. מה גם שמומחיותו הייתה אומנות. כדי לסבר את האוזן, בארכיון מדינת ישראל נמצא יומן מלחמת העולם הראשונה, שערך ליאו לסמן, שהשתתף בה כחייל גרמני. ליאו לסמן נולד ב 1891 בהמבורג למשפחה יהודית, הוא התנדב לשנת שירות בצבא הגרמני. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, התנדב לשירות צבאי ושירת בגדוד ארטילריית שדה . לאחר המלחמה, שב להמבורג והשתלב בעסקי ההוצאה לאור של משפחתו. ב 1937 הכין לסמן יומן מלחמה ושילב בו תצלומים, מפות, מכתבים, קטעי עיתונות ותיאור מודפס של עלילותיו בצבא. בתו, אווה עין-דור, מסרה את יומן המלחמה לארכיון המדינה לפני כמה שנים, והתירה להציג צילומים מהיומן בבלוג הארכיון. בנספח ליומן, לסמן פרסם תמונות שלדעתו ראויות להיזכר.

קרדיט: אתר סימניה

ב. תמורות בתפיסת המלחמה בעקבות ההתרחשויות וההרג ההמוני במלחמת העולם הראשונה. רוח ההתנדבות היא דבר אחד שהתרחש שם. כולם נתנו כתף, החל מהלוחמים והמפקדים, וכלה באחרוני הרופאים והאחיות. כולם ללא יוצא מהכלל, גם המשפחה בבית, עזרו. מעבר לכך, מלחמת העולם הראשונה נחשבת לפעם הראשונה בהיסטוריה של העולם המודרני שהאדם השתמש בנרטיב "למות למען המולדת". זה אינו מובן מאליו. יסודות הנרטיב של חוויית המלחמה הונחו זמן רב לפני מלחמת העולם הראשונה, הנרטיב רב העצמה צמח מלמטה, מהעם, תחילה כ"פולחן הנופלים בקרב", תוך עידוד מטעם הממסד שיצר תחושה של האלהת הנופלים וטשטוש הפחד והחרדה באמצעות חפצים דמויי פגזים שנרכשו בחנויות כלבו לשם קישוט הבית. היה צורך לתת משמעות למוות בסדר גודל שלא נודע עד אז. ספר שעשוי להעניק הבנה כוללת ורחבה על "האלהת המלחמה" ו"קידוש המוות וההרג ההמוני" במלחמה זו, תחילה, ואחר-כך במלחמה המודרנית, הוא "הנופלים בקרב", מאת ג'ורג' מוסה, (הוצאת עם עובד ספריית אופקים, 1990, מאנגלית: עמי שמיר, 264 עמ'). מוסה מסביר כיצד התגברו על הזיכרון הנורא של מלחמת העולם הראשונה, "שהפך באירופה במיוחד לעבר מהולל ורב השראה".  מוסה סבור ובצדק שצריך להבין עד כמה היה חשוב להחדיר את "פולחן הנופלים בקרב", ובכך לתת משמעות למוות ולאלו שנותרו נכים לכל חייהם. בתיה גור (בהארץ 1993) כותבת בביקורת על ספרו של מוסה על "הרומנטיזציה של המוות בקרב", לנוכח העובדות: מספרם של חללי מלחמת העולם הראשונה עלה פי שניים ויותר ממניינם של הרוגי כל המלחמות הגדולות שניטשו בין השנים 1790-1914. כשלושה-עשר מיליוני בני אדם מתו במלחמת העולם הראשונה, וכיצד, יחד עם זאת, נהפכה מציאות המלחמה למיתוס אצילי ומרומם נפש.

*****

ובשולי הדברים, הנה מבחר ציטוטים מ"מלחמה וטרפנטין", שראוי לאזכר ברשימה זאת:

עמ' 220: "אני קורע את המעטפה שעליה מוטבע כתר קטן: שמי מופיע ברשימת אנשי הצבא שיקבלו תואר אביר מסדר הכתר." (דבריו של מרטינס)

עמ' 231: "אני מוציא מכיסי את קופסת המתכת עם עיטורי הכבוד שלי" (דבריו של  מרטינס), וכך אומר לו מפקדו: "רב סמל… זכית בעיטורים מרשימים".

עמ' 233: "בסתיו אני מקבל חופשה ונוסע הביתה… אימי רואה את עיטורי הכבוד שלי ופורצת בבכי", (דבריו של מרטינס).

עמ' 300: "… פרדוקס זה היה מרכיב קבוע בחייו: מיטלטל הלוך ושוב בין החייל שנעשה בעל כורחו והאמן שרצה להיות. מלחמה וטרפנטין."

מה קרה בטנטורה (1948)?

מה בין אגדה ובְּדָיָיה – בדומה לבדייה, אגדה היא מעשייה; אלא שבאגדה יש יסוד חינוכי ובבדייה אין.

מתבקש דיון תמציתי בסוגיה מרכזית המעסיקה אותנו כיום: א. האם הירי בכמאתיים ויותר תושבים ערביים חסרי מגן בטנטורה (מאי 1948) בידי חיילי חטיבת אלכסנדרוני הוא בְּדָיָיה או אגדה? שאלה נוספת לשם ההשוואה: האם ביצות עמק יזרעאל הן בדייה או אגדה?

ביצות עמק יזרעאל תחילה

מהי אגדה בעלת מסר חינוכי? במאמר שפרסם ס. ווטרמן, מרצה בכיר לגיאוגרפיה באוניברסיטת חיפה בשנות ה-70, הוא טוען – א. כתוצאה מהתפקיד שמילאה החלוציות החקלאית בא"י לפני 1948, התפתח נוף מיתי, מעין אגדה שבה ערי פיתוח מושבים וכפרים הופכים את המדבר השומם לאזור פורח. ב. במציאות של ימינו, מרבית האוכלוסייה בישראל מתרכזת בשלושה אזורי מטרופולין: תל אביב, חיפה וירושלים. ההתיישבות הקולקטיבית כבר אינה דומיננטית מבחינה סטטיסטית וגם אינה התיישבות חלוצית חקלאית. לכן הסיסמא "הפרחת השממה" כבר אינה נחוצה כדי לגייס חקלאים. שתי הטענות גם יחד הן דוגמה לאגדה ארץ ישראלית. כעת נעבור לבחון מקרה ספציפי, הסיפור על ביצות עמק יזרעאל.

ביצות בעמק החולה. קרדיט: פיקיוויקי

במשך שנים רבות כל תלמיד בישראל ידע שבסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 העמק שרץ ביצות מחוללות קדחת שזרעו מוות בקרב החלוצים שהגיעו לשם ממזרח אירפה. שני מלומדים חקרו (1983) באיזו מידה העמק שרץ ביצות. הממצאים הראו שהעמק מעולם לא שרץ ביצות. עוד בשנת 1867, כאשר מרק טווין ביקר בעמק, הוא כתב כך, "הנוף הנשקף מהר תבור יפה, משובץ שדות, מנוקד בשוליו בכפרים לבנים צפופי-בתים." גם מיפוי מדויק יותר של א"י, שנערך ב- 1878 על ידי הקרן לחקירות ארץ-ישראל, קבע שישנן "מעיינות רבים בשולי עמק-יזרעאל, וכן בּׅיצה אחת מערבית לעפולה, ומודגש שם כי הביצה היא שלולית חורף". הפרשנות המלווה מפה זאת באטלס ישראל, מדגישה את העובדה כי כמעט שלא מופיעות ביצות בעמק. מאוחר יותר, בקיץ 1921, ביקר אחד ממתיישבי נהלל הראשונים באזור ההתיישבות של נהלל, ויחד עם קבוצת אנשים נוספים סייר באזור שתואר כ"אזורי הביצות". את התרשמותו הוא תיאר בכתבה, "כולם ירדו לבּׅיצה הראשונה, כאן קבוצת עצי ערבה ירוקים ורעננים ומסביב בורות קטנים ובעומק של 30 ס"מ מים עומדים, על-יד זה שקתות של עץ . . . מלאי מים להשקות את הצאן . . . הידענים הסבירו לנו שבּׅיצה זו אין לה כל חשיבות, ורק על-ידי העברת תעלות פשוטות ורגילות מורידים את המים ושום ביצה לא תוותר עוד".

האם "ביצות בעמק יזרעאל" זו אגדה או בְּדָיָיה?

על פי ההגדרה, הסיפור על ביצות עמק יזרעאל זו אגדה. היא מעבירה מסר חינוכי שתכליתו היא, הגברת תנופת העשייה הציונית, לאחר התקופה הקשה של מלחמת-העולם הראשונה, שלוותה בנסיגה בתהליך ההתיישבות היהודית בארץ. האגדה והמסר החינוכי הגלום בה סייעו לגורמים מחוץ לעמק, שניתן להגדירם "הרמה הלאומית", לטפח ולעודד את המפעל הציוני בא"י. גם הדור שקדם לעלייה ולהתיישבות בעמק, שקורותיו היו ידועים לראשוני העמק, תיאר את "פתח-תקוה, זיכרון-יעקב, חדרה וביצותיהן". מתיישבי העמק והציבור היהודי בארץ ניזונו מסיפורי אגדה אלה. הם הגבירו עוד יותר את רושם המאבק בביצות עמק-יזרעאל, והפכו לסמל המאמץ שכנגדו מתמודד המתיישב החדש הנושא את רעיונותיה ואת דרכה המעשית של תנועת העבודה בארץ. העמק הצטייר בתקופה של ראשית שנות ה-20 כתמצית הפעולה המעשית – גאולת האדמה וההתיישבות, וכתמצית הפעולה הרעיונית של תנועת הפועלים – יצירת צורות-התיישבות חדשות.  

מכאן עובר הדיון אל פרשת הטבח ב"א-טנטורה"

בשנות ה-90, טדי כ"ץ, שהיה סטודנט להיסטוריה באוניברסיטת חיפה, עשה עבודת MA על הקרב בטנטורה בשנת 1948. הוא אסף עדויות מוותיקי חיילי אלכסנדרוני מחד, ותושבי הכפר הערבי טנטורה מאידך. מהעדויות הסיק כ"ץ, ש"לוחמים יהודים ביצעו טבח המוני נגד אזרחים וקברו אותם בקבר אחים".

מעריב: כתבה על המחקר של כ"ץ. קרדיט: ארכיון מעריב.

הקרב המדובר התנהל בכפר א-טנטורה (להלן, טנטורה), ועל החולות אשר סביב לו, בלילה שבין ה – 22 ל – 23 בחודש מאי 1948. מסקנותיו של כ"ץ שסוכמו בעבודה לקבלת תואר MA , שנויות עד היום במחלוקת.

ותיקי אלכסנדרוני טוענים, להד"ם ומפרטים, "ההיסטוריון שחקר את הפרשה כתב סה"כ חללי הקרב היהודים – 14 במספר, כולל איש הפלי"ם (פלי"ם – פלוגות ימיות – הזרוע הימית של הפלמ"ח), שנפל מאש כוחותינו. מבין אנשי טנטורה נפלו בקרב עצמו לא יותר מאשר 10 או 20 בלבד, אלא שבסופו של אותו היום היו בכפר לא פחות מ – 200 עד 250 גברים הרוגים, בנסיבות בהן היו אנשי הכפר נטולי נשק ונטולי מגן לחלוטין". ותיקי אלכסנדרוני גם מסרו את גרסתם כך, "אכן קרב קשה התנהל בכפר טנטורה ועל החולות אשר סביב לו, בחודש מאי 1948, כמופיע למעלה. באותו קרב איבדו לוחמי אלכסנדרוני 14 מחבריהם, ואף האויב ידע אבידות רבות. אולם עם עלות השחר נכנע הכפר ואיש לא נורה על ידי לוחמי אלכסנדרוני לאחר תום הקרב בהיותו "נטול נשק ונטול מגן", כהאשמתו הזדונית של מר כץ" (הדגשות שלי, ת.ה.).  

השאלה ההכרחית והחיונית לצורך דיון זה היא: האם פרשת הטבח בטנטורה גוייסה כסיפור בעל מסר חינוכי, ומכאן שסביב הפרשה נוצרה אגדה, או שמא קיים יסוד לטענה שמדובר בבדייה?

אל מול עבודתו ומסקנותיו של כ"ץ, שחשף עדויות של לוחמים וקורבנות הטבח שבוצע בטנטורה במאי 1948, מוצגת סברה שמעמידה את אפשרות "אגדת טנטורה" בסימן שאלה. שכן לפיה, בתי המשפט והיסטוריונים חברו יחד לחזית משותפת שמטרתה להשתיק את מסקנות העבודה של כ"ץ, ומן הסתם הם מצדדים בגרסת זקני הלוחמים בחטיבת אלכסנדרוני. הווה אומר – במרחב הציבורי אין מתייחסים לפרשת טנטורה כסיפור בעל מסר חינוכי שעל ברכיו יש לחנך את חיילי צה"ל. אם אכן סברה זו נכונה, ייתכן שמדובר בבדייה. כך שהצדק הוא עם ותיקי אלכסנדרוני ותומכיהם, ומסקנות המחקר של כ"ץ הן בדייה. צריך להגיד, שזו השערה שקשה לעכל אותה. שכן היא מעמידה בסימן שאלה את המחקר האקדמי של כ"ץ (שעליו קיבל ציון 96). נוסף לכך איש אינו מוכן לומר בפה מלא שמדובר בבדייה. ותיקי אלכסנדרוני טענו שעבודתו של כ"ץ היא "האשמה זדונית", ושהם כופרים באשמה שהוטחה נגדם, שלפיה הם "טבחו במאות תושבים חסרי מגן בטנטורה". קיומה של בדייה במקרה זה נתון במחלוקת.

אלון שוורץ, במאי הדוקו "טנטורה", גם כן מודע לדילמה. ובדברי ההקדמה להקרנת הבכורה של סרטו "טנטורה" בפסטיבל סנדאנס, הוא סיפר על הקושי עימו התמודד כיוצר ישראלי אל מול פיסת היסטוריה "שלא נלמדת בבתי הספר" [הדגשה שלי, ת.ה.]. מכל מקום, בצדק טוען העיתונאי אורן שמיר (הארץ 21.1.22) שסרט קולנוע צריך להיות תחילת הדיון, לא סופו.

הגדרות:

בְּדָיָיה – סיפור מומצא, סיפור דמיוני; בדות; בדיון; מעשייה. אַגָּדָה – ז'אנר של סיפור בדיה, עם יצורים מיתיים ובדיוניים, לעתים בעל מסר חינוכי.

מקורות:

אורן שמיר, הארץ.

יורם בר-גיל ושמואל שמאי, ביצות עמק יזרעאל – אגדה ומציאות. קתדרה 27, (ניסן, תשמ"ג) 163-174 .

חוות דעת של ותיקי ח. אלכסנדרוני

מעריב – תקציר עדויות שכדאי לקרא.

מסמך משפטי שכדאי לקרא: משרד עו"ד גיורא ארדינסט (2000) המייצג את אלכסנדרוני בתביעה נגד טדי כ"ץ, טוען: "עבודת המחקר של כ"ץ היא מעשה מרמה". להלן, קישור למסמך:

d79ed7a1d79ed79a-d79ed7a9d7a4d798d799-d790d79cd79bd7a1d7a0d793d7a8d795d7a0d799הורד

האיש שכתב את עצמו לדעת

הפרט הבא ידוע בוודאי לחובבי ספריו – סטפן [שטפן] צווייג, סופר יהודי-אוסטרי בעל שם, מושפל יום אחד ללא רחם וללא צפי, וסופו שהוא מתאבד. אבל קודם לכן הוא נאבק באמצעות הכתיבה בסבל אישי עמוק הנובע מתדמיתו המבוזה. למרות סופו הטרגי, הנובלה שהוא מוציא מתחת ידיו משמשת עוגן לאחרים, שסבלו כמוהו מחורבן והשפלה חסרת תקדים. בהמשך אתייחס לאתגרי העולם הנאור, והעוגן [הזמני] שצווייג מצא בכתיבה כניסיון אחרון להבין את תהפוכות הזמנים. [i]

שתיים מבין הנובלות שחיבר ופרסם, מסמנות שני קצוות בתודעתו היהודית של הסופר הנודע, סטפן [שטפן] צווייג: הטרגדיה "ירמיהו"[ii] (1917) ואגדת "המנורה הטמונה" (1937). בנובלה "ירמיהו", המוקדמת מבין השתיים, צווייג מתבסס על דמותו התנ"כית של הנביא ירמיהו, ובשנייה, "המנורה הטמונה" שנכתבה עשרים שנים אחר-כך, הוא מעלה על נס את מנורת שבעת הקנים, כאחד הסמלים המובהקים ביותר של היהדות. משתי הנובלות עולים אספקטים מהותיים באישיותו של צווייג. לכאורה, הנובלות עוסקות בדמויות וסמלים תנ"כיים. שתיהן נכתבו כניסיון של צווייג להבין את אתגרי העולם הנאור ותהפוכות הזמן. בפועל, יש הבדל תהומי בין השתיים באשר לתודעתו היהודית של צווייג. והכוונה היא לשינוי חד באופן שבו צווייג חווה את זהותו בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, בהשוואה לחווית זהותו בפתחה של מלחמת העולם השנייה.

באדיבות "תשע נשמות"

בפרוץ מלחמת העולם הראשונה צווייג חווה את זהותו כאירופאי לכל דבר. הוא מגוייס למלחמה לצרכי תעמולה, ובתודעתו העצמית בולט אלמנט של פטריוטיזם לוקאלי המגמד את זיקתו הטבעית ל"ארץ אבותיו". בכך הוא מצטרף לסופרים יהודיים מובילים בעולם של דוברי הגרמנית, שזיהו עצמם כמי שהתמזל מזלם להיות חלק בלתי נפרד מעידן ההשכלה. בעיצומה של המלחמה צוויג מבין שהוא "איש של שלום", והוא מֵיצר על היותו חלק ממכונת המלחמה. הוא מתעמק בטרגדיה האישית של הנביא ירמיהו נוכח המלחמה חסרת הפשר, והתוצאה היא הנובלה "ירמיהו"[iii]. כעבור שני עשורים, בעיצומה של השתלטות הנאציזם על אירופה, וגלותו מאונס של צוויג לבריטניה, צפה ועולה בו התודעה שהוא שייך בעצם ל"עם נרדף". הפציפיזם שהשתלט על חשיבתו העצמית של צוויג כאשר כתב את "ירמיהו", מתחלף בתחושה עמוקה של השפלה, ו"המנורה הטמונה" (1937) מעידה על כך. מנורת שבעת הקנים המסמלת ברית נצחית בין העם היהודי ואלוהיו. הוא מציב אותה במוקד חשיבתו כיהודי ובקדמת הנובלה. חורבן יהדות אירופה נתפס בעיניו כאסון היסטורי שהגיעה שעת תיקונו. תפיסה שאינה מנותקת מתהפוכות אותה תקופה (שנות ה- 30) – התגברות האנטישמיות, רדיפת יהודים ורציחות המוניות של מי שאינו משתייך לגזע הארי.

אלא שעל-אף הכתיבה צווייג מעולם לא השתחרר מהידיעה שהוא הפך לנטע זר, נרדף, מוקע, ונחות בשל זהותו כיהודי. הוא מבין שהפטריוטיות הלאומית שחש כבן העולם החדש, הנאור, הגרמני, הייתה אשליה. "המנורה הטמונה" נחקרה במובן זה על ידי רבים. הטענה הדומיננטית היא שבנובלה זו צווייג עוסק ב"גורל היהודי", באמצעות עלילה המתרחשת במאה החמישית-שישית לספירה. הדמויות מזוהות כיהודיות והדילמות שבהן מתחבטות הדמויות הן פועל יוצא של הנרטיב, "היהודי הנרדף", שקנה לו אחיזה בחשיבה של צווייג. הנובלה מבליטה את תחושת הנבגדות שלו ואת התובנה שעולה בו תוך כדי כתיבתה, שהישועה תבוא ביום שבו ה"מנורה" שנבזזה מבית המקדש שנחרב בימיו של טיטוס, תשוב לירושלים. סמל הציונות.

הרגע המכונן בעלילה הוא הגליית המנורה על ידי קיסר רומא, טיטוס, מבית המקדש בירושלים לפורום ברומא. טיטוס מניף את המנורה אל-על כסימן לניצחון הרומאים על היהודים. מכאן ואילך מתרחשת הדרמה. שבטים ונדלים ומורים פולשים לרומא. המנורה נבזזת מרומא במחצית המאה החמישית לספירה. בחלוף מאה שנים הוונדלים נכנעים לביזנטים, ואלו מביאים את המנורה לחצרו של הקיסר יוסטיניאנוס. הקהילה היהודית ברומא מתחבטת קשות: "גם אני מתווכח עם אלוהים בלי סוף, גם אני עדיין שואל… מדי יום ביומו: למה דווקא אותנו הוא משליך עמוק כל כך לסבל ומצוקה? מדוע הוא מסכין עם שלילת זכויותינו ואף מסייע לשודדים במעשיהם?" "מי העם האבוד הזה? מדוע השמיים סגורים בפניו ודווקא בפניו? מדוע אין לו מנוחה, דווקא לו?" דברים קשים אלו משקפים שינוי מובהק בתודעתו הלאומית של צווייג: "הרי אי אפשר להלך כך לנצח, בחשכה תמידית ובדרך בלתי נודעת. אין עם שיכול לחיות כך בלי מולדת וייעוד, נודד תמיד, מוקף סכנה". (ציטוט מהספר).

צווייג מחפש מוצא מהסבל, ומשמעות, ושואל: "מדוע זה קרה לי", וחולם על תקומה ושחרור מהסבל. וכך הוא מבטא זאת בנובלה: לאחר שהשליחות לקיסר יוסטיניאנוס נכשלה, בן דמותו של צווייג בנובלה, בנימין, חולם שהמנורה עוד תזכה לעדנה. ובדרך זו הוא נותן מענה למי שהדיח אותו מהתרבות הגרמנית: "יש עולם אחר, נקי מקללת הצורך לחיות בין הגויים; עולם של ציוויליזציה אנושית המבוססת על אמת, לא כוח; על שלום, לא מלחמה." "הבה נאמין, אם כן, שהמנורה… תקום שוב ביום מן הימים, ותאיר מחדש את העם הנבחר כשיחזור הביתה. אמונה היא הדבר היחיד שחשוב, כי רק כל עוד אמונתנו נמשכת נחזיק מעמד כעם".

בשולי הדברים

עולם האמונה היהודית הדתית, המיוצגת על ידי המנורה, היה זר לצוויג. חייו הונחו על ידי רוח אחרת, רוח הנאורות ההומניסטית החילונית, תוך דחיית הפרטיקולריזם היהודי, והערכת התרבות הגבוהה ביותר לא בטקסטים יהודיים קלאסיים אלא בספרות ובאמנות הגרמנית. את "המנורה הטמונה"  צווייג כתב ב- 1937 בלונדון, לא כיהודי השקוע בתרבות הגרמנית ומסור לה, אלא בפרספקטיבה בלתי צפויה לחלוטין. חמש שנים אחר-כך התאבד יחד עם רעייתו.

---

[i] אתי סרוסי, בעלת הבלוג "סקירות ספרים", הובילה אותי – שלא מדעת – לכתיבת רשימה זאת, כאשר נחשפתי לביקורת שכתבה על "המנורה הטמונה".  

[ii] מחזה גדול בעל עלילה תנ"כית, שייתן ביטוי לעמדותיו הפציפיסטיות.

[iii] בשנת 1929 הגיעה שעתו של "ירמיהו" לעלות על במה עברית ארץ-ישראלית, בתרגום אביגדור המאירי. היתה זו ההפקה הגדולה ביותר בארבע שנותיו של תיאטרון הפועלים "אהל", שחרת על דגלו את החזרה לסיפורי התנ"ך.

חסד ספרדי וההיסטוריה של השד

במקום ביקורת ספרותית על "חסד ספרדי" (2011), מאת אברהם, ב. יהושע, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 374 עמ' – שכן ביקורות  כאלו נמצאות בשפע ברשת. הדגש שלי הוא על נושא שחולש על הספר:

המושג "חסד רומי".

על הדרך אגע גם, בהיסטוריה של השד.

ספרו של יהושע פתח לי צוהר למושג זה, שהודות לסיפור שמגולם בו, ציירים ידועי-שם וידועים פחות, העניקו לנו יצירות המדמות את מה שזכה להיקרא "חסד רומי". בספרו של יהושע מובא הסבר לרפרודוקציה של חסד רומי, שבמקרה תלויה בחדר המלון שבו התאכסן הגיבור, הבימאי יאיר מוזס, מלון – מסוג פרדור. רפרודוקציה של יצירה מאת מתיאס מיפוחל, צייר מהמאה השבע עשרה, שנולד בזילנד ואחר כך חי ברומא. לפי הציור, מיפוחל היה מעריץ גדול של רמברנדט, והעתיק ממנו את תנוחת הישיבה של קימון (הזקן) ואת האור החזק שנופל על הגב העירום שלו. הסיפור אינו איטלקי אלא רומי, שכן מדובר ברומא במובן של האימפריה הרומית "הגדולה מאיטליה" (ע' 106).

בהמשך הספר מובאים פרטים נוספים המבהירים את הקשר בין "חסד רומי" חסד נוצרי וההיסטוריה של השד, מאת ד"ר מרילין יאלום (אשתו המנוחה של פרופ' ארוין יאלום הפסיכולוג). לפי יהושע, "חסד רומי" הוא אחד מאלף הסיפורים שפרסם ולריוס מקסימוס בשנת שלושים לספירה, בקובץ, "פאקטה אט דיקטה ממוראבילי" (מעשים ואמרות שיש לזכור). לפי הידוע לנו, ספרו של מקסימוס נועד למטרה אחת: חינוך הצעירים. מה כלול בסיפור של מקסימוס?

גרסתו של יהושע – הסיפור של מקסימוס מתמקד בצעירה בשם פֶֶּרׄוׄ, שהיניקה את אביה, ושמו קימון, שנידון למוות ברעב בבית הסוהר. פרו נהגה לבקר את קימון ולהניק אותו בסתר כדי שלא יגווע. יום אחד הסוהרים תפסו אותה במהלך ההנקה. אבל ההתרשמות שלהם מהמסירות הנועזת והמקורית של פרו כלפי קימון, השפיעה עליהם. שכן היה זה מעשה של חסד נדיר. לכן, הם ריחמו על האב ושיחררו אותו ממעצר. יהושע מסכם את הסצנה בספרו כך: "זאת תמצית הסיפור, שהיה מקור לציורים רבים בעת העתיקה". עוד מוסיף יהושע: "מקסימוס עצמו הודה שהציורים חזקים מהסיפור שלו. אנשים נעצרים בהשתאות לפני הציור ולא מסוגלים לגרוע עיניהם מהסצנה. הסיפור פיתה ציירים חשובים ביותר במשך מאות שנים, וכל אחד ביטא אותו בגרסה משלו. רובנס, שצייר אותו פעמיים במרחק של עשרים וחמש שנה ואחרים". חלפו מאות שנים מאז ובימי הביניים הסיפור על החסד הרומאי (רומי כאימפריה) כמעט נעלם, אבל לדברי יהושע "הוא התחדש ופרח ברנסנס ובבארוק…. אולי בגלל הארוטיות הגלויה". וכיד הדמיון הטובה עליו, יהושע מסיים בהערה, שאנשי ימי הביניים "חשדו בכנות של החסד והרחמים" אצל בת שמיניקה את אביה. "אולי יש כאן ניצול לרעה באופן אדיפאלי."

אחרי כל זה עיינתי בספרה של מרילין יאלום, "ההיסטוריה של השד" (בתרגום לעברית). ידוע לי שד"ר מרילין יאלום (שנפטרה בשנת 2019), הייתה חוקרת ידועה בזכות מחקריה על נושאים מגדריים, כגון "ההיסטוריה של השד" וגם "תולדות הרעיה". לעניננו כאן, יאלום מצאה עדות לכך שמקסימוס פרסם קובץ חינוכי בתקופתו של טיבריוס והקובץ מכיל אלף אמרות. הסיפור על פרו נכלל בקובץ, אבל, וזה אבל מכריע בדיון שלנו – במקור, הסיפור מתאר את פרו מניקה את אמה [לא את אביה]:

לאהבת בנים להוריהם יש אמנם אינספור דוגמאות בעולם כולו, אבל לזו שאירעה ברומא, לא ישוו כל האחרות. אישה פלבאית ממעמד נמוך שזה עתה ילדה בן, קיבלה רשות לבקר אצל אמה, שנכלאה בבית האסורים כעונש. שומר הסף נהג תמיד לחפש בכליה כדי למנוע אותה מלשאת מזון כלשהו. האישה נתפסה כשהיא מזינה את אמה מחלב שדיה. על גילוי מופתי זה של חיבה עמוקה, גמלו השלטונות לבת בשחרור אמה מהכלא, ולשתיהן הוענקה כלכלה לכל ימי חייהן; ומקום המעשה קודש לכבודה של האלה הנוגעת בדבר כיבוד אם ואב, והוקם בו מקדש לחיבת בנים להוריהם.

עד כאן הסיפור המקורי, מתוך קובץ האמרות של ולריוס מקסימוס, שצוטט מאוחר יותר על ידי פליני.

יאלום ממשיכה לפרט איך התגלגל הסיפור להנקת בת את אביה:

מאות שנים לאחר מכן, בתקופת הרנסנס שהושפעה מהתרבות הקלסית, קושרה חוליה זו אל הסגולה הנוצרית של "צדקה" (חסד), ותוארה בדרמטיות ביצירות אמנות שונות. בכל היצירות בולטת העובדה שהבת מיניקה את אביה. ההורה המקורי, האם, עבר היפוך מין, מה שמוסיף לסיפור יסוד של גילוי עריות. ראו לדוגמה את התבליט מהמאה ה- 16 שיצר האמן ג'אן גוז'אן. התבליט המוצג במוזיאון הלובר, מרמז על ממד של גילוי עריות. ממד שכלל לא היה כלול בחסד הרומאי המקורי.

(Original Caption) Jean Goujon Workshop, circa 1560-1564. 'Roman Charity'. The Rotunda. Sully Wing. (Photo by Bernard Annebicque/Sygma/Sygma via Getty Images)

"חסד ספרדי" הוא רומן סוריאליסטי, ובכל זאת, אין להקל ראש בעובדות שבסיפור המקורי שמטרתו הייתה לחנך לכיבוד אם ואב. ובהחלט לא היה בו שמץ של גילוי עריות.

הפוסט לעיל מבהיר זאת ואמור לתרום לקוראי הרומן "חסד ספרדי" ולהרחיב ידיעותיהם. יש להצטער על העיוות התמים, יש לומר, של יהושע בספרו. הסיפור שלו מתאר בת המיניקה את אביה והוא מציין שמקור הסיפור בקובץ שפורסם בתקופת המוקדמת של האימפריה הרומית. בעוד הקובץ החינוכי שחיבר ולריוס מקסימוס נטול כל קשר לחסד הנוצרי. גם החלפת דמות האם מהסיפור המקורי, בדמות אב בשם קימון, היא פרי של עידן מאוחר תקופת הרנסנס. וכך זה נמשך אל תוך עידן ההשכלה.

ט.ל.ח.

איש באמונתו יחיה

לרגל חגיגות ל"ג בעומר ראוי להעלות מספר שאלות הבסיסיות: האם בר-כוכבא ראוי להיחשב כ"גיבור" לאומי, אדם משכמו ומעלה? או שמא, חשיבותו של רבי עקיבא עולה עשרות מונים עליו? האם תורתו ואמונתו של רבי עקיבא עולה על גבורתו של בר-כוכבא? האם בשל היותנו עם סגולה בעיני האל האחד והיחיד, עלינו לבטוח באל בלבד בעת צרה, מכיוון שאין בכח הזרוע בלבד להושיע? 

היהדות האורתודוכסית בגרמניה של שלהי המאה ה-19, האמינה שאין לצאת למלחמה יזומה. בתוך כך אותם מאמינים גם האדירו את דמותו של רבי עקיבא והעדיפו את תורתו על פני מורשתו של בר כוכבא. ההבדל התהומי בין שני האישים, והדמות המיוחסת לכל אחד מהם, הפכו לסמל המחלוקת בין האוכלוסייה האולטרה-אורתודוכסית בישראל לבין ציבור חילוני שאינו מקיים את מצוות האל.

לאחרונה השגתי תרגום משנת תשט"ו (1956), מגרמנית לעברית, של הספר "רבי עקיבא", מאת ד"ר רב מאיר להמן שראה אור בגרמניה בשלהי המאה ה-19. זה אחד מבין ספרים רבים נוספים מפרי עטו של להמן, אותם כתב פרסם על מנת שבני הנוער בקהילה היהודית יכירו את גדולי וחכמי כל הדורות בתולדות העם היהודי, ובעזרת הספרים ילמדו פרטים חשובים על גדולי הדור ההוא.

יש לציין כי מטרתו העיקרית של להמן, בכתיבת ספרות עממית, הייתה חיזוק הזיקה ללימוד תורה בקרב יהדות גרמניה בפרט ובאירופה בכלל, וחיזוק האמונה באל. בתחילת דרכו כרבה הראשי של מגנצא/מיינץ, החה זה למורת רוחו לחזות במנהגים הזרים שאימצו חלק מיהודי מיינץ בניסיון להידמות לסביבתם החברתית. להמן הבין שיהודים אלו חסרו יידע בסיסי על עיקרי היהדות וחכמיה. הוא הצליח באמצעות ספריו לשקם את מה שנחשב בעיניו כהידרדרות המורשת היהודית.

שנים לאחר מותו אף זכה להמן שספריו יתורגמו מגרמנית לעברית (בשנות ה-60), ויהפכו לנכס צאן ברזל של הציבור האורתודוכסי בישראל.

בסיפרו "רבי עקיבא", להמן מיטיב לתאר את המפגש בין בר-כוכבא – שנולד בשם מנחם, אומץ על ידי לוי מכזיב, וקיבל את השם שמעון – לבין רבי עקיבא. כשבר-כוכבא הופיע באופק חייו של רבי עקיבא, והוכר על ידי חכמי הדור כ"משיח" וכ"מלך", התגנב החשש ללבו של רבי עקיבא, שבעקבות ההכרה הזאת בבר כוכבא, ירים הלה את נס המרד נגד שליטי רומי. ואמנם חששו התגשם.

בעיני להמן, ולפי גרסת יהדות גרמניה האורתודוכסית באותה עת, ערכו הרוחני של רבי עקיבא עלה עשרות מונים על זה של בר כוכבא. הוא הוצג על ידם באור חיובי. מאידך בר כוכבא ייצג בעיניהם את הפניית העורף של בני דורם שהפנו עורף למסורת היהודית. בין פרטי הוויכוח שהתנהל ביניהם בנדון, ושאותם מגולל לפנינו להמן, בולטת נחישותו של בר כוכבא להגדיל את היקף מערך הצבא היהודי, וזאת אף במחיר של כריתת ברית עם ה"כותים", שנחשבו מאות בשנים כאויביי היהודים ובעלי כוונה לקעקע את יהדותו של הציבור היהודים בישראל ובגולה.

סיפור ה"כותים" – שלפי המסורת, סנחריב מלך אשור הביא אותם אל ארץ-ישראל על מנת ליישב את ממלכת ישראל לאחר שתושביה הוגלו – הוא סיפור מרתק בפני עצמו. אציין רק זאת: ה"כותים" הם לא אחרים מאשר ה"שומרונים", כך מבהיר לנו גם להמן. מעוזם היה הר גריזים שבשומרון, ובעקבות אירוע מסוים הקשור ליוזמה להקים מחדש את בית המקדש, הם נטרו לציבור היהודי והיו מוכנים לתמוך בכל מי שרצה ברעתו ובהשמדתו.

"רבי עקיבא", מאת הרב ד"ר מאיר להמן, הוא עדות לחשיבה אולטרה-אורתודוכסית, הנמשכת גם בימינו אנו. ואילו הדמות המיוחסת לבר-כוכבא וחשיבתו המיליטנטית, הפכו לנכס צאן ברזל של המגזר החילוני, כפי שעולה מספר זה. כך נתקבעה דמותו באתוס של הציבור החילוני, כ"עובדה בעלת חשיבות עליונה" על כל המשתמע מכך.

עובדת קיומן של שתי אמיתות אלו בכפיפה אחת בקרב יהודים, אמורה לאותת לכולנו שחלוף הזמן לא עמעם את המתח גם בקרבנו. המתח בולט במיוחד בימים אלו בחגיגות ל"ג בעומר. אי לכך, הציבור החילוני נוהג להתקין לילדים חץ וקשת, ולחגוג את ל"ג בעומר יחד עמם סביב המדורה, כפי שסיפורו של בר-כוכבא מפרט. מנגד, רבים מקרב ציבור היהדות האורתודוכסית עולים לקברו של הרשב"י, תלמידו של רבי עקיבא, ומתחזקים באמונתם.

ולעניין מלחמות וצבא אוסיף, שהאורתודוכסיה רואה ברבי עקיבא את התגלמות האמונה בהשגחה האלוהית ומטיפה להימנעות משפיכות דמים ותקיפת האויב בכוח הזרוע. ואילו את בר כוכבא הם מציגים כהיפוכו של דבר. מנגד, הציבור החילוני ממשיך להעמיד את הנרטיב הציוני מעל אמת היסטורית אחרת זו. מאז שהנצו ניצני הציונות, הקפידו להצמיד לבר כוכבא דימוי של "גיבור לאומי", וטווה סביבו סיפורים שהפכו לנכסי צאן ברזל שלו בעת החדשה בישראל (כפי שכתבתי ברשימה קודמת).

לפי הנרטיב הציוני, כל אימת שעם ישראל נקלע למצוקה פיזית, משליך הציבור החילוני את יהבו על כוח הזרוע כפי שעשה בר כוכבא, המושיע הלאומי שחירף נפשו למען עמו, והצליח (לזמן מה) לקעקע את מזימותיו של קיסר רומי להשמיד כל זכר ליהדות ולעם היהודי באשר הוא.

הנרטיב המתחרה – הנרטיב של הציבור האולטרה-אורתודוכסי

הציבור האולטרה-אורתודוכסי נוקט עמדה שונה כלפי שני האישים הללו. עמדתם מבהירה שאין סוטים מדרכו של רבי עקיבא ושל תלמידו רבי שמעון בר יוחאי (הרשב"י). שכן אלו הם הגיבורים בעיני הציבור המאמין. בכל שנה חוגג ציבור זה את ל"ג בעומר בטקס לציון יום מותו של מי שנחשב לעילוי רוחני, וזוכר את מורשתו הרוחנית של מי שהנחיל לנו את ספר ה"זוהר".

שאלות צצות בכל שנה סביב חגיגות ל"ג בעומר וההילולה במירון

האם בר כוכבא ראוי להיחשב לגיבור לאומי, אדם משכמו ומעלה? או שמא חשיבותו של רבי עקיבא עולה עליו עשרות מונים? שאלות נוספות באותה רוח הן: האם עדיפה תורתו ואמונתו של רבי עקיבא – אין בכח הזרוע בלבד להושיע? או שמא עדיפה תורתו ואמונתו של בר כוכבא, דהיינו – בכוח הזרוע בלבד ייוושע העם?בעבר כתבתי, שנרטיב אינו מייצג "אמת היסטורית" בעיני כולי עלמא, אלא בעיניי המאמינים בכך בלבד. האמונה בלבד מייחסת לנרטיב ציביון של היסטוריה עובדתית שאין עליה כל ויכוח. דוגמאות לכך נפוצות בהיסטוריה של העמים. נרטיב הנתמך על ידי קבוצה נוצר סביב אירוע משותף או אישיות מוכרת לבני הקבוצה כצורך השעה, וכלקח לדורות הבאים. במיוחד בעיתות מצוקה, כגון אירוע היסטורי הנתפס על ידם כטרגי, מעלה מחדש את קרנו של נרטיב "ישן" והוא נתפס כאמת היסטורית שלקח חשוב בצידה. לחילופין, עיתות שכאלו עשויות להצמיח נרטיב מתחרה שלקחיו משרתים ציבורים בתוך חברה אחת בעת ובעונה אחת. שניהם ייזכו לתואר "אמת היסטורית". למחנה הימין יש הערכה רבה לארץ ישראל השלמה אפילו במחיר של שפיכות דמים, ולמחנה המתחרה, בשמאל הפוליטי, חשוב לוותר על שטחים כבושים תמורת שלום. ויש לזה מחיר: העמקת והחרפת יריבות בין מחנות בציבור הרחב.

אין עוררין על כך שגבורתו של בר-כוכבא נתפסת כמה שהביא את ניצחון היהודים על הרומאים. אבל זאת ה"אמת ההיסטורית" של חלק אחד מהעם, הציבור החילוני בישראל. ואילו גדולתו של רבי עקיבא כראש הדור, הוא האורים והתומים של המאבק ההיסטורי ברומאים. מאז ועד היום, אולטרה אורתודוכסים מאדירים את רבי עקיבא בסיפור המאבק ברומאים, ולא רק זה. בעוד הציבור החילוני מזדהה טוטלית עם סיפור גבורתו של בר כוכבא ותרומתו בתקופת המרד היהודי ברומאים, האולטרה אורתודוכסיה מזדהה טוטלית עם מורשתו של הרשב"י ותרומתו וגדולתו של רבי עקיבא בהעמדת תלמידי חכמים, והרשב"י בתוכם, בתקופת המרד ברומאים.

עליונות הכח מול עליונותה של האמונה באל

בל"ג בעומר ניטיב לעשות אם נרד לעומקו של הויכוח ההיסטורי בין חסידי רבי עקיבא לבין חסידי בר-כוכבא, ונשאל את עצמנו שאלה בסיסית בדבר עליונות כח הזרוע, והעדפתו על פני האמונה באל. כפי ששאל רבי עקיבא את בר-כוכבא:

למה לנו עזרת בני אדם אם האלוקים איתנו, יאמרו האולטרה-אורתודוכסים. האם שומה עלינו לרכז כוחות רבים ולייחס חשיבות יתירה לקרבות המלחמה או מוטב לנו לבטוח בעזרתו של האלוקים? האם כוחנו ואומץ ידינו יעשו לנו חיל? או אלוקים יהיה בעזרנו ובו נבטח.

גם כעבור מאה וחמישים שנה מאז פרסם הרב להמן את "רבי עקיבא" בשפה הגרמנית, עבור יהודי גרמניה ואירופה, שאלה זו עדיין רלבנטית, שכן היא משליכה בין היתר על סוגיית גיוס אברכים לצה"ל.

מקום קבורתו הלא ידוע, אך בכל זאת ידוע, של משה

חוקרים ברחבי העולם מנסים להתחקות אחר מקום קבורתו של משה רבנו. החיפוש עדיין לא תם. הוא מסתמך על מגוון תחומי יידע, שהעיקריים שבהם הם, המקרא, המדרש, הקבלה, דברי חז"ל וממצאים ארכיאולוגיים.

האתגר להבין את מסקנות החוקרים באשר למקום קבורתו של משה צף ועלה בעקבות קריאת ההגדה של פסח. לא די בכך שמשה רבנו אינו מוזכר כראוי בהגדה, סימן השאלה לגבי זה מעורר תהיות באשר למקום קבורתו, ומדוע לא הותר למשה להיכנס לארץ אבותיו. החומרים שעמדו לרשותי נחלקים לשניים: מקורות הטוענים שמקום קבורתו אכן לא נודע, או שאין וודאות לגביו, ואחרים שדבקים בגרסה שקברו נמצא במערת המכפלה.

ה"קבר" הריק בהר נבו. צילום: אופיר דיין. קרדיט: מקור ראשון

בקבוצה הטוענת שמקום קבורתו של משה לא ידוע נכלל ד"ר דויד בן גד הכהן מהאוניברסיטה העברית. המאמר שפרסם, "מקום קבורתו הלא ידוע, אך בכל זאת ידוע, של משה" (ניתן לקרא את המחקר בשלמותו כאן.) המאמר הינו אחד המעניינים שקראתי. בן גד הכהן מסתמך בעיקר על המקרא והמדרש ומסקנותיו האתגר להבין את מסקנות החוקרים באשר למקום קבורתו של משה צף ועלה בעקבות קריאת ההגדה של פסח. לא די בכך שמשה רבנו אינו מוזכר בהגדה, סימן השאלה לגבי זה מעורר תהיות באשר למקום קבורתו, ומדוע לא הותר למשה להיכנס לארץ אבותיו.

נקודת המוצא של בן גד הכהן היא תיאור המופיע במקרא בפרק האחרון של ספר דברים (פרק ל"ד, א'-ה'). משה טיפס על הר נבו וממנו ניתנה לו הזדמנות אחרונה להשקיף על הארץ המובטחת שאותה ייעד האל לבני ישראל, ופסוק ו' באותו פרק: וַיִּקְבֹּ֨ר אֹת֤וֹ בַגַּיְ֙ בְּאֶ֣רֶץ מוֹאָ֔ב מ֖וּל בֵּ֣ית פְּע֑וֹר וְלֹֽא־יָדַ֥ע אִישׁ֙ אֶת־קְבֻ֣רָת֔וֹ עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃  את מסקנותיו בנוגע למקום קבורתו של משה – מסקנות מחכימות – השארתי לסוף הפוסט.

מסמך שלפיו מקום קבורתו הוא מערת המכפלה, מצוי ב"ספר התמונה", ספר קבלה מימי הביניים, שם נכתב: "וה' זוגות נקברו במערה". לפי הנאמר כאן, במערת המכפלה נקברו "חמישה זוגות" שהם עשרה בני אדם. הפירוש מוסיף הבהרה: "מתוכם: ג' נגלות וב' נסתרות." ה"נגלות" הם: אברהם ושרה, יצחק ורבקה, יעקב ולאה. ו"הנסתרות" הם: אדם וחווה , משה וציפורה. הפירוש מבהיר כי לאחר מותו, הועבר משה אל מערת המכפלה על ידי מלאכים ונקבר שם.

המסמך עורר קושיות ורבים ניסו להבין את משמעותו. אחד מהם, דויד שפירא, פרסם מאמר, "ולא ידע איש"  (2014). בהסתמכו על דעות של חז"ל, ראשונים, ואחרונים הוא מסכם שאכן משה נקבר בעבר הירדן, ואחר כך הועבר על ידי מלאכים אל מערת המכפלה שבחברון. אבל קברו במערה נפרד מקברי האבות והאימהות, והוא קבור יחד עם אשתו ציפורה במערת אדם וחווה –  "ונקראו שני זוגות אלו (אדם וחוה, משה וציפורה) 'נסתרות'". ואם הקברים נסתרים מעיני העם, אין וודאות לגבי מקום קבורתם, ובמיוחד מקום קבורתו של משה. (אלעד דואני, 4.3.2020, ערוץ 2000).

גם הבלוג של "הישוב היהודי בחברון" מצטרף אל הקבוצה הטוענת שקברו של משה נמצא במערת המכפלה. זאת על סמך מובאות מתוך רשימה ארוכה של מקורות, הכוללת את: ספר דברים, תיקוני הזוהר, "ספר התמונה" של תנא הא-לקי רבי נחוניא בן הקנה שצוין לעיל, ר' דוד נכדו של הרמב"ם, בעל "מגלה צפונות", ר' חמא בר חנינא. המסקנה של "היישוב היהודי בחברון" היא שהאמירה: "ולא ידע איש את קבורתו" איננה מתייחסת אל קברו אלא לתהליך פטירתו של משה. ואילו מקום קבורתו ידוע ונמצא במערת המכפלה בחברון.

סיפור הקברים במערת המכפלה אפוף מסתורין, סודות ואגדות לאינספור, ואין כמעט מידע מדויק ואמין אודותיה. עדויות לגבי הקברים החלו לצוץ בתקופה הצלבנית והן נמשכות עד ימינו (ראו ערך "מערת המכפלה" בוויקיפדיה).

הר נבו – רצפת הפסיפס בכנסיה הביזנטית. קרדיט: ויקיפדיה

החשיבה הנוצרית בנוגע למקום קבורתו של משה מצטרפת אל הקבוצה המביעה חוסר וודאות לגבי מקום הקבורה. ואכן – בכנסיה שעל הר נבו, בעבר הירדן, ישנו קבר ריק חפור באדמה ומכוסה בזכוכית, שכמעט לא נראה למי שלא מחפש אותו. הקבר הריק מסמל את הגרסה שלפיה, חד-משמעית, "ולא ידע איש את קבורתו עד היום הזה." (מקור ראשון, 30.10.2019).

פסגת הר נבו והכנסיה הביזנטית. קרדיט: ויקיפדיה

גם ארכיאולוגים של המקרא ערכו חפירות על הר נבו מאז שנות ה-30 של המאה העשרים. הם לא איתרו עדיין את קבר משה. בשנות ה-30, ג'רום מיכאיק (Jerome Mihaic) הפרנציסקני וסילבסטר סאלר Sylvester J. Saller O.F.M. התמקדו בנקודה הגבוהה ביותר על הר נבו, הסיאגה (Syagha), שם נמצאו שרידים של כנסיה ביזנטית, ושרידים של מנזר ביזנטי. הכנסייה נבנתה לראשונה במחצית השנייה של המאה הרביעית. החפירות נמשכו עד 1935. בשנת 1963 נערכו חפירות נוספות בתוך הבזיליקה ובהמשך שוחזר הריצוף המקורי, הכולל שרידי רצפת מוזאיקה מתקופות שונות, שהקדומה שבהן היא רצפה המציגה צלב. הכנסייה הקימה אתר הנצחה לזכר משה, ובו מוזאיקה ביזנטית. קברו של משה לא אותר.

לסיכום: נכון לעת הזאת הדעות חלוקות באשר לקיומו ומיקומו של קבר משה. ד"ר דויד בן גד הכהן (ראו לעיל) שופך אור על התעלומה והבדלי התפיסות לגבי סוגייה זאת. לדבריו, הניסיון לאתר ולזהות את מקום הקבורה מוביל למסקנות שונות, מאחר ששיוך מקום הקבר למיקום מסוים הוא פועל יוצא של אידיאולוגיה ואמונה. כוהנים יזהו את מקום הקבורה של משה עם המקום בו עמד פעם בית המקדש. אחרים יטענו שקברו של משה מול מקדש עובדי אלילים – בבית פעור שבעבר הירדן – בא לסמל עמדה של התנגדות לאלילי השקר.

וישנה גם גרסה המפריכה את כל הטענות לגבי מיקום הקבר, ושיוכו אל מקומות קדושים אלו ואחרים. הגרסה "המפריכה" הינה, ככל הנראה, פועל יוצא של החשש שהמקום יהפוך לאתר של עבודת אלילים. אם כך, יכול להיות שההוראה בספר דברים (ל"ד, ו'): וְלֹֽא־יָדַ֥ע אִישׁ֙ אֶת־קְבֻ֣רָת֔וֹ עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה משקפת יראת כבוד למעמדו של משה בהיסטוריה של ישראל. ולפיכך לבני ישראל נותרה דרך אחת בלבד להתחבר אל משה: באמצעות תורתו.

אפרופו הצבעה פמיניסטית בבחירות

קדחת ניפוץ מיתוס ה"גבר-צייד/אישה-לקטת" בעיצומה. גם אצלנו. ברקע, השתלשלות העניינים מובילה אל מחקרים אנתרופולוגיים וארכיאולוגיים לאורך השנים עד ימינו. גם כאשר נראה שהגענו לפריצת דרך בדבר שוויון בין המינים, מחקר אנתרופולוגי חדש על החברה הילידית במלזיה, מאתגר הנחה זאת. וכאן בא הפאנץ'-ליין – עלינו להבדיל בין סטטוס חברתי לבין שיוויון. עלינו לשאוף לכך שיכירו בכישורינו, ויאפשרו לנו לממש אותם. גברים ונשים כאחד. עלינו לשאוף לכך שיסמכו על חוות דעתנו בהתאם לניסיון וליידע שצברנו.

• 

  צילום מסך

ומכאן אעבור לסקירה מפורטת

מיתוס ה"גבר-צייד/אישה-לקטת", הוא מיתוס מעצב בתרבות שלנו – הגברים שיצאו לצוד ראויים לכבוד בעבור הבשר שהביאו הביתה, התורם יותר קלוריות בצורת חלבונים, מוצר מבוקש בעולם שבו אין "וולט" או "תן-ביס", לעומת הנשים ש"רק תרמו את התוספת" – נשמע מוכר?

מחקר משנת 2020 שמתבסס על ממצאים שנתגלו בפרו, מאתגר את התפיסה הרווחת שבימים הפרה-היסטוריים חלוקת העבודה הייתה מגדרית – "נשים-לקטות וגברים-ציידים". הרבה מהתפיסות האלה "כנראה הונחו עקב התפיסות המגדריות של… החוקרים/ות עצמם" ("האישה הציידת: סוף המיתוס על החלוקה המגדרית בשחר ימי האדם", מאת אסף רונאל, הארץ 10.11.2020).

מאז חלו התפתחויות במחקר האנתרופולוגי

האנתרופולוגית ויבק ונקאטראמן Vivek Venkataraman –  – מאוניברסיטת קלגרי שבקנדה מאתגרת את המסקנות שעלו עד כה, כולל המסקנות מהמחקר האחרון בפרו (2020). בנוסף הנושא עומד בראש סדר היום של המצביעות הפמיניסטיות גם אצלנו, ומתוזמר על ידי יו"ר מפלגת העבודה, מירב מיכאלי. לפיכך מצאתי לנכון להביא את תמצית הממצאים והמסקנות שהאנתרופולוגית, פרופ' ונקאטראמן מאוניברסיטת קלגרי, קנדה.

אם קודמיה הניחו שמשום שנשים בחברות קדומות, אשר לא השתתפו בצייד חיות הבר כדי להביא בשר הבייתה, נדונו לסטטוס נמוך בחברה הקדומה, מסתבר שמי ששואל את השאלות שלא נשאלו עד כה, רואה את הדברים קצת אחרת.

על סמך החשיבה האחרת של ונקאטראמן, נוכל גם להבין איך זה שאין סוף פסוק במחקר האקדמי בכלל, ובנושא השוויון המגדרי בפרט.

• 

  Blowpipes

במחקר שערכה היא הסתמכה על ממצאים שנתגלו בנוגע לחברת ציידים-לקטים המתגוררת ביערות הגשם ב- BATEK שבמלזיה. על פי מחקרים שערכו קודמיה, חברת ילידים זאת נחשבת לאחת השוויוניות ביותר בעולם מבחינה מגדרית. היא מקיימת שוויון בתחומים כמו שיתוף נכסים חומריים ומזון, היא מקיימת פיקוח על אלימות ומקדשת את האוטונומיה של הפרט. סדר-יום אופייני לחברה זאת מראה, שהגברים יוצאים לבדם למסע צייד במקומות מרוחקים. מטרתם היא לצוד קופים באמצעות "מוט נשיפה" (Blowpipes/ Gunpipes), מעין כלי קרקע-אויר שדרכו נושפים טילים, חניתות וחצים. הנשים יוצאות בקבוצות קטנות לשטחים בקרבת המחנה כדי ללקט ירק או פרי. צריך להדגיש שחברה זאת אינה אוסרת על נשים לצאת לציד. זאת בניגוד למה שקורה בחברות דומות של ציידים-לקטים, אשר אוסרות בדרך כלל על נשים לגעת בכלי נשק. לעתים רחוקות נשות באטק מצטרפות לקבוצות שיוצאות לצוד עכברושי-במבוק. אבל יש גם יוצאים מן הכלל: נערות בגיל ההתבגרות נמשכות לצייד באמצעות "מוט נשיפה", וממשיכות בכך עד גיל הבגרות. הילידים בבאטק טוענים שכתוצאה מחלוקת העבודה נוצרים הבדלים בכוח הפיזי, חוסר מיומנות בגידול ילדים, והבדלי מומחיות ויידע בין נשים וגברים. אבל אין מדובר באי-שוויון מגדרי בין ציידים ולקטים. הילידים עצמם מבינים את המשמעות התרבותית הנובעת מכך – הנשים מפתחות בקיאות במיקום מיני צמחי המאכל. בקיאות שהופכת אותן לגורם קריטי בקבלת ההחלטות הנוגעת לכלל. לדוגמה, ההחלטה להעתיק את המחנה כולו למיקום אחר, בעקבות מיקום מגוון רחב יותר של צמחי מאכל וכיו"ב. המודעות הזאת מובילה לסגנון חיים של שיתוף פעולה מלא ותלות הדדית בתוך הקבוצה. כל אדם בקבוצה נחשב כחיוני מתוקף מומחיותו למען השגת היעד הקבוצתי. פועל יוצא מכך: כל תפקיד עשוי להקנות סטטוס.

אם המחקר האתרופולוגי שנערך בפרו מנפץ את מיתוס ה"גבר-צייד/נשים-לקטות", המחקר המאוחר שם דגש על הבנת הסיבות לפיצול משימות הצייד והליקוט. המסקנה ברורה: חשוב לבדוק מדוע וכיצד מתבצעת חלוקת התפקידים.

בהחלט ייתכן שהמחקרים הקודמים, כולל המחקר על ילידים בפרו, אינם מנפצים את "מיתוס הגבר-הצייד". הציידים שחיו בפרו הצטיינו במיומנות זאת, ופיתחו טכנולוגיות משוכללות לירי קרקע-אוויר. נשים שהיו להן מיומנויות כאלו השתתפו אף הן בצייד ולפיכך, חלוקת העבודה הייתה גמישה.

בסיכומו של דבר, הקשר בין חלוקת תפקידים וסטטוס מאוד דינמי ומבוסס על מגוון גורמים. על דרך המטפורה עולה כאן התהייה: האם מי שמביא את הבשר הביתה הוא בהכרח בעל סטטוס ועוצמה גבוהה יחסית לאחרים?

ההשלכות הן שהצבעה פמיניסטית בבחירות, מבלי להבין מניין נובע "סטטוס חברתי", כיצד הוא קשור לכישורים ושיתוף פעולה חברתי – תחטיא את המטרה.

רק אחד זוכה

"העץ הלאומי" כסמל [לא-רשמי]

****************

הגענו לשלב הסופי של ההצבעה לקראת בחירת "העץ הלאומי" שייצג את ישראל בארץ ובעולם. העץ שייבחר מתוך שבעה פיינליסטים יצטרף לרשימת סמלים אשר שאינם מעוגנים בחוק. מעצם הגדרתו גם העץ הלאומי יהיה סמל ייצוגי לא-רשמי. ואלו שבעת העצים שעברו את הסינון הקפדני מתוך עשרות עצים, והגיעו לקו הגמר: עץ הדקל, עץ הזית, אלון התבור, עץ הברוש, עץ האקליפטוס, עץ התאנה, עץ האלה,

כלב כנעני. קרדיט: ויקיפדיה

וכך, בזכותכם, מתארכת רשימת הסמלים הלאומיים (לא רשמיים)

מי ומי ברשימה:

"צבעים לאומיים" (תכלת לבן); "הפרח הלאומי" (כלנית מצויה, נבחרה כסמל במשאל ציבורי שנערך על ידי "החברה להגנת הטבע" ו YNET בשנת 2003); "כלב לאומי" (כלב כנעני, הכלב הגזעי הלאומי היחיד של ישראל, שהוכר ככזה על ידי ההתאחדות הישראלית לכלבנות ב-  1963); "הציפור הלאומית" (דוכיפת, נבחרה כסמל בזכות מיזם של "החברה להגנת הטבע", בקמפיין שהושק במסגרת חגיגות ה-60 למדינת ישראל,); "המאכל הלאומי" (פלאפל, אף-על-פי שמקורו במצרים, הפלאפל נתפס כמאכל לאומי ישראלי); "העקרב הלאומי" (נבו יריחו, הגדול שבעקרבי ישראל. הציבור בחר בו בהצבעה באתר YNET בספטמבר 2018.); "הנחש הלאומי" (צפע מצוי אשר מוכר בכינוי צפע ארצישראלי, בעקבות מיזם של לוכד הנחשים, אבי צובל, בנובמבר 2018 נערכה הצבעה בפייסבוק וב- YNET). 

להלן הנוסח הרשמי של ההזמנה להצביע, שהוציאה קק"ל לציבור הרחב:

בימים אלו, לרגל חגיגות ה-120 לקרן הקיימת לישראל, קק"ל משיקה את תחרות "העץ הלאומי" ומזמינה אתכם לבחור את העץ שלדעתכם מיצג את מדינת ישראל בצורה הטובה ביותר. ב-120 השנים האחרונות קק"ל, האחראית על הייעור בישראל, נטעה כ-250 מיליון עצים ברחבי המדינה, אשר הפכו לחלק בלתי נפרד מהנוף הישראלי- כולם יפים, כולם חכמים, אבל רק אחד זוכה!

עכשיו הכוח בידיים שלכם! הצביעו והשפיעו! להלן הקישור: 

https://www.israelhayom.co.il/article/836141

אני בחרתי בעץ האלה

קווים לדמותה: בעונת הפריחה, באביב, עץ האלה מכניס צבע אדום עז לנוף הישראלי, ובחורף, יש לו נשירה. העץ האלה הוא דו-ביתי, שכן עץ אחד נושא פרחים זכריים, ועץ שני – פרחים נקביים . בארץ קיימים ארבעה מינים שונים של העץ ותוכלו למצוא אותם מהצפון ועד מדבר יהודה בדרום. הצורה של עץ האלה היא שיחית, יש לו ריח מתקתק ומשתמשים בפירותיו ברפואה עממית נגד כאבים שונים. על שמו קרויות לא מעט בנות ברחבי המדינה, כולל אחת שכיכבה בשיר "אלה, תגידו לי מה קורה לה".

הבחירה שלי בעץ האלה לסוגיו (אלת המסטיק; אלה אטלנטית; אלה ארצישראלית) היא המשך ישיר של היכרותי רבת השנים עם העץ. בשנים המוקדמות לחיי על הר הכרמל חייתי בסביבה עתירת עצי אלת המסטיק, אשר גדלה בחורש הטבעי של הכרמל. ולאחרונה (2017) טיילתי מספר פעמים באזור עמק האלה. לא יכולתי שלא להתפעם מהטבע ונוף העצים הסבוכים. גולת הכותרת של הביקורים בעמק האלה הם שני אתרים ארכיאולוגיים ששמם מוזכר במקרא: תל עזקה ותל שוכה. במקרא מתואר הקרב בין הפלישתים וישראל שהתחולל בחבל ארץ זה. מחנה הפלישתים התבצר בתל שוכה, ומחנה ישראל, בתל עזקה כשעמק האלה ביניהם. (שמואל א', י"ז, 3 "וּפְלִשְׁתִּים עֹמְדִים אֶל הָהָר מִזֶּה וְיִשְׂרָאֵל עֹמְדִים אֶל הָהָר מִזֶּה וְהַגַּיְא בֵּינֵיהֶם: ")

את התמונה הזו צילמתי ממרומי תל עזקה אחרי הליכה מול הנוף המרתק של עמק האלה והצמחייה שמשגשגת שם בזכות מזג האויר החורפי של דצמבר (2017).

ולסיום תזכורת: לא לשכוח להצביע לעץ הלאומי לפי בחירתכם. על הדרך תבדקו ותכירו את כל אחד מהפיינליסטים שציינתי בראש הרשימה.

ואם תרצו, אני מציעה להציץ בחמש הרשימות שזכו עד היום למספר הצפיות הרב ביותר מאז הקמת הבלוג, ב- 2003:

מוזיאון יחיד מסוגו בעולם (1.10.2020). 

ביטון היה מעדיף אירוניה (1.6.2020).

הבהלה לזהב הלבן (1.6.2020). 

מה זה "אנרכיסט" (1.10.2020).

האמת העירומה (28.7.2020).

תודתי נתונה לכם – קוראי הבלוג היקרים.

מקווה שנהנתם.

אשתדל להמשיך לפרסם רשימות מעניינות גם בעתיד.

עדכון: פורסם לאחרונה בישראל היום

הגולשים קבעו: עץ הזית הוא העץ הלאומי של ישראל.

מתוך סך של 147,720 הצבעות שנרשמו במהלך ימי התחרות, 32,94% מהקולות בחרו בעץ הזית כעץ הלאומי שלנו. למקום השני הגיע עץ האלון ואת השלישייה הראשונה סוגר התמר.