גיבורות השואה: בספרות, בשירה ובטיקטוק

בנוסף לרפרטואר שחוזר על עצמו מדי שנה ביום הזיכרון לשואה ולגבורה, אנו נחשפים מדי פעם לתוצרי תרבות ייחודיים כמו אלו שנתגלו לאחרונה. בתחום הספרות, מתפרסמים ספרים העוסקים בנשים, גיבורות שואה. לאחרונה נחשפנו ליצירות מוסיקליות של נשים שהיו עצורות במחנות השמד בתקופת השואה. גם בסרטוני טיקטוק הן מופיעות ומעלות את זכר השואה כדי להנגישה לציבור רחב ככל האפשר, במיוחד בני נוער.

******************

ספרות שואה
ארון ספרי השואה מלא וגדוש והוא ממשיך לתפוח ולגדול משנה לשנה. המגוון כולל סיפורים אישיים על גבורה וחמלה, על חסידי אומות העולם, מחתרות ומרד, ספרות הנצחה, עדויות  על ניסים שהתרחשו וספרות הנוגעת בנאציזם בכלל. זהו מפעל אדיר התורם למוטו: "לזכור ולא לשכוח". אם אין תיעוד פורמלי כלשהו, אין זיכרון ברמה האישית וברמת הקולקטיב.

בתוך המגוון הספרותי הרחב קיימת ספרות שואה לא קונבנציונלית. לדוגמא, ספר מאת ד"ר שרון גבע על נשים בזמן השואה אל האחות הלא ידועה: גיבורות השואה בחברה הישראלית. הספר הוא פרי מחקר רב שנים שערכה גבע, המתחקה אחר פועלן הציבורי של נשים בהיסטוריה של המאה ה-20.

גבע היא בין הראשונות שערכו מחקר על תקופת השואה, כשהמוקד הוא נשים. המחקר ההיסטורי של גבע עושה שימוש בפרספקטיבה מגדרית כשהיא בוחנת כיצד החברה הישראלית מתמודדת עם השואה. השאלה המרכזית היא איך הציבור הישראלי מגדיר גבורה של נשים וכיצד הוא משרטט את דמות הגיבורה בתקופת השואה. אחת המסקנות העיקריות של מחקרה מצביעה על מגוון רחב ביותר של דמויות נשים-גיבורות בתקופת השואה. במגוון זה נכללות הן נשים האוחזות בנשק שחלקן ידועות יותר, דוגמת צביה לובטקין, חייקה גרוסמן ורוז'קה קורצ'אק, והפחות ידועות, כדוגמת רוז'ה רובוטה ומלה צימטבאום. מדובר בציבור של נשים שהיו אסירות במחנות השמד ומילאו תפקידים שונים, כגון בלוק אלטסטה (ראש צריף) וקאפו (ראש יחידת עבודה).

בעוד ספרה של ד"ר גבע מתמקד בנשים יהודיות שחיו בתקופת השואה, ספר הפרוזה, עיר של נשים מאת דייוויד גילהם, מתמקד בנשים גרמניות בברלין, בתקופת מלחמת העולם השנייה, בעת שרוב הגברים בעיר נמצאים הרחק בחזית. נשים אלו מרגישות צורך לרדת למחתרת, חרף הסכנה. הן מבינות שגורל היהודים גרוע בהרבה משלהן.

עיר של נשים יוצא דופן בכך שהוא נכתב מזוית ראייה נשית, שאינה רווחת בספרות הכללית. העלילה מתרחשת בברלין של שנת 1943. שלוש שנים ויותר של מלחמה חרתו בתושביה צלקות עמוקות. המזון ניתן במשורה, תושבי ברלין נדרשו לתרום מן המעט שנותר להם לטובת החיילים. כמעט מדי לילה מטוסי חיל האוויר המלכותי הבריטי, ה"טומיז", זרעו בה חורבן והרס. חלק גדול מהתושבים היו נשים, שכן הגברים היו ברובם מגויסים. הנשים עשו הכל כדי לשרוד. ערכים של חברות, נאמנות, חמלה ואנושיות פסו מקרבם וכל מעייניהן היו נתונים להישרדותן בין הפצצה להפצצה. סיגריד שרדר, גיבורת הספר, הנה צעירה בשנות השלושים. בעלה לוחם בחזית המזרחית, היא עובדת במשרד הפטנטים וגרה עם חמותה המעצבנת. אחרי שעות העבודה המשמימות היא מוצאת לה מפלט בבית הקולנוע. שם היא פוגשת את אהובה היהודי ופורקת את תסכוליה בזרועותיו.

סיגריד עוברת תהליך, בתחילה היא כמו כולם. היא חיה את חייה בלי לפזול ימינה ושמאלה, מתעלמת מכל העוולות שמסביב ומקווה לשרוד את המלחמה עד לניצחון. כל זה משתנה כאשר היא פוגשת את פרוייליין (העלמה) קוהל. זו האחרונה, צעירה בת תשע עשרה, עובדת בבית משפחה מרובת ילדים, שכניה של סיגריד. היא מרבה להיעדר מעבודתה ובכך מעוררת את זעם המשפחה המעסיקה שלה וזעם השכנים. סיגריד מגלה את הסיבה להיעדרויות ועקב כך התנהלותה משתנה. פרוייליין קוהל עוסקת בהסתרת יהודים והצלתם תוך סיכון חייה (תכונה המשותפת לחסידי אומות העולם). די מהר מצטרפת אליה סיגריד ובכך היא מוצאת טעם לחייה. היא משתנה מקצה אל קצה: היא מציגה עמדה ונתפסת כדעתנית, ומתריסה כנגד תכתיבי המשטר הנאצי שמנסה להחזיר נשים לייעודן המסורתי. חברתה אריקה מפעילה שיקול דעת. היא בוחרת את הייעוד החברתי שלה. היא סבורה שכולן צריכות לנקוט עמדה. יש לה עמדה מובהקת ביחס למוסר. מבחינתה, המוסר פשט את הרגל. כל אדם צריך להגדיר לעצמו מה הנורמות.

FOR YOU THE SUN WILL SHINE – שירת נשים במחנות השמד
הדיון והשיח הכללי על נשים בתקופת השואה בפרט ומלחמת העולם השנייה בכלל, נמצא גם בהקשר לתחומי האומנות והשירה. בערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה התכנס קהל של מאות איש ואישה והאזין לקונצרט – FOR YOU THE SUN WILL SHINE. זאת לרגל השקת האלבום בישראל של שירי נשים בשפת המקור, שנכתבו והולחנו על ידן במחנות השמד. שרה שולמית אוטולנגי, זמרת מוזיקת עולם ישראלית ממוצא איטלקי ששיתפה פעולה עם מוזיקאים בולטים באיטליה ובישראל והוזמנה להופיע פעמים רבות בארץ ובעולם. ניגנו שי בכר (ניו יורק) בפסנתר, פרנק לונדון (ניו יורק) בחצוצרה, אייב דורון (ירושלים) כלי הקשה.
אודה ולא אבוש, הייתה לי תחושה של התעלות ועצב כאחד. טבעתי בים הצלילים והעיבוד המוסיקלי הנפלא של השירים. לא פעם הרגשתי כאילו אני שם, בחוויית מחנות הריכוז והשמד. הקהל היה קשוב כמוני להסברים ולדגשים שהבליטו מוטיבים נוגעים ללב במילות השיר. מסתבר שהגיעה לידינו כמות מזערית בלבד מתוך שירי נשים שנכתבו במחנות. ביניהם שיריה של אילזה ובר (Ilse Weber, 1903-1944) שנספתה באושוויץ, שירים של לודמילה פסקרובה (Ludmila Paskarova) ששרדה את המחנות והגיעה לגיל מופלג, ושירים של קמילה מוהופט, שזהותה לוטה בערפל  – היא נשלחה תחילה לאושוויץ ואחר כך לברגן בלזן, ושיריה של אריקה טאובה שנספתה ב- 1944 באושוויץ.

חשוב שנזכור שככלל, את ההיסטוריה כתבו המנצחים — מי שידעו לקרוא ולכתוב, מי שזמנם היה בידם ויכלו להרשות לעצמם לתעד את האירועים מנקודת מבטם, ומי ששלטו במנגנון יעיל דיו כדי לשמר את הסיפור ולהעבירו לדורות הבאים. אחת ההתפתחויות המבורכות של העת האחרונה בחקר השואה ובתוצרי התרבות של תקופה זאת, הינה התרחבות מגמה המעמידה במרכז הדיון את הנשים – והכוונה לדיון העוסק בספרות, בהיסטוריה, בתרבות ובאומנות של התקופה. מסתבר שהמגמה נמשכת עד היום. ואם לא די בכך, מתפתח תחום נוסף, תיעוד אישי של מי שהיו במחנות השמד וניצלו, הנעשה באמצעות אפליקציית הטיק-טוק. המגמה מעודדת נשים ששרדו את השואה, שכיום הן בנות 90+, ליצור סרטון טיק-טוק ובכך לחשוף את הסביבה הבינלאומית לסיפור האישי שלהן.

דילמות בנוגע למכחישי השואה

בכנס מיוחד שקיימה הכנסת השש-עשרה (26.2.2006) דנו המשתתפים בגילויי האנטישמיות בעולם, ובמחויבותה של מדינת ישראל להיאבק בהם. אחד הדוברים, שר התיירות ח"כ אברהם הירשזון, פתח את דבריו כך:

"היום הוא יום  חשוב, משום שבפעם הראשונה אחרי 60 שנה קיבלה עצרת האומות המאוחדות את היוזמה של מדינת ישראל לציין את יום השנה לזיכרון השואה ולמאבק באנטישמיות.*

צריך לזכור ולא לשכוח, אדוני היושב-ראש, השואה של העם היהודי היא ייחודית מאוד. לא רק בגלל ששת המיליונים שנספו, לא רק בגלל מיליון וחצי הילדים שנספו בשואה – אלא זאת הפעם הראשונה בהיסטוריה של העולם שניסו להשמיד מעל האדמה הזאת גזע באשר הוא גזע. לא חשוב היכן תהיה, ולא חשוב היכן תתחבא – המטרה היא להשמיד את כולם. ואם נשאר מישהו מאתנו היום, זה רק משום שמכונת המלחמה הנאצית, ברגע מסוים, הפסיקה לפעול."

קרדיט: ויקיפדיה

על תופעת הכחשת השואה:

בהמשך דבריו, הירשזון התייחס למכחישי שואה –"גבירותי ורבותי חברי הכנסת, ניצולת שואה ידועה, חוקרת השואה לוסי דוידוביץ', הוזמנה לפני שנים לעימות בטלוויזיה בארצות-הברית עם מכחיש השואה רובר פוריסון. שאלה לוסי דוידוביץ' את המראיין: האם אתה חושב שבנושא הזה של השואה יש דילמה? צריך להתעמת בנושא הזה? – הוא אמר לה: אני אגיד לך את האמת, גברתי. אני בן 20, לא הייתי שם, אני לא יודע. וזאת הסכנה הגדולה ביותר. כאשר בדורות הבאים זו תהיה היסטוריה מול היסטוריה – ההיסטוריה של מכחישי השואה מול ההיסטוריה של מה שקרה באמת – אנחנו צריכים להיות מוכנים לכך".

מיהו רובר פוריסון?

בהקדמה לספרו, מול תא הזכוכית (משפט אייכמן בירושלים), הוצאת הקיבוץ המאוחד, מהדורה שניה (2001, ע' ג'), חיים גורי כותב:

"עם הזמן שעבר [מאז משפט אייכמן] נוכחתי לדעת שאפילו משפט אייכמן, לא מנע את התופעה הבלתי מתקבלת על הדעת של הכחשת השואה… גם משפט זה לא שם קץ לדבריה ולמעשיה של התנועה הבינלאומית הזאת, הנהנית מתמיכה כספית רחבה ומשימוש עקבי ומתוחכם בכל אמצעי התקשורת, כדי להמשיך ולהפיץ את תורתה. דומה, שהיא מנצלת עד תום את אי יכולתם של בני אדם לתפוס ולהבין פשע אסטרונומי כזה, כדי להכחישו או למזער את ממדיו, ולמקמו בין שאר פורענויות מלחמת העולם השנייה.

בשנת 1974, הגיע לידי [ח. גורי] מכתבו של ההיסטוריון הצרפתי רובר פוריסון המופנה לד"ר אריה קובובי, שעמד בראש המכון לדוקומנטציה של השואה בירושלים. במכתבו פונה מר פוריסון, מראשי מכחישי השואה בעולם, לד"ר קובובי ומבקש, כנהוג בין עמיתים למחקר, "שזה יספק לו הוכחה משכנעת לקיומם של תאי גזים בפולין בתקופת המלחמה". פוריסון ציין שכל מחקריו עד אז הוכיחו לו כי "הסיפור הזה הוא בגדר בדיה מיתולוגית ולא עובדה היסטורית אמיתית". כמי ששימש כמרצה באוניברסיטת ליון, פוריסון הכחיש את העובדה שבאושוויץ היו תאי גזים ואמר "זהו השקר הגדול ביותר במאה ה-20". עוד הוא טען שאותם יהודים מתו כתוצאה ממחלות ומתת תזונה. פוריסון גם פקפק במידת האותנטיות של יונה של אנה פרנק.

בעולמנו מספרם של מכחישי השואה עולה – מה עושים?

במדינות מערביות רבות נחקקו חוקים המגדירים הכחשת שואה כפשע. החוק בצרפת הועבר ב- 1990. פוריסון נתבע מספר פעמים ונקנס בגין כתביו. זה לא הפריע לנשיא איראן לשעבר, מחמוד אחמדיניז'אן, להעניק לפוריסון פרס ב- 2012 על האומץ שלו, התנגדותו ורוח הלחימה שלו, בכל הקשור להכחשת השואה.

לדעתם של רבים, התופעה תלך ותתרחב בדורות הבאים, ותהיה בבחינת, "היסטוריה מול היסטוריה".

בבלוג המצוין של ד"ר נעמה כרמי, מצאתי דיון בדילמה של "מה ניתן לעשות כנגד מכחישי שואה ותופעת הכחשת השואה. בפוסט "הכחשת שואה וחופש הביטוי" (28.2.2006), ד"ר כרמי מציגה את חופש הביטוי בעולם המערבי כעקרון שיש להביאו בחשבון בסוגייה הבעייתית של הכחשת שואה, ומנסחת שאלה, "מדוע בכלל נחשבת הכחשת שואה – במדינות רבות – לא לדיבור מוגן, בגדר חופש הביטוי, אלא לעבירה שעונש בצדה? האם מוצדק להפליל ביטוי, מקומם ככל שיהיה" ?

כתשובה, כרמי מציינת שתוכן האמירה אינו העיקר. ההתבטאות המרושעת שעשויה להסית לגזענות נגד יהודים, היא היא המוקש שכנגדו לגיטימי להתריע ושעליו אפשר להעניש:

"איסור על הכחשת שואה מבוסס, ברוב המדינות שבהן הוא קיים, לא על תוכנה של ההכחשה כשלעצמה; אלא על-כך שהיא מהווה, על-פי רוב, ביטוי מרושע במיוחד לאנטישמיות ולהסתה לגזענות נגד יהודים. השתמעותה של הכחשה כזו היא, כי כל "הסיפור" הזה של השואה הוא בגדר המצאה יהודית שנועדה, כרגיל, להפיק רווחים ולסחוט את העולם הנוצרי בשל רגשות האשם שלו. איסור כזה מהווה בוודאי הגבלה על חופש הביטוי".

הפסקה המחכימה המסיימת את הפוסט, ראויה ושווה עיון:

"למרבית הצער, אלו שניצלו בעצמם מהמחנות הולכים ומתמעטים. לא לעד ניתן יהיה להביא את דבריהם מכלי ראשון כמענה לפוריסון ולחבריו. ברמת העיקרון, חופש הביטוי איננו מוחלט. אפשר לדון בשאלה הכללית מה נכון (ונבון) יותר לעשות – להפליל את הכחשת השואה או להתמודד עם שקרים בעזרת האמת,  מתוך ביטחון בכוחה של האחרונה. מה שיש להיזהר ממנו הוא מכך שהמדינה תיטול לעצמה את התפקיד של קביעת אמת היסטורית. 

כשמדובר בהגבלת ביטוי נדרשת זהירות מרבית. על-כן בהכחשת שואה כשלעצמה אין די על-מנת שתיחשב לעבירה. החוק הישראלי, לדוגמא, דורש כי הכחשת שואה תיעשה "בכוונה להגן על מבצעי הפשעים האלו או להביע להם אהדה או הזדהות" על-מנת שתהיה בגדר מעשה פלילי. .. בכל מקרה ומקרה, ההקשר והנסיבות הם שקובעים האם מדובר בביטוי לגיטימי – גם אם מעליב, גם אם מקומם ומתועב – או בהסתה לגזענות."

הערה:

*יום הזיכרון הבינלאומי לשואה נקבע על ידי עצרת האו"ם (1.11.2005). הוא מצויין בכל שנה בתאריך 27.1 שבו שוחרר ב- 1945 מחנה ההשמדה אושוויץ מידי הנאצים.