סיפורים הם חלק בלתי נפרד מחיינו. בליל הסדר, הסיפורים המלווים את קריאת ההגדה הם האטרקציה הגדולה ביותר. הם מרתקים את הקהל המסב אל שולחן החג. ערכם לא יסולא בפז.
******
אבי ז"ל נהג להתבונן בנו, שלושת ילדיו, שעה שהיה מתכונן לפתוח במצוות "מגיד" ולקרא את ההגדה של פסח. "מיד אספר את הסיפור שחיכיתם לו שנה שלמה, מאז הפסח שעבר", נהג לומר. הוא קרא את משפט הפתיחה וכמצופה ממנו, הציג בפנינו שאלה, "בחלק מההגדות של פסח כתוב 'הא לחמא עניא' ובאחרות כתוב 'כהא לחמא עניא'. מדוע ומה ההבדל?"
מנהג עשה לו אבי להשתמש בהגדה לפסח שהסבא-רבא שלו, הרב מאיר מרקוס להמן,** ערך ופירש. בהגדה זו, לצד הכיתוב בעברית, היה עמוד המכיל הסבר בגרמנית לשורות ההגדה בתוספת סיפורים. סיפורים אלו תפסו חלק נכבד בחוויית ליל הסדר שלנו. זו הייתה מסורת ארוכת שנים במשפחתו של אבי. להמן היה רבה של הקהילה הניאו-אורתודכסית של מיינץ, גרמניה. הוא היה אדם בעל שכל חריף ויכולת נדירה לרתק את קהליו. הסיפורים בהגדה שערך, מלבד היותם מרתקים, לימדו את הדור הצעיר להעמיק לכוונת המכוון של ההגדה של פסח, לערכה החינוכי והרוחני.
לצד הפסוק "כהא לחמא עניא" הופיע ביאור המילים ותרגומם מארמית לגרמנית בתוספת סיפור: "משלו משל לאדם שחי חיי עוני ודחק. את כל החפצים שהיו בביתו מכר בכדי להאכיל את משפחתו לחם. גם ילדיו נלקחו אל הנושה שהפכם לעבדיו. והנה באחד הימים בא לבקרו ידיד נעוריו, אדם עשיר. ראה העשיר במו עיניו לאיזה שפל הגיע ידידו משכבר, וריחם עליו. הוא עשה מעשה ולקח אליו את ידידו העני ואת בני ביתו ואף מינה את העני להיות שומר אחוזותיו. כך החל עידן של חיי רווחה בבית משפחת האיש העני. ובכל שנה, ביום בו ידידו העשיר הרים את ידידו משפל המדרגה, נהג היה העני לשעבר ללבוש את בגדיו הבלויים מתקופת עוניו."
בשלב זה של הסיפור כבר הפלגנו בדמיוננו. ראינו בעיני רוחנו את העני לשעבר עוטה סמרטוטים על גופו, כזכר לתקופה שבה היה עני מרוד. אבי השתהה, והביט בנו בחיבה לפני שהמשיך בסיפור, "באותו יום היה העני לשעבר נוהג גם לחלק מתנות יקרות לבני משפחתו, ובכך להגדיל את השמחה ולהאדירה. השמחה והצהלה סביב ההפתעה, שהנהיג והקפיד לחזור עליה בכל שנה באותו תאריך זכור לטוב, נמשכה שנים רבות. זאת כל זמן שהעני ידע לכבד את מושיעו, ידידו העשיר. לימים הכעיס האיש את ידידו העשיר, והלה פיטר אותו ממשרתו כשומר האחוזות שלו. העשיר גירש אותו מביתו ולקח ממנו את כל עשרו שהעניק לו שנים רבות קודם לכן. בנוסף, הוא הלביש אותו שוב בבגדים הקרועים והבלויים שאותם לבש בימי עוניו." זכור לי היטב השקט ששרר סביב השולחן. היינו המומים, אבל לא חדלנו להרהר ולתהות כיצד ילדיו של האיש יעמדו במצב המשפיל, כיצד המשפחה תתמודד עם השינוי וגורלה המר. כעבור מספר דקות הפר אבי את הדממה והמשיך: "לרגע, משראו אותו ילדיו מגיע כשהוא לבוש בגדים קרועים, שמחו לקראתו. הרי בכל שנה היה אביהם נוהג ללבוש את בגדיו הבלויים ולהביא להם מתנות יקרות. גם הפעם חשבו שהגיע יום השנה שבו מתמלא הבית שמחה. אך אביהם דיבר אליהם בלב כבד ואמר: 'עד היום היה לבוש זה סמל וזיכרון לימי העוני. הפעם, אבוי, זו המציאות המרה. חזרנו למצבנו הקודם אנחנו מרוששים".
"זה המשל", אמר אבי ושאל, "ומהו הנמשל?" – תפקידנו היה להציג את הנמשל ולומר, "אלוהי ישראל הושיע את עמו והוציאו ממצרים. הוא הביא אותם לארץ-ישראל, הארץ הברוכה והמובטחת. לפיכך, פעם בשנה אנחנו אוכלים אוכל של עניים. ובמקום מעדנים ולחם ריחני, על השולחן מונחות לפנינו מצות יבשות, זכר לתקופת העבדות במצרים, סמל לעוני. באותם זמנים היה נהוג לומר, 'כהא לחמא עניא', כמו הלחם שהיה מנת חלקם של העבדים במצרים. אלא שברבות הימים הכעיס העם את אלוהי ישראל. אבותינו הוגלו מארצנו כעונש על שהמרנו את פי אלוהי ישראל. בגולה סבלנו עוני של ממש, חיינו חיי סבל ולכן הצבענו על המצות וחזרנו אל הפסוק, "הא לחמא עניא".
אבי נהג להוסיף ולשאול: "מי הוא העשיר?" ומיד השיב לשאלתו, "לא רודף הבצע, אשר כל תכליתו לצבור הון ולהשתמש בו למטרות עינוגים אישיים. מכיוון שהעינוגים ייהפכו לו לשגרה והרגשת העונג תפוג ברבות הימים. רק מי שמכריז, 'כל דכפין ייתי וייכול" ומשתמש בהון שהעניק לו האלוהים כדי להיטיב עם שכנו – הוא העשיר האמיתי. רק מי שנוהג כך, מתמלא סיפוק ואושר כל ימי חייו.
ליל הסדר מחזיר אותי בכל שנה לאווירה הקסומה של אותם ימים, כשבני משפחתי הסבו לשולחן ואנחנו, הילדים, גמאנו את דברי אבי, סיפוריו, וחכמת הסבא-רבא שלו, הרב להמן.
חג שמח !
** רשימת הפרסומים של הרב מאיר מרקוס להמן, ב"ספרייה הלאומית" בירושלים.
הצלחה 