קטגוריה: מיתוסים וסמלים מודרניים

מפקדים וחיילים כתבו על מלחמת יום הכיפורים. הגיעה העת לשיח-סופרים

האזנתי לשיח בין מנחם אנסבכר ואבירם ברקאי בקשב רב והחלטתי להעביר לקוראיי מספר נקודות שנראות חשובות בעיניי.

ברקאי מוביל את השיחה. והשאלה הראשונה שהוא מפנה לאנסבכר היא – "מה היה הרגע הכי קשה ב-48 השעות הראשונות מאז ההפגזה על תל סאקי"?

*************

על "מחדל" יום הכיפורים נכתבו תילי תילים של מאמרים וספרים מאז 1973. ביוזמתם של לוחמים שהשתתפו במלחמה ראו אור עשרות ספרים שהקו המקשר ביניהם הוא המחדל וקורותיה של היחידה בה שירתו. בשנות האלפיים אנו עדים ל"פריחה" של ממש בז'אנר תיעודי זה, ולצידו מחקרים השואבים מידע חדש על המלחמה ממסמכים שהותרו לפרסום.

התיעוד שנעשה ביזמת הלוחמים או מטעמם, נועד לשמר בזיכרון האישי והציבורי את חוויות המלחמה והטראומה שחוו בחזיתות הצפון והדרום. זהו מדף ספרים המשמש בעיקר כיד זיכרון למלחמה. הייחודיות של ספרות זו היא הנגיעה האישית של מרבית הכותבים או המספרים לאירועים שבהם הם דנים. הכתיבה מערבת תיעוד עם תחושת הטראומה של מי שהיה שם או חי בישראל באותה תקופה, והמחדל משולב בספרות זאת בתיאורי ההישג האישי היחידתי. בסיפוריהם של חטיבות, גדודים ופלוגות ניכרים כעס ואכזבה על הזחיחות והשאננות של מקבלי ההחלטות, ועל התעלמותם מהמחיר שישלמו הלוחמים על מחדליהם. ספרים אלה אינם רק מוצג הירואי; אלה הן מסות המלוות ברגש עמוק של תסכול וזעם, ביקורת על חוסר המוכנות, פקפוק בצדקת הדין ואף תהיה עצמית נוקבת.

יש גם זרם פרסומים מסוג שונה, שראה אף הוא אור בשנות האלפיים, הוא ספרות מחקר, פרי עטם של היסטוריונים עצמאיים והיסטוריונים של צה"ל. המחדל מהדהד בספרות שנכתבה על ידי חוקרים עצמאיים, ואילו ספרות המחקר ה"רשמית" נועד לדווח על מהלכים בשדה הקרב. מטבע הדברים, ספרות זאת ממעיטה לדון בקבלת ההחלטות שקדמו למלחמה – סוגיה שעליה נתנו את הדעת מחקרים שנערכו מיד אחרי המלחמה. ככזו, ניתן למצוא בה לדוגמה תיאור של מהלכי קרבות הבלימה. כללית, ה"ניצחון המזהיר" של צה"ל במלחמת יום הכיפורים הופך בספרות הרשמית לחזות הכל.

בחסות עמותת "המרכז למלחמת יום הכיפורים", התקיים מפגש ראשון בסדרת "שיח-סופרים" עם מפקדים וחיילים שכתבו על רשמיהם וזיכרונותיהם מהלחימה בחזית הצפון ו/או הדרום של מלחמת יום הכיפורים (1973).

רסיס ממגש הכסף. קרדיט סימניה
רסיס ממגש הכסף. קרדיט: אתר סימניה

במפגש שנערך בשידור יוטיוב (30.6), אבירם ברקאי, מחבר הספר "על בלימה: סיפורה של חטיבה 188 במלחמת יום-כיפור" (2009) ומי שפיקד על מחלקת טנקים במלחמה כמ"ם שריון, שוחח עם מנחם אנסבכר אודות ספר פרי עטו, "רסיס ממגש הכסף" (2003).

משה גבעתי, בספרו "בודדים על התל" (2009), כותב על הרקע להתרחשויות במוצב תל סאקי, בחזית הסורית. גבעתי – היסטוריון צבאי – "מנתח את ערכי 'רוח צה"ל' במבחן הקרב ואת הקרב על התל בראי עקרונות המלחמה". מתוך הספר עולה הנרטיב של צה"ל – "בקרב תל סאקי הראו כל הלוחמים דוגמה אישית, הקרבה, אומץ לב, נחישות, דבקות במשימה ובעיקר רעות." (הציטוטים מתוך כריכת הספר).

לעומתו, מנחם אנסבכר אומר כבר בעמ' 2 בספרו, רסיס ממגש הכסף, "מי שנכנס לגיהינום, אין הגיהינום יוצא ממנו עוד". ובסיום השיח הוא מסכם את רשמיו כלוחם כך, "לא חזרתי מנצח", והוא בקושי מסוגל להסביר זאת. הוא רק אומר משפט אחד קצר, "האירוע הרג יותר אנשים מאלו שחולצו".

במה תרמה לו הכתיבה? – "בזמן הכתיבה הרגשתי שזה לא משנה ולא חשוב לי מה יקרה לדימוי שלי כתוצאה ממה שאכתוב. לא היה איכפת לי שיגידו עליי, אבא הגיבור היה אצל פסיכולוג ובכה כמו ילדה". למרות שבאותם ימים היה חשוב לכולם "מה יגידו החבר'ה". ואכן, הכתיבה יצרה סדקים. אבל אנסבכר מוסיף,

"כאשר סיימתי לכתוב את הספר הבנתי שזאת הייתה חובתי כלפי ההורים והחיילים".

האזנתי לשיח בין אנסבכר וברקאי בקשב רב והחלטתי להעביר לקוראיי מספר נקודות שנראות חשובות בעיניי.

ברקאי מוביל את השיחה. והשאלה הראשונה שהוא מפנה לאנסבכר היא – "מה היה הרגע הכי קשה ב-48 השעות הראשונות מאז ההפגזה"?

בפתח דבריו מתאר אנסבכר את האווירה בתל סאקי עד שבת בצהריים ה-6 באוקטובר, 1973. "הכל שקט, רואים מהתל את כל הסביבה, רוב התושבים דתיים… ואז בשתיים בצהרי שבת – פתאום מתחילה הפגזה והכל מתכסה באבק. בבת אחת אתה במקום לגמרי אחר.

אנסבכר מוסיף פרטים על ההיתקלות עם חטיבה סורית שאותה הם מגלים במוצאי שבת. הוא מספר על שהותו בתוך המוצב יחד עם חיילים וטנקיסטים, ואיך פעמיים ניסו לחלץ אותם ולא הצליחו. איך אזלה התחמושת והם יושבים שם בבונקר קטן וצפוף של 2.5 מ"ר ומחכים לנס כאשר מול עיניהם מתקרב כוח חי"ר סורי שכולל 2,500 לוחמים. בתוך הבונקר נמצאים 24 איש, רובם פצועים ויש גם הרוגים. התחושה היא של "אין סיכוי". לאחר יומיים בבונקר במצב כזה, בלי תחמושת בלי מים או מזון, הוא כבר לא מרגיש מפקד המקום, הוא "סוג של מפקד" אומר אנסבכר. זאת למרות שבעצם האחריות היא עליו. ואז מופיע בקשר קולו של יורם יאיר המכונה בפי כולם "יה-יה". יה-יה הוא כעת ממלא מקום של מפקד גדוד. קולו בקשר נותן להם הרגשה של מבוגר אחראי. הוא מעניק תקווה ואנרגיה.

"הרגע המאושר בא בבת-אחת", מספר אנסבכר. "מישהו צועק אל תוך הבונקר, 'יש פה שריונרים?' והם עונים, 'כן'". שני סרנים רופאים מתנפלים עליהם ומוציאים את כולם מהבונקר אחד-אחד. אנסבכר יוצא אחרון על אלונקה. שוכב בידי כוחותינו. פתאום מגיח מעליו ראשו של יה-יה. אנסבכר מתאר את התחושה, "יה-יה, מלך העולם, שולט על הכל. וברגע זה אני מרגיש שחרור, שלא איכפת לי יותר מכלום".

25 שנים אחרי האירוע אנסבכר, בן 47, מחליט ללכת לטיפול בהלם הפוסט טראומטי שלקה בו.

לא היה לו קל להשלים עם כך. הוא מעיד על עצמו ש"התבייש לקטר". הוא ידע שהיו הרבה כמוהו ששותקים מכיוון שהייתה בושה אז לקבל טיפול פסיכולוגי.

מה הכריע את הכף לטובת הטיפול? אנסבכר מתאר את הערב לפני שקיבל החלטה:

אשתי ואני יצאנו לצפות בסרט מלחמה אמריקאי קלסי שמתרחש בעיראק. יש שם סצנה שמזכירה לי את מה שקרה בתל סאקי. אחרי הסרט אני נוהג במכונית בדרך הבייתה, אשתי יושבת לצדי, ולפתע כל הבכי שהיה עצור בתוכי במשך 25 שנים פורץ החוצה. אני לא מצליח לעצור את הדמעות. אני עוצר בצד הדרך וממרר בבכי.

לסיכום, מנחם אנסבכר כותב על הטראומה ובמיוחד על המחדל. כמי שהיה באותה עת מפקד מחלקה בגדוד הנח"ל המוצנח (50) של חטיבת הצנחנים, ולחם במלחמת יום הכיפורים בקרבות הבלימה כנגד הצבא הסורי ברמת הגולן,  הוא נפצע והיה אחראי על לוחמים שאיישו את מוצב תל סאקי בעודם נצורים ומנותקים מכוחות צה"ל. וכך, במצב כזה הם נדרשו לבלום את תקיפתם של כוחות גדולים של הצבא הסורי.

את הסיפור האמיתי הזה איש לא יספר זולת מי שהיה שם.

מי שמעוניין יוכל לצפות כאן – בראיון ששודר ביוטיוב.

המפגש הבא ישודר ב-7 ביולי  בשעה 17:00 ביוטיוב של העמותה, באמצעות הקישור הזהתא"ל רון כתרי ישוחח עם פרופ' אורי בר-יוסף על ספרו, "הצופה שנרדם: הפתעת יום הכיפורים ומקורותיה" (2013 מהדורה חדשה).

מצב המורשת הלאומית – הרהורים סביב נסיבות מותו של ג'ורג' פלויד

אירועים ואישים היסטוריים מונצחים לעתים קרובות על ידי הקמת אנדרטות ופסלים, קריאת רחוב על שמם וכי"ב, כמו גם הטבעת דמותם על גבי בולים ושטרות כסף. אין זה נדיר שהזיכרון הציבורי מזהה העלמה מכוונת של פריט היסטורי באובייקט שמנציח פרק במורשת הכלל-לאומית. איזה סוג של תיקון יפצה על ההכרה שההנצחה נוצרה בהשראת האידיאולוגיה ה"מנצחת" ? איך זה קשור לנסיבות מותו של ג'ורג' פלויד?

בול יום הזיכרון תשכז - אנדרטת פורצי הדרך לירושלים
בול יום הזיכרון תשכז – אנדרטת פורצי הדרך לירושלים. מקור: ויקיפדיה

אירועים ואישים היסטוריים מונצחים לעתים קרובות על ידי הקמת אנדרטות ופסלים, קריאת רחוב על שמם וכי"ב, כמו גם הטבעת דמותם על גבי בולים ושטרות כסף. מדובר באקט של "פוליטיקה סימבולית" – הנצחת הגרסה הלאומית המקובלת של העבר והמורשת שלנו. בעיקרו האקט חינוכי וחשוב. אבל תהיה זאת תמימות לחשוב שכולנו מזדהים עם המסר, שכן ייתכנו פערים בין הסיפור המונצח, לדוגמה בפסל של גיבור האומה, לבין זיכרון פרטי של הסיפור, כפי שהוא נתפס על-ידי אוכלוסייה ספציפית שמהווה חלק מאותו עם.

נסיבות מותו של ג'ורג' פלויד עוררו לחיים זיכרון פרטי של אוכלוסייה שלמה, לגבי חוסר שוויון אזרחי בארה"ב, וחידדו את הקיטוב החברתי-פוליטי סביב סוגיית הגזענות בארה"ב ובעולם, עד כדי איום על הסדר החברתי. הזעם שהתפרץ היה מגובה בתחושות של קיפוח חברתי רב-שנים. ובמהלך המהומות ברחבי ארה"ב, בבריטניה ובמדינות אירופה אחרות כולל בלגיה, מפגינים שהזדהו עם מחאות ג'ורג' פלויד הפילו פסלים שהנציחו דמויות היסטוריות, רק משום שאלו הנציחו בעיניהם את עוול הגזענות.

אנדרטה מאולתרת במקום הרצח
אנדרטה מאולתרת במקום הרצח. קרדיט: ויקיפדיה

"פוליטיקה סימבולית" – אינדיאנים באמריקה

נחזור אחורה אל שנות ה- 90, לתיקון זוטא של הנרטיב הלאומי והמורשת של האדם הלבן ביחס לעמים ילידים ביבשת אמריקה (American Natives), קרי, בני עמים ושבטים שונים שביניהם שבטי אינדיאנים. מקור השם "אינדיאנים" טמון בטעותו של מגלה הארצות, כריסטופר קולומבוס, אשר בהגיעו לחופי אמריקה סבר שהגיע להודו – INDIA. ילידי אמריקה כקולקטיב, שמרו בזיכרון הציבורי שלהם נרטיב על המתיישבים האירופאיים באמריקה, כ"האדם הלבן, הכובש שנישל אותם מאדמותיהם". המתיישבים הראשונים לאורך החוף המזרחי של היבשת היו אנגלים והם עשו זאת במהלך המאה ה-17,  יחד עם קבוצות קטנות יותר של הולנדים ושוודים. המייסדים העיקריים של ניו אינגלנד היו פוריטנים שהקימו את מושבת מפרץ מסצ'וסטס ב-1629. המושבות האמצעיות, שמורכבות ממדינות ניו-יורק, ניו ג'רזי, פנסילבניה ודלאוור של ימינו, אופיינו על ידי גיוון גדול באוכלוסייה.

עם תחילת ההתיישבות האירופית בצפון אמריקה החל תהליך הדרגתי של דחיקת רגלי שבטי האינדיאנים שישבו בשטחים הידועים כיום כחוף המזרחי של ארצות הברית,  כדי להשתלט על אדמותיהם. פעמים רבות נעשה הדבר באמצעים אלימים וברוטליים, ולפעמים באמצעות רכישת אדמותיהם "בנזיד עדשים" תוך העברתם לשמורות או הגלייתם מערבה.. ההתרחבות מערבה החלה לאחר אישור החוקה של ארה"ב (1789) ומינויו של הנשיא הראשון של ארה"ב, ג'ורג' וושינגטון. השאיפה להתרחבות מערבה נומקה ברצון להשגת עוצמה לאומית וגם באמונה לפיה השיטה האמריקנית הדמוקרטית שבמרכזה חופש לאדם תיטיב גם עם תושבי האזורים החדשים שיסופחו לארצות הברית.

המתיישבים האירופאים ידעו להנציח את הישגיהם בהתפשטות מערבה. הם יצרו סביב הישגיהם סיפור מותאם לעקרונותיהם האידיאולוגיים. הם דיווחו לעורף על המסע מערבה, ואת מקום הצילום תפסו איורים, כמקובל באותה עת. המפגש שלהם עם שבטי האינדיאנים אוייר והפרשנות שניתנה לאיורים העניקה להם כותרת "הם תקפו אותנו אבל שרדנו וניצחנו".

תיקון"פוליטיקה סימבולית"

לפני 30 שנה נפתחה בוושינגטון די.סי. תערוכה של אותם איורים היסטוריים, שצויירו במשך 100 שנים, בין 1820-1920. שמה היה "המערב באמריקה – פירוש מחודש של דימוי כיבוש המערב" (כדאי להיכנס לקישור). המוטיב הבולט מכולם, החוזר שוב ושוב בפירוש התמונות, אומר למתבונן: "התיעוד הוויזואלי אינו רק תיעוד. ציירי הזמן ההוא שליוו את מאורעות הימים היו שליחי האדם הלבן בשדה הקרב. איש מהם לא שאל את האינדיאנים שאלות ולא השיב לשאלות של אינדיאנים. הציירים עשו מה שעושים בדרך כלל כתבינו הצבאיים. הם מתארים את המלחמה לעורף, בעיני שליחי העורף לחזית." הציירים הלבנים ראו את המלחמה בעיני האדם הלבן. ועיני האדם הלבן ראו אותה כפי שהאדם הלבן היה רוצה לראותה. הציורים הצטרפו לנאומים שנשמעו באותם ימים, לשירים ולפזמונים, לכרוזים, לפקודותיה-היום ולדיווחים מן החזית. כל אלה נועדו לאזניהם ולעיניהם של מי שביקשו לשמוע "חדשות טובות" מן החזית.

בספר האורחים שביציאה מאולמות התצוגה אפשר היה לראות עד כמה לא אהבו רבים מאוד מן המבקרים את "ההצטדקות" של "יפי הנפש" שהוצגה לפניהם. הם כתבו בספר האורחים: "נו, באמת, מדוע צריך ללכלך ככה את כל העבר שלנו?" "מה זה כל השנאה העצמית הזאת? כל האינדיאנים היו צדיקים כאלה, וכל אבותינו רשעים גמורים?"

למורשת על כל גווניה יש ערך חינוכי

לזיכרון פנים רבות. זה קורה כל הזמן. חברה "זוכרת" אירוע בהתאם לתבנית הזיכרון הרצויה לאידיאולוגיה השלטת. התופעה – "פוליטיקה סימבולית" – טומנת בחובה תופעה נוספת –  (Structural forgetfulness) "שכחה מבנית".

בספר "המפתח של שרה" (ראו ביקורת שלי על הספר) מתבררת המשמעות של התופעה, "פוליטיקה סימבולית" ואלמנט ההשתקה ("שכחה מבנית"). זוהי דוגמה שממחישה שגם הזיכרון הפרטי אינו חסין מפני עיצוב מכוון של החוויה הקולקטיבית ברוח האידיאולוגיה המוסדית השלטת. במחצית שנות ה-90 נחשף סיפור שהושתק – והושכח – בתקופת מלחמת העולם השנייה, ושלטון וישי בצרפת. האידיאולוגיה של המרשל פיליפ פטן הכתיבה שלא לחשוף את המרדף אחר יהודי פריז, המצוד וכליאתם במתחם האצטדיון "ולודרום ד'איבר" שבמרכז העיר, עד להעברתם למחנה ריכוז דאנסי ולאחר מכן למחנות השמדה.  בדומה לתערוכת האיורים בווישנגטון די.סי ב- 1992, גם בפריז נחשפה הפרשה הודות ליושרה של הנשיא ז'אק שיראק ב-1995.

תיקון מסוג אחר

מחאות ג'ורג' פלויד, היו הניצוץ שהפעיל את הזיכרון הציבורי והוביל לתיקון מסוג אחר.

חוקר הזיכרון הלאומי, מעוז עזריה, סבור שהרס המורשת ההיסטורית  – הפלת פסלים ואנדרטות – איננה משרתת את ההיסטוריה. נהפוך הוא, זוהי דוגמה להתנהלות "דיאלקטית" – "השלטון השכיח את הנרטיב שלנו, אז אנו נהרוס את מה שיש ונאדיר אותו". לאמור, נלמד מהם כיצד לפעול. פעילות דיאלקטית מוחקת ומעבדת מחדש את ההיסטוריה, עם סיכוי רב שכל דור ודור ילמד פרקי היסטוריה חלופיים.

מהנאמר לעיל עולה שניתוץ וסילוק פסלי הנצחה בארה"ב, בריטניה ובלגיה, כמוהם כמחיקת היסטוריה וכמעשה של טהור. ומי שתומך בכך נחשב בעיני עצמו כמנצח, בזמן שבפועל הוא משתתף במחיקת המורשת.

זאת ללא ספק שאלה קשה וצריך להבין שיש לסוגייה הרבה צדדים. ומכיוון שאי אפשר לשנות ולברא את העולם מחדש בכל פעם שמתחלף השלטון, עדיף, אם אפשר, להעביר אנדרטות ו/או פסלים למקום מגודר מחוץ לעיר, ולהוסיף להם לוחית עם הסברים כדי ללמד ולחנך. כך יובלט ההקשר והכל יידעו שזה העבר ושיש חיים אחרי המוות.

הבהלה לזהב הלבן

בקטע האחרון של התוכנית "כל הדברים הנחשבים" –  5/3/2020 NPR –   העיתונאית מישל מרטין הסבירה: "אני די בטוחה שאני מדברת בשמם של רבים כשאני אומרת שהמקור לחרדה של אמריקאים רבים כיום הוא נייר טואלט. … בחנויות רבות ברחבי הארץ אזל מלאי נייר הטואלט כיוון שהקונים אוגרים מוצר זה כהכנה לבידוד או אפילו הסגר. תקשיבו, אין מחסור כעת, או כך אומרים לנו … "

אומרים שהביקוש הפתאומי לנייר טואלט, המכונה בעולם, "הבהלה לזהב הלבן", החל בדיוק אז – תאריך שייזכר לשמצה גם בעתיד. מפחידה במיוחד העובדה שברור היה לכולם שאין מחסור במוצר המדובר ועם זאת טירוף הקניות נמשיך.

הסיפור על הבהלה לזהב הלבן (נייר הטואלט) חייב להתחיל בהמצאה  עצמה

סין, מחצית המאה הראשונה.

הראשונים שהבינו את יתרונותיו של הנייר בשירותים היו הסינים. התיעוד המוקדם ביותר מגיע משנת 589 לספירה. פקיד בשם יאן ז'יטוי (Yan Zhitui) כתב ש"אינו מעז להשתמש למטרות האסלה בנייר שמשורבטים עליו כל מיני ציטוטים מחמשת הקלאסיקות (טקסטים זנים וקונפוציאניים)". נייר נהטואלט הקדום נכנס לראשונה לשימוש אצל קיסר סין. קיים מסמך המתעד את המקרה הבא: "במאה ה -14 הוציא קיסר סין 'קול קורא' לנייר בגודל של מטר וחצי על שני מטר עבור השירותים שלו. ומוטב לא לחשוב מדוע הוא נזקק לגיליונות כה גדולים".

עם זאת, חלפו כמה מאות שנים עד הופעת גלילי נייר הטואלט. עד אז אנשים השתמשו במגזינים ישנים. בסביבות 1857, הופיע בשווקים נייר הטואלט הארוז הראשוןהממציא היה אזרח אמריקני. הוא ייצר נייר עדין שתוכנן במיוחד כמוצר טיפוח. שמו של היזם, ג'וזף גייטי Joseph Gayetty ומאחר שעידן הפרסומות התפתח אז בצעדי ענק, נייר הטואלט תוייג על-ידי גייטי בשם, "הנייר הרפואי". הפרסומות הבטיחו שהנייר יפחית כאבים שקשורים לטחורים. ואכן, דפי הנייר הושרו באלוורה. לאור ההצלחה, גייטי ניסה למכור את הנייר כמותג. לשם כך הדפיס על כל דף את שמו. ויש מי שהתבדח ואמר שהסיבה שגייטי רצה שאנשים ינגבו את הצד האחורי שלהם בשמו, שמורה אצלו בסוד".

בהמשך הומצא המתקן הראשון לנייר הטואלט. על-אף שהיה זה תושב ניו-יורק סיטי, סת' ווילר (Seth Wheeler) שרשם את הפטנט הראשון על מתקן לנייר טואלט, האחים סקוט היו הראשונים ששיווקו (ב- 1880) גלילי נייר במתקן דומה לזה שאנחנו משתמשים בו כיום. ובתקופה בה החלו להתקין אינסטלציה בבית, התברר שלא ניתן היה להדיח את נייר הטואלט במי האסלה. לפיכך נוצר ביקוש למוצר טוב יותר. בשנת 1928, חברת הנייר הוברג, שחששה לפגר אחר מתחרותיה,  המציאה נייר טואלט רך בהרבה. על-פי נתוני החברה, מישהו ציין שגלילי נייר הטואלט ואריזתם האלגנטית והמדויקת "מקסימים" Charming – וכך נולד נייר הטואלט "שרמין".

Northen tissue splinter-free toilet paper
Northen tissue splinter-free toilet paper

הקסם הנשי-העדין של האריזה גרם לאמריקאים להתגבר על חוסר-הנוחות המלווה את השיח על תפקודי הגוף. ועדיין, ייצור נייר טואלט איכותי המשיך להתפתח, עד שבשלהי 1930 חברת "הטישו הצפוני" – Northern Tissue הציגה לראשונה בשוק נייר בעל יתרון תחרותי מכיוון שהיה "נטול שבבים קוצניים Splinters!"

תקדים היסטורי להתנפלות על נייר הטואלט

הפעם הראשונה שחווינו את הרכישה המטורפת של נייר הטואלט, שרבים מאיתנו עדיין זוכרים אותה, הייתה בתחילת שנות השבעים, במהלך תקופת המחסור בנפט. בעיצומה של מלחמת יום הכיפורים (1973), ובתגובה לתמיכת ארה"ב בישראל, מדינות ערב הקימו קואליציה בשם OPEC. הן הגבילו את כמות הנפט שהוזרם לשוק העולמי. התוצאה הייתה שמחירי הנפט האמירו והאספקה הידלדלה עד  כי תורים ארוכים של רכבים השתרכו בתחנות הדלק. המחסור בדלק הוביל למחסור במוצרים רבים יומיומיים שאנו משתמשים בהם.

בנובמבר 1973 דווח על-ידי מספר סוכנויות ידיעות (הדיווח היה שקרי) שביפן קיים מחסור בנייר טישו. שבועות מעטים לאחר מכן, חבר הקונגרס האמריקני הרולד פרייליך  Harold Froelich, הודיע כי "ארה"ב עשויה להתמודד עם מחסור רציני בנייר טואלט תוך מספר חודשים … אנו מקווים שלא נצטרך לקצץ בכמות נייר הטואלט לנפש … מחסור בנייר טואלט אינו צחוק. זו בעיה שעשויה לפגוע בכל אמריקאי. "

כפי שקורה גם כיום, מילים כמו "עשויה" ו"פוטנציאל" נעלמו מהדיווח בתהליך עיבוד הידיעה לעיתונות, שהציגה את המחסור כעובדה קיימת. חדשות הטלוויזיה שידרו תמונות ממפעל ייצור נייר הטואלט ובהן נראה קו הייצור של הנייר.

הבסיס העובדתי ליצירת פאניקה והתנפלות על המוצר יצאו לדרך

היה זה הקומיקאי ג'וני קרסון שסיפק את הניצוץ שגרם לתבערה. ב- 19 בדצמבר 1973, בתוכנית הלילה שלו, ג'וני קרסון הודיע בבדיחות הדעת, ל-20 מיליון צופים וצופות, "תקשיבו, יש לנו מחסור בכל מיני מוצרים כרגע". כעבור זמן קצר הוסיף, "רגע, האם שמעתם כבר על המחסור העכשווי? אני לא צוחק. קראתי על זה בעיתונים. יש מחסור בנייר טואלט!" במשך ארבעת החודשים הבאים נייר הטואלט הפך למצרך נדיר. הוא נמכר בעסקות ברטר (תשלום בעין), הוא נסחר בבורסה, הוא הוגש כמתנת חג המולד, ואפילו השוק השחור תסס סביב נייר הטואלט, עד שכל העסק נרגע בפברואר 1974. ג'וני קרסון הסכים להודות באשמה על הפצת "מיתוס המחסור", ואף התנצל על כך. "אני לא רוצה שיזכרו אותי כאיש שיצר בהלת שווא לנייר טואלט," הוא אמר. "פשוט שלפתי את האייטם החדשותי מהעיתון וקצת ניפחתי אותו. אין מחסור."

2020 – הפאנדמיק והבהלה לזהב הלבן

אמריקה זכרה היטב את מחסור נייר הטואלט של 1973. גם הזיכרון העולמי התעורר לתחייה והעולם היה אחוז פאניקה. ההתנפלות על אריזות נייר טואלט התפשטה כמו אש בשדה קוצים.

מעניינת במיוחד הידיעה המסכמת הבאה:

במוזיאון בטקסנה – Vanishing Texana Museum– מוצגים מוצרים רבים ששיווקם אזל זמנית או סופית. ומאחר שאוצר המוזיאון לקח את האחריות לאצור מוצרים מההיסטוריה של הקהילה, המוזיאון הניח בצד גליל של נייר טואלט כאשר תאריך הייצור – מרץ 2020 – מופיע על האריזה. זאת למען כל אלה שיעיפו מבט לאחור בעוד מאה שנה, ובוודאי ינסו להבין מה עבר עלינו במהלך המגיפה העולמית ואיך הגבנו.

הַזַּיִת וְהָאַלּוֹן/ מ. צ'רניאק

לפניכם פואמה מאת מאיר צ'רניאק, הַזַּיִת וְהָאַלּוֹן – הוותיקים מבין עצי ארצנו. המחבר כיוון להבליט את ההרמוניה השוררת בין ותיקי העצים בישראל. ולהראות כיצד שיתוף הפעולה המתמשך ביניהם מאריך את ימיהם עלי אדמות. מוסר השכל…..

מאיר צ'רניאק
מאיר צ'רניאק. קרדיט: מרדכי נאור

הַזַּיִת וְהָאַלּוֹן

עֵץ הַזַּיִת עַתִּיק וְכָךְ גַּם אַלּוֹן –

שְׁכֵנִים וָתִיקִים בַּגָּלִיל הַתַּחְתּוֹן

הָאַלּוֹן: עֲצָתִי אֲגַדֵּל לִבְנוֹת בַּיִת

וְהִזִּית: בְּבַיִת – פְּאֵר מֵעֵץ זַיִת.

 

הָאַלּוֹן: בֵּין גִּזְעִי הִסְתַּתְּרוּ קַנָּאִים

וְהִזִּית: הֶאֱכַלְתִּים פֵּרוֹתִי וּשְׁמֵנִים

הָאַלּוֹן: גַּם הַיּוֹם עַל הֶהָלַךְ אֵצֶל

וְהִזִּית: אַף הוּא תְּנוּבָתִי יְקַבֵּל.

 

הָאַלּוֹן: צַמְּרוֹתֵינוּ צָרוֹת עִגּוּלִים

פְּזוּרִים בִּקְבוּצוֹת כַּעֲזָרִים יְרֻקִּים

וְהִזִּית: כָּל גִּזְעֵנוּ – אִישִׁיּוּת מִשֶּׁלּוֹ,

וְחָזָק וְעִקֵּשׁ כְּאַכֵּר כְּפַר-תָּבוֹר.

 

וְיַחְזִיקוּ בַּסֶּלַע גַּם זֵית גַּם אַלּוֹן

וְיִשְׁתַּפְּלוּ לְבִקְעָה וְיָרְדוּ בַּמִּדְרוֹן

וְיַחֲווּ הַקַּדָּה וְיִשְּׁקוּ לְכִנָּרֶת

וְיָפִיׇם הִתְנַשֵּׂא לַהֲדַר וּלְתִפְאָרֶת.

 

על המשורר

מאיר צ'רניאק (1923-2003) היה בן דור תש"ח, מראשוני המתנדבים לפלמ"ח. הוא "חרש" את הארץ ברגליים וקיבל את עיטור המופת במלחמת ההתשה. עם צאתו לגמלאות הוציא לאור מספר ספרי שירה. הֶמְשֵׁךְ – ממנו לקוחה הפואמה – הוא אחד מהם.

על הזית ואלון התבור ומשמעותם בנוף ארצנו

זית אירופי
זית אירופי. מקור: ויקיפדיה

הזית הוא מן העצים המפורסמים והנזכרים ביותר בתנ"ך. הוא זכה למעמד זה בגלל סיבות מגוונות. הוא גדל בארץ בתפוצה רחבה. השמן מהווה בסיס חשוב ביותר בסל מזונו של האדם, שלישי ברשימת מוצרי היסוד בהם: "הדגן, התירוש ויצהר". מעמדו החשוב בין שבעת המינים בהן נתברכה ארץ ישראל מתבטא באזכורו סמוך למילה "ארץ": "ארץ זית שמן" ומדגיש את מעמדו כעץ שהוא בן בית בארץ ישראל. מעמדו מתחזק לאור סגולותיו הרבות ושימושיו המגוונים כמזון, כהיגיינה והקשרים המסורתיים במקדש. נוסף על כל אלו יש לו יתרון במראהו הרענן לאורך כל ימות השנה מכיוון שאינו עומד בשלכת. *מקור – דעת, אנציקלופדיה יהודית.

 

 

אלון התבור: על פי עדויות של נוסעים בארץ ישראל בשלהי המאה ה-18, השתרע באזור שבין נחל הירקון לקיסריה יער של אלוני תבור. במסגרת סקר ארץ-ישראל המערבית שביצעה החברה הבריטית לחקר ארץ ישראל בשנים 1878-1871 (Palestine Exploration Fund), שורטטו מפות שציינו את יערות אלוני התבור. הריכוזים הגדולים והמשמעותיים שלהם נראים בין נחל פולג לנחל אלכסנדר ובאזור של פרדס חנה–כרכור של היום. לפי אותן מפות היו שרידים של יער עתיק גם באזור פתח תקווה, יער שייתכן שנכרת על ידי נתינים מצריים שפחה הביא לארץ לאחר שכבש אותה מידי השלטון העות'מני ב-1831 ושהתיישבו בעיקר במישור החוף, לרבות בכפרים מלבס ופג'ה (פתח תקווה של היום).
בצפון השרון נכרתו מרבית היערות בראשית המאה ה-20, תקופת מלחמת העולם הראשונה, על ידי השלטונות הטורקיים. הטורקים אף בנו מסילת ברזל מטול-כרם לקניר (קיבוץ רגבים דהיום) כדי להקל את שינוע העץ מאותן כריתות.

OLYMPUS DIGITAL CAMERA
אלון התבור בצומת בית קשת. מקור: ויקיפדיה

*מקור: GLOBEBLOG

קליגרפיה ערבית כמורשת עולמית

סין, מונגוליה, ארמניה, גיאורגיה וכעת גם ערב הסעודית לא לבד בעניין הכרה בקליגרפיה שלהן כמורשת עולמית. מדובר בנכסים "לא מוחשיים" ואונסקו מעניקה גם להם הכרה כמורשת עולמית. ומה לגבי ישראל?

אלהמברה

אחד התפקידים שקיבל על עצמו הגוף שנקרא אונסקו הוא לדון בבקשות של מדינות בעולם להכיר בנכסים שלהן כמורשת עולמית. ישראל הגישה בקשות כאלו מספר פעמים. שמונה אתרים בישראל קיבלו הכרה כמורשת עולמית: חלוצה, ממשית, שיבטה, תל מגידו, עבדת, תל חצור, הבאוהאוס בתל אביב, כנסיית המולד. כל אלו הינם נכסים מוחשיים.

מה בדבר נכסים לא-מוחשיים Intangible?

על הקטגוריה "נכסים לא-מוחשיים" שמעתי רק לאחרונה, כאשר קראתי שערב הסעודית ביקשה מאונסקו להכיר בקליגרפיה ערבית כמורשת עולמית. מה כולל המושג "נכס לא-מוחשי"?

מי חשב אי פעם שמלאכות מסורתיות של עם, מנהגים, ריטואלים, מסורת שבעל-פה הרצה לאורך הדורות, ומוזיקה מקורית – ייחשבו כנכסים לא-מוחשיים שזוכים בהכרה כמורשת עולמית? אתר אונסקו מגלה שמאז 2008 הוכרו על ידי אונסקו 463 נכסים לא-מוחשיים שזכו להכרה כמורשת עולמית. מדובר בחמש קטגוריות וב- 127 מדינות. הסתקרנתי : האם ישראל נכללת ביניהן? הרי יש לנו לא מעט יוצאי עדות עתיקות יומין, שעם עליית בניהן ובנותיהן ארצה, הביאו איתן מורשת של מנהגים, מלאכות, אמונות, ריטואלים, ריקודים ומוזיקה אופייניים ואותנטיים. הרי לצורך העניין, לא די בכך שמקימים מוזיאון לתרבות מרוקו, או לתרבות תימן.

העובדה היא שמתוך רשימה ארוכה של פריטים, בחמש הקטגוריות של נכסים לא מוחשיים המוכרים כמורשת עולמית, לא מצאתי ולו נכס אחד מישראל. ברור לי שאין להטיל את האשמה על אונסקו. הרי הארגון הכיר בשמונה אתרים מוחשיים היסטוריים בישראל כמורשת עולמית.

מצד אחד כל הכרזה על נכס כמורשת עולמית ראויה להתפעלות. בין אם מדובר בנכס מוחשי או לא- מוחשי. כשנכס זוכה להכרה כזאת האנושות יכולה להתהדר בגוף בינלאומי שנקרא אונסקו אשר שומר על נכסים אלו. יחד עם זאת, התאכזבתי לגלות שישראל לא זכתה להכרה עבור שפע של נכסים לא- מוחשיים של העדות השונות.

אם כן, לצד ההצלחות הללו של 127 מדינות בעולם ניצבות מדינות כמו ישראל, שהזניחו את הנושא. וחבל.

קליגרפיה כנכס לא-מוחשי.

הנושא שהובא בפתיח הרשימה מוביל לדיון בקליגרפיה וראוי להתייחס אליו כאן. רק כדי לסבר את האוזן, לקליגרפיה יש מעמד של נכס לא-מוחשי, בין אם היא מופיעה על גבי קיר או נייר, על גבי בד או חומר פיזי אחר. אלהמברה שבגרנדה, ספרד, היא אתר מוחשי מוכר כמורשת עולמית, ואילו הציטוטים מהקוראן על גבי קירות אלהמברה הם נכס לא-מוחשי. הם נתפסים על ידי המאמינים כסמל קדוש דתי וגם תרבותי

אלהמברה 1

הבקשה שהוגשה על ידי ערב הסעודית להכיר בקליגרפיה ערבית כנכס לא-מוחשי הראוי להכרה וכמורשת עולמית אם תתקבל כזו, תהיה החמישית אחרי הקליגרפיה של סין, מונגוליה, גיאורגיה וארמניה. מה שעומד לזכותה של הקליגרפיה הערבית הוא – א. לקליגרפיה ערבית יש פן סמלי. מכיוון שהמקור שלה הוא הקוראן שנתפס נתפס כהתגלות אלוהית, היא סמל התרבות ודת האסלם. ב. דבר נוסף, צריך לזכור שהאסלם הגיע גם למדינות שאינן דוברות ערבית, לדוגמא, איראן. כך שהקליגרפיה הערבית היא גורם מלכד ומקשר, גם אם אינך דובר ערבית. אסיים בכך שאציין שהקליגרפיה הערבית התפתחה מאז תחילת המאה השביעית והתקופה היותר משמעותית בהתפתחותה היא המאה התשיעית. אז חלה תנופה בהתגבשותם של כל הרבדים בתרבות ואמנות האסלם. גם מהפיכת הדפוס לא גרמה לשינוי משמעותי, שכן הערבי התחבר לקולמוס, לעידן שבו העולם נברא. גם הבעיה הטכנית, האותיות בשפה הערבית שנכתבות במחובר, יצרו העדפה לקולמוס. התוצאה הייתה אותיות מקושטות הנראות כציור ומהוות מקור של גאווה לערבים.

מרוסיה באהבה

עד אשר תחזור אלינו נעמה יששכר מהכלא הרוסי במוסקבה, והלוואי שזה יקרה במהרה, לא נדע מה עבר עליה שם, לאלו תכתיבים נאלצה לציית, ומה המילים ששמו בפיה כאשר הועלתה לשידור חי. ואין אלו דברים בעלמא, לאור המקרה שהייתי עדה לו.

נעמה יששכר
נעמה יששכר בהופעה בתא מבודד, בעת דיון בבית המשפט. צילום מסך.

כבר היו דברים מעולם

המקרה הבא התרחש ברכבת במעבר הגבול בין פינלנד ורוסיה. זה לא סתם מקרה. זאת חוויה טראומטית שהייתי עדה לה. טיול בן יומיים לסנקט פטרבורג שהחל בהלסינקי, פינלנד, הסתיים בחוויה מורטת עצבים במעבר הגבול, בנסיעה חזרה מרוסיה לפינלנד. כנוסעת פרטית, לפני יציאתי מהלסינקי לסיור בן יומיים בסנקט פטרבורג קיבלתי הנחיות מפורטות מסוכן נסיעות פיני. הוא הורה לי כיצד עליי לנהוג ברוסיה. הוא עשה כל מאמץ להבהיר לי שאני נכנסת למקום שחוקיו מאוד נוקשים וכל סטייה מהם, ואפילו מה שנתפס בעיניי ככלום, עלולה להסתיים בכי רע, כולל מעצר. אין מנוס, הוא אמר, מלהפנים את כל ההוראות שאקבל. ולגבי מעבר הגבול הוא הבהיר:

במעבר הגבול בין פינלנד ורוסיה יעלו לרכבת שוטרי משמר הגבול הרוסים. הם יחלקו לכל נוסע טפסים ובהם כל נוסע יצהיר על סוגי המטבע שברשותו והסכומים המדוייקים. בחזרה מרוסיה יעלו לרכבת שוטרי משמר הגבול ויאספו את הטפסים. הם גם ייערכו בדיקות קפדניות הן במטען והן בארנקים. תוודאי שהסכום שהוצאת מרוסיה קטן מזה שעימו נכנסת, והזהיר: תדאגי שלא לאבד את הטופס בהיסח הדעת שכן, לא תוכלי להוכיח מה הסכום שהיה בידך בכניסה לרוסיה. כל סטייה עלולה להסתיים בהסתבכות קשה עם השלטונות, כולל מעצר.

רצה הגורל ובנסיעה ברכבת בדרכי חזרה לפינלנד, הושיבו אותי באותו קרון בו ישבה קבוצת מטיילים ישראלים שביקרה ברוסיה במסגרת טיול מאורגן. אנו מגיעים אל מעבר הגבול. שוטרי משטרת הגבולות נכנסים לקרון ומבקשים מכל נוסע למסור לידיהם את הטפסים שמילא בכניסה לרוסיה. אחר כך מתחילה בדיקה יסודית של החפצים שבמזוודה. אצלי פתחו גם את תיק הרחצה, הוציאו מתוכו משחת שיניים ופתחו את המכסה, הוציאו קרם פנים ופתחו את המכסה, וכך זה נמשך לגבי כל פריט ופריט שהיה במזוודה. נשמתי לרווחה כשהכל עבר. אבל – לא כך היה המצב של קבוצת המטיילים מישראל. כפי הנראה ההקפדה על ההוראות לא נחשבה לקריטית. הטפסים לא מולאו כראוי ו/או לא חלקם איבדו את הטפסים. והנה מתרחש תסריט איימים: אדם אחד בגיל מתקדם אינו מוצא את הטופס שמילא. מורידים אותו מהרכבת. בחוץ הוא עובר חקירה שבסופה מתברר שהוא אינו מצליח להוכיח מה הסכום שהיה בידו בכניסה לרוסיה. הידיעה מועברת פנימה אל המדריך, בתוספת העובדה שהשוטרים מאיימים עליו שאם לא ישלם 500 דולר, הוא ייעצר. הסכום שולם והאיש חוזר לקרון ופניו חיוורות כסיד. חבריו מגישים לו מיד כוס מים. כולם שרויים במתח ומתפללים לשלומו, שמא יקבל התקף לב. בסוף הוא מתאושש.

מרוסיה באהבה?

מדוע נקראת מלחמת יום הכיפורים כך?

במהלך השנים נשמר הכינוי "מלחמת יום הכיפורים", המתיחס למלחמה שפרצה ב- 6 באוקטובר 1973. הכינוי קיבל מעמד רשמי בישראל ובמקומות שונים בעולם. וכמו תמיד עולה השאלה: מי טבע את השם וכיצד הפך לשמה הרשמי של מלחמת אוקטובר 73', האם היו כינויים מתחרים למלחמה זאת, ומדוע לא זכו למעמד רשמי?

********

במחקר שערכתי ושפורסם בספרי, מלחמה כבדת דמים: טראומה, זיכרון ומיתוס (2014), הצגתי candleמבחר דימויים שנתגבשו בהתייחס למלחמה שפרצה ב-6 אוקטובר 73, עוד בימי הקרבות הראשונים, כאשר הידיעות עליה הובאו לידיעת הציבור בנאומים רשמיים של בכירי צה"ל והמערכת הפוליטית.

אחד הדימויים שנעשה שכיח עם פרוץ המלחמה, היה "מלחמת יום הדין":

 

שר הביטחון, מר משה דיין, היה הראשון שבחר להתייחס למלחמה בסגנון זה. מטבע הדברים, הוא העדיף להשרות בחזית ובעורף תחושה אופטימית. כידוע, לפי המסורת היהודית ביום הכיפורים – הוא יום הדין – נקבע גזר דינו של אדם לחובה או לזכות, ומנהג הבריות הוא לאחל זה לזה, "חתימה טובה"; "שייגזר דינך לזכות". במסיבת עיתונאים בבית סוקולוב, שהתקיימה למחרת פרוץ המלחמה בתל אביב, אמר דיין: "… בסיני איבדנו מספר עמדות ויש אבדות לכוחות צה"ל, אך לאויב נגרמו אבדות רבות… הקרבות קשים אך ייגמרו בחתימה טובה".

גם מפקדי צה"ל נהגו לכנות את מלחמת 73' באמצעות הדימוי "יום הדין" – "מלחמת יום הדין". עם פרוץ המלחמה נדמה היה שזה הכינוי הרשמי שהעניקו מפקדיו הבכירים של צה"ל למלחמה. הוא שובץ בנאומו הראשון של הרמטכ"ל רב אלוף דוד אלעזר ששודר לאומה עם פרוץ המלחמה, והופיע בשכיות רבה בכתבות ובסיפורי הגבורה שהופיעו בחלק מהעלונים תחת הכותרת, "סיפורי יום הדין".

דימוי מתחרה שהיה שכיח בימים הראשונים לאחר פרוץ המלחמה היה: "מלחמת מעטים מול רבים"

הדימוי "מלחמת מעטים מול רבים" נרמז בתדירות גבוהה בהתבטאויות של בכירי צה"ל, שהופצו באמצעות עלונים, כמו דף לחייל, פקודות יום, דפי קרב ודפי הסברה. לדוגמא: בדף לחייל, עלון שחולק לחיילים בחזית, דובר ביום השלישי למלחמה על, "גילויי גבורה של מעטים נגד רבים." (דף לחייל , 8.10.1973); ובמועד מאוחר הרבה יותר, הדימוי "מעטים מול נחשולי פלדה ואש" שובץ בפקודת-יום ליום גייסות השריון (29.10.1973). ובאותה פקודת-יום נאמר גם, "אתם, אשר ניצבתם מעטים מול רבים, בין ישראל ובין מבקשי נפשה". התבטאויות דומות הופיעו גם בדף קרב של מׅפְקדת האוגדה (15.10.1973) ובהנחיות ההסברה למפקד מיום 7 באוקטובר 73', ובׇהקבלה שבין מלחמת יום הכיפורים למלחמת תש"ח, "לבדנו. כמו תמיד, כמו ב- 1948". הדימוי הופיע גם בהשוואת אחדותם של ה"מעטים" מול האויב, במלחמת "ששת הימים" כך: "כמו במלחמת ששת הימים מתגלה העם במלא תפארתו נכון לכל." (7.10.1973).

הדימוי "מלחמה כבדת דמים" שימש את שר הביטחון, משה דיין, ביום השלישי למלחמה.

Golda Meir and Moshe Dayan (photo credit REUTERS)
photo Credit: REUTERS Golda Meir and Moshe Dayan 1973

אחרי שלושה ימים של מסרים אופטימיים שנועדו לחזק את המורל בחזית, כאשר הציבור עדיין לא היה מודע לגודל האסון והמחדל, הכריז דיין שהמלחמה גבתה מחיר דמים רב בשלושה ימים. דיין השתמש בדימוי "מלחמה כבדת דמים", שהשרה תחושה פסימית. אבל כפי שדווח לציבור, מאז חיילי צה"ל הצליחו ל"הפוך את הקערה על פיה" ולעבור ממצב של מגננה למערך של מתקפה. למרות זאת, יש לזכור שההצלחה גבתה מחיר גבוה של כ- 2,800 הרוגים.

בסיומה של המלחמה שפרצה ביום הכיפורים תשל"ד, היום החשוב ביותר בלוח העברי, היא קיבלה את שמה, "מלחמת יום הכיפורים". כפי הנראה משום ששם זה מחבר בין "מלחמה" לבין "היום בלוח העברי" שבו נחרצים גורלות של בני האדם. ובמקרה זה, של עם ישראל כולו.

שני הדימויים – "מעטים מול רבים", שהיה שכיח בתרבות עוד בימי היישוב היהודי בישראל ובמלחמת תש"ח, ו"מלחמת יום הדין", שמצמצם את טווח המשמעויות לאלו שבבסיסן מסר משפטי ואף דתי – שני דימויים אלו נותרו בשולי השיח ובמהלך הזמן נשכחו. כך גם הדימוי, "מלחמה כבדת דמים", המשדר מסר טרגי של שדה קטל.

"מלחמת יום הכיפורים", הוא שם שכולל בתוכו מסר נטול מטען שלילי מובהק: יום כיפורים. והמסר העולה ממנו היה, ותמיד יהיה: קיים תמיד סיכוי לסוף טוב, לגזר דין זכאי.

מי רצח את ג'ו אלון – בעקבות הסרט מ- 2011

היום לפני 46 שנה נרצח טייס חיל האויר, אל"מ ג'ו אלון, הנספח האוירי של ישראל בוושינגטון. הרצח לא פוענח עד היום.

בתו, רחל, פרסמה בקבוצת פייסבוק מכתב שקיבלה מאת מפקד חי"א, נורקין, לציון יום השנה לרצח של אביה ג'ו אלון. למותר לציין שמגיע לבנותיו של ג'ו אלון יותר ממכתב מכבד. מגיע להן פתרון הרצח.

******

אני מעלה מחדש פוסט שפרסמתי ב- 2011, בעקבות הסרט "מי רצח את ג'ו אלון?" – בנותיו של ג'ו אלון ראויות להסבר משכנע יותר.

בתכנית "מבט שני" (6.3.2011), שודר הסרט "מי רצח את אבא?". הסרט תיאר בפרטי פרטים כמה מהדילמות הקשות הרודפת את בנותיו של ג'ו אלון, ובזמנו גם את אימן ז"ל, בהקשר לשאלת הרצחו של אבי המשפחה, ג'ו אלון. לא עברו מספר דקות מתחילת הסרט וחיש קל העלו לשידור כמה מרואיינים, אמריקאים וישראלים. הבולטים ביניהם, מפקד טייסת חי"א לשעבר, האלוף יעקב אגסי (שהיה לי הכבוד לשרת בטייסת בזמן שהיה מפקדה), וד"ר אורי מילשטיין (שתקופה מסויימת לימדנו באותו מוסד אקדמי, עמיתים למקצוע).

חקירת האירוע

ג'ו (יוסף) אלון נולד ב 1929 בקיבוץ עין חרוד. השתתף בקורס הטייס הראשון של המדינה, ב- 1948, והיה בין מייסדי חי"א הישראלי. בתחילת שנות ה-70 אלון התמנה לנספח האווירי בשגרירות ישראל בוושינגטון. הוא נרצח על ידי אלמוני בפתח ביתו לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים (1973). ה- FBI העלה כמה הסברים אפשריים לרצח – פלילי, רומנטי, פוליטי. כל הבדיקות לא העלו מאומה. היה ל- FBI יסוד סביר להניח שאלון נרצח על רקע פוליטי (קרבן של ארגון ספטמבר השחור). לבסוף מחבר אמריקאי פרסם ספר על הפרשה. הספר מחזק את ההשערה שאלון נרצח על רקע פוליטי – על ידי ארגון פלסטיני. הבעיה – למחבר הספר היו ראיות נסיבתיות בלבד!! וכך הוא כתב במקור:

As far as Black September was concerned, the choice of Alon as a target was a brilliant decision. From their standpoint he was a symbol and a target worthy of attack. He was an Israeli diplomat and a military attache.

אשתו של אלון חשדה שאולי הוא היה גם מרגל או איש המוסד. מוטה גור נשבע לה שלא. אחרי מותה, בנותיהם של הזוג אלון החלו בחקירה (2004) ועתרו לבג"ץ כדי שיחייב את המוסד והשב"כ למסור מידע. כולם נשבעו שרק ה FBI יודעים מה שיודעים.

הספר שערך מחבר אמריקאי בעקבות הפרשה, תורגם לעברית על ידי העיתונאי הוותיק אמיר אורן. על הכריכה נכתב כך: מעל הפרשה ריחפו במשך השנים חשדות וסימני שאלה רבים: האם ג´ו אלון, הטייס המהולל, גיבור מבצע קדש ומלחמת ששת הימים וממעצבי דמותו של חיל האוויר הישראלי, נרצח בידי ארגון הטרור הפסטיני "ספטמבר השחור"? האם היה זה חיסול חשבונות על רקע פלילי-אישי? ואולי אלון בכלל נלכד ברשת סבוכה של אינטרסים וריגול בינלאומי שהמוסד, הסי-איי-איי והקג"ב היו רק חלק משחקניה, ושילם על כך בחייו ?

מחקר על מלחמת יום הכיפורים

עבודת המחקר שלי לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה התמקדה במיתוסים פוליטיים. המחקר עצמו עקב אחר המיתוסים שרקמה החברה בישראל סביב מלחמת יום כיפור וכיצד הם שירתו קבוצות אידיאולוגיות/פוליטיות בחברה הישראלית. לאחר הצפייה בסרט שאלתי את עצמי האם כל מה שרואות עיני בסרט זה אינו אלא מיתוס פוליטי? ומי מעוניין בכך? האם המניע הוא "שחיטת פרות קדושות"? אבל למה לעשות זאת על גבן של בנות משפחה ששכלה את אביהן?

ספריהם של בראון ושל אלי זעירא

במחקר לדוקטורט לא עסקתי בהיבט הצבאי של מלחמת יום כיפור. הקרבות, המהלכים המדיניים שקדמו למלחמה, התזכירים ופרוטוקולים מדיניים למיניהם לא היו חלק מחומרי המחקר. כאמור, בדקתי טקסטים שונים כדי להבין איך פועל הנרטיב סביב אותה טראומה היסטורית. האם כולם מגובשים סביב נרטיב אחד? וכיצד נרטיבים של קבוצות אידיאולוגיות בולטות היו שונים אלו מאלו במהלך השנים שחלפו מאז המלחמה?

למרות שהמחקר שלי לא עסק בפן הצבאי של מלחמ יום הכיפורים, על מדף הספרים בביתי ישנם מספר ספרים שקשורים למלחמה. ביניהם, ספרו של אלי זעירא "מלחמת יום כיפור: מיתוס מול מציאות" (1993), המוקדש לרעייתו, אתיקה, "העומדת לימיני כסלע איתן מול כל נחשולי סערות החיים". וגם הספר שכתב מי שהיה שלישו ומזכירו של משה דיין, אריה בראון "משה דיין במלחמת יום הכיפורים", שפורסם ב-1992 ואף הוא מוקדש לבן משפחה – אביו המנוח של בר און, "מחלוצי העלייה השלישית ומראשוני המתיישבים בעמק יזרעאל". אגב, שני הספרים יצאו לאור בהוצאות הקשורות למו"ל "ידיעות אחרונות".

יש לראות בשני ספרים אלו שני קצוות על גבי רצף של נקודות מבט – האחת, של זעירא, מציגה תמונת מצב מנקודת מבטו כראש  אמ"ן, על כל מה שהתרחש בין אמ"ן לבין הדרג המדיני. והשניה של אריה בראון, אשר מתארת כיצד התנהל משה דיין באותה תקופה. קשה לומר שהאחד אמין יותר מהשני. אולם כשיש ביד שני טקסטים מצויינים, ניתן להצליב ביניהם ולנסות לקבל תמונה חדה יותר.

מה המסר של "מי רצח את אבא?"

הפרויקט שהונצח ב"מי רצח את אבא?" מטלטל את הצופה כשלפתע מתגלים לו "סודות מדינה". כל זה במרכאות כפולות שמרמזות איך לתוך הואקום שנוצר בעקבות אי-היכולת לשים את האצבע על הרוצח, נשאבו כל רוקמי תיאוריות הקונספירציה למיניהם. אלו מנתבים את הצופה בסרט להבנה כי ייתכן שג'ו אלון "ידע משהו" והיה צריך לחסל אותו (דבר שבוצע בפועל בעצה אחת ישראלית-אמריקנית) כדי שה"סודות" לא יתגלו ברגע כל כך קריטי כמו ערב מלחמת יום כיפור.

מה ידע ג'ו אלון שגרם למדינה לדאוג לחיסולו?

בסרט (יוטיוב לעיל) מתראיינים מספר עיתונאים וחוקרים שהבולטים מביניהם הם אגסי ומילשטיין, שטוענים שאלון ידע משהו הקשור ליחסי ארה"ב-ישראל-מצרים והמזה"ת. מעל התרחיש מרחפת דמותו של מזכיר המדינה האמריקני דאז, הנרי קיסינג'ר, שהיה עסוק באותה תקופה בדילוגים בינינו לבין המדינות היריבות.

בנימה קצת אירונית אפשר לתאר זאת כך: מטרת הסרט הייתה להציג בפני קהל הצופים ה"שבוי" בביתו זוית ראייה שלא הכרנו עד היום. ליתר דיוק – מטרתו הייתה להבהיר לציבור שמדינת ישראל הסכימה לאפשר למצרים "ניצחון קטן" במסגרת הברית הבין-מדינתית הזאת. ארה"ב רצתה לשלוט באזור ולהוציא את מצרים מתחת שליטתם של הרוסים. דרושה הייתה יוזמה, כגון מלחמה, שבה נוכל "לרצות" את המצרים על ה"תבוסה" שלהם מול ישראל במלחמת 1967. אם זאת האמת, זה נשמע רע. למרות זאת, גם אלוף במילואים יעקב אגסי, שאותו אני מכבדת וזוכרת כמפקד טייסת מעולה, וגם אחרים ובעיקר ד"ר מילשטיין (שהישגיו ראויים לשבח אבל דא עקא, מסקנותיו תמיד מעוררות מחלוקת קשה) אמרו מפורשות דברים בסגנון זה.

אינני מקבלת את הטענה של אגסי-מילשטיין (ובפתחה של שנת 2017 יש סיכוי שנדע קצת עובדות ולא השערות ותיאוריות קונספירציה)

אדרבא, אני שולחת את בנות משפחת אלון  לספרו של אלי  זעירא – שלפי מה שנאמר במסגרת הסרט-הפרויקט "מי רצח את אבא", זעירא אינו מוכן להשיב לשאלותיהן בראיון פנים-אל-פנים. ממליצה לבנותיו לקרא מספר פרקים מספרו ולהרהר בסוגייה במבט מחודש.

להלן מבחר קטעים רלבנטים מתוך ספרו של אלי זעירא "מיתוס מול מציאות":

בראש ובראשונה (אלי זעירא, פרק 8) – שר הבטחון צופה מלחמה במחצית השנייה של קיץ 1973.  החל מעמוד 104: "השאלות שאני מציג הן: מדוע לא נהג כך בין 21.5.1973, המועד שבו ניבא (משה דיין) מלחמה במחצית השנייה של הקיץ, ועד סוף ספטמבר? מדוע לא קבע תאריכים שבהם תוצגנה לו תוכניות המלחמה של צה"ל?.., מדוע לא נקט בכל הצעדים שהוא קבע שהם הכרחיים לשלב ההכנה למלחמה?…" עמ' 106 "מאומה מכל זאת לא נעשה!… לעובדות הללו קיימים שני הסברים אלטרנטיביים. הראשון הוא שתוך זמן קצר אחרי שדיין אמר מה שאמר ב- 21 במאי, הוא "ירד מהעץ"… אילו התייחס דיין לתחזיתו שלו עצמו ברצינות, האם היה מאשר החלפתו של אריק שרון בשמואל גונן, קצין צעיר שמעודו לא היה אלוף פיקוד?.. צריך לזכור שמדובר כאן במינוי מן החשובים ביותר שהיו אז בצה"ל. ההסבר השני הוא בתחום הרשלנות…" עמ' 108 "בשנים שעברו מאז מלחמת יום-הכיפורים,  שאלתי את עצמי מדוע שר הבטחון לא עשה את המוטל עליו ולא פיקח על הכנות צה"ל למלחמה. ההסבר של התרשלות והזנחה אינו מתקבל על דעתי… הוא אינו עולה בקנה אחד עם התעמקותו בנושאים שונים באותם חודשים של קיץ 1973… " עמ' 110 "דיין היה תלמידו של בן גוריון. ממנו למד ששר הבטחון הוא מפקדו של צבא ההגנה לישראל. ממנו גם למד שהערכות מצב מדיניות-בטחוניות עושה שר הבטחון באופן אישי ואינו נשען על הערכות קציני הצבא…. מידת הצדק והיושר דרשה שהוועדה תטיל אחריות אישית לא רק על הרמטכ"ל, אלא גם על שר הבטחון ועל ראש הממשלה…. (גם ההמשך מעניין מאוד וכדאי לקרא מה שהוא אומר). עמ' 231 "הסיבות שבגללן לא ציווה שר הבטחון על גיוס יחידות המילואים, כפי שהציגן בפני  ועדת אגרנט, היו שתיים, הראשונה מדינית והשנייה צבאית. הנימוק המדיני להימנעות מגיוס מילואים, היה החשש שישראל תואשם על ידי ארצות הברית וברית המועצות בגרימת מלחמה, אותה יציגו מדינות ערב כהתקפה מקדימה על ישראל כתגובה על גיוס המילואים של צה"ל."

לאור דבריו אלו של זעירא, תמוה בעיניי איך יכלו המרואיינים בסרט לקרא כל-כך לא נכון את דבריו של משה דיין המופיעים בפרוטוקול של ועדת אגרנט (ומצוטטים בספרו של זעירא)??? אילו סימוכין מביאים המרואיינים לדבריהם כאילו זאת תגלית מוצקה הנחשפת "לראשונה כאן, בסרט" (!)? מה הסימוכין להבנה שקיימת הייתה איזו שהיא הסכמה של מדינת ישראל לתת למצרים "ניצחון קטן"…… הסרט (והמרואיינים מילשטיין ואגסי) לא סיפק לנו תימוכין מוצקים למסקנה שכזאת. לא מיניה ולא מקצתי.

גם אריה בראון כותב בספרו, משה דיין במלחמת יום הכיפורים, בעמ'  60 : "ב- 5 באוקטובר 1973 הציע שר הביטחון לבקש מן האמריקנים לשאול את הרוסים למה הם נוסעים הביתה (יוצאים ממצרים) והסביר "בקונטקסט של השאלה הפוליטית – זה טוב לנו, שהאמריקנים ישאלו את הרוסים.. שהם יגידו בביטחון של מאה אחוז שישראל לא עומדת לתקוף", ובהמשך: "אני בעד זה… צריך כעת לנסות לשבור את מעגל הקסמים הזה ולומר לאמריקנים שני דברים: מצידנו אין שום ריכוזי ארטילריה וקידום כוחות וידיעות אחרות שמחשידות. ביחסים שיש לנו עם קיסינג'ר, אפשר לבקשו לפנות לדוברינין ולומר לו שישראל לא עושה כלום…."

סיכומו של דבר, הרושם שלי בעת כתיבת הרשימה הוא שהסרט, מי רצח את ג'ו אלון, הוא לכל היותר תסריט בלשי דוגמת אותם סיפורים ידועים שבראשם עומד שרלוק הולמס. רק חבל שבמקום להקל על סבלן של הבנות לבית אלון המסקנות הללו רק מחריפות את סבלן ללא צורך. גם מדינת ישראל יוצאת רע מאוד בסרט, ובשורה התחתונה, לא מספקים לקהל הצופים אפילו נימוק אחד משכנע שאכן כך היו פני הדברים (גרסת אגסי מילשטיין).

חומר, רוח – ניגוד ואיזון

עולמות נפרדים הם, הרוחני והגשמי. לא קל למצוא איזון ביניהם. יש הטוענים שהכלי שמאפשר להגיע לאיזון הוא התורה שקיבלנו במעמד הר סיני.

****

חג שבועות הוא זמן מתן תורתנו.

חשבתי על חג השבועות, לא במובן של מאכלי הגבינה, שבכל שנה אנו טובעים בהם מחדש, פשוטו כמשמעו. חשבתי על הצד הסמבולי של החג – על מעמד הר סיני. התורה מספקת פרטים על המעמד ותהליך השינוי שהעם עבר שם – היה זה מיקבץ של עבדים, לא רק לפרעה במצרים, אלא בעיקר עבדים ל"סיר הבשר", סמל החומרנות. עם, שהחומרנות, הייתה מבחינתו חזות הכל. ובכל זאת מעמד הר סיני היה צומת חשובה בחייו. חלק מהעם המשיכו בחומרנות ודרשו את סיר הבשר, חלק נוסף הטיפו לאמונה באל ובתורתו (כוהנים ולוויים), וחלק אחר איזנו בין שני הקצוות.

 

אכן, עולמות נפרדים הם, הרוחני והחומרי

לא קל למצוא איזון בין חיי הרוח וחיי הנוחות הפיזית. יש הנוטים לקיצוניות רוחנית, ונסחפים אחר תורות שמיובאות מהמזרח, כגון יוגה, בודהיזם וכיוצ"ב. אחרים נוטים לקיצוניות הפוכה, פיזית. אלו נסחפים מבוקר עד ערב אחר העולם החומרי ופינוקיו, עוסקים בחומרנות בסיסית של צבירת נכסים, ומתגאים בהישגיהם החומרניים.

יש הטוענים שאפשר לאזור בין החומרני והרוחני, והכלי שמאפשר זאת הוא התורה שקיבלנו במעמד הר סיני.  לפי טענה זאת התורה היא ספר הוראות שמלמד איך לאזן בין חומר לרוח, בין גוף לנשמה.ספר התורה מספק הנחיות איך לחיות בעולם של חומרנות, ובה בעת מעל לכך; וחשוב מכך, איך לא לפרוש מהעולם החומרני  -כי יש לו תפקיד חשוב וזו טעות לוותר עליו; ומאידך, לא לשקוע בו, כי הוא לא האופציה היחידה ולא חזות הכל.

הקרדיט להמשך תזה זאת שייך לד"ר גיל יוסף שוחט (M.D.). להלן תמצית דבריו:

לאחד ולחבר בין שני דברים שנראים מנוגדים:

עד מתן תורה, העולמות הרוחניים (שמים) היו נפרדים ומובדלים מהעולמות החומרניים (הארץ) ולא היה כל חיבור ביניהם. כל הרעיון של התורה הוא יצירת אחדות בין העולם הרוחני (העולמות העליונים) לעולם הגשמי (העולמות התחתונים). שכן, העולמות העליונים והעולם הזה לא נבראו כדי לנגד זה לזה, אלא כדי לסייע זה לזה.

זה לא "או זה או זה" – התורה רוצה להראות לנו איך ייתכן איחוד כזה ואיך הוא מתבצע בפועל. כדי לעלות בדרגת הרוחניות אינך אמור להעדיף את הרוחני. אינך מצופה לחיות חיים סגפניים ולהסתפק במועט. יתרה מזו, המטרה אינה רק חיבור בין העולם הרוחני והעולם הגשמי, אלא חיבור בתוך-תוכנו בין חיים גשמיים ורוחניים. בין הנשמה (החלק הרוחני שבנו) והגוף (הצרכים החומרניים). לא פעם מתקיים מאבק בין השניים – ואנו חווים משיכה לשני הכיוונים.

התורה כספר הנחיות – לדוגמא – במובן מסויים טבעי ולגיטימי שהפרט יעשה הכל למען הרווח הכספי, הרווחה הגשמית והשפע הכלכלי שלו ושל בני ביתו. אלא מה? הדבר עשוי להפוך לבעייתי אם אדם חושב רק על זה. לכאן שייכת ההנחייה הידועה מן התורה – הפרש מעשר (10%) לנזקקים מכל רווחיך (מהנטו). תרום חודש בחודשו 10% מהנטו. זה לא קל.

למרות הקושי שלנו להיפרד מחלק מנכסינו למען הכלל, עצם הנתינה עשויה להפוך אותנו לרוחניים יותר. אנחנו משתפים אחרים במשהו חומרני, ותוך כדי כך זוכים לפרופורציה בחיינו. הוויתור על מעט שפע חומרי (לכאורה) מלמד מהי נתינה; החזרה על הפעולה הופכת לטבע השני שלנו. בדרך כלל הפעולה מעדנת אותנו. כאן צריך להעיר שמי מאיתנו שעוסקים במדיטציה, יוגה ונשימות, חושבים שהם מכניסים "רוחניות" לחייהם. אבל בפועל זה לא מלמד אותם לתרום מעשר (ולו באופן חד-פעמי), לתת משהו לנזקקים.

חז"ל  כבר הורו לנו לברך לפני ואחרי הכנסת דבר מאכל לפינו. מה טומנת בחובה פעולה זאת? למעשה הזה נלווה ערך מוסף גדול: עצם הברכה והקדשת הזמן לכך לפני האכילה, ממתנת את הצרכים הפיזיים לטובת המחשבה המופשטת, והפניית תשומת הלב לכל הטוב שנפל בחלקינו ומאין הוא בא. את התחושה הפיזית של הרעב אנחנו מאזנים בכך שלפני סיפוק הצורך הפיזי, אנו מפנים לעצמנו מרחב רוחני ומברכים על האוכל. נוהג זה אינו נחלתנו בלבד. גם בקרב עמים שאינם יהודים ישנם כאלו שברגע שהמזון מונח לפניהם על השולחן, בערבו של יום, הם מתבוננים בתבשילים, משפילים עיניים בענווה ומודים לאל על כל הטוב הזה. למעשה, זאת פעולה שמעכבת את האכילה וסיפוק הצורך הפיזי, אבל בה-בעת ההודייה מסייעת לריכוך ועידון תאוות הגוף. ברכה ותודה שנאמרות לפני ואחרי אכילת המזון, מרגילות את האדם לאיפוק ושליטה בצרכי גופו.

דברים אלו נשמעים פשוטים לכאורה. אלא שככל שמעמיקים לחשוב עליהם מתברר שהאיזון בין החומרני והרוחנו שבחיינו הוא בר-השגה דרך אימוץ הרגלים. מתברר לנו שעמוק בתוכנו מתנהל מאבק מתמיד [סמוי] בין משיכה לעולם החומרני – שיש בינינו שלא שולטים בה ושוקעים בעולם החומרני – לבין המשיכה לעולם הרוחני – שגם הוא עלול לסחוף ולהטביע אותנו בתוכו.

"להיות רוחני בתוך העולם החומרני". הוא ערך. ומי שמבין זאת כך, יידע גם למצוא את הדרך לתעל את צרכי הגוף תוך כיבוד רצונות הנשמה. ולהגיע להרמוניה.

חווה אלברשטיין – חוד החנית

חווה אלברשטיין – מקור: ויקיפדיה

ואם שאלתן עצמכן, האם כדי להיות מנצחת תזמורת, מעבדת ומפיקה של שירים נחוץ כוח, במיוחד כדי להשתלט על הגברים, קבלו את הדעה הרווחת בשיח הפמיניסטי-מוזיקלי בשנים האחרונות בדבר הדרת נשים מהמרחב המוזיקלי, קובעת אלברשטיין.

******

ואיך כל זה קשור, מן הסתם גם לטראומה של מלחמת יום הכיפורים (1973), המלחמה שתבעה 2,297 (2,569)[1] הרוגים במשך 19 יום בלבד, רובם לוחמים ומקצתן לוחמות?

חווה אלברשטיין, יוצרת וזמרת ישראלית פעילה מאז שנות ה- 60 של המאה העשרים,  מתראיינת לוויינט בעקבות הסינגל החדש שלה "יש לי אוקיינוס". אלברשטיין מפרטת ציוני דרך חשובים בהפקת הסינגל, מאז 1973 עד שהשיר עלה לאוויר, ומדברת על שיתוף הפעולה שלה עם נשים מוזיקליות, יוצרות ומוכשרות שאיתן עבדה במהלך שנות פעילותה:

התחלנו לעבוד עליו ואפילו שרנו אותו בהופעה פעם ואז פרצה מלחמת יום הכיפורים. עשינו הפסקה לכמה חודשים ואחר כך כשחזרנו להופיע, כבר הייתי פחות אמיצה ואת השירים חדשים החלפנו בשירים קצת יותר מוכרים. ככה, כדי להקל קצת על כולנו את המצב, לתת קצת נחמה, חמלה [ הדגשה שלי ת.ה.]".

באופן טבעי מסקרן, אם כן, לשמוע מאלברשטיין מה הטריגר שהחזיר בכל זאת את השיר לשולחן העבודה שלה? או, להבין איך שיר, שנולד לפני שנים, עולה לאוויר דווקא כעת? האם מדובר בייסורי לידה או בטריגר שרק אומנים ויוצרים יודעים להסביר אותו? חשוב לציין שהשיר נכתב על ידי תרצה אתר והלחן, על-ידי אלונה טוראל שהלכה לעולמה ממש לפני יום העצמאות האחרון. ב- 1973 הוא הועלה לדיסק ונשאר שם. והנה משהו קרה. כך זה מתרחש בדרך כלל: אמן נרתם למלאכת היצירה כשמשהו מדגדג אצלו בפנים והוא מרגיש בקצות אצבעותיו את הדחף ליצור, בלי יכולת להתנגד. כך גם הרגישה אלברשטיין, לדבריה, כאשר חפרה בארכיון הספרייה הלאומית ומצאה שם שיר ישן של חיים ברקני, וזה היה הטריגר שהזכיר לה שעדיין לא השלימה את מלאכת הפקת השיר שנולד עוד ב- 1973. נזכיר כמה מהשירים שברקני הלחין שעד היום הם מושמעים. לדוגמא: את תלכי בשדה, ביתי אל מול גולן.

כדי להתחיל את מלאכת סיום ההפקה, אלברשטיין הייתה צריכה לחשוב על הליווי לשיר, והיא בחרה ב"האורקסטרה – תזמורת הג'אז הישראלית". שילוב יחודי. מאחר שזאת הפעם הראשונה שבה האורקסטרה ליוותה שיר מקורי. והתוצאה – יצירה קלאסית-חדישה. אלברשטיין מסבירה למה הכוונה, כך: "שיתוף הפעולה עם יאיר סלוצקי ורון אלמוג הוליד את הצליל המיושן שהולם את הטקסט של אתר [הדגשה שלי, ת.ה.]".

אחרי הכל, מדובר בזמרת ויוצרת ותיקה שיש לה גם מסר כללי. בראיון שלה לוויינט (חווה אלברשטיין: "עולם המוזיקה עדיין מאוד גברי") ישנה אמירה שממש הקפיצה אותי, כמאזינה קבועה לשירים ישראליים. וכך היא אמרה – "כמו בשיר, שמאחוריו עומדות שלוש נשים יוצרות, תופעה שהייתה מאוד נדירה בשנות ה- 70, כך גם כיום". אותו מצב, היא אומרת, אינו שכיח, נהפוך הוא. לדעתה "עולם היצירה המוזיקלית עדיין נגוע בגבריות יתר". "בסוגריים, היא אומרת, "אגיד לך שהוא עדיין עולם גברי".

כך אלברשטיין גם מסבירה מדוע היה קומץ קטן, ועדיין הוא קטן, של נשים שאיתן עבדה במשך השנים. הסיבה העיקרית היא שלא היו הרבה כאלה באותן שנים, וגם כעת אין. לא מנחם לשמוע שזאת אינה תופעה ישראלית ייחודית. ואם שאלתן עצמכן, האם כדי להיות מנצחת תזמורת, מעבדת ומפיקה של שירים נחוץ כוח, במיוחד כדי להשתלט על הגברים, קבלו את הדעה הרווחת בשיח הפמיניסטי-מוזיקלי בשנים האחרונות: יש בסיס אמיתי לטענה של הדרת נשים מהמרחב המוזיקלי של פסטיבלים והופעות פומביות, קובעת אלברשטיין.

בכל מקרה, כל הכבוד לאלברשטיין על הפתיחות והנועזות שלה. רצוי שהדברים הללו לא יתנדפו, יתאיידו או יתמסמסו באוויר, אלא יחלחלו למרחב המוזיקלי, בישראל לכל הפחות. כי הריאליה מוכיחה שישנן "המון בחורות מוכשרות ויצירתיות" שכותבות ומנגנות, אך קולן אינו נשמע.

ובנוגע לדברים שכתבתי בראשית הפוסט – מלחמת יום הכיפורים סיפקה חומר לנרטיבים לא מעטים. רבים זוכרים אותה כטראומטית. רוב הנופלים היו חיילים קרביים ומיעוטן, חיילות שלחמו בגבולות, הדרומי והצפוני, של ישראל. אין ספק שעליונות גברית, זו שקשורה לקטל בשדה הקרב, תורמת את חלקה לעצירת היצירתיות המוסיקלית. ובמקרה הנוכחי, היא היוותה גורם כלל לא זניח להכניס את השיר, שנולד ממש לפני המלחמה, למצב של "הולְד" (עצירה), עד היום. בכל מקרה, על השיר "יש לי אויקיינוס" עמלו שלוש נשים, מהיוצרות הגדולות ביותר שידעה ישראל: חווה אלברשטיין, תרצה אתר ז"ל ואלונה טוראל ז"ל. המלחמה הטראומטית הייתה גורם מכריע בחסימת מעיין היצירתיות המוזסיקלית של רבים, ואת זו של הנשים במיוחד.

 

[1] עד הסכם הפרדת הכוחות בין ישראל לסוריה ב- 31 במאי, 1974.